צרור הערות 7.10.20

* מטרילים את המדינה – נניח שההפגנות ישכנעו את נתניהו להתפטר, נלך לבחירות ונתניהו ינצח. מה יעשו אז המפגינים? ימשיכו להפגין בכל יום ולהטריל את המדינה כי מי זה הבוחר הזה שבחר את השלטון הזה? ונניח שבבחירות כאלה נתניהו יפסיד, וראש הממשלה יהיה, נניח לפיד. הם לא מבינים שמעריצי נתניהו ילמדו את שיטותיהם וינהגו בדיוק באותה דרך? יצורו על בלפור ויערערו את המדינה כדי להפיל את השלטון שלא יהיה לגיטימי בעיניהם?

 כאשר אני מדבר עם חברים שמשתתפים בבלפוריאדה, על כל טענה שאני אומר יש להם תשובה ברורה: "אבל נתניהו כך וכך". זה מקדש הכל. קורונה? אבל נתניהו… הטרפת חייהם של השכנים? אבל נתניהו… פריעת חוק וסדר? אבל נתניהו… הם משוכנעים שהם צודקים ולכן מותר להם הכל. אבל כל מי שיוצאים לכל מאבק משוכנעים שהם צודקים. ובכל זאת, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים ואי אפשר להיות כאלה חד-ממדיים בשל הביטחון של אנשים שהם יודעים והם צודקים והכל מותר. חייבים להיות כללי משחק.

היו כאן שלוש מערכות בחירות. באף מערכת בחירות נתניהו לא ניצח, אבל הוא גם לא הפסיד. אף צד לא יכול היה להקים ממשלה. אפשר היה להמשיך להטריל את המדינה בעוד ועוד ועוד מערכות בחירות אינסופיות, שבהן נתניהו מושל במדינה באמצעות ממשלת מעבר לא נבחרת. בסופו של דבר, כדי לסכל את זה, קמה הממשלה היחידה שיכלה לקום, ונבחרה ברוב גדול בכנסת. זאת הדמוקרטיה, כבדו את זה. אני הייתי שותף פעיל במערכות הבחירות בניסיון להביא להחלפתו של נתניהו. אבל כבר למחרת הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית כדי לסכל את הטירוף של סיבוב שלישי. אחרי הסיבוב השלישי גנץ גילה אחריות לאומית וממלכתית והציל את המדינה מסיבוב רביעי. די, צריך לאפשר למדינה ולממשלה להתנהל עד הבחירות הבאות.

הניסיון להחליף את נתניהו באמצעות בית המשפט וכנגד החוק נחל כישלון מהדהד. 11 שופטים הכריעו פה אחד, שבית המשפט אינו עומד מעל החוק ואינו יכול לפעול בניגוד לו.

אז מה אתם רוצים? להביא את נתניהו להתפטר באמצעות הפיכת החיים במדינה לבלתי נסבלים? אתם רק מדרדרים את המדינה לאנרכיה. מה שהיה במוצ"ש בתל-אביב – זו אנרכיה. זו פריעת חוק המונית, זו פריעה המונית של תקנות הקורונה בעיצומה של מגיפה קשה. מה זו הקריאה שלוחת הרסן וחסרת האחריות של עופר שלח לא לשלם קנסות כדי להציף את בתי המשפט ואז "נראה אותם"? זאת קריאה למרי אזרחי. זו הסתה לאנרכיה. זו שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים.

תנו לעצמכם דין וחשבון מה אתם עושים, לאן אתם מדרדרים את החברה הישראלית.

נכון, נתניהו אובססיבי להפגנות. אני כלל לא בטוח אם האובססיה הזאת נועדה להפסיק אותן, או נועדה להעלות אותן לכותרות כדי לשלהב את היצרים. גם המפגינים אובססיביים. לא רק בהטרלה היומיומית של החברה הישראלית, אלא גם בהפיכת ההפגנות מאמצעי למטרה, לפרה קדושה שבשם חופש ההפגנה הכל מותר בה. כאילו אי פעם בתולדות המדינה לא היו הגבלות על הפגנות, לא היו הפגנות בלתי חוקיות, לא היה צורך ברישיון הפגנה, המשטרה איפשרה למפגינים לעשות ככל העולה על רוחם. כאילו באיזושהי דמוקרטיה בעולם ההפגנה עומדת מעל הכל. כאילו במדינות אירופה אין הגבלה על ההפגנות בשל הקורונה.

בסופו של דבר, הביביזם והבלפוריאדה הם שני צדדיו של אותו מטבע – מטבע השנאה, הקרע, השסע, השיסוי, הקנאות, האובססיה המטורפת, חוסר האחריות הלאומית. הביביזם והבלפוריאדה מזינים זה את זה ומעצימים זה את זה. והעוצמה המטורפת של הביביזם והבלפוריאדה מחלישה את מדינת ישראל, מערערת את החברה הישראלית, פוגעת בעתידנו.

מה שדרוש למדינת ישראל היום הוא אחריות, שפיות וממלכתיות. למרבה הצער המדינה מוטרפת בידי שני צדדים שהאחריות, השפיות והממלכתיות מהם והלאה.   

* באוויר הפתוח – צפון איטליה, עם אוכלוסייה כפולה מישראל ועם צפיפות דומה לזו שבמרכז הארץ, נפלה שדודה בעקבות משחק כדורגל שהתקיים בפברואר באיצטדיון פתוח. ביציעים היו 45 אלף צופים. 2,500 מהם היו אוהדי הקבוצה האורחת, ולנסיה, שחזרו הביתה עם הנגיף והציתו את המגפה שגבתה יותר מ–10,000 מתים ברחבי ספרד.

המשחק הזה לא היה באולם סגור אלא באיצטדיון, באוויר הפתוח. התקהלות המונית צפופה, גם באוויר הפתוח, היא סכנה.

בשבוע שעבר כתבתי שצריך להציג תמונות קשות מבתי החולים כדי שאנשים יבינו שהקורונה היא אמתית, היא מסוכנת ויכבדו את הכללים וההנחיות. כנראה שטעיתי. מה לעשות, וגם כאשר אדמו"ר לא זקן, בן 64, האדמו"ר מפיטסבורג, מת מקורונה, אלפי חסידיו לא לומדים לקח ומצטופפים בהלוויה. ההלוויה הזאת הייתה באוויר הפתוח, אבל מה הם חשבו? שהקב"ה מעמיד חומה מימינם ומשמאלם והנגיף, שלא הבחין באדמו"ר שלהם, לא יחצה את החומה?

ומה חושבים מפגיני הבלפוריאדה? שהנגיף פוסח על מי שמפגין נגד נתניהו?

בעת הזאת סדר העדיפויות צריך להיות – בראש ובראשונה ניצחון על הקורונה.

* המדרון לאנרכיה – משטרת ישראל הפכה להיות שק החבטות של החברה הישראלית.

נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מעלילים עליה עלילה בזויה כאילו היא תפרה תיקים לנתניהו. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדו.

הבלפוריאדה מעלילה עליה שהיא משטרה פוליטית בשרות נתניהו, שהיא משטרה אלימה. וכמובן – מאשימים אותה באכיפה בררנית. נגדם.

המתפרעים החרדים מאשימים את השוטרים שהם נאצים. טוענים שהם אלימים. וכמובן – מאשימים אותם באכיפה בררנית. נגדם.

אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו. כך נראה המדרון לאנרכיה.

* המדינה נסוגה – כותרת ראשית: "המשטרה נסוגה. ההתקהלות בבני ברק נמשכה עד הלילה".

לא המשטרה נסוגה. המדינה נסוגה.

* אני רק שאלה – לאנשי ה"לך", "לכו אתם" ו"לכו קיבינימט": לאן?

* די לגזענות – אמיר השכל, הדמות הבולטת בהנהגת הבלפוריאדה, צרח על שוטרת יוצאת אתיופיה (או שהוריה עלו מאתיופיה) – "את לא מתביישת? אני העליתי את ההורים שלך".

די עם הגזענות הזאת. הישראלים יוצאי אתיופיה הם ישראלים כמוני וכמוך, המדינה היא שלהם לא פחות משל אף אחד אחר. השוטרים מבצעים את תפקידם נאמנה ויש להתייחס אליהם בכבוד, ובוודאי לא להשפיל אותם על רקע של השתייכות לעדה, מגזר או מגדר.

"הוא תת אלוף" זעקו כותרות בעיתון כשהוא נעצר לראשונה, כאילו הרקורד הצבאי מציב אותו מעל החוק ונותן לו פטור מציות לחוק. כנראה שהוא באמת חושב שהוא מורם מעם, שצריך לומר לו תודה על מי שהוא, ועל כך שהוא העלה את ההורים של השוטרת.

אני מכבד ומעריך מאוד את הרקורד הצבאי שלו, כמו של כל מי שתרם עשרות שנים מחייו למען המדינה. אך הרקורד הזה אינו מציב אותו מעל החוק ואינו נותן לו רישיון להתגזען, לתקוף שוטרים המבצעים את תפקידם ולהרשות לעצמו להתנהג כפי שהוא מתנהג. אגב, נדמה לי שהוא נלחם על שוויון בפני החוק.

* על גמליאל להתפטר – אני מאחל לגילה גמליאל רפואה שלמה והחלמה מהירה. וביום שהיא תחלים, עליה להתפטר.

ומול ההתנהלות המופקרת של יותר ויותר אנשי שלטון, על כל אחד מאתנו, האזרחים, לקחת אחריות במקום הממשלה. לשמור על כל הכללים של הסגר, הריחוק החברתי, המסכה, ההיגיינה, הימנעות מוחלטת מהתכנסויות. חוסר המנהיגות וחוסר האחריות של הממשלה אינם מצדיקים גם חוסר אחריות מצדנו. לא ניקח דוגמה אישית מגמליאל, מעוזרי ראש הממשלה שהפרו בידוד, ממיקי לוי (שלפחות התפטר מוועדת הקורונה ובכך סימן את הדרך לגמליאל) וכו', אלא כל אחד מאתנו ייתן דוגמה אישית לילדיו.

* אין ברירת קנס – תשלום קנס אינו תחליף להתפטרות. מדינת ישראל יכולה להסתדר גם בלי ה-500 ש"ח של גמליאל. אבל על גילוי כל כך קיצוני של חוסר דוגמה אישית, של חוסר סולידריות עם הציבור בשעה קשה, של התנהגות הפוכה לזו שהממשלה שהיא חברה בה דורשת מן האזרחים, על שקר בחקירה אפידמיולוגית שנועדה להציל חיים,  אי אפשר לעבור לסדר היום.

אם יש בה טיפת כבוד עצמי, עליה להתפטר. ולא – ראוי שתפוטר.

* הכרח וכישלון – הסגר הוא הכרח, אך הוא גם כישלון. כלומר העובדה שהגענו למצב שבו הסגר הוא הכרח, היא כישלון. בדילמה בין השיקול הבריאותי לשיקול הכלכלי-חברתי-נפשי, יש לראות בסגר נשק יום הדין, המוצא האחרון אחרי שכלו כל הקצין. הסגר הראשון (שהיה מוצדק כטיפול בהלם מול מגפה חדשה ולא מוכרת, כדי לא לתת לה להכות בנו) צריך היה להיות מנוצל להגדלה משמעותית של מערך הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות, באחריות צה"ל ובגיוס מתנדבים ומובטלים, כדי לקטוע את שרשראות ההדבקה. כלומר, המשימה המרכזית בסגר הראשון הייתה צריכה להיות היערכות לגל השני. זה לא קרה.

סוף סוף, באיחור מופקר של חודשים, מונה פרויקטור. לשמחתי, לא היה זה מי שמאמין בסגר ודוחף לסגר (ברבש) אלא מי שהתחייב לעשות הכל כדי למנוע סגר – רוני גמזו. הוא בנה את תכנית הרמזור, של סגר דיפרנציאלי על ערים אדומות וטיפול דיפרנציאלי באזורים שונים על פי רמת התחלואה. במקום להבין שזו שעת חירום ולאשר את הצעתו מיד, הממשלה מרחה את הדיונים על פני חודש תמים, שבו התחלואה עלתה ויצאה מכלל שליטה. כשכבר אישרו את התכנית, היא לא הייתה עוד רלוונטית. הסוסים ברחו מן האורווה. רמת התחלואה ופריסת התחלואה לא הותירו ברירה אחרת וחייבו סגר.

בסיטואציה הזאת, הדרך לקצר את הסגר היא לקיים אותו בלי כל החרגות. זו צריכה להיות אחריות אישית של כל אזרח, אך למרבה הצער מסתבר שזה לא מספיק, ומתחייבת פעולה כמו חקיקה בעייתית מאוד בנושא ההפגנות, אך אין ברירה אלא לקבל אותה, ואכיפה של הסגר ללא פשרות.

היציאה מן הסגר חייבת להיות על פי הרמזור וכך גם הפעולה לאורך זמן אחרי הסגר. לצד הבדיקות והחקירות, שהן הכלי לקטיעת שרשראות ההדבקה, יש להפעיל את הטיפול הדיפרנציאלי על פי אורות הרמזור, כדי לא להידרדר שוב לסגר.

במצב הנוכחי, אין מנוס מן הסגר, אך הסגר הוא פרי באושים של מחדל.

* מודה בטעותי – תמכתי בעמדתו של שר החינוך גלנט בזכות פתיחת בתי הספר. אני מודה שטעיתי. הנתונים העמידו אותי על טעותי. בגולן היה גל של הידבקויות רבות, רובן מבתי הספר. מאות תושבים הוכנסו לבידוד, כיוון שכיתות ומחזורים שלמים הוכנסו לבידוד. כאשר ילד הוא חולה מאומת, כל הכיתה שלו וכל תלמידי בית הספר מן היישוב שלו, שנסעו יחד בהסעה, הוכנסו לבידוד. היום, אחרי שבועיים וחצי של סגר, מספר החולים ירד באופן דרסטי, עקומת ההדבקות כמעט התאפסה וכמעט אין עוד תושבים בבידוד.

* עד כאן – במשבר התקציב באוגוסט, דרך ארץ הצילה את המדינה מבחירות בכך שהציבה לנתניהו סולם. אך יש להודות שהייתה זו פשרה בעייתית. נתניהו הפר ברגל גסה את ההסכם הקואליציוני ופגע בכלכלת המדינה, בכך שלא הביא תקציב עד סוף 2021. הפשרה שהציע צביקה האוזר הייתה פשרה בין הפרת ההסכם לקיומו. והרי נכון היה פשוט לדרוש את קיום ההסכם. מה יותר ברור מזה?

מרגע שהוחלט לדחות את הדד-ליין של התקציב עד סוף דצמבר, לא הייתה כל סיבה להמתין לדצמבר, אלא להפשיל שרוולים כדי לבנות תקציב ולאשר אותו בהקדם האפשרי. חלפו חודש וחצי, ונתניהו אוסר על האוצר להתחיל לבנות תקציב. בכך הוא פוגע במזיד בכלכלת המדינה, בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי מהקשים בתולדות המדינה, רק כדי לאפשר לעצמו לגנוב את הרוטציה בתרגיל הפוליטי הנכלולי והמסריח ביותר בתולדות המדינה.

הפעם יועז הנדל הודיע לו פומבית: עד כאן! או תקציב או בחירות. הפעם הוא לא יקבל שום סולם. נכון, סיבוב בחירות רביעי בעיצומה של הקורונה הוא הרה אסון. אבל אי העברת תקציב ופגיעה מכוונת בכלכלת המדינה כדי לגנוב את הרוטציה היא אסון גדול אף יותר.

* מוליך שולל – יאיר לפיד מוליך שולל את הציבור, בעוד תרגיל שנועד להפעיל לחץ על כחול לבן לפרוש מן הקואליציה. במודעות שהוא מפרסם, הוא מספר שב-12 באוקטובר, עם פתיחת מושב הכנסת, יש עתיד תציג הצעת אי-אמון קונסטרוקטיבי ואם כחול לבן תצטרף, תקום אוטומטית ממשלה חלופית, ללא צורך בבחירות. לפיד מסלף את משמעות הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. הוא טוען בהסברו, שכמו בכל שבוע תוצג הצעת אי אמון. בכל שבוע כל האופוזיציה מצביעה בעדה – בסך הכל 48 ח"כים. אם כחול לבן ומפלגת העבודה יצביעו אתם, יש ממשלה חדשה.

זה לא מדויק, בשפה עדינה. הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית, שהיא היחידה שעמה אפשר להחליף את הממשלה, היא כזאת שבה 61 ח"כים מצביעים בעד ראש ממשלה אחר. כלומר, על לפיד להציג הצעה כזו, שבה הוא גם מוסיף את שמו כראש הממשלה. האם במקרה זה "ימינה", שאכן כמפלגת אופוזיציה מצביע בכל שבוע אי אמון בממשלה, תתמוך בו לראשות הממשלה? היא תלך לבחירות על תקן מי שהפילה את שלטון הימין? ודאי שלא. לכן, זו אחיזת עיניים. בלי ימינה, כל העסק הזה לא יקרה. בלי ימינה האפשרות היא רק לממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת. ברור שכחול לבן לא תפרק את ממשלת האחדות למען ממשלת פיגולים כזאת, בראשות לפיד, שתתפורר ותיבול בתוך שבועות. אז זה בסדר, בתור אופוזיציה, להציע הצעות אי אמון ולנסות להפיל את השלטון. זה תפקידה של אופוזיציה. אבל בלי לסנוור את הציבור במקסמי שווא חסרי שחר וחסרי סיכוי.

* הגנרל התורן – אני רחוק מאוד מדעותיו הפוליטיות של רון חולדאי והסיכוי שאצביע בעד מפלגה בראשותו הוא אפס. עם זאת, בתגובות על הודעתו שיתמודד בבחירות הארציות הקרובות, נשמעה נימה מכוערת. "עוד גנרל", "הגנרל התורן" וכו'. כאילו העובדה שאדם שרת שנים רבות בצה"ל עומדת לגנותו ולא לזכותו.

מיהו גנרל? אלוף הוא שלנו (במקרה הזה תא"ל), גנרל הוא שלהם. כלומר, גנרל הוא קצין בכיר במפלגה היריבה.

במקרה של חולדאי ההגדרה הזאת מכעיסה שבעתיים. אני יכול להבין ביקורת על אדם שהשתחרר מהצבא, עוד אין לו כל ניסיון אזרחי ופוליטי והוא רץ לראשות הממשלה. יש הגיון באמירה – לאט לאט. תהיה קודם שר, תשתפשף בחיים הפוליטיים, תצבור ניסיון. יש היגיון בקריאה הזאת. אבל הרקורד המרכזי של חולדאי, שאתו הוא מציב את עצמו לבחירה, הוא רקורד של מנהיגות אזרחית, פוליטית, של 22 שנים כראש העיר תל-אביב. יתר על כן, גם בריצה לראשות העיר, הוא הציג בעיקר את הרקורד האזרחי שלו כמנהל גימנסיה הרצליה במשך 6 שנים. כאשר מטיחים כלפיו את ה"גנרל", כאילו אומרים שאדם ששירת שנים רבות בצה"ל פסול למנהיגות לכל חייו. טענה כזאת, במדינת ישראל, שהביטחון הוא מרכזי כל כך בהווייתה, היא אבסורדית.

* הישראלי המכוער – הישראלי המכוער (יאיר נתניהו) שיתף ציוץ בנושא "מפגן הצוללות הגדול" וכתב: "להחרים את הקומוניסטים הארורים האלה! בפוסט ששותף נכתב שהקיבוצים חזק בתמונה: אחרי יטבתה מגיעה נציגות מהזורע. בין היתר תחנת הדלק דור אלון וחנות אלונית שסמוך לקיבוץ". הישראלי המכוער מנהל זה לא מכבר מסע הסתה והשמצות נגד הקיבוצים, כלומר גם נגד הקיבוצים. בעבר כתבתי שצריך לתבוע אותו, כי זו השפה שמנוולים מן הזן הנחות שלו מבינים, אך הסבירו לי שכמעט אין סיכוי לתביעת דיבה קולקטיבית.  כנראה שהסבירו זאת גם לישראלי המכוער, ולכן הוא ממשיך בדרכו הנלוזה ללא חשש.

כיוון שהמון מוסתי נתניהו מתייחסים לישראלי המכוער כאל צינור, כלומר הם רואים בדבריו דברי אלוהים חיים, הם מיד מינפו זאת להסתה וקריאה להחרמה. זו השיטה של בי.די.אס.ים מן הסוג הזה. רבים קראו להחרים את רשת "שמרת הזורע" ששייכת לקומוניסטים הארורים מקיבוץ הזורע. אלא שאין שום קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע. הישראלי המכוער קיבל מכתב אזהרה לפני תביעה מ"שמרת הזורע" ואז הוא צייץ הבהרה שאין קשר בין "שמרת הזורע" לקיבוץ הזורע, כלומר – תמשיכו לקרוא לחרם על הקיבוצים, אבל הניחו ל"שמרת הזורע".

אלא שלא כל מי שנחשף לציוץ ההסתה של הישראלי המכוער שהופץ בכל תעלות הביבים, נחשף גם להבהרה. והפגיעה ב"שמרת הזורע" נמשכת. כותב בא כוח החברה עו"ד קובי בן סימון: "גם היום אנו עסוקים בשליחת מכתבי התראה לגולשים שקוראים לחרם על שמרת הזורע. על אף מכתב התראה ופרסום ההבהרה מצד נתניהו, הקריאות ממשיכות לעשות את שלהן ויש בהן חשש לגרימת נזק גדול מאוד לחברתנו".

לכן, כיוון שמדובר בעסק ספציפי שנפגע באופן ספציפי מקריאת החרם, מן הראוי שיתבעו בסכום גבוה מאוד את הישראלי המכוער. מן הראוי שגם עסקים קיבוציים אחרים שנפגעו מן ההסתה והקריאה הבי.די.אס.ית של הישראלי המכוער, ויכולים להוכיח זאת, יתבעו אותו בסכומים אסטרונומיים. רק את השפה הזאת הוא יבין.

* כוחות צנטריפטליים – השתתפתי בשיחת זום של כמה אנשי חינוך מובילים בארץ, שנבעה מדאגה חמורה לנוכח מה שקורה היום בחברה הישראלית – הקרע, השנאה, ההקצנה, השבטיות, סכנת ההידרדרות לאנרכיה. שיחה שלא נועדה לקוטראי, אלא לאקטיביזם, לחולל שינוי בחברה הישראלית. אני שייך לכמה פורומים שזה סדר היום שלהם, ואני מוזמן ליטול חלק במספר יוזמות כאלו.

העובדה שמול התהליכים המפרקים והמפרידים האלה, מול הכוחות הצנטריפוגליים (ובעברית – כוחות סירכוזיים) האלה יש התארגנויות רבות שנועדו להחזיר את השפיות לחברה ואת החברה לשפיות, כוחות צנטריפטליים, שואפים אל המרכז, מעודדת וממלאת אותי תקווה. כי אני מאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

* היו הנדלים – אחרי תקיעה של עשור, יועז הנדל משחרר את הפקקים בכל תחומי התקשורת כמו גם בתשתיות האינטרנט המהיר, למען אזרחי ישראל. העשיה שלו בחצי השנה האחרונה אדירה. אם כל שרי ישראל ינהלו את משרדיהם כמו יועז הנדל, ישראל תזנק ותפרח בכל תחומי החיים. היו הנדלים!

* אושפיזום – לאורך חג הסוכות, עורך צביקה האוזר מפגשי "אושפיזום" – אושפיזין בזום, שבהם הוא מארח בסוכה הווירטואלית מדי ערב אישיות מסוימת. האושפיז הראשון היה יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג, לשיחה על ישראל והעם היהודי. ועוד לפני שהחלה השיחה, אהבתי את עצם העובדה שצביקה בחר לפתוח את הסדרה בנושא שאינו "סקסי" ואינו מושך רייטינג, אך חשיבותו לייעודה של מדינת ישראל ולעתידה חשוב יותר מכל נושא אחר.

המפגש היה מרתק וברמה גבוהה מאוד. הוא היה שונה מהשיח הפוליטי הן בעומקו וברמתו ובוודאי בתרבות הדיון שהייתה בו; הנגאטיב המוחלט של תרבות "אופירה וברקו" ושכמותם.

ניכרה ההיכרות ארוכת השנים בין שניהם, החיבה וההערכה ההדדית שהם רוחשים זה לזה, ובעיקר העניין המשותף שלהם בנושא הדיון. הדיון עסק ביחסי ישראל והתפוצות, במחויבות של מדינת ישראל לעתיד העם היהודי, ההתבוללות, העליה, האנטישמיות.

שאלה אחת ניקרה במוחי לאורך המפגש – איך זה שבוז'י הרצוג הצביע נגד חוק הלאום? הרי כל מילה שאמר בדיון הייתה חוק הלאום. כשהרצוג היה עצמו הוא נשמע כל כך שונה מהזיוף, כאשר אינטרסים פוליטיים זרים גרמו לו לפעול נגד כל מה שהוא מאמין בו, כל מה שאביו וסבו האמינו בהם, נגד כל מה שתנועת העבודה האמינה בו והגשימה אותו.

* רובינשטיין על שמיר – אושפיז מס' 2 ב"אושפיזום" בסוכתו הווירטואלית של צביקה האוזר היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. רובינשטיין הוא אישיות משכמו ומעלה. אחד האנשים החכמים והמשכילים שאני מכיר. וכמי שבמשך חמישים שנה ניצב ברבים מצמתי ההכרעה המדינית והמשפטית של ישראל, הוא אוצר בלום של זיכרון היסטורי, מה גם שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה.

השיחה נסובה גם סביב הסוגיות המשפטיות האקטואליות, אך בעיקר בסיפורי העבר, מהיותו עוזרו המשפטי של דיין בוועדת אגרנט, דרך ועידת קמפ-דיוויד והשלום עם מצרים, פרשת פולארד, השלום עם ירדן ועוד. לאורך שנותיו בשירות הציבורי הוא עבד לצד אישים כדיין, שמיר, רבין ואחרים. וכיוון שהוא יודע לספר סיפור, והוא בעל חוש הומור טוב, תענוג להאזין לו.

אתעכב כאן על נושא אחד. קוראיי יודעים זה מכבר, שאני רואה ביצחק שמיר את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן, אולי שני רק לבן גוריון. תרומתו האדירה כראש הממשלה היא התשתית להרבה דברים שאנו נהנים מהם היום ונהנה מהם גם עוד עשרות שנים. הוא האיש שהיטיב לזהות את הפוטנציאל האדיר של עליה גדולה מבריה"מ כשרק החלה בה הפרסטרויקה. הוא זה שכנגד דעת הכל וכנגד כל הסיכויים הצליח לשכנע את הנשיא רייגן לבטל את מעמד הפליט ליהודים היוצאים מבריה"מ, כיוון שכאשר יש מדינה יהודית, יהודי אינו פליט, אלא יש לו בית. פתיחת שערי בריה"מ מצד אחד וסגירת שערי ארה"ב בפניהם, ניתבו אותם למדינת ישראל. שמיר הטריף את כל משרדי הממשלה ואת כל מוסדות המדינה להיערכות לקליטת מיליון עולים בתוך שנים ספורות, כאשר לכולם הייתה קורת גג, והם נקלטו וקודמו בעבודה, רבים מהם במקצועותיהם והביאו למהפכה מדעית וטכנולוגית שהקפיצה את ישראל, הפכה את ישראל לאומת סטארט-אפ וקידמה את ישראל בכל תחום מתחומי החיים. הוא זה שהחליט וביצע את מבצע שלמה שהעלה ארצה את יהדות אתיופיה. הוא חתר לממשלות אחדות והקים ממשלות אחדות, גם כשהשותפות עם פרס הייתה לו קשה (להבדיל משיתוף הפעולה המצוין והכימיה הטובה עם רבין) מתוך אמונה בחשיבות האחדות הלאומית, וכדי לא להיכנע לדרישות החרדים בנושאי הגיור, שהיו מביאים לנתק בין ישראל ליהדות ארה"ב. הוא הביא לכינון היחסים הדיפלומטיים עם בריה"מ, סין, הודו ועוד עשרות מדינות. רובינשטיין סיפר איך לפני ועידת השלום במדריד, הוא התנה את השתתפותן של מעצמות בוועידה בכינון יחסים דיפלומטיים מלאים ישראל ולא היה נכון לכל פשרה בנדון, וכך בריה"מ סין וכו' כוננו את היחסים. במהלך דיפלומטי מזהיר, יחד עם דוד לוי, שר החוץ, הוא הוביל להישג הגדול של ביטול החלטת האו"ם שהגדירה את הציונות כגזענות. הוא תרם תרומה אדירה להתיישבות ביהודה ושומרון. ולא פחות חשוב – הוא נמנע מהרפתקאות מדיניות וביטחוניות, כלומר לשורת ההישגים האדירים לא מתלווה שורה של שגיאות וכישלונות גדולים.

רובינשטיין סיפר על חלק מן הדברים האלה, והוסיף גם מהיכרותו האישית אתו. הוא אמר שמעולם לא פגש אדם עם אגו קטן כל כך. "לכולנו יש אגו. לי יש אגו, לך יש אגו. בטח שלפוליטיקאים יש אגו גדול. לשמיר לא היה אגו. כולו היה קודש לנושא, למילוי התפקיד, לשרות". כמו כן הוא דיבר על העצבים החזקים מאוד שלו וכושר העמידה שלו שמעוררים קנאה.

אחד הדברים שרובינשטיין ציין, הוא ששמיר טיפח וקידם דור שלם של מנהיגים צעירים. זה נכון. חבל שגם אולמרט ונתניהו נמנים עם בני טיפוחיו, כך שלא הייתי רואה דווקא בכך את תרומתו הגדולה.

צביקה ורובינשטיין דיברו בצער על הפער בין מעשיו ותרומתו של שמיר לבין תדמיתו. אני חייב לציין שבשנים האחרונות יותר ויותר אנשים, בעיקר כאלה שזכו לעבוד אתו (כולל יריבים אידיאולוגיים כאהוד ברק) מדברים עליו בהערכה הולכת וגוברת. כך, למשל, גם עמוס גלעד, שעבד עם מנהיגים רבים, שהעלה אותו על נס בספר "המתריע" ועוד. אני מאמין ששמיר, שמקומו בהיסטוריה לא כל כך העסיק אותו, יזכה להכרה בגדולתו כראש הממשלה. בדיוק כפי שאשכול, שהיה מושא לבדיחות, מוכר היום כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן.  

* אנטישמיות נגד המדע – אני מקבל כמעט מדי יום הודעה של דובר הארגון האנטי ישראלי "גוש שלום" אדם קלר. בדרך כלל הודעותיו מצטיירות כהודעות של אדם נרגן וממורמר. והנה – שישו ושמחו. הודעה ובה פרץ של שמחה. לפתע האיש מר הנפש הזה – שמח וטוב לב. שמא לכבוד חג הסוכות?

לא. הוא חגג את שמחת הניצחון. ניצחון קטן של BDS. "מולקולות", בטאון מדעי בינלאומי העוסק בכימיה, ביטל פרסום מחקר של ד"ר מינדי לוין, חוקרת מאוניברסיטת אריאל. הבטאון התכוון להקדיש בגיליון ינואר 2021 מקום נרחב לתוצאות מחקר של ד"ר לוין – חוקרת שעלתה לארץ מארה"ב, שם הרצתה בכמה אוניברסיטאות, וכעת היא מרצה וחוקרת באוניברסיטת השומרון באריאל. אולם מאמרה נפסל, מתוך כניעת המערכת ללחצים ברוטליים לא לפרסם את המאמר, כיוון שהחוקרת מלמדת באוניברסיטת אריאל. הם אפילו לא הסתירו, מפאת הבושה, את סיבת הפסילה.

לשמחה, מה זה עושה? אז היה איזה ניצחון לבני החושך, לאנטישמים. אבל יותר משזה ניצחון על ישראל ועל היהודים – זה ניצחון על המדע. בני החושך נלחמים בנאורות, במדע, בקדמה. אז היה זה ניצחון הברבריות על הנאורות.

איני מכיר את מינדי לוין, אין לי מושג בכימיה, לצערי, ובוודאי שלא קראתי את המחקר. אבל נניח שזהו מחקר פורץ דרך בעולם הכימיה. מי ניזוק מהפסילה הפוליטית הזאת? העולם. המדע.

העובדה שכתב עת אקדמי פוסל מחקר מדעי מתוך פחד ובשל כניעה לארגון אנטישמי, היא הזניית האקדמיה.

* אנטישמיות נגד הבריאות – אם ישראלים ימציאו את החיסון נגד קורונה, אני מניח שגדול המטיפים האנטישמים אחרי מלחמת העולם השניה רוג'ר ווטרס והארגונים האנטישמים שלו יקראו לעולם להחרים את החיסון.

* יצאת אמיץ – צפיתי בתכנית יצאת צדיק" בערוץ 12. התכנית חשפה, כבר בפעם השלישית, את יריב בוהדנא; נוכל, חשמלאי שתחת שם בדוי עוקץ קשישים, עולים מחבר העמים, באלפי ₪, ברמאות בוטה וקשה. כאשר חיים אתגר הפתיע אותו בדירת פיתיון שבה עקץ שוב, הוא החל לברוח. אתגר רדף אחריו ו"ראיין" אותו תוך כדי ריצה. כאן הנוכל עצר, שבר את המצלמה והכה את אתגר נמרצות, פתח את ראשו, עד שהובהל באמבולנס לבית חולים. עוד בטרם הוזמן האוטובוס, מוכה ופצוע, אתגר המשיך לרדוף אחרי הנוכל ולהפנות אליו את השאלות הקשות.

חיים אתגר הפגין מופת של עיתונאות. נחישות, דבקות במשימה, אומץ, מקצועיות, אכפתיות אדירה. הוא דיבר על המחיר ששילם, ואמר שהוא שלם עם המחיר, למען השליחות החברתית שלו, להגן על הקורבנות מפני הנוכל. ניכרים דברי אמת.

* חלוקת קשב – בכל ישיבת זום, ויש לי כאלו בכל יום, אני יושב מול המסך בשיחה, ובמקביל אני בנייד – ווטסאפ, מיילים, פייסבוק וכו'. מה שלא הייתי מעלה על דעתי לעשות בישיבה פנים אל פנים, ולו בשל הנימוס והכבוד לעמיתיי.

מצד אחד, זה יעיל מאוד ומנצל היטב את היקר במשאבים – הזמן. מצד שני, הרי אני לא באמת בשיחה, כפי שראוי שאהיה בה. דילמה.

* ביד הלשון

* אדמו"ר – דני קושמרו הגדיר פעמיים את הרב חיים קנייבסקי – אדמו"ר. זאת טעות. אדמו"ר (אדוננו, מורנו ורבנו) הוא הכינוי למנהיג חצר חסידית. הרב קנייבסקי הוא מנהיג הזרם הליטאי, שהוא אנטי חסידי. הליטאים הם ה"מתנגדים" (או בהברה אשכנזית "מסנגדים". במלעיל, כמובן), כלומר המתנגדים לחסידות.

בזרם הליטאי מוגדר הרב קנייבסקי: "מרן שר התורה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.7.20  

* אויבי המחאה – האויב הגדול של המחאה – האנרכיסטים האלימים הוונדליסטים, שתופסים עליה טרמפ ומשתלטים עליה.

* אפשר גם אחרת – כאשר מאות אלפי מפגינים גדשו את כיכר רבין ואת כל הרחובות היוצאים ממנה לאורך קילומטרים ב"אם כל ההפגנות" נגד נסיגה מהגולן (ינואר 2000), הייתה זו הפגנת עוצמה חזקה פי אלף יותר ממראות ההתפרעויות בהפגנות הימים האחרונים. ההפגנה התפזרה בסדר מופתי, ללא תקרית אחת. לא היה זה ביטוי של חולשה, אלא ביטוי של עוצמה. הוא הרתיע את הממשלה לאין ערוך יותר מתמונות של אלימות, ונדליזם והפרת חוק.

אילו נהגנו באלימות ובהפרת חוק, לעולם לא היינו מצליחים לקבץ מאות אלפי מפגינים.

* בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי – הבה נעשה קצת סדר. הדרג הפוליטי הוא הדרג הנבחר, הוא הנושא באחריות כלפי הציבור, הוא קובע המדיניות. הדרג המקצועי, שהוא דרג ממונה, כפוף לדרג הפוליטי וחובתו לבצע את מדיניות הדרג הפוליטי, בין אם הוא מסכים אתה ובין אם לא. אם איש הדרג המקצועי מתנגד להחלטה, יש לו שתי אפשרויות – לבצע אותה על אף עמדתו או להתפטר. שתי האפשרויות הללו מכובדות וראויות.

עם זאת, מן הראוי שהדרג המקצועי לא יורכב מאומרי-הן צייתנים. חלק מן המקצועיות של הדרג המקצועי היא להיאבק על דרכו המקצועית, לנסות להשפיע ואם צריך – גם להתעמת עם הדרג הפוליטי. חובתו של הדרג הפוליטי לשתף את הדרג המקצועי בתהליך קבלת ההחלטות, להתייעץ אתו, להאזין לו, לכבד את השקפתו ולהתייחס אליה בכובד ראש. אך הוא אינו חייב לקבל אותה.

העקרונות הללו ידועים ולכאורה מקובלים על הכל. אלא מה? בדרך כלל הם מקובלים באופן סלקטיבי. לדוגמה – מי שמעריצים את מחוללי הסכם אוסלו וההתנתקות, על כך שהדירו מהתהליך את הדרג הביטחוני (צה"ל, המוסד וכו') וצפצפו על אזהרותיו, יגנו את הדרג המדיני אם לא ישעה לאזהרות גורמי המקצוע כאשר מדובר בהפצצת הכור האיראני או בהחלת ריבונות ישראל ביהודה ושומרון. ולהיפך.

הדברים נכונים כאשר מדובר בתהליכים מדיניים, בין אם זו נסיגה ובין אם זו החלת ריבונות, הם נכונים כאשר מדובר בצעדים כלכליים והם נכונים כאשר מדובר בנושאים בריאותיים.

המתח בין הדרגים הוא מתח מובנה ולעתים אף בריא, ובלבד שהוא ענייני ונעשה על פי העקרונות שהוצגו לעיל.

הבעיה אצל נתניהו היא הנוהג שלו לקחת על עצמו את מלוא הקרדיט והאחריות לכל הצלחה, אמתית או מדומה, ולהטיל את מלוא האשמה על שעירים לעזאזל, ולעתים השעירים לעזאזל הם אנשי הדרגים המקצועיים, על כל כישלון.

עליונות הדרג המדיני על הדרג המקצועי אינה מתירה לו להשתלח ולהסית נגד הדרג המקצועי. הוא אינו רשאי לעשות כן גם באמצעות בובת פיתום שדרכה הוא מסית את הציבור שפקידי האוצר הם מחבלים ושהם אינם מבצעים, כביכול, את החלטות הדרג המדיני כדי להתסיס את הציבור.

ואילו הדרג המקצועי – מן הראוי שיימנע מן ההתנשאות של מי שמציג עמדה מקצועית, כאילו זו נוסחה מדעית אובייקטיבית, וכל החלטה של הדרג הפוליטי המנוגדת לה היא "פופוליסטית" ונובעת משיקולים זרים. ההתנשאות הזאת מאפיינת בעיקר את הדרג המקצועי במשרד האוצר ובפרט באגף התקציבים באוצר. הכלכלה אינה פיזיקה. אמנם היא מבוססת על מתמטיקה, אך לא פחות מכך על השקפת עולם. אגף התקציבים, מזה עשרות שנים, הוא סוכן של גישת ימין כלכלי קפיטליסטי נאו-ליברלי. זו השקפת עולם לגיטימית, אך אין זה מדע, והשקפות אחרות לגיטימיות לא פחות. ומן הראוי שעמדות אחרות תקבלנה אף הן ביטוי בדרגי הביצוע ושקובעי המדיניות יטו גם אליהן אוזן.

העובדה שאגף התקציבים מזמר רק מוסיקה אחת, היא באשמת הדרג הפוליטי לדורותיו, שטיפח את העמדה הזאת, כי זו עמדתו. מי משרי האוצר בדור האחרון חשבו, ברמה הבסיסית, אחרת מהדרג המקצועי? בטח לא נתניהו, שכשר האוצר יישם אותה תפישה יותר מכל שר אוצר לפניו או אחריו.

* סר חנו – כאשר מיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, משתלח בשידור חי בשר האוצר, ברור שנתניהו סימן את השעיר לעזאזל התורן. מבחינתו, סר חִנו של שר האוצר.

* על אוניברסליות ומדיניות רווחה – פרופ' יובל אלבשן גינה בתכנית הרדיו שלו את אנשי השמאל החברתי שיצאו נגד הצעת נתניהו וכץ לחלוקה שווה של מענק לכל האזרחים והציג את גישתם כצביעות, הנובעת מהתנגדות אוטומטית לכל הצעה של נתניהו. הוא הזכיר להם, שהליבה של מדינת הרווחה היא האוניברסליות, כלומר מתן השירותים החברתיים לכל.

שר הכלכלה עמיר פרץ, אמר שאמנם עקרונית הוא בעד חלוקה אוניברסלית, אבל לנוכח המצוקה הקשה של חלק מן הציבור בעקבות הקורונה, במקרה הנקודתי הזה, באופן חריג, הוא בעד חלוקה דיפרנציאלית.

לדעתי, שניהם מתבלבלים. אכן, מדיניות הרווחה דוגלת בשירותים אוניברסליים, אך לא בחלוקה אוניברסלית. היא דוגלת בחינוך חובה חינם לכל, בשירותי בריאות ציבורית לכל וכד'. אבל היא אינה דוגלת בכספי העברה אוניברסליים. היא לא דוגלת בהענקת קצבאות סעד, למשל, לכל. היא דוגלת במס פרוגרסיבי, הלוקח מן העשירים כדי לחזק את העניים. במקרה זה, שבו מדובר בחלוקת כסף ישיר לאזרח, אין סיבה להעניק אותו למי שאינו זקוק לו, ועדיף להגדיל את המענק למי שזקוק לו. זה נכון גם מבחינה כלכלית – כסף שיגיע לשכבות מצוקה ילך כולו לצריכה שתניע את הכלכלה, בעוד הכסף שיגיע לעשירים ייבלע מיד בהון שיש להם, ולא נודע כי בא אל קרבם.

אני שמח שזה הכיוון המסתמן בממשלה.

* הראשון לזהות – בשיטוטיי בממלכת היוטיוב, צפיתי בראיון של אריאל זילבר ליואב קוטנר, בביתו של זילבר. איני יודע ממתי, אך זה נשמע לי כמו שנות התשעים המאוחרות. זילבר שר שם את שירו "שמע ישראל" למילותיו של אהוד מנור. קוטנר שאל אותו על כך שלאחרונה יש יותר יהדות בשירים שלו, וזילבר הבהיר מיד שהוא לא חוזר בתשובה או משהו כזה.

קוטנר היה הראשון לזהות.

* להחזיר את בית איל לחיים – סגן איל שמעוני, קצין שיריון, בן קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, נפל ב-1997 במוצב ריחן בלבנון. אמו, אורנה שמעוני, הקימה לזכרו וברוח מורשתו את בית איל, מיזם חברתי יוצא דופן במהותו ואיכותו, באשדות יעקב.

בית איל הוא מרכז ספורט, תרבות והנצחה יחיד במינו, המשלב בעלי צרכים מיוחדים עם כל גווני הקהילה השונים בפעילות בתחומי תרבות, חינוך, בריאות וספורט. מגוון הפעילות בבית איל מאפשר למבקרים בו, נכים ובעלי הצרכים המיוחדים לצד אנשים בריאים, שהיה לאורך חצי יום – בבריכה טיפולית, חדרי כושר, חדרי טיפולים ועוד.

לאורך המפלס השני של בית איל, נמצא "ציר ארזי הלבנון", המנציח את כל הנופלים במלחמות, פעילות מבצעית ופיגועי טרור בגבול הלבנון, החל מכ"ד יורדי הסירה בתקופת המנדט הבריטי ועד ימינו – 1,399 חיילים ו-212 נרצחים בפעולות טרור. הציר מספר את ההיסטוריה של המלחמות בלבנון דרך שמות הנופלים (גילוי נאות – הייתי יועץ היסטורי, בהתנדבות, בתכנון "ציר ארזי הלבנון").

הקמת המיזם הנפלא נעשתה ללא בקשת סיוע מהמדינה – אורנה גייסה בעצמה את כל המשאבים.

מראשית הקורונה, בית איל מושבת וקיומו נמצא בסכנה. המענקים המגיעים מהמדינה עקב הקורונה לא הגיעו. ללא סיוע ביציאה מן הקורונה, אי אפשר יהיה להחזיר את החיים לבית איל.

לצד הדרישה מן המדינה לעמוד במחויבויותיה, בית איל פונה גם לציבור.

לתרומות להצלת בית איל:

המרכז להנצחתו של איל שמעוני

בית איל ע.ר. 580313039

בנק הפועלים – מספר בנק 12

סניף טבריה – מספר סניף 723

מספר חשבון 631859

* ביד הלשון 

ברבש – פרופ' גבי ברבש, מי שהיה מנהל בית החולים איכילוב (והאיש שקבע את מותו של רבין בבית החולים) ומנכ"ל משרד הבריאות, מונה לפרויקטור המלחמה בקורונה. בהצלחה!

מה פירוש השם ברבש? זהו שם מקובל בחסידות חב"ד לצאצאי שושלת שניאורסון, כלומר השושלת של מייסד החסידות ר' שניאור זלמן מלאדי. השם הוא ראשי תיבות של בן רבי שניאור.

שמו המלא של גבי ברבש הוא יצחק גבריאל ברבש.

גרסה נוספת למקור השם, מופיעה באתר של בית התפוצות: שם המשפחה ברבש הוא נוטריקון של הביטוי העברי "בן רבי בונים שמואל". במאה ה-19, ברבש מתועד כשם משפחה יהודי בעיירה זווניגרודקה באיזור וסילקוב והסביבה, באוקראינה.

אני משער ששתי הגרסאות נכונות, אך הגרסה הרלוונטית לגבי ברבש היא החב"דית, ולו בזכות העבודה ששם אביו של ברבש היה שניאור זלמן ברבש.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 15.4.20

* קפץ לו הביבי – שלושה סיבובי בחירות הוכיחו בעליל שהמצב הפוליטי הוא תיקו, ושנתניהו וגנץ אינם יכולים להקים ממשלה בנפרד. המסקנה המתבקשת היא ממשלת אחדות, כי האלטרנטיבה היא סיבוב רביעי שיחזיר אותנו לאותה דילמה, בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי וחלילה להידרדרות לאנרכיה. מצב החירום בשל הקורונה הפך את הצורך הזה לכורח לאומי.

בני גנץ גילה מנהיגות לאומית למופת, כאשר קיבל החלטה אמיצה ונועזת – למען האינטרס הלאומי ומתוך מחויבות לשלומה של מדינת ישראל, הוא היה מוכן לפילוג מפלגתו וויתור על מחצית הכוח הפוליטי שצבר.

גנץ עשה זאת חרף אי האמון הבסיסי בנתניהו, שאותו הוא הרוויח לאורך שנים בחוסר יושר.

נערך מו"מ בין הליכוד וכחול לבן שהסתיים ביום ראשון שעבר בהסכם, שכל מה שנותר היה לחתום עליו.

ואז פתאום קפץ לד"ר נתניהו המיסטר ביבי והוא נסוג מן ההסכם.

האם היה זה תרגיל עוקץ מלכתחילה, שהצדיק את הרקורד המפוקפק של נתניהו כרמאי ונוכל?

או שמא הוא שוב הפגין חוסר מנהיגות והעדר חוט שדרה והתקפל מפני הלחץ של לה-פמיליה של הבייס שלו?

התחושה שהוא נתן היא שכמו במו"מ עם הפלשתינאים, גם במו"מ הזה אין עם מי לדבר.

אבל לאורך המשבר האמנתי שבסופו של דבר, האחריות והשכל הישר יגברו, ותקום ממשלת אחדות.

ביום שני, כאשר גנץ הודיע שימסור הצהרה לציבור, נתניהו הבין שצריך לשים קץ לתעלולים, התעשת וחזר בו.

עכשיו אני אופטימי מאוד, ומאמין שממשלת האחדות הלאומית, שהיא צורך לאומי עליון – קום תקום.

* עוגני פלדה – התנהלותו של נתניהו במו"מ על האחדות, מבהירה מדוע כחול לבן חייבת לעמוד על עיגון הרוטציה בעוגני חקיקה על גבי עוגני חקיקה. אילו לא בנתניהו היה מדובר אלא במנהיג נורמטיבי, די היה בלחיצת יד (או החלקת מרפק).

* נושאים את דגל הפלגנות – המפד"ל יזמה את הקמת ממשלת האחדות הלאומית לפני מלחמת ששת הימים (שנקראה ממשלת הליכוד הלאומי). היא יזמה, הפעם ללא הצלחה, הקמת ממשלה כזו לאחר מלחמת יום הכיפורים. היא תמכה תמיד בממשלות אחדות לאומית. הציונות הדתית נשאה תמיד את דגל ממשלות האחדות הלאומית. אחדות ישראל הייתה מאבני היסוד של הציונות הדתית.

והיום ימינה היא הגורם המחבל באחדות, העושה הכל כדי להכשיל את ממשלת האחדות; הגורם הפלגני ביותר הנושא את דגל הפלגנות הלאומית. וכל כך למה? הרי הימין החדש בראשות בנט עמד להצטרף לממשלה צרה בראשות גנץ, אבל נתניהו קנה אותו בתיק הביטחון. עכשיו הוא מנסה לנטרל את הקמת ממשלת האחדות בטיעונים פופוליסטיים נגד מערכת המשפט, אבל למעשה כדי לא לאבד ממספר השרים של המפלגה הזו.

* מהטריבונה – כשממשלת האחדות הלאומית תחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, ימינה תצפה בכך מהטריבונה.

* המבוגר האחראי – אם תקום ממשלת אחדות, ואני מאמין שתקום, יהיה זה במידה רבה בזכות המבוגר האחראי, רובי ריבלין. הוא גילה מנהיגות כשסרב לבקשתו של גנץ להאריך את המנדט והודיע שלא יעביר את המנדט לנתניהו. ריבלין יודע שאי הקמת ממשלת אחדות תדרדר את מדינת ישראל לאנרכיה, ואין סכנה גדולה לדמוקרטיה מאנרכיה. והוא עשה את מה שצריך כדי לקדם את המהלך.

אילו האריך בעוד 14 יום את המנדט של גנץ ואח"כ מוסיף עוד 28 יום לנתניהו, במקרה הטוב הייתה נמשכת הסחבת, ובמקרה הרע גנץ היה חוזר לתמרוני החקיקה נגד נתניהו ונתניהו לתעלולי לכידת עריקים, וממשלת האחדות הייתה מוחמצת.

* גיבורים לאומיים – בהנחה שתקום ממשלת האחדות הלאומית, שני הגיבורים שבזכותם היא קמה הם יועז הנדל וצביקה האוזר. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלת הפיגולים שקיומה תלוי ברצונו הרע של ארגון עוין. הם היו שתי האצבעות שחסרו להקמת ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. הם היו שתי הסיכות שפוצצו את שני בלוני האשליה של הבנימינים ואילצו אותם לממש את האינטרס הלאומי.

יועז וצביקה לא התקרנפו. הם לא התבלבלו. הם לא התפתו. הם לא סרו ימין ושמאל מדרך הישר.

* סיכום תוצאות הסקר – על פי סקר בחירות בחדשות 12, עולות כמה תובנות מעניינות. א. כחמישה מנדטים נדדו מכחול לבן לליכוד. זאת תוצאה ישירה של הפלירט של כחול לבן עם הרשימה המשותפת. ב. בין אלה שלא נדדו לליכוד – מספר התומכים בגנץ כפול ממספר התומכים בלפיד ויעלון. כלומר 2/3 בעד ההליכה לאחדות. יחד עם אלה שעברו לליכוד המספר גבוה הרבה יותר. ג. מספר התומכים ב"דרך ארץ", בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, מפלגה שעוד לא קמה ואני משער שלפחות 90% מהנשאלים שמעו את שמה לראשונה בסקר, קיבלה תמיכה בשיעור של שני מנדטים. זה אמנם רחוק מאחוז החסימה אך בתור התחלה זה לגמרי לא רע. (עם זאת, גם אם חלילה לא יעברו את אחוז החסימה, הנדל והאוזר, שסיכלו הן את ממשלת המיעוט התלויה ברשימה המשותפת והן את הממשלה הצרה של נתניהו ובכך חייבו הקמת ממשלת אחדות, השאירו חותם בהיסטוריה של מדינת ישראל, יותר מרוב הח"כים שחיממו את כסאותיהם עשרות שנים).

* בזכותה – החיבור מפלגת העבודה-גשר-מרצ, היה חיבור של שלוש מפלגות שלבד אף אחת מהן לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. לכן, כל הח"כים שתוקפים בשצף קצף את אורלי לוי, צריכים קודם כל לומר לה תודה, כי בלעדיה הם לא היו בכנסת.

* דברים על טעותם – אורלי לוי אבוקסיס בראיון לערוץ 12: "אני רוצה להעמיד דברים על טעותם". מעניין מה פרויד היה אומר על זה.

* רבותיי ההיסטריה – נאומו של בני גנץ היה מצוין. היה זה נאומו הטוב ביותר עד כה. והייתה גם התחלקות חביבה: ההיסטריה לא תסלח לנו.

* טרור בימי קורונה – מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות, שנדרשו להיות בבידוד, ביצעו עוד פיגוע טרור עוין. אני מקווה שממשלת האחדות תנהל מלחמת חורמה נגד הטרור.

* במקום ברכת הגומל – עכשיו, אחרי שג'ונסון החלים, הגיע הזמן שיעביר את שגרירות בריטניה בישראל לירושלים.

* בקרוביי אקדש – בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", מסופר על מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן, אחיו של משה, שעה שהציתו אש זרה על המזבח, בחנוכת המשכן.

מיד לאחר מותם של נדב ואביהוא, הגיב משה בדברים הבאים, שיש בהם לקח חשוב מאוד לימינו: "ויאמר משה אל אהרון: הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". ובמילים אחרות – אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מן המנהיגים, שאמורים לשמש דוגמה ומופת, אלוהים דורש יותר. מהם מצופה ליותר ולכן הם ייענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה. כאשר הם חוטאים, מעמדם הרם אינו סיבה לקולא, אלא להיפך, מעמדם הרם הוא סיבה להחמיר אתם יותר. אין מקום להתבכיינות נוסח: הוא כבר נענש מספיק, הוא ירד מאגרא רמא לבירא עמיקתא. לא, המעמד מחייב, ואם הגעת לאגרא רמא, עליך ההוכחה שאתה ראוי לכך. אם אינך נוהג כראוי למעמדך, עליך להיענש ביתר תוקף.

מנשיא המדינה וראש הממשלה מצופה להקפיד יותר מכל אזרח אחר על הוראות הקורונה. כאשר כל כך הרבה אנשים מבוגרים ישבו בביתם לבד בסדר פסח, כי נענו להנחיות ולקריאות של ההנהגה, התנהגותם של שני ראשי המדינה שצפצפו על ההנחיות, היא היפוכה של מנהיגות, כי אין מנהיגות ללא דוגמה אישית.

* המגרש הרביעי – פעם אחת זכיתי לפגוש את הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון, שהלך לעולמו כתוצאה ממחלת הקורונה. המפגש התקיים בתקופת כהונתו כרב הראשי הספרדי. היה זה בין כסה לעשור תשנ"ה (1994) עת ביקר את חבריי ואותי בשביתת הרעב בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן (שנמשכה 19 יום שבהם שתינו רק מים).

וכך מתארת את ביקורו חברתי אפרת בדיחי, משובתות הרעב, בספרה "פתאום נולדה":
"בין מי שביקרו אותנו, תרתי משמע, היו גם כאלה שדבריהם הרעישו אותי יותר. היו אלה, למשל, שני הרבנים הראשיים לישראל, כל אחד בתורו. ראשון הגיע הרב הראשי הספרדי. להפתעתי, גם הוא היה בין הקוראים אותנו לרדת מגמלא ולהפסיק את שביתתנו. ביקורו קדם ביום אחד לערב יום הכיפורים. משום כך, הדבר הראשון שדבריו עוררו בי, היה המחשבה על הצום הקרב ובא.

– והרי אין יותר יהודי ממה שאנחנו עושים כאן, תמהתי בפני הרב. הרי על מאורעות קשים שמתרחשים בעם ישראל קורא הנביא יואל – 'קַדְּשׁוּ צוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה'! הלא זה בדיוק מה שבחרנו לעשות, אל מול הידיעה הקשה אודות הגולן: מקדשים צום, קוראים עצרה!

לפניי דיבר חברי, שובת הרעב אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל. אורי שימש הדובר הבלתי נלאה של ועד יישובי הגולן. הוא הסביר לרב הראשי, שבַּפעילות הנמשכת שלנו, ובשביתת הרעב שלנו, שהיא גולת הכותרת של המאבק – אנחנו פועלים באופן דמוקרטי מוחלט בשלושה 'מגרשים': מגרש דעת הקהל, הישראלית וגם העולמית, מגרש התקשורת ומגרש מקבלי ההחלטות, קובעי המדיניות של ישראל. הרב האזין לדברי אורי, ואני הוספתי בעקבותיו עוד רובד על דבריו:
– שלושת המגרשים שציין אורי חשובים ביותר, ואנחנו משתדלים לפעול בהם כמיטבנו. אבל מבחינתי, כבוד הרב, ישנו מגרש נוסף ועיקרי על כל אלה. הכדור מתגלגל, בעיניי, ראשית לכל ואחרית לכל – במגרש של מעלה. מוּלוֹ אנחנו קוראים צום, מקדשים עצרה עם כל הקהל העצום שבא לפקוד אותנו בהזדהות עמוקה.

הרב האזין כל העת ברוב קשב, והיה לי רושם שדברינו נכנסים באוזני לבו".

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ – בסדר פסח שרנו את "בצאת ישראל ממצרים", מזמור קיד בתהלים המופיע בתפילת ההלל.

במזמור מופיע הפסוק: "מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב". מה פירוש המילה "חוּלִי"?
יש לה פירושים שונים, אך ההגיוני ביותר בעיניי הוא הפירוש של רש"י ומפרשים נוספים, לפיהם חולי פירושו מחולל, כלומר יוצר.

"אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ" הוא האלוהים – האדון שחולל את הארץ. ולא בכדי הביטוי המקביל לו הוא "אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 12.1.20

* גבולות הארץ ותוכנה – שאלה שאני נשאל לעתים קרובות, היא איך זה שאני, שעמדותיי בנושא ארץ ישראל, ההתיישבות, גבולות הארץ וביטחון המדינה אינן, בלשון המעטה, עמדות "השמאל", יוצא בחריפות כזו נגד נתניהו ונגד המשך שלטונו.

יש לי שתי תשובות לשאלה הזאת. תשובה אחת, היא שמדובר בשני נושאים שונים ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. אין בעמדותיי בנושא ארץ ישראל שום דבר שמחייב אותי להיות בעד שחיתות. אין בעמדותיי בנושא ההתיישבות שום דבר המעיד שעליי לתמוך במלחמת חורמה נגד מדינת החוק ומוסדות המשפט של ישראל. אין בהשקפותיי הביטחוניות דבר שיצדיק את תמיכתי בפולחן האישיות של נתניהו (או של כל מנהיג אחר). כלומר – מדובר בסוגיות שונות, והעובדה שבסוגיה א' יש לי עמדה מסוימת, אינה מחייבת אותי לעמדה כלשהי בסוגיה ב'. כל מקרה לגופו.

אולם אני חש שאין זו תשובה מלאה. כי האמת היא שבתחושתי העמוקה, יש זיקה עמוקה בין עמדותיי בכל הנושאים הללו.

ר' נחמן מברסלב כתב: לכל מקום שאליו אני הולך – אני הולך לארץ ישראל.

וזו בדיוק תחושתי העמוקה. אני חש שמה שהניע אותי במאבק על הגולן הוא בדיוק מה שמניע אותי היום במאבק נגד המשך שלטונו של נתניהו. ומה שהביא אותי להתנגד לעקירת יישובי גוש קטיף, הוא מה שמוליך אותי בהתנגדות לחסינות לנתניהו. בכל אלה אני חש שזה המאבק על ארץ ישראל, על עם ישראל, על מדינת ישראל.

ארץ ישראל אינה רק גבולות, אלא גם תוכן. איזה טעם יש במאבק על עיצוב גבולה של מדינת ישראל, ללא אחריות על תוכנה, על מהותה של המדינה?

כשנלחמתי על כך שהגולן יהיה חלק ממדינת ישראל, זו לא הייתה מלחמה על כך שהגולן יהיה חלק ממדינה מושחתת. כשאני מטיף היום לריבונות ישראל על בקעת הירדן, אכפת לי מהי דמותה של המדינה שאת ריבונותה אני רוצה להחיל על הבקעה. חשוב לי שזו תהיה מדינה מוסרית, מדינת חוק, מדינה שהצדק והמשפט מוליכים אותה, מדינה המונהגת בדרכי יושר וטוהר מידות.

זו המדינה שלחמתי עליה כלוחם קרבי בסדיר ובמילואים וחינכתי את בניי ללכת ליחידות קרביות כדי להגן עליה.

אני חש שכל המאבקים שלי הם בעצם מאבק אחד, אותו המאבק. המאבק על ארץ ישראל, על מדינת ישראל. זו הציונות שלי.

* האג'נדה של הנדל והאוזר – עמיר פרץ תוקף את בני גנץ שדחה את הצעתו לרשימה משותפת. "גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר", האשים פרץ.

הוא צודק. אכן, גנץ מעדיף את האג'נדה של הנדל והאוזר.

* הרכב מנצח – ביום שישי נערכה ישיבת התנעה של מטה כחול לבן בגולן. ישבנו יהודים ודרוזים, חילונים ודתיים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים (מגיל 19 עד 70+), תושבי קצרין, קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וכפרים דרוזיים. וכל ההרכב הזה בפורום של 11 איש בלבד.

* נאנס – נתניהו החליט להקפיא את הבניה בהר חומה. בירושלים! הבירה! סמל הריבונות הישראלית. הפעם אין לו את התירוץ… אובמה.

מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" (עמ' 258-259): "מפת הדרך השלישית אינה כוללת רק את הגולן והבקעה, כי אם גם את ירושלים רבתי וסביבתה. מחויבותו של יהודה לפיתוח ירושלים באה לידי ביטוי בבניית השכונה היהודית בהר חומה. ההחלטה ליישב את הר חומה הייתה של רבין, נתניהו חשש מעימות עם ארצות הברית ומסמס את ההחלטה. יהודה פתח במאבק ליישוב הר חומה, ורתם למאבקו את הסיעה כולה. אהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים, נפגש עם יהודה פעמיים בשבוע באותה תקופה, כדי לסייע בהשלמת המהלך.
המאבק נוהל בכמה מישורים. במישור הממשלתי, באמצעות קהלני; במישור הפרלמנטרי, באמצעות יהודה, שגייס לעזרתו את חברו הקרוב מהליכוד, ח"כ גדעון עזרא; ובמישור הציבורי בקמפיין "ירושלים. אני נשבע". נתניהו נאנס לאשר את הבנייה בהר חומה".

* שיקול דעת בלתי מוגבל – החלטת בית המשפט העליון שלא לדון בעתירה נגד האפשרות שהנשיא יטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה, היא החלטה מוצדקת. אך בית המשפט שגה בכך שלא פסל את האפשרות שיתערב בעתיד, אם יהיה זה דיון מעשי, כלומר עתירה נגד הנשיא אילו יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו.

בית המשפט כלל אינו צריך להתערב בכך. אם יתערב, יהיה זה שיא חסר תקדים של אקטיביזם שיפוטי, שיביא את המשבר החברתי, הפוליטי והחוקתי לנקודת רתיחה מסוכנת.

התערבות כזו מנוגדת לחוק יסוד הממשלה, שאינו מטיל כל מגבלה על שיקול דעתו של נשיא המדינה בנושא זה. הנשיא רשאי להטיל את הרכבת הממשלה על כל חבר כנסת שיסכים לכך.

כדאי לציין, שהחוק אינו קובע שום הנחיות להחלטת הנשיא – לא על פי הסיעה הגדולה ביותר ולא על פי מספר הממליצים. יכול הנשיא להטיל את התפקיד על כל אחד מ-120 הח"כים, על פי שיקול דעתו. הוא גם אינו חייב לספור את מספר הממליצים, וכלל לא חייב לזמן את כל הסיעות להתייעצות. כתוב "לאחר שהתייעץ עם נציגי סיעות". לא נאמר "נציגי הסיעות". הנשיא הרצוג לא זימן להתייעצויות את "הרב" כהנא, כיוון שחשב שדעתו לא מעניינת ולא חשובה ואין זה ראוי שהאיש הרע הזה ידרוך על מפתן בית הנשיא. מקרה נוסף היה ב-1955, לאחר הבחירות לכנסת השלישית. הנשיא בן צבי הטיל על ב"ג את הרכבת הממשלה בלי שהזמין את סיעת חרות להתייעצות. הסיעה התרעמה והנשיא התנצל.

הנשיא רשאי להטיל על כל חבר כנסת את הרכבת הממשלה, אבל כמובן שמטרתו היא שהממשלה תוקם, ולכן הוא יטיל אותה על בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצליח, להערכתו. יכול להיות מצב שח"כ עומד בראש הסיעה הגדולה ביותר ויותר ח"כים ימליצו עליו, אבל רוב הח"כים יודיעו שבכל מקרה לא יצטרפו לממשלתו, והנשיא יעריך שדווקא נציג סיעה אחרת הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר.

ועכשיו – הפתעה. באחד המקרים הטיל הנשיא על ראש סיעה בת 5 ח"כים בלבד להרכיב את הממשלה. היה זה ב-1950. הממשלה הראשונה התפטרה. בן גוריון לא הצליח להרכיב קואליציה. הנשיא חיים ויצמן הטיל את הרכבת הממשלה על שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, שמנתה 5 ח"כים. רוזן הקים ממשלה בראשות… דוד בן גוריון. קואליציה זהה לקואליציה הראשונה.

ועוד הפתעה – באחד המקרים הנשיא הטיל על ח"כ שלא היה ראש סיעה את הרכבת הממשלה. היה זה ב-1961, לאחר הבחירות לכנסת החמישית. הנשיא בן צבי הטיל את הרכבת הממשלה על בן גוריון והוא לא הצליח. בעקבות זאת הנשיא הטיל את הרכבת הממשלה על לוי אשכול, אף הוא ממפא"י. אשכול הסכים בתנאי שהוא לא יעמוד בראש הממשלה אלא בן גוריון. וכך היה – אשכול הרכיב ממשלה שבראשה עמד בן גוריון.

עד כאן רגע של היסטוריה. נחזור לאקטואליה – אל לו לבית המשפט להתערב בהליך הפוליטי. אני מקווה מאוד שהציבור לא ייתן מנדט למפלגה שבראשה אדם שמסובך מעל הראש בפלילים, ובכל מקרה שהכנסת לא תביע אמון בח"כ כזה. אני גם מקווה שבתום המשבר הנוכחי, הכנסת תשנה מספר חוקים, כך שמי שהוגש נגדו כתב אישום על עבירה שיש עמה קלון לא יוכל לכהן כראש הממשלה וכן שלא תהיה כל חסינות מפני עבירות פליליות, אלא רק חסינות מהותית על פעולת ח"כים בתוקף תפקידם. אולם כל עוד אלה החוקים, והמערכת הפוליטית פועלת על פי החוקים, אל לו לבית המשפט להתערב.

* עלבון לאינטליגנציה – נער השליחויות של נתניהו, הסוס הטרויאני במשרד המשפטים, ששליחותו היא לסכל את משפטו של שולחו, ממשיך להתפרע. והפעם – ניסיונו הנואל לשבש את עבודתו של היועץ המשפטי לכנסת. הטענה שהחלטה מקצועית של היועץ המשפטי לכנסת שיש להקים את ועדת הכנסת כשזאת עמדת רוב חברי הכנסת, נגועה בניגוד עניינים כיוון שאשתו הייתה בצוות הפרקליטים שעסק בתיקי נתניהו, היא אבסורד ועלבון לאינטליגנציה. הרי אין המדובר כאן בחוות דעת על בקשת החסינות עצמה. הרי ברור, שאילו חוות הדעת של ינון הייתה שונה, לא היה כאן כל ניגוד אינטרסים.

הכל כשר כדי לחלץ את הבוס מאימת הדין. נתניהו טוען ש"אין כלום" אבל בורח מהמשפט. הוא נאחז בחזקת החפות אך מסרב להעמיד למבחן משפטי את חפותו. הוא נאחז ב"עד פסק דין חלוט" אך בורח ממשפט. הוא מבקש חסינות, במפגן של פחדנות, אבל מנסה לסכל את הקמת ועדת הכנסת שאמורה לדון בבקשתו. הוא רוצה דיון על בקשתו, אבל לא בכנסת הזאת שבה אין לו רוב, אלא רק בכנסת הבאה שבה אולי יהיה לו רוב. ואם לא יהיה לו רוב בכנסת הבאה, הוא יעשה הכל כדי לגרור את מדינת ישראל לסיבוב רביעי, כדי להימלט מאימת הדין.

* המדקלמים – בבוקר בהיר אחד, נדרש היועץ המשפטי המוערך של הכנסת, איל ינון, להכריע בסוגיה עקרונית, של כינוס ועדת הכנסת כדי לדון בבקשת החסינות של נתניהו. הוא נתן את התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת בדיון אמתי, ומיד הוא נכנס לרשימה השחורה של הסססמולנים – מאלשייך, דרך מנדלבליט וכל המוקעים בידי תעשיית השקרים וההסתה של הנאשם הברחן. תחילה ניסו להדביק לו את "הקרן", שמפעילה אותו. עד שמישהו מצא נפט. ואו! הוא חתום על הסכם ניגוד עניינים באשר לתיקים שאשתו קשורה אליהם. הוא עצמו הודיע שלא ייקח חלק בדיון על החסינות. אך תעשיית השקרים החלה להציג את עמדתו הכללית, העקרונית, כנגועה, כביכול, בניגוד עניינים. כאילו אם אשתו הייתה בצוות שעסק בתיקי נתניהו, הוא אינו יכול להחליט אם אפשר להקים את ועדת הכנסת. עד לאן אפשר לרדת? אבל לא חשוב איזו שטות תפיק התעשייה הזאת, כל שקר יופץ בתעלות הביבים וידוקלם בלי מחשבה, בלי הטלת ספק, בלי קמצוץ של ביקורתיות, בידי המוני המדקלמים. עצוב. ממש עצוב. איך האיש הזה משחית את החברה הישראלית ואת השיח הישראלי.

* מומחי משפט יותר רציניים – אהוד בן עזר: "מומחי משפט רציניים הרבה יותר מהייטנר – טוענים שאין כל ממש בתיקים שהוגשו נגד נתניהו והם מלאים חורים!"

את כתב האישום כתבו מומחי משפט רציניים הרבה יותר מאהוד בן עזר. ובראשם, האיש שחתום על כתבי האישום, שגם מושא הערצתו של אב"ע מעריך אותו כמומחה משפט רציני מאוד, ולכן מינה אותו ליועץ המשפטי לממשלה.

כדאי לזכור, שמנדלבליט הוא שותף אידיאולוגי של נתניהו והוא היה יד ימינו ומזכיר הממשלה שלו. נתניהו בחר בו לתפקיד מתוך אמון מלא והערכה עמוקה. צריך להיות פסיכופט ברמה קיצונית, כדי להאמין לתאוריית הקונספירציה החולנית, שמנדלבליט תפר תיק לנתניהו, או שהוא "רודף" אותו ומבצע "הפיכה שלטונית" וכל דברי ההבל האינפנטיליים שבהם נתניהו מתבכיין ושוטף את מוחות מעריציו וחסידיו. מנדלבליט הוא האחרון שירצה ברעתו של נתניהו. אבל הוא אדם ישר, מקצועי, נאמן לתפקידו, בחן את הראיות, ולא הייתה לו כל ברירה אלא להגיש את כתבי האישום.

יתר על כן, מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו. הוא זהיר שבזהירים, שקול שבשקולים, מתון שבמתונים, בוחן כל דבר לפניי ולפנים אינספור פעמים (ומכאן הזמן הרב שחלף עד קבלת ההחלטה, שהיו שהציגו אותו כ"סחבת"), ואינו מגיש כתב אישום כשאינו משוכנע מעל לספק סביר שבית המשפט ירשיע את הנאשם. יש לזכור שהמשטרה והפרקליטות (כן, גם פרקליט המדינה ואנשי הפרקליטות הם מומחי משפט רציניים יותר מאהוד בן עזר) המליצו להאשים את נתניהו בשוחד גם בתיקי 1,000 ו-2,000.

אב"ע מזכיר בצדק שנתניהו עוד לא הורשע. נכון. אבל בינתיים מי שאמר "אין כלום, לא היה כלום, לא יהיה כלום, בלה בלה בלה כלום" בורח כל עוד נפשו בו, כאחרון העבריינים, מהתייצבות במשפט מול הראיות. הוא מתחבא בפחדנות מאחורי החסינות וזועק את חזקת החפות. אדרבא, שיתייצב כמו אדם עם מינימום כבוד עצמי בבית המשפט וייאבק על חפותו.

* היכונו לביאת השיימינג – ברגע שיתפרסמו שמות השופטים (אם נתניהו הברחן לא יצליח במנוסתו) – מיד תעשיית השקרים תמציא סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהשופטים. ברור יהיה שמדובר בשלושה פושעים ונוכלים שמזמן היו צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח. יופצו תיאורים מסמרי שיער על פשעיהם ועל כך שלא נחקרו רק כי "לא ביבי לא חוקרים" ו"אכיפה בררנית" וכל שאר קלישאות תעשיית השקרים והביוש. ויסבירו לנו שזה צוות "מוטה" שנבחר כדי להשיג את ההרשעה. וישאלו בהיתממות למה לא הייתה "שקיפות" בבחירת השופטים. או אולי – למה "העם" לא בחר את השופטים. והחסידים השוטים ועובדי אלילים יאמינו לבדיות הללו, יפיצו בתעלות הביבים – תרתי משמע את השקרים האלה.

* משת"פים של השחיתות – התקשורת ממשיכה להעניק במה לעבריין המורשע והאסיר המשוחרר אולמרט, שראוי להיות לכל היותר פרשננו לענייני ליזול. והנ"ל מנצל כל במה כדי להטיף מוסר לנתניהו על שחיתותו (אף שבניגוד אליו, לנתניהו עומדת חזקת החפות, בעוד הוא מורשע). אין כל הצדקה לרהביליטציה למושחת הזה. הוא החזיר את חובו לחברה ולכן הוא היום אדם חופשי, אבל אין זה מעמיד אותו בעמדה של מטיף בשער. עזות המצח שלו אינה יודעת גבול, והתקשורת שמתמסרת אליו פוגעת קשות בשליחותה – להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה.

אולמרט הוא תואם נתניהו ונתניהו הוא תואם אולמרט. הצגתו כמי שבניגוד לנתניהו התפטר והתייצב למשפט וכו' אינה נכונה. הוא התנהג כמו נתניהו. גם הוא סיפר ש"רודפים אותו", גם הוא טען ש"תופרים לו תיקים", גם הוא הפיץ תאוריות קונספירציה מטורללות, הוא האשים את הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט שהתגייסו לסכל את הסכם השלום ההיסטורי שהיה בהישג יד ורק הוא יכול היה להביא אותו. ההבדל בינו לבין נתניהו, הוא שסביבו היה רק קומץ של חסידים שוטים, בעוד לנתניהו יש כת המונית של חסידים שוטים, ולכן נתניהו מסוכן הרבה יותר. חבריו של אולמרט למפלגה ולממשלה נהגו כראוי והראו לו את הדרך החוצה ואילצו אותו להתפטר, בעוד חבריו של נתניהו למפלגה ולממשלה מפחדים ומתקרנפים. אבל חסידי אולמרט נהגו כמו חסידי נתניהו. אחד מהם אפילו הציע לפרקליט המדינה להתאבד.

ראיתי כמה מהופעותיו ההזויות של אולמרט ואני מבין שהייתה לו עוד אחת כזאת בתכניתם של "אופירה וברקו". כל מי שמעניק לו את הבמה, הוא משת"פ של השחיתות השלטונית, דווקא בימים שבהם המאבק על דמותה המוסרית של החברה ונגד השחיתות השלטונית נמצא בשלב הקריטי ביותר בתולדות המדינה.

האפקט המצטבר של שלטון אולמרט&נתניהו הוא נזק חמור לדמותה המוסרית של מדינת ישראל.

ומה הציפיה שלי מאולמרט? שלא יראה את פרצופו ברבים, מחמת הבושה.

* מכר את נשמתו לשטן – בימים המרים והקשים של עקירת גוש קטיף, התגלה רפי פרץ, אז ראש המכינה הקדם צבאית בעצמונה, כסמל לממלכתיות. עמו במכינה היו תלמידיו מעריציו. חבר'ה צעירים ותוססים, שאילו רצה – היה ביכולתו להוביל אותם למאבק אלים ופרוע. אולם בהגיע רגע הגירוש של המכינה, התקבלו חיילי צה"ל בבכי, אבל בחיבוקים. המסר שהנחיל הרב רפי לחניכיו, הוא שהעקירה היא דבר נורא, אך מלחמת אחים, שנאת אחים, נוראה ממנה. הוא חינך אותם לממלכתיות, לקבלת הגזירה הקשה הזאת, כיוון שהתקבלה בידי הכנסת, נציג הריבון. הוא חינך אותם לא להתייחס לחיילי צה"ל כאל "צבא הגירוש", אלא כאל חיילי צבא ההגנה לישראל, שממלאים את הפקודה שניתנה להם בידי צבא הכפוף לממשלה במדינה דמוקרטית, ומחויב לקיים את החלטותיה. יש אדם קונה עולמו בשעה אחת.

רפי פרץ הוא טייס מוערך בחיל האוויר, היה הרב הצבאי הראשי של צה"ל, חינך דורות של תלמידים על ערכי היהדות, הציונות והממלכתיות; קדושת הממלכתיות. חינך את כל בניו להתנדב ליחידות הטובות ביותר בצה"ל.

יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת. הפוליטיקה השחיתה את הרב רפי פרץ, והוא הידרדר מבחינה מוסרית וערכית עד לברית הטמאה עם החיה הכהניסטית.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" גמגם הרב פרץ שבן גביר הוא כבר לא בדיוק כהניסט. בדיחה לא מצחיקה. נכון, עוכר הדין הנ"ל מתוחכם ויודע למתוח את החבל בלי להפליל את עצמו. אך הוא כהניסט וגולדשטייניסט בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. הוא תלמידו של כהנא, ותלמידו של תלמידו המובהק של כהנא ומגשים תורתו, המחבל הארכי-רוצח ברוך גולדשטיין, שתמונתו הגדולה מתנוססת בביתו. אפילו את הדייט עם אשתו הוא קיים על קברו של המחבל הרוצח. בניגוד לרפי פרץ, שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, בן גביר לא שירת בצה"ל. צה"ל סירב לגייס אותו, ובצדק. צה"ל אינו יכול לתת נשק למעריצו של המחבל הרוצח. בן גביר השתתף בחתונת הדמים – החתונה שבה רקדו תלמידיו, במפגן ברברי צמא-דם, סביב תמונתו של התינוק שהוצת למוות בידי בני עמי שבחרו בטרור, תוך שהם דוקרים את תמונתו, בריקודם הפרוע.

בן גביר הוא בדיוק בדיוק כהניסט. אבל רפי פרץ הוא כבר לגמרי לא רפי פרץ. הוא מכר את נשמתו לשטן.

* לא מכיר בבית המשפט – יונתן פולק, מעצב ראשי של הדיגיטל בשוקניה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני ותיק. הנ"ל עצור, כיוון שסירב להתייצב בפני בית משפט ישראלי, לדיון על תקיפת חיילי צה"ל. הוא לא מכיר בזכותו של בית המשפט הישראלי לדון אותו. גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו השווה אותו ללבנים בדרום אפריקה שישבו בכלא בשל מאבקם להזדהות עם השחורים בתקופת שלטון האפרטהייד. כידוע, עיקר ההסתה האנטי ישראלית של האויב, מאז ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן, היא השוואתה לדרום אפריקה, מתוך ניסיון להביא לחרם על ישראל, שיביא להתפרקותה כדוגמת התפרקות משטר האפרטהייד. וכמובן שההשוואה הנואלת הזו כל כולה שקר נתעב.

הפעיל האנטי ישראלי הזה לא מכיר בבית המשפט הישראלי. מערכת המשפט והצדק הישראלית מוכה וחבולה – משוסה מכאן ומכאן. פטריוטים אמתיים חייבים להגן עליה.

* מחווה שערורייתית – אם רוצח הפצוע בלינץ' והמרגל הסורי שוחררו בעסקה תמורת גופתו של זכריה באומל, הרי שראש הממשלה שיקר לעם ישראל כאשר הסתיר את העסקה. אם לא הייתה עסקה כזו, וזו רק מחווה של רצון טוב – המחווה הזו שערורייתית. מה פתאום לשחרר מרגל, שלא ריצה את עונשו, למרות שהוא חזר לסורו אחרי השחרור הקודם? מה פתאום לשחרר חלאה; אדם שרצח בלינץ' פצוע? איזו מן מחווה זו?

* סמל השידור הציבורי – מי שלא קרא את מאמריו של יעקב אחימאיר ב"ישראל היום", אינו קורא את ציוציו ואינו מכיר את בית גידולו; מי שמכיר את יעקב אחימאיר רק מהופעותיו ברדיו ובטלוויזיה, אינו מסוגל לנחש מהן עמדותיו הפוליטיות. חתן פרס ישראל לתקשורת יעקב אחימאיר, הוא השריד האחרון בתקשורת הישראלית, של התפיסה הממלכתית-המקצוענית, על פיה תפקידו של שדר הוא להעביר לצופה או למאזין את המידע בצורה המקצועית ביותר, המקיפה ביותר והאמינה ביותר – ולהשאיר לצרכן התקשורת את החופש לפרש את המידע ולעצב את השקפתו, בלי ללעוס זאת בעבורו. דווקא העובדה שמדובר באדם דעתן, מעידה על גדלותו, על נאמנותו לאתיקה של השידור הציבורי, כפי שהוא מבין אותה.

היום הגישה הזאת אינה מקובלת, נחשבת למיושנת. כאשר החל הניו-ז'ורנליזם, אובדן ההפרדה בין מאמר דעה לידיעה חדשותית, בין חדשות ופובליציסטיקה, היה בכך חן מסוים. הבעיה היא שעם השנים נפרצו כל הגבולות וכל שדר חש שהמיקרופון הוא כלי בידיו להפיץ את משנתו הפוליטית. אני בעד דרך אמצע בנושא הזה, אולם כאשר ההטיה לכיוון הדעתני היא כל כך גדולה, טוב שיש מי שמציג את הקוטב האחר; את המופת של ממלכתיות על פי הספר.

הגישה של אחימאיר מבטאת בעיקר ענווה. הענווה באה לידי ביטוי גם באופן שבו הוא מראיין. לא חשוב את מי הוא מראיין, מאיזה צד של המפה – תמיד הוא מראיין בכבוד, בנימוס, לא משתלט על השיחה, לא שם את עצמו במרכז אלא את המרואיין; לא את עמדותיו שלו אלא את עמדות המרואיין. "בוקר טוב לגברת איקס, בוקר טוב גבירתי".

כאשר שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, הכרתי אותו גם באופן אישי. הענווה והנימוס המופלג, אפילו במידה מסוימת ביישנות, מאפיינת אותו מאוד גם בהליכותיו שאינן מול המיקרופון והמצלמה.

אין זה מקרה שאחימאיר מעולם לא עבר לתקשורת הפרטית, למרות שכלכלית בוודאי שזה היה כדאי לו יותר. הוא מאמין בשידור הציבור ובתפקידו הלאומי החשוב, ודבק בו. העובדה שהוא לא זרם עם רוח התקופה, אלא דבק בערכים הישנים של השידור הציבורי, לא פגעו במעמדו – עובדה שהוא נשאר בשידור שנים רבות אחרי גיל הפרישה, עד גיל 81. תכניתו "רואים עולם" היא תכנית טלוויזיה מעמיקה ומעניינת מאוד. כמו כל דבר שהוא עושה – גם כאן הוא יסודי, רציני, מעמיק.

אחימאיר שרד עשרות שנים בשידור, ותכניתו שרדה שנים רבות. יש מעט תכניות ששרדו כל כך הרבה שנים כמו "רואים עולם". ובכל זאת, דינן של תכניות לרדת מן המסך, ומותר לסיים גם תפקידם של שדרנים ותיקים.

אבל חבל. דווקא כיוון שאחימאיר מגלם תרבות שידור אחרת, עולם הולך ונעלם, ודווקא כיוון שתכניתו טובה כל כך – טוב היה אילו תאגיד השידור הציבורי היה משאיר אותה על המסך ונותן לנו, הצופים, להמשיך ליהנות וללמוד ממנה.

כמובן שהשקר שהפיץ נתניהו, כאילו אחימאיר "פוטר בגלל שתמך בו", הוא עוד ספין של תעשיית השקרים, וגם אחימאיר עצמו ביטל אותה מכל וכל. הרי אותו תאגיד, באותה תקופה, מעלה יותר ויותר שדרנים ימניים לשעות פריימטיים. יתר על כן, כיוון שאחימאיר אינו מביע את עמדותיו בשידור – הוא יכול, לכאורה, להיות המועמד האידיאלי לתפקיד עלה התאנה של "התקשורת השמאלנית"; הנה, אנחנו נותנים לימני הזה תכנית (אבל בקריצה, כי הוא לא מזיק). השקר הזה הוא קשקוש, אם כי כמו כל שקרי התעשיה, יש לו קונים רבים.

חבל על ההחלטה. לי אחימאיר יחסר.

* יציר כפיה של התקשורת – המוקיון האלים אורן חזן הוא יציר כפיה של התקשורת. לא כי התקשורת אוהבת את עמדותיו. בטח לא כי התקשורת רוצה באמצעותו ללעוג לימין (יש תאוריה כזו). התקשורת אוהבת את היותו קוריוז, "אדם נשך כלב". כפי שהתקשורת העצימה את צ'יצ'ולינה כשהייתה חברת הפרלמנט האיטלקי, כך היא העצימה אותו כשהיה ח"כ.

מתפקדי הליכוד היו חכמים יותר, ובעטו אותו הרחק מחוץ לרשימה. כשהוא ניסה להתמודד ברשימה עצמאית קיבל כ-2,000 קולות. מכאן, ראוי היה שייצא מחיינו.

אבל התקשורת ממשיכה לתת במה לבריונות הגזענית שהוא מייצג. התקשורת ממשיכה לטפח אותו. פרצופו הזחוח ממשיך לככב על המרקע, אפילו יותר מלירן חולצה אפורה.

ועכשיו הוא מככב בתכנית הפופולרית "האח הגדול" בחשיפת שיא. בעיניי, עצם קיומה של תכנית המציצנות הזאת היא תופעה נתעבת. כמובן שאיני צופה בה ומעולם לא צפיתי בה אפילו לדקה. איני צריך לצפות בה כדי לדעת שהיא תועבה – די בכך שאני יודע מהי התכנית. אבל זו תכנית פופולרית מאוד בשיא הפריים טיים, ושם מציבים את המוקיון האלים הזה. מהריקושטים שיוצאים מן התכנית, מתברר שהוא ממשיך להתגסס ולהתגזען ולהתבריין, כפי שנהג בכנסת. למה לא? הרי זאת הסיבה שלשמה הוא הוזמן לתכנית, זו הציפיה ממנו, והוא לא יבריז להם. הרי אדם נשך כלב הוא רייטינג ורייטינג הוא כסף לטייקונים ששולטים בתקשורת הישראלית.

וכך, אחרי שהבוחר בעט בו, וניתן היה לשחרר אותנו מנוכחותו המגעילה, תקשורת האשפתות שבה ומטפחת אותו, והוא עוד עלול לחזור באמצעותה לפוליטיקה.

* יש לו את זה – במוסף תרבות וספרות של "הארץ" התפרסמו שני שירים יפים ונוגעים ללב של רועי חסן, על זקנתו ומותו של הכלב שלו. מסתבר, שכאשר חסן אינו כותב מתוך שנאה, הוא דווקא כותב יפה.

* פרנסה לפנצ'רמאכרים – אני כל כך אוהב גשם! וכשהגשמים באים בכמויות כאלו, זה תענוג אמתי. והכי כיף – הזרימות האדירות, השוצפות קוצפות, לאורך כבישי הגולן. מה שאני פחות אוהב את זה הבורות שנפערו בכבישי הגולן. ומה שאני אוהב עוד פחות, זה להיכנס בלילה לבור כזה ולפנצ'ר גלגל.

זה בדיוק מה שקרה לי ביום חמישי בערב, בציר המפלים. ובאותה שעה, במקביל אליי, בקטע הקצרצר שבין גמלא לצומת המפלים, עמדו עוד שבע (!) מכוניות מפונצ'רות, מהבהבות. למזלי, באותה שעה הייתה הפוגה בגשמים.

אבל גם לזה יש צד חיובי. פרנסה לפנצ'רמאכרים. מה, לא מגיע להם?

* דגים על העצים – אירועי הגשם החריגים, החזירו את חברי דובי מרגלית לשיטפון הגדול בקיבוצו כפר בלום בתחילת שנות החמישים: בשיטפון הגדול שהיה בכפר בלום המים הגיעו לגובה העצים במטעים והירדן זרם דרך הקיבוץ. בתים התמלאו במים. פוצצו בדינמיט את הכביש, כדי ליצור מעקף, ורק אז ירדו המים. למחרת אספו דגים מעצי התפוחים!

* ביד הלשון

עיר מקלט – בעקבות בקשת החסינות של נתניהו, רבים מעלים את הדאגה מפני הפיכת הכנסת לעיר מקלט לעבריינים ומושחתים.

מהי עיר מקלט? עיר שהתורה מצווה להקים כמקום מסתור לרוצחים בשגגה (בשפה המשפטית של ימינו הם לא היו מוגדרים רוצחים, אלא מואשמים בהריגה או בגרימת מוות ברשלנות). עיר המקלט נועדה מצד אחד להגן על חיי הרוצח בשגגה מפני נקמת דם ומצד שני – הישיבה בה היא ענישה ואף מוגדרת כגלות. לכן, הישיבה בה היא חובה, גם אם אין סכנה של נקמת דם. התורה מצווה על הקמת שש ערי מקלט, שלוש בעבר הירדן המערבי ושלוש בעבר הירדן המזרחי.

בזמר הישראלי הושאל המושג עיר מקלט כביטוי לאהבה, המהווה מקלט מפני הקשיים והצרות של החיים.

את תרגומו לעברית של שירו של ז'ורז' מוסטקי "הגבירה בחום", מסיים יעקב שבתאי במילים:
שלום, זו אני הגבירה בחום – כן, זו אני
שלום, זו אני הגבירה בחום – קח את ידי
ופנה לי מקום מעט, אצל גופך
ותהיה לי לעיר מקלט, במיטתך.

את השיר שרו יוסי בנאי ואילנה רובינא. אחיינו של יוסי, אהוד בנאי, חזר על הרעיון בשירו "עיר מקלט":
קחי אותי אל המזבח, לפני שאשבר
ועד שהאמת תצא אני בך אסתתר
כי את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

כן עד שהאמת תצא אני בך אסתתר
עד שהסופה תחלוף והקרח ישבר
עד שמעיין יבש יִּפָּתח ויְפָכֵּה
עד שהשופט יבוא ואותנו יזכה
את, כן את, תהיי לי – עיר מקלט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.12.19

* אז מי אשם – מי אשם בכך שמדינת ישראל נגררת למערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה; בחירות שניתן היה למנוע אותן בהקמת ממשלת אחדות לאומית?

לקראת הבחירות פרסם נתניהו מאמר ב"ישראל היום" שכותרתו: "רק לא ממשלת אחדות". שאיפתו הייתה אחת ויחידה – הקמת קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין.

כחול לבן, לעומת זאת, הודיעה בשתי מערכות הבחירות שהעדיפות שלה היא להקמת ממשלת אחדות, ושהטלפון הראשון אם תנצח יהיה לליכוד. עם זאת, כחול לבן הבהירה שלא תשב תחת ראש ממשלה שיוגש נגדו כתב אישום.

לאחר הבחירות, כאשר תוחלתו של נתניהו נכזבה ולא הייתה לו קואליציית החסינות (שלשמה הוא פיזר את הכנסת הקודמת), הוא החל לדבר גבוהה גבוהה על הצורך באחדות לאומית, תוך שהוא עושה הכל כדי להכשיל אותה. מטרתו הייתה להביא לסיבוב שלישי, שאולי יצליח לזכות בו בממשלת החסינות, או לחילופין לגרור את ישראל לעוד ועוד סיבובי בחירות ולעמוד בראש ממשלת מעבר נצחית, שאמנם אינה מתפקדת ומשתקת את המדינה, אבל עשויה למלט אותו מאימת הדין.

הפתרון הסביר, פתרון השכל הישר, היה הקמת ממשלת אחדות רוטציונית, שבני גנץ מכהן בה ראשון ונתניהו מתפנה לענייניו המשפטיים, לנסות להוכיח את חפותו בבית המשפט. אם יזוכה – יחליף את גנץ בחלוף שנתיים. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק שיחליף את גנץ.

אולם נתניהו נאחז בקרנות השלטון וסירב בעקשנות לוותר על היותו ראש הממשלה הראשון. הוא הוסיף על כך את "הבלוק". אין חיה כזאת – ממשלת אחדות לאומית עם "בלוק". ממשלת אחדות לאומית קמה מתוך הסכם בין שתי המפלגות הגדולות על קווי היסוד, ומי שמקבל את קווי היסוד מוזמן להצטרף. אי אפשר להקים ממשלת אחדות כאשר צד אחד מסנדל את עצמו עם קואליציה בתוך קואליציה שהוקמה מראש, והצד השני צריך לרצות את סמוטריץ' וליצמן ושאר הקיצונים, כדי להקים ממשלה (ואחרי הסיבוב השלישי, הבלוק עוד עלול לכלול את בן גביר הכהניסט, חלילה). נתניהו הוא פוליטיקאי חכם וערמומי. הוא יודע שכך אי אפשר להקים קואליציה. וזאת בדיוק הסיבה להקמת הבלוק ולעקשנות לא לפרק אותו. הוא לא רצה ממשלה. הוא רצה להכשיל מראש כל סיכוי להקמתה.

לכן, ברור שהוא האשם בבחירות השלישיות ובכל הנזקים הכרוכים בה.

עם זאת, גם כחול לבן עשתה טעויות. איני אומר זאת בדיעבד, אלא אמרתי וכתבתי זאת, הן בפורומים הפנימיים של תל"ם והן בפומבי, בזמן אמת. חשבתי, שעל כחול לבן להיות המבוגר האחראי ולרדת מכמה סולמות, כי הרי ברור שנתניהו לא יהיה המבוגר האחראי. סברתי שעל כחול לבן לאמץ את מתווה ריבלין, אף שהוא בעייתי מאוד מבחינה חוקתית ומעשית, כבסיס למו"מ. לצערי, כחול לבן לא עשתה כן.

מאוחר יותר, כאשר עלה הרעיון של ביצוע הרוטציה אחרי חצי שנה או חמישה חודשים, סברתי שכחול לבן צריכה לקבל זאת, כיוון שזה אורך התקופה שבה בלאו הכי נתניהו יכהן אם תהיינה בחירות חדשות, וכאן יש תאריך תפוגה לשלטונו של נתניהו ומועד לראשית כהונתו של גנץ כראש הממשלה. לצערי, כחול לבן לא נהגה כך.

עם זאת, כאשר טענתי את הטענות הללו, הצגתי גם קווים אדומים שאסור לכחול לבן להתפשר עליהם. א. שנתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות, ושיהיה כתוב בהסכם שבקשת חסינות משמעה התפרקות מיידית של הממשלה. ב. שיהיה ברור שהנבצרות היא מוחלטת, כלומר שרמת מעורבותו של נתניהו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לרמת המעורבות של אריק שרון בתקופת נבצרותו. ג. שהנבצרות תחל מיד עם הגשת כתב האישום (ובכל זאת, למרות שזה לא קרה, סברתי שיש לקבל עקרונית את הצעת החצי שנה גם אחרי כתב האישום החמור כל כך). ד. שתיק המשפטים יעבור לכחול לבן.

ברור לי, שאילו כחול לבן הייתה בוחרת בדרך שהצעתי, נתניהו היה מסרב לדרישות ההכרחיות הללו, ומכשיל את המו"מ לאחדות, כי הוא לא רצה בה, ובוודאי לא היה מוכן לשלם את מחירהּ.

יתר על כן, נתניהו לא פסח על אף פרובוקציה כדי להפוך את האפשרות להקמת ממשלה אתו לבלתי אפשרית. החל בשיגור נער השליחויות שלו אמיר אוחנה לפרובוקציות חוזרות ונשנות נגד מדינת החוק, להסתה נגד המערכת המשפטית ולהטרדת עד תוך הפרה בוטה במזיד של צו איסור פרסום, ועד נאום ההסתה וההמרדה של אזרחי ישראל נגד מוסדות מדינת ישראל, במו פיו, לאחר פרסום כתב האישום החמור נגדו. גם בכך הוא הוכיח, שלא רק שאינו ראוי ואינו כשיר להנהגה לאומית, אלא שהוא רוצה להכשיל את האפשרות להקמת ממשלת אחדות.

ובסופו של דבר, הסיבה העיקרית לכך שלא קמה ממשלת אחדות, היא אי האמון בנתניהו, בהבטחותיו ובכך שיקיים את ההסכם. את אי האמון בו הרוויח נתניהו בחוסר יושר. בוודאי שאין להאשים באי האמון בנתניהו, אלא את נתניהו עצמו.

* היגיון ליברטריאני – נחמיה שטרסלר, הסמן הליברטריאני של העיתונות הישראלית, מרוצה מכך שכבר שנה ולפחות עוד חצי שנה אין ממשלה בישראל, כי כך התקציבים אינם זורמים, אין בזבוז והמשק ניצל מאסון.

לשיטתו, הפתרון הטוב לכלכלה, הוא לפרק את המדינה. כך לא יהיה בזבוז. מי שיש לו ייהנה מחינוך, מבריאות ומחיים סבירים. מי שאין לו – לא יהיה לו, ולא יהיה מעמסה על העשירים שנאלצים לשלם מסים.

* מצפצפים על הציבור – ההעלאה ב-30% – 62 מיליון ש"ח של תקציב מימון המפלגות בבחירות, היא שערוריה. לדמוקרטיה יש מחיר והמדינה צריכה לממן את המפלגות כי אין דמוקרטיה ללא מפלגות, ועליה לממן את הבחירות, אולם צריכה להיות גם מידתיות, צריך גם שכל ישר, צריך מינימום של רגישות ציבורית.

זה למעלה משנה המדינה משותקת. היא תהיה משותקת עוד חצי שנה לפחות. תקציבים אינם עוברים לצרכים החיוניים ביותר של המדינה. ודווקא בזמן כזה, פתאום ניתן להוסיף 30% רק למפלגות? דווקא בבחירות מיותרות שנגרמו בשל חוסר היכולת של המערכת הפוליטית להקים ממשלה? האם הח"כים אינם חשים את רמות המיאוס של הציבור מן המערכת הפוליטית – וכך הם מצפצפים על הציבור?

* סוס טרויאני – עד הרגע האחרון קיוויתי שאיכשהו יימצא מוצא ותקום ממשלת אחדות, שתמנע את הבחירות. היו לכך הרבה סיבות. אחת החשובות והדחופות שבהן, הייתה ההכרח לגרש את הסוס הטרויאני ממשרד המשפטים ולמנות שר שהמחויבות שלו היא למדינת ישראל ולא לאינטרס של הנאשם. זה לא קרה, ולפחות בחודשים הבאים הוא ימשיך לפעול בכל כוחו להרס מערכת המשפט מבפנים.

* כלי משחק – החלטתה של אורלי בן ארי לוותר על המינוי למ"מ פרקליטת המדינה מוצדקת. היא הבינה שלא הייתה אלא כלי משחק במלחמתו של הסוס הטרויאני למיטוט מערכת המשפט הישראלית; פיון במשחק ציני.

היא הבינה, שעצם העובדה שאוחנה מינה דווקא אותה, פרקליטה זוטרה (יחסית לגודל התפקיד) מאחד המחוזות, דווקא לתפקיד הרם של מ"מ פרקליט המדינה ודווקא מינוי המנוגד לעמדתו של היועמ"ש, אינה נובעת מהעדר שיקול דעת אלא מזדון. אוחנה הוא נער שליחויות של הנאשם, שנשלח למערכת המשפטית כסוס טרויאני, על מנת להרוס אותה מבפנים ולחבל בעבודתה. אין לחשוד באף החלטה שלו, שהיא נובעת משיקול ענייני.

אין בדבריי כל ביקורת אישית על אורלי בן ארי, שעד כה ספק אם שמעתי את שמה. הביקורת היא על הסוס הטרויאני ועל מניעיו. אני מאמין שאילו כיהנה בתפקיד, היא הייתה מאכזבת אותו כפי שמנדלבליט ואלשייך איכזבו את נתניהו, והייתה נאמנה לחוק, לתפקידה ולמדינה ולא לממנה.

* זירה זרה – על אף התנגדותי למינוי אורלי בן ארי למ"מ פרקליט המדינה (ושוב, לא מתוך התנגדות אישית אליה, אלא מתוך הבנה שמניעיו של השר הממנה אפלים, לרעת העניין), התנגדתי לעתירות לבג"צ בנושא. בית המשפט צריך לפסוק אך ורק בשאלת חוקיות ההחלטה, ולמיטב הכרתי ההחלטה הרעה הזאת היא חוקית.

במיוחד התנגדתי לעתירה שהגיש ח"כ ניצן הורביץ. זאת, בשל עצם היותו ח"כ. בעיניי, ח"כים אינם צריכים לעתור לבג"צ. הזירה שלהם היא הכנסת.

* גילוי של ממלכתיות – כל הכבוד ליאיר לפיד, על החלטתו לוותר על הרוטציה. בכך הוא הסיר מעל דרכה של כחול לבן את המשקולת הכבדה ביותר, שפגעה בה קשות בשתי מערכות הבחירות הקודמות.

לפיד הוכיח מנהיגות וממלכתיות. הוא העמיד את הסדר הנכון על כנו: קודם כל טובת המדינה, אח"כ טובת המפלגה ואח"כ טובתו האישית.

ישראל לפני הכל!

* תגובה ילדותית – תגובתו הילדותית של נתניהו על הודעת לפיד שיוותר על הרוטציה מעידה שהוא מ-פ-חד.

* אסור למנדלבליט להתערב – איני חשוד באהדה לבנימין נתניהו. ההיפך הוא הנכון, אני רואה בהמשך שלטונו איום חמור על החברה הישראלית. מאז החל במלחמתו במדינת החוק, לפני כשלוש שנים, הגעתי להכרה שהוא אינו ראוי להנהגה לאומית. ההסתה והדה-לגיטימציה שהוא עושה למדינת החוק ומוסדותיה, מתוך אינטרס אישי של חילוץ עצמו מאימת הדין, היא איום אסטרטגי על החברה הישראלית, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה. היאחזותו בקרנות המזבח של השלטון בכל מחיר, היא הגורם למשבר החמור בדמוקרטיה הישראלית ועלולה לגרור אותנו לעוד ועוד מערכות בחירות.

ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף לכל התערבות משפטית בשאלת יכולתו של נתניהו להתמודד – לא מצד היועמ"ש ולא מצד בית המשפט העליון. אין זה מתפקידם.

התערבות כזו סותרת שני חוקי יסוד. היא סותרת את חוק יסוד: נשיא המדינה, שמותיר בידיו שיקול דעת בלתי מוגבל להטיל על כל ח"כ את הרכבת הממשלה. היא סותרת את חוק יסוד: הממשלה, על פיו ראש הממשלה יכול לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט.

עמדתי, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש הממשלה, היא עמדה פוליטית, ערכית, מוסרית. אין זו עמדה משפטית. והיועמ"ש אינו אמור לפסוק בסוגיות פוליטיות, אלא משפטיות. ומה שמחייב אותו מבחינה משפטית הוא החוק. אנו יכולים לאהוב את החוק או לא, אבל הוא מחייב אותנו. בוודאי – חוק יסוד. בוודאי – שני חוקי יסוד.

מי שטוען כלפי קריאה ציבורית או פוליטית להתפטרותו המיידית של נתניהו, שהיא סותרת, כביכול, את חוק היסוד, מדבר שטויות. הוא אינו מבין מהי דמוקרטיה ומהי פוליטיקה. חוק היסוד קובע בסך הכל שראש הממשלה יכול להמשיך לכהן עד פסק דין חלוט. לא שהוא חייב להמשיך לכהן ולא שאסור למערכת הפוליטית להפיל אותו. אולם מי שקורא להתערבות של היועמ"ש או של בית המשפט העליון להפסקת כהונתו של נתניהו בטרם פסק דין חלוט – אף הוא אינו מבין מהי דמוקרטיה ומהי פוליטיקה.

התערבות משפטית בסוגיה הרגישה הזאת בתקופה הרגישה הזאת כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. אני מקווה מאוד שהיועמ"ש ושופטי בית המשפט ינהגו בריסון ויימנעו מכל התערבות.

* פריימריז בליכוד – האינטרס של כחול לבן – שנתניהו ינצח. האינטרס של מדינת ישראל – שנתניהו יפסיד. ישראל לפני הכל.

* החשבון האישי – יולי אדלשטיין, ישראל כץ, גלעד ארדן, אבי דיכטר וניר ברקת יודעים היטב את מה שיודע גדעון סער. אז למה הם אינם מצטרפים אליו? כי כל אחד מהם עושה את החשבון האישי שלו. כולם יודעים שתאריך התפוגה של נתניהו קרוב מאוד, והם חושבים על היום שלמחרת. ומבחינת כל אחד מהם, גדעון סער הוא יריב בהתמודדות שתהיה.

אילו טובת המדינה הייתה לנגד עיניהם, היו כולם מתאגדים נגד נתניהו, מחליטים על פי סקר מי בעל הסיכויים הטובים ביותר ומתייצבים יחדיו מאחוריו.

* מטרת דמות – מכונת ההסתה והשקרים ממוקדת בימים אלה במטרת דמות אחת – גדעון סער.

אני משוטט במרחבים הביביסטיים בפייסבוק ואתמצת כמה מהמסרים: גדעון סער הוא עבריין מין, המהדרין יאמרו: אנס, שבפרקליטות מחזיקים תיק כבוי שלו. כך הוא נתון כל העת לסחיטת הפרקליטות והקרן החד"שה להשמדת ישראל, והוא הפך לעושה דברם. הקרן השקיעה הון רב בזיוף הפריימריז הקודמים כדי להכניס את סער כסוס טרויאני בצמרת הליכוד, וכעת הם עוברים לשלב ב' – ההפיכה בליכוד. הם אפילו חיברו לגדעון סער אישה סמולנית, כדי שתפקח עליו בבית. המטרה שלהם היא להעלות אותו לשלטון ואז לאלץ אותו למסור את יהודה ושומרון ולחלק את ירושלים ולהפוך את ישראל ממדינה יהודית ל"מדינת כל אזרחיה". וחוץ מזה, הבת שלו מתחתנת עם מחבל מוסלמי.

שום דבר מן המוזכר כאן אינו המצאה שלי. המסרים האלה מחלחלים מגבוה. ולא רק כלפי סער, אלא כלפי כל ח"כ מהליכוד שתומך בו.

אפשר לנוד לסער, ולהזכיר שהוא מילא פיו מים כאשר תעשיית ההסתה עסקה בנשיא ריבלין, באלשייך, בשי ניצן, במנדלבליט, בבוגי יעלון, בבני גנץ, אז עכשיו הוא חש זאת על בשרו. אבל כאזרח ישראלי אני מודאג מאוד מן הרוח הרעה הזאת.

* גושפנקא ממלכתית לשקר – חשבתי שמכונת השקרים וההסתה עסוקה כעת כל כולה בגדעון סער, ובמשך שבועיים ירפו מאחרים, אך טעיתי. השקר המופץ בימים האחרונים בתעלות הביבים הוא שאשתו של בני גנץ נפצעה מכדור גומי בהפגנה בבלעין, וה"דיפ-סטייט" הוציא צו איסור פרסום על כך. המעי הגס של בלופר – יאיר נ' עשה "לייק" לשקר, כ"רומז" שיש גושפנקא ממלכתית לעלילה.

* סוף עגום – סתיו שפיר קוראת למפלגת העבודה ללכת בעקבותיה ולהתבולל במרצ. אם זה יקרה, בדיוק מאה שנה לאחר הקמת אחדות העבודה ההיסטורית, יהיה זה סופה העגום של תנועה מפוארת.

* המסמר האחרון – יאיר לפיד קורא למפלגת העבודה ולמרצ לרוץ יחד בבחירות. הוא צודק. כלומר, מבחינת האינטרס של כחול לבן הוא צודק. אם העבודה תתבולל במרצ, רבים מתומכיה, אולי מרבית תומכיה, יצביעו לכחול לבן. אבל מבחינת מפלגת העבודה, צעד כזה יהיה המסמר האחרון בארון הקבורה שלה.

* נטל – במרצ הבינו שגם מהמקום העשירי אהוד ברק הוא נטל. וסביר להניח שהם ימצאו את הדרך להיפטר גם מעונשה של סתיו שפיר.

* הפוזיציה – לאחרונה מופץ ברשתות מאמר של יאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות" מ-2008, העונה לשם "חקירוקרטיה". הכותרת מעידה על התוכן. במושגים של 2019, ניתן לומר שהתוכן ביביסטי מובהק. היה זה בתקופת חקירות אולמרט, חברו של אביו של לפיד, טומי ז"ל.

באותם ימים נתניהו היה ראש האופוזיציה שניהל מאבק אופוזיציוני תקיף ונחרץ, שקרא להתפטרותו של אולמרט, בשל החקירות נגדו. נתניהו ידע שהחוק אינו דורש זאת מאולמרט, אך הרי מלבד החוק היבש יש גם נורמות ציבוריות, אתיקה, ערכים. ובשמם הוא קרא לאולמרט להתפטר. הוא גם תמך בהצעת חוק על פיה ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום חייב להתפטר.

נתניהו צדק בכל מילה. ואם כך הוא דרש מאולמרט שהיה רק חשוד בתחילת החקירות, והחשדות נגעו לתקופה שקדמה לתפקידו כרוה"מ, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשמדובר בנתניהו שכבר הוגשו נגדו שלושה כתבי אישום חמורים, כולל בעבירת שוחד, והכל על מעשים שעשה כראש הממשלה.

יאיר לפיד צודק כשהוא תובע את התפטרותו של נתניהו, והוא טעה בגדול בדבריו בזמן אולמרט. חבל מאוד, שכמו נתניהו וחסידיו, גם אצלו העמדה אינה עקרונית אלא תלויה בפוזיציה. אלא אם כן הוא מבין ששגה בגדול וחוזר בו מטענותיו.

לפיד קרא במאמרו מ-2008 לחוקק את החוק הצרפתי. זהו חוק מגה-שחיתות, שמעמיד את ראש המדינה מעל החוק ורומס את עקרון היסוד של מדינת חוק דמוקרטית – השוויון בפני החוק.

* יצא צדיק – כתבה מצוינת בערוץ 13 – "הקרב האחרון של נתניהו", תיארה כיצד כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא הסתבך בפרשיית מתנות ואף שיצא ממנה בשן ועין (במישור הפלילי) הוא ספג השפלות שהיו חייבות ללמד אותו לקח. אולם מסתבר שגם אדם חכם וחזק כמו נתניהו, אינו חזק דיו להתגבר על ייצרו. בסופו של דבר, האויב הגדול ביותר שלו מאז ומתמיד, היה ייצרו – יצר החמדנות לצד האובססיה החולנית לתקשורת.

מה שקלקל את השורה בכתבה, ולא בפעם הראשונה, היה הזמנתו של אולמרט להתראיין בה ולהטיף מוסר לנתניהו. אולמרט ראוי להיות פרשננו לענייני ליזול, במקרה הטוב. יש לזכור, שבניגוד לנתניהו, שעומדת לזכותו חזקת החפות, הוא עבריין מורשע ואסיר משוחרר. מי הוא שיטיף מוסר לאחרים? אילו חזר בתשובה, התוודה על פשעיו והיכה על חטא – ניחא. אך במקרה כזה הוא לא היה רץ להטיף. חוסר המודעות העצמית שלו היא ברמה בלתי נתפסת. אך גם התקשורת שמראיינת אותו כמי שיצא צדיק, חוטאת חטא גדול. כי בסופו של דבר, הרהביליטציה שהיא מעניקה לו, היא רוח גבית לשחיתות.

* ערימת שקרים חולנית – כמעט עמוד שלם במדור הדעות ב"ישראל היום" הוקדש לפשקוויל של גלית דיסטל אטבריאן, שהכתירה אותו ב"אני מאשים", כי הרי נתניהו הוא דרייפוס אז היא … אמיל זולה.

המסר של הפשקוויל מטורף וחולני. נקודת המוצא, שכמובן אינה דורשת הוכחה, היא שכל מערכת החוק והמשפט של מדינת ישראל קשרה קשר לתפור תיקים בדויים לחלוטין נגד נתניהו. והיא לוקחת זאת צעד נוסף. זה לא נגד נתניהו אישית, אלא נגד מה שהוא מייצג: את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. מערכת החוק והמשפט של ישראל תפרה ובדתה את התיקים האלה כדי להילחם במדינה היהודית ולהפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה, מסתנניה ופליטיה הפלשתינאים".

כן כן, מנדלבליט עומד בראש מערכת שלוחמת בכל דרך לביטולה של המדינה היהודית.

טירוף!

איך עיתון מפרסם ערימת שקרים חולנית כזאת, שאינה ראויה לדפוס? לאיזו תת רמה אפשר לרדת? עד לאן השרלטן ידרדר את מדינת ישראל, כדי לחלץ את עורו מאימת הדין? ועד כמה המון יכול להיות שטוף מוח, ולהאמין שניסיונו של מושחת אחד להציל את עורו, זהה לאינטרס "לאומי", כביכול.

טירוף מערכות.

* שותפיו – לא זכור לי שכאשר נתניהו קיבל מקו האספקה סיגרים ושמפניות במאות אלפי ש"ח הוא חילק אותם לאלה, שהיום, לאחר שנתפס בקלקלתו, הוא משייך אותם אליו בטענתו השקרית על המערכת ש"רודפת" "אותנו".

* תואמי שוברים שתיקה – ההסתה עמוסת השקרים והעלילות שנתניהו וחסידיו עורכים למוסדות החוק והמשפט הישראלים, הנם תואמי מה ששוברים שתיקה ובצלם עורכים לצה"ל – על סטרואידים.

* מילון ביביסטי עברי – פעמים אחדות בכל שידור שלו בגל"צ, בשבועות האחרונים, מכנה התועמלן יעקב ברדוגו בבוז את ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע, עיתון "נקודה" והמכון לאסטרטגיה ציונית, הקורא לימין לבחור מנהיג ישר דרך במקום נתניהו: "ראש המחנה הטהרני". ללמדך, שמדובר בגרוע מססססמולן… טהרן, לא עלינו.

הנה, לקט קצר ממילון זיהום השפה; מילון עברי-ביביסטי:
טוהר מידות = טהרנות. צדק = צדקנות. חסד = התחסדות. יושר = יושרנות. מנהיג ישר דרך = בּוֹק.

* ירידת הדורות – הדגל של תנועת החרות היה: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחירות האדם". הדגל של מפלגת ביבי הוא: שוחד, מרמה, הפרת אמונים.

* אחריות מיניסטריאלית – כתבי האישום החמורים בפרשת 3,000 הם ביטוי נוסף לשפל אליו הידרדרה צמרת המדינה. שחיתות, שוחד והלבנות הון בקודש הקודשים של ביטחון ישראל – אין דבר נורא מזה.

גם אם נתניהו אישית אינו נגוע בפלילים בפרשה (וספק אם כך הדבר) – אין ספק שהוא נושא באחריות שילוחית. הוא האיש שהכניס את המושחתים הללו, חלקם אנשים שאין להם כל נגיעה מקצועית לתחומי הביטחון, חלקם מקורביו ובני משפחתו; וכאשר נפלה קלקלה כזו, הוא האחראי. הוא האיש שמידר מן ההחלטות את הגורמים המקצועיים והמוסמכים כמו שר הביטחון והרמטכ"ל ובחר לעבוד מול המושחתים הנ"ל. נתניהו אינו ראוי לאמון. אין הוא ראוי להיות ראש ממשלת ישראל.

* שאלות קשות – השאלה האם הצורך הנכון והראוי מבחינה ביטחונית הוא צוללות נוספות או חלופות אחרות של ביטחון המדינה, היא שאלה מקצועית, שאין לי כלים לגבש עמדה לגביה. האיש העומד בראש המערכת ונושא באחריות העליונה הוא ראש הממשלה, והוא רשאי להחליט בניגוד לעמדת מערכת הביטחון וצה"ל. יכול להיות שהוא צודק. יכול להיות שהוא טועה. וגם אם הוא טועה – כל מקבל החלטות עלול לטעות.

אבל כאשר המהלך מזוהם בהדרת שר הביטחון והרמטכ"ל מהחלטות והכנסה לעומק העניינים של אנשים שאינם אמורים להיות שותפים לנושא – הדבר גורם להרמת גבה. וכאשר האנשים הללו מתבררים כמושחתים שזיהמו את המהלך – הדבר אמור להדיר שינה מעיניו של כל אזרח פטריוט. והמציאות הזו מעוררת שאלות קשות ביותר בנוגע לראש הממשלה, שהוביל את המהלך.

* אחריות – קנצלר מערב גרמניה וילי ברנדט התפטר ב-1976 מתפקידו, עקב פרשיית ריגול שנקשר בה עוזרו האישי. לברנדט עצמו לא היה כל קשר לפרשיה ואיש לא חשד שהוא נגוע בה כהוא זה. אבל הוא הבין שעליו לשאת באחריות מיניסטריאלית, והתפטר מתפקידו.

* ביבי.די.אס. – דן פרופר, יו"ר מועצת המנהלים של "אוסם" ולעבר מנכ"ל החברה, הוא תעשיין ותיק, מעמודי התווך של המשק הישראלי ושל התעשיה הישראלית, אדם המעסיק לאורך עשרות שנים אלפי עובדים.

דן פרופר העז לצאת נגד השחיתות השלטונית. במחאה, המון הביביסטים ברשתות החברתיות, ובראשם יאיר נתניהו, יצאו ביוזמה ברוח ביבי.די.אס. של חרם על מוצרי "אוסם".

* תואם BDS – קודם המעי הגס של בלופר, יאיר נתניהו הג'ורה, כתב שללני ריפנשטאהל: הקולנוענית התועמלנית של היטלר, יש עוד מה ללמוד מהתקשורת הישראלית. מאוחר יותר הוא צייץ שבמשפט אייכמן היו פחות עדים מאשר במשפט נתניהו. ועוד קודם לכן הוא הגדיר את משטרת ישראל – גסטאפו. יש לו, לנער התפנוקים הזה, אובססיה חולנית להשוואת מדינת ישראל לנאצים, כמו הגרועים שבאנשי ה-BDS.

אם ניטול מיאיר נתניהו את השנאה וההסתה, מה יישאר ממנו? כלום. כי אין כלום ולא היה כלום. הוא שרה נתניהו על סטרואידים.

* אוויר פסגות – במסגרת מחקר, אני קורא חומרים אנטי ישראליים, אנטי ציוניים ובי.די.אסיים בכמות אדירה. נורא. מזל שכאשר אני מרים את הראש אני נושם את אוויר הגולן. איני יודע איך הייתי שורד את הזוועה הזאת באוויר של גוש דן.

* גילוי של נאורות – הפרלמנט הצרפתי קיבל החלטה היסטורית חשובה, על פיה אנטי ציונות היא אנטישמיות. בכך הוא מצטרף לפרלמנט הגרמני שקבע ש-BDS הוא ארגון אנטישמי. מי אמר שצריך להתייאש מאירופה?

ההחלטות הללו הן גילוי של נאורות. יש לקוות ששאר מדינות אירופה והעולם תצטרפנה להחלטות הללו ותנהלנה מלחמת חורמה באנטישמיות על כל גילוייה.

יש לקוות (ולפעול לכך) שהמדינות הללו לא תסתפקנה בהצהרות חגיגיות של הפרלמנט, אלא תנהלנה מלחמה כלכלית ומשפטית נגד ה-BDS.

* אנטישמיות, אנטי-ציונות ושנאת ישראל – ההחלטה ההיסטורית הנאורה של הפרלמנט הצרפתי נגד האנטישמיות, שמגדירה אנטי ציונות כאנטישמיות, מעוררת טרפת בשוקניה. ב-6.12 פשקוויל של קרולינה לנדסמן נגד ההחלטה וכעבור יומיים – של גדעון לוי, התומך כאוטומט בכל אנטישמי (רוג'ר ווטרס, קורבין וכו'). בפשקוויל שלו, הוא מתאר את ההחלטה הזו, המצטרפת להחלטות דומות בארה"ב, גרמניה ובריטניה, כ"מגפה". אגב, מטאפורה אנטישמית קלאסית. הוא כבר מסית נגד היהודים, או בלשונו המכובסת "הממסד היהודי", באותן ארצות, ומעורר את השד האנטישמי, בכותבו שההחלטות "עוד עלולות ללבות אנטישמיות כשיתעוררו השאלות על עוצמת בחישתם". ואיך הוא מגדיר את הציונות? "היא שגירשה אותם [את הפלשתינאים] מארצם, נישלה אותם מאדמותיהם, פגעה בכבודם, החריבה את חייהם, והורגת ומתעללת בהם עד היום". כי הרי הישות הציונית יושבת בארצם של הפלשתינאים, ולכן אין לה זכות קיום.

והן זאת בדיוק הסיבה שאנטי ציונות היא אנטישמיות מובהקת: משמעותה היא שלכל עם ועם זכות להגדרה עצמית זולת העם היהודי.

לוי טוען שצרפת בגדה בערכיה – חופש, שוויון ואחווה. והאמת היא שההחלטה היא התגלמות אותם ערכים. הרי הציונות היא שהעניקה חופש לעם היהודי לאחר אלפיים שנות שיעבוד, העניקה לעם היהודי שוויון בין העמים וההחלטה של הפרלמנט הצרפתי היא ביטוי מובהק של אחווה וסולידריות.

לוי רוצה צרפת אחרת, שערכיה הם אנטישמיות, אנטי ציונות ושנאת ישראל.

* מיהם הרוצחים – בפשקוויל קצר של גדעון לוי בשוקניה, בעקבות סרט תעודה על הסיכול הממוקד של רב המרצחים אבו ג'יהאד, הוא הכניס לא פחות מ-15 פעם, בהטיות שונות, את המילים רצח ורוצחים. ומיהם הרוצחים? לוחמי צה"ל, כמובן.

האיש שתמיד מצדיע למרצחים פלשתינאים שטובחים בנשים וילדים, מצדיק אותם ומציג את מעשי הרצח שלהם כלוחמת גרילה של לוחמי חרות וצדק, מכנה את חיילי צה"ל, שבזכות הקרבתם הוא חי, נושם ויכול לכתוב פשקווילים רוויי שנאה חולנית למדינתו ולעמו – רוצחים.

הוא מזועזע מהחברה שסוגדת ל"רוצחים". לא, אין הכוונה לצד שלו, שבאמת הופך רוצחי נשים וילדים, רוצחי ספורטאים באולימפיאדה וחוטפי מטוסים, לגיבורים לאומיים.

התיאור איך לוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקודו של יעלון (שהוא כמובן ה"רוצח" הראשי, שלו גדעון האו האו מקדיש דברי הסתה ממוקדים), פעלו באופן הכירורגי ביותר, ולמעשה סיכנו את חייהם כאשר הקפידו לא לפגוע באשתו ובתו של רב המרצחים, מתוארת בפיו כשליחת "יחידות חיסול לרצוח את אויביהן בשנתם לעיני נשותיהם וילדיהם".

מה הוא לא ראה בכתבה וכמובן לא כתב על כך? את העדויות, כולל הקלטת קולו של רב המרצחים, שאבו ג'יהאד היה בעיצומו של תכנון פיגוע הראווה הגדול ביותר בתולדות המדינה, שבו יחוסלו מאות אזרחים, ללא אבחנה, בלב תל-אביב. פיגוע שסוכל בסיכול הממוקד. אבל זה, הרי, מידע לא חשוב. הוא עוד עלול לערער בעיני הקורא את נראטיב ה"רצח".

* לפח האשפה של ההיסטוריה – ניצחונו המוחץ של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה, הוא בשורה גדולה לאנושות. לא בגלל הברקזיט. לא בזכות אישיותו של ג'ונסון, שהיא בעייתית-משהו. אלא בזכות העובדה שהוא הנחיל תבוסה מוחצת ומשפילה לצורר האנטישמי קורבין, המנהיג האנטישמי הקיצוני ביותר באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה. מפלה כזו עשויה למחוק את הצורר האנטישמי הזה ככוח פוליטי ולהשליך אותו למקום היחיד הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה.

* כגודל הציפיות – אהוד בן עזר הזכיר, בגיליון הקודם, את השמחה של תנועת העבודה בא"י עם עליית הלייבור לשלטון ב-1945, ולבסוף הייתה זו ממשלה אנטי ציונית ופרו-ערבית קיצונית. זה נכון, בדיעבד, אך השמחה על עליית הלייבור לא הייתה רק של תנועת העבודה אלא של הציונים מכל הזרמים, והיא לא הייתה בשל אחוות סוציאליסטים, אלא בשל המצע הפרו-ציוני של הלייבור. בוועידת הלייבור בדצמבר 1944, אימץ הלייבור מדיניות פרו-ציונית, שכללה את ביטול הספר הלבן, פעולה אקטיבית לעליית המוני יהודים לארץ ישראל, טרנספר של ערביי ארץ ישראל למדינות הסביבה והרחבת גבולות הארץ. יש לזכור שאת הספר הלבן הטילה ממשלה שמרנית, ומדיניות זו נמשכה בכל ימי המלחמה, שבה שלטה בבריטניה ממשלת אחדות לאומית, בהשתתפות הלייבור אך בהנהגת השמרנים. יו"ר הלייבור, אטלי, התנגד לספר הלבן.

לנוכח עובדות אלו, השמחה בקרב היישוב בארץ ובקרב הציונים כולם על ניצחון הלייבור, הייתה מוצדקת לחלוטין. אולם כגודל הציפיות, גודל האכזבות. ממשלת הלייבור הייתה אנטי ציונית קיצונית, המשיכה לנעול את שערי הארץ, רדפה באכזריות את המעפילים, רדתה ביישוב היהודי, תמכה בערבים, התנגדה להקמת מדינה יהודית וסייעה לערבים במלחמת השחרור.

* גנץ מבקר בגולן – יו"ר "כחול לבן" ומועמדה לראשות הממשלה בני גנץ ערך סיור בגולן, בלוויית חברי הכנסת צביקה האוזר, אורלי פורמן, יזהר שי ור'דיר מריח. הסיור נפתח במרכז ההיי-טק והטכנולוגיה בבני יהודה, נמשך בבית הכנסת העתיק עין קשתות. האורחים סעדו עם ראשי המועצות בגולן, חיים רוקח ודימי אפרצב במסעדת הבוקרים במרום גולן. בעמק הבכא מסר גנץ הצהרה לתקשורת. הוא דיבר על חשיבות הגולן, בירך על החלטת טראמפ להכיר בריבונות ישראל על הגולן, הביע דאגה מהקצב האיטי של פיתוח הגולן והתחייב שממשלה בראשותו תאיץ ותקדם את הפיתוח. הסיור הסתיים במפגש בביתו של ראש המועצה המקומית מג'דל שמס דולאן אבו סלאח, בהשתתפות בכירי המועצה והכפרים הדרוזים בגולן. גנץ דיבר בפגישה על המצב הקשה בסוריה ובירך את הדרוזים בגולן שזכו להיות בצד הנכון, הישראלי, של הגבול. דבריו נענו בהנהונים וקריאות הסכמה מצד המשתתפים. דולאן דיבר על הרצון להשתלב בישראל, אך טען שהממשלה מקפחת את הכפרים הדרוזים בתקציבים והדבר אינו מעודד את התושבים לקבל אזרחות ישראלית (עד כה רק 14% מהתושבים ביקשו וקיבלו אזרחות ישראלית). הוא דיבר נגד חוק הלאום ואמר שהוא פוגע בדרוזים. הוא ביקש מגנץ להבהיר את עמדת כחול לבן באשר לחוק. גנץ הבהיר שחוק הלאום הוא חוק חשוב. לעם היהודי יש רק מדינה אחת, מדינת ישראל, והחוק נועד לבטא את מהותה כמדינה יהודית. הוא אמר שאין להתייחס לחוק הזה כעומד בפני עצמו, אלא כחלק ממכלול החקיקה בישראל הכולל גם את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואמר שיש צורך בתיקוני חקיקה שיבטאו את השוויון האזרחי.

* מי יספח את בקעת הירדן – אחד הספינים של נתניהו, היה שהתעקשותו להישאר בתפקידו חצי שנה עד הרוטציה, בממשלת אחדות, לא הייתה קשורה לענייני חסינותו, אלא לרצונו לספח בתקופה זו את בקעת הירדן.

נו, אם כך, לא צריכה להיות בעיה. הרי מדובר בממשלת אחדות לאומית. צעד מדיני כזה מחייב את תמיכת שתי המפלגות הגדולות. אדרבא, יכול היה הליכוד להציג את הנושא הזה בראש תביעותיו במו"מ הקואליציוני. כחול לבן תומכת בסיפוח בקעת הירדן, ולכן לא צריכה להיות מחלוקת בנושא. כך, ממשלת אחדות לאומית בראשות בני גנץ הייתה מחילה את ריבונות ישראל על בקעת הירדן. לשם כך, אין צורך בכך שבראש הממשלה יעמוד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים שמסית וממריד נגד מדינת החוק ומוסדותיה.

הטענה הזאת נכונה כמו סיפורו של נתניהו כאילו הוא דן עם מזכיר המדינה האמריקאי על בקעת הירדן; טענה שהוכחשה נמרצות בידי פומפאו.

* עזות מצח – ירדן מאיימת לבטל את חוזה השלום עם ישראל, אם ישראל תחיל את ריבונותה על בקעת הירדן. כך, מכל מקום, נכתב בעיתונים (ומי יודע? אולי יותר משהירדנים מאיימים עלינו, אנו מאיימים על עצמנו?)

איום כזה הוא חוצפה ועזות מצח. ספק רב אם השלטון ההאשמי היה שורד ללא תמיכת ישראל ומערכות הביטחון שלה. הציבור הירדני היה צמא למים, אלמלא ישראל העבירה לירדן מים בכמות כפולה מזו שהתחייבה לה בהסכם השלום. זאת, למרות שהירדנים הפכו שלום חם למלחמה קרה. זאת, למרות שהירדנים דבקו באופן נוקדני באותיות הקטנות של ההסכם אך בניגוד לרוחו, ולא האריכו את ההסדרים המיוחדים בצופר ונהריים, רק מתוך גישה אנטישמית השוללת את זכותם של חקלאים יהודים לעבד את אדמתם בשטח הריבוני של ירדן.

ועכשיו הם מאיימים לבטל הסכם שלום; הסכם בינלאומי שנחתם בחסות ארה"ב ובנוכחות נשיאהּ, בשל התנגדותם לצעד ישראלי שאין בו שמץ של הפרת הסכם השלום.

עד חתימת הסכם השלום נאמר לנו, שבלי נסיגה ישראלית מבקעת הירדן ויהודה ושומרון, לעולם לא ייחתם שלום עם ירדן. האגדה הזאת הופרכה. ומי שטוען שהדבר נעשה מתוך הנחה שתקום מדינה פלשתינאית לאורך הגבול עם ירדן, אינו אלא טועה; המלך חוסיין ידע היטב שרבין לעולם לא יוותר על בקעת הירדן, ושהוא מבטא בכך את הקונצנזוס הלאומי.

אני מאמין שהאיום הזה הוא איום סרק, אך גם אם הוא אמתי, אל לה לישראל להיכנע לסחטנות; אל לה להימנע מביצוע צעד חיוני כל כך לייעודה הלאומי ולאינטרס הביטחוני וההתיישבותי שלה, כמו החלת ריבונותה על בקעת הירדן, בשל האיומים האלה.

אם בכזאת קלות הם מוכנים לבטל הסכם שלום, ניתן להטיל ספק בכנות השלום הזה. הגיע הזמן שאנו ושכנינו לא נתייחס עוד לשלום כאל טובה שהם עושים לנו, אלא כאינטרס של שני הצדדים.

* כתם – החיבור בין הבית היהודי והחיה הכהניסטית והצבת הכהניסט במקום השלישי ברשימה זו, היא כתם על תולדות הציונות הדתית. יש להתפלל בכל לב שהרשימה הנוראה הזאת לא תעבור את אחוז החסימה.

* הכי קרובה לחומייניזם – מי אמר? "הכהניזם הוא דחיית הזר מטעמים דתיים. זו האמת. זוהי התופעה הכי קרובה לחומייניזם… אני לא מוכן לקבל את הפונדמנטליזם הדתי של כהנא. הבסיס שלו הוא דתי קיצוני. אני דוחה מכל וכל את הפתרון שהוא מציע לבעיה היהודית על חשבון הפרט הערבי". אמר זאת ב-1983 אליקים העצני, מראשוני המתיישבים בקריית ארבע, ממנהיגי גוש אמונים ותנועת התחיה. תנועת התחיה הצביעה, יחד עם כל הימין ועם כל 119 הח"כים בעד החוק נגד גזענות, ששלל את האפשרות של "הרב" כהנא שר"י להתמודד לכנסת. בכל פעם שכהנא עלה לנבוח מעל הדוכן, כל סיעת התחיה, יחד עם כל 119 הח"כים, ובראשם ראש הממשלה שמיר, יצאו בהפגנתיות מן האולם. בעצם – 118 ח"כים, כי היו"ר נאלץ להישאר באולם.

והיום?

* מתביישת כיהודיה – גאולה כהן כיהנה בכנסת מטעם תנועת התחיה, שהייתה המפלגה הימנית ביותר בכנסת, האופוזיציה הימנית לממשלת הליכוד.

אולם היא הייתה בין היוזמים של החוק נגד הגזענות, שבעטיו "הרב" כהנא לא הורשה עוד להתמודד לכנסת.

בנאומה בדיון על החוק היא אמרה, שכיהודיה היא מתביישת שקמה בעמנו התופעה הכהניסטית.

* טובת הכלל – גאולה כהן התנגדה בחריפות לעסקת ג'יבריל, שבה שוחררו 1,150 מחבלים ובהם רוצחים רבים תמורת שלושה חיילי צה"ל. היא נשאלה: "מה היית עושה אילו הבן שלך היה בין השבויים?" גאולה השיבה: "אם זה היה צחי שלי הייתי הופכת עולמות, אבל אם הייתי ראש הממשלה לא הייתי מקשיבה לעצמי". כמו בעסקת שליט, עסקת ג'יבריל גבתה חיי ישראלים רבים.

* אשליה שהתנפצה – אם ניפוח מספרי המתגייסים החרדים בדו"חות של צה"ל היה מכוון – זו שחיתות. אם הניפוח היה בשוגג – זו רשלנות וכישלון.

מצג השווא על עליה במספרי המתגייסים נתן מקום לאופטימיות שתהליכי הישראליזציה של החברה החרדית מגדילים את נתוני הגיוס ומקטינים את שיעורי ההשתמטות, ללא חקיקה וללא כפיה. מצער מאוד להיווכח בהתנפצותה של האשליה.

כאשר אנו מדברים על הסכנות הביטחוניות המאיימות על מדינת ישראל, יש להוקיע את ההשתמטות, ולפעול נגדה.

* בלוק עם ההשתמטות – התמודדות עם סוגיית ההשתמטות מצה"ל יכולה להיעשות רק בממשלת אחדות לאומית, של שתי המפלגות הגדולות, שקיומה אינו מותנה ברצונן הרע של המפלגות החרדיות (ורק ממשלת אחדות לא תהיה תלויה במפלגות הללו). מי שניגש למו"מ על ממשלת אחדות, כשהוא כובל את עצמו ל"בלוק", מתכוון מלכתחילה להכשלת המו"מ ולהכשלת הסיכוי לאחדות.

אין המדובר בהחרמת המפלגות החרדיות. כל מפלגה שתקבל את קווי היסוד, שתנסחנה שתי המפלגות הגדולות מוזמנת להצטרף. אולם קווי היסוד אינם מותנים בהסכמתה ובכוחה של אף מפלגה קטנה. אם המפלגות החרדיות מוכנות להירתם למאמץ לאומי להקטנה הדרגתית של תופעת ההשתמטות – אדרבא. אם לא – שתישארנה באופוזיציה.

אבל נתניהו, שכבל את עצמו לסמוטריץ' (משתמט בפני עצמו) וליצמן, הכשיל את סיכוי האחדות. סביר להניח שאחרי הבחירות השלישיות הוא יכבול את עצמו גם לבן גביר, שצה"ל סירב לגייס, בצדק.

* דפוס ההיתממות – כאשר שר ההגנה האמריקאי מיתמם ומגמגם ש"לא ניתן לקבוע בוודאות שהירי בפלורידה היה מעשה טרור", אף שכל העובדות מצביעות על כך מעל לכל ספק, הוא חוזר לדפוס ההיתממות של אובמה.

* כישרון לארץ ישראל – "אי-כישרון לארץ ישראל" – כך הכתיר אברהם בלבן את טורו השבועי, המדור "רשימות תל אביביות" האהוב עליי, במוסף ספרות ותרבות של "הארץ". הטור הוקדש לסופר דוד פוגל. בלבן השווה אותו לסופר בן דורו אורי ניסן גנסין, שגילה "אי כישרון לארץ ישראל", כותב בלבן, "כאמרתו הידועה של הסופר שלום אש".

האמת היא ש"אמרתו הידועה" של אש לא הייתה ידועה לי עד קריאת מאמרו של בלבן. לעומת זאת, אני מכיר את ספרו של עזריה אלון "כישרון לארץ ישראל" – מקבץ מאמרים פרי עטו.

ומעניין האם עזריה אלון הכיר את המכתם של אש והכתיר את ספרו בהשראתו.

* המרצניק שתמך בגולן – בתחילת המאבק על הגולן, אם איני טועה – ב-1993, התפרסם באחד העיתונים (כמדומני, "הארץ") מאמר מצוין, מנומק היטב, נגד נסיגה מהגולן. המאמר הפתיע אותי מאוד, בשל זהות כותבו – המזרחן פרופ' שוקה פורת. הנ"ל היה חבר מרצ, ומכאן הפתעתי.

יצרתי אתו קשר ונפגשנו בביתו, בירושלים. שוחחנו תחילה בהרחבה על ספרו "שלח ועט בידו", הביוגרפיה המצוינת שכתב על יונתן רטוש. עיקר השיחה נגעה לסוגיית הגולן. הוא נענה לבקשתי להצטרף למאבק, ולהרצות מטעמנו. וכך היה. בהתנדבות, כמובן. בהמשך הדרך הוא גם יצא נגד הסכם אוסלו, על אף תמיכתו העקרונית בנסיגה ישראלית מיהודה ושומרון. לטענתו, הסכם שאין בו ויתור חתום של הפלשתינאים על תביעת "זכות" השיבה, אינו ראוי, כי משמעותו נסיגה ישראלית חד צדדית שלא תוביל לשלום אלא להמשך שפיכות הדמים. וכך היה. מזל שלא ניתנה ההזדמנות להיווכח בהתגשמות תחזיתו הקשה למקרה של נסיגה מהגולן, חלילה.

כשהקמנו את הדרך השלישית, פנינו אליו שיצטרף אלינו, אך הוא סירב. פורת היה אנטי-דתי קיצוני, פעיל בליגה נגד כפיה דתית וקרוב בדעותיו לתנועה הכנענית (ולכן כתב את הביוגרפיה של יונתן רטוש, מייסד התנועה הכנענית, ספרו היחיד שאינו בתחום התמחותו – מזרחנות). הדרך השלישית, לעומת זאת, הייתה מפלגה משותפת לחילונים ודתיים שהטיפה לחיבור בין הזרמים ולגיבוש הסכמה לאומית בענייני דת ומדינה ובאשר לפרהסיה הציבורית בישראל, כמדינה יהודית. המרחק בינו לביננו היה עמוק מאוד, ואי אפשר היה לגשר עליו. למרות זאת, יש לי הרגשה שבבחירות 1996 הוא הצביע לדרך השלישית, אף שהוא לא אמר זאת. עם זאת, הוא תמך בפומבי בנתניהו, בבחירה הישירה לראשות הממשלה, מול פרס.

החודש הלך שוקה פורת לעולמו, בגיל 81. יהי זכרו ברוך!

* הרצאה בעוטף עזה – יהודה הראל ואני הוזמנו ל"פאבלמנט שער הנגב" בקיבוץ גבים, שבעוטף עזה. הרציתי על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", קראתי קטעים נבחרים מתוכו וראיינתי את יהודה. רוב הציבור היה קרוב הרבה יותר למחזור של יהודה, בן ה-85, מאשר למחזור שלי… כאשר סיפרנו על תקופת ההפגזות על יישובי הגולן בשנים 1970-1973, התחושה הייתה שאנו מספרים למארחינו על החיים שלהם. הדילמות שעמהן התמודדו יהודה וחבריו, חלוצי הגולן, היו דומות לאלו שעמן מתמודדים גיבורי הנגב המערבי היום. היה אירוע מרגש ומוצלח, התגובות שקיבלנו היו נלהבות (וגם מכרתי כמה ספרים).

* מתי כספי בן 70 – ההופעה הראשונה של מתי כספי בה צפיתי, הייתה בהיותי בן 16, בקולנוע "שביט" בגבעתיים. מתי כספי שר, ואני אתו – מכיר על פה את כל המילים וקטעי הנגינה. ואז העירה לי שכנתי חמורת הסבר בנימוס: "שילמתי כדי לשמוע את מתי כספי, לא אותך". בלעתי את לשוני נכלם ושתקתי. לא חלפו שתי דקות ומתי כספי רטן לעבר הקהל. "למה אתם לא שרים אתי?" הבטתי במבט של ניצחון על שכנתי חמורת הסבר, ונעניתי בחדווה להפצרת האמן, ששכנתי חמורת הסבר שילמה ממיטב כספה כדי לשמוע אותו ולא אותי.

* דילמה – עוד לא החלטתי איפה אני יותר לא סובל את המותג ההזוי "אסי ורותם" – בנינג'ה הישראלי או בכוכב הבא לאירוויזיון.

* התקבלתי – ב"ישראל היום" התפרסם הנוסח המלא של מבחן הידע הכללי למועמדים לגל"צ. פתרתי נכון מאה מתוך מאה השאלות.

אגב – בתשובות של "ישראל היום" הייתה טעות אחת (אך מן הסתם לא מתוך בורות אלא כהיסח הדעת, כי זו הייתה שאלה קלה מאוד). השאלה הייתה: מי מהישראלים הבאים זכה בפרס נובל: א. ש"י עגנון. ב. עדה יונת. ג. ביאליק. ד. תשובות א' ו-ב' נכונות. כמובן שהתשובה הנכונה היא ד'. בתשובות של העיתון נאמר ש-א'.

היו שאלות בנושאי אקטואליה, היסטוריה פוליטית של ישראל והעולם ושאלות בתחום התרבות הישראלית והעולמית. ומה לא היה? שום דבר בנושאי יהדות, תנ"ך וכו'. אז מצוין שהייתה שאלה על שייקספיר, אבל משהו על ישעיהו או הרמב"ם?

* ביד הלשון

אדמה חרוכה – בראיון לחנוך דאום ב"7 ימים" האשים הרב יובל שרלו את ראש הממשלה, שבהתקפותיו על מערכות החוק והמשפט הוא משאיר אחריו אדמה חרוכה.

"אדמה חרוכה" היא טקטיקה צבאית של נסיגה תוך הרס כל דבר שעשוי להיות שימושי לאויב. למשל – לשרוף יבולים כדי למנוע מהאויב משאבי מזון. הטקטיקה הזאת מוכרת עוד מימי קדם, ובעת החדשה היא מפורסמת כדרך שבה נהג הצבא הרוסי הנסוג מפני צבא נפוליאון וכך נהג גם צבא בריה"מ בעת פלישת הגרמנים לבריה"מ במלה"ע השניה.

* "חדשות בן עזר"

משורה שיחרר רק המוות

כאשר גאולה כהן פרשה מתנועת החירות ומהליכוד ב-1979, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, יחד עם הקבוצה הרעיונית-פוליטית שהקימה: חוג נאמני תנועת החרות, איש לא דרש ממנה להחזיר את המנדט. לא בליכוד ולא בשמאל. הכל ידעו, שאין שמץ של אופורטוניזם בצעדה זה, אלא ההיפך הוא הנכון – היא הנאמנה שבנאמנים לדרך. היא נאמנה לדרכה ולאמונתה והיא הנאמנה לדרך שעמה הלכה מפלגתה לבחירות. גאולה כהן הייתה ח"כית בולטת מאוד, האישה היחידה בסיעת הליכוד, ואילו דבקה במפלגה ובמנהיג, סביר להניח שבקדנציה הבאה הייתה מתמנה לשרה בממשלה. אך היא העדיפה את הנאמנות למצפונה ולדרכה. הכל ידעו שתוכה כברה. ההערכה אליה הייתה מקיר לקיר.

ב-1962 פרסמה גאולה כהן את ספרה "סיפורה של לוחמת". בספר, שאותו קראתי בנעוריי, סיפרה גאולה כהן את סיפורה כלוחמת חרות ישראל, כלוחמת במחתרת לח"י. ראש הממשלה דוד בן גוריון, שבלשון המעטה לא היה מאוהדי האצ"ל והלח"י – "הפורשים" בלשונו, קרא את הספר, על פי המלצת חברם המשותף של גאולה כהן ושלו, איש הלח"י בעצמו, חבר קיבוץ שדה בוקר ושומרו האישי, יהושע כהן. הוא קרא אותו בשקיקה, בנשימה עצורה, כתיאורו. הוא לא יכול לעזוב את הספר, קרא אותו לאורך לילה שלם. ובסיימו את קריאתו, ב-9:15 בבוקר, מיהר לכתוב לה מכתב ארוך – ארבעה עמודים צפופים. במכתבו הוא התווכח עם השקפת עולמה ולא חזר בו כהוא זה משיפוטו ההיסטורי את הלח"י, ולצד המחלוקת הוא הביע הערכה עמוקה לגאולה כהן עצמה, כפי שהכיר אותה מהספר. "קראתי ספרך מתוך החלטה פנימית לשכוח בשעת הקריאה כל אשר אני יודע על התקופה ההיא ולהתעלם מהשקפותיי המדיניות בימים ההם (והיום אני מכיר עוד יותר מאז באמתותן), ולראות הדברים שאת מספרת עליהם בעיניים שלך, ולחיות החוויות שלך כאילו הייתי במקומך את. בקריאת רוב פרקי הספר זה עלה בידי. נעשיתי כאילו אחד מאנשי הלח"י בימים ההם, מסונוור כמוכם על–ידי אהבה גדולה ונאמנה ועל–ידי שנאה עמוקה ומוטעית, ולא בזכותי אני נהפכתי בשעת הקריאה לאחד מכם, אלא בזכות 'הלוחמת' המספרת 'סיפורה' בכוח אדיר, בלהט של אמת פנימית, צורבת, מאירה ומדליקה, הצובטת כל ההוויה כבמלקחיים של פלדה מחושמלת, וחייתי הדברים שאת מספרת כאילו עברו עלי, וכאילו הייתי אחד מחבריה". רוב המכתב הוקדש לפולמוס עם יריבה אידיאולוגית חריפה, ולצדו דברי שבח כנים, שיצאו מן הלב ונכנסו אל לבה: "קראתי ספרך בלב הולם, נרגש ונפעם, גואה ומעריץ, ובכמה פרקים היה נדמה לי כאילו אני שותף למעשים ולעושים. סערת הנפש של המעלים עצמם על העקדה גרפה אותי והרכנתי ראשי ביראת כבוד בפני מות הגיבורים של שני אליהו בקהיר ומשה ברזני ומאיר פיינשטיין ואחרים. והרגשתי היטב מה הייתה בשבילך הפתקה הקטנה שבה רק חמש מילים: 'לגאולה שלום מצינוק המוות — דב'. אי–אפשר לקרוא ספרך — ויהי הקורא מי שיהיה — בלי רטט של קדושה והערצה, וגם אלה שחלקו וחולקים עד היום על תפיסתו המדינית של יאיר ותלמידיו, כמוני, כעל תפיסה מוגבלת, קצרת רואי ומתעלמת מהעיקר — מן ההכרח שיהיו שותפים לרחשי הנפש שהצלחת להביע בכוח אדירים עד כדי אכזריות של מסירות אין קץ לשליחותך".

שם סיפרה – "סיפורה של לוחמת", הולם את כל חייה. כל חייה גאולה כהן לחמה כלביאה על דרכה ועל אמונתה.

****

בשנות השבעים הקימה גאולה כהן את המדרשה הלאומית ע"ש אריה בן אליעזר, שפעלה להנחלת מורשת האצ"ל והלח"י, תורת ז'בוטינסקי, מורשת יאיר (אברהם שטרן, מפקד לח"י) ושירת אורי צבי גרינברג. ב-1973 נבחרה לראשונה לכנסת מטעם הליכוד, פעלה בעיקר בענייני חינוך, בוועדת החינוך של הכנסת וכדוברת הראשית של הליכוד בנושא זה בדיוני המליאה. לאחר המהפך היא קיוותה להתמנות לשרת החינוך והתרבות (אז היה זה משרד אחד), אולם תיק החינוך נמסר למפד"ל.

לאחר ביקור סאדאת, פרסם בגין את תכנית השלום שלו, שכללה נסיגה מכל סיני (אך בשלב ראשון תוך השארת היישובים על מכונם, תחת ריבונות מצרית) ותכנית האוטונומיה לערביי יהודה, שומרון ועזה. גאולה כהן התנגדה בכל כוחה לתכנית, והפכה לאופוזיציה בתוך מפלגתה ובקואליציה – אופוזיציה לוחמת, נחושה, נחרצת, חסרת פשרות. היא לחמה בהסכם קמפ-דיוויד, שכלל את עקירת יישובי סיני, ובהסכם השלום עם מצרים.

כאשר בגין חזר מקמפ-דיוויד והציג אותו בפני הכנסת, היא שיסעה את דבריו שוב ושוב. "אדוני היושב ראש", פנה בגין ליו"ר הכנסת, "אתה מוכן להגן עליי מפני חברת הכנסת גאולה כהן?" גאולה לא נותרה חייבת: "אני מבקשת להגן על ארץ ישראל מפני ראש הממשלה". בסופו של דבר נאלץ יצחק שמיר, יו"ר הכנסת ומפקד הלח"י, מפקדהּ לשעבר של גאולה כהן, להוציאה מן הישיבה. הדבר חזר על עצמו כעבור חודשים אחדים, לקראת חתימת הסכם השלום, בדיון בנוכחותו של נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר. גאולה כהן נזהרה בכבודו של האורח, לא העלתה על דעתה להפריע לו, אך את נאומו של בגין שיסעה בשנית, ושוב – עד שמפקדהּ, יו"ר הכנסת, נאלץ להוציא אותה.

ראש האופוזיציה באותם הימים היה שמעון פרס. אולם האופוזיציה תמכה, ברובה, בהסכמי קמפ דיוויד ובהסכם השלום. ולכן, מי שהייתה ראש האופוזיציה האמתית, הייתה גאולה כהן, עדין חברת הליכוד. וכאשר היא נאמה, כל חברי הכנסת הזדרזו למליאה, להאזין בקשב רב לנאום התוכחה שנשאה.

את נאומה בדיון על הסכם השלום היא פתחה במילים: "החגיגה נמשכת. כבר שנה ומחצה מאז ביקורו של סאדאת, הולכת בארץ הזאת הילולה אחת מביכה ומבישה. קשה לדבר באווירה כזו, כשהחצוצרות מחרישות את האוזניים, כאשר התופים מטמטמים ומשתקים את המוח וכשברק המצלמות מסנוור ומעוור את העיניים.

רק את הלב אי אפשר לרמות, הלב ממשיך להלום בדאגה וחרדה ובלי חדווה. מחליטים שזו חגיגה, יש כללים, יש טקס, יש עניבות מעונבות, יש מחיאות כף, ורק… אל תפריעו לחתום בחדווה על גירוש יהודים, לחתום בחדווה על זכויות לגיטימיות לעם הפלשתינאי, נא לא להפריע…" והיא סיימה את נאומה במילים: "הנהגה באה והנהגה הולכת. עם ישראל בילה הרבה ממשלות והרבה מפלגות, הוא נשאר. מעיין כוחותיו דלל ואולי גם דלח, אבל לא יבש. זהו מעיין שמתמלא מחולייתו. הוא ישוב ויתמלא. נכון, חבל על הזמן, וזמן כאמור הוא גם מחיר. אבל חבל גם על כל דקה של אנחה. במקומה דרושה אמונה, שאם יש צורך להתחיל הכל מבראשית – נתחיל מבראשית".

לאחר חתימת ההסכם, המתינה גאולה כהן עוד חודשיים וחצי בטרם פרשה מתנועתה. היא המתינה לוועידה ה-14 של תנועת החרות. חשוב היה לה להופיע בנאום בפני המוסד העליון של התנועה, ולהכריז שם על פרישתה. "התפטר, אדוני ראש הממשלה", היא קראה לו מעל דוכן הוועידה, ובאולם המלא מפה לפה בבנייני האומה בירושלים, איש לא שיסע את דבריה, אף לא קריאת בוז אחת, ציפור לא צייצה. צירי הוועידה הקשיבו למשאה נבוכים, כואבים, משפילי עיניים. "מפלגת חרות לשעבר" היא דרשה את ראשי התיבות מח"ל. מפלגה שגדלה על "שתי גדות לירדן", היא אמרה, דוחפת אותנו לשתי גדות הירקון.

גאולה כהן פרשה מחרות ומהליכוד, והקימה את תנועת התחיה, שמטעמה כיהנה כח"כית וכסגנית שר עד 1992. עיקר הישגה היה חוק יסוד ירושלים בירת ישראל, שנחקק ביוזמתה. כאשר בגין הציג בפני הכנסת את חוק הגולן, ניגשה אליו גאולה כהן, שעמו לא החליפה מילה שנתיים וחצי, ונישקה אותו.

לאחר סיום דרכה הפוליטית, הקימה את בית אצ"ג (המשורר אורי צבי גרינברג) ועמדה בראשו עד סוף ימיה. היא זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים.

****

בנעוריי, הצטרפתי לנוער התחיה ובבחירות הראשונות בהן הצבעתי – בחרתי בתחיה ופעלתי במסגרתה. לאחר מכן, עמדותיי התמתנו, אך הערכתי למנהיגי התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר, נשארה כשהייתה. בתקופת המאבק על הגולן זכיתי להכיר אותם אישית ולפעול בשיתוף פעולה עמם.

****

בהמנון לח"י "חיילים אלמונים", אותו כתב יאיר, מופיעות המילים: "משורה ישחרר רק המוות". שורה – שורת הלוחמים.

גאולה כהן הייתה לוחמת כל ימיה. ומהשורה והשירה, שיחרר אותה רק המוות.

יהי זכרה ברוך!

* "שישי בגולן"

מַגְשִׁים חֲלוֹמוֹת יֵשׁ מֵאַיִן

איתן רילוב 1935-2019

"אתה מכיר את איתן רילוב?", שאל אותי, לפני שנים אחדות, איתן סט. "מעולם לא שמעתי את השם", השבתי. "שמע, זה בחור שאתה צריך להכיר. הוא עבר לאחרונה לעין זיוון, והוא רוצה לפגוש אותך. צור אתו קשר. לא תצטער".

איתן סט, שרילוב היה פקודו בצה"ל, לא הרחיב, אך הרגשתי שכנראה יש כאן באמת משהו מיוחד. כשנפגשתי אתו, לראשונה, בביתו בעין זיוון, הדבר הראשון שלמדתי הוא ש"הבחור" הוא בן יותר משמונים. אדם בן 80 שעולה להתיישבות בגולן, ולא כדי לגור ליד הילדים, זה לא הדבר השגרתי ביותר. הדבר השני שלמדתי, הוא שבן ה-80+ הזה רץ 200 ק"מ (!) בחודש, ריצות שדה, לילה ויום, לבד, בעליות ובמורדות של הרי הגולן. חלק מן הריצות – כשתרמיל עם אבנים על גבו. בקיצור – לא מדובר באדם קונבנציונלי. מיד הבנתי, שמדובר באדם שלוקח דברים עד הקצה.

בשיחותינו, הוא גילה טפח וכיסה טפחיים, אך מן המעט שבמעט נפרשה באוזניי מסכת חיים מרתקת, של יזם בנשמה, הרפתקן, מוח קודח ברעיונות – יזם עסקי וביטחוני, ועסקי-ביטחוני, שהרפתקאותיו העסקיות, הביטחוניות והדיפלומטיות חובקות עולם.

ומה הוא רצה ממני? איתן סיפר לי על הנושא שלמענו סגר את כל עסקיו והוא ובת זוגו, אופיר, מקדישים לו את כל זמנם ומרצם, והוא משקיע בו את כל יזמותו, התלהבותו ויצירתיותו – מלחמה כלכלית בטרור, שמטרתה ייבוש הטרור באמצעות תביעות אישיות גדולות, נגד המפגעים עצמם וכל שרשרת הפיקוד שמעליהם, וכל הסייענים שלהם ושותפיהם. הוא בנה מודל לייבוש הטרור והקים עמותה – העמותה לייבוש כספי הטרור, שלימים שינתה את שמה ל"מגן נפגעי הטרור"; עמותה א-פוליטית, שלא למטרות רווח, היוזמת, מקדמת ומיישמת מודלים וכלים אזרחיים למאבק כלכלי בטרור.

בין השאר, העמותה פועלת להקמת מטה ממלכתי שיספק את מלוא המידע והמודיעין לכל נפגע טרור, כדי שיוכל להצליח בתביעתו את הנוגעים בדבר נגד כל מי שפגע בו, מגייסת עו"דים בהתנדבות לייצוג נפגעי הטרור, יזמה וכתבה הצעת חוק חסר-תקדים שיקדם את הרעיון וכן שינויי חקיקה קיימת כדי להסיר חסמים המקשים על הגשמת הרעיון. איתן ביקש לרתום אותי לפעילות. לא יכולתי להתמסר לפעילות, אך סייעתי לחבר את העמותה לבוגי יעלון ותל"ם, שאכן נרתמו לקידום החקיקה ולאחרונה הגישו את הצעת החוק, ומפעם בפעם פרסמתי בעיתונות מאמרים ברוח הרעיון.

לאחרונה, העתיקו אופיר ואיתן את מגוריהם דרומה, למושב ניר ח"ן, כדי לקדם מקרוב את היוזמה הגדולה הקרובה – גיוס מאות מתושבי עוטף עזה להגשת תביעות נגד הטרוריסטים. איתן לא הספיק ליהנות מביתו החדש. ימים אחדים לפני המעבר, החליק איתן ומעד באתר בניה בעין זיוון. הוא לא היה מודע לכך שנפגע גם בראשו. לאחר המעבר הידרדר מצבו, הוא נאלץ לעבור ארבעה ניתוחי ראש, ונפטר מפציעתו. בן 84 היה במותו.

איתן נולד בתל-אביב ב-1935. הוריו התגרשו בילדותו, והוא גדל אצל סבו וסבתו בנהלל. אביו, זאב, נהרג במלחמת השחרור. כשסבו וסבתו הזדקנו ולא יכלו להמשיך לגדלו, הוא עבר לקיבוץ שפיים, כילד חוץ.

איתן היה יזם בנשמתו, אמן היצירה של "יש מאין" – בעל ראייה אסטרטגית רחוקת-טווח, אדם שחלם והגשים רבים מחלומותיו.

תקצר היריעה מלתאר את יוזמותיו. אזכיר אחדות מהן:

חוות מקורה בכרמל – 1,650 דונם, שבהם גידל בקר וייבא לישראל זנים חדשים של בקר שלא היו עד אז בארץ.

בית הספר הראשון לטיסה בישראל, "כנפי טיס בע"מ". איתן ייבא את מטוס הססנה בעל גלגל חרטום, הראשון לישראל.

עסקים רבים בסיני, הן במרחב שלמה והן באזור אל-עריש, בתחומי הסעדה, תחנות דלק, מפעל תפירה עבור צה"ל ועוד (עם שלוחות בתל-אביב של חלק מעסקיו).

חברתICTS – חברת אבטחה בינלאומית, הגדולה ביותר שצמחה מישראל. החברה העסיקה למעלה מ-10,000 עובדים, בכלל זה בכירים בגופי הביטחון, המודיעין והאכיפה בישראל ומחוצה לה; עם 22 חברות-בנות בעולם. החברה סיפקה שירותי אבטחה לחברות התעופה המובילות בארה"ב ובאירופה, ובמסגרתה איתן הוביל חקירות כלכליות חובקות עולם.

מתוך קשריו הענפים ולבקשת המדינה, פעל איתן בהתנדבות לאיתור מידע על שבויים ונעדרים ישראלים.

הוא הוביל יוזמה להקמת מנגנון בינלאומי למזעור זליגת כספים לטרור מן התרומות וכספי-המסים המועברים לרשות הפלשתינית. פעילות זו הובילה אותו לעיסוק לו הקדיש את השנים האחרונות בחייו, ולהקמת העמותה.

אין בעובדות אלו כדי להמחיש את דמותו הססגונית של איתן. אולי סיפורים ואנקדוטות ייטיבו להציג את האיש.

* בתחילת שנות ה-60, איתן קרא ידיעה בעיתון, שבגן החיות בירושלים נולדו גורי אריות והגן מתקשה לגדל אותם. כיוון שהוא גידל בקר והיה בעל שטח גדול, הוא יצר קשר עם מנהל הגן, וזה מסר לו גורה – לביאה, שאיתן כינה בשם קוּפָּה. איתן גידל את קופה חופשיה לגמרי בחווה. כשהייתה קטנה, בילתה זמנה עם חבורה של 2 כלבים, עז וחמור. כאשר התבגרה, נהגה לעלות בבוקר לגבעה בחווה, שם ישנה תחת עץ מסוים במהלך היום ולעת ערב – ירדה בחזרה לאזור הבתים בחווה. בשלב מסוים, הפועלים שעבדו בחווה, פחדו להגיע לעבודה ואיתן חשש שציידים יפגעו בקופה. בצער רב, הוא העביר אותה לגן החיות בתל-אביב. שם, זווגה עם אריה ונולדו להם גורים. איתן נהג לבקר את קופה בגן החיות, קפץ מעל המעקה וקרא לקופה שנענתה לקריאתו, והוא ליטף אותה, את בן זוגה מאן ואת הגורים. איתן הפסיק את הביקורים כשנוכח שהוא הפך להצגה עבור המבקרים.

* איתן רצה לגור ב"פיורד" – מפרצון במפרץ שלמה, כ-15 ק"מ מדרום לטאבה, אבל ידע שאף-אחד לא יתיר לו לבנות בית במקום שהוגדר כשמורת-טבע. הוא השיג רישיון להקמת קיוסק במקום, שהפך לאתר עצירה פופולרי לתיירים בדרכם מאילת לנואיבה, דהב ושארם א-שייח'. בקומה השניה, מעל הקיוסק, הוא בנה לעצמו חדר המשקיף אל ים-סוף. איתן היה האזרח היחיד במדינת ישראל שנשא תעודת-זהות עם הכתובת: "מרחב שלמה, פיורד 1".

* סיפוריו של בנו, גיא, בהספד שנשא על קברו, ממחישים את טיפוס האקסטרים שאיתן היה: "טיסה בססנה 152 מחיפה לאן שהוא. אתה עייף. אומר לי לקחת את ההגה. ואני ילד בן 8-9, מטיס את המטוס לאט לאט, מושך עד שצפצפת ההזדקרות מעירה אותך, ואתה מייצב את המטוס… המון זיכרונות מסיני. תחילה באל-עריש במסעדה מול השקם. אנחנו על הווספה, רודפים בלילות אחרי גנבי הנחושת שהיו מנתקים את חוטי החשמל לתחנת דלק ולמסעדה. נסיעה מטורפת בדיונות ליד רפידים שהסתיימה בהתהפכות הג'יפ בקצה דיונה, ואנחנו תקועים במרכז סיני עם ג'יפ שבור והמון בקבוקי בירה חמה בלי מים… הסיפור ההזוי במלחמת יום כיפור, כשקראת לי לפיורד, נתת לי קלצ'ניקוב וכמה רימונים (אני בכיתה ט'), ואמרת לי: אני נוסע לצבא ואתה נשאר עם דיאנה לשמור שהבדואים לא יגנבו את הציוד במקום, והוספת ואמרת שאם הצבא המצרי יגיע לא לברוח לכביש אלא להרים"…

****

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה.

מילותיו אלה של ביאליק, מוקדשות לרוב לזכרם של אנשים שהלכו לעולמם באמצע החיים. במקרה של איתן – אף שבימי חלדו הספיק לעשות כמי שחי כמה מחזורי חיים, הוא היה איש ללא גיל, ואף שהיו לו נכדים ונינים, הוא היה סקרן, פעיל והרפתקן כנער.

לאחר מותו, אופיר ממשיכה להוביל את העמותה והיא נחושה לממש את חזונו ומורשתו של איתן.

על המצבה של איתן, תחרוט אופיר את המשפט הבא:

מַגְשִׁים חֲלוֹמוֹת יֵשׁ מֵאַיִן,
הַטֶּבַע – מֶרְחֲבֵי נִשְׁמָתְךָ וְרַגְלֶיךָ,
צוּק אֵיתָן לְאוֹהֲבֶיךָ.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 24.11.19

* בין שתי דרכים – שני נאומים, אחד של היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט והשני של ראש הממשלה נתניהו, מעמידים זה מול זה שתי דרכים שביניהם מיטלטלת החברה הישראלית ועליה לבחור ביניהן: דרך של יושר, צדק ומשפט או דרך של שוחד, מרמה והפרת אמונים. אף אזרח אינו יכול להרשות לעצמו לא לנקוט עמדה ולבחור בין הדרכים.

ודוק – אין כל קשר בין הבחירה הזאת לבין סוגיות של ימין ושמאל. מנדלבליט אינו פחות ימין מנתניהו.

* נאום לאומה – "אזרחיות ואזרחים יקרים! היום הזה הוא יום עצוב בעבורי. צר לי על החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתבי אישום נגדי. אני סבור שהיועץ שגה בהחלטתו. אני מאמין בצדקתי ובחפותי ובכוונתי להיאבק עליה.

בעקבות החלטת היועץ, מוטלת עננה כבדה על ראשי, הפוגעת באמון הציבור בי; אמון שהוא הכרחי ליכולתי להנהיג את מדינת ישראל. אני מכיר את מורכבות תפקיד ראש הממשלה, וברור לי, שלא אוכל לנהל את מאבקי על שמי הטוב ולהנהיג במקביל את ממשלת ישראל. ניסיון למלא את שתי המשימות יחדיו, יהיה מעשה בלתי אחראי.

לכן, אזרחיות ואזרחים יקרים, החלטתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה ולקחת פסק זמן מן החיים הפוליטיים. בשנים הקרובות אקדיש את כל זמני, מרצי ויכולותיי להגנה על שמי הטוב.

מחר בבוקר אצא לחופשה, עד שתוקם ממשלה חדשה בישראל ויבחר ראש ממשלה חדש. הטלתי הערב על השר X למלא את מקומי בתקופת הביניים.

אין זו החלטה קלה, אך האחריות הלאומית מחייבת אותי לקבל אותה".

זה הנאום שהיה נושא ביום חמישי ראש ממשלה המכבד את עצמו, את תפקידו ובעיקר את אזרחי ישראל, אילו היה במצבו של נתניהו. אבל ראש הממשלה הוא נתניהו, ולכן לא שמענו את הנאום הזה.

* בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל – כתבי האישום נגד נתניהו חמורים מאוד, כבדים מאוד, קשים מאוד. עם זאת, יש לזכור שעומדת לו חזקת החפות, ורק בית המשפט יכריע.

אולם דבר אחד חמור לאין ערוך יותר מכל כתבי האישום – נאום ההסתה, ההמרדה והתרת הדם שהוא נשא. עומד ראש ממשלה, נאשם בפלילים, ומסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה, ומשקר ומשקר ומשקר. כאשר הוא מכנה את תוצאות עבודה יסודית ומקצועית ביותר של המשטרה, רשות המסים, הפרקליטות והיועמ"ש "הפיכה", הוא למעשה מסית את מעריציו וחסידיו לצאת לרחוב כדי להגן עליו מפני "הקושרים".

כל יום שהאיש הזה, הנאשם הזה, הוא ראש ממשלת ישראל, זו תעודת עניות למדינת ישראל וכתם על ההיסטוריה שלה.

כותרת נאום ההסתה וההמרדה של הנאשם: בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל.

* נזק למעמדה של ישראל – נתניהו נחשב ל"מר הסברה" ולאיש היודע היטב לייצג את ישראל בעולם, להציג לעולם את הישגיה ולהביא גאווה לעם ישראל. והוא נחשב כך בצדק. אין ספק בתרומתו הגדולה בתחום זה (וגם בתחומים אחרים).

והנה, את כל כושרו הרטורי וכל יכולת ההסברה שלו, הוא מפנה היום נגד מדינת ישראל. בכל העולם רואים, דרך נאומיו, את ישראל כמדינת משטרה, כמדינת עולם שלישית מושחתת שמערכת החוק והמשפט שלה, שהיא מקור לגאווה של ישראל, תופרת תיקים כדי להפיל ממשלות. עשר שנות שקרים ועלילות נגד ישראל של הגרסה האנגלית של "הארץ" לא יכולות להזיק כמו נאום ההסתה וההמרדה של נתניהו נגד מדינת ישראל. והוא הרי יודע שהוא משקר. הוא עושה זאת רק כיוון שהוא מעמיד את טובתו מעל טובת מדינת ישראל. וכדי להיחלץ מאימת הדין, הוא מוכן לשרוף את המועדון. הנזק התדמיתי שהוא גורם למדינת ישראל בדרך זו, מתגמד בחומרתו לעומת הנזק הפנימי, המרדת הציבור נגד מוסדות המדינה, רוח גבית לעולם הפשע והעבריינות כתוצאה מפגיעתו המתמשכת במערכת החוק ועוד. האיש מסוכן.

* אסור להקל ראש – אחרי נאום ההסתה שלוח הרסן של הנאשם, אני מקווה מאוד שמנדלבליט ושי ניצן יקבלו אבטחה ברמה הגבוהה ביותר.

* פירומן – הנאום של הנאשם מתחיל לעשות את שלו. כבר קראתי רשומה של מוסת מן האספסוף של נתניהו, הקורא להעמיד לדין את מנדלבליט ושי ניצן על בגידה ולשרוף את הפרקליטות.

ועוד ציטוט, של מוסת אחר: "הפרקליטות ושלטון היועמ"שים יחד עם בג"ץ, המנטרלים את רצון הבוחר, הפכו לאויב העם!"

ועוד ציטוט, של עוד מוסת: "אני בשל למלחמה אזרחית, שבוערת בעצמותיי יותר ממלחמה עם האויב".

זה מסוכן. אין לנתניהו גבולות. הוא יודע בדיוק לאן ההסתה שלו עלולה להגיע, אבל אין לו עכבות. האיש הזה הוא פירומן מסוכן. מחרחר מלחמת אחים כדי להציל את עורו ולהימלט מאימת הדין.

* אויבי הציבור החדשים – את אויב הציבור רוני אלשייך כבר שכחנו. או-טו-טו גם שי ניצן, ליאת בן ארי ומנדלבליט כבר פאסה. בקרוב על מסכינו – אויבים חדשים: השופטים. למה מי הם בכלל? פקידונצ'יקים שאף אחד לא בחר בהם. מי הם שישפטו את מי שמבטא את "רצון העם"? חבורה ססמולנית של "מדינת עומק" שתופרת תיקים.

* השגיאה של נתניהו – השגיאה הגדולה של נתניהו הייתה במינויים. מה הוא חשב? הוא לא הבין שאם ימנה סססמולנים וערבים לתפקידים הבכירים, הם יעשו את מה שעושים סססמולנים וערבים – יתפרו תיקים לרוה"מ כדי להפיל אותו ולמנות תחתיו ממשלה של הססססמול והערבים?

בפעם הבאה כדאי שימנה מתנחל משופם, דתי ימני, בעל כיפה סרוגה, לתפקיד מפכ"ל המשטרה. ושימנה דתי ימני, בן ללוחמי אצ"ל, ומקורב אליו מאוד, שכיהן בתפקיד אמון כמו מזכיר הממשלה לתפקיד היועמ"ש. רק כך הוא יבטיח שלא תבוצע נגדו הפיכה.

* האם יבקשו מחילה? – האם אהוד ברק, אלדד יניב והאספסוף שנהה אחריהם בהפגנות, השמצות ועלילות נגד מנדלבליט, יכרעו ברך, יבקשו סליחה ומחילה? הם עוד עלולים לזקוף לזכותם את ההחלטה, ולהיות שוב האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* ביקורתיות בררנית – חתן פרס ישראל למשפט ושר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, מאשים את הפרקליטות והיועמ"ש באכיפה בררנית. לטענתו, מנדלבליט הוא היועץ הנוח ביותר שנתניהו יכול היה לחלום עליו, שפסק בעניינו לקולא. דניאל פרידמן סבור, והביע את דעתו במאמרים וראיונות רבים בחודשים האחרונים וגם לאחר הגשת כתבי האישום, שצריך היה להאשים את נתניהו בשוחד בתיקי 1,000 ו-2,000 ולפתוח בחקירה פלילית נגדו בתיק 3,000.

יש היגיון בדבריו של פרידמן ויתכן שיועמ"ש אחר היה מגיע למסקנות ברוח דבריו. אך האמון שלי במנדלבליט מלא. מנדלבליט הוא מקצועי מאוד, ישר מאוד, אמין וענייני. כלומר, גם אם אפשר לחלוק על פסיקה מקצועית זו או אחרת שלו, אין ספק שכל החלטה שלו עניינית ומקצועית. נכון, מנדלבליט הוא מבית הלל, ואני לא רואה זאת כמגרעה. מנדלבליט הוא זהיר שבזהירים, שוקל אלף ואלפיים פעם בטרם יחרוץ דין, ואני לא זוקף זאת לגנותו. מנדלבליט מעדיף ללכת על בטוח ולהגיש כתב אישום רק כאשר הוא רואה ודאות קרובה להרשעה, וגם על כך אין לגנותו.

ובאשר לפרידמן, אדם שאני מעריך ותמכתי בחלק גדול מהרפורמות שהוא ניסה להוביל באשר לבית המשפט ולהפרדה בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי – למרבה הצער הוא מפגין ביקורתיות בררנית. בעוד הוא מגלה נחרצות כזו נגד השחיתות כאשר מדובר בנתניהו הוא תמך בעבריין המושחת אולמרט.

אגב, למה אני מגדיר את אולמרט עבריין ונמנע מלהגדיר כך את נתניהו? כי אולמרט הורשע בדין ואילו נתניהו נהנה מחזקת החפות כל עוד לא הורשע.

* שתיקת הכבשים – הדבר המביש ביותר בערב העצוב של הגשת כתבי האיום ונאום ההסתה וההמרדה, הוא מנזר השתקנים של סיעת הליכוד. אף אחד לא קם. (גם לא גדעון סער, שמצדיק את קריאת התיגר שלו על נתניהו בכך שאין לנתניהו סיכוי להקים ממשלה, ואינו אומר מילה בעניין הערכי, המוסרי).
הם מ-פ-ח-דים! הם מ-פ-ח-דים!

* חמש דקות – אם הליכוד יעמיד בראשו מנהיג נורמטיבי ושומר חוק, בתוך חמש דקות תקום ממשלת אחדות לאומית מצוינת.

* נאמנות – כאשר דודי אמסלם ומירי רגב תוקפים את גדעון סער על חוסר נאמנות, הם אינם מתכוונים שהוא אינו נאמן למדינה, לליכוד, לאידיאולוגיה, לתורת ז'בוטינסקי, לא"י השלמה, או לכל מיני זוטות מן הסוג הזה. ממש לא.

* מחוקי פנים – תופעה בימים אלה בספר הפנים (פייסבוק) – רבים מחליפים את דיוקנותיהם בתמונת הפרופיל שלהם בתמונתו של נתניהו.

וזה כל כך סמלי. הרי לא רק את פניהם הם מוחקים, כי אם את נשמתם, את אישיותם, את מצפונם ואת יכולת המחשבה העצמית שלהם. כך נראית עבודת אלילים של פולחן אישיות.

* יתביישו – יש לי מילה אחת טובה על חסידיו העיוורים של נתניהו, שמתעלמים מהכל וממשיכים לדבוק בו. אני משוכנע שרבים מהם, אולי רובם, יתפכחו, יתחרטו ויתביישו.

* אבי אבות השחיתות – הקשר הון-שלטון-עיתון הוא אבי אבות השחיתות. כתבי האישום נגד נתניהו, אלוביץ' ומוזס ממחישים זאת היטב.

* הזניית העיתונות – מטבע הדברים, עיקר תשומת הלב מופנית לכתבי האישום נגד נתניהו, אך יש לזכור את שני הנאשמים האחרים בשוחד, נוני מוזס ואלוביץ'. טייקונים ששולטים בכלי תקשורת ומזנים אותם; מוכנים להפר כל אתיקה מקצועית ועיתונאית ולהכפיף אותם בצורה מושחתת לתאוות הבצע שלהם. גם עולם התקשורת הישראלי מחויב בחשבון נפש (ולא שכחנו את פרשיות נמרודי ונוחי דנקנר).

* על נוני מוזס להתפטר – שני המאמרים הראשיים ב"ידיעות אחרונות" היו של נחום ברנע וסימה קדמון. נחום ברנע קרא לנוני מוזס, מו"ל העיתון, "להדיר עצמו מהיום מכל עיסוק בנושאי תוכן ב'ידיעות אחרונות', ynet ומוצרים עיתונאיים אחרים מבית העיתון". סימה קדמון הייתה יותר חריפה, יותר מדויקת ויותר צודקת. היא קראה לנוני מוזס להתפטר. בעיניי, זה מובן מאליו.

אני מצפה מיולי אדלשטיין, גדעון סער, גלעד ארדן (שהוזז מתפקידו כשר התקשורת כדי לא להפריע למושחתים לבצע את זממם), ישראל כץ, ניר ברקת, יובל שטייניץ, דיכטר ואחרים בצמרת הליכוד, לנהוג כלפי נתניהו כפי שנהגה באומץ סימה קדמון כלפי המו"ל שלה – לקרוא לו להתפטר לאלתר, קודם כל למען האינטרס הלאומי וההיגיינה הציבורית ואח"כ למען האינטרס של הליכוד.

* הסיבוב השישי – נתניהו אינו יכול להקים ממשלה. גם אם יהיה סיבוב שלישי הוא לא יוכל להקים ממשלה. וסביר להניח שגם הוא יודע זאת. אז למה הוא נאחז בקרנות השלטון? אולי מטרתו היא לגרור את המדינה לסיבוב שלישי, רביעי, חמישי ושישי, להישאר במשך שנים ראש ממשלת מעבר, שבכל אותן כנסות לא תהיה ועדת כנסת שתוכל לדון בחסינותו ולכן כל ההליך המשפטי יידחה ויידחה ויידחה, ובינתיים הוא ימשיך להסית נגד מערכות החוק והמשפט בישראל וליצור להן דה-לגיטימציה.

נכון, מדובר בממשלות שאינן יכולות למשול, בהמשך השיתוק, באסון כלכלי, בפגיעה אנושה בתדמיתה של ישראל, אבל כדי להציל את נתניהו מאימת הדין הכל מותר.

צריך לשים לזה קץ. והראשונים שצריכים לקחת אחריות ולעצור את הטירוף הזה אלה הליכודניקים. הם שצריכים להודיע לנתניהו שזמנו עבר.

* הרגע שבו נולד מנהיג – במשך שנים היה גדעון סער חלק משתיקת הקרנפים בהנהגת הליכוד. לא עוד. קריאתו האמיצה לבחירות מקדימות מיידיות בליכוד והודעתו על התמודדותו נגד נתניהו, היא הרגע שבו נולד מנהיג.

אם מישהו היה זקוק להבהרה מדוע כה חשוב להחליף את נתניהו ולהחזיר את הליכוד לימיו היפים כתנועה לאומית ממלכתית, היה עליו לצפות בתכנית שבה התראיין סער מראשיתה; לראות את מופעי האימים של שני נערי השליחויות של נתניהו – דודי אמסלם ושמעון ריקלין.

הביריון דודי אמסלם התפרע באולפן כאיש כנופיית פשע.
אחרי שציפיתי בדברי ההסתה של שני פראי האדם האלה, אני באמת מקווה שהשמירה על שי ניצן הדוקה.

* נבצרות – ביום שבו הציע ריבלין את מתווה הנבצרות, קראתי לכחול לבן לקבל אותו כבסיס למו"מ על ממשלת אחדות לאומית. אולם אמרתי שיש לעמוד על שלושה עקרונות בל יעברו: א. נתניהו יתחייב לא לבקש חסינות. ב. הנבצרות תהיה מוחלטת, כלומר רמת המעורבות של נתניהו בניהול ענייני המדינה תהיה זהה לרמת המעורבות של שרון בתקופת נבצרותו. ג. היציאה לנבצרות תהיה ביום שבו היועמ"ש יחליט על הגשת כתב אישום נגדו.

גם היום אני תומך במתווה הנשיא בתנאים הללו.

* שתי חלופות – הצהרת ליברמן, הורידה מהפרק שתי חלופות גרועות ומסוכנות: ממשלת מיעוט שתלויה ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת וקואליציית החסינות שנועדה להעמיד את נתניהו מעל החוק.

כעת נותרנו עם שתי חלופות – ממשלת אחדות או סיבוב שלישי.

סיבוב שלישי פירושו המשך שיתוק הממשלה והמדינה ועלות תקציבית מטורפת, כאשר לא מן הנמנע שבסופה נעמוד בפני אותה דילמה – ממשלת אחדות או סיבוב רביעי.

אולם כל עוד הנאשם נאחז בקרנות השלטון, וחבורת הפחדנים בליכוד אינה מסלקת אותו, כנראה שאין מנוס מסיבוב בחירות נוסף.

* הראוי ביותר – ב-21 הימים שבהן המנדט נמצא בידי הכנסת, ניתנת הזדמנות למנוע את הבחירות המיותרות באמצעות התכנסות של 61 ח"כים לתמיכה במועמדות של אחד הח"כים לראשות הממשלה.

יש ח"כ אחד שיכול ליהנות מתמיכה של כל המרכז, רוב הימין, רוב השמאל והחרדים. הוא גם המנהיג המתאים והראוי ביותר בישראל לראשות הממשלה, מבחינת כישוריו, ניסיונו, יושרתו וערכיו. משה בוגי יעלון.

(לא, לא בלעתי כלום. אני יודע שהרעיון הזה טוב מכדי שיהיה לו סיכוי).

* פנטזיה הזויה – בכל ארבעת השבועות האחרונים, לא חשבתי לרגע שתקום ממשלת מיעוט שנסמכת על הרשימה המשותפת. חשבתי שהסיכוי לכך אפסי. אם כך, מדוע השקעתי כל כך הרבה בכתיבה והסברה נגד הרעיון, והפעלתי לחץ כבד, על סף ההטרדה, על ראשי תל"ם בוגי יעלון, יועז הנדל וצביקה האוזר? כי לקחתי בחשבון שאולי ההערכה שלי שגויה, ולא הייתי סולח לעצמי אילו זה היה קורה ולא הייתי עושה כל שלאל ידי כדי לנסות, בכוחותיי הדלים, להשפיע שזה לא יקרה.

התנגדות שלי הייתה כפולה – הן לעצם הרעיון של ממשלת מיעוט, שמשמעותה אפס משילות ומו"מ קואליציוני יומיומי על כל הצבעה בכנסת והתנהלות תמידית תחת אקדח סחטני על הרקה. ועל אחת כמה וכמה, כשממשלת המיעוט הזאת תלויה ברשימה אנטי ישראלית, השוללת את קיומה של ישראל ותומכת באויביה.

הראשון שצריך לשמוח על כך שלא קמה ממשלה כזאת הוא בני גנץ, שניצל מכישלון בטוח ומהתרסקות מהירה. גנץ צריך לברך ברכת הגומל על שהסיוט הזה נמנע ממנו.

לא האמנתי שגנץ יקים ממשלה כזאת, אבל לצערי היו בכחול לבן מי שבאמת ניסו לקדם את הרעיון – לפיד, עופר שלח וחבריהם ליש עתיד.

גם הם יודעים שזה רעיון נפל ושממשלה כזאת לא תוכל להתקיים ולתפקד. הרי מי אם לא לפיד תבע את המושג "זועביז", כפסולי חיתון קואליציוני, והרי כשמדובר בעופר כסיפים – קל וחומר בן בנו של קל וחומר. אז למה הם דחפו את הרעיון? כי הייתה להם פנטזיה. הם האמינו שאם תקום ממשלה כזאת, ונתניהו יעזוב את בלפור, הכל יסתדר פתאום. הליכוד ידיח את נתניהו ויצטרף מיד לממשלת אחדות בראשות גנץ וכל הבלוק יתפורר והמפלגות השונות יזחלו לממשלה. זאת פנטזיה הזויה, אפילו ילדותית. זו פנטזיה ברמה של "רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". רק נתניהו ייצא מבלפור וכל הכוכבים יסתדרו בדיוק כפי שעופר שלח משבץ אותם. הרי ההיפך הוא הנכון. אין דבר שהיה מלכד את הליכוד ואת כל הימין סביב נתניהו יותר מאשר ממשלת מיעוט התלויה ברצונם הרע של העופר כסיפים. הממשלה הייתה מתרסקת ונופלת במהרה, ובבחירות שהיו מתקיימות, כל מי שנתן לה יד היה נענש.

כצפוי, לא קמה הממשלה הזאת, אך נגרם נזק. ראשית, החודש הזה נתן לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית ולרעיון העוועים שרשימה שאלו עמדותיה יכולה לשאת באחריות ממשלתית. שנית, נוצרה בקרב חלק גדול מהציבור דה-לגיטימציה לעצם ההתנגדות לקואליציה עם המשותפת, בטענת ההבל השקרית שמדובר בהתנגדות אתנית, גזענית, לרשימה, בשל היותה ערבית ברובה, ולא בשל עמדותיה. שלישית, נגרם נזק לכחול לבן ולסיכויים למהפך שלטוני. הדרך של כחול לבן לנצח בבחירות היא בהעברת ליכודניקים שמאסו בנתניהו ואנשי ימין מתונים שסולדים מן ההקצנה, לתמיכה בכחול לבן. המהלך הזה הרחיק אותם.

אני מקווה שכחול לבן תעשה חשבון נפש ותפיק את הלקח.

* רכשתי מניה – בשתי מערכות הבחירות האחרונות בחרתי בכחול לבן ואני חבר פעיל בתל"ם. ועם זאת, בחודשים האחרונים מתחתי פעמים רבות ביקורת על כחול לבן. הנושאים העיקריים שאותם ביקרתי היו הסכם הרוטציה עם יאיר לפיד, הדיבור על "ממשלת אחדות חילונית" והאפשרות של הקמת ממשלת מיעוט הנסמכת על תמיכת הרשימה המשותפת. בנוסף לכך, ביקרתי מדי פעם אמירות ומעשים אלה או אחרים מצד בכירי כחול לבן.

יש המרימים על כך גבה. מצד אחד טוענים נגדי שאני "יורה בנגמ"ש" ומן הצד השני סונטים בי – "אתה רואה? הרי אתה תמכת בהם, אז על מה אתה מלין".

אני רואה לנכון להסביר את גישתי. מפלגה היא דבר חשוב ביותר, כי אי אפשר לקיים דמוקרטיה ללא מפלגות. אולם מפלגה היא כלי שנועד לשרת רעיונות ולשרת את החברה והמדינה. כאשר פעולה של מפלגה שאני תומך בה אינה משרתת את הרעיונות שבהם אני דוגל ואינה מקדמת את מה שאני רואה כטובת המדינה, אני נאמן לדרכי ולא אומר אמן על צעדי המפלגה.

יתר על כן, אני ביקורתי יותר ומצד שני גם מפרגן ומשבח יותר, כאשר מדובר במפלגה שנתתי לה את קולי. אני רואה בעצם הקול שנתתי לה מניית יסוד, שמעניקה יתר תוקף לביקורת עליה, שכן כל מעשה ופעולה שלה נעשים בשמי.

* המקבילה למשותפת – מי שמגדירים את המפלגות החרדיות כמקבילות לרשימה המשותפת, עושים שקר בנפשם.

נכון, המפלגות החרדיות הן יריבות אידיאולוגיות, הן אינן מאמצות את האידיאולוגיה הציונית ומעודדות את ההשתמטות מצה"ל. אולם הן אינן מתנגדות לקיומה של מדינת ישראל ואינן תומכות באויביה.

המקבילה החרדית לרשימה המשותפת, היא הזרם החרדי האנטי ציוני, שמנהיגו הוא האדמו"ר מסאטמר וכולל חוגים כמו ישיבת "תולדות אהרון", נטורי קרתא, העדה החרדית ועוד. הנ"ל מחרימים את הבחירות הציוניות ואינם נוגעים בכסף ציוני. אם הם יחליטו לרוץ לבחירות, הם יהיו מחוץ לתחום לכל קואליציה.

* חיתולים צואים על עוכר ישראל – חתן פרס ישראל יעקב אחימאיר הוא התגלמות ההדר הבית"רי. הוא סמל של נועם הליכות, נימוס, עדינות; הוא השידור הממלכתי בהתגלמותו.

ואם יעקב אחימאיר אמר שהיה רוצה ליידות חיתולים צואים בקדילק של האדמו"ר מסאטמר, מי אני שאשבור לו את המילה?

* ספסל היהודים – לפני שבועות אחדים תקפתי בחריפות את דברי ההבל של רון חולדאי, לפיהם ישראל אינה מדינה יהודית אלא מדינת היהודים. אבל רק היום קראתי את המשפט המלא, והלוגיקה שלו ממש הזויה. "אין דבר כזה מדינה יהודית", אמר האיש הרדוד הזה, "כפי שאין דבר כזה ספסל יהודי".

אם ללכת הלאה בלוגיקה המוזרה הזאת, אין דבר כזה מדינה דמוקרטית, מדינה ליברלית, מדינה סוציאליסטית, מדינה קומוניסטית, מדינה פשיסטית או מדינה איסלאמית, כפי שאין דבר כזה ספסל דמוקרטי, ליברלי, סוציאליסטי, קומוניסטי, פשיסטי או איסלאמי.

* מגה קוקו – המגה-קוקו ממשיך במסע ההסתה נגד הנשיא, שאותו מנהל אביו כבר שנים רבות. והפעם, המעי הגס של בלופר העלה תמונה של טראמפ וכתב שהוא הנשיא שלו. איני נוהג לעודד ירידה מהארץ, אבל במקרה הזה, יהיה טוב מאוד אם הגידול הזה ירד לארץ שבה יזכה לנשיאותו של טראמפ ויעזוב אותנו במנוחה.

* אי שוויון – עשרה קבין של נורמטיביות ירדו על בני נתניהו. עשרה קיבל אבנר ואת כל השאר קיבל יאיר.

* הצגת ספרים – אני קורא כעת בהנאה רבה את ספרו החדש של חיים באר, הסופר האהוב עליי ביותר, "מסע דילוגים". זה ספר על ספרים ועל אהבת ספרים ועל ביבליופובים וביבליומנים, ממקור ראשון – הביבליומן האולטימטיבי. הספר כולל כמאה ממוארים קצרים, אותן מכנה באר וינייטות (ההסבר – בספר) מלאי טוב לב והומור, אף שלעתים ההומור יודע להיות מרושע. זהו ספר שכל אוהב ספרים אמתי ישאב ממנו הנאה רבה.

ב"הארץ ספרים" התפרסם מאמר ביקורת על הספר מאת גלעד מלצר. מלצר קוטל את הספר ולא משאיר ממנו אבן על אבן. הוא לא בוחל במילים בניסיונו להציג את הספר כערימת אנקדוטות מיושנות ומשעממות, או כפי שהוא מסכם אותו בשורה התחתונה: "יין שהתיישן רע והחמיץ".

סיפור אחד, "הצגת ספרים", הוא קטל באופן מיוחד. "ואני שואל, איפה העורך הנכבד של האסופה, ד"ר גדעון טיקוצקי, שיקצץ במניין הווינייטות ויימנע ממחברן, ומאתנו הקוראים, רגעים מביכים שכאלה של הומור גיחי גיחי, שאינו מכבד סופר כבאר".

ומכל הסיפורים שכבר הספקתי לקרוא בספר, אהבתי במיוחד את "הצגת ספרים". קראתי וצחקתי בקול ושבתי וקראתי והתפקעתי מצחוק ומיד נתתי לאשתי שתקרא ואף היא צחקה צחוק גדול.

ובכן, אני ממליץ לאנשים בעלי הומור ירוד כשלי, שאוהבים בדיחות גיחי גיחי, להתעלם מן הביקורת של מלצר, ולקרוא את הספר היפה והמהנה.

כן, אני נהנה גם מהשפה הגבוהה, שמלצר לועג לה ומציג אותה כ"פומפוזיות". ההנאה לאוהבי העברית מובטחת.

* ניצוצות מעולמו הרוחני – במלאת שלוש שנים לפטירתו של מורי ורבי יריב בן אהרון, נערך יום עיון לזכרו במדרשה ב"אורנים", שבו הושק ספרו האחרון: "ברל כצנלסון – ניצוצות מעולמו הרוחני". את כתב היד סיים יריב בן אהרון בבית החולים, כששכב על ערש דווי, ימים ספורים טרם הסתלקותו. זה האחרון במסכתותיו של יריב, הפעם מסכת מקורות ופירושים על כתביו של ברל. ערך את הספר תלמידו המובהק של יריב תום נבון, שאף כתב את המבוא ודיבר פעמיים ביום העיון – בדברי הספד ליריב וכאחרון המרצים על הספר.

יריב העמיד דורות של תלמידים, ובשנותיו האחרונות הקיפו אותו צעירים ממנו בשישים שנה, שינקו בצמא את תורתו. הדור הראשון של תלמידיו, ובראשם מוטי זעירא ושי זרחי, הקימו את "המדרשה" לפני שלושים שנה בדיוק. לא בכדי, בספרו של יאיר שלג "מעברי ישן ליהודי חדש", המתאר את הרנסנס של היהדות בחברה הישראלית, הוא נוקב ב-1989 – שנת ההקמה של "המדרשה", כנקודת המוצא של הרנסנס. אך טבעי שהאירוע לכבודו של יריב נערך במדרשה, שבה יצר את המסכתות הראשונות שלו.

אחרי שלושים שנה סיים מנהל המדרשה מוטי זעירא את תפקידו. החליף אותו אבישי בן אהרון, בנו של יריב. סגירת מעגל, בחינת דור לדור יביע אומר.

קניתי את הספר, שיצטרף למדף המסכתות של יריב, אך הפעם, לדאבוני, ללא ההקדשה בכתב ידו הרועד.

* מנהיג שסירב לקבל מתנות – פרשת השבוע שקראנו אמש, פרשת "חיי שרה", נפתחת במותה של שרה. אברהם הלך לחברון, לקנות חלקת קבר לשרה, חלקת קבר משפחתית. אומרים לו תושבי חברון: "שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת-קִבְרוֹ לֹא-יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ". אבל אברהם רצה חלקת קבר ספציפית, את מערת המכפלה, השייכת לעפרון החתי. "וְיִתֶּן-לִי אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ, בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת-קָבֶר". עפרון אינו רוצה לקבל תמורה בעד מערת המכפלה. שכרו הוא עצם הכבוד, שנשיא אלוהים ביקש את חלקת הקבר שברשותו. הוא מבקש לתת את המערה לאברהם במתנה: "לֹא-אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי! הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ, לְעֵינֵי בְנֵי-עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ. קְבֹר מֵתֶךָ". אברהם היה מנהיג גדול, אדם נשוא פנים, זכה לכבוד והערצה מכל הסביבה. ואברהם, הוא מין מנהיג מוזר כל כך. הוא לא רוצה מתנות. הוא רוצה לשלם בכסף מלא: "אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי, נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה. קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה". עפרון נוקב במחיר, ארבע מאות שקל כסף. פרשנים טוענים שהיה זה סכום מופקע ואברהם ידע זאת. אך ללא אומר, הוא הוציא את הארנק מכיסו, כן, ראו זה פלא, מנהיג הנושא עמו ארנק, ושילם על המקום.

* ביד הלשון

איש לנפשו – אביגדור ליברמן הציב אולטימטום והודיע שמיום רביעי ב-12:00 בצהרים – איש לנפשו.

גם הנשיא ריבלין השתמש בביטוי, הפעם בהכפלה – איש איש לנפשו, בנאום העברת המנדט על הרכבת הממשלה לכנסת, בתארו את שלושת השבועות שבהן המנדט יהיה בידי הכנסת.

הביטוי לקוח מיחזקאל: "וַהֲשִׁמּוֹתִי עָלֶיךָ עַמִּים רַבִּים, וּמַלְכֵיהֶם יִשְׂעֲרוּ עָלֶיךָ שַׂעַר בְּעוֹפְפִי חַרְבִּי עַל פְּנֵיהֶם, וְחָרְדוּ לִרְגָעִים אִישׁ לְנַפְשׁוֹ בְּיוֹם מַפַּלְתֶּךָ" (יחזקאל לב, י). רש"י ביאר את איש לנפשו – כל אחד על עצמו. כלומר, ביום המפלה, תישבר הלכידות החברתית וכל אחד ידאג לעצמו.

* "חדשות בן עזר"

ברכה לאיקי

דברים שאמרתי במסיבת פרידה מאיקי רהט, מנהל מחלקת הספורט המיתולוגי, עם צאתו לגמלאות:

ברכה לאיקי עם צאתו לגמלאות

אני מכיר את איקי 18 שנים, מאז נכנסתי לתפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן. אפשר לומר שאיקי קלט אותי בעבודה. הוא היה הוותיק ביותר והמבוגר ביותר בצוות. רק בן 49, אבל יותר מעשרים שנה במתנ"ס, מיום הקמתו.

אחד הדברים הראשונים שעשינו אז, היה ניסוח חזון המתנ"ס. החזון נפתח במילים שהיו שנויות במחלוקת בצוות ובהנהלה, אך אני עמדתי עליהם ואיקי – ביתר שאת. "המתנ"ס יעצב את קהילת הגולן…" על ההמשך לא הייתה מחלוקת. אבל היו שראו בכך יומרה. מי אנחנו שנעצב את הקהילה. תפקידנו לתת שירות. ואכן, קודם כל שירתנו, אך האמנו שהשירות שלנו נועד לעצב את רוח הקהילה.

איקי הוא דוגמה לעיצוב הקהילה. החותם שהטבעת בגולן, בארבעה עשורים של עשיה, במתנ"ס ולאחר מכן במחלקת התיירות, עמוק ביותר. אתה ייסדת את תחום הספורט בגולן, ויצרת יש מאין. יצרת את הספורט העממי והתחרותי, אך תמיד עם דגש על העממי, החינוכי, הקהילתי. יצרת את ליגות היישובים בכדורסל, כדורגל וכדורעף. פתחת ופיתחת תחומים כמו הג'ודו והימיה, וכן תחומים אחרים, יחד עם שותפים שמצאת ביישובי הגולן.

אפשר להרים גבה, ולתמוה כיצד אדם יכול להישאר כל כך הרבה שנים באותו תפקיד, שיש בו גם לא מעט תסכולים, כמו התמודדות מתמדת עם בעיית ההסעות, עם תשלומי חוגים, עם ביקורת של הורים, עם בירוקרטיה וטופסולוגיה מעצבנת של אגודות הספורט וכו'. והתשובה אינה רק האמונה בחשיבות החינוכית של העשיה; האמונה שהספורט הוא כלי נפלא לחינוך ילדים ונוער לערכים. התשובה היא גם, שמעולם לא נחת על שמריך. מה שאפיין אותך היה היוזמה – עוד ועוד יוזמות חדשות.

כך היה עם יוזמה נפלאה, שכביכול לא התרוממה – נט"ף, נופש טיפולי פעיל. היה זה ניסיון לפתח דרך הספורט שני תחומים: ספורט תיירותי, וספורט לבעלי צרכים מיוחדים. נט"ף לא האריכה ימים, אך מתוכה צמחה המחלקה לבעלי צרכים מיוחדים, שעד היום היא פנינה גולנית, ופיתוח תיירות הספורט, תחום שבו המשכת גם בשנים האחרונות, במסגרת מחלקת התיירות.

כך היה עם תחום ההליכה – קבוצות ההליכה, אירועי ההליכה שרבים מתושבות ותושבי הגולן נטלו בהם חלק.

אך אין ספק שגולת הכותרת של פועלך היה בתחום אופני ההרים. בנושא זה, הפכת לשם דבר בקרב כל חובבי אופני ההרים בארץ, ומפעל חייך זה למעלה מעשרים שנה, "בכל אופָן גולן", שבו השקעת את מרצך והפגנת כושר ארגון, כשרון שיווק, יצירתיות והתמדה, היה למפעל מופת ששמו נישא בכל רחבי הארץ, ובזכותו – גם שם המתנ"ס ושם הגולן. וקנית לך מעריצים רבים בכל רחבי הארץ, והרבה פעילים, בהתנדבות ובשכר, שנטלו חלק בלוגיסטיקה המורכבת של המפעל. אתה ישבת על מסלולים, המצאת נתיבים, הצלחת להפתיע שוב ושוב כדי שמאות הרוכבים לא ישתעממו מחזרה על מסלולים שרכבו בהם בשנים עברו. ואת מסעות האופניים עצמן, אתה הובלת, כמובן, על האופניים, בכושר של בן 18, רוכב רצוא ושוב, לראות שהכל בסדר, ואולי בכל מסלול רוכב מספר ק"מ כפול מן המסלול עצמו.

ראיתי אותך גם בשעות משבר, אישי ומשפחתי, ולאחר פציעה קשה כשהתרסקת על האופניים, וכעבור שבועות אחדים, שוב על האופניים בעשרות קילומטרים, גם בעשור השישי לחייך. וראיתי אותך כשצריך היה לקבל החלטות קשות, בשל קיצוצים בתקציב. בחרת לסגור את קבוצת הכדורסל הייצוגית, אף שידעת איזו ביקורת תהיה על צעד זה, כי ראית במתנ"ס בראש ובראשונה כלי קהילתי וחינוכי, ואם צריך לחתוך – עדיף לחתוך בספורט המקצועני. החלטה זו הייתה מופת מנהיגותי וחינוכי.

אני חייב להודות, שלנהל את איקי זה לא פשוט. איקי יודע מה הוא רוצה, הוא נחוש ועקשן. אבל למדנו למצוא מסילות זה ללבו של זה ולהיטיב לעבוד יחד למען הקהילה. ואני, כמנהל, אימצתי את דבריו של הרמטכ"ל משה דיין ביומן מערכת סיני: "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלום אותם, מאשר לדחוק ולהאיץ שוורים המסרבים לזוז". והעקשנות שלך אינה של שור המסרב לזוז, אלא של סוס אביר הדוהר על אופניים.

לאורך שנים רבות, בהתמדה מעוררת השתאות, תרמת תרומה גדולה לגולן. קשה לי לראות אותך נח על שמריך כפנסיונר ולבטח עוד נהנה מפועלך. תודה לך על עשייתך ותרומתך, בשם כל תושבי הגולן לדורותיהם.

מחלקת השכל

עם צאתו של פרופ' שמואל שמאי לגמלאות

יש בחברה אנשים הניצבים בפרונט, שהציבור רואה את עשייתם ואת השפעתם (ולעתים יותר משהיא העשיה עצמה, היא גזירת הסרטים).

יש אנשים שעשייתם היא בצנעה, מאחורי הקלעים, אך לעתים השפעתה מכרעת.

פרופ' שמואל שמאי נמנה עם הקבוצה השניה. השפעת העומק של עשייתו על החברה הגולנית, הן על קצרין והן על הגולן כולו, גדולה מאוד, אף שהציבור אינו נחשף לשמואל עצמו, בדרך כלל.

שמואל, חוקר חינוך, סוציולוג וגיאוגרף, הוא עמוד תווך זה כשלושים שנה במכון לחקר הגולן, היום מכון שמיר למחקר, ובמכללה האקדמית תל-חי. בתל-חי כמרצה, כראש החוג לחינוך וכסגן נשיא המכללה. אך עיקר הווייתו היא מכון שמיר. שמואל הוא האיש העומד מאחורי כל המחקר החברתי, קהילתי וחינוכי בגולן, מאז שנות השמונים.

המחקר של שמואל הוא מחקר מעצב, יישומי, בזמן אמת, והמעבדה שלו הניבה תמורות בחברה ובתרבות בגולן, בחוסן החברתי בתקופת המאבק ועוד.

בין הישגיו ניתן לראות את כל תחום מדעי החברה והרוח במכון שמיר, את ארכיון הגולן ששמואל הגה, יזם והקים, שהוא תפארת הארכיונים האזוריים בישראל, את העברת מכללת אוהלו לקצרין שהיא יוזמה ודחיפה שלו, את תכנית גוונים בנופי גולן, שהוא היה מהוגיה ויוזמיה, את חקר החברה הדרוזית בגולן ופועלו להתקרבות המגזר הדרוזי לקהילת ההתיישבות היהודית בגולן וכנראה שבקרוב הוא יוכל לסמן הצלחה נוספת – פנימיה צבאית בקצרין.

אם זכרוני אינו מטעני, הפגישה הראשונה של שמואל ושלי הייתה מיד לאחר רצח רבין. עמוס נאור ושמואל שמאי ביקרו בביתי והציגו לי יוזמה לאמנה חברתית על הקווים האדומים, המותר והאסור בניהול מחלוקת בגולן. איני זוכר מה עלה בגורל היוזמה, אך מאז אני עוקב בהערכה אחרי פועלו של שמואל, ונחשף יותר ויותר לתרומתו.

לאורך כל השנים, ראשי המועצות בגולן ובקצרין הטו אוזן קשבת לשמואל ונעזרו רבות בעצותיו ובמחקריו. שמואל היטיב ליזום ולהוביל מחקרים שקידמו את החברה והחינוך בגולן, והגולן למד לקדם את העשיה במחקר אקדמי און-ליין. כך בתחום השינויים בחינוך, הפדגוגיה החדשה, הצמיחה הדמוגרפית ועוד.

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, הנהיג שמואל את מדד-החוסן החברתי של קהילת הגולן; מחקר שליווה את פעולת ראשי המועצות בניהול החברה בשעה של משבר קיומי. גילוי נאות – לא אהבתי את רעיון מדד-החוסן בזמן אמת. האמנתי שכחברה במאבק על כולנו להתגייס בכל כוחנו למאבק, ולא להתלטף בפוצ'יניו-מוצ'יניו של מסכנוּת בשל "אי הוודאות". חשבתי שזה מזיק.

רק לאחר המאבק, כשנבחרתי לנהל את מתנ"ס הגולן, וישבתי בכל השולחנות החברתיים של המועצה, למדתי להעריך ולהוקיר את חשיבותו ותרומתו של המדד, לעשיה הקהילתית. בפרספקטיבה של עשרים שנה אחרי המאבק, אני רואה אחרת את חשיבותו של המדד גם בשעת המאבק. קשה לנצח במלחמה כשהעורף חלש, וקשה לנצח במאבק ציבורי כשהציבור חלש. כל פעולה להעצמת החוסן החברתי של הקהילה, היתה נדבך חשוב במאבק ובגיבוי הציבורי לו.

כל הדברים החשובים האלה הם אצל שמואל במקום גבוה, אבל לא כמו הפועל ת"א, אהבתו הגדולה. אני מעריך את שמואל מאז שאני מכיר את עשייתו, אבל אני יכול להצביע על הרגע שהוא החל להעריך אותי. היה זה כשסיפרתי לו שילדיי הקטנים אוהדים את הפועל ת"א. מאז הוא הפציץ אותי במזכרות והפתעות עם סמלי הפועל ת"א, עבור הילדים, ולאורך שנים רבות הזמין אותם למשחקים אליהם נסע. למעשה, עד שהם החלו לנהוג בעצמם.

שמואל גידל דור של חוקרים במדעי החברה והרוח בגולן. באופן אישי אני מודה לשמואל על שהכניס אותי למכון שמיר, על התמיכה בי כחוקר במכון, ועל עצותיו הטובות שסייעו לי במחקריי. כמו חוקרים רבים, נעזרתי מאוד בחוכמתו, ניסיונו וחדוות הנתינה שלו.

שמואל יוצא לגמלאות, והאמת היא שקשה לי לדמיין אותו כגמלאי, כפי שקשה לי לראות את מכון שמיר בלעדיו. אבל שמואל הוא כעת פרופסור אמריטוס במכון, המכון חשוב לו מאוד, ואני משוכנע שגם כגמלאי הוא ממש עוד לא אמר את המילה האחרונה, במחקר ובתרומה לקהילה.

רשימת הישגיו ותרומתו של שמואל לגולן גדולה מאוד, אך אין בה כדי להקיף את אישיותו, בלי לציין את צניעותו, חביבותו, אהבת האדם שלו, הפשטות שלו ושל אורח חייו, חוש ההומור שלו. כל כך שונה מהנפיחות המאפיינת רבים מאנשי האקדמיה.

זכיתי להנחות את מסיבת יציאתו של שמואל לגמלאות. לאחר סיפוריהם של ראשי המועצות ושל יהודה הראל ואחרים על התפקיד המשמעותי של שמואל ומחקרו על עשייתם והחלטותיהם, כיניתי אותו במסיבה "מחלקת השכל".

אני מאחל לשמואל הצלחה בדרכו החדשה ואיחולי בריאות.

* "שישי בגולן"