צרור הערות 3.10.21

* סיכום נאומו של בנט בעצרת האו"ם – מבחינה רטורית היה זה נאום מצוין. שטיפת המוח של תעשיית החמוצים, שמנסה להלעיג ולגמד את הנאום והנואם, לא הייתה זקוקה לנאום כדי להפיץ את שקריה. דפי המסרים הוכנו בעוד מועד ואין להם שום קשר לנאום עצמו.

מבחינת תכני הנאום – הדברים מורכבים. היו בהם תכנים טובים ורעים.

הפרק על מדינת ישראל, יופיה ותרומתה לעולם היה מצוין.

הפרק על הקיטוב, הממשלה שקמה כתאונה וכו' הוא מסר נכון, אבל לא רלוונטי למעמד של נאום ראש הממשלה באו"ם.

הפרק על הקורונה, שבו הציג בנט בצורה ברורה את המדיניות ששמה את יהבה על החיסונים, וכאשר יש חיסונים נכון להשאיר את המדינה ואת הכלכלה פתוחות ולהתמקד בחיסון האוכלוסיה, היה בהיר, והציג בפני מנהיגי העולם הצעת מדיניות.

מה שקלקל את השורה היה המשפט שלא הרופאים יקבעו. זה היה משפט אומלל, במיוחד כאשר התווסף אליו התדרוך הבוטה נגד מערכת הבריאות אחרי הנאום. זה היה מסר אנטי ממלכתי, לא מנהיגותי, כמעט ביביסטי. חובתו של בנט, עם שובו לארץ, לתקן את הנזק שגרם. מה שעוד צרם במסר הזה, היה האמירה שלא הרופאים יקבעו אלא המנהיג. המנהיג? לא הממשלה? לא הקבינט? הרי הסמל לשינוי התרבותי שבנט הנהיג עם כניסתו לתפקיד, היה המעבר מ"אני" ל"אנחנו". אני מקווה שבנט ינהיג עוד שינוי תרבותי, והוא החזרה ללקסיקון של המילה "טעיתי". להודות בטעותו ולהתנצל.

החלק החשוב ביותר והמוצלח ביותר בנאומו של בנט היה הפרק על איראן. כאן הציג בנט מסר ברור, נחוש, בצורה בהירה ותקיפה, כולל אמירה שהסבלנות של ישראל אינה אינסופית. על כך הוא ראוי להערכה רבה. אך כדאי לזכור, שידענו נאומים מצוינים של מנהיגינו בעצרת האו"ם בנושא הגרעין האיראני. אנחנו נאמנו ואיראן המשיכה להתקדם לעבר הפצצה. המבחן האמתי של בנט אינו בנאומים אלא במעשים.

בלט בהעדרו בנאום הנושא הפלשתינאי. איני סבור שבכל נאום חייבים לדבר על הנושא, אבל זאת הייתה טעות. העולם נמצא תחת קמפיין תעמולה אנטי ישראלית שמתמקד בנושא הפלשתינאי, וכאשר מנהיג המדינה נואם בעצרת האו"ם, מן הראוי שיבטא את צדקתה של ישראל, ידבר על זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, יציג את הטרור הפלשתינאי והצורך להילחם בו, ידבר על הצורך להילחם בחרמות האנטישמיים, יציג את הסרבנות הפלשתינאית, יסביר מה עומד מאחורי שקר ה"שיבה" – שאיפה להשמדתה של ישראל ויגיב על נאום האולטימטום המחוצף של אבו מאזן. מן הראוי שיסביר מדוע הדרך לשלום במזה"ת מחייבת ניתוק הקשר הגורדי בין הנושא הפלשתינאי לבין השלום עם מדינות ערב ומדוע מי שחפץ בשלום במזה"ת צריך לתמוך במדיניות של התמקדות בהרחבה והעמקה של הסכמי אברהם, ולא בתהליך חסר סיכוי מול הפלשתינאים, שיחזיר את מדינות ערב למעמד בני הערובה של האינטרס הפלשתינאי.

* שני קווי הגנה – דבריו של בנט נגד מערכת הבריאות מכוערים ובלתי ממלכתיים, פוגעים באמון הציבור במערכת ובכך פוגעים במאבק בקורונה. אולם לגופה של מחלוקת, אני מסכים עם עמדתו של בנט השוללת הגבלות נוספות על התקהלויות.

יש היום שני קווי הגנה על ההתקהלויות – התו הירוק והמסכות. התו הירוק החדש, שנכנס היום לתוקפו, מבצר באופן משמעותי את קו ההגנה הזה. במצב הנוכחי אין צורך בהגבלות נוספות. ההתמקדות צריכה להיות בהגעה אל הציבור שטרם התחסן, כי כאן הבעיה וזה הכישלון. איני מדבר על כת הסרבנים האידיאולוגיים – הם מקרה אבוד. אני מדבר על רוב הבלתי מחוסנים, שאינם חלק מן הכת וניתן להגיע אליהם, לשכנע אותם ולחסן אותם.

* החלטה אמיצה 2 – החלטת הממשלה להתחיל בחיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA , בהתאם להמלצת המומחים הישראלים, הייתה החלטה אמיצה, שבזכותה נבלמה התפשטות הגל הרביעי ולא נאלצנו לחזור לסגרים.

יש לחזור על כך גם בנוגע לחיסון הילדים בגיל 5-12. על צוות המומחים הישראלי לנתח את תוצאות הניסוי של "פייזר" ולהחליט על חיסון ילדי ישראל בלי להמתין ל-FDA.

ישראל היא מדינה ריבונית, אינה המדינה ה-51 של ארה"ב, יש לה משרד בריאות משלה, יש למשרד הבריאות שלה דרג מקצועי מצוין, שאינו נופל מזה של ארה"ב. ה-FDA הוא גוף שמרן ומסורבל, וכפי שראינו, הוא מקבל את אותן החלטות שישראל מקבלת, רק באיחור. לכן, אין להמתין לו.

יהיה קשה יותר לשכנע את הציבור לחסן את הילדים. קל יותר להפחיד את ההורים בסיפורי אימה, פייק ניוז וקונספירציות כאשר מדובר בילדיהם, מאשר כאשר מדובר בעצמם, במיוחד כאשר המחלה של ילדים פחות קשה (אם כי, יש מדינות שהנתון הזה משתנה וגם ילדים חולים קשה, וזה עלול להגיע גם לכאן). ולמרות זאת, אני מאמין שרוב ההורים ינהגו באחריות, יחסנו את הילדים ובכך תיסתם הפרצה העיקרית הקורצת לנגיף – הדבקה באמצעות הילדים.

* גל הבלתי מחוסנים – 93.4% מן המאושפזים במצב קשה לא חוסנו במנת דחף. בהתחשב בכך שכ-2/3 התחסנו במנת דחף, דומני שאין צורך להכביר במילים. אני רק מניח את זה כאן.

* מיהו פשיסט – נטלתי את נפשי בכפי וחדרתי לעומק האויב. נשלח אליי קישור הקורא להפגנה בכל רחבי הארץ נגד התו הירוק. כתבתי תגובה בזו הלשון: "במקום לשבש את החיים במדינה – לכו להתחסן". וואהו-וואהו. מטר של גידופים הומטר עליי. דוגמיות: "לך תדיין פשיסט" (אולי הוא התחסן ונפל לו הז'?), "העיקר אתה התחסלת?"

אפרופו פשיסט… היום, כאשר מנהיג מרצ הוא אחד מבכירי ה"פשיסטים", אולי פעילי השמאל ירגיעו קצת את הקלות הבלתי נסבלת של הגדרת מי שחושב אחרת מהם כפשיסט?

* אנרכיה – זכותה של יפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, להתנגד להחלטת הממשלה לאסור כניסת תלמידים שלא יציגו בדיקת אנטיגן שלילית. זכותה להיאבק נגד ההחלטה ולנסות לשנות אותה. אין לה שום סמכות "להורות" למנהלים ולמורים להפר אותה. הקריאה הזאת – פירושה אנרכיה.

* ריח של ביביזם – בדיוק לפני שנה כתבתי רשומה בזו הלשון: "נער השליחויות מיקי זוהר, שלמרבה הבושה הוא גם סגן יו"ר הכנסת, יושב על דוכן היו"ר, מנבל את הפה, מחלק מכס היו"ר ציונים כמו: 'זה הנאום הדוחה והמגעיל ביותר שנשמע בכנסת' וכד', מסלק מן המשכן בבריונות מי שמעיר לו על התנהגותו הברברית. כך בלילה. ויהי ערב ויהי בוקר, ונער השליחויות מצייץ: 'גמזו הביתה'. השרלטן מינה את גמזו לשעיר ועכשיו הוא משגר את נער השליחויות שלו לשלוח אותו לעזאזל. בושה שאדם כזה הוא ח"כ.

ליד מיקי זוהר אפילו דודי אמסלם נשמע כמעט נורמטיבי".

שתי הערות לרשומה, בחלוף שנה: א. מיקי זוהר טוען שהפיק לקחים מאיבוד השלטון, ושהגסות והדורסנות שאפיינו את סגנונו וסגנון חבריו משולחי הרסן הם שהביאו לכך. ואכן, בשבועות האחרונים, כאשר הוא מתראיין, ניתן להקשיב לו. דבריו, גם אם איני מסכים אתם – בנחת נשמעים. האם הוא יתמיד בכך? אני מקווה מאוד. בינתיים הגרעין הקשה של הביביזם כבר מתחרע עליו כעל כופר, בוגד ו"משתכנז" רחמנא לצלן. ב. בדיוק לפני שנה, ראש הממשלה לשעבר שיגר את נערי השליחויות שלו להשתלח ברוני גמזו, פרויקטור הקורונה לשעבר. הביקורת החריפה שמתחתי בימים האחרונים על דברי בנט נגד מערכת הבריאות, היא על כך שמצופה ממנו לתרבות פוליטית הפוכה לביביזם, ולמרבה הצער, המתקפה שלו על דרג משרתי הציבור הדיפה ריח של ביביזם.

* מהות המחדל – בגיליון הקודם הגדרתי את אי הכנת צה"ל ליכולת קונבנציונלית זמינה להשמדת מתקני הגרעין האיראניים כמחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה. אולם בשיח הרדוד של כן-ביבי לא-ביבי; אלה הרואים בו אלוהים נוטים להציג כל מעשה שלו ככליל השלמות ואלה הרואים בו שטן נוטים להציג כל מעשה שלו כשלילה המוחלטת, וכדי שעמדתי המורכבת לא תיתפס חלילה בידי מישהו כחלק מן השיח הרדוד הזה, אני רואה צורך להרחיב בראייתי את פועלו הכולל של נתניהו בנושא הגרעין האיראני.

נתניהו תרם תרומה משמעותית להעלאת סוגיית הגרעין האיראני למקום מרכזי כל כך על סדר היום העולמי. הוא לא היה הראשון. החל בכך רבין ונהגו כל כך ראשי הממשלה מאז שנות ה-90. אך נתניהו לא הרפה, בנחישות וברהיטות השאיר את הנושא במרכז ההתעניינות ולא אפשר לעולם להתעלם מכך. עם זאת, במבחן התוצאה, המעשה של המערכת הבינלאומית היה הסכם הגרעין האומלל.

נתניהו צדק לחלוטין בהתנגדותו להסכם, שמשמעותו הפיכת איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות בינלאומית. הוא צדק כאשר הוא נאבק בהסכם והוא צדק כאשר הוא נאם בפני בתי הנבחרים נגד ההסכם והציג את העמדה הצודקת של ישראל. עם זאת, במבחן התוצאה, הוא לא מנע את חתימתו. יש המבקרים אותו על כך, שבשל נאומו נמנעה מישראל השפעה על תוכן ההסכם. יתכן שזה נכון, אך אסור היה לו לתת לגיטימציה ישראלית להסכם באמצעות איזו השפעה זניחה על סעיף קטן בו, כיוון שההסכם פסול מעיקרו. ההצבעה הדו-מפלגתית ברוב עצום בעד מימון החימוש לכיפת ברזל מעידה, שהמאבק שנתניהו ניהל לא גרם לנזק משמעותי ובלתי הפיך לתמיכה הבסיסית של המפלגה הדמוקרטית בישראל.

נתניהו צדק כאשר עודד את טראמפ לצאת מן ההסכם. נכון שלטווח קצר הצעד של טראמפ האיץ את התקדמות איראן לגרעין, אולם אילו נשארה ארה"ב בהסכם, איראן הייתה מתקדמת בהדרגה לאותו מקום עם חסינות בינלאומית, ועם פקיעת ההסכם היה ביכולתה להתגרען במהירות. יש לזכור, שהפרישה האמריקאית מההסכם לא הייתה רק בשל היותו גרוע ומסוכן, אלא גם כיוון שאיראן הפרה אותו, כפי שהוכיחה ישראל, בין השאר באמצעות החרמת ארכיון הגרעין האיראני. יתר על כן, אף שארה"ב פרשה מן ההסכם, ההסכם עצמו קיים, איראן חתומה עליו וכך גם מדינות אירופה. העובדה שאיראן הפרה אותו ברגל גסה כתוצאה מן הפרישה האמריקאית, מעידה על כך שאין לה שום עכבות להפר אותו, מה שמעיד – מה ההסכם הזה שווה. במבחן התוצאה – הצעד לא השיג מטרותיו. טראמפ נטש את המסלול הדיפלומטי שכשל, אך המסלול שהוא צעד בו, הכלכלי, כשל גם הוא. מסתבר שהשלטון הקנאי באיראן מוכן להרעיב את העם האיראני ובלבד שישיג את הפצצה הגרעינית. סביר להניח שגם אם טראמפ היה נבחר לקדנציה נוספת וממשיך בסנקציות הכלכליות, הן לא היו שוברות את הנחישות האיראנית.

נתניהו הוביל פעולות שפגעו בתכנית הגרעין האיראני – סיכול ממוקד של מדענים, מתקפות סייבר, חבלות במתקני הגרעין, החרמת הארכיון ועוד (פעולות שהחלו בזמן שרון אך נמשכו גם בתקופת נתניהו). חלק מן הפעולות הן על פי מקורות זרים, כמובן. על כך הוא ראוי לשבח. הפעולות הללו עיכבו את התקדמות איראן לעבר הפצצה, והרי זה משובח. אולם אי אפשר לייבש את האוקיינוס בכפית. 

בסופו של דבר, הברירה תהיה השמדת הגרעין האיראני במסלול צבאי, בידי צה"ל, או שאיראן תהיה גרעינית. כיוון שישראל אינה יכולה להשלים עם איראן גרעינית, עליה להיות מוכנה לפעולה צבאית, בטרם יהיה מאוחר. העובדה שאחרי 12 שנות שלטונו של נתניהו, צה"ל אינו ערוך לפעולה כזו, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה. הצעדים החיובים שנתניהו עשה, כפי שציינתי, היו חשובים מאוד. וגם אם במבחן התוצאה הם לא השיגו את המטרה הרצויה, הימנעות מהן הייתה מביאה לתוצאות חמורות הרבה יותר. אך אין בצעדים הללו כדי להמעיט מחומרת המחדל.

* אין לכם עבודה?! – ב-30 בספטמבר 1991, לפני שלושים שנה בדיוק, נערכה בספרד  ועידת השלום הבינלאומית של ישראל ומדינות ערב. ערב הוועידה משלחת של ועד יישובי הגולן, שכללה את ראשי המועצות יהודה וולמן (מוא"ז גולן) וסמי בר לב (קצרין), יו"ר ועד יישובי הגולן אלי מלכה ואני, נועדנו לפגישה דחופה עם ראש הממשלה יצחק שמיר, כדי להביע באוזניו את דאגותינו וחששותינו מפני הצפוי בוועידה ובמו"מ עם סוריה שעתיד להתקיים בעקבותיה, שלבטח תעלה בו הדרישה הסורית לנסיגה ישראלית מן הגולן.

כבר בכניסה ללשכת ראש הממשלה, אמר לנו ראש לשכתו יוסי אחימאיר (אחרי שהתלוצץ על שהגענו נעולים בסנדלים) שאין לנו מה לדאוג. אין אדם המחויב לשמירה על הגולן יותר מיצחק שמיר.

הייתה זאת פגישתי הראשונה עם יצחק שמיר. פגשתי אדם שונה מתדמיתו הציבורית. בעוד בתקשורת הוא נראה תמיד חמור סבר וקצת זועף, פגשנו אדם חביב מאוד, נינוח מאוד, חייכן ומסביר פנים. הפגישה הייתה קצרה למדיי, ובה הוא בא אלינו בטענות. לשם מה הפגישה המיותרת הזאת? הוא לא התלונן, חלילה, על שבזבזנו את זמנו, אלא על שבזבזנו את זמננו. "אין לכם עבודה?!" הוא שאל אותנו. "בשביל מה הטרחתם את עצמכם מהגולן לכאן?" הוא היה משועשע מעצם הרעיון שאנו מביעים באוזניו דאגה לעתיד הגולן, בתהליך שאותו הוא מוביל. הוא הבהיר לנו חד משמעית – הוא מתנגד עקרונית לרעיון של שטחים תמורת שלום, והוא הולך לנהל מו"מ על שלום תמורת שלום. הוא התפלא שהדבר אינו מובן מאליו ותמה על חרדתנו.

מוזר, אבל את ועד יישובי הגולן הקמנו דווקא בתקופת שלטונו של יצחק שמיר, המדינאי האחרון שהעלה על דעתו נסיגה מהגולן והמנהיג האחרון שבנושא זה היה מתקפל מפני לחצים בינלאומיים. מוזר, אך זו עובדה.

קצת רקע היסטורי. ב-14 בדצמבר 1981, הסתיים בהצלחה המאבק שהוביל ועד יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. ראש הממשלה מנחם בגין הוביל ביום זה, בשלוש קריאות, את ההחלטה ההיסטורית של הכנסת. עם קבלת החוק, קיבלה מדינת ישראל, במוסד העליון של הדמוקרטיה, את ההכרעה הלאומית על עתיד הגולן. הגולן הוא מדינת ישראל. מתוך הנחה שבדמוקרטיה הכל מכבדים את ההכרעה, ועד יישובי הגולן פורק, שהרי אין בו עוד צורך, לאחר שהשלים את משימתו ההיסטורית. ואכן, במשך עשר שנים, הגולן היה מובן מאליו, מחוץ לכל ויכוח פוליטי.

ביולי 1990 פלש נשיא עיראק סדאם חוסיין לכווית וכבש אותה בסערה. ארה"ב דרשה ממנו לסגת ללא תנאי והציבה לו אולטימטום; אם לא ייסוג עד 15.1.91, תתקוף את עיראק. במשך מחצית השנה, בנתה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד סדאם, שכללה כמה ממדינות ערב. בין שותפותיה לקואליציה הייתה סוריה. הרודן הסורי חאפז אל אסד, מנהיג מפלגת הבעת' הסורית, היה שרוי ביריבות קשה ושנאה הדדית עם בן דמותו, הרודן העיראקי סדאם חוסיין, מנהיג מפלגת הבעת' העיראקית, המפלגה האחות. מבחינתו, הייתה זו הזדמנות להיפרע מאויבו.

אנו הבנו, שארה"ב תרצה לשלם לאסד במטבע ישראלי ותפעיל לחץ כבד על ישראל לסגת מהגולן. מתוך תובנה זו, הקמנו מחדש את ועד יישובי הגולן ואת שדולת הגולן בכנסת, בראשות שלמה הלל. ואכן, כפי שצפינו, מיד אחרי שהסתיימה מלחמת המפרץ, הממשל האמריקאי של בוש האב, החליט להוביל "סדר חדש במזה"ת", והפעיל לחץ מאסיבי על ישראל לנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן. מזכיר המדינה ג'יימס בייקר הגיע למזה"ת למסעות דילוגים בין ישראל ושכנותיה, ובראשן – סוריה. מסע הלחצים הזה הניב את ועידת מדריד.

טרם פגישתנו עם שמיר, נפגשנו עם שר החוץ דוד לוי בלשכתו. לוי אמור היה להיות ראש המשלחת, אך ברגע האחרון הופתע, כאשר ראש הממשלה הודיע שייסע אישית לוועידה. לוי החליט להיעלב ולא הצטרף לוועידה. לכן, סגנו של שמיר בוועידה היה סגן שר החוץ בנימין נתניהו. בפגישתנו, לוי היה עדיין ראש המשלחת המיועד. הוא השמיע באוזנינו מילים חמות על הגולן, אולם סירב להבטיח דברים ברורים בנוגע לעתיד הגולן. וכך, יצאנו מלשכתו מודאגים מאוד, בדרכנו ללשכת רוה"מ.

חרף דבריו המרגיעים של שמיר, לא חזרנו הביתה שלווים.

צפיתי בשידורים החיים מן הוועידה ברגשות מעורבים. מצד אחד, היו אלה רגעים היסטוריים, של מפגש גלוי ראשון, ללא תנאים מוקדמים, בין ישראל למדינות ערב, בחסות מנהיגי העולם ובהם המנהיג הנערץ עליי, נשיא בריה"מ המתפרקת, מיכאיל גורבצ'וב. אהבתי את נאומו של שמיר, שהציג בפני העולם כולו את צדקת הציונות ואת זכותנו על ארץ ישראל. ומצד שני, בהחלט חששתי. סמכתי על כוונותיו הטובות של שמיר, אך לא הייתי רגוע. כאשר נכנסים לתהליכים מדיניים כאלה, לא תמיד יוצאים מהם כפי שמתכננים.

לאחר הוועידה, נפתח בוושינגטון מו"מ בילטרלי בין ישראל לסוריה. את ישראל ייצג במו"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי בן אהרון. בשובו מאחד הסבבים של המו"מ נפגשנו עמו בירושלים. בן אהרון אמר לנו, שבהתאם להנחיית שמיר, הוא אינו מוכן להתחיל בדיון על הגולן, אלא לאחר שורה ארוכה של נושאים קודמים, שבראשם אישור ליהודי סוריה לעלות לישראל, ולאחר מכן מהות השלום והנורמליזציה, העלאת עצמות אלי כהן ועוד נושאים שונים ומשונים. רק לאחר שהתשובות הסוריות בכל הנושאים הללו תספקנה אותנו, נגיע לסעיף הטריטוריאלי. "ומה יקרה, אם חס וחלילה הסורים יענו לכל תביעותינו?" שאלתי בסרקזם. בן אהרון חייך מאוזן לאוזן וטפח קלות על כתפי, ללא אומר.

* המרד הערבי – ביום שבו פרצה מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, כתגובה של ערפאת להצעת השלום מרחיקת הלכת והמופקרת של ברק; מתקפה שבה נשלחו מחבלים לפוצץ את עצמם באוטובוסים ומסעדות וקניונים ורצחו מעל אלף ישראלים; באותו יום פרץ מרד אלים של ערביי ישראל.

במרד הזה נהרגו 13 פורעים. הקמת ועדת אור הייתה חרפה. המדינה הייתה צריכה לעמוד מאחורי השוטרים שהגנו עליה ועל אזרחיה בגופם. המחדל היחיד היה מודיעיני. אילו היה מידע על המרד, לא היו בכל מקום קומץ שוטרים שנאלצו לפתוח באש חיה כדי להגן על חייהם מול ההמון הפורע, ואולי ניתן היה לדכא את המרד בפחות הרוגים.

ערביי ישראל, כדרכם, ממשיכים להתבכיין, ליילל, להעליל עלילות, ולא לקחת אחריות על מעשיהם.

* סכין בגב – ראש הממשלה אמור היה לערוך ביקור באום-אל-פחם כדי לעודד התחסנות. זה צעד חשוב מאוד, כי רמת ההתחסנות הנמוכה ותוצאתה הישירה – רמת התחלואה הגבוהה, במגזר הערבי, מחייבת פעולה ממוקדת להגברת ההתחסנות במגזר.

מידע על כך שבנט עתיד להתקבל במהומות לציון 21 שנה למרד הערבי באוקטובר 2000, הביא לדחיית הביקור ובצדק, כי בסיטואציה כזו המטרה לא הייתה מושגת.

לאחר ביטול הביקור, רע"ם תקעה סכין בגבו של ראש הממשלה ובגבה של הממשלה, בהודעתה הפרובוקטיבית שהביקור בוטל מתוך הזדהות עם זכרם של השהידים. אני יודע, גם להם יש בייס, והרשימה המשותפת כל הזמן נושפת בעורפה של רע"ם, מסיתה נגדה ומאשימה אותה בבגידה. אך ניתן לצפות מרע"ם לגלות אחריות ולויאליות. המעשה שעשתה רע"ם חמור ובוגדני ויש להעמיד אותה במקומה.

על רע"ם לדעת שאם תמתח יותר מדי את החבל, והממשלה תיפול – היא תיפול אתה. כל כוחה כמפלגה עצמאית בא מהבטחתה לציבור להיות בקואליציה, כל קואליציה, כדי לדאוג לערביי ישראל בסוגיות האזרחיות. אם הם לא ישיגו זאת – אין הצדקה לקיומם והם יתרסקו ויאבדו את עולמם. כדי להיות חלק מן הקואליציה ולהשיג את ההישגים הללו, נדרש מהם לאפסן את הנושא הלאומני ולהתרכז בהישגים האזרחיים. בהודעה הזאת הם חצו קו אדום, ואני מקווה שבנט וכל סיעות הקואליציה יציבו בפניהם גבול.

* האליל שלי – מנוול אחד, שמאשים את שוטרי משטרת ישראל ברצח (!) אזרחים באירועי אוקטובר 2000, התנצח אתי ובין השאר כתב שביבי הוא האליל שלי.

(פאוזה – כמה דקות של צחוק).

עכשיו, איך המנוול הגיע לכך שאני ביביסט? בתפיסה הפנאטית הקנאית שלו, כל מי שאינו טוען ששוטרי משטרת ישראל רצחו אזרחים ערבים – ביבי הוא האליל שלו. למה? ככה!

והוא מזכיר לי את הביביסטים שמכנים אותי סססמולן, בוגד ואנטי ציוני, כי בעיניהם מי שאינו סוגד לפולחן האישיות של אלילם הוא בוגד.

ואפשר להיווכח בדמיון המובהק בין אלה ובין אלה; אותה צורת חשיבה קנאית, מטורפת, דיכוטומית, רדודה, שאין בה מורכבות אלא רק סיסמאות קיצוניות.

חוק הרדיקלים השלובים.

* כך נראה אובדן ריבונות – במגזר הערבי יוצאת מחאה מוצדקת נגד המשטרה שאינה נוכחת מספיק ואינה עושה די במאבק נגד הפשיעה במגזר הערבי. שוטרים שפעלו בשבת בכפר קאסם הותקפו באלימות. בידי מי? בידי מיליציה מקומית של "אנשי שמירה". האם הרשימה המשותפת, רע"ם וועדת המעקב יגנו את האירוע? יגבו את המשטרה?

קיומן של מיליציות כאלו, המפעילות אלימות נגד משטרת ישראל, הוא ביטוי בוטה של אובדן הריבונות של המדינה במגזר הערבי, שהפך לאזור אקס-טריטוריאלי. החזרת הריבונות היא יעד לאומי ראשון במעלה ואחד המבחינים העיקריים של ממשלת בנט. אחרי עשור של אובדן הריבונות, נדרשת פעולה רצינית לשינוי המצב. התמונות הקשות מכפר קאסם מעידות על הקושי של המשטרה להתגבר לבדה על הבעיה. אין מנוס משילוב השב"כ ובאיסוף הנשק הבלתי חוקי גם צה"ל צריך להשתלב.

* מי אשם בפשיעה הערבית – "יש משהו לא הוגן בהטלת מלוא האשם על האלימות בחברה הערבית על כתפי המשטרה; יש גם משהו נוח, פחדני ומתעתע בכך". כך פותח גדעון לוי את מאמרו. אילו הסתפק במשפט זה ופרש בשיא, הייתי מציין את העובדה ההיסטורית שלוי כתב משהו לעניין. אכן, הגם שאני שותף בביקורת על המשטרה וכתבתי על כך לא פעם, אני סבור שאי אפשר לפטור את החברה הערבית ואת ההנהגה הערבית מאחריות ואת הצורך שלהם בבדק בית ושינוי תרבותי.

אל דאגה, לא לכך התכוון גדעון לוי (הגם ששרבב למאמרו, כמס שפתיים לצאת ידי חובה, חצי משפט שיש אחריות מסוימת גם לחברה הערבית). הרי, כידוע, אצל תועמלנים אנטישמים בכל דבר אשמים היהודים. כן, בתרבות האלימות והפשע בחברה הערבית אנחנו אשמים. למה? בטח בגלל אקיבוש? ובכן, הפעם לא. הפעם זה בגלל ה"נכבה". כי הרי ערביי ישראל מכונים בפשקווילו "ערביי 48". ובמקום אחר הם מכונים "שארית הפליטה". הרי הוא אינו יכול לסיים פשקוויל בלי רמז אחד לפחות לכך שאנחנו נאצים.

אז איך אנחנו אשמים בתרבות הרצח והפשע בחברה הערבית? "החברה היהודית צריכה הייתה לשאת ברגשות אשם כבדים מנשוא כלפי שארית הפליטה שנותרה כאן, שהפשיעה היא חלק מצלקותיה". אבל אם הבעיה היא ב"נכבה", איך יצדיק לוי את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, את מאורעות תרפ"ט, את מאורעות תרפ"א, את מאורעות תר"פ שקדמו ב-47 שנה ל"אקיבוש" וב-18 שנה לנכבה-שמכבה? "ידינו במעל מזה מאה שנים, בלא הפסקה". ברור.  "פשיעה של מיעוטים היא תמיד תולדה של מצוקה. אבל המצוקה של הפלסטינים בישראל, ערביי 48' בלשונם וערביי ישראל בלשוננו, עמוקה הרבה יותר. הם ילידי הארץ שנושלו ממנה. הם רוב שהיה למיעוט, בעל כורחו. חלקם עילית שבניה היו לחוטבי עצים. והם לא מהגרים". הרי הוא אינו יכול להשלים פשקוויל בלי להזכיר שהם הילידים ואנחנו הפולשים הקולוניאליסטים.

ראש הממשלה והממשלה הגדירו את המאבק בפשיעה הערבית כיעד לאומי מרכזי של המדינה בשנים הקרובות. הם מבינים שריבונות ישראל התערערה במגזר הערבי ובערים המעורבות. אבל אין דבר נתעב בעיני לוי יותר מריבונותה של ישראל, המדינה השנואה עליו, שעצם קיומה הוא פשע. ולכן הוא יוצא בחריפות נגד ההתמודדות עם הפשיעה במגזר הערבי. "שוחרי החוק והסדר רוצים רק עוד משטרה, ומג"ב וימ"מ ויס"מ וכמובן שב"כ, או במלים אחרות — להחזיר את הממשל הצבאי לרחובות טייבה. אז ייכון השקט, וגם הפיקוח על הערבים יהיה כמו פעם: אם מנהלי בתי הספר שוב יהיו משת"פים של השב"כ, נפתור את הבעיה… הנה עוד הזדמנות להכביד עליהם את היד, להשתמש בכוח, לעצור, לרגל, לפצוע וגם להרוג, כמו בשטחים, תחת מעטה הדאגה לביטחונם. אבל לא הביטחון לערבים הוא שעומד לנגד עיני המטיפים. יותר מכל הם רוצים לצייר את הערבים כמו שהם אוהבים: צמאי דם, חיות אדם, הורגים זה את זה ומחר גם אותנו. המענה לזה הוא כמובן רק בכוח".

אין לי ספק שרוב המגזר הערבי מעוניין בכך שהמשטרה תנהל מלחמת חורמה בפשיעה במגזר, שהם הנפגעים המרכזיים שלה. רבים מעוניינים שהשב"כ יהיה חלק מן המערכה. הם מבינים שהנשק הבלתי חוקי הוא האיום הגדול ביותר עליהם והמדינה צריכה להילחם בתופעה ולהחזיר את ריבונותה. אבל אין לי גם ספק, שהמיעוט הלאומני הקנאי, שגדעון לוי משמש לו לפה, ילחם נגד הצעדים להחזרת הריבונות.

* הכמיהה לחופש – אירמגרד פורכנר, קשישה בת 96, ששימשה כמזכירתו של מפקד SS במחנה הריכוז שטוטהוף והייתה אמורה לעמוד ביום חמישי לדין בגין 11,412 סעיפים של סיוע לרצח, לא התייצבה למשפטה – אלא נעלמה.

האם נקרא שוב את גדעון לוי, רוגל אלפר, רם כהן ושות' מתפייטים בהערצה על הכמיהה לחופש, ובהערצה לבת 96 שעד נשמת אפה האחרונה לא איבדה את שאיפת החרות ובחרה להיעלם ביום משפטה?

* למה מתגעגעת יהודית קרפ – יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועמ"ש והיום פעילה בארגוני שמאל רדיקלי, השתלחה בבג"ץ, במאמר ל"הארץ", והאשימה אותו בהכשרת אפרטהייד. זאת, כיוון שבג"ץ דחה עתירה של ארגוני שמאל רדיקלי נגד הפעולות לחיפוש ומעצר מחבלים באזורי הרש"פ. אוי אוי אוי, נכנסים אליהם הביתה בלילה בלי הזמנה.

מיום הקמת הרש"פ ועד מבצע "חומת מגן", בסה"כ 8 שנים, צה"ל ושב"כ לא פעלו ברש"פ, לא עצרו מחבלים ובאותן שנים נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים. ישראלים פחדו לעלות על אוטובוס, להיכנס למסעדה, להיכנס לקניון, מחשש שמחבל חמוש בחגורת נפץ יפוצץ עצמו כדי לרצוח כמה שיותר יהודים.

מאז "חומת מגן" צה"ל והשב"כ חזרו לפעול בשטחי הרש"פ, והם מגיעים למחבל במיטתו לפני שהוא מפוצץ את עצמו במסעדה בחיפה או באוטובוס בתל-אביב. אם ב-8 השנים שלא נהגנו כך נרצחו יותר מ-1,500 ישראלים ובהם למעלה מאלף בשנתיים של מתקפת הטרור הרצחנית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", אנחנו יכולים לשער כמה היו נרצחים אם הטבח הזה היה נמשך עוד עשרים שנה, עד היום. לא רק כמה רבבות היו נרצחים, אלא איך היו נראים החיים בארץ, כמה היו בורחים מהארץ, איך הייתה המדינה מתפקדת.

אני מבין שקרפ וחבריה שעתרו לבג"ץ מתגעגעים לאותם ימים נפלאים. אבל הרוב המוחלט והשפוי, לא מעוניין לחזור לשם. גם אם לשם כך "הכניסה לבתים ודרכי החיפוש שנוקט צה"ל והפגיעות החמורות הנלוות להן בכבוד האדם, בפרטיות, בגוף, ברכוש, בצנעת הפרט, בחירות האישית, בתחושת הביטחון האישי וכתוצאה מכך בבריאות הנפשית של מבוגרים וילדים, הנוכחים בחיפוש, עקב הזעזוע, ההשפלה והחרדה". הצעדים האלה מוצדקים לחלוטין כדי לשים קץ לטבח ההמוני. חיינו וחיי ילדנו חשובים דיים כדי להצדיק את הפעילות ההגנתית הזאת, של הגעה אל המחבל באישון לילה לביתו לפני שיתפוצץ בדיסקוטק נוער. ואם המחיר הוא שקרפ וחבריה, המתגעגעים לימים הטובים של ראשית שנות האלפיים, ישתלחו בבג"ץ ויאשימו אותו באפרטהייד – יש לי הרגשה שנעמוד במחיר הזה.

* יש אמת ויש שקר – יש דבר כזה אמת. ויש דבר כזה שקר. ואם סגנית נשיא ארה"ב, מי שנושאת באחד התפקידים החזקים והבכירים בעולם אינה יודעת זאת, זה מדאיג מאוד.

אם היא תפגוש מכחיש שואה שיספר שלא היו מחנות השמדה, אלא זה שקר ציוני – גם אז היא תשבח אותו על כך שאמר את "האמת שלו"?

אין הבדל בין זה לבין השבחים שחלקה לסטודנטית שמחתה באוזניה על כך שארה"ב מחמשת את ישראל שמבצעת "השמדת-עם אתנית", על כך שאמרה את "האמת שלה". זו לא האמת שלה. זה השקר שלה. או השקר ששטפו בו את מוחה. כאשר הסטודנטית אמרה את הדברים, היה על סגנית הנשיא להסביר לה שדבריה הם עלילת דם אנטישמית ולגנות את העלילה.

זה הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי הארור. אין אמת ושקר אובייקטיבי, יש רק נראטיבים; כל אחד והאמת שלו. ומי שמשקר – בעצם אומר את "האמת שלו". אם אין אמת ושקר, אין גם טוב ורע. כל אחד והטוב שלו. כך מגיעים לתמיכה בטרור. הטרוריסטים עשו את הטוב שלהם בשם האמת שלהם.

כך לא יכולה להתקיים חברה אנושית.

* גיס חמישי – צפינו בתמונות של אותו יהודי עם "צחוק" מטורף שתקף את חיילי צה"ל באזור הר חברון. וצריך לומר בקול ברור – מי שתוקף את חיילי צה"ל הוא בוגד, הוא גיס חמישי. מי שמתייחסים לחיילי צה"ל כאל אויב, הם אויבי המדינה, אויבי עם ישראל, אויבי הציונות.

מה שעשתה כנופיית נוער הזוועות בדרום הר חברון, אינו אלא פוגרום. מי שפצעו קשה פעוט בן שלוש באמצעות סלע, הם מחבלים; הם בני עמי שבחרו בטרור. הגיע הזמן להפסיק עם המדיניות הרופסת כלפי הטירוף הזה ולנקוט יד הרבה יותר קשה כלפי נוער הזוועות.

הם האויבים הגדולים ביותר של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.

* סרט עצוב על איש עצוב – "החלון הרביעי", סרטו הדוקומנטרי המעולה של יאיר קדר על עמוס עוז, במסגרת הסדרה המצוינת שלו "העברים", הוא סרט עצוב על איש עצוב. עמוס עוז היה אדם אומלל. וגם ההצלחה המסחררת שלו בכל העולם, ההוקרה וההערצה והפרסים והכבוד שהורעפו עליו בשפע לאורך עשרות שנים, לא הפכו אותו לאדם שמח. הכריזמה שלו, כושרו הרטורי הפנומנלי, כישרונו הגדול, יפי תארו, לא הקהו את העצבות שלו, לא הפיגו את בדידותו הקיומית ולא גרשו מחייו את החושך (בפרפרזה לדברים שכתב ב"סיפור על אהבה וחושך").

עמוס עוז היה סופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. קראתי את מרבית ספריו ואת רובם אהבתי. מעל כולם מתנשאת כמגדלור יצירת המופת החד-פעמית שלו "סיפור על אהבה וחושך". אחרי שקראתי אותה, הייתי בטוח שאחרי יצירה כזו הוא לא יכתוב עוד ספרים, אך להפתעתי לא זו בלבד שהוא כתב ספרים – הוא כתב ספרים טובים, כמו "בין חברים" ו"הבשורה על פי יהודה". מבחינה פוליטית ואידיאולוגית ראיתי בעמוס עוז יריב, ואף על פי כן שתיתי בצמא את ספריו הפובליציסטיים, מאמריו ודבריו בתקשורת; הם אתגרו את מחשבתי והערכתי את החדות, הבהירות, הרהיטות והעומק שבהם.

מעולם לא חשבתי על עוז כעל אדם עצוב ובטח לא כעל אדם אומלל. ראיתי בו יהירות, ריחוק והתנשאות, אך לא זיהיתי את העצב והכאב.

אפילו אחרי שקראתי ב"סיפור על אהבה וחושך" על ילדותו העשוקה, לא קלטתי עד כמה הוא מעולם לא השתחרר מהטראומה. רק בשנים האחרונות, בעיקר אחרי מותו וביתר שאת אחרי פרשת גליה עוז, התחוור לי הדבר. אבל הסרט הזה הנכיח את הכאב הזה בצורה החזקה ביותר והוא מאפשר הבנה טובה של עוז כאדם וכסופר.

פעם אחת התעצבנתי ממש בסרט – כאשר דורון רוזנבלום קשקש על ההצלחה הגדולה של הרצח הפוליטי של יגאל עמיר. על כך אכתוב מאמר שלם.

* פרח כתיבה – מצאתי בארכיוני מעטפה גדולה עם מאמרים שכתבתי בנעוריי, מכיתה ח' עד י"ב. עיני לא שזפה אותם למעלה מארבעים שנה. הפגישה עמם מלבבת, כמו פגישה עם חבר ילדות אחרי עשרות שנים.

מעיון ראשון בהם התרשמתי עד כמה הרעיונות שבהם דגלתי אז והערכים שבשמם כתבתי, הם אלה שאני מגשים בחיי מאז ועד היום. ואפילו עד כמה סגנון הכתיבה וצורת הניתוח והצגת רעיון שאפיינו אותי אז כפרח כתיבה, מבשרים את כתיבתי כאדם בוגר.

בכוונתי להקליד את המאמרים, שכולם כתובים בכתב יד, ואולי גם לפרסם אחדים מהם. כבר פרסמתי בפייסבוק מאמר בנושא הירידה מן הארץ שכתבתי בכיתה י"ב (1980-81).

          * ביד הלשון

יום טוב שני של גלויות – בפינה הקודמת שהוקדשה לאסרו חג, כתבתי שכאשר אנו מציינים את אסרו חג, בגולה חוגגים יום טוב שני של גלויות.

מדובר ביום שבתון נוסף בחגים סוכות, שמחת תורה, פסח, שביעי של פסח ושבועות, מאז תקופת המשנה. הסיבה לכך נעוצה בימים שלא היה לוח שנה עברי קבוע, וההודעה על ראש חודש, שנקבע בידי הסנהדרין בירושלים, על פי שני עדים שראו את הלבנה בחידושה, הועברה לרחבי הארץ ועד בבל באמצעות השאת משואות מעל פסגות ההרים. כיוון שהשומרונים חלקו על שיטת קביעת החודש והעבירו את הודעותיהם על ראשי החודשים במשואות, נוצר חשש מבלבול. לכן ההודעה על ראשי חודשים נשלחה בידי שליחים. כיוון שהיה חשש שהשליחים לא יגיעו עד מועד החג לרחבי הגולה, תקנו חז"ל תקנה של הוספת יום טוב נוסף, בתור ספיקא דיומא, כדי שהיהודים בגולה לא יכשלו בחילול החג.

לא ברור לי מדוע ממשיכים לחגוג בגולה יום טוב שני של גלויות למעלה מ-1,600 שנה לאחר שנקבע לוח השנה העברי הקבוע. בעיניי, זה אנכרוניזם לשמו. היהדות הרפורמית אימצה את מנהג ארץ ישראל וביטלה את יום טוב שני של גלויות כבר לפני קרוב ל-200 שנה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.9.21

* השלום של אבו-מאזן – המשפט המשמעותי ביותר בנאומו של אבו מאזן: "זה המסמך שיש למיליון פלשתינאים יחד עם מפתחות בתיהם. על אף זאת אנחנו לא מצליחים לחזור לשטחנו, בגלל החוקים הישראליים המסרבים להכיר בחוקים הבינלאומיים המדגישים את זכות הפליטים הפלשתינאים לשיבה".

כלומר, לצד להג "אקיבוש", הוא אומר בפירוש שגם אם ישראל תיסוג לקווי 4.6.67, תגרש את מאות אלפי היהודים מיהודה, שומרון ומזרח ירושלים ותקים מדינה פלשתינאית, זה לא יספק אותם ולא יהיה שלום. וגם אם ישראל תתקפל בפני האולטימטום ותיסוג בתוך שנה, זה לא ירצה אותם. הם אינם מוכנים לוותר בשום אופן על דרישת ה"שיבה".

לכן, כאשר הוא משקר באומרו שהרש"פ לא דחתה אף הצעת שלום, כוונתו היא שההצעות של ברק, אולמרט ואובמה למדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") אינן נחשבות הצעות שלום, כי אינן כוללות את ה"שיבה".

זו כוונתם של הפלשתינאים: נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 וגירוש כל תושביה ב"פתרון שתי המדינות"; לא "שתי מדינות לשני עמים". הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים מהקו הירוק מזרחה, והטבעת כבשת הרש של ישראל מהקו הירוק מערבה במיליוני פלשתינאים חמושים במפתחות; מדינה שבשום אופן לא תהיה יהודית.

על כך ורק על כך נטושה המלחמה – על זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית בארץ ישראל. ועל כך לעולם לא נתפשר.

* נאום השקרים – בנאום השקרים שלו בעצרת האו"ם, שיקר אבו-מאזן, בין השאר, בטענה שהפלשתינאים כיבדו ומכבדים את הסכם אוסלו. שקר וכזב. בהסכם אוסלו א' ישראל התחייבה לסגת מעזה ויריחו והפלשתינאים, בתמורה, התחייבו לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה לחלוטין. הפלשתינאים רק הגבירו את הטרור. אף על פי כן, ישראל חתמה עמם על הסכם אוסלו ב' שבו התחייבה לסגת מכל שטחי A ו-B ובהם כל הערים הפלשתינאיות ובתמורה הפלשתינאים התחייבו שוב לשים קץ למאבק המזוין והטרור. ישראל ביצעה את חלקה ללא כחל ושרק. הפלשתינאים לא מילאו את חלקם אפילו יום אחד. להיפך, הטרור רק גבר והגיע לשיאים שלא היו כמותם מאז קום המדינה.

* הדרך לשלום – שעה שאבו מאזן נשא את נאום האולטימטום המלחמתי, התכנסו בעיראק 300 מנהיגים, שיעים וסונים, וקראו לשלום ונרמול עם ישראל במסגרת הרחבת הסכמי אברהם.

הסכמי אברהם הם הדרך לשלום אמת במזרח התיכון. משמעות הסכמי אברהם היא שלמדינות ערב נמאס להיות בנות ערובה של הפלשתינאים. הן רוצות לקדם את האינטרסים שלהן, והאינטרס שלהן הוא שלום עם ישראל. נאומו של אבו-מאזן הוכיח בעליל שאין לנו פרטנר פלשתינאי לשלום. כעם שוחר שלום, עלינו לחתור לשלום אמת עם פרטנרים המקבלים את קיומה של מדינת ישראל ורוצים בשלום אתה. לכן, כל מאמצי השלום של ישראל צריכים להיות מוקדשים להרחבת הסכמי אברהם והעמקתם.

* סכנה לעולם החופשי – כיפת ברזל היא כלי הגנתי מובהק, שנועד להגן על אזרחי ישראל מפני פשע נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית.

כאשר ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב פועלים לסיכול מימון ההצטיידות של כיפת ברזל, והצליחו בינתיים לעכב אותו – הם מעידים על עצמם שהם תומכים בחמאס ובירי הרקטות.

ה"פרוגרסיבים" הרדיקלים הללו מהווים סכנה ממשית לעולם החופשי ובראש ובראשונה לארה"ב.

ומדוע אני מציב את הביטוי "פרוגרסיבים" במירכאות? פרוגרסיבים = מתקדמים. מה בדיוק מתקדם באנטישמיות? איזה מסר של קדמה יש בתמיכה בטרור אסלמיסטי קנאי?

* מעז יצא מתוק – האנטישמים הרדיקלים בבית הנבחרים האמריקאים חגגו יומיים את הישגם – הוצאת מימון כיפת ברזל מן התקציב. לא חלפו יומיים ובית הנבחרים על שני אגפיו התאחד במפגן ידידות ואהדה לישראל, כאשר העביר את הסיוע ברוב של 420 נגד 9. יש לקוות ש-9 האנטישמים הרדיקלים לא יבחרו עוד לבתי הנבחרים ושהדמוקרטיה האמריקאית תהיה נקיה מאנטישמיות.

קשה שלא לשמוח לאידה של התועמלנית הארכי-אנטישמית הרדיקלית הנתעבת ראשידה טליב לנוכח המפלה.

* לשון מאזנים אנטישמית – הרוב הגורף, הדו-מפלגתי, בהצבעה על מימון כיפת ברזל, מעיד על התמיכה הרחבה בישראל בציבור האמריקאי ובקרב נבחריו. אבל אסור לנו להיות שאננים. כדאי לנתח את האירוע כולו, כדי להבין היכן הסכנה.

הסיוע הזה נכלל תחילה בתקציב הפדרלי והוצא ממנו. הסיבה לכך, היא שהגרעין האנטישמי הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית הודיע שיצביע נגד התקציב אם הוא יכלול את מימון כיפת ברזל.

הצבעה על התקציב היא הצבעה של השלטון מול האופוזיציה. כיוון שהרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים זעום, אם האנטישמים היו מצביעים נגד התקציב, הוא היה נופל וארה"ב הייתה משותקת. מצב זה חייב את ביידן למשוך את הסיוע מן התקציב ולהעבירו בדרך עוקפת תקציב.

מכך אנו למדים על שתי סכנות. האחת היא הפנאטיות והנחישות של האנטישמים הרדיקלים, שהאנטישמיות שלהם עומדת מעל כל אינטרס, והם מוכנים להפיל תקציב של ממשל דמוקרטי, למען האינטרס האנטישמי. השניה, חמורה יותר, היא שהמיעוט האנטישמי הוא לשון המאזנים בבית הנבחרים, ולכן, למרות שהוא קטן מספרית, כוחו הפוליטי רב. השילוב של העוצמה הפוליטית עם הנחישות והאובססיה, הופכת לסכנה ממשית.

על ידידי ישראל ויהדות ארה"ב לפעול לטיהור מוחלט של בתי הנבחרים מנציגות אנטישמית.

* אני זוכר היטב את המספר 48 – השוקניה החליטה להמתיק את החג לקוראיה, בפשקוויל נאצה נגד מדינת ישראל של אחת, סנא כנאנה, תחת הכותרת "אני לא סולחת". היא לא סולחת ליהודים על כך שהקימו מדינה. היא לא סולחת ליהודים שעולים לארץ כדי לגזול עוד אדמות פלשתינאיות. היא לא סולחת על פרויקט "תגלית" שנועד לשטוף את המוח לעוד יהודים שיבואו לגזול את אדמותיה. היא לא סולחת ליהודים השמאלנים שפועלים לצדה נגד "הכיבוש" כשבעצם גם הם גזענים. דוגמית: היא לא סולחת "לכל יהודי שבוחר לקרוא 'מחבלים' לילדים הפלשתינאים שהכיבוש קילקל את חייהם והפך אותם לאסירים ביטחוניים, כדי להקל את כובד העוולות של גזילת החופש מאותם פלסטינים הרובץ על מצפונו", וכו' וכו' וכו'.

חשוב לקרוא פשקווילים כאלה. חשוב שנבין עד כמה חסרת שחר האמונה הנאיבית שהסכסוך הוא על "אקיבוש" ואם "רק תצאו מהשטחים" יהיה טוב הו יהיה טוב כן.

כנאנה מסיימת את פשקווילה כך: "אני לא סולחת! ואם הייתי אלוהים הייתי מצווה על כולם [כל היהודים א.ה.] לצום 48 ימי כיפור, כדי שיזכרו טוב מאוד את המספר 48 ואת המשמעויות שהוא טומן בחובו בזיכרון הקולקטיבי של בני עמי".

אז אני רוצה להרגיע את כנאנה. אני זוכר טוב מאוד את המספר 48. 48' היא השנה שבה הושם קץ לעוול הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית – העדר הגדרה עצמית וריבונות לעם היהודי במולדתו, שגרמה לו לנוע ולנוד, נרדפים ונטבחים בפזורות הגולה. 48' היא השנה שבה נעשה הצדק ההיסטוריה הגדול – חידושה של הריבונות היהודית במדינת לאום יהודית בארץ ישראל. 48' היא השנה שבה הוגשם חזון הדורות של העם היהודי לעצמאות בארצו. 48' היא השנה שבה סוכל הניסיון של ערבי א"י, שדחו את תכנית החלוקה, להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שנתיים וחצי אחרי השואה. 48' היא השנה שבה מדינת ישראל הקטנה ניצחה את כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה על מנת לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. 48' היא השנה שבה נפתחו שערי המולדת למיליוני יהודים בעולם שהגיעו בהמוניהם לארץ ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל שחרר את חלקה של ירושלים, בירת ארץ ישראל והעם היהודי שהייתה לבירתה של מדינת ישראל. 48' היא השנה שבה צה"ל הרחיב את גבולות המדינה ושחרר חבלי מולדת רבים שעל פי תכנית החלוקה של האו"ם, שהיהודים קיבלו בשמחה, יועדו למדינה הפלשתינאית – בשל תוקפנותם של הערבים שדחו אותה בדם ואש. 1948, היא תש"ח, היא שנת מפנה בתולדות העם היהודי, שכיהודי אני נוצר אותה ואת זכרה כשנה החשובה והטובה ביותר בתולדות העם היהודי וכאחת החשובות והטובות ביותר בתולדות האנושות. ולכן, כיהודי, אני חוגג בכל שנה את חג העצמאות, אחד החגים החשובים והאהובים ביותר בלוח השנה העברי.

ולערביי ארץ ישראל אני מציע להפסיק להתבכיין ולהתחיל בחשבון נפש על האסונות שהמיטו על עצמם ושהם ממשיכים להמיט על עצמם. כנאנה והפשקוויל שלה מאותתים שבכוונתם להמשיך להמיט על עצמם אסונות ולהמשיך להתבכיין, ליילל, להתקרבן ולהתמסכן.

* אחריות החברה הערבית – ההאשטאג "חיי ערבים נחשבים" נועד להעלות על סדר היום הציבורי והתקשורתי את נושא האלימות והרצח במגזר הערבי. אכן, זה נושא חשוב ויש להעלות אותו לסדר היום ולתבוע מהממשלה ומהמשטרה מעשה. אולם השימוש בכותרת "חיי ערבים נחשבים" אינו תמים. ההשראה היא מחאת האפרו-אמריקאים בארה"ב "חיי שחורים נחשבים". שם המחאה הייתה נגד אלימות המשטרה כלפי השחורים. כאן מדובר באלימות פנימית, של ערבים נגד ערבים. שם הביקורת הייתה על שיטור יתר נגד שחורים. כאן הבעיה היא שיטור חסר.

התביעה מהמדינה ומהמשטרה להחזיר את הריבונות למגזר הערבי צודקת מאוד. אולם על החברה הערבית לעשות חשבון נפש בתוכה. מדוע כאשר נכנסת משטרה לפעול בכפרים ערביים, היא נתקלת במיני-אינתיפאדה מקומית אלימה, כאילו מדובר בכוח כיבוש שנכנס לכפר?

האירוע שחולל את המחאה היה הרצח בחתונה בטייבה. למה בדקות הספורות שחלפו בין הרצח להגעת המשטרה, מיהרו בעלי האולם לשטוף את זירת הרצח ולשבש את החקירה?

המאבק באלימות במגזר הערבי מחייב שינוי תרבותי דרמטי בחברה הערבית.

* פשיעה לאומנית ופלילית – מתנגדי הירתמות השב"כ למלחמה באלימות במגזר הערבי, ועל פי פרסומים בתקשורת גם ראשי השב"כ נמנים עמם, טוענים שאין זה מייעודו של השב"כ לעסוק בעניינים פליליים ובפשיעה אזרחית.

זה נכון, אך לאחר הפרעות בעת מבצע "שומר החומות" קשה להתייחס לסוגיית הנשק הבלתי חוקי והפשע במגזר הערבי כאל נושא אזרחי בלבד. אי אפשר להתייחס לטרור החקלאי כסוגיה פלילית נטו. יש כאן שילוב של פשיעה פלילית ולאומנית, המחייבת שילוב ידיים של המשטרה והשב"כ.

עיקר המיקוד צריך להיות בסוגיית הנשק הבלתי חוקי, שעלול להיות מופנה אלינו בשעת מלחמה עתידית, ולכן זהו לבטח נושא שהשב"כ נועד להיות מעורב בו.

אפשר להגביל את מעורבות השב"כ בזמן, למשל שנתיים, ולאחר מכן הממשלה תבחן אם יש צורך להאריך את המשימה.

בינתיים, יש כבר מי שמשתמשים ברעיון של שימוש בשב"כ להתמודדות עם האלימות ככלי לתקוף את המדינה השנואה. למשל, רוגל אלפר סבור שהמדינה מנצלת את האלימות במגזר הערבי כדי להעמיק את ה"אפרטהייד" – משטרה אזרחית ליהודים, "שטזי" לערבים. אבל אצל אלה, כל מה שישראל תעשה יהיה מש"ל – ישראל היא מדינה פושעת ואין לה זכות קיום. הן באותו פשקוויל מגדיר אלפר את פרעות תשפ"א "מלחמת עצמאות פלסטינית, ששורשיה בנכבה המוכחשת". כלומר, השורש לטרור הוא ה"נכבה", כלומר הקמתה של מדינת ישראל, ולכן כל עוד היא קיימת, הטרור נגדה מוצדק.

אגב, אלפר, למה "שטזי" ולא "גסטפו"? מה קרה?

* אבדן הפחד – אני רואה זיקה ישירה בין הירי על ביתו של ניצב חכרוש לבין דריסת השוטרים בנהריה. אלה שני ביטויים של אובדן הפחד מפני המשטרה, של אובדן המשילות והריבונות במגזר הערבי.

אחרי מאה ימי חסד ניתן לומר לממשלת בנט שהיא אינה יכולה להסתתר מאחורי מחדלי ממשלות נתניהו ועליה לחולל שינוי דרסטי.

* המתמטיקה של הקורונה – כאשר משרד הבריאות מדווח ש-85% מהחולים החדשים במצב קשה אינם מחוסנים, כדאי לזכור שאחוז המחוסנים גבוה מאוד (כמדומני בין 80%-90%), כלומר שהסיכוי לתחלואה קשה של בלתי מחוסנים אינו רק פי 6 משל המחוסנים, אלא הרבה הרבה יותר גבוה, בערך פי 40!

לפי נתוני פרופסור ערן סגל ממכון וייצמן, מקרב 6 מיליון מתחסנים, נוספים בכל יום כ-27 חולים במצב קשה, ומתוך 600 אלף לא מתחסנים נוספים מדי יום כ-58 חולים קשה. המסקנה היא שללא הסירוב היו מתווספים בכל יום כ-30 חולים קשה במקום 85. את הדברים אמר פרופ' סגל ב-14.9, על סמך הנתונים עד 13.9. מאז חלפו כשבועיים, והמגמה הזאת התחזקה.

בראיון לרשת ב' סיפר פרופ' מסעד ברהום, מנהל המרכז הרפואי בגליל (נהריה), ש-93% מקרב חולי הקורונה המאושפזים במרכז אינם מחוסנים. מבין החולים קשה – 100% (!) אינם מחוסנים, ומכאן שגם 100% מהמונשמים ו-100% מהמחוברים לאקמו אינם מחוסנים.

המשמעות דרמטית. למשל, אדם בן 51, שאינו חולה קורונה ונזקק לאקמו, נפטר כתוצאה ממחסור במכשירי אקמו שהוקצו, כמו רוב המכשירים, ללא מחוסנים.

ולכן, עם כל הכבוד לדורון גולדברג – כאזרח שאכפת לו, אמשיך להשתמש בבמות שלרשותי כדי להשמיע צעקה, גם אם הוא ימשיך לגדף ולכנות אותי "שרלטן המעמיד פני מומחה בנושא שאינו מבין בו דבר וחצי דבר". מדובר כאן בשאלה מוסרית ממדרגה ראשונה, שאלה של חיים ומוות, ועמדתי מבוססת על מסד נתונים חד-משמעי שאינו ניתן לערעור וקונצנזוס מוחלט של כל מנהלי בתי החולים, כל מנהלי מחלקות הקורונה, כל הרופאים והצוותים הרפואיים שקורסים תחת נטל המגיפה, ומסבירים שהגל הרביעי הוא גל הבלתי מחוסנים. בנושא המקצועי אין באמת ויכוח. הוויכוח הוא על השאלה המוסרית.

* חובת הרופא – לנוכח גל הבלתי מחוסנים והעומס על בתי החולים, עולים יותר ויותר קולות הקוראים להעדפת טיפול במחוסנים על פני טיפול בלא-מחוסנים. זו הצעה מסוכנת ומדרון חלקלק, אם החברה תאפשר לרופאים שיקול דעת בהחלטות, שלא על בסיס מקצועי נטו.

איני אוהב את שיח הזכויות, שיש בו מן הפינוק, האגואיזם והילדותיות. אני מעדיף את האתיקה היהודית המבוססת על חובות, מחויבות ואחריות. לכן, לא אדבר על זכות האדם לקבל את הטיפול המיטבי, אלא אל החובה של הרופא לתת את הטיפול המיטבי לכל חולה, ללא משוא פנים. אסור להתפשר על כך.

* החדשות הטובות – א. הניסוי של פייזר על חיסון ילדים בני 5-12 הצליח לחלוטין. בשבועות הקרובים FDA יאשר את החיסון ומיד אחריו גם משרד הבריאות שלנו. ב. מנכ"ל "מודרנה" הודיע שבקרוב החיסונים יהיו זמינים גם לתינוקות.

משמעות החדשות היא שהאנושות קרובה להדברת המגפה.

* חיסון נגד טרללת – הלוואי שימציאו חיסון נגד טרללת. הבעיה היא שהמטורללים יסרבו לקחת אותו.

* על קורונה ופוליטיקה – המאבק בקורונה אינו עניין אידיאולוגי. למעט ליברטריאנים רדיקלים, שמתנגדים לכל מעורבות של המדינה בכל נושא ללא תנאי – אין בנושא הקורונה ימין או שמאל. יש אידיאולוגיה אחת הנוגעת לקורונה – רצון לגבור על המגפה תוך נזק מינימלי למשק ולכלכלה. כיוון שאין מחלוקת אידיאולוגית בנושא הקורונה – כל מחלוקת פוליטית על הקורונה היא מזויפת ונובעת רק מפוזיציה. התנגדות לממשלה או תמיכה בה, בהתאם למיקום הפוליטי.

בנט וסביבתו מאשימים את נתניהו שהוא נקט במדיניות של סגרים, והיה עם יד קלה על השלטר. נתניהו ואנשיו מאשימים את בנט באדישות וחוסר מעש בנוגע לקורונה. האמת היא שההאשמות של שני הצדדים אינן נכונות.

ההבדל בין נתניהו לבנט הוא שנתניהו פעל בעידן של טרום חיסון ובנט בעידן החיסון. נתניהו לא הטיל "סגר פוליטי" כמו ההאשמות המגוחכות שהופנו אליו בעיקר מצד הבלפוריאדה ולא שש לסגרים, אלא הטיל סגרים כי לא הייתה ברירה, לא הייתה כל דרך אחרת ולא בכדי בכל העולם הוטלו סגרים. בלי הסגר, המדינה הייתה מאבדת שליטה על המגפה ומערכת הבריאות הייתה קורסת. היום, כאשר רוב האוכלוסיה מחוסנת, אין צורך בסגר ובהגבלות מיותרות, לא בישראל ולא במדינות אחרות.

אילו בנט היה ראש הממשלה בתחילת הקורונה, אין ספק שהוא היה מטיל סגרים (ונתניהו כראש האופוזיציה היה מאשים אותו ב"סגר פוליטי"). אילו נתניהו היה ראש הממשלה היום, הוא לא היה מטיל סגרים מיותרים, ואילו הטיל, הציבור לא היה משתף פעולה.

אין לי ספק שאילו בנט היה ראש הממשלה ואז ונתניהו היה ראש הממשלה היום – כל אחד היה נוהג אחרת ומקבל החלטות שונות, אבל האסטרטגיה הכללית הייתה אותה אסטרטגיה. והשוני בהחלטותיהם לא היה נובע מכך שנתניהו איש ימין ולעומתו בנט הוא איש ימין, אלא כי שני אנשים שונים לא היו נוהגים בדיוק אותו הדבר.

מה שעוד משותף לשתי התקופות, היא הביקורת השקרית והמרושעת של הרל"ב – של רק- לא-ביבי אז, ושל רק-לא-בנט עתה.

* נשוב לרחובות – פעילה מרכזית בגרעין הקשה של הבלפוריאדה איימה, שאם בנט לא יחליט על ועדת חקירה ממלכתית בנושא הצוללות נשוב לרחובות.

להערכתי, אם הוא יחליט על ועדת חקירה, תמצא במהרה תואנה אחרת לשוב לרחובות, כי הבעיה האמתית היא בעיית גמילה.

* בית המשפט העליון כפוף לחוק – כאשר הוגשו העתירות שקראו לפסול את נתניהו מלכהן כראש הממשלה כתבתי בביטחון מוחלט שהעתירה תידחה ברוב של 11:0. כך היה, כפי שידעתי בוודאות. לאחר מכן כתבתי, שאילו היו בבית המשפט העליון 111 שופטים, העתירה הייתה נדחית ברוב של 111:0.

מי שהופתעו מפסק הדין, היו אלא שמאמינים לאגדה שבג"ץ הוא סניף של מרצ, ואלה שחושבים שבג"ץ עובדים אצלם, כסניף של מרצ. אלה ואלה מתארים תמונה מדומיינת, רחוקה מן המציאות.

למה בית המשפט פסק כפי שפסק? כי החוק בנדון הוא חד-משמעי ובניגוד לאגדות, בית המשפט אינו פוסק בניגוד לחוק, בוודאי בניגוד לחוק יסוד, בוודאי בסוגיות פוליטיות ובפרט כאשר החוק חד-משמעי ואין בו פתח לפרשנות. אפשר לשנות את החוק, אך כל עוד זה החוק, בין המשפט אינו יכול לפסוק אחרת.

בראיון לנחום ברנע וטובה צימוקי, עם צאת הביוגרפיה שלה, נשאלה נשיאת בית המשפט בדימוס דורית בייניש, שנחשבת לאחת השופטות האקטיביסטיות ביותר, איך הייתה מצביעה אילו הייתה בהרכב. תשובתה הייתה חד-משמית. גם היא הייתה מצביעה נגד. והיא הסבירה: "לא הייתה אחיזה בחוק לפסילת נתניהו. כשיוצאים נגד רצון כל כך מפורש של הציבור, צריך אחיזה בחוק. בתנאים שהיו – נתניהו נבחר, מאחוריו עמדה קואליציה רחבה ולא היה בסיס לפסילה בחוק – בג"ץ לא יכול היה לנהוג אחרת. כאשר בית המשפט דן בנושאים שיש להם השלכות פוליטיות, הוא הולך על חבל דק. יש קו שאסור לו לחצות אותו. פסילת נתניהו הייתה צעד רחוק מדי… ליכולת של בית המשפט להתערב יש גבולות: תמיד יש למצוא עילה חוקית".

מי שסבור שבג"ץ רשאי לפסוק בניגוד לחוקי המדינה, אינו מדבר על מדינת חוק ולא על דמוקרטיה, אלא על שלטון מסוג שלא היינו רוצים לחיות בו. על פי מאמריו של פרופ' מרדכי קרמניצר, תפקידו של בית המשפט העליון לפסוק בכל נושא על פי עמדתו הפוליטית של קרמניצר. לא בכדי, אדם כקרמניצר אינו ראוי להיות שופט. אם כי סביר להניח, שאילו היה שופט, והייתה על כתפיו אחריות של שופט, הוא היה נוהג כשופט, בניגוד לכתיבתו.

* והרי התחזית – כותרות כל העיתונים וכל מהדורות החדשות כשיתפרסם דו"ח ועדת החקירה הממלכתית על אסון הר מירון יהיו: א', ב' ו-ג' יודחו מתפקידיהם. על A, B ו-C לא יוטלו תפקידים ניהוליים / פיקודיים בעתיד. לעומת זאת, המסקנות וההמלצות המקצועיות יידחקו לקרן זווית. כך היה תמיד בוועדות החקירה הממלכתיות והמשפטיות. הוועדות הללו הן גוף שיפוטי והן מתנהלות כמו משפט. יש בו נאשמים (שאינם מוגדרים כך באופן פורמלי), המצוידים בעורכי דין, שמטרתם להוציא אותם זכאים או להמעיט באשמתם ובעונשם, ולא לסייע לחקר האמת.

אני מאמין בתחקיר מקצועי, של אנשי מקצוע. ועדת תחקיר כזו צריכה לכלול בתוכה משפטן שיעסוק בצדדים המשפטיים והחוקיים, אבל מטרתה היא להגיע לחקר האמת על מה שקרה ולהצביע על הלקחים המקצועיים כדי למנוע זאת בעתיד.

* מקום קבורתו לא נודע – בפרשת "וזאת הברכה", שאותה נקרא בשמחת תורה הבעל"ט, מסופר על מותו של משה ונאמר: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

למה מקום קבורתו של משה לא נודע? כדי למנוע הפיכתו למקום פולחן; לאתר עליה לרגל להשתטחות על קבר הצדיק וכל עבודה זרה ממין זה.

ובאסון בהר מירון נוכחנו כמה חוכמה יש ברעיון הזה.

          * ביד הלשון

להניא / להניע – מתוך כתבה ב-ynet: "בשיא המאבק מִסְפָּר חשפניות, ובהן גם אוליצקי, עלו לירושלים כדי לפגוש את חברת הכנסת מיכל רוזין, וניסו להניע אותה מלתמוך בחוק".

מה פירוש להניע מ…? להניע, פירושו לעורר לפעולה, לדחוף לעשיה. אפשר להניע ל… לא להניע מ…

הכוונה היא להניא – למנוע, לעכב, להשפיע על מישהו להימנע מעשיה. כלומר, ההיפך הגמור. החשפניות ניסו, ללא הצלחה, להניא את ח"כ רוזין מלתמוך בחוק האוסר מופעי חשפנות.

הצליל של הֵנִיא והֵנִיעַ דומה, ההבדל הוא של אות גרונית אחת בסוף המילה, אולם המשמעות היא הפוכה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.9.21

* גאווה – הצלחת הבריחה מכלא גלבוע ושרשרת הכשלים והמחדלים שגרמו לכך, יצרו תחושות בושה והשפלה לישראל וכרסמו בכושר ההרתעה שלה. הלכידה המהירה של ארבעה מן המחבלים, כולל שני הבכירים שבהם, ונקווה שגם לכידת השניים הנותרים קרובה, איזנו במידה מסוימת את הבושה, והביאו לגאווה ביכולות של שב"כ, המשטרה וצה"ל.

חשוב מאוד להפיץ את התמונות של המחבלים המבוהלים, המושפלים וחסרי האונים נכבלים, עיניהם מכוסות בפלנלית, למען יראו זאת הפלשתינאים וכדי לתקוע סיכה בבלון האופוריה שלהם מאז הבריחה.

ההגעה אל זביידי וחברו בידי יחידת הגששים במילואים מרעול, היא ביטוי להפקת לקחים. היחידה הוקמה בעקבות חטיפת שלושת הנערים, וכדי לשפר את יכולת הגששות ואיתור נעדרים ובמקרה זה – מבוקשים. היחידה הוכיחה את עצמה.

סימן חיובי נוסף בפרשה הוא שהמחבלים שברחו לא קיבלו סיוע ממשי מערביי ישראל, כפי שאולי ציפו בעקבות מאורעות תשפ"א בעת מבצע "שומר החומות". עם זאת, כמובן שבחקירה יש לברר אם בכל זאת היו להם סייענים, ואם כן, יש להגיע אליהם ולהענישם במלוא החומרה. ראויה לכל שבח המשפחה הערבית שדיווחה על חוליית המחבלים שנמלטה לנצרת והביאה ללכידתה. חשוב מאוד להציב אבטחה למשפחה הזאת.   

* כשל בסיסי – בדברים שכתבתי בעקבות האירועים במסוף קרני שבהם נהרג בראל שמואלי, יצאתי נגד האוטומט של עריפת ראשים, בזכות הגיבוי למפקדים ולחיילים ששוגים בשיקול הדעת המבצעי ובזכות תרבות של תחקיר לצורך הפקת לקחים ולא של חקירה משפטית לצורך חיפוש אשמים והדחתם.

גם בפרשת הבריחה מכלא גלבוע הדבר החשוב ביותר הוא להפיק לקחים ולתקן את הליקויים, אבל במקרה הזה לא יהיה מנוס ממסקנות אישיות. אין המדובר כאן בשיקול דעת מוטעה בסערת קרב. מדובר כאן במחדל חמור, שרשרת של מחדלים מבישים, שמעידים על כשל בסיסי ויסודי ארוך טווח במערכת. מדובר כאן ברעידת אדמה של השב"ס בסדר גודל של רצח רבין לאגף האבטחה בשב"כ. במקרה כזה, אי אפשר לסמוך על ממלאי התפקיד שהביאו את המערכת למצב כזה להישאר בתפקידם. כאן מדובר בשרשרת כשלים ושרשרת אשמה, החל מהסוהרת שנרדמה (כן, גם הש"ג אשם, כי הש"ג הוא הרמטכ"ל של העמדה שעליו הוא אחראי), דרך מפקד הכלא ועד נציבת השב"ס.

האם גם השר לביטחון פנים צריך לקחת אחריות ולהתפטר? כאן אין לי עמדה ברורה. מצד אחד, כאשר יש כשל עמוק כל כך במערכת, נכון לדרוש מהדרג המדיני, במקרה הזה שר הבט"פ, לשאת באחריות ולסיים את תפקידו. מצד שני, עומדת לזכותו של בר-לב העובדה, שהוא עדין חדש בתפקיד, רק שלושה חודשים. ואי אפשר בשלושה לתקן מערכת רקובה כל כך. אילו האירוע היה מתרחש למחרת כניסתו לתפקיד, כמובן שאי אפשר היה לצפות ממנו לשאת באחריות. אילו היה שנה בתפקיד, הוא היה חייב להתפטר. ברור שהרקב בשב"ס נעוץ בתקופה שקדמה לכניסתו לתפקיד. אולם יש לבחון את השאלה האם הוא ניצל את שלושת החודשים כדי ללמוד את המערכת, לבחון את כשליה, לעמוד על הרקב שפשה בה?

ברור שבר לב אינו אחראי לכך שבמשך שנתיים לא מונה נציב שב"ס, כחלק מהמסע הממשלתי להרס מדינת החוק ומוסדותיה. ברור שהוא אינו אשם במדיניות של קניית שקט בכל מחיר, שאינה שונה בהתנהלות מול המחבלים הכלואים ובהתנהלות הכוללת – אובדן הריבונות בגליל ובנגב ובערים המעורבות, האין אונות מול הטרור החקלאי, ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות מעזה וכו'. כל אלה הם ירושת הממשלה הקודמת. השאלה שיש לבחון היא מה בר לב עשה בשלושת חודשי כהונתו כדי לטלטל את המערכת.

* הנפש הטרוריסטית – שעה שכוחות הביטחון עסוקים במרדף אחרי 6 מחבלים רוצחים, כותב עופר כסיף: "נפש האדם שואפת לחופש. גם הנפש הפלסטינית. שום חומה ונקמנות מצד הכובש – בקציעות או בשאטה, בגדה, בעזה או בירושלים המזרחית, לא ימנעו מהעם הפלסטיני את המשך מאבקו הצודק לחופש. את סיום הכיבוש ואת שחרורו מהדיכוי הרצחני שמפעילה עליו ישראל".

אף מילה על מעשי הרצח האכזריים שבעטיים אותם מחבלים יושבים בכלא. וכאשר הוא מדבר על אקיבוש בעזה (!) משתמע מכך שהוא יתמוך בהמשך הטרור ורצח היהודים גם אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון ("הגדה") ומזרח ירושלים ("ירושלים המזרחית"), כי גם אז הוא יגדיר את יו"ש וירושלים שטחים קבושים תחת דיכוי רצחני שמפעילה ישראל. כיוון שכפי שהאוטו-אנטישמי הזה אמר לא פעם, אין זכות קיום למדינה יהודית. ולכן, כל עוד מדינה יהודית קיימת – עצם קיומה הוא "קיבוש" ו"דיכוי" ולכן זכותה של הנפש הפלשתינאית שוחרת החופש לרצוח יהודים.

* שליח השטן – מתוך מטרות החינוך הממלכתי, כפי שהן מופיעות בחוק החינוך הממלכתי:

– להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

– ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל.

– ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם.

הנוסח הזה הוא מתוך תיקון לחוק החינוך הממלכתי, שהכנסת אישרה בשנת 2000, כאשר שר החינוך היה יוסי שריד, מנהיג מרצ. איני אוהב את הנוסח. חסרים בו ערכים חשובים, כמו חינוך לציונות ולהכרה בזכותנו על ארץ ישראל. אך גם הנוסח הזה מבטא את המחויבות הלאומית והפטריוטית של מערכת החינוך.

ונשאלת השאלה – איך אדם כמו רם כהן, תומך מוצהר באויבי ישראל ובטרור נגד אזרחי ישראל, מורשה להיות איש חינוך ועוד מנהל בית ספר במדינת ישראל, שאלו מטרות החינוך המוצהרות שלה, החקוקות בחוק החינוך? איך אדם שאחרי בריחת מחבלים רוצחים מן הכלא כותב: "לחשוב על כוחות הנפש, הפחד, ההעזה, הנחישות והיצירתיות של אותם אנשים שחפרו באדמת כלא גלבוע כדי לזכות בחירותם ואי אפשר שלא להרגיש הזדהות. ברור שעתה נצא לציד אדם. מאות חיילים חמושים בתתי מקלעים יצאו לציד אדם. הבורחים הם חלק מהמאבק האלים של העם הפלשתינאי. תגובה לאלימות שלנו כלפיהם. כן אי אפשר להעריך 'טרוריסטים' [המירכאות במקור א.ה.] שפוגעים בחפים מפשע. אך אנו פוגעים בחפים מפשע כל הזמן"; איך אדם כזה יכול לנהל בית ספר במדינת ישראל? ומי ההורים המטומטמים וחסרי המודעות, ששולחים את ילדיהם להתחנך בבית ספר שעוכר ישראל זה הוא המנהל שלו?

ומה שכואב יותר מכל, הוא שהאיש מנהל בית ספר על שם נתן אלתרמן. הרי הוא מחנך לכל מה שהיה בזוי, נקלה ומעורר סלידה בעיניי אלתרמן, ונגד כל מה שהיה ציפור הנפש שלו.

בעיניו הנבואיות ניבא אלתרמן כבר ב-1970 את תופעת רם כהן, והזהיר שזו התופעה היחידה שיכולה להביס את ישראל. וכך כתב בשירו האחרון סמוך למותו:

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

דומה שרם כהן, המחנך הדגול, הוא שליחו של השטן, בקומו לבצע המזימה.

* הערצת לוחמי החופש – בערב החג, לאחר בריחת המחבלים מכלא גלבוע, כתבתי את התחזית: "ביום חמישי ב'הארץ' – שורת מאמרי הערצה ללוחמי החירות שיצאו אל החופש".

מתוך "הארץ", יום חמישי 9.9. הכותרת הראשית (!), לפחות במהדורה המקוונת, אינה ידיעה אלא פשקוויל של עמירה הס, שחגגה את הניצחון הפלשתינאי. ותיארה בהרחבה את ביטויי הגאווה והשמחה על הבריחה ובעיקר על ההשפלה של ישראל.  גדעון לוי: "ששת האסירים הפלסטינים הנמלטים הם לוחמי החופש הכי נועזים שאפשר להעלות על הדעת… אי אפשר להטיל ספק בצדקתה [של ה"התנגדות האלימה", שם מכובס לטרור א.ה.]. מותר להם להתנגד באלימות לכיבוש שהוא אלים ואכזרי יותר מכל טרור פלסטיני… תנאי המאסר שלהם הם חרפה, והם לא עומדים בשום מבחן של זכויות אדם ואנושיות…" לוי מספר על חברותו האישית עם הארכי-טרוריסט הרוצח זביידי, אותו הוא מכנה "קורבן וגיבור", והוא מספר שזביידי "רצה בשלום עם ישראל, אבל בתנאים של צדק וכבוד לעמו". שלום של צדק וכבוד לעמו פירושו שלום ללא מדינה יהודית במזה"ת. כלומר לא שלום עם ישראל אלא על חורבותיה של ישראל. חנין מג'אדלה התבכיינה על החיפושים אחר המחבלים בכפרים ערבים, וכותרת המאמר: "להיות ערבי כשהיהודים בפניקה". אורי משגב מלין על התגובה הציבורית בישראל, שבוחנת את המחדלים ומחפשת את הדרך למנוע מקרים אלה ועסוקה במצוד אחרי המחבלים. בעיניו הבריחה צריכה לעורר תגובה אחרת: "להתעמת בעיניים פקוחות עם נושאי הליבה שעומדים בבסיס האירועים: המצור בעזה, ירושלים, הכיבוש, בעיית האסירים". וכמובן "הגטו בעזה", שעצם השימוש במושג המאוס הזה הוא הכחשת שואה. הוא משווה את בריחת האסירים לבריחת אסירי אצ"ל ולח"י מהכלא הבריטי. אני משווה את הבריחה שלהם לבריחות של צבי גור – רוצח הילד אורון ירדן, האנס הסדרתי בני סלע והרוצח הרצל אביטן.

עם זאת, אני חייב לציין שהופתעתי לטובה ממאמר המערכת. הוא ממש לא היה ברוח השוקניסטית. הוא הצביע על המחדלים החמורים בבריחה וקרא להקים ועדת חקירה חיצונית, לא לטייח את הכשלים ולא להסתפק בסוהרת שנרדמה, אלא לחקור את הדרגים הגבוהים ביותר כולל ראש השב"ס ולהפיק לקחים כדי שהדבר לא יקרה שוב בעתיד. כמובן שהמילה "מחבלים" לא הוזכרה במאמר, אך הם כונו "אסירים ביטחוניים" ולא "אסירים פוליטיים" כפי שהם מכונים בז'רגון השוקניסטי.

* רגע שפל – עמוס הראל, הפרשן הביטחוני המצוין של "הארץ", הוא ציוני, פטריוט וביטחוניסט; רחוק מאוד מהשוקניזם. במאמרו ביום שישי האחרון, הוא תקף את עמיתיו לעיתון, בלי לציין את שמותיהם ושם העיתון שבו הם כותבים, על אהדתם למחבלים שברחו.

"התמיכה של חלק מאנשי השמאל בישראל בצורך בהקמת מדינה פלשתינאית, גולשת לעתים להצדקה עקיפה של פעילות טרור. רגע שפל כזה נרשם ב-2001, במלאת שנה לאינתיפאדה, כששורת ארגוני שמאל, בהם בצלם והאגודה לזכויות האזרח, פרסמו מודעה בעיתונים ובה שמות קורבנות העימות משני הצדדים. זו כללה לא רק אזרחים פלשתינאים שנורו בידי צה"ל, אלא גם את המחבלים המתאבדים במועדון הדולפניריום ובמסעדה הירושלמית 'סבארו', לצד קורבנותיהם. חשבתי על כך השבוע כשכמה כותבים, דוק מצועף בעיניהם, התרפקו על אומץ לבם של לוחמי החופש, שהשכילו לברוח מכלא גלבוע. אין לזלזל בתושיה וביוזמה של האסירים בדרכם אל החופש, אבל מוטב לא להגזים עם הרומנטיקה. אחד האסירים הורשע ברצח נער תמים בן 18 שכל חטאו היה שעלה לטרמפ במכונית בגדה; חברו היה מעורב בפיצוץ מכונית ממולכדת, שממנו נהרגו אזרחים ישראלים".

* אנטישמיות – אין אנטי ציונות שאינה אנטישמיות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. היא התנועה שהגשימה ומגשימה ותמשיך להגשים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. מי שמתנגד לציונות מתנגד למימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מי שסבור שזכות זו מוקנית לכל עם זולת העם היהודי הוא אנטישמי. ואם הוא עצמו יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטו-אנטישמי.

בהגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה, IHRA –International Holocaust Remembrance Alliance, מוגדרת אנטישמיות, בין השאר: "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית". כל מי שמכחיש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית הוא אנטישמי על פי הגדרה. המדינות שכבר אימצו את הגדרת הציונות הנ"ל – ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, אלבניה, ארגנטינה, אוסטריה, בלגיה, בולגריה, קנדה, קפריסין, צ'כיה, יוון, גואטמלה, הונגריה, איטליה, ליטא, לוקסמבורג, מולדובה, הולנד, צפון מקדוניה, סרביה, סלובקיה, סלובניה, דרום קוריאה, ספרד, שבדיה, אורוגוואי וישראל.

האם יהודים שהתנגדו לציונות בראשיתה היו אנטישמים? לא. הם התנגדו כי לא האמינו שהרעיון מעשי, חששו שהוא עלול לסכן את העם היהודי, פחדו שהוא יגרום להאשמת היהודים בנאמנות כפולה וחיפשו פתרונות אחרים לעם היהודי. אולם היום, כאשר הציונות הביאה להקמת מדינת ישראל, וכאשר מדינה יהודית היא עובדה – התנגדות לציונות היא התנגדות לקיומה של מדינה, אך ורק בשל היותה יהודית. ולכן כל התנגדות כזו היא אנטישמית.

* מנסים להלך אימים – אש נורתה לעבר ביתו של ניצב ג'מאל חכרוש, הממונה על האגף לסיכול פשיעה ביישובים הערביים, שמתגורר בכפר כנא. מצד אחד, אפשר לראות במעשה ביטוי לאובדן הפחד ולתעוזה והחוצפה ההולכים וגוברים של גורמי הפשע במגזר הערבי. מצד שני, ניתן לראות בכך ביטוי ללחץ מפני שינוי כיוון ותחילת מלחמה של ממשלת ישראל וגורמי האכיפה נגד הפשיעה במגזר הערבי.

כך או כך, ברור שהמעשה נועד להלך אימים על המשטרה בכלל, ועל קציני המשטרה הערביים בפרט. עובדה זו חייבת לדרבן את הממשלה ואת המשטרה להגביר ביתר שאת את הלחץ ולהגדיר את שבירת הפשיעה הערבית כיעד לאומי ראשון במעלה.

* תסמונת מנגלה – המחבל שניסה לרצוח שוטר בירושלים הוא רופא. אין דבר מזוויע יותר מרופאים רוצחים, בין אם קוראים להם ג'ורג' חבש, בשאר אסד, צ'ה גווארה או ברוך גולדשטיין. אני מכנה זאת תסמונת מנגלה.

* פד"ס – איני סובל את ערד ניר. מאז ומתמיד חיוכו מדושן העונג והמתנשא, שביעות הרצון העצמית שלו מכלום, מניתוחיו הרדודים, המוטים, שתמיד "הוכיחו" את מש"ל, הפכו אותו בעיניי לפד"ס (פרצוף דורש סטירה). ומאז תחילת הקורונה – הנגיף הקצין את תכונותיו השליליות של ניר. הוא היה ליורם לס של התקשורת; לא באמירות ישירות ובוטות כשל לס, אבל באופן מתוחכם יותר.

באולפן שישי האחרון, הוא קפץ מעורו עם ה"אקדח המעשן" כביכול שמצא בעבור תאוריות הקונספירציה של סרבני החיסונים. הקלטה של משפט שאמר בכיר ב"פייזר" על כך שהעולם לומד מתוצאות החיסונים בישראל, ומה שקורה בישראל מאז החיסונים קורה לאחר מכן במדינות שהתחסנו אחריה, הוצגה בידיו כ"הוכחה" לתאוריה של "ניסויים בבני אדם" ומיד הוא פתח במתקפה על כך ש"הסתירו מאתנו" ו"לא ביקשו מאתנו רשות לביצוע הניסוי", ולכן זה "לא דמוקרטי"… וכאשר דפנה ליאל מיהרה להפריך את הקשקוש הוא הגיב בהתנשאות הזחוחה והיהירה הרגילה שלו; של מי שיודע הכל יותר מכולם.

כל התאוריה שלו מופרכת. ברור שהמדינה שהתחסנה ראשונה, היא זו שאפשר לבחון בה את תוצאות החיסון. וכי המדינה הראשונה שהתחסנה תלמד את הלקחים מהמדינה התשיעית שתתחסן? האם ממשלות ישראל הסתירו את העובדה שאנו הראשונים להתחסן? נתניהו התגאה בכך שאנו המדינה הראשונה שהתחסנה ו"כל מנהיגי העולם מתקשרים אליי". נפתלי בנט מתגאה בכך שאנו המדינה הראשונה שהתחסנה בחיסון השלישי, הבוסטר, ובהחלטתו הנועזת לא להמתין לאישור ה-FDA. אז מה החוכמולוג הזה מתהדר ב"סקופ" שהביא, כביכול? בסך הכל הוא הוכיח שהוא מגויס ליצירת אנדרלמוסיה בציבור ולמתן תחמושת לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כאילו מחלקות הקורונה אינן מלאות בקורבנות סרבנות החיסונים גם בלעדיו. והרי לעצמו הוא דאג כאשר התחסן פעמיים והבהיר שברגע שיהיה אישור ה-FDA הוא יתחסן גם בפעם השלישית. אבל את הנזק לחברה הוא ממשיך לגרום.

* המובן מאליו – משרד הבריאות הוציא למנהלי בתי החולים הנחיה, תחת הכותרת "אי התניית טיפול רפואי בהצגת תו ירוק", בזו הלשון: "נבקש להבהיר כי אין להתנות מתן טיפול רפואי (ובפרט לא טיפול חיוני או דחוף) בהצגת תו ירוק, קבלת חיסון או ביצוע בדיקת קורונה על ידי המטופל… לגבי מטופל שאינו מסכים להיבדק או למסור מידע על סטטוס החיסון / החלמה שלו, מומלץ לנקוט באמצעי זהירות, כמי שעלול להיות חיובי. באחריות הנהלות המוסדות להנחות את הצוותים המטפלים להתמגן בהתאם ולהגן על עצמם ועל מטופלים אחרים, בדרכים המקובלות". על החתום, ד"ר ורד עזרא, ראש חטיבת הרפואה.

ההנחיה הזו מובנת מאליה. בדיוק כמו שבתאונת דרכים יתנו אותו הטיפול לפצועים בלי לשאול מי אשם בתאונה. בדיוק כפי שיגישו אותו טיפול לטובע שטבע בחוף מוכרז עם מציל ולטובע שטבע בחוף לא מוכרז. גם מחבלים פצועים מקבלים את הטיפול המיטבי.

יש לדרוש הצגת תו ירוק, כדי לדעת אם להתמגן על פי הנחה שהנבדק חולה בקורונה. אבל אין להתנות טיפול.

על משרד הבריאות לפעול בכל דרך כדי לשכנע את הציבור לנהוג באחריות ולהתחסן, אך הטיפול צריך להיות ללא משוא פנים. אני בטוח שכך נעשה גם בלי האיגרת הזאת, שכנראה נכתבה בעקבות התסכול של הצוותים הרפואיים שנופלים מהרגליים בשל הטיפול בחולים הקשים הרבים, שאילו התחסנו לא היו מגיעים למצבם ובשל חששם של אנשי הצוותים הרפואיים מפני הידבקות במחלה או הדבקת מטופלים אחרים. התסכול מובן מאליו, אך המחויבות לשבועת היפוקרטס היא מוחלטת.

חבל שיש מי שמנצלים לרעה את העובדה שבכל מקרה יקבלו טיפול, ומרשים לעצמם לא רק לא להתחסן, אלא גם לא להיבדק. אולם נשאלת השאלה, למה מי שמרשים לעצמם גם לא להתחסן וגם לא להיבדק הולכים בכלל לטיפול במערכת שמבצעת "ניסויים בבני אדם" בלה בלה בלה ולא הולכים לטיפול אצל עוכרי המדע, המכשפות ורופאי האליל ששטפו את מוחם בפייק ניוז ובקונספירציות המטורללות על החיסונים.

* תמר זנדברג הפשיסטית – הידעת? תמר זנדברג היא פשיסטית. ולא רק היא אלא גם מרב מיכאלי. וכל זאת למה? בשל כתבה משותפת עם תשע השרות בממשלה. מסתבר שכל השרות, מתמר זנדברג עד איילת שקד מאמינות שיש קורונה והן אפילו בעד חיסונים. הוא שאמרנו – פשיסטיות, לא? כן, תפוצת נאטו ברשתות של כת המכחישים לרשומה נגד השרות הפשיסטיות. "השרות של ישראל מתאחדות. אין יותר ימין ושמאל. כולנו תומכות בפשיזם ושלילת זכויות… איזו תמונה מרגיזה של צביעות ושקר, תמונה כל כך מכוערת, שאפילו בימים מכוערים כימינו, לא רואים כל יום. עצוב לי שכולן החליטו להתאחד סביב ערכים פשיסטיים של סגרגציה ושלילת זכויות. דוגמניות הפשיזם החדשות הן מכל צדי המפה הפוליטית ומדגימות את השקר במלוא כיעורו. אף לא אחת מהן יצאה להגן על זכויות הילדים שלנו שהוגדרו מפיצי מחלות ועברו חופש גדול בו אסור היה להם ללכת לבריכה או לבקר במשחקיה. שלא נדבר בכלל על חוקי ה'טלאי הירוק' הפשיסטיים. צבועות, מגעילות ושקרניות".

ובינתיים נפטרה יולדת בת שלושים, סרבנית חיסונים. עוד קורבן שווא של תעמולת הכת.

* משוחרר מהבייס – הפרשנים מדברים על כך שבנט איבד את הבייס שלו ואין לו בייס חדש וזו חולשתו. ואולי להיפך? אולי דווקא כיוון שאין לו בייס (אם זה נכון) הוא יהיה משוחרר מהמחויבות לבייס, משוחרר מֵעריצוּת הבייס, ופשוט יעשה את הנכון והטוב למדינת ישראל.

* הסדר הנכון – תקווה חדשה הגישה הצעת חוק להגבלת כהונה של ראשי רשויות מקומיות. אני בעד, אבל קודם כל צריך להגביל את הקדנציות של ראש הממשלה ורק אח"כ לעשות כן גם בשלטון המקומי.

* איפה הייתי ב-11 בספטמבר – לאחר מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2021 הייתה נפוצה האמירה, שכמו ברצח קנדי, כל אחד יזכור בדיוק איפה היה כאשר שמע על מתקפת הטרור. ואכן, אני זוכר. זוכר בדיוק.

באותו יום יצאתי מוקדם מן העבודה, כדי לקחת את הילדים מהגן, משימה שבדרך כלל הייתה של אשתי. נכנסתי לרכב, הרדיו היה על רשת ב', והאזנתי לתכנית שאהבתי "שעה בינלאומית". מיד אחרי שיצאתי מקצרין, נקטעה הכתבה המשודרת, אפילו בלי איזו אמירה בנוסח "אנחנו נאלצים לקטוע את הכתבה בשל אירוע דרמטי", אלא פשוט המגיש נכנס לתוך הכתבה ודיווח שהוא רואה במסכי הטלוויזיה מטוס נכנס לתוך המגדלים התאומים בניו-יורק. הפרשנות שניתנה לאירוע הייתה שזו כנראה תאונה, אך אני זוכר שמיד היה לי ברור שזה פיגוע טרור של אל-קאעידה. לקחתי את הילדים, נכנסתי הביתה והסתערתי על הטלוויזיה, ובדיוק היה הדיווח על המטוס השני שנכנס למגדלים, וכעת היה ברור לחלוטין במה המדובר.

באותו יום היה לי מבחן מסכם של קורס לנהיגה מונעת. לא הייתי מסוגל להתנתק מן הטלוויזיה ולא נסעתי למבחן.

למחרת בבוקר נסעתי לבית התנועה הקיבוצית בת"א, לראיין נקלטים לאורטל. בהגיעי נתקלתי בבכיר בתנועה, איני זוכר מי, שאמר לי: "ניצחתם. אחרי מה שקרה אתמול, אף אחד כבר לא יעלה על דעתו נסיגה מהגולן".

* הקיבוצניקים הקרביים – רווית הכט כתבה ב"הארץ" על חילופי האליטות בצה"ל. היא ציינה בצדק את המקום ההולך וגדל של הציונות הדתית ומזרחים מהפריפריה ביחידות החי"ר ובקצונה – תופעה ברוכה וחשובה. והיא כותבת ש"הקיבוצניקים ותושבי השכונות המבוססות של גוש דן, חיפה והשרון הלכו ונסוגו מסיירת צנחנים, קל וחומר מחטיבות כמו גבעתי… וגולני… כך קרה גם בשריון ובתותחנים… אליטות השמאל … התפנקו ומשכו את ידיהן מהנטל כדי לינוק משאבים בתנאים נוחים יותר" (בהמשך היא הדגישה את הנהירה שלהם ל-8200). לגבי השכונות המבוססות בערים יתכן שהיא צודקת. אבל לגבי הקיבוצניקים – אין שחר לדבריה. כמעט 100% מבני הקיבוצים בעלי הפרופיל המתאים מתגייסים ליחידות קרביות; הן ליחידות המיוחדות ולקורס טיס והן ליחידות החי"ר והשריון. רבים מהם מתנדבים לפני כן לשנת שירות.

מה שנכון, הוא שיש ירידה משמעותית בהליכה לקצונה בקרב בני הקיבוצים. זו תופעה שמדאיגה את התנועה וצריך לבחון ממה היא נובעת ואיך מתמודדים אתה כדי לשנות את המגמה.

* יום הכיפורים הישראלי – בטור שלה ב"ידיעות אחרונות" העלתה חן ארצי סרור על נס את המסורתיות היהודית-ישראלית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביום הכיפורים. היא הציגה זאת בשלושה ביטויים. האחד הוא הרוכבים על האופניים ברחובות השוממים מרכב ממונע. היא מזכירה, בצדק, שאין איסור בחוק על נסיעה ברכב ממונע, ומבחינה הלכתית האיסור הזה אינו שונה מאשר בכל שבת, ואף על פי כן, הישראלים, עוד מימי המנדט, יצרו נורמה לפיה אין נוסעים ביום הכיפורים. רכיבה על אופניים ביום הכיפורים סותרת את ההלכה, אך היא הביטוי לשביתת הרכב הממונע, היא הפכה למסורת יום כיפורים בפני עצמה, וארצי סרור מציגה זאת כמנהג יפה המבטא את מסורת היהדות הישראלית.

הביטוי השני הוא ההצטופפות של המוני ישראלים, רבים מהם חילונים לחלוטין, בבתי הכנסת ומחוצה להם, לשמוע קול שופר בתפילת נעילה, בצאת יום הכיפורים. היא מציינת שבעוד בראש השנה חלה מצווה לשמוע קול שופר, אין חובה כזאת ביום הכיפורים ובכל זאת, דווקא ביום הכיפורים המונים נוהרים לשמוע קול שופר.

הביטוי השלישי הוא שהלחן שבו מושר "ונתנה תוקף" ברוב מוחלט של בתי הכנסת הדתיים לאומיים ואף החרדיים (לגבי החרדיים – זה חדש לי) הוא של יאיר רוזנבלום, המוסיקאי החילוני, שנכתב עבור טקס יום הזיכרון בקיבוץ החילוני בית השיטה, שאיבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים.

המאמר יפה והתובנות בו מעניינות. ויש לי מספר תיקונים באשר לפרטים בתוכו. כותבת ארצי סרור על "ונתנה תוקף": יש המייחסים את הפיוט לרבי אמנון ממגנצא, דמות מהמאה ה-11, שעל פי האגדה סירב להמיר את דתו ועבר עינויים איומים עד שמת. ככל הנראה מקורו של הפיוט קדום יותר, ויש מי שמייחסים אותו אפילו לימיו של ינאי המלך".

סיפור כתיבתו של הפיוט בידי רבי אמנון ממגנצא, טרם נפח את נשמתו, הוא אגדה שהופרכה לחלוטין. יש ספק האם אמנון ממגנצא הוא דמות אמתית או אגדית. כך או כך, מדובר בדמות שאם הייתה, היא הייתה במאה ה-11.

אולם נוסח הפיוט נמצא בגניזה הקהירית, והוא מתוארך לכל המאוחר במאה העשירית, קרוב לוודאי שכמה מאות שנים קודם לכן. החוקרים מעריכים שזהו פיוט ארצישראלי מתקופת התלמוד. אחת הסברות היא שמחבר הפיוט הוא ייני, פייטן ארצישראלי מן המאה החמישית או השישית. יש הסבורים שהוא אפילו קדום יותר. כנראה שהשיוך לייני, בלבל את ארצי סרור שייחסה אותו לימי ינאי, אך המלך אלכסנדר ינאי חי במאות השניה והראשונה לפני הספירה, מאות שנים לפני כתיבת הפיוט.

הערה נוספת – ארצי סרור מספרת על התגבשות המסורת של אי נסיעה ביום הכיפורים, שהחלה עוד בימי המנדט, אך לטענתה רק באמצע שנות השמונים האופניים ניצחו את המכונית. "בשנות ה-70 הייתה איזו תחרות סמויה בין כלי הרכב להולכי הרגל ורוכבי האופניים בנוגע לכבישים ביום כיפור".

אני מבוגר ב-25 שנה מארצי סרור, וגדלתי בשנות ה-60 וה-70 ברמת גן. אני יכול להעיד שבאותן שנים אף רכב לא נסע בכבישים. אני זוכר שמדי פעם דווח אחרי החג על חרדים שיידו אבנים באמבולנס שהסיע יולדת ביום הכיפורים. גם אז, הכבישים מלאו באופניים, קורקינטים וסקטים, מאוחר יותר גם סקייטבורדים. במלחמת יום הכיפורים המכוניות מלאו במכוניות של מגויסים למילואים, אך שנה לאחר מכן חזרה שגרת אי הנהיגה ביום הקדוש.

* עט בכל עת – מגיל צעיר מאוד הייתי ילד דעתן והתעניינתי מאוד באקטואליה ופוליטיקה. התחלתי לקרוא עיתונים בכיתה ג'. אני זוכר בדיוק מתי – בחטיפת מטוס סבנה. הייתי מרותק לרדיו ולטלוויזיה, ולמחרת – קראתי את העיתון. אך לא רק את הכתבות על סבנה, אלא גם נושאים אחרים ומאז אני קורא עיתונים אדוק.

העיתון של ילדותי היה "מעריב", שבאותם ימים היה העיתון הנפוץ במדינה, כפי שהכריז עליו בגאווה הלוגו שלו (שהמשיך לעטר את העמוד הראשון עוד שנים אחרי ש"ידיעות אחרונות" עקף אותו). זה היה העיתון שהוריי קראו ואני התרגלתי לקרוא בו. מלבד החדשות, מהר מאוד התחלתי לקרוא גם את מאמרי הדעות וכתבות עומק במוספי השבת. במיוחד נהניתי לקרוא את הכתבות של יוסף חריף, הכתב והפרשן המדיני של "מעריב", במוסף השבת. "מעריב" לא היה אז טבלואיד, וגודל הדף היה משהו באמצע בין גודל של טבלואיד (הגודל של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום") לבין גודל הדף של "הארץ". הכתבה השבועית של יוסף חריף, מעוטרת בקריקטורה של זאב, השתרעה על עמוד שלם של "מעריב", והיו בה סקופים רבים, מדיניים ופוליטיים, המון מידע מאחורי הקלעים וניתוח מעניין.

יוסף חריף נפטר ב-2013. שנים אחדות לאחר מכן, הוציאה משפחתו את הספר "עט בכל עת; יוסף חריף – עיתונאי בלב ההתרחשות". השער הראשון הוא דברים על חריף ורוב הספר הוא לקט רשימות של חריף לאורך השנים. חלקן – מאמרים פובליציסטיים וחלקן -הכתבות הגדולות של מוספי השבת. קראתי את הספר בעניין רב, והרגשתי כאילו אני קורא את העיתון הטרי שיצא זה עתה ממכבש הדפוס. היו אף כתבות אחדות שזכרתי מאז. ממליץ על הספר למתעניינים בהיסטוריה של מדינת ישראל ולאוהבי העיתונות.

          * ביד הלשון

שאטה / בית השיטה – כלא גלבוע, ממנו ברחו ששת המחבלים, הוא הרחבה של כלא שאטה, שנקרא תחילה שאטה ב' ולאחר מכן הפך לכלא נפרד וקיבל את השם גלבוע.

כלא שאטה היה מצודת טגארט בריטית, שהוסבה לכלא ב-1952. הוא נקרא כך על שם תחנת שאטה של רכבת העמק, שהייתה במתחם הכלא. תחנת שאטה נקראת כך על שם כפר ערבי קטן בשם שאטה, על אדמות סורסוק, משפחה יוונית-אורתודוקסית עשירה מביירות, בעלת קרקעות רבות בארץ ישראל ובהן אדמות רבות בעמק יזרעאל. מראשית המאה ה-20 קק"ל ניהלה עם המשפחה מו"מ על הקרקעות שברשותו, ובמהלך שנות העשרים והשלושים גאלה את הקרקעות בעמק ועליהן הוקמו היישובים גבע, כפר יחזקאל, עין חרוד, תל יוסף, חפציבה, בית אלפא ובית השיטה. האזור בו היה כפר שאטה נרכש ב-1933 ובסמוך לו עלה לקרקע קיבוץ בית השיטה. שֵׁם הקיבוץ משמר את השם שאטה, אך בעיקר את שם היישוב המקראי בית השיטה, שיתכן ששאטה שימר את שמו. בית השיטה מופיע בספר שופטים פרק ז, בסיפור מלחמת גדעון במדיינים, בעמק חרוד: "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם יְהוָה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל-הַמַּחֲנֶה, וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד-בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת-אָבֵל מְחוֹלָה עַל-טַבָּת".

בית השיטה הוא הקיבוץ הראשון שהוקם בידי בני הארץ, אנשי קבוצת החוגים, ב-1928 בחדרה. לימים הצטרפו אליהם חברי לגיון הצופים, שפרשו מתנועת הצופים. הם התאחדו תחת השם קבוצת החוגים, והאיחוד ביניהם הוליד את תנועת המחנות העולים. מחדרה עברה הקבוצה ב-1931 למחנה עבודה בכפר יחזקאל ומשם למעיין חרוד, שם שהו עד העליה לקרקע באדמות שאטה ב-1935.

קיבוץ בית השיטה השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ הצטיין בנטילת משימות לאומיות חלוציות על כתפיו לאורך השנים. בית השיטה הוא הקיבוץ שהקים את קיבוצי, קיבוץ אורטל בגולן, והיה הקיבוץ המאמץ שלו בשנותיו הראשונות. את המשימה של הקמת אורטל לקח על עצמו הקיבוץ ב-1976, פחות משלוש שנים אחרי ששכל 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים. משימה נוספת שלקח הקיבוץ על עצמו בסוף שנות השבעים הייתה שיקום אסירים מכלא שאטה באמצעות עבודה בקיבוץ.

הגרעינים הראשונים של אורטל עברו את תקופת ההכשרה (השל"ת) בבית השיטה. השבוע לפני ארבעים שנה, ב-1 בספטמבר 1981, הגעתי עם הגרעין שלי, הגרעין החמישי של אורטל – "שיטל" לחצי שנה בבית השיטה, שבה עבדתי במטעים, מילאתי תפקידים מרכזיים בגרעין והתחלתי את חיי הקיבוציים.

* "חדשות בן עזר"

עשרים שנות דרבניזם

המערכה הקשה והכבדה ביותר שישראל מצויה בעיצומה, היא המערכה הבינלאומית לדה-לגיטימציה של ישראל, של זכות קיומה ושל עובדת קיומה. מערכה מתואמת, מתוזמרת היטב, שמושקעים בה מיליארדים רבים ומובילה אותה קואליציה עולמית רבת זרועות; מערכה של חרמות על ישראל ועל ישראלים, על מוצרים ישראליים ועל האקדמיה הישראלית, הפרעה לאמנים ומרצים ישראלים המופיעים בחו"ל. את המערכה הזאת מוביל הארגון האנטישמי בי.די.אס. ולמרבה הבושה גורמים וארגונים ישראליים נמצאים בחוד החנית שלו.  

למערכה הזאת תאריך לידה. לפני עשרים שנה בדיוק, ב-31 באוגוסט עד 8 בספטמבר 2001, בשבוע שקדם למתקפת הטרור על ארה"ב, נערכה בדֶרְבֶּן שבדרום אפריקה "ועידת האו"ם נגד הגזענות". שמה של הוועידה, הוא התגלמות האורווליאניות, כיוון שהוועידה הזאת הייתה הכנס הבינלאומי הגזעני והאנטישמי ביותר מאז מלחמת העולם השניה.

היה זה כנס שכל כולו ממוקד במטרה אחת – דה לגיטימציה למדינת ישראל ולזכות קיומה. כנס שנועד להיות יריית הפתיחה במלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל ברחבי העולם, לנסח את האידיאולוגיה שלה, לקבוע את קווי הפעולה שלה.

את המתקפה הובילה קואליציה של מדינות עוינות וארגונים חוץ ממשלתיים עוינים. בראש החץ המדיני עמדה מצרים של מובארק. יש מי שעושים היום אידיאליזציה בדיעבד של שלטון מובארק. אבל האמת היא שהוא לא היה מנהיג של שלום. רחוק מזה. הוא הוביל לאורך כל שנות שלטונו מלחמה קרה נגד ישראל. ועידת הגזענות והאנטישמיות בדרבן הייתה נקודת השפל שלה.

הוועידה נועדה להוציא כתב אישום חריף ביותר נגד ישראל, שיהווה תשתית למתקפה. פורמלית, זה לא קרה. ארה"ב ומדינות העולם החופשי, שאיימו לנטוש את הוועידה, מנעו את קבלת כתב האישום כהחלטה פורמלית. משלחת ישראל, בראשות סגן שר החוץ הרב מיכאל מלכיאור, הובילה פעולה מדינית והסברתית מעולה, שהצליחה לסכל את המזימה.

אבל המשמעות המעשית של הוועידה אינה בהחלטות הפורמליות שלה. הרי בלאו הכי אין לוועידות מסוג זה שיניים והחלטותיהן הן הצהרתיות מעיקרן. המשמעות המעשית האמתית של הוועידה, היא דווקא "כתב האישום" שלא עלה להצבעה, כיוון שהוא שהוביל למעשים, המתקיימים עד היום והולכים ומסלימים. לכן, כדאי מאוד שנכיר אותו ונלמד אותו.

זאת הצעת ההחלטה שהוגשה לוועידת דרבן, אך בסופו של דבר לא עלתה להצבעה:

1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.

2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.

3. ציונות היא גזענות.

4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.

5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.

6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.

7. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

את המסמך הזה הגיש, באופן רשמי, ארגון המדינות המוסלמיות, אך סוכניו ואלה שניסו לעשות את העבודה המעשית לקבלתו בידי הוועידה, היו הארגונים החוץ ממשלתיים, שהיו שותפים פעילים בוועידה ובהכנות לה.

אי אפשר להגזים בחשיבות המסמך, כיוון שדרכו ניתן להבין את רוח השנאה וההתנגדות לישראל וכיוון שדרכו ניתן להבין מה עומד מאחורי הקמפיין, שגם קווי הפעולה המעשיים שלו מצויים בהחלטה, ועיקרה – חרמות על ישראל. חשוב שנבין, שכאשר אנו שומעים על החלטה של ארגון אקדמי בבריטניה להחרים את האקדמיה הישראלית, על הלחץ על אמנים בינלאומיים לבטל את הופעותיהם בישראל, על הפרעות בעת הצגה של תיאטרון ישראלי או קונצרט של תזמורת ישראלית באירופה, על "שבוע האפרטהייד הישראלי" בקמפוסים של אוניברסיטאות באירופה ובארה"ב, על איגוד פועלי המספנות בשוודיה המסרב לפרוק מטענים ישראליים, על ניסיונות להעמיד לדין קצינים ומדינאים ישראליים באירופה וכד' – מה שעומד מאחורי המעשה הוא מצע דרבן.

אין אלו פעולות נגד ה"כיבוש". האזכור במצע לכיבוש הוא בסעיף אחד מתוך שבעה, וגם הוא אינו טוען שישראל כובשת ביהודה ושומרון, אלא שישראל היא מדינת כיבוש, כלומר עצם קיומה הוא כיבוש.

המצע הזה מעיד על כך שהקמפיין אינו נגד מדיניות ישראל, אלא נגד קיומה של ישראל. המצע הזה מעיד על האנטישמיות הבוטה, המוסווית ב"אנטי ציונות" כביכול. המצע הזה מצביע על הקשר ההדוק בין אנטי ציונות להכחשת השואה.

הדרבניזם – קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, הוא מלחמה לכל דבר. למרבה הצער, ממשלות ישראל בעשרים השנים האחרונות אינן מייחסות לו את החשיבות הראויה ואינן מובילות מתקפת נגד רבתי. ממשלת ישראל אינה מתגייסת למאבק הזה, כפי שהייתה מתגייסת למלחמה קונבנציונלית. אין היא מגייסת את העם היהודי בתפוצות הגולה ואת הישראלים החיים, לומדים ועובדים באותן ארצות, להיות חיל החלוץ של מתקפת הנגד. אין היא מעוררת את מצפון העולם החופשי, לבלום את המתקפה. כמי שמאמין בכוחו של הצדק לנצח, אין לי ספק שאם נשיב מלחמה שערה, ננצח את האויב. אני משוכנע שרוב האנשים טובים מיסודם, אינם גזענים ואינם אנטישמים, ואם ישראל תצא במתקפת אמת מול תעשיית השקר האנטישמית הזאת, רוב האנשים ישתכנעו, שהרי ניכרים דברי אמת. אבל איננו עושים זאת. זהו מחדל חמור של ממשלות ישראל.

הנקודה הכואבת ביותר, בעיניי, במלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, היא מעורבותם של גורמים ישראליים ויהודיים בהובלתו. ישראלית שירדה לאנגליה מנהלת מלונדון את המערכה להעמדה לדין של חיילים, קצינים ומדינאים ישראלים על "פשעי מלחמה", כביכול. מרצים באוניברסיטאות בישראל, ששכרם משולם מכספי המסים שאנו משלמים, מביעים תמיכה בחרם על האקדמיה הישראלית, המעסיקה אותם. מידי שנה יוצאות משלחות מישראל ליטול חלק באירועי "שבוע האפרטהייד הישראלי". עיתון "הארץ" מעמיד במה קבועה למאמרי ההסתה האנטי ישראליים הנוראיים של גדעון לוי, רוגל אלפר, עמירה הס, ב. מיכאל, יצחק לאור ודומיהם.

ארגונים ישראלים כ"עדאללה" ומרכז "מינרווה" לזכויות האדם של האוניברסיטה העברית בירושלים, השתתפו בוועידת דרבן והיו מן הפעילים ביותר בין הארגונים הבלתי ממשלתיים שהובילו את המתקפה נגד ישראל. לאורך כל ימי הוועידה, הייתה בה נוכחות בולטת של חרדים אנטי ציונים קיצוניים, בעיקר חסידי סאטמר. חרדים יכולים להיות אנטישמים? עובדה! לא בכדי, משלחת של נטורי קרתא השתתפה גם בוועידת הכחשת השואה שזימן אחמדיניג'אד בטהראן באותה תקופה.

את מתקפת הדה-לגיטימציה נגד ישראל מובילה קואליציית הירוק-אדום-שחור: ארגוני שמאל רדיקאלי, ארגוני אסלאם רדיקאלי וארגוני ימין רדיקאלי ניאו-נאצי. השתלבותם של ארגוני שמאל רדיקאלי ישראליים ויהודיים ושל חרדים קיצוניים למערכה הזאת, היא ביטוי קיצוני למחלת השנאה העצמית, הקיימת בתוכנו.

* "הזמן הירוק"

דיפלומטיה של שליפה מהמותן

כבוד לאומי הוא ערך חשוב, מרכיב משמעותי בביטחון הלאומי של כל מדינה. אצלנו יש הבזים לו. מכנים אותו בלעג מתנשא "זקפה לאומית". והלועגים הם הראשונים לדרוש מאתנו להבין ולהתחשב בכבוד הלאומי של כל עם אחר, בין אם הוא אויב או ידיד שאנו במחלוקת עמו. הגנה על הכבוד הלאומי היא מרכיב במדיניות החוץ של כל מדינה, ועליה להיות מרכיב גם במדיניות החוץ של ישראל.

חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא פגיעה בכבוד הלאומי של העם היהודי וגם פגיעה אישית בזכויותיהם של שורדי שואה יהודים ויורשיהם, רובם אזרחי ישראל. לכן, ישראל לא יכלה לעבור על כך לסדר היום, לא יכלה לא להגיב. נכון היה לגנות את ההחלטה וגם צעד דיפלומטי כמו הזמנת השגריר להתייעצויות הוא צעד מוצדק ומידתי.

אולם מדיניות חוץ של מדינה היא דבר מורכב ואינו יכול להיות חד-ממדי. לפני כל פעולה מדינית, בין אם זו יוזמה ובין אם זו תגובה, יש לשקול היטב את הנושא מכל היבטיו, לבחון את העלות והתועלת לישראל של כל מהלך, ולהציב אותו בתוך המאזן האסטרטגי הכולל של הביטחון הלאומי של ישראל.

למיטב הכרתי, התגובה הישראלית על החוק הפולני אינה מידתית, ודומה שהיא יותר שליפה מהמותן מאשר תוצאה של תהליך-חשיבה אסטרטגי, הבוחן את תועלתו לישראל. דומה ששר החוץ יאיר לפיד אסר מלחמה על פולין. הורדת דרג היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, שלא הוחלט עליה רשמית אך בפועל זאת הפעולה שנעשתה, אינה משרתת את האינטרס הלאומי של ישראל, אלא פוגעת בו.

ישראל היא מדינה במצב מיוחד במינו בעולם. ישראל היא המדינה היחידה שמוטל ספק בעצם הלגיטימיות של קיומה. מדינות החברות באו"ם קוראות להשמדתה, חותרות לכך ואחת מהן אף פועלת לייצור נשק גרעיני כדי לממש את מטרתה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שניצבת תחת מתקפה של דה-לגיטימציה בעולם. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שעומדת מדי שנה תחת מתקפה של עשרות החלטות עוינות ושרירותיות של עצרת האו"ם ושל ועדות האו"ם שמתקבלות בידי רוב אוטומטי.

בתוך המצב הזה ישראל נדרשת, מיום הקמתה, לתמרן בסבך האינטרסים העולמיים, כדי לשפר את מעמדה הבינלאומ ולקדם את האינטרסים הביטחוניים, המדיניים והכלכליים שלה. האינטרס הישראלי הוא כינון יחסים עם מקסימום מדינות בעולם וטיפוחם, מבלי לפגוע בזכותה של ישראל לפעול על פי הבנתה להגנה על ביטחונה ולמימוש האינטרסים הלאומיים שלה. ישראל שאפה תמיד לכינון יחסים דיפלומטיים גם עם מדינות עוינות. ישראל ניסתה תמיד לקיים יחסי ידידות גם עם מדינות שאנו חלוקים עמן בנושאים רבים, כולל בנושאי הביטחון הקיומיים שלנו. ישראל שאפה ליחסים עם מדינות הגוש המזרחי, גם כאשר הן נעלו את שערי היציאה של היהודים ואף כשהן רדפו את היהודים. ישראל הבינה שככל שהיחסים עם אותן מדינות יהיו טובים יותר, כך היא תוכל לפעול ביתר אפקטיביות למען היהודים החיים בהן. ישראל מקיימת את השלום עם מצרים וירדן חרף העוינות שלהן לישראל, על אף פעולתן נגדה במישור הדיפלומטי תוך הפרת הסכמי השלום ולמרות התעמולה האנטישמית בתקשורת הממוסדת שלהן. ישראל שואפת לשמור על רמת יחסים סבירה עם טורקיה בהנהגת הרודן האנטי ישראלי והאנטישמי ארדואן.

יחסים טובים עם פולין הם אינטרס ישראלי מובהק. פולין היא המדינה הגדולה, החשובה והחזקה בין מדינות מזרח אירופה, זולת רוסיה, ויש לה השפעה רבה באירופה. שעה שמדינות האיחוד האירופי עוינות את ישראל ונותנות יד לחרמות נגדה, פולין מגלה עצמאות וידידות ואינה שותפה לפגיעה בישראל ולהצבעה האוטומטית נגדה. נהפוך הוא, בשנים האחרונות היא אחת המדינות הידידותיות לנו. האם יש לישראל אינטרס להרוס את היחסים הללו. הרי להרוס יחסים ניתן בקלות. לרקום ולטפח אותם מחדש זו משימה ארוכה וקשה. כבר היום, ימים אחדים אחרי התגובה הישראלית החריפה מדי על החוק הפולני, פולין מאיימת להסיר את תמיכתה בישראל בהצבעות באו"ם. האם זה כדאי?

ומה שמטריד אותי יותר מעצם שאלת היחסים עם פולין, הוא הספק האם נבחנה לעומק התגובה הישראלית. האם נערך על כך דיון בקבינט המדיני ביטחוני, שבחן את הסוגיה על כל צדדיה וגיבש מדיניות? לי זה נראה יותר כמו שליפה מן המותן של שר החוץ ומדיניות שמנוהלת מהבטן, לא מהראש.

ולסיום, התייחסות קצרה לפולין ולשואה. מחנות ההשמדה היו בפולין. רוב יהודי אירופה הושמדו בפולין. אבל מי שביצע את ההשמדה לא היו הפולנים אלא הגרמנים. פולין הייתה תחת כיבוש גרמני ואזרחיה סבלו מכיבוש אכזרי. נכון, היו הרבה משת"פים עם הנאצים בפולין. אסור לטשטש את העובדה המזוויעה הזאת ויש להוקיעהּ בכל לשון. אך כדאי לזכור שמשת"פים כאלה היו בכל המדינות תחת השליטה הגרמנית. ויש לזכור שהיו בפולין יותר חסידי אומות העולם מאשר בכל ארץ אחרת. וכל מי שסייע ליהודים ידע שאם ייתפס הוא וכל משפחתו ואולי כל הכפר שלו יוצאו להורג. נשיא פולין לך ולנסה נאם בכנסת והתנצל בפני העם היהודי על שיתוף הפעולה של פולנים עם הנאצים. בפולין נעשות פעולות רבות להנצחת יהדות פולין ולזכר השואה. ויש גם פעולות של מי שמנסים לטשטש ולהשכיח. לישראל יש עניין להיות מעורבת בוויכוח הפנימי הזה, להשמיע את קולה, להשפיע. התנתקות מפולין לבטח לא תשרת את המאבק הזה.

ישראל מקיימת יחסי ידידות עם גרמניה, מדינתו של עם המרצחים, העם שביצע את השואה. ואני תומך בהמשך היחסים הללו ובהידוקם. יחסי הידידות עם גרמניה הם אינטרס ישראלי ויהודי מובהק. אם כך כשמדובר בגרמניה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כאשר מדובר במדינות אחרות ובהן פולין.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 15.8.21

* נותנים כתף – לא מבזבזים זמן. ביום חמישי בלילה התקבלה ההחלטה לאפשר לבני חמישים ומעלה להתחסן. ביום שישי בבוקר אשתי יעל ואני התחסנו.

* אסור להמתין – הטענות נגד החיסונים, ברובן הגדול, הן פייק ניוז וקונספירציות מטורללות של מכחישי מדע, רופאי אליל ועובדי כוכבים ומזלות למיניהם. אבל יש טענה אחת רציונלית נגד ההתחסנות היום – פייזר מייצרים חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, אז מה יש למהר? לא עדיף להמתין?

הטיעון הזה היה נכון אלמלא מצב התחלואה בישראל. כאן, ממד הזמן הוא קריטי. המתנה פירושה אובדן שליטה על המגפה, אי ספיקה של בתי החולים וקריסתם, סגר ממושך על כל הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. איננו יכולים להרשות לעצמנו המתנה מפונקת לחיסון החדש.

ומי יודע אם כאשר יהיה חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, לא נהיה בעיצומו של זן אפסילון?

* הבעיה האמתית – ההחלטה על החיסון השלישי, תחילה לבני 60+ ועכשיו גם לצעירים יותר היא החלטה חשובה מאוד. אבל הבעיה האמתית, שאותה חייבים למצוא דרך לפצח, היא מיליון ישראלים שלא התחסנו חיסון ראשון. כל עוד זה המצב, בטרם נצא מהגל הרביעי – הגל החמישי כבר יהיה לפתחנו, ואולי גם הווריאנט הישראלי.

* תוצאות האמת – ביישובי המועצה האזורית גולן יש היום ארבעים חולים מאומתים. מתוכם – 35 לא מחוסנים. זאת, כאשר אחוז המחוסנים בגולן גבוה מאוד. אלו תוצאות האמת. איך זה שהעובדות כל כך חד-משמעיות, ואנשים מעדיפים עדיין להאמין למכשפים וקוסמים למיניהם?

* פיקוח נפש – "לחסן בבית הספר אבל לא בשעות הלימודים". שרת החינוך שאשא ביטון ויפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, הציעו זאת. קודם כל, יש כאן התרככות, שזה כבר טוב. אולי זה סימן המבשר ירידה מהעץ. אבל זה לא פתרון. יש לחסן את הילדים בבית הספר בשעה שהם בבית הספר וזאת שעת הלימודים. מה הבעיה? הפסד שעות לימודים? הרי החיסון הוא שיאפשר להימנע מהפסד של אינספור שעות וימי לימוד, כפי שהיה בשנתיים האחרונות.

ראש הממשלה, יהודי דתי, נתן הוראה לחסן גם בשבתות. למה? מפאת פיקוח נפש. הרי זו שעת חירום. אז גם שרת החינוך יכולה להבין שזו שעת חירום ולהפסיק להתעקש כמו פרד.

שמחתי לשמוע את דבריו האחראיים של שר הבריאות: "זאת שעת חירום. משרד הבריאות אחראי על הבריאות, גם בבתי הספר. יהיו חיסונים בבתי הספר". במקום ששני השרים יתנצחו, יש להביא את הסוגיה להכרעה מיידית בקבינט הקורונה. אין לי ספק שיוחלט שם על המובן מאליו – חיסונים בבתי הספר.

אגב, גם אני קיבלתי חיסונים בבית הספר, והם היו הרבה פחות יעילים מהחיסון נגד קורונה. הפחד מ"שנוי במחלוקת" לא רלוונטי, כי זו לא מחלוקת רצינית, אלא מחלוקת בין מדע להכחשת מדע. הורים שאינם רוצים שילדיהם יתחסנו – אף אחד לא יכריח אותם. הורים שמפחדים מהלחץ החברתי, שישלחו את הילדים שלהם להתחסן. זה הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות למען ילדיהם.

* סגר על הלא-מחוסנים – יותר ויותר קולות בציבוריות הישראלית נשמעים בעד הרעיון של הטלת סגר על סרבני החיסונים, ולהימנע מסגר כללי שהוא ענישה קולקטיבית של הציבור, שרובו נהג באחריות והתחסן, בשל מיעוט חסר אחריות של לא-מתחסנים שגורמים למגפה להכות בנו. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות" נשמעה הקריאה הזאת משלושה אנשים. סימה קדמון לא הציעה זאת מפורשות, אך אמרה שסרבני החיסונים נושאים באחריות לאלפי הנפטרים שיהיו כאן בגל הרביעי אבל לא נכון לסגור את התנועה בכל כבישי ישראל בשל נהגים פרועים. המסקנה ברורה. בן דרור ימיני כתב את ההצעה בבירור. ומי שאמר את הדברים בצורה הנחרצת ביותר היה ראש העיר תל-אביב רון חולדאי בראיון לסבר פלוצקר: "סגר, גם אם יוכרז רשמית, לא יצליח לשנות את מצב התחלואה… לכן אני אומר לממשלה: התמקדו בחיסונים, לא בסגרים. הנפיקי צווי חירום לחיסון חובה לכל תושב הרוצה להסתובב מחוץ לביתו. אדם לא מחוסן מבחירה לא יכול להיכנס למקום שבו הוא עלול להדביק אחרים. לא לתחבורה ציבורית, לא לבילויים, לא ללימודים ולא לעבודה. שיישב בבית, יעשה הכל מהבית אם זו בחירתו". וזכויות הפרט? שואל פלוצקר. חולדאי: "לאף פרט אין זכות להפיץ מחלות. האם המשטרה לא תעצור נהג מתפרע על הכביש, כי זכותו האזרחית לנהוג בפראות? מדינה לא יכולה להישאר אדישה כשבודדים מוכנים בהתנהגותם המופקרת לסכן את בריאות העם".

אני בספק אם זה רעיון מעשי. הוא עלול להביא למרי אזרחי של אי-ציות. הוא עלול לגבות מחיר חברתי כבד, שאני לא בטוח שהוא מה שנחוץ לנו, בוודאי בעיצומה של הקורונה. אבל מבחינה מוסרית, אין צודק יותר מן הרעיון הזה. מבחינה מוסרית, אדם שבחר לא להתחסן צריך מיוזמתו להטיל על עצמו סגר. חשוב מאוד שהקולות הללו יישמעו. חשוב מאוד שסרבני החיסונים יבינו איך התנהגותם נתפסת בעיני הציבור הנורמטיבי. וגם באופן מעשי ניתן למצוא דרכים לעודד חיסונים הן באמצעות גזרים והן באמצעות מקלות, אך באופן פחות קיצוני מסגר על הלא-מתחסנים. והעיקר הוא הסברה; הסברה ממוקדת בכל מגזר, כולל מבצע יזום של שיחה אישית של כל רופאי המשפחה עם המטופלים שלהם שלא התחסנו. אני מאמין שרוב אלה שלא התחסנו אינם שייכים לכת מתנגדי החיסונים מעיקרון, וניתן להשפיע עליהם לגלות אחריות ולהתחסן.

* כת אלימה – "היטלר היה גאה בך מנוול!", "איש רע ודוחה. קרוב יומך לתת את הדין. יהיה נהדר פה כשתתפייד מהעולם. זה לא חיסון זה חיסול", "הכי טוב יהיה לאסוף את כל הנאצים לסמטה חשוכה אחת" – זה מקבץ מקרי מתוך כ-1,400 תגובות ברוח זו לרשומה של פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל, שבה קרא להטיל סגר על הלא-מחוסנים, ולא להשית עונש קולקטיבי על החברה הישראלית כולה בשל מיעוט סרבני חיסונים. גלבר אף העז לכתוב שהחיסונים אינם נושא של זכויות הפרט אלא של חובות הציבור.

כת אלימה, חולנית ומטורפת גורמת נזק בל ישוער, וכולנו סובלים ממעשיה.

* הסכמי אברהם עומדים במבחן – ההישג של הסכמי אברהם היה הישג כפול – הן עצם חתימת הסכמי השלום עם מדינות ערביות והן ביטול הווטו הפלשתינאי על השלום במזה"ת ושחרור מדינות ערב מן המעמד של בנות ערובה של הפלשתינאים.

חילופי השלטון בארה"ב העלו חששות, שהמומנטום הזה יפסק כיוון שביידן ישוב ויחזיר את הסוגיה הפלשתינאית למרכז ויחתום על הסכם עם איראן, שיחזק את מעמדה האזורי. אני שמח מאוד שהחששות התבדו. נכון לעכשיו, ההסכמים עומדים בהצלחה במבחן הזה. ההסכם עם מרוקו על כינון הדדי של שגרירויות בין המדינות הוא עדות לכך, וכך גם ההתבטאויות של מנהיגי המפרציות בימים האחרונים על קידום השלום והנרמול עם ישראל ועל התנגדותן לחזרה להסכם האיראני.

ממשלת השינוי צריכה לשנות דברים רבים בחברה הישראלית, אך עליה להיות ממשלת המשך לדברים הטובים והנכונים של קודמתה. המשך מהלך הסכמי אברהם, הן בהעמקת הקשרים עם המדינות שעמן חתמנו על הסכמים והן בהרחבת ההסכמים למדינות נוספות, הוא אחד הבולטים שבהם.

* שליפה מן המותן – החלטתו של שר החוץ להחזיר להתייעצויות את הממונה על שגרירות ישראל בפולין, כתגובה על חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא החלטה מדינית ראויה ומידתית. האמירה שלו שישראל לא תמהר לשלוח את השגריר הקבוע בוורשה והקריאה שלו לשגריר הפולני לא למהר לחזור לישראל – כמוה כהכרזה על הורדת דרג היחסים בין המדינות. צעד כזה אינו יכול להיות תגובת בטן כועסת של שר חוץ. על מהלך מרחיק לכת כזה יש לדון לעומק בקבינט המדיני-ביטחוני, תוך שקלול האינטרסים של ישראל ביחסיה עם פולין ובכלל עם מדינות העולם. החיפזון מהשטן. ביחסים בינלאומיים יש צורך בשיקול דעת רחב ועמוק ולא בשליפות מהמותן.

* הצגה לבייס – סיעת מרצ, כולל שריה, שיגרה מכתב לשר הביטחון בני גנץ, שבו היא מוחה נגד כינוס מועצת התכנון לאישור בניית 2,200 יחידות דיור חדשות ביישובי יהודה ושומרון. לטענתם, בנייה בהתיישבות מנוגדת לעיקרון שכל דבר ייעשה בהסכמה בין השותפות הקואליציוניות, והם לא מסכימים לכך.

אני משוכנע שגנץ לא יתקפל, יכנס את המועצה ויאשר את הבניה. אם הם חושבים שהממשלה תקפיא את הבניה בהתיישבות ותייבש את היישובים, אין הם אלא טועים.

זו ממשלה מורכבת ויש להתחשב בכל מרכיביה. החלטה על מפעל התיישבות רבתי ביו"ש והקמת עשרות יישובים חדשים, היא צעד אסטרטגי, שמרצ יכולה לדרוש שלא ייעשה בממשלה שהיא חברה בו. גם הקפאת בניה היא צעד אסטרטגי, קיצוני ודרמטי לא פחות, שתקווה חדשה, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד אינן יכולות להשלים עמו.

עם כל הכבוד, מרצ היא מפלגה שמייצגת עמדת מיעוט קטן מאוד בעם. היא קיבלה אחריות על נושאים גדולים וכבדים, כמו משרד הבריאות בתקופה שהבריאות היא הנושא המרכזי ביותר על סדר יומה של המדינה וכמו המשרד להגנת הסביבה שרק השבוע קיבלנו תזכורת במסמך האו"ם עד כמה הוא עוסק בנושא אקוטי לעתיד כדור הארץ והאנושות, וכמו המשרד לשיתוף פעולה אזורי בימים של הידוק הקשר בין ישראל למדינות ערב, במסגרת הסכמי אברהם (אמנם בעיניי זה משרד מיותר, שצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אך זו אחריות על נושא חשוב מאוד). במשרדים אלה יש למרצ הזדמנות אדירה להשפיע באמת ובתמים על החברה הישראלית, על אזרחי ישראל, על עיצוב עתיד המדינה. שיתעסקו בתחומים הללו ולא יפריעו לממשלה לממש את השקפת העולם של מרבית אזרחי ישראל ושל מרבית הקואליציה. אדרבא, שיצטיינו בתפקידיהם ויבקשו מהציבור מנדט רחב יותר בבחירות הבאות.

נכון, אני יודע שהמכתב הזה הוא הצגה לבייס של מרצ, שקשה לו לבלוע את העובדה שמפלגתו שותפה לממשלת מרכז-ימין. אבל הצגה לבייס היא מופע אנטי-מנהיגותי.

* הטוב ביותר – אני קונה פירות וירקות – אך ורק תוצרת הארץ. ונשאלת השאלה: לפי מה אני בוחר את הפרי – על פי ארץ הייצור או על פי טיב התוצרת? תשובתי היא: כן.

* מאבק אפקטיבי – שני אקטים נעשו במסגרת מאבק החקלאים בשבועות האחרונים. האחד, השמדת טונות של ביצים ותוצרת חקלאית. השני, חלוקה חינם של תוצרת חקלאית טריה ומשובחת לעוברים והשבים.

לכאורה, אותו מסר, אך איזה הבדל…

איזה מן השניים אפקטיבי יותר להצלחת המאבק?

מישהו באמת חושב שתמונות של השמדה הפגנתית של תוצרת מקדמות איזו מטרה, מעוררות אהדה והזדהות?

* "הישראלי" – בפשקוויל ב"הארץ" טען גדעון לוי שרק מיעוט מבוטל מבין הישראלים מאותתים בכביש. כמעט בכל משפט הוא נחר בבוז ובשנאה את המילה "הישראלי", בה"א הידיעה כמובן, שהמאפיין שלו הוא שאינו מאותת, כי איתות הוא לחלשים, באיתות יש איזו התחשבות באחרים, ו"הישראלי" הרי לא מתחשב באחרים. וכאן הוא "מפתיע" בניתוח אופי קולקטיבי של "הישראלי", שהוא כמובן המ.ש.ל., והן כל מי שקרא אי פעם שני פשקווילים שלו הבין למה הוא חותר כבר במשפט הראשון; "אקיבוש", אתם יודעים, וכל הארסנל הידוע… למשל, חוסר ההתחשבות השחצנית של "הישראלי" שטס כאוות נפשו במדינות השכנות ומפציץ ככל שהוא רוצה (כלומר פועל לסיכול ההתבססות ה"לגיטימית" של איראן על גבולנו לצורך השמדת ישראל או את מיזם חימוש הטילים הקטלני של חיזבאללה).

כמי שנוהג המון בכבישי ישראל, ויש לי בהחלט ביקורת על תרבות הנהיגה בישראל, אני קובע שרוב מוחלט של הישראלים מאותתים לפני פניה ואלה שאינם מאותתים הם מיעוט מבוטל.

וזה מזכיר לי אנקדוטה משנות ה-90. היה לי מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' משה דוד הר שמו. מרצה טוב, אדם נעים הליכות ומאיר פנים. יהודי דתי, עם כיפה שחורה גדולה, קצין מילואים במיל', ואדם בעל עמדות יוניות מובהקות. השתתפתי בקורס שלו על שורשי האנטישמיות והפילושמיות בעת העתיקה.

באחת ההרצאות הוא איכשהו סטה מהנושא ודיבר על תרבות הנהיגה בישראל. ואמר משהו כמו: "לא פעם כשאתה רוצה לפנות, פתאום חותך אותך נהג, תוך שהוא צופר ארוכות ומקלל. סביר להניח שעל השמשה האחורית שלו יהיה דבוק סטיקר 'העם עם הגולן' ", תוך שהוא מבליע מבט חטוף לעברי, מצפה לתגובה על העקיצה, שאכן באה.

"יש לי שני דברים לומר לך בתגובה", אמרתי. "א. בדבריך הדגמת את תופעת הדעות הקדומות וההכללות שבה אנו עוסקים בקורס הזה. ב. אם קרה לך מקרה כזה, הסבירות שיהיה על הרכב סטיקר כזה היא גבוהה. אבל באותה מידה של הסתברות, הסטיקר הזה יהיה גם על רכב שינהג באדיבות רבה, בזהירות ותוך הקפדה על החוקים. פשוט, העם עם הגולן ועל רוב המכוניות מופיע הסטיקר". פרופ' הר הגיב בחיוך נבוך ולא יסף.

* בואש – שמעתי הגדרה נאה לתופעת רוגל אלפר, גדעון לוי, אברום בורג, ב. מיכאל ושות' – שמאל בואש. האמת? אני לא בטוח בהגדרה "שמאל".

* איפה ואיפה – אני סולד מברוך מרזל ומיכאל בן ארי ומכל התועבה הכהניסטית, כולל שלוחתה בכנסת. אבל חסימתם לצמיתות של מרזל ובן ארי בידי פייסבוק היא צביעות ויחס של איפה ואיפה, כיוון שלא נחסמו, במקביל, המרזלים הפלשתינאים והאיראנים. ואלה מסוכנים יותר, כיוון שבעזה ובאיראן המרזלים הם השלטון.

* רוכבת על השד הגלותי – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הודיעה מירי רגב, שבעידן שאחרי נתניהו היא תציג את מועמדותה לראשות הליכוד, והוסיפה ש"אם הליכודניקים ימשיכו לבחור מנהיגים של די-אן-איי לבן, יקום ליכוד אחר. ליכוד מזרחי אמתי". זו אותה מירי רגב, שאך לפני שנתיים, כאשר גדעון סער קרא תיגר על מנהיג "בעל די-אן-איי לבן", היא אמרה: "לא ניתן לבוכרים לנצח".

שתי האמירות, שכביכול סותרות זו את זו, הן גזעניות באותה מידה. שתיהן מפמפמות את השד הגלותי, המנסה בכוח להנציח את הגלות והעדתיות, ולעצור את המהלך הציוני של מיזוג גלויות. האם מירי רגב היא גזענית? האם היא אנטי ציונית? לא. היא פשוט פוליטיקאית צינית, אלימה, שיכורת כוח וחסרת עכבות. ואם אמירות גזעניות ואידיאולוגיה גלותית משרתות את האינטרס הפוליטי שלה, היא תשתמש בהן בלי להניד עפעף.

* ראיון ההזנק של הקמפיין – פעמיים בשנה, לקראת פסח ולקראת ראש השנה, יוצא "ידיעות אחרונות" בגיליון כפול של "7 ימים". אלה ימי השיא של הצרכנות ולכן ימי השיא של הפרסומות. וימי השיא של הפרסומות הם ימי השיא של הרייטינג. השבוע יצא הגיליון הזה. ובגיליון הזה כתבת השער הייתה ראיון ענק עם מירי רגב, שהתפרס על פני שמונה עמודים תמימים + עמוד השער, עם תמונות מחמיאות רבות.

בכל פעם שיש איזה ראיון עם מי שאינו ממחנה ביבי, התעשייה מפציצה אותנו בהגיגים על חיבוק של האליטה התקשורתית בלה בלה בלה ושנוני מוזס מפנק את בלה בלה בלה וכל הבכיינות הפרנואידית השקרנית הביביסטית.

קראתי את הראיון וחשתי בעיקר מבוכה. מבוכה על כך שמירי רגב הייתה שרה בממשלת ישראל. מבוכה על כך שהיא מועמדת לראשות הממשלה, והרי הייתה זאת כתבת ההזנק שלה בהתמודדות על ראשות הממשלה.

קראתי נבוך את הרמה הנמוכה של הטיעונים, את הפרנויה המתבכיינת (ובעיניי אין היא אלא פוזה, בלתי משכנעת בעליל), את הסגנון המתלהם, המתבהם והאלים, ואת הסגידה לנתניהו ואשתו. היא נושאת דגל "המהפכה המזרחית" כביכול וסוגדת לאדם שיותר מכל אחד אחר בפוליטיקה הישראלית מגלם את האליטה האשכנזית העשירה וכו' וכו', של רחביה-קיסריה. כששואלים אותה על ההתבטאויות הגזעניות הבוטות של שרה נתניהו נגד מזרחים, היא אומרת: "בסדר. מותר לה. מותר לה לחשוב שאירופאים הם עדינים והמזרחים יש להם תרבות אחרת". לה מותר כי הכל מותר לנתניהוז; גם התגזענות על המזרחים. היא מציגה את עצמה כנושאת דגל המאבק המזרחי, אבל כאשר זה נוגע לנתניהו היא מתהפכת כמו סטייק, כפי שכינתה את מי שהיא מכנה בראיון שוב ושוב "סטייקוביץ'". ושוב ושוב היא מתבכיינת שהתקשורת רודפת אותה. כן, גם ראיון הענק הזה הוא חלק מהרדיפה… הרי מי בנה אותה אם לא התקשורת? אין ספק שהיא למדה כמה דברים מנתניהו. גם ה"אני אני אני אני אני אני" וגם ההתבכיינות הפרנואידית ונשיכת התקשורת שבנתה אותה.

הדבר הבזוי ביותר בראיון, אפילו יותר מהפמפום המסוכן של השד הגלותי, היה האמירה שלה שבנט אינו ראש הממשלה שלה. זו אמירה אנרכיסטית, אנטי דמוקרטית ומסוכנת של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. לפני שנים אחדות, תעשיית השקרים וההסתה הפיצה ברשתות את הסלוגן הבזוי והאנרכיסטי נגד הנשיא ריבלין, "הוא לא הנשיא שלי". לרשומת תגובה שכתבתי הענקתי את הכותרת "הוא ראש הממשלה שלי". התייחסתי בה לנתניהו, שעם כל הביקורת החריפה שלי עליו, הוא ראש הממשלה שלי כי הוא ראש הממשלה החוקי של מדינת ישראל. והנה, מי שרואה עצמה מועמדת לראשות הממשלה, בראיון ההזנק של הקמפיין שלה, מעזה להגדיר את ראש הממשלה החוקי "לא ראש הממשלה שלי".

מירי רגב היא אישה מסוכנת.

דבר אחד אהבתי בראיון; את עצם העובדה שהדבר המעסיק היום את הליכוד הוא היום שאחרי נתניהו. הגדילה לעשות מירי רגב בכפירה בעיקרי דת פולחן האישיות, כשנקבה במועד תפוגת עידן נתניהו – 2022-2023.

* עסקת אסון – במאמר ב"הארץ" מציע רביב דרוקר לפרקליטות לרקום עסקת טיעון מקלה מאוד מאוד עם נתניהו, כזאת שבה יושתו עליו שלושה חודשי עבודות שירות, ובלבד שיעזוב מיד את החיים הפוליטיים, כי אחרת הוא לא ירפה וימשיך להזיק וכו'.

עמדתי בנדון זהה לעמדתי בפרשיות קצב, אולמרט, דרעי, הירשזון וכו'. אני מתנגד עקרונית לכל עסקת טיעון עם אנשי ציבור, וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך עסקת טיעון עמו חמורה יותר. כאשר נחתמה עסקת טיעון עם האנס הסדרתי קצב (לאחר מכן הוא חזר בו מהעסקה) קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז.

ישנן פריבילגיות שהחוק מאפשר אבל אין זה ראוי שיחולו על נבחרי ציבור – סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון. ברור עד כמה אבסורדית סגירת תיק לנבחר ציבור מחוסר עניין לציבור. כך גם עסקת טיעון. כאשר מדובר בנבחר ציבור, ובוודאי בנשיא או ראש הממשלה, יש עניין ציבורי מובהק בבירור עד תום בבית המשפט את האישומים כלפיו.

כך צריך להיות גם במשפט נתניהו. אם הפרקליטות מאמינה בראיות שעל פיהן גיבשה את התיק, עליה לדבוק בו ולהציג אותו בבית המשפט, ובית המשפט שישמע את שני הצדדים יפסוק על סמך הראיות.

אך במשפט נתניהו החומרה בעסקת טיעון כפולה ומכופלת. נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצים כבר שנים את הקונספירציה על כך שהמשטרה והפרקליטות הם כנופיית פשע שקשרה קשר לתפור לו תיקים, מתוך רדיפה אישית, כדי לסלק את "הימין" (לא זכור לי שהוא כיבד בסיגרים את אלה שהוא מכבד בנדיבות בצירופם אליו לספסל הנאשמים) מהשלטון. עצם העובדה שהמונים מאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת, היא סכנה חמורה לדמוקרטיה. עסקת טיעון, שמשמעותה היא ויתור על בירור האמת ומיצוי הדין תמורת הסתלקותו של נתניהו מהפוליטיקה, תהיה ראיית הזהב לאמתות הקונספירציה, ותביא לאובדן האמון במערכות המשפט ובמדינת החוק. עסקת טיעון עם נתניהו תהיה אסון לאומי.

* השילוש הדוחה – אין זה מקובל לבקר יצירה שלא צפיתי בה. אולם יש מקרים חריגים, שבהם אין צורך לצפות ביצירה, וניתן לשלול אותה רק בשל הקונספט שלה. כזו היא התכנית "חתונה ממבט ראשון" ודומותיה. איני צריך לצפות בה כדי לקבוע שזו תכנית מגעילה.

אין דבר אינטימי יותר מזוגיות ובוודאי מזוגיות בניצניה. הכנסת מצלמות טלוויזיה לתוך האינטימיות הזוגית והכנסת מיליוני צופים אל תוך אותה אינטימיות, היא חילול האינטימיות, הזוגיות והאהבה.

תכניות כאלו הן שילוב של תאוות פרסום, תאוות מציצנות ותאוות בצע (של הערוצים המסחריים). השילוש הדוחה.

* הטרגדיה שלהם – בעיתונים מופיעות כתבות צבע מלודרמטיות על הטרגדיה של מי שנפלטו מבית האח הגדול. אבל הטרגדיה שלהם אינה שהם נפלטו משם, אלא שהם נכנסו לשם.

* הדרוזי הציוני – לפני כעשור וחצי, התארחתי יחד עם קבוצת ירוחם – פורום בראשות ד"ר צביקה צמרת שערך במשך שנים רבות מסע עומק בחברה הישראלית על כל רבדיה, ובחיבורים בין חלקיה, בדליית אל-כרמל, כאורחי התנועה הציונית הדרוזית. הביקור נפתח בביתו של יוסף נסראלדין, מייסד התנועה. בסלון ביתו היו תלויים דגל הלאום, סמל המדינה, תמונות הנשיא וראש הממשלה ותמונות של הרצל ושל דולצ'ין, מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ארון הספרים שלו היה עמוס בספרי היסטוריה ציונית, ספרות ושירה עברית.

לא היה זה ביקור רגיל אצל אזרחים דרוזים המדברים על נאמנות למדינה ואהבת הארץ וברית עם היהודים, אלא אצל דרוזים שאימצו את הציונות כאידיאולוגיה שלהם, נטלו חלק בהסתדרות הציונית העולמית, יש להם תנועה פעילה עם תנועת נוער. יוסף הקים את התנועה בעקבות ההחלטה האנטישמית של האו"ם לגנות את הציונות כגזענות (1975). בנו של יוסף, כרמל, אף הוא פעיל בתנועה, היה ראש המועצה המקומית דליית אל-כרמל.

הביקור היה מרגש מאוד והצטערתי שלא יצרתי ושמרתי על קשר עמם.

השבוע הלך יוסף לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* הרב צוקרמן – הלך לעולמו הרב יהושע צוקרמן, מראשי ישיבת הר המור.

הרב צוקרמן היה מחובר מאוד לגולן (בעיקר למושב קשת) ולוועד יישובי הגולן ונטל חלק פעיל ומשמעותי מאוד במאבק על הגולן. הוא רתם את תלמידיו ואת הארגונים שהיו קשורים אליו למאבק והניע אותם למבצעי השילוט של "העם עם הגולן", שהיו קלף מנצח במאבקנו.

הרב צוקרמן היה אדם חכם מאוד, בעל כושר ניתוח חריף וכושר רטורי מעולה, במבטא הצרפתי שלו. מן האנשים שכאשר הם מדברים, הכל משתתקים ומקשיבים להם ברוב קשב.

בתקופת המאבק הכרתי אותו ואת אנשיו, ומהם למדתי על מאבקם המסור למען פתיחת שערי בריה"מ לעליית יהודים ולמען אסירי ציון. כאשר מאבקם הוכתר בהצלחה, הם נרתמו למאבק על הגולן.

יהי זכרו של הרב צוקרמן ברוך. בבניין הגולן והארץ ינוחמו כל תלמידיו ומוקיריו.

* לא תוכל להתעלם – פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת "כי תצא", הפרשה השישית בספר "דברים", היא פרשה עתירת מצוות. מתוך תרי"ג – 613 המצוות בתורה – 74 מצוות הן מן הפרשה הזאת. יש מצוות להן מוקדשת פסקה, לאחרות פסוק ואף מחצית הפסוק. מנעד הנושאים בהם עוסקת הפרשה רחב ומגוון מאוד, מן הפרט, דרך הזוגיות, והמשפחה, הקהילה ועד מצוות לאומיות; יחסים בין אדם לחברו, היחס לגר, יחסי מין, יחסי עבודה ועד מחיית עמלק.

הפרשה עתירה במצוות המעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו. האיסור על נשך, כלומר על הלוואה בריבית ליהודים. אם לקחת עבוט – משכון מעני, עליך להחזירו לו בו ביום. ההנחה היא שאם בעל החוב לא שילם את חובו, הסיבה לכך אינה חוסר רצון טוב, אלא העדר יכולת כלכלית. ומכאן, שאם העבוט הוא בֶּגֶד, למשל, ברור שאין לו גרדרובה מלאת בגדים, אלא זה הבגד שלגופו, ואם לא תחזיר לו אותו, לא תהיה לו כסות ללילה. איסור מוחלט על הלנת שכר, והדגשה שהאיסור הזה אינו תקף רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הגֵּר, כי גרים היינו בארץ מצרים, כפי שהפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. "לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה", כלומר משפט צדק לחלש, למי שאינו יכול להרשות לעצמו סוללה של פרקליטי צמרת. חובת "שכחה", כלומר החובה לא לחזור לשדה שקצרת, או למטע שקטפת, כדי לאסוף את הפרי או התבואה שנשארו, אלא להשאיר אותם לעניים. איסור אֵיפָה וְאֵיפָה – כלומר החובה בסחר הוגן ועוד ועוד.

בין הפסוקים העוסקים בהשבת אבֵדה, מופיע הפסוק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. זאת תורת הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, על רגל אחת. לא להיות אדיש, להיות אכפתי – לזולת, לאחר, לחלש, למוחלש, למיעוט, לקהילה. לא להיות אדיש לעוול, לסבל.

ומצד שני, חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית ואיומה מבחינה מוסרית. לא אמנה אותן כאן. עלינו ללמוד ולהכיר את התורה על כל חלקיה, אבל לדעת להבחין בין  טוב ורע ולבחור בטוב.

          * ביד הלשון

הממזרים שינו את הכללים – במדורה "לוחמת רשת" במגזין "גלריה", כתבה קרין אלדאה על הכניסה הצפויה של נטפליקס לשוק המשחקים המקוונים, כחלק מן השירות שלה, ללא תשלום נוסף. עובדה זו, והצפי שהשירות החדש יכלול אתגרים חדשניים נוספים, יאתגר את ספקיות שירותי המשחקים המקוונים היום – אפל, גוגל, אקסבוק ופלייסטיישן, ועשויה לשנות את כללי המשחק בשוק הזה. כותרת המאמר: "הממזרים שינו את החוקים".

הכותרת משתמשת בביטוי המיוחס לסגן נשיא ארה"ב בתקופת כהונתו הראשונה של ניקסון (1969-1973), ספירו אגניו, שנאלץ לפרוש מן החיים הפוליטיים בשל פרשיות שחיתות – העלמות מס ונטילת שוחד, בתפקידיו כראש הממשל של מחוז בולטימור, מושל מרילנד וסגן הנשיא. בראיון שנתן בתקופת פרשת ווטרגייט (שהוא אישית לא היה מעורב בה) הוא אמר: "לפתע הכללים משתנים באמצע המשחק", כלומר לטענתו המעשים בפרשת ווטרגייט (פריצה למטה הבחירות של המפלגה היריבה ושתילת מכשירי האזנה בהם) הם חלק מנורמה פוליטית שהייתה מקובלת, גם אם היא לא ראויה, ופתאום משנים את הנורמה ומענישים את מי שפעלו על פיה. המשפט הזה קצת שובש, ונכנס לתודעה הציבורית ולהיסטוריה כ"הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו".

הביטוי הזה נכנס לשיח הציבורי בישראל בהקשר של הטרדות מיניות, בעיקר בצה"ל. נאמר בו, שההטרדות היו בעבר חלק מן התרבות, ואם הנורמות השתנו, אין לשפוט את מי שפעלו על פי הנורמות הקודמות.

אני שמעתי לראשונה את הביטוי הזה מפיו של אורי אבנרי, בשנת 2000. שנינו התארחנו בתכנית טלוויזיה כלשהי, אני כדובר ועד יישובי הגולן בנושא המאבק על הגולן שהיה אז בשיאו והוא – בנושא פרשיות המין של שר התחבורה איציק מרדכי, שבעטיין הוא נאלץ להתפטר ועמד לדין. אבנרי יצא להגנתו והשתמש בביטוי הזה.  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 1.8.21

* חיסון שלישי – אין צורך להמתין להחלטות FDA וארגון הבריאות העולמי. מומחי הרפואה בישראל אינם נופלים ברמתם מאלה שבמקומות אחרים. אם הם, על סמך ניסויים ובדיקות, הגיעו למסקנה שמנת החיסון השלישית בטוחה ונחוצה – ישראל היא מדינה ריבונית והיא יכולה לקבל את החלטותיה בעצמה. דווקא כיוון שמדיניות הממשלה היא להימנע ככל הניתן מסגרים והגבלות ומפגיעה בכלכלה, בחברה, בחינוך, בתרבות ובמצב הנפשי של אזרחי ישראל, היא מחויבת להשליך את יהבה על נושא ההתחסנות. החלטתו של ראש הממשלה בנט לחסן לאלתר את בני השישים ומעלה, בלי להמתין להחלטות הבינלאומיות והאמריקאיות – היא החלטה מנהיגותית אמיצה מאוד. יש לפעול בכל אפיק לעידוד ההתחסנות של אלה שטרם עשו כן, ובעיקר הילדים והנוער. יש לבצע מבצע חיסון מקיף בבתי הספר כבר בשבוע הראשון של שנת הלימודים תשפ"ב. ויש להיערך לחיסון הילדים בגילי 5-12.

* מחבלת בעניין שעליו היא נאבקת – צפיתי בראיון של יפעת שאשא ביטון בחדשות 12. כתמיד היא רהוטה, מתנסחת היטב, יודעת להבהיר את עמדותיה וניכר עליה עד כמה הדברים שעליהם היא נאבקת הם בנפשה. היא באמת ובתמים נלחמת למזעור מרבי של המשך הנזק לילדי ישראל, אחרי השנה וחצי הקשים שהם עברו.

ודווקא לכן, התנגדותה לחיסונים בבתי הספר תמוהה. דווקא כיוון שהיא מתנגדת כל כך להגבלות, רוצה לצמצם למינימום את הבידודים – דווקא בשל כך היא, יותר מכל אחד אחר, צריכה לעשות כל שביכולתה כדי לעודד התחסנות. היא מתנגדת לחיסון בבתי הספר כי היא רוצה שהילדים יחזרו לשגרה הנורמלית. אבל החיסונים הם בדיוק מה שנחוץ כדי שהם יוכלו לחזור לשגרה הנורמלית.

שרת החינוך אמרה בצדק שיש עוד 35 ימים עד תחילת הלימודים ואדרבא, שמשרד הבריאות יפעל בכל דרך לשכנע את הילדים וההורים שיתחסנו עד אז. נכון. הלוואי שכמה שיותר ילדים יתחסנו כבר בחופשה, כיוון שככל שיתחסנו מוקדם יותר – כן ייטב. אבל אנו רואים עד כמה ההתחסנות של בני הנוער נמוכה. לכן, את אלה שלא יתחסנו עד פתיחת שנת הלימודים, יש לחסן בבתי הספר. ואולי כדאי לחסן בבתי הספר עוד בתקופה חופשת הקיץ.

יתר על כן, כאשר שאשא ביטון נשאלה אם היא תקרא להתחסנות בקיץ, היא השיבה שזה לא תפקידה. למה זה לא תפקידה? אין היא אחראית, בתור שרת החינוך, על שלומם של ילדי ישראל? אין היא אחראית לכך ששנת הלימודים לא תיפגע אחרי השנה וחצי הקשות הללו?

שרת החינוך נאבקת על עניין צודק – שנת לימודים נורמלית ככל הניתן, אך היא מחבלת בעניין שעליו היא נאבקת, בהתנגדותה התמוהה לחיסונים בבתי הספר. על ראש הממשלה להפקיע מידיה את ההחלטה הזאת, ולהביא את הנושא להכרעת קבינט הקורונה.

* חובתה של מערכת החינוך – הצלחת מבצע החיסונים הראשון (לא הצלחה מלאה, כי כפי שאנו רואים עד היום יש רבים שלא התחסנו) היא הישג אדיר של מדינת ישראל.

נכון לזקוף את ההישג הזה לשני גורמים. האחד, הוא ראש הממשלה לשעבר נתניהו, שהוביל להישג גדול, בהבנה המוקדמת שהפתרון המרכזי למגפה, בוודאי כל עוד אין תרופה, הוא חיסונים והירתמותו המהירה והטלת כל כובד משקלו להשגת החיסונים בכמות הדרושה, לפני כל מדינה אחרת בעולם. איני חשוד באהדה יתרה לנתניהו, אבל מי שמתכחש לגודל הישגו, עושה שקר בנפשו.

אולם לא די בכך שיש חיסונים כדי להצליח כל כך במבצע החיסון. גם להצלחה הזו אין אח ורע להישג הישראלי. ההישג הזה נובע ממערך הבריאות הציבורית, שנבנה עוד בתקופת היישוב היהודי בארץ ישראל טרם המדינה, כבר בשנות העשרים של המאה שעברה, עם הקמת קופת חולים של ההסתדרות הכללית ובהקמת קופות החולים האחרות בעקבותיה, לפני הקמת המדינה ואחריה. המערך הזה הוא ביטוי לחברת הרווחה שנבנתה טרם קום המדינה, הפכה בתש"ח למדינת רווחה, ולמרות הכרסום בה בשנים האחרונות, היא עדין שרירה וקיימת.

אחד הביטויים היפים של הבריאות הציבורית ביישוב ואח"כ במדינה הוא מערך הבריאות בבתי הספר – אחות בכל בית ספר, ביקורי רופא בבתי הספר. אגב, הרופא המיתולוגי של בתי הספר בתל-אביב היה המשורר והרופא שאול טשרניחובסקי, שהשבוע – בי"ט באב, מלאו 146 שנים להולדתו. למערך הבריאות בבתי הספר היה תפקיד כפול. האחד הוא הדאגה לשלומם ובריאותם של הילדים וראיית מערכת החינוך עצמה כאחראית על כך, כראוי לחברת רווחה. השני הוא חינוך הילדים לבריאות.

ההישג הגדול ביותר של מערך הבריאות בבתי הספר הוא החיסונים שמקבלים ילדי ישראל מזה עשרות שנים, שהצילו מאות אלפי ילדים, אולי מיליונים, ממחלות שונות ומשונות. אך טבעי, שכאשר העולם ואנו בתוכו מצויים בעיצומה של מגפה קשה, והפתרון למגפה הוא חיסון, מערכת החינוך תראה כתפקיד ראשון במעלה שלה לחסן את ילדי ישראל.

ואם שרת החינוך אינה מבינה זאת, יש להפקיע מידיה את ההחלטה. יש ממשלה בירושלים ולא כל שר הוא שליט עליון בתחום אחריותו.

העובדה שמערכת הבריאות והחינוך לא עשו מבצע כזה מיד עם האישור לחסן את בני הנוער, בשלהי שנת הלימודים הקודמת, היא מחדל חמור.

* משרתת הציבור – ד"ר שרון אלרעי פרייס היא משרתת ציבור מסורה ונאמנה, אשת מקצוע מעולה ואישה מרשימה ביותר. היא חלק מהמערך המקצועי שמקדיש את כל כולו למלחמה בקורונה.

הדרג הנבחר, האמון על קבלת החלטות, אינו חייב לקבל את עמדת הדרג המקצועי, אבל הוא חייב לכבד אותו ואת חוות דעתו המקצועית. ההשתלחות באלרעי פרייס היא בלתי נסבלת.

ובכלל, הגיעה השעה שהפוליטיקאים יפסיקו עם המנהג הקלוקל של השתלחות בדרגים המקצועיים. ממשלת השינוי נועדה לשים קץ להפקרות הזאת, לא למחזר אותה. בקצב הזה עוד מעט נשמע שוב את הסיסמאות על "הפקידים". מה שהיה מגונה כאשר נעשה בידי נתניהו, ישראל כץ ואוחנה, מגונה באותה מידה כאשר הוא נעשה בידי יפעת שאשא-ביטון. אולי אפילו יותר, כיוון שהיא חברה בממשלה שנועדה לרפא את החוליים האלה. מי שהוקיע את ההשתלחויות באיזנקוט, מנדלבליט, שי ניצן, רוני אלשייך, קרן טרנר ושאול מרידור, אינו רשאי, מוסרית, לחשות לנוכח המתקפה המכוערת על אלרעי פרייס.

אני שב ומדגיש – האחריות היא על הדרג המדיני, והוא אינו חייב לקבל את עמדת הדרג המקצועי. אין שמץ של בעיה בכך ששר שולל את עמדת אנשי המקצוע. הבעיה היא בהשתלחות, בשיימינג, באד-הומינום.

* דילמה מוסרית – חברות הענק גוגל ונטפליקס החליטו לחייב את כל עובדיהן להתחסן. האם הצעד הזה נכון? האם הוא מוסרי? האין זו פגיעה בחופש של האזרח על גופו?

אני בדילמה. אין לי ספק שככל שרבים יותר יתחסנו כך ייטב לאנושות. ושיש בכל העולם כת הזויה של מכחישי המדע והרפואה שמסיתה נגד ההתחסנות ומסכנת את האנושות. האם זה נכון לכפות? כפיית החיסונים נגד הפוליו בישראל, הצילה את חייהם של מאות אלפים. מצד שני, אני בספק אם זה אפשרי בימינו. אולי המדינה לא צריכה לכפות, אבל מקום עבודה רשאי לומר שהוא אינו רוצה לסכן את עובדיו. יש הבדל בין מצב שבו מדינה מחייבת את אזרחיה להתחסן, למצב שבו בשוק החופשי אומר עסק פרטי לעובדיו שאם הם בוחרים לא להתחסן, הם מוזמנים לבחור אחד מהרבה מקומות עבודה שאינם מחייבים להתחסן.

האם זכותו של אדם על גופו עומדת מעל הכל? אם חולה סרטן, למשל, בוחר להימנע מטיפולים, הוא פוגע רק בעצמו; בגופו, בבריאותו ובחייו. הבחירה הזאת היא זכותו המלאה, וכל ערעור על הזכות הזאת הוא בלתי מוסרי. אבא שלי ז"ל, חתם על צוואה לחיים, שבה אסר על כל התערבות להארכת חיים מלאכותית. היה לו חשוב לחיות ולמות בכבוד. אנו, ילדיו, הקפדנו על כך באדיקות, וראינו בבחירתו החופשית, כשעוד היה מפוכח, בחירה מוסרית ואנושית המחייבת אותנו ואת מערכת הרפואה. אני חייב לציין שגם הרופאים כיבדו לחלוטין את הבחירה.

אילו סרבני ההתחסנות היו פוגעים רק בעצמם, היה זה בלתי מוסרי בעליל להתערב בבחירתם. העובדה שהם פוגעים גם בחסרי ישע – ילדיהם (בוודאי כאשר גיל החיסון יירד בקרוב לגיל חמש), משנה את התמונה. ולמרות הדילמה המוסרית, איני יכול להעלות על דעתי כפיית חיסון על ילדים שהוריהם מתנגדים לכך. אך האין זו זכותו של גן ילדים לומר שמתוך אחריות לשלום הילדים האחרים, הוא מוכן לקבל רק ילדים שהתחסנו (דילמה שאינה נוגעת רק לקורונה, אלא גם לחיסונים אחרים)?

כיוון שמדובר במגפה, הפגיעה של מי שאינם מתחסנים היא בחברה כולה. זכותה של החברה להגן על עצמה ועל חבריה, על חייהם ועל בריאותם. לכן המדינה כופה עטיית מסכות. לכן המדינה כופה בידוד. ולדעתי, יש להחמיר את הענישה על הפרת בידוד. האם זה נכון לכפות חיסונים?

כאמור, אני בדילמה מוסרית. טענה קטגורית לפיה כפיה כזאת בלתי מוסרית כי היא פוגעת בזכות האדם על גופו, תוך התעלמות מהפגיעה בזולת, היא בריחה מהדילמה המוסרית.

* העסקונה המופקרת – ח"כ גפני משתלח, מתלהם ומתבהם. ברוב חוצפתו הוא כינה את בנט "רוצח" והאשים אותו במותם של חולי הקורונה.

גם אילו דברי הבלע הנאלחים הללו היו נאמרים מפי אדם אחר, הם היו בלתי נסבלים. אבל גפני? הרי הוא מראשי העסקונה המופקרת של הציבור החרדי, שבחוסר אחריות משווע הנהיגה את הציבור שלה לצפצוף על הנחיות הקורונה של הממשלה שהם היו חברים בה, הציגה אותן כ"גזירות שמד", ובכך המיטה על הציבור החרדי אסון כבד של תמותה ותחלואה מעל ומעבר לכל ציבור אחר, ובהתנגדותה לאכיפה ולרמזור פגעה בציבור הישראלי כולו. זו אותה עסקונה שבהתנהלותה המופקרת וחסרת האחריות המיטה על הציבור שאותו היא כביכול מנהיגה את אסון הר מירון. זו אותה עסקונה שגוזרת על הציבור שלה עוני מנוון העובר מדור לדור. זו אותה עסקונה שנספרת כחלק ממחנה "לאומי", כביכול, אך בניה משתמטים ועורקים ממלחמת המצווה על הגנת המולדת ועל קיומה של המדינה היהודית.

ואין לאיש הזה שמץ בושה. הוא שובר את כל שיאי חילול השם, החוצפה, השנאה, היהירות וחוסר המודעות העצמית.

אני מייחל למנהיגות חרדית שתחזור בתשובה.

* להרשים את הבייס – יאיר גולן חתם על מכתב הח"כים נגד החרם של בן אנד ג'ריס. לאחר שעות אחדות ביטל את חתימתו בטענה שהמכתב אינו מייצג את עמדותיו. אם אינו מייצג את עמדותיו, מדוע חתם עליו? או שמא הוא ייצג את עמדות הבוקר שלו אך אינו מייצג את עמדות הערב שלו? או שמא במשך היום הוא עבר כמה "תהליכים"?

כנראה שחתימתו המקורית הייתה אותנטית אבל בשעות שלאחר מכן עשו לו "שמיכה" במרצ, והוא נאלץ להתקפל עם הזנב בין הרגליים.

קשה להם, במרצ, להיות חלק בממשלת מרכז-ימין. אז הם מנסים להבליט את חריגותם כדי להרשים את הבייס שלהם.

* הדמגוגיה של שוחרי החרם – טיעון דמגוגי של שוחרי החרם, היא שלא מדובר בחרם על ישראל, כי ההתנחלויות אינן בישראל. כידוע, ה-BDS האנטישמי מחרים את ישראל כולה. נכון שיש מי שמאמצים את החרם באופן חלקי, "רק" נגד היישובים מחוץ לקו הירוק.

למה הטיעון הזה דמגוגי? כי הוא לוקח רסיסי אמת לא רלוונטיים ובונה מהם תאוריה רעועה. נכון, יהודה ושומרון אינן בריבונות ישראל. אני מקווה מאוד שלפחות לגבי בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר ולגבי גושי ההתיישבות במובנם הרחב ביותר, זה מצב זמני.

ההתנחלויות הן חלק ממדינת ישראל, למרות שהריבונות לא חלה על אותם אזורים. הם יישובים בארץ ישראל, באזורים שבשליטת ישראל, הם נמצאים שם על פי החלטות ממשלות ישראל הנבחרות ובהתאם למדיניות הממשלות שאושרו בכנסת ובית המשפט העליון הגן עליהן ועל חוקיותן ב-54 השנים האחרונות. חיים בהן אזרחי ישראל. אזרחי אותם יישובים כפופים לחוק הישראלי, שחל בהם דה-פקטו. הם חיים ברשויות אזוריות ומקומיות ישראליות וכל כללי השלטון המקומי חלים עליהם. הם רשומים בתעודות הזהות הישראליות כאזרחי המדינה וכתושביה. המעבר בין צדדי הקו הירוק הוא חופשי, ללא דרכון וללא כל סממן של יציאה לחו"ל. לעומת זאת כל יציאה של תושב השטחים האלה לחו"ל כרוך בדיוק באותם הליכים כמו תושב ת"א או חיפה. הם משרתים כחוק בצה"ל, בסדיר ובמילואים, ככל אזרח. הם משלמים מסים ככל אזרח. בקיצור, הטיעון הזה הוא דמגוגיה זולה. אגב, החרם הוא גם על מזרח ירושלים, שעליה חלה ריבונות ישראל. ויש שמחרימים גם את הגולן, שגם עליו חלה ריבונות ישראל. בטח גם לזה יש לאותם אנשים איזה תירוץ דמגוגי. 

* הבייבי של ביבי – רע"ם היא הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. היא הבייבי שהוא טיפח במשך שנתיים, כיוון שידע שאין לו עוד אפשרות להגיע לרוב של מפלגות יהודיות, והבין שזה חבל ההצלה שלו. וזה כמעט הצליח לו, אלא שסמוטריץ' הבריז לו. כותב אהוד בן עזר: "אילו קומץ בוחרים לא היה מושפע מתעמולת השנאה השטנית לנתניהו, ומעניק לו עוד ארבעה מנדטים, הוא לא היה נזקק לרע"ם! – ולכן בהמלכת רע"ם עלינו לא הוא אשם אלא שונאיו, שהרכיבו את הקואליציה עם רע"ם ונתונים לחסדיהם של 'האחים המוסלמים'!" היגיון מעניין. אולם אילו קומץ בוחרים לא היה מושפע מתעמולת פולחן האישיות הביביסטית, ומעניק למפלגות הימין הממלכתי עוד ארבעה מנדטים, לא היה צורך ברע"ם בקואליציה הנוכחית. לכן, לא זו בלבד שנתניהו יצר את רע"ם, אלא שפולחן האישיות שלו חסם את האפשרות של ממשלה אחרת בלי רע"ם.

אילו נתניהו, שארבעה סיבובים לא הצליח להגיע לעמדה של הקמת ממשלה, וכאשר כחול לבן הושיטו לו יד והקימו אתו ממשלת אחדות הוא הכיש אותם, היה עושה מה שכל מנהיג אחר היה עושה במקומו, וזז הצדה – הייתה קמה ממשלה רחבה ויציבה בהנהגת הליכוד.

* אדוני השופט – מחבל שהורשע בניסיון לרצח קיבל עונש מוקל של 15.5 שנות מאסר בלבד, בטענה שניסיון הרצח לא תוכנן זמן רב מראש ואת הסכין שבו דקר ופצע את הקורבן, הוא מצא במקרה.

ונזכרתי בשירו של חיים חפר: "כשחטבתי עצים בא פתאום המסכן / והכניס את הראש מתחת לגרזן".

* עונג שבת – זו השבת השניה ברציפות שבה הלב מתמלא גאווה, התרגשות ואושר, למראה דגל ישראל המתנוסס אל-על בטקס חלוקת מדליות באולימפיאדה.

ונייחל לכך שבהמשך השבוע נזכה גם לשמוע את "התקווה".

* מופת לנוער – בני נוער תיעדו את עצמם שוברים רהיטים במלון, במהלך חופשה באילת. יש להם עתיד. כשיהיו גדולים הם יוכלו להיות נבחרת ישראל בבייסבול.

* בזכותו אפשר להרוג ילדים – שני התועמלנים האנטי-ישראלים, גדעון לוי ורוגל אלפר, פרסמו פשקווילי שטנה ונאצה נגד רוני דניאל לאחר מותו. לוי, לדוגמה, כתב: "בזכותו אפשר להרוג ילדים בעזה ולהתעלם מכך". ואלפר, כדי להמחיש לקורא את עומק סלידתו מדניאל ושנאתו אליו, השווה אותו לרבין.

הפשקווילים שלהם מעידים עליו – כן, הוא היה פטריוט ישראלי, לא עלינו, הוא היה ביטחוניסט, רחמנא לצלן, והוא היה, אוזניים תצילנה, ציוני. ובמלחמות בין ישראל לאויביה הוא לא היה, שומו שמים, מן האו"ם. הוא ידע להבחין בין עמית וטורף. ולכן הערכתי אותו.

* אלעד פלד – אלוף אלעד פלד הלך לעולמו בגיל 94. פלד היה פלמ"חניק, ממפקדי הפלמ"ח. הוא פיקד על שחרור העיר צפת. היה מח"ט גולני. במלחמת ששת הימים פיקד על שחרור צפון השומרון ודרום הגולן. לאחר שחרורו מצה"ל היה מנכ"ל משרד החינוך והתרבות בתקופת השרים יגאל אלון ואהרון ידלין. יהי זכרו ברוך!

לאחר מותו נותרו בחיים שנים מאלופי מלחמת ששת הימים, שניהם פלמ"חניקים, האלופים (במיל') שייקה גביש ועמוס חורב.

* בעל הנס – הבדיחה הצפתית המפורסמת אומרת שצפת ניצלה בתש"ח בזכות המעשה ובזכות הנס. המעשה היה שתושבי צפת קראו תהילים. הנס – שהפלמ"ח הגיע בזמן.

המפקד של מחלקת הפלמ"ח היה אלעד פלד.

* שיסל – כששמעתי את הידיעה העצובה על מותו של צבי שיסל, לא יכולתי שלא לחייך. מיד עלו בזיכרוני התמונות של המערכונים והסרטים שלו, "לול", "כבלים", "כמו גדולים" ועוד. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

צבא שמים – שלומית עוזיאל פרסמה לאחרונה את ספרה "מוציאה לשון", המקבץ עשרות רשימות קצרות שפרסמה בבלוג שלה "הקוראת ראשונה". רוביק רוזנטל פירגן לה והקדיש לספר את הטור השבועי שלו "הזירה הלשונית".

הוא פרסם קטעים קצרים מתוך ספרה. אחד מהם עוסק במושג "צבא השמים":

"צבא השמים. בתנ"ך מדובר בכמה מקומות על 'צבא השמים', פעם במשמעות כוכבים, פעם במשמעות מלאכים. האם אלה משמעויות שונות? מסתבר שגם התנ"ך וגם הידע ההיסטורי מספרים שלנו שהכוכבים נחשבו בתרבויות שונות אלים, ובעברית למשרתיו של אלוהים. כך הפכו האלים הפגניים למשרתי האל המונותאיסטי. הצירוף 'צבא השמים' התגלגל גם לברית החדשה ולספרות, כמו בספר 'גן העדן האבוד' של מילטון".

ואני אוסיף פן נוסף של הביטוי. "צבא שמים" הוא קוד צה"לי לפיגוע מיקוח, כלומר לפיגוע של חטיפת בני ערובה לצורך מו"מ לשחרור מחבלים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 25.7.21

* הכו בחקלאים – בתכנית הרפורמה בחקלאות מצביעים שר האוצר ושר החקלאות על בעיה אמתית – יוקר הפירות והירקות לצרכן, אך במקום פתרון אמתי הם הלכו לפתרון שמתחת לפנס – הכו בחקלאים. הרפורמה הזו לא תקדם במאומה את המטרה לשמה נועדה, אך היא עלולה לחסל את החקלאות הישראלית ולהכות בהתיישבות הציונית בגליל ובנגב.

הענף המרכזי בקיבוץ אורטל הוא התפוח. אנו מוכרים את התפוח ב-2.5 ש"ח לק"ג בממוצע. מחיר התפוח על המדפים הוא 16-18 ש"ח בממוצע. הבעיה, אם כן, היא פערי התיווך.

במקום לטפל בבעיה ולהתמודד עם בעלי ההון שהרווח המטורף שלהם מביא למחירים הללו, הרפורמה תכה בחקלאים ובחקלאות הישראלית.

זו רפורמה הרסנית ומסוכנת.

* האידיאולוגיה של המלחמה בקורונה – מהי האידיאולוגיה של המלחמה בקורונה? מה האידיאולוגיה הימנית למלחמה בקורונה? מה האידיאולוגיה השמאלנית למלחמה בקורונה? כמובן שאלו שאלות לא רציניות. האידיאולוגיה היא אחת – לנצח את הקורונה. לכן, כל המחלוקות הפוליטיות על הקורונה, שמלוות אותנו מראשית המגפה, מגוחכות. בממשלת נתניהו התייצבו רוב תומכיה בסניגוריה על פעולתה ורוב מתנגדיה יצאו נגד החלטותיה. ועכשיו אנו רואים אותה תופעה בין תומכי ומתנגדי ממשלת בנט.

מתנגדי הממשלה טוענים שהיא מפחדת לקבל החלטות קשות, מן הסוג שקיבלה קודמתה. תומכי הממשלה מאשימים את הממשלה הקודמת שהיא אצה רצה לסגרים והממשלה החדשה מנסה להימנע מסגר.

אבל ההשוואה הזאת מנותקת מן המציאות. האמת היא שהמצב היום שונה מהמצב בגלים הקודמים ולכן הפתרונות אחרים. ההבדל הוא שהיום הציבור הישראלי מחוסן ברובו ולכן נזקי הקורונה נמוכים לאין ערוך.

אין לי ספק שאילו הממשלה הנוכחית הייתה קיימת בגלים הקודמים של הקורונה גם היא הייתה מטילה סגרים. אין לי ספק שאילו הממשלה הקודמת הייתה קיימת היום, גם היא הייתה נמנעת מכך. ההבדל אינו פוליטי אלא רפואי.

דילמת מדיניות הקורונה בישראל ובעולם כולו, מיומה הראשון, היא בין צרכי הדברת המגפה לבין הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי והנפשי של הסגרים. האתגר בדילמה הזאת הוא מציאת שביל הזהב – איך לתת את המענה המרבי לקורונה תוך מזעור מרבי של הנזק לכלכלה ולחברה.

בזכות החיסונים, ניתן להפעיל היום הרבה יותר שיקול דעת, לקחת סיכונים גדולים יותר במלחמה בקורונה כדי להימנע מנזקים לחברה ולכלכלה. ונכון להימנע מצעדים מזיקים, גם אם בסופו של דבר אולי נידרש להם.

עם זאת, יש להגביר את ההסברה לעידוד החיסונים והצהרת בנט בנדון הייתה חשובה מאוד, להגביר את האכיפה על מסכות בחללים סגורים ועל הבידודים, ולהחזיר את התו הירוק, בעיקר כדי לעודד התחסנות במיוחד של בני הנוער. יש להיערך גם לחיסון שלישי, כשיהיו האישורים לכך.

רק בתחום אחד אני בעד גזירות קשות – יש לסגור את השמים לטיסות, מלבד טיסות חיוניות, כיוון שזה הפתח לחדירת הנגיף והווריאנטים המשתנים שלו. במקביל, על המדינה לפצות את חברות התעופה ואת המלונאים על הנזק הנגרם להם כתוצאה מכך.

* ההימור של ג'ונסון – בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, הוא מנהיג אמיץ. הוא מעז לקחת סיכונים כבדים, כלומר דרכו היא היפוכו של כסת"ח. השאלה היא האם ההימורים מחושבים? האם הם חכמים? הימוריו יישפטו במבחן התוצאה.

בראשית הקורונה הוא הנהיג מדיניות "יורם לסית" והמיט אסון בריאותי על ארצו, וגם הוא כמעט איבד את חייו.

ואף על פי כן, הוא שוב מהמר, ועל אף התפשטות זן דלתא, אך במצב של התחסנות רוב הציבור, הוא החליט להסיר לחלוטין את כל המגבלות. אם מדיניותו תביא להידרדרות המצב בארצו הוא ייכנס להיסטוריה לדיראון עולם כשרלטן יהיר וחסר אחריות. אם מדיניותו תצליח וייווצר חיסון עדר שידביר את המגפה בלי מחיר המגבלות הוא יזכה לתהילת עולם והעולם כולו יחקה אותו.

זהו ניסוי מעניין ומסקרן. אני שמח שהוא לא נעשה עלינו, אלא במדינה אחרת…

* תמונה מאוזנת – ביום רביעי שעבר ביליתי, לאורך כל שעות היום, בפסטיבל "לא בשמים" ליהדות ישראלית, שנערך במכללה האקדמית תל-חי. לאורך שעות רבות המה קמפוס מזרח של המכללה במאות אנשים. לא ראיתי כמעט אדם אחד שלא עטה מסכה, וכמעט כולם כיסו במסכה את האף והפה, בלי לחפף. כל מושב נפתח בתזכורת שיש לעטות מסכה. כך בדיוק היה גם בשבוע שעבר בכנס של התנועה הקיבוצית בעין חרוד מאוחד, לציון מאה שנים לעין חרוד וחמישים שנה למותו של טבנקין. וכך גם בהקרנה של הסרט "אגדות החורבן" בסימנטק בראש פינה, לפני ימים אחדים. התקשורת מציגה לנו תמונה של הפרה המונית וזלזול המוני בחובת עטיית המסכות. איני טוען שהיא ממציאה בעיה שאינה קיימת, אך התמונה האמתית הרבה יותר מאוזנת.

* כלב השמירה של הדמוקרטיה – "ידיעות אחרונות" מוביל השבת קו לוחמני ביותר נגד הממשלה, בעיקר בשני נושאים – הפרצות בנתב"ג ויותר מכך, הג'ובים המיותרים לח"כ אבידר (תוצאה של סחטנות) ויאיר גולן ("פיצוי" על ראשות ועדה, שכנראה רשומה על שמו בטאבו ואם היא נמסרת לאופוזיציה יש לפצות אותו בתפקיד המיותר של סגן שר).

אני מרוצה מכך, קודם כל כי הביקורת נכונה לפחות בחלקה, אך בעיקר כיוון שזה תפקידה של עיתונות: להיות נשכנית, מבקרת, מחפשת תקלות וחושפת אותן. כן, הקלישאה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" נכונה. ואם כך במהלך מאה ימי החסד, ניתן לשער מה צפוי בעתיד.

ואיני יכול שלא לגחך למקרא דקלמני דפי המסרים של תעשיית השקרים, שמתבכיינים על כך ש"התקשורת" "מלטפת" את הממשלה אחרי ש"רדפה" אחרי נתניהו בלה בלה בלה. פאתטים.

* הודנה בכנסת? – אני שמח על כך שאחרי שבועות של מלחמה טוטלית בין הקואליציה והאופוזיציה בכנסת, בלי אמנת ז'נבה ובלי לקחת שבויים, סוף סוף יש הידברות בין הצדדים יש אי אלו הסכמות, עדיין לא סופיות, על הרכב ועדות הכנסת. יש לי ביקורת חריפה על ההתנהלות של האופוזיציה, אבל בנושא איוש הוועדות הצדק אתה. הקואליציה נהגה בחזירות וגרגרנות, ושברה אפילו את השיאים של נתניהו, שמאז 2015 החל לכרסם בייצוגה של האופוזיציה.

אחת הדרישות המוצדקות של האופוזיציה היא לראשות ועדת הכלכלה. נכון שוועדת הכספים תהיה בשליטת הקואליציה, כדי לאפשר את המשילות והעברת התקציבים, אבל דווקא בשל כך ועדת הכלכלה היא המקום למימוש התפקיד הפרלמנטרי החשוב של פיקוח על פעולות הממשלה. ראשות הוועדה הזו בידי האופוזיציה הייתה נוהג מקובל לאורך שנים רבות, ומן הראוי לחזור אליו.

נכון עשתה הקואליציה כאשר ויתרה על ועדת הקליטה והעבירה אותה לאחריות האופוזיציה.

הצד המכוער של הדבר, הוא הפיצוי למי שיועד לתפקיד יו"ר ועדת הקליטה, יאיר גולן, במינויו לסגן שר. תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר לגמרי, מינוי פוליטי שאין בו שום צורך. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד נבחר ציבור, ומתחתיו מנכ"ל מקצועי שעומד בראש מערכת מקצועית של משרתי ציבור. כאילו אין די סגני שרים מיותרים בממשלה – עכשיו עוד אחד.

אני מקווה מאוד, שההתקדמות הזו תביא להסכמה מלאה שתבשר שינוי גם בהתנהגות האופוזיציה, שנוהגת בחוסר אחריות וחוסר ענייניות.

* סימן חיובי – נער השליחויות של נתניהו, הבריון הגס מיקי "כוח, כבוד וכסף" זוהר, החליט לשנות תדמית. הוא מבין שההתנהגות שלו ושל חבריו, נערי השליחויות הגסים, היא הגורם לאובדן השלטון של הליכוד. בראיון ליובל קרני ב"ידיעות אחרונות" הוא סיפר שהשתתף בערב לזכרה של שירה בנקי. "אם היית שואל אותי לפני שנה-שנתיים אם הייתי מגיע לאירוע כזה – הייתי אומר לך שלא". ועוד מדבריו בראיון: "אני עובר שינוי… יכול להיות שעשיתי קצת פרובוקציות ואפילו הלכתי על הקצה. מה חשבו אז על מיקי זוהר? מיקי זה אגרסיבי, קיצוני עם אמירות והתבטאויות חריפות… לא ויתרתי על האידיאולוגיה שלי, אבל החלטתי לשנות סגנון. הבנתי שהצד השני, היריבים הפוליטיים שלי, נאטמו כלפיי; לא היו מוכנים לשמוע מה אני אומר. הבנתי שחציתי כמה קווים… אני מעדיף שיכירו את מיקי בלי המסכות ובלי האמירות הקיצוניות על גבול ההסתה. אלה דברים שאני מצטער עליהם. היום אני הרבה יותר מכבד, ממלכתי… התמתנתי, אנשים יותר פתוחים לשמוע אותי… הוא [הציבור הימני שבחר בימינה, תקווה חדשה וכחול לבן] נטש אותנו בגלל אובר-אגרסיביות מצדנו… חציתי איזה רוביקון, סומנתי כאדם שלילי".

אהבתי מאוד לקרוא את הראיון. מה שאהבתי הוא את היכולת שלו לומר "טעיתי", לא להתבכיין, לא להאשים את הזולת, לא לטעון ש"הודחנו" וש"גנבו לנו" אלא לקחת אחריות על הברחת המצביעים בהתנהגות הזאת. אמנם גיחכתי מאוד כאשר הוא אמר: "עשיתי קצת פרובוקציות". קצת?! אבל עצם נטילת האחריות היא צעד ראשון וחשוב. עצם ההודאה בכך שמה שהוא עשה היא הסתה (גם אם הוא אמר "על גבול ההסתה") ראויה לשבח.

האם אכן הוא ישנה את דרכו? בכך הוא יבחן. אני מקווה מאוד שכן. וחשוב לדעת – אמירות כאלו של מיקי זוהר, הן בעצם שליחת חץ לשולח שלו ושל עמיתיו נערי השליחויות להתנהגות הזאת. הוא אמנם לא מעז להאשים ישירות את נתניהו, אבל ניתן לקרוא זאת בין השורות. אם אכן הוא ישנה את דרכו, יהיה זה סימן להתערערות שליטתו של נתניהו בחייליו.

מודה ועוזב ירוחם. בינתיים הוא מודה, וזה שלב חשוב ביותר. האם הוא גם עוזב? האם הוא באמת ישנה את דרכו? למען הדמוקרטיה הישראלית אני מקווה שכן, ואני מקווה שהוא לא יהיה היחיד.  

* עסקה עם מצרים – על פי כתבה של צבי בראל ב"הארץ", מתקיים מאבק בין מצרים ואתיופיה על מי הנילוס הכחול, ובמצרים מאשימים את ישראל שהיא מסייעת לאתיופיה בבניית סכר התחייה ובהגנה עליו. ישראל מכחישה זאת וטוענת לנייטרליות.

איני בקיא בנושא ולכן איני יוכל לנקוט עמדה. אבל משפט אחד בכתבה שעשע אותי במיוחד. מוסטפא פיקי, אחד האינטלקטואלים המצרים החשובים, לשעבר מזכירו של חוסני מובארק וכיום מנהל הספריה הלאומית באלכסנדריה טען, במאמר שפרסם, שישראל מפרה את הסכם השלום, הכולל סעיף שאוסר במפורש על שתי המדינות לפעול זו נגד זו: "איך יתכן שישראל תסייע למדינה שפועלת לגרום נזק למצרים?" כך כותב מי שהיה מזכירו של מובארק, האיש שהפך ביום היבחרו לנשיאות את השלום החם עם ישראל למלחמה קרה. הרי מצרים בתקופת מובארק, ובמידה רבה אם כי פחותה גם היום, היא המובילה של כל המערכה המדינית נגד ישראל באו"ם ובמוסדותיו ותומכת תמיד בכל יוזמה אנטי ישראלית. הרי מובארק הוא האיש שעמד מאחורי ועידת דרבן האנטישמית שהצמיחה את מסע הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל.

אדרבא, אפשר להציע למצרים עסקה. מעתה ואילך מצרים מתחייבת להצביע נגד כל ההצעות האנטי-ישראליות באו"ם, תצא נגד BDS ותתמוך בישראל בסכסוכיה עם הפלשתינאים, סוריה ולבנון ובתמורה ישראל מתחייבת לתמוך במצרים בכל סכסוכיה המדיניים. פייר אינאפ?

* הבן הרשע – אברום בורג, מי שלמרבה הבושה ישב פעם על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון כיו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, הוא היום אחד התועמלנים והמטיפים האנטי ציוניים הנחותים והבזויים בעולם.

הוא השתתף כתועמלן הארגון האנטישמי (על דעת ועל פי הגדרת המומחים לנושא האנטישמיות בעולם) BDS ב"פגוש את העיתונות", הביע תמיכה במלחמתם האנטישמית ("מחאה לגיטימית ומוצדקת" ואף פעולה של "אין ברירה" – "אתם לא מרשים להם לבצע פעולות טרור ולהתאבד בין שתיים לארבע – מה נותר להם לעשות?") אך בעיקר הזדהה עם כל מטרותיהם.

מהן מטרותיהם? א. נסיגה ישראלית מוחלטת לקווי 4 ביוני 1964 (או בלשונו  הפסקת "אקיבוש") וטרנספר אכזרי של חצי מיליון יהודים מביתם במולדתם (או בלשונו המכובסת "פינוי כל ההתנחלויות") וחלוקת ירושלים. ב. כבשת הרש שתישאר בידי מדינת ישראל לא תהיה עוד מדינה יהודית, כי מדינה יהודית היא "אתנוקרטיה" וכל דמוקרטיה בעולם היא "מדינת כל אזרחיה". ג. "זכות" ה"שיבה", כלומר הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים שיעוטו עליה, כי זה "כמו חוק השבות". אגב, אילו היה מראיין קצת יותר אינטליגנטי מרינה מצליח, היה משרבב בנאומו המתלהם של בורג את השאלה האם הוא בעד חוק השבות. עמדתו בנושא ידועה – זה חוק גזעני. אז גם "זכות" ה"שיבה" שבה הוא תומך היא גזענית? מה פתאום? רק שבות של יהודים למולדתם היא גזענות.

מה? אין ליהודים זכות למדינת לאום יהודית בארץ ישראל? לא, "כי הם היו פה לפניך". אגב, הוא אמר לבר שיחו, יוסי קופרווסר "לפניך", בגוף שני, כמו הבן הרשע בהגדה של פסח, ולא "לפנינו", כי הרשע הזה אינו מסוגל לדבר על העם היהודי בגוף ראשון.

העימות היה בין תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומנכ"ל המשרד לאיומים אסטרטגיים לבינו. קופרווסר הוא אדם חכם מאוד וצודק בכל מילה שאמר, אך הוא אינו עובר מסך וכושר הביטוי שלו נופל בהרבה משל בן שיחו. בורג הוא דמגוג בעל כושר ביטוי יוצא דופן אך דובר שקר ותועמלן אנטי ישראלי, אנטי ציוני ואנטישמי גס. בנוסף לכך, הוא התפרע באולפן כבריון גס ואלים. "תשתוק, תשתוק" צווח החצוף הרשע על בן שיחו.

מה משמעות האידיאולוגיה של בורג? לכל עם בעולם זכות למדינת לאום משלו זולת העם היהודי. זו עמדה אנטישמית מובהקת. הבורגאים למיניהם טוענים שהם לא מטיפים להשמדת מדינת ישראל, אלא רק לכך שהיא תחדל להיות מדינה יהודית. אין חיה כזו. אין מדינת ישראל זולת זו שהוכרזה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדינה שלא תהיה המדינה הזאת, לא תהיה מדינת ישראל, גם אם כך תקרא, אלא תהיה מדינה שתקום על חורבותיה של מדינת ישראל. אגב, היא גם לא תקרא מדינת ישראל. כי מה פירוש המושג "מדינת ישראל"? מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם ישראל, העם היהודי.

המשמעות של האידיאולוגיה של בורג היא גם השמדה פיזית של מדינת ישראל, כיוון שהרוב המוחלט של היהודים בישראל לא יהיו מוכנים בשום מחיר לוותר על מדינתם היהודית, והדרך היחידה לבטל זאת, היא באמצעות השמדתם הפיזית של היהודים בישראל.

כל פעם שאני שומע את הרשע האוטואנטישמי הזה מטיף, אני חושב על אבא של החומץ הזה, יוסף בורג ז"ל. איזה מזל גדול היה לו, שהוא הספיק למות לפני שבנו השתמד והפך לאנטישמי בזוי.

* חוד החנית של התמנון האנטישמי – יותר ויותר מדינות נאורות בעולם מכירות בכך ש- BDS הוא תמנון אנטישמי רב זרועות ועתיר ממון, שפועל מתוך שנאה קמאית לעם היהודי ולכן נלחם נגד מדינתו.

חוד החנית של התמנון האנטישמי הם יהודים אוטו-אנטישמים עלובים. כאלה הם פעילי הארגונים הבוגדניים "שוברים שתיקה" ו"בצלם" שעוברים בכל רחבי העולם, מעיר לעיר ממדינה למדינה, מפיצים עלילות דם קולקטיביות על המדינה היהודית וצבאה ומפצירים במדינות העולם להילחם נגד ישראל, להחרים אותה ולפעול נגדה. גם דבוקת שוקן היא סוכנת BDS מדופלמת. כך, לדוגמה, רוגל אלפר, תומך נלהב בחרמות נגד ישראל, כיוון שהן משפילות אותה ואין דבר שיוצר אצלו עוררות מינית וריור תאווה יותר מלראות את מדינת ישראל, השנואה עליו, מושפלת ואת אזרחיה סובלים כתוצאה מפעולות נגד ישראל שיסבו לאזרחיה כאב. "יש משהו משפיל בחרם. אבל אין ברירה. רק לחץ בינלאומי יגרום לישראל לוותר על הקולוניאליזם הגזעני. לישראל היו 54 שנים להפסיק לכבוש. היא הוכיחה שברצונה להמשיך. על העולם לעצור בעדה… אם עוד 30 חברות ענק בינלאומיות יצטרפו לחרם, ועוד 50 כוכבי ענק יצטרפו לקו שמוביל רוג'ר ווטרס, אולי יתחולל פה שינוי. אבל הוא יתחולל רק אם לציבור יכאב, רק אם יושפל ויפחד. רק אם ייגרם לו נזק. אם יאבד את כבודו העצמי ופרנסתו בעקבות חרם. די לגלידה, הגיע זמן כאב". אם היהודים יאבדו את פרנסתם ויכאב להם, יבוא צדק לעולם. אבל התועמלן האוטואנטישמי הזה אינו מרוצה מהצעד של בי אנד רוג'ס, כי הוא מתון מדי. הוא לא יכאיב מספיק ליהודים. "החרם צריך להיות על ישראל כולה. ההתנחלויות פועלות בחסות הציבור, במימון מסיו, ובעידוד ממשלות שמקבלות את תוקפן מכלל האזרחים. הן מגובות בכוחות צבא העם הישראלי. ישראל כולה אשמה". ובהתייחסות לתגובות בישראל נגד החרם של בי אנד רוג'ס הוא משתמש בכל ארסנל הבוז כלפי התופעה השנואה עליו בעולם – הציונות.

גם חברו לדבוקה גדעון לוי מבקר את בי אנד רוג'ס: "בדיוק לכן דרוש חרם אמתי על ישראל, על כל הישראלים, בכל מקום, מכאיב, יקר ופוגע. לא חרם גלידה מפונפן בסניף של רמי לוי בצומת הגוש, אלא כזה שכל ישראלי ירגיש אותו בכיסו, בכוסו ובלבו". והוא מתחייב להתחיל ללקק את הגלידה הזאת, אף שהוא מגדיר אותה "בינונית", אם תעמוד במילתה בעוד שנה וחצי. אך הוא מפקפק בכך שהיא תעמוד ב"מכבש הלחצים היהודיים". הכוונה ל"יהדות העולמית", לא? חלאה אנטישמית.

האנטישמיות היא תופעה בזויה ונוראה. אבל יש סוגים שונים של אנטישמיות. מכל סוגי האנטישמיות, הנחותה ביותר, הנאלחת ביותר, הנפסדת ביותר היא האוטו-אנטישמיות.

* על המוקד: אבתיסאם מראענה – ח"כ אבתיסאם מראענה (מפלגת העבודה) עומדת תחת מתקפה חריפה ברחוב הערבי מאז בחירתה לכנסת. הם מאשימים אותה בבגידה בציבור הערבי ובמשת"פיות עם השלטון הציוני. תחילה, בשל הצבעתה בעד חוק האזרחות. אחר כך, בשל הצבעתה נגד ועדת חקירה ממלכתית בנושא האלימות במגזר הערבי. אך שיא השיאים הוא בהסכמתה להיות ממלאת מקום חברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שנתפסת כזרוע מלחמתית נגד הפלשתינאים. הם אף מאשימים את מפלגת העבודה בקונספירציה, בכך שמכל חבריה דחפה דווקא את הערבייה לוועדה הזאת, כדי שתהיה עלה תאנה לפשעי הציונות.

הפובליציסטית שירין פלאח-סעב, בעלת טור ב"הארץ", פרסמה בתוך שבוע שני מאמרים שבהם תקפה בחריפות את מראענה. לצד ההתקפה על הצבעותיה הנ"ל היא כתבה ש"הקש ששבר את גב הגמל הוא המינוי שלך כממלאת מקום בוועדת חוץ והביטחון. יש הבדל בין השתתפות בעשייה בחברה הישראלית לבין פעולה נגד החברה הערבית. העיניים של הנשים הערביות הצעירות, שהאמינו בך עד כה, נשואות אליך ושואלות: למה?"

ועודה בשאראת, אף הוא ב"הארץ", תמה: "מה יהיו מעשיה של מראענה שם, כשבני עמה בעזה ובגדה נתונים לכיבוש ולמצור וכשמיליוני פליטים, תוצר הנכבה המתגלגלת, חיים באיום קיומי במדינות ערב? האם תלוהק בתפקיד הפנים הרחמניות של הכיבוש, קוביית הסוכר בכוס היגונים של המצור? על מראענה לומר להם, 'חלקי לא יהיה עמכם'. בכלל, הייתי מצפה מכל אזרח ערבי ויהודי מתקדם לומר זאת, אך לצערי דווקא חברינו היהודים הטובים קופצים משמחה למראה מינויָהּ המביש, כאילו מדובר בצעד נוסף לשילוב הערבים".

את מפלגת העבודה הוא תוקף: "האם חסר למפלגה זו מומחי ביטחון, עד שהיא נאלצה להיעזר ברכש ערבי שאך רגע קודם הוכרז רשמית שהוא אזרח סוג ב'?" בשאראת יוצא בתוקף נגד שילובה של מרעאנה בוועדת החו"ב. "המשתתפים בה עוסקים במלאכת אחזקתו של בניין רקוב מוסרית, שמדינה נורמלית הייתה ממהרת להרוס עד היסוד. בניין שמתכננים בו איך לאמלל חיי מיליונים, בניסיון לדחוף אותם אל מעבר לקו הגבול. אז סליחה חברים, אנחנו איננו במשחק הזה. אתם רוצים לכבוש — כִּבשו. אתם רוצים לשלוח את בניכם לפשוט על חדרי ילדים פלסטינים באמצע הלילה, שִלחו. ידינו לא יהיו במעל… לאחר שהשחית את נפשם של צעירים יהודים במלאכת שימור הפרויקט המחליא הזה, הממסד המדיני־ביטחוני פועל עכשיו להשחית את נפשו של הערבי, גם כדי להקל את הכובד על המצפון הקולקטיבי שלו. 'הנה, ראו', רוצה הממסד לומר לעולם, 'אפילו במאית ערבייה מוכשרת שותפה בגיבוש המדיניות הביטחונית הצודקת שלנו'. אבתיסאם מראענה תשמש עלה התאנה של הכיבוש, של הסגר ושל התוקפנות נגד העם הפלסטיני… הציונות הגיעה למצב שבו היא זקוקה לילידים שיקשטו את מעשיה ויעניקו לגיטימציה לפרקטיקה שלה — פירוש הדבר שהיא במצוקה: מצד אחד מחוקקים את חוק הלאום המדיר את הילידים, מצד שני מנסים למשוך את המודרים למעגלי השלטון כדי שישמשו בבחינת אליבי למעשים נגד בני עמם… האם את, מראענה, מסכימה להעניק לו [ל"ממסד הביטחוני"] הכשר? האם באמת תבקשי שהחותמת שלך תתנוסס על העוולות נגד בני עמך? דעי לך, שגם אם תתנגדי למהלך זה או אחר בתוך הוועדה, את שותפה שם!"

* שִׁמרו על הילדים – מקבץ מבזקים בלתי נתפס, בלילה שבין יום רביעי וחמישי, באתר וויינט:

ילד מהפזורה הבדואית נעקץ על ידי עקרב, מצבו קשה.

בת 4 נעקצה על ידי בעל חיים בהר חברון, מצבה קשה.

מת מפצעיו בן הארבע שנפל מגובה ביישוב רכסים שבצפון.

ילד כבן 10 נפצע קשה בנפילה מחומה בגובה של 15 מטרים בגליל התחתון.

נורא!

* כבוד לחללי מינכן – לאחר טבח הספורטאים במינכן הוועד האולימפי החליט להמשיך בתחרויות ולקיימן כסדרן. ישראל מחתה על כך בתוקף.

לדעתי, הצדק היה בהחלטת הוועד ולא בעמדת ישראל. אילו האולימפיאדה הופסקה, היה זה הניצחון הגדול ביותר של המחבלים וכניעה מחפירה לטרור.

אולם העובדה שב-11 אולימפיאדות לא הונצח זכרם של חללי מינכן, היא בלתי נתפסת; אטימות שאין כדוגמתה.

49 שנים אחרי הטבח, סוף סוף ניתן הכבוד לחללי מינכן. היו אלה רגעים מרגשים. אני מאמין שמעתה ואילך לא יהיה טקס ללא אזכור הנרצחים.

* חיבור למורשת הגבורה – ביקורת חריפה מוטחת על הצניחה בסלובניה לציון מאה שנה להולדתה של הצנחנית חנה סנש. מאיר שלו קטל אותו במאמר ציני ומרושע ב"ידיעות אחרונות" (הציע להנחית צנחנים ליד פסל דוד המלך בפירנצה שיוכיחו ששלהם יותר גדול) ורבים דיברו על הבזבוז שבמבצע.

זכורה האמרה המיוחסת למר "חכם סיני זקן" על הלחם והפרח; הלחם כדי שנוכל לחיות והפרח כדי שיהיה לשם מה לחיות. הדבר נכון גם לגבי הצבא. יש משמעות רבה לפרח, כלומר לכל המערך החינוכי שנועד לצייד את חיילי צה"ל ברוח לחימה, באמונה בצדקת הדרך הציונית, בתעצומות הנפש שיגרמו לחייל להיות מוכן לקום מאחורי המחסה ולהסתער תחת אש ולסכן את חייו למען קיומה של המדינה וההגנה עליה. כן, תפקידו של הצבא לחנך, לחזק את החוסן המנטלי של הלוחם, בין השאר באמצעות חיבור למורשת הגבורה היהודית ולדמויות מופת של גיבורות וגיבורים כדוגמת חנה סנש.

לא הכל נמדד דרך החור שבגרוש.

* כמו שחזור הנחיתה בנורמנדי – עמוס הראל, הפרשן הביטחוני של "הארץ", יצא נגד צניחת הראווה לזכר חנה סנש בגבול סולבניה וקרואטיה והשווה זאת לטיסות הראווה של מיליארדרים לחלל. השוואה אומללה ונואלת. ההשוואה הנכונה היא לשחזור הפלישה לנורמנדי בידי בעלות הברית במלאת שישים, שבעים ושבעים וחמש שנה לאירוע. הם לא חשבו שזה בזבוז.

* המגל והחרב – ב-25 ביולי 1951, לפני שבעים שנה בדיוק, עלו 120 נח"לאים אל סמוך לגבול עזה הפרוץ והקימו את היאחזות הנח"ל "נח"לאים א'", לימים קיבוץ נחל עוז, שעד היום מתמודד עם פגיעתה הרעה של עזה השכנה. ההיאחזות ביטאה את רעיון ההתיישבות הביטחונית, המגל והחרב, באמצעות כוח צבאי המקים התיישבות ושומר על הגבול.

לאורך השנים קמו 84 היאחזויות, לפני ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, רובן היו ליישובי קבע שעיצבו את גבולות המדינה.

אני הייתי קשור לשתי היאחזויות. מאוגוסט 1982 עד פברואר 1983 שירתתי כחייל בהיאחזות שלח בבקעת הירדן. ריכזתי את גן הירק (ענף החקלאות היחיד), הייתי רכז תרבות וחבר מזכירות ההיאחזות. כשסיימנו את פרק ההיאחזות, החליף אותנו הגרעין שאזרח אותה. היום זה המושב שדמות מחולה. בכל פעם שאני נוסע בכביש הבקעה ועובר ליד שדמות מחולה, אני חש התרוממות רוח, על כך שיש לי מניה בהקמת היישוב.

ב-1986 הייתי המדריך החברתי של היאחזות נמרוד בגולן, בסמוך לחרמון, שאחד הגרעינים ששירת בו היה גרעין לאורטל. בשנת 2000 הייתי למשך תקופה קצרה המזכיר הראשון של היישוב הקהילתי נמרוד עם אזרוחו באותה תקופה. לצערי, עד היום נמרוד הוא יישוב זעיר, אך אני מאמין שיגדל, יתפתח ויתבסס.

אחרי תקופת ההיאחזות שלי הייתה לי ביקורת חריפה על ההיאחזות, שהייתה בה בטלה רבה ונראה היה לי שאין זה מיצוי ראוי של השירות הצבאי. אבל אי אפשר להתווכח עם מבחן התוצאה – היישובים הרבים לאורך גבולות ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון; בגליל, בנגב, בגולן וביו"ש; יישובים שעיצבו את גבולות המדינה.

          * ביד הלשון

נחל זאכי – שמורת הטבע הקסומה בקעת בית-ציידא (הבטיחה); הלגונה המנקזת את נחלי הגולן מצפון לכינרת, נוצרה מן הנחלים: הירדן, משושים (שאליו זורם נחל זוויתן), יהודיה, דליות ושפמנון. שפך נחל דליות מכונה מג'רסה. שפך נחלי משושים והיהודיה נקרא גם נחל זאכי.

מה מקור השם זאכי? יש לכך שתי גרסאות. האחת היא שזה בזכות המים הזכים שלו. השניה, היא שהשם מנציח את זכרו של זאכי יצחק עבאדי, יהודי מסוריה, שרכש את האדמות הפוריות של בקעת בית ציידא. לאחר קום המדינה, העבירה משפחת עבאדי את האדמות לחזקת המדינה.

ועדת השמות הממשלתית נתנה לזאכי את השם שפך נחל משושים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.7.21

* מפגן של שנאת חינם – מתווה הכותל הוא מתווה פשרה, שבו התנועות הלא אורתודוכסיות קיבלו כקבוע את המצב שרחבת הכותל הנוכחית תתנהל במתכונת אורתודוכסית אך תוקצה להם רחבה בהמשך הכותל, עזרת ישראל, שבה לא תהיה הפרדה בין נשים וגברים ויהודים שאינם דוגלים בהפרדה יוכלו לבטא בה את הרגש הדתי והלאומי שלהם ליד שריד מקדשנו, באופן ההולם את השקפת עולמם.

מתווה הכותל היה פשרה היסטורית בין חלקי העם היהודי במולדת ובגולה והוא אחד ההישגים הציוניים הגדולים ביותר של נתניהו כראש הממשלה. כך גם הוא ראה את המתווה, כי הוא יזם אותו, הוא הטיל על שרנסקי את מלאכת התיווך והוא מינה את מזכיר הממשלה מנדלבליט לעמוד בראש הוועדה שהכינה את המתווה. בצדק רב הוא התהדר בהישג הציוני הזה. שושבין נוסף להישג הגדול היה נפתלי בנט, אז שר ירושלים והתפוצות.

למרבה הצער, נתניהו התקפל ונכנע ללחץ החרדים, שאינם רואים בכותל נכס לאומי אלא מגזרי. ההתקפלות הזאת היא אחת ההחלטות המבישות ביותר של נתניהו.

אני מצפה מראש הממשלה נפתלי בנט ליישם במהרה את מתווה הכותל.

בינתיים, עד שתוקם עזרת ישראל המכובדת, ממשיכה לפעול רחבה זעירה, בשטח של 450 מ"ר, שאינה מחוברת ישירות לכותל, בין שער מוגרבים לקשת רובינזון, ושם ניתן לקיים תפילה מעורבת. נכון שאין זה פתרון מכובד, אך גם אל כבשת הרש הזאת לוטשים הקנאים עיניים. בתשעה באב, במפגן מבחיל של שנאת חינם ותוך הפרת חוק בוטה, השתלטו על המקום ביריוני ארגון חרד"לי חדש לפני תפילת תשעה באב, הציבו בה מחיצה ולא אפשרו את קיום תפילת המשפחות של תשעה באב. אסור לתת לקנאים הפנאטים החוליגנים האלה, הקוזאקים הנגזלים, לחלל את הכותל המערבי, להשתולל ולגזול את כבשת הרש. על ראש הממשלה אישית מוטלת האחריות לשים קץ להפקרות הזאת, וליישם לאלתר את מתווה הכותל.

הכותל הוא נכס לאומי ועל מדינת הלאום של העם היהודי להבטיח שאף מגזר לא ישתלט עליו וידיר ממנו חלקים גדולים מן העם היהודי.

* מבחן ביטחון הפנים – אחד הנושאים המרכזיים שהממשלה החדשה צריכה לחולל בהם שינוי מהותי הוא ביטחון הפנים.

זהו מחדל המתמשך זה למעלה מעשור. מחדל של אובדן המשילות ושחיקת הריבונות. תוצאה ישירה של חוסר מנהיגות ובריחה מאתגרים.

חייב להתחולל שינוי דרמטי. הממשלה הנוכחית מורכבת ממי שהטיחו ביקורת נוקבת ומוצדקת על מחדלי הממשלה הקודמת – כעת הם ייבחנו במעשים.

התוצאות לא תהיינה מהיום למחר, אבל את השינוי בהחלטות ובמעשים צריך לראות בקרוב מאוד.

למשל, חייבים לשים קץ לתופעה הנפוצה של חדירת כנופיות בדואים לבסיסי צה"ל, בעיקר בנגב וביזת נשק ותחמושת. בין השאר, יש לעדכן ולחדד את הוראות פתיחה באש על חדירה לבסיס צה"ל – כל מי שחודר לבסיס צה"ל צריך לדעת שסיכוייו לצאת חי מן האירוע נמוכים. הגנה על נשק, על תחמושת, על אמל"ח היא הגנה על החיים. כפי שיש לירות על מנת להרוג כדי להציל חיי אדם, כך בדיוק צריך לנהוג באיום על אמל"ח. זו רק דוגמה אחת, נקודתית, של השינוי המיוחל.

* לסגור את השמים – לנוכח העליה המדאיגה במדדי התחלואה בקורונה – זן דלתא, על הממשלה לסגור את השמים ולא לאפשר טיסות שאינן חיוניות לחו"ל. זה צעד קשה אך מתחייב. דווקא הרצון המוצדק של הממשלה להימנע מסגרים שהמחיר שלהם כבד, מחייב אותה לבצע את הצעד הזה.

מוטב היה שאזרחי ישראל יגלו אחריות ובגרות ויימנעו בעצמם מנסיעות לחו"ל. אולם כיוון שזה המצב, למרבה הצער, על הממשלה לעשות מעשה.

* לפיד כביביסט – ביקורת חריפה נמתחה על יאיר לפיד בעקבות נאומו שבו הציג כאנטישמיות תופעות קסנופוביות אוניברסליות, ובכך הפגין בורות בהבנת ייחודה של האנטישמיות ופגע במלחמה באנטישמיות. במקום להאזין לביקורת בקשב, ללמוד ולהפנים, אולי אפילו להודות בטעות או לחלופין להסביר לציבור את כוונתו ולהצדיק את דבריו אם הוא עדין חושב שהם מוצדקים, הוא הגיב בהתבכיינות בסגנון ביבי: "הימין הקיצוני בלה בלה בלה". כלומר, במקום התייחסות לגופה של הביקורת, זלזול בה, צביעת המבקרים בצבע פוליטי – "ימין", כלומר לא ראויים להתייחסות, והוספת התואר הצמוד "קיצוני" (אלא מה?). והרי זו בדיוק שיטת ביבי. על כל ביקורת הוא הגיב ב"הם", "השמאל" – הקיצוני כמובן כי יש שמאל שאינו קיצוני?, "התקשורת" וכו'. לשם מה החלפנו את נתניהו אם הביביזם נשאר?

אגב, תגובתו של לפיד יצרה לי בעיית זהות. כיוון שגם אני ביקרתי את נאומו, הרי שגם אני ימין קיצוני. אבל אני הרי רואה כל יום תגובות רבות על פיהן אני שמאל קיצוני אנטי ציוני, כיוון שאני כופר בעיקר ולא חושב שנתניהו הוא אלוקים ואפילו לא אלוהים. אז מי אני ומה אני?

* נגד חקירת הצוללות – אני נגד הקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות. בראש ובראשונה, בשל עמדתי השוללת, מזה שנים רבות, את ועדות החקירה השיפוטיות, שאיני מאמין ביכולתן להביא להפקת לקחים, אלא רק לעריפת ראשים. שנית, כיוון שאני סבור שהממשלה החדשה צריכה לעסוק בעתיד ולא בעבר. את חקר העבר נשאיר להיסטוריונים (וכהיסטוריון איני חשוד בחוסר הערכה לתפקיד ההיסטוריונים). תפקידה של הממשלה לעשות היסטוריה שתיחקר על ידי ההיסטוריונים של מחר. הממשלה כבר החליטה על ועדת חקירה ממלכתית על אסון הר מירון. לא על ריבוי חקירות על מחדלי קודמתה תהיה תפארתה של הממשלה. מבחנה הוא מה היא תעשה בתחומי הביטחון, יחסי החוץ, חברה, כלכלה, חינוך, בריאות, החזרת המשילות, איכות הסביבה וכו'. מבחנה הוא בכך שתמנע את הצורך בוועדת חקירה עתידית (למשל, על אי הערכות ראויה למשבר האקלים).

הפן הפלילי של פרשת הצוללות טופל ומטופל בידי הגורמים האמונים על כך – המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט. יש לי אמון במוסדות הללו. הם יכולים לטעות, הם נתונים לביקורת, לא אחת גם אני חולק עליהם, אך איני חושד בטוהר כוונותיהם ואני בטוח שאין להם עניין בטיוח. הפן הציבורי פוליטי בלאו הכי כבר לא בשלטון. הפן הביטחוני של הפקת הלקחים, צריך להיעשות בתחקיר מקצועי במשרד הביטחון.

* עכשיו באים? – נער השליחויות ח"כ מיקי זוהר טען בריאיון למורן אזולאי בערוץ הכנסת כי "אם בני גנץ ירצה, הוא יכול להיות ראש ממשלה עכשיו".

הוא שכח להזכיר שהלכנו לסיבוב בחירות רביעי ומיותר אך ורק כדי שנתניהו לא יממש את ההסכם עליו חתם וראשות הממשלה לא תעבור לגנץ בנובמבר הקרוב.

עכשיו באים?

* מחוסן – אל דאגה. אין שום סיכוי שבעולם שגנץ יתפתה לחיזוריו של נתניהו ולהבטחותיו לתת לו במתנה את ראשות הממשלה. גנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר מפני אמון לנתניהו, כיוון שיותר מכל אחד אחר הוא חש על בשרו את פגיעתו הרעה של הנוכל.

הרי אם, תיאורטית כמובן, גנץ יתפתה, מה יקרה? הממשלה תתפרק, נתניהו יחתום אתו על הסכם קואליציוני של הקמת ממשלה בראשותו, וביום השבעת הממשלה בכנסת הוא פתאום "יתחרט" ויגרור אותנו לסיבוב חמישי, בתקווה, או ליתר דיוק באשליה, שבניגוד לארבעת הסיבובים הקודמים הפעם הוא ינצח.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אין מי שיודע כמוהו שאין כל ערך להסכם עם נתניהו ולחתימת ידו.

* המעי הגס מתנצל – לאחר שנתיים של הסתה גסה ונתעבת, שכל כולה שקרים מכוערים, התנצל יאיר נתניהו בפני בוגרי קרן וקסנר.

רגע לפני שיפסיד בתביעת הדיבה, נכנסו התובעים, בוגרי הקרן, והנתבע, לתהליך גישור. במסגרת הסכם גישור שקיבל תוקף של פסק דין, הכיר יאיר נתניהו בשקריות הפרסום והתחייב לפרסם את ההתנצלות הבאה: "במהלך החודשים מרץ – יוני 2020 פרסמתי ברשתות החברתיות פרסומים פוגעניים כלפי בוגרי קרן וקסנר. לאחר שבדקתי את עצמי, ונוכחתי ברקע של בוגריה, אני סבור כי אמירותיי בפרסומים אלה לא היו נכונות, לא ראויות ואני מוצא לנכון להתנצל עליהן.

אני הסרתי פרסומים אלה, וקורא גם לאחרים שלא לפרסם דברים דומים ולהסיר כל העתק של פרסום שלי".

עוד התחייב יאיר נתניהו, בהסכם הפשרה, שלא לחזור על תוכן הפרסומים בכל פלטפורמה שהיא וכן למחוק כל פרסום שלא הוסר, ככל שימצא כזה.

חבל שהוא התנצל. חבל שבוגרי הקרן הסכימו להיכנס אתו לתהליך גישור. עדיף היה שישלם. צריך לרושש את הרשע המנוול הזה, איש ההסתה והשנאה, בובת הפיתום של אבא שלו והמעי הגס של המשפחה.

כל הטענות שהפיץ על קרן וקסנר הן שקר מוחלט. הנבל המנוול הזה הוא מנכ"ל תעשיית השקרים וההסתה שהיו"ר שלה הוא אבא שלו.

* התמנון האנטישמי – התמנון האנטישמי BDS השיג הישג משמעותי, כאשר הכניע את הסמרטוטים של בן אנד ג'ריס, והם הודיעו שלא יפיצו את התוצרת שלהם בהתנחלויות ביהודה ושומרון.

זו מלחמה בין הברבריות האנטישמית הצבועה לבין הנאורות. כבני אדם נאורים, כיהודים, כישראלים וכציונים, שומה עלינו לנהל מלחמת חורמה באנטישמיות.

אני נגד חרמות, אבל בעד חרם על מי שמחרים אותנו. ולכן, ברגע ששמעתי על החרם, החלטתי להחרים את החברה. הייתה במקפיא שלנו חבילת גלידה של החברה – השלכתי אותה לזבל, תיעדתי את הצעד ופרסמתי אותו תחת הכותרת: הפסולת לסל – וחסל.

מאוחר יותר, לאחר ששמעתי את הזכיין הישראלי וקראתי תגובות על צעדי, נמלכתי בדעתי וחזרתי בי. מסתבר שהגלידה מיוצרת בישראל, במפעל בן 150 פועלים ישראלים, חומרי הגלם הם ישראליים והעיקר – הזכיין עומד בלחץ החברה וימשיך להפיץ את התוצרת שלו, על אפה וחמתה של חברת האם, בכל רחבי ישראל, כולל בהתיישבות ביו"ש. אי לכך, וכל עוד הוא עומד בלחץ, יש לגבות אותו ובשום אופן לא להחרים את התוצרת.

הצד השני של המטבע, הוא שיהיה קשה יותר לשכנע את בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה כל עוד אנו נמנעים מהצעד הזה. ואף על פי כן, במורכבות הזאת, אין סיבה שהזכיין ועובדיו ישלמו את המחיר.

אין להחרים את מוצרי החברה הישראליים, אך יש למצוא את הדרך לפגוע במוצרי החברה העולמית ולעודד את היהודים, את אוהדי ישראל ואת בעלי המצפון בעולם להחרים את החברה.

* לאכול את הענבים – כל ההסכמים בכל התחומים של ישראל עם האיחוד האירופי מחריגים, למרבה הצער, את יהודה ושומרון והגולן. זהו ביטוי לצביעות הנתעבת של האיחוד. האם כתוצאה מכך ישראל טעתה כשחתמה על ההסכמים הללו? לדעתי לא. על ישראל לטפח את ההתיישבות הזאת, חרף העובדה המצערת שהעולם מתנגד לכך. במקביל, אין היא צריכה לשחק ברוגז עם העולם, גם לא עם אירופה. עליה לקדם את היחסים, כי זה אינטרס ישראלי, ולחתום על הסכמים, כי זה אינטרס ישראלי, ולפתח את ההתיישבות ביו"ש ובגולן, כי זה אינטרס ישראלי. ויש דרכים להתמודד עם ההחרגה הזאת. וכתושב הגולן איני חושב שמדינת ישראל צריכה להיפגע מתוך סולידריות אתנו, וכפי שלא ביקרתי את הממשלות הקודמות כאשר חתמו על הסכמים כאלה, כך איני מבקר את הממשלה הזאת שהולכת, בצדק, בעקבותיהן. אני גם לא מתלהב ממברק המחאה של יו"ר מועצת יש"ע, שנועד לצאת ידי חובה.

איך פועלים בחכמה? היה פעם יהודי חכם, ששמו לוי אשכול. הוא היה ראש הממשלה במלחמת ששת הימים ואחריה, והוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. והוא נתקל בבעיה. הסוכנות היהודית, שהיא הגוף המיישב, מומנה בעיקר מתרומות של יהדות ארה"ב. התרומות הללו היו פטורות ממס. הממשל האמריקאי החליט שכל תרומה שתלך לפעילות מעבר לקו הירוק – לא תהיה פטורה ממס.

מה עשה לוי אשכול? מחלקת ההתיישבות של הסוכנות הייתה בבת עינו. הוא עמד בראשה עשרות שנים, כולל במקביל לתפקידיו רבי השנים כשר החקלאות וכשר האוצר, עד בחירתו לראשות הממשלה. הוא לא רצה לסכן את המחלקה להתיישבות ולא את הסוכנות ולא לפגוע בתרומות של יהדות ארה"ב. מצד שני, ההתיישבות מעבר לקו הירוק הייתה אף היא בבת עינו. בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים ועד מותו הוקמו שליש מיישובי הגולן עד היום, 54 שנים אחרי המלחמה.

מה עשה? הקים את החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. כל הפעילות ההתיישבותית בתוך הקו הירוק נעשתה באמצעות המחלקה להתיישבות, שמומנה מתרומות. כל הפעילות ההתיישבותית מחוץ לקו הירוק נעשתה באמצעות החטיבה להתיישבות, במימון תקציב המדינה. המחלקה להתיישבות והחטיבה להתיישבות אוישו בידי אותם אנשים ולמעשה היו יחידה אחת. ובא לציון גואל. הייתה זו תבונתו של אדם שזכר שהמטרה היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר.

אסיים בסיפור מימיי כמנהל מתנ"ס הגולן. עמיתיי נהנו מתקציבים של פדרציות יהודיות בארה"ב. אני לא יכולתי ליהנות מהן בשל אותו פטור ממס שאינו תקף מעבר לקו הירוק, וארה"ב טרם הכירה אז בריבונות ישראל על הגולן. הייתה תכנית של פדרציית ניו-יורק שמאוד רציתי לקחת בה חלק. מה עשינו? הפדרציה לא מימנה את מתנ"ס הגולן. היא העבירה את הכסף לחברה למתנ"סים. החברה למתנ"סים העבירה כסף אחר, באותו סכום, למתנ"ס הגולן. ועם מי סגרתי את העסקה הזאת? עם הנציג של פדרציית ניו-יורק.

אפשר ללכת עם הראש בקיר ולהתבכיין, כמו איזה שוטה שעשה זאת בגיליון הקודם, ואפשר לקדם דברים למען ההתיישבות.

* צניחה מרגשת – אני ממש, אבל ממש לא מתגעגע לצניחות. אבל בצניחת הראווה לשחזור צניחתה של חנה סנש, במלאת מאה שנה להולדתה, הייתי שמח ליטול חלק.

          * ביד הלשון

אדוק – בעקבות הפינה שהוקדשה, לפני שבועות אחדים, למילה "אברך" נשאלתי על המילה "אדוק" והזיקה בינה לבין "הדוק".

אדוק הוא מילה נרדפת לדתי, שהייתה נפוצה בשנות החמישים ועד השבעים. המשמעות היא שהוא אדוק בתורה ובמצוות. אדוק – מקפיד על קיום המצוות, על קלה כחמורה. מסור לדת (או לאידיאולוגיה לא דתית – ציוני אדוק, סוציאליסט אדוק).

אכן, יש קשר למילה הדוק. הייתי אומר שיש קשר הדוק בין המילים. בהשפעת הארמית, בלשון חז"ל התחלפה פעמים רבות האות ה"א באל"ף. והמילה הדוק, במובן צמוד, נכתבה לעתים באל"ף – אדוק. בימי הביניים נפרדו דרכיהן של שתי המילים, כאשר המילה אדוק קיבלה משמעות של מסירות לעניין מסוים. המסירות הזו הופכת את הזיקה של האיש לאמונה או לעניין להדוקה.  

אדיקות אינה קשורה דווקא לדת. להלן ציטוט מתוך ספרה של תמה חלפין "בית מול הים", מחקר אתנוגרפי על קיבוץ שבו היא שהתה במשך שנתיים וחקרה אותו. "רפי, תושב חדש יחסית בקיבוץ הנשוי לבת הקיבוץ, אומר לי: 'הקיבוצניקים האלה הם אולי באמת חילונים אבל הם אנשים אדוקים'. יש ממש בדבריו של רפי, מידת האדיקות אינו מתייחס למידת האמונה של אדם אלא לצד הביצועי שלה. אחת היא אם חברי הקיבוץ מאמינים בשיתוף ושוויון או לא, בכל האמור בצד הביצועי של ערכים אלו רובם אנשים אדוקים".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 18.7.21

* מחדל ההכלה – מדי יום, שולח לי פייסבוק רשומות שהעליתי באותו תאריך בשנים הקודמות. שתי רשומות שעלו ב-14.7 מלמדות כיצד התרעתי מפני מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות:

לפני שנתיים כתבתי:

"רק שני פצמ"רים בשטחים פתוחים… בסה"כ איזה שדה קוצים נשרף… כמה ילדים מפריחים בלונים…

מכבסת המילים של חרפת ההבלגה, של זילות הריבונות ושל שחיקת ההרתעה".

לפני שלוש שנים, לאחר אחד הסבבים, כתבתי:

"הרס המנהרות והפצצת תשתיות הטרור ברצועת עזה חשובים מאוד. אולם המבחן של 'הסבב' הוא שינוי מוחלט בכללי המשחק של שלושת החודשים האחרונים, על פיהם ישראל מגיבה על ירי רקטות ועל חדירות לשטחה ומאפשרת את טרור ההצתות באין מפריע. גם אתמול בערו שדות הנגב המערבי. פעולת צה"ל נעשתה עקב השלכת הרימון לעבר חיילי צה"ל ופציעתו של קצין צה"ל. בכך שידרה ישראל שהיא דבקה בכללי המשחק המעוותים האלה. אם בתום 'הסבב' ימשך טרור ההצתות – יהיה זה ניצחון של חמאס, כמו ב'סבב' של מאי; פגיעה נוספת בהרתעה הישראלית וחיזוק ההרתעה הפלשתינאית".

ממשלת השינוי פעלה מיומה הראשון אחרת – דין הצתה כדין רקטה. זו הדרך!

* מחדל השינוע – מה שהצטייר תחילה כהצלחה המבריקה במבצע "שומר החומות" התברר מאוחר יותר ככישלון. תרגיל ההונאה, של יציאה לתמרון קרקעי גדול ברצועה אמור היה, על פי המידע המודיעיני, להביא לכניסת כוחות חמאס למנהרות בניסיון לגרור את כוחותינו לעומק השטח ולהגיח מן המנהרות להרג וחטיפת חיילים, ואז הפצצות עומק של חיל האוויר ישמידו את המנהרות על אלפי המחבלים שבתוכן. אילו זה הצליח, היה זה ניצחון אסטרטגי אדיר שהיה מרסק את חמאס. זה לא קרה. אמנם היה הישג משמעותי בהרס המנהרות, "המטרו", אך אלפי המחבלים לא התחבאו שם. לא זו בלבד שההונאה לא הצליחה, גם אי אפשר לחזור עליה, וכך איבדנו כלי אדיר למלחמה עתידית.

תחילה נאמר שהסיבה לכך הייתה שיום קודם לכן, היה מידע על שתי חוליות שמתקדמות לעבר ישראל בתוך מנהרות והן חוסלו בהפצצה על אותן מנהרות. כך הבין האויב שישראל מכירה את מפת המנהרות ויש לה מודיעין על מקום הימצאן של חוליות הטרור ולכן הם נמנעו מלהיכנס למנהרות.

כעת מתברר מידע נוסף, מדאיג ביותר. תרגיל ההונאה, שאמור היה להיראות כמו תמרון קרקעי מלא כולל כניסה לתוך הרצועה, לא עבד כי הוא היה מבוסס על שינוע הכוחות והטנקים, אך הכלים לא הגיעו כיוון שמתוך 400 נהגי משאיות ערבים רק 50 הגיעו. ועכשיו נתאר לעצמנו מלחמת פתע מלבנון ועזה במקביל, שבה אנו תלויים במאות נהגי משאיות ערבים?

השתגענו? מי ביסס את כשירות צה"ל על ערבים? זה הרי מחדל מחפיר. הן לפחות מאז אירועי אוקטובר 2000 היה עלינו להבין שבכל מלחמה, ערביי ישראל אינם בצד שלנו ואסור להסתמך עליהם.

זה מחדל שמחייב הפקת לקחים מהירה ושינוי דרמטי של כל מערך התובלה שהתבסס על נהגים ערבים. יש ליצור ללא שיהוי מאגר של מאות או אלפי נהגי משאיות מילואימניקים, שיגויסו בצו 8 לכל מערכה.

נכון, השתדלתי להיות פוליטיקלי קורקט ולא לנקוב במספרים של גייסות.

* הקרן למצוינות – ראש הממשלה מינה את איל חולתא, מראשי המוסד ומי שנחשב לגאון טכנולוגי ואחד מגדולי המומחים ללוחמת סייבר, לראש המל"ל. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ דפי מסרים מסיתים נגד חולתא והדקלמנים החלו לדקלם. דוגמית: דקלמנית-הסתה העונה לשם איילת לאש צייצה: "איך עבאס אישר את המינוי? כי חולתא בוגר קרן וקסנר למען האויב?" וכד' וכד' – האנטי ציוני בנט שעומד בראש ממשלה אנטי ציונית מינה אנטי ציוני לראש המל"ל, כיד ההסתה הביביסטית הידועה לשמצה.

אכן, אייל חולתא הוא בוגר קרן וקסנר. הדבר עומד אך ורק לזכותו. קרן וקסנר היא קרן ציונית, של מיליארדר יהודי שהוא ציוני גדול, שמשקיע את הונו בטיפוח המצוינות בשירות הציבורי בישראל. מטרת התכנית: "להעניק לדור המנהיגים הציבוריים הבא של מדינת ישראל הכשרה במנהל ציבורי ופיתוח מנהיגות, להגברת איכות הדמוקרטיה ומוסדות המגזר הציבורי הישראלי".

ממשלת ישראל שולחת מידי שנה כעשרה מן המצטיינים שבמצטיינים בשירות הציבורי ובצה"ל לתכנית עמיתי וקסנר, בה הם מקבלים תואר שני במנהל ציבורי בבית הספר היוקרתי למנהל ציבורי על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד. כל העמיתים מתחייבים להישאר במנהל הציבורי לפחות שלוש שנים לאחר מכן, אך רובם ממשיכים הרבה מעבר לשלוש השנים האלה. תחילת שיתוף הפעולה בין ממשלת ישראל לבין קרן וקסנר היא בתקופת ממשלתו של יצחק שמיר, והיא נמשכה בכל הממשלות שלאחר מכן.

קפיצת המדרגה של תכנית וקסנר הייתה ב-2013, כאשר הוקמה התכנית למנהיגות בכירה, אליה נשלחים בכירים במערכת – מדרג סמנכ"ל ומעלה במערכת הממשלתית האזרחית ומדרגת תא"ל ומעלה במערכת הביטחון. החיבור בין ממשלת ישראל לקרן וקסנר בנוגע לתכנית הזאת נעשתה בתקופת ממשלת נתניהו. זוהי קרן א-פוליטית, שעוסקת אך ורק במצוינות במנהל הציבורי כולל צה"ל. כל הטענה שהיא "שמאלנית" היא שקר. לא בכדי, הן ממשלות הימין והן ממשלות השמאל פעלו עם הקרן בשיתוף פעולה.

איך נולד השקר הזה? כאשר אביב כוכבי היה מועמד לרמטכ"ל, נתניהו לא רצה במועמדותו וניסה לסכל אותה. אלא שליברמן רצה בכוכבי והתעקש. נתניהו החל לנהל קמפיין דה-לגיטימציה לכוכבי, ומה שהוא מצא היה… היותו של כוכבי בוגר קרן וקסנר. לכן, הוא המציא את הבלוף שקרן וקסנר היא שמאלנית, לכן היא אנטי ציונית, לכן היא "למען האויב" ושאר השקרים הביביסטיים המוכרים לנו עד זרא. אנשים שמעו "קרן", מיד קפצה להם "הקרן החדשה" והנה, תעשיית המקארתיזם רודפת מאז את הקרן ואת בוגריה.

כזכור, שר הביטחון ליברמן כפה את כוכבי על נתניהו, כאשר הכריז על בחירתו בו במחטף, כאשר נתניהו היה בחו"ל. נדמה לי שכוכבי מוכיח לכולנו, הלכה למעשה, מהי מצוינות, ואין לי ספק שלהיותו בוגר תכנית וקסנר חלק מכך. כך גם פרופ' חזי לוי, מנכ"ל משרד הבריאות היוצא, שהפגין מצוינות במלחמה בקורונה.

נתניהו נכשל בניסיונו לסכל את בחירת כוכבי, אבל שד ההסתה נגד הקרן יצאה מן הבקבוק.

בראש קמפיין ההסתה והשקרים נגד הקרן ובוגריה עומד המעי הגס יאיר נתניהו. הוא נותן את הטון המסית, רצוף השקרים, והדקלמנים מדקלמים ומפיצים בתעלות הביבים. ממשלת יאיר נתניהו גם הקפיאה את שיתוף הפעולה עם הקרן.

עכשיו המקארתיזם הביביסטי מתעלק על חולתא. הכלבים נובחים והשיירה עוברת ואני בטוח שחולתא ימלא את תפקידו במצוינות, במקצועיות ובממלכתיות, ויחזק את הביטחון הלאומי של ישראל.

* את מי ניצחתם? – חגיגה בכנסת. האופוזיציה צוהלת ושמחה, מריעה, מתחבקת ומתנשקת, בעקבות הישגה המזהיר. הנה, מלחמת ההתשה של פיליבסטרים אינסופיים וישיבות כל הלילה עד הבוקר הצליחו – יו"ר הכנסת התבלבל והצביע בטעות נגד חוק הדיינים ולכן החוק לא עבר.

יופי, ניצחתם. את מי? את האינטרס הציבורי. את האינטרס הציוני. מה מטרת החוק? לשנות את מקבילית הכוחות הבלתי מאוזנת בוועדה למינוי דיינים, שבחסות השמאל והימין – המיעוט החרדי שולט בה בשלושים השנים האחרונות. כתוצאה מכך, הרבנות הראשית לישראל הפכה לרבנות החרדית הלא-ציונית, המחמירה, שמשניאה את היהדות על ציבורים רחבים בישראל ושמתנכלת לגיור.

כאשר האינטרס הציבורי הוא לאפשר גיור המוני של העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית מסרבת להכיר ביהדותם, הרבנות רק מקשה, מקצינה, חוסמת. אגב, יש לציין שהציבור החרדי כלל אינו רואה את הרבנות הראשית כרבנות שלו, אין הוא מחויב לה, אין הוא מכיר בכשרות שלה. אולם היא מספקת לו כר נרחב לג'ובים לרבנים, ויכולת שליטה וכפיה דווקא על הציבור שאינו חרדי.

הרבנות החרדית פסלה (אגב, בניגוד מוחלט להלכה) אפילו גיורים של הרב דרוקמן. הרב דרוקמן הוא המנהיג הרוחני של מפלגת הציונות הדתית, ואף על פי כן היא הצביעה נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס המגזרי שלה ובעד האינטרס הכיתתי של החרדים, כי אין דבר חשוב יותר מ"לנצח" את הקואליציה. את מי ניצחתם? את הקואליציה? ניצחתם את עם ישראל. כמובן ששוב הצבעתם יחד עם הרשימה המשותפת, שמקורבת לחרדים ושונאת שנאת מוות את הציונות הדתית, את ציבור המתנחלים וכמובן שהיא ששה להצביע עם החרדים נגד כל אינטרס ציוני. אבל אתם? הציונות הדתית? איבדתם את זה.

* אתגר נשיאותי – בנאומו בטקס ההשבעה בכנסת, הקדיש הנשיא הרצוג את עיקר דבריו לצורך באחדות לאומית ואיחוי הקרעים בעם. לדעתי, עליו לגשת בהקדם האפשרי למהלך גישור במקום שהפך להיות המקום הנמוך ביותר בישראל – הכנסת. הכנסת מעולם לא התקרבה לשפל כזה, כפי שהיא היום. אי אפשר לקיים דיון במליאה ובוועדות. את מקום קריאות הביניים הנורמליות שהיו חלק מהדיון, תפסה הפגנה של הפרעה מכוונת ושיטתית שנועדה לא לתת לאנשים לדבר. הקריאות הן ניבולי פה איומים ונוראים. השנאה מולכת שם.

מי שמדרדרת את הכנסת במדרון היא בראש ובראשונה האופוזיציה בהנהגת ח"כ נתניהו, שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו, יוצר דה-לגיטימציה אנטי דמוקרטית לראש הממשלה, מפעיל את ח"כיו להתנהגות של אספסוף ומנהל מלחמה בלי לקחת שבויים, ללא אמנת ז'נבה. המסורת האופוזיציונית בישראל, היא של אופוזיציה עניינית וממלכתית, שכדי לקדם את האידיאולוגיה שלה היא תומכת בהצעות הממשלה שהולמות את דרכה, בוודאי בנושאי ביטחון לאומי. האופוזיציה בהנהגת נתניהו הופכת לאופוזיציה למדינה, אופוזיציה לוחמת במדינת ישראל. יש לציין שגם האופוזיציה הקודמת, בהנהגת לפיד, לא הייתה ממלכתית, ויש לה חלק בהידרדרות, אם כי לא באותה רמה, כלומר תת-רמה, של האופוזיציה הנוכחית.

וגם הקואליציה אינה טומנת את ידה בצלחת, אינה מגלה נדיבות של מנצחים, למשל בחלוקת התפקידים בכנסת. מקובל היה לאורך שנים רבות שראש ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה. יו"ר ועדת הכספים הוא איש הקואליציה שמסייע לממשלה להעביר את ההחלטות התקציביות ויו"ר ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה כדי שהוועדה תעסוק בעיקר בפיקוח על הממשלה ובביקורת על הממשלה, שזה תפקיד פרלמנטרי חשוב ביותר. וזו רק דוגמה אחת. עצם מינויו של מיקי לוי, שבאופוזיציה היה אנטי ממלכתי והתנהגותו הייתה מחפירה, ליו"ר הכנסת, פגעה ביכולתו להנהיג אותה כראוי.

האווירה בכנסת היא של מלחמת עולם ומעמדה בעיני העם מידרדר לשפל חסר תקדים. במצב שנוצר, כאשר הן האופוזיציה והן הקואליציה נמצאות בצמרות העצים, יהיה קשה להן לרדת מן העץ בכוחות עצמן.

על הרצוג להפשיל שרוולים, לזמן אליו את ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, יו"ר הכנסת יו"ר הקואליציה ויו"ר סיעת הליכוד למהלך של יצירת הסכמות הדדיות על האופן שיאפשר לכנסת לתפקד, למלא את תפקידה ולהוות מוסד דמוקרטי וממלכתי שהציבור יוכל לשאת אליו את עיניו. אולי נכון לחבר אמנה של התנהגות ראויה של הכנסת.

הרצוג נהנה מאהדה רבה בכנסת, מעבר להדרת תפקידו כנשיא, והדבר בא לידי ביטוי ברוב חסר התקדים שבחר בו, שחצה קווים מפלגתיים. הוא איש נעים הליכות, מאיר פנים, נוח לבריות, יודע לסול מסילות ללב האנשים והוא יוכל לגשר.

זו חובתו כנשיא המדינה.

* געגועים לנתניהו – האם יש מצב שאתגעגע לביבי נתניהו? כן. בראיון לענת דוידוב וגולן יוכפז ב-103FM  הודיע דודי אמסלם שהוא רואה עצמו מתאים לתפקיד ראש הממשלה. "בצניעות", הוא אמר, "אני עולה כמעט על כולם". בצניעות, כן?

אגב, בקיסריה לא אוהבים דיבורים כאלה.

* חשדהו – יש לישראל אינטרס להדק את קשריה עם מדינות העולם ובוודאי עם מעצמה אזורית חשובה כטורקיה. חילופי נשיא וראש ממשלה הם הזדמנות לפתיחת דף חדש. שיחת הטלפון הידידותית בין הרצוג וארדואן היא צעד חשוב.

אך אל נשלה את עצמנו ובל נשגה באשליות. ארדואן היה ונשאר שונא ישראל. שנאת ישראל, התמיכה באויבי ישראל, התמיכה בטרור הג'יהאדיסטי – הם בעבורו אידיאולוגיה ואסטרטגיה. שיפור היחסים עם ישראל כיום, היא טקטיקה שנועדה לענות על צורך פרגמטי. כל עוד הדבר משרת גם את האינטרס הישראלי, יש לקדם את היחסים. אבל בלי אשליות ובלי להסתנוור. היחס אליו צריך להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו ושוב חשדהו.

* טשטוש ייחודה של האנטישמיות – האנטישמיות היא תופעה ייחודית. שנאת זרים וגזענות הן תופעות אוניברסליות, אבל אין תופעה שתדמה לאנטישמיות, הן בהתארכותה כבר למעלה מ-2000 שנה, והן בשילוב של שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע "מדעי"-גזעני, והטוטליות שלה, שהגיעה לשיאה בשואה. האנטישמיות נמשכת גם היום, הן במתכונתה המסורתית, של שנאת היהודי באשר הוא והן ב"אנטישמיות החדשה" – האנטישמיות שמטשטשת את מהותה הגזענית ומתחפשת "רק" לשנאת הציונות, לשנאת ישראל ולשלילת זכותו של העם היהודי, רק העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום משלו ומערכת משומנת של הפצת כזבים, עלילות דם וקונספירציות על המדינה היהודית. לא בכדי, מדינות רבות בעולם חוקקו חוקים ייחודיים נגד האנטישמיות. לא בכדי, מדינות רבות אימצו את הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה,(IHRA) , כפי שנוסחה בהצהרת בוקרשט, 2016: "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים". ההצהרה מסבירה ומבהירה מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על ישראל, כמו על כל מדינה, לבין אנטישמיות במסווה של "ביקורת": "ביטויים מעין אלה יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי. עם זאת, ביקורת כלפי ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיתפס כאנטישמית. לעתים קרובות, אנטישמיות מאשימה יהודים ברקימת מזימות כדי להזיק לאנושות, ולעתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להטיל את האחריות על היהודים בגין כל מה שמשתבש. אנטישמיות באה לידי ביטוי בדיבור, בכתיבה, באופנים ויזואליים ובמעשים, ועושה שימוש בסטריאוטיפים אפלים ובקווי אופי שליליים". ישראל, המדינה היהודית, אימצה כמובן את הצהרת בוקרשט בהחלטת ממשלה.

בראשית השבוע הופיע שר החוץ יאיר לפיד בכנס הפורום הגלובלי למלחמה באנטישמיות, ובנאומו הגדיר כל תופעה של שנאת זרים, שנאת האחר וגזענות כאנטישמיות. בכך, הוא טישטש את ייחודה ומהותה של האנטישמיות, שהיא חלק מן ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי המלווה את עמנו לאורך הדורות. גינוי של כל סוגי גזענות ושנאת זרים בוועידה העוסקת באנטישמיות היא כמובן לגיטימית ואף מבורכת. אבל טשטוש האבחנה הייחודית של האנטישמיות, היא לא רק רדידות ובורות, אלא גם נזק למאבק באנטישמיות, בוודאי כאשר היא באה מצדו של שר החוץ הישראלי. כאשר הוא מצהיר: "שהאנטישמיות היא כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח, להשמיד, לרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו", ומפרט – סוחרי העבדים, בני שבט הטוטסי שטבחו בשבט ההוטו, הקנאים האסלמיסטיים מדעא"ש ובוקו-חראם, ורוצחי להט"בים בארה"ב, הוא משטח ומאחד תופעות שנאה כלל עולמיות, שראויות כמובן לכל גינוי בפני עצמן, ומטשטש את ייחודה של האנטישמיות. טשטוש זה פוגע במלחמה באנטישמיות.

זהו נאום מביש.

* משפט על סמך ראיות – טוב עשתה הפרקליטות שהחליטה על משפט חוזר לרומן זדורוב, ולא על שחרורו. החלטה על שחרורו הייתה בריחה פחדנית.

רומן זדורוב הורשע בכל הערכאות על סמך ראיות מוצקות. בינתיים עלו ראיות אחרות, שמעוררות ספק ומעמידות בסימן שאלה את צדקת ההרשעה. במצב כזה, הדבר הנכון הוא משפט חוזר, שבו השופטים יבחנו מחדש את שלל הראיות ויפסקו על פיהם.

ומן הראוי שהמשפט ייעשה בבית המשפט, לא בתקשורת ולא ברשתות החברתיות ולא במשפט רחוב שכבר מצא, כביכול, את "הרוצחת" ומי צריך ראיות? 

* גואל אדמות המולדת – תרומתו הגדולה של יוסף וייץ לבניין הארץ, יישובה וייעורה, ולהקמת המדינה, הופכת אותו לגיבור לאומי. במשך עשרות שנים הוא עמד בראש מחלקת הקרקעות של קק"ל. זה נשמע קצת פקידותי אבל האיש הזה גאל אדמות רבות בארץ ישראל למען התיישבות יהודית שעיצבה את גבולות הארץ.

"קופסה כחולה" הוא סרטה של נינתו, מיכל וייץ, שמנסה להטיל דופי בזכרו של סבא רבא שלה ולהציג אותו כ"אבי הטרנספר". בשוקניה כבר הלכו צעד נוסף וכינו אותו "סבא נכבה". אלה מה?

כדאי לזכור מהי אותה "נכבה". בכ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה של ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בתוכה. המדינה היהודית הייתה זעירונת, ללא ירושלים, ללא חלקים נרחבים בגליל המערבי ובנגב, ללא לוד ורמלה ויפו. אך היישוב היהודי יצא בהמוניו לרחובות לחגוג את ההחלטה. לעומתם, ערביי ארץ ישראל התנפלו למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולסכל את הקמת המדינה. הניסיון הזה כשל והמדינה קמה ב-14 במאי 1948. בהכרזת המדינה בן גוריון הושיט את ידו לשלום למדינות ערב, אך הן פלשו למחרת למדינה בת יומה בניסיון להטביעהּ בדם ולהשמיד את היישוב היהודי. אנו ניצחנו במלחמה הזאת. אין מלחמה צודקת ממנה. ומי שפתחו בה הם האחראים הבלעדיים לכל תוצאותיה. הם ורק הם אחראים לבריחה ההמונית של ערביי ארץ ישראל וגם למקרי הגירוש.

יוסף וייץ יזם והוביל, בגיבוי מוחלט של בן גוריון, את הצעדים שנועדו למנוע חזרת הערבים לתוככי מדינת ישראל. אילו חזרו, מלאי שנאה ותאוות נקם, הם היו לגיס חמישי ענק, שהיה מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל הצעירה והעניה, שקמה ממלחמה קשה שבה איבדה אחוז שלם מאוכלוסייתה (לצורך השוואה – כמו מאה אלף הרוגים בימינו) ועמדה בפניה המשימה הכבירה של קליטת שארית הפליטה מאירופה והמוני היהודים מארצות ערב. וייץ היה ממובילי ומיישמי יישוב העולים ביישובים ערבים לשעבר. והוא עמד בראש מפעל הייעור של הארץ, שבין השאר נועד לסכל את חזרת הערבים לאזורים אלה.

נכון, השימוש במילה הלא-מוצלחת טרנספר הייתה של יוסף וייץ עצמו. הוא כינה את הצוות שלו "ועדת הטרנספר-בדיעבד". אבל אין דבר כזה טרנספר-בדיעבד. מדובר היה במניעת השיבה של הערבים. המילה טרנספר באותם ימים הייתה מקובלת מאוד במחשבה המדינית וביחסים הבינלאומיים, ובאותם ימים שלאחר מלחמת העולם השניה בכל רחבי אירופה נעשו טרנספרים והם נחשבו לפתרון הומני וצודק של הסכסוכים בין העמים. ולכן, וייץ לא הבין אז איך הביטוי הזה יפורש היום, והרשה לעצמו להשתמש בו.

מבחינה קולנועית – הסרט מצוין. הוא ערוך היטב. התמונות של בניין הארץ, ההעפלה, הקמת ההתיישבות, תמיד מרגשות. ואני חייב לציין שהסרט הרבה יותר מאוזן מכפי שהצטייר בכתבות היחצנות שקדמו לו (אגב, בכתבה ב-"7 ימים" פורסמה תמונה של שרת בתור לוי אשכול… איזו בושה. אין שם עורך?). אבל לנוכח המגמה הכללית של הסרט, האיזון מצטייר כאפולוגטיקה של הנכדים שמגוננים על כבוד סבם.

את המגמה של הסרט מתמצתת היוצרת באמירה, שכולם יודעים מהי הקופסה הכחולה, קופסת גיוס ההמונים של קק"ל לגאולת הארץ, אך הסרט פותח את הקופסה השחורה. אבל הקופסה השחורה, כביכול, היא קיומה של מדינת ישראל והמאבק על הקמתה והמחיר הכבד ששילמנו על הקמתה. אין לנו במה להתבייש ולא על מה להתנצל, אלא להתגאות בגדולתו של הדור שבנה את הארץ והקים את המדינה ובגדולתם של מנהיגי הדור.

בסקירה ביוגרפית קצרה בתחילת הסרט נאמר שיוסף "היגר" לארץ ישראל בגיל 18. "היגר", לא עלה. כי בראיה ה"נייטרלית" אין מקום לביטויים כמו עליה וירידה. אנחנו מביטים על חיינו מהצד, כמשקיפים אובייקטיבים, ואדם שעובר מארץ לארץ הוא מהגר. אבל אני לא רוצה להיות נייטרלי. אני ציוני, ובעבורי יהודי עולה לארץ ישראל מהגולה או יורד ממנה לגולה. מהגר הוא יהודי שעובר מרוסיה לאמריקה; שמחליף גולה בגולה. אך מי שמדבר על "מהגר", לא יבין את המהות והמשמעות של מושגים כמו גאולת אדמות המולדת. בעבורו זו קופסה שחורה.

"גדלנו על המושג של עם בלי ארץ שבא לארץ בלי עם" אמרה מיכל וייץ בפתח הסרט בביקורתיות, של מי שחושפת את הסקופ – עבדו עלינו, היה כאן עם, הארץ לא הייתה ריקה. אף אחד לא טען שהארץ הייתה ריקה. המיתוס השקרי הוא שהמנהיגים הציונים כביכול טענו שהארץ ריקה. מי שמכיר את כתבי אבות הציונות כולם, ללא יוצא מן הכלל, יודע שאיש מהם לא טען שהארץ ריקה. כולם התייחסו לבעיה הערבית. המושג "עם בלי ארץ לארץ בלי עם", שאותו טבע המנהיג הציוני ישראל זנגוויל, מדבר על דבר אחר. מה זה עם בלי ארץ? הרי לעם היהודי יש ארץ, ארץ ישראל. אלא שהיא לא בידיו. ולארץ ישראל יש עם – עם ישראל, אלא שהוא לא נמצא בו. משמעות הביטוי היא תיקון המעוות, באמצעות חזרת עם ישראל לארץ ישראל.

* אל תשרפו את האסמים – השנה אני נכנס לאווירת תשעה באב מתוך טלטלה עזה; צפיה בסרט המעולה של גידי דר "אגדות החורבן". צפיה שהסבה לי חוויה תרבותית ורוחנית יוצאת דופן.

הסרט הוא מצויר; יצירת אמנות אדירה. הציירים הם דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולונסקי הוא הצייר של "ואלס עם באשיר" וחשבתי שזהו סרט אנימציה כמו "ואלס". אך לא, אלה ציורים ללא תזוזה שמוצגים בזה אחר זה ויוצרים תחושה מלאת תנועה וחוויה כאילו אני, כקהל, נמצא בתוך העלילה.

הסרט מתאר את סיפור חורבן הבית השני, כפי שעלה מן המחקר ההיסטורי ומאגדות החורבן. סרט אמין מאוד, ואף על פי שיש בו המון פאתוס, אין בו טיפת קיטש. הסרט ממחיש עד כמה נכונה האִמרה שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים. אנו רואים בסרט את הפלגים השונים, כאשר הסרט ממש אינו מצביע על פלג מסוים כשלילי ופלג אחר כחיובי, אלא ניתן דרכו להזדהות עם כל אחד מהצדדים, אך בסופו של דבר חוסר היכולת של הצדדים להתאחד אל מול אויב משותף, ומלחמת האחים העזה בין הפלגים ששיאה – שריפת אסמי המזון בירושלים, הם שהביאו לחורבן הבלתי נמנע. זו מלחמת אחים בין צדדים שונים שכולם קנאים, כל אחד לקוצו של יו"ד שלו; קנאות שמביאה ליד איש באחיו, לשנאה מטורפת שגורמת לצדדים להילחם אלה באלה עד הרגע האחרון, כאשר האויב הרומאי כבר מנתץ את חומות העיר העתיקה ומסתער על הר הבית ובית המקדש.

אנו רואים בסרט את התופעות שהביאו לחורבן, וחייבות להוות בעבורנו תמרור אזהרה אם חפצי קיום הבית השלישי אנחנו. אנו רואים פערים סוציואקונומיים מטורפים, שחיתות נוראה בצמרת, מלכה מנותקת מן העם, וקבוצות קנאיות רושפות שנאה.

גיבור הסרט והמספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא בן בטיח, אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד ממנהיגי הקנאים שכינויו (שלא הופיע בסרט) הוא אבא סיקרא, שאותו גילם בקולו שולי רנד, שותפו של דר ליצירת הסרט. הוא מספר איך בהשראת סיפורו של משה שהרג את המצרי שהכה איש עברי, הוא התנפל על קלגס רומאי שרצח יהודי והרג אותו באבן גדולה שהפיל על ראשו. כך הפך לגיבור ובמעשה זה החל המרד. אך יותר משהיה זה מרד ברומאים, היה זה מרד נגד האליטה הכוהנית העשירה, המושחתת ועושקת הדלים. המנוע הפנימי של בן בטיח הוא סוציאלי, לאומי ודתי, וכך גם המנוע של חבריו המורדים, בהנהגת בר-גיורא.

המבוגר האחראי בסרט, הוא רבי יוחנן בן זכאי (המגולם בקולו של מוני מושונוב), שרואה את ההידרדרות לחורבן, מבין בשלב מוקדם שהחורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב ולכן עושה מעשה ורגע לפני החורבן יוצא את העיר על מנת להקים את יבנה ולהציל את התורה שבע"פ. אך גם בן זכאי שותף להידרדרות. אחיינו, בן בטיח, מטיח בו את הטענה על כך שהוא, גדול החכמים, שתק לנוכח השחיתות והעושק של הכוהנים, ובן זכאי מקבל את הביקורת ומתייסר על כך.

המסר של הסרט הוא ששנאת אחים קנאית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום הלאומי. הקריאה הזועקת מן הסרט היא: למען השם, אל תשרפו את אסמי המזון.   

* גלוי וידוע לפניך – הסרט "אגדות החורבן" מסתיים (ובעצם גם נפתח, כיוון שמשפט הפתיחה הוא גם משפט הסיום) כאשר בן בטיח (אבא סיקרא) פונה לאלוהים ואומר לו: "גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך".

המשפט שיוחס כאן לבן בטיח הוא של רבן גמליאל. לאחר סיפור "תנורו של עכנאי" והנידוי שגזר רבן גמליאל על אליעזר בן הורקנוס, הוא חתר בסירה והים החל לסעור ולגעוש ונחשול איים להטביעו. פנה רבן גמליאל לאלוהים ואמר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". והים נח מזעפו.

כאשר יוצר הסרט מכניס מילים אלה לפיו של בן בטיח, אף שאינו ממשיך את הציטוט ל"שלא ירבו מחלוקות בישראל", הוא יוצר זיקה אסוציאטיבית בין השניים, שיכול להיות אירוני. לכאורה, מרמז יוצר הסרט שבן בטיח סבור שהוא עשה את שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, בעוד אנו רואים בסרט עצמו בעליל, שבקנאותו לקוצו של יו"ד, שהגיעה לשיאה בהצתת אסמי המזון, הדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא חיפש אחדות. אבל ניתן לפרש את האירוניה בהפוך על הפוך. בכך שיוצר הסרט מכניס את המילים הללו לפיו של בן בטיח, הוא רומז עד כמה אין הוא מתרשם משאיפת האחדות של רבן גמליאל, שדרכו למנוע מחלוקות הייתה חרם על חכם שחלק עליו.

* חדש ימינו כקדם – בערב תשעה באב תשס"א 2001, תשעה באב הראשון בתפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, זימנתי התכנסות במועדון מושב יונתן, של חילונים ודתיים שמציינים יחד את היום. על המפגש הזה חזרנו מדי שנה לאורך תשע שנותיי בתפקיד, ולשמחתי המסורת הזאת נמשכת גם 11 שנים לאחר שסיימתי את תפקידי. אפילו אשתקד נערכה התכנסות בזום (שלא השתתפתי בה כיוון שהנחיתי זום דומה של חבל ארץ אחר). גם השנה, עשרים שנה אחרי, התכנסנו, למעלה ממאה אנשים, חילונים ודתיים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים וגם מעט בני נוער ואפילו ילדים, בבית הכנסת העתיק בדיר-עזיז. קראנו בצוותא את מגילת איכה ולאחר מכן קיימנו שיח. לחילונים ולדתיים שביננו אין הערב הזה מגלם את הרגלינו ומנהגינו. לחילונים, הישיבה על הארץ וקריאת מגילת איכה במועד שלרבים מאתנו לא אמר כלום עד לא מכבר. לדתיים, הישיבה בצוותא, נשים וגברים, המשפחה כמות שהיא בלי להפריד בין מרכיביה. ודומני שיש בכך תיקון לאלה ולאלה.

בשנים האחרונות, האירוע מתקיים בבתי כנסת עתיקים בגולן, ויש בכך סמליות רבה. כאשר אנו יושבים בבית הכנסת דיר עזיז, במקום שבו התפללו אבותינו, יהודי הגולן, לפני 1,500 שנה ויותר, ומסיימים את קריאת מגילת איכה בשירת "חדש ימינו כקדם" – אנו חווים את התגשמות ההתחדשות הזאת.

* מה קרה למופת – ערב תשעה באב אשתקד, הנחיתי מפגש זום של תושבי עמק המעיינות. בין השאר, השתתף ברב-שיח יהודה משי-זהב. התרשמתי ממנו מאוד, כדמות מופת. ראיתי בו את מופת של חוזר בתשובה – פעיל אנטי ציוני קיצוני ששב לציונות, לדרך הישר. שמחתי כאשר התבשרנו שהוא מקבל את פרס ישראל. איזה שבר היה זה, כאשר נחשף פרצופו האמתי. אני חושב על כך הרבה, ולא מוצא תשובה לשאלה מה עליי ללמוד מכך. דבר אחד אני בטוח שלא יהיה הלקח שלי – לא אומר שאסור לתת אמון באף אדם.

          * ביד הלשון

ואבא בשם אומרו – היום, 18.7, מלאו 22 שנה למותו בטרם עת של מאיר אריאל.

מכל שיריו היפים והאהובים, אהוב עליי במיוחד "נשל הנחש". השיר עוסק במתח שלו כבן לדור השני בקיבוץ, בין התובענות של דור האבות, של אבא שלו, "הנמלה העניינית" במובן של עמלנות ומוסר עבודה גבוה, לבין השאיפה שלו לחופש, לדרך משלו.

כותב מאיר אריאל בשירו:

ואבא תמיד אומר:

"תעזבהו יום יעזבךּ יומיים"

העגלה נוסעת אין עצור.

קפצת ממנה היום

חלפו שנתיים

והנה נשארת מאחור.

הביטוי המדויק שאותו מצטט אביו של מאיר, הוא "יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ", מתוך התלמוד הירושלמי, מסכת ברכות. אומר את הדברים ריש לקיש. משמעות הדברים, היא אזהרה, שאם תתרחק מדבר מה, הוא לא יישאר במקום אלא גם הוא יתרחק, ואז יהיה לך קשה מאוד להשיג אותו, ותתחרט על שהתרחקת.

התלמוד מדגים זאת בשתי דוגמאות. אחת היא של שני אנשים שהולכים זה לכיוונו של זה, האחד מטבריה והשני מציפורי. הם נפגשים בחדא משכנא, כלומר "בבית אחד". גיאוגרפית מקום הפגישה אמור להיות בצומת גולני. כשיפרדו, האחד ילך מיל אחד לכיוון הליכתו. המרחק בינו לבין רעהו יהיה שני מילין, כיוון שגם הוא המשיך ללכת לדרכו.

המסר התלמודי הוא שאם תחפף מעט בשמירת התורה או בלימוד התורה, יהיה לך קשה לחזור למקום שממנו נטשת אותה. וכנ"ל המסר של אבא של מאיר אריאל ובני דורו, באשר לדבקות במצוות העשה של ההגשמה הקיבוצית.

באחד הבתים במקום "ואבא תמיד אומר" נכתב "ואבא בשם אומרו". האסוציאציה שלי היא ל"האומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם". מאיר אריאל רומז לכך שאבא שלו וחבריו, מייסדי הקיבוצים, ראו עצמם כמתקני עולם, כמי שמביאים גאולה לעולם ולעם היהודי. והרי הוא מביא את דברי ריש לקיש בשם אומרם.

מאיר אריאל שאהב לדלג רצוא ושוב בין הרבדים השונים של השפה העברית, כותב יעזבךָּ, בכ"ף סופית דגושה, בסגנון מקראי, כאשר הוא  מצטט פסוק תלמודי שבו הכ"ף דווקא רפה. יש בכך הדגשה והעצמה של המסר.

* "חדשות בן עזר"