מייק לבנה – עשור למותו

ב-1 בפברואר 1967, התפרסם בביטאון איחוד הקבוצות והקיבוצים "איגרת לחברים" מכתב למערכת של חבר קיבוץ מעיין ברוך מייק לבנה, בעקבות עוד אחת מההפגזות על הקיבוץ מהגולן, שהיה תחת הכיבוש הסורי, תחת הכותרת "הרהורים אישיים בעקבות הפגזה". להלן קטעים מהמאמר:

"טוב לחיות במעין ברוך.

לא משום כך אנו חיים פה. לא בגלל זה באנו הנה. אבל כיום טוב לנו כאן.

באנו מפני שהאמנו שחשוב לחיות כאן, וידענו כי יפה וצודק לחיות כך. אנו מאמינים ביתרונו של אורח החיים שלנו. למרות שעברנו כבר את גיל הנעורים והתמימות.

טוב לנו כי בנינו, בידינו ובמאמצינו, בית כפי שרצינו.

באחרונה נמצא מי שדואג להזכיר לנו, כי אכן עדיין חשובה ישיבתנו כאן: צליפות, הפגזות, מיקוש, פגיעה באדם ובציוד. התלם האחרון שחורש הטרקטור שלנו הוא הגבול למעשה. דונם אחד שלא נחרוש – הוא דונם אחד פחות למדינת ישראל.

איננו עושים זאת למען הכבוד הגדול שבתפקיד שאנו ממלאים. גם לא למען הערכה. גם לא למען תשלום.

אבל אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו בכבוד! ונעים יהיה לנו להרגיש שמעריכים את פעלנו! והיינו רוצים לקבל תשלום הוגן על עבודתנו ומאמצינו! ומאמינים אנו כי מגיע לנו לקבל תנאים, בהם יוכל עמל כפינו לפרנס אותנו בכבוד.

שהרי יש לנו גם קשיים חומריים:

במשך 8 החודשים האחרונים הושמדו 3 טרקטורים שלנו וציוד רב על ידי הסורים. אמנם יש פיצוי על כך, אך הפיצוי אינו מלא (מדוע?). כן נגרם נזק עקיף רב שאין למדדו, ולכן אין גם אפשרות לתבוע פיצוי עבורו. למשל, אם בעיצומה של התקפת מזיקים קשה יש לדחות את הריסוס מסיבות ביטחוניות לארבעה ימים; או אם נדחית הזריעה; או אם הקטיף מופסק לכמה ימים. … במשך 18 השנים האחרונות אנו מקדישים אחוז ניכר מכוח העבודה המצומצם שלנו לשמירה ולצרכי ביטחון. והפיצוי הוא חלקי בלבד.

מיקומה של מעין ברוך נקבע מתוך שיקולים ביטחוניים. בתכנון החקלאי של מעין ברוך נעשו על ידי המוסדות המיישבים משגים, שהיום הכל מכירים בהם…

… נמשיך לחיות כאן למרות כל זאת, ואולי זה מקור חולשתנו. איננו מתנים שום תנאי עם 'מישהו' מחוצה לנו. אנו חיים כאן לא 'על תנאי'. ובכל זאת כועסים אנו כשאיננו זוכים לתנאים מתאימים כדי להתקיים".

מה שמייחד את המכתב, הוא השילוב של ביקורת ותביעות צודקות, עם אמונה יוקדת וחד משמעית בצדקת הדרך, ומתוכו השורה התחתונה – איננו חיים כאן על תנאי.

ארבעה חודשים ותשעה ימים לאחר פרסום המאמר שוחרר הגולן והוסר הסיוט מעל מעיין ברוך ושאר יישובי עמק החולה ועמק הירדן. מרגע שחרור הגולן, היה מייק לבנה מהבולטים שבאוהבי הגולן. הוא עסק בחקר הגולן – חקר רב-תחומי, הן חקר הטבע והן חקר ההיסטוריה והארכיאולוגיה בגולן, הוא כתב ספרים על הגולן, הוא הדריך אינספור טיולים ברחבי הגולן והוא היה ידיד אוהב של יישובי הגולן ושותף לכל המאבקים על הגולן. ב-25 באפריל 2011, שביעי של פסח תשע"א, הלך מייק לעולמו.

מיכה לבנה, שהכל הכירו אותו בכינויו מייק, נולד ב-1932 בגרמניה. הוא היה חבר מעיין ברוך, טייל, מדריך ומורה, חוקר, אוטודידקט, מראשי החוקרים של הגולן והחרמון, מראשי החברה להגנת הטבע, מי שערך במשך שנים את ביטאון החברה "טבע וארץ", כתב וערך ספרים רבים בנושאי ידיעת הארץ.

שנה לפני מותו, הוענק למייק עיטור יקיר הגליל. לכבוד האירוע פרסמתי מאמרים לכבודו ב"שישי בגולן" וב"על הצפון" – "יקיר הגולן והגליל" ו"בא מאהבת ארץ ישראל" (בהתאמה).

להלן קטעים מתוך אותם מאמרים:

"… באחת הקדנציות שלי כמרכז התרבות של אורטל, הקמתי חוג טיולים בהדרכתו של מייק לבנה. במשך שנה, אחת לחודש, יצאנו, קבוצת משפחות, לטייל עם מייק.

היה בטיול עם מייק משהו שונה מטיולים עם מדריכים אחרים. כל הטיולים היו באזור. כל הטיולים היו קצרים מאוד. לא גמאנו מרחקים, המדריך לא רץ קדימה, והמשקיענים שרצו לשמוע את המדריך ולא להפסיד אף מילה, לא נדרשו לדלג בצעדי מחול כפולים. ההיפך הוא הנכון – מי שרצה לשמוע כל מילה מפיו של מייק, נדרש ללכת לאט יותר, לעצור עמו ליד כל פרח וכל חרק, ולהאזין להסבריו.

מייק אינו מדריך השם עצמו במרכז, אינו קורן מכריזמה, אינו מרים את קולו כדי שיהיה ברור מי המדריך, אינו מספר בדיחות. ההיפך הוא הנכון – הוא מדבר בשקט, מסביר בידענות ומציב במרכז את הידע שהוא מקנה למטיילים.

והעיקר הוא הידע. מייק הוא אנציקלופדיה מהלכת. בימינו, ימי התפוצצות המידע, אין מקום לאנציקלופדיסטים – האנשים שנשאו ידע רב תחומי מקיף עולם. אין אפשרות להיות אנציקלופדיסט, במובן המסורתי של המילה. היום מקובלים יותר המתמחים – הבקיאים, מתמצאים ומתמקצעים בתחום ידע אחד, וכמובן רצוי שיהיו בעלי אופקים רחבים וידע בסיסי בתחומי עניין נוספים.

מייק ממזג את ההתמחות עם האנציקלופדיסטיות באמצעות תחום התמחותו – ארץ ישראל. במקום להתמחות בתחום ידע ספיצי, מייק מתמחה במרחב גיאוגרפי ספציפי, אך התמחותו באותו מרחב היא אנציקלופדיסטית. וכך, לטייל בא"י עם מייק, זה כמו לטייל עם סוללת מומחים. כמומחה לא"י מייק הוא שילוב של היסטוריון, ארכיאולוג, גיאוגרף, בוטניקאי, זואולוג, אנתרופולוג וחוקר מקרא כאחד. לכן, טיול בהדרכתו הוא חוויה אינטלקטואלית רב תחומית.

אני חש אי נוחות מסוימת, בהצגה הכמו-אקדמית של מייק ושל הטיולים בהדרכתו, כיוון שיש בהדרכתו הרבה מעבר להעברת ידע. עזריה אלון מכנה זאת "הכישרון לא"י". מדובר בידיעת הארץ שבאה מאהבת הארץ.

מייק בא מאהבה – מאהבת א"י. האהבה מוחשית בכל מילה היוצאת מפיו בעת שהוא מדריך. והאהבה הזו מידבקת. וכך משלב מייק את ידיעת א"י ואהבת א"י עם האהבת א"י – הוא מאהיב את א"י על תלמידיו ועל המטיילים עמו, כמו גם על קוראי ספריו.

… הגולן הינו מרכיב חשוב בעשייתו של מייק – בהדרכה ובמחקר. ב-1987 פרסם מייק את ספרו 'הגולן – 20 שנה ועוד 2000'. כדרכו, ספרו הוא רב תחומי; מחקר על אודות תא שטח מסוים, המקיף תחומי מחקר רבים. וכך יש בספר מידע רב על אודות הנוף והטבע, הצמחיה והגיאולוגיה, ההיסטוריה של הגולן מן התקופה הפרה-היסטורית ועד ימינו ותיאור ההתיישבות בגולן. הספר הוא מדעי, מחקרי, עמוס בנתונים ומידע רב לצד תמונות רבות. כדרכו של מייק, הספר ענייני מאוד, אפילו יבש במקצת – נותן מקום לעובדות ושם בצד את הרגשות וההתפעלות.

לאלה, לאהבת הגולן, נתן מייק ביטוי בהקדמה לספר, בה כתב, בין השאר: 'מזה 20 שנה יושבים אנו שוב בגולן. כמעט שכחנו כבר שכל זה היה פעם סגור בפנינו. השכלנו לבנות גשר איתן בינינו לבין אבותינו שחיו כאן לפני אלפיים שנה בגמלא, לפני 1,500 שנה בקצרין. טיפחנו קשר נפשי עמוק ומסועף כלפי אזור זה, קשר המתבסס על קשת רחבה של גורמים: ביטחוניים וכלכליים, היסטוריים ואסתטיים, סנטימנטליים ומדיניים. יצוין כי הספקנו לעשות כאן הרבה מאוד ב-20 שנים אלה. בכל תולדותיו לא הייתה תקופה שהשפיעה על נופו של הגולן השפעה כה רב צדדית וששינתה אותו בצורה כה יסודית בזמן כה קצר. מוסדות רבים, ממלכתיים, ציבוריים ואחרים, קנו לעצמם את הזכות להיות שותפים במפעל אדירים זה, ולא כאן המקום למנותם. הגענו למצב נדיר, שבכל הקשת הרחבה של דעות השוררות בחברה הישראלית הדמוקרטית והמגוונת, אין כמעט חולק על כך שהגולן הוא כיום אזור ככל אחד מאזורי מדינת ישראל. כמו במקרים רבים אחרים… הרי תרומה גדולה להסכמה זו תרמה דווקא התנהגותם של אויבינו. ועתה דומה כאילו זינק האזור בשני עשורים אלה מימי הביניים אל העת החדשה.  … בשטח ההתיישבות הציונית נעשה רבות בגולן, והרוח החלוצית והגאווה האזורית המפעמות בלב מתיישבי הגולן מעוררות התפעמות ואף קנאה בתקופתנו הצינית. אך דווקא בנושא זה מלווה שביעות הרצון מן היש הרב, בתחושה קשה שלא השכלנו לעשות די, ונותרה עוד מלאכה רבה בעיבוי ההתיישבות הציונית בגולן ובביסוסה'.

גולת הכותרת של מחקרו של מייק הוא החרמון. בראיון לרגל זכייתו בעיטור, סיפר מייק: 'החרמון זה המקום שאני הכי אוהב. הוא מיוחד ואני מרבה לחטט בו ולהדביק אנשים בסיפורו. לאורך שנים ארוכות יכולנו רק להסתכל על החרמון ולא יכולנו ללכת אליו, להגיע, לגעת. כשהמקום נפתח בפנינו, הלכנו והתאכזבנו. אין יער, העצים נמוכים. היה מאוד מוזר. אבל אחרי שעברו כמה שנים, או שהתרגלנו, או שהעצים גדלו כי הפסיקו לכרות אותם. לפני 35 שנים התחלתי לבצע מחקר עצמאי בחרמון, שבו מדדתי את גובהם של כחמישים עצים שונים בחרמון. כעבור חמש שנים ביצעתי מדידה נוספת ומאז אני מנסה לקבל תמונת מצב של גדילת העצים והגורמים לה. רק השנה חזרתי לשם ואני הולך עם קבוצה של ידידים נאמנים לחפש את העצים האלה ולמדוד אותם. היה לי חשוב להוכיח את התיאוריה שלי, שלפיה עד הכיבוש הישראלי של החרמון העצים נאלצו לחיות במצב של תנאים לא טבעיים, במצב של דיכוי, כרתו אותם ולא אפשרו להם להתפתח. אני חושב שאני בדרך הנכונה להראות את זה'.

ליום הולדתו ה-77, כתב לו ידידו, המשורר איתמר פרת, חבר קיבוץ חצרים, את השיר 'האומרים בשבחו', שבו היה לפה למושאי מחקרו, יעדי טיוליו ומרחבי הדרכתו. בין השאר, הקדיש שני בתים לגולן ולחרמון. … "אמר החרמון: הוא שיחק לרגלַי / ואמרתי לו:  בוא, אצבעוני. / והדרכתי אותו על מדרון ובולען / ושלל שלוגיות, זיכרונות של ניסן / עד קצווי ערפלים וגבולי האילן  –/ ובין סלע ופרח למד משעולַי / ועכשיו כבר חכם הוא כמוני. // אמר הגולן: ממרומים של אימה / על ביתו שבעמק צָפיתי. / אך רחקו הצבאות, וקול רעם חדל / ולקחתי אותו אל כל תל ומפל / ובַזֶלֶת הצמיחה לו קוץ ועלעל / עם גִלְגָל קדמונים, עם רוחות אדמה – / וגולן של שלום לוֹ הייתי.

מייק לבנה הוא יקיר הגליל. ראוי הגליל שמייק הוא יקירו. מייק הוא גם יקיר הגולן – אף שלא זכה להגדרה פורמאלית כזאת. ואולי הגיעה השעה גם להגדרה כזו?"

בימים אלה אנו מציינים עשור למותו של מייק.

יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

פינתי השבועית ברדיו: קול אורלוגין

קול אורלוגין / ריקה זראי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 29.3.21

לפני שלושה חודשים הלכה לעולמה בגיל 82 ריקה זראי, זמרת שהייתה אחת מכוכבות הזמר הישראלי בשנות החמישים והששים, ומשנות הששים ואילך כוכבת במוסיקה הצרפתית ובעלת קריירה בינלאומית.

כישרונה המוסיקלי של ריקה זראי התגלה כבר בנעוריה. כבר כנערה למדה פסנתר באקדמיה למוסיקה והתפרנסה מהוראת פסנתר. היא שירתה כמדריכה קולית בלהקת פיקוד מרכז.

המלחין יוחנן זראי, עולה מהונגריה, גילה אותה וטיפח אותו ובטרם מלאו לה עשרים הם נישאו. הם הגישו יחד תכניות רדיו מוסיקליות. הוא הלחין רבים משיריה. בין השאר, הוא הלחין את שירי המחזמר הישראלי הראשון, "חמש חמש", על פי מחזה שכתב אהרון מגד, עם שירים של נעמי שמר. המחזמר הועלה ב-1955 בתיאטרון "האוהל" וריקה זראי קיבלה את התפקיד הראשי. היא השתתפה במחזות זמר נוספים ב"הבימה" ו"הקאמרי".

ריקה זראי הופיעה גם בהופעות יחיד בליוויו של יוחנן זראי. הסגנון שלה היה חדשני בישראל, סגנון קברטי, שירת שאנסונים. הקול שלה קטיפתי ונעים מאוד. והיא שרה כמה מהלהיטים הגדולים של התקופה.

הבולט בכולם הוא "גן השקמים" של יצחק יצחקי ויוחנן זראי. כאשר יצאה לאור הביוגרפיה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ", השמעתי בפינה את שירה "סמוך על התרנגול", המוכר יותר כ"תרנגול בן גבר" שיר הומוריסטי אהוב, שגם הוא היה להיט גדול של ריקה זראי. אני אוהב בשיר הזה בעיקר את השורה "היא יושבת בביתול". היא – זו התרנגולת. המילה "ביתול" היא באות ת', ולא בט', כלומר לא מלשון בטלה אלא מלשון בתולין. נעמי שמר הלחינה כמעט את כל שיריה, ולעתים נדירות ביותר נתנה שירים להלחנה של מוסיקאים אחרים, שאותם בחרה בפינצטה, כאלה שהערכתה אליהם הייתה גדולה במיוחד. למשל, מתי כספי שהלחין שניים משיריה. יוחנן זראי היה אחד מהם. הוא הלחין את "סמוך על התרנגול", "מגדל בודד" וגם את "רב האור והתכלת", את שלושתם שרה ריקה זראי. "רב האור והתכלת" היה להיט גדול.

השיר "רוחמה", אף הוא מלהיטיה הגדולים, אופייני מאוד לסגנון השאנסון שלה ולאופן ההגשה הייחודי שלה. הוא מספר סיפור, מתאר את חייה של רוחמה, עובר אתה מתקופה לתקופה, כשתמיד היא במרכז העניינים, החל "כשהייתה רוחמה בת חמש" ו"השכונה כולה קראה לה בובה". תקופת השיא של חייה היה בגיל עשרים, כשהיא הייתה לוחמת בפלמ"ח. היום, כשהיא כבר בת שלושים, "איפור ואודם יש לגברת", אבל גם אם היא כבר לובשת בגדים אחרים, היא תמיד נשארה בת עשרים, כלומר בימיה היפים במחתרת. "כשהייתה רוחמה בת עשרים הפלמ"ח כולו לחש רוחמה, והיום רוחמה בת שלושים, הפלמ"ח פורק. בעצם, למה?" את השיר כתב דידי מנוסי הפלמ"חניק, שכמו פלמ"חניקים אחרים אף פעם לא הרפתה ממנו השאלה המיתולוגית "למה פירקו את הפלמ"ח?". ואולי יש בשיר גם ביקורת על עצמו ועל חבריו שתקועים בשאלה הזאת, שתקועים בעבר, כמו אותה רוחמה שבעצם נשארה תקועה בגיל עשרים, תקועה בעבר. גם את השיר הזה הלחין יוחנן זראי. עוד נחזור לחיבור בין דידי מנוסי, יוחנן זראי וריקה זראי, אך קודם לכן נשוב לסיפור חייה של ריקה.

ב-1962 ירדו ריקה ויוחנן זראי לצרפת. שניהם רצו להתפתח ולפתוח קריירה בינלאומית. באותם הימים, צרפת הייתה הידידה ובעלת הברית של ישראל. התרבות הצרפתית הילכה קסם על רבים מן היוצרים בישראל, ורבים מהם בחרו לשהות כמה משנותיהם בצרפת. כך, למשל, נעמי שמר, עמוס קינן, שייקה אופיר, נחום היימן ואחרים. ריקה זראי הייתה פרנקופילית ואך טבעי היה, מבחינתה, ליצור בצרפת.

עם הגיעה לצרפת, כבשה ריקה זראי את לב הצרפתים, והייתה לזמרת פופולרית ביותר. היא שרה עם טובי השאנסונרים הצרפתיים ובהם ז'אק ברל ושארל אזנבור. היא שרה בעברית, צרפתית, אנגלית וגרמנית. היא הביאה לצרפתים ולאירופאים להיטים עבריים, ובראשם "הבה נגילה", שהפך בזכותה לשיר המזוהה ביותר עם ישראל במשך עשרות שנים. הוא היה להיט גדול, ואחד השירים המושמעים ביותר בדיסקוטקים בצרפת ובאירופה בכלל. גם "ירושלים של זהב" הצליח בצרפת בביצועה.

בצרפת היא שיתפה פעולה עם נחום היימן, שחי שם באותן שנים. היא הקליטה שירים בעברית בלחנים של היימן, והידוע שבהם הוא "סופו של קיץ", שיר מקסים למילותיו של יוסי בכר:

רוחות נשקו את פני הים

ויום נוסף של קיץ תם

וטעם מלח משכר את כל החוף

ודוגיות שוב נקשרות, אל קצות המזחים

וזה סימן שבא לקיץ סוף.

בצרפת ריקה ויוחנן זראי התגרשו, וריקה נישאה למוסיקאי הצרפתי ז'אן-פייר מנייה.

ב-1969 ריקה זראי נפצעה קשה בתאונת דרכים. היא החלימה בעיקר באמצעות רפואה טבעית, ובחרה להפוך את נושא הרפואה הטבעית לתחום פעולתה העיקרי, אם כי במקביל המשיכה תמיד לשיר, להקליט ולהופיע. היא הייתה לכוהנת הגדולה של הרפואה הטבעית בצרפת, פרסמה ספרים פופולריים בנושא והופיעה בתכניות טלוויזיה ורדיו רבות עם המסר שלה.

השיר שנשמיע היום, הוא אחד השירים המזוהים ביותר עם ריקה זראי ועם קולה הייחודי, שירם של דידי מנוסי ויוחנן זראי "קול אורלוגין".

זהו שיר עצוב מאוד, במילותיו, בלחנו ובאופן ההגשה המלנכוני בפיה של ריקה זראי. ברוח "תפסתי ראש על הבר" של שלום חנוך אפשר לומר "הביאה לי שיר עצוב עצוב עצוב עצוב עצוב. עשתה אותי מאושר". כי יש פרדוכס אמתי, של שירים עצובים שגורמים למאזין להם לעונג. זה כוחה של אמנות. השיר מדבר על אניה שצללה אל התהום. מיהו המספר? מן הסתם אחד האנשים בספינה. אולי איש צוות, אולי נוסע. השעה היא חצות. שעת לילה מאוחרת. אפילו בפונדקים הנר דועך. הנווט של הספינה עייף גם הוא, נרדם. רק אנוכי, כלומר המספר, עודנו ער. והוא מתאר את הרוח של ים שיצאה לשוט בחוצות, את הרוח הצפונית הנושבת לאיטה, את אורו החיוור של הספינה עד הסוף המר שבו התורן התנפץ בגל סוער והספינה ירדה אל המצולות. והוא יורד אתה, ואין לו מה לעשות ואיך להושיע. והשיר הוא בעצם מילותיו האחרונות.

במאמר שכתב בבלוג שלו הפובליציסט ופילוסוף הרוק קובי אור לאחר מותו של יוחנן זראי, הוא כתב על השיר: "יוחנן זראי הלחין את הנואשות. מתחשק לך לומר בקול 'איזה לחן יפהפה'. אבל אז אתה נזכר בייאוש שבטקסט, ולכן ה'איזה יופי' נתקע לך בגרון. ואם אתה מאזין / קורא רגיש באמת, אתה מרגיש איך היופי מתרסק… קול הקטיפה ממחתרת הלב של ריקה זראי, ששרה אותם [את "גן השקמים" ו"קול אורלוגין" עליהם כתב אור], הוא הרבה יותר חזק מאור לבן, מחום לבן.

ריקה זראי. יהי זכרה ברוך!

קול אורלוגין קורא: חצות,

בפונדקים דועך הנר

רוח של ים יצא לשוט בחוצות,

רק אנוכי עודני ער.

רוח צפון נושבת אט,

אור הספינה נישא חיוור,

על משמרתו, עייף, נרדם הנווט,

רק אנוכי עודני ער.

עדי סיפון הים עלה,

תורן נופץ בגל סוער

וספינתי ירדה אל תוך המצולה,

רק אנוכי עודני ער.

שוב אורלוגין קורא: חצות,

בפונדקים כבה הנר

רוח של ים יצא לשוט בחוצות –

ואנוכי עודני ער.   

המעש שלנו הוא שיקבע

ביום שלישי הקרוב אצביע ת' – תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

אנהג כך משישה טעמים. בראש ובראשונה הצורך להחליף את נתניהו. איני מתעלם ואין זה נכון והגון להתעלם מההישגים הלא מעטים שלו כראש הממשלה. אבל האיש משחית את החברה הישראלית, מערער את יסודותיה, משליט בתוכה תרבות של שקר, של תחמנות, של הפרת הסכמים. הוא מנהיג כאן פולחן אישיות הולך וגדל ופוגע בדמוקרטיה. הוא מנסה למוטט את מדינת החוק ומערכות החוק, המשפט והצדק בניסיון להעמיד את עצמו מעל החוק ולמלט את עצמו מאימת הדין. והגרוע ביותר – הקואליציה שהוא מתכוון להקים מסוכנת יותר מכל קודמותיה ומתבססת במידה רבה על הכהניסטים ועוזריהם.

מה שהפך את הפיכת שלטון נתניהו ליעד מעשי, בניגוד לשלושת הסיבובים הקודמים, היה פרישתו של גדעון סער מן הליכוד והקמת תקווה חדשה. ככל שתקווה חדשה תהיה חזקה יותר, כך גדלים הסיכויים למהפך ושינוי.

הטעם השני הוא ההבנה שהדרך לשינוי מחייבת קואליציה רחבה ויציבה שתגשר בין מפלגות מימין ומשמאל, חילוניות ודתיות, והגורם היחיד שיכול לגשר ולחבר בין הגורמים הוא תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

הטעם השלישי הוא הערכתי את גדעון סער ומנהיגותו – מנהיגות מחברת, מגשרת שעשויה לאחות את הקרעים בחברה הישראלית. איני רואה אף מועמד אחר שיכול להציע היום מנהיגות כזו. וזה בדיוק סוג המנהיגות שהחברה הישראלית זקוקה לו בימים אלה. אני מאמין בתבונתו המדינית והפוליטית של סער, בכישרונו הביצועי, ביכולת ההנעה שלו ומאמין שהוא האדם המתאים ביותר להנהגה לאומית היום. ואם תקווה חדשה לא תוכל להפוך למפלגת השלטון, חשוב שהיא תהיה חזקה ומשפיעה ככל האפשר ושהדמויות הרציניות כל כך בהנהגתה, ובהם יפעת שאשא ביטון, יועז הנדל, בני בגין, צביקה האוזר ואחרים יהיו במוקדי השפעה והכרעה מרכזיים.

הטעם הרביעי, הוא שאין היום אף מפלגה הנושאת את דגל ההתיישבות, החקלאות ופיתוח אזורי הספר של מדינת ישראל כמו תקווה חדשה, ועל כך כבר כתבתי כאן.

הטעם החמישי, הוא שתקווה חדשה מחויבת למהפך בתחום ביטחון הפנים בכלל ובמימוש הריבונות והמשילות הישראלית בגליל ובנגב בפרט. מלחמת חורמה בטרור החקלאי הוא מחויבות של תקווה חדשה. כידוע, בנושאים האלה ממשלות נתניהו נחלו כישלון מחפיר.

הטעם השישי הוא מחויבותה של תקווה חדשה לגולן. מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך": "בגולן לא נעשה כמעט דבר למעט הצהרות מדיניות. ההתיישבות הישראלית בגולן היא עדיין מאוד מצומצמת. שום דבר לא מנע מנתניהו לקבוע יעד של הכפלת מספר המתיישבים היהודים בגולן תוך מספר שנים. אך בפועל לא קרה כמעט שום דבר, חוץ מקיום טקס ממשלתי שבו נקרא יישוב עתידי על שם הנשיא טראמפ. המסקנה היא שיש חוסר התאמה בין ההכרה האמריקאית בזכויותינו, שהיא כמובן דבר מבורך, לבין המעשה הישראלי בשטח, שהוא לא מרשים בלשון המעטה. הייתי מצפה שישראל תנצל את שנות ממשל טראמפ לשינוי המציאות בשטח, לקביעת עובדות בלתי הפיכות.

מה שהיה נכון בימי ההעפלה וחומה ומגדל, עודנו נכון: קו המחרשה יהיה קו הגבול. המעש שלנו, של מדינת ישראל, הוא שיקבע את עתידנו כאן, יותר מהצהרות מדיניות וטקסים, חשובים ככל שיהיו".

אני מאמין שהצבעה למען תקווה חדשה היא המעשה הנכון למען מדינת ישראל, למען ההתיישבות העובדת ולמען הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

פינתי השבועית ברדיו: אישה באבטיח

אישה באבטיח / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 8.3.21

ביום העצמאות יוענק פרס ישראל לספרות ולשירה לסופרת, המשוררת והפזמונאית נורית זרחי.

נורית זרחי בת השמונים נולדה בירושלים ובגיל 5 התייתמה מאביה, הסופר ישראל זרחי. היא עברה עם אימהּ לקיבוץ גבע ומשם לעין חרוד. ילדותה בקיבוץ לא נחרטה בזיכרונה כחוויה חיובית והיא שיתפה בחוויותיה הקשות בספרה "ילדת חוץ".

לצד כתיבתה היא הרצתה באוניברסיטת בן גוריון, הנחתה סדנאות כתיבה ועבדה כעיתונאית ב"ידיעות אחרונות". הדבר המרשים בפועלה הספרותי הוא היבול האדיר – לפחות 115 ספרים, רובם ספרי ילדים. עוד טרם זכייתה בפרס ישראל, זכתה נורית זרחי בכל פרס ספרותי אפשרי, ובהם פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג, פרס יהודה עמיחי, פרס ראש הממשלה, פרס לנדאו של מפעל הפיס, פרס דבורה עומר על מפעל חיים ופרס בינלאומי לספרות ילדים – עיטור הנס כריסטיאן אנדרסן שהוענק לה פעמים אחדות.

אותנו בפינה זו מעניינת נורית זרחי בעיקר כפזמונאית. גם כפזמונאית היא מתבלטת בעיקר בשירי ילדים.

אציג כמה מן הבולטים בפזמוניה. השיר "שמלות" שחוה אלברשטיין שרה בלחנו של מתי כספי.

יש אחת לבנה כמו שלג

ואחת כחולה כמו ים

ואחת כמו שמיים תכלת

ואחת אדומה כמו דם

אחת לצאת לביקורים

אחת ללבוש לשעורים

וגם שמלה של מלמלה

לשיר במקהלה.

ולאחר ה"לשיר במקהלה" פוצחת חוה אלברשטיין ב"לללה" בזיוף ילדותי קיצוני, צורם ומצחיק מאוד. והשיר מסתיים ב"שמלה שקיבלתי מסבתא / ממשי עם קישורים / אותה היא לבשה בשבתות ואני בחג פורים".

שיר נוסף שהלחין מתי כספי ושרה חוה אלברשטיין ומאוחר יותר גם כספי עצמו הקליט אותו, שיר מקסים, הוא פרידה מתיבת נוח. אני מזמין תכנית ספיישל על שירים שעוסקים בנוח ובמבול. יש עושר של שירים רבים ומקסימים. זה, כידוע, לא השיר היחיד של מתי כספי על נוח. מוכר יותר שירו "נוח", שאותו כתב בעלה לשעבר של נורית זרחי, יורם טהרלב. הייחודי בשירה של זרחי, הוא שהיא בחרה לתאר את הרגע שבו נפרד נוח מאותם זוגות זוגות שעוזבים את התיבה, והוא נשאר בודד עלי אדמות.

והוא עומד ומסתכל

כיצד זוגות זוגות

הם נבלעים

בג'ונגלים בתוך ההר על הפסגות על צמרות עצים

גבוהים גבוהים

נעלמים במחילות

קופצים את תוך הים

וגוחנים אל החולות.

שלום, קופיף אחרון נופף לו בידו

וכך נותר לו נוח לבדו.

את השיר "קילפתי תפוז" הלחין יוני רכטר ושר אריק איינשטיין, בתקליט הילדים שלו "הייתי פעם ילד". הילד מספר בגוף ראשון שהוא קילף תפוז, ומה הוא מצא בו להפתעתו? ילד ישן.

כנראה שיש לנורית זרחי חיבה מיוחדת לבני אדם ששוכנים בתוך פירות. כי על כך היא כתבה את השיר שאותו נשמיע היום – אישה באבטיח. גם את השיר הזה שרה חוה אלברשטיין, ללחנו של שלמה גרוניך.

זהו שיר הנושא של תקליט הילדים של חוה "אישה באבטיח", שנורית זרחי כתבה 9 מ-12 שיריו וטובי המוסיקאים הלחינו את שיריו – מתי כספי, שלמה גרוניך, מישה סגל. זהו שיר מצחיק, המספר על אישה שבחרה לגור דווקא בתוך אבטיח. ובתוך אותו אבטיח גדול נורא היא חתכה חלון וחצבה סלון ותלתה תמונה והכניסה ארון וגידלה בפינה חתול שיצוד עכברים. ואז – מה קרה? פתאום הסתיימה העונה. היא חיפשה וחיפשה עד שלבסוף מצאה בית חלופי – ומעתה היא גרה בתוך גזר. הבעיה היא שהגזר היה קצת צר והיא בקושי הצליחה להיכנס לתוכו.

ברכות לכלת פרס ישראל נורית זרחי.

אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא

היו לה שני שרפרפים וכיסא ומנורה

היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון

ותלתה שם תמונה והכניסה ארון

וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה

ופתאום הסתיימה העונה

הלכה לה אותה האישה

לחפש לה דירה חדשה

היא חקרה שאלה

לא מצאה שום דבר

רק חדרון בתוך גזר

ארוך, ארוך אבל צר

מעכשיו לא היה לה מקום לסלון לא לא לא

ולכן היא חתכה מחצית הארון

והכניסה רק רבע כיסא וחתול ושרפרף

מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

אווווו

אישה אחת גרה בתוך אבטיח גדול נורא

היו לה שני שרפרפים כיסא ומנורה

היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון

ותלתה שם תמונה והכניסה ארון

וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה

ופתאום הסתיימה העונה

הלכה לה אותה האישה…

מעכשיו לא היה לה מקום לסלון, לא לא לא

ולכן היא חתכה מחצית הארון

והכניסה רק רבע כיסא וחתול ושרפרף

מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

תורו רו רו רו

שופך דם האדם ומגינו

נתן אלתרמן, חתן פרס ישראל לשירה, שבימים אלה אנו מציינים 51 שנים לפטירתו, הוא בעיניי גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. אלתרמן כתב שירה, כתב את שירי העת והעיתון וכתב פזמונים. ומכל מכלול יצירתו, הנערץ עליי ביותר הוא מחזור "שירי עיר היונה", האפוס של מלחמת השחרור.

"עיר היונה" הוא ספר של אלתרמן שיצא לאור ב-1957, תשע שנים לאחר הקמת המדינה. לאחר שני ספרי השירה שלו "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" פרסם אלתרמן בעיקר פזמונים ואת תגובותיו האקטואליות בשירי "הטור השביעי". בקרב מעריציו הייתה כמיהה לחזרתו ליצירה הלירית. מעטים ידעו שבמקביל לאותם שירים, המשיך לכתוב שירה צרופה. מדובר בשירים שכתב בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים – סוף תקופת המנדט הבריטי, מלחמת העצמאות ושנותיה הראשונות של המדינה. היו אלה שירים לאומיים, אך לא התייחסות לאקטואליה היומיומית ולא התנצחות פוליטית כמו ב"טור השביעי", אלא ניסיון לעצב את רוחה של האומה ולשרטט את קווי המתאר של הפיכת עם של פליטים שחווה את השואה הנוראה, לעם חי הבונה מדינת מופת. שיריו הם גם ביטוי פואטי למלחמה ולדור הלוחמים שהקימו את המדינה, אותם כינה ב"טור השביעי" "מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים". את השירים הללו כינס ב"עיר היונה", שקיבל את שמו מאחד המחזורים בספר, שנשא את השם "שירי עיר היונה". "ליל חניה" הוא אחד משירי המחזור הזה.

בתש"ח היה אלתרמן בן 38, ולא חלה עליו חובת גיוס, אולם הוא התעקש להתגייס וממש אנס את רעו יצחק שדה לקבל אותו לשורות יחידתו, בה לחם לצד אנשים הצעירים ממנו בעשרים שנה. אלתרמן החייל התאפיין במוטיבציה גבוהה, אך… כנראה לא ממש נועד לחיילות. הוא השתתף בקרב אחד, הקרב הכושל על גבעה 105 באזור נגבה. תפקידו היה – מגיש תחמושת לרגם. יצחק שדה, מפקדו, הבין שתרומתו של אלתרמן כמשורר קצת יותר גדולה מאשר כמגיש פצצות מרגמה, ובעיקר חש שאינו יכול להתמודד עם האחריות על חייו של אלתרמן, ואילץ אותו לעזוב.

הקרב בו השתתף נערך ב-2.6.48. את "ליל חניה" כתב אלתרמן ב-3.6.48. זהו שיר של לוחם, אם כי לא ברור האם הוא תיאר את ליל החניה ערב הקרב כפי שהיה, או כפי שראוי היה להיות.

השיר מתאר את הלילה שלפני הקרב ובעיקר את נאומו של המפקד המשוחח עם החיילים. אלתרמן המשורר קובע שבשיחת מוטיבציה כזאת, אין מקום למילים הגדולות של המשורר, אלא לדיבור ישיר בגובה העיניים, לדיבור הפשוט. אין זה הזמן ל"שירה צרופה" אלא "לזמר הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא", ואי אפשר שלא להבחין באירוניה; הרי כוונתו היא שבלילה כזה, דווקא הדיבור הפשוט הוא דבר ערך ושכיית חמדה. הוא גם מבהיר, שאין להתבייש בשיחה כזאת במליצה ובסיסמאות, שכוחן חשוב בהחדרת המוטיבציה ללוחמים. יש מקום לומר את הדברים "בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול". יש דברים שנשמעים זולים בסיטואציות אחרות, אך בליל החניה ערב הקרב, הם הדברים שנכון שיאמרו.

על מה מדבר המפקד עם לוחמיו? "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח), ועל חובה וקרב ועול". עול המלחמה הוא כבד. כל לוחם יודע שרבים הסיכויים שלא יחזור מן הקרב ואם יחזור – הוא יודע בוודאות שיאבד חלק מחבריו. הנכונות להקרבה, אינה יכולה לבוא בפקודה, אלא רק מתוך אהבה. 

לכאורה, אין סתירה גדולה יותר מזו שבין מלחמה ואהבה. מלחמה היא מוות, היא הרג, מה לה ולאהבה? ניתן להבין זאת, אולי, מן השורה החשובה ביותר בשיר, לטעמי: "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו". בביטוי "שופך דם האדם" רומז אלתרמן לאיסור הרצח שאלוהים מטיל על בני האדם אחרי המבול, ובאמירה שהעונש על רצח, כל רצח, הוא עונש מוות: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". מאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, אסור להרוג אותו. והנה, הלוחמים יצאו למחרת בבוקר להרוג.

כאן מסביר אלתרמן, שהאילוץ של המחנה לשפוך את דם האויב הוא הכרח, נגזר דינו לשפוך דם, מתוך ההכרח להיות מגן האדם. אולם גם בצאתו לקרב שאין צודק ממנו, עליו לזכור שרק ההגנה על חיי אדם מצדיקה את ההרג. זהו ביטוי אלתרמני מובהק.

השיר מסתיים בתיאור של הקרב, הכרוך במחיר דמים: "איש זונק, ואיש יורה ואיש נופל".

* תבור – יהדות ישראלית

ועוד לא אמרתי הכל / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 1.3.21

אתמול מלא עשור לפינתי השבועית ברדיו "אורנים", שבה השמענו קרוב ל-500 שירים. אני אוהב מאוד את הפינה והיא חשובה לי מאוד, ואני שמח שחזרנו בשבוע שעבר אחרי חמישה חודשי סגרים והשבתה.

במהלך החודשים הללו הלכו לעולמם כמה דמויות מפתח בשירה ובזמר העבריים, ובשבועות האלה נקדיש להם את הפינה. בשבוע שעבר נפרדנו מאורה זיטנר. היום נפרד מאחד מגדולי המשוררים שלנו, חתן פרס ישראל נתן זך.

כידוע למאזיניי, אני אלתרמניסט. המשורר הנערץ עליי הוא נתן אלתרמן, שאני רואה בו את גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לכאורה, עליי להיות ביחס שלילי כלפי הנמסיס שלו, נתן זך, המורד הגדול באלתרמן. אבל לא, אני אולי רואה בשלילה את המרד שלו ואת הדברים הקשים שהטיח בשירתו של אלתרמן. אני גם לא מבין את היצר של משוררים צעירים להילחם במשוררים שקדמו להם, כפי ששלונסקי מרד בביאליק. כאילו יש צורך ברצח אב כדי להצליח. הרי נתן זך, ברגעי אמת, הודה שהוא מעריץ את אלתרמן. אלתרמן מצדו גילה נדיבות רבה כלפי זך, ואהב את שירתו. אכן, נתן זך היה משורר פורץ דרך ושירתו – לרוב משוחררת מכבלי חריזה ומשקל והיא אישית יותר, היא שירה נפלאה. והיא נפלאה גם בכך שבדרכה המיוחדת יש בה משקל וחריזה טבעיים, ולא בכדי רבים כל כך משיריו הולחנו.

נתן זך היה משורר גדול, וכמה משיריו מלווים אותי בחיי ומשמשים מוטו בעבורי, כמו "כולנו זקוקים לחסד" שהשמענו כאן, "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" והנוסח העברי שלו לשירו של ברכט "יהי הכל".

אחד הדברים המייחדים את נתן זך הוא השניות בין השקפת עולם פסימית מאוד בחלק מן השירים, להשקפת עולם אופטימית מאוד בשירים אחרים. אני מתחבר הרבה יותר לצד האופטימי, ולכן אמחיש את הצד הפסימי בשיר אחד בלבד – "כי האדם עץ השדה". בדרך כלל, כשאנחנו משווים אדם לצמח, אנו מדבר על הפריחה של אדם, על היותו שורשי, נטוע על פלגי מים, נושא פירות וכו'. נתן זך בשירו מדבר על האדם שכמו העץ הוא נגדע, שכמו העץ הוא צמא למים, שהעץ כמו האדם נשרף באש, וכמו העץ "אני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה".

קשה להאמין שאותו משורר מלנכולי, מיואש, חסר אונים, חסר אוריינטציה כתב גם את אחד משיריו החשובים והיפים ביותר, אולי היפה בהם, לבטח האופטימי שבהם, "אני רוצה תמיד עיניים": "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל".

אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת המפתח – "וכשאפול עוד אקום… עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות". את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, למשל, שירו "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965): "ראיתי ציפור רבת יופי. / הציפור ראתה אותי. / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד / עד יום מותי. // עבר אותי אז רטט של שמש. / אמרתי מילים של שלום. / מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום". "רטט של שמש" – רק משורר גדול יכול ליצור דימוי כזה.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

נתן זך יודע למצוא את היופי הזה גם במצבים קשים. את שירו "כולנו זקוקים לחסד" הוא מסיים בתיאור הבא (שאינו חלק מן השיר המולחן): "אומרים ישנה ארץ / שאפילו לימונים פורחים בה. / שבה גם מכאוב, גם מחסור / כאילו תמיד קורנים בה. / בואי ואראה לך מקום / שבו עוד אפשר לחלום". זך אינו מסתיר את המכאוב והמחסור, אך אינו מאבד את החלום. וכל עוד אפשר לחלום, גם המכאוב והמחסור כאילו תמיד קורנים.

שיר נוסף מתוך "כל החלב והדבש" הוא "שיר אחרי מחלה ארוכה". וכך הוא מסיים את השיר: "ומשהו חדש יצוף כאן מכל / העכור הזה, כל המכור / השקט, נאלם דום או בעיניו משוטט, לשיר את / שירת אדוני בערב דם רך בשמים רבים / בם כוכב אחרון או ראשון בהמון כוכבים / מרמז כי לי, / בינתיים, בעננים, / עוד לא נאמר לחדול". איזו היאחזות בחיים!

וקבוצת שירים, הנקראת "שלושה שירים", הנפתחת במילים "זו הפעם הראשונה / אני מתחיל להטיל ספק / אם אמנם אזכה כאן / למה שביני לבין עצמי / כיניתי בשם אושר", מסתיימת במילים: "אני כאן וכותב. ואין / מקום אחר שהייתי מבקש להיות בו. / ואני עדיין אוהב".

במאמר שקראתי לא מכבר, הופיעה פרשנות מעניינת לשירו של נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו". "לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו / בין כה וכה… והוא לבדו יודע / שגם אם יתמהמה / בוא יבוא". מי בוא יבוא גם אם יתמהמה? על פי אותה פרשנות – המוות. זהו שיר של כמיהה למוות, שיר של ייאוש מהחיים, מהבדידות והניכור של המשורר.

הפרשנות הזאת הפתיעה אותי. אף פעם לא פרשתי כך את השיר. וגם כשניסיתי לקרוא אותו מחדש, על פי הפרשנות הזאת, לא השתכנעתי שהוא שייך לקבוצת "כי האדם עץ השדה". לא מצאתי בשיר שמץ של ייאוש מן החיים ובוודאי לא כמיהה למוות. ההיפך הוא הנכון, מצאתי שיר אופטימי מאוד, בעיניי, שיר הלל לחיים, שירה של אהבת החיים ושל היאחזות בחיים.

שירתו של זך אינה מייפה את החיים. היא מציגה חיים שיש בהם הרבה עצב, כאב, קושי ובדידות. אך אין בה ייאוש. יש בה הסתכלות על החיים ככאלה שיש להיאחז בהם חרף כל הקשיים, ולו בגלל אותם רגעים קסומים, גם אם נדירים, של יופי ושל אושר. למען אותם רגעים, ראוי לחיות את החיים. למען אותם רגעים ראוי להתמודד עם הקושי והכאב. החיפוש אחרי אותם רגעים, הוא טעם החיים. ולאותם רגעים שווה להמתין כמו אל המשיח, כי גם כשהאדם לבדו, הוא יודע שגם אם יתמהמה – בוא יבוא.

כאשר שמעתי על מותו של נתן זך, מיד חשבתי על השיר "ועוד לא אמרתי הכל". הוא כתב את השיר כאדם צעיר, אבל זה נראה לי ממש שיר פרדה של משורר, של יוצר, של איש מילים. "עוד לא אמרתי הכל ועוד יש לי מה לומר". לפני 34 שנים, למרגלות מצדה, מסביב למדורה, בערב שלמחרת לפנות בוקר עלינו בשביל הנחש אל פסגת המצדה, סיפרתי לחניכיי מגרעין "טל" לאורטל, אחרי שנתיים של הדרכה, שאני מסיים את התפקיד. היה זה ערב מרגש מאוד, שנצור היטב בזיכרוני כאירוע של התעלות הנפש. סיימתי את השיחה בקריאת שירו של זך.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל

וְעוֹד יֵשׁ לִי מַה לּוֹמַר

לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר וְהַקָּהָל יִתְפַּזֵּר

וְכָל אֶחָד יִהְיֶה זוֹכֵר

מַה שֶּׁכָּל אֶחָד זוֹכֵר כְּשֶׁאֲחֵרִים כִּלּוּ

לוֹמַר מַה שֶּׁאָמְרוּ וּמַה שֶּׁלֹּא אָמְרוּ.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל.

אחרי מותו של אריק איינשטיין, נמצאה הקלטה גנוזה של השיר הזה בלחנו של אבנר קנר. אנחנו נשמע את הביצוע הקלאסי של נורית גלרון, בלחנו של אילן וירצברג, מתוך התקליט העברי האהוב עליי ביותר; תקליטה של נורית גלרון בשירי נתן זך "שירים באמצע הלילה".

צרור הערות 14.2.21

* לדראון עולם – ראש ממשלת ישראל חתם על הסכם עודפים עם המוטציה הכהניסטית. זהו כתם בל יימחה על תולדות מדינת ישראל. הסיבה היחידה שהוא מכשיר את השרץ הכהניסטי היא ביטחונו בכך שבן גביר יתמוך בכל ניסיון שלו להימלט מאימת הדין. די במעשה הנואל הזה כדי לקבוע שנתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית.

* ורטיגו – ח"כ ניסים ואטורי מהליכוד (ההוא שמתחזה לד"ר ולעו"ד) צייץ: "בן גביר זה אח". בגין ושמיר בוורטיגו בקבריהם. איזו מוטציה צמחה מהליכוד. יהי זכר הליכוד ברוך!

לא אתפלא אם ואטורי יצייץ גם "יגאל עמיר הוא אח".

* פצצה מתקתקת – מנחם בגין התנגד בכל שנותיו באופוזיציה לקיום חוקי החירום המנדטוריים בכלל ובמעצרים מנהליים בפרט, בטענה שאין להם מקום בדמוקרטיה מתוקנת. הוא הבטיח שכאשר יעלה לשלטון הוא יבטל אותם. אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם, וכאשר האחריות על ביטחון המדינה הייתה מוטלת על כתפיו, הוא לא דבק בעמדתו ולא ביטל את חוקי החירום. עם זאת, הוא נמנע מהפעלתם ככל הניתן, ונזהר בכך יותר מכל ראש ממשלה אחר לפניו או אחריו.

ב-1980, בהיותו ראש הממשלה ושר הביטחון (אחרי התפטרותו של עזר ויצמן מן התפקיד) הוא חתם על צו מעצר מנהלי לחצי שנה נגד "הרב" כהנא שר"י. הוא עשה זאת, כי הבין שמדובר בפצצה מתקתקת שהסית לפיגועי טרור בעיר חברון. ארבע שנים אחרי מותו, ביצע תלמידו המובהק ומועמד מס' 3 ברשימתו, המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין שר"י, את הטבח הנורא במערת המכפלה, בו הוא רצח בדם קר, בשעת תפילתם, 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים. בכך הוא הגשים את צוואתו הרוחנית של מורו ורבו ויישם את תורת הגזע שלו.

וכעת, נתניהו, העומד בראש המפלגה שבגין הקים, חתם על הסכם עודפים עם בן גביר, נושא דגל התועבה הכהניסטית שתלה את תמונת המחבל רב המרצחים בסלון ביתו.

* האידיאולוגיה הכהניסטית – "מהי האידיאולוגיה הכהניסטית" מעיר לי מאיר שרגאי עם איזו מעשיה שבעזרתה הוא מנסה לטהר את השרץ.

אז אספר לך, מר שרגאי, מהי האידיאולוגיה הזאת. כאשר אבי אבות הטומאה היה, לבושתנו, חבר כנסת, הוא הציע כמה הצעות חוק. מיקי איתן, ח"כ (ולימים שר) מהליכוד, שבאותם ימים היה יו"ר שדולת ארץ ישראל בכנסת, השווה את הצעותיו של הכהנא שר"י לחוקי נירנברג. הוא פרסם טבלה ובה העמיד זה מול זה, את חוקי הגזע הכהניסטיים ואת חוקי נירנברג, והתברר שההבדל הוא שאלה כתובים בגרמנית ואלו בעברית. לא בכדי, על דעת כל סיעות הכנסת, הצעות החוק הגזעניות נפסלו ולא עלו לדיון ולהצבעה.

אספר לך עוד מהי האידיאולוגיה הכהניסטית. היא מה שהגשים תלמידו המובהק ומס' 3 ברשימתו לכנסת, המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י, בטבח הנורא שערך במערת המכפלה. גולדשטיין הגשים יותר מכל אדם אחר את האידיאולוגיה הכהניסטית, ולכן הוא מושא הערצתם של הכהניסטים. ולכן, המנהיג הנוכחי של התועבה הכהניסטית, תלה את תמונתו בסלון ביתו, סמוך לתמונת כהנא.

אותו בן גביר היה שותף בחתונת הדמים שבה, לעיניו, רקדו כהניסטים סביב תמונת התינוק שחבריהם שרפו למוות בכפר דומא תוך שהם דוקרים את תמונתו. לשרוף למוות תינוקות ערבים, זו האידיאולוגיה הכהניסטית.

אותו בן גביר, בהיותו פרח כהניסטים צעיר, הציג בגאווה בפני המצלמות את הסמל שהם תלשו ממכוניתו של רבין ואמר: "בפעם הבאה נגיע אליו". זה לקח בדיוק חודש, ליתר דיוק חודש פחות יום, עד שהם באמת הגיעו אליו.

מקווה שעזרתי לך.

(אגב, אני מתנצל בפני מר שרגאי שלא ביליתי אתו באותו יום ו' גשום. הייתי אז ילד).

* השוואה דמגוגית – אחת הטקטיקות לטהר את שרץ הלגיטימציה לבן-גביר היא טענה שהוא לא ממש כהניסט. אריה אלדד, למשל, הזכיר את ההזדהות והאהדה בשנות החמישים של מפ"ם – אחת משלוש המפלגות שהקימו את מרצ – עם סטלין, אחד מרוצחי ההמונים הגרועים בהיסטוריה. "לטעון שעוצמה יהודית יורשת את כהנא", כתב אלדד, "זה כמו להגיד שמרצ היא גלגול של סטלין". זו דמגוגיה צרופה. ברגע שבן גביר יאמר על כהנא מה שאנשי מרצ אומרים על סטלין וברגע שבן גביר יכה על חטא תמיכתו בכהנא כפי שאנשי מפ"ם מכים על חטא תמיכתם בסטלין מאז אמצע שנות החמשיים – אז זו תהיה טענה נכונה. בינתיים בן גביר הוא מנהיג המוטציה הכהניסטית. הוא הנואם המרכזי באזכרות לו. תמונתו הגדולה מתנוססת בסלון ביתו. שותפיו לעוצמה כהניסטית הם ברוך מרזל, בנצי גופשטיין (מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלית) ומיכאל בן ארי – שלושתם נפסלו מריצה לכנסת. ולמה הוא לא נפסל? כי הוא מתוחכם יותר, ובתור עו"ד (עוכר דין, תמונת הראי של לאה צמל) הוא יודע למתוח את חבל הלגיטימיות בהתבטאויותיו הפומביות בלי לקרוע אותו.

* למה לפסול מראש – אני תומך בהכרזתו של גדעון סער שתקווה חדשה לא תקים ממשלה עם נתניהו, אך לא מהסיבות שהוא ציין.

סער הסביר זאת בכך, שאין זה רציני להתמודד בבחירות כדי להציב אלטרנטיבה ואח"כ להצטרף לממשלה שנגדה התמודדת. איני מסכים עם הטיעון. היו בישראל ממשלות אחדות לגמרי לא רעות. והיו משאים ומתנים להקמת ממשלות אחדות שלא הבשילו. התפקיד של מפלגה הוא לקדם את הדרך שלה ואת סדר היום שלה. לשם כך היא מתמודדת על השלטון. אך אם לא ניצחה בבחירות, עליה לבחון מה הדרך הנכונה לקדם את דרכה – ישיבה באופוזיציה והצגת אלטרנטיבה לשלטון או הצטרפות לממשלה, השפעה על דרכה וניהול משרדים חשובים בה. אין תשובה אחידה מה הדרך הנכונה. בכל זמן ובכל סיטואציה פוליטית התשובה לשאלה יכולה להיות שונה. בעיקרון, נכון להשאיר את כל הקלפים פתוחים לאחרי הבחירות. בדרך כלל, מפלגה שמחשקת את עצמה לפני הבחירות, מאבדת את יכולת התמרון שלה ופוגעת בעצמה.

אולם במקרה הזה הצדק עם גדעון סער. הסיבה לכך היא מה שקרה בשנה האחרונה. או אם להיות ספציפי יותר, הסיבה לכך היא נתניהו.

כפעיל בתל"ם וכחול לבן, כבר לפני הסיבוב השני, כאשר היה לי ברור שהבחירות שוב תסתיימנה בתיקו, תמכתי בהקמת ממשלת אחדות. אחרי הבחירות תמכתי בהיענות למתווה ריבלין. אחרי הסיבוב השלישי הייתי בין מקימי "יוזמת ממשלת אחדות" שדחפה להקמת ממשלת האחדות, בשל המשבר הפוליטי והבריאותי החריף. אבל נתניהו עקץ את שותפיו. ההסכם היה תרגיל הונאה שלו. לא הייתה לו כל כוונה לקיים את ההסכם והוא הפר אותו ואת רוחו מן היום הראשון. וכדי להפר את ההסכם על אף כל החישוקים בחקיקת יסוד, הוא ניצל את הפירצה של התקציב, בפשע הכלכלי נגד המדינה של אי העברת תקציב, כדי לגנוב את הרוטציה. כלומר, המטרה – גניבת הרוטציה, קידשה את כל האמצעים.

ולכן, יש לשלול מכל וכל אפשרות של הקמת ממשלה עם נתניהו, גם במחיר סיבוב חמישי, חלילה. מה הטעם לחתום על הסכם עם מי שאין שום ערך למילה שלו, לחתימת ידו, להסכם עמו?

* הברירה של גדעון לוי – כבר עמדתי יותר מפעם (וכך גם אחרים) על היחס המיוחד של גדעון לוי לנתניהו. מצד אחד הוא מעריץ אותו כמנהיג. מצד שני הוא מתעב אותו בתור ראש ממשלת המדינה השנואה עליו ושהוא מתנגד לעצם קיומה, והוא חותר להעמדתו לדין בהאג. במאמרו "ביבי או טיבי" הוא ציין שכרגיל הוא יצביע בעד הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, אך קרא לכל מי שאינו מצביע למשותפת לתמוך בנתניהו, כי הוא מוכשר יותר מכל האחרים, וכי בניגוד ללפיד, סער ובנט הוא אינו מחרחר מלחמה. אידיאולוגית, הוא טוען, הרי אין הבדל ביניהם "בבסיסם הם תאומים זהים: כולם יהודים ציונים תומכי הכיבוש". ומסקנתו: "לכן כל מי שחי בשלום במדינת אפרטהייד, שהצדק לפלסטינים מעניין אותו כקליפת השום, והכיבוש הוא לא יותר מזמזום טורדני באוזניו, צריך להצביע לנתניהו. הוא הרע במיעוטו". בבחירות הקודמות הוא כתב שאין הבדל בין ניצן הורביץ לבן גביר, "כולם ציונים". הפעם יש לו בעיה. הוא לא יוכל למצוא משהו נגד האידיאולוגיה של מרב מיכאלי, שאינה רחוקה כל כך משלו. ולכן הוא כותב "מרב מיכאלי מעוררת הרבה אהדה, בצדק, אבל לא מפלגתה מכוננת הכיבוש, תעשה משהו ממשי להביא לסיומו, גם לא בראשותה". ומה הוא אומר על מרצ? "עם גנרל בצמרתה, האומר שצה"ל לא ביצע מעולם פשעי מלחמה, אין לאיש שמאל מה לחפש בשורותיה". כמובן שהוא פוסל את לפיד ה"לאומן".

"ביבי או טיבי" – זו הברירה שמותיר לנו עוכר ישראל זה. מה שמזכיר לי קריאה בתנועות הנוער החלוציות בשנות החמישים (כהתרסה על השומר הצעיר שתקופה מסוימת תמך בסטלין): "סטלין אבינו, רוסיה אמנו, הלוואי שהיינו יתומים".

* המפלגה האנרכיסטית – אחת המפלגות המדשדשות הרחק מתחת לאחוז החסימה נקראת "המפלגה הדמוקרטית". מנהיגה הוא עו"ד ברק כהן. ברק כהן הוא ביריון אנרכיסט אלים. אנרכיה אינה דמוקרטיה, אלא איום על הדמוקרטיה. וכאשר אנרכיסטים רצים לבחירות, זה לא כיוון שמאסו בפעולה האנרכיסטית ופנו לאפיק פוליטי דמוקרטי, אלא כי הם רוצים להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה.

כשמפלגה אנרכיסטית מגדירה את עצמה "המפלגה הדמוקרטית", זה כמו שיהדות התורה תגדיר את עצמה "המפלגה החילונית", הרשימה המשותפת תגדיר את עצמה "המפלגה הציונית" וסמוטריץ' & בן גביר יגדירו את עצמם "המפלגה השמאלנית".

* מה עוד צריך לקרות – מתוך רשומה של אלוף (מיל') יצחק בריק:

רק השבוע ניתן למנות את האירועים הבאים: (תקראו את הרצף ולא תאמינו שצה״ל הגיע לשפל כזה, פשוט מזעזע)  –

1. בתאריך ה 03/02/21 -מחנה צריפין-התגלתה פריצה לימ"ח מבה"ס 6023 -נתגלו חוסרים ב 113 ערכות נשק.

2. 04/02/21- מחנה שדה תימן- ניסיון גניבה מכוח מגדס"ר גבעתי במהלך מטווחים נתפסו 3 בדואים.

3. 05/02/21-גדוד קשר פדם (373)- מחנה נתן- פריצה למספר מחסנים נגנב ציוד כללי.

4. 08/02/21-מחנה שדה תימן-דווח אודות פריצה ל 17 נגמ״שים בגדחה"ן של חטיבה 84 ( גבעתי ) -מבדיקה ראשונית נגנבה תחמושת מסוג קליעית( האירוע עדין מתנהל בשטח ע"י חוקר מז"פ).

5. בלילה בין ה-7 ל 8 בפברואר, *פריצה למחנה קציעות*

בשעה 04:00 + – חדר אדם לשטח הנטוש בין מחנה קציעות למחנה נחל רביב, הפורץ חדר כ100 מטרים עד שהגיע למכולה ריקה נכנס לתוכה כדי לחפש ציוד ויצא מהבסיס. הפורץ חנה כ-500 מטרים דרומית לציר אדגרד, הפורץ עבר ברגל את התנ"ט וחדר למחנה.

6.בלילה של 9/2/21 גורמים המעורים בפרטי תקרית הפריצה הלילה (שלישי) לבסיס חיל האוויר נבטים שבנגב, תיארו שורה של תקלות אבטחה, החושפות את ההתנהלות הלקויה בשעת האירוע. הם תיארו כיצד כוח האבטחה לא הגיב בירי לפריצת המחסום בזמן אמת, ועל הגעתו של החשוד לשטח בו ממוקמים מטוסי ה-F-35 הרגישים.

הש.ג. יצא אשם.

7. בצהריים של 9/2/21-מטיילים מצאו בצאלים ג'יפ צה"לי ובו מכשיר הקשר וקודי הרשתות • הרכב נגנב מהצבא והמבריחים משתמשים בו להברחות סמים באזור הגבול עם מצרים • "זה הג'יפ השלישי שאנחנו מוצאים", סיפרו • המשמעות: רשת הקשר של צה"ל בכל הדרום חשופה •

8. יומיים אחרי החדירה לבסיס חיל האוויר בנבטים, עוד מחדל אבטחה חמור התגלה בבסיס צה"ל בדרום • כנופיית פורצים חדרה למחנה נתן בבאר שבע, אספה מודיעין באמצעות רחפנים – ופגעה ברשת החשמל של הבסיס – ואף גרמה להחשכת הבסיס באמצעות רחפנים. הרחפנים פגעו ברשת החשמל – וגרמו לחשכה בבסיס, אליו פרצו בחסותה הפורצים עשו שימוש בטיסנים ורחפנים וכך אספו מודיעין על מה שקורה בבסיס ועל דרכי פריצה והימלטות ממנו. הם חדרו לבסיס דרך הגדר ועל פי החשד היעד היה אמצעי לחימה וציוד צבאי נוסף. עם זאת, הם לא גנבו נשק אלא ציוד צבאי אחר. עד כה לא אותרו חשודים במעשה. 

9.בנוסף לכל מה שהצגתי -ריבוי גניבות הנשק והתחמושת, והחדירות למחנות צה״ל, רק בחודשים האחרונים:

א. אלמונים גנבו בשבוע שעבר 12 ארגזים של תחמושת, כ-12 אלף כדורים, מבסיס ניצנים בדרום הארץ.

ב.״שוד תחמושת ענק מבסיס האימונים בצאלים״

93 אלף כדורים:

ג. אתמול הסתיים תהליך התחקור, שבוצע על ידי ועדת החקירה בראשות ראש מטה אוגדה 146, אל"מ עידן מורג, בנושא גניבת מספר רב של כלי נשק מנשקיה בבסיס בצפון הארץ שהתרחשה לפני מספר חודשים.

ד. פריצה ל -11 נגמ״שים וטנק במחסן חירום באוגדה בצאלים וגניבת ציוד ואמצעי לחימה מתוכם.

ה. גניבת שני מא״גים (מקלעים) מתוך טנק בגדוד סדיר ברמת הגולן שעמד בתוך הבסיס של הגדוד.

ו. ריקון 7 מכולות בהן אופסן ציוד רגיש כולל מכשירי קשר ומצפינים שהיו שייכים ליחידה מבצעית גם כן מצאלים.

ז. לפני כחודש וחצי נרדמו לוחמים באחד מגדודי הנח"ל שעסק באימון בבקעת הירדן.

פלסטינים שהבחינו בכך גנבו לפחות שני כלי נשק מהחיילים, בהם מקלע נגב ורובה תבור. החיילים הבחינו בכך רק לאחר מכן, כשהתעוררו.

עד כאן הציטוט מן הרשומה של בריק. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שחייבים להחליף את השלטון?

* דאע"ש זה כאן – הרשות הפלשתינאית חיללה את אתר המורשת היהודית – מהחשובים ביותר, המזבח בהר עיבל, שזוהה בידי הארכיאולוג פרופ' אדם זרטל ז"ל כמזבחו של יהושע. פושעי הרִשְׁעוּת הפלשתינאית הרסו את האתר, גרסו את אבניו לצורך סלילת כביש חדש באזור שכם. זה פשע ברברי נגד ישראל והעם היהודי ופשע נגד התרבות האנושית. כך נהגו טליבאן באפגניסטן ודאע"ש בתדמור.

זו אוזלת יד של ממשלת ישראל. על ישראל לנקוט בצעדי עונשין כבדים ביותר נגד הרש"פ על הפשע. ולא חסרים לישראל מנופים. חסרים רק רצון, נחישות וכבוד לאומי.

* להעביר לשליטת ישראל – הר עיבל נמצא באזור B, כלומר בשליטת הרש"פ. אבל הוא נמצא 300 מ' משטח C. בעקבות מעשי הפשע נגד התרבות והארכיאולוגיה של הרש"פ, על ישראל לספח מיד את הר עיבל לשטח C, ולהעביר את האתר הארכיאולוגי החשוב הזה לשליטת ישראל. ובבוא היום – לריבונות ישראל.

* נגד ענישה קולקטיבית – אני תומך מאוד ברעיון התו הירוק. אני מקווה שהוא יאומץ ויחול על תחומים רבים, ואם יש צורך בשינויי חקיקה כדי לאפשר זאת, יש לעשות כן.

מציגים את מדיניות התו הירוק כהענשתם של מי שלא התחסנו. איני מקבל את ההצגה הזאת. זוהי מניעת ענישה קולקטיבית לכל הציבור בגלל מיעוט שאינו מתחסן. אין סיבה שאני, ורוב אזרחי ישראל, שהתחסנו, לא נוכל ללכת להופעות ולאירועים אחרי שנה בלי אירועים, בגלל אלה שאינם רוצים להתחסן. אין סיבה שעולם התרבות והבידור, שכולל לא רק את האמנים אלא גם את פועלי הבמה, אנשי ההגברה והתאורה, המאפרים, התפאורנים וכו' לא יוכל לחזור לחיים, ליצירה, לעבודה ולפרנסה בגלל מיעוט שמסרב להתחסן.

התו הירוק הוא גם תמריץ להתחסן. אין ראוי מכך. ההתחסנות היא אחריות אישית אבל היא אינטרס הכלל. מי שאינו מתחסן אינו מסכן רק את עצמו, אלא את זולתו. יש למדינה אינטרס מובהק להמריץ את הציבור להתחסן.

בנוסף לתו הירוק, יש להרחיב ולהעמיק את ההסברה ועל התקשורת להתגייס לכך. ההסברה חייבת להתייחס נקודתית לפייק ניוז ולהפחדות של מכחישי המדע ורופאי האליל למיניהם, שמטיפים לא להתחסן. יש להפריך בסבלנות את סיפורי המעשיות הללו.

* זהירות – שרלטן – תחקיר חשוב של קרני אלדד על השרלטן, רופא האליל, מכחיש המדע יובל אשרוב, התפרסם ב"ישראל היום". אשרוב אדם מסוכן. סיכן חיי "מטופלים", כלומר מאמינים בו, וכעת מסכן חיי המונים בהטפה שלו נגד חיסון הקורונה. מבחינה הלכתית אדם כמוהו נחשב "רודף". העדויות המופיעות בתחקיר מחייבות חקירה פלילית.

* רלטיביזם – אחת הרעות החולות של הפוסט-מודרניזם, היא הרלטיביזם. אין עובדות, יש נראטיבים. אין אמת ושקר – כל אחד והאמת שלו. הלגיטימציה לתופעות כמו מכחיש הקורונה הלוחם בחיסונים יובל אשרוב וכמו ה"הגות" של אבישי בן חיים הם תוצר ישיר של הרלטיביזם. הם לא משקרים, הם מספרים את הנראטיב שלהם.

* הוא הא מי זאת באה – אני מקווה מאוד שניקי היילי, שגרירת ארה"ב באו"ם לשעבר, תהיה הנשיאה הבאה של ארה"ב. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו מנהיגה דמוקרטית וליברלית אמתית ובניגוד אליו היא אדם ישר ונורמטיבי. ניקי היילי, ביקרה בחריפות את הנשיא שמינה אותה לתפקיד, דונלד טראמפ. בריאיון לאתר "פוליטיקו" אמרה היילי: "טראמפ אכזב אותנו. עלינו להכיר בכך". לדבריה, "הוא עזב את הבית הלבן בדרך לא מקובלת, ולא היינו צריכים ללכת אחריו או להקשיב לו". היילי, ששמה מוזכר כמועמדת פוטנציאלית מטעם המפלגה הרפובליקנית בבחירות 2024, הבהירה: "אנחנו לא יכולים לתת לזה לקרות שוב". היילי הוקיעה את ההסתה של טראמפ נגד סגנו פנס, שכל השנים היה נאמן אליו, שבעקבותיה מעריציו הפולשים לקפיטול זעקו "מוות לפנס".

* הצעיר ביותר – אביחי שטרן, ראש העיר הנמרץ והמרשים מאוד של קריית שמונה, הוא ראש העיר הצעיר ביותר בישראל. הוא בן 35 ונבחר לתפקיד בגיל 33. בראיון לדני רופ בוועידת החדשנות, שאל אותו רופ אם הוא ראש הרשות הצעיר ביותר בתולדות המדינה, והוא השיב שרק אחד היה צעיר ממנו, מאיר שטרית שבגיל 26 היה ראש המועצה המקומית של יבנה. האמת היא ששטרית היה אפילו צעיר יותר, בן 25. אך גם הוא לא הצעיר ביותר, אלא משה קצב, שבגיל 24 היה ראש המועצה המקומית קריית מלאכי. אחיו, ליאור קצב, נבחר בגיל 29 לראשות העיר קריית מלאכי. אפרים דרעי נבחר בגיל 25 לראשות המועצה המקומית כפר יונה וכיהן בתפקיד 41 שנה. גם עמיר פרץ היה צעיר משטרן כשנבחר לראשות המועצה המקומית שדרות – הוא היה בן 32.

* השר האחרון – עם מותו של שלמה הלל, לא נותר עוד אף שר שכיהן בממשלה במלחמת יום הכיפורים. גם רובם הגדול של אנשי המטכ"ל באותה מלחמה לא נותרו בין החיים. שני בכירי מערכת הביטחון במלחמה שעוד חיים אתנו הם ראש המוסד צביקה זמיר בן ה-96 וראש אמ"ן אלי זעירא, בן ה-93.

שלמה הלל כיהן גם בממשלת רבין הראשונה, בשנים 1974-1977. הוא כיהן בה כשר המשטרה ובחלק מן התקופה גם כשר הפנים. הייתה זו הממשלה שהחליטה על מבצע אנטבה. הלל היה שר המשטרה באירועי יום האדמה, ולכן היה יעד להסתה מצד רק"ח,

(לימים חד"ש). הוא היה שר המשטרה בשעה שהתנהלו חקירות שחיתות נגד בכירים במפלגתו, כמו השר אברהם עופר, אשר ידלין שעמד להתמנות לנגיד בנק ישראל ואחרים. הוא לא העלה על דעתו לפגוע בחקירות ובמשטרה, והזכיר ששבועת האמונים שלו היא למדינת ישראל ולחוקיה ולא לאנ"ש מהמפלגה.

עם מותו של הלל, נשאר אתנו עוד שר אחד ממשלת רבין הראשונה, אהרון ידלין בן ה-95.

* או ציונות או כליה על העם היהודי – אני יו"ר פורום חינוך של אורטל. כל ישיבה של הפורום נפתחת ב"דבר תורה" – טקסט כלשהו, שלרוב עוסק באופן ישיר או עקיף בענייני חינוך ובענייני דיומא. בישיבה שהתקיימה ביום חמישי, הזכרנו שלמחרת, ל' בשבט, יתקיים יום המשפחה. במקור הוא נקרא יום האם. יום האם נקבע ביום השנה למותה של הנרייטה סאלד. אבל הנרייטה סאלד הייתה חשוכת ילדים. ובכל זאת, כמייסדת והמנהיגה של מפעל עליית הנוער, היא ראתה עצמה כאם של כל הילדים והנוער שהעלתה והם ראו בה אם. הטקסט שהבאתי, היה קטע ממכתב שכתבה לאחר ביקורה הראשון בארץ ישראל, ב-1909: "היו שהזהירו אותי שלא לקיים את המסע לארץ ישראל. היו שאמרו: 'את תתאכזבי,' היו שאמרו: 'כשתגיעי לציון, תחדלי להיות ציונית'. ובאמת הרבה ראיתי שם, בעיקר ביפו ובירושלים, שעשוי לעורר תגובה של דחייה, אפילו בכי. אבל זכיתי לראות גם את מפעלם של המתיישבים החדשים, החלוצים במושבות, בגליל ובשרון. נסענו בעגלה בדרכי הארץ. ראינו את הנופים מקרוב והתחככנו באנשים. ואני אומרת לכם, שהאנשים האלה מילאו אותי אנרגיה. לא, לא חזרתי פחות ציונית ממה שיצאתי, להיפך. נכון, היום אני יודעת שהציונות היא מטרה הרבה יותר קשה להגשמה ממה ששיערתי לפני המסע הזה. אבל היום אני משוכנעת יותר מתמיד: או ציונות או לא כלום; או ציונות או כליה על העם היהודי".

          * ביד הלשון

דפנה – מי זו דפנה שעל שמה קרוי הקיבוץ דפנה? הוא לא מנציח שמה של אף אישה, אלא את שם העיר העתיקה דפנה או דפני, מתקופת בית שני.

קיבוץ דפנה, בעמק החולה, נמצא בקרב הגבול בין ישראל ללבנון. בדפנה נמצא בית הספר התיכון "הר וגיא" שבו למדו בניי הגדולים. הוא עלה לקרקע בשנת 1932, בידי חלוצים עולים מפולין, גרמניה וליטא. שמו הראשון היה מצודת אוסישקין א'. ראש קק"ל מנחם אוסישקין, שהקפיד מאוד על הנצחתו בחייו, רצה ששמות ששה יישובים שהוקמו ביוזמתו בעמק החולה יישאו את שמו ויקראו מצודת אוסישקין א'-ו'. כל המתיישבים סירבו לכך והתעקשו, וכפי שקורה תמיד – כאשר התושבים מתנגדים לשם שניתן לשמם בידי המוסדות והם נחרצים בעמדתם, בסופו של דבר הם מנצחים ושמם נושא את השם שהם בחרו בו. וכך אף אחד מן הששה אינו נקרא מצודת אוסישקין.

* "חדשות בן עזר"

סיפור של ניצחון

המדען יהויכין יוסף, פרופסור לאסטרופיזיקה וחוקר אקלים ואטמוספירה, היה ילד במחנה הריכוז ברגן בלזן. לקראת הגיעו למצוות, הרב הראשי של הולנד, הרב דסברג, שכנו לצריף, הוציא ספר תורה קטנטן שהבריח למחנה, לימד אותו והכין אותו לבר המצווה. בבוא היום, ב-02:45 לפנות בוקר, כל הצריף ערך לנער מסיבת בר מצווה בחשאי, והוא אפילו קיבל מתנות יקרות ערך, כמו פרוסת לחם יבשה. הרב הפקיד את הספר אצל הילד. הרב עצמו נספה, הילד ניצל, עלה לא"י והיה למדען בעל שם. הרב הפקיד בידי הנער את ספר התורה, וציווה עליו לספר את הסיפור, אך יהויכין העדיף להדחיק ולשתוק. רק בגיל מאוחר מאוד, קיים את הצוואה. פרופ' יוסף עמד בראש מחקר מדעי, שנערך בחלל, במסע של המעבורת קולומביה, בהובלתו של אילן רמון. בעקבות הקשר שנוצר בין פרופ' יוסף לבין אילן רמון, ביקש רמון לקחת עמו את ספר התורה לחלל, כדי לספר את הסיפור לכל העולם. הוא הציג את הספר בשיחת טלפון מתוקשרת מאוד עם ראש הממשלה אריק שרון, במסיבת עיתונאים שקיים בחלל. הסוף ידוע – המעבורת "קולומביה" התרסקה ואילן רמון נהרג.

הסיפור הזה נוגע לכל מעגלי הזהות שלנו.

יש בו סיפור הפרט – הילד שחווה את הנוראה שבחוויות, ובתוך התופת הנוראה לא ויתר על חגיגת בר המצווה, המחברת אותו לחיים האמתיים שבחוץ, ומרכזם – זהותו היהודית. יש בו סיפור המשפחה – הנער שהצליח להיחלץ בגיל 14 מן המחנה, עם אחיו הצעיר, למצוא את הוריו, לעלות עמם ארצה ולהקים משפחה יהודית ישראלית בארץ ישראל, במדינת ישראל. פרופ' יוסף לא אזר כוח לספר את סיפורו, עד שנכדיו בגרו והוא חש חובה לקיים את השליחות ולספר את הסיפור. יש בו סיפור הקהילה – איך כל יושבי הצריף במחנה הריכוז סיכנו את נפשם כדי לשמח את נער בר המצווה ולחגוג עמו, במציאות כה מוטרפת, את יומו הגדול. איך גם במצב הנורא ביותר, שמרו אנשים על צלם האנוש וצלם היהודי שלהם, ראו את האחר, היו לקבוצה, לקהילה, למניין. ואיך מה שחיבר וחיזק את האנשים והפך אותם לקהילה, הוא חיבורם ליהדותם, למורשתם, לספר התורה.

יש בו הסיפור היהודי – ראשית, ספר התורה. הזהות היהודית שלנו היא בראש ובראשונה החיבור שלנו ליהדותנו, למורשתנו, למקורות ישראל, ליצירה היהודית בת אלפי השנים. שנית, השואה. איני חסיד של הפיכת השואה ללב הזהות היהודית, אך גם לא של ההשכחה וההדחקה שלה לשולי הזהות. אלפיים שנות גלות של העם היהודי, הם שנים של המשך הקיום והיצירה היהודית, בתנאים קשים וכמעט בלתי אפשריים, בניגוד לכל העמים והאימפריות של העולם הקדום, שלא שרדו. זהו ביטוי לחיוניות וחיוּת בלתי רגילים. שנות הגלות הן גם שנים נוראות של רדיפות ואנטישמיות, שהיו המבוא לאירוע הנורא בתולדות עם ישראל ובתולדות האנושות – השואה. מן הראוי שנשכיל להתחבר ולחבר את הדורות הבאים  למורשת הזאת, על שני חלקיה. הערכה והערצה לחיוניות היהודית, ומחויבות להיותנו חוליה חשובה נוספת בשרשרת הדורות היהודים, לצד היכרות עם ההוויה האנטישמית והוויית השואה, מתוך הזדהות עם הסבל היהודי, והתחייבות לעצמנו – לעולם לא עוד. העובדה שמה שהעניק משמעות לחיי הנער יהויכין ולחיי הקהילה כולה, בתופת של ברגן בלזן היה ספר התורה, גם היא מסר חשוב, למהות ולמשמעות של היהדות לחייו של כל יהודי.

יש בו הסיפור הציוני – התקומה, התובנה שמקומו של יהודי הוא בא"י, שמקומו של העם היהודי הוא בא"י, במדינת ישראל – המדינה העצמאית והריבונית של העם היהודי. המחויבות להבטיח את קיומה, כתנאי הכרחי לקיום העם היהודי, ולהבטיח את היותה מדינה יהודית. הגאווה ביהדותה של המדינה, אל מול קמפיין הדה-לגיטימציה למדינה, לא רק בעולם אלא לבושתנו – גם בארץ. הסיפור הציוני בא לידי ביטוי בעליית המשפחה לארץ ישראל, השתתפותה בבניית מדינת ישראל, ובמקרה של פרופ' יהויכין יוסף – תרומתו לפיתוח המדע הישראלי. הסיפור מציג את ההוויה הציונית היונקת מן הזיקה ליהדות ולתורה, בניגוד לנראטיב הרואה בציונות נתק מן המורשת היהודית.

יש בו הסיפור הישראלי – סיפור חייו הישראלי המצליח של ניצול השואה פרופ' יוסף, המשולב בסיפור חייו של אילן רמון. אילן רמון, טייס חיל האוויר, שהשתתף במלחמות ישראל ובמבצעים רבים, ובסופו של דבר נפל בטיסת החלל. גולת הכותרת של פועלו הביטחוני של רמון כטייס בחיל האוויר, היה השתתפותו בהפצצת הכור העיראקי (1981). פעולה זו היא תמצית מהותה של הציונות ומדינת ישראל, כלקח של שנות הגלות ובעיקר של השואה – מדינה יהודית ריבונית חזקה; מחויבות מוחלטת לא לאפשר הצטיידות של אויבי ישראל החותרים להשמידה, בנשק השמדה המוני.

יש בו הסיפור האוניברסלי – הקריירה המדעית של פרופ' יוסף והקריירה של אילן רמון כאסטרונאוט. הטיסה לחלל היא שיאה של פריצת הגבולות – לא רק מעבר לגבולות העם והמדינה, אלא אף מעבר לגבולות כדור הארץ, אל עולמות אחרים, אל הקוסמוס. אין דבר יותר אוניברסלי מכיבוש החלל. איננו מסתפקים בדל"ת אמות של יהדותנו, אלא אנו חלק מן האנושות, חלק מן העולם, תרומתנו לאנושות הינה שליחות ישראלית ויהודית חשובה. והנה, כאשר הכנפיים רוממו את אילן רמון אל על, אל הרחוק ביותר והאוניברסלי ביותר – הוא זכר את שורשיו: את יהדותו, את ספר התורה, את השואה, את הציונות, את מדינת ישראל. ולצד שליחותו המדעית, הוא ראה עצמו כשגריר של המהות היהודית, הציונית, הישראלית, שהתגלמה בספר התורה שהוברח מבירא עמיקתא של מחנה הריכוז והגיע לאיגרא רמא של המסע לחלל.

אילן רמון, טייס חיל האוויר והאסטרונאוט הישראלי הראשון, נפל בשליחות לחלל. בנו אסף, שהלך בדרכו, נפל כטייס חיל האוויר, בעת מילוי תפקידו. ב-2008 נפטר פרופ' יהויכין יוסף, בגיל 77. ספר התורה נשרף בהתרסקות המעבורת. ולמרות שיש בסיפור הזה הרבה אובדן, מוות, שכול ויתמות – זהו בראש ובראשונה סיפור של חיים, סיפור של תקומה, כנגד כל הסיכויים. זהו סיפור של ניצחון – סיפורה של הציונות.

* תבור – תרבות ישראלית

שלמה הלל, יקיר הגולן

שלמה הלל הלך לעולמו, בגיל 98 בקירוב. שלמה הלל, חתן פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת למדינת ישראל (הפרס הוענק לו ביום העצמאות בשנת היובל למדינה), היה אחרון השרים של מלחמת יום הכיפורים. הוא כיהן כשר המשטרה בממשלות גולדה ובממשלת רבין הראשונה. הוא היה יו"ר הכנסת בתקופת ממשלת האחדות בשנות השמונים. הוא היה שגריר ישראל במדינות אפריקה בשנות השישים. גולת הכותרת במפעל חייו הציוני היו מבצע ההעפלה מעיראק לפני קום המדינה וארגון הבריחה מעיראק אחרי קום המדינה. הוא היה המארגן והרוח החיה במהלכים הציוניים הנועזים וההיסטוריים הללו. כאיש המוסד הוא היה שותף במבצעים לעליית יהודים ממדינות ערב נוספות.

שלמה הלל היה ידיד אמת של הגולן. בהצבעה על חוק הגולן ב-1981 הוא היה בין המורדים שהפרו את המשמעת של סיעת המערך והצביעו בעד החוק (החלטת הסיעה הייתה להיעדר מן ההצבעה). הוא לא יכול היה לעשות שקר בנפשו ולבגוד במצפונו, ולא לתמוך בחוק שהוא נאבק עליו במשך שנים, ואף הציע בעצמו הצעת חוק ברוח זו.

ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ, שבה סוריה השתתפה בקואליציה נגד עיראק, הבנו שארה"ב תנסה לשלם לה במטבע ישראלי – הגולן. הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן ואת שדולת הגולן בכנסת. ואכן, כפי שצפינו, בתום מלחמת המפרץ הכריז מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר על "סדר חדש במזרח התיכון". נסיגה ישראלית מהגולן אמורה הייתה להיות חלק מן ה"סדר" הזה. עם הקמת השדולה בכנסת, פנינו לשלמה הלל בבקשה לעמוד בראשה. אך טבעי שבחרנו בו, בהיותו ידיד הגולן ותומך מובהק של ההתיישבות בגולן. יוקרתו כיו"ר הכנסת לשעבר וכמנהיג אהוד ואהוב על כל שדרות החברה הישראלית ועל חברי הכנסת מכל קצוות המפה הפוליטית, הביאה להכרה ציבורית והתעניינות תקשורתית רבה בשדולה. ח"כים רבים, החל בגאולה כהן ואליקים העצני מהתחיה ועד חיים בר לב ומוטה גור ממפלגת העבודה, הצטרפו לשדולה וערב ועידת מדריד חתמו קרוב לשמונים ח"כים מכל הסיעות על מכתב לראש הממשלה שמיר, הקורא לשמור על הגולן בריבונות ישראל.

ב-1992 הלל לא התמודד עוד בבחירות לכנסת. מחליפו כיו"ר שדולת הגולן היה קהלני. הלל התמודד על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה. למרבה הצער, עזר ויצמן ניצח אותו. הצטערתי על כך אז ואני מצר על כך עד היום. אין לי ספק שהלל היה ראוי יותר לתפקיד, ואילו נבחר היה נשיא מעולה, בהיותו מופת של ממלכתיות ושל עממיות.

שלמה הלל המשיך לתמוך בגולן בשנות המאבק. הוא הצטרף לתנועת הדרך השלישית, אך לא נשאר בה כשהפכה למפלגה. הוא היה שותף פעיל במועצה למען הגולן ובקעת הירדן. הוא היה שותף ליוזמה שנקראה "דרכים", שניסתה לקדם את רעיונות תכנית אלון והשדרה הכפולה. הוא היה פעיל ציבור בתחומים רבים, ועד יומו האחרון עמד בראש המועצה לשימור אתרי מורשת לאומית.

הזכרתי את הצבעתו של הלל בעד חוק הגולן תוך הפרת המשמעת הסיעתית. שלמה הלל היה איש מצפון ישר דרך, שתמיד דבק בצו לבו ובמצפונו, ולא היסס ללכת נגד הזרם ונגד עמדת מפלגתו. הוא הצביע נגד הסכמי קמפ-דיוויד ונגד הסכם השלום עם מצרים, בשל התנגדותו לעקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה. הלל היה נאמן כל חייו לאתוס של הציונות המעשית ושל תנועת העבודה והיה ממנהיגי הניצים במפלגת העבודה.

לאחר פרישתו של הלל מהחיים הפוליטיים, הענקנו לו את עיטור יקיר הגולן. היה זה אות תודה לאדם שכל חייו היו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל, עוד טרם הקמתה ולאורך עשרות שנים לאחר הקמתה, ושהיה ידיד גדול של הגולן.

הכרתי את שלמה הלל כאשר הקמנו את שדולת הגולן ובשנות פעולתו במועצה הציבורית למען הגולן והבקעה. תמיד התרשמתי מחכמתו, מתינותו, אצילותו, צניעותו והרוח הטובה שהשרה סביבו. הוא היה מן האנשים שמדברים בשקט, והכל סביב מחרישים ומקשיבים לו ברוב קשב.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

יהי זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

צרור הערות 7.10.20

* מטרילים את המדינה – נניח שההפגנות ישכנעו את נתניהו להתפטר, נלך לבחירות ונתניהו ינצח. מה יעשו אז המפגינים? ימשיכו להפגין בכל יום ולהטריל את המדינה כי מי זה הבוחר הזה שבחר את השלטון הזה? ונניח שבבחירות כאלה נתניהו יפסיד, וראש הממשלה יהיה, נניח לפיד. הם לא מבינים שמעריצי נתניהו ילמדו את שיטותיהם וינהגו בדיוק באותה דרך? יצורו על בלפור ויערערו את המדינה כדי להפיל את השלטון שלא יהיה לגיטימי בעיניהם?

 כאשר אני מדבר עם חברים שמשתתפים בבלפוריאדה, על כל טענה שאני אומר יש להם תשובה ברורה: "אבל נתניהו כך וכך". זה מקדש הכל. קורונה? אבל נתניהו… הטרפת חייהם של השכנים? אבל נתניהו… פריעת חוק וסדר? אבל נתניהו… הם משוכנעים שהם צודקים ולכן מותר להם הכל. אבל כל מי שיוצאים לכל מאבק משוכנעים שהם צודקים. ובכל זאת, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים ואי אפשר להיות כאלה חד-ממדיים בשל הביטחון של אנשים שהם יודעים והם צודקים והכל מותר. חייבים להיות כללי משחק.

היו כאן שלוש מערכות בחירות. באף מערכת בחירות נתניהו לא ניצח, אבל הוא גם לא הפסיד. אף צד לא יכול היה להקים ממשלה. אפשר היה להמשיך להטריל את המדינה בעוד ועוד ועוד מערכות בחירות אינסופיות, שבהן נתניהו מושל במדינה באמצעות ממשלת מעבר לא נבחרת. בסופו של דבר, כדי לסכל את זה, קמה הממשלה היחידה שיכלה לקום, ונבחרה ברוב גדול בכנסת. זאת הדמוקרטיה, כבדו את זה. אני הייתי שותף פעיל במערכות הבחירות בניסיון להביא להחלפתו של נתניהו. אבל כבר למחרת הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית כדי לסכל את הטירוף של סיבוב שלישי. אחרי הסיבוב השלישי גנץ גילה אחריות לאומית וממלכתית והציל את המדינה מסיבוב רביעי. די, צריך לאפשר למדינה ולממשלה להתנהל עד הבחירות הבאות.

הניסיון להחליף את נתניהו באמצעות בית המשפט וכנגד החוק נחל כישלון מהדהד. 11 שופטים הכריעו פה אחד, שבית המשפט אינו עומד מעל החוק ואינו יכול לפעול בניגוד לו.

אז מה אתם רוצים? להביא את נתניהו להתפטר באמצעות הפיכת החיים במדינה לבלתי נסבלים? אתם רק מדרדרים את המדינה לאנרכיה. מה שהיה במוצ"ש בתל-אביב – זו אנרכיה. זו פריעת חוק המונית, זו פריעה המונית של תקנות הקורונה בעיצומה של מגיפה קשה. מה זו הקריאה שלוחת הרסן וחסרת האחריות של עופר שלח לא לשלם קנסות כדי להציף את בתי המשפט ואז "נראה אותם"? זאת קריאה למרי אזרחי. זו הסתה לאנרכיה. זו שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים.

תנו לעצמכם דין וחשבון מה אתם עושים, לאן אתם מדרדרים את החברה הישראלית.

נכון, נתניהו אובססיבי להפגנות. אני כלל לא בטוח אם האובססיה הזאת נועדה להפסיק אותן, או נועדה להעלות אותן לכותרות כדי לשלהב את היצרים. גם המפגינים אובססיביים. לא רק בהטרלה היומיומית של החברה הישראלית, אלא גם בהפיכת ההפגנות מאמצעי למטרה, לפרה קדושה שבשם חופש ההפגנה הכל מותר בה. כאילו אי פעם בתולדות המדינה לא היו הגבלות על הפגנות, לא היו הפגנות בלתי חוקיות, לא היה צורך ברישיון הפגנה, המשטרה איפשרה למפגינים לעשות ככל העולה על רוחם. כאילו באיזושהי דמוקרטיה בעולם ההפגנה עומדת מעל הכל. כאילו במדינות אירופה אין הגבלה על ההפגנות בשל הקורונה.

בסופו של דבר, הביביזם והבלפוריאדה הם שני צדדיו של אותו מטבע – מטבע השנאה, הקרע, השסע, השיסוי, הקנאות, האובססיה המטורפת, חוסר האחריות הלאומית. הביביזם והבלפוריאדה מזינים זה את זה ומעצימים זה את זה. והעוצמה המטורפת של הביביזם והבלפוריאדה מחלישה את מדינת ישראל, מערערת את החברה הישראלית, פוגעת בעתידנו.

מה שדרוש למדינת ישראל היום הוא אחריות, שפיות וממלכתיות. למרבה הצער המדינה מוטרפת בידי שני צדדים שהאחריות, השפיות והממלכתיות מהם והלאה.   

* באוויר הפתוח – צפון איטליה, עם אוכלוסייה כפולה מישראל ועם צפיפות דומה לזו שבמרכז הארץ, נפלה שדודה בעקבות משחק כדורגל שהתקיים בפברואר באיצטדיון פתוח. ביציעים היו 45 אלף צופים. 2,500 מהם היו אוהדי הקבוצה האורחת, ולנסיה, שחזרו הביתה עם הנגיף והציתו את המגפה שגבתה יותר מ–10,000 מתים ברחבי ספרד.

המשחק הזה לא היה באולם סגור אלא באיצטדיון, באוויר הפתוח. התקהלות המונית צפופה, גם באוויר הפתוח, היא סכנה.

בשבוע שעבר כתבתי שצריך להציג תמונות קשות מבתי החולים כדי שאנשים יבינו שהקורונה היא אמתית, היא מסוכנת ויכבדו את הכללים וההנחיות. כנראה שטעיתי. מה לעשות, וגם כאשר אדמו"ר לא זקן, בן 64, האדמו"ר מפיטסבורג, מת מקורונה, אלפי חסידיו לא לומדים לקח ומצטופפים בהלוויה. ההלוויה הזאת הייתה באוויר הפתוח, אבל מה הם חשבו? שהקב"ה מעמיד חומה מימינם ומשמאלם והנגיף, שלא הבחין באדמו"ר שלהם, לא יחצה את החומה?

ומה חושבים מפגיני הבלפוריאדה? שהנגיף פוסח על מי שמפגין נגד נתניהו?

בעת הזאת סדר העדיפויות צריך להיות – בראש ובראשונה ניצחון על הקורונה.

* המדרון לאנרכיה – משטרת ישראל הפכה להיות שק החבטות של החברה הישראלית.

נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילים עליה עלילה בזויה כאילו היא תפרה תיקים לנתניהו. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדו.

הבלפוריאדה מעלילה עליה שהיא משטרה פוליטית בשרות נתניהו, שהיא משטרה אלימה. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדם.

המתפרעים החרדים מאשימים את השוטרים שהם נאצים. טוענים שהם אלימים. וכמובן – מאשימים אותם באכיפה בררנית. נגדם.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. כך נראה המדרון לאנרכיה.

* המדינה נסוגה – כותרת ראשית: "המשטרה נסוגה. ההתקהלות בבני ברק נמשכה עד הלילה".

לא המשטרה נסוגה. המדינה נסוגה.

* אני רק שאלה – לאנשי ה"לך", "לכו אתם" ו"לכו קיבינימט": לאן?

* די לגזענות – אמיר השכל, הדמות הבולטת בהנהגת הבלפוריאדה, צרח על שוטרת יוצאת אתיופיה (או שהוריה עלו מאתיופיה) – "את לא מתביישת? אני העליתי את ההורים שלך".

די עם הגזענות הזאת. הישראלים יוצאי אתיופיה הם ישראלים כמוני וכמוך, המדינה היא שלהם לא פחות משל אף אחד אחר. השוטרים מבצעים את תפקידם נאמנה ויש להתייחס אליהם בכבוד, ובוודאי לא להשפיל אותם על רקע של השתייכות לעדה, מגזר או מגדר.

"הוא תת אלוף" זעקו כותרות בעיתון כשהוא נעצר לראשונה, כאילו הרקורד הצבאי מציב אותו מעל החוק ונותן לו פטור מציות לחוק. כנראה שהוא באמת חושב שהוא מורם מעם, שצריך לומר לו תודה על מי שהוא, ועל כך שהוא העלה את ההורים של השוטרת.

אני מכבד ומעריך מאוד את הרקורד הצבאי שלו, כמו של כל מי שתרם עשרות שנים מחייו למען המדינה. אך הרקורד הזה אינו מציב אותו מעל החוק ואינו נותן לו רישיון להתגזען, לתקוף שוטרים המבצעים את תפקידם ולהרשות לעצמו להתנהג כפי שהוא מתנהג. אגב, נדמה לי שהוא נלחם על שוויון בפני החוק.

* על גמליאל להתפטר – אני מאחל לגילה גמליאל רפואה שלמה והחלמה מהירה. וביום שהיא תחלים, עליה להתפטר.

ומול ההתנהלות המופקרת של יותר ויותר אנשי שלטון, על כל אחד מאתנו, האזרחים, לקחת אחריות במקום הממשלה. לשמור על כל הכללים של הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, הימנעות מוחלטת מהתכנסויות. חוסר המנהיגות וחוסר האחריות של הממשלה אינם מצדיקים גם חוסר אחריות מצדנו. לא ניקח דוגמה אישית מגמליאל, מעוזרי ראש הממשלה שהפרו בידוד, ממיקי לוי (שלפחות התפטר מוועדת הקורונה ובכך סימן את הדרך לגמליאל) וכו', אלא כל אחד מאתנו ייתן דוגמה אישית לילדיו.

* אין ברירת קנס – תשלום קנס אינו תחליף להתפטרות. מדינת ישראל יכולה להסתדר גם בלי ה-500 ש"ח של גמליאל. אבל על גילוי כל כך קיצוני של חוסר דוגמה אישית, של חוסר סולידריות עם הציבור בשעה קשה, של התנהגות הפוכה לזו שהממשלה שהיא חברה בה דורשת מן האזרחים, על שקר בחקירה אפידמיולוגית שנועדה להציל חיים,  אי אפשר לעבור לסדר היום.

אם יש בה טיפת כבוד עצמי, עליה להתפטר. ולא – ראוי שתפוטר.

* הכרח וכישלון – הסגר הוא הכרח, אך הוא גם כישלון. כלומר העובדה שהגענו למצב שבו הסגר הוא הכרח, היא כישלון. בדילמה בין השיקול הבריאותי לשיקול הכלכלי-חברתי-נפשי, יש לראות בסגר נשק יום הדין, המוצא האחרון אחרי שכלו כל הקצין. הסגר הראשון (שהיה מוצדק כטיפול בהלם מול מגפה חדשה ולא מוכרת, כדי לא לתת לה להכות בנו) צריך היה להיות מנוצל להגדלה משמעותית של מערך הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות, באחריות צה"ל ובגיוס מתנדבים ומובטלים, כדי לקטוע את שרשראות ההדבקה. כלומר, המשימה המרכזית בסגר הראשון הייתה צריכה להיות היערכות לגל השני. זה לא קרה.

סוף סוף, באיחור מופקר של חודשים, מונה פרויקטור. לשמחתי, לא היה זה מי שמאמין בסגר ודוחף לסגר (ברבש) אלא מי שהתחייב לעשות הכל כדי למנוע סגר – רוני גמזו. הוא בנה את תכנית הרמזור, של סגר דיפרנציאלי על ערים אדומות וטיפול דיפרנציאלי באזורים שונים על פי רמת התחלואה. במקום להבין שזו שעת חירום ולאשר את הצעתו מיד, הממשלה מרחה את הדיונים על פני חודש תמים, שבו התחלואה עלתה ויצאה מכלל שליטה. כשכבר אישרו את התכנית, היא לא הייתה עוד רלוונטית. הסוסים ברחו מן האורווה. רמת התחלואה ופריסת התחלואה לא הותירו ברירה אחרת וחייבו סגר.

בסיטואציה הזאת, הדרך לקצר את הסגר היא לקיים אותו בלי כל החרגות. זו צריכה להיות אחריות אישית של כל אזרח, אך למרבה הצער מסתבר שזה לא מספיק, ומתחייבת פעולה כמו חקיקה בעייתית מאוד בנושא ההפגנות, אך אין ברירה אלא לקבל אותה, ואכיפה של הסגר ללא פשרות.

היציאה מן הסגר חייבת להיות על פי הרמזור וכך גם הפעולה לאורך זמן אחרי הסגר. לצד הבדיקות והחקירות, שהן הכלי לקטיעת שרשראות ההדבקה, יש להפעיל את הטיפול הדיפרנציאלי על פי אורות הרמזור, כדי לא להידרדר שוב לסגר.

במצב הנוכחי, אין מנוס מן הסגר, אך הסגר הוא פרי באושים של מחדל.

* מודה בטעותי – תמכתי בעמדתו של שר החינוך גלנט בזכות פתיחת בתי הספר. אני מודה שטעיתי. הנתונים העמידו אותי על טעותי. בגולן היה גל של הידבקויות רבות, רובן מבתי הספר. מאות תושבים הוכנסו לבידוד, כיוון שכיתות ומחזורים שלמים הוכנסו לבידוד. כאשר ילד הוא חולה מאומת, כל הכיתה שלו וכל תלמידי בית הספר מן היישוב שלו, שנסעו יחד בהסעה, הוכנסו לבידוד. היום, אחרי שבועיים וחצי של סגר, מספר החולים ירד באופן דרסטי, עקומת ההדבקות כמעט התאפסה וכמעט אין עוד תושבים בבידוד.

* עד כאן – במשבר התקציב באוגוסט, דרך ארץ הצילה את המדינה מבחירות בכך שהציבה לנתניהו סולם. אך יש להודות שהייתה זו פשרה בעייתית. נתניהו הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ופגע בכלכלת המדינה, בכך שלא הביא תקציב עד סוף 2021. הפשרה שהציע צביקה האוזר הייתה פשרה בין הפרת ההסכם לקיומו. והרי נכון היה פשוט לדרוש את קיום ההסכם. מה יותר ברור מזה?

מרגע שהוחלט לדחות את הדד-ליין של התקציב עד סוף דצמבר, לא הייתה כל סיבה להמתין לדצמבר, אלא להפשיל שרוולים כדי לבנות תקציב ולאשר אותו בהקדם האפשרי. חלפו חודש וחצי, ונתניהו אוסר על האוצר להתחיל לבנות תקציב. בכך הוא פוגע במזיד בכלכלת המדינה, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים בתולדות המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו לגנוב את הרוטציה בתרגיל הפוליטי הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפעם יועז הנדל הודיע לו פומבית: עד כאן! או תקציב או בחירות. הפעם הוא לא יקבל שום סולם. נכון, סיבוב בחירות רביעי בעיצומה של הקורונה הוא הרה אסון. אבל אי העברת תקציב ופגיעה מכוונת בכלכלת המדינה כדי לגנוב את הרוטציה היא אסון גדול אף יותר.

* מוליך שולל – יאיר לפיד מוליך שולל את הציבור, בעוד תרגיל שנועד להפעיל לחץ על כחול לבן לפרוש מן הקואליציה. במודעות שהוא מפרסם, הוא מספר שב-12 באוקטובר, עם פתיחת מושב הכנסת, יש עתיד תציג הצעת אי-אמון קונסטרוקטיבי ואם כחול לבן תצטרף, תקום אוטומטית ממשלה חלופית, ללא צורך בבחירות. לפיד מסלף את משמעות הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. הוא טוען בהסברו, שכמו בכל שבוע תוצג הצעת אי אמון. בכל שבוע כל האופוזיציה מצביעה בעדה – בסך הכל 48 ח"כים. אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו אתם, יש ממשלה חדשה.

זה לא מדויק, בשפה עדינה. הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית, שהיא היחידה שעמה אפשר להחליף את הממשלה, היא כזאת שבה 61 ח"כים מצביעים בעד ראש ממשלה אחר. כלומר, על לפיד להציג הצעה כזו, שבה הוא גם מוסיף את שמו כראש הממשלה. האם במקרה זה "ימינה", שאכן כמפלגת אופוזיציה מצביע בכל שבוע אי אמון בממשלה, תתמוך בו לראשות הממשלה? היא תלך לבחירות על תקן מי שהפילה את שלטון הימין? ודאי שלא. לכן, זו אחיזת עיניים. בלי ימינה, כל העסק הזה לא יקרה. בלי ימינה האפשרות היא רק לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת. ברור שכחול לבן לא תפרק את ממשלת האחדות למען ממשלת פיגולים כזאת, בראשות לפיד, שתתפורר ותיבול בתוך שבועות. אז זה בסדר, בתור אופוזיציה, להציע הצעות אי אמון ולנסות להפיל את השלטון. זה תפקידה של אופוזיציה. אבל בלי לסנוור את הציבור במקסמי שווא חסרי שחר וחסרי סיכוי.

* הגנרל התורן – אני רחוק מאוד מדעותיו הפוליטיות של רון חולדאי והסיכוי שאצביע בעד מפלגה בראשותו הוא אפס. עם זאת, בתגובות על הודעתו שיתמודד בבחירות הארציות הקרובות, נשמעה נימה מכוערת. "עוד גנרל", "הגנרל התורן" וכו'. כאילו העובדה שאדם שרת שנים רבות בצה"ל עומדת לגנותו ולא לזכותו.

מיהו גנרל? אלוף הוא שלנו (במקרה הזה תא"ל), גנרל הוא שלהם. כלומר, גנרל הוא קצין בכיר במפלגה היריבה.

במקרה של חולדאי ההגדרה הזאת מכעיסה שבעתיים. אני יכול להבין ביקורת על אדם שהשתחרר מהצבא, עוד אין לו כל ניסיון אזרחי ופוליטי והוא רץ לראשות הממשלה. יש הגיון באמירה – לאט לאט. תהיה קודם שר, תשתפשף בחיים הפוליטיים, תצבור ניסיון. יש היגיון בקריאה הזאת. אבל הרקורד המרכזי של חולדאי, שאתו הוא מציב את עצמו לבחירה, הוא רקורד של מנהיגות אזרחית, פוליטית, של 22 שנים כראש העיר תל-אביב. יתר על כן, גם בריצה לראשות העיר, הוא הציג בעיקר את הרקורד האזרחי שלו כמנהל גימנסיה הרצליה במשך 6 שנים. כאשר מטיחים כלפיו את ה"גנרל", כאילו אומרים שאדם ששירת שנים רבות בצה"ל פסול למנהיגות לכל חייו. טענה כזאת, במדינת ישראל, שהביטחון הוא מרכזי כל כך בהווייתה, היא אבסורדית.

* הישראלי המכוער – הישראלי המכוער (יאיר נתניהו) שיתף ציוץ בנושא "מפגן הצוללות הגדול" וכתב: "להחרים את הקומוניסטים הארורים האלה! בפוסט ששותף נכתב שהקיבוצים חזק בתמונה: אחרי יטבתה מגיעה נציגות מהזורע. בין היתר תחנת הדלק דור אלון וחנות אלונית שסמוך לקיבוץ". הישראלי המכוער מנהל זה לא מכבר מסע הסתה והשמצות נגד הקיבוצים, כלומר גם נגד הקיבוצים. בעבר כתבתי שצריך לתבוע אותו, כי זו השפה שמנוולים מן הזן הנחות שלו מבינים, אך הסבירו לי שכמעט אין סיכוי לתביעת דיבה קולקטיבית.  כנראה שהסבירו זאת גם לישראלי המכוער, ולכן הוא ממשיך בדרכו הנלוזה ללא חשש.

כיוון שהמון מוסתי נתניהו מתייחסים לישראלי המכוער כאל צינור, כלומר הם רואים בדבריו דברי אלוהים חיים, הם מיד מינפו זאת להסתה וקריאה להחרמה. זו השיטה של בי.די.אס.ים מן הסוג הזה. רבים קראו להחרים את רשת "שמרת הזורע" ששייכת לקומוניסטים הארורים מקיבוץ הזורע. אלא שאין שום קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע. הישראלי המכוער קיבל מכתב אזהרה לפני תביעה מ"שמרת הזורע" ואז הוא צייץ הבהרה שאין קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע, כלומר – תמשיכו לקרוא לחרם על הקיבוצים, אבל הניחו ל"שמרת הזורע".

אלא שלא כל מי שנחשף לציוץ ההסתה של הישראלי המכוער שהופץ בכל תעלות הביבים, נחשף גם להבהרה. והפגיעה ב"שמרת הזורע" נמשכת. כותב בא כוח החברה עו"ד קובי בן סימון: "גם היום אנו עסוקים בשליחת מכתבי התראה לגולשים שקוראים לחרם על שמרת הזורע. על אף מכתב התראה ופרסום ההבהרה מצד נתניהו, הקריאות ממשיכות לעשות את שלהן ויש בהן חשש לגרימת נזק גדול מאוד לחברתנו".

לכן, כיוון שמדובר בעסק ספציפי שנפגע באופן ספציפי מקריאת החרם, מן הראוי שיתבעו בסכום גבוה מאוד את הישראלי המכוער. מן הראוי שגם עסקים קיבוציים אחרים שנפגעו מן ההסתה והקריאה הבי.די.אס.ית של הישראלי המכוער, ויכולים להוכיח זאת, יתבעו אותו בסכומים אסטרונומיים. רק את השפה הזאת הוא יבין.

* כוחות צנטריפטליים – השתתפתי בשיחת זום של כמה אנשי חינוך מובילים בארץ, שנבעה מדאגה חמורה לנוכח מה שקורה היום בחברה הישראלית – הקרע, השנאה, ההקצנה, השבטיות, סכנת ההידרדרות לאנרכיה. שיחה שלא נועדה לקוטראי, אלא לאקטיביזם, לחולל שינוי בחברה הישראלית. אני שייך לכמה פורומים שזה סדר היום שלהם, ואני מוזמן ליטול חלק במספר יוזמות כאלו.

העובדה שמול התהליכים המפרקים והמפרידים האלה, מול הכוחות הצנטריפוגליים (ובעברית – כוחות סירכוזיים) האלה יש התארגנויות רבות שנועדו להחזיר את השפיות לחברה ואת החברה לשפיות, כוחות צנטריפטליים, שואפים אל המרכז, מעודדת וממלאת אותי תקווה. כי אני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* היו הנדלים – אחרי תקיעה של עשור, יועז הנדל משחרר את הפקקים בכל תחומי התקשורת כמו גם בתשתיות האינטרנט המהיר, למען אזרחי ישראל. העשיה שלו בחצי השנה האחרונה אדירה. אם כל שרי ישראל ינהלו את משרדיהם כמו יועז הנדל, ישראל תזנק ותפרח בכל תחומי החיים. היו הנדלים!

* אושפיזום – לאורך חג הסוכות, עורך צביקה האוזר מפגשי "אושפיזום" – אושפיזין בזום, שבהם הוא מארח בסוכה הווירטואלית מדי ערב אישיות מסוימת. האושפיז הראשון היה יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג, לשיחה על ישראל והעם היהודי. ועוד לפני שהחלה השיחה, אהבתי את עצם העובדה שצביקה בחר לפתוח את הסדרה בנושא שאינו "סקסי" ואינו מושך רייטינג, אך חשיבותו לייעודה של מדינת ישראל ולעתידה חשוב יותר מכל נושא אחר.

המפגש היה מרתק וברמה גבוהה מאוד. הוא היה שונה מהשיח הפוליטי הן בעומקו וברמתו ובוודאי בתרבות הדיון שהייתה בו; הנגאטיב המוחלט של תרבות "אופירה וברקו" ושכמותם.

ניכרה ההיכרות ארוכת השנים בין שניהם, החיבה וההערכה ההדדית שהם רוחשים זה לזה, ובעיקר העניין המשותף שלהם בנושא הדיון. הדיון עסק ביחסי ישראל והתפוצות, במחויבות של מדינת ישראל לעתיד העם היהודי, ההתבוללות, העליה, האנטישמיות.

שאלה אחת ניקרה במוחי לאורך המפגש – איך זה שבוז'י הרצוג הצביע נגד חוק הלאום? הרי כל מילה שאמר בדיון הייתה חוק הלאום. כשהרצוג היה עצמו הוא נשמע כל כך שונה מהזיוף, כאשר אינטרסים פוליטיים זרים גרמו לו לפעול נגד כל מה שהוא מאמין בו, כל מה שאביו וסבו האמינו בהם, נגד כל מה שתנועת העבודה האמינה בו והגשימה אותו.

* רובינשטיין על שמיר – אושפיז מס' 2 ב"אושפיזום" בסוכתו הווירטואלית של צביקה האוזר היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. רובינשטיין הוא אישיות משכמו ומעלה. אחד האנשים החכמים והמשכילים שאני מכיר. וכמי שבמשך חמישים שנה ניצב ברבים מצמתי ההכרעה המדינית והמשפטית של ישראל, הוא אוצר בלום של זיכרון היסטורי, מה גם שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השיחה נסובה גם סביב הסוגיות המשפטיות האקטואליות, אך בעיקר בסיפורי העבר, מהיותו עוזרו המשפטי של דיין בוועדת אגרנט, דרך ועידת קמפ-דיוויד והשלום עם מצרים, פרשת פולארד, השלום עם ירדן ועוד. לאורך שנותיו בשירות הציבורי הוא עבד לצד אישים כדיין, שמיר, רבין ואחרים. וכיוון שהוא יודע לספר סיפור, והוא בעל חוש הומור טוב, תענוג להאזין לו.

אתעכב כאן על נושא אחד. קוראיי יודעים זה מכבר, שאני רואה ביצחק שמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, אולי שני רק לבן גוריון. תרומתו האדירה כראש הממשלה היא התשתית להרבה דברים שאנו נהנים מהם היום ונהנה מהם גם עוד עשרות שנים. הוא האיש שהיטיב לזהות את הפוטנציאל האדיר של עליה גדולה מבריה"מ כשרק החלה בה הפרסטרויקה. הוא זה שכנגד דעת הכל וכנגד כל הסיכויים הצליח לשכנע את הנשיא רייגן לבטל את מעמד הפליט ליהודים היוצאים מבריה"מ, כיוון שכאשר יש מדינה יהודית, יהודי אינו פליט, אלא יש לו בית. פתיחת שערי בריה"מ מצד אחד וסגירת שערי ארה"ב בפניהם, ניתבו אותם למדינת ישראל. שמיר הטריף את כל משרדי הממשלה ואת כל מוסדות המדינה להיערכות לקליטת מיליון עולים בתוך שנים ספורות, כאשר לכולם הייתה קורת גג, והם נקלטו וקודמו בעבודה, רבים מהם במקצועותיהם והביאו למהפכה מדעית וטכנולוגית שהקפיצה את ישראל, הפכה את ישראל לאומת סטארט-אפ וקידמה את ישראל בכל תחום מתחומי החיים. הוא זה שהחליט וביצע את מבצע שלמה שהעלה ארצה את יהדות אתיופיה. הוא חתר לממשלות אחדות והקים ממשלות אחדות, גם כשהשותפות עם פרס הייתה לו קשה (להבדיל משיתוף הפעולה המצוין והכימיה הטובה עם רבין) מתוך אמונה בחשיבות האחדות הלאומית, וכדי לא להיכנע לדרישות החרדים בנושאי הגיור, שהיו מביאים לנתק בין ישראל ליהדות ארה"ב. הוא הביא לכינון היחסים הדיפלומטיים עם בריה"מ, סין, הודו ועוד עשרות מדינות. רובינשטיין סיפר איך לפני ועידת השלום במדריד, הוא התנה את השתתפותן של מעצמות בוועידה בכינון יחסים דיפלומטיים מלאים ישראל ולא היה נכון לכל פשרה בנדון, וכך בריה"מ סין וכו' כוננו את היחסים. במהלך דיפלומטי מזהיר, יחד עם דוד לוי, שר החוץ, הוא הוביל להישג הגדול של ביטול החלטת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות. הוא תרם תרומה אדירה להתיישבות ביהודה ושומרון. ולא פחות חשוב – הוא נמנע מהרפתקאות מדיניות וביטחוניות, כלומר לשורת ההישגים האדירים לא מתלווה שורה של שגיאות וכישלונות גדולים.

רובינשטיין סיפר על חלק מן הדברים האלה, והוסיף גם מהיכרותו האישית אתו. הוא אמר שמעולם לא פגש אדם עם אגו קטן כל כך. "לכולנו יש אגו. לי יש אגו, לך יש אגו. בטח שלפוליטיקאים יש אגו גדול. לשמיר לא היה אגו. כולו היה קודש לנושא, למילוי התפקיד, לשרות". כמו כן הוא דיבר על העצבים החזקים מאוד שלו וכושר העמידה שלו שמעוררים קנאה.

אחד הדברים שרובינשטיין ציין, הוא ששמיר טיפח וקידם דור שלם של מנהיגים צעירים. זה נכון. חבל שגם אולמרט ונתניהו נמנים עם בני טיפוחיו, כך שלא הייתי רואה דווקא בכך את תרומתו הגדולה.

צביקה ורובינשטיין דיברו בצער על הפער בין מעשיו ותרומתו של שמיר לבין תדמיתו. אני חייב לציין שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים, בעיקר כאלה שזכו לעבוד אתו (כולל יריבים אידיאולוגיים כאהוד ברק) מדברים עליו בהערכה הולכת וגוברת. כך, למשל, גם עמוס גלעד, שעבד עם מנהיגים רבים, שהעלה אותו על נס בספר "המתריע" ועוד. אני מאמין ששמיר, שמקומו בהיסטוריה לא כל כך העסיק אותו, יזכה להכרה בגדולתו כראש הממשלה. בדיוק כפי שאשכול, שהיה מושא לבדיחות, מוכר היום כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן.  

* אנטישמיות נגד המדע – אני מקבל כמעט מדי יום הודעה של דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" אדם קלר. בדרך כלל הודעותיו מצטיירות כהודעות של אדם נרגן וממורמר. והנה – שישו ושמחו. הודעה ובה פרץ של שמחה. לפתע האיש מר הנפש הזה – שמח וטוב לב. שמא לכבוד חג הסוכות?

לא. הוא חגג את שמחת הניצחון. ניצחון קטן של BDS. "מולקולות", בטאון מדעי בינלאומי העוסק בכימיה, ביטל פרסום מחקר של ד"ר מינדי לוין, חוקרת מאוניברסיטת אריאל. הבטאון התכוון להקדיש בגיליון ינואר 2021 מקום נרחב לתוצאות מחקר של ד"ר לוין – חוקרת שעלתה לארץ מארה"ב, שם הרצתה בכמה אוניברסיטאות, וכעת היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת השומרון באריאל. אולם מאמרה נפסל, מתוך כניעת המערכת ללחצים ברוטליים לא לפרסם את המאמר, כיוון שהחוקרת מלמדת באוניברסיטת אריאל. הם אפילו לא הסתירו, מפאת הבושה, את סיבת הפסילה.

לשמחה, מה זה עושה? אז היה איזה ניצחון לבני החושך, לאנטישמים. אבל יותר משזה ניצחון על ישראל ועל היהודים – זה ניצחון על המדע. בני החושך נלחמים בנאורות, במדע, בקדמה. אז היה זה ניצחון הברבריות על הנאורות.

איני מכיר את מינדי לוין, אין לי מושג בכימיה, לצערי, ובוודאי שלא קראתי את המחקר. אבל נניח שזהו מחקר פורץ דרך בעולם הכימיה. מי ניזוק מהפסילה הפוליטית הזאת? העולם. המדע.

העובדה שכתב עת אקדמי פוסל מחקר מדעי מתוך פחד ובשל כניעה לארגון אנטישמי, היא הזניית האקדמיה.

* אנטישמיות נגד הבריאות – אם ישראלים ימציאו את החיסון נגד קורונה, אני מניח שגדול המטיפים האנטישמים אחרי מלחמת העולם השניה רוג'ר ווטרס והארגונים האנטישמים שלו יקראו לעולם להחרים את החיסון.

* יצאת אמיץ – צפיתי בתכנית יצאת צדיק" בערוץ 12. התכנית חשפה, כבר בפעם השלישית, את יריב בוהדנא; נוכל, חשמלאי שתחת שם בדוי עוקץ קשישים, עולים מחבר העמים, באלפי ₪, ברמאות בוטה וקשה. כאשר חיים אתגר הפתיע אותו בדירת פיתיון שבה עקץ שוב, הוא החל לברוח. אתגר רדף אחריו ו"ראיין" אותו תוך כדי ריצה. כאן הנוכל עצר, שבר את המצלמה והכה את אתגר נמרצות, פתח את ראשו, עד שהובהל באמבולנס לבית חולים. עוד בטרם הוזמן האוטובוס, מוכה ופצוע, אתגר המשיך לרדוף אחרי הנוכל ולהפנות אליו את השאלות הקשות.

חיים אתגר הפגין מופת של עיתונאות. נחישות, דבקות במשימה, אומץ, מקצועיות, אכפתיות אדירה. הוא דיבר על המחיר ששילם, ואמר שהוא שלם עם המחיר, למען השליחות החברתית שלו, להגן על הקורבנות מפני הנוכל. ניכרים דברי אמת.

* חלוקת קשב – בכל ישיבת זום, ויש לי כאלו בכל יום, אני יושב מול המסך בשיחה, ובמקביל אני בנייד – ווטסאפ, מיילים, פייסבוק וכו'. מה שלא הייתי מעלה על דעתי לעשות בישיבה פנים אל פנים, ולו בשל הנימוס והכבוד לעמיתיי.

מצד אחד, זה יעיל מאוד ומנצל היטב את היקר במשאבים – הזמן. מצד שני, הרי אני לא באמת בשיחה, כפי שראוי שאהיה בה. דילמה.

* ביד הלשון

* אדמו"ר – דני קושמרו הגדיר פעמיים את הרב חיים קנייבסקי – אדמו"ר. זאת טעות. אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו) הוא הכינוי למנהיג חצר חסידית. הרב קנייבסקי הוא מנהיג הזרם הליטאי, שהוא אנטי חסידי. הליטאים הם ה"מתנגדים" (או בהברה אשכנזית "מסנגדים". במלעיל, כמובן), כלומר המתנגדים לחסידות.

בזרם הליטאי מוגדר הרב קנייבסקי: "מרן שר התורה".

* "חדשות בן עזר"