הפלמ"חניק האחרון

על חיים חפר

"משורה משחרר רק המוות". שורה זו אינה שייכת למחתרת בה שירת חיים חפר. זו שורה משירו של אברהם שטרן "יאיר" "חיילים אלמונים", שהיה המנון האצ"ל ולאחר הפילוג בארגון זה – המנון הלח"י. אולם דומה שהשורה הזו נכתבה על חיים חפר. חיים חפר היה הפלמ"חניק האחרון – מי שהשתחרר מהפלמ"ח רק בראש השנה תשע"ג, ביום  מותו, 64 שנים לאחר פירוק הפלמ"ח.

חפר וחבריו הפלמ"חניקים כאבו את פירוק הפלמ"ח. החלטתו זו של בן גוריון הייתה אחת הטראומות הגדולות בחייו של חפר. בשירו "רבותיי ההיסטוריה חוזרת", הוא התייחס לכך בשורות המפורסמות: "כן, הכושי יכול כבר ללכת, / כי הכושי עשה את שלו". את הצלקת הזאת נשא חפר כל ימיו, אך הוא, אישית, לא עזב את הפלמ"ח מעולם – הפלמ"ח המשיך להיות מרכז חייו ומרכז הווייתו. הוא חי פלמ"ח, נשם פלמ"ח, דיבר פלמ"ח ובעיקר כתב פלמ"ח. הוא הנציח את הפלמ"ח בשיריו, במפעלי הנצחה שהוביל, בעמותת "באוהלי פלמ"ח" אותה הקים ואותה הוביל, בסרטים ובתכניות טלוויזיה שהפיק על הפלמ"ח ואולי יותר מכל, ברעות עם חבריו לפלמ"ח.

חיים חפר היה אדם מחוספס, עוקצני וחד לשון, שלא היסס להצליף בשבט לשונו כלפי מי וכלפי מה שלא היה לטעמו. במקאמה הפוליטית השבועית שפרסם לאורך שנים רבות ב"ידיעות אחרונות" ירד על היריבים הפוליטיים של המחנה שלו – הליכוד, המתנחלים, החרדים. אך לא היו מי שספגו את נחת לשונו יותר מנאמניו של בן גוריון, שבעבורו היה קודם כל מפרק הפלמ"ח – משה דיין ושמעון פרס. מקובל שהשיר "איך הפשפש עלה למעלה" נכתב על שמעון פרס. ואם בשיר זה לא נאמר שמו המפורש של מושא השיר, הרי שבמקאמות לא היסס לרדת כסאח על פרס, ללא רחמים.

גיבוריו של חיים חפר היו מפקדיו בפלמ"ח – יצחק שדה, יצחק רבין, חיים בר לב, דדו. ומעל הכל – מורו, רבו ורעו יגאל אלון. במקאמות שלו התייצב לצדם במערכותיהם הפוליטיות, והצליף ללא רחם ביריביהם המושבעים משה דיין ושמעון פרס. לעומת זאת, הוא שמר כעל אתרוג את רחבעם זאבי "גנדי". אמנם זאבי היה איש הימין הקיצוני, אולם הוא היה מהחבורה הפלמ"חניקית. וכשמישהו פגע בגנדי, הוא הסתבך עם עטו המושחז של חפר. אחרי מלחמת יום הכיפורים, התייצב חפר לצד חברו, איש הפלמ"ח, הרמטכ"ל דדו, ונגד ועדת אגרנט שעשתה לו עוול חמור, להבנתו. את כל האחריות הטיל על דיין, כמובן.

במלאת שבע שנים להקמת הפלמ"ח, שבוע קודם להקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן ב"טור השבועי" ב"דבר" את שירו "מסביב למדורה", בו העלה על נס את הארגון ולוחמיו. בין השאר התייחס אלתרמן לקבוצת היוצרים המיוחדת שהתקבצה בפלמ"ח, ועוד בימי קיומו שרה את שירו והנציחה אותו. "מה נשיר עליהם מה נשיר / הם עושים זאת יפה מאתנו /
בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו / זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר / כל מלאכה לשלא משלנו".

אותה חבורה כוללת את טובי היוצרים בני התקופה, רבים מהם חתני פרס ישראל. רשימה חלקית: הסופרים משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם ודן בן אמוץ, המשוררים חיים גורי, זרובבל גלעד ומשה טבנקין. חיים חפר היה הפזמונאי שחבורה, איש הזמר העממי. הוא כתב את היפים בשירי הפלמ"ח ותש"ח, שעשו אותו לדוברו של הדור.

המודעות שלו לזיכרון ההיסטורי של הפלמ"ח התבטא כבר בשיריו המוקדמים. הזכרתי כבר את "רבותיי ההיסטוריה חוזרת". את השיר כתב חפר הצעיר, בן ה-23, כשיר שהסבתא מספרת לנכדיה. את פתחון הפה לסבא נתן בשיר "היו זמנים":

יָבוֹא הַיּוֹם וְעוֹד תֵּשֵב אֶל מוּל הָאָח

וְגַם הַגַּב יִהְיֶה כָּפוּף כַּחֲטוֹטֶרֶת

וְתִזָּכֵר אָז בְּיָמֶיךָ בַּפַּלְמָ"ח

וּתְסַפֵּר עַל זֹאת אַגַּב עִשּׁוּן מִקְטֶרֶת

וּמִסָּבִיב, וּמִסָּבִיב יֵשֵׁב הַטַּף

וְאִשְׁתְּךָ גַּם הִיא מֻפְלֶגֶת בַּשָּׁנִים

תַּזִּיל דִּמְעָה וּתְקַנֵּחַ אֶת הָאַף

וְתֵאָנַח: הָיוּ זְמַנִּים, הָיוּ זְמַנִּים.

את שירו הראשון כתב בגיל 20, בהיותו לוחם הפלמ"ח. הוא היה שייך לחוליה שהבריחה שיירות מעפילים לארץ ישראל, דרך סוריה, ברגל. השיר "בין גבולות" נכתב בתאריך מיוחד  12345 – 12 במרץ 1945. השיר המקסים מתאר את מפעל ההעפלה ואת תחושת השליחות של הלוחמים. בעיניי, זהו אחד משיריו הגדולים של חפר, אחד היפים בשירי דור תש"ח. במוצאי ראש השנה תשע"ג, לאחר שהגיעה הידיעה על פטירתו של חפר, התראיינתי בגלי צה"ל על אודותיו. השיר שבחרתי לקרוא ולדבר עליו, היה "בין גבולות". שיר זה הוא מופת של הסולידריות היהודית:

בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ,

בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים–

שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,

לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –

שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.

לַמָּךְ וְלַזָּקֵן  –

אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

אִם הַשַּׁעַר סָגוּר, אֵין פּוֹתֵחַ –

אֶת הַשַּׁעַר נִשְׁבֹּר וְנִתֹּץ.

כָּל חוֹמָה בְּצוּרָה נְנַגֵּחַ,

וְכָל סֶדֶק נַרְחִיב וְנִפְרֹץ.

שַׁיָּרָה, אַל בְּכִי וְאַל צַעַר.

הִשָּׁעֵן עַל זְרוֹעִי, סָב זָקֵן

גַּם לָזֶה שֶׁסָּגַר אֶת הַשַּׁעַר

יוֹם יָבוֹא שֶׁל נָקָם וְשִׁלֵּם!

דומני ששיר זה מעמיד בפרופורציות את המיתוס על אודות הצברים המתנשאים, המנוכרים ליהדות הגולה. חיים חפר, פיינר במקור, נולד בפולין ועלה לא"י בגיל 11. את השפה העברית רכש בפולין, ועם עלייתו היטיב להשתלב בהוויה הארצישראלית הצברית, והיה לאחד מדבריה וסמליה. האם השיר "בין גבולות" מבטא דור שהפנה עורף לעם היהודי בגולה, או דור שהטה שכם כדי לסייע למך ולזקן, שהזמין את הסב הזקן להישען על זרועו? ביטא זאת היטב אלתרמן ב"נאום תשובה לרב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה": "הם נושאים את עמם עלי שכם".

הפלמ"ח לא היה רק נוסטלגיה, אלא גם תקווה לעתיד טוב יותר, תקווה לשלום.

וּבְכֵן נָקוּמָה וְנֵצֵאָה לְחַפֵּשׂ –

הֲיֵשׁ מָחָר, רֵעַי, מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם,

הַאִם נִרְאֶה אוֹתוֹ, כְּמוֹ אֶת עַמּוּד הָאֵשׁ

אֲשֶׁר הָלַךְ עִם הַפַּלְמָ"ח יוֹמָם וָלַיִל!

("הפלמ"חניק מחפש את המחר").

"הֵן אֶפְשָׁר כִּי פִּתְאוֹם נִפָּגֵשׁ

בְּמִשְׁלָט אוֹ בְּדֶרֶךְ עָפָר;

הֵן אֶפְשָׁר בֵּין עָשָׁן וּבֵין אֵשׁ

גַּם לַחֲלֹם שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגְמַר.

הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר

שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר.

("הן אפשר").

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים,

גאים כמו פרקי תנ"ך, יפים כמו שיר השירים.

שוטפים כמו אשד במידבר, ורודים כמו שחר בהרים.

ימים של חסד ושלווה, ימים שקטים ומאושרים.

("הימים האחרים").

"הימים האחרים" נכתב כמקאמה – מאמר מחורז שפרסם חפר ב"ידיעות אחרונות". שבוע אחרי שבוע, במשך שנים רבות, פרסם חפר את הטור שלו בעמוד האמצע של מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" (שזכה לתואר המפוקפק "פתחלנד", וכתבו בו, לצדו של חפר, עמוס קינן, בועז עברון, זיוה יריב, דידי מנוסי ואחרים).

אולי החשובה במקאמות של חיים חפר, היא "הצנחנים בוכים", שהתפרסמה מיד לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, ונתנה ביטוי להמיית לבו של הציבור הישראלי כולו. בשיר זה הצדיע חפר לדור הבנים, אלה שנולדו בקום המדינה, אך הם נושאים על כתפיהם אלפיים שנה. מקאמה זו הייתה לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית ואף נכנסה לתכנית הלימודים. אני למדתי אותה כתלמיד כיתה ח' בבית הספר, במלאת עשור לשחרור ירושלים.

הכותל הזה שמע הרבה תפילות,

הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות,

הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנתחבות בין אבניו,

הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נופל לפניו.

הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים,

אך הכותל טרם ראה צנחנים בוכים.

הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים,

הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים,

רצים אליו בהלמות לב, בזעקות ובשתיקה,

ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה.

והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים,

והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים

והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם,

והם זוכרים את אלפיים השנים הנוראות

שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות.

והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק,

והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק,

והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים –

איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים?

איך זה קורה שהם מביטים נרגשים בקיר?

איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר?

אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה,

נושאים על גבם אלפיים שנה.

* תבור – יהדות ישראלית

שהשמש תעבור עליי / ירדנה ארזי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 11.10.21

בשבוע שעבר חנן יובל חגג את יום הולדתו ה-75. לפני שבועיים ירדנה ארזי חגגה את יום הולדתה ה-70. ואנו נערוך להם כאן היום חגיגת יום הולדת משותפת.

אז איך מתחברים חנן יובל וירדנה ארזי? אולי להקת הנח"ל? לא. חנן יובל השתחרר מן הלהקה שנים אחדות לפני שירדנה ארזי הצטרפה אליה.

החיבור הבולט ביותר ביניהם הוא בשיר "ליל חניה", ששניהם שרו יחד עם אפרים שמיר בפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ג. אבל את השיר הזה כבר השמענו.

השיר שנשמיע היום הוא שיר של יורם טהרלב שחנן יובל הלחין וירדנה ארזי שרה, ומאז 1985 הוא אחד מסמלי הקריירה שלה – "שהשמש תעבור עליי".

סיפורו של השיר מתחיל לאחר מלחמת ששת הימים. ההערצה לישראל בעולם הרקיעה שחקים. כנסיה נוצרית אוהבת ישראל בדנוור, קולורדו, הקימה מעין "להקה צבאית" – שמדי שנה הגיעה לשבועיים בישראל, ושרה בעברית במבטא אמריקאי שירי מולדת ישראליים, והופיעה אתם במדי צה"ל בפני חיילים.

הלהקה המשיכה את המסורת לכל אורך שנות השבעים וגלשה לשנות השמונים. בתחילת שנות השמונים הוזמנו אליה הפזמונאי יורם טהרלב והבמאי שי אביב, כדי לעבוד אתה על סיבוב ההופעות. אחת מחברות הלהקה, ששמה טומי, ביקשה מיורם טהרלב שיכתוב בעבורה שיר שיבטא את געגועיה לארץ ישראל. והוא כתב את "שהשמש תעבור עליי". באותה תקופה נורית הירש, שותפה של טהרלב לשירים רבים, התגוררה בארה"ב. יורם טהרלב נתן לה את המילים והיא הלחינה אותם. הלהקה הגיעה לארץ ובמסע הופעותיה טומי שרה את השיר, בלחנו המקורי. היא אף העלתה אותו על קלטת של שירים עבריים, ששמה me Let The Sun Shine For.

בינתיים השיר נשכח מלב. בטרם אספר על גלגוליו הבאים של השיר, אדלג שלושים וחמש שנה קדימה, לימינו. עופר גביש, חברי, חוקר הזמר העברי, ששמע את הסיפור, ביקש מנורית הירש את הלחן, אך לא היה לה אותו ובשום  מקום לא הייתה הקלטה שלו. פשוט, השיר נמחק מעל פני האדמה. במבצע בלשי מורכב הגיע עופר אל הזמרת טומי והשיג את הקלטת השיר. הוא התנפל עליו כמוצא שלל רב, והוא אכן מצא שלל רב, והתכוון להשמיע אותו בפינתו בגל"צ, בתכניתו של שמעון פרנס. אך אויה, מסתבר שהיה בשיר זיוף קל, שאוזן של מי שאינו מוסיקאי מקצועי כלל לא יבחין בו, ונורית הירש הטילה וטו מוחלט על השמעת השיר. עופר נאלץ להסתפק בהשמעת הפזמון, שבו הזמרת דייקה בשירתה.

ב-1985, ירדנה ארזי, באותן שנים – הטוענת לכתר מלכת-הפופ הישראלית בתחרות עם הנמסיס שלה עופרה חזה, ביקרה עם המפיק שלה, גברי מזור, בביתו של יורם טהרלב וביקשה ממנו שירים. הוא הזמין אותם לחטט במגירתו ולחפש שירים, והם מצאו את השיר הזה והתלהבו. מטהרלב הם נסעו היישר לחנן יובל שעל המקום הלחין את השיר, שהיה מיד ללהיט גדול, שכבש את צמרת מצעדי הפזמונים ורשימות ההשמעה ועד היום הוא פופולרי מאוד. השיר מופיע בתקליטה "דרישת שלום".

הגלגול הבא של השיר מפתיע – הזמר החסידי הפופולרי אברהם פריד הקליט אותו. הוא שינה את שמו ל"רק תפילה" והוא לא שר "אלי אלי", אלא "קלי קלי", והשיר היה ללהיט חסידי חרדי ענק. וכך, שיר שנכתב לזמרת נוצריה התגלגל לזמר חסידי, כשהמשותף להם הוא אהבת ארץ ישראל, כארצו של העם היהודי.

יורם טהרלב כתב על השיר: "השיר 'שהשמש תעבור עליי' מבטא תחושה של כל אדם שגדל בחיק הטבע: האמונה שיש לאן לברוח, שיש מי שמנחם, שמעניק כוחות חדשים: הטבע. האדמה, הפרחים, השמש, כל אלה מחכים לנו לסעוד אותנו בשעה קשה וברגעי משבר. כל אחד יכול למצוא בטבע משהו שיגלה לו סוד חדש. החצב למשל פורח ערב הגשמים, כדי לשרוד. הוא יודע שאחרי הגשם יופיעו עשרות מיני פרחים יותר אטרקטיביים ממנו ויגזלו את תשומת לִבם של החרקים והדבורים המבטיחים את המשך קיומו. אבל כמובן שלא רק אני חשבתי על כך, ולעדות אני נתלה באילנות גבוהים, כך הרמב"ם והמגיד מדובנא המסבירים לנו כל אחד בדרכו, שכל מה שברא אלוהים נועד לאדם".

מפאת קוצר היריעה, לא אקרא כאן את דבריהם בנדון של הרמב"ם והמגיד, אך הם מופיעים בספרו של חנן יובל "סידור אישי", המצורף לתקליט בשם זה.

"סידור אישי" הוא מיזם של חנן יובל, מסע יצירה בן עשר שנים, שהניב תקליט הכולל 16 שירים וספר מהודר המביא את נוסח השירים, כשאליהם נלווים טקסטים מן הספרות, השירה ומקורות ישראל וכן חומרים חזותיים. המסע החל בשנת 2000, כאשר חנן התבקש לערוך ולהפיק מופע מוזיקלי בשם "מסע אישי יהודי" במסגרת הפסטיבל הגלילי "לא בשמים". משם הוא המשיך במסעו שהניב את התקליט והספר.

וכך הוא כתב על השיר: "השירה בציבור וריקודי העם הם אולי המקבילה החילונית של ההתכנסות בבית הכנסת. שהרי מעבר לתפילה, אותה יכול לקיים אדם בביתו, ישנו הצורך הזה לבוא בקהילה. אמר לי פעם חבר, ששיר שהפך ללהיט, הן בפרסומו והן במכירותיו, לא סיים את המסלול עד שהפך לזמר עם בערבי השירה ועד שלא חובר לו ריקוד. תודה לאל, השיר הזה עומד בכל הקריטריונים… מאז שחיברתי לחן למילים של יורם טהרלב עבור ירדנה ארזי, מפגש משולש שזכה להצלחה גדולה, עבר השיר גלגולים שונים, ורבים הם מבצעיו. לאחרונה הופתעתי לשמוע שהזמר החרדי המפורסם אברהם פריד פותח את הקונצרטים שלו בשיר 'רק תפילה', הלא הוא 'שהשמש תעבור עליי'. בין השאר אימצה אותו בתי שירה. בהופעותינו המשותפות היא הייתה הראשונה לתת לו גִּרְסָה מרגשת וחסרת קצב של תפילה עמוקה".

אך אנו, כאמור, חוגגים היום את יום ההולדת של ירדנה, ולכן נשמע את הביצוע שלה.

לפני כן, עוד התייחסות קצרה לירדנה ארזי. ב-1972, בהיותי ילד בכיתה ג', במהלך חופשה אצל משפחתי בקיבוץ בית זרע, נסעתי עם בני דודיי להופעה של להקת הנח"ל, "הפלנ"חניק", במלאת 25 שנים לפלמ"ח. הסולנית הייתה ירדנה ארזי. המופע נערך בעין גב. 45 שנים אחר כך, ב-2017, באותו אולם בעין-גב צפיתי במופע של ירדנה ארזי עם "הגבעתרון", בוועידת התנועה הקיבוצית. כל כך הרבה השתנה באותם ארבעה עשורים וחצי, אך מה שנשאר הוא יופיה הממגנט של ירדנה ארזי.

מזל טוב לחנן יובל ולירדנה היפה ונאחל להם ולנו שנמשיך ונהנה מיצירתם עוד שנים רבות.

יֶשְׁנָם יָמִים לְלֹא מַרְגּוֹעַ

בָּם לֹא אֶמְצָא לִי נֶחָמָה

וּמֻכְרָחָה אֲנִי לִנְגּוֹעַ

בַּעֲשָׂבִים, בָּאֲדָמָה

לִפְסֹעַ בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ

בְּתוֹךְ פְּרִיחַת הַכַּרְכֹּמִּים

וְלִהְיוֹת כָּל כָּךְ אַחֶרֶת

וְלִפְרוֹחַ עֶרֶב הַגְּשָׁמִים

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

הוֹי אֵלִי, אֵלִי

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וְתַּרְאֶה לִי שׁוּב אֶת מִשְׁעוֹלַי

הוֹ אֵלִי, אֵלִי

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וַתִּקַּח אוֹתִי אֶל הַמַּסָּע

וְאִם אָשׁוּב אֶל זֹאת הָאָרֶץ

וְאִם אֶפְסַע שׁוּב בַּדְּרָכִים

הַאִם כְּקֶדֶם יַכִּירוּנִי

הָאֲנָשִׁים וְהַפְּרָחִים

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

הוֹ אֵלִי, אֵלִי

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וְתַּרְאֶה לִי שׁוּב אֶת מִשְׁעוֹלַי

הוֹ אֵלִי, אֵלִי

רַק תְּפִלָּה אֶשָּׂא

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּעֲבוֹר עָלַי

וַתִּקַּח אוֹתִי אֶל הַמַּסָּע

הַאִם אֶמְצָא אֶת כָּל הַיּוֹפִי

הָאַהֲבָה הַנּוֹשָׁנָה

אֲשֶׁר הָיְתָה שָׁם כְּשֶׁעָזַבְתִּי

עֵת אָהַבְתִּי פָּעָם רִאשׁוֹנָה

פינתי השבועית ברדיו: רוח סתיו

רוח סתיו / גרי אקשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 4.10.21

התכנית מוקדשת היום לזכרו של גרי אקשטיין שהלך לפני כשבועיים לעולמו, בגיל 73.

גרי אקשטיין היה בראש ובראשונה גיטריסט גדול. והוא היה זמר, מלחין ומפיק מוזיקלי.

גרי החל את הקריירה המוסיקלית שלו כנער בשנות השישים, בתור גיטריסט בלהקות קצב רבות. בשלב מסוים הקים להקה משלו, "האצבעות", שאחד מחבריה היה הקלידן משה לוי. בלהקה זו, להקת בלוז ורוק כבד, גרי החל לכתוב מוזיקה בעצמו.

את קריירת הסולן החל ב-1976, כשהקליט שני שירים ובהם אחד שהיה ללהיט, "היה לי טוב", שגרי כתב את מילותיו והלחין אותו. כעבור שנה הקליט את השיר "קפטן ג'ק", שאותו הלחין למילותיו של אמיר ברונשטיין. השיר היה ללהיט גדול, ועל המנגינה שלו נכתב גם הג'ינגל של רשת ג' הצעירה והפופולרית. עם הצלחת השיר, הוציא גרי את אלבום הבכורה שלו "מחזור א' תשל"ז".

גם במקביל לקריירת הסולן, הוא נשאר בראש ובראשונה גיטריסט, שעבד עם טובי הזמרים. הוא ניגן לצביקה פיק בתקליטיו "שירי משוררים" ו"מוסיקה", לזוהר ארגוב ולשלום חנוך, שאותו ליווה בהופעות ואחרים.

תקליטו השני, "גרי אקשטיין", שיצא ב-1979 הצליח מאוד והוא כלל את להיטיו הגדולים ביותר – שוב "קפטן ג'ק" וכן "אני הולך לבית שאן", "בוגי אתי הלילה" ו"רוח סתיו". באותה שנה ניגן עם שלמה ארצי לתקליטו המעולה "דרכים", וטביעות אצבעותיו בולטות מאוד בקטעי סולו, כמו למשל הסולו הנפלא ב"שיר חייל". בתקליט הזה הוא השתתף בדואט עם שלמה ארצי, בשיר "פתאום כשלא באת", שבו הוא שר את הקולות הגבוהים. בהופעת יחיד של שלמה ארצי באותה תקופה, כשהוא הגיע לשיר הזה, הוא אמר שאין לו יכולת להגיע כל כך גבוה ולכן גרי אקשטיין שר אותו, והוא פשוט הפעיל הקלטה של גרי אקשטיין ושר אתו את הדואט.

בהמשך דרכו הוא ניגן לאריק איינשטיין ולשם טוב לוי, כתב מוסיקה לזמרים שונים, לסרטים, הוציא תקליטי סולו כולל תקליטי ילדים. הוא גם הפיק תקליטים, כמו "דרך המשי" של יהודית רביץ, "שלום לך תקווה עצובה" של אריק סיני, "טיפה אהבה" של מירי אלוני, "מחזיק מעמד" של קלפטר ועוד.

בסך הכל הוציא גרי אקשטיין עשרה תקליטי סולו ובהם תקליט ילדים אחד. תקליט אחד שלו, שאני אוהב במיוחד, הוא "פטה מורגנה", שיצא בשנת 1981 – גרסאות כיסוי רוקיסטיות לשירי ארץ ישראל ישנים ובעיקר לשירי מדבר. שירים נשכחים, שהוא נתן להם כיוון מוסיקלי אחר לגמרי. הבולט בהם היה "שיירת הרוכבים", שהושמע רבות והחזיר אותו מן השכחה לתודעת הציבור והדור הצעיר. שירים נוספים בתקליט: "למדבר שאנו", "כיבוי אורות", "שיר הנוקדים", "את אדמה", "אדמה אדמתי", "לך לך למדבר", "טיול לילי", "ליפא העגלון" ועוד. תקליטו האחרון, שיצא ב-2012, נקרא "אירוע מוחי", ויצא שנים אחדות אחרי שלקה באירוע מוחי.

בשנים האחרונות סבל ממחלת כליות קשה שממנה נפטר. ב-2015 הוא זכה בעיטור יקיר העיר חולון, העיר בה גדל ובה החל את דרכו המוסיקלית. שבועות אחדים טרם מותו זכה בעיטור מיוחד מטעם אקו"ם. הוא כבר לא יכול להגיע לאירוע, ובנותיו קיבלו אותו בשמו.

אין ספק שתקופת השיא של הקריירה שלו הייתה בשלהי שנות השבעים וראשית שנות ה-80. לא את כל שיריו אני אוהב. למשל, הלהיטים "קפטן ג'ק", "אני הולך לבית שאן" ו"בוגי אתי הלילה" אינם פאר היצירה העברית, אם לומר אמת.

התלבטתי בין שלושה שירים שאני אוהב, להשמעה הערב: "פתאום כשלא באת", "שיירת הרוכבים" ו"רוח סתיו". בחרתי ב"רוח סתיו", כיוון שגרי אקשטיין כתב והלחין אותו, ובכך נביא לידי ביטוי את כלל כישרונותיו, ככותב, מלחין, זמר וגיטריסט. וגם כיוון שהשיר עוסק בתקופת הסתיו שבה אנו נמצאים כעת ובחודש חשוון שיתחיל השבוע.

הוא מספר על רוח הסתיו שמביאה חזיונות של ימים קרים ושלכת, והמחשבות דואות אל שמש בחופשה. רוח הסתיו מביאה עמה גם הבטחות של ימים טובים בפתח ויונה תמימה שנושאת ענף למזל טוב. והוא עומד ומשתאה לנוכח חילופי העונות והשינויים המהירים בתוך שבוע, בעונות המעבר. והוא מסיים: "רוח סתיו הבהירה מחשבות, וזה לא די לה. רוח סתיו עשתה שירות יפה".

רוח סתיו אל החלון הביאה חזיונות

של ימים קרים ושל שלכת

ובבית שוב האף דבק לזגוגיות

וחשוון דוחק חומו של קיץ.

וכעלה נידף ברוח

כך דואות המחשבות

אל שמש בחופשה

ועל ירח שכבה בחורף

ואילן קטן שכוח

משתופף בצל אביב

ורוח יגעה נושאת משא

לעייפה עד האביב

רוח סתיו אל הדרכים הביאה הבטחות

של ימים טובים עומדים בפתח

ויונה תמימה נושאת ענף למזל טוב

ושלמים שלווים פני השמים

ועוברת לה חולפת עוד עונה ועוד תקופה

והעולם כמנהגו נוהג ומשתנה בתוך שבוע

ואני עומד תמה מתקשה קצת להבין

אבל אף פעם לא אדע, ולפני סיבה להאמין

רוח סתיו הבהירה מחשבות וזה לא די לה

רוח סתיו עשתה שירות יפה…

איש חסיד היה

הספד באזכרה, במלאת שנה למותו של בנימין יוגב – בוג'ה, בית העמק, 26.9.21

בוג'ה – איש חסיד היה.

איש חסיד במובן של איש חסד; חסד, אכפתיות לכל אדם, ושאיפה לצדק חברתי ולתיקון עולם.

איש חסיד במובן של רוח החסידות, של עבודת השם בשמחה, בדבקות, בהתלהבות ובהומור (בעיקר הומור עצמי). לא בכדי הוא היה איש החגים, והן אין פסוק שהולם את בוג'ה יותר מאשר: "ושמחת בחגך, והיית אך שמח!"

איש חסיד במובן של מי שאימץ את רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורם של ישראל, לרבי שלו וכמי שלמד ולימד אותו ואת סיפוריו ובעיקר הלך בדרכו.

מה היה בוג'ה בעבורי? הוא היה מורי ורבי וחברי.

ההיכרות בינינו החלה כשהיינו במקביל מזכירי קיבוץ, אך היא התהדקה והייתה לקרבה וחברות כשניהלתי את מתנ"ס הגולן ויחד עם בוג'ה עשינו מפעלים משותפים רבים בגולן ואח"כ גם בגליל – סדרי טו בשבט מדי שנה במשך שמונה עשרה שנים, ערבי הכנה לליל הסדר, מפגשי לימוד לעורכי קבלות שבת וקורסי "הקהילה במעגל השנה" – קורסים לפעילי תרבות ביישובי הגולן והגליל.

לפני כל סדר ט"ו בשבט שערכנו יחד הוא העיר לי: "אוי ואבוי, שוב תיאלץ לשמוע את הסיפורים שלי. אתה בטוח שאתה מסוגל עוד לסבול אותם"? והאמת היא שיותר מכל אהבתי לשמוע שוב ושוב מחדש את אותם סיפורים, כמו ילד שנהנה לשמוע אותם הסיפורים מהוריו וכפי שאנו נהנים שוב ושוב מהאזנה לשיר שאנו אוהבים. ואף שידעתי את הסיפורים על פה, שהרי כל אות וכל פסיק היו מונחים במקומם הקבוע בסיפור, נהניתי מהם שוב בכל פעם כאילו אני שומע אותם בפעם הראשונה. ועוד יותר מכך נהניתי להזדהות עם הקהל פעור-הפה, שנהנה לשמוע אותם בפעם הראשונה.

בברכותיי לבוג'ה במסיבות ימי ההולדת העגולים שלו ולהבדיל – בהספדִי בהלווייתו, כיניתי אותו "הסנה הבוער". כי אכן, הייתה בו בערה פנימית של אש תמיד, אך הוא לעולם לא אוכָּל. הולמות אותו שורותיו של יענקלה רוטבליט: "בן אדם כעץ שתול על מים – שורש מבקש. בן אדם כסנה מול השמים – בו בוערת אש".

בוג'ה היה אדם מלא שמחה, מלא חיים, מלא שמחת חיים, אך הוא גם ידע שהצער הוא חלק מן החיים שאין לטאטא אותו ואין להדחיק אותו, אלא יש לדעת להכיל אותו בחיינו. גם את צער הפרידה. הוא ערך, יחד עם מורו ורבו אריה בן גוריון, את אסופת השירים "אלה אֶזְכְּרָה – שירים על מוֹת ועל מוות".

בין שירי האסופה, מופיעות השורות היפות פרי עטה של חנה סנש:

יש כוכבים שאורם מגיע ארצה,

רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.

יש אנשים שזיו זכרם מאיר

כאשר הם עצמם אינם עוד בתוכנו.

אורות אלה המבהיקים בחשכת הליל –

הם הם שמראים לאדם את הדרך.

כוכבו של בוג'ה דרך עוד בחייו ואורו זרח והאיר לנו את הדרך.

זיו זכרו ימשיך להאיר את דרכנו, גם אחרי לכתו מאתנו.

פינתי השבועית ברדיו: מכופף הבננות

מכופף הבננות / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.9.21

כיוון שערבי החג בחגי תשרי השנה הם ימי שני, הפינה הזו היא היחידה שאנו משדרים החודש. לכן, אני מאחד לפינה אחת, שני תאריכים שבנסיבות אחרות הייתי מקדיש להם שתי פינות נפרדות. ב-1 בספטמבר חל יום הולדתו ה-75 של שלום חנוך. ב-10 בספטמבר חל יום השנה העשרים לפטירתו של המעבד אלכס וייס.

על שלום חנוך אין צורך להכביר מילים, וכאן בפינה השמענו שירים רבים שלו. אולם אלכס וייס הרבה פחות מוכר, בוודאי בקרב המאזינים הצעירים. וגם המקצוע שלו – מעבד מוסיקלי, כמעט ונעלם מן העולם.

היום מקובל שזמרים כותבים את המילים והלחן של שיריהם. יש בזה הרבה יופי, בוודאי כאשר מדובר ביוצרים מוכשרים כמו שלום חנוך. לעתים זה מביך. אבל פעם היה פה סיידר. משורר היה משורר, פזמונאי היה פזמונאי, מלחין היה מלחין וזמר היה זמר. והיה מקצוע נוסף – מעבד מוסיקלי. המלחין כתב את המנגינה של השיר והעביר אותה למעבד. המעבד סידר ואירגן את המנגינה, התאים לה את הקצב, את הסגנון, את הסולם, את הקולות, את התזמור וכתב את התפקיד של כלי הנגינה השונים. היום, בדרך כלל המלחין גם מעבד את שיריו ולכן תפקיד המעבד כבר לא ממש קיים. בהופעות ותקליטים יש מנהל מוסיקלי, שמבצע חלק מהעיבוד, לצד המלחין.

אלכס וייס, שלפני עשרים שנה בדיוק נפטר בגיל 72, היה מטובי המעבדים המוסיקליים בישראל. הוא היה מוסיקאי מוכשר מאוד, אך כמעט לא כתב לחנים. לעתים כתב מוסיקה לסרטים. בשירונט מופיעים רק שני שירים בלחנו – "הדודה מחדרה" ו"שיר כובש עשרה". את עיקר כשרונו הקדיש לעיבוד.

הוא עיבד מוסיקה לטובי הזמרים והיוצרים, ובהם להקת "התרנגולים", "גשר הירקון", אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, יהורם גאון, יוסי בנאי, רבקה מיכאלי, "הצ'רצ'ילים", "הטוב הרע והנערה", צביקה פיק, אושיק לוי, נורית גלרון, אריק לביא, אילנית, חבורת בימות, צמד דרום, מוטי פליישר, רבקה זוהר ועוד רבים וטובים. הוא נהג להוסיף לשירים שעיבד קטעים אינסטרומנטליים. אחד ממאפייני סגנונו, היה שילוב של מוסיקה קלה עם מוסיקה קלסית, כולל שילוב של קטעים שלמים מתוך יצירות קלסיות בתוך שירי זמר.

אז איך מחברים את שלום חנוך, מלחין המעבד בעצמו את שיריו, לאלכס וייס, שעיבד לחנים של אחרים? המחבר ביניהם הוא אריק איינשטיין. החיבור נקרא "מזל גדי". מזל גדי הוא תקליט מופת של אריק איינשטיין משנת 1968, תקליט הסולו השני שלו, ושיתוף הפעולה הראשון שלו עם שלום חנוך. אריק איינשטיין כבר היה אז כוכב גדול במוסיקה הישראלית. שלום חנוך, בן ה-22, יוצא להקת הנח"ל, היה צעיר בראשית דרכו. אריק איינשטיין התאהב בשלום חנוך, פרס עליו את חסותו, והזמין אותו להפיק יחד אתו תקליט שלם. בכך החל אריק את מה שהיה ממש למפעל חיים שלו – אימוץ אמנים צעירים והצבתם במרכז הבמה. כעבור שנתיים, בתקליטים "שבלול" ו"פלסטלינה", הקפיד אריק לתת לשלום קרדיט שווה לשלו על עטיפת התקליט, וכך עשה בהמשך הדרך עם מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, אבנר קנר, קלפטר, פיטר רוט וגיא בוקטי.

אריק איינשטיין הוציא את התקליט לאחר פירוק להקת "החלונות הגבוהים". התקליט כולל 12 שירים, שאת מילותיהם כתבו אריק איינשטיין, שלום חנוך, מאיר אריאל ושני שירים הם של המשוררות לאה גולדברג ומרים ילן שטקליס. שלום חנוך כתב את המילים למחצית משירי התקליט והלחין את כל 12 השירים. אלכס וייס עיבד את כל השירים, וטביעות אצבעותיו נוכחות בהם מאוד. וייס היה מעבד הבית של חברת התקליטים סי.בי.אס. והמנצח של תזמורת סי.בי.אס. שירי התקליט הוקלטו בליווי של התזמורת. לאחר התקליט הזה, אריק איינשטיין, בועז דוידזון ושיסל הקימו חברת תקליטים עצמאית, "הגר". ושלום חנוך לא עבד יותר עם מעבדים. אריק ושלום פנו למוסיקת רוק. "מזל גדי" הוא מעין תקליט מעבר בין התקופה הראשונה והתקופה השניה בקריירה של אריק איינשטיין.

השירים ששלום חנוך כתב גם את מילותיהם הם "האדון הרופא" המוכר יותר כ"דוקטור דוליטל", "האיש השוקע עם שמש", "מה שהיה היה", "לילה" שאותו כתב והלחין בגיל 16, "כשנופל כוכב" ו"כהה כהה". שאר השירים: "רוח רוח", "מדוע הילד צחק בחלום", "כתר של זהב", "הימים הארוכים העצובים". השיר שבחרתי להשמיע מתוך התקליט הוא שירו של מאיר אריאל "מכופף הבננות". הבחירה לא הייתה קלה, כיוון שכל השירים, אחד אחד, מקסימים. טבעי היה שאבחר באחד מן השירים ששלום כתב, אך בחרתי ב"מכופף הבננות". סיבה אחת לבחירה היא שהיה זה השיר המצליח ביותר בתקליט, ולכן על העטיפה, ליד כותרת התקליט, הוא מוזכר בנפרד, כמקדם מכירות של התקליט. הסיבה השניה, היא טביעת האצבע המאוד ייחודית של אלכס וייס בעיבוד השיר, ובעיקר הפתיח והסיום של השיר, בנגינת נֶבֶל-פה. נבל-פה הוא אחד מכלי הנגינה העתיקים ביותר. הכלי מורכב מלשונית מתכת גמישה המחוברת למסגרת ברזל או פלדה יצוקה, כך שהיא נמצאת בין זרועות המסגרת. קצה לשונית זו מוחזק בפיו של הנגן, והוא פורט על הלשונית עם אצבעותיו כדי להפיק תווים. על ידי שינוי כמות האוויר בפה, נוצרים הצלילים.  

בשנותיו האחרונות היה מאיר אריאל יהודי מאמין. אבל כל חייו הוא חיפש תשובות לסודות הבריאה. בשירו המוקדם "נוגה" הוא מבקש לראות את זה אשר משכין שלום באהובתו הישנה לצדו. וכאן הוא מתפעל מיפי צורותיהם של הפירות והירקות. מי נותן להם את הצורה המיוחדת שלהם?

התשובה הניתנת בשיר, היא שמדובר בייצור פלאי, איזה מין ענק גמד, שעובר בלילות בבוסתנים ובמטעים, עושה חריץ במשמשים, מנקב נקבוביות בתפוזים, שם רקבוביות בפירות הרקובים, מסמן את הפלחים באבטיחים, מושך את הפטמות בלימונים, והוא מספר שכמעט חטף שוק כשראה מה הוא עושה לארטישוק. אבל יותר מכל אוהב הוא לכּופף בננות. אגב, נכון לומר לכופף בננות, בכ"ף רפה. אבל מאיר אריאל, שהכיר היטב את כללי הדקדוק, בחר משום מה בצורה השגויה.

במשך השנים הוקלטו גרסאות כיסוי לשיר, של שלום חנוך, רמי קליינשטיין, מזי כהן, יוני בלוך וגרסה של שב"ק ס' במילים חלופיות. אבל יותר מכל אני אוהב את הגרסה המקורית של אריק איינשטיין עם נבל הפה.

שיר מצחיק, חביב ומקסים, שנחגוג באמצעותו את יום הולדתו העגול של שלום חנוך ונזכיר את אלכס וייס.

הידעתם מה מתרחש בכל הבוסתנים

בלילה בו שותקים הצרצרים והתנים?

מופיע לו פתאום מאי משם או אי מזה

אפס איזה מין גמד ענק, אני חושב כזה

השד יודע איזה שד אותו כל כך מריץ

לכל המשמשים ניגש הוא ועושה חריץ

בכל התפוזים הוא מנקב נקבוביות

ובפירות הנגועים הוא שם רקבוביות

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…

אבטיחים הרי ראיתם בצדי דרכים

עכשיו אתם יודעים מי מסמן את הפלחים

תודו שככה לא היה בכלל נראה פלפל

לולא מיודענו הזריז גם בו טיפל

זה הוא אשר מושך את הפטמות בלימונים

אה, נו, תנחשו מה הוא עושה לרימונים

אני צריך לומר לכם, כמעט חטפתי שוק

כשרק שמעתי מה שהוא עושה לארטישוק

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…

לראות אותו אפשר עם איזה אינפרא צעיר

אם כי מה שרואים זה רק הפס שהוא משאיר

תרד אל הבננות, אם אתה לא מפונק

ושם, אומרים, אולי תוכל לשמוע את הקנאק

הוא את כל התפקיד הזה עתיר המעשים

ירש מאבותיו הנפילים הננסים

מהם למד הוא טריקים מדי לילה בלילו

אבל כיפוף בננות זאת ההברקה שלו

אבל יותר מכל אוהב הוא לכופף בננות

מכופף הבננות…    

פינתי השבועית ברדיו: מיכאל

מיכאל / אתי אנקרי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 30.8.21

בשבוע שעבר זכתה אתי אנקרי בפרס אקו"ם למפעל חיים ע"ש נעמי שמר. אתי אנקרי היא אחת הזמרות האהובות עליי ביותר. והייתה זו אהבה ממבט ראשון. אני זוכר את הופעתה הראשונה באחת מתכניות האירוח הפופולריות של ערב שבת בערוץ היחיד, "סיבה למסיבה" או "שעה טובה" או אחת התכניות הללו, נדמה לי שב-1989. לא הייתה לי אז טלוויזיה. צפיתי בה אצל חברים. היא שרה את "לך תתרגל אתה" ואת "אני רואה לך בעיניים". ואני הוקסמתי, התפעלתי והתאהבתי. אהבתי את הכתיבה שלה, את ההלחנה שלה, את השירה שלה, את המימיקה שלה, את המראה שלה.

ומאז אני עוקב אחריה באהבה. אתי אנקרי עברה שינויים משמעותיים בחייה, באורח חייה וביצירתה. ואני אוהב אותה בכל הגלגולים. אני אוהב את התקופה החילונית שלה ואת התקופה הדתית שלה. אני אוהב את היצירה החילונית שלה ואת היצירה הדתית שלה. אני מיצר רק על דבר אחד – שהיא חדלה להופיע בפני גברים.

לפני למעלה מעשור, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, אירחנו אותה במופע בלתי נשכח באולם הספורט של בני יהודה, שהיה מלא מפה לפה. מה שבלט בעיניי היה מספרם הרב של גברים דתיים שבאו לצפות בהופעתה, ולא הייתה להם כל בעיה של "קול באישה". היא כבר הייתה אז דתיה מאוד, בלבושה, בשירתה ובחייה. אבל היא הופיעה בפני קהל מעורב. אולם היה ברור שזה זמני. היא אמרה באותה תקופה בראיונות, שהיא עוד לא הגיעה לדרגה שבה תפסיק להופיע בפני גברים. וכשהיא הגיעה לדרגה הזאת, הדבר ציער אותי מאוד. קודם כל, כיוון שיותר לא אוכל לצפות בהופעותיה. וגם כיוון שכל נושא ההפרדה המגדרית, "קול באישה ערווה" וכו' זרים לי כל כך, וזרים כל כך לתפיסתי את היהדות. הם נובעים מחומרה על חומרה על חומרה. בתלמוד הירושלמי נאמר שאל לגבר לראות טפח גלוי מגופה של האישה בשעה שהוא קורא קריאת שמע במיטה לפני השינה. בשולחן ערוך נאמר שהוא הדין בשמיעת קולה של האישה. אבל מדובר בפחות מדקה ביום שעליו להימנע מהסחת דעת ייצרית בשעת קדושה. איך לקחו את זה למקום הקיצוני הזה, גם אלוהים לא יודע. לאחר הופעתה של אתי אנקרי בבני יהודה, כתבתי: "קול באישה – קדושה". כך חשתי כאשר שמעתי את שירתה.

מה יותר קדוּשה משירת מזמורי תהילים בבית המקדש. וכך נפתח מזמור מו: "לַמְנַצֵּחַ, לִבְנֵי קֹרַח, עַל עֲלָמוֹת שִׁיר". ההנחיה למנצח על המקהלה, היא שאת השיר הזה, שאותו כתבו בני קורח, תבצע מקהלת עלמות.

למרות עמדתי השלילית כל כך על הפרדה מגדרית ועל "קול באישה", חורה לי כאשר מונעים מאתי אנקרי להופיע באולמות מסוימים, בשל התנגדותם לאירוע למגדר אחד בלבד. למה? אפשר לא לאהוב את הבחירה האמונית של אתי אנקרי ובכל זאת לכבד את זכותה לבחור באורח חייה, ולספק לה את הזכות להופיע ולנשים את הזכות ליהנות מהופעתה. אלה הפלורליסטים הגדולים, שפתוחים לחלוטין, אבל אך ורק לכל מי שפלורליסט בדיוק כמוהם…  

ביוני השנה, נאלצה אתי אנקרי לבטל הופעה לציון 30 שנה לתקליטה "אני רואה לך בעיניים", לאחר שהוסבר לה שהמקום אינו יכול למנוע מגברים להשתתף בהופעה, כי הוא מעמיד את עצמו לתביעה בשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הייתה זו הופעה שנדחתה למעלה משנה בשל הקורונה, והיא ביטלה אותה שעות ספורות לפני תחילתה. אני לא מבין את הקנאות החילונית הדווקאית הזאת. האם הדווקאות הזאת מקדמת במשהו את התרבות הישראלית? אי אפשר להכיל ולקבל אנשים שדרכם שונה?

אתי אנקרי כתבה אז: "חוק יסוד זה, שמטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לא מאפשר לי למנוע מציבור מסוים להיכנס לאירוע, ובכך בעצם פוגע בכבודי וחירותי לבחור ולהופיע רק בפני נשים". היא צודקת.

ועכשיו היא זכתה, בצדק רב, בפרס אקו"ם. וכך נאמר בנימוקי השופטים: "מאז ומתמיד הייתה אתי אנקרי ציפור נדירה בנוף המוזיקלי הישראלי. כבר בתחילת דרכה ניכרו האומץ והתעוזה שלה לצאת מן המוכר והידוע ולסלול שבילים חדשים באדמת טרשים. אלבום הבכורה שלה מתחילת שנות ה- 90 כלל כמות בלתי נתפסת במונחים מקומיים של טקסטים הקוראים לשחרור האישה מכבלי הסדר הישן: רואה לך בעיניים, לוליטה, לך תתרגל איתה ועוד. כולם הפכו ללהיטי ענק שכבשו מצעדים וזיכו את אנקרי בתואר 'זמרת השנה' תוך עיסוק בחומרי נפץ: היא התייחסה לניצול ולהטרדות שחוות צעירות בעולם הבידור שנשלט בידי גברים, הצביעה על הסכנה להיעלם ולאבד עצמאות בתוך מערכות יחסים וסירבה לכבות את הבערה המשתוללת בה ולהתיישר לפי המוסכמות החברתיות. את כל אלה עשתה בישירות ובמבט חודר, לא 'מתנחמדת' ולא מתנצלת. כל כולה נוכחות בלתי מתפשרת. בהמשך הביאה אנקרי קולות מן המזרח היישר ללב המיינסטרים הישראלי בשירים כמו 'אשבו' ו'טוּל עוֹמְרִי', שרה על האנשים הפשוטים שנקלעו לעוני בשיר המחאה 'מיליונים' וכמובן הייתה מהנשים הראשונות ששילבו בהצלחה את מקורות היהדות בתוך המוזיקה הפופולרית – מהאלבום משירי רבי יהודה הלוי ועד האלבום התוניסאי שבו היא חידשה את שירת הקודש של נשות תוניס וגאלה מתהום השכחה שירים וניגונים עתיקים בני מאות שנים שעברו מדור לדור, מאם לבת. כל פעילותה המוזיקלית לאורך השנים מלאה עומק ורוח, השאיפה להביא קול של אמת היא לה מצפן פנימי. אנקרי היא מודל לחיקוי והשראה עצומה עבור נשים בכלל ויוצרות בפרט, הצלחתה נטעה אומץ בליבן להעז ולצאת מן המקום המצומצם שייעדה להן החברה אל עבר עשייה משמעותית ותיקון עולם. הנערה מלוד הפכה לאבן דרך במוזיקה הישראלית. קול זעקתה הצלול עדיין מאיר לכולנו את הדרך ומסמן לאן ללכת".

מבין שיריה הרבים והיפים של אתי אנקרי, בחרתי להשמיע את שיר הילדים המקסים שלה "מיכאל". אתי שרה אותו בחלק השני, האמנותי, מחוץ לתחרות, של הפסטיגל בשנת 1992, והוא מופיע בתקליטה השני "קראת לי אסתר", שיצא ב-1993.

במחצית השניה של שנות ה-80 החל הטרנד של קריאת שמות של בנים – לבנות. השיר מתאר בגוף ראשון את קשייה של ילדה, ששמה הוא מיכאל, אבל הגדולים שלא מקבלים את החידוש, מתעקשים לקרוא לה מיכאלה, וזה מאוד מרגיז אותה, ועוד יותר מרגיז אותה הבן של השכן, שצוחק איתם.

לא פעם שמעתי את הסיפור שהשיר נכתב על בתה של אתי אנקרי, ששמה מיכאל. זאת טעות. לאתי יש בן ששמו מיכאל. אתי יצרה את השיר כאשר מיכאל היה ברחמה.

ברכות לאתי אנקרי על זכייתה בפרס ולכל המאזינים – שנה טובה ומבורכת!

הם אומרים שמיכאל זה שם של בן

אז הם קוראים לי מיכאלה

וצוחק איתם הבן של השכן

הוא אומר שזה נדמה לה

אנ'לא אוהבת שמשנים לי את השם

לא אוהבת גם את בנו של השכן.

וילדה אחת קוראים לה דניאל

ולא קוראים לה דניאלה

רק לשם שלי קשה להתרגל

אז הם קוראים לי מיכאלה.

ואמא אומרת שככה אנשים

כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים

ומיכאל זה שם יפה

אז במקום לקרוא לה מהתחלה

הם מוסיפים את ה – לה לה לה לה לה …

אנ'לא אוהבת שמשנים לי את השם

לא אוהבת גם את בנו של השכן.

ובלילה כשכולם הלכו לישון

גם החתול והארנבת

מיכאל פתאום יצא מהשעון

השם שלי דיבר כמו ילד.

לא אכפת לו שמשנים אותו, לכן

לא אכפת לו גם מבנו של השכן

אני רואה אותו מאז בכל מקום

והם אומרים שזה נדמה לי

והוא מצחיק אותי באופן מיוחד

כשהוא קורא לי מיכאלי.

ואמא אומרת שככה אנשים…

כבר לא אכפת לי שמשנים לי את השם

ולא אכפת לי גם מבנו של השכן.

איש השנה תשפ"א – נפתלי בנט

לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם – אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.

הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכל כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת.

המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד". גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.

למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.

מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.

ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. במפגן של חוסר מנהיגות, הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עמו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם.

ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר?

דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית הייתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.

אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 הייתה התחייבות?

בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף.

הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.

כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו הייתה הקמת ממשלה עם רע"ם.

רע"ם היא הבייבי של נתניהו. רע"ם היא הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם היא בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד סופית את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כשלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה אתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.

הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים לפי מה שהוא רוצה. היה לו ברור שהם ילכו אתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם הייתה תעודת הביטוח של שלטונו.

ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך אתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, הייתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם.

בניסיונו להקמת הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית. לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, רוצה.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת אתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.

במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי והלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי.

ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש.

רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.

מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השניה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהייתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?

על כף אחת של המאזנים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השניה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?

בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי הייתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.

****

האם זה דמוקרטי שראש מפלגה בת 7 מנדטים, שהצטמצמה ל-6 מנדטים בפועל, יהיה ראש הממשלה ולא מי שעומד בראש מפלגה בת שלושים מנדטים?

השאלה הזאת היא היתממות, של מי שכביכול אינם מכירים את המשטר הפרלמנטרי. אם מפלגה תקבל 59 מנדטים אבל אף מפלגה לא תהיה מוכנה להצטרף אליה לקואליציה, היא לא תהיה מפלגת השלטון. ראש הממשלה הוא מי שקיבל את תמיכת רוב סיעות הכנסת. האיש הזה הוא בנט. הוא ראש הממשלה החוקי של ישראל ובחירתו לראשות הממשלה היא דמוקרטית לעילא ולעילא.

שאלה אחרת היא האם לראש מפלגה קטנה כזאת יהיו כוח פוליטי ואוטוריטה להנהיג את הקואליציה שלו. את התשובה לשאלה הזו נוכל לדעת בשנתיים הבאות. העתיד גם יוכיח האם ניתן לקיים ממשלה שאין בה אף מפלגה גדולה. האם ניתן לקיים ממשלה כל כך מפוצלת אידיאולוגית, מימינה ועד מרצ ורע"ם. האם ניתן לקיים ממשלה כאשר העומד בראשה הוא ראש הסיעה הקיצוניות יותר (במקרה הזה – לימין); שניצבת בקצה ספקטרום הדעות בקואליציה.

****

בנט נכנס לתפקידו, תחת מסע הסתה ברוטלי, מסע של שקרים, מסע של הגחכה וגימוד, מסע של ניסיון בכל דרך להכשיל אותו. מסע שאותו מובילה תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. מסע כזה לא היה בתולדות מדינת ישראל. את כל הרזומה של התעשיה, ואת כל הניסיון שצברה במסעות הציד והרדיפה שלה נגד ריבלין, מנדלבליט, אלשייך, סער, גנץ ואחרים; את כל הניסיון העשיר שלהם בהפצת שנאה, הם ריכזו ביתר שאת נגד בנט.

לא זו בלבד שבנט לא קיבל, כמקובל, מאה ימי חסד. הוא לא קיבל אפילו מאה שניות של חסד. במופע אימים חסר תקדים, כאשר עלה בנט לשאת את נאום ההשבעה של ממשלתו – החלה התפרעות אספסופית של הח"כים מהליכוד, הכהניסטים ועוזריהם והחרדים, שהשתוללו מרגע שהוא פתח את פיו ועד שסיים את דבריו, בצרחות, קללות וגידופים. ומאז, כל אימת שראש הממשלה עולה על הדוכן לשאת את דבריו, אספסוף הח"כים הזה משתולל ומתפרע.

לא, זה לא כיוון שבנט כביכול בגד בבוחריו. זה לא כיוון שבנט עומד בראש סיעה של 6 ח"כים. זה לא כיוון שהוא הקים קואליציה עם רע"ם. יש סיבה אחת ויחידה להשתוללות ולהסתה חסרות הרסן נגדו. הסיבה היא עצם העובדה שהוא ראש הממשלה ולא נתניהו. פולחן האישיות שהנהיג כאן נתניהו, לפיו "המדינה זה אני", מביאה המונים לאמונה שהחלפת נתניהו היא החלפת המדינה ומי שמעז להיות ראש ממשלה במקום נתניהו הוא בוגד במדינה וחותר תחתיה. ודי בכך כדי להבין עד כמה מסוכן היה המשך שלטונו של נתניהו ועד כמה הכרחית החלפתו.

****

מאז מהפכת "גוש אמונים" בשנות השבעים, קיים בתוך הציונות הדתית אתוס על כך שהציונות הדתית מאסה בתפקיד משגיח הכשרות בקרון הרכבת, וכעת הם חותרים להיות נהג הקטר.

מי שהגשים את החזון הזה היה בנט. הוא שבר את תקרת הזכוכית בכך שהוא המנהיג הראשון מן הציונות הדתית שהגיע לשלטון. בנט הוא ראש הממשלה הדתי הראשון בישראל.

בעיניי, כיהודי מסורתי אך לא דתי, זו בשורה חשובה לחברה הישראלית. קל וחומר שזו בשורה חשובה לציונות הדתית.

אך דווקא בקרב חלקים מן הציונות הדתית, מסע ההסתה נגד בנט הוא העוצמתי ביותר. נגדו, ונגד מי שמעז לתמוך בו. ביום פגישתו עם הנשיא ביידן, העלה חנוך דאום בפייסבוק את תמונתו של בנט, עטוף בטלית והתפילין כרוכים על זרועו ועל ראשו, בתפילת שחרית. דאום הציג זאת בגאווה על ראש הממשלה הדתי הראשון, שמתפלל בבוקר פגישתו עם נשיא מעצמת העל. אני מתבייש לצטט את מבול הנאצות והגידופים האוטומטיים נגד בנט ודאום, שלא היו מביישים שום תעמולה אנטישמית.

אני מאמין בבנט. לא בחרתי בו, אך אני מאמין שיהיה ראש ממשלה טוב, שינהיג את מדינת ישראל בהצלחה ויעמוד בהצלחה באתגרים הקשים והרבים שעמם הוא מתמודד, בכל תחומי החיים. בנט כבר מבין, שהרבה יותר קל לכתוב מן הטריבונות ספרים פופוליסטיים ויהירים עם מרשם יומרני של "כך מנצחים מגפה", מאשר להתמודד בפועל עם מגפה קשה, שאף מנהיג של אף מדינה עוד לא מצא את הדרך לגבור עליה. הוא מנהל את הממשלה באופן ענייני, ממוקד מטרה, בשיתוף פעולה פורה עם עמיתיו, במסירות ובאחריות. ואני מאמין בהצלחתו להוביל את מדינת ישראל למקום טוב הרבה יותר מהמקום שבו הייתה ביום שהוא קיבל את האחריות להנהגתה.

* "שישי בגולן"

פינתי השבועית ברדיו: אלף נשיקות

אלף נשיקות / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 23.8.21

לאחר הפסקה של שנה, בשל הקורונה, חודשה השנה מסורת הענקת פרסי אקו"ם, הפרסים ליוצרים הבולטים בתחום המוסיקה הישראלית של אגודת קומפוזיטורים, ומחברים ומו"לים.

הזוכים השנה, בטקס שייערך מחר: חנן בן ארי על הישג השנה, עדן חסון מלחין השנה, תמיר בר, רביד פלוטניק וישי סוויסה אלבום השנה על תקליטם "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", יסמין מועלם ואייל דוידי שיר השנה על "מסיבה", מעבד השנה ג'וני גולדשטיין, תגלית השנה נוגה ארז, ופרסים מיוחדים ל"קרן נכט" על תרומתה הרבה לקידום המוסיקה והיוצרים בישראל,

גרי אקשטיין על תרומתו הרבה ליצירה והתרבות הישראלית, יורם רותם ודלית עופר על פועלם לקידום ושימור הזמר העברי ויוצריו.

הפרסים היוקרתיים ביותר מדי שנה, וגם בעלי הערך הכספי הגבוה ביותר – 35,000 ₪, הם הפרסים על מפעל חיים, על שם אהוד מנור ונעמי שמר. הזוכות השנה הן מירית שם-אור שזכתה בפרס ע"ש אהוד מנור ואתי אנקרי שזכתה בפרס ע"ש נעמי שמר.

הפינה מוקדשת היום לכבודה של כלת הפרס מירית שם אור. כך נאמר בנימוקי הפרס: "בעולם הישן היה נהוג לחלק את כותבי הטקסטים לכותבי 'שירה' ולכותבי 'פזמונים'. המשוררים הסתכלו מלמעלה על כותבי השירים, ובין כותבי הפזמונים – משוררי הרוק התייחסו בעליונות על כותבי שירי הפופ. כמה מגוחך זה נראה בימינו אלה. מהמקום בו אנו נמצאים היום, בפרספקטיבה של זמן ושל מקום, אפשר להביט בהתפעלות ובהערכה עצומה על כותבות וכותבים ברוכי כשרון שכאלה. אחת הבולטות ופורצות הדרך ביניהם הייתה מירית שם אור. מירית ידעה לספר סיפורים מופלאים ולתאר רגשות אנושיים מורכבים במילים שנוצקו למנגינות פופ. קשה שלא להתפעל מול יכולת ביטוי, עושר לשוני ותבונה פונטית בהמנוני פופ אלמותיים כמו: 'מרי לו', 'אהבה בסוף הקיץ', 'אלף נשיקות', 'בין האצבעות', 'לגור אתו', 'הלב', 'שוב הגשם', 'דם חם', 'מעלה מעלה', והרשימה ארוכה מלהכיל את כולם. במילים ישירות ומחודדות היו השירים שכתבה פס קול של תקופה שלמה, קולו של דור שחיפש במוסיקה ביטוי לשמחה, לאהבה, לנעורים ולסערות הגוף. במידה רבה הייתה מירית שם אור חיל החלוץ שהבקיע דרך עבור כותבות וכותבים רבים היום, שמרגישים שזה מרגש ונוגע לא פחות להגיד את כולך באינטליגנציה בהירה וישירה של פופ. על תרומתה לעושרה, לכוחה ולחיוניותה של התרבות הישראלית בכלל ולמוסיקה בפרט, מוענק למירית שם אור פרס אקו"ם על מפעל חיים".

המשותף לכל השירים שהוזכרו בנימוקי השופטים, מלבד העובדה שמירית שם אור כתבה את מילותיהם, הוא שכולם הולחנו בידי פיק. את "שוב הגשם" הלחינה שרונה פיק ואת שאר השירים – צביקה פיק. וזה לא מקרי – מירית שם-אור היא אימן של שרונה ודניאלה פיק וגרושתו של צביקה פיק. שיתוף הפעולה האמנותי שלה ושל צביקה פיק נמשך שנים רבות אחרי שנפרדו בחייהם האישיים. צביקה פיק מלחין את מרבית שיריה, והיא מתמללת את מרבית שיריו.

השיר שנאזין לו היום הוא "אלף נשיקות". השיר נכתב בהשראת מכתב שכתב לאהובתו אבשלום פיינברג, איש מחתרת ניל"י – נצח ישראל לא ישקר, שפעלה במלחמת העולם הראשונה, כרשת ריגול למען בריטניה נגד השלטון העות'מאני בארץ ישראל. אבשלום נולד ב-1889 בגדרה, להורים מאנשי הביל"ויים מייסדי גדרה. בהיותו בן 9 עברה משפחתו לחדרה. מגיל צעיר התבלט אבשלום במנהיגותו ובפעילותו הציבורית. בגיל 12 הקים אגודה ציונית שנקראה "ארץ ישראל חופשית". בהגיעו לגיל תיכון נשלח ללמוד בבית הספר של אגודת "כל ישראל חברים" בצרפת. לאחר מכן הוא נדד במצרים, שוויץ ושוב פריס וב-1910 שב לארץ ישראל, לבית הוריו בחדרה. הוא עבד בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית בניהולו של אהרון אהרונסון. למרות שהוא היה צעיר ב-13 שנים מאהרונסון, נוצרו ביניהם יחסי חברות הדוקים, והוא הפך לבן בית במשפחת אהרונסון ואף התארס עם בת המשפחה רבקה אהרונסון. הוא הצטרף לאגודת "הגדעונים" שנוסדה בזיכרון יעקב בידי חברו הקרוב אלכסנדר אהרונסון, והוא היחיד בה שלא היה בן זיכרון יעקב. היה זה ארגון חשאי של בני המושבות שעסק בשמירה והתיישבות. אבשלום היה ממנהיגי הקבוצה. יחד עם בני משפחת אהרונסון, היה אבשלום ממייסדי ומנהיגי ניל"י, שבראשה עמד אהרון אהרונסון.

בעקבות נתק עם הבריטים שישבו במצרים, יצאו יוסף לישנסקי ואבשלום פיינברג למצרים. הם התברברו בדרכם לסיני, ובעקבות הלשנה של בדואי שנקלע לדרכם, הם נתקלו בקבוצת בדואים ושוטרים טורקים. בקרב הלילי שהתפתח ב-20 בינואר 1917 נפצעו השנים. לישנסקי הפצוע הצליח לברוח. אבשלום ירה באקדחו בז'נדרם טורקי ולאחר מכן נורה בראשו ונהרג. הבריטים ואנשי ניל"י ניסו למצוא את גופתו באזור שבו נהרג, ומשלא נמצאה הופצו שמועות לפיהן לישנסקי רצח אותו. רק לאחר מלחמת ששת הימים מצא ד"ר שלמה בן אלקנה את גופתו, סמוך לעץ דקל שצמח מגרעין תמר שהיה בכיסו של אבשלום. בדיקה פתולוגית אוששה בוודאות את זיהוי הגופה ואת סיפורו המדויק של לישנסקי, חמישים שנה לאחר שהוצא להורג בדמשק. אבשלום פיינברג הובא למנוחות בטקס ממלכתי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל.

בעיזבונו של אבשלום פיינברג נמצא מכתב אהבה משנת 1911, שארוסתו רבקה אהרונסון טענה שהוא כתב אליה, אך האמת היא שהוא נכתב חודשיים בטרם הכיר אותה.

ב-1985 שמרית אור עיבדה את המכתב לשיר, צביקה פיק הלחין ויהורם גאון שר. זהו שיר הנושא של תקליטו "אלף נשיקות". השיר זכה להצלחה רבה.

כיוון שהפינה מוקדשת למירית שם אור, וצביקה פיק הוא שותפה למכלול יצירתה, נאזין לשיר בביצועו של פיק, ולאחר מכן נשמע את המכתב במלואו. אל תלכו לשום מקום!

נשיקה ראשונה על מצחך הלבן

כמו קשר באמצע דמותך

וממנה יצאו בשפעת זוהרה

נשיקות, נשיקות לשערך

כותרת פנינים עשויה מנשיקות

על שחור תלתלייך אמטיר

שתהיי לי ילדה היפה בנסיכות

המושלמת בכל בנות העיר.

אלף נשיקות לך אהובתי

אלף נשיקה ונשיקה

אלף נשיקות לך חמודתי

היפה, הקטנה, המתוקה.

וגם את צווארך השלגי, הבתולי

הגמיש כמו צוואר הברבור

אכסה בנשיקות מחרוזות מחרוזות

ילדת מים, קטנטונת שלי

ועתה שום אשים את ראשי על כתפך

כדי למצוא בו את דופק הלב

וגם סתם נשיקות בלי תאווה ותכלה

כמו פרחים מושלכים על כלה.

אלף נשיקות…

השמיים אינם בעד עיני החוטאות

ואינני שותה בך עד רוות

האור אינו בעד שפתי הטמאות

וחזי נצרב לו עד כלות

נשיקת האלף אינה אפשרית אהובה

חסרה נשיקה אחרונה

רק תשע מאות תשעים ותשע נשיקות לי

סוערות אוהבות ומתוקות

ובכל זאת אנשקך אלף נשיקות

אלף נשיקות…

תודה לצביקה פיק. וזה נוסח המכתב, המכתב המקסים, וכל כך יפה לראות איך תרגמה אותו מירית שם אור לפזמון:

אלף נשיקות לך אהובתי!

כך גומרים האוהבים את כל המכתבים שלאהוּבותיהם הם כותבים.

אלף נשיקות לך אהובתי. כּך מתחיל אני את מכתבי אליך אהובתי. ומה מאוד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובתי.

ראשית־כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח.

ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבּה הרבּה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים, כמו כְּתֹרֶת של נשיקות, כמו ששמות למען הִתְיָפוֹת היפות מחרְזָה של פנינים. ואחרי כן הייתי לוחש לך בּשני פּרחי צֶדֶף וָרוד, אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהֵדָם מצלצל עד אמצע הלב. ובשפתיי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפיך. ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רוות כּוס יין בּצמא בּקיץ. ועתה צריך להעמיק בּגֻמות לחייך, לחפּור ולחפּור, וגם את הצלוחית הקטנטונת שבּקצה סנטרך הקטן. ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פּי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס כוח, עד שימלא החזה ולא יישאר שם מקום גם כּחוט השערה.

ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר הבּרבֻּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות-המים צריך לשים חוטים חוטים, מחרוזות מחרוזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה הקטנה שבּקצה הצוואר, שם בּמקום שהשמלה הטיפּשה והמרשעת מכסה את הכל….

ועל מפרקתך זכת אור וכתפיך, ברד של נשיקות.

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדוייקה, אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתיי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אליי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כרכוריו: תק, תק־תק, תק־תק־תק.

ועל מסגרת חגורתך נשיקה. ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות. ובנשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתיי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים.

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תועות בלי מטרה ובלי תאווה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת. והנה כּוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע מאות תשעים ותשע נשיקות.

ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי מה!

ועכשיו רום התאווה, פסגת החשק. איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמים וקסם האור, אייהו מלא אור מעיין האור?

את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתיי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות ולשתות עד רְווֹת וזאת הייתה נשיקת האלף.

אבל השמים אינם בעד עיניי החוטאות, האור איננו בעד שפתיי הטמאות, הארציוֹת, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתיי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב.

ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע מאות תשעים ותשע נשיקות יפתי.

ובכל זאת! אלף נשיקות לך כוכבי!"

צרור הערות 18.8.21

* מחויבות לאומית – ארגון הבריאות העולמי יצא נגד החיסון השלישי (שפועל בישראל, הוחלט עליו בבריטניה והחל כלפי מדוכאי חיסון בארה"ב, אך בקרוב עוד ועוד מדינות תפעלנה אותו). טענתו היא שכמות החיסונים בעולם מוגבלת, ומוטב לנייד את החיסונים למקומות בעולם שאינם מחוסנים, ולא רק למען הצדק העולמי אלא גם כיוון שכל עוד יש אזורים לא מחוסנים המגפה לא תמוגר.

אי אפשר לשלול את ההיגיון והצדק בעמדה זו, והאמת היא שארגון הנושא באחריות לבריאות האנושות כולה אינו יכול לנקוט בעמדה אחרת. וכאן עומדת למבחן סוגיה של סולידריות בינלאומית מול מחויבות לאומית. יש מי שיכנו זאת "אגואיזם לאומי".

השקפת עולמי, בדרך כלל, היא של מחויבות לכלל לפני המחויבות האגואיסטית לעצמי. זו גישתי כחבר קיבוץ וזו גישתי כאזרח המדינה. האם זה נכון גם ברמה האוניברסלית?

אנחנו הולכים לצבא ושולחים את ילדינו לצבא, מתוך נכונות לשלם בחיינו למען שלום המדינה. איננו מוכנים לשרת באיזה צבא עולמי למען שלום העולם. כך הדבר גם בסוגיית החיסון. הימנעות מחיסון שלישי לאזרחי ישראל למען שיקול אוניברסלי תהיה מעילה במחויבות המדינה לאזרחיה. בעיניי, המחויבות ללאום עליונה על כל מחויבות אחרת. היא עליונה על המחויבות שלי כאזרח לעצמי, לקהילתי, למגזר, למפלגה וכו'. היא עליונה על המחויבות האוניברסלית.

מן הראוי, שהמדינות העשירות תשקענה מהונן בחיסון המדינות החלשות בעולם כדי להגיע לעולם מחוסן ולהגיף את המגפה וכביטוי לסולידריות אוניברסלית. גם ישראל יכולה ליטול חלק בסיוע כזה, כביטוי לסולידריות האנושית. אך לא על חשבון מחויבותה לאזרחי ישראל.

* נא לא לבלבל את הקונספירטורים בעובדות – טיעון המחץ המנצח של מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים בכל ויכוח, בעיקר אחרי שנגמרים להם הטיעונים האחרים, הוא החיסיון על דיוני קבינט הקורונה לשלושים שנה. "אם הכל בסדר, אז למה הטילו חיסיון של שלושים שנה על הדיונים, הא? מה הם מסתירים? הא? הא?"

נו, זה ברור. ישבה הממשלה והחליטה להטיל חיסיון על הפרוטוקולים של קבינט הקורונה כדי להסתיר את המזימה השפלה של הממשלה להפוך את ישראל לשפני ניסיון מסוכן של פייזר בראשות פרופ' מנגלה, וכדי שלא נראה בכמה שימנו את השרים ואת בכירי מערכת הבריאות כדי שיאשרו את הניסוי בבני אדם שהם עושים לנו. אחרת, למה הטילו חיסיון?

אז יש לי חדשות מרעישות. לא התקבלה שום החלטה להטיל חיסיון על דיוני קבינט הקורונה. למה? כי אין צורך בהחלטה כזאת. יש חיסיון אוטומטי לשלושים שנה על כל דיוני הממשלה וועדותיה. כך בארץ וכך בעולם כולו. זאת, על מנת שהשרים ינהלו דיון חופשי שבו יביעו את דעותיהם, גם אם הן לא פופולריות, ויציעו הצעות לא פופוליסטיות בנושאים השונים, ולא יפזלו בכל משפט שהם אומרים לדעת הקהל ולתקשורת.

אגב, גם אחרי שלושים שנה, הסרת החיסיון אינה מוחלטת, מפאת צנזורה וסודות מדינה. כהיסטוריון החוקר את ההתיישבות בגולן, קראתי פרוטוקולים של ישיבות ממשלה אחרי מלחמת ששת הימים, וגם חמישים שנה ומעלה לאחר קיומם, חלק מן הדיונים חסויים.

אני נוטה לתמוך בהחרגה חד-פעמית של החיסיון על דיוני קבינט הקורונה, כדי להזים את הקונספירציות. מצד שני, אני יודע שהקונספירטורים לעולם לא ישתכנעו. הם יטענו, בוודאי, שאלה פרוטוקולים מזויפים ומשוכתבים.

אגב, אם אכן יש סוד אפל בפרוטוקולים של קבינט הקורונה בממשלה הקודמת, איזה אינטרס יש לממשלה הנוכחית להסתיר אותו מהציבור? אך טבעי שהם היו הראשונים לחשוף את המזימה, לא? (טוב הקונספירטורים יאמרו שהשלטון לא באמת התחלף וזו בסך הכל הצגה, כי הדיפ-סטייט העולמי שולט בלה בלה בלה).

* מי הכיל את המתים – האמירה של איילת שקד על "הכלת המתים" אינה אמירה חכמה מבחינה פוליטית, אך היא אמרה את האמת. איננו עוצרים את התנועה בכבישי ישראל למרות שבכל שנה יש מאות הרוגים ואלפי פצועים מתאונות דרכים. פירוש הדבר, שאנו מכילים את המתים כדי לא לעצור את החיים. אין זה אומר, חלילה, שעלינו להשלים עם תאונות הדרכים. יש להילחם בתופעה כדי לצמצם אותה ככל הניתן. וכך, יש להמשיך להילחם בקורונה, קודם כל באמצעות החיסון, וכן באמצעות המסכות והגבלות על היציאה מהארץ, חובת בידוד בכניסה לארץ ועוד, אך לעשות מאמץ עילאי להימנע מהסגר, שנזקו רב בכל התחומים. זאת המשמעות של "להכיל את המתים".

ח"כ גפני תקף בחריפות את דבריה של שקד, ואמר שזה "נורא ואיום" והוסיף ש"אין יראת אלוהים במקום הזה". מי אומר זאת? הוא?! הרי המנהיגות העסקנית של החרדים לצד המנהיגות הרוחנית שלהם נקטה בדרך הרבה הרבה יותר מתירנית ורדיקלית של "הכלת" המגיפה, כאשר הפרה את ההנחיות בנוגע להשבתת לימודים, בטענה שלימוד תורה עומד מעל הכל. מה פירוש עומד מעל הכל? פירוש הדבר הוא הכלת החולים והמתים. ויש לזכור שאז עוד לא היו חיסונים והדרך היחידה להתמודד עם המגפה הייתה הגבלות וסגרים. התוצאה של התנהלות המגזר החרדי הייתה תחלואה ותמותה הרבה מעבר לשאר הציבור. והוא עוד מעז להטיף?

* זאת לא שריפה – זה גפרור עם יחסי ציבור.

* לקח אפגניסטן – הלקח הישראלי מהאירועים באפגניסטן, הוא שאין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו, על צה"ל. אין בדבריי ביקורת על הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן. ארה"ב הקיזה שם את דמה במשך עשרים שנה. בסופו של דבר נמאס לה, ואפגניסטן נפלה. מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל מיום הקמתה הוא שאיננו מבקשים מאף זר לשפוך את דמו על הגנתנו. התובנה הזאת היא אחד היסודות שעליהם בנויה הברית בין ישראל לארה"ב.

עלינו לעמוד תמיד על חופש הפעולה לישראל. זו הסיבה לכך שהתנגדתי בתוקף לרעיון של הסכם הגנה עם ארה"ב. הסכם כזה בהכרח יכבול את ידי ישראל.

הלקח הזה תקף במיוחד בסוגיה האיראנית. עלינו להפנים שהדרך לסיכול תכנית הגרעין האיראנית היא השמדתה בידי ישראל בפעולה צבאית. התוספת המשמעותית שניתנה לתקציב משרד הביטחון השנה נועדה בדיוק לתכלית זו.

על ההנהגה הלאומית להכשיר לכך את הלבבות בארץ ובעולם. מדובר באתגר לגמרי לא פשוט, שעלול לגבות מאתנו מחיר כבד, אבל החלופה גרועה ומסוכנת לאין ערוך.

* הכרח קיומי – ממשל טראמפ החליט על נטישת אפגניסטן. ממשל ביידן ביצע. קונצנזוס נדיר בין שני המנהיגים שכמעט בכל נושא גישותיהם מנוגדות באופן קיצוני. ההסכמה ביניהם מבטאת את הקונצנזוס בציבור האמריקאי, שמאס בהקזת הדם הבלתי נגמרת של חיילים אמריקאיים במלחמה שלא הייתה בה הכרעה במשך עשרים שנה.

אבל כדאי לזכור מדוע ארה"ב נכנסה לאפגניסטן. היה זה בעקבות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001, שבה נרצחו 3,000 אמריקאים בידי הטרור האסלאמיסטי. הנשיא בוש, שעד אז דגל בבדלנות אמריקאית וכוונתו הייתה להתמקד בנושאי פנים, הבין שהקנאות האסלאמית מסכנת את שלום האנושות, שזו מלחמה בין טוב ורע ועל הציוויליזציה המערבית לנצח במלחמה הזאת. ההחלטה להילחם ברוע האסלאמיסטי הקנאי הייתה צודקת ונכונה. אך למרבה הצער, ארה"ב כשלה במלחמה באפגניסטן, וכמו בריה"מ בשעתה, שהתקפלה בפני המוג'אהידין, גם גם היא נאלצה להתקפל מפני הטליבאן.

וברגע שהיא התקפלה, הטליבאן לא בזבז אף רגע, השתלט על אפגניסטן תוך ביצוע פשעים נגד האנושות בארצו.

כל מי שמזלזל בחומרת האיום האסלאמיסטי הקנאי, בין אם זו הקנאות הסונית כמו של הטליבאן, אל-קאעידה, דאע"ש וחמאס ובין אם זו הקנאות השיעית של איראן וחיזבאללה – מוטב שיפנה מבטו לעבר אפגניסטן.

האיום הגדול ביותר על ישראל ועל האנושות היום, הוא סכנת ההתגרענות של איראן. אנחנו צריכים להתחיל להפנים שאת תכנית הגרעין האיראני אי אפשר לבלום בדרכים דיפלומטיות ולא בלחץ כלכלי. המשטר האיראני מוכן להרעבת אזרחיו ובלבד שלא יוותר על חזון העוועים של איראן הגרעינית. ברור שהאיראנים לא יכבדו שום הסכם שנועד לסכל את התחמשותם הגרעינית. לא יהיה מנוס מפעולה צבאית לסיכול תכנית הגרעין האיראנית באמצעות השמדת מתקניה הגרעיניים. רצוי היה שארה"ב תעשה זאת, אל אסור לנו להסתמך על ה"רצוי". בסופו של דבר, חובתנו להגן על קיומנו, ולכן פעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, על אף המחיר הכבד שעלול להיות לה, היא הכרח קיומי לישראל.

* עוטף חמאסטן – השתלטות טליבאן על אפגניסטן אחרי יציאת ארה"ב דומה להשתלטות חמאס על רצועת עזה אחרי הנסיגה הישראלית (אם כי שם זה היה אחרי שנתיים) וכך חמאס ישתלט על המדינה הפלשתינאית אם תקום, שתהפוך מיד לחמאסטן 2. משמעות חזון שתי המדינות היא הצטופפות מדינת ישראל בגוש דן, שיהפוך לעוטף חמאסטן.

* פרא אדם – ח"כ אחמד טיבי התפרע בחברון ותקף חייל צה"ל. הוא השיג את מבוקשו בכך שהוזמן לתכנית "שש עם עודד בן עמי". אלא שהוא המשיך להתפרע ולהשתולל באולפן במשך דקות ארוכות. במקום לשים קץ להשתוללות ולסלק את פרא האדם מהאולפן, בן עמי התחנן לפני טיבי שיירגע, אבל טיבי לא ספר אותו והמשיך בהתפרעות.

* הדבר החיובי היחיד – ארבעה מחבלים חמושים, שתקפו באש את חיילי צה"ל בעת ביצוע מעצר של מחבל בג'נין, נהרגו בחילופי האש. ח"כ עופר כסיף, שהיה שמח לתוצאה הפוכה של ההיתקלות, פרסם הודעה בזו הלשון: "צבא הכיבוש פלש הלילה לעיר ג'נין והרג בה ארבעה פלסטינים". לא צה"ל חלילה אלא צבא הכיבוש. לא מעצר מחבל כדי לסכל פיגוע אלא פלישה. לא הותקף והשיב אש אלא הרג. לא מחבלים אלא פלשתינאים, סתם פלשתינאים תמימים. איזה תועמלן אנטי ישראלי בזוי.

הדבר החיובי היחיד אצל עופר כסיף (וכן אצל תמונת הראי שלו איתמר בן גביר) הוא תוצאת בדיקת הקורונה שלו.

* דמוקרטיה אינה אנרכיה – ושוב מחאת הנכים חוסמת את כביש 1. ולמחרת את כביש 2. בשבוע שעבר היא השביתה את תנועת הרכבות בישראל. אין זכות לאף קבוצה לגרום לנזק כבד כל כך למדינת ישראל. וכאזרח ומשלם מסים אני מצפה מהמשטרה שלא תמשיך לאפשר את החסימות הללו לאורך שעות.

אני יודע שזה לא פוליטיקלי-קורקט לדבר נגד הפגנות של נכים. הרי המאבק שלהם צודק. אז יש לי חדשות. אין מאבק שאינו צודק. כלומר, כל מאבק צודק בעיני הנאבקים. אם הם לא היו מאמינים בצדקת מאבקם, הם לא היו יוצאים למאבק. אבל במאבק – לא הכל מותר. דמוקרטיה אינה אנרכיה.

* פג תוקף – באתר הממשלה כתוב שבראש ועדת השרים לסמלים וטקסים עומדת שרת התרבות והספורט. יש לציין שכבר שנה ורבע בראש המשרד עומד שר, חילי טרופר, וזו כבר הממשלה השניה שבה הוא מכהן בתפקיד.

האם זו רמת המעודכנות של אתרgov.il ? גידי, תעשה משהו.

* פייטר אמתי – אני עוקב בדאגה אחר מצבו של יקיר הגולן וגיבור ישראל אביגדור קהלני. אביגדור הוא פייטר שאין כדוגמתו, ואני מקווה שינצח גם הפעם. 

(כבר קראתי טוקבקים שטוענים שזה בגלל החיסון השלישי… אין לכת הזאת גבולות).

* מצוות מזעזעות – בצרור ההערות הקודם הצגתי רשימה מעוררת השראה של מצוות חברתיות, מצוות של צדק חברתי, המופיעות בפרשת השבוע פרשת "כי תצא", שכיהודי אני גאה להיות בן לעם שהביא אותן לעולם.

אולם ציינתי שיש גם צד שני למטבע, מצוות שאינן מעוררות כל סיבה לגאווה, בלשון המעטה.

יש בפרשה מצוות מזעזעות. למשל, סקילתה למוות של כלה שהתברר שאינה בתולה. או במקרה של אונס נערה שלא הייתה מאורסת או נשואה – חובת האנס לשאת את הנאנסת לאישה, ללא יכולת להתגרש ממנה. מן המצווה הקודמת ניתן להבין את הסיבה לכך, אולם אם נחשוב על האישה הנאלצת לחיות כל חייה עם האנס שהתעלל בה, נבין באיזו אכזריות מדובר, אלו חיים נוראיים צפויים לה. ואם הנאנסת מאורסת – במקרה שנאנסה בשדה, ההתייחסות לאנס היא כאל רוצח ואליה, בצדק, כקורבן. אולם אם המעשה נעשה בתוך יישוב, היא אשמה באותה מידה, כי לא צעקה. כל החוקים האלה מבטאים עולם ערכים מעוות ובלתי מוסרי.

איך מתמודדים עם מצוות כאלו? על פי הגישה הפונדמנטליסטית אנו מחויבים לכל הכתוב. אולם חז"ל היו אנטי פונדמנטליסטים. הם, שחיו ופעלו אלף שנה ומעלה אחרי שנכתבה התורה, הבינו שחלק מן הכתוב בה אינו מתיישב עם עולם הערכים והמוסר שלהם, של תקופתם. אך מה הם יכלו לעשות? לצאת נגד התורה, שהאמינו כי נכתבה בידי האלוהים? הרי מחיקת אות מן התורה היא חטא נורא ואיום. הפתרון שלהם הוא המדרש. באמצעות המדרש, הם מצאו את הדרכים המקלות, העוקפות, היצירתיות, כדי לפרש מחדש את התורה, לעתים בדרך השונה לחלוטין מפשוטה, כך שלא יקיימו את מה שאינם יכולים עוד לקיים.

דוגמה לכך בפרשה שלנו היא פרשת בן סורר ומורה. על פי הפרשה, אם ילד המרה את פי הוריו, "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", הם הענישו אותו – "ייסרו אותו" וזה לא עזר, הם מסגירים אותו לידי זקני העיר, וכל אנשי העיר רוגמים אותו למוות.

מבחינת חז"ל זוהי הלכה ואין מורין כן. כלומר ההלכה קיימת, אי אפשר להתכחש לה, אבל מוצאים את הדרך לא לקיים אותה. חז"ל סייגו את הגדרת המקרים שייחשבו ל"בן סורר ומורה" כך שלמעשה אין מצב העונה על ההגדרה הזאת. אחד הפתרונות, שנשמע קצת הזוי אך הוא מבטא את היצירתיות של חז"ל, כאשר היו נחושים לא לקיים הלכה מן התורה, הוא שאם נאמר "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו", הכוונה היא רק למקרה שלאביו ולאמו יש בדיוק אותו קול. ומאחר והדבר אינו קורה אף פעם, המצווה הזאת אינה מתבצעת אף פעם. ואכן, באחד המקומות אומרים חז"ל שהעונש על "בן סורר ומורה" לא בוצע מעולם וגם לא יבוצע לעולם, ולא נועד אלא לחדד את החשיבות של מצוות כיבוד הורים.

כשאני שומע היום פונדמנטליסטים הדורשים לדבוק בימינו בהלכות של חז"ל לפני אלפיים שנה, אף שהן סותרות את עולם הערכים שלנו ואת המוסר כפי שאנו מבינים אותו וחיים אותו בימינו, ברור לי שהדבר מנוגד לחלוטין לרוחם של חז"ל. ההלכה, כשמה כן היא – הולכת ומתפתחת ומשתנה עם הזמן, ואין לדבוק במה שכבר אינו רלוונטי ובוודאי במה שמנוגד לערכינו ולמוסר שלנו.

והרי הפרשה שלנו היא הוכחה לכך שיש במורשתנו כל כך הרבה דברים יפים, שהם הראויים להיות רוחה של היהדות, ואליהם ראוי שנתחבר.

          * ביד הלשון

לא תחסום שור בדישו – אחד האיסורים המופיעים בפרשת השבוע, פרשת "כי תצא", הוא: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". פירוש ההלכה, שהעונש עליה הוא מלקות, הוא שיש לאפשר לבהמת עבודה לאכול מן המאכל בשדה שבה היא עובדת, מטעמי צער בעלי חיים. ומבעלי החיים נגזרת המצווה בקל וחומר לבני אדם – אסור למנוע מפועל לאכול מפרי השדה או המטע או ליהנות מתוצרת המפעל שבו הוא עובד.

הביטוי נכנס לפנתיאון הפוליטי בישראל. ב-1951 פרסם מבקר הסוכנות היהודית ד"ר שמורק דו"ח חריף ביותר ובו תיאר מעשי שחיתות חמורים שנעשו בסוכנות היהודית. הדו"ח עורר סערה ציבורית רחבה וכבש את כותרות העיתונים, ו"העולם הזה" הכתיר את שמורק לאיש השנה תשי"א.

זמן קצר לאחר פרסום הדו"ח, מינה בן גוריון את לוי אשכול, גזבר הסוכנות ומנהל מחלקת ההתיישבות, לשר החקלאות והפיתוח. עורך "מעריב" עזריאל קרליבך פרסם מאמר בגנות המינוי בשל אותו דו"ח. אמנם באשכול עצמו לא דבק רבב, אך קרליבך טען שאשכול העלים עין ואיפשר חריגות ממנהל תקין. הגיב על כך אשכול, שהוא פעל על פי העיקרון "לא תחסום שור בדישו" והזכיר שבפרדסי פתח תקווה, בהם עבד כפועל בראשית דרכו בארץ, הרשו הפרדסנים לפועלים לקחת עמם פירות הביתה. מדבריו של אשכול השתמע, שכיוון שאותם עובדים בסוכנות עסקו במלאכת קודש של עליה והתיישבות, לא נורא אם עשו קצת לביתם אגב מלאכתם הקשה. אמירה זו של אשכול עוררה ביקורת ציבורית חריפה וטענה שהוא נותן הכשר לשחיתות.

* "חדשות בן עזר"

מוות סתמי לחיים סתמיים – על שירתו של חנוך לוין

על כך שחנוך לוין היה כישרון נדיר, אין עוררין. אין מחלוקת על יצירתיותו, מקוריותו, גאונותו. גם הקשים והמרים במבקריו, לא יתווכחו על יכולתו להמם, למגנט, להפנט את הקורא ובעיקר את הצופה במחזותיו. היותו מחזאי, במאי ומשורר יוצא דופן, היא מוסכמה שאי אפשר להפריכה.

המחלוקת הגדולה היא על מסריו של חנוך לוין, על תמונת עולמו. מאמר זה ינתח את חנוך לוין על פי שיריו, אך ניתן בהחלט להשליך משיריו על מחזותיו. תמונת העולם הבאה לידי ביטוי בשירים, היא תמונת העולם שעל הבמה.

עיקר הביקורת שנמתחה על חנוך לוין, עסקה בעמדותיו הפוליטיות השמאליות הרדיקליות, כפי שבאו לידי ביטוי בכמה ממחזותיו הסאטיריים ובראשם "מלכת אמבטיה". האמת היא, שכתיבתו הפוליטית שולית למדי במכלול כתיבתו. אך מכתיבתו הפוליטית הסאטירית ניתן ללמוד על מכלול כתיבתו, על דרך חשיבתו ועל תמונת עולמו.

חנוך לוין מזוהה כ"שמאלן", אולם אין בשירתו הפוליטית כמיהה לשלום ובוודאי לא אמונה בשלום. אין בה קריאה לפשרה, אין בה הכרה בצדקת הפלשתינאים, למשל. המסר המרכזי שלו הוא שהמלחמה היא משחק ציני שבו פוליטיקאים שיכורי כוח משתעשעים בהמוני האנשים הפשוטים, החיילים, שהם בשר תותחים לסיפוק יצריהם. "לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן? / חייל שחור מכה חייל לבן. / לא יחזור אבי, אבי לא יחזור. / חייל לבן מכה חייל שחור. / בכי בחדרים ובגנים שתיקה / המלך משחק עם המלכה. // ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן / חייל שחור מכה חייל לבן / אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור / חייל לבן מכה חייל שחור. / בכי בחדרים ובגנים שתיקה / המלך משחק עם המלכה. … לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן? / נפלו חייל שחור, חייל לבן. / לא יחזור אבי, אבי לא יחזור / ואין חייל לבן ואין שחור. / בכי בחדרים ובגנים שתיקה / על לוח ריק רק מלך ומלכה" ("שחמט").

חנוך לוין אינו מציג כאן צד אחד צודק וצד אחר שאינו צודק. הוא גם אינו מציג שני צדדים שנאבקים על הצדק והאמת שלהם. אין מלחמות צודקות – לא מלחמות לאומיות, לא מלחמות מעמדיות. המלחמה היא צינית, היא משחק שבו החיילים השחורים והלבנים, שהם "אבי" ו"ילדי", הורגים אלה את אלה. סתם. החיילים הם כלים במשחק שחמט, שבסופו של דבר המלך והמלכה לא נפגעים ממנה. רק החיילים המסכנים.

האמונות שמלעיטים בהם את העם, כדי שייצא למלחמה, אינן אלא נפיחה, שכל מה שיישאר ממנה הוא הריח הרע. אבל למען הנפיחה הזאת, חיילים נפצעים, מאבדים את אבריהם, נהרגים. העיקר "שהמלכות שלמה". "יום יבוא וכל הסיבות / הכוונות הטובות והרעות / יהיו לאבק פורח. / וגם מן הנוד, באשר הוא נוד / לא יוותרו הרבה כוונות, אבל יישאר הריח. // ומה נאמר לבנינו ביום ההוא / כשכל הסיבות שהיו / ייהפכו לאבק פורח? / שרצינו בטוב, בלב תמים / ועכשיו איננו יודעים / איך נשאר לנו רק הריח. / אך נומה ילד, אל תפחד / הרי המלכות היא שלמה. / לרוב הדודים יש רק רגל אחת / אבל המלכות היא שלמה. / וכל הדודות מסביב לבור / מחכות לך, ילד גיבור. / אבל המלכות היא שלמה" ("המלכות היא שלמה").

לוין בז למלכות השלמה, לסיבות בעטיין עם יוצא למלחמה. המלכות השלמה היא בעיניו ביטוי לשיגעון הגדלות של המלך והמלכה, כאשר מי שמשלמים את המחיר הם הדודים שיש להם רק רגל אחת, והילד הגיבור שסופו בבור, בגלל אותן דודות פתיות ותמימות, שמאמינות לכל אותן סיבות שקריות, שסופן שייהפכו לאבק פורח.

הכעס על הדודות מגיע לשיאו בכעס על האב בשיר "כשתעמוד על קברי", השיר שעמד בלב הסערה הציבורית סביב המחזמר הסאטירי "מלכת אמבטיה": "אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי / ותראה איך טומנים את גופי בעפר / ואתה עומד מעליי, אבי // אל תעמוד אז גאה כל כך / ואל תזקוף את ראשך, אבי. / נשארנו עכשיו בשר מול בשר / וזהו הזמן לבכות אבי. // אז תן לעיניך לבכות על עיניי / ואל תחריש למען כבודי / דבר מה שהיה חשוב מכבוד / מוטל עכשיו לרגליך, אבי, / ואל תאמר שהקרבת קורבן / כי מי שהקריב הייתי אני / ואל תדבר עוד מילים גבוהות / כי אני כבר מאוד נמוך, אבי. // אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי / ותראה איך טומנים את גופי בעפר / בקש אז ממני סליחה, אבי".

גם כאן, עיקר הביקורת היא על חוסר התוחלת וחוסר התכלית במלחמה ובמוות, ועל האנשים הטיפשים והתמימים המקריבים את חייהם ואת חיי ילדיהם, למען הכבוד והגאווה.

שיר נוסף המתאר את חוסר התוחלת במלחמה הוא "בוא אליי חייל נחמד". "הטבח מגיש בשר לרב הטבחים/ רב הטבחים מגיש בשר לתותחים / כל האנשים אחים מתחת לפרחים / כשרועמים התותחים הילדים בוכים. / בוא אליי חייל נחמד / שב אצלי על המשלט / שב, תנוח, אל תירא / ותשוב לעפרך // אחינו איש אמיץ היה על משמרתו נפל / וגם הקימו אבן על בשרו המקולל / היה לו לאחינו דם אבל הדם נזל / לא ישיבנו עוד אפילו צו הרמטכ"ל". שוב, אותו המסר. אין משמעות לאומץ ולגבורה, הכל סתם. הכל ציני. הלוחמים אינם אלא בשר תותחים, שאותו מגיש הטבח – הרמטכ"ל, הגנרל, לרב הטבחים – המלך והמלכה, הפוליטיקאי.

חנוך לוין כתב גם ביקורת חברתית. וגם כאן, אין בכתיבתו הצגת חזון של חברה צודקת, חברה שאליה ניתן לשאוף, עליה ראוי לחלום, למענה כדאי להלחם. כתיבתו החברתית היא תיאור ציני ובוטה של מציאות ללא סולידריות, ללא חמלה וללא צדק. מציאות של ייאוש כבד וקודר, נטול תקווה.

"יש לי שתי משאיות יפות / אחת שחורה והשניה ורודה / בלילה מובילים בהן פרות / בבוקר פועלים לעבודה. / פעם הנהג עשה טעות / הטעין פועל פשוט במקום פרה / לקחו אותו לבית המטבחיים / שם שחטו אותו שחיטה כשרה. / השופט פסק לי פיצויים / משפחתו של הפועל שילמה / את ההפרש אשר הפסדתי / בין הפועל לבין הבהמה. // וכדי למנוע זאת גם בעתיד / עשיתי לי לחוק בל יעבור / שכל פועל אשר במשאית / חייב לשיר שירי חדווה ודרור".

כמו בתיאור המלחמה, כך גם בתיאור החברה, לוין מתאר מציאות של סדום, שבה החזקים – מקביליהם של המלך והמלכה, המוּנָעִים בידי רדיפת הבצע בלבד, מקבילתה של רדיפת הכבוד, משחקים בחייהם שאינם נחשבים של הפועלים, מקביליהם של החיילים. וגם כאן, המשפחה של הפועל מוכנה לשלם, ללא שאלות, כמו המשפחות של החיילים. והפועלים אינם מתמרדים, אלא מקבלים את הגזירה בהכנעה. ואם הם שרים שירי דרור, אל לשירים הללו להטעות אותנו. אין אלה שירי התרסה של מורדים, אלא שירים בפקודה של בעל המשאית / הממסד / המלך והמלכה.

חוסר הסולידריות בא לידי ביטוי בשירו האלגורי "מה אכפת לציפור". העץ, הים, הציפור והאדם חיים בכפיפה אחת, אבל לאיש לא אכפת מרעהו. "מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק?" "מה אכפת לו לעץ שהים הוא כחול?" ניצנים של קשר אנושי מגלה האדם – "אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים". הוא אינו אוטיסט חברתי, אלא הוא קשוב לסביבה ויכולת כתיבת השירים שלו מותנית בהיות הציפור לצדו. התקווה, מעט האופטימיות, אובדת במהרה. "מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?"

ואם אין כל תקווה, היאוש מולך בכל, אולי אפשר לברוח, לארץ אחרת, לעולם אחר? למשל ללונדון? לא. יכול להיות שבלונדון היאוש יותר נוח, אבל מהותית, היאוש הוא אותו יאוש. נכון, "בלונדון יש יותר סרטים, בלונדון יש מוסיקה טובה, בלונדון טלוויזיה מצוינת" אז מה? "אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה…" יש הבדל בין מקום למקום. פה יש טלוויזיה טובה יותר. שם מוסיקה יותר טובה. אבל מהבדידות והניכור אי אפשר לברוח. כאן ושם המהות אותה מהות – "למות כמו כלבה" ("לונדון", מתוך המחזה "אורזי המזוודות").

בכל שיריו ומחזותיו אין גיבורים. יש אנטי גיבורים שהם אפסים. תיאוריו הם של חיים בזבל, חיים עלובים, ללא תקווה, של אנשים קטנים זעיר בורגניים שהחיים עוברים לידם ובקושי נוגעים בהם.

אין לו שירי אהבה. ואם יש אהבה, זו אהבה שאינה מתממשת. "אדון כמעט אהב את הגברת כבר / כמעט ואמר לה זאת אבל הוא לא אמר / החורף קר היה וכבר עבר / על האדון כמעט והגברת כבר. // גברת כבר טיילה עם האדון כמעט / היא אהבה אותו וכבר נתנה לו יד / הלילה חם היה והירח שט / על הגברת כבר ועל אדון כמעט. // והשיר מסתיים: "שנים חלפו מאז, לא השתנה דבר. / אדון כמעט אהב את הגברת כבר / כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר. / עכשיו כבר באמת היה קצת מאוחר. // גברת כבר התגוררה בבית קט, / כמעט שהתגורר בו גם האדון כמעט, / עכשיו לא מתגורר בו אף אחד / לא הגברת כבר ולא אדון כמעט" ("הבלדה על אדון כמעט והגברת כבר").

אבל זה עוד כלום, לעומת השיר הבא: "אני רואה אותך מלמעלה, גברת פוקס היקרה / כשאת אוכלת עוגיות ומפהקת לתקרה / אני רואה אותך נושאת אלי את מבטחך, אבל / אין מקום לשניים על עמוד חשמל // אך אולי ניפגש, גברת פוקס, / אך אולי ניפגש עוד ביום אחרון / רק את ואני וחצי עפיפון / למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון" (אין מקום לשנים על עמוד חשמל").

ואם מישהו מחפש את האהבה באובדן – אחרי מותו של אחד מבני הזוג מורגש החסר, חשים בגעגוע, והגעגוע מבטא את האהבה שהייתה ונשארה, גם את הפינה הזאת חנוך לוין חוסם. "אני זוכרת אותך, זוכרת היטב / בצער לא רב ביגון לא קודר / וככל שהזמן מוסיף וחולף / הצער לא רב, היגון לא קודר / … כי הזמן את העצב ליד המתים קובר" ("בצער לא רב").

זוהי תמונת עולמו של חנוך לוין – יאוש מוחלט. עולם שחור משחור, ואם יש זיק של תקווה ושל אור, הם לא נועדו אלא ליצור אשליה של תקווה, שמהר מאוד נמוגה ומשאירה טעם רע של החמצה. האנשים בעולמו של חנוך לוין הם אנשים קטנים, חסרי חוט שדרה וחסרי תקווה. אנשים שכל עולמם מתמצה בדילמה הקיומית שלו – "רבע עוף או בורקס" או באימה הקיומית שלה – אם ידעו שהיא "אשת מהנדס", כמו במערכון המפורסם שכתב. חנוך לוין מציג עולם שאין בו טעם לחיים, וגם המוות בו סתמי וחסר ערך. לכן, השיר המבטא יותר מכל שיר אחר את עולמו, הוא "כשאהיה גדול אהיה קטן":

כשאהיה גדול אהיה קטן / אהיה קטן ואומלל. / אנשים בעלי ראייה בינונית / לא יראוני בכלל. // במקום בו לא עובר אף אחד / אפתח לי חנות קטנה / חנות לדברים שאינם נחוצים / ירושה מאימי הזקנה. // כל היום הארוך אשב לבדי / ואצטער על חיי / ובין הערביים אגש לפינה / לבכות בחשאי, בחשאי. // בימים ארוכים וקשים במיוחד / אחתוך קצת את אצבעי / ואקפוץ מכאב מאחורי הדלפק  / במין חיוך אווילי. // ולא ירחק היום ושכנה תחוש / בריח מתוך דירתי / ורופא צעיר שחייו לפניו / יקבע סופית את מותי. // מוות סתמי לחיים סתמיים / מין סיפור שכולו מיותר / ושלו רק ניתן להתחיל מחדש / לא היה משתנה בו דבר // לו חייתי ביום קבורתי / היה אז מי שיבכה. / כשאהיה גדול אהיה קטן / עד אשר לא אהיה".

גאון גאון אבל… בשביל מה צריך אמנות, אם במקום לרומם את האדם היא משפילה אותו עד עפר?

* תבור – תרבות ישראלית