לך אִתה / קובי רכט

פינתי השבועית ברדיוטק, 19.9.22

הפינה מוקדשת היום לכבודו של המוסיקאי והשחקן קובי רכט, שמחר ימלאו לו 75.

קובי רכט מופיע על הבמות מגיל 9, תחילה בתיאטראות ילדים ובגיל 13 הוא כבר שיחק ב"הבימה", במחזה "יוליוס קיסר". בגיל 16 הקים את להקת הקצב "קובי רכט וכוכבי הלכת". הוא שירת כסולן של להקת פיקוד מרכז. הוא הקריין שמספר את סיפורי הלוחמים בשיר "גבעת התחמושת".

עם שחרורו מצה"ל פתח בקריירת סולו, הקליט שירים ראשונים וב-1968 הוציא עם עדנה גורן תקליט של שירי סשה ארגוב. עד היום מופיעים השניים עם שירי התקליט. ב-1969 השתתף בקברט הסאטירי של חנוך לוין "קטשופ".

ב-1970 החל שיתוף הפעולה הפורה עם קובי אושרת. הם הקימו את צמד "הקוביות". להיטם הגדול היה "למה עכשיו". מאוחר יותר הצטרף אליהם חנן יובל, וההרכב נקרא שלישיית "שובבי ציון", שזכתה לפופולריות רבה, לפרס "כינור דוד" היוקרתי ולתואר להקת השנה.

ב-1972 קובי ואשתו לשעבר איריס יוטבת יצאו לאירופה ופתחו בקריירה בינלאומית. הם הקימו הרכב משותף עם קובי אושרת שנקרא "וירגו". לאורך שנים כתב קובי מוסיקה לסרטים (ואף זכה על כך בפרס אופיר), כתב עם אשתו מחזמר דיסקו, וכשחקן, שיחק בסרטים ובהם "הלהקה", "הוא הלך בשדות" ו"צומת וולקן", שיחק בהצגות, הלחין ועיבד לזמרים אחרים.

ב-1986 עזב רכט את הארץ וחי שש שנים בלוס-אנג'לס. גם בשנותיו בניכר, המשיך ליצור ולהקליט בעברית, הגיע פעמים אחדות בשנה להקלטות בישראל. הוא חזר לארץ ב-1992 והקים עם יושי שדה את להקת "ההוא".

עד היום רכט ממשיך לכתוב מוסיקה ולהופיע בהרכבים שונים, ובאיחודים של הרכבי העבר שלו. הוא הוציא לאורך השנים 13 תקליטים, 6 בעברית ו-7 באנגלית.

שירו שאשמיע מזוהה בעיקר עם אילנה רובינא, המבצעת המקורית שלו – "לך אִתה". קובי רכט כתב את המילים. יחד עם קובי אושרת הוא כתב את המנגינה. אילנה רובינא, שבעוד כחודש ימלאו שנתיים למותה, הקליטה אותו ב-1971 לתקליטה השני "שני הצדדים". השיר זכה להצלחה רבה, צעד בפסגת מצעדי הפזמונים וכיכב במצעד השנתי.

ב-1995, הוציא קובי רכט את תקליטו "קובי רכט", שכמעט את כל שיריו כתב והלחין בעצמו. עם השירים בתקליט נמנית גרסת הכיסוי שלו לשיר "לך אתה".

השיר נכתב בלשון נקבה בגוף שני – אישה אומרת לבן זוגה שהיא רואה בעיניו, בפניו ובזרועותיו שהוא כבר אינו אתה, אלא מאוהב באישה האחרת. והיא אומרת לו, ש"אם היא אמרה שהיא אוהבת רק אותך כל כך, אז לך אִתה, לך אִתה לשם".

נאחל לקובי רכט להמשיך ליצור, להקליט ולהופיע עוד שנים רבות.

אני רואה שוב בעיניך

שהיית שוב אִתה אתמול

אני רואה איך בעיניך

אתה והיא עכשיו לבד, לבד

אני רואה שוב את פניך

מביטות בי באותו מבט

אני אוחזת בידיך

בידיך הקלות כמעט

אם היא אמרה שהיא

אוהבת רק אותך כל כך

אז לך אִתה

לך לשם

אם היא אמרה שהיא

אוהבת רק אותך כל כך

אז לך אִתה

לך לך אִתה לשם

אני רואה שוב בעיניך

האתמול שלך רק היא אִתך

אני רואה איך בידיה

את ראשך כל כך בחום ליטפה

אני רואה בזרועותיך

איך ראשה בזרועותיך נח

אני רואה שוב בעיניך

איך כולה, כולה שלך, כולה

אם היא אמרה שהיא…

אשת השנה תשפ"ב – עידית סילמן

ראש הממשלה נפתלי בנט יצא למוסקבה, להיוועד עם הנשיא פוטין, כמתווך בין אוקראינה לרוסיה במטרה להביא להפסקת המלחמה. עצם העובדה שהוא, ראש ממשלת ישראל, נמצא בידי שני הצדדים, בתמיכה של ארה"ב ואירופה, כאיש הראוי להיות המתווך, מעידה על ההערכה הבינלאומית הרבה לבנט, חצי שנה בלבד לאחר כניסתו לתפקיד. היא מעידה גם על ההערכה הרבה למדינת ישראל. אם המהלך היה נמשך, אין זה מן הנמנע ששני הנשיאים, פוטין וזלנסקי היו מגיעים לירושלים, לוועידת פסגה בתיווך בנט, ומירושלים, עיר השלום, הייתה יוצאת בשורת השלום. אך היוזמה מתה בעודה באיבה והכל בגלל מסמר קטן וחלוד.

בנט חזר ארצה, ובתוך ימים ספורים מצא את עצמו מתעסק בסחי עסקני מן הדרגה הנמוכה ביותר, אך כזה שהביא לנפילת ממשלתו ולסיבוב הבחירות החמישי. יו"ר הקואליציה עידית סילמן הודיעה שהיא פורשת מן הקואליציה. הממשלה איבדה את הרוב. החל אפקט דומינו קצר שהביא את הקץ על ממשלת השינוי.

הפער בין שני האירועים האלה, הוא הסיפור של שנת תשפ"ב – עלייתה ונפילתה של ממשלת השינוי. נפילת הממשלה הייתה ניצחון העסקנות הדלוחה על המדינאות והמנהיגות. אשת השנה תשפ"ב היא האישה המסמלת את הניצחון הזה, שהוא התבוסה של מדינת ישראל – עידית סילמן.

****

ערב הקמת הממשלה, ח"כ עמיחי שיקלי הבריז ברגע האחרון וערק ממפלגתו, ימינה. ימים אחדים קודם לכן הוא היה שותף, יחד עם בנט ועם כל סיעת ימינה, לניסיון להקים ממשלת ימין בראשות נתניהו, עם רע"ם. בצלאל סמוטריץ' הכשיל את המהלך. לפתע, ממשלה עם רע"ם אינה כשרה בעיניו. או כפי שהוא הסביר, הבעיה שלו היא דווקא עם מרצ.

לזכותו של שיקלי ייאמר, שהוא החליט על כך לפני ההצבעה על הקמת הממשלה. בכך הוא הפגין את התנגדותו האמתית להרכבה. בניגוד אליו, עידית סילמן תמכה בכל כוחה בהקמת הממשלה. היא הייתה ראש הקואליציה וניהלה אותה במרץ רב וביעילות. היא הייתה ראש החץ הפרלמנטרי בהגנה על הקואליציה, מול מלחמת ההתשה הקשה, חסרת התקדים, של האופוזיציה, שנהגה כאופוזיציה למדינה.

אני משוכנע, שכאשר היא תמכה בהקמת הממשלה, היא לא ידעה עד כמה מדיניותה בנושא חוץ וביטחון והתיישבות, תהיה המדיניות של ימינה. היא לא העלתה על דעתה איך מרצ, רע"ם והעבודה יתיישרו עם בנט. גם בנט לא העלה זאת על דעתו. מהבחינה הזאת, לדידה של ימינה, הממשלה הייתה הצלחה פנומנלית, מעל ומעבר לחלומותיהם הוורודים ביותר.

הממשלה עם מרצ ורע"ם היא הראשונה מאז ועידת מדריד (1991) שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. בנט הוא ראש הממשלה היחיד אחרי הסכם אוסלו שהתנגד למדינה פלשתינאית והצהיר על כך בגלוי. הממשלה עם מרצ ורע"ם החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן; תכנית שלא הייתה כדוגמתה מראשית ההתיישבות בגולן לפני 55 שנים, ושיישומה יהיה וידוא ההריגה הסופי של סכנת הנסיגה מהגולן. שרי מרצ תמכו בהחלטה בממשלה, שבה אין, כידוע, משמעת הצבעה. דווקא הממשלה הזאת החליטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב אחרי עשרות שנות קיפאון. הממשלה הזו שינתה את מדיניות התגובה מול עזה, ותחתיה – כל הפרת הריבונות הישראלית, כולל שיגור בלונים ועפיפונים, נענתה בתגובה קשה. הממשלה ניהלה בהצלחה גדולה את מבצע "עלות השחר" נגד הג'יהאד האיסלמי ברצועת עזה. היא מנהלת את מבצע "שובר גלים" שהחריף באופן חסר תקדים את פעולות המנע והמעצרים בשטחי הרש"פ, כפי שלא היו כדוגמתם מאז "חומת מגן". ישראל החריפה את המב"ם (מערכה בין מלחמות) ועל פי מקורות זרים תקפה, לראשונה, באיראן עצמה. היא חידשה את האופציה הצבאית נגד הגרעין האיראני. ותחת הממשלה הזו מצעד הדגלים צעד בשער שכם. כאשר אחמד טיבי נשאל בראיון ליוסי ורטר ב"הארץ" אם אינו מתחרט על שהרשימה המשותפת שיתפה פעולה עם הליכוד בהפלת הממשלה, וכתוצאה מכך עלולה לקום ממשלה עם בן גביר, השיב טיבי בכנות: "הממשלה האחרונה הייתה גרועה יותר מאלה שהיו לפניה, שגם הן היו גרועות. בענייני חוק קמיניץ, הנגב, הריסות בתים, הפשיעה בחברה הערבית, היא הייתה ממשלה גרועה מאוד". לשיטתו, הוא צודק. ומכאן, שלשיטתו של ישראלי ציוני, הבוחן את המציאות ביושרה – זו הייתה ממשלה טובה מאוד. העובדה שכל הפעולות שציינתי נעשו תחת ממשלה שמרצ חברה בה ורע"ם שותפה בקואליציה שלה, מחזקת את הלגיטימיות הציבורית לדרך הזו והיא ניצחון גדול לאידיאולוגיה המכונה "ימנית".

לא בכדי, כאשר עידית סילמן החליטה לפרוש, לא היה לה שום טיעון רציני לבסס את אכזבתה המלאכותית מן הממשלה. לכן היא המציאה תירוץ מגוחך – מכתב של שר הבריאות הורוביץ לבתי החולים, שבו הזכיר להם את פסיקת בג"ץ האוסרת על מניעת הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים. למה זהו תירוץ מגוחך? כי השר לא קיבל שום החלטה בנדון – ההחלטה היא של בג"ץ. ההחלטה הזאת התקבלה בכלל בתקופת ממשלת נתניהו. נכון, המכתב של הורוביץ היה מיותר וכנראה נועד יותר לבייס שלו מאשר לתכלית מקצועית. אבל על זה מפילים ממשלה מצוינת? הרי זה ממש מגוחך.

אז למה היא פרשה, לכל הרוחות?

****

ממשלת השינוי התמודדה עם מאבק אופוזיציוני דורסני וחסר תקדים, למרות שלאופוזיציה לא הייתה כל טענה עניינית נגדהּ ונגד מדיניותהּ. כל המלחמה הזאת נבעה אך ורק מסיבה אחת – שנתניהו אינו ראש הממשלה. לא הייתה שום אידיאולוגיה במלחמה הזאת – רק ביביאולוגיה. ובמלחמה הזאת לא היו קווים אדומים, לא היו חוקי מלחמה, לא היה מוסר לחימה, לא היה טוהר הנשק, לא הייתה אמנת ז'נבה, לא לקחו שבויים. הכל מותר, כדי להפיל את הממשלה "הלא-לגיטימית", שאינה לגיטימית כי העומד בראשה אינו נתניהו, ש"על כיסאו לא ישב זר, ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו".

אחת השיטות להשגת המטרה, שבדיעבד הייתה האפקטיבית ביותר, הייתה טרור אישי ממוקד נגד ח"כים שנתפסו כ"חוליות חלשות" ונגד בני משפחותיהם. מתן כהנא, למשל, התגלה כאדם חזק, בעל חוסן נפשי וכושר עמידה, והם הירפו ממנו. את סילמן הם זיהו כחוליה החלשה, והטרידו אותה ואת משפחתה 24/7. סילמן התקשרה פעם בהיסטריה ודיווחה על רכב שעוקב אחריה. פעם אחרת סיפרה שהותקפה פיזית בתחנת דלק. לטענות הללו לא נמצאה הוכחה. אבל גם אם לא היו נכונות, הן עדות למצוקה הנפשית של סילמן, שחיה בפחד; היא ומשפחתה.

עד שנשברה. וכשנשברה – היא קרסה, התרסקה, התפוררה כאבק. אילו היה לה מעט כבוד עצמי או לפחות קצת בושה, הייתה מכריזה: "איני יכולה עוד", פורשת לביתה ומפנה את מקומה לרֵעה הטוב ממנה. סילמן נהגה אחרת. כמו אישה מוכה החוזרת אל הגבר המכה, היא העמידה את עצמה למכירה לאלה שרדפו אחריה. האתנן היה שיריון ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. כדי להשיג את השיריון, היה עליה להוכיח את עצמה. ביום אחד מחקה את עצמה וחבְרה אל רודפיה, מגדפיה והמאיימים עליה; הפכה להיות חלק מהם, לכל דבר ועניין. ומצלמות הטלוויזיה תפסו אותה, ברגע המביך של השנה, מתחננת כילדה נזופה ליריב לוין: "הייתי טובה עד הסוף, נכון?" וזה נשמע יותר כמו "הייתי ילדה טובה". אמי הייתה משיבה לה שהיא "צוקער פושקע", קופסת סוכר ביידיש.

מרגע עריקתה, הסכר נפרץ והממשלה נפלה. האתנן שולם בשבוע האחרון של תשפ"ב, כשעידית סילמן, אשת השנה, שוריינה ברשימת הליכוד.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"

צרור הערות 14.9.22

* לבנות מן המסד – במצב הנוכחי, ההחלטה של יועז הנדל וצביקה האוזר לא להתמודד בבחירות היא ההחלטה הנכונה, כי למרבה הצער, אין סיכוי לעבור את אחוז החסימה. אבל מעתה – מקימים את מפלגת דרך ארץ מהמסד. היא ממלאת חסר אמתי במפה הפוליטית הישראלית, לטווח הרחוק. בבחירות הקרובות אבחר במחנה הממלכתי.

* פרידה מחויבת המציאות – אני מעריך ומכבד את איילת שקד כמנהיגה וביצועיסטית, אך מראשית השידוך של דרך ארץ אתה, היה לי קשה מאוד לתמוך ברשימה המאוחדת. עוד בימי תקווה חדשה רציתי באיחוד עם ימינה, כשעוד הייתה בהנהגת בנט ובשותפות עם מתן כהנא. אולם השקפותיה של איילת ימניות מאוד, והתקשיתי להזדהות עם מפלגה בראשותה. ובעיקר, לא יכולתי לשאת את הסכנה שאם ייכשל המאמץ להביא לממשלת אחדות לאומית, היא תדחוף לממשלת ימין צרה צרורה עם הכהניסטים ועוזריהם, וגרוע מזה – שהיא עלולה לחתוך לבדה להיות הגרוש ללירה שיעניק לגוש בן גביר את השלטון. לכן, אני מזדהה עם החלטתו של יועז הנדל לפרק את החבילה.

חתירה לממשלת אחדות אינה נייטרליות במאבק בין ממלכתיות לביביזם על דמות המדינה, אלא הבנה שזה הרע במיעוטו בין החלופות הקיימות. רוח ציונית חייבת להציב את הכהניסטים ואת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כפסולי חיתון.

כך כתבתי ליועז:

כל הכבוד יועז! הוכחת דבקות בדרך, בארץ, ברוח ובציונות. לא היה מנוס מהפרידה הזאת.

* נורות אדומות – כחבר דרך ארץ מיום הקמתה ופעיל מרכזי בה, השותפות עם איילת שקד הייתה כרוכה בעבורי  בכאבי בטן, אם להשתמש בביטוי שלה.

את חששותיי ביטאתי באוזני יועז הנדל וצביקה האוזר ובקבוצות של פעילי המפלגה. לפני שבועות אחדים, כאשר הנדל היה בצפון (בעבורי זה דרום…) – בטקס פריסת סיבים בעמק המעיינות, נועדנו לשיחה ממושכת בארבע עיניים בבית שאן. שטחתי באוזני יועז את דאגותיי. דבריו של יועז בהחלט הניחו את דעתי, ובכל זאת נשארתי מוטרד. רציתי לשמוע אותם דברים גם מאיילת שקד. הצעתי ליזום מפגש של הפעילים המרכזיים בדרך ארץ עם איילת. יועז קיבל את הרעיון.

כעבור ימים אחדים, אכן תואמה פגישה כזו, בזום. איני אוהב את הזום. אין בו אותו אפקט כמו בפגישה פנים אל פנים. אך זרמתי. קיוויתי שתהיה זו שיחה שבה איילת תשמיע אך גם תקשיב ותשמע. מהר הבנתי שזה יהיה מפגש של שאלות ותשובות. לא אהבתי את זה, אבל זרמתי. בכל זאת, חשוב היה לי במיוחד לשמוע את תשובותיה.

המפגש נועד למוצ"ש 27.8. מיד בצאת השבת, זמן קצר לפני המפגש, נודע לנו שזו לא פגישה של איילת עם פעילי דרך ארץ, אלא גם עם פעילי ימינה ושאנשיה של איילת הם שיובילו את המפגש. כן הובהר, שלא נשאל את השאלות, אלא  נשלח אותן מראש והן תוצגנה לאיילת בפי המנחה. לא אהבתי את זה, אך זרמתי.

ניסחתי את השאלה ושלחתי. "האם הרוח הציונית נייטרלית במאבק בין הממלכתיות לביביזם על דמות המדינה? מדוע אנו מאמצים את הטרמינולוגיה הביביסטית של 'חרם על חצי מהעם' ו'אנחנו לא 'רק לא ביבי'? מבקש לדעת בבירור – במידה שלא  נצליח להקים ממשלת אחדות, האם יש מצב שנצטרף לממשלת נתניהו, תחת טיעונים או תירוצים כמו 'למנוע סיבוב שישי'? האם יש סכנה שנשב עם הכהניסטים? האם נגדיר, כפי שראוי, את הכהניסטים ואת המשותפת כפסולי חיתון בכל מחיר?"

הפגישה נערכה והשאלה שלי לא הוקראה. זעמתי, וכשכתבתי על כך בקבוצת פעילי דרך ארץ, התברר שאיני היחיד שסונן, אלא כך גם שאר חבריי לדרך ארץ, שמן הסתם פנו באותה רוח. הייתה זו נורה אדומה שהבהבה בעוז. משהו כאן לא מסתדר.

כעבור שבוע נערך זום לפעילי הרוח הציונית עם המועמדים לכנסת. גם הפעם לא כדיון פתוח, אלא כשאלות ותשובות, אך הפעם הנחתה את הדיון מירב בנדר, מנכ"לית דרך ארץ, ואת השאלות שאלנו בקולנו. שאלתי את שאלותיי, אך עשיתי טעות – לא הפניתי אותן ישירות לאיילת. יועז השיב, תשובותיו בהחלט ענו על ציפיותיי, אך איילת פשוט התעלמה. חברי לדרך ארץ צביקה לוטן היה חד וחריף ממני. הוא מיען את השאלה ישירות לאיילת וביקש ממנה שתשיב לו ב"כן" או "לא" – אם ניכשל במאמצינו להקים ממשלת אחדות, האם תתמכי בהצטרפות לממשלה צרה בראשות נתניהו? איילת החלה לסובב אותנו באמירות כלליות על כמה חשובה האחדות, כמה רעה ממשלה צרה, על כך שבכוחנו להביא את הצדדים לממשלת אחדות ורק אנחנו יכולים להביא לכך וכו'. צביקה לא ויתר. פעמיים הוא שיסע אותה והזכיר לה את בקשתו – שתשיב ב"כן" או "לא", על שאלתו. היא התחמקה ולא השיבה. נורה אדומה ענקית.

יותר ויותר התחוור לי, שעם כל השתייכותי לדרך ארץ, חברותי עם יועז וצביקה האוזר, הערכתי אליהם ותמיכתי בהם, אתקשה מאוד להטיל לקלפי פתק שעלול ללכת בסופו של דבר לגוש נתניהו. כמובן שאמרתי להם את דעתי.

אני גאה ביועז וצביקה, שנשארו נאמנים לעקרונותיהם ולעקרונות דרך ארץ, ופירקו את החבילה.

* דבקות בדרך – מפלגה אינה בית. בית אין עוזבים. אני מדמה מפלגה לאוטובוס. כל עוד הוא מוביל אותי ליעדי, אני נוסע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני יורד ממנו ועולה על אוטובוס שיקדם אותי ליעדי.

אני שומע את הדיבורים על יועז וצביקה שמדלגים ממפלגה למפלגה, תופסים טרמפ וכו'. הדיבורים הללו מנותקים לחלוטין מן המציאות. האמת היא, שיועז וצביקה מפגינים דבקות עיקשת בדרך ולא במסגרת. המסגרת נועדה לקדם את הדרך, ואין בה כל קדושה.

הנה סיפור המעברים של דרך ארץ, כפי שהיה באמת. יועז וצביקה הצטרפו למפלגת תל"ם בהנהגת בוגי יעלון, מתוך אמונה בדרך שהוא הציג ובמנהיגותו. כך עשיתי גם אני, זמן קצר לפניהם. מלכתחילה, בוגי הבהיר שפניו לחיבורים עם גורמים פוליטיים ממרכז המפה, כדי להוות כוח משמעותי שיתחרה על הנהגת המדינה. כך היה, עם הקמת כחול לבן. תל"ם הייתה "הדופן הימנית" של כחול לבן. יועז וצביקה פעלו בקרב הציבור הימני בבחירות. הם הכחישו מכל וכל, מתוך אמונה אמתית, את הטענה שכחול לבן תשתף פעולה עם הרשימה המשותפת. הם התחייבו שזה לא יקרה. ואכן, זו הייתה עמדת כחול לבן.

כאשר העמדה הזאת השתנתה ובפרט כאשר בוגי יעלון היה מוכן לכך, יועז וצביקה לא היו מוכנים לתת לכך את ידם, העדיפו לדבוק בדרך ולא במסגרת, פרשו והקימו את דרך ארץ. אני אף הקדמתי אותם – פרשתי ביום שבו בוגי שינה את דעתו. דרך ארץ אושרה פה אחד בוועדת הכנסת כסיעה עצמאית. כסיעה, היא הייתה לשון המאזניים בין הגושים. נתניהו הציע ליועז וצביקה הרבה יותר מחצי המלכות. כל מה שרק ירצו, בתפקידים בממשלה, בשריונים ברשימה ועוד, אם רק יעניקו לו את השלטון. הם עמדו בפיתוי וסירבו בכל תוקף. גם כחול לבן הפעילה עליהם לחץ לחבור אליה בפיתויים רבים, וגם אותה הם דחו. שום פיתוי לא הסיר אותם מהדבקות בדרך. הם היו נכונים אך ורק לממשלת אחדות לאומית, ואכן, היא קמה.

בניגוד לתיאורים שגויים, דרך ארץ לא הצטרפה לממשלת האחדות כחלק מכחול לבן, אלא כסיעה עצמאית בגוש כחול לבן בממשלה; כמו מפלגת העבודה וכמו יהדות התורה בגוש הליכוד.

עם הפרישה של גדעון סער וחבריו מהליכוד, החיבור של דרך ארץ עם תקווה חדשה היה טבעי; קרבה אידיאולוגית וקרבה ביעדים הפוליטיים. מי שפירק את החבילה אחרי פיזור הכנסת לא הייתה דרך ארץ. גדעון סער ניהל מו"מ מואץ עם גנץ. גנץ, שמשלה את עצמו שהחרדים ילכו אתו ויתנו לו את השלטון, הבין מהם שהם פוסלים את יועז הנדל, בשל רפורמת הסלולר הכשר. האמת היא שיועז מילא את חובתו כשר למען האזרחים החרדים, אך העסקונה החרדית שרוצה לשלוט באמצעות הטלפון בצאן מרעיתה, ראתה בכך איום. הוא לא נרתע מפני איומים ולחצים, מתוך דבקות בדרך; בחובתו הממלכתית כשר. גנץ הלך עם הדרישה החרדית, מה גם שהוא עצמו נוטר ליועז וצביקה טינה על כך שהכשילו את הקמת ממשלתו, במקום להודות להם על שהצילו אותו מהביזיון של ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. למרבה הצער, גדעון סער לא נלחם עליהם, והדרכים נפרדו.

דרך ארץ חברה לימינה בהנהגת איילת שקד, בתקווה ובהנחה שאיילת תקבל את הקו השולל בכל מקרה ממשלת ימין צרה. משהתברר שהקו שלה שונה – הם שוב דבקו בדרך ופירקו את המסגרת.

יועז היה השר הטוב ביותר בממשלה. הוא שר התקשורת הטוב ביותר שהיה בישראל, לבטח אחרי השנים שבהן המשרד היה רתום רק לניסיונותיו של נתניהו להשתלט על התקשורת, ועסק בנושאים שנדונים היום בבית המשפט. צביקה הוא אחד הפרלמנטרים המצטיינים בכנסת; בחריצותו, בחריפותו, ברוחב ידיעותיו ובעומק השקפתו. תרומתו לכנסת והתפיסה האסטרטגית שהוא מציג, לא יסולאו בפז.

לא בכל אני מסכים אתם, אבל בגדול – דרכם היא דרכי, ואני גאה בדבקותם בדרך, ובנכונותם לשלם על כך שוב ושוב מחיר אישי. אני מזדהה עם דרך ארץ ותומך בה. בבחירות הללו היא לא תתמודד, אך היא עוד תשוב, כנושאת דגל הציונות הממלכתית.

* כפני הכלב – כאשר מנהיג ערכי, ממלכתי, ישר, משרת ציבור נאמן כמו יועז הנדל מוצא את עצמו מחוץ למערכת הפוליטית, בעוד שביריון חוליגן פשיסט, גזען צמא דם כמו הכהניסט בן גביר עושה חיל, הדבר מעיד על דמותה של המערכת הפוליטית הישראלית; דמות חולה, כפי שעיצב אותה בעשור האחרון נתניהו השרלטן.

במשנה, מסכת סוטה, נאמר: "בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו".

אבל הצד האופטימי הוא שכל אלה הם עקבתא דמשיחא; כלומר התקופה שלפני הגאולה. מן השפל הזה – נצמח ונעלה. וכדברי שלום חנוך: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

* סינרגיה שלילית – בכנס בחירות בפתח תקווה ב-4 באוגוסט אמר יו"ר הבית היהודי יוסי ברודני: "אני בחיים לא אשב בממשלה עם בן גביר וסמוטריץ', אני מעדיף לשבת עם מרצ". בחודש וחצי האחרונים הודיעה איילת שקד מעל כל במה שתצטרף אך ורק לממשלת אחדות ובשום אופן לא תתן ידה לממשלה צרה עם הקיצונים.

ברודני ואיילת שקד חברו יחד והם רצים כדי להיכנס לממשלה צרה צרורה עם בן גביר וסמוטריץ' הקיצונים.

* למה החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי – עוד לפני שבנט התפטר והכנסת התפזרה, סברתי שיש להקים מחנה ציוני ממלכתי הכולל את תקווה חדשה, שעוד כללה בתוכה את דרך ארץ, ימינה בהנהגת בנט וכחול לבן. כתבתי על כך ליועז הנדל וצביקה האוזר ושוחחתי אתם על כך לא פעם. נדמה לי שכתבתי על כך גם לגדעון סער.

זה קרה באופן חלקי. תקווה חדשה התאחדה עם כחול לבן, אך ללא דרך ארץ. דרך ארץ התאחדה עם ימינה, אך בהנהגת שקד וללא בנט ומתן כהנא. החיבור עם שקד לא צלח, כשהתברר שהיא מושכת לכיוון ממשלת ימין צרה צרורה בהנהגת מי שרודף אותה ופוגע בה ושולח אליה בריונים והיא חוזרת אליו שוב ושוב כמו אישה מוכה שחוזרת לגבר המכה.

אני מאמין שעוד נכונו לדרך ארץ עלילות בפוליטיקה הישראלית, אך כעת, הציבור לא בשל לבחור בה, ולא היה מנוס מההחלטה לקחת פסק זמן.

עד התפרקות החבילה של הרוח הציונית, הייתי קרוע בין היותי איש דרך ארץ ואמוני ביועז וצביקה, לבין רתיעתי מהכיוונים שאליהם מושכת איילת שקד. התקשיתי מאוד לתמוך במפלגה, בחשש שקולי ילך לממשלת בן גביר נתניהו. התלבטתי בין הרוח הציונית למחנה הממלכתי. כעת, עם יציאת דרך ארץ לפסק זמן, החלטתי לתמוך בדרך הממלכתית.

אני חושב שהיעד הלאומי העליון הוא בלימת האיום הנורא על מדינת ישראל, של ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. ממשלה כזאת תמיט קלון על מדינת ישראל ותהיה כתם על ההיסטוריה של העם היהודי. נתניהו מוכן למכור את מדינת ישראל לכהניסטים כדי שיתמכו בחוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק. ברור שבחירתי תהיה במפלגה שלא תתן ידה לממשלת ימין צרה צרורה.

מבין המפלגות הללו, הקרובה אליי ביותר מבחינה מדינית היא ישראל ביתנו. אך אני אפילו לא שוקל תמיכה בה. זו מפלגה נגועה בשחיתות, מפלגה שמבטאת שנאה – קודם לערבים ועכשיו לחרדים והקו הכלכלי שלה ימני קיצוני. מפלגת העבודה רחוקה מאוד מדרכה של תנועת העבודה הציונית האקטיביסטית, ואפילו איני שוקל תמיכה בה.

מבין המפלגות יש עתיד והמחנה הממלכתי – המחנה הממלכתי קרוב אליי הרבה יותר מבחינה מדינית ביטחונית, חברתית כלכלית ובענייני דת ומדינה. גדעון סער, מתן כהנא, אלקין, שאשא ביטון, שירלי פינטו ואחרים מייצגים את השקפותיי בענייני חוץ, ביטחון והתיישבות. חילי טרופר, מיכאל ביטון, אלון שוסטר ואחרים, מייצגים את השקפותיי בענייני חברה וכלכלה.

יש לי גם ביקורת על המחנה הממלכתי ואיני מסתיר את חששותיי. אני זוכר את ניסיונו של גנץ להקים ממשלה שנשענת על רצונה הטוב של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. איני מאמין שהוא יחזור על הניסיון. אנשי תקווה חדשה וימינה שברשימה לא יתנו לכך יד. אני מאמין שגם גנץ ואנשיו מבינים שאין חיה כזאת "הצבעה אחת" ולא יחזרו על הטעות.

אני מודאג מן ההצהרות של המחנה הממלכתי על כך שלא יתנו יד לממשלת אחדות, שבעיניי היא הרע במיעוטו מבין האפשרויות הפוליטיות אחרי הבחירות. הם מטפסים על עץ, שאם יירדו ממנו, בפעם השניה, יתבזו. אם לא יירדו ממנו, הם עלולים לגרור אותנו לסיבוב שישי.

אני גם חושש מהמחיר שגנץ יהיה מוכן לשלם לחרדים אם יצטרפו לממשלה בראשותו. ברור שהם ידרשו יותר ממה שנתניהו מציע להם, ומה שהוא מציע להם מנוגד לאינטרס הלאומי. האם גנץ יהיה מוכן לכך?

גנץ ואיזנקוט אינם ה"סמולנים" הקיצונים כפי שתעשיית השקרים וההסתה מציגה אותם, אבל הם בהחלט מבטאים השקפה יונית מדי, לטעמי.

ויש בי כעס על גנץ ועוד יותר מכך על גדעון סער, על האופן שנהגו כלפי דרך ארץ.

ולמרות הכל, הם האופציה העדיפה עליי. החשש מדיל עם המשותפת זניח. הרי הם החליטו אפילו לא להמליץ על אף מועמד (אגב, אין לי בעיה שימליצו, רק שלא יהיו בקואליציה). החשש מכניעה לחרדים זניח, כי הם עוד דבקים בנתניהו. והחשש מן הדרך המדינית זניח, כי אין לנו שום פרטנר פלשתינאי, ואילו בנושא האיראני והמלחמה בטרור הפלשתינאי, אני בהחלט סומך עליהם.

לכן החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי.

* טרנד הימין הכלכלי – הרוח הציונית (על שני מרכיביה), התהדרה בהיותה "ימין כלכלי". האמת היא שבנט ושקד, שחוללו הרבה דברים טובים, הם אלה ששינו את פני הציונות הדתית, שתמיד הניפה את הדגל החברתי, והסיטו אותה לקו של ימין כלכלי. אלו עמדותיה האותנטיות של שקד, כפי שביטאה אותם במסה פרוגרמטית בכתב העת "השילוח".

אבל המנטרה הזאת של "ימין כלכלי" לעתים משעשעת. הנה, אמתי פורת, חבר קיבוץ, מי שעד לאחרונה היה מזכיר הקיבוץ הדתי, ממנהיגי המאבק על החקלאות בישראל והיום מספר 2 של איילת שקד, מסביר בראיונות שהוא מאמין ב"ימין כלכלי", אבל… וכאן הוא מונה כל מיני "אבלים" שמשמעותם מדינת רווחה ואחריות המדינה על אינטרסים לאומיים. האמת היא שכל מה שבא אחרי ה"אבל" הוא לא ימין כלכלי. ועל כלכלה חופשית, אין היום מחלוקת. אין אף מפלגה סוציאל-דמוקרטית בעולם התומכת בהלאמת העסקים. המחלוקת היא על מדינת הרווחה.

יועז הנדל פרסם מודעה שבה כתב שימין כלכלי זה לא דיבורים אלא מעשים והציג את מעשיו, ובראשם – מיזם הסיבים האופטיים. אבל המיזם הלאומי החשוב הזה, שהוא הישג גדול של יועז, הוא לא "ימין כלכלי". היד הנעלמה של כוחות השוק, לא הייתה פורשת סיבים בנגב ובגליל, בגולן ובערבה, בעמק המעיינות וב"עוטף עזה". היא לא הייתה נכנסת למגזר הכפרי, לא למגזר החרדי, לא למגזר הערבי. כי זה לא משתלם. רק הרגולציה של המדינה, שהפעיל השר, מתוך הבנת חובתו להבטיח תשתיות לאומיות בכל הארץ ובעיקר באזורי הספר, הבטיחו את ההישג הגדול.

שילוב של אחריות לאומית על התשתיות הלאומית עם חברות פרטיות שגם מרוויחות מכך, היא כלכלה קונסטרוקטיבית ופרגמטית, לא "ימין כלכלי". גם אם המותג הזה הוא היום באופנה.

אני מאמין בכלכלה ציונית; כלכלה שאינה כבולה באידיאולוגיות כלכליות, אינה נתונה בסד של "איזמים", אלא מקדמת את מה שטוב למדינת ישראל ולהגשמת הציונות. כלכלה שמשלבת בין כלכלת שוק, מדינת רווחה ואחריות לאומית על התשתיות תוך שימוש פרגמטי בשיטות השונות על פי הצורך הלאומי.

* מכירת חיסול – נתניהו הבטיח ליהדות התורה שאם יחזור לשלטון, יתקצב באופן מלא את מוסדות החינוך החרדיים, שאינם מלמדים מקצועות ליבה. נתניהו יודע היטב שצעד זה מנוגד לאינטרס הלאומי, פוגע בחינוך בישראל, בכלכלת ישראל ובעתיד המדינה. אך כאשר יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס האישי-השלטוני, נתניהו אף פעם אינו מתבלבל. "המדינה זה אני", ולכן מה שטוב לו טוב למדינה, גם אם הוא רע למדינה.

האם המדינה יכולה לכפות לימודי ליבה על החרדים? לא. אבל היא לא צריכה לתקצב זאת. מדינת ישראל הקימה בשנים האחרונות רשת חינוך ממלכתית חרדית, המלמדת לצד לימודי התורה לימודי ליבה ומפוקחת בידי משרד החינוך. יש להרחיב את הרשת החשובה הזאת, שבה החינוך הוא על חשבון המדינה. מי שאינו רוצה ללמוד במערכת הזאת – זכותו. אבל בתי הספר של החינוך העצמאי צריכים להיות פרטיים לגמרי. מדינת ישראל אינה צריכה לתקצב אותם ולו באגורה אחת. הבחירה תהיה של ההורים.

בסופו של דבר, הנפגעים המרכזיים משלילת ההשכלה הבסיסית הם הילדים החרדים, שנגזרים עליהם עוד דורות של עוני מנוון.

* רצפת הדרישות – בני גנץ משלה את עצמו, שאם גוש נתניהו לא יקבל 61, החרדים ילכו לקואליציה אתו. זה לא יקרה. הם לא יפרקו את הגוש. לכל היותר, ידחפו לממשלת אחדות כשגנץ ראשון ברוטציה.

אבל אם גנץ צודק והם ילכו אתו – האם זה רצוי? הרי כדי ללכת נגד הציבור שלהם, המעריץ את נתניהו, יהיה עליהם להביא הישגים אדירים, שיצדיקו את המהלך. ההתקפלות של נתניהו בנושא לימודי הליבה, הם הרצפה של דרישותיהם, שאי אפשר יהיה להיענות להן.

יש להתרגל לרעיון ממשלת האחדות. כל חלופה אחרת – גרועה יותר.

* המתון – לאחרונה, המילה "מתינות" על הטיותיה השונות מזוהה בעיקר עם… בן גביר. הוא התמתן, הוא מתון, הוא כבר לא כהניסט, הוא התבגר…

ואני רק שאלה. למה האספסוף המקיף אותו, נוהג לשיר ולקפוץ באקסטזה "שישרף לכם הכפר"? האם הכוונה היא שהכפר יישרף באש מתונה? שיישרף לכם הכפר בקטע טוב?

* הגיון הציונות  – ביום שישי האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר של נדב אייל המצביע על המצב הדמוגרפי החמור בגליל התחתון, שבו אחוז היהודים מידרדר והיום הוא מונה רק 14.6%. האוכלוסיה היהודית עוזבת ומזדקנת. מספר הלידות בקרב יהודים קרס.

אם לא נתעשת ונפעל בנושא, נאבד את הגליל התחתון. הוא יהפוך לאקס-טריטוריה במדינת ישראל.

ביום שבו התפרסמה הכתבה, התפרסם ב-ynet מאמר של איתאי אילני, תחת הכותרת: "ישראל צפופה מדי. האקט הפטריוטי הוא לעשות שני ילדים ולא יותר". אגב, כותרת לפיה האקט הפטריוטי הוא לעשות חמישה ילדים, לא פחות, היה מוקע במנטרות כמו "הפשיזם מַלְאים את הרחם" בלה בלה בלה. אבל התערבות "פרוגרסיבית" ברחם הוא פוליטיקלי קורקט.

הניגוד בין הנתונים החמורים שהציג נדב אייל לבין המסר של אילני זועק לשמים. לא, ישראל לא צפופה מדי. תל-אביב רבתי צפופה מדי. הנגב והגליל ריקים ומשוועים ליהודים. השׁידרה המזרחית של ישראל, ממטולה והגליל העליון, דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה, בואך אילת, ריקים ומשוועים ליהודים. ההבהלות מהצפיפות של הארץ נשמעו כאן כבר בשנות העשרים של המאה שעברה. זה היה אחד התירוצים לספרים הלבנים שנועדו להגביל את העליה לארץ. "כושר הקליטה".

עלינו לפעול על פי הגיון הציונות ולעודד התיישבות באזורים הריקים, עליה רבתי של יהודים לארץ ישראל וכן, גם ילודה מבורכת. חברה עם ילודה נמוכה ממיטה על עצמה הזדקנות ומקרינה פסימיות, יאוש ועצבות. אני שמח וגאה שהולדתי שלושה ילדים וקצת מצטער שלא יותר מכך.

* גוגל הדיח את הכלב – גוגל הוא ידידו הטוב של האדם.

* איש השנה – מאז שנת תשס"ו (2006), אני בוחר מדי שנה את איש השנה, במאמר שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר".

אלה אנשי השנה שבחרתי לאורך השנים:

תשס"ו – חסן נסראללה.

תשס"ז – דניאל פרידמן.

תשס"ח – אהוד אולמרט.

תשס"ט – ברק אובמה.

תש"ע – רג'פ טאיפ ארדואן.

תשע"א – דפני ליף.

תשע"ב – בשאר אסד.

תשע"ג – יאיר לפיד.

תשע"ד – בנימין נתניהו.

תשע"ה – בנימין נתניהו.

תשע"ו – בוגי יעלון.

תשע"ז – דונלד טראמפ.

תשע"ח – דונלד טראמפ.

תשע"ט – אביגדור ליברמן.

תש"פ – בני גנץ.

תשפ"א – נפתלי בנט.

מי יהיה איש השנה תשפ"ב?

          * ביד הלשון

רסקו – בפינה שהקדשתי ליישוב בצרה, ציינתי שהיישוב הוקם בידי חברת "רסקו".

מהי חברת "רסקו" ומה מקור שמה?

רסקו היא חברת בנייה ומקרקעין ישראלית, שהוקמה עוד בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1934. היא הוקמה בידי הסוכנות היהודית, על מנת להקים שכונות מגורים ומשקים חקלאיים בעבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מקרב העולים מגרמניה.

רסקו היא חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ. שמה הוא ראשי התיבות באנגלית: Rural And Suburban Settlement Company.

* "חדשות בן עזר"

הרצל / להקת גייסות השריון

פינתי השבועית ברדיוטק, 5.9.22

את פינתי האחרונה סיימתי במילים "כאן אורי הייטנר (פאוזה) באזל". היה זה הומאז' ל"כאן יואב טוקר (פאוזה) פריז". וגם ל"כאן דרורה פרל (עשרים ואחת עשרים ושתיים עשרים ושלוש עשרים וארבע) וושינגטון". ולאחרונה אהבתי מערכון של "זהו זה" עם "כאן חן ביאר. באבי יאר".

אז מה עשיתי בבאזל? השתתפתי בכנס הרצל למנהיגות, שארגנה ההסתדרות הציונית העולמית. אירוע מרשים ביותר, בהשתתפות מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות, שעסק לעומק באתגרי הציונות בימינו. האירוע נערך לציון 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שנערך בדיוק באותם תאריכים של הכנס. השתתפתי בכנס כחבר הוועד הפועל הציוני, שבו אני מייצג את תנועת "דרך ארץ". שיאו של הכנס היה ערב מרגש ביותר, בהשתתפות הנשיא הרצוג, באולם שטאדטקאזינו, שבו נערך הקונגרס הציוני הראשון. היה זה בעבורי כמו נסיעה ברכבת הזמן למעמד הר סיני של ימינו. כמובן שבהזדמנות חגיגית זו לא החמצתי הזדמנות להצטלם במרפסת של הרצל, במלון "שלושת המלכים" בבאזל. אבל לא אמרתי שבבאזל ייסדתי את מדינת היהודים, כי אמרו את זה כבר לפניי.

מנהיגותו של הרצל היא תופעה בלתי נתפסת. קם אדם, שאף אחד לא בחר בו, שלא היה לו כל ניסיון פוליטי או מנהיגותי, הקים תנועה לאומית, הצליח להתקבל אצל מנהיגי מעצמות כמייצגה של אומה, הקים מוסדות שהפכו למדינה בדרך וחולל מהלך שהביא להגשמת חזונו, שנתפס בשעתו כפנטזיה מטורללת של אדם מעורער, בחלוף חמישים שנה. הוא עצמו קרס, ונפטר מדום לב בשנת 1904, בגיל 44 בלבד. את הפינה היום נקדיש לזכרו.

לפני שנים אחדות, ביום השנה לרצח רבין, השמענו כאן את תרגומה של נעמי שמר לשירו של וולט ויטמן "הו רב חובל", שאותו כתבה לזכר רבין. ויטמן כתב אותו לזכר הנשיא לינקולן לאחר רציחתו. לאחר מותו של הרצל, תורגם שירו של ויטמן ליידיש, כשיר לזכרו של הרצל. היה בכך ביטוי לתחושת היָתְמות עם מותו הפתאומי של רב החובל באמצע המסע.

שיר על הרצל שאני אוהב מאוד, הוא שירו של יענקלה רוטבליט "בנימין זאב", שאותו שרה רבקה מיכאלי. רוטבליט מספר שהוא לוקח שטר של מאה ל"י, שעליו הופיע דיוקנו של חוזה המדינה, מביט בו ופונה אליו ומציג לו את הצדדים המכוערים במדינה, ומבקש ממנו לשים יד על הלב ולהשיב – האם את זאת הוא חזה?

השיר שנאזין לו היום, הוא שירו של יורם טהרלב "הרצל".

טהרלב הציג את סיפורו של הרצל כטרגדיה. האיש שנתן למדינה את הלב, תרתי משמע. מצד אחד הוא נתן את הלב בכך שהשקיע את כל כולו במיזם הציוני בהתמסרות טוטלית. ומצד שני, הוא נתן את הלב במובן שהוא מת מדום לב, כי את הלב שלו הוא נתן למדינה שאותה חזה ועליה חלם.

טהרלב מזכיר את רעיו של הרצל ושותפיו, וולפסון, נורדאו, אוסישקין ומוצקין. בבאזל הם "וכל הצירים הנכבדים" ייסדו את מדינת היהודים. הוא מציג מה נתן כל אחד מהם – וולפסון את הכספים, נורדאו את הפרסום, אוסישקין, איש הציונות המעשית, את המרץ של הדור. ביאליק נתן את "אל הציפור". זהו שירו הראשון של ביאליק, "שלום רב שובך ציפורה נחמדת", שיר ציוני של ערגה לארץ ישראל, וביטוי למפעלו הרוחני והתרבותי של ביאליק, כמשורר הלאומי של ישראל, שכתב את השירים הלאומיים הגדולים כמו "בעיר ההריגה", "תחזקנה", "למתנדבים בעם", "ראיתיכם בקוצר ידכם", שירים שטלטלו דורות של יהודים. אבל כל אלה ואחרים לא נתנו למדינה את מה שהרצל נתן. הוא נתן את הלב.

הוא מציג את פעלתנותו הבלתי נלאית והמרץ הבלתי נדלה של הרצל, שאץ רץ "מן המזכיר אל השר, מן המיניסטר אל הגראף". רץ אליהם כשהוא מאמין כתינוק בכל מה שבדה ואמר "אם תרצו – אין זו אגדה". הוא תיאר את נסיעותיו לסיני, לגליל וליהודה, לבדיקת ההיתכנות להתיישבות יהודית. על דהרתו על פרד, בעת ביקורו בארץ ישראל, למפגש קצר עם קיסר גרמניה וילהלם השני. והוא מזכיר את מריבותיו עם מונטיפיורי ורוטשילד. אכן, היו לו מריבות עם רוטשילד. אבל מונטיפיורי נפטר עוד לפני שהרצל הגה את מדינת היהודים. אבל זה כנראה התאים לחרוז ובטח לסיפור. הוא מזכיר איך בהתמסרותו המוחלטת לעשיה הציונות, הזניח הרצל את משפחתו, שנשאה על גבה את "צרת היהודים". והוא מזכיר איך הוא לא היסס לרדת לאשפתות הבקשיש כדי להשיג ראיון עם השולטן הטורקי. אפילו לשולטן הוא נתן את הלב. בבית האחרון הוא מתאר איך כאשר כבר קמה התנועה וניתן היה להיווכח בכך שיש התחלה, הוא נאלץ לשלם את מחיר התהילה. כל הגורמים בתנועה לחצו עליו, מי בדרישות ובקשות למשאבים ופרסום ומי שניסו למשוך את התנועה לכיוונים אידיאולוגיים שונים. "אחד דרש את הכספים והחובות, אחד דרש את הפרסום והכבוד. אחד דרש מהפכה, אחד שוויון, אחד דרש מיד את כל ציון. והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו, נתן את הלב ועצם את עיניו. ואחר כך כל האדונים הנכבדים בכו על חוזה מדינת היהודים".

יאיר רוזנבלום הלחין את השיר. שרה להקת גייסות השריון.   

הרצל וכל האדונים הנכבדים

בבאזל יסדו את מדינת היהודים

וולפסון ונורדאו ואוסישקין התוסס

ומוצקין וכל הצירים של הקונגרס.

וולפסון הביא למדינה את הכספים

נורדאו נתן את הפרסום והכבוד.

אוסישקין נתן את המרץ של הדור

וביאליק נתן את "אל הציפור"

רק הרצל הלך שם דווה וכואב

כי הרצל נתן למדינה את הלב.

הוא רץ ודאג ונאם ונדחף

מן המזכיר אל השר

מן המיניסטר אל הגראף

האמין כתינוק בכל מה שהוא בדה

ואמר "אם תרצו אז אין זו אגדה"

נסע לסיני, לגליל וליהודה

בדק את הקרקע ואת כלי העבודה

חצה את הים ועל פרד הוא דהר

במקווה ישראל הוא פגש את הקיסר

ואז לפני וילהלם הוא חש פתאום כאב

כי שוב היה צריך לפתוח את הלב.

הוא לחם במונטיפיורי וברוטשילד הוא נזף

והשקיע בקונגרסים את כל חסכונותיו

בבית הוא הניח אישה וילדים

שחשו על גבם את צרת היהודים

לכלך הוא את ידיו ולא חש עצמו קטן

בקשישים שילם ונפגש עם השולטן

כי אחרת איך עבדול חמיד השני

היה מתמצא בעניין הציוני

הוא היה קצת בנימין והיה קצת זאב

אך אפילו לשולטן הוא הציע את הלב.

ובסוף כשראו שישנה כבר התחלה

הוא נדרש לשלם את מחיר התהילה

אחד דרש את הכספים והחובות

אחד דרש את הפרסום והכבוד

אחד דרש מהפכה, אחד שוויון

אחד דרש מיד את כל ציון

והרצל, שכלום לא נשאר לו בחייו

נתן את הלב ועצם את עיניו

ואחר כך כל האדונים הנכבדים

בכו על חוזה מדינת היהודים.

המלאכים של 669 / האחים והאחיות

פינתי השבועית ברדיוטק, 29.8.22

שלשום מלאו 75 שנים לגידי קורן, מלחין, פזמונאי, סופר, מדען ורופא.

ב-1971 הקים גידי קורן את להקת "האחים והאחיות" שהייתה פופולרית מאוד בשנות השבעים והשמונים, וקמה מחדש ב-2002. הרכב הלהקה השתנה פעמים אחדות. הציר המרכזי של הלהקה היא סוזי מילר. גידי ניהל את הלהקה והלחין את מרבית שיריה. הלהקה הופיעה בעיקר בשירי משוררים ובשירי ילדים. עם המשוררים שגידי הלחין משיריהם נמנים יהודה עמיחי, זאב ז'בוטינסקי, לאה גולדברג, אמיר גלבוע ובעיקר נתן יונתן, שהלהקה הוציאה תקליט ארוך נגן משיריו. חלק גדול מיצירתו של קורן היא של שירי ילדים, להם הוא כתב גם מילים. הוא אף כתב מחזות זמר לילדים.

במקביל לקריירה המוסיקלית שלו הוא פיתח את הקריירה הרפואית. את להקת "האחים והאחיות" הוא הקים וניהל במקביל ללימודי הרפואה. הוא סיים את לימודיו ב-1974 והתמחה ברפואת ילדים ב"שיבא". ב-1982 נסע להתמחות ייחודית בבית חולים לילדים בקנדה. ב-1986 הצטרף לסגל בית החולים לילדים בטורונטו ולסגל בית הספר לרפואה בעיר. הוא אחד מגדולי המומחים בעולם לנושא תסמונת האלכוהול העוברי. הוא פרסם 15 ספרי רפואה וכ-1750 מאמרים מדעיים בנושא, עמד בראש קתדרה שעסקה בתחום ועשה חיל.

אולם ב-2016 איבד קורן את רישיון הרפואה בקנדה, בשל פרשה של בדיקות לא-אמינות בנושא זיהוי בשימוש בסמים של הורים. נטען כלפיו, שבשל חוות דעת שגויות של המעבדה שלו, הופרדו ילדים מהוריהם בטעות.

קורן שב עם משפחתו לישראל. הוא משמש כמדען בכיר במכון מחקר של קופת חולים מכבי וכפרופ' אורח באוניברסיטת תל-אביב ומרצה בפקולטות לרפואה בצפת ובאריאל.

נחזור לקריירה המוסיקלית של קורן. הוא הלחין את "הבלדה על ברוך ג'מילי", השיר שזיכה את שלמה ארצי במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון 1974. "שובי דובי" בביצוע "האחים והאחיות" זכה במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים ב-1976. שיר נוסף שלו זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון 1980 – "פזמון חוזר" בביצוע "האחים והאחיות". עוד שיר שלו שהשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון הגיע למקום השני ב-1971 – "שיר בבוקר בבוקר" של אמיר גלבוע, בביצוע שלמה ארצי, המוכר כ"פתאום קם אדם".

עוד משיריו של קורן: "עיר שלום" של ז'בוטינסקי, "אלוהים שמור על אמא", "כמו בלדה" המוכר כ"אם זר קוצים כואב" של נתן יונתן, "שני אלונים" של נתן יונתן ו"שירים עד כאן". השיר "שירים עד כאן" של נתן יונתן מוכר בעיקר בלחנו הנפלא של נחום היימן בביצוע להקת "חופים", אבל הלחן של גידי קורן בביצוע "האחים והאחיות" לא פחות יפה, והוא כולל בית שאינו מופיע בביצוע להקת "חופים". הבית שונה מהמשקל של השיר, אך בניגוד להיימן קורן לא ויתר והלחין גם אותו.

השיר שנשמע היום, מחבר את הקריירה המוסיקלית, הקריירה הרפואית והקריירה הצבאית של גידי קורן.

השיר נקרא "המלאכים של 669", שקורן כתב את מילותיו ואת לחנו, ולהקת "האחים והאחיות" עם הסולנית סוזי מילר מבצעת אותו. 669 היא היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד בחיל האוויר. היא נחשבת לאחת מארבע יחידות העילית של צה"ל, לצד סיירת מטכ"ל, הקומנדו הימי וסיירת שלדג. היחידה הוקמה ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה טייסים רבים נאלצו לנטוש את מטוסיהם, ועלה הצורך ביחידה מיוחדת לחילוץ הטייסים בשטח אויב. מפקד חיל האוויר באותה תקופה היה בני פלד, והוא החליט על הקמתה. גידי קורן שירת במילואים כרופא מוסק ביחידה.

כעבור כמעט חמישה עשורים, הוא כתב את השיר על היחידה. הוא השתתף בסבב הופעות עם להקת "האחים והאחיות" המחודשת ושם הוא גם סיפר את סיפור השיר. אקריא דברים שכתב קורן על השיר ב-2019: "כרופא מוטס ב-669 הגעתי למסקנה שאחרי כמעט 50 שנה מגיע ליחידה הפלאית הזאת שיר משלה. את השיר כתבתי בשנה האחרונה והוא זוכה לתגובות מרגשות מהקהל של להקת 'האחים והאחיות' כשאני מופיע איתם. במופע לוותיקי הרופאים המוטסים לא הייתה עין יבשה. הקדשתי את השיר לשני חבריי מתל השומר שנפלו בעודם באוויר מחלצים פצועים:

ד"ר אורי פרנד ז"ל וד"ר אחיקם אבני ז"ל, שניהם עבדו איתי בשיבא בתל השומר. אורי נפל במלחמת יום כיפור (עוד לפני הקמת היחידה) ואחיקם – ביום העצמאות שנה לאחר מכן".

נאחל לגידי קורן עוד שנים רבות של עשיה מוצלחת ברפואה, במדע ובמוסיקה.

על האדמה מוטל פצוע,

חובש רכון עליו,

המצב קשה, חובש לא רגוע,

לאט נופלות פניו,

נושר הוא עיניים לשמיים

מאין יבוא עזרו?

הוא מטפל בשתי ידיים

באיש ובשברו.

ופתאום מתוך החושך

טרטור של מנועים,

הולך וקרב משק כנפיים,

הדרורים נסים,

ובדרך נס נפתחים השמיים,

נוחת מסוק אפור,

"תודה לאל, לוחש חובש,

החזרתם לנו את האור".

הנה באים המלאכים

רכובים על ציפור ברזל,

עוד רגע יישאוך אל חוף מבטחים

על כנפי האל,

הם יביאו אותך אל חוף הישע,

המלאכים של שש שש תשע.

השניות חולפות במתח,

אויב מעבר לגבעה,

רצים עם אלונקה בשטח,

הזמן מרגיש כמו שעה,

רופא, חובש, שני טייסי הישע,

איתם שני לוחמים,

ובגדוד לוחשים את שמם: שש תשע

כמו תפילה למרומים.

לא אני הוא האיש / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיוטק, 22.8.22

ביום ראשון שעבר הלך לעולמו אחד היוצרים החשובים בתולדות המוסיקה הישראלית, צביקה פיק. הוא הותיר אחריו מאות שירים, שהפכו לחלק ממחזור הדם של הישראליות.

צביקה פיק נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג. החל את דרכו בלהקות קצב שונות ובהן "שוקולדה". היה הסולן של המחזמר "שיער" – תפקיד שהפך אותו לכוכב ענק והוא התמסר לתפקיד הסטאר. לאחר המחזמר החלה הקריירה שלו כסולן וכמלחין לעצמו ולרבים מהזמרים הישראלים.

בראיונות עמו, סיפר צביקה פיק שמשחר ילדותו ועד עתה, כל הזמן מתרוצצות בראשו מנגינות. הוא כל הזמן מלחין. רובן אינו הופכות לשיר. ויש שהן מתבשלות לשיר, וכבר במחשבה בראשו הוא מתזמר את הנגנים ומעבד את התפקידים השונים ואת המעברים המוסיקליים. כשהוא מתיישב ליד הפסנתר, הוא רק מוציא לפועל את הלחן שכבר היה בראשו. במרבית שיריו, המנגינה נכתבה לפני המילים. אך גם כאשר הוא מלחין שיר למילים, התהליך דומה – רובו התנהל בראשו, ברעיונות שעליהם חשב ואז הוא יישם אותם ליד הפסנתר. מה שאני אוהב במיוחד ביצירותיו של צביקה פיק, הוא את קטעי המעבר, קטעי הסולו של הקלידים ואת קטעי הפתיח של רבים מן השירים. מסתבר, שאותם קטעים נהגו מראש, יחד עם הלחן של המילים.

צביקה פיק הוא מלחין ואף פעם לא ניסה לכתוב תמלילים לשיריו. את מרבית שיריו כתבה אשתו הראשונה מירית שם-אור. שירים אחרים כתבו לו הפזמונאים המובילים בישראל. קטגוריה מיוחדת במכלול יצירתו היא שירי המשוררים. ב-1978 הוא הוציא תקליט של שירי משוררים ומאז שירים אלה הם מרכיב משמעותי ביצירתו. בעיניי, השירים הללו הם פסגת יצירתו. בחלק משיריו, בולט הפער בין רמת הלחן לרמת המילים. כך, למשל, השיר "מרי לו", שכתבה מירית שם-אור, מגדולי להיטיו ושיר הנושא במחזמר של "הבימה" על יצירתו. בעיניי, זוהי יצירת מופת מוסיקלית גאונית, המולבשת על מילים בנאליות, החסרות את הניצוץ היצירתי ההולם את המנגינה הנפלאה. ההלימה בין המילים והמנגינות באה לידי ביטוי בשירי המשוררים.

המצליח והמפורסם בין שירי המשוררים שהלחין צביקה פיק, הוא "נאסף תשרי", שכתב נתן יונתן. העובדה שצביקה פיק נפטר בחודש אב, הפכה את השיר, הנפתח במילים "מת אב", לשיר המשמעותי שליווה את הידיעה על מותו. את "נאסף תשרי" השמענו לא מכבר בפינה זו. שיר נוסף של משורר שהשמענו כאן, היה "על חטא" של יונתן רטוש. בין שירי המשוררים הנוספים של צביקה פיק נזכיר את "שושנת פלאים" של טשרניחובסקי, "ערב סתיו יפה" של אלתרמן, "השנים שחלפו" ו"שוב נתחיל מחדש" של נתן יונתן, "אין מדינה לאהבה" ו"פרפרה" של יהונתן גפן, "צער אינו משאיר סימנים" של נתן זך, ו"כוכבים בדו" של אלכסנדר פן.

אנו נאזין היום לשיר אחר של אלכסנדר פן, שזכה ללחן מקסים של צביקה פיק – "לא אני הוא האיש".

פן כתב את השיר שנה לאחר עלייתו לארץ, ב-1928. הכותרת המקורית של השיר היא "לא אני". השיר התפרסם בכתב העת "כתובים" ב-1929. בשנה שבה כתב פן את השיר, הוא התחתן עם בלה דון. בלה הייתה נערה בת 18 שפן התאהב בה בטירוף וחיזר אחריה נמרצות ובעיקשות, אך היא לא נענתה. הוא איים פעמים אחדות בהתאבדות ואף ירה לעצמו ברגל ופצע את עצמו. בלה התפעלה מגילוי האהבה הזה ונעתרה לו. בַּשיר, שכתב באותה תקופה, הוא כותב שלא הוא האיש שיביא לה טבעת. במקום טבעת הוא הביא לה את צרור קורות נדודיו הישנים. "אחר לך יביא טבעת", הוא כותב. אך, כאמור הוא דווקא הביא טבעת לבלה באותה שנה. נישואיהם לא האריכו ימים, אך הם הניבו את בתם זרובבלה ואת בנם אדם שנפטר בגיל שנתיים וחצי.

ב-1972, יומיים אחרי פטירתו, יצא ספר שיריו "היה או לא היה" בעריכת יוסי גמזו. השיר "לא אני" נכלל בו. אותה תקופה התאפיינה בטרנד של הלחנת שירי משוררים. השיר זכה למספר לחנים.

הראשון שהלחין אותו היה משה וילנסקי, ל"חגיגת הזמר העברי" במוצאי יום העצמאות 1976, שבניגוד לפסטיבלי הזמר בשנים שקדמו לה, היא לא היה אירוע תחרותי. את השיר ביצע יהורם גאון. המלחין השני היה רוני וייס, ב-1978, עבור אריק לביא. השיר נכלל בתקליטו של לביא "אני אשיר לך שיר".

באותה השנה, צרויה להב הסבה את תשומת לבו של צביקה פיק לשיר. הוא התרשם וכתב את הלחן היפה ביותר. השיר נכלל בתקליטו עתיר להיטי הענק "מוזיקה". השיר זכה להצלחה גדולה, כמו רבים משירי התקליט ובהם "מרי לו", "מוזיקה", "שוב נתחיל מחדש", "נאסף תשרי", "אהבה בסוף הקיץ", "אין מדינה לאהבה" ו"שושנת פלאים".

לצורך המנגינה, שינה צביקה פיק מעט את המילים. לכן, אקרא את המילים המקוריות:

לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ, לֹא אֲנִי –

אֶל בּוֹאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ.

צְרוֹר קוֹרוֹת נְדוּדַי הַיְשָׁנִים

לָךְ הֵבֵאתִי בִּמְקוֹם טַבַּעַת.

אַל תַּטִּילִי מֶבָּט, כַּחַכָּה, –

אֶת עָצְבִּי מֵעֵינַי לֹא יִמְשֶׁה הוּא.

כִּי לֹא לִי אַתְּ לֵילוֹת מְחַכָּה,

לֹא אֵלַי בְּדִידוּתֵךְ נִמְשֶׁכֶת.

לֹא כּוֹכָב בְּיָדִי, לֹא חֲלוֹם –

יְתוֹמָה מִשְּׁנֵיהֶם וְרֵיקָה הִיא.

לוּ קִרְבִי נָא וּרְאִי בַּחַלּוֹן

עַל מִצְחִי הֶעָיֵף אוֹת קַיִן.

מָה אִכְפַּת לָךְ אֲנִי אוֹ הוּא,

אוֹ אַחֵר יִתְנַבֵּא עֲלֵי סַעַר,

וּבַלֵּיל, תּוֹךְ לִחוּשׁ וְהִרְהוּר,

תֵּרָקֵם לָךְ בְּדָיַת הַסַּהַר.

וְעִם אוֹר, עֵת הַשַּׁחַר יַקִּישׁ

בְּקַרְנֵי אַרְגָּמָן עַל הַדֶּלֶת, –

הוּא אֵלַיִךְ יָשׁוּב לְהַגִּישׁ

לָךְ שִׁירָה מַשְׁכִּימָה עַל אַיֶּלֶת.

מִכֻּלָּם מְנַת-חֶלְקֵךְ תְּאַלְּמִי –

בּוֹ הָעֹז, בּוֹ הַצְּחוֹק, בּוֹ הַכֹּחַ.

וּבְמוֹתֵךְ לֹא יֵדְעוּ לְמִי

אַתְּ הִקְדַּשְׁתְּ אֶת לִבֵּךְ הַמָּנוֹחַ.

אַל תִּבְכִּי, תַּעֲבֹרְנָה שָׁנִים

וְאַחֵר לָךְ יָבִיא טַבַּעַת.

וַאֲנִי –

לֹא אֲנִי, לֹא אֲנִי

הוּא הָאִישׁ אֶל בּוֹאוֹ מְצַפָּה אַתְּ.

הדובר בשיר עוסק באהבתה של אישה שאין בכוונתו לשאתה לאישה. הוא אינו מאמין שאהבתה צריכה להיות נתונה לו אלא לאחר. "מה אכפת לך: אני או הוא או אחר יתנבא עלי סער", שעשוי להגיע בעתיד הרחוק, "תעבורנה שנים ואחר לך יביא טבעת" והוא מתייחס בסרקזם לאהבתה אליו: "ובמותך לא ידעו למי את הקדשת את לבך המנוח".

כמו ברבים משיריו, אני אוהב מאוד את הפתיח ואת קטע המעבר המוסיקלי בשיר. בעיניי, "לא אני הוא האיש" הוא אחת מפסגות יצירתו של צביקה פיק.

יהי זכרו ברוך!

לא אני הוא האיש לא אני

אל שובו משכבר מצפה את

את קורות נדודי הישנים

לך הבאתי במקום טבעת.

במבט אל תצודי יגון

הוא חלף אך לא מת עדיין

התקרבי וראית בחלון

על מצחי העייף אות קין.

אל תבכי תעבורנה שנים

ואחר לך יביא טבעת

ואני לא אני, לא אני

הוא האיש אל בואו מצפה את.

מה איכפת לך אני או הוא

או אחר יתנבא ביער

ובחצות תוך דממת הרהור

לך ירקום אגדת הסהר.

והשחר בשחוק עת יקרא

ויחרוק שן מבעד לדלת

אז יופיע אחר ושירה

לך ישיר משכימה ונבדלת.

אל תבכי תעבורנה שנים…

מכולם מנת חלקך תקחי

בו יגון בו הצחוק בו הכח

ובמותך לא ידעו למי

את הקדשת את ליבך המנוח.

אל תבכי תעבורנה שנים…

מת אב – על צביקה פיק

מת אב ומת אלול, ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עמם. וגם צביקה פיק מת באב.

משחר נעוריי, אהבתי מוסיקה עברית. זו לא הייתה רק אהבה פרטית, אלא גם קבוצתית. קבוצת ההשתייכות שלי, חבריי לתנועה, הייתה מחוברת מאוד לאריק איינשטיין ושלום חנוך, חוה אלברשטיין, מתי כספי, יהודית רביץ ונורית גלרון, להקת "כוורת" ואח"כ "גזוז", ולהקת "תמוז", יוני רכטר ושם טוב לוי ושלמה גרוניך. אהבנו אותם מאוד. אהבנו להאזין להם, לשיר את שיריהם. אולם כנערים, היה לנו גם צורך לאהוב לשנוא, ולשם כך צריך שיהיה מי שנאהב לשנוא אותו. היום מכנים זאת "האחר". ה"אחר" שלנו היה צביקה פיק. "פיקה צביק" כינינו אותו בלעג, וזה היה ממש מצחיק. או כך, לפחות, חשבנו.

צביקה פיק סימל בעינינו את התרבות האחרת – את מה שעורר את סלידתנו. האיש האקסטרווגאנדי הזה, עם סמלי הסטאר, עם הנצנצים והפייטים, עם השיער הצבוע בשלל צבעים, עם הבגדים הרעשניים והנוצצים, עם דבוקת הנערות, המעריצות ההיסטריות והצווחניות, הנשרכות אחריו ובכלל – פולחן אליל הנוער, אליל הזמר שהוא טיפח.

קשה היה להכחיש שהלחן ל"נאסף תשרי" ול"לא אני הוא האיש" יפה. אז מה? לא ניתן לעובדות לקלקל את העמדה הנחרצת שגיבשנו.

אם האזנתי לשיריו, היה זה לצורך תחביבי באותם ימים – חקיינות. ידעתי ואהבתי לחקות, ונהגתי לחקות פוליטיקאים, זמרים וכמובן את המורים. ומה כיף יותר מפרודיה לועגת על פיקה צביק, עם הבלטה מגחיכה של האינפוף שלו?

חלפו שנים. ליתר דיוק, עשרות שנים.

עדיין אני אוהב את אריק וחוה, את שלום ומתי כספי, את שלמה ארצי ויהודית רביץ וכוורת וכל הגוורדיה ואת שיריהם.

אבל דעתי על צביקה פיק השתנתה מן הקצה אל הקצה. אני מכיר היום בגדולתו כאחד המוסיקאים הגדולים שלנו, כמלחין גאון, היוצר מלודיות נפלאות, כמעט אמרתי מושלמות. במאמר שפרסמתי כאשר זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים בשנת 2011, הצגתי את השינוי שחל לאורך השנים בגישתי לצביקה פיק. כאדם בוגר, אני רואה בצביקה פיק אמן בסדר גודל של מוסיקאים כמתי כספי, שלמה גרוניך ויוני רכטר. לפני 40 שנה לא הייתי מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה. אז נהגנו לזלזל בו, בזמר הפופ, איפה הוא ואיפה הרוקרים – שלום ושמוליק קראוס ודני ליטני וכו'. אבל האמת היא שצביקה פיק הוא בהחלט רוקר. רוקר גדול. הוא היטיב לשלב פופ ורוק.

לא, איני אוהב את סגנון חייו. גם היום, למעלה מארבעים שנה אחרי תקופת הנעורים עליה דיברתי, נשארתי נאמן לג'ינס, לטריקו ולסנדלים, בדיוק כפי שהייתי אז. ה"לוק" הראוותני והרהבתני של צביקה פיק רחוק מטעמי היום, בדיוק כמו אז.

אבל בראיה בוגרת, אני עושה אבחנה ברורה בין האמנות לבין התפאורה של האמן. ומרגע שהצלחתי לעשות את האבחנה הזאת, גיליתי מחדש את צביקה פיק, האמן הגדול.

צביקה פיק, נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג.

צביקה פיק מת באב, ולא בכדי מותו באב העלה בקרב רבים את האסוציאציה לשירו המקסים, אחד היפים בשיריו, "נאסף תשרי".

השנה – 1978. צביקה פיק, אליל הזמר, זמר השנה ברשת ג' ובגל"צ, הוציא את תקליטו המוצלח ביותר, שזכה להצלחה היסטרית – "מוזיקה", עם להיטיו הגדולים "נאסף תשרי", "מרי לו", "אהבה בסוף הקיץ" "מעלה מעלה", "לא אני הוא האיש", "שוב נתחיל מחדש" ואחרים. את רוב השירים כתבה אשתו, באותם הימים, מירית שם אור, אך הוא שילב בתקליט שירי משוררים – אלכסנדר פן ושני שירים של נתן יונתן. אגב, את "נאסף תשרי" הוא הוציא עוד זמן קצר קודם לכן, באותה שנה, בתקליט שירי משוררים. 

שיר כזה, שירת משורר, לא מתיישב בתודעתנו עם מצעדי פזמונים דווקא. אבל האמת היא שהוא קשור מאוד למצעד. ב-1977, נבחר צביקה פיק לזמר השנה ומלחין השנה ברשת ג'. עורכת המצעד, דליה הלר, ביקשה ממנו להלחין, בזכות היבחרו, שיר של משורר – שירו של נתן יונתן "מת אב ומת אלול". היא פנתה קודם לכן ליונתן וקיבלה את רשותו. היא אף קיבלה את רשותו לשנות את שם השיר ל"נאסף תשרי", שם קצר וקליט יותר. השיר היה ללהיט ענק, וכעבור שנה הוא זכה לתואר "שיר השנה" (והקדים אפילו את יצירת המופת "עטור מצחך" ואת הלהיט הישראלי הראשון שזכה באירוויזיון "אבניבי").

סיפרתי בתחילת המאמר על היחס המזלזל של חבריי ושלי לצביקה פיק – האמת היא שהיחס המזלזל היה גם מצד עורכים, מבקרים ומוסיקאים, שזלזלו בעיקר במילות שירי הפופ שהוא שר. והנה, הוא פרץ עם "נאסף תשרי" – השיר שינה את היחס אליו, פתח אליו קהלים אחרים, מבוגרים יותר, אוהבי שירה. בעקבות השיר הזה, חברת CBS היוקרתית והאליטיסטית חתמה אתו על חוזה. פיק עצמו אמר על כך בראיון לעיתונאי דודו אורן: "מבחינה מוזיקלית מקצועית, אחרי השיר הזה כאילו נולדתי מחדש".

פיק הופיע עם השיר בתכנית הפופולרית "עוד להיט", ובו חשף לראשונה לקהל הישראלי את הסינתיסייזר, שהיה אז חידוש בישראל. כמו ברבים משיריו, גם "נאסף תשרי" מתאפיין במעברים חדים ומפתיעים, בין לחן נוגה בבתים, לפזמון סוער וקופצני.

אז מה הסיפור של השיר הזה? הסיפור מתחיל בשליש הראשון של המאה ה-11. משורר יהודי בגרנדה, ששמו שמואל אבן נגרילה וכינויו רבי שמואל הנגיד, שהיה שר הצבא של ממלכת גרנדה המוסלמית, כתב שיר שאלו מילותיו:

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם / גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,

בָּאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!

אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם / וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.

קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה / בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יוֹמָם!

ובכן, מדובר בשיר יין. הוא מתחיל במילים "מת אב". זה נשמע כמו התחלה של קינה על מותו של אדם. ואז "מת אלול". מסתבר שמדובר בחודשי השנה. אז נהוג היה לקרוא את השירים במשתה, וסוג כזה של תרגילים רטוריים נועד למשוך את הקהל. השיר היה שיר שיכורים קליל.

במלחמת יום הכיפורים, נפל ליאור, בנו של נתן יונתן. כעבור שנה, הוציא יונתן את ספרו "שירים". בספר הנפלא הזה, התפרסם השיר. נתן יונתן נטל משירו של ר' שמואל הנגיד את שורות הפתיחה, והעתיק אותם משיר שיכורים הדוניסטי קליל, לשיר של קינה והגות. הפתיחה, כמו הפתיחה של השיר המקורי, מבטאת תחושה קֹהלתית של סופיות, אך בניגוד למעבר הקליל ליין בשירו של שמואל הנגיד, קינתו של יונתן ממשיכה לעסוק במוות ובסופיות, בגחלת העמומה, באהבת הקיץ הגדומה, באישה השונמית, שנשלחה להיות לדוד לנחמה, אך אפילו היא לא הצליחה להוציא אותו מדיכאונו.

"מת אב", פותח יונתן את השיר, כרמז שעם מותו של הבן, מת גם האב, במידה רבה. בפתיחת השיר, בבית הראשון, שאח"כ הופך גם לפזמון, מופיעה ארבע פעמים המילה "מת". וגם "נאסף" – הכוונה ל"נאסף אל אבותיו", ביטוי מקראי למוות. והעמומה והגדומה משרים אף הם את אווירת האבל והסוף. הלחן של הבתים מתאים בהחלט לאווירה הזאת, ואז, המעבר הדרסטי לפזמון הסוער, נשמע מוזר ואולי לא שייך, אבל בעיניי הוא מעצים את הדרמטיות של השיר.

מת אב ומת אלול, גם נאסף תשרי – יש כאן הכנה דרמטית ליום הכיפורים, עשרה בתשרי, שבו, בדקות הראשונות של המלחמה, נפל ליאור בתעלת סואץ, בסוף המערב של שטח ישראל. בהמשך השיר, יונתן רומז לבנו, ליאור: "לך ילד, לך. אולי בסוף המערב, בין ים ליבשה בין אב לסתיו, יאור שלך יאיר בין חטאיו".

אב עוד לא מת ובאמצע אב מת צביקה פיק, שלפני כשלוש שנים לקה בשבץ מוחי, שממנו לא התאושש. אך בשלוש השנים הללו, הוא לא ויתר ועשה מאמצים הרואיים לחזור, ככל הניתן, להופיע וליצור. באמצע אב הוא נגדע ונאסף. יהי זכרו ברוך!

מת אב ומת אלול ומת חומם

גם נאסף תשרי ומת עימם

רק נשארה גחלת עמומה

של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית

תצמיד את ירכיה הקרות

אל חום האבנים שעל קברו.

מת אב ומת אלול…

וילד זר הולך ותר כמו שאול

את עקבותיו של אב ושל אלול

ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך, אולי בסוף המערב

בין ים ויבשה, בין אב לסתיו

יאור שלך יאיר בין חטאיו.

מת אב ומת אלול…

חטאי האיש והאישה והנחש

חטאת דוד באוריה, כבשת הרש

ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב

סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו

עם כל הדבש והנחש והאישה.

מת אב ומת אלול…

* "תבור – יהדות ישראלית"

צרור הערות 14.8.22

* ככה יעשה לאיש – נתניהו כמעט הצליח לחסל את יולי אדלשטיין. מי שזכה במקום הראשון בשתי מערכות הבחירות המקדימות הקודמות בליכוד, גורש בבושת פנים לירכתי הרשימה. שנתיים של חיסול ממוקד בידי תעשיית השקרים וההסתה עשו את שלהם. וכי מה יש לציוני ממלכתי לעשות בליכוד הביביסטי? ממלכתי – החוצה! החוצה!!!

ואף על פי כן, היו מספיק ליכודניקים שהשאירו אותו ברשימה.

* איש קיצוני ומסוכן – כאשר בג"ץ התערב שלא בצדק בפעולת הכנסת, יולי אדלשטיין הודיע על התפטרותו מן התפקיד, כי מצפונו אינו מאפשר לו לקיים את פסיקת בג"ץ. הוא לא העלה על דעתו שהכנסת לא תציית לפסיקת בית המשפט. יריב לוין קרא לו לא להתפטר, אלא להפר בגלוי את צו בג"ץ. הוא הציע פוטש של יו"ר הכנסת. "אסתר חיות מוזמנת להגיע לבניין עם משמר בתי המשפט ולפתוח את ישיבת המליאה בעצמה", הוא אמר. במילים אחרות, הוא קרא ליו"ר להורות למשמר הכנסת להתעמת עם משמר בתי המשפט.

יולי אדלשטיין, כיו"ר הכנסת, שמר על המסורת של כל היו"רים, מאז יוסף שפרינצק, היו"ר הראשון – התנהלות ממלכתית, של אדם המייצג את כלל הכנסת ומגן עליה, על כבודה ועל מעמדה. יריב לוין לא ניסה לייפות את העובדה, שהוא רואה את תפקידו כיו"ר הכנסת כשליחו של נתניהו, ובכך הכפיף את הרשות המחוקקת למנהיג העליון. וכעת הוא מנסה להכפיף למנהיג העליון גם את הרשות השופטת.

יריב לוין הוא אחד הפוליטיקאים החכמים בכנסת, המשכילים, המעמיקים, הרהוטים, הבקיאים בחומר. והוא אדם קיצוני ומסוכן.

דחיקתו של יולי אדלשטיין, שהיה מס' 2 עד כה, לתחתית הרשימה, והחלפתו ביריב לוין, היא סמל להידרדרות הליכוד, ממפלגה לאומית ליברלית ממלכתית, למפלגת פולחן אישיות פופוליסטית ביביסטית, המסכנת את הדמוקרטיה.   

* לזכותו של יריב לוין – דווקא בשל הביקורת שמתחתי על לוין, וראייתי אותו כאדם קיצוני ומסוכן, אני רואה לנכון, למען ההגינות, להציג גם את זכויותיו.

בתוך הליכוד, היה זה יריב לוין שדחף בהצלחה את חוק יסוד משאל עם, שהוא נדבך מהותי ומשמעותי בדמוקרטיה הישראלית וחיזוק משמעותי לריבונות הישראלית. יש לציין, שנתניהו מאוד לא רצה בחוק, ובמשך שנים מרח, התחמק, מסמס ועשה הכל כדי לייבש אותו. יריב לוין לקח זאת כפרויקט אישי, והביא לתמיכת הליכוד בחוק. בסופו של דבר, מי שהביא לקבלת החוק, היה נפתלי בנט, אז מנהיג הבית היהודי, שהשתמש לשם כך בזכות שהייתה לכל סיעה בקואליציה להביא להצבעה חוק יסוד.

אני מציין לזכותו של לוין גם את מה שבזמן אמת שללתי אותו – יחד עם נתניהו הוא האיש שהביא לברית בין הליכוד לרע"ם. הוא היה אז יו"ר הכנסת, מנסור עבאס היה סגנו ויחד הם רקחו את המהלך שהוביל לפילוג הרשימה המשותפת והפיכת רע"ם לרשימה עצמאית, כדי להעניק את השלטון לנתניהו באמצעות רע"ם, אחרי שאיבד סיכוי להרכיב קואליציה של מפלגות ציוניות. כזכור, בצלאל סמוטריץ' הכשיל בסופו של דבר את המהלך. למה אני רואה את המהלך הזה כחיובי? כי הוא קידם את רעיון ההשתלבות של ערביי ישראל במדינה, ברגע שהם בוחרים להשתלב בה ולא מנסים לרשת אותה.  

* לתשומת לבו של יריב לוין – מה משותף לסילבן שלום, גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ויולי אדלשטיין? ארבעתם עשו טעות חמורה. הם העזו לנצח בפריימריז בליכוד ולהיות מספר 2 ברשימה. להיות שני ברשימת הליכוד זה חטא חמור וכפירה בעיקר. הרי לאלוהים אין סגן. מן הרגע שהם נבחרו, הם הפכו לאויבי המשפחה. תחילה לאט לאט, בשקט בשקט, הפצת שמועות ופייק ניוז, אח"כ גילוי כתף קרה, אח"כ מלחמה גלויה לחיסול החצוף.

לתשומת לבו של יריב לוין.

* השר הגרוע בתולדות המדינה – אמיר אוחנה הוא השר הגרוע בתולדות המדינה. היו לאורך השנים שרים גרועים, שרים שכשלו, אך אמיר אוחנה הוא השר היחיד בתולדות המדינה, שבא להרוס במזיד את התחום שעליו הוא אחראי. אוחנה היה מלאך חבלה, שליח לדבר עבירה, שנשלח למשרד המשפטים כדי להיות סוס טרויאני במערכת המשפט.

כאשר בממשלת האחדות הלאומית נאלץ הליכוד לוותר על תיק המשפטים, נשלח הפרויקטור להרס מדינת החוק להמשיך את מפעלו במשרד לביטחון הפנים. התוצאה הישירה – מחדל הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" ואסון הר מירון.

ועל כך גמלו לו מצביעי הליכוד בשיבוצו במקום השישי ברשימה (אגב, קראתי כמה אנשים שנשבעו שהוא ייבחר למקום הראשון. כלומר, זה עלול היה להיות אפילו עוד יותר גרוע).

* תועמלן בנשמה – בתקופת המאבק על הגולן, "ידיעות אחרונות", שהיה מגויס לתמיכה בנסיגה, השתמש בקלף מנצח להינדוס תודעת הציבור. הקלף המנצח הוא כתב העיתון בעל האזרחות הצרפתית, בועז ביסמוט. ביסמוט נשלח לפחות פעמיים לדמשק, להביא את מסר ניגוב החומוס בדמשק, אם רק ניפטר מהגולן. כתבותיו היו נוטפות צוף וחומוס, על הסורים שוחרי השלום. לא הייתה זו עיתונות. זו הייתה תעמולה לשמה.

תועמלן היה ותועמלן נשאר. כך היה ב"ישראל היום". כך היה ב"אולפן שישי". כך הוא יהיה בכנסת.

* אין משפט צדק ללא ייצוג הולם – עו"ד טלי גוטליב, שנבחרה לרשימת הליכוד בכנסת, מגלמת את כל הרע והמכוער בביביזם – השנאה למדינת החוק ולמערכת המשפט, הפצת תאוריות קונספירציה, התלהמות כלפי אנשי הפרקליטות, הרצון להעמיד את המנהיג העליון מעל החוק, הניסיון להלך אימים על הפרקליטות, בנוסח "נפטר את כל הבכירים ששמים לנו מקלות בגלגלים" וכיו"ב.

אבל לא על כך תוקפים אותה מכל הכיוונים, ובנושא שעליו תוקפים אותה – התוקפים אינם צודקים. תוקפים אותה על כך שכעו"ד היא מייצגת אנסים.

אין משפט צדק בלי הגנה מקצועית טובה לכל נאשם. כל אדם ראוי לייצוג, יהיה הנאלח שבפושעים; רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, מחבלים ופושעים נאצים. הסניגורים של אותם פושעים, שבזכות התייצבותם להגן על הפושעים, מאפשרים משפט צדק, מבצעים שליחות ציבורית וחברתית חשובה. אוי למערכת משפט, שאין בה ייצוג הולם לנאשמים. אוי לחברה, שאין בה משפט צדק.

העובדה שסניגור מייצג פושע, אין משמעותה בשום אופן תמיכה בפשע. למעט מקרים שבהם ההגנה היא מתוך הזדהות אידיאולוגית עם פושעים לאומנים, כמו במקרים של לאה צמל ואיתמר בן גביר.

* הליכוד ופרדוקס ההתנתקות – כצפוי, גלעד שרון לא נבחר בפריימריז של הליכוד. התעמולה נגד בחירתו ציינה את חלקו המשמעותי בעקירת גוש קטיף. זה נכון. אבל זה מגוחך, כאשר מדובר במפלגה, שהעומד בראשה, מאז חודשים ספורים לאחר העקירה ועד היום, תמך בה והיה שותף לה.

מכונת הכביסה של תעשיית השקרים וההסתה מפיצה נראטיב שקרי, לפיו נתניהו התנגד להתנתקות ואף שהוא עמד בראש המתנגדים. ולא ייאמן כמה רבים, ובהם רבים שכבר עמדו על דעתם באותה תקופה, מדקלמים בשכנוע עצמי עמוק את הפייק נראטיב הזה.

זהו שקר; אחד השקרים החביבים על נתניהו. לא זו בלבד שהוא תמך בעקירה – מעמדו הציבורי הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהייתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו, כנראה בצדק, שמאחורי הקלעים הוא גם פעל נגדה), אך הוא תמך.

ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת הייתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו).  בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתכנית.

לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד. לא זו בלבד שהצביע בעד, הוא ניסח עבור שרון נוסחת "פשרה" שתבטיח את הרוב הזה. למשל, נוסחה שבעטיה לימור לבנת הצטרפה להצבעתו בעד.

ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו. אגב, בנאומו פנה נתניהו לאורי אריאל ואמר לו: 'אני דורש משאל עם, אבל אני אעשה הכל כדי שההתנתקות תעבור'.

ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.

רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכל היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.

כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.

תעשיית השקרים שלו הפיקה סרטון שקרי המנסה להציג אותו כמי שהתנגד לעקירה. אם חצי אמת גרועה משקר, רסיסי אמת הם שקר בריבוע. בשעה שנתניהו תמך בעקירה והצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעדה, הוא במקביל גם דיבר נגדה. בשעה שהודיע על תמיכתו בעקירה במשאל חברי הליכוד, יש עדויות שהוא גם פעל מאחורי הקלעים לשכנע חברי ליכוד להצביע נגד. הסרטון אוסף את הרסיסים האלה כדי להציג תמונת כזב על התנגדותו, כביכול, לעקירה. זהו שקר וכזב. אפילו בסטנדרטים של תעשיית השקרים של נתניהו, סרטון התעמולה הזה קיצוני בשקרנותו.

במסגרת הפריימריז, מירי רגב הותקפה על חלקה בהתנתקות כדוברת צה"ל. איני חשוד באהדה לרגב, אבל בנושא הזה הביקורת עליה אינה מוצדקת. היא לא הייתה אז פוליטיקאית ולא אזרחית אלא קצינה בצה"ל, וחובתה הייתה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר. איני יודע מה הייתה אז דעתה הפרטית, אך זה ממש לא רלוונטי.

* האויב של עומר בר לב – תמונה המסמלת את נפילתו של השר לביטחון פנים עומר בר לב: בר לב מגיע לאזור פיגוע בתל-אביב, כדי לעמוד מקרוב אחרי המרדף ולמלא את משימתו כשר לביטחון פנים. למקום הגיע גם הפרובקטור הכהניסט החוליגן, שכמו ערפד מגיע לכל מקום שבו הוא מריח דם, כדי להסית, להתסיס, לשלהב יצרים ולפרוץ בפסטיבל מחולות על הדם, כשהוא חמוש בחסינות הפרלמנטרית. החוליגן הכהניסט הסתער על השר, כדי להפריע לו במילוי תפקידו, בצווחות, והתקשורת כמובן עטה על ההצגה. במקום להתעלם, בר לב החל להתווכח אתו בקולניות, כאילו יש לו סיכוי בקרב צווחות עם מי שהפרובוקציה והצווחנות אומנותו מאז ימי נעוריו (לצד תלישת סמלים ממכונית רוה"מ). זאת התמונה שיצאה מן האירוע – שני פרצופים מביטים זה בעיני זה, האחד כולו שנאה ופרובוקציה והשני – מבוכה. מפקד סיירת מטכ"ל, מייסד ארגון "אחרי", עומד נזוף מול הביריון שלא שירת יום אחד בחייו בצה"ל או בשירות לאומי; מי שכל חייו רק גרם נזק.

עומר בר לב קיבל על עצמו תפקיד קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. לשקם את משטרת ישראל; ארגון שהממשלה הקודמת ראתה בו אויב, פעלה נגדו ופגעה בו בחמש השנים האחרונות. להתמודד עם ירושה קשה של אובדן הריבונות הישראלית בנגב, במגזר הערבי ובערים המעורבות. להתמודד עם ירושה קשה של פשיעה ונשק בלתי חוקי למכביר במגזר הערבי. יחד עם סגנו סגלוביץ', בר לב עשה עבודה טובה, ואף שחלפה שנה אחת בלבד, בהחלט רואים כבר שיפור משמעותי במאבק בנשק הבלתי חוקי, במלחמה בטרור החקלאי, במלחמה בפרוטקשן ובמשפחות הפשע. בר לב עשה עבודה טובה, אך האויב שלו היה… הוא עצמו, בשורה של אמירות מביכות, כמו ההתחייבות לרדוף, לתפוס ולהכניס לכלא מחבל שנהרג בפיגוע ועוד. תדמיתו ירדה לשפל, והוא הודח בפריימריז. חבל.

* לגיון הזרים – כל חייו שרת יאיר גולן, כלוחם ומפקד, בצבא ההגנה לישראל. היום, כדי להחניף לבייס בפריימריז, הוא מכנה את צה"ל "צבא הכיבוש".

* לאומן גס רוח ואלים – את חכל"ש דב חנין נהגתי להגדיר "יהודי המחמד של הרשימה המשותפת". לעופר כסיף, גם באירוניה וכבדיחה אי אפשר להצמיד את השרש חמד. איש רע, גס, אוטואנטישמי נתעב, חוליגן אלים. מכל חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא הלאומן האנטי ישראלי הקיצוני ביותר. בחירתו במקום המשוריין ליהודי בחד"ש, מבטא את הקיצוניות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת. רשימה שמסוגלת להחזיק בתוכה אנטישמי מיליטנטי כמוהו, היא פסולת-חיתון באופן מוחלט לכל קואליציה, בלי סיפורי "הצבעה אחת", "תמיכה מבחוץ" וכו'.

* כלכלה ציונית – שר התקשורת יועז הנדל הודיע על החלטתו לחוקק רפורמה חדשה שתחייב את נטפליקס, דיסני, סלקום ופרטנר להשקיע מיליונים בתכני מקור. על כך, נמתחה עליו ביקורת שצעד זה אינו ליברלי – הרגולטור אינו צריך להתערב בשוק החופשי.

יועז הנדל דוגל בכלכלת שוק כשיטה כלכלית, אך לא כדת, העומדת מעל לכל שיקול וכל ערך. מיזם הדגל שלו כשר התקשורת, הוא פריסת הסיבים האופטיים; מיזם שהקפיץ את ישראל מהמקום המאה בעולם, לצד מדינות עולם שלישי, לצמרת העולמית ולמקום הראשון בקצב פריסת הסיבים. השבוע יועז השיק את פריסת הסיבים בנווה אור שבעמק המעיינות, בשבוע שעבר – בחד-נס שבגולן. השוק החופשי לא היה פורס סיבים בגליל ובנגב, בגולן ובערבה, במגזר הכפרי וביש"ע, במגזר הערבי ובפריפריה החברתית. רק התערבות הרגולטור איפשרה את המיזם הציוני הזה.

גאולה כהן אמרה פעם שלא מעניינת אותה כלכלה סוציאליסטית ולא כלכלה קפיטליסטית, אלא כלכלה ציונית.

אגב, האם כלכלות העולם ובהן כלכלת ישראל התאוששו מהקורונה בדרכי השוק החופשי?

* מחוץ לקופסה – כאשר מדובר על המחויבות הגדולה של ישראל להחזיר את החטופים ואת גופות חללי צה"ל שבידי חמאס, המחשבה הראשונה שעולה, היא עסקאות חליפין נוסח עסקת ג'יבריל, עסקת טננבוים ועסקת שליט. אלא שהעסקאות הללו עלו לנו במחיר דמים כבד, ואסור לחזור עליהן.

כמובן שהדרך הראויה היא דרך אנטבה, כלומר חילוץ בידי צה"ל. אך אפשר לחשוב על דרכים אחרות, מחוץ לקופסה.

כתבה לראש הממשלה אורנה שמעוני:

אדוני ראש הממשלה כל הכבוד!

מבצע שהשיג מטרותיו.

עכשיו הרגע להשיב את הבנים!

ביקשת אדוני ראש הממשלה שיביאו לך הצעות. אני האישה הקטנה מציעה מה שהצעתי ביומיים האחרונים לכמה "יועצי על" בתקשורת.

הצעתי היא: תמורת עוד 1,000 עובדים (היום כבר עוברים 15,000 ללא תמורה) נוספים עליהם, להשיב את הבנים ולהוסיף עוד 1,000 ועוד 1,000 לפי המשא ומתן.

עד שיסכימו. לא להתקפל ולא לקבל סירוב.

זה חשוב מאוד לחמאס, אתה אדוני הן יודע, שהם מקבלים חלק מכל משכורת. חשוב להם הכסף ויותר מכך אהדת העם הפלסטיני. לא רק יורים גם עובדים.

נהדר לעזתים.

גם לנו כמדינה.

זה הזמן, זו השעה אחרי מבצע שכל מטרותיו הושגו.

עכשיו תחזיר את הרעות עם הבנים.

תחזיר את הערבות ההדדית, שהביאה במבצע עליו ניצחת, לניצחון רק עם השבת הבנים.

לא משאירים חייל בכל מצב שהוא בשדה הקרב.

איתם עם חללי צה"ל את הבנים החיים.

ראש הממשלה יאיר לפיד זו שעתך!

תשיב את הבנים!

מעריכה אותך מאוד ואת מנהיגותך כראש ממשלה.

אורנה שמעוני.

האם ההצעה, כמות שהיא, מעשית? איני יודע. אבל זה הכיוון. לא לחזור על שגיאות העבר, אלא לחפש דרכים חלופיות, יצירתיות.

* סליחה שלא נהרגנו – מאז תחילת מבצע "עלות השחר", השוקניה באטרף. בכל מלחמה, מבצע או סבב הם תוקפים בחריפות את ישראל, אך הפעם – ביתר שאת. במה שונה המבצע הזה מקודמיו, שכל כך מעורר את חמתם?

ההבדל הראשון, הוא שהפעם ישראל נטלה את היוזמה, במכת מנע מקדימה. כך הם יכולים לחגוג על טענת ה"תוקפנות". הרי בעיניהם, נכון היה לאפשר לג'יהאד האיסלמי לבצע את זממו ולשגר טילי נ"ט לעבר אוטובוסים אזרחיים ישראליים. ורק אז… ואז מה? אז הם היו תומכים בתגובה הישראלית? חחחח. כפי שהם תמכו בפעולות התגובה הישראלית על הטרור בעבר.

ההבדל השני, שבאמת מטריף אותם, הוא שהפעם אין הרוגים ישראליים. הם אינם יכולים לסבול את המחשבה הזאת. הפעם, אפילו הדבר היחיד שניחם אותם, ניטל מהם. גדעון האו האו: "זה היה אחד המבצעים המשחיתים ביותר שידעה ישראל. לא בחצי חינם כמו קודמיו בעזה, אלא הפעם בחינם, על מלא. לא טיפת דם ישראלית, לא בית שחרב, לא גינוי מהעולם, ולו רפה. במחיר אפס שכזה, התאווה לעוד מבצעים תגדל כמובן. שלשום בשכם כבר היה אפשר להיווכח בתוצאות. לשחצנות הרגילה נוספה עכשיו גם התחושה הממכרת של הניצחון הקל והמתוק. רק הביאו לנו עוד מלחמות במחירי רצפה. הרי איש לא נהרג וכמעט שום בית לא נפגע ב'עלות השחר' ".

ועכשיו, גדעון לוי רוגל אלפר מתנפלים על החברה הישראלית, בשל הכתבות על מותו של הכלב זילי בחיסול המחבל בשכם. איזה חוסר הומניות של החברה הישראלית – מתאבלת על כלב, ולבה גס על ילדה בת חמש שנהרגה בעת סיכול ממוקד במבצע "עלות השחר". ורוגל אלפר לועג לכך שהצבא שהרג את הילדה מתיימר להיות הצבא המוסרי ביותר בעולם.

נתחיל בהרג ילדים. לא ילדה אחת נהרגה ב"עלות השחר" אלא שישה. עוד חמישה ילדים נהרגו מירי רקטה ששוגרה לישראל ונפלה בעזה. אם רקטה אחת הרגה חמישה ילדים, נכפיל זאת באלף רקטות ששוגרו לישראל במהלך המבצע, נבין מה ניסה גא"פ לעשות במבצע – לרצוח אלפי אזרחים ישראליים. כל אלף הרקטות שוגרו במכוון למטרות אזרחיות.

ואילו צה"ל, אכן, הצבא המוסרי ביותר בעולם, עצר פעולת סיכול כיוון שהטייס זיהה אזרחים שעלולים להיפגע. מפקד חיל האוויר פיקד באופן אישי על מכת הפתיחה, כדי להבטיח שלא ייפגעו בלתי מעורבים. צה"ל, יותר מכל צבא אחר בעולם, עושה הכל כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע. אחוז הבלתי מעורבים שנהרגים בפעולות צה"ל, נמוך לאין ערוך משל כל צבא אחר בעולם, ובמבצע הזה – ביתר שאת. הפשע נגד האנושות של המחבלים כפול – גם ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית וגם ירי מתוך אוכלוסיה אזרחית פלשתינאית והפיכתה למגן אנושי.

עודא בשאראת, גדעון לוי ורוגל אלפר מלינים על כך שאיננו מתמקדים בילדה שנהרגה, תמונתה אינה מתנוססת בכלי התקשורת ושמה אינו מוזכר. וכי יש עם כלשהו בעולם, שבמלחמה מתייחד עם ההרוגים בצד השני? כן, כאשר כלב הלוחם בשורות ימ"מ נופל בקרב, ראוי שנזכיר אותו. במותו, הוא הציל חיי לוחמים ישראליים, למגינת לבם של לוי ואלפר.

סיבה נוספת לזעם השוקניסטי על המבצע, הוא הזהות של ראש הממשלה והממשלה שהחליטה עליו וניהלה אותו. כל עוד את המבצע מובילה ממשלת "ימין", ניחא. אבל יאיר לפיד? כותב עודא בשארת: "בישראל מנהיג בעל רקורד אזרחי אינו נחשב. בלי טבילת אש, או ליתר דיוק טבילת דם, הוא נחשב לצולע. הרקורד האזרחי טוב לרכרוכיים, לא לנכדי המכבים. ואם לאיש הימין די בתעודת הזהות הימנית שלו — לעומתו איש המרכז, או מה שנקרא 'שמאל ציוני', זקוק למשהו נוסף בשביל להיכנס לפנתיאון המנהיגותי: דם פלסטיני או דם לבנוני, תלוי בעונה… בעל בריתו של לפיד בממשלת השינוי, בני גנץ, החל את מסע הבחירות שלו בהצגת 1,364 גולגולות פלסטיניות שקצר בעזה. לפי שעה לפיד עדיין מדשדש בתחתית המאה הראשונה… אל תעצור לפיד. מנהיגות בישראל בנויה על גולגולות של פלסטינים".

ואם זה החטא של השמאל הציוני, מבטיח עודא את העונש – נתניהו. העונש לפרס על מבצע "ענבי זעם" היה נתניהו. העונש לאולמרט על מלחמת לבנון השניה היה נתניהו. ניצחון נתניהו יהיה העונש ללפיד על "עלות השחר". "לכן ברצוני לבשר למכובדים העוסקים בהמרת מטבעות דם־קולות, שהדם הפלסטיני אינו מעניק קולות, אלא בעיקר מעניש את המספסרים בו… לכן כבר מהיום אפשר לומר: ביי ביי לפיד, מברוכ נתניהו".

בשם ההנהלה וצוות העובדים אני מתנצל בפני גדעון לוי: סליחה שלא נהרגנו.

* מכה מקדימה – מנחם רהט העלה על נס, בצדק, את מכת המנע המקדימה במבצע "עלות השחר". הוא טען שהיוזמה מנוגדת למדיניות התגובה ב-13 השנים האחרונות. באשר לעזה הוא צודק, אך יש לזכור שבאותן שנים החלה המב"מ, מערכה בין מלחמות, בסוריה ואף מחוצה לה, נגד התבססות איראן בסוריה ונגד התעצמות חיזבאללה. במערכה הזו צה"ל נוטל יוזמה ואינו מסתפק בתגובה. מדיניות זו החלה בתקופת ממשלת נתניהו והתרחבה בממשלת בנט-לפיד.

* בלתי תקין – ניצן הורוביץ צודק בביקורתו על כך שלא כונס הקבינט להחליט על המבצע.

אני תומך בכל לבי במבצע, ואין לי ספק שהקבינט היה מאשר אותו. אבל גם כשהתותחים רועמים, הדמוקרטיה צריכה לפעול. ראש הממשלה, ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון, אינם יכולים להיות תחליף לקבינט. אי כינוס הקבינט – צעד לא תקין.

* רקע רומנטי – אתנחתא קומית – במבזק על מעצרו של המתנקש בסלמן רושדי, נאמר שלא ידוע המניע.

* לא פרופסור – בצרור הקודם הזכרתי את הפוסט היסטוריון עוכר ישראל אילן פפה, והצמדתי לו את התואר פרופסור. מסתבר שטעיתי והוא אינו פרופסור. אני מאושר לשלול ממנו את התואר שהענקתי לו בטעות. זו הייתה טעות גדולה.

* אהרון ידלין – אהרון ידלין הוא אחרון השרים של ממשלות המערך, לפני המהפך של 1977. ערב שבת הוא נפטר, בגיל 96, ולא נותר עוד אף שר מאותה תקופה.

האמת היא שכבר באותם ימים, הוא היה זן נדיר במפלגתו ובממשלה, בדבקותו בערכים המכוננים של תנועת העבודה ושל הקיבוץ. היה שר חינוך מצוין בממשלת רבין הראשונה, ועד היום נחשב לאחד משרי החינוך הטובים בתולדות המדינה, אם לא הטוב שבהם. הוא היה שר החינוך היחיד שבימיו לא הייתה אף שביתת מורים – הוא הצליח להגיע להסכמים עם הסתדרות המורים, ברוח טובה,  שהבטיחו את הלימודים הסדירים. בתקופתו, ישראל הייתה המובילה בעולם במבחני המצוינות בנושאים השונים, אף שהאתוס לא היה תחרות ומצוינות, אלא צדק חברתי ושוויון. ואולי דווקא מסיבה זאת.

כאשר ידלין היה מזכ"ל התק"ם, הייתי באופוזיציה אליו ומתחתי עליו ביקורת בכנסי התנועה ובעיתונות התנועתית. ואף על פי כן, הוא גמל לי בחיבה והערכה, ונוצר בינינו קשר יפה שנמשך לאורך השנים. נפגשנו בכנסים רבים של התנועה הקיבוצית, של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית, של יד טבנקין שהוא עמד בראשו עד לפני כשנה, בפורום חוקרי הקיבוץ, ובכנסים רבים בענייני החברה הישראלית. תמיד התפעלתי מכך שבעשור העשירי לחייו הוא לא רק צלול וחד, אלא פעיל מאוד, ב"תחביבים" שלו, כפי שכינה את עשרות המוסדות והפורומים, בתחומי הקיבוץ,  התנועה, מפלגת  העבודה, החינוך והתרבות בישראל, שהוא היה חבר בהם או עמד בראשם; באוניברסיטת בן גוריון, בבית ברל, ביד טבנקין, במוסד ביאליק ועוד ועוד.

פגשתי אותו לאחרונה, לפני חודשים אחדים, באירוע השקת ספרו של אורי יזהר,"חלוץ ללא מחנה". הוא ישב על כיסא גלגלים, ולפני לכתו, נשא דברים ממקומו, בהם שטח, אולי בפעם האחרונה, את עיקרי השקפתו הקיבוצית והציונית. לפני שבועות אחדים הוא בלט בהעדרו מכנס טבנקין ב"יד טבנקין".

תמיד הקפיד לציין את השילוש הקדוש של הקיבוץ: ערכיות, משימתיות ורווחיות, והצורך באיזון ביניהם בלי לוותר על אף אחד מהם. תמיד דיבר על הקיבוץ כמגשים ערכי הצדק ביהדות, ברוח "ואהבת לרעך כמוך".

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

תל מונד – תל מונד היא מושבה שנוסדה ב-1929 והפכה למועצה מקומית ב-1954. היא קרוי על שם מייסדה, הלורד אלפרד מונד, המוכר יותר בכינויו הלורד מלצ'ט. לורד מונד היה תעשיין ופוליטיקאי יהודי אנגלי, ידידו הקרוב של חיים ויצמן שסחף אותו לציונות.

מונד היה חבר הפרלמנט הבריטי ושר העבודה והבינוי הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ב-1928 הוענק לו תואר לורד והוא כיהן בבית הלורדים. בגיל חמישים, לאחר שנכבש לציונות, הקדיש את מירב זמנו, מרצו וכספיו לציונות. הוא דיבר על הצורך להקים "מבנה איתן במקום שבו שכן מקדש שלמה", ודבריו היו חלק מהדלק שהשתמשו בו הערבים לאגדת "מסגד אל-אקצה בסכנה", המתדלק את לאומנותם הקנאית האנטי ציונית, משנות העשרים של המאה שעברה ועד היום. פועלו למען הציונות היה רב, ובין השאר הוא היה חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, הנשיא הראשון של הטכניון, מממן אנדרטת האריה השואג על קבר האחים של טרומפלדור וחבריו, חללי תל-חי ועוד ועוד.

ב-1928 הוא הקים את חברת "מטעי ארץ ישראל", להשקעה בגאולת אדמות בארץ ישראל. ב-1929 רכשה החברה 2,500 דונם קרקעות חקלאיות בשרון, שם ניטעו פרדסים והוקמה התיישבות חקלאית. הוא הקים את המושבה הנקראת על שמו, לצורך מגורים של עובדי הפרדסים, ואף בנה שם את ביתו, שבו שוכן היום מוזיאון "בית הלורד". אלפרד מונד נפטר ב-1930.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 10.8.22

* הניסוי הצליח – מבצע "עלות השחר", ובעיקר היוזמה הישראלית ולא ההמתנה לפיגוע ורק אחריו תגובה ישראלית, הם ההוכחה הסופית, החד-משמעית והניצחת, שקמפיין "הממשלה ששבויה בידי האחים המוסלמים וידיה כבולות בלה בלה בלה" הוא שקר וכזב; שקר נתעב ועלילה בזויה.

* ההצלחה של גא"פ – האזרחים והילדים היחידים שמחבלי הג'יהאד האיסלמי הצליחו לרצוח, הם פלשתינאים.

* טרגדיה נוראית – מותם של ילדים הוא טרגדיה נוראית. כאב עצום.

אבל אם המחבלים רצחו ילדים, אני שמח שאלה לא ילדים ישראלים. ואם נספו ילדים פלשתינאים, אני שמח שזה לא מאש כוחותינו.

* עסקאות עקובות מדם – שר הביטחון גנץ קורא לעסקת חילופי שבויים עם חמאס. חשוב לקיים שיח ציבורי על העסקה, כדי שלא נחזור על שגיאות העבר ונחתום שוב על עסקה שתשחרר המוני מחבלים ובהם רוצחים. העסקאות הללו עקובות מדם.

תמורת שני חללי צה"ל, עלינו לשחרר את כל גופות המחבלים שבידינו, אך אפילו לא מחבל חי אחד. תמורת שני האזרחים החטופים, יש לשחרר מחבלים במספר סביר. מה פירוש מספר סביר? אחד תמורת אחד. אפשר גם קצת יותר, אך אלה הפרופורציות.

* צבע אדום הורי – כשאסף היה בשנת שרות ב"עוטף עזה", התחברנו לאפליקציה של פיקוד העורף, שהפעילה אצלנו התרעה כשהיה "צבע אדום" בעין השלושה. לא אחת הוקפצנו בלילה. כשדיברנו עם אסף בבוקר, הסתבר שהוא לא התעורר ולא ידע על האזעקה. החדר שלו היה הממ"ד.

* מיהו משת"פ – גדעון לוי התארח בתכניתה של איילה חסון בערוץ 13, ושימש כדובר הג'יהאד האסלאמי. השתלח ללא רסן במדינת ישראל ובצה"ל. הביע תמיכה ללא סייג בג'יהאד האסלמי, המשגר מאות רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. זה לא חדש. בכל עימות ובכל מלחמה, הוא מתייצב לצד האויב בתמיכה מלאה ומשמש כגיס חמישי מטעמו בתקשורת הישראלית, שמתמסרת אליו ברצון.

והיה שם גם רגע קומי. יוסף חדאד, ערבי ישראלי גאה; גאה בישראליותו וגאה בערביותו, השתתף בפאנל, תקף את הטרור והביע תמיכה במדינת ישראל. גדעון לוי דיבר עליו במיאוס, וחזר אינספור פעמים על המילה "משת"פ". כלומר, ערבי שאינו תומך בהשמדת ישראל ואינו מצדד בטרור הרצחני, הוא… משת"פ. ומי אומר זאת? המשת"פ המוחלט.

* דבר המשת"פ – גדעון לוי, שונא ישראל, התומך בטרור והמעריץ את נתניהו, כתב: "חמישה שבועות לאחר שנכנס לתפקיד השולף המהיר במערב, וכבר יאיר לפיד מוציא את הצבא למלחמה. לא היה בתולדות ישראל ראש ממשלה שמיהר כל כך להרוג. כל תיקי נתניהו מחווירים למול הפשע הזה: יציאה למלחמה מיותרת שלא תתרום דבר חוץ מהקזת דם נוסף, רובו פלסטיני. גם כל מחדלי נתניהו מחווירים למול האיפוק היחסי (זולת מבצע 'צוק איתן' המזעזע) שהפגין בהפעלת הכוח הצבאי בימי שלטונו — הַמשיכו להתרגש מהסיגרים. לפחות נתניהו אינו צריך להראות שהוא מאצ'ו, כמו לפיד".

אגב, את עיקר חיצי הרעל בפשקוויל הוא שיגר לעבר מרב מיכאלי, בשל תמיכתה הבלתי מסויגת במבצע.

* הכישלון של בן גביר – אחד ההישגים של מבצע "עלות השחר" הוא כישלונו של בן-גביר להצית את ירושלים בביקורו בהר הבית.

* הראויים בליכוד – בבחירות המקדימות בליכוד, אני מאחל הצלחה ליולי אדלשטיין. יולי אדלשטיין הוכיח את עצמו כמנהיג ממלכתי, שזו תופעה כמעט בלתי אפשרית בליכוד הביביסטי. כיו"ר הכנסת הוא נהג בממלכתיות ולא היסס להתעמת, בהגנה על כבוד הכנסת והדמוקרטיה, עם נתניהו, תוך נכונות לשלם מחיר כבד בקרב ה"בייס", כפי שאכן קרה. תעשיית השקרים וההסתה סימנה אותו לא אחת (בעיקר בשל החטא הבלתי נסלח – היבחרו למקום הראשון בפריימריז, כלומר השני ברשימה. כל מי שהעזר להיבחר, הפך לאויב המשפחה), הסיתה נגדו בגסות ובאלימות, תוך הפצת עלילות ושקרים עליו ועל משפחתו. אני יודע שיש המערערים על הגדרתו כממלכתי, בשל התפטרותו מתפקיד יו"ר הכנסת כדי שלא לבצע את פסיקת בג"ץ. ההיפך הוא הנכון. הוא הוכיח ממלכתיות בכך שלא כפר לרגע בחובה לציית לפסיקה, וכיוון שהיא מנוגדת למצפונו – התפטר. אגב, הוא גם צדק בעמדתו לגבי ההתערבות הבלתי ראויה של בג"ץ בהתנהלות הכנסת. יולי אדלשטיין נכנס לתפקיד הקשה של שר הבריאות, בתקופה הקשה של שיא הקורונה, ועמד בתפקידו בהצלחה רבה וזכה לשבחים מכל בעלי המקצוע. בכך הוא הפריך את התדמית ה"נשיאותית", של מנהיג הראוי לתפקידים ייצוגיים, אך לא ביצועיים. הוא הוכיח את עצמו מעל ומעבר במבחן הביצועי.

יולי אדלשטיין הוא סמל ציוני, כמסורב עליה, אסיר ציון ומתיישב בגוש עציון. הוא גם היה יו"ר שדולת הגולן בכנסת, בקדנציה של ברק כרוה"מ. הוא גילה אומץ פוליטי כאשר קרא תיגר על נתניהו והודיע שיתמודד נגדו, למרות שבסופו של דבר חזר בו. אין ספק שנתניהו ואנשיו יעשו הכל כדי לחסל אותו פוליטית ולהדיר אותו מן הרשימה או לפחות מן הצמרת. אני מקווה שכמו בעבר, מצביעי הליכוד יהיו חכמים ועצמאיים יותר, ושאדלשטיין ינצח בפריימריז.

המועמד השני שאני מאחל לו הצלחה הוא אלוף (מיל') עוזי דיין, מי שהיה, בין השאר, מפקד סיירת מטכ"ל, סגן הרמטכ"ל וראש המל"ל. גילוי נאות – עוזי ואני חברים, זה למעלה מעשרים שנה. הקשר בינינו החל כאשר עוזי הוביל את אמנת כינרת. הזמנתי אותו להרצות עליה במתנ"ס הגולן, אותו ניהלתי אז, ומאז אנו בקשר. אני משתתף באופן קבוע בכנס שדרות לחברה שעוזי הקים והוא עומד בראשו. הייתי חבר במועצה הציונית הישראלית שעוזי עמד בראשו. הייתי עמו בפורום שהקים (שלא הצליח להתרומם) לחיזוק ההתיישבות בישראל והעלאת קרנה בציבור הישראלי. עוזי צרף אותי לעמותת "מבטחי ישראל", פורום מפקדים לאומי. בשנה האחרונה פרשתי מהעמותה, לאחר שהשתלטו עליה ביביסטים סותמי פיות.

בבחירות 2006, הצבעתי לכנסת למפלגת "תפנית" בהנהגתו, שהציבה בראש מעייניה את המלחמה בשחיתות. אני מודה, ועוזי יודע זאת, שאני מאוכזב מעצם חברותו בליכוד והליכתו אחרי נתניהו. ממי שנשא את דגל המלחמה בשחיתות, הציפיה שלי אחרת. במהלך השנים, גם השקפתו המדינית ביטחונית הקצינה, והוא הלך ימינה ביחס לעמדותיו בעבר. ויחד עם זאת, בנוסף להערכתי הגדולה למנהיגותו, לתבונתו ולכישרונותיו, אני חש גם היום קרבה אידיאולוגית רבה אליו, במכלול תפיסת העולם הציונית, החתירה לגיבוש הסכמה לאומית רחבה סביב ערכי הציונות הממלכתית, וגישתו החברתית העצמאית, שאינה נסחפת אחרי האוטומט הנאו-ליברלי. אני בטוח שעוזי יכול לתרום תרומה ייחודית למדינת ישראל כח"כ או שר, ואני מייחל להצלחתו.

אני מאחל כישלון ותבוסה לאנשי לה-פמיליה הפרלמנטרית; כנופיית הח"כים החוליגנית שהתפרעה והשתוללה בישיבות הכנסת בשנה האחרונה. בראש הכנופיה, אמסלם החוליגן, למרות שאני מעריך את העובדה שהוא לא הצית צמיגים בהפרות הסדר שהוביל, ועמו אטבריאן, קרעי ושות'. אני יודע שהם פופולריים מאוד בבייס הביביסטי, אבל אני מקווה שמאחורי הפרגוד חברי הליכוד יגלו בגרות ואחריות ויכו בהם. אני מאחל בכל לבי כישלון גם לארז תדמור, האידיאולוג של הביביזם הרדיקלי. הוא נושא הדגל של מהפכת הדה-בגיניזציה של הליכוד, והמרת הממלכתיות, הדבקות במדינת החוק, הכבוד למוסדות המדינה, האמונה בעליונות המשפט והכבוד לשירות הציבורי, שאפיינו את הליכוד של בגין ושמיר, ברדיקליות פופוליסטית, תחת כותרת הכזב "למה אתה בוחר ימין ומקבל שמאל". הוא הנשא הראשי של תאוריות הקונספירציה על איזה "דיפ-סטייט" מומצא, מין פרוטוקולים של זקני השמאל, ששולטים במערכות המשפט, בשירות הציבורי, בתקשורת ובאקדמיה והם השליטים האמתיים של המדינה. הוא חותר לפוטש נגד כל המוסדות, הצפתם באנ"ש והכפפתם למנהיג העליון, נתניהו. לא בכדי, נתניהו ממליץ בחום על המניפסט שלו. הוא איש מסוכן מאוד, ואני מקווה מאוד שלא יבחר.

* הראויים במפלגת העבודה – בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, אני מאחל הצלחה לרב גלעד קריב שליט"א. הרב קריב הוא אדם ספוג בערכים יהודיים וציוניים ובידע רב ביהדות על כל מכמניה ואוצרותיה. הוא דוגל ביהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כאהרון, הוא אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה. הרב קריב עמד לאורך שנים בראש התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, ומי שנחשף אליו ולפעילותו הציבורית והפרלמנטרית בלב פתוח ונפש חפצה – יגלה במהרה עד כמה מופרכת ההסתה נגד היהדות הרפורמית, שמבוססת על בורות, פייק-ניוז ושנאה. כח"כ, הרב קריב פעל רבות למען צדק חברתי, לקידום המשפט בישראל, כיו"ר ועדת החוקה, ובמאבק נגד הגזענות והכהניזם. מערכת היחסים בינו לבין הח"כים החרדים היא של חרם ומלחמה פרועה חד-צדדית שלהם נגדו, שנענית בכבוד רב שהוא רוחש להם ולדרכם. עליו אמרו חז"ל (מסכת שבת פח ע"ב): הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". גילוי נאות, אני בקשר עם הרב גלעד קריב זה כעשרים שנה, אירחתי אותו פעמים אחדות במתנ"ס הגולן וישבנו יחד במוסדות עמותת "פנים" – עמותת הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל. לא תמיד אני מסכים עם דעותיו, אך תמיד נהנה לשמוע את התובנות שלו, הנובעות משורשים עמוקים ביהדות ובציונות.

אני מאחל הצלחה גם ליאיא פינק. כמו הרב קריב, גם יאיא הוא יהודי דתי, חובש כיפה סרוגה, אך להבדיל מהרב קריב, הוא יהודי דתי אורתודוקסי. הדתיות שלו אינה "היה דוס בביתך ו'כלל ישראלי' בפעילותך הפוליטית". נהפוך הוא, הפעילות הציבורית והפוליטית שלו נובעת מן הדתיות שלו; מדבקותו בערכי הצדק החברתי ביהדות, כפי שבאים לידי ביטוי בחוקים הסוציאליים בתורה, בחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל ובמסורת הציונות הדתית, שעד לפני כעשור נשאה את הדגל החברתי. יאיא עבד עם שלי יחימוביץ' וכמוה גם הוא יישא את דגל הצדק החברתי.

[ההערה נכתב לפני הפריימריז].

* יאיר גולן או זהבה גלאון – יאיר גולן הביע תמיכה במבצע "עלות השחר", הגדיר אותו כמבצע של אין ברירה, כמבצע "מדויק ונכון". זהבה גלאון יצאה נגד המבצע ותקפה את הממשלה, שמפלגתה – שעל הנהגתה היא מתמודדת, חברה בה, על היציאה למבצע. התשובה לשאלה מי מבין השניים עדיף, בראיה כלל ישראלית, כמנהיג מרצ, ברורה.

המתקפה המרכזית של גולן על זהבה גלאון, הוא שהיא מתנערת מהציונות, בעוד הוא דבק בציונות ובהגדרתה של מרצ כמפלגה ציונית. גלאון עצמה מבהירה שהיא, באופן אישי, ציונית, אך נגד הגדרתה של מרצ כמפלגה ציונית, כי יש בה מקום לציונים וללא ציונים. זו אמירה מוזרה. הזהות הציונית אינה זהות מוּלדת, כמו זהותה כאישה או כיהודיה, אלא זהות אידיאולוגית. אדם פוליטי, מנסה ליישם את האידיאולוגיה שלו באמצעות מפלגה פוליטית. מה משמעות זהותה כציונית, אם היא רוצה שהמפלגה שעל הנהגתה היא מתמודדת, לא תהיה ציונית? איך בדיוק היא רוצה לקדם את האידיאולוגיה הציונית, שלטענתה זו האידיאולוגיה שלה, אם המפלגה שעל הנהגתה היא מתמודדת לא תהיה ציונית?

מכל מנהיגי מרצ לדורותיהם, משולמית אלוני עד ניצן הורוביץ, גלאון היא הרדיקלית ביותר. היא מאמינה פנאטית בדת "זכויות האדם"; דת המשתמשת בשיח הזכויות ככלי למאבק נגד מדינת ישראל.

יאיר גולן, לעומתה, מתון בדעותיו יותר מכל מנהיגי מרצ עד כה. הוא התבטא לא פעם נגד נסיגה מהגולן. הוא מרבה לדבר על הצורך בהיפרדות מהפלשתינאים, אך מציג זאת מצד האינטרס במדינה יהודית עם רוב יהודי, ולא מציג את ישיבתנו ביו"ש כגזל. לא שמעתי מפיו אף פעם מה צריך להיות גבול הקבע של ישראל. חבר משותף אמר לי שגולן תומך בפשרה טריטוריאלית ברוח תכנית אלון. איני יודע אם זה נכון. אם כן, ברור שמדובר במרחק עצום מעמדות מרצ. בראיון לפני ימים אחדים, הוא אמר: "אין על מה לדבר עם הפלשתינאים, ובעיקר אין עם מי לדבר שם".

אין ספק שגולן מביא רוח אחרת למרצ, השונה מה-DNA שלה (לכן, להערכתי סיכוייו לנצח נמוכים). אמר לי חבר, פעיל מרצ, לפני שבועות אחדים, שאם זהבה גלאון לא תתמודד נגד גולן, הוא יתמודד נגדו וינצח. "כל חבר מרצ שיתמודד נגדו ינצח. מה לנו ולגנרלים?" הוא אמר.

הבעיה העיקרית של גולן היא הג'ורה שלו. לעתים נדמה שהוא מתקנא ביאיר אחר, הבן של, ומנסה להתחרות בשיח השיסוי והשנאה שלו.

החטא החמור ביותר של יאיר גולן הוא נאום התהליכים, שייזכר לדיראון עולם. בעצרת ממלכתית, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נאם בשם צה"ל סגן הרמטכ"ל, לבוש במדי ייצוג של צה"ל, ובנאום כתוב, לא בפליטת פה בסערת ויכוח, הוא השווה את ישראל לגרמניה הנאצית. מי שטוען שהוא לא השווה – חוטא לאמת. מי שבנאום בשנת 2016 מדבר על ישראל במונחי תהליכים שמזכירים את גרמניה לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה – למה הוא מתכוון, בדיוק? כל מי שיודע קצת חשבון וקצת היסטוריה יודע מה קרה בגרמניה בין השנים 1926-1946.

נאום התהליכים היה קו פרשת המים בשמאל הישראלי. עד לאותו נאום, ההשוואה לגרמניה הנאצית הייתה נחלת השמאל האנטי ציוני הרדיקלי בלבד. הוא כיכב ברח' שוקן ובמק"י. ברגע שגולן, בסמכות של סגן הרמטכ"ל, נשא את הנאום הזה – הסכר נפרץ. ההתייצבות האוטומטית של השמאל הישראלי להגנתו, הייתה חמורה יותר מהנאום עצמו. במאמר שפרסמתי למחרת הנאום ב"ישראל היום" קראתי להדיח אותו לאלתר מתפקידו. חבל מאוד שהוא לא הודח, כמסר חינוכי לאזרחי ישראל.

למרות זאת, בברירה בין גלאון לגולן, ודאי שגולן עדיף.

* עסקנצ'יק – במשך עשרות שנים, ישראל פועלת להסדר עם ארה"ב, שיבטל את הצורך בוויזה. זהו אינטרס ציבורי, לטובת הציבור, להקל על הציבור. והנה, סוף סוף הגענו לכך, בממשלת בנט, בפעולה נמרצת ומוצלחת של שרת הפנים איילת שקד.

כדי להוציא זאת לפועל, יש צורך בחקיקה. וכאן, האופוזיציה למדינה הכשילה את המהלך והודיעה שתתנגד. הרי אופוזיציה למדינה, מעצם טיבה, לא פועלת למען אזרחי ישראל. יש לה אינטרסים חשובים יותר. התירוץ הבזוי היה "אין זה תפקידנו להציל את הממשלה" בלה בלה בלה, והחסידים השוטים קנו את ההבל ודקלמו אותו. "תפקידנו להפיל את הממשלה" בלה בלה בלה.

אז יש לי חדשות. הממשלה נפלה. זהו, אין יותר בעיה. הצבעה בעד אזרחי ישראל לא תציל את הממשלה. אבל האופוזיציה למדינה ממשיכה לסכל את ההצבעה. למה? כי אמנם זה טוב לאזרחי ישראל, אבל הקרדיט ילך לאיילת שקד. ומה חשוב יותר? האינטרס של אזרחי ישראל, או איזה קרדיט דפוק? נתניהו מקווה שינצח בבחירות ואז יעביר את זה בכנסת והוא יזכה בקרדיט. איזה איש קטן, ציני, עסקנצ'יק סוג ז'.

* תשעה באב של כולם – בשנת 2001, בשנתי הראשונה כמנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות משותפת של חילונים ודתיים בליל תשעה באב ביונתן, תחת הכותרת "תשעה באב של כולם". נפגשנו כחצי שעה לאחר סיום קריאת מגילת איכה. הרי מה לחילונים ולקריאת המגילה… המפגש כלל הרצאה ודיון, והוא היה מוצלח ביותר.

חמש שנים רצופות נפגשנו ביונתן. הפעם האחרונה הייתה ב-2005, ערב חורבן גוש קטיף. כעבור שנה עברנו לנטור. היה זה בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. שעות אחדות טרם האירוע, נפלה רקטה בנטור. החלטנו לקיים את האירוע כרגיל. מספר הנוכחים היה קטן מהרגיל, אך בעצם קיום האירוע ראינו ניצחון על חיזבאללה, המנסה לשבש את חיינו. במפגש בנטור חוללנו שינוי במתכונת – התחלנו את ההתכנסות בקריאת מגילת איכה. הוצבה מחיצה בין גברים לנשים, שהוסרה מיד אחרי הקריאה ותחילת ההרצאה והשיח. מאז, קריאת המגילה הייתה למרכיב משמעותי מאוד בהתכנסות. לרוב החילונים, זו החשיפה הראשונה לקריאת המגילה.

ב-2010 סיימתי את תפקידי ועברתי לנהל את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית באצבע הגליל. ייסדתי אירוע דומה בקריית שמונה, בכיכר צה"ל (ב-2011 האירוע היה במאהל המחאה החברתית). אף שהאירוע נערך בשיתוף עם המועצה הדתית של קריית שמונה, הקריאה הייתה משותפת של גברים ונשים. לא רק הישיבה הייתה בצוותא, אלא גם הקריאה עצמה. חילקנו את הקריאה לחמשת פרקי המגילה, כל פרק הוקרא, בטעמי מגילת איכה, בפי אדם אחר. שלושה פרקים בפי גברים (ואני בתוכם) ושנים בפי נשים. איך זה קרה? לדעתי, הסיבה לכך היא הרוח הסובלנית של המסורתיות המזרחית, שהיא רוחה של העיר. סיפרתי על כך בטור השבועי שלי בעיתון "שישי בגולן" והבעתי צער על כך שאצלנו, בגולן, הדבר אינו אפשרי, והבעתי משאלה, שבעתיד כך יהיה גם אצלנו.

לצערי, אחרי שסיימתי את תפקידי לא היה המשך לאירוע בקריית שמונה, ומאוחר יותר גם המרכז נסגר. לעומת זאת, האירוע של מתנ"ס הגולן נמשך כל השנים, ולמעט שנותיי ב"יובלים", אני מקפיד ליטול בו חלק ואני גם בצוות ההיגוי. אני ממש נרגש וגאה, שהאירוע היה למסורת, והוא מתקיים זו השנה ה-22.

בשנים האחרונות האירוע שודרג – התחלנו לקיים אותו בבתי הכנסת העתיקים של הגולן. קשה לתאר איזה עומק של משמעות ואיזו סמליות יש להתכנסות כזו, בתשעה באב, בבתי כנסת שחרבו ושוקמו. איזה הוד של קדושה נוסף לאירוע. ויתרון נוסף – בבתי הכנסת העתיקים אין מחיצה בין גברים לנשים. כן, בתקופת המשנה והתלמוד לא הייתה הפרדה כזו. בשנה הראשונה, הייתה התארגנות ספונטנית לאזור של גברים, אזור של נשים ואזור מעורב. משנה לשנה הפך האירוע כולו, בהדרגה, למעורב. יש לציין, שרוב המשתתפים הם דתיים אורתודוקסים, שכל השנה מתפללים בנפרד, ורק בערב המשותף הזה, הם יושבים גברים לצד נשותיהם, וכולנו יחד יושבים על הרצפה ומקוננים את מגילת איכה ולאחר מכן דנים לעומק בעניינים שברומו של עולם.

ראוי לציין, שלא הייתה על כך שום החלטה. לא החלטנו שהקריאה מעורבת, לא פרסמנו זאת; זה פשוט קרה באופן טבעי, ספונטני. והאנשים באים לאירוע, מתוך ידיעה שכזה הוא, ואולי דווקא בשל כך.

השנה היו עוד שני שדרוגים לאירוע. האחד, הוא שלראשונה היה זה אירוע משותף עם קצרין. ערכנו אותו בבית הכנסת בקצרין העתיקה.

השדרוג השני נוגע לאופן קריאת המגילה. מארגנות האירוע פנו לחבריי איתן מור יוסף מקצרין (לשעבר מזכ"ל בני עקיבא, וחברי לבית המדרש "מעגלים") וענבר ארליך ממרום גולן, דתי וחילונית, להנחות את האירוע. ענבר, שהשתתפה באחד האירועים שארגנתי והנחיתי בקריית שמונה, ביקשה שהפעם גם אצלנו תהיה קריאה משותפת, של קוראים וקוראות. הסיכום היה, שיהיו שני מעגלי קריאה. האחד של בעל קריאה אחד, גבר, והשני של בעלות ובעלי קריאה.

כאשר הדבר פורסם, הוא עורר תרעומת. והתרעומת לא הייתה על כך שיש קריאה משותפת של גברים ונשים, אלא שיש שני מעגלים נפרדים. המגיבים ראו בכך פגיעה באופי של האירוע, שמתאפיין כולו ביחד המשותף של כולנו. מעטים אף נמנעו מלהשתתף בו, מהטעם הזה. מטרת ההפרדה לשני מעגלים, הייתה לאפשר את הבחירה, כך שגם נשים תוכלנה לקרוא, אך גם אנשים המתנגדים לקריאת נשים, יוכלו למצוא את מקומם. הן זהו "תשעה באב של כולם".

אני הייתי אחד מהקוראים במעגל המשותף. לשמחתי, אולי אף להפתעתי, לא היה זה מעגל של חילונים בלבד, אלא היו בו גם דתיים.

בדיעבד, וגם משיחות עם כמה מן המשתתפים אחרי האירוע, נראה לי שמי שבאים לאירוע שבו יושבים יחד גברים ונשים בקריאת המגילה – לא תהיה להם בעיה שנשים תקראנה במגילה. הרי ברור שאין כאן שום איסור הלכתי. אבל נכון שהמהלך הזה יתקדם קמעה קמעה, באופן אבולוציוני, כפי שהיה עד היום. הצעתי לשלוח לכל המשתתפים שאלון משוב, שבו יתבקשו להתייחס לנושא.

* סור מרע – הנושא השנתי של מפגש "תשעה באב של כולם" בגולן, היה "חולקים – לוקחים אחריות על תרבות המחלוקת".

ימים אחדים לפני האירוע, העליתי את הפרסום שלו בדף הפייסבוק שלי. אחת התגובות הייתה: "תזמין את בן גביר, בעל המחלוקת האמתי שלך?"

על כך השבתי: "עם בן גביר אין לי מחלוקת פוליטית. יש בינינו תהום מוסרית. השקפת עולמו אינה לגיטימית".

הקשה חברי: "זה הרעיון של מחלוקת. שלא מסכימים. אבל זה טוב ללמוד לדבר גם עם מי שכן מסכים אתך. גם זה לא מובן מאליו בימינו".

ועוד כתבתי: "יש הבדל בין מי שלא מסכים אתי ואיני מסכים אתו ויש בינינו ויכוח לגיטימי, לבין מי שעמדתו אינה לגיטימית ואין בינינו מחלוקת רעיונית אלא תהום מוסרית".

וכך נמשך הוויכוח. האם העובדה שאני מגדיר עמדה כלא לגיטימית הופכת אותה ללא לגיטימית? הרי באותה מידה, אולי גם הוא רואה בעמדה שלי לא לגיטימית.

ועל כך הגבתי: "מה שאתה אומר זה רלטיביזם פוסט מודרני. אני לא שם. יש טוב ורע, אמת ושקר. הכהניזם הוא רע מוחלט. זו לא דעה פוליטית לגיטימית. אם אתווכח עם הכהניסטים, יהיה בכך לגיטימציה מצדי ל'דעתם' ".

התכנסנו בליל תשעה באב בבית הכנסת העתיק בקצרין העתיקה. לאחר קריאת מגילת איכה, נערך מפגש בהנחיית איתן מור יוסף וענבר ארליך. חלק מן המפגש היה שיחה בחברותות. אני הנחיתי אחת מהן. היו לנו דפי מקורות, שאמורים היו לשמש כבסיס השיח. אני אוהב תמיד שיח על בסיס מקורות, אולם הפעם, בחברותא שהנחיתי, לא הספקנו לקרוא אפילו טקסט אחד.

פתחתי את הדיון בסיפור התכתובת הזאת בפייסבוק לקראת האירוע, וביקשתי את התייחסות המשתתפים, כולל משוב על עמדתי. השאלה שהעמדתי הייתה, האם יש קווים אדומים לשיח? האם יש עמדות שאינן לגיטימיות ואין להן מקום בשיח הציבורי?

הדיון היה מעניין מאוד. יש לציין, שרוב המשתתפים לא היו בדעתי. הם טענו שהכל לגיטימי בשיח, ויש לדון בכבוד עם כל דעה, גם הרחוקה ממני ביותר, גם המקוממת אותי ביותר, גם המעוררת את סלידתי, ללבן כל עמדה ולנסות לחפש ואולי אף למצוא את המשותף.

דעתי, שאותה השמעתי לאחר מכן גם במליאה, שונה. בעיניי, האתגר הלאומי העליון היום הוא גיבושו ושיקומו של מרכז כובד ציוני, דמוקרטי, ממלכתי, אל מול תהליכי ההתפוררות, השסע וההקצנה, ההורסים כל חלקה טובה בחברה הישראלית. יש לבנות מחדש מִגְרָש משותף שיש בתוכו מחלוקות, גם מחלוקות חריפות וקשות, אך הן בתוך אותו קונצנזוס, כולל דעות שבשוליו. אך למגרש הזה צריכים להיות גבולות; קווים אדומים. יש דעות קיצוניות, שהיו בשולי השוליים של שולי השוליים, ועכשיו הן מאיימות לשטוף אותנו כנחשול, וזה נחשול מאיים, שעלול להטביע את כולנו.

סיימנו את האירוע בשירה חרישית של "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

ומבחינתי, העמדה שהצגתי היא היא אותו "סור מרע".

* מה הטעם בוויכוח עקר – אחד המשתתפים בחברותא בהנחייתי, היה חברי הטוב הרב אביה רוזן, ראש מדרשת השילוב נטור. הוא צידד בעמדתי. אולם בעבר דעתו הייתה שונה. הוא דגל בפתיחות מוחלטת, בלי קווים אדומים. אפשר לדון ולשוחח עם כולם. וכך, בסוכות תשס"ב (2001), כאשר הוא היה ראש המכינה הקדם צבאית במיצר, הוא אירח פאנל, ביום שבו התארחו במכינה כל ההורים, בהשתתפות הרב שמואל אליהו, פרופ' אילן פפה ואני. אילן פפה הוא פוסט היסטוריון ומטיף אנטי ציוני ואנטי ישראלי קיצוני. בדיון, הרב אליהו לא ממש הצליח להשחיל מילה. היה זה עימות בין פפה לביני. לאחר האירוע, שוחחתי עם אביה, וניסינו לחשוב האם יש טעם לפאנלים עם בעלי דעות כאלה. מה זה נותן? האם עמדה השוללת את עצם קיומה של ישראל ראויה לבמה? האם נכון להמיר שיח בין בני פלוגתא שהמשותף להם הוא טובת מדינת ישראל והם חלוקים בשאלה מהי טובת ישראל, בוויכוח עקר עם אוטואנטישמים?

* חליפוביה – מדי שנה מתכנס הוועד הפועל הציוני, שאני חבר בו, בירושלים (בשנתיים האחרונות הוא התכנס ב"זום"). השנה, לציון 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון, הוא יתכנס בבזל.

כבר סיפרתי שבהרשמה לכנס התבקשתי לכתוב מה יש להקדים לשמי: פרופסור, דוקטור, רב, גברת או אדון, ולא היה: "אחר". כך שלא הייתה לי אפשרות לכתוב: הח'. מה יכולתי לעשות? "אדון", שיקרתי.

השבוע הגיעה התכנית המלאה. הכנס, בן שלושת הימים, יכלול גם אירוע גאלה. ושם נכתב: קוד לבוש – רשמי וחגיגי.

מבועת ומבוהל הצגתי זאת לאשתי. החיוך על שפתיה הבהיר לי שאשר יגורתי, בא לי.

איך משיגים פטור על סעיף חליפוביה?

          * ביד הלשון

קיבוץ גלעד –הקדשתי בעבר מספר פינות ליישובים שהתנגדו לשם המקורי שקיבלו מהמוסדות המיישבים (לפני קום המדינה) או מוועדת השמות הממשלתית (אחרי הקמתה) ובסופו של דבר ניצחו. כזה גם סיפורו של קיבוץ גַּלְעֵד.

הקיבוץ, הנמצא ברמות מנשה, בשטח המועצה האזורית מגידו, עלה לקרקע ב-1945. ייסדו אותו חלוצים עולים מגרמניה, מתנועת הבונים ומתנועת החלוץ, בהנהגתם של גיורא וסנטה יוספטל.

השם שניתן למקום בידי המוסדות המיישבים היה אבן יצחק, לזכרו של יצחק אוכברג, נדבן יהודי מדרום אפריקה, שאדמות האזור נרכשו בכספי תרומתו. אולם המתיישבים התנגדו לכך, והתעקשו להיקרא קיבוץ גַּלְעֵד, לזכר חבריהם ובני משפחותיהם שנספו בשואה, וכאמירה שהקיבוץ החי בארץ ישראל, הוא הגלעד המנציח את שמם. עד שנת 2000, שמו הרשמי של הקיבוץ היה אבן יצחק, אך איש לא הכיר אותו בשם זה ואיש לא השתמש בו. בשנת 2000 התרצתה ועדת השמות, ושינתה את שמו ל-גלעד, אבן יצחק. כעבור שנים אחדות, השתנה השם ל-גלעד (אבן יצחק).

* "חדשות בן עזר"

ציפור מדבר / יהודית רביץ

פינתי השבועית ברדיוטק, 8.8.22

פרס אקו"ם על מפעל חיים יינתן השנה ליהודית רביץ ולזאב נחמה. יהודית רביץ קיבלה את פרס מפעל חיים על שם נעמי שמר וזאב נחמה את פרס מפעל חיים על שם אהוד מנור.

יהודית רביץ היא אחת הזמרות והיוצרות הפופולריות של פינה זו, בה השמענו עד כה 15 משיריה והרבינו לספר על אודותיה. אציין רק, שבשנים האחרונות היא נעלמה – לא מופיעה, לא מקליטה ואני מקווה שהענקת הפרס לא תהיה סיכום מפעל החיים, אלא להיפך, זריקת מרץ לשוב וליצור, להקליט ולהופיע.

כך נאמר בנימוקי השופטים להענקת הפרס: "יהודית רביץ היא כמעט שם נרדף למינוח 'מוזיקה ישראלית'. בקול צלול ומדויק, בעבודה קשה ובענווה, בכישרון הלחנה מרהיב ובהפקות מוזיקליות מוקפדות – רביץ היא שותפה מרכזית ליצירתו של פס הקול הישראלי. במהלך הקריירה הענפה שלה הלחינה רביץ שירי משוררים שבזכות מנגינותיה היפהפיות והקליטות הפכו לפזמונים השגורים בפי כל. בהיותה זמרת מצליחה שגם יוצרת ומפיקה רבים משיריה, רביץ מהווה לאורך השנים מודל והשראה לזמרות וליוצרות רבות".

לזאב נחמה, זו הופעה ראשונה בפינתנו, ולכן אקדיש קצת יותר לסיפורו.

זאב נחמה, יליד 1961, כלומר בן 61, צעיר בארבע שנים מיהודית רביץ, הוא בראש ובראשונה עמוד התווך של להקת "אתניX"; סולן הלהקה והיוצר של מרבית שיריה. הוא זמר, פזמונאי, מלחין ומפיק. נולד בשכונת פלורנטין בת"א וגדל בחולון. אביו הוא ממשפחה שחציה מסלוניקי שביוון וחציה משפחה ספרדית ירושלמית. אמו עלתה מבלגיה.

לאחר שחרורו מצה"ל, בו שירת כלוחם בסטי"ל, השתתף בלהקת המחאה "מוסקבה", לצד עובדיה חממה, תמיר קליסקי עמוס קשת, יאיר נחום ויאיר גת. את להקת "אתניX" הוא הקים ב-1989, והיא פועלת מאז, כבר שלושים ושלוש שנים. שבע פעמים הוכתרה הלהקה כלהקת השנה, במצעדי הפזמונים השנתיים, יותר מכל להקה אחרת. חברי הלהקה הם זאב נחמה, גלעד פסטרנק, גל הדני, יורם פויזנר ונדב וולפסון. חברים שהיו חברים בלהקה אך פרשו במהלך השנים, הם גיל אלון, תמיר קליסקי ויועד נבו.

במהלך השנים הוציאה הלהקה 19 תקליטים, כולל אלבומי אוסף והופעות חיות. בנוסף לכך, הפיק זאב נחמה שמונה תקליטים לאמנים אחרים, מתוכם שלושה לאייל גולן, התקליטים שהזניקו את הקריירה שלו. יחד עם חברו תמיר קליסקי הוא גם כתב שירים ליוצרים אחרים, ובהם איל גולן, חיים משה, יהודה קיסר, שרון חזיז, מרגלית צנעני, שרית חדד ואחרים. לצד להקת "אתניX" הקים נחמה הרכב נוסף, טוטובל, עם גל הדני ויורם פויזנר.

זאב נחמה הוא אחת הדמויות המרכזיות במהלך של הכנסת הזמר הים תיכוני אל לב המיינסטרים של המוסיקה הישראלית, מאז שנות התשעים. הסגנון שלו מבטא שילוב של מזרח ומערב.

וכך נאמר בנימוקי הפרס: "זאב נחמה הוא יוצר מקורי וייחודי שחתום על עשרות להיטי ענק. מראשית דרכו, גם במסגרת להקת 'אתניX' וגם ביצירתו לאחרים, הצליח נחמה לשלב באופן נפלא וחדשני בין מזרח למערב, בין גיטרות לסינטיסייזר, בין שירים אפלוליים ללהיטי קיץ שמיליונים יודעים לשיר. בכתיבתו נחמה עוסק בנושאים של פיוס, אהבת אדם וחתירה לשלום, וניתן לומר ששיריו, שעד היום אהובים, תרמו הלכה למעשה לקירוב בין שכבות ואוכלוסיות".

אז איך נחבר בין חתן וכלת הפרס, זאב נחמה ויהודית רביץ? שירה האהוב עליי ביותר של להקת "אתניX" הוא "ציפור מדבר". מסתבר שגם יהודית רביץ אוהבת מאוד את השיר, ואף בחרה להקליט אותו במסגרת מיזם "עבודה עברית". זה השיר שנאזין לו היום. את מילות השיר כתב זאב נחמה, והוא הלחין אותו יחד עם יועד נבו.

"ציפור מדבר" הוא אחד השירים הראשונים של להקת "אתניX", והוא הופיע בתקליטה הראשון, הנושא את השם "אתניX", ב-1990. השיר צעד לאורך 32 שבועות במצעד, והגיע למקום השני במצעד השנתי.

ב-2008 הקליטה יהודית רביץ את השיר, וזה הביצוע שנשמע.

ברכות ליהודית רביץ וזאב נחמה, כלת וחתן פרס אקו"ם על מפעל חיים.

את קרובה אל קו הגבול

שבויה, קסמו של המדבר

את עמוד האש לפני המחנה – בראשית את

מסיטה אל קו המים והאש לא תבער

את הלהבה והלהב

כמו ציפור את חופשיה

רוצה לגעת בשמיים

כמו ציפור את חופשיה

מסיטה אל קו המים

ציפור מדבר

את קרובה אל קו הסוף

צמאה, עורפו של המדבר

את מעיין יבש באפיקים צרובים – במדבר את

מסיטה אל קו המים והאש לא תבער

את האהבה והלהב

כמו ציפור את חופשיה…