שלושה שיחסרו בסדר

בטו בשבט תשס"ב, 2002, לפני עשרים שנה בדיוק, הובלתי לראשונה, יחד עם בוג'ה, סדר טו בשבט אזורי באניעם. אירחנו את עזריה אלון, שסיפר, לאורך הסדר, על כל אחד משבעת המינים, ועוד הוסיף כהנה וכהנה על צמחים למיניהם. הסדר היה מוצלח מאוד, ועזריה היה נפלא.

עזריה אלון, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, ממייסדי החברה להגנת הטבע, כתב עשרות ספרים על הטבע ועל הארץ, ובהם ספר על שבעת המינים. אחד מספריו נקרא "כישרון לארץ ישראל". אין מי שניחן כמוהו בכישרון הזה.

בתום הסדר אמרתי לו: "בשנה הבאה – פעם נוספת". עזריה השיב לי, שהוא בן 84 והוא לא יכול להתחייב על השנה הבאה. הדיאלוג חזר על עצמו גם בשנה הבאה ושוב מדי שנה עד 2013. מדי שנה הובלנו שלושתנו סדר, בכל שנה ביישוב אחר בגולן, וכשסיימתי לנהל את מתנ"ס הגולן ועברתי לנהל את מרכז "יובלים" – בכל שנה ביישוב אחר בגליל. אחד הסדרים, ב-2006, היה בחדר האוכל של אורטל. היה זה סדר אזורי, ואירחנו בו את עקורי נצר חזני מגוש קטיף, ששהו אותם ימים במדרשת הגולן בחספין. ב-2014 עזריה הודיע לנו ימים אחדים לפני הסדר שמצבו הבריאותי מחייב אותו לבטל את השתתפותו. את הסדר, שערכנו בקריית שמונה, הקדשנו לבריאותו והחלמתו של עזריה. אולם ימים אחדים אחרי טו בשבט עזריה נפטר, בגיל 96.

****

אחרי מותו של עזריה ערכתי עוד סדרים אחדים עם בוג'ה. האחרון שבהם היה באורטל ב-2018. הקדשנו אותו לציון ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. הפקנו חוברת טו בשבט מיוחדת לסדר הזה, ולבטח עוד נשוב אליה מדי פעם בשנים הבאות. בכל אחת מארבע הכוסות, ברכו את בוג'ה חברים מאורטל. עוד ימים רבים לאחר מכן בוג'ה ואשתו דניאלה לא חדלו להודות לי בהתרגשות ולבקש שאמסור תודה לחברים. אפילו אחד מבניהם התקשר אליי כדי לספר לי כמה ריגשנו את הוריו.

לפני שנתיים וחצי, גם בוג'ה הלך לעולמו.

****

אחרי כעשרים שנים של קיום סדר טו בשבט באורטל, בשנתיים שעברו לא יכולנו לקיים אותו, בשל הקורונה. הסתפקנו בשילוב מִינִי סדר טו בשבט, בקבלת שבת מצולמת, שהעלינו בקבוצת הפייסבוק וקבוצות הווטסאפ.

סדר טו בשבט האחרון באורטל נערך לפני שלוש שנים. הנגנים בסדר היו גל ש' וגיא עמיר.

לפני מעט יותר משנה, גיא הלך לעולמו בטרם עת.

בסדר טו בשבט השנה, נזכור ונציין את זכרם של עזריה אלון, בוג'ה וגיא.

****

סדר טו בשבט הראשון שבוג'ה הנחה באורטל היה בשנת 2000. בסדר זה אירחנו את אלוני הבשן לסדר משותף. השנה, נחזור ונארח את אלוני הבשן.

הסדר ייערך ביום א' הקרוב, ערב טו בשבט, ב-20:00 במועדון.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

איש מופת

המחנך וההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת, הלך לעולמו. בן 78 היה במותו.

צביקה צמרת היה דמות מופת. התגלמות המושג מלח הארץ. התגלמות ארץ ישראל היפה.

הוא היה ציוני שכל חייו שליחות ציונית. החל את פעילותו כמדריך ופעיל בנוער העובד, ומטעם התנועה התגייס לנח"ל, לגרעין לקיבוץ האון, שהיה אז יישוב ספר, תחת תותחי הסורים על הגולן. לאחר לימודיו האקדמיים ירד, או בלשונו – עלה לנגב. ישב בירוחם ובשדה בוקר. בגיל 26 ניהל את בית הספר מקיף שדה בוקר והיה למנהל בית הספר הצעיר ביותר בתולדות המדינה. ב-1974, לאחר הטבח בקריית שמונה והתקפות הקטיושות עליה, עלה צביקה לקריית שמונה והיה מנהל בית הספר "דנציגר". אני מכיר אחדים מתלמידיו, שעד היום רואים בו מורה לחיים ושמרו עמו על קשר במשך חמישים שנה. רבים מהם הלכו בדרכו, דרך השליחות בתחומים שונים ובהם החינוך. רבים מהם השתתפו בהלווייתו. בימים הקשים של המתח החברתי והעדתי בין ערי הפיתוח והקיבוצים, עבר צביקה עם משפחתו לבית שמש, שם חי שנים רבות. בפרוץ האינתיפאדה הראשונה הוא עבר לאפרת שבגוש עציון. 6 פעמים יצא לבריה"מ לשליחות חינוכית מחתרתית מטעם "נתיב". הוא היה אדם של "הנני", היכן שיש צורך לאומי – שם הוא נמצא.

צביקה היה מחנך דגול, מרצה מצוין במוסדות אקדמיים, היסטוריון, סופר ועורך. גולת הכותרת של מפעלו החינוכי והאקדמי, היה ניהול יד בן צבי במשך 28 שנים, שבהם הפך את המרכז למוסד מפואר ולו הוצאת ספרים מפוארת. הוא היה מעורב מאוד בכל ספר שהוציא המוסד, ורבים מהם הוא ערך בעצמו. הוא היה בעל ידע עצום בהיסטוריה של ארץ ישראל, של עם ישראל ובעיקר של הציונות ומדינת ישראל.

צביקה היה איש של אהבת ישראל. אהבת ארץ ישראל. אהבת עם ישראל. אהבת התרבות היהודית. איש מתון בדעותיו ובנועם הליכותיו, שידע לסול מסילות אל לב ישראלים מכל קצוות הקשת הפוליטית, הדתית והמגזרית בחברה הישראלית. הוא היה אמן הפשרה, ומאמין בפשרה המושגת מתוך הידברות ומתוך רצון להגיע להסכמות, בין חלקי החברה הישראלית. הוא העדיף תמיד את ההסכמות, על פני הכרעה פוליטית או משפטית, שתמיד היא כוחנית ויש בה מנצחים ומפסידים, ובעצם רק מפסידים. ואילו בהידברות ניתן להגיע להסכמות שהכל מנצחים בהם.

הוא עמד בראש ועדת צמרת שהצליחה לגבש פשרה בנושא כביש בר-אילן, שבמשך שנים היה מוקד למהומות אלימות בשבתות. אף אחד לא האמין שניתן להגיע להסכמות. צביקה הצליח. הוא היה גאה בהסכמות ובכך שהן יושמו בשטח והחזיקו מעמד עשרות שנים. בעיניו, ועדת צמרת לא הייתה רק ועדה לסוגיית כביש בר-אילן, אלא אב טיפוס להסכמות בין חילונים ודתיים בישראל. הוא תמך מאוד באמנה שחתמו חברתו הקרובה רות גביזון והרב מדן, בנושאי דת ומדינה ברשות הציבור בישראל. הוא השתתף בקבוצה שעיצבה את אמנת כינרת ליצירת מכנה משותף בין הזרמים השונים בחברה היהודית-ישראלית. כמעט בכל פורום שעסק בחיבורים ובפשרות בחברה הישראלית, הנוכחות שלו הייתה מובנה מאליה. מי ייתן ותקום מין ועדת צמרת דומה ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה בין הצדדים למחלוקת.

הוא לא היה ימני ולא שמאלני, לא דתי ולא חילוני. ואולי נכון יותר לומר שהוא היה ימני ושמאלני, דתי וחילוני. היה בו מהכל. ולכן הוא ידע להתחבר לכל הזרמים. ההגדרות הללו קטנות עליו. הוא היה מעליהם. ההגדרה שלו הייתה יהודי וציוני.

הוא היה איש מרכז בכל ישותו ובמהותו. לא מרכז של רִיק, של חוסר אידיאולוגיה, אלא מרכז מתוך אידיאולוגיה, אידיאולוגיה של מתינות, שהלמה את אופיו המתון. הוא אהד מפלגות מרכז כמו מימ"ד והדרך השלישית.

בשלהי שנות התשעים הוביל צביקה ניסיון להקים מפלגת מרכז גדולה, שתכלול את הדרך השלישית, ישראל בעליה (שרנסקי), מימד, גורמים מתונים בליכוד כמו דן מרידור וגורמים ניציים במפלגת העבודה. מי שאמור היה להנהיג את המפלגה היה אלוף (מיל') מתן וילנאי, שזה עתה השתחרר מצה"ל (עוד לא היה אז צינון). הוא הקים את קבוצת ירוחם (כיוון שהכנס הראשון שלה היה בירוחם). למגינת לבו, ערב בהיר אחד מתן וילנאי התראיין ב"שיחת ועידה" עם ניסים משעל, שבה הכריז על הצטרפותו למפלגת העבודה, והביע בה בנחרצות עמדות שונות לחלוטין מאלו שהביע באותה נחרצות עד אותו בוקר. צביקה הסיק שהפוליטיקה אינה הזירה המתאימה לו.

הוא הפך את קבוצת ירוחם לקבוצה של אנשי מעשה ורוח מכל רחבי הארץ, מכל שדרות הציבור ומכל הזרמים והגוונים של החברה; שמתכנסת אחת לכמה שבועות לסיור במקום אחר בארץ, חוקרת אותו ונחשפת מצד אחד לחצר האחורית של החברה הישראלית ומצד שני ליוזמות של חלוציות וחדשנות חינוכית, חברתית, התיישבותית, אקולוגית וכלכלית מעוררת תקווה. לאורך שלושים שנות הקבוצה, אין אבן בחברה הישראלית שהיא לא הפכה. זו קבוצה שלא הייתה אמורה לעשות ולפעול אלא ללמוד ולהכיר, אך כיוון שהורכבה מאנשי מעשה רבים, הביקורים הניבו הרבה יוזמות ומיזמים ושיתופי פעולה שחבריה יזמו עם האנשים במקומות שבהם ביקרה.

נהגתי לכנות את צביקה "אחרון המפא"יניקים" והוא קיבל את הכינוי כמחמאה. הוא היה בעיניי סמל הממלכתיות, החלוציות, החברתיות, המתינות; שילוב של אידיאולוגיה ופרגמטיזם. הוא חתר לצדק חברתי ולשוויון. הוא ראה בפערים בחברה הישראלית איום קיומי וביטחוני ונהג לומר שלא לאורך זמן ניתן יהיה להושיב בטנק אחד את בנו של מי שאינו גומר את החודש עם בנו של טייקון. זה יתפוצץ לנו בפנים, חזר והתרה שוב ושוב.

צביקה כאב את הבורות ביהדות, בהיסטוריה יהודית ובציונות והיה ביקורתי מאוד כלפי משרד החינוך וספרי הלימוד בנושאים הללו. כאשר נבחר ליו"ר המועצה הפדגוגית במשרד החינוך, תחת השר סער; תפקיד של האחראי על תכניות הלימוד, הוא פעל ליהודיזציה וציוניזציה של מערכת החינוך. על כך הפך לאויב של עיתון "הארץ". אור קשתי, ראש דסק החינוך בשוקניה, הוביל מסע הסתה מקראטיסתי נורא נגדו. לא פחות ממאתיים מאמרים, כתבות וידיעות התפרסמו ב"הארץ" בגנותו, מתוך רצון לסכל את המגמות הפדגוגיות שלו. הוא הוצג כאיש ימין קיצוני, פשיסט וכז'דנוביסט. לא היה מרחק גדול יותר בין האיש המתון הזה לדמוניזציה שעשה לו "הארץ". צביקה לקח קשה מאוד את מסע ההסתה.

כשניהלתי את מרכז "יובלים" בגליל העליון, נהגתי לערוך מדי תשעה באב כנס "הלילה לא לומדים תורה", בשיתוף עם כנס שדרות לחברה. ב-2011 ערכנו את הכנס במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה. הזמנו את צביקה צמרת ואת יאיר גרבוז לשאת דברים. ימים אחדים טרם האירוע, הודיע לי גרבוז שהוא מבטל את השתתפותו, כי אינו מוכן להופיע לצד הימני הקיצוני הזה. הדברים חרו מאוד לצביקה. הוא סיפר לי שגרבוז והוא היו חברים טובים וגרו יחד, אם איני טועה באיזו קומונה של הנוער העובד, כמדומני. והנה, אדם שהכיר אותו, ידע איזה איש מתון הוא, הוסת כך עד כדי החרמתו.

צביקה היה איש של אנשים. איש נעים הליכות וחביב. הייתה לו רשת מפוארת של חברים ומקורבים בכל רחבי הארץ ובכל חלקי החברה. הוא היה איש של חיבורים. קבוצת ירוחם הייתה בראש ובראשונה קבוצה של חיבורים אישיים בין חבריה, שמזווג הזיווגים ביניהם היה צביקה. בכל מקום בארץ היה לו האיש שלו. זכיתי, והייתי האיש של צביקה בגולן. בכל פעם שהגיע לאזור הוא הודיע לי יום יומיים קודם לכן, ותמיד נלוו אליו איש או שניים שהוא רצה להכיר בינינו. יום אחד התקשר וביקש ממנו ללוותו בסיור בצפון הגולן וביקש שנבקר בנמרוד, כי הוא מעולם לא היה שם. הצטרף אליו לסיור ברק בן אליעזר מי שעד זמן קצר קודם לכן היה מפקד יחידת תלפיות ועמד להצטרף למשטרה לתפקיד בכיר . מדי פעם, לפני פגישות של קבוצת ירוחם, הוא ביקש ממני לאסוף טרמפיסט ממקום זה או אחר בגליל. הבנתי שלא הטרמפ מעניין אותו, אלא הרצון שלו להכיר ביני לבין האיש שחיבר אותי. בזכות צביקה, זכיתי להיכרות עם אנשים נפלאים, ובהם עדינה בר שלום, שמואל סלבין, נחום ברוכי, הרב פרומן, טובה אילן, מוטקה נאור, אמר נסראלדין – מייסד הדרוזים הציונים, שמחה גולדין (שנים לפני נפילתו של הדר), במבי ויאיר שלג ועוד רבים וטובים.  

ההיכרות בינינו החלה לפני למעלה מ-25 שנה, כששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן במאבק נגד הנסיגה וכחבר בהנהגת הדרך השלישית. ככל הזכור לי, הכיר בינינו פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל למתמטיקה ובאותם ימים ח"כ מטעם הדרך השלישית. נפגשנו מאז באירועים שונים של התחדשות יהודית וכמובן בקבוצת ירוחם. הוא שיתף אותי בכמה מן היוזמות להן היה שותף.

כשעוד ניהל את יד בן צבי, זימן אותי לפגישה. בפגישה הוא הציג לי כמה ספרי לימוד באזרחות ובהיסטוריה, והציג בכאב ובבושה את הרמה הנמוכה שלהם ואת הבורות שהם מנחילים בציונות וביהדות. ואז הטיל את הפצצה – הוא בחר בי לכתוב ספר לימוד במגמה הפוכה. מי שמכיר את צביקה יודע, שקשה מאוד לסרב לו. וההצעה החמיאה לי מאוד. אך בסופו של דבר השבתי בשלילה, כיוון שהיענות לבקשתו הייתה כרוכה בעזיבת התפקיד שכה אהבתי – מנהל מתנ"ס הגולן.

שיחתנו האחרונה הייתה עשרים יום לפני מותו. הוא התקשר אליי בעקבות מאמר שכתבתי בנושא ייהוד הגליל. הוא סיפר לי ששלח את המאמר ליהורם גאון, שהוא ייעץ לו בתכניתו השבועית בגל"צ. הוא סיפר לי שיהורם עתיד לדבר על הנושא בתכניתו באותו שבוע ואולי ירצה לשוחח אתי לפני כן. לא שוחחנו גם שכחתי להאזין לתכנית.

ימים אחדים לאחר מכן, מעד צביקה ונחבל קשות בראשו. הוא אושפז ובלילה בין יום ראשון לשני, נפטר.

צביקה היה תלמידו המובהק של פרופ' אליעזר שבייד וידידו הקרוב. פרופ' שבייד נפטר לפני שנה בדיוק. וכעת נפטר צביקה צמרת. מי ימלא את החלל הענק שהם השאירו?

צביקה גילם בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

חשתי קרבה רעיונית וקרבת נפש לצביקה.

יהי זכרו ברוך!

* "חדשות בן עזר", "שישי בגולן"

צרור הערות ‏29.1.23

* אנו מנצחים – 400 פיגועים סוכלו ב-2022. הטבח בנווה יעקב מבהיר לנו את משמעותה של פעילות צה"ל וכוחות הביטחון מדי לילה ביהודה ושומרון – חייהם של מאות ואלפי ישראלים ניצלו בזכות פעילות זו. כל אותה התבכיינות על הקלגסים שחוטפים פלשתינאים בלילות – היא תיאור מסולף של ההגעה אל המחבל במיטתו לפני שיגיע לבית כנסת או בית ספר או גן ילדים או מסעדה ויבצע טבח המוני.

31 מחבלים נהרגו בפעולות ביהודה ושומרון מראשית ינואר. הטבח שביצע מחבל אחד מעיד על המשמעות של ניטרול 31 מחבלים לפני הפיגוע.

גם הפעילות המוצלחת ביותר אינה יכולה להבטיח 100% הצלחה ולמרבה הכאב יש מחבלים שאיננו מצליחים להגיע אליהם לפני הפיגוע. השאיפה צריכה להיות 100%. יש לתחקר כיצד חמק אותו מחבל את הרדאר המודיעיני ולהפיק לקחים. אך אין מקום להלקאה עצמית.

אין מקום להטחת האשמות בממשלה, כפי שלא היה מקום להטחת ההאשמות בממשלה הקודמת. אני בטוח שלא נראה הפעם את פסטיבלי המחולות על הדם שהובילה האופוזיציה הקודמת.

ארץ ישראל נקנית בייסורים. המאבק בן 150 השנים על הארץ כרוך במחיר דמים כבד. אבל אנו מנצחים – ובגדול. איפה אנחנו נמצאים ואיפה הם…

מי שמוכרים מקסמי שווא על חיסול הטרור ב"זבנג וגמרנו" חוטאים בדמגוגיה. זו מלחמה ממושכת, שאנו חייבים לנצח בה ואנו מנצחים בה וננצח בה. גם בלילה קשה של טבח נורא, עלינו לזכור זאת.

יהי זכרם של הנרצחים בטבח – ברוך!

* היכונו לפשקוויל – אזרחים חמושים ירו במחבל שביצע את הפיגוע בעיר דוד ופצעו אותו.

המחבל היה בן 13.

ככה נראה אקיבוש – הם יורים בילדים.

צפו לפשקווילים של גדעון לוי ברוח זו.

* החוליגן ממשיך להסית – לכל זירת פיגוע עד כה, מיהר ראש הכנופיה הכהניסטית ופצח בפסטיבל מחולות על הדם, תוך שהוא מסית נגד הממשלה ונגד השר לביטחון פנים. עכשיו יש לו בעיה להסית נגד הממשלה ובוודאי נגד השר לביטחון "לאומי". אז הוא מסית נגד היועמ"שית. והפעם זה מסוכן יותר, כי זו הסתה של שר בממשלה.

אחרי ההסתה הפרועה של השר הפרחח, חובה להצמיד בדחיפות אבטחה על היועמ"שית.

חוליגן כהניסט נקלה, פשיסט וגזען. היותו שר בממשלת ישראל – כתם על תולדות העם היהודי.

* בן גביר בכאפיה – מפגינים כהניסטים בירושלים צווחו "בן גביר חלש מול חמאס". או-טו-טו נראה תמונות שלו עם כאפיה. אני מודה שאני שמח לאידו. הוא חינך את האספסוף הכהניסטי, שדמגוגיה גזענית פשיסטית צווחנית היא הדרך להילחם בטרור. פתאום מוטלת עליו אחריות ומתברר שהרבה יותר קל להנהיג כנופיה כהניסטית מלהתמודד עם אחריות.

עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן.

(הערה זו נכתבה ביום חמישי, יום לפני הטבח בנווה יעקב).

* שוברים גלים – כל הכבוד לצה"ל וכוחות הביטחון על הפעולה המוצלחת בג'נין! כל הכבוד לממשלה שממשיכה את מבצע "שובר גלים"!

* למי מועיל התאום הביטחוני – התיאום הביטחוני עם הרש"פ אינו נובע מכך שאש"ף הפך לארגון של חסידי אומות העולם, שונא טרור ואכפת לו מחיי יהודים. הוא נובע מהבנתם שטרור כפי שהיה לפני מבצע "חומת מגן" ותגובה ישראלית כדוגמת "חומת מגן" תמוטט את הרשות. אם יפסק התיאום, הפלשתינאים ייפגעו מכך יותר מאתנו. לכן, איני מתרשם מהאיום הפלשתינאי, החוזר על עצמו בכל פעם שהם צריכים לשחרר בדעת-הקהל שלהם קצת לחץ.

על מה הם מלינים? על שצה"ל סיכל פיגוע המוני במרכז הארץ בפעולתו בג'נין? הרי אילו הרש"פ הייתה ממלאת את חובותיה על פי ההסכמים עם ישראל, לא היה צורך בפעולת צה"ל. אולם הרש"פ איבדה את ריבונותה במחנה הפליטים ג'נין, ולכן אין שם תיאום ביטחוני. אין לנו מנוס מלהגן על אזרחי ישראל בפעולות יזומות, בוודאי בג'נין.

* תרומה ממשית לביטחון – הח"כהניסט צביקה פוגל תקף את שר הביטחון גלנט בעקבות התקפות חיל האוויר ברצועת עזה. הוא הגדיר זאת בלעג "הפצצת נדל"ן" במקום להרוג מחבלים.

הנדל"ן הוא מפעל תת-קרקעי לייצור רקטות. הפצצת מפעל כזה תורמת לביטחון לאין ערוך יותר מסיפוק תאוות הגולגלות של הח"כהניסט.

* איש מבולבל – כותב רוגל אלפר: "הערבים אזרחי ישראל הם פלסטינים. בני אותו עם פלסטיני המתגורר בגדה, במזרח ירושלים ובעזה והנאבק בכיבוש. הם מקיימים עמם קשרים משפחתיים, חברתיים וכלכליים ענפים. הם בני עם אחד, אף שהופרדו לאחר הקמת המדינה. בדיוק כשם שגרמנים במערב גרמניה ובמזרח גרמניה היו בני עם אחד גם לאחר שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה. ולראיה, בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם הם דרשו לשוב ולהתאחד בהקדם האפשרי בישות מדינתית אחת, שמשקפת את אחדותם הלאומית. זה נכון גם לגבי הפלסטינים. לא גדר, לא קו ירוק, לא קלגסי צה"ל ולא שב"כ/שטאזי יצליחו להפריד ביניהם. הפלסטינים אזרחי ישראל מזדהים עם אחיהם בגדה. זה לא ישתנה לעולם. שום חוק לא ישנה זאת. פלסטינים ישראלים ימשיכו להזדהות עם גוב האריות".

ואני תמה, איפה אותה הערצה ללאומיות נעלמת כאשר מדובר בלאומיות היהודית? למה הוא בז לה כל כך? כאשר אלפר מצהיר שאינו יהודי ושאין שום קשר בינו לבין יהודי בחו"ל (הם לא אותו עם, יהודים הם דת והוא חסר דת וכו'), הוא מתנכר ללאומיות ומדבר על אזרחות ומסביר שהסולידריות שלו היא אזרחית. ערבים ישראלים הם שותפיו לאזרחות בניגוד ליהודים אמריקאים, למשל, שאין לו שום קשר אתם.

ולמה זיקה של אזרחי ישראל הערבים ללאום שלהם כל כך מובנת מאליה בעיניו בעוד הוא בז מעומק נשמתו לזיקה של אזרחי ישראל היהודים ללאום שלהם ולבני עמם באשר הם? למה הוא מדבר בכזו ערגה על ההזדהות "עם אחיהם" ובכזה זלזול לדיבור בין יהודים על "אחים". לא רק עם אחינו בחו"ל, גם יהודים ישראלים. כמה קולמוסים הוא שבר בפשקווילי לעג למושג "אחים" כאשר מדובר ביהודים, ובאיזו קלות הוא מדבר על אחים, כדי להצדיק את תמיכתם של ערבים ישראלים בטרור. אגב, הוא מזדהה עם המחבלים ועם הפיגועים בלי להיות אח שלהם.

איש מבולבל ולא קוהרנטי. אני די מרחם עליו, למען האמת.

* שם קוד להשמדת המדינה היהודית – עזמי בשארה התנגד בתוקף לזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולקיומה של מדינת ישראל. לעמדתו האנטישמיות הוא המציא סלוגן מכובס – "מדינת כל אזרחיה".

אין מדינה דמוקרטית שאינה מדינת כל אזרחיה. גם מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה. אין שום סתירה בין מדינת לאום להיותה גם מדינת האזרחים. כפי שמדינת לאום איטלקית, למשל, היא גם מדינתם של כל אזרחי איטליה, כך גם מדינת הלאום של העם היהודי היא גם של כל אזרחיה. אדרבא, המדינה היחידה במזרח התיכון ששייכת גם לאזרחים ערבים היא ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. הדמגוגיה המתוחכמת של בשארה, היא השימוש בסיסמה הזאת כשם קוד לחיסול המדינה היהודית. והסלוגן הדמגוגי הזה תפס. עובדה, עד היום הסיסמה הזאת מככבת במחלוקת הציבורית מצד תומכים ומתנגדים. יש התוקפים את ישראל על כך שכביכול אינה מדינת כל אזרחיה, וכוונתם היא לתקוף את קיומה של מדינה יהודית. ויש היוצאים נגד הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" ובכך משמשים אידיוטים שימושיים של מתנגדי מדינת ישראל. ההרחבה של הדמגוגיה של בשארה היא הצגת הסתירה, כביכול, בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית.

השוקניה היא חוד החנית של הפצת תורתו של עזמי בשארה. רק בגיליון ערב שבת התפרסמו ב"הארץ" שלושה מאמרים נגד קיומה של מדינה יהודית. קרולינה לנדסמן תוקפת את החוק, שקיים מאז שנות השמונים, השולל את ההתמודדות בכנסת ממפלגות השוללות את קיומה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אגב, חוק שבג"ץ מסמס באקטיביזם קיצוני, בדיוק כפי שגם הכניס את בן גביר ועוצמה כהניסטית בניגוד לחוק מפורש. לנדסמן: "אני מתנגדת לסעיף זה, כי משמעותו היא שכל מי שדוגל בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה – אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה – אמור להיפסל מלרוץ לכנסת". כלומר, אל"ף-בי"ת של דמוקרטיה, היא שלעם היהודי לא תהיה מדינה.

עמרי בהם, פרופסור יורד, פרסם מאמר שכותרתו: "רק דמוקרטית. נקודה". כלומר, הוא ממחזר את השקר שיש סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית ומטיף לבטל את יהדותה של המדינה ולהפוך אותה ל"רק דמוקרטית". זה מה שיביא גאולה לעולם, כנראה – שלעם היהודי לא תהיה מדינה. אף שבית המשפט העליון איפשר לבל"ד להתמודד, הוא תוקף בחריפות את אסתר חיות על כך שאיימה שבעתיד לא תאפשר למפלגה הזו להתמודד. הוא גם תוקף את המחאה, על שהיא נאבקת לשמירה על הסדר הקיים, כלומר של קיומה של מדינה יהודית-דמוקרטית, במקום להיאבק בעד המרתה במדינת שקשוקה לא יהודית.

אווה אילוז מתמקדת הפעם ביציאה נגד הדת והדתיים, אך גם היא יוצאת נגד הציונות ומדקלמת את השקר "שאיננו יכולים לרבע את המעגל של 'דמוקרטיה יהודית'. הגענו לרגע האמת שבו התרמית שבסיפור על דמוקרטיה יהודית נחשפת בפנינו". כלומר, הדמוקרטיה, בעיני אילוז, היא שלא תהיה מדינה יהודית.

מדינת ישראל היא המדינה שבהכרזתה נאמר: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין מדינת ישראל אחרת. מדינת ישראל שלא תהיה מדינה יהודית, לא תהיה מדינת ישראל. מהי מדינת ישראל? מדינתו של ישראל, של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי.

מי שמציע שהמדינה לא תהיה מדינה יהודית, מציע להשמיד את מדינת ישראל (גם אם הוא אינו מטיף להשמדה פיסית) ולהקים על חורבותיה מדינה אחרת.

מצער מאוד, שביום השואה הבינלאומי מקדם "הארץ" את רעיון השמדתה של המדינה היהודית.

* חובתו של נגיד בנק ישראל – על פי חוק בנק ישראל, נגיד הבנק הוא היועץ הכלכלי של הממשלה.

כאשר נגיד בנק ישראל מזהה שמהלך שהממשלה יוזמת עלול לפגוע בדרוג האשראי של ישראל – אם לא יתריע על כך בפני ראש הממשלה, ימעל בתפקידו. אם נגיד בנק ישראל יודע שצעד מסוים יביא לתוצאה כלכלית הרסנית והוא לא יתריע – אין הוא ראוי לתפקידו. כל ועדת חקירה ממלכתית לא תקבל שום תירוץ לכך שהנגיד ידע ושתק. שתיקה כזו היא הפרת אמונים.

נגיד הבנק פרופ' ירון מילא את חובתו כאשר הזהיר את ראש הממשלה מפני ההשלכות הכלכליות הצפויות אם המהפכה המשטרית תצא לפועל.

אמר, וכאילו צלל אל תוך הג'ורה של הגוטליב'ס. הם לא אוהבים נגידים שנוקטים עמדה. כפי שאינם רוצים יועמ"שים שממלאים את תפקידם כנאמני הציבור. כפי שהם לא רוצים שופטים עצמאיים. מבחינתם כולם פקידונצ'יקים שתפקידם רק לבצע את מדיניות הממשלה, כי היא "רצון הרוב".

האם הם מעדיפים שהציבור הישראלי ילמד בדרך הקשה, באמצעות הכיס, שהנראטיב שמכרו לו מהנדסי התודעה, כאילו המהפכה תהפוך את ישראל ל"ככל הדמוקרטיות" – הוא שקר אחד גדול?

אני מקווה מאוד, שנתניהו, שמתגאה במעמדה של ישראל ובחוסנה הכלכלי, יפנים את הסכנה הכרוכה בביצוע המהפכה וילחץ על הבלם.

* שעירים לעזאזל – אם המהפכה המשטרית תתבצע ודרוג האשראי של ישראל יפגע ומשקיעים ימנעו מהשקעה בישראל, נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה יאשימו את האופוזיציה, את המחאה, את נגיד בנק ישראל ושאר שעירים לעזאזל.

* מסיבת העיתונאים ההיסטרית – במסיבת העיתונאים ההיסטרית דיבר נתניהו על בעיית המישפוט היוצרת ביורוקרטיה שפוגעת בפעילות הכלכלית. הבעיה אמתית, אך מה הקשר בינה למהפכה המשטרית? האם השתלטות הממשלה על הרשות השופטת, כמו במדינת עולם שלישי, קשורה לבעיה? כמובן שלא.

נתניהו אמר שהתכנית נועדה להחזיר את מערכת המשפט למה שהייתה לפני חמישים שנה. האם לפני חמישים שנה הממשלה בחרה את השופטים? להיפך, אז כוחם של הפוליטיקאים בוועדה היה נחות לעומת המציאות מאז 2008, שביטלה את הרוב האוטומטי של השופטים ועורכי הדין. האם לפני חמישים שנה שופטי בית המשפט העליון פעלו תחת הידיעה שהממשלה תמנה את הנאמן לה מתוכם לנשיא, ואם לא יהיה בתוכם עבד נרצע, הם יביאו שופט חיצוני (חבר מרכז? קבלן קולות? שכן של בן דוד של קבלן קולות?)? האם לפני חמישים שנה היועמ"שים היו משרות אמון של השרים? האם לפני חמישים שנה לא הייתה ביקורת שיפוטית על הממשלה ושריה, שמהותה היא עילת הסבירות? נכון, לא היה אז אקטיביזם שיפוטי (רק יו"ר האופוזיציה מנחם בגין הטיף לאקטיביזם כזה, שאותו כינה "עליונות המשפט"). אבל כדי להתמודד עם האקטיביזם השיפוטי לא שופכים את התינוק עם המים, לא מכפיפים את הרשות השופטת לממשלה, אלא מחוקקים את חוק יסוד חקיקה, שיסדיר את מערכת היחסים, האיזונים והבלמים בין הרשויות.

נתניהו באמת מאמין שאם יחזור אלף פעמים על השקר שהמהפכה תחזק את הדמוקרטיה הוא יהפוך לאמת? הרי אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן.

מסיבת העיתונאים ההיסטרית מעידה שנתניהו בפאניקה. הוא יודע שחוות הדעת המקצועית של נגיד בנק ישראל, שהוא מינה אותו לתפקידו, אינה דבר האופוזיציה ולא נאמרה מפוזיציה. הוא יודע שהמאמר של הנגידים לשעבר יעקב פרנקל (שעמו עבד שנים רבות והוא מעריך אותו מאוד) וקרנית פלוג (שהוא מינה אותה לתפקיד) מקצועי ביותר. הוא יודע שהמכתב של למעלה מ-300 כלכלנים בכירים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, אנשי שמאל וימין כלכלי, ובהם הכלכלנים המוערכים עליו ביותר – מבטא חוות דעת מקצועית, אובייקטיבית. הוא יודע היטב שמה שהוא מכנה בשפתו ההיסטרית "הפחדות" של כל המומחים, הן אמתיות ומוחשיות.

גאוותו של נתניהו הוא חוסנה הכלכלי של ישראל בתקופתו. הוא מתחיל להבין שהמהפכה המשטרית מסכנת את כל הישגיו. איזו מורשת הוא רוצה להשאיר אחריו?

במסיבת העיתונאים ההיסטרית ראינו מנהיג מפוחד, בפאניקה. להערכתי, הוא כבר מחפש את הסולם לרדת מן העץ.  

* מעשה אנטי פטריוטי – הסכנות לכלכלת ישראל, אם תתממש חלילה המהפכה המשטרית, הן אמתיות ומוחשיות. נתניהו מבין זאת היטב. חובת בכירי המשק והכלכלנים וכמובן נגיד בנק ישראל להתריע.

עם זאת, החלטה של חברה בבעלות ישראלית (!) להוציא את כספיה מהארץ חמורה מאוד. אמנם מדובר בחברה פרטית שזכותה לנהוג על פי הבנתה, אבל מן הראוי שהציבור ובראש ובראשונה מנהיגי האופוזיציה יגנו זאת.

במשך שנה וחצי סבלנו מאופוזיציה למדינה; אופוזיציה בוגדנית שהצביעה במזיד נגד האינטרסים הביטחוניים, הדמוגרפיים והלאומיים של ישראל. הוקענו אותה וגינינו אותה בכל פה. כעת יש להציג לציבור אלטרנטיבה, גם כאופוזיציה. מהי אופוזיציה ממלכתית ופטריוטית. אני מצפה מלפיד, גנץ וליברמן לגנות את המעשה.

* הניידים – קראתי פרסום של ארגון הנקרא "Saving Israel democracy" המספר על 15 ערים בארה"ב ובאירופה שתתקיימנה בהן הפגנות במסגרת המחאה נגד המהפכה המשטרית.

אני מזדהה עם ההפגנות בת"א, בירושלים, בחיפה, בב"ש ובכל מקום בארץ, גם אם יש לי השגות על חלק ממאפייני המחאה. אין לי שום הזדהות עם הפגנות בפאריס, בבזל, בשיקאגו, בניו יורק ובברלין (אם אכן תהיינה שם הפגנות וזו לא סתם התרברבות). אתם רוצים להשפיע? חזרו הביתה. אל תשבו בגולה ותגנו על הדמוקרטיה הישראלית משם. ההפגנות בניכר, כמו הוצאת כספי חברה ישראלית מהארץ, כמו האיומים בירידה מן הארץ או בלשון מכובסת "רילוקיישן", או הדיבורים על סרבנות, רק מאמתים את האבחנה של גדי טאוב על "ניידים" ו"נייחים". באמת, כך הם חושבים להשפיע על החברה הישראלית?

אני "נייח". אני "אסיר ציון" מבחירה. אני צומוד. הציונות שלי, הישראליות שלי, היהדות שלי – אינן מותנות. אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת. והמאבק שלי על דמותה של החברה ונגד המהפכה המשטרית, נובע מן המחויבות המוחלטת הזאת.

* מחאה בלתי לגיטימית – כשהשתחררנו משירות המילואים בצו 8 במבצע "חומת מגן", הופצה בקרב לוחמי החטיבה עצומה הקוראת להקים גדר ביטחון.

תמכתי בגדר הביטחון ואף כתבתי על כך, אולם סירבתי לחתום על העצומה. כחייל, תפקידי למלא את המשימות והפקודות. את דעותיי אני משמיע כאזרח. התארגנות של יחידות מילואים לפעולה פוליטית מסוכנת ואינה ראויה בדמוקרטיה.

מהסיפור הזה אפשר להבין מה דעתי על מחאת לוחמי הסיירות. בניגוד למחאת המשפטנים, האקדמיה, הכלכלנים, הרופאים, התלמידים, ההיי-טקיסטים וכן הלאה, מחאת לוחמי יחידות אינה ראויה ואינה לגיטימית.

* השמן בגלגלי הדי-9 – מפלגת העבודה צריכה להתבלט בגל המחאה, והפתרון שמצאה הוא להשיק קמפיין נגד פשרה בנושא המהפכה המשפטית.

הגישה של הכל או לא-כלום היא מתכון ללא-כלום. הדרך היחידה לסכל את המהפכה המשטרית היא הידברות ויצירת רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה. משמעות הצלחת הקמפיין היא מימוש המהפכה המשטרית.

יש הרבה אמת בביקורת על המערכת המשפטית. ההתעקשות לדבוק בסדר הקיים יצרה את הריאקציה שהובילה לסכנת המהפכה המשטרית. מה הם רוצים? להמשיך ולהתחפר? הם יהיו השמן בגלגלי הדי-9.

* ואנוכי – אהוד ברק יוצא חוצץ נגד נשיא המדינה, גנץ ולפיד, על ניסיונותיהם לקדם הידברות ופשרה. הנשיא מגלה אחריות לאומית בניסיון למנוע את הקרע בעם ולהביא לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. אבל ברק משסע ומקצין ומחמם את עצמו ומחריף עוד ועוד את התבטאויותיו. במאמר ל"ידיעות אחרונות" שלל מכל וכל כל הידברות עם ה"אויב".

הוא מציג את ההידברות כתמימות של מי שחשים שההידברות היא כולירע אך המהפכה המשטרית היא דֶּבֶר ועדיפה כולירע על דבר. לטענתו, ההידברות היא אכן כולירע, אך היא לא תמנע את הדבר. אך בסיס הטענה הזו שגוי. לא מדובר בכולירע. נכון, הידברות, אם תצליח, תסכל את הדבר. אבל היא עשויה להוביל לרפורמה קונסטרוקטיבית שלא רק תסכל את הדבר, אלא תשפר מאוד את המצב הנוכחי, שהוא לא טוב, והוא אחד הגורמים לריאקציה לעבר הדבר.

ברק מזכיר להרצוג ולגנץ שהם כבר "נפלו קורבן לאשליה ותעתוע של שקרן כפייתי". הוא שוכח, שלא זו בלבד שהוא היה שותפו הבכיר והקרוב של נתניהו, אלא הוא פילג את מפלגת העבודה שבראשה עמד והקים את עצמאות שהייתה הנגררת של נתניהו.

כותב ברק: "משא ומתן אתם מהווה כניעה לסחיטה באיומים. לא פחות ולא יותר. להרצוג וגנץ, אם יתעקשו, ייאמר בפראפראזה על צ'ר'ציל: רציתם למנוע הרס גם אם תסתכנו בחרפה. תקבלו גם הרס וגם חרפה".

האמירה המקורית של צ'רצ'יל, כלפי צ'מברליין הייתה: "בחרתם בחרפה מפחד מלחמה, עכשיו תקבלו חרפה ומלחמה גם יחד". צ'רצ'יל צדק. וגם אצלנו היה מקרה דומה. ראש ממשלה שאץ רץ באמוק חסר מעצורים למו"מ עם רב המרצחים ערפאת, והציע לו הצעות מרחיקות לכת עד טירוף, שניתצו את הקונצנזוס הישראלי והפכו את כל ה"לאווים" של רבין ל"הנים". זאת, כדי למנוע מלחמה וטרור. הוא בחר בחרפה מפחד מלחמה, והמיט עלינו את מתקפת הטרור הקשה והנוראה בתולדות המדינה, הקרויה בכיבוסית "האינתיפאדה השניה". לאיש קוראים אהוד ברק. 14 ראשי ממשלה היו בישראל. ברק אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.

כאשר אני קורא מאמר, אני מנסה לעתים לעשות "פוווו" כדי לנטרל את הפודרה ולמצוא את לוז המאמר. הנה לוז המאמר: "כל אדם חייב לשאול את עצמו האם הוא מאמין במה שאומרים חיות ואנוכי, או שהוא מאמין בדרכם של נתניהו ולוין. כי אם חיות ואנוכי צודקים" וכו'.

למאבק הזה אין הנהגה. מאז שהודח ראש הממשלה הכושל בתולדות המדינה מראשות הממשלה, הוא מחפש בכל דרך את ההנהגה. אסתר חיות אינה מנסה להנהיג את המאבק ולכן היא אינה מאיימת על המעמד שאליו הוא חותר. הוא בז לראשי האופוזיציה, הוא מתעלם מפעילים אחרים במאבק, הוא נאחז בלגיטימיות של נשיאת בית המשפט העליון ומעמיד את עצמו לצדה, בחיבוק דב ציני. לכאורה, היא המנהיגה שידיה כבולות והוא ינהיג את המערכה. מעין ברק ודבורה הנביאה. אלא שבניגוד לברק בן אבינועם המקראי, ברק אחי-אבינועם (אבינועם ברוג, אחיו של ברק), אינו רואה את חיות כמפקדת העליונה שלו, אלא הוא משתמש בשמה כדי להעצים את מעמדו.

הוא קורא למרי אזרחי. הוא משחק באש. גם במאבק נגד נתניהו השרלטן, צריך להיזהר מפני מקסם השווא של ברק השרלטן. המטרה שלו היא במרי אזרחי וכאוס והתפוררות, שיביאו לכמיהה למנהיג חזק שיעשה סדר. ברור למי הוא מתכוון.

* לא "רק לא" – עמית סגל: "אלמלא היו אלה ימים כל כך מאיימים במונחי קרע חברתי והתבטאויות משסות, הם היו ימים יפים: בפעם הראשונה יוצאים רבבות לרחובות ומיליונים לרשתות על נושאי מהות. חמש מערכות בחירות נראו כחור שחור ששואב אליו כל עיקרון וכל נושא מהותי ומותר אותנו בריק מוחלט כשרק כן-ביבי-לא-ביבי על פני תהום. ולפתע, כולנו עוברים ומעבירים סמינר על סבירות, השתק, גבולות המשפט, דמוקרטיה רובנית או מהותית".

סגל ממחזר את גימוד ההתנגדות לכהונתו של נאשם בפלילים שמנצל את כוחו למלחמה נגד מדינת החוק ומוסדותיה ל"רק לא ביבי"; לאיזו פסילה פרסונלית, "חרם" של ילדים בגן על אחד הילדים. אבל מה שקורה היום מוכיח את צדקת ההתנגדות לנתניהו. נתניהו, שגדל בבית רוויזיוניסטי, גדל על תפיסה של הפרדת רשויות, איזונים ובלמים ועליונות המשפט. לא בכדי, הוא סיכל כל ניסיון לפגוע במעמד בית המשפט ברוח המהפכה שאותה הוא מוביל היום. לא בכדי הוא הסביר, בכישרונו הרטורי, טוב יותר מכל אחד אחר, שאין בעולם דמוקרטיה ללא מערכת משפט חזקה ועצמאית. רק נתפס בקלקלתו והחלו החקירות נגדו, והוא הפך את עורו והיום הוא מוביל מתקפה נגד מדינת החוק, שנועדה להכפיף את מערכת המשפט לממשלה. בכך הוא מוכיח שצדקו מי שהצביעו על הנזק החמור הנגרם מכך שנאשם בפלילים הוא ראש הממשלה, כפי שצדק ראש האופוזיציה שקרא להתפטרותו המיידית של ראש הממשלה אולמרט כאשר רק החלו חקירות נגדו (הרבה לפני שהוגש כתב אישום).

אגב, עם השורה התחתונה של מאמרו של סגל, קריאה ליצירת מעין אמנת גביזון-מדן בנושא מערכת המשפט בישראל, אני תומך. אבל לא כתרגיל ביביסטי של "נעביר בקריאה ראשונה ואז נידבר", אלא הקפאת המהפכה וכניסה למהלך לאומי ממלכתי של הידברות בין הרשויות, בהובלת נשיא המדינה.

* מכון "קהלת" – מכון "קהלת" מוביל קו, שברובו מנוגד לערכיי ולהשקפת עולמי. הקו הכלכלי הליברטריאני שלו הוא היפוכה של השקפתי החברתית כלכלית. אני תומך ברפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט אך מתנגד בתוקף למהפכה המשטרית של הממשלה, שהמכון עומד מאחוריה. בנושאים זהותיים, כמו חוק הלאום (שאגב, בניגוד לפרסומים הוא לא צמח במכון, אך המכון תמך בו) אני חש קרבה למכון. אני גם תומך בעמדת המכון בנושא לימודי ליבה והשכלה לחרדים ומסכים עם אזהרתם מפני הנזק החמור לכלכלת המדינה של העדר לימודי ליבה. אך בלי קשר להסכמתי או התנגדותי, אני רואה בחיוב את קיומם של מכוני מחקר שונים, כמו "קהלת", "אדווה", המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד, מכל הצדדים, שמעניקים עומק ותוכן לעמדות השונות ומעגנים אותם במחקר אקדמי ובכלים אינטלקטואליים. המכונים הללו קיימים בכל גווני הקשת, וכולם נעזרים במימון מחו"ל, כך שאיני מתרגש מה"גילויים המרעישים" על המימון החיצוני של "קהלת".

* מי מממן – בתי תמר התחמשה בדגל הלאום ויצאה להפגנה בקפלן.

וכעת אני יודע את התשובה לשאלתו-התרסתו הסדרתית של אהוד בן עזר: מי מממן את ההסעות?

התשובה היא: המפגינים. ההסעות הן בתשלום.

* על צדק, סבירות ו…מימון – ב-1995, בעיצומם של הימים הקשים במאבק על הגולן, עתרה תנועת שלום עכשיו לבג"ץ נגד המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, בדרישה להפסיק לממן את ועד יישובי הגולן, הגוף שהנהיג את המאבק, ואף למשוך בחזרה את כל הכספים שכבר הועברו לוועד. טענתם הייתה, שהמועצות הן גופים מוניציפליים שתפקידם לספק שירות לאזרח ואסור להן להשתמש בכספי המסים לפעילות פוליטית.

מולנו עמדה ממשלה, שכל תקציב המדינה עומד לרשותה וכל הכוח של השלטון. התקשורת, ברובה, קידמה את עמדת הממשלה. ושלום עכשיו עצמה, הייתה תנועה עשירה עם יכולת פיננסית גדולה לאין ערוך מזה של ועד יישובי הגולן. ועד  יישובי הגולן היה גוף עני, שעיקר כספיו היו מתקציבי הרשויות בגולן.

שלום עכשיו רתמה לעתירה קומץ משת"פים מהגולן, שטענו שהם בחרו מועצה ומשלמים לה ארנונה כדי שתפנה את הזבל, לא כדי ש"תעסוק בפוליטיקה". בתגובה, החתמנו את כל חברי המזכירויות של כל יישובי הגולן ואת כל חברי מליאת המועצה המקומית קצרין, מן הקואליציה והאופוזיציה, על מכתב התומך בוועד ובמימונו בידי המועצות.

אילו שופטי בג"ץ פסקו על פי החוק היבש, הם היו מקבלים את העתירה ומייבשים את המאבק על הגולן. אולם השופטים ידעו שבג"ץ הוא בית המשפט הגבוה לצדק, ושעליו להגדיל ראש מעבר לחוק היבש, ולפסוק גם על פי הצדק ולהגן על הדמוקרטיה. לשם כך קיים מבחן הסבירות. האם סביר שרשות מקומית תממן מאבק על עצם קיומו של היישוב שהיא מנהיגה? האם סביר למנוע זאת ממנה? האם סביר להשתיק אזור בסכנת חורבן בטיעונים פרוצדורליים וחוקיים יבשים ועבשים?

בג"ץ דחה את העתירות. הרשויות המשיכו לתמוך בוועד יישובי הגולן וניצחנו במאבק. כן, בית משפט לא יוכל לפסוק דין צדק, אם ישללו ממנו את הסבירות ואת המידתיות. אגב, נשיא בית המשפט העליון היה אז אהרון ברק.

מאז אותה עתירת-השתקה, אני חשדן מאוד כלפי העיסוק האובססיבי ב"מקורות המימון" של מאבקים ציבוריים. אני מבין מה האובססיה של המעלים זאת ומה המוטיבציה שלהם. אותה מוטיבציה זדונית, אפלה ומרושעת של עתירת שלום עכשיו – לסתום פיות של יריבים.

* המזימה של התקשורת – כלי תקשורת שמזמינים את גוטליב לראיון, מצדיקים את הטענה שהתקשורת רוצה להכפיש את הימין. איני יכול לראות שום הצדקה מקצועית להזמנתה להתפרע באולפנים.

* סותמת פיות – ההתנהגות האלימה והפרועה של גוטליב כלפי כל מראייניה, אינה עניין של סגנון. היא מהות. היא מעבירה להם (ולציבור) את המסר שהם מיותרים. היא בעלת הבית. היא "רצון העם". עליהם לסתום את הפה והיא זו שתסתום להם את הפה. אין כאן מקום לשאלות. שאלות הן עניין ללוזרים. היא עולה על מראייניה בדי-9.

* סותם פיות – החלטת "הארץ" להפסיק לפרסם מאמרים של גדי טאוב (לא מדובר בפיטורים כי הוא אינו עובד העיתון) – יותר משהיא פוגעת בטאוב, היא פוגעת בעיתון עצמו. גדי טאוב ימצא את הבמות להביע בהן את עמדותיו, אך "הארץ" ייתפס, בצדק, כסותם פיות.

העמדות של "הארץ" ידועות, אך לזכותו ייאמר שהעניק במה לכותבים שדעותיהם רחוקות ת"ק פרסה מעמדת העיתון – גדי טאוב, ישראל הראל ובעבר גם משה ארנס. פרסום העמדות הללו הפך את העיתון למעניין יותר ולכן העיתון נשכר מכך. עצם פרסום מאמרי תגובה רבים על מאמריו של טאוב הם עדות לתרומתו לוויכוח החופשי ולעיתון.

ההחלטה המבישה של מערכת "הארץ" מזכירה את צעדו של בעז ביסמוט שפיטר את דן מרגלית ומוטי גילת מ"ישראל היום", כיוון שלא הלכו בסך והביעו עמדות עצמאיות.

* ניגוד עניינים – עמית סגל כותב שיש ניגוד עניינים במינוי יועז הנדל לפרשן של ערוץ 13, חודש אחרי שכיהן כשר התקשורת.

דומני שניגוד העניינים הוא ביציאה של עמית סגל נגד בחירת עמיתו בערוץ המתחרה, שעתיד לערער את ההגמוניה שלו כפרשן המוביל בישראל.

* מלך ישראל השניה – טרם צפיתי בסרט "דוד מלך ישראל השניה", כי איננו קולטים "הוט 8" והסרט עוד לא עלה לרשת. אך קראתי ב"7 ימים" קטעים נרחבים מתמלילי הראיונות של לוי לסרט וכתבה ב"אולפן שישי" לקראת הסרט. איני יכול להתייחס לסרט, אך אומר כמה דברים על דוד לוי, מנקודת ראותי.

ב-1983, כאשר לוי התמודד מול שמיר במרכז תנועת החרות על ראשות תנועת החרות והליכוד, לאחר פרישתו של בגין, תמכתי בכל לבי בלוי. הייתי עוד חייל, ואני זוכר איך הייתי מרותק לטרנזיסטור בעת השידור החי מישיבת המרכז.

הסיבה הראשונה לתמיכתי בלוי, הייתה עמדותיו החברתיות כלכליות. הוא היה סוציאליסט יותר מכל ח"כ מן המערך. הוא ביטא יותר מכל ח"כ או שר אחר את השקפותיי. עקבתי אחריו עוד מן הימים שהנהיג את סיעת "תכלת לבן" בהסתדרות (הסיעה ההסתדרותית של תנועת החרות) וכאופוזיציונר חברתי נחרץ ותקיף בכנסת. ולאחר מכן, הזדהיתי עם מאבקיו החברתיים כשר בממשלה. רציתי אדם שזו השקפת עולמו בראשות הממשלה.

הסיבה השניה הייתה הערכתי לכישוריו כמנהיג, לכישוריו הפוליטיים, לכישוריו הרטוריים – הוא היה נואם בחסד, שני רק לבגין. נשביתי בקסמו.

הסיבה השלישית היא הביוגרפיה שלו, שראיתי בה את יופיו של הסיפור הישראלי – העולה החדש ממרוקו, שצמח מן המעברה, מאבטלה ועבודות דחק ועבודה כפועל בנין, אב ל-12 ילדים שהעפיל דרך תפקידו כמנהיג פועלים עד לקו הגמר של המרוץ לתפקיד מספר 1 בהנהגת המדינה.  

התאכזבתי כשהפסיד במרוץ. בדיעבד, אני רואה בשמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. את תרומתו הגדולה למהפכה הציונית הגדולה של ניתוב יהודי בריה"מ לעליה לישראל וקליטתם המופלאה – אף אחד אחר, גם לא לוי, לא היה עושה בהצלחה כזו. גם לא את מבצע שלמה לעליית יהדות אתיופיה.

בשנים הבאות התאכזבתי לא פעם מדוד לוי. כשקמה ממשלת האחדות ב-1984, הוצע לו תפקיד שר האוצר והוא סירב. ציפיתי מאדם שכל חייו היה אופוזיציה לכל שרי האוצר, מן המערך ומן הליכוד, וכנושא הדגל החברתי בישראל, לקחת על עצמו את המשימה להוציא את ישראל מן הבוץ הכלכלי, במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה, בדרך החברתית שבה הוא דגל ובה גם אני דגלתי (ועדיין דוגל). ממנהיג כדוד לוי ציפיתי להתנהגות אחרת, אמיצה יותר. כצפוי, לוי המשיך להיות אופוזיציה לשר האוצר מודעי ולבאים אחריו, אך הייתה לו הזדמנות לא רק לתקוף מן היציע אלא לפרוץ נתיב ולהוביל. הייתה זו אכזבה גדולה.

אח"כ הוא איכזב בוועידת תנועת החרות ב-1986, בהתפרעויות האלימות שיחד עם שרון הוביל נגד שמיר. ושוב, ביתר שאת, כאשר הצטרף לשרון ומודעי ל"שרי החישוקים" שאיגפו מימין את שמיר במלחמה קשה ומכוערת נגד "ותרנותו" כביכול. והרי לוי היה המתון ביותר מבחינה מדינית בין בכירי הליכוד, והיה לי ברור שאין זו אלא פוזיציה נטו; שלו, כמו גם של שותפיו. בני בגין היטיב לתארם "קואליציה של אמביציה".

אולם חרף אכזבות אלו, תמיד הערכתי אותו ואת כישוריו ותמיד נהניתי להאזין לנאומיו ולראיונות עמו ולהתמוגג מן השפה הרהוטה שלו ומכושרו הרטורי.

הערכתי אותו כאיש ביצוע בתפקידיו המיניסטריאליים. כשר חוץ הוא הוביל, יחד עם ראש הממשלה שמיר, להישגים גדולים ובהם חידוש היחסים עם כשלושים מדינות ובהן בריה"מ והגוש הסובייטי, סין והודו והחלטת האו"ם לבטל את ההחלטה הקודמת שגינתה את הציונות וכינתה אותה "גזענות". הערכתי אותו על היותו השר היחיד מהליכוד, שהצביע יחד עם שרי המערך בעד הנסיגה בלבנון אל רצועת הביטחון ובכך הכריע את הכף.

בהתמודדות על הנהגת הליכוד אחרי פרישת שמיר, תמכתי בבני בגין. אבל ככל שהתקרבה ההצבעה היה ברור שההתמודדות הריאלית היא בין נתניהו ללוי. כמובן שהעדפתי את לוי, ופרשת "הקלטת הלוהטת" חיזקה מאוד את תמיכתי. "צלופח", קרא לוי לעבר נתניהו בעימות הטלוויזיוני, וקלע למטרה.

אודה ואבוש, שעל אף הערכתי את דוד לוי, אהבתי את בדיחות דוד לוי; לשמוע ולספר אותן. האמת היא שהרוב היו בדיחות ישנות שהולבשו עליו, ומשחקי מילים של תרגום מילולי משעשע של ביטויים באנגלית לעברית, שהדביקו לו. בנעוריי הייתי חקיין ונהגתי לחקות את ראשי המדינה. דוד לוי היה אחד ממושאי החיקויים החביבים עליי. אבל תוכן החיקויים היה ברוח בדיחות דוד לוי. אני יכול אולי לתרץ זאת בגילי הצעיר, אך אני בהחלט מצר על כך, בדיעבד.

שלוש פעמים פגשתי את לוי. הפגישה הראשונה הייתה ימים אחדים לפני ועידת מדריד, בספטמבר 1991. הוא היה שר החוץ ואמור היה לעמוד בראש המשלחת הישראלית לוועידה. נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, כדי לגשש מה עומד לקרות במו"מ עם הסורים. לא הצלחנו להוציא מפיו התחייבות לשמור על הגולן. הוא דיקלם את המנטרה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים ונמנע מכל אמירה חד-משמעית. ממנו עברנו לראש הממשלה שמיר, שאמר לנו בצורה נחרצת, שאינה משתמעת לשני פנים, שבשום פנים ואופן לא ידון על נסיגה. הוא "נזף" בנו על שבזבזנו יום עבודה, שהרי עמדתו ברורה ואינה זקוקה לחיזוק. למחרת, כאשר שמיר הודיע על החלטתו לעמוד בראש המשלחת למדריד, ולוי במחאה ביטל את נסיעתו – רווח לי.

הפגישה השניה הייתה בדיוק שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר לוי עלה לגמלא להזדהות עמנו, שובתי הרעב נגד הנסיגה. הוא שוחח עמנו בחום רב ולאחר מכן נשא באוזני הקהל והתקשורת נאום חוצב להבות בעד הגולן. נהניתי מאוד מדבריו וניכר שהוא דיבר מדם לבו, דברים שהוא באמת מאמין בהם. אך לא יכולתי שלא לחשוב על אותה שיחה ערב מדריד.

הפגישה השלישית הייתה כבר אחרי פרישתו מן החיים הפוליטיים. הוא הוזמן להרצות במכינת מיצר על מנהיגות. נכחתי בהרצאה והתרשמתי מאוד מתוכנה, ממסריה ומכך שלא נס לחו של דוד לוי.

* לא יציאה אלא הערכות מחדש – שני תיקונים לכתבה על דוד לוי ב"7 ימים". לוי אכן נבחר לכנסת לראשונה בכנסת השביעית, אך הבחירות היו ב-1969 ולא ב-1966. ב-1985 צה"ל לא יצא מלבנון, אלא נערך מחדש בלבנון – ברצועת הביטחון. צה"ל נשאר בלבנון עוד 15 שנה אחרי ה"יציאה".

* הכהן הגדול של הזמר העברי – אליהו הכהן הוא גדול חוקרי הזמר העברי. הוא אוטודידקט ענק. הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השבוע תרם אליהו את אוצרות האוסף האדיר והנדיר שלו, לספריית המוסיקה של אוניברסיטת בר-אילן. אוצרות האוסף שלו יהיו המעיין שירווה את חוקרי הזמר העברי ואוהביו עוד שנים רבות.

          * ביד הלשון

ינוו – באורטל מתקיים מדי שנה "ערב חורף" – ערב שירה, סביב נושא מסוים; שירת סולו בפי זמרי אורטל ובליווי נגני אורטל. לאחר פגרת קורונה בת שנתיים, אנו חוזרים ומחדשים את המסורת.

הנושא השנה הוא שירים של יורם טהרלב, יצחק קלפטר, צביקה פיק וגרי אקשטיין, שהלכו השנה לעולמם. בתי תמר ואני נשיר בדואט את "עד עולם אחכה" של קלפטר.

אחת הזמרות תשיר את שירו של יורם טהרלב "על כפיו יביא". בשיר מופיעות המילים "על הרים יינוו רגלי המבשר".

מה פירוש המילה יינוו? היא שאלה אותי.

אשתף בתשובה גם את קוראי הפינה.

נַאֲוָה פירושה יפה. מילה נרדפת לנאה. בעברית הקדומה, המילה הופיעה גם בלשון זכר, נָאוֶה. לדוגמה, בשיר השירים: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".

בנבואת הגאולה של ישעיהו נאמר: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ".

עם הפסוק הזה מתכתב יורם טהרלב בשירו. בשיר הוא מספר על שלושה בעלי מקצוע מירושלים, שחדלו ממלאכתם כי הם חולמים רק על תוצר אחד שייצרו עבור מבשר הגאולה, אליהו הנביא. אחד מהם הוא הסנדלר.

ברחובנו הצר
גר סנדלר אחד מוזר
הוא יושב בצריפו
ולא עושה דבר.

מדפיו הריקים
מכוסים באבק
כבר שנתיים מונח
המרצע בשק.

והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.

טהרלב מתכתב עם הפסוק מישעיהו. המבשר הוא אליהו הנביא. הנעליים שיתפור לו, הן אותן נעליים שעליהן נאמר "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר". הסנדלר של טהרלב חולם בלשון עתיד על הנעליים ש"בן על הרים ינוו רגלי המבשר". ינוו – יהיו נאות, יפות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏25.1.23

* חובת הפשרה – פשרה בנושא המהפכה המשטרית היא הכרח המציאות. היא הכרחית כדי למנוע קרע חסר תקדים בחברה הישראלית. אנו מדינה במלחמה, מוקפת אויבים, האיומים עלינו אמתיים ואנו חייבים לשמור על חוסן לאומי ולכידות לאומית. ללא פשרה, אם חלילה תבוצע המהפכה המשטרית, שמשמעותה הרס מדינת החוק וביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, הלכידות הלאומית תקרוס והחוסן הלאומי יתפורר. אנו עדין מדינה בהקמה. רוב העם היהודי עוד חי בגלות. איננו יכולים להרשות לעצמנו את התפוררות החברה הישראלית.

אולם הפשרה נחוצה לא רק כדי למנוע קרע בעם, אלא גם מסיבות ענייניות. היא תוריד את הממשלה מן העץ הגבוה של המהפכה המשטרית, אך לא תשמר את הסדר הקיים, אלא תקדם רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית ראויה, ויש צורך ברפורמה כזו. ההתחפרות בסדר הקיים הייתה מאיץ לריאקציה המסוכנת של המהפכה המשטרית ויש צורך בשינוי.

הנשיא הרצוג משקיע את כל אונו בניסיון לקדם הידברות שתביא לפשרה. הרצוג הוא המבוגר האחראי וכל פטריוט ישראלי אמתי צריך לברך על ניסיונותיו ולעודד אותו.

אני מקווה שמנהיגי האופוזיציה ובראשם לפיד יירתמו למהלך הלאומי החשוב הזה. נכון, הם יחטפו ביקורת חריפה מהמוני המפגינים. ראינו איך המפגינים שאגו בקריאות בוז לשמו של הרצוג. הם אינם רוצים אותו כמוביל פשרה, אלא כמתייצב נגד הרפורמה ומנהיג את המאבק. זהו מבחן המנהיגות של לפיד. אם ילך לפשרה, נגד עמדת הבייס אבל בעד טובת המדינה, הוא יתגלה כמנהיג אמתי. פשרה יכולה להיות רק עם הממשלה והקואליציה. הדיבור של לפיד על איזו ועדה חיצונית, אינו רציני. אני מקווה שזה בלון ניסוי שנועד להכשיר את הקרקע להידברות אמתית.

ההישג הגדול ביותר שההפגנות יכולות להשיג, הוא להביא את הממשלה ללכת לפשרה. בכך חשיבותן הרבה. בלי ההפגנות, אין מצב שהממשלה תתגמש.

בימים הבאים אכתוב את הצעתי לפשרה.

* לאכול את הענבים – העיתונאית ופעילת המחאה אורלי בר לב תקפה בראיון לרדיו FM103 את לפיד וגנץ החותרים להידברות עם הממשלה ואמרה: "אין דבר מפרק מחאות יותר מאשר קיום מו"מ".

ונשאלת השאלה האם המחאה היא מטרה בפני עצמה או אמצעי להשיג מטרות.

אגב, יש דברים שמפרקים מחאות יותר מאשר קיום מו"מ. למשל, אם המחאה משיגה את מטרותיה היא מתפרקת. אבל גם אם היא נכשלת היא מתפרקת. וכאשר האוריינטציה של המחאה היא מחאה לשמה, חזקה עליה שתסתיים בכישלון.

לאורך כל שנות המאבק על הגולן, שנמשך 9 שנים, עמד לנגד עינינו משפט של יהודה הראל: עלינו להחליט אם המטרה שלנו היא לריב עם השומר או לאכול את הענבים. בזכות הבחירה שלנו לאורך כל המאבק, אנו נהנים עד היום מן הענבים וכל עם ישראל נהנה ויהנה גם בדורות הבאים מהיין הנפלא שלנו.

אורלי בר לב ושכמותה רוצים לריב עם השומר. זה מאבק עקר.

הפילוסוף הצבאי הפרוסי קרל פון קלאוזביץ כתב בספרו "על המלחמה" ש"המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים". וכך גם מאבק ציבורי אינו אלא המשך הפוליטיקה בתוספת אמצעים אחרים. הרחוב אינו יכול לכפות את רצונו על הממשלה והכנסת. המאבק הציבורי יהיה אפקטיבי אם ייתן רוח גבית לאופוזיציה וירתיע את הממשלה ויביא למו"מ על פשרה. והפשרה אינה בין המצב הנוכחי שהוא אידיאלי לבין המהפכה המשטרית של לוין, אלא היא בהחלט עשויה להיות תיקון גדול לכשלים במערכת המשפט, שהביאו לריאקציה של המהפכה המשטרית. התוצאה הרצויה של הידברות לאומית היא רפורמה קונסטרוקטיבית של מערכת המשפט.

* סכנה לדירוג האשראי – נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון הזהיר את נתניהו שביצוע המהפכה המשטרית עלולה לסכן את דרוג האשראי של ישראל. הוא הצטרף בכך לאזהרות של הנגידים לשעבר פרופ' פרנקל ופרופ' פלוג, של כלכלנים והיי-טקיסטים רבים.

אולי זה מה שישכנע את נתניהו לעצור את הדהירה המטורפת במדרון?

לתשומת לבם של מהונדסי התודעה, שמאמינים לספין השקרי של לוין וחבר מרעיו כאילו "בכל הדמוקרטיות"…

* סוכני האנרכיה – לאחר פרסום פס"ד דרעי, כתבתי שאני משוכנע שנתניהו יבצע את פסק הדין, כי יש לו קווים אדומים. קיבלתי תגובות בנוסח: "אשרי המאמין". כן, אי האמון בנתניהו עמוק כל כך, עד שאנשים באמת ובתמים סברו שאין לו שום קווים אדומים והוא יפר פסיקת בג"ץ. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר.

אבל למרות כל ביקורתי על נתניהו, אני סבור שיש לו מינימום של אחריות לאומית. הרי אם הממשלה לא הייתה מקיימת את פסיקת בג"ץ, הייתה זו אנרכיה מוחלטת. זו הייתה לגיטימציה לצה"ל לא לבצע את הוראות הממשלה או למח"ט להוציא את חטיבתו לפעולה מעבר לקווי האויב על דעת עצמו. זו הייתה לגיטימציה לקבוצת שוטרים להחליט שהם עוצרים על דעת עצמם את ראש הממשלה. זו הייתה לגיטימציה לאזרחים לעבור על כל חוק שאינו מוצא חן בעיניהם. זאת הייתה מציאות של "איש את אחיו חיים בלעו". רק מטורף מוחלט, חף לחלוטין מאחריות, היה עושה מעשה נואל כזה. ונתניהו, עם כל ביקורתי עליו, אינו בקטגוריה הזאת. רחוק מכך.

נתניהו אינו ראוי לשבח על שעשה את המובן מאליו. אבל שרים בממשלתו וח"כים בקואליציה שלו ראויים לגנאי על שקראו לו להפר את הפסיקה. כל עוד מדובר באספסוף הרשתות החברתיות, ניחא. אבל כשהאספסוף הזה הוא שרים בממשלה כמו הקרעי וח"כים כמו הגוטליב; כשאלה הם סוכני האנרכיה – הדמוקרטיה הישראלית בסכנה.

* החזיר את חובו – בוויכוח הציבורי על חזרתו של האסיר המשוחרר אריה דרעי לחיים הפוליטיים, אמרו התומכים בחזרתו שהוא ריצה את עונשו, החזיר את חובו לחברה ולכן אין לפגוע בחופש העיסוק שלו.

אכן, הוא ריצה את עונשו, ולכן הוא כבר לא ישב בכלא והיה אדם חופשי. האם זה הופך אותו ראוי להנהגה ציבורית? האם הנהגת ציבור היא מקצוע ככל מקצוע? השופט דן כהן הורשע בלקיחת שוחד והפרת אמונים. גם הוא ריצה את עונשו והחזיר את חובו לחברה. האם יעלה על הדעת שהוא יחזור לכס השיפוט? האם מורה שהורשע בפדופיליה וריצה את עונשו, יכול לחזור למקצוע ההוראה? האם חופש העיסוק רלוונטי למקרים האלה?

אין מנהיגות בלי דוגמה אישית. מי שהורשע בעבירה פלילית אינו ראוי להנהגה ציבורית.

קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר אותו מנהיג חוזר לסורו ושוב מורשע בפלילים.

* כי לא נאה – עוכר המשפטים יריב לוין: "מקום שבו השופט קובע מי נאה בעיניו להיות שר, על פי אמות מידה שהוא ממציא – זה דבר שאפשר לקרוא לו בהרבה שמות, דמוקרטיה זה לא". השופט לא קובע מי נאה בעיניו להיות שר, אלא קובע שעבריין סדרתי, שחילץ עסקת טיעון מפנקת במצג שווא של פרישה מהפוליטיקה ומפר את התחייבותו, אינו ראוי להיות שר.

אבל על פי הצעתו של לוין, השר קובע מי נאה בעיניו להיות שופט. ועל פי אמות המידה של ממשלת הדי-9, חוששני שעבר פלילי עלול להיות נקודת זכות למועמד לשיפוט.

* לא המחאה שלו – גדעון לוי יצא בחריפות נגד המחאה. טענתו נגדה – היא ציונית. שני דברים מעוררים את סלידתו. האחד הוא הנפת דגלי ישראל. השני הוא שאין בהפגנה דגלי אש"ף, הדגל שלו, דגל חורבנה של ישראל. בעיניו, הפגנה ציונית אינה יכולה להיות צודקת, כי ציונות היא אפרטהייד.

טוב מאוד. אילו היה חלק מן המחאה, הוא היה מכער אותה. אכן, זו מחאה ציונית. מחאה של פטריוטים ציונים הנאבקים על נשמתה של מדינתנו האחת והאהובה, מדינת הלאום של העם היהודי, המדינה היהודית דמוקרטית. שונאי ישראל כמו גדעון לוי אינם יכולים למצוא במחאה את מקומם, ואין בה מקום לטיפוסים כאלה.

* אסור להם להיות מושפעים – אני מתנגד עקרונית להפגנות ליד בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור. ההפגנות צריכות להיעשות בכיכר העיר או מול הכנסת או משרדי הממשלה. כן, גם נבחר הציבור, גם אם אני מתנגד מאוד לדרכו ולמעשיו, זכאי לפרטיות. ובוודאי שמשפחתו זכאית לפרטיות. לא כל שכן – שכניו.

ההתעללות הממושכת בשכני מעון רוה"מ בבלפור (שאמנם הוא בית שרד, אך הוא בית המגורים של רוה"מ), בשכניו של בנט ברעננה, ובשכניו של מנדלבליט בפ"ת היו שערוריה. ואם ללכת שנים אחורה – כך גם ההפגנות הממושכות של מתנגדי אוסלו ליד בית הרב עובדיה, בימים שאשתו מרגלית שכבה על ערש דווי.

אמש נערכה הפגנה ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. הפגנה זאת חמורה שבעתיים, כיוון שאין מקום להפגנות גם מול בית המשפט. בניגוד לנבחרי ציבור, שתפקידם להקשיב לציבור ולכן חובתו וזכותו של הציבור להשמיע את קולו באוזניהם – אסור לשופטים להיות מושפעים מן הציבור ואל לציבור לנסות להשפיע על השופטים. זו הפגנה חמורה מאוד.

* הפרת אמונים – חובתו של שר לקדם את התחום שעליו הוא מפקד. אם אינו עושה כן, הוא מפר אמונים.

חובתו של שר התיירות לקדם את התיירות בישראל. בין השאר – את המלונאות. אי אפשר לקדם את התיירות והמלונאות ללא עבודה משותפת עם המלונות. אבל חיים כץ מסרב לשתף פעולה עם המלונאים, אלא אם כן יתפטר נשיא התאחדות המלונות ניסנקורן מתפקידו. זאת, ללא כל הקשר מקצועי וציבורי. כץ קשקש משהו על חוסר אמון, אבל ברור שהסיבה היא שניסנקורן כיו"ר ועדת הכנסת תמך בהסרת חסינותו.

מעשה זה, שהוא הפרת אמונים מובהקת, מעיד שהאיש אינו ראוי להיות שר בממשלה. יתר על כן, הוא אינו ראוי לתפקיד בהיותו עבריין מורשע. בדומה לדרעי, גם הוא הורשע בעסקת טיעון וקיבל מאסר על תנאי.

בניגוד לכץ, התנהגותו של ניסנקורן אצילית. עקרונית, נכון היה שיסרב להתפטר ושההתאחדות כולה תתייצב לצדו. אבל הוא התפטר, כדי שלא לפגוע בהתאחדות, עקב התנהגותו הביריונית של השר. בנורמות של ראש הממשלה שהצעיד אותנו לחמש מערכות בחירות מיותרים בשל דבקותו בכל מחיר בתפקיד והתנהגותו של דרעי – האצילות של ניסנקורן נראית כמו נתלשה מזמן אחר וממקום אחר.

* לא לראיין אותה – כל אימת שח"כ גוטליב עולה לשידור, הוא מתחילה להתפרע, לצווח, להתלהם. היא לא נותנת למראיינים לפתוח את הפה. הם אינם יכולים לשאול שאלות שממילא היא אינה עונה עליהן. אז לשם מה מעלים אותה לשידור? לא צריך לראיין אותה.

* גיס חמישי – גם כשאוקראינה נמצאת בעיצומה של מלחמת קיום במובן הכי מוחשי של המושג, מבין זלנסקי שהשחיתות השלטונית היא אויב ובשעת מלחמה היא גיס חמישי, והוא מדיח מושחתים מתפקידיהם.

מנהיגות מעוררת קנאה.

* מיקי זוהר רומס את שבת המלכה – הניסיון החשוב והמעניין ביותר ליצור אמנה משותפת לחילונים ודתיים, או ליתר דיוק לרצף החילוני-דתי בישראל, היה אמנת גביזון-מדן. הנושא המהותי ביותר היה ההסכמה על השבת. אגב, בדיוק לאותה הסכמה הגיעו גם קבוצות אחרות של שיח חילוני דתי שבחנו את האפשרות לחיים משותפים.

נקודת המוצא הייתה שהשבת אינה עניין של הדתיים, אלא של עם ישראל כולו. ולכן אין כאן משחק סכום אפס, שבו הדתיים חותרים ל-100% והחילונים חותרים ל-0% ונתפשר איפשהו. יש כאן דיון של יהודים שהשבת יקרה להם, שמבינים שהיא בשום אופן אינה יום ז' בשבוע אלא יום ייחודי ומיוחד ולכן הפרהסיה של השבת לא תהיה פרהסיה של יום חול.

ההסכמה הייתה שאין מקום למסחר, לתעשיה וכד' בשבת ולכן ראוי לצמצמם ככל הניתן, אך יש מקום לשבת של תרבות, של נופש, של ספורט, שתעניק עונג שבת לכל אחד מאתנו, איש איש בדרכו. ולכן, ההסכמה הייתה שראוי להרחיב את התרבות בשבת, כי זו מהותה. כן, הופעות, מוזיאונים וכד' ראויים להיות פתוחים בשבת; השבת ראויה להם. מי שהשבת חשובה לו באמת, מבין שהפתרון אינו שהדתיים יהיו בשבת בבית הכנסת והחילונים סתם לא יעבדו, אלא ש"בית הכנסת" שלהם היא גם ללכת להופעה, להצגה, למוזיאון, לשמורת טבע, לסרט. זו העגלה היהודית המלאה שלהם.

שר התרבות והספורט הקודם, חילי טרופר, דתי לאומי אמתי, בנו הרב ד"ר דניאל טרופר, מייסד תנועת "גשר", קידם את השבת המשמעותית בחברה הישראלית, במיזם "שבת ישראלית", שבו נפתחו בשישי-שבתות מוזיאונים ואתרי מורשת בפריפריה, ללא עלות או בסבסוד משמעותי. בכך הוא חיזק את השבת בישראל, את כבודה של השבת, כיאה ליהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

מיקי זוהר רק נכנס לתפקידו וכבר רומס ברגל גסה את השבת בפריפריה, בכך שהוא מבטל את המיזם הזה. מיקי זוהר פוגע בשבת המלכה. מיקי זוהר פוגע בזהותה היהודית של החברה הישראלית. 

* מי אוהב את השבת-ישראלית – בזכות מיזם "שבת ישראלית", דתיים יכולים לבקר בשבתות במוזיאונים ואתרי מורשת, כיוון שלא ניגבה בהם תשלום. עניים יכולים לבקר במוזיאונים, שבשישי-שבתות הכניסה אליהם ללא תשלום. לחילונים יש הזדמנות לשבת משמעותית ותרבותית, להבדיל משבת של שופינג.

אבל זה לא מעניין את מיקי זוהר. הוא רואה את יריב לוין ושלמה קרעי דוהרים על הדי-9 והורסים בכיף, וגם הוא רוצה. ממשלת הדי-9.

* הגורם לחנינה – לזכותו של מיקי זוהר ייאמר, שהוא לא התחפר בהחלטתו המחפירה, אלא לחץ על הבלם וביטל אותה.

לגנותו ייאמר, שאין בו היושרה להודות שטעה וחזר בו, והוא מספר ש"לא הבינו אותו נכון".

סוף טוב, אך לא הכל טוב. תהליך קבלת ההחלטות, אם בכלל ניתן לכנות זאת כך, מבהיל. שוב הוכח ששרי ממשלת הדי-9 פועלים מתוך אמוק של הרס, רמיסה ודריסה.

אולי מה שהציל את המיזם הנפלא "שבת ישראלית" מגזר דין המוות, היה שהתברר לזוהר שהמיזם לא החל תחת ממשלת השינוי, אלא תחת ממשלתו הקודמת של נתניהו, שגם בה כיהן חילי טרופר כשר התרבות והספורט. אולי זו הסיבה לחנינה.

* אקט אנטי תרבותי – הקריאה של קומץ פנאטים להחרים את המוסיקאי אליאב זוהר, בנו של השר מיקי זוהר, היא אנטי תרבותית.

אני מתנגד לכל חרם על אנשי תרבות (חוץ מרוג'ר ווטרס שחרם אנטישמי – אומנותו), גם כאלה שאני מתעב את דעותיהם הפוליטיות. קל וחומר במקרה זה, שבו אין המדובר בחרם על האמן בשל עמדתו, אלא בשל העמדות של אביו.

* בדרכי נועם – הקלף המנצח של תומכי הצעת החוק האוסרת הכנסת חמץ לבתי החולים, הוא הטענה שחולים דתיים לא יוכלו להתאשפז בפסח, כי האיסור אינו רק לאכול חמץ, אלא "לא ייראה חמץ … בכל גבוליך". כלומר, מדובר כאן במאבק על זכויות האדם; על זכותם של אוכלי כשר לטיפול רפואי.

אלא שיש בעיה בטענה הזאת. יש מיליוני יהודים השומרים על כשרות, ובהם המוני חרדים, בארה"ב ובאירופה. האם הם אינם מתאשפזים בפסח? הרי בבתי החולים נראה חמץ בפסח. אם חרדי בברוקלין לוקה בלבו בסדר פסח, האמבולנס יוזמן אליו רק בצאת יום טוב שני של גלויות שאחרי שביעי של פסח? כמובן שלא.

התשובה על כך, מן הסתם, היא שזה לא אותו הדבר. כאן אנו במדינה יהודית, ולכן הציפיה שונה. אכן, ניכרים דברי אמת. כלומר, הדיון אינו שיח זכויות, כי אם יהודי דתי יכול להתאשפז במקום שבו אוכלים חמץ בפסח בארה"ב, הוא יכול לעשות זאת גם בישראל. זה שיח של זהות. זה דיון על פניה של הפרהסיה הציבורי בישראל בפסח. זה כבר דיון אחר, ואם אנו דנים בו, מן הראוי לא להתכסות בטיעון הדמגוגי על הפגיעה בזכותו של היהודי הדתי כפרט. להיפך, בשיח הזכויות ידם של מתנגדי הצעת החוק על העליונה, כי איסור הכנסת חמץ פוגע בזכויותיהם של בני המיעוטים הלא יהודיים בישראל ושל יהודים שאוכלים חמץ בפסח.

הדיון המעניין באמת, הוא הדיון הזהותי. איני אוכל חמץ בפסח, בביתנו אין אוכלים חמץ בפסח (אך איננו זורקים את החמץ מביתנו בימי החג) ובחדר האוכל של קיבוצי אין חמץ בפסח. ואיני אוהב חמץ בפרהסיה הישראלית בפסח.

בילדותי, אי אפשר היה למצוא חמץ בפסח. מי שנפשו חשקה בפיתה או בלחם, נסע לקנות בכפר ערבי, או קנה פיתות לפני החג והקפיא אותן. היום, כידוע, הפרהסיה שטופה בחמץ. אני מבכר לאין ערוך את המצב שהיה בילדותי. אין ספק שבנושא הזה הסטטוס-קוו כורסם מאוד לצד החילוני.

איני יודע איך קרתה השחיקה הזאת, אך אני יודע שבילדותי טרם נחקק חוק החמץ ואילו היום הוא תקף כבר עשרות שנים. חוק החמץ לכל הפחות לא מנע את השינוי שנוצר ולהערכתי הוא רק דירבן אותו.

דווקא כמי שרוצה יותר יהדות במדינה, אני רוצה פחות חקיקה וכפיה ויותר חינוך והסברה. החקיקה הדתית יוצרת ריאקציה ומרחיקה את היהודים מן היהדות והכפיה משניאה את היהדות על היהודים.

נחזור לחמץ בבתי החולים. המטבחים בבתי החולים, כמו בכל מוסדות הציבור, צריכים להיות כשרים, והם אכן כאלה. כלומר הדיון הוא על האוכל שאנשים מביאים מביתם. האם הדת היהודית, המסורת היהודית, מורשת ישראל יהיו נשכרים אם שוטרים או מאבטחים יחטטו לחולים ולאורחיהם בתיקים כדי לחפש בהם חמץ? דומני שהתשובה ברורה.

אולם אם הנהלות בתי החולים יציבו שלטים גדולים וברורים, המבקשים מן האורחים לכבד את שומרי הכשרות ולהימנע מהכנסת חמץ לבית החולים, אני מאמין שהרוב הגדול של האנשים יכבדו זאת.

"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

* מלחמת מאסף חרד"לית – בשנים 2010-2014 ניהלתי את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית בגליל העליון. אחת התכניות שלנו, משותפת עם "המדרשה" ב"אורנים", הייתה "ניגון נשים"; בית מדרש לנשים, שהשתתפו בו נשים דתיות וחילוניות והמנחות שלו היו – אחת דתיה והשניה חילונית. המלווה של התכנית מטעם "המדרשה" הייתה דבורה עברון. כך זכיתי להכיר את דבורה – דתיה אורתודוקסית, פמיניסטית, תלמידת חכמים, גדולה בתורה, אכפתיניקית ומסורה. מנהיגה.

לאורך השנים זכיתי לשמוע שיעורים והרצאות שלה ולא אחת הזמנתי אותה להופיע בפני פורומים שונים. דבורה פעילה מאוד בפורומים של לימוד תורה ושל העצמת נשים. פעילותה החינוכית והתרבותית הענפה אינה מסתגרת בדל"ת אמות של אורתודוקסיה, אלא בקרב דתיים וחילונים, אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים. בקרב מכינות קדם צבאיות ובעיקר של בנות דתיות הבוחרות להתגייס לצה"ל.

בינתיים הוסמכה דבורה לרבנות, במחזור הראשון של תכנית רבנות ישראלית של מכון הרטמן בשיתוף עם "המדרשה" ב"אורנים". היא לא מגדירה עצמה "רב" או "רבה" אלא "רבנית", אף שלרוב התואר הזה שמור לאשתו של רב.

בערב-שבת האחרון התפרסמה בעיתון "בשבע" כתבה נגד הפמיניזם הדתי בכלל, נגד הצטרפות נשים לעולם ההלכה והרבנות בפרט, ובעיקר – נגד דבורה. הייתה זו כתבה ארסית, שכל כולה לשון הרע, שנאה והסתה.

הפשקוויל עורר תגובה רבתי של מאות מתלמידותיה ותלמידיה ומעמיתיה בעשרות שנות פועלה, שהעלו על נס את דבורה, את אישיותה ואת מפעל חייה.

הנה ציטוטים אחדים: "מודה לך הרבנית דבורה עברון על התורה של חסד שאת מפיצה בעולם במסירות.

על התלמידות-הרבֵּה שהעמדת וממשיכה להעמיד.

על הרגישות כלפי כל אדם שנברא בצלם.

על אהבת התורה…

ועל הזכות לעמוד לצדך ולצד חברות רבות שכל עניינן ללמוד וללמד לשמור ולעשות …

שהקב"ה ימשיך להאיר פניו אליך. חזקי ואמצי, אל תגורי מפני איש!"

"מאמר ההכפשות נגד לומדות התורה בעיתון 'בשבע' בא לקלל ויצא מברך.

לא פעם אחת אלא פעמיים. לא בגלל הטעויות שבו אלא בזכות האמת שבו.

ראשית, כי יש בו סקירה של פעילותה המרשימה של מו"ר הרבנית דבורה עברון. אמנם, מתוך רצון מעט אובססיבי להתנגח בפועלה, אבל באופן שממחיש עד כמה היא עסוקה בעשייה ענפה למען עם ישראל. אשרינו שזכינו ללמוד מתורתה וללכת לאורן של מורות דרך והלכה כמוה".

"אשרינו שזכינו ויש לנו בדורנו רבניות צדיקות מאירות פנים ואנושיות כמו הרבנית דבורה עברון.

אישית אני לומד מהרבנית עברון – לא לשתוק כאשר יש עוול המתרחש.

לומד ממנה איך לקרב אנשים ואיך לקדש שם שמים בעולם מורכב.

שולח לה ולכל משפחתה חיזוקים לאור ההתקפה הארסית שעברה בגיליון 'בשבע' האחרון,

שלצערי לא טרח ולו לרגע לעצור ולבדוק מיהי הרבנית עברון ועד כמה היא תלמידת חכם המדקדקת מצווה קלה כבחמורה.

אשרינו שיש לנו גדולות דור כמו הרבנית עברון".

ועוד ועוד. הפשקוויל מזעזע, אבל אני אופטימי. בעיניי, הוא מעיד על מלחמת מאסף של החרד"לים נגד מגמות עומק בציונות הדתית (איני מתכוון למפלגה שהשתלטה על המותג), ובראשן המהפכה הפמיניסטית המתרחשת במגזר הזה. ככל שהם מבינים שהמהפכה הזאת צולחת, הם מגבירים את הווליום של התנגדותם. הם לא יצליחו להלך אימים על דבורה ושכמותה, שדרכה תהיה לדרך המלך של הציונות הדתית בישראל.

          * ביד הלשון

הליכתיות – אני חבר במנהלת היישוב הצעיר רמת טראמפ ואנו עוסקים כעת בפרוגרמה של היישוב. וכך למדתי מילה חדשה – הליכתיות.

הליכתיות היא מושג מתחום הקיימות והתכנון העירוני והאזורי. היא מבטאת את מידת הנוחות ובטיחות ההליכה באזור מסוים, בעבור הולכי רגל. להליכתיות השלכות בריאותיות, בטיחותיות, חברתיות, כלכליות וסביבתיות.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏22.1.23

* קלונה של החברה הישראלית – פסיקת בג"ץ שפסלה את מינויו של הפושע הסדרתי דרעי לשר, מובנת מאליה.

הבעיה היא בעצם העובדה שנושא מובן מאליו כל כך נדרש לבג"ץ. עובדה זו היא קלונה של המערכת הפוליטית וקלונה של החברה הישראלית.

* 5 הערות בעקבות בג"ץ דרעי – א. מול הטענה על ההחלטה האקטיביסטית של השופטים האקטיביסטים ניצבת העובדה שגם השופטים השמרנים שבשמרנים פסלו את המינוי.

ב. גם דעת המיעוט של השופט אלרון לא קבעה שהמינוי כשר. השופט קבע שהמינוי מותנה בפסיקת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית אם בעבירה שעבר דרעי יש קלון. חוק יסוד הממשלה שונה בהחלטה פרסונלית רטרואקטיבית כדי להימנע מן ההחלטה של יו"ר ועדת הבחירות. כנראה שגם דרעי יודע שיש קלון בעבירה.

ג. כל העניין של פסיקת בית המשפט אם יש או אין קלון בעבירה זו או אחרת של איש ציבור מוזר ומיותר. ברור שאיש ציבור עבריין – זה קלון. הקלון צריך להיות אוטומטי בכל עבירה פלילית של נבחר ציבור.

ד. איזה עסקנונצ'יק מתלהם של ש"ס נאם, או ליתר דיוק נהם, מול האספסוף ליד ביתו של העבריין הסדרתי, ואיך לא? ניגן על השד הגלותי. "עשרה שופטים אשכנזים…". גזענים אחרים צווחו "לבנבנים". אגב, האם כבוד השופט חאלד כבוב הוא אשכנזי?

ה. בביטוי "השתק משפטי" נתקלתי לראשונה בבג"ץ דרעי. אבל היה ברור לי שמצג השווא של העבריין הסדרתי, שהונה את בית המשפט במצח נחושה כדי לזכות בהסדר טיעון מפנק, יהיה אחד הגורמים המרכזיים לפסילת המינוי מחוסר סבירות קיצוני. כעת, גם אם במסגרת המהפכה המשטרית ישראל תהפוך לדמוקרטיה היחידה בעולם שאין בה עילת סבירות, לא יהיה בכך די, כדי להחזיר את העבריין הסדרתי לממשלה. אבל אולי יבטלו גם את עילת ה"השתק המשפטי"?

* השתק משפטי בעברית – הביטוי "השתק משפטי", אולי כיוון שלא התרגלנו אליו, נשמע מרוחק, אקדמי, אליטיסטי, לא מובן לאוזן העברית של רובנו. לי הוא נשמע מכובס.

אהוד מנור כתב שאין מילה בעברית ל"טאקט", אבל יש בעברית מילים למכביר שניתן לתאר בהן בצורה המובנת לכל אוזן את ה"השתק המשפטי". מדובר בשקר, ברמאות, בנוכלות. במשלב לשוני נמוך יותר אפשר לדבר על בלוף. במשלב לשוני גבוה יותר אפשר לדבר על הונאה, מצג שווא, הולכת שולל, ביזיון בית המשפט.

כי מהו ההשתק המשפטי שעשה דרעי? הוא רימה את נשיא בית המשפט השלום, ובאמצעות שקר והונאה שהוא יפרוש מהחיים הפוליטיים, השיג הסכמה של בית המשפט לעסקת טיעון מפנקת, שבה המאסר הוא על תנאי. זו הייתה הונאה בזמן אמת. כאשר דרעי התחייב, הוא ידע שהוא משקר לבית המשפט, שאין לו שום כוונה לעמוד במילתו, שהוא יפר ברגל גסה את הבטחתו לבית המשפט.  

ולכן גם השופטים השמרניים ביותר, שממעטים ככל האפשר להשתמש בעילת הסבירות, לא יכלו לקבל את הטיעון ההוטנטוטי, ש-400,000 מצביעים יכולים להכשיר שקר גס לבית המשפט וביזיון בית המשפט כמו במעשהו הבזוי של דרעי, העבריין הסדרתי.

* מינוי חברי מרכז לשופטים – לנוכח העובדה שמחצית ההרכב שפסל את מינוי דרעי הם שופטים שמרנים, שמונו בדחיפת איילת שקד, אמר עמית סגל שזו הוכחה שאין למתנגדי המהפכה מה לדאוג. הנה, גם השופטים השמרנים פוסקים על פי דין ולא על פי רצון הפוליטיקאים.

יש הבדל גדול בין המקרים. השופטים השמרנים נבחרו בהסכמה בין הפוליטיקאים והשופטים בוועדה בהרכבה הנוכחי ובמבנה הנוכחי שלה, המחייב הסכמות כי יש צורך בתמיכה של שבעה מתוך תשעה חברי ועדה, במינוי שופט לבית המשפט העליון. יש הבדל של יום ולילה בין הבחירה הזאת, לבחירה למעשה בידי הממשלה, על פי המהפכה של לוין. והגרסה של ח"כ רוטמן, יו"ר ועדת החוקה, אף רדיקלית ממנה. ובוודאי כאשר השופטים יודעים שהממשלה תבחר מתוכם את הנשיא הבא, שלבטח יהיה זה השופט הנוח לה ביותר, ואם לא יהיה מספיק נאמן, יביאו מיקור חוץ.

אבל לשיטתו של סגל – אם אין הבדל, למה לשנות? למה לגרום לקרע בעם? למה לגרום לשופטים שימונו להיות חשודים כמינויים פוליטיים? ואם שופטים שמרנים פוסקים כפי שפסקו אתמול, מה דוחף את נתניהו ולוין במהפכה שלהם? האם הם באמת רוצים שופטים שמרנים? לא. האינטרס של נתניהו ולוין אינו שופטים שמרנים, שלבטח נאמנותם היא לדין ולאינטרס הציבורי, אלא בעושי דבריהם.

אם המהפכה תבוצע, אין זה מן הנמנע ששרים ידחפו חברי מרכז לתפקיד שופטים, כדי לקושש קולות בפריימריז. וכך עוד נגיע למינויי שופטים ברמת המינויים של אקוניס ורגב למנכ"לי משרדיהם.

* ייקוב הדין את ההר – סגירת תיק מפאת חוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון – אלו שלוש זכויות שיש לשלול מנבחרי ציבור.

הפרקליטות שחתמה על עסקת טיעון עם העבריין הסדרתי דרעי והשופט שהאמין לשקרן הזה ואישר את עסקת הטיעון, יצרו את המשבר.

בכל הנוגע לנבחרי ציבור – ייקוב הדין את ההר.

לתשומת לבו של מי שמהרהר ברעיון העוועים של עסקת טיעון עם נתניהו.

* הטיל דופי – לא אהבתי את תגובתו של לפיד על פסק הדין. הוא הטיל דופי מראש בנתניהו, והזהיר מפני אי כיבוד פסק הדין. והרי לא נשמע מכיוון נתניהו שום רמז לכוונתו להפר את פסק הדין.

איני חשוד באהדה לנתניהו, אבל אני מאמין שיש לו קווים אדומים, והוא לא יפר את פסק הדין.

אם דרעי היה בן-אדם, הוא היה חוסך מנתניהו את הצורך לפטרו והיה מתפטר בעצמו.

* למחוק מספר החוקים – באחת מהבטחות הבחירות של הליכוד תמכתי ואני תומך מאוד – ביטול ממשלת החילופים הקיימת בחוק יסוד הממשלה.

מלכתחילה כל רעיון ממשלת החילופים אינו ראוי. הרי הייתה בישראל ממשלת אחדות רוטציונית בלי ממשלת חילופים ובלי ראש ממשלה חלופי וכל ההמצאות המוזרות הללו. אמנם פרס לא היה סמל האמינות, בלשון המעטה, ובכל זאת, כאשר פרס ושמיר חתמו על הסכם ולחצו יד, די היה בכך כדי להבטיח שההסכם יכובד.

הפעם הבעיה הייתה שאחד הפרטנרים הוא נתניהו, הידוע כנוכל, שרלטן, רמאי ומפר הסכמים סדרתי. כחול לבן לא סמכה עליו שיכבד את ההסכם ולכן בנתה את המפלצת המסובכת של ממשלת החילופים, והסכם מסועף שיסנדל את נתניהו ויבטיח שההסכם יכובד. והנה, זה לא עזר. הנוכל הונה אותם מלכתחילה, חתם על ההסכם כדי שימשיך להיות ראש הממשלה, ועל יסוד הלקונה שהותיר בהסכם, גנב את הרוטציה באמצעות פשע נגד כלכלת ישראל – אי העברת תקציב.

וכך, גם חוק ממשלת החילופין העקום נכנס לספר החוקים, וגם המטרה שלשמה נכתב לא יצאה לפועל.

ואז קמה ממשלת בנט לפיד. שני מנהיגים נורמטיביים שיכלו לחתום על הסכם רוטציה בלי כל הבלי החילופים. וגם הם, משום מה, חתמו על הסכם חילופים מיותר לגמרי.

וכעת יש המנסים לעקוף את פסיקת בג"ץ באמצעות מינוי דרעי לראש ממשלת חילופים, אף שאין רוטציה בין נתניהו לבינו, בניסיון עקום לאנוס את החוק כדי להשאיר את העבריין הסדרתי בממשלה. להערכתי, זה לא יקרה, אבל עצם העובדה שרעיון העוועים הזה עולה, מעידה על נכלוליותו של השלטון הרע הזה.

* כי הוא אשכנזי – למה אולמרט הורשע וישב בכלא? בגלל שהוא אשכנזי.

* הרע מכל העולמות – מציעי חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (שממתינים אתו עד שיחוקקו את חוק ההתגברות האוטומטית) מיתממים: מה, צרפת היא לא מדינה דמוקרטית? היא לא מדינת חוק?

אז קודם כל, גם החוק הנהוג בצרפת הוא מגה-שחיתות. אבל בצרפת יש הגבלת קדנציות. כלומר, חקירות הנשיא מושעות עד אחרי הקדנציה השניה, לכל היותר. מציעי ההצעה כאן, מתנגדים בכל כוחם להגבלת קדנציות של ראש הממשלה. ראש הממשלה יכול לשלוט עשרות שנים, ואם יש חשדות נגדו הן תידחנה ותתיישנה עשרות שנים. כלומר, הם רוצים לקחת צד אחד של החוק הצרפתי, אך ללא האיזונים והבלמים עליו.

זו השיטה של כל נימוקיהם. "בכל הדמוקרטיות בעולם". באיזו מדינה "השופטים בוחרים את עצמם"? הם מיתממים. קודם כל, גם אצלנו השופטים אינם בוחרים את עצמם. השופטים הם שלושה מתוך ועדה של תשעה. יש עוד שני נציגי לשכת עורכי הדין וארבעה נציגי הממשלה והכנסת. ולמינוי שופט בעליון נדרשת הסכמה של שבעה. ועיני כל מערכות המשפט בעולם נושאים עיניהם בהערצה אל השיטה הישראלית ובהדרגה מתקרבים אליה.

אומרים תומכי המהפכה: בארה"ב הנשיא בוחר את השופטים בבית המשפט הפדרלי העליון והם עוברים שימוע בבתי הנבחרים. מה, ארה"ב לא דמוקרטיה? ובכן, השיטה האמריקאית לבחירת שופטים אכן קלוקלת. אך בארה"ב יש חוקה מסודרת המגינה על האזרח והמיעוט. בארה"ב יש הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים בין הרשות המבצעת והמחוקקת. ויש שני בתי נבחרים עם איזונים ובלמים ביניהם. הנשיא ממנה את השופטים, אך באישור הסנט. וזה ממש לא פשוט, כי לא תמיד הסנט נשלט בידי המפלגה של הנשיא ובאופן כללי בתי הנבחרים עצמאיים ועל הנשיא לנהל מו"מ אתם. אצלנו, לעומת זאת, הכנסת נשלטת לחלוטין בידי הממשלה. בארה"ב השופטים הפדרליים הם מינוי לכל החיים, וכך ההשפעה של נשיא ספציפי על ההרכב – מינורית לטווח רחוק. בבריטניה, אם הדמוקרטיות, אין כל נגיעה של פוליטיקאים בבחירת שופטים.

אנשי "בכל הדמוקרטיות" אינם מזכירים שבכל הדמוקרטיות בית המשפט מפעיל ביקורת שיפוטית על החקיקה, אך מתוכן – קנדה היא היחידה שיש בה פסקת התגברות. אני, אגב, תומך בפסקת התגברות, אם כי ברוב גדול, אבל איני טוען ש"בכל הדמוקרטיות", כי זה פשוט לא נכון.

בכל הדמוקרטיות יש עילת סבירות. אם היא תבוטל בישראל, היא תהיה הדמוקרטיה היחידה שחונקת, למעשה, את הביקורת השיפוטית על תקינות פעילות הרשות המבצעת.

לא, המהפכה המשטרית ממש אינה "כמו כל הדמוקרטיות". להיפך, יש בה הרע מכל השיטות. כאילו ישב יריב לוין על חוקות המשטרים השונים ובחר בפינצטה את החוקים הגרועים ביותר, ללא האיזונים שלהם, וכך הוא מציג מצג שווא של "בכל הדמוקרטיות".

* חשיבותם של הבלמים – מינויו של יובל שטייניץ, שאין עוררין על כישוריו וניסיונו, ליו"ר "רפאל", מעיד על כך שמינויים פוליטיים אינם בהכרח שליליים ומושחתים. לעתים הם טובים ומקצועיים. האם פירוש הדבר שאין בעיה במינויים פוליטיים? אם שר היה ממנה לתפקיד יו"ר "רפאל" קבלן קולות במפלגתו, שאין לו כל רקע, או קרוב משפחה, שכל כישוריו הם קרבתו המשפחתית לשר או את אסנת מארק, ברור שמדובר בדבר רע.

אז יש לשלול לחלוטין כל מינוי פוליטי? או לאשר מראש כל מינוי פוליטי? אלו גישות של שחור לבן. יש מרחב בין השחור והלבן והוא מרחב הסבירות. יש מינוי פוליטי שסובל מאי סבירות קיצוני. יש מינוי פוליטי שאין בו כל פגם. ובתווך – הסבירות והמידתיות.

ומי אמר שהשופט כשיר יותר מהשר לקבוע את מידת הסבירות של המינוי? התשובה היא שלשר יש אינטרס לקדם את קבלן הקולות או את בנו ולשופט אין. את המינוי המושחת ניתן לעצור עוד לפני שמגיעים לבג"ץ. יש לשם כך שומרי סף, כמו היועצים המשפטיים של המשרד. ביטול עילת הסבירות והחלפת היועמ"שים בקונסיליירים נועדה לאפשר את מינויה של מארק ליו"ר "רפאל" ומינויים מסוג זה.

האינטרס הציבורי המובהק, הוא לשמור על הבלמים הללו, גם אם מישהו מספר לנו שכל החלטה של השר מבטאת את "רצון הציבור".

* בין מהפכנות ושמרנות – שמרנות מנוגדת במהותה וגם בשמה למהפכנות. היא דוגלת באבולוציה, ברפורמות קונסטרוקטיביות, בצעדים קטנים ואחראים, צעד אחר צעד. שמרנות אינה אוהבת רבולוציות, אינה אוהבת רדיקליות, כלומר עקירת הסדר הקיים מן השורש. שמרנות אינה מתכתבת עם "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", עם "אתמול לא כלום, מחר הכל". שמרנות, מעצם טבעה, אוהבת רשות שופטת חזקה ואיזונים ובלמים, כדי לשמור על הקיים מפני מהפכנים ורדיקלים למיניהם.

מהפכת הבזק הרדיקלית שמובילים נתניהו ולוין מתהדרת בשמרנות, אך אין בינה ובין שמרנות ולא כלום, אפילו לא מראית עין.

* תחרות הדי-9 הקטלני – שני נהגי די-9 נוהגים בפראות ומתחרים ביניהם מי קטלני יותר במלחמה נגד מדינת החוק. האחד לוין, השני רוטמן. לוין מנסה לבטל את עילת הסבירות, כדי להפוך לבלתי אפקטיבית את הביקורת השיפוטית על הרשות המבצעת. רוטמן מכריז: שלי יותר גדול. והוא מציע דוגרי – לבטל בגלוי ובמוצהר את הביקורת השיפוטית על מעשי הממשלה, ראש הממשלה והשרים.

ובינתיים, עוכר התקשורת החופשית קרעי, נוהג על די-9 בחזית התקשורת. הוא מנסה לרמוס את התקשורת החופשית בישראל, לסגור את השידור הציבורי על כל אגפיו, בניסיון להפוך את התקשורת הישראלית לערוץ 14, כלומר לערוץ תעמולה ביביסטי בנוסח "קול הרעם מקהיר" הזכור לרע.

קרעי ממשיך את המהלך שנתניהו החל כשר התקשורת וכעת מעשיו נדונים בבתי המשפט. ההסתערות שלו על התקשורת החופשית היא ערוץ נוסף במהפכה המשטרית. כפי שמהפכת לוין נועדה להכפיף את הרשות השופטת לנתניהו, מהפכת קרעי נועדה להכפיף את התקשורת הישראלית לנתניהו.

קרעי, הביריון שמטיף לראש הממשלה לא לציית לפסיקת בג"ץ, יושב על הדי-9. מי המטורלל שנתן לו רישיון?

* להגן על התינוק – בן דרור ימיני הוא מהעקביים והמנומקים במבקרי מערכת המשפט והאקטיביזם המשפטי לאורך עשרות שנים. לא היה מבקר חריף יותר למערכת בעיתונות הישראלית. הוא דבק בעמדתו, אך הוא יוצא בתוקף נגד המהפכה המשטרית.

פרופ' דניאל פרידמן, לשעבר שר המשפטים – אף הוא מבקר חריף של המערכת. הוא הציע בעבר רפורמות משמעותיות (שנדמה לי שהיום מערכת המשפט שתקפה אותו ואת הרפורמות שלו בחריפות הייתה קונה אותן בשתי ידיים). גם הוא דבק בעמדתו. וגם הוא מתנגד למהפכה המשטרית. הוא תומך בחלקים ממנה, אך בוודאי אינו מקבל את הקיצוניות הגורפת שלה.

אחד המבקרים החריפים של המערכת באקדמיה הוא הפרופ' למשפטים יואב דותן. גם הוא לא שינה את עמדותיו אך יצא בחריפות נגד המהפכה, קרא להפגין נגדה והוא אישית משתתף בהפגנות נגדה.

רק פרופ' רות גביזון, המבוססת והמנומקת ביותר בביקורתה את מערכת המשפט, לא השמיעה את קולה נגד המהפכה. ולכן, מצדדי המהפכה מנופפים בדברים שאמרה וכתבה בגנות המהפכה החוקתית והאקטיביזם השיפוטי. גביזון לא הביעה התנגדות, כיוון שהיא נפטרה לפני שנים אחדות, ולכן קל לתומכים להשתמש בדבריה. אך אין לי ולו צל צלו של ספק שגם היא הייתה יוצאת נגד המהפכה, בלי לשנות את עמדותיה המקוריות.

עוד מנופפים לוין ואחרים בנשיא בית המשפט העליון משה לנדוי שהתנגד לאקטיביזם וביקר את אהרון ברק ומצטטים מראיונות שהעניק ובהם תקף את דרכם. נכדו של לנדוי, עו"ד אדם ג'ונסון, פרסם בוויינט מאמר בשם שלוש בנותיו של לנדוי, היוצא נגד המהפכה, מסביר מדוע לנדוי בוודאות היה מתנגד לה ומצטט מדברים שכתב באותם נושאים ובהם עמדתו בעניין בחירת השופטים ובעניין עילת הסבירות, המנוגדים בתכלית למהפכה.

יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, לבין שפיכת התינוק עם המים. המהפכה המשטרית שופכת את התינוק עם המים. היא אינה מנסה לתקן את מערכת המשפט אלא להחריב אותה ואת מדינת החוק. לכן, גם מבקרי המערכת מתייצבים להגן על קיומה.

גם אני הקטן, מבקר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי מאז שנות ה-90, תמכתי ברוב הרפורמות של פרידמן ואני רואה במהפכה איום מוחשי על מדינת החוק ועל הדמוקרטיה.

לצד המאבק נגד המהפכה, אולי דווקא הגורמים שציינתי עשויים להציע רפורמה קונסטרוקטיבית, שתוכל להוריד את הממשלה מהעץ ולהביא לרפורמה בהסכמה לאומית רחבה.

בימים הקרובים אכתוב את הצעותיי לפשרה.

* השופר של "רצון הרוב" – כל התקשורת הישראלית צריכה לדקלם בצייתנות רק את המסרים של נתניהו, כי זה מה שהרוב רוצה. התקשורת צריכה לבטא את רצון הרוב. זאת הדמוקרטיה. לא?

* שרת ההסברה הבאה – כשאני שומע את צווחותיה המתלהמות, המתבהמות, הפופוליסטיות, הדמגוגיות, שלוחות הרסן של הח"כית הפרובוקטורית גוטליב, אני מבין שרבים סיכוייה להיות שרת ההסברה הבאה.

* חופש ההפגנה ושלום הציבור – חופש ההפגנה היא זכות יסוד של האזרח. היא הביטוי העליון של חופש הביטוי, של חופש המחאה. היא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

אבל אין זכות שהיא בלתי מוגבלת. כן, גם לזכות ההפגנה יש איזונים ובלמים. החברה חייבת לאפשר את זכות ההפגנה, אך גם להגן על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי. ולעתים יש סתירה בין השניים.

האם מותר למפגינים לעשות מעשי ונדליזם, להצית מכוניות, לנפץ חלונות ראווה, לבזוז?

האם מותר למפגינים לחסום צירי תנועה מרכזיים? האם נכון לאפשר למפגינים לחסום את ואדי ערה כפי שקרה במהומות "שומר החומות"? והאם נכון לאפשר למפגינים להתפרע ולהשתולל כמו המפגינים החרדים נגד הרכבת הקלה ונגד חנויות סלולר בירושלים? והאם נכון לאפשר למפגינים נגד המהפכה המשטרית לחסום את נתיבי איילון?

האם היינו מוכנים לאפשר הפגנה נאצית בישראל? הפגנה של מכחישי שואה?

האם נכון לאפשר הפגנות נגד קיומה של מדינת ישראל?

האם נכון לאפשר מצעד דגלי אש"ף?

האם נכון לאפשר למצעד הגאווה לעבור בשכונת מאה שערים?

האם נכון לאפשר לכהניסטים להפגין בכפר ערבי עם צעקות "מוות לערבים" ו"מוחמד מת"?

האם ניתן להטריד ללא הגבלות את חייהם השלווים של מי שמתגוררים בשכנות לפוליטיקאים ואישי ציבור?

זכות ההפגנה היא זכות קדושה אך אינה בלתי מוגבלת. ולכן, איני נבהל מכך שמשרדי הבט"פ והמשפטים בוחנים בשנים האחרונות חקיקה שנועדה להגן על זכות ההפגנה, אך גם על מגבלותיה. לא בטוח שאני מסכים עם כל הפרטים של התכנית, אך אני בהחלט בעד עשיית סדר בנושא.

עם הדלפת הידיעה על הצוות שבונה את התכנית, הכל התנערו ממנה. בן גביר הודיע על הפסקת המהלך. בר לב אמר שהורה להפסיק את המהלך (אך המהלך נמשך). כל התקשורת יוצאת נגד המהלך.

אבל אני דווקא תומך בו. אני בעד מגבלות על ההפגנות, אך במקביל על שמירה על מערכת משפט חזקה ועצמאית, שתבטיח אי שימוש לרעה במגבלות בידי השלטון לפגיעה בזכות ההפגנה של מתנגדי השלטון, לסתימת פיות וכדי להבטיח שלא תהיה איפה ואיפה בין מפגינים. ואני בעד משטרה עצמאית ככל הניתן שאינה כפופה לפוליטיקאים, כדי שלא תהפוך לכלי פוליטי של השר הממונה לפגוע במפגינים נגד הממשלה. ובוודאי שאני נגד הכפפת המשטרה לשר, כאשר השר הוא פרחח פשיסט וגזען, כמו השר הנוכחי.

* ובינתיים בבריטניה – ראש ממשלת בריטניה סונאק נקנס בידי משטרת בריטניה, לאחר שתועד נוסע ברכב כשאינו חגור.

כיוון שסונאק הוא ראש הממשלה, ממילא הוא מבטא את רצון הרוב. אם הוא נהג ללא חגורת בטיחות, הרי שרצון הרוב הוא שלא יחגר.

מיהם אותם שוטרים שאף אחד לא בחר אותם, וסביר להניח שהם אשכנזים פריבילגים, שיצאו נגד רצון העם?

אין מנוס ממהפכה משפטית מיידית בבריטניה.

* גלנט עמד בפרץ – במבחן המעשי הראשון של שלטון החוק תחת הממשלה החדשה – הממשלה עמדה במבחן בצורה מהירה ויעילה.

אני כותב בהכללה "הממשלה", כי יש אחריות קולקטיבית, אך הכוונה בראש ובראשונה לשר הביטחון יואב גלנט.

המסר של מקימי המאחז הבלתי חוקי הוא מסר של אנרכיה. הכל מותר לנו. אם אנחנו רוצים להקים ישוב, אנחנו מקימים, אין חוק, אין ממשלה, אין מוסדות תכנון. לית דין ולית דיין. איש הישר בעיניו יעשה.

יואב גלנט נהג בנחרצות, בנחישות ובמהירות ובתוך שעות, טרם כניסת השבת, פינה את ההפגנה הבלתי חוקית (זה לא יישוב. זאת הפגנה).

סמוטריץ' ובן גביר, התומכים באנרכיסטים ובאנרכיה, זעמו, רקעו ברגליים, ניסו לסכל זאת, אך גלנט התעלם וביצע את חובתו כשר בממשלה, את חובתו כלפי החוק ואת חובתו כלפי ביטחון ישראל. לצעדו של גלנט יש חשיבות רבה גם כמסר שהוא שר הביטחון, הוא ולא סמוטריץ', הוא ולא בן גביר.

השאלה היא האם גלנט התווה את הדרך שבה תלך הממשלה? האם סמוטריץ' ובן גביר ייצרו משבר קואליציוני? האם הם יצליחו לסחוט מנתניהו הענקת סמכויות שיפקיעו מידי גלנט את הסמכות? האם נתניהו, שעד כה, ייאמר לזכותו, העניק גיבוי לשר הביטחון, לא יברח כפי שעשה בפרשת אזריה?

מהר מאוד נתחיל לקרוא על גלנט השמאלני. ולא רק מחוגי הימין הרדיקלי, אלא גם מן החוגים הביביסטיים, כיוון שמרגע שגלנט הוא שר הביטחון, נתניהו רואה בו איום. בקרוב בציוצי יאיר נתניהו: גלנט השמאלן.  

דמיינו איך המדינה הייתה סוערת אילו ממשלת השינוי הייתה מפנה את ה"מאחז".

* משילות שכזו – מנהל רשות מקרקעי ישראל, משה קוינט,  טוען שקק״ל מעכבת נטיעות בדרום, המתוכננות ליום א׳ הקרוב, במטרה למנוע פלישה לקרקעות, שאמורות לשמש בעתיד להרחבת כביש חוצה ישראל. הנטיעות תואמו עם המשטרה בתקציב גדול, אך קק״ל (המשמשת כזרוע הביצוע) נמנעת מלאשר אותן.

ככה נראית ה"משילות" של ממשלת מלא מלא מלא.

* יוצא שכרה בהפסדה – הדו-קרב בפתח כל מקצה בשלב המוקדמות ב"נינג'ה ישראל" אמנם מוסיף מתח ועניין לטווח קצר, אך בעטיו אובדים כבר בתחילת התחרות כמה מטובי המתחרים. בראיה רחבה, שכרה של התחרות יוצא בהפסדה.

* הספר שאיני כותב – נסעתי ביום שישי לאירוע במרכז. כל הדרך הלוך מהגולן לאפעל וכל הדרך חזור, שוחחתי ארוכות עם אחד מעמיתיי להנהגת המאבק על הגולן בשנות ה-90. הוא הוזמן לשאת הרצאה על המאבק, והתקשר אליי בתחושה שהוא אינו זוכר כלום, שהכל מעורבב בזיכרונו, הוא לא זוכר מה קדם למה ומה נעשה מתי ואיך והרבה פרטים נמחקו מזיכרונו. בשתי השיחות הארוכות מאוד עשיתי לו סדר בעניינים. שבתי ותיארתי את פרטי המאבק, את המדיניות, את הפעולות, את הכרונולוגיה ואפילו את התאריכים המדויקים של פעולות אלו ואחרות.

בתום השיחה הוא שאל אותי שאלה שרבים שואלים אותי – מדוע איני כותב ספר על המאבק? הרי באמת מדובר במאבק לאומי הרואי, יוצא דופן, ואסור לתת לו להיעלם בתהום הנשיה. הראשון שהציע לי לכתוב על המאבק, כבר לפני יותר מעשרים שנה, היה מורי פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל, המומחה מספר 1 בארץ ובעל שם עולמי לתנועות חוץ פרלמנטריות ומאבקים שהובילו, והוא ראה ייחוד במאבק שלנו.

מדוע איני כותב את הספר הזה? הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק. אני מעורב מכדי לכתוב מחקר מקצועי, שמחייב ריחוק מסוים. איך אתאר את הדברים שעשיתי וכתבתי? איני רוצה לכתוב על עצמי אך גם איני יכול להעלים את חלקי.

אפשרות נוספת היא לכתוב ממואר, כלומר לכתוב בגוף ראשון את זיכרונותיי כדובר הוועד בזמן המאבק. אילו הייתי יו"ר הוועד או ראש המועצה האזורית גולן, אולי הייתי עושה כן. אך עם כל הכבוד שאני רוחש לעצמי, לא הייתי מספיק חשוב כדי לכתוב את סיפור המאבק כזיכרונותיי.

אני מייחל לכך שיקום ההיסטוריון שיחקור את המאבק ויכתוב עליו. כמובן שאסייע לו ככל יכולתי. הלוואי שיהיה זה מישהו מן הדור הצעיר בגולן, שייקח על עצמו את המשימה.

* מפגש עם אניטה שפירא – פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שבו אני חבר, ערך מפגש עם כלת פרס ישראל, ההיסטוריונית הדגולה פרופ' אניטה שפירא, עם צאת ספרה האוטוביוגרפי "ככה זה היה" (שקניתיו, אך טרם הספיקותי לעיין בו). אניטה, בת 82, הייתה כתמיד מרתקת, חיונית מאוד, חכמה מאוד, בעלת חוש הומור ויודעת היטב לשלוט בשיחה בנועם אך באסרטיביות ולנווט אותה לכיוונים הרצויים בעיניה.

בשלב השאלות, הפניתי אליה שתי שאלות, הנוגעות לדברים שסיפרה. היא סיפרה שהחלה לעבוד על ביוגרפיה של המשורר אורי צבי גרינברג, אך אחרי כמה חודשי מחקר הגיעה למסקנה שאת הביוגרפיה שלו צריך לכתוב סופר או משורר. שאלתי אותה, אם כך, איך היא כתבה את הביוגרפיה על הסופר יוסף חיים ברנר? נכון שברנר היה גם מנהיג ואיש ציבור, אך כך גם אצ"ג. אניטה השיבה שאת הפרוזה של ברנר היא מבינה, אך היא חשה שרבים משיריו של אצ"ג אינה מבינה, ולכן נכון שמשורר יכתוב עליו.

זו סוגיה מעניינת. האם ביוגרפיה על סופרים ומשוררים ראוי שיכתבו אנשי ספרות או היסטוריונים? את הביוגרפיות על עגנון ואלתרמן כתב חוקר הספרות דן לאור. את הביוגרפיות על שלונסקי ופן כתבה חוקרת הספרות חגית הלפרין. את הביוגרפיה על מאיר אריאל כתב חוקר הספרות נסים קלדרון.

אבל את הביוגרפיה המצוינת על יונתן רטוש כתב שוקה פורת, שהוא בכלל מזרחן. וכאמור, אניטה שפירא עצמה כתבה ביוגרפיה מצוינת על ברנר. ואגב, אפשר גם לשלב. קלדרון הוא חוקר ספרות, אך מושא הביוגרפיה שלו, מאיר אריאל, אינו רק משורר אלא גם מוסיקאי. ולכן קלדרון נעזר במוסיקאי עודד זהבי שנתן את הרקע המוסיקלי ללחניו.

שאלתי השניה נגעה לסיפורה על המחקר האחרון שעשתה. היא החלה מחקר על תולדות חקר הארכיאולוגיה בארץ, ואט אט המחקר התמקד בסיפור הר הבית. וכעת היא החליטה לעזוב אותו, כי כל נושא הר הבית מזוהה עכשיו עם בן גביר, והיא לא רוצה לעסוק בכך. שאלתי מה גרם להחלטתה? האם היא חוששת שהממצאים של מחקרה ישפיעו לרעה על השיח הציבורי?

היא השיבה, שמרגע שבן גביר השתלט על כל הנושא הציבורי של הר הבית, היא חשה מיאוס מעצם הנושא והמשך הטיפול שלה בו מעורר בה קבס, ולכן הפסיקה את המחקר.

הצטערתי על כך מאוד, כי אני בטוח שזה מחקר מרתק וחשוב. ואני מקווה ומייחל שבמהרה בימינו בן גביר יחזור לממדיו הטבעיים ואניטה צעירה מספיק כדי לחזור למחקרה ולפרסם אותו בימים טובים יותר.

          * ביד הלשון

על כיסאו לא ישב זר – ינקי דרעי, בנו של העבריין הסדרתי, צייץ: "על כיסאו לא ישב זר". זהו ציטוט מהברכות אחרי ההפטרה. הדברים נאמרים על דוד המלך.

שַׂמְּחֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא עַבְדֶּךָ וּבְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ. בִּמְהֵרָה יָבוֹא וְיָגֵל לִבֵּנוּ. עַל כִּסְאוֹ לֹא יֵשֵׁב זָר וְלֹא יִנְחֲלוּ עוֹד אֲחֵרִים אֶת כְּבוֹדוֹ. כִּי בְשֵׁם קָדְשְׁךָ נִשְׁבַּעְתָּ לוֹ שֶׁלֹּא יִכְבֶּה נֵרוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. מָגֵן דָּוִד:

הפסוק, מתוך ברכות ההפטרה, מדבר על כך שאלוהים הוא מגן דוד והוא נשבע לו שמלכות ביתו תהיה מלכות עולמים, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו.

* "חדשות בן עזר"

ושבו בנים לגבולם

100 שנים מלאו למותו של המנהיג הציוני מקס נורדאו, ב-23 בינואר 1923.

ד"ר מקס נורדאו (1849-1923) היה ממנהיגי הציונות בראשיתה, שותפו הקרוב של הרצל בהנהגת התנועה הציונית. נורדאו היה רופא, סופר, עיתונאי והוגה דעות ונואם מחונן וכריזמטי. הוא היה מאבות הציונות המדינית, התפרסם בעיקר בשל קריאתו בקונגרס הציוני השני לייסד את "יהדות השרירים" – יצירת יהודי חדש, חסון מבחינה פיסית ונפשית, שיהיה בכוחו להגשים את החזון הציוני. כדי להגשים את הרעיון של "יהדות השרירים", הוא ייסד את תנועת הנוער "המכבי הצעיר".

המיתוס על אודות הרצל המתבולל, הרחוק מן המסורת היהודית, אינו נכון ולבטח מוגזם מאוד. לא כן באשר לנורדאו. נורדאו, באמת ובתמים, היה מתבולל במלוא מובן המילה. כבר בנעוריו נטש את היהדות והתנתק ממנה לחלוטין, למד בבתי ספר נוצריים, ראה את עצמו כבן התרבות האירופית, כגרמני לכל דבר (הוא יליד הונגריה שהיגר לגרמניה), התחתן עם נוצריה פרוטסטנטית, שינה את שם משפחתו והתנכר ליהדותו.

ודווקא הוא היה מן הראשונים שנתפסו לציונות, לרעיון התחיה הלאומית של העם היהודי. נאומו בקונגרס הציוני הראשון היה בגרמנית, בדומה למרבית הנאומים בקונגרס, אך הוא חזר בו פעמים אחדות, כמוטו, על שלוש מילים בעברית: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מילים אלה של הנביא ירמיהו, לקוחות מן הפסוקים הנ"ל: "כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מה הביא את נורדאו, דווקא את נורדאו המתבולל, אל המילים הללו, אל הפסוק הזה, אל הגעגוע הזה?

על כך סיפר נורדאו עצמו: "את המלים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8 או 10 שנים.

ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אישה, מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד כבן 8 או 10 חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אליי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אמו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב'חדר'. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה.

ואני בזעם שואל את הילד: ב'חדר' הזה, מה למדת? ואז השתנה הילד, אורו עיניו.

ביידיש, שאני הבנתי מהגרמנית שלי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר.

יעקב, הוא אומר, כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו, 'אל נא תקברני במצרים'. יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.

'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם'.

מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל?

אומר רש"י, וזה הכל הילד הזה מדבר, בן 8 או בן 10, ומביא דברי חז"ל – שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאמא שלך, לרחל, את הטרחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך.

אבל לא באשמתי ולא מרשלנות הייתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה ישמע. רחל מבכה על בניה. ואלוהים יענה לה: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם' ".

הוסיף ד"ר נורדאו וסיפר: "אני לא ידעתי את נפשי. הסיבותי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלוא תכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו! מחיתי את לחיי לפני שהסיבותי את פני אליהם. ואמרתי בלבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר.

בעתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל'. מיד נעניתי.

כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, וכובדתי לנאום בו, רחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!' "

מקס נורדאו לא נשא את עיניו אל העבר, אלא אל העתיד. חזון "יהדות השרירים" אותו נשא כעבור שנה, מטיף לשינוי מהותי ומשמעותי בחיים היהודיים. היהודי שאליו נשא נורדאו עיניו בחזונו, שעליו חינך בתנועת "המכבי הצעיר", לא נראה ולא נשמע כמו אותו ילד במרפאה בפריס.

אך גם בנושאו פניו אל העתיד, הבין נורדאו שהיהודי החדש, כדי שלא יהיה עלה נידף, חייב להיות יהודי עם שורשים. ושורשיו של היהודי, הם המורשת היהודית. רק ממנה צומחת הזיקה לארץ ישראל. המהפכה שהציונות חוללה בעם היהודי, נועדה לשנות את הפסיביות של המתנה לגאולה משיחית נסית, לאקטיביזם של עם הלוקח את גורלו בידיו, וגואל את עצמו במו ידיו.

* "זמן קיבוץ"

צליל מכוון / להקת "צליל מכוון"

פינתי השבועית ברדיוטק, 19.12.22

בשנת 2000 התגלה גידול סרטני בראשו של יצחק קלפטר. חייו היו בסכנה, אך הוא יצא מזה.

בשנת 2011 אושפז קלפטר בשל מחלת ריאות קשה. שוב הוא היה במצב מסוכן, בתקשורת כבר הספידו אותו והחל סוג של נוהל "חבצלת" והשמעת שיריו. ושוב הוא יצא מזה בשלום.

מחלת הריאות הייתה כרונית והוא אושפז שוב ב-2018 במצב קשה, היטלטל בין חיים ומוות, שוב אותו נוהל תקשורתי, ושוב הוא יצא בשלום.

לפני שבוע וחצי הוא נפטר. למרות שמצבו היה ידוע, הופתעתי מאוד. לנוכח הפעמים הקודמות, האמנתי שהוא כבר יקבור את כולנו (במבטא פולני זה נשמע יותר טוב). האופטימיות שהוא שידר בראיונות עמו, שהנה או-טו-טו הוא גובר על המחלה, שכנעה אותי.

יצחק קלפטר הוא בראש ובראשונה הגיטרה החשמלית. קלפטר הוא ללא ספק מגדולי הגיטריסטים בתולדות המוסיקה הישראלית, ויש הטוענים שהוא הגדול מכולם. הוא לא היה רק מבצע וירטואוז, אלא גיטריסט יצירתי מאוד, שסולו הגיטרה במרבית השירים שלו הן יצירות גאוניות. קשה לחשוב על שיריו ללא אותם קטעי סולו, וכשאנו שרים את השיר, אנחנו מזמזמים גם את הסולו.

יצחק קלפטר הוא מלחין ומעבד מוכשר מאוד, מהטובים שהיו כאן והוא אחראי על כמה מנכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית. לחלק מן הלחנים הוא גם כתב את המילים; מילים פשוטות, ללא מליצות, אך יודעות לפרוט על הרגש בצליל מכוון.

יצחק קלפטר הוא להקת "כוורת". הוא לא היה הפרונט של להקת "כוורת". השורה הראשונה הייתה דני סנדרסון וגידי גוב. אך יחד עם יוני רכטר הגאון ועם אלון אולארצ'יק, ממש אין מה להתבייש בשורה השניה של "כוורת". הוא היה גיטריסט, ונגינתו הווירטואוזית והסולואים שלו נתנו צבע ייחודי ל"כוורת" ולכן תרומתו ללהקה גדולה מאוד. סולואי הגיטרה של "יויה" הם חלק בלתי נפרד ממנגינת השיר ולא בכדי הוא קיבל בזכותם את הקרדיט כמלחין השיר לצד דני סנדרסון. הוא הלחין כמה משירי כוורת ובהם "היא כל כך יפה" ו"שיר הטמבל".

יצחק קלפטר הוא "אחרית הימים", אחת מלהקות הרוק הישראליות הראשונות, שהקדימה את זמנה ולא זכתה להצלחה בזמן אמת, אך לאורך ימים ההערכה אליה גדולה מאוד. המוסיקאי המוביל של הלהקה היה זוהר לוי, אך גם שם, הגיטרה של קלפטר עשתה נפלאות. סולו הגיטרה של "מה אכפת לציפור", הוא מהסולואים הטובים ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית.

יצחק קלפטר הוא "הצ'רצ'ילים", להקת הקצב והרוק הישראלית הראשונה, שאותה הקים קלפטר בגיל 15 בלבד. הלהקה קיבלה את שמה מכינויו של קלפטר מילדות – צ'רצ'יל. לשיא הצלחתה הגיעה הלהקה אחרי שקלפטר כבר עזב אותה כדי להתגייס לצה"ל. הוא שירת כטנקיסט בחיל השריון ולאחר מכן עבר בפקודת מפקדי החיל ללהקת גייסות השיריון.

יצחק קלפטר הוא להקת "צליל מכוון", הלהקה הראשונה שבה הוא היה המוביל. על הלהקה הזאת נרחיב בהמשך הפינה.

יצחק קלפטר הוא "שיחות סלון", המופע של יהונתן גפן, שקלפטר השתתף בהרכב הראשון שלו והלחין לו את הלהיט הגדול "שיר אהבה בדואי", וכן את "אי ירוק בים", את הקטע הווקלי "תמונה" הלא הוא "דבדבדה בדבה" הפותח כבר למעלה מארבעים שנה את התכנית "ארבע אחרי הצהרים" בגל"צ ואת "עד עולם אחכה" ששר עם יעל לוי. הוא כתב ליעל לוי שירים נוספים ובהם "בלדה לנאיבית".

באותן שנים הוא כתב מוסיקה וליווה בגיטרות אמנים רבים, למשל אריק סיני שהוא כתב לו, בין השאר, את "אם אתה בסביבה", אך גולת הכותרת היא כמובן אריק איינשטיין. מיד אחרי פירוק להקת "כוורת", השתתף קלפטר בהקלטת תקליטם של אריק ויוני רכטר "האהבה פנים רבות לה", בו השתתפו גם חבריו ללהקה אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין. אריק העריץ את נגינתו בגיטרה ואת כישרונו המוסיקלי, ולכן בחר בו לעבוד עמו על תקליטיו "יושב על הגדר" ו"שביר". קלפטר הלחין את שירי התקליטים וגם חיבר מילים לאחדים משירי "יושב על הגדר". "שביר", שנכתב אחרי תאונת הדרכים הקשה של אריק איינשטיין, הוא בעיניי יצירת מופת, תקליטו הטוב ביותר של אריק. בראש ובראשונה בשל המילים, המספרות על מחשבותיו בעקבות התאונה וההתמודדות שלו עם התאונה ותהליך ההחלמה, אך גם בשל הלחנים המקסימים של קלפטר והסולואים הנפלאים של הגיטרה החשמלית במרבית השירים. השיר הראשון שקלפטר כתב לאריק היה "טירוף במה", שהוא כתב את מילותיו ואת לחנו. על פי הפרשנות שלי, קלפטר הכניס לשיר מוטיבים אוטוביוגרפיים לצד מוטיבים ביוגרפיים של אריק. שקלתי להשמיע היום את השיר הזה, ומן הסתם עוד אשמיע אותו בעתיד.

השיר שנשמע היום הוא "צליל מכוון", שיר הנושא של להקת "צליל מכוון", של המופע והתקליט שלהם. הלהקה פעלה במשך שנה אחת בלבד, 1979, אך השפעתה על הרוק הישראלי רבה. היא ליקטה בתוכה שלושה כישרונות אדירים, קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב, ואולי לכן לא יכלה להאריך ימים. שלושתם הלחינו את שירי הלהקה, שלושתם שרו אותם. שם טוב ניגן על קלידים וחליל צד ושלמה וקלפטר על גיטרות. התקליט "צליל מכוון" הוא תקליט מופת, שתרם לפנתיאון של המוסיקה הישראלית שירים נפלאים כמו "ימים לבנים", "ילדי הירח", "לוקח ת'זמן" של קלפטר, "בלילה" ועוד. הלהקה הקליטה גם גרסאות כיסוי לשני שירים ישנים של יוצריה – "יכול להיות שזה נגמר" של שם טוב לוי ו"שיר אהבה בדואי" של קלפטר.  

קלפטר כתב את המילים והלחן לשיר "צליל מכוון". אחרי שנים של חוסר ודאות, לאחר פירוק להקת כוורת ותקופה קשה מבחינה מקצועית, כלכלית, אישית ונפשית, הוא שלח לנמענת השיר צליל מכוון, וקרא לה: "בואי הנה, בוא לכאן… אל הקצב, אל הצלילים". השיר אופטימי, כי הוא מאמין באהבה. "כשעץ בגן מלבלב, זה לא כואב להתאהב". והמסקנה שלו מן התובנה הזאת היא האמונה במוסיקה. "לכן עומד ומנגן". את נמענת השיר הוא מכנה "שוברת לבבות קטנה" והוא מספר לה שהוא "שבור ללא תקנה", ודווקא עובדה זו היא "סיבה מספיק טובה" לקרוא לה לבוא אליו.

המילים והלחן של השיר פשוטים אך סוחפים מאוד והשיר היה להיט גדול וצורף לפסקול הסרט "דיזנגוף 99".

בשיר הזה אין סולו גיטרה וירטואוזי קלפטרי אופייני ולכן התלבטתי אם להשמיע אותו. בסופו של דבר בחרתי בו, כיוון שזה השיר המזוהה ביותר עם קלפטר, וזה שיר הנושא של ספר מבחר שיריו, שקלפטר הוציא זמן קצר לפני מותו. קלפטר נפטר ביום חמישי, יום שבו מתקיימות הופעות רבות. רבים מן האמנים שהופיעו באותו ערב שרו שיר לכבודו, וכמעט כולם בחרו ב"צליל מכוון". אני הייתי באותו ערב בהופעה של מיקה קרני. היא הקדישה את המופע לזכרו ושרה את שירו "דמיון חופשי".

ניפרד מקלפטר עם שירו היפה והאהוב "צליל מכוון" ולבטח עוד נשמיע שירים נוספים שלו בעתיד.

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

בואי הנה אל המילים

אל הקצב, אל הצלילים

מספיק חלום, הפכי למציאות

כשעץ בגן מלבלב

זה לא כואב להתאהב

לכן, עומד ומנגן

בואי הנה, בואי איתי

כל כך פשוט להיות מעשי

נצא ביחד, בטח נהנה

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי…

כשעץ בגן מלבלב…

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי, כן…

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

זן נדיר / קורין אלאל

פינתי השבועית ברדיוטק, 5.12.22

פרסי מפעל הפיס לאמנויות, למדעים ולמחקר על-שם לנדאו מוענקים מדי שנה, החל משנת 1970, בתחומי האמנות, המחקר והמדע בישראל. הפרסים מוענקים על ידי "קרן לנדאו" על שם מיכאל לנדאו, מייסד מפעל הפיס. בשלוש השנים האחרונות, נוספה קטגוריה חדשה לפרס – פרס על מפעל חיים.

בין הזוכים בפרס לנדאו לשנת 2022 – היוצרת והזמרת קורין אלאל. קורין זכתה בפרס על מפעל חיים על תרומתה למוסיקה הישראלית.

בנימוקי הבחירה נאמר, בין השאר: "קורין אלאל היא יוצרת נדירה ופורצת דרך במוסיקה הישראלית. אלאל היא מהמלחינות המקוריות שהיו בישראל ולְחַניה מעידים על טביעת אצבע ייחודית ויוצאת דופן: מצד אחד מדובר בלחנים מפתיעים ומתוחכמים שלוקחים את המאזינים להרפתקה ומצד שני הם מצליחים לתקשר עם הקהל הרחב ולהיות אהובים ואפילו המנוניים.

שירים כמו 'מותק', 'הטבעת נפלה', 'כשזה עמוק' ועוד, שרטטו מודל של אישה אחרת ממה שהכרנו עד אז במוסיקה הישראלית: חופשיה, לעתים כועסת, משוחררת מכבלי העבר, נועזת. יחד עם אופן שירתה הלא מתנחמד והופעתה הכובשת והלא מתאמצת היא הצליחה להיכנס לזירה שהייתה גברית מאוד ולהביא משם קול ייחודי ובשורה מוסיקלית שהיוו השראה לדורות רבים של יוצרים ויוצרות".

קורין אלאל היא זמרת-יוצרת, מלחינה, מעבדת ומפיקה מוזיקלית, גיטריסטית, פזמונאית ושחקנית. היא נולדה ב-1955 בתוניס ועלתה לישראל בגיל 8. כבר בנעוריה החלה את דרכה המוסיקלית כגיטריסטית, זמרת ויוצרת, והשתתפה בהרכבים מוסיקליים שונים. את שירותה הצבאי החלה בלהקת פיקוד דרום, עברה לצוות הווי סיני וסיימה בצוות הווי הנדסה קרבית, לצד חברתה הטובה יהודית רביץ.

לאחר שחרורה מצה"ל ליוותה בגיטרה ובשירה את טובי הזמרים בישראל ובהם שלום חנוך, נורית גלרון, צביקה פיק, רמי פורטיס, מיקי גבריאלוב, גלי עטרי ואחרים. הפריצה הגדולה שלה הייתה כמלווה, לצד יהודית רביץ, של אריק איינשטיין בשיר המופת "עטור מצחך". היא השתתפה בתכנית "ארץ טרופית יפה" ובתכניות והרכבים נוספים.

את קריירת הסולו החלה ב-1979. במקביל היא החלה ללמוד באקדמיה למוסיקה וכתבה שירים לאמנים שונים, שחלקם, כמו שירו של אריק סיני "דרך הכורכר" היו ללהיטים. באותה תקופה כתבה בעיקר שירי רוק ורוק כבד, כמו "אל תקרא לי מותק", אך גם שירים סולידיים כמו לחנה לשירו ההמנוני של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת".

מבין תקליטיה, אהוב עליי במיוחד "אנטארקטיקה" ששניים משיריו השמענו כאן בפינה: "ארץ קטנה עם שפם" ו"התעשיה האבירית". היה זה תקליטה השלישי, שיצא ב-1989. שנה לאחר מכן הופיעה במופע היחיד שלה "שפת אמי", ובו שירים צרפתיים שתרגם אהוד מנור, לצד שירים מקוריים שמנור כתב לה במיוחד.

בסך הכל הוציאה קורין אלאל 13 תקליטי סולו, שני תקליטי אוסף ותקליטים שהיא הייתה אחת המשתתפות בהן. כן יצא תקליט של שיריה, "חברים שרים קורין".

שירה האהוב עליי ביותר הוא "אין לי ארץ אחרת", ובעיקר אהוב עליי הביצוע שלה, שאותו כבר השמענו בפינה. גם את השיר האהוב עליי מאוד, שאותו נהגתי לשיר כשיר ערש לבתי תמר, שירו של יהונתן גפן "שיר לשירה" השמענו בפינה. ועוד שיר שלה שאני אוהב מאוד, שמרתי להזדמנות החגיגית הזאת – "זן נדיר", שיר הנושא של תקליטה רב המכר "זן נדיר", שאותו הפיקה ועיבדה יהודית רביץ. התקליט יצא לאור ב-1992.

את מילות השיר כתב מאיר גולדברג, קורין הלחינה ויהודית רביץ עיבדה. השיר זכה להצלחה רבה וצעד בראש מצעדי הפזמונים באותה תקופה.  

השיר מדבר בגוף ראשון על האנשים חסרי הביטחון העצמי, המפחדים מהצל של עצמם, מנסים להקטין את עצמם למינימום, נצמדים לקירות הבתים כדי לא לבלוט. הם מתביישים בעצמם, בגופם, בזהותם, במי שהם.

האנשים האלה חיים במנוסה. הם נמלטים ממסיבה, הם נדחקים לים, לסירות משוטים. הם לא מוצאים מנוח לכף רגלם ביבשה, כי כל יבשה היא בעבורם ספינה שטובעת. הם חופרים מקלטים, להסתתר, לברוח. הם מרמים את עצמם. ומה הם ישאירו אחריהם מלבד הפחדים? אפשר לראות במילים הללו רמז לנטיה לאובדנות.

המשורר קורא לאנשים הללו לזקוף את קומתם, להכיר בערך עצמם, בייחודיות שלהם. הם זן נדיר. נכון, אולי הם ציפור משונה. למרבה הצער הראש שלהם באדמה, אבל החלומות – באוויר, ואסור לוותר על החלומות.

שיר מקסים! ברכות חמות לקורין אלאל על זכייתה בפרס.

אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו,

נצמדים לקירות הבתים

ורוב הזמן מתביישים בגופנו,

חופרים מקלטים.

אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת,

נדחקים לסירות משוטים.

כל יבשה היא ספינה שטובעת

כשחופרים מקלטים.

אנחנו זן נדיר: ציפור משונה.

החלומות באוויר, הראש באדמה.

אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו.

לא עיוורים, אבל לא מביטים.

ולא ברור מה נשאיר אחרינו,

מלבד הפחדים.

אנחנו זן נדיר…

אפילו דקה / מתי כספי וסילביניה אסקפה

פינתי השבועית ברדיוטק, 28.11.22

ב-9 בנובמבר, לפני פחות מעשרים יום, הלכה לעולמה בסאו-פאולו הזמרת הברזילאית הנודעת גל קוסטה, בגיל 77.

מריה דה גרסה קוסטה פנה בורגוס, הידועה יותר בשמה האמנותי גל קוסטה, נולדה ב-1945 בסלבדור שבברזיל. גל קוסטה החלה את הקריירה המוסיקלית שלה ב-1963 והמשיכה בה עד אחרית ימיה.

קוסטה הייתה אחת הזמרות הפופולריות בברזיל לאורך עשרות שנים, וזכתה לפופולריות רבה ברחבי העולם וגם כאן, בישראל.

היא אחת מחלוצי סגנון הטרופיקליה ששטף את ברזיל בשנות השישים והשבעים. הטרופיקליה הוא זרם תרבותי שהתפתח בברזיל בשנות ה-60 של המאה ה-20, בהשפעת תנועת האוונגרד האמנותי ותרבות הפופ המקומית והבינלאומית. הטרופיקליה שילבה ביטויי תרבות ברזילאיים מסורתיים עם חדשנות אסתטית רדיקלית, והיו לה גם יעדים חברתיים ופוליטיים בני הזמן שכוונו לציבור הברזילאי הנתון תחת משטר צבאי. גל קוסטה, ז'ילברטו ז'יל ואחרים היו מובילי הזרם.

ב-1963 הוציאה גל קוסטה את התקליט הראשון שלה, "דומינגו". ב-1973 צונזרה עטיפת תקליטה "אינדייה", כיוון שהיא הצטלמה עליו בביקיני אדום נועז.

גדול להיטיה לאורך הקריירה המרשימה שלה הוא השיר הקצבי והמקפיץ "פסטה דו אינטריור" מתקליטה "פנטזיה" שיצא ב-1982. השיר זכה לגרסה עברית של חוה אלברשטיין, הנקרא "חגיגה"; אף הוא קצבי ומקפיץ.

בסך הכל הוציאה גל קוסטה 33 תקליטי אולפן ושמונה תקליטי הופעה חיה. היא שרה בפרוטוגזית, ספרדית ואנגלית.

גל קוסטה הופיעה פעמים אחדות בישראל. באחד מביקוריה, ב-1982, היא הופיעה בפארק הירקון. הייתי אחד מעשרות אלפי הצופים בהופעה הזאת.

היה זה בתקופה שבה המוסיקה הברזילאית זכתה לפופולריות עצומה בישראל, בעיקר בעקבות התכנית "ארץ טרופית יפה", ששודרה ב-1977 וכבשה את המדינה. הסמבה והבוסה-נובה היו אז סגנונות פופולריים מאוד בעולם ובישראל והשפיעו על יוצרים ישראליים רבים. יהודית רביץ, למשל, הוציאה את התקליט "בוא לריו". "הפרברים" הוציאו את התקליט "פרברים טרופיקל".

ב-1987 העלה מתי כספי את המופע "ארץ טרופית משגעת". הוא הופיע בליווי של להקה ברזילאית, עם שירי המופע המיתולוגי "ארץ טרופית יפה" ושירים נוספים, שכמו ב"ארץ טרופית יפה" גם אותם תרגם אהוד מנור. חלק מן השירים הם תרגום מילולי ואחרים – גרסה עברית על המנגינה המקורית. אהוד מנור לא ידע פורטוגזית ובעצם התרגומים שלו היו תרגומים יד שניה, מאנגלית. אך הוא היטיב לשמור על קרבה אקוסטית למילים המקוריות, מה שמעיד על כשרונו הגדול.

השיר שנשמע היום הוא אחד משירי "ארץ טרופית משגעת", שירה של גל קוסטה "אפילו דקה".

האמת היא שזה לא שיר מקורי של גל קוסטה. השיר Trem das Onze"" – "הרכבת של 23:00", הוא שיר סמבה שנכתב והולחן בידי אדונירן ברבוזה בשנת 1964. הביצוע המקורי שלו היה של דמוניוס דָה גארוֹאָה והיו לו עוד ביצועים רבים. ב-1973 גל קוסטה הקליטה אותו לתקליטה "אינדייה" ומאז הוא מזוהה בעיקר אתה, והוא אחד השירים הפופולריים ביותר שלה. השיר מספר על נער המסביר לאהובתו מדוע אינו יכול להישאר אתה. הוא חייב להספיק לחזור לביתו ברכבת של שעה 23:00, כיוון שהוא גר בפרברים וזו הרכבת האחרונה באותו יום. הוא בן יחיד ואינו יכול להשאיר את אמו לבד.

השיר, בביצועה של גל קוסטה, היה האות לתכנית המוסיקלית של אלי ישראלי בגל"צ בשנות ה-80. ישראלי היה ברזילופיל ידוע, ומהבולטים בסוכני התרבות הברזילאית בישראל. התרגום הראשון לעברית של השיר, היה של המשורר, הסופר והפזמונאי יעקב שבתאי, לתקליטם של "הפרברים" משנת 1981 "פרברים טרופיקל", והוא נקרא "רכבת הלילה":

אינני יכול, אינני יכול

ילדונת שלי להישאר

לרכבת עוד אני כבר מאחר

גר אני באי שם

ואסור לאחר את הרכבת של הלילה

אין עוד אחרת היום

וחוץ מזה יפתי, יש עוד דבר מה פה

יש לי אמא והיא לא תלך לישון

אוי בן יחיד אני

אמא מחכה לי בחלון.

מתי כספי, המפיק המוזיקלי של התקליט, ביקש מאהוד מנור לכתוב לו גרסה חדשה, למופע ולתקליט "ארץ טרופית משגעת" ב-1987. מנור כתב את "אפילו דקה". מתי כספי שר אותו עם הזמרת הברזילאית סילביניה אסקפה. אני אוהב יותר את הגרסה של אהוד מנור על זו של שבתאי.

נאזין למתי כספי וסילביניה אסקפה ונקדיש את השיר לזכרה של גל קוסטה.

אפילו דקה

אפילו דקה

אפילו לרגע אי אפשר

עוד מעט מחר

כן מוכרח ללכת

צר לי כבר מאוחר

הרכבת יוצאת

רכבת אחרונה הלילה

אחת עשרה בדיוק

יש לי בית אחד

ויש לי אמא

השתדלי הלילה לא לכעוס עלי

כי בן יחיד אני

אמא לא נרדמת בלעדי