צרור הערות 27.5.20

* מופע האימים של הנאשם ולהקת רעולי הפנים – עומד הנאשם השרלטן, השקרן, מוקף בשרים וח"כים רעולי פנים, אנשים עלובים שבעצמם לא מאמינים לאף מילה שלו, ומסית ומשקר ומטנף ומעליל עלילות שקר נגד מוסדות המדינה. אבל זה לא יעזור לו. לא יהיה בישראל משפט רחוב. בבית המשפט הוא לא יוכל לעשות את הצגות השקר וההסתה. וגם אם יעשה, זה לא יעזור לו. בבית המשפט יושבים שופטים מקצועיים, רציניים, שישפטו אותו על פי ראיות. רק על פי ראיות. ובמשפט הזה יש נאשם – לא "מחנה הימין", לא "המצביעים לליכוד". יש נאשם וקוראים לו בנימין נתניהו. ובבית המשפט הוא יצטרך להתמודד עם הראיות. ההתבכיינות שלו לא תעזור לו.

* נשף מסכות – אם השרים רעולי הפנים חושבים שהמסכה על פניהם תמחק את קלונם – אין הם אלא טועים.

* תפאורה – ככה הוא רוצה אותם. כנועים, מבוישים, משפילי ראש ועם מחסום על הפה.

* שתיקה מבישה – תגובתו האנמית, הקלושה, של בני גנץ למופע האימים של נתניהו – מבישה. 

* מתקפה פרועה – המתקפה הפרועה של נתניהו ואנשיו על מדינת החוק ומערכת המשפט וההסתה האישית הממוקדת והאלימה נגד מנדלבליט, היא חציית קו אדום. היא סותרת את המהות של ממשלת האחדות שנועדה לקדם את האחדות והפיוס בחברה הישראלית.

כחול לבן אינה יכולה לשבת מנגד ולהפקיר את הזירה לתעשיית ההסתה. בני גנץ ושרי כחול לבן צריכים להיות חומת המגן של מערכת המשפט. אסור להם לשתוק. עליהם להבהיר שאם תמשך ההסתה, הם יפרקו את הממשלה.

נכון לעכשיו, הם בולעים את לשונם, וזה מביש.

* לא קשור לימין ושמאל – אין מקום לא להפגנות בעד נתניהו ולא להפגנות נגדו, ואין כאן שום עניין הקשור לימין או לשמאל.

יש כאן נאשם העומד לדין פלילי, ובית המשפט ואך ורק בית המשפט הוא המקום ללבן את שאלת אשמתו על פי ראיות ואך ורק על פי ראיות. 

*  טענת כזב – כאשר שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה הוציא צו חירום לסגירת בתי המשפט עם התפרצות הקורונה ותחילת מדיניות הסגר, הוא הואשם שעשה כן כדי לסכל את משפטו של נתניהו. אי אפשר לחשוד בי כסניגור של אוחנה, אך במקרה זה יצאתי להגנתו, כי הייתה זו טענה חסרת שחר. הטענה כאילו "נתניהו סוגר את הרשות השופטת… לא תהיה ביקורת שיפוטית על צעדיו הדרקוניים… דיקטטורה" וכו' הייתה מופרכת.

האמת היא שיחד עם כל מוסדות המדינה וכל מקומות העבודה גם בתי המשפט נסגרו, מפאת הקורונה. סגירת בתי המשפט דורשת צו מיוחד, והוא ניתן, בעצה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. בג"ץ, שהוא הגורם המבצע את הביקורת השיפוטית על הממשלה, המשיך לפעול כרגיל, ואף קיבל החלטות לטובתם של שחורי החולצות, שהמשיכו לדקלם את טענת הכזב על "סגירת הרשות השופטת". והנה, עם ההקלות בכל תחומי החיים, חזר גם בית המשפט לפעול, במגבלות הריחוק החברתי, ומשפטו של נתניהו מתקיים.

מבחינת האינטרס הציבורי במשפט, טוב שהוא נדחה. אילו התקיים במועדו המקורי, הוא היה נדחק לשולי החדשות וההתעניינות הציבורית, שהוקדשה כולה לקורונה. היום המשפט מקבל את המקום הראוי לו בסדר היום הציבורי.

* יוצא לנבצרות – אלמלא יהירותה; אילו כחול לבן קיבלה את מתווה הנשיא, לאחר הסיבוב השני, היום נתניהו היה יוצא לנבצרות. ואילו אחרי הסיבוב השלישי גנץ שוב היה נגרר אחרי לפיד ולא היה מקים ממשלת אחדות – אחרי הסיבוב הרביעי הוא לא היה משיג ממשלה פריטטית ולא רוטציה.

* מקרה קשה של חוסר מודעות עצמית – חוסר המודעות העצמית של אולמרט מרקיעה שחקים. כאשר מדובר בשחיתות, בראש ממשלה שעומד למשפט וכד', ניתן היה לצפות ממנו שישתוק ויתבייש בפינה. אבל הוא מופיע בתקשורת ומדבר, על "התפרעות של משפחת פשע" וכו'. אגב, הוא אומר דברים נכונים, אבל … מי שמדבר…

בין אולמרט ונתניהו יש הבדל מהותי. לנתניהו עומדת חזקת החפות. אולמרט אשם. הוא פושע. כך קבעו בתי המשפט ולכן הוא ישב בכלא. וגם ההתנהלות שלו והמתקפות שלו על המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש לא היו שונים מאלו של נתניהו. נתניהו מסוכן יותר כי המונים הולכים אחריו בעיניים עצומות ומוח שטוף, בעוד את אולמרט הקיפו קומץ חסידים שוטים. אך הסגנון הוא אותו סגנון. כדאי לזכור שאחד ממלכחי פינכתו המליץ לפרקליט המדינה להתאבד. הבדל נוסף הוא ששותפיו של אולמרט להנהגת המפלגה גילו מנהיגות ואחריות לאומית וכפו עליו התפטרות, בעוד הנהגת הליכוד מתקרנפת ונותנת לנתניהו ללהק אותה כתפאורה במופעי האימים שלו.

הזמנתו של אולמרט להתראיין בנושאים הללו כ"לוחם בשחיתות" היא שערורייתית. לו לפחות היו משקפים לו את העובדה שהוא נהג בדיוק כמו נתניהו… בעיניי, אין הוא ראוי לפתחון פה בתקשורת יותר מאשר כפרשננו לענייני ליזול.

* חוק מגה-שחיתות – במו"מ הקואליציוני איימה ימינה שאם תהיה באופוזיציה תילחם בשחיתות. היה משהו מוזר באיום הזה, כאילו מלחמה בשחיתות היא עניין של פוזיציה. אם יקבלו את התיק שהם רוצים, השחיתות לגיטימית ואם לאו – יש להילחם בה. אבל, ניחא, העיקר שמי שמתיימרים לשאת את מוסר הנביאים יתרגמו אותו למאבק פוליטי. גם זו לטובה.

והנה, ימינה באופוזיציה וכעת היא מתכוונת להעלות להצבעה בכנסת את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי". זהו חוק שמעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, פוגע אנושות בשוויון בפני החוק, שהוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, ומאפשר לו להיות עבריין ואפילו לא להיחקר. בצרפת, שבה נהוג חוק מגה-שחיתות הזה, הוא לפחות מאוזן בהגבלת כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד (אגב, זה חוק צרפתי שבהחלט ראוי לאמץ בישראל). כאן מוצע חוק של חסינות מראש מפני כל חקירה ללא הגבלת קדנציות, כלומר ראשות הממשלה עלולה להיות עיר מקלט לעבריין לכל חייו.

עצם העובדה שחוק מגה-שחיתות כזה עולה לדיון בכנסת ישראל היא חרפה. על פי ההסכם הקואליציוני בין כחול לבן והליכוד, חברי הקואליציה מחויבים להצביע נגד החוק הזה. בהסכם נאמר: "בכל תקופת כהונת הממשלה כל חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יהיו מחויבים להתנגד לכל דבר חקיקה ראשית שלא אושר מראש על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה". ברור שוועדת השרים לחקיקה בראשות שר המשפטים ניסנקורן לא תאשר את חוק מגה-שחיתות הזה. אם הליכוד יפר את ההסכם ויצביע בעד החוק המושחת, על כחול לבן לתמוך בחוק שיאסור על מי שהוגש נגדו כתב אישום לכהן כראש הממשלה.

* וטו מוחלט – יו"ר סיעת כחול לבן איתן גינזבורג אינו פוסל תמיכה בחוק מגה-שחיתות הצרפתי, ובלבד שלא יהיה רטרואקטיבי. אני מקווה מאוד שזו רק עמדה פרטית שלו. תפקידה של כחול לבן בממשלת האחדות הוא לשמור על מדינת החוק ולא לאפשר לעוכרי החוק והמשפט להשחית אותה. חוק מגה-שחיתות, שהופך את ראשות הממשלה לקרנות המזבח ולהלבנת פשעים ושחיתויות, ישחית את מדינת ישראל, אם יתקבל חלילה. יש להטיל עליו וטו מוחלט.

* לא ביקשנו רשות – יש שני סוגים של התנגדות להחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן. יש התנגדות עקרונית לכך שבקעת הירדן צריכה להיות ישראלית. כלומר, תמיכה אידיאולוגית ברעיון הנסיגה המלאה, כפי שהציעו אהוד א' ואהוד ב' לפלשתינאים (שכמובן דחו את ההצעה, כי לא כללה את "זכות" השיבה, כלומר את הטבעת כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים). ויש התנגדות המתמקדת בכך שהריבונות תוחל באופן חד-צדדי, מצד אנשים המתנגדים לנסיגה מבקעת הירדן. הם טוענים שיש להגיע לכך במסגרת הסכם עם הפלשתינאים. אני רוצה להתייחס כאן לסוג השני של ההתנגדות.

אילו ניתן היה להגיע עם הפלשתינאים להסדר המבוסס על פשרה טריטוריאלית אחראית, ברוח תכנית אלון, מורשת רבין ותכנית טראמפ, כמובן שעדיף היה להחיל את הריבונות בהסדר. אולם למרבה הצער אין לנו פרטנר לפשרה, וכפי שכבר הוכח – גם לא לנסיגה מלאה. לא נראה שבעתיד הנראה לעין יש היתכנות להסדר כזה.

האם בשל כך ישראל צריכה להמתין לנצח בארעיות גבולותיה ולא לקבע אותם? האם אחרי 53 שנים לא הגיעה השעה שנגדיר מה שלנו בכל מקרה; מה לא יעמוד למו"מ? האם אנחנו צריכים לבקש רשות מהפלשתינאים למימוש האינטרסים הלאומיים של ישראל?

מעולם לא ביקשנו רשות מן הערבים לממש את הציונות. לא ביקשנו מהם רשות לעליית יהודים לארץ ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להתיישבות יהודית בארץ ישראל – לא להקמת פתח תקווה ולא להקמת אף יישוב ב-142 השנים שחלפו מאז. לא ביקשנו מהם רשות להקים את מדינת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחליט שירושלים היא בירת ישראל. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על ירושלים השלמה. לא ביקשנו מהם רשות להחיל את ריבונות ישראל על הגולן. אילו ביקשנו רשות – לא היינו כאן. לא היינו קיימים. אז למה אנחנו צריכים לבקש מהם רשות להחיל את הריבונות על בקעת הירדן.

יש היום הזדמנות להחיל את הריבונות בתיאום עם ארה"ב ובתמיכתה. ארה"ב היא ידידתנו הגדולה ובעלת בריתנו והיא מעצמת-העל החשובה והחזקה בעולם. את כל הצעדים החד-צדדיים בעבר עשינו ללא תמיכתה, על אף התנגדותה ואף בעימות אתה. תהיה זו איוולת להחמיץ את ההזדמנות הנדירה, של מימוש האינטרס הישראלי בהחלת הריבונות על הבקעה, במובן הרחב ביותר של המושג, ועל גושי ההתיישבות בתמיכת ארה"ב.

* לא כלום – כאשר אני רואה את הקמפיין של מועצת יש"ע נגד "חצי ריבונות", אני נזכר בהתנגדות של גורמים בימין ובשמאל הציוני נגד קבלת תכנית החלוקה, כי היא כרוכה בוויתור על חלקים בא"י. אילו שמענו בקולם, ספק רב אם הייתה קמה מדינת ישראל. מי שנוקט בגישה של "הכל או לא כלום" – רבים הסיכויים שיישאר בלא כלום. הציונות הבן-גוריוניסטית היא ציונות של "טוב תפוח אחד ביד משניים על העץ". או אם תרצו "טובה רגל אחת ביד משתיים על התרנגולת". בן גוריון הבין שזה "עתה או לעולם לא", וגם כעת אנו ניצבים בפני הזדמנות היסטורית, שתהיה זו בכיה לדורות להחמיץ אותה כי זו "רק" "חצי ריבונות".

* שכחו אותנו בקפסולה – חלף עוד שבוע. אנו כבר בשבוע השני שבו כל מערכת החינוך מלידה עד י"ב לומדת בכיתות מלאות. ואילו במכינות הקדם צבאיות עדין לומדים בקפסולות, למרות שמדובר לא רק בלימודים אלא בשהייה בתנאי פנימיה 24/7. מה מקור החלמאות הזאת?

האחריות על המכינות הקד"צ, עד כה, הייתה משותפת למשרד הביטחון ומשרד החינוך. בכל הקשור לדחיית שירות – האגף הביטחוני חברתי במשרד הביטחון. בכל הקשור לתקציבים ונהלים – מינהל חברה ונוער במשרד החינוך.

אז אולי הכל נובע מן התמונה הבאה?

במשרד הביטחון הוכפף האגף הביטחוני חברתי לשר מיכאל ביטון, במסגרת משרד הביטחון.

באשר למשרד החינוך:

ככל הנראה מינהל חברה ונוער בראשות חגי גרוס מועבר למשרד חדש בראשות השר אלקין, אך האחריות על המכינות "תוצא" ממנהל חברה ונוער ותועבר למשרד חדש בראשות חוטובלי, שתוחלף בהמשך תוך זמן לא ארוך (לפי המידע התקשורתי) ע"י השר הנגבי.

מבולבלים? גם אנחנו.

* ממך יצאו – לאורך השנים השתתפתי באינספור רבי שיח, רובם בתקופת המאבק על הגולן אך גם רבים לאחר מכן. תמיד כיבדתי את יריביי, כיוון שראיתי בהם פטריוטים בדיוק כמוני, המבקשים בדיוק כמוני את טובתה של ישראל, הגם שעמדותינו בשאלה מהי טובתה של ישראל מנוגדות.

פעמיים השתתפתי בפאנלים מול תועמלנים אנטי ציונים, אנטי ישראליים. אותם לא כיבדתי. חשתי שאני בשדה קרב נגד האויב. חשתי כלפיהם שנאה ותיעוב.

הראשון היה אילן פפה, הפוסט היסטוריון האנטי ציוני. בסוכות 2001 הוזמנתי לפאנל ביום הורים של המכינה הקדם צבאית מיצר, בפני החניכים והוריהם. ברב השיח השתתפנו שלושה אנשים: הרב שמואל אליהו, אילן פפה ואני. מהר מאוד הפאנל היה לזירת התגוששות בין פפה לביני, והרב אליהו כמעט ולא הצליח להשחיל מילה. מיותר לציין שהקהל כולו היה לצדי. הקהל הורכב ממגוון רחב של דעות – אנשי שמאל, מרכז וימין ציוני, ולכן הם סלדו מן ההטפה האנטי ישראלית של פפה.

זמן קצר לאחר מכן שוב התעמתתי אתו. הפעם היה זה כשהוא הוזמן להרצות בפני פורום של מנהלי מתנ"סים. הייתי בקהל, אך הרצאתו הפכה, למעשה, לעימות בין שנינו.

כעבור שנים לא רבות, שמעתי שהנ"ל ירד מן הארץ. אני מודה שהוא לא ממש חסר פה.

השני היה איתן בורשטיין, מייסד עמותת "זוכרות" הלוחמת למען "זכות" השיבה. הוא הוזמן לרב-שיח אזורי בתל-חי, בין השאר בפני חניכי מכינת הגליל. לא רציתי להתעמת אתו, כי סברתי שלא צריך לתת לו את הבמה. אך הופעלו עליי לחצים, נאמר לי שהפאנל יתקיים בלאו הכי, ועדיף שלא אפקיר את הזירה, כי אין מי שייטיב להתעמת עמו כמוני. זה היה לפני 8 שנים, ביום ההולדת שלי. בפתח דבריו הבהיר "הזוכרת הראשי" שהוא לא נאבק למען "זכות" השיבה. הזכות היא מוחלטת, היא זכות טבעית, והיא אינה זקוקה לעזרתו. הוא נאבק על מימושה, כלומר על כך שמיליוני ה"פליטים" יחזרו בפועל ל"בתיהם" בישראל. גם במקרה זה ניתן לומר שהכיתי את בר הפלוגתא שלי שוק על ירך. גם כאן הקהל כולו היה אתי. רובו המוחלט שייך לשמאל הציוני, בנושאים אחרים לבטח איננו באותו צד של המפה, אבל מולו, בנושא הזה, כל ישראלי שפוי אינו יכול לתמוך בו. בתום רב השיח, סירבתי ללחוץ את ידו. והתחרטתי על כך שנתתי ידי למתן הבמה לו, בעצם השתתפותי.

אני חושב שאילו הוא היה פלשתינאי, הייתי מכבד אותו. אבל כיוון שהוא יהודי, ישראלי, הלוחם במדינתו, חשתי תועפות של בוז וסלידה כלפי האיש הזה.

היום קראתי שגם הוא ירד מן הארץ. וגם הוא, ממש ממש לא חסר פה.

על ירידתו קראתי בכתבה במוסף "הארץ" על לא מעטים מאנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני והאנטי ישראלי שירדו מהארץ. הכתבה נועדה לעשות להם גלוריפיקציה, של גולים פוליטיים. כמובן שהמושגים ירידה ועליה לא הופיעו בכתבה, אלא רק הגירה (בורשטיין, למשל, "היגר" לארץ מארגנטינה בגיל חמש).

כל האנשים האלה לא חסרים בארץ. ממש לא. בירידתם הם מגשימים את דברי הנביא "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". יצאו, ברוך השם. מצד שני, הם ממשיכים להילחם בישראל גם במקום מושבם, כפעילים בבי.די.אס. וכמרצים באוניברסיטאות. ויתכן שהנזק שהם מסבים למדינה שם, גדול יותר מזה שהם מסבים לה כאן.

היה גם קוריוז משעשע בכתבה. אחת הנמושות, ד"ר אריאלה אזולאי, שירדה עם בן זוגה עדי אופיר, אף הוא מן הפעילים הוותיקים של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, סירבה להתראיין ל"הארץ" וכתבה: "אני תומכת בחרם ולא מעוניינת להתראיין לעיתון ציוני… אין לי שום עניין לשתף בכאב הזה קהל ציוני". נו, מה תגיד על זה שוקן?

אני מאחל למנוולים הללו, שלא ימצאו מנוח לכפות רגליהם.

* להוריד את ראשה – רוגל אלפר מבסוט. " 'הצונאמי המדיני' שזה שנים ממאן להתממש מראה סימנים של בצבוץ מעבר לאופק". אמנם, לאכזבתו, זה בעיקר בגדר דיבורים אבל "היחיד שלעת עתה ממש עושה משהו הוא אבו מאזן הרופס, שמפתיע לטובה… אם ילך עד הסוף… אפשר שיגרום לישראל כאב ראש קשה וחזק… אמנם לעת עתה אירופה רק מדברת, אבל היא מסוגלת לנשוך, ובאופן שמפתיע לטובה — האיחוד האירופי מתחיל לדבר על ישראל כפי שדיבר על דרום אפריקה בשנות ה–80… חרם של האיחוד האירופי מסוגל להכאיב לישראל וצריך להכאיב לישראל". וכן הלאה וכן הלאה. הוא פתאום אופטימי ומלא תקווה: "הלוואי. הלוואי שהעולם יוריד לישראל את הראש". זו גם הכותרת של הפשקוויל.

ולמה הוא רוצה להוריד לישראל את הראש? כי אם יורידו לה רק את הידיים ואת הרגליים, היא עוד תחיה איכשהו. בלי הראש היא תמות. זו תקוותו של הפסולת האנושית הנ"ל.

* בן ערובה – צפיתי בדברי הבלע של הרב הראשי של איראן נגד הציונות וישראל, ולא חשתי כלפיו אפילו קורטוב של כעס. הבנתי שאני צופה בבן ערובה שאקדח מוצמד לרקתו והוא נאלץ לדקלם את הטקסט שהוכתב לו בידי חוטפיו. הטקסט הזה אמין בערך כמו הטקסט האנטי ישראלי שאלי כהן נאלץ לדקלם במשפטו.

אני מאחל לרב ולכל קהילת יהודי איראן חופש ועליה לישראל. שהטקסטים שהם יממשו יהיו הטקסטים שהם מתפללים שלוש פעמים ביום, ולא אלה שמשטר האייאתולות הרצחני מכתיב להם.

* מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך – אנסה להגדיר את המחלוקת ביני לבין אהוד בן עזר על אודות נתניהו, אולמרט, יעלון ואחרים. ההבדל הוא בגישה הבסיסית. לא אגדיר את גישתו של אהוד, אלא את גישתי. גישתי לכל מנהיג היא: מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך. אני שופט כל מעשה שלו בפני עצמו ומביע עליו את דעתי. יכול להיות מנהיג שאני מתנגד ל-90% ממעשיו ודעותיו, וזה לא יפריע לי לשבח אותו על 10% שראויים, בעיניי לשבח, ולהיפך. קשה לאב"ע להבין איך אני יכול לשלול את אולמרט ולהגן על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה, שעליה הוא מותקף. בעיניי, זו הגישה הנכונה כאזרח.

אף פעם לא ראיתי בגנץ את מנהיגי, גם לא כאשר בחרתי לרשימה שהוא עומד בראשה, אם כי העדפתי ואני מעדיף אותו על נתניהו. כאשר הוא ניסה להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, גיניתי אותו. כאשר קיבל החלטה מנהיגותית אמיצה להציל את המדינה מהידרדרות לאנרכיה באמצעות הליכה לממשלה אחדות עם נתניהו, גם במחיר ויתור על מחצית כוחו הפוליטי ופגיעה בתדמיתו, שיבחתי אותו. כאשר הוא בלע את לשונו ונמנע מלגנות את נתניהו על מופע ההסתה שלו נגד מערכות החוק והמשפט, הבעתי את אכזבתי.

ובאשר לאולמרט. אולמרט הוא פושע. לא אני קבעת זאת. בתי המשפט קבעו זאת, על סמך ראיות. ולכן הוא ישב בכלא; המקום הראוי לפושעים כמותו. ההבדל העיקרי בינו לבין נתניהו, הוא שלנתניהו עומדת חזקת החפות, וכתב האישום שלו יוכרע בידי השופטים על סמך ראיות, ולעומת זאת אולמרט אשם. בעיניי, עצם העובדה שעבריין פלילי עמד בראש ממשלת ישראל היא כתם על המדינה. עם זאת, את תפקודו כראש הממשלה אני שופט בנפרד, על פי ההישגים והכישלונות. בשיפוט זה, יש נקודות לזכותו ונקודות לגנותו. הנקודה העיקרית לזכותו היא הפצצת הכור הסורי. על כך הוא ראוי להערכה ויכנס להיסטוריה כמי שקיבל את אחת ההחלטות החשובות והטובות בתולדות המדינה. הוא ראוי להערכה על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השניה ויותר מכך על ההחלטה על ההפצצה הכבדה על רובע דאחיה. החלטות אלו האפילו על האופן הכושל שבו הוא ניהל את המלחמה, עם ההחלטות המבולבלות והדשדוש של המתקפה היבשתית וכו'. הוא ראוי להערכה על עמידתו הנחושה בלחץ לשחרור סיטונאי של מחבלים תמורת גלעד שליט. אבל הוא ראוי לגנאי על כך שהציע לפלשתינאים את ההצעות המופקרות ביותר שהוצעו אי פעם בידי ראש ממשלה ישראלי. והוא ראוי לגנאי על כך שאחרי שהפלשתינאים דחו בבוז את הצעתו, הוא הכחיש זאת וסינגר עליהם והאשים את ישראל בקיפאון המדיני, רק כדי להשאיר בחיים את הנראטיב השקרי על מי שאו-טו-טו הביא לשלום קוסמי ובגלל תפירת תיקים בידי הימין הרדיקלי, המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט סוכל השלום. והוא ראוי לגנאי על כך שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי.

* ביד הלשון 

במידה ו – נשלח לעיוני ולהגהתי תקנון מסוים. שגיאה אחת הופיעה בו פעמים רבות – הצירוף "במידה ו…" במשפט תנאי. אין צירוף כזה בעברית. הצירוף הנכון הוא "במידה ש…", שהוא ביטוי תלמודי, אולם גם הוא אינו נכון להקשר שבו נכתב הצירוף השגוי.

מתי נכון לכתוב "במידה ש"? כאשר שני חלקי המשפט קשורים למידה או היקף מסוימים. למשל – "במידה שיהיה לי מספיק כסף אוכל לקנות מוצר מסוים". אין זה נכון להשתמש בצירוף למשפט תנאי כמו: "במידה שפלוני יבקש דבר מה, אענה לבקשתו".

בכל המקומות בתקנון שבהם נכתב "במידה ו" תיקנתי ל"אם". כל כך פשוט ויפה. "אם פלוני יבקש" וכו'.

אגב, בדקתי ומצאתי שהצירוף העילג והמסורבל הזה מככב בהסכם הקואליציוני בין הליכוד וכחול לבן.

 * "חדשות בן עזר"

שליחות לאומית

בספטמבר 2001 (ימים אחדים לפני מתקפת הטרור בארה"ב ב-11 בספטמבר 2001) נערכה בדרבן שבדרום אפריקה ועידה של האו"ם נגד הגזענות. בפועל הייתה זו ועידת גזענות ואנטישמיות. מטרתה הייתה להציג את ישראל כבת דמותו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ולהביא את כל העולם להחרים את ישראל – חרם כלכלי, תרבותי, אקדמי וכו', דוגמת החרם על דרום אפריקה ובכך למוטט את מדינת ישראל כפי שהתמוטט משטר האפרטהייד. בוועידה השתתפו מדינות לצד ארגוני חברה אזרחית. בין הגרועים שבארגונים האנטי ישראליים, היו ארגונים… ישראלים, כמובן. וגם משלחת של נטורי קרתא. איך לא?

ישראל וארה"ב הפעילו מאמץ דיפלומטי לסיכול ההחלטות האנטי ישראליות הגזעניות והאנטישמיות. המאמץ נשא פרי, והצעת ההחלטה סוכלה ואפילו לא עלתה להצבעה. אולם היא נתנה את האות למערכת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, שאותו מוביל ארגון BDS ועוזריו (כולל בישראל, כמובן).

כך נכתב בהצעת ההחלטה, שהיא המצע של מסע ה-BDS:

  1. ישראל היא מדינת אפרטהייד ועל כן יש להטיל עליה חרמות ולגנות את המדינות התומכות בה.
  2. ישראל היא מדינת כיבוש. כיבוש הוא פשע נגד האנושות ומסכן את השלום העולמי.
  3. ציונות היא גזענות.
  4. מדינת ישראל מפרה את זכויות האדם של הפלשתינאים.
  5. ישראל מבצעת רצח עם, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ולכן יש לנהל מאבק מזוין מולה.
  6. אין שואה אחת. התייחסות לשואה בלשון רבים ממחישה כי אין כל ייחוד בשואת העם היהודי אל מול אסונות שעברו על עמים אחרים בעולם, כמו עבדות השחורים באפריקה או כמו השואה שמבצעת מדינת ישראל מול הפלשתינאים.
  7. מדינת ישראל – קיומה הוא בחטא כי הוקמה באמצעות טיהור אתני של הערבים בשטחה.

ההצעה הזו הועלתה מטעם ארגון מדינות האסלאם. יש לציין שמצרים של מובארק, החתומה עמנו על הסכם שלום, הייתה המדינה הפעילה ביותר ביוזמה הזאת. אך את עיקר הפעולה הובילו הארגונים החוץ ממשלתיים. הם גם המובילים את המסע עד היום. זהו מסע עתיר במיליארדי דולרים הנשפכים עליו מדי שנה.

****

ישראל התעוררה מאוחר מאוד להיאבק בתופעה. יש לציין, שבשנים האחרונות ישראל השיגה הישגים דיפלומטיים מרשימים במאבק ב-BDS. מדינות חשובות כמו גרמניה, בריטניה, ארה"ב ואוסטרליה הגדירו את BDS כארגון אנטישמי. ניסיונות החרם נכשלים בדרך כלל. הלחץ הברוטלי על אמנים לא להופיע בישראל נוחל כישלון גדול, ורק מעט אמנים נכנעו לו. כמעט כל הניסיונות לחרם אקדמי על ישראל, כולל מצד אנשים מן האקדמיה הישראלית, כמובן, המתפרנסים ממנה – כשלו.

אך אל לנו להקל ראש בתופעה. יש לה הישגים והצלחות. עיקר הישגיה הם בתחום התעמולה והתודעה. באוניברסיטאות ובמכללות במערב נערך מסע של שטיפת מוח איום ונורא. נכון, יש אוניברסיטאות שאסרו על הפעילות הזאת, אך באוניברסיטאות רבות בארה"ב ובאירופה, המוני סטודנטים חשופים לתעמולת הזוועה וההסתה הזאת, והיא מחלחלת. זו סכנה ממשית.

על ישראל לנהל מלחמת חורמה בטרור ה-BDS. אך אין זה עניין לממשלה בלבד, אלא לא פחות מכך – זה עניין לחברה האזרחית; לארגונים ישראליים ויהודיים שייתנו מענה הולם באוניברסיטאות ויפעילו את הסטודנטים הישראלים והיהודים באותן אוניברסיטאות למתקפת נגד ולהשבת מלחמה שערה.

****

אחד הארגונים החשובים הפועלים בזירה הזאת הוא "מילואימניקים בחזית". זו עמותה של קצינים ולוחמים במילואים, שיש בה היום 700 פעילים ובהם כ-150 מ"פים ומג"דים, שנרתמים למלאכת הקודש הזאת. אותם אנשים חשים, שכפי שהם ניצבים כמילואימניקים בחזית להגנת מדינת ישראל מפני אויב צבאי ומפני הטרור, כך עליהם להתייצב להגנת המדינה מפני הטרור התודעתי והתעמולתי הזה. הארגון נאבק גם נגד ארגונים ישראליים משת"פים של טרור BDS ושותפים למסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם".

****

לפני חודשים אחדים פנה אליי ארגון "מילואימניקים בחזית" בבקשה שאערוך את ספר התשובה הישראלית ל-BDS. הספר נועד להיות התנ"ך של המסבירים הישראלים, הניצבים בפני שטפון התעמולה של תעשיית השקרים האנטי ישראלית, ולא תמיד יודעים מה להשיב ואיך להתגונן ולתקוף. נטלתי על עצמי את המשימה בחפץ לב.

מדובר בספר, שאת רובו אני כותב, אך יהיו בו מספר פרקים שיכתבו אנשים אחרים. בספר אנחנו מפרקים את הטיעונים נגד ישראל והציונות ומפריכים אותם. הספר ילווה את הפעילים הישראלים במאבק, יתורגם לאנגלית ושפות נוספות, ובעיניי הוא חשוב גם כחומר קריאה לציבור הישראלי הרחב, כדי לחזק את אמונתו בצדקת הציונות וצדקתה של מדינת ישראל.

כעת ובחודשים הקרובים, העבודה על הספר היא עיקר עיסוקי ועיקר פרנסתי (ואף לקחתי בעטיה פסק זמן מעבודת הדוקטורט). בעבורי, מדובר בשליחות לאומית, שאני מגויס לה בכל נימי נפשי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 6.5.20

* לא הכל שפיט – נשיאת בית המשפט העליון כעסה מאוד, כאשר אחד הפרקליטים בדיון ציטט את בית המשפט שקבע כי "מלוא כל הארץ משפט". "אין זה נכון", היא אמרה וחזרה ואמרה. "בית המשפט מעולם לא קבע זאת".

היא צודקת. בית המשפט העליון מעולם לא קבע ש"מלוא כל הארץ משפט". הוא גם לא קבע ש"הכל שפיט". אלו אמירות של הנשיא בדימוס אהרון ברק.

הדבר המעניין כאן היה עוצמת הכעס של הנשיאה לנוכח הדברים. מן הכעס עולה שלא עצם אי הדיוק בייחוס לבית המשפט דברים שהוא לא פסק חרה לה כל כך, אלא ייחוס הדברים הספציפיים האלה דווקא. יש בתגובתה יותר מרמז על אודות עמדתה בסוגיית המשפוט. לא, רמזה חיות, מלוא כל הארץ אינו רק משפט. המשפט הוא מרכיב חשוב, אך מרכיב אחד מרבים בחיינו הציבוריים. לא הכל שפיט.

אני מקווה ומצפה לפסיקה השבוע שתהיה ציון דרך בהצבת גבול האקטיביזם השיפוטי, דווקא בידי בית המשפט העליון. אני מצפה לתוצאה מוחצת, אפילו פה אחד בהרכב של 11 שופטים, לדחיית העתירה, שבעיניי צריכה הייתה להידחות על הסף מפאת חוסר שפיטוּת -ניסיון לבטל באמצעות בית המשפט את תוצאות הבחירות בניגוד לחוק יסוד מפורש (שאגב, אני אישית תומך בשינויו, אך לא בבית המשפט כי אם בכנסת, ולא בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית).

אם כך יהיה, ייזכר השבוע הזה כאבן דרך היסטורית בביצור הדמוקרטיה והפרדת הרשויות בישראל.

* הרפו – ההסכם הקואליציוני של ממשלת הרוטציה בעייתי מאוד הן מבחינה חוקתית והן מבחינה ציבורית. הוא מדיף צחנה עזה. אני כותב זאת חרף היותי תומך נלהב בממשלת האחדות.

ההסכם הזה נובע מהבעייתיות של נתניהו. או במילים מפורשות יותר, מבעיית האמינות של נתניהו. או ליתר דיוק – מאי האמון המובנה בנתניהו, שאותו הוא הרוויח בחוסר יושר, ב-25 שנות פוליטיקה נכלולית ותרבות שקר. אפשר לומר שאי האמון בנתניהו הוא מפעל חייו.

הרי אילו בראש הליכוד היה עומד אדם נורמטיבי, די היה בהסכם קואליציוני רגיל הקובע את מועד הרוטציה, והיא הייתה מתבצעת במועדה. כיוון שבראש הליכוד עומד נתניהו, כחול לבן עיגנה את הרוטציה במסמרות פלדה, כדי לא לאפשר לנתניהו לברוח. מכאן המושג ההזוי "ראש ממשלה חלופי", השבעת "שני ראשי הממשלה" מראש, הרוב המיוחד בכנסת שאתו ניתן להפיל את הממשלה, ההעברה האוטומטית של ראשות הממשלה לגנץ אם נתניהו מתפטר וכו' וכו'. זה ממש בונקר אטומי מפני פגיעתו הרעה של נתניהו.

ואף על פי כן, אילו ראשי כחול לבן שמעו לעצתי (הם לא), הייתי משיא להם עצה קטנה. הרפו. זה לא לכבוד הדמוקרטיה הישראלית ולא לכבודכם. בטלו את כל המבנה הפתלתול הזה וחתמו על הסכם קואליציוני של ממשלת אחדות פריטטית רוטציונית, כפי שהייתה בשנים 1984-1988. אם נתניהו לא יכבד את הרוטציה, תפילו את הממשלה ונלך לבחירות שיתמקדו במעשה הנוכלות המושחת של הפרת ההסכם.

ההערכה שלי – נתניהו יכבד את הרוטציה. הוא ינהג כמו פרס בשעתו – שאף הוא לא התאפיין באמינות גבוהה ותאוות השררה והשלטון שלו אפיינו אותו קצת יותר מאשר יושרה והוגנות. העובדה שאף אחד כמעט, בליכוד, במערך ובתקשורת, לא האמין שהוא יכבד את הרוטציה, הכניסה אותו לאמביציה להוכיח שדווקא, הוא יכבד, להוכיח שהוא אמין. עזר ויצמן הדביק לו אז את הכינוי "חאג' אמין".

טוב הייתה עושה כחול לבן אילו הצהירה על כך היום בפני הרכב השוערת ועשרת השחקנים.

* בעד הדילוג – מהערות שופטי בג"ץ ניתן להסיק שאין דעתם נוחה, בלשון המעטה, מהחוק הנורווגי המדלג.

אבל עם כל הכבוד לבג"ץ, ויש כבוד (כן, על אף ביקורתי על בית המשפט והתנגדותי לאקטיביזם השיפוטי אני סולד ומתעב את ההסתה והשנאה ותאוריות הקונספירציה החולניות נגד בית המשפט העליון מצד תעשיית השקרים של נתניהו, וטענות הסרק על כך שהוא "מושחת", "קרימינלי", "דיקטטורי", "שמאלני קיצוני" ושאר השקרים הבזויים) – אני תומך מאוד בחוק הזה.

כפי שכבר כתבתי פעמים אחדות, אני מאוד לא אוהב את ההסכם הקואליציוני, על אף תמיכתי בממשלת האחדות. מעל הכל אני סולד מכך שהממשלה מנופחת, מכמות השרים הבלתי נתפסת ומכמות סגני השרים (תפקיד מיותר לחלוטין, שאין בו שום צורך מלבד אתנן פוליטי) ומחוסר הרגישות הציבורית בממשלה כזו בשעת משבר כלכלי וחברתי כה עמוק כתוצאה ממגפת הקורונה, בממשלה המגדירה את עצמה ממשלת חירום. בדרך כלל ההתנגדות לחוק הנורווגי נשמעת לצד הביקורת על הממשלה המנופחת, בשל העלות של החוק – עוד משכורות לעוד ח"כים.

אבל בחוק הנורווגי אני דווקא תומך, כבר הרבה שנים, הרבה לפני שנחקק, וזאת כיוון שהחוק הנורווגי מחזק את הכנסת, משפר את תפקודה ומחזק את הפרדת הרשויות. הכנסת היא היום הזרוע החלשה ביותר בין שלוש הרשויות. היא נפגעת בראש ובראשונה מדריסתה ורמיסתה בידי הרשות המבצעת וגם מהאקטיביזם השיפוטי שאף הוא מחליש אותה. במשיכת החבל הכוחנית בין הממשלה ובית המשפט העליון, מעמד הכנסת הולך ונשחק.

החוק הנורווגי מחזק את הפרדת הרשויות. הוא מפנה זמן לשרים למלא את תפקידם המיניסטריאלי ולא לבלות ימים שלמים בהצבעות על סעיפי חוק קטנים בכנסת. ומה שחשוב יותר – הוא מונע את המצב שבו עשרות ח"כים, מהבולטים שבהם, אינם עסוקים בעשיה הפרלמנטרית החשובה, כי עיקר עיסוקם הוא בתפקידיהם המיניסטריאליים. ולכן, למרות העלות הנוספת, ככל שהממשלה רחבה יותר, כך החוק נחוץ יותר.

הרעיון של חוק נורווגי מדלג מוצדק, כי על פי החוק הקיים, כאשר שר מתפטר מהכנסת, מי שנכנס לכנסת הוא הבא בתור ברשימה. כאשר רשימה מתפלגת, הבא בתור לא בהכרח יהיה מן הרשימה של השר המתפטר. זה הרי לא הגיוני ששר יתפטר מהכנסת כדי להכניס ח"כ שאינו ממפלגתו, אלא ממפלגה יריבה ויפר את האיזון בין קואליציה לאופוזיציה. זה פשוט לא הגיוני. לכן, נכון שהחוק הנורווגי ידלג.

אני מקווה שהחוק הזה לא ייפסל. ואם הוא ייפסל, אני מקווה שהוא יחוקק בעתיד, לא כשינוי של הרגע האחרון רגע לפני הקמת ממשלה ותחת לחץ בג"ץ, אלא מתוך דיון ענייני, תוך שיקול דעת עקרוני בהצבעה עקרונית על חוק שייושם רק בכנסת הבאה.

* האידיאולוגיה של יאיר לפיד – אלה שטוענים שהאידיאולוגיה של לפיד היא רק לא ביבי, טועים. האידיאולוגיה שלו היא רק לא גנץ. גם אם הדבר ינציח את שלטון ביבי.

* טרור מקארתיסטי – ערוץ "מכאן 33" הוא ערוץ ממלכתי בערבית, המיועד לציבור הערבי. בקדימון לתכנית הסאטירית של הערוץ, "אלבלד אלבחיר", הוקרן שיר ובו משפט הלועג ל-BDS: "כשאתה שומע BDS אתה מתחיל ליילל כמו חתול ומתעוררת בך הפטריוטיות ואז אתה מתחיל לצעוק 'אלבלד אלבחיר, אלבלד אלבחיר'".

בתגובה, ארגון BDS הכריז על חרם נגד הערוץ, נגד חברת ההפקות "אל-ארז" שמפיקה את התכנית הסאטירית, נגד הכותבים ונגד השחקנים. אל החרם של ארגון BDS העולמי, הצטרף חרם של הסניף הישראלי שלו – 48BDS. אגב, לכל התמימים, לא בכדי הארגון נקרא 48 ולא 67. המלחמה שלו אינה על טריטוריה זו או אחרת, אלא נגד עצם קיומה של מדינת ישראל.

בהודעת החרם של הארגון נאמר: "ה-BDS פועלת בצורה האפקטיבית ביותר למען מאבקו של העם הפלסטיני לשחרור לאומי, הגדרה עצמית ושיבת הפליטים, והחרם היא אחת הפעולות החשובות ביותר של סולידריות עולמית עם מאבק עמנו למען זכויות אלה".

בהודעה נכתב כי יש להחרים את ערוץ "מכאן" שהינו "ערוץ תעמולה של ממשלת ישראל" וכי מי שהשתתף בתוכנית הסאטירית "משרת את הפרויקט הציוני נגד עמנו… אנו מקווים שכל חברות ההפקה הערביות והבמאים הערבים, ובמיוחד הפלסטינים, לא יעבדו עם הפקות אל-ארז ולא יעסיקו אף אמן המשתתף בהתקפות ישראליות שיטתיות במאבקנו, עד שייסוגו מהנורמליזציה הזו".

כך נראה מקארתיזם בהתגלמותו האלימה, השפלה, הבזויה והמכוערת ביותר. ארגון BDS, שהמדינות המתקדמות בעולם הגדירו אותו כאנטישמי, מפעיל טרור וחרם כדי להלך אימים על ערבים ישראלים שמעזים לא ללכת בסך לקול תופי הטם-טם של הארגון הלוחמני.

ניתן לצפות שהרשימה המשותפת, שכמעט הוקמה בישראל ממשלת מיעוט שקיומה תלוי בה, תצא להגנת ערביי ישראל מפני הטרור האלים הזה. אבל הרשימה הזאת אוהדת את הארגון האנטישמי. למשל, איימן עודה, היו"ר ה"מתון" שמדגמן את "השוטר הטוב" של הרשימה: "אני רוצה להצדיע לאנשים שעובדים בתנועת ה-BDS. זה שם את ישראל באור הזרקורים של דעת הקהל העולמית".

* קדושת החיים – אין זו דעה אלא עובדה – רתימת האיכון הסלולרי של השב"כ למלחמה בקורונה היא מרכיב משמעותי ביותר בבלימת המגפה; היא חסכה מאתנו אלפי נפגעים ומתים רבים.

נכון, הייתה בה פגיעה בפרטיות שלנו, אך היא אפס קצה של הפגיעה בפרטיות שלנו בידי חברות מסחריות כגוגל, פייסבוק, יוטיוב, ווייז ועוד. ולמרות ההתבכיינות של שחורי החולצות, אין צל של חשש שייעשה בטכנולוגיה הזאת שימוש אזרחי אחר. אין שום עניין לממשלה לעקוב אחרי האזרחים (ואילו הייתה לה כוונה כזו, היא יכלה לעשות זאת גם קודם, הרי הטכנולוגיה הזאת אינה חדשה).

ביהדות פיקוח נפש דוחה שבת. מסופר על אדמו"ר שבשל מצב בריאותו הרופף נאלץ לאכול ביום כיפור. אמר לו שמשו כמה הוא משתתף בצערו על שאינו יכול לקיים את מצוות הצום ביום כיפור. השיב לו הרב: "אין לך על מה להצטער. כאשר אני אוכל ביום כיפור אני מקיים מצווה בדיוק כמוך כאשר אתה צם ביום כיפור". ואפשר לטעון זאת על דרך השלילה – אילו צמתי למרות מצבי הייתי חוטא חטא דתי, בדיוק כפי שאתה היית חוטא אילו אכלת.

אני בטוח שגם בדת זכויות האזרח, הזכות לחיים קודמת לזכות לפרטיות. אך כמו בכל דת, גם בדת זכויות האזרח יש קנאים עיוורים, שסדר העדיפויות שלהם עקום.

אני משוכנע שאם תהיה התפרצות נוספת, או במגיפה עתידית, מרבית מדינות העולם תאמצנה את השימוש באיכון סלולרי, כפי שעשו, בהצלחה רבה, דרום קוריאה וישראל.

* תנאי המכרז – התכונה המרכזית המאפיינת את אווה אילוז; לוז מהותה, עמוד השדרה של הגותה, היא העדר יושרה אינטלקטואלית.

התכונה הזו היא שהפכה אותה לאינטלקטואלית הבית של השוקניה.

* ביד הלשון

באב"ד – משבר הקורונה הבליט את מקומם ומעמדם הבכיר של אחדים ממנכ"לי המשרדים הממשלתיים, בעיקר על רקע חולשתם של השרים העומדים בראש אותם משרדים. הבולט שבהם הוא כמובן מנכ"ל משרד הבריאות משה ברסימנטוב, וכן מנכ"ל משרד החינוך שמואל אבואב ומנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד.

מה פירוש באב"ד? אלו ראשי תיבות של בן אב בית דין, כלומר בנו של הרב העומד בראש בית דין רבני. כנראה שהראשונים בשושלות שנשאו שם זה היו בנים של רבנים חשובים. וחלקם, מן הסתם, היו רבנים חשובים כשלעצמם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 22.4.20

* ועכשיו – לעבודה!

* בזכות יובל כרמי – בקרב בין ד"ר נתניהו למיסטר ביבי ניצח יובל כרמי. מיסטר ביבי נבהל מבחירות וד"ר נתניהו הלך לאחדות.

* סוף למריחות – כשמאות אלפי ישראלים מאבדים את מטה לחמם, המצב הכלכלי מידרדר למשבר קשה, ונתניהו עצמו יודע ומבהיר שחייבת לקום ממשלת אחדות לאומית – הוא מרח את הקמתה במשך שבועות, ותקע את המו"מ על סוגיות אישיות בלבד, של הישרדותו האישית.

אבל העיקר שבסופו של דבר הוא התעשת. השכל הישר ניצח. או אולי ההבנה שלו שהאלטרנטיבה הרת אסון, ואי רצונו להיום אשם בכך. סוף טוב הכל טוב!

* אטימות – המספר המפלצתי של השרים בממשלה המסורבלת והמגושמת הזאת מבטא אטימות לאזרחי ישראל בתקופה של משבר כלכלי. אין לכך הצדקה. צריך היה להקים ממשלה פריטטית בת 20-22 שרים. לא יותר. וכאילו לא די בכך, מדובר גם על מינוי 16 סגני שרים. סגן שר הוא תפקיד מיותר. צריך לבטל את התפקיד הזה. בראש משרד צריך לעמוד נבחר ציבור ומתחתיו דרג מקצועי בראשות המנכ"ל. סגני שרים נועדו אך ורק להיות פרס ניחומים לח"כים שבטוחים שנולדו להיות שרים. אני קורא לגנץ לא למנות אף סגן שר.

עם זאת, אם זה המחיר של הקמת ממשלת האחדות הלאומי, הוא מחיר אפסי לעומת האלטרנטיבה.

* דגל לבן – ניסיונו של נתניהו להשתלט על מינוי השופטים נחל כישלון חרוץ. אם צביקה האוזר הוא הסולם שלו לרדת מהעץ, יותר משזה סולם – זה דגל לבן. נכון, צביקה האוזר דוגל בגישה שמרנית במשפט. גם אני. זו גישה נכונה. אבל הוא מאמין במערכת המשפט ומכבד אותה, הוא נאמן שלטון החוק והוא לוחם ללא חת בשחיתות. אין מי שיודע זאת כנתניהו. הוא ספג זאת על בשרו.

עם זאת, מן ההגינות היה, שאת התפקיד הזה ימלא נציג האופוזיציה.

* על כף המאזניים – המסר המרכזי של כחול לבן התמקד בשלוש מילים: ישראל לפני הכל.

מדינת ישראל מותשת לאחר שנה וחצי של משבר פוליטי שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. לאחר שלוש מערכות בחירות רוויות שנאה והשמצות, בתוך שנה. לאחר קרוב לשנה שבה ישראל מתנהלת בידי ממשלות מעבר, שמרבית השרים בהן מונו ולא נבחרו בידי הכנסת. כל זאת, בעיצומו של המשבר הרפואי החמור ביותר בתולדות המדינה שמוביל למשבר כלכלי מהקשים ביותר בתולדות המדינה.

בפני כחול לבן עמדו מאזניים.

על כף אחת היחלצות פטריוטית למען המדינה, כדי להתמודד יחד עם המצוקות.
על הכף השניה פינוק מתייפייף ומנותק מצרכי העם והמדינה.

מה הבחירה של מפלגה שסיסמתה היא: ישראל לפני הכל?

כחול לבן התפצלה.
מנהיג פטריוט ואחראי בחר בכף אחת.
דמגוג מתייפייף בחר בכף השניה.

* להיבנות מהמשבר – יאיר לפיד זועק את זעקת העצמאים ובעלי העסקים הקטנים, וזה יפה מאוד. אבל אני תמה, האם הוא באמת משוכנע שהמזור למצוקות הכלכליות והחברתיות הן שפיכת מיליארדים על עוד סיבוב בחירות מיותר?

יש שני סוגים של מנהיגים במצב כזה. אלה שמנסים להיבנות מהמשבר ואלה שנכנסים תחת האלונקה כדי לתת כתף ולהיות שותף בהתמודדות עם המשבר.

מעניין איזה סוג מנהיגות מיישם את העיקרון "ישראל לפני הכל".

* ברירה בין ההתחייבויות – נראטיב ציני שבו משתמשים אנשי כחול לבן כדי להצדיק את הפרת ההתחייבות לציבור לא להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת או בהימנעותה: כחול לבן התחייבה לשתי התחייבויות סותרות – לא לשבת בממשלה תחת ראש ממשלה עם כתבי אישום ולא להקים קואליציה בתמיכת המשותפת. כיוון שאחרי הבחירות התברר שיש סתירה בין ההתחייבויות, הם נאלצו להפר אחת מהן, כי החלפת נתניהו היא מטרת-העל.

גם אם נקבל את הנראטיב הזה, יש להשתומם על סדר העדיפויות שבו. האם עדיף להקים ממשלה שקיומה תלוי ברשימה, שיש ניגוד מוחלט בין האינטרס העליון שלה לזה של הממשלה? הרי האינטרס העליון של הממשלה הוא קיומה, שלומה וביטחונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בעוד האינטרס העליון של הרשימה המשותפת הוא שלא תהיה מדינה יהודית. ממשלה עם הליכוד בראשות נתניהו, עם כל הבעייתיות שבה, היא קואליציה בין שותפות לאותו אינטרס עליון.

אבל הנראטיב לא מדויק כלל. כחול לבן אמרה שתקים ממשלת אחדות לאומית ללא נתניהו ושבכל מקרה לא תקים קואליציה שתתבסס על הרשימה המשותפת.

אין שום סתירה בין ההתחייבות לא להקים קואליציה עם המשותפת להתחייבות להקים ממשלת אחדות. להיפך, ברור שהרשימה המשותפת שוללת ממשלת אחדות ואף ממשלת אחדות לאומית לא תכלול אותה.

לעומת זאת, יש סתירה בין ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות לבין ההתחייבות לא להקים אותה עם ישיבה תחת נתניהו. למה יש סתירה? כי תוצאות שלושת סבבי הבחירות + תוצאות הפריימריז בין נתניהו לסער + הכרת המציאות מעידה שהליכוד והבלוק שלו לא יחליפו את נתניהו.

את הסתירה הזאת אי אפשר ליישב. צריך לבחור בין הפרת ההתחייבות להקמת ממשלת אחדות להפרת ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו. אם מתעקשים לא לשבת תחת נתניהו מפירים את ההתחייבות להקים ממשלת אחדות. אם מתעקשים להקים ממשלת אחדות מפרים את ההתחייבות לא לשבת תחת נתניהו.

מה שצריך לקבוע כאן הוא האינטרס הלאומי. הרי "ישראל לפני הכל". מה עדיף? בחירות רביעיות בתנאי קורונה? ומה תהיינה תוצאותיהן? במקרה הטוב חזרה לדילמה בין ממשלת אחדות לסיבוב חמישי. במקרה הרע, שהוא בהחלט אפשרי וסיכוייו לא מעטים, הוא ניצחון מוחלט לנתניהו. החלופה הראויה לטובת האינטרס הלאומי, היא הקמת ממשלת אחדות לאומית, בתנאים ריאליים (כלומר רוטציונית ופריטטית, אך בשנה וחצי הראשונים בראשות נתניהו), שתייצב את מדינת ישראל אחרי משבר פוליטי מתמשך של סיבובי בחירות חוזרים ונשנים ללא הכרעה ועם ממשלת מעבר שרוב שריה מונו ללא אישור הכנסת, תתמודד יחד עם משבר הקורונה והמשבר הכלכלי בעקבותיו ותנמיך את להבות השנאה, ההקצנה והקרע בחברה הישראלית. ולא פחות חשוב – תקבע בהסכמה לאומית רחבה את גבולה המזרחי של ישראל, בהחלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי. יש להתכנס פנימה, לאחדות לאומית, ולא להיגרר למחוזות אפלים, כמו לגיטימציה לכהניסטים ולרשימה המשותפת.

* ההונאה הגדולה – יאיר לפיד הדמגוג מאשים את בני גנץ בהונאת בוחריו.

ביום הבחירות קמתי בבוקר והצבעתי לכחול לבן, מפלגה שהתחייבה שבשום פנים ואופן לא תקים ממשלה שתלויה בתמיכה או בהימנעות של הרשימה המשותפת. בדיוק כפי שעשיתי פעמיים נוספות קודם לכן באותה שנה. אחרי שהצבעתי למפלגה שהתחייבה לכך, הלכתי ליום עבודה בבחירות, למען אותה מפלגה על בסיס אותה התחייבות, כפי שעשיתי בשלושה סיבובי בחירות. ובמשך כל אותם סיבובי בחירות, אני עצמי התחייבתי מאות פעמים, כפי שהתחייבה המפלגה שבה הייתי חבר ולמנהיגיה האמנתי, שכחול לבן לעולם לא תעשה את מעשה הנבלה הזה.

הלכתי לישון, ובבוקר קמתי והמפלגה שבה תמכתי נגררה אחרי יאיר לפיד הדמגוג להונאה הגדולה בתולדות המדינה – המפלגה הזאת ניסתה להקים ממשלת מיעוט (!) חסרת יכולת תפקוד ומשילות, שקיומה תלוי ברשימה לאומנית קנאית, אנטי ישראלית, השוללת את זכותו של העם היהודי ורק של העם היהודי להגדרה עצמית, שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל, תומכת באויבי ישראל, בטרור וב-BDS, דוגלת בחסימת שערי ארץ ישראל בפני יהודים (ביטול חוק השבות) ובהטבעת מדינת ישראל בהצפה של מיליוני פלשתינאים (מימוש "זכות" השיבה), ודורשת להעמיד את שלושת הרמטכ"לים שהנהיגו את המפלגה לדין בהאג כפושעי מלחמה.

והוא, הדמגוג האשם בהונאה הזאת, מאשים את גנץ בהונאה, כיוון שנחלץ להציל את מדינת ישראל מאנרכיה.

* בשורת ההשתלבות – אחת הבשורות הטובות של הממשלה החדשה, היא מינוי שר ערבי.

אחת הטענות הדמגוגיות הנשמעות בשיח הציבורי, היא שהרשימה המשותפת מייצגת חמישית מהאוכלוסיה בישראל. אילו היא ייצגה חמישית מן האוכלוסיה בישראל, היא הייתה מונה 24 מנדטים. לרשימה המשותפת 15 מנדטים. מתוך זה, יש לה כנראה כמנדט שקיבלה מזן מוזר של יהודים חסרי חוליות ואכולי שנאה עצמית. כלומר עשרה מנדטים של הציבור הערבי אינם תומכים ברשימה הלאומנית האנטי ישראלית.

בין שליש לחצי מהאוכלוסיה הערבית בישראל, המעוניינים להשתלב במדינה ולא לרשת אותה, אינם זוכים לייצוג פוליטי. העליה המטאורית של הרשימה המשותפת היא סכנה לדמוקרטיה ואיום על המרקם העדין של יחסי יהודים וערבים בישראל. הדבר חייב להדליק נורות אזהרה ולחייב אותנו למעשים. מינוי שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית הוא צעד ראשון, ויש לקוות שלא האחרון, בדרך הזאת.

* תיקון – החלטתו של בני גנץ למנות שר ערבי בממשלת האחדות הלאומית, היא תיקון לניסיונו הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברשימה אנטי ישראלית. שאלת הדו-קיום בין יהודים וערבים במדינת ישראל היא סוגיה לאומית חשובה ביותר. עליית כוחה של הרשימה האנטי ישראלית היא איום על הסיכוי לדו-קיום. הניסיון להקים ממשלה התלויה ברשימה האנטי ישראלית, היה מסר של לגיטימציה לבדלנות שמטרתה לרשת את מדינת ישראל. בצירוף שר ערבי לממשלת אחדות לאומית, אנו מעבירים מסר של אחווה וקריאה לשותפות אמת ולהשתלבות הערבים במדינת ישראל.

* סירחון – רעיון העוועים של ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של רשימה לאומנית אנטי ישראלית קנאית מת. הסירחון של הגוויה ימשיך ללוות אותנו.

* אופוזיציה לממשלה או למדינה – צר לי מאוד שכחול לבן התפלגה ולא נכנסה בשלמותה לממשלה. אבל יש לכך צד חיובי. טוב שראש האופוזיציה הוא יאיר לפיד ולא איימן עודה.

ראש האופוזיציה הוא תפקיד ממלכתי חשוב, ומן הראוי שציוני ימלא את התפקיד. ראש האופוזיציה נואם לצד ראש הממשלה באירועים הממלכתיים ובדיונים החשובים בכנסת. כאשר מגיע ראש מדינה זר לכנסת, ראש האופוזיציה נואם בישיבה המארחת אותו לצד ראש הממשלה. בכל ביקור של מנהיג זר בארץ, הוא נועד עם ראש האופוזיציה. המסר מן הפגישות הללו, הוא שיש חילוקי דעות עמוקים, אך בסיס איתן של קונצנזוס לאומי, שמעל ומעבר לקואליציה ואופוזיציה. שגם אם יש מחלוקת איך להילחם בירי הרקטות על עוטף עזה, למשל, אין מחלוקת מי התוקפן ועל הצורך להילחם בו.

אם נציג הרשימה האנטי ישראלית היה ראש האופוזיציה, כאשר מנהיג זר היה נפגש אתו, הוא היה שומע את הנראטיב של האויב. הוא היה שומע שישראל היא מדינה קולוניאליסטית, שצה"ל הוא צבא כיבוש וחייליו ומפקדיו פושעי מלחמה, שהציונות היא גזענות ושישראל היא מדינת אפרטהייד, שיש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית וכל סיסמאות השטנה והנאצה נגד מדינת ישראל.

יתר על כן, על פי החוק על ראש הממשלה לעדכן אחת לחודש את ראש האופוזיציה בענייני חוץ וביטחון. אמנם אני סומך הן על נתניהו והן על גנץ שהם לא היו מדווחים לעודה על מה שהוא לא יכול לקרוא בעיתונים, אבל כל המשמעות הממלכתית של עדכון ראש האופוזיציה הייתה הולכת לאיבוד.

בקיצור, אין רע בלי טוב. הטוב שבאי הצטרפות יש עתיד לממשלה, היא שראש האופוזיציה לממשלה לא יהיה ראש האופוזיציה למדינה.

* הפגנת סרק – מדינת ישראל נמצאת בתנאי סגר קשים, לשם הגנה על בריאות האזרחים. אפילו תפילה במניין אסורה. רק דבר אחד הוחרג – הפגנות. למה? כדי להבטיח את חופש ההפגנה, שהוא יסוד מוסד של הדמוקרטיה. עצם קיומן של ההפגנות הללו, בתיאום עם משטרת ישראל, זו עדות לכך שהטענות על "פגיעה" כביכול בדמוקרטיה, הן עורבא פרח, הבל ורעות רוח. אלה בסך הכל הפגנות נגד ממשלת האחדות הלאומית. באחד הפרסומים ראיתי הבטחה שינאמו בה אנשים "מן השורה הראשונה". אני לא בטוח שאיימן עודה, השולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, הוא בדיוק "מן השורה הראשונה". וכיוון שהברירה היא או ממשלת אחדות לאומית, או סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה, מה שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה, היה לי ברור כל העת שממשלת האחדות קום תקום, למקום ההפגנות נגדה. ואני בטוח שרוב מוחלט של אזרחי ישראל, כולל רוב מוחלט של מצביעי כחול לבן, תומכים בממשלת האחדות.

* הדגל האנרכיסטי – איך האנשים שנשאו את דגל הכחול לבן, וקראו על שמו את מפלגתם, מידרדרים לאנרכיזם של דגלים שחורים.

* תאוריית קונספירציה חולנית – 12 ראשי ממשלה היו לישראל מאז קום המדינה. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

בנוסף להיותו ראש ממשלה כושל, הוא גם היה חשוד בפלילים, ורק בזכות השתיקה של סביבתו, לא הוגש נגדו כתב אישום.

במופע האימים שלו בערוץ 12, אהוד ברק המציא תאוריית קונספירציה חולנית, ברמת תאוריית הקונספירציה לפיה השב"כ רצח את רבין. הוא יושב באולפן ומשקר במצח נחושה. הוא מספר סיפור, על פיו בידי נתניהו היה חומר פלילי ואישי נגד גנץ ואשכנזי והם סחטו אותם באיומים כדי שיצטרפו לממשלה. בתמורה גנץ ואשכנזי ידאגו שלא תפתחנה חקירות נגד נתניהו.

תעשיית השקרים של נתניהו ניהלה קמפיין הסתה אישי נגד גנץ, שלא היה כדוגמתו מאז קום המדינה. טענתו החולנית של ברק, היא שהיה בידי נתניהו מידע על השניים שהוא בחר לשמור בסוד. כלומר, כל השקרים שבדו הם אמת, והם התנדבו לא לספר את כל האמת. זה הרי מגוחך. זה הרי חולני.

איך גנץ ואשכנזי ידאגו שלא יפתחו חקירות נגד נתניהו? הרי אילו ממשלה יכלה למנוע חקירות נגד ראש הממשלה, למה נתניהו לא מנע את החקירות נגדו לפני ארבע שנים?

ברק יודע שהוא משקר. אלא אם כן הוא אינו שפוי ומאמין לשקריו.

אני מקווה מאוד שגנץ ואשכנזי יתבעו אותו על הוצאת דיבה.

* ילדים נחטפים – זוכרים את הימים שבהם בכל יום התאבד כאן מחבל וערך טבח בישראלים? שאנשים פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס למסעדות? שיותר מאלף ישראל נרצחו במרחץ דמים אינסופי? מתגעגעים לזה?

למה זה לא קורה היום? האם המוטיבציה של האויב לפגע בנו פחתה? כמובן שלא. זה השתנה, כי המציאות בשטח השתנתה. היא השתנתה כאשר נאלצנו, בעקבות מרחץ הדמים הזה, להחזיר את השליטה הביטחונית של צה"ל על שטחי הרש"פ. מאז, אנו מגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לפגע בנו. לא בכדי, הפיגועים המצליחים הם של "מחבלים בודדים" שקשה לנטר אותם ולהגיע אליהם, וגם לבעיה הזו מצאנו מענה טכנולוגי בעקבות גל "אינתיפאדת הסכינים".

מדי לילה חיילי צה"ל ולוחמי השב"כ פועלים בשטח האויב, עוצרים מחבלים ומסכלים בכך מאות פיגועים בשנה ומצילים חייהם של אלפי ישראלים. ואיך מכנה גדעון לוי את הפעולות הללו? "ילדים שנחטפים ממיטותיהם באישון ליל".

ואני רק שאלה. מי שתומכים בהקמת ממשלה שקיומה תלוי במפלגתו של גדעון לוי, מאמינים שממשלה כזו הייתה יכולה להמשיך לסכל פיגועים רצחניים (כלומר לחטוף ילדים ממיטותיהם באישון ליל)? האם הם היו תומכים בממשלה בהצבעות בכנסת למרות שהיא מורה לקלגסי אקיבוש לחטוף ילדים ולסכל את זכותם הלגיטימית של הילדים האלה לבצע פיגועים קטלניים ולרצוח יהודים? האם קואליציה עם הגדעון לוי'ם באמת עדיפה על קואליציה עם נציגי מחצית עמנו?

* חופשה באילת – השנה יוצאים לחופשה באילת. חייבים להציל את אילת.

* מי יכנס לבידוד – אנו קוראים השבת שתי פרשות – "תזריע" ו"מצורע". שתי הפרשות עוסקות בנגע מידבק – במקרה זה לא בקורונה אלא בצרעת. ומה הדרך שבה החברה מתמודדת עם הנגיף? בידוד, הסגר. סדנא דארעא חד הוא.

אבל יש הבדל משמעותי. בפרשת השבוע מי שנכנס להסגר אינו הציבור הרחב, אלא החולים בלבד. וכך אין פגיעה כלכלית וחברתית כתוצאה מהשבתת החיים לכלל, אלא הבטחת המשך החיים הכלכליים והחברתיים, באמצעות בידוד החולים.

אבל יש כאן בעיה חמורה. היחס למצורע הוא ממש של הרחקה והחרמה, באופן שאינו הולם כלל את ערכי הערבות ההדדית והסולידריות עם החלש, שמאפיינים כל כך את התורה. התורה מתייחסת למצורעים כאילו היו … מצורעים.

על פי חז"ל, הצרעת היא סימפטום לבעיה התנהגותית – לשון הרע. הבידוד הוא מעין ענישה חברתית על לשון הרע, רכילות ושיימינג. בתופעות הללו מן הראוי שנלחם, לאו דווקא בהחרמה והרחקה, אלא בעיקר בדרכי חינוך ודה-לגיטימציה ובפיצוי הנפגע.

* מעצמת האם – אחת הטענות הפופולריות במסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, היא האשמתה כמדינה קולוניאליסטית, פרי פעולה קולוניאליסטית של תנועה קולוניאליסטית, הציונות.

על פי הגדרת ויקיפדיה, קוֹלוֹנְיָאלִיזְם היא תופעה של השתלטות מעצמות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית (קולוניות), תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה.

מהי מעצמת האם היהודית ששלחה את היהודים לנשל את הילידים באסיה? אושוויץ? מידאנק?

* הם באו עד חומה – מכל הביוגרפיות שקראתי מעודי, וקראתי אינספור ביוגרפיות (זו הסוגה החביבה עליי, ולא בכדי גם ספרי הראשון היה ביוגרפיה), הטובה ביותר וזו שהטביעה בי חותם יותר מכל ביוגרפיה, הייתה "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של אבא קובנר, מאת דינה פורת. איני נוהג לקרוא פעמיים אותו ספר, אך את הספר הזה קראתי פעמיים וגם חזרתי אליו להכנת שיעורים והרצאות.

אבא קובנר היה פרטיזן, משורר, ממנהיגי השומר הצעיר בליטה, מנהיג המחתרת בגטו וילנה, מפקד הפרטיזנים היהודים ביערות באזור וילנה, מנהיג קבוצת הנוקמים שתכננה מבצע נקם המוני בגרמנים, קצין החינוך המיתולוגי של חטיבת גבעתי בקרבות תש"ח, דמות מרכזית בקיבוצו עין החורש ובתנועת הקיבוץ הארצי, הוגה ומייסד בית התפוצות, ממובילי ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית עם ייסוד "החבורה" באמצע שנות ה-80, חתן פרס ישראל לשירה. כל ציוני הדרך הללו קטנים כדי לתאר את דמותו ההירואית, שהיו בה גם צדדים קשים, אם לא לומר אפלים. אך הוא דמות מעוררת השראה.

דמותו מרתקת אותי ולאורך שנים אני משתדל לקרוא כל מה שנכתב עליו. קראתי השבוע ספר חדש – עליו ומשלו, שיצא אשתקד במלאת מאה שנה להולדתו, בעריכת מוקי צור, שכבר ערך ספר מכתביו, "לדחות את הקריעה". שם הספר: "הם באו עד חומה".

שם הספר הוא ציטוט שורת הפתיחה של הפואמה "אחותי קטנה", החשובה ביצירותיו הספרותיות של קובנר.

בעיזבונו של אבא קובנר נמצא פנקס קטן, יומן שבו כתב קובנר בתמציתיות שבתמצית את האירועים בגטו וילנה החל ב-22 ביוני 1941 ועד 6 במאי 1942. היומן נכתב ביידיש, וכותרתו: לוח השנה של הזוועה. התיאורים התמציתיים הם כדוגמת:
3 ביולי 1941
תופסים בהמונים.
4 – בורחים מן הבתים.
6 – סרטי זרוע עם מגן דוד.
וכן הלאה.

זה נראה כמו טיוטה שהכין לעצמו, בכוונה לכתוב בהרחבה את הסיפור, אם ייצא בחיים מהזוועה.

רק ביום האחרון הוא הרחיב וכתב שורות שלמות, מעין שירה בפרוזה.

חלקו הראשון של הספר הוא צילום של כל דפי היומן, ביידיש, ולצדם התרגום לעברית, מאת דוד טננבאום.

חלקו השני הוא הערות היסטוריות ליומן, שכתבה חוקרת השואה ד"ר טל כהן. היא עקבה אחרי כל דיווח שלו, הסבירה ותיארה בהרחבה את האירוע. יש דיווחים שעליהם כתבה בפשטות: "לא נמצאו לכך עדויות נוספות".

חלקו השלישי הוא מסה מרתקת של מוקי צור, העוסקת בשלוש יצירות של קובנר: היומן, הכרוז, השיר.

היומן הוא אותו יומן תמציתי הפותח את הספר. הכרוז הוא הכרוז המפורסם שכתב אבא קובנר בעברית וביידיש ב-1 בינואר 1942 בגטו וילנה; הכרוז הראשון שבו יהודים העזו לומר (יותר מתוך ניתוח ואינטואיציה ועיבוד מידע, מאשר מתוך ידיעה) שהיטלר זומם להכחיד את כל יהודי אירופה והחל לבצע את זממו, וש"פונאר היא מוות". הכרוז קורא למרד. זו הקריאה הראשונה בשואה למרד. כותרת הכרוז: "אל נלך כצאן לטבח".

השיר הוא הפואמה "אחותי קטנה", העוסקת בשואה ומוראותיה ומשמעותה, דרך סיפור המחבוא של קובנר וחבריו להנהגת השומר הצעיר בוילנה במנזר נוצרי, בטרם החליטו לחזור לגטו כדי לארגן את המחתרת ולקרוא למרד. הפואמה נכתבה ב-1967. אמנם לא ידוע מתי בדיוק באותה שנה היא נכתבה, אך מוקי מעריך שהיא נכתבה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, או אחרי המלחמה, אך עדין בצל ההמתנה. המסה המרתקת קושרת ביד אמן בין שלוש היצירות, השונות כל כך זו מזו במהותן. חלקה האחרון של המסה הוא פירוש שכתב מוקי על הספר – משפט אחר משפט.

חלקו האחרון של הספר הוא הפואמה עצמה – צילום של ההוצאה המקורית, כפי שעיצב אותה בקפדנות אבא קובנר.

מומלץ ביותר!

* הקלות הנסבלת של הקיום – קראתי לאחרונה ספרון שכתב לפני 12 שנים ידידי מתי חי, איש חינוך, ידיעת הארץ ומכינות קדם צבאיות – "הקלות הנסבלת של הקיום". ספר קצר, שבו משתף אותנו מתי בתובנות חייו ובהשקפת עולמו ותפיסתו החינוכית, בשפה פשוטה ובהירה, השזורה בסיפורים מחייו ומחיי משפחתו. המסר שלו הוא של חיים בעלי משמעות תוך ביקורת על תרבות הצריכה שמשחיתה את האדם.

לרגל יום השואה, אשתף בסיפור מעורר השראה על אביו של מתי, המופיע בספר. "כשהיה אבי בגיל מתקדם ועדיין בריא, שכנעתי אותו להצטרף אליי לטיול משפחתי בארצות הברית, לפגוש קרובי משפחה שלא פגש מאז מלחמת העולם. לאבי היה חשוב לאתר אדם מכפר נעוריו בשם מאיר כץ בניו יורק. לאחר מאמצי החיפושים הגענו לבית דירות צנוע בשכונה חרדית, נכנסנו לדירה שכל קירותיה היו עמוסים בספרות קודש, הובלנו פנימה אל הרב מאיר כץ.

הרב הזקן לא מיד זיהה את אבי. אבי נאלץ להזכיר לו שוב ושוב את שמו ושם משפחתו ואת הכפר שממנו באו. ולפתע, השתנתה הבעת פניו, התרגשות גדולה אחזה בו, הוא נעמד רועד, חיבק את אבי ופרץ בבכי. אבי בכה עמו. עמדתי נבוך מתבונן במעמד המרגש. בקול רועד מוצף בדמעות התעניין הרב מי אני וכשאבי אמר בגאווה שאני בנו, פנה אליי ושאל: 'אתה יודע מי אבא שלך? אתה יודע שאני חייב לו את חיי? אתה יודע כמה אנשים הציל ממוות?' ואז שמעתי לראשונה על הצעדה שבא צעדו אבי, מאיר כץ ושאר אנשי קבוצת עבודות הכפיה לקראת סוף המלחמה באפיסת כוחות. כל מי שנפל נורה מיד. כץ נפל, השומר הגרמני ניגש לירות בו ואז צעק לו אבי 'עצור, אני אשא אותו'. נראה שהשומר היה מרוצה מכך שבקרוב יהיו שניים לירות בהם. אבי, כך מספר לי כץ, העמיס אותו ב'סחיבת פצוע' כמה קילומטרים ואז, בדמדומים, ברגע שבו השומרים לא הבחינו, נדחף אבי לשלג שנערם בצדי הדרך ביחד עם מאיר כץ עד שהשיירה כולה עברה והמשיכה לדרכה. ואז יצא, העמיס את כץ על כתפיו, והמשיך לבית איכרים סמוך. לאיכר שפתח להם את הדלת אמר אבי, שהם מקבוצת העבודה שעברה והם מבקשים מקום ללון רק הלילה. אבי סיפר שהאיכר הטוב הגיש להם כד חלב שאותו מזג אבי לפיו של מאיר כץ שהיה על סף איבוד הכרה, וקול כניסת המשקה לבטנו העיד על כלי ריק. באותו הרגע התעורר כץ מעלפונו, הבין את המצב ופרץ בבכי על כתפי אבי, אבי בכה עמו וכך נרדמו עד הבוקר. למחרת, כשהתעוררו, הודו לאיכר האלמוני והזדרזו להדביק את הקבוצה, עמה המשיכו עד הנפילה בשבי הרוסי. בעיניי, המפגש ביניהם החיה ושיחזר את אותו רגע נדיר ובלתי נתפס".

* ביד הלשון

טקס או טכס – ימים אלה של יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות רוויים בטקסים, השנה – ללא קהל.
איך נכון לכתוב: טקס או טכס? המילה לקוחה מן היוונית העתיקה. היא מופיעה במקורותינו בשתי הצורות ולכן שתיהן לגיטימיות. אולם האקדמיה ממליצה באופן חד משמעי על הכיתוב: טקס.

במשקל העברי של המילה, אין דגש באות השניה. אנו אומרים שֶׁבֶר ולא שֶׁבֶּר, גֶּבֶר ולא גֶּבֶּר, כֶּפֶל ולא כֶּפֶּל. וגם כשהאות השניה היא כ"ף, הכ"ף היא רפה: נֶכֶס ולא נֶכֶּס, מֶכֶס ולא מֶכֶּס, סֶכֶר ולא סֶכֶּר, מֶכֶר ולא מֶכֶּר. על פי אותו משקל, את המילה טכס, כשהאות השניה היא כ"ף, היינו הוגים טֶכֶס. אך כיוון שאת המילה טקס אנו הוגים באות K, נקבע שנכון יותר לכתוב טקס.

אדון חולי ארץ – הפינה שהקדשתי לפירוש המילה "חולי" בפסוק זה, עוררה תגובות. כפי שכתבתי, פרשנים שונים פירשו אותה בדרכים שונות. אכן, יש פרשנים, כמו רד"ק, שפירשו את חולי מהמילה חִיל = פחד (חיל ורעדה). וראב"ע שכותב על חולי בהקשר של מחול, ומקביל אותה ל"תרקדו כאילים". פרשנים אחרים ובראשם רש"י, מפרשים חולי בחינת מחולל, כלומר אדון חולי ארץ = אלוהים, שחולל את הארץ. כך כותב רש"י: "חולי ארץ – המחולל ארץ". בפינתי כתבתי שהדעות חלוקות ושבחרתי את הפירוש שבעיניי הוא ההגיוני ביותר, בעיקר בשל ההקשר בפסוק כולו, בתקבולת: "מלפני אדון חולי ארץ" = "מלפני אלוה יעקב". כמובן שפירושים אחרים אפשריים וטובים אף הם.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 5.4.20

* פוסט מורטם – כאשר בוגי יעלון פרש מהממשלה, מהכנסת ומהליכוד והכריז שהוא מתמודד על הנהגת המדינה, חברתי אליו. אני אדם פוליטי ומעורב משחר נעוריי, אך רוב חיי לא הייתי חבר באף מפלגה, זולת הדרך השלישית, כי אף מפלגה לא התאימה להשקפת עולמי. ביעלון מצאתי את הדרך שחיפשתי: ציונות אמתית, ניציות מדינית ביטחונית, ממלכתיות, מלחמה בשחיתות, אמונה במדינת רווחה. וברמה האישית – מנהיג חכם ומנוסה, חזק – במובן הטוב של המילה, ישר, נקי כפיים, טהור מידות, ביצועיסט, ממוקד במטרה ודבק בה.

קיימתי שיחות רבות עם יעלון. כבר בשיחה הראשונה הוא הבהיר שבכוונתו לחבר חיבורים עם גורמי מרכז נוספים, כדי להוות אלטרנטיבה שלטונית. אמנם ידעתי שחיבורים כאלה פירושם פשרות אידיאולוגיות, אך זרמתי עם הרעיון, כי הכרתי בחשיבות של בניית כוח פוליטי. חשבתי שהדרך היחידה להחליף את נתניהו היא באמצעות מפלגת מרכז חזקה, שלא תלך בדרכי מפלגות ה"שמאל" הדבקות בדרך מדינית שנוסתה, כשלה והמיטה עלינו אסונות, והנגררות אחרי עמדות זהותיות המושפעות מהרעל הפוסט ציוני (למשל, בנושא חוק הלאום).

כמובן שהכוונה הייתה לכך, שאיחוד מפלגות המרכז יהיה בהנהגתו של יעלון ודרכו תהיה הדומיננטית בה. יש לזכור שלאחר פרישתו, ניבאו לו הסקרים למעלה מעשרים מנדטים. אך השחיקה המתמדת במצבו בסקרים, השגיאה שעשה כאשר הוציא את עצמו מן הפרונט הציבורי והתקשורתי בתקופה הארוכה שבה עסק בגיוס משאבים והקמת התנועה ועלייתו המטאורית של בני גנץ בסקרים (בלי לפתוח את פיו ולומר מילה על דעותיו ורעיונותיו) הפכו את האפשרות שיעלון יעמוד בראש הגוש לבלתי מעשית.

בכל השיחות, הן האישיות והן הקבוצתיות, יעלון הזכיר תמיד את יש עתיד כאחד הפרטנרים לחיבור מפלגות המרכז. גם עם זה זרמתי. אמנם איני מעריך, בלשון המעטה, את יאיר לפיד. ביום שהוא הודיע על הקמת מפלגה, הגבתי בביטוי הארמי: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. כלומר קופסה ריקה עם מטבע אחת שעושה רעש גדול. אבל הערכתי את יכולתו לגייס אנשים רציניים ביותר למפלגתו, המקבלים את הנהגתו, כמו שי פירון, מאיר כהן, אלעזר שטרן, רם בן ברק, רות קלדרון, עליזה לביא ואלי מלכה. הבנתי שכנראה בכל זאת יש בו משהו, הגם שאותו משהו נשגב מהכרתי. ובוודאי ראיתי בו איש מרכז. לא בכדי כנס היסוד של יש עתיד נעשה באריאל. עמדתו בנושא הגולן הייתה נחרצת והוא גם פעל להכרה בינלאומית בריבונותנו על הגולן. הוא ניהל מלחמה בארגונים עוינים כמו שוברים שתיקה וכד'. הוא שלל כל חיבור עם מפלגות אנטי ישראליות, או "הזועביז", בלשונו. אמנם היה לי ברור שיש עתיד תהיה הצלע היונית של איחוד מפלגות המרכז. וזה בסדר, מפלגה רחבה שרוצה להיות אלטרנטיבה שלטונית יכולה להיות מגוונת מבחינה אידיאולוגית, כפי שהיו המערך והליכוד בשנות השבעים, והרי פוליטיקה היא אמנות של פשרות. בתל"ם ראיתי בית אידיאולוגי מהודק למדיי, אך בכחול לבן ראיתי מפלגת מרכז מגוונת, שעשויה להיות הגשר המלכד בין ימין לשמאל בחברה הישראלית, והיא מפגינה זאת ביכולת לגשר בתוכה על הפערים בין יועז הנדל לעופר שלח, שחיברו יחד את המצע המדיני, שלא היה מצע החלומות של אף אחד מהם.

כאשר חוסן לישראל-תל"ם עמדה בצומת שבו היה עליה לבחור בין גשר ליש עתיד (ח"כ אורלי לוי אבוקסיס שהוגדרה מורדת בישראל ביתנו, לא יכלה, על פי החוק, לרוץ עם מפלגה המיוצגת בכנסת, כמו יש עתיד, ולכן היה צורך לבחור) קראתי לחבור לגשר. העדפתי אותה בשל מסריה ומאבקיה החברתיים, השקפתה המדינית הניצית והגישה המסורתית היהודית שמאפיינת אותה ואת אנשיה. סברתי שיש לצרף לחיבור גם את עדינה בר שלום וקבוצתה.

לצערי הרב, הבחירה הייתה ביש עתיד. זו הייתה שגיאה בפני עצמה ושגיאה קריטית בכניעה לתביעה ההזויה לרוטציה בין גנץ ללפיד.

היום, כאשר אני מביט לאחור ומנסה להבין מה הייתה נקודת הכשל של המהלך, הייתה זו החבירה ללפיד וליש עתיד. החבירה הזאת הייתה האסון שהחריב את החלום.

האכזבה שלי מיעלון, דווקא בשל הערכתי אליו ובשל הציפיות הגבוהות שלי ממנו – היא אכזבה מרה. אכן, יעלון ממוקד מטרה ודבק בה, אך מטרת העל שבחר לדבוק בה מלמדת על אובדן אוריינטציה. הצבת יעד פרסונלי – הפלת נתניהו כמטרת-על, ולא מטרה לאומית, היא אובדן דרך. אין לי ספק שיעלון לא שינה את האידיאולוגיה שלו. אני בטוח שעמדתו העקרונית נגד לגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית כשותפה קואליציונית נותרה בעינה, אלא שהוא הכפיף אותה למטרת-העל שקבע. כל הקווים האדומים אותם חצה בשבועות האחרונים, והעדפת תמרונים שעלולים היו לדרדר את ישראל לאנרכיה, במקום להטות שכם לשותפות בהתמודדות הלאומית עם מצב החירום, נועדו לקדם את מטרת-העל. הוא ראה בנתניהו יעד מבוצר, וכאשר הבין שאי אפשר לתקוף אותו חזיתית בהצלחה, היא החליט לעשות זאת בתמרונים, שבהם הוא רואה מעין נסיגה הכרחית, או כפי שקוראים לכך בצה"לית – שיפור עמדות לאחור. אלא שבדרך זו הוא איבד את דרכו והתברבר. וכך, מי שנועד להיות ראש לאריות היה לזנב לשועלים.

* הקלף של גנץ – הקנאים משמאל ומימין יוצאים נגד ממשלת האחדות הלאומית. אלה מאשימים את נתניהו שהתקפל והקים ממשלת שמאל בראשותו. אלה מאשימים את גנץ שזחל לממשלת ימין חרדים שם הוא משמש כקישוט. כמובן שאלה ואלה מקשקשים, אך טעותם נובעת ממבנה נפשי קנאי – חוסר יכולת להבין מציאות מורכבת; ראיה דיכוטומית של שחור ולבן. אומר הקנאי מימין: יש ימין ויש שמאל. ימין זה אני. כל מי שאינו אני – הוא שמאל. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת ימין כמו שאני רוצה, זו ממשלת שמאל. אומר הקנאי משמאל: יש שמאל ויש ימין. שמאל זה אני. כל מי שאינו אני – הוא ימין. כיוון שהממשלה הזו לא תהיה ממשלת שמאל כמו שאני רוצה, זו ממשלת ימין.

הטענה הכפולה מעידה על כך שזו אכן ממשלת אחדות לאומית. ממשלת אחדות – מעצם טיבעה אינה ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. והיא ממשלה ששני צדדיה נדרשים לוויתורים הדדיים, ואף צד לא ייצא כשכל תאוותו בידו.

שני הצדדים טועים בכך שהם מתעלמים מן העובדה, שזו הממשלה היחידה שניתן היה להקים. האלטרנטיבה הייתה סיבוב בחירות רביעי, שבסיטואציה הנוכחית היה עלול לדרדר אותנו לאנרכיה. בברירה בין אחדות לאנרכיה, מנהיגים אחראים קיבלו החלטות קשות, בוודאי קשות לבייס שלהם, והלכו על ממשלת אחדות (ואני מאמין שלמרות קשיי המו"מ, ממשלת האחדות קום תקום).

עופר שלח, אדריכל כל התמרונים הכושלים של כחול לבן, אינו בוחן את עצמו ואת דרכו, אלא מאשים את גנץ שהוא זנב של ממשלת ימין. "עכשיו הוא ואנשיו מתחננים לקבל משהו", הוא מאשים את גנץ וטוען שהוא נשאר ללא שום קלף במו"מ. דבריו הם הבל ורעות רוח. בידיו של גנץ קלף בלתי רגיל במו"מ – בלעדיו אין לנתניהו ממשלה. וקלף נוסף – הוא יו"ר הכנסת, ובכוחו לחדש את מהלכי החקיקה שמהם מפחד נתניהו.

ההישגים של גנץ אדירים – על אף הנטישה של יש עתיד ותל"ם שפילגו את כחול לבן והחלישו מאוד את כוחה, תקום ממשלה פריטטית, שבתוכה הכוח של כחול לבן שווה לכוח הגדול ממנו כמעט פי שלושה. הממשלה היא רוטציונית ובעוד שנה וחצי גנץ יהיה ראש הממשלה. חלוקת התיקים מאפשרת לכחול לבן שליטה על תחומים חשובים מאוד, ובראשם תיק המשפטים, שמרגע הקמת הממשלה יעוף משם הסוס הטרויאני שנכנס למשרד כדי להחריב את מערכת המשפט הישראלית. ברור שלא את כל התיקים שכחול לבן רוצה היא תקבל, כי גם לצד השני במו"מ יש רצונות ותביעות, לגיטימיות לא פחות, וכל צד ירוויח חלק מדרישותיו ויפסיד חלק מהן. בעיניי, תיק המשפטים היה הדרישה החשובה ביותר ולכן הוא ההישג הגדול ביותר.

* ריטואל המו"מ – בכל מו"מ, עסקי, פוליטי ומדיני, לקראת ההכרעה יש משברים, ניסיונות הדדיים לעשיית שרירים ולהשגת הישגים של הרגע האחרון. להערכתי, זה אופי המשברים במו"מ הקואליציוני על ממשלת האחדות. אני מאמין שאנו בדרך לסגירה.

הייתי מצפה, בשעת חירום זו, לוותר על הריטואל הזה. מן הראוי ששני הבנימינים יישבו לבד עד שייצא עשן לבן, ילבנו את הסוגיות שנותרו במחלוקת, יגיעו להסכמות, יגלו מנהיגות ויחתכו. שהממשלה החדשה תושבע עוד לפני פסח. הרי זו ממשלת חירום, לא?

* הטוב והרע – הדבר הטוב ביותר בהרכב המסתמן של הממשלה, הוא גירושו של הסוס הטרויאני שנשלח להחריב את מערכת המשפט הישראלית ממשרד המשפטים. הדבר הרע ביותר בהרכב הממשלה הוא היותה של מירי רגב השרה לביטחון פנים. לא הופתעתי מהנקמה של נתניהו בארדן. מבחינת נתניהו, העובדה שבמשמרת של ארדן המשטרה חקרה אותו ואספה את הראיות החמורות שהובילו לכתבי האישום, היא כישלון במשימתו. לכן הוא בחר את האדם הכי פחות ממלכתי והכי פחות מתאים לתפקיד הזה, כדי לקדם את פני הרעה – המשך החקירות הצפויות לו. אני משוכנע שגנץ והשרים מטעם כחול לבן ודרך ארץ יעמדו על המשמר בממשלת האחדות.

* מעון הרוטציה – דרישתו של נתניהו למעון רשמי למ"מ ראש הממשלה הזויה ומסואבת, אבל היא הוכחה לכוונתו לקיים את הרוטציה והפנמתו שבעוד שנה וחצי תסתיים כהונתו כראש הממשלה, והוא ייצא מבלפור.

* הרוב הדומם – בסקר של מכון סמית עלה שאילו התקיימו היום הבחירות כחול לבן בראשות גנץ הייתה מקבלת 20 מנדטים ואילו יש עתיד-תל"ם – 9 מנדטים. אמנם בטוקבקיאדה ובמדדי השנאה ברשתות יש רוב מוחלט נגד "הזחילה" של "הבוגד" שהולך להיות "סמרטוט רצפה" של ממשלת נתניהו-ימין-חרדים. אבל הרוב הדומם מקרב מצביעי כחול לבן, רוב מוצק וברור של יותר מ-2/3, תומכים בממשלת האחדות, כיוון שהם יודעים שזה האינטרס הלאומי של ישראל ושאין כל אלטרנטיבה לממשלה הזו.

ונקודה נוספת – בלי קשר לחלוקת המנדטים בין מרכיבי כחול לבן – התוצאה הישירה של הפלירט עם הרשימה האנטי ישראלית המשותפת, הוא רוב של 63 מנדטים לקואליציית החסינות, לתשומת לבם של מי שמעדיפים עוד סבב בחירות ולא ממשלת אחדות.

* תעמולה דמגוגית – סרטון תעמולה דמגוגי מתרוצץ ברשתות. מראים בו רופאים במסכות ומדברים בשבח הרופאים המסורים. לאחר מכן מוסרות המסכות ומתברר שהרופאים הם ערבים ישראלים. ולסיום מופיע הכיתוב: "עשרות אלפי ערבים ישראלים שותפים במאבק בקורונה. שותפים בגורל, שותפים בממשל".

למה זו תעמולה דמגוגית? ראשית, הרופאים הערבים ראויים למלוא ההוקרה וההערכה, בדיוק כמו הרופאים היהודים. לא בזכות היותם ערבים, כפי שהרופאים היהודים לא ראויים להערכה בזכות היותם יהודים. הם ראויים להערכה בזכות מסירותם, מקצועיותם, עבודתם הרפואית.

ובפוליטיקה אנו שופטים את המפלגות על פי דרכן. ארור מי שמונע השתלבות של ערבים בממשל בשל היותם ערבים. ארור באותה מידה מי שרוצה לשלב בממשל ערבים רק בשל היותם ערבים. ממשלה קמה על בסיס משותף. אנו רואים איזה קושי יש בהקמת ממשלה בין הליכוד וכחול לבן בשעת חירום. והרי המכנה המשותף בין שתי המפלגות גדול מאוד. ב-80% מהנושאים הם מסכימים.

האם אפשר להקים קואליציה עם הרשימה המשותפת? על איזה בסיס? הרי הבסיס המינימלי, המכנה המשותף הנמוך ביותר, הוא הסכמה על זכות קיומה של מדינה יהודית. כאשר אין הסכמה על זה – על איזה בסיס ניתן להקים קואליציה. הרשימה המשותפת שוללת את זכות קיומה של מדינה יהודית, כלומר מתנגדת לקיומה של מדינת ישראל. איך מפלגה השוללת את קיומה של מדינה יכולה להיות שותפה בממשלתה? יש תופעה הזויה כזו במדינה כלשהי בעולם? איזו קואליציה ניתן להקים עם רשימה כזו? מה סדר היום של אותה קואליציה? המכנה המשותף הבסיסי השני הוא ביטחונה של מדינת ישראל, המלחמה בטרור, ההגנה על אזרחי ישראל. יכולים להיות חילוקי דעות בתוכנו על מדיניות הביטחון. אבל אלו חילוקי דעות בתוך הצד הישראלי על אודות הדרך הנכונה להבטחת הביטחון; על הדרך היעילה להילחם בטרור. איך אפשר להקים ממשלה עם מי שבאופן עקבי, בכל סכסוך, בכל עימות, בכל מלחמה, בכל "סבב" – מזדהים עם הצד של האויב? על איזה בסיס משותף ניתן להקים אתם קואליציה? ישראל רואה ב-BDS איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. כל ישראלי ציוני רוצה במיגור התופעה. המדינות הנאורות בעולם כבר הגדירו את BDS כתופעה אנטישמית. הרשימה המשותפת שותפה ל-BDS ומטיפה לו. איזה בסיס משותף יכול להיות אתה?

הקמת קואליציה היא מעשה פוליטי. ההתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת היא התנגדות פוליטית, אידיאולוגית. אין בה שום עניין אתני.

תומכי הקואליציה עם הרשימה המשותפת מסרבים בעקשנות להסביר על איזה בסיס אידיאולוגי משותף ניתן להקים אתה קואליציה. הם מסרבים בעקשנות להשיב על התמיהות מן הסוג שהעליתי כאן, על האפשרות להקים קואליציה כזאת. במקום זאת, הם מניפים דגל דמגוגי, שיודע לפרוט על נימים רגישות אצל אנשים ובמקביל לטמטמם את מחשבתם. במקום דיון תבוני וערכי, הם הולכים לדיון רגשי דמגוגי. למה אתם לא מוכנים להקים ממשלה "עם הערבים"? כי אתם "שונאי ערבים". כי אתם "גזענים". אין לכם בעיה שהם יעבדו קשה במשמרות ויטפלו בכם כרופאים. אבל להיות שותפים בממשלה הם לא טובים.

איזו דמגוגיה זולה, נחותה, עלובה, שקרית, מטומטמת, מעוררת קבס. איזו תעמולה ירודה, מבחילה, מגעילה.

* טיפול באלימות במגזר הערבי – אחת הטענות המוצדקות של ערביי ישראל, כולל הח"כים הערבים בכנסת, היא כנגד אוזלת ידה של המדינה ובעיקר של המשטרה במאבק באלימות ובעבריינות במגזר הערבי. הבעיה היא, שמנהיגי הציבור הערבי שטוענים את הטענה הזאת, שותפים לפעולה אלימה של תושבים כלפי המשטרה שנכנסת ליישובים ערבים כדי להשליט בהם חוק וסדר. ברוב המקרים, אם לא בכולם, מגיעים הח"כים של הרשימה המשותפת לאתרי ההתפרעות ומסיתים נגד המשטרה, המוצגת ככוח אויב.

במשך יומיים בשבוע שחלף היו התפרעויות המוניות אלימות של ערבים ביפו נגד המשטרה, שבאה לאכוף את תקנות משרד הבריאות. איך הגיבה הרשימה המשותפת? שמא בירכה את משטרת ישראל על אכיפת החוק? הצחקתי אותי.

כהרגלה, היא שפכה שמן על מדורת השנאה. עופר כסיף, לדוגמה, גינה את המשטרה על האלימות, על הפרובוקציות, על אפליה לעומת יהודים וקרא לשחרר את המתפרעים העצורים.

* התנצל על האנטישמיות – מפלגת הלייבור בחרה מנהיג חדש, במקום הצורר האנטישמי קורבין שהתפטר לאחר התבוסה שנחלה מפלגתו בבחירות. מחליפו, עו"ד קיר סטארמר, התנצל בנאום הניצחון שלו בפני היהודים על האנטישמיות במפלגתו בהנהגת קודמו לתפקיד. סטארמר אמר שהאנטישמיות היא כתם על מפלגת הלייבור והוסיף: "ראיתי את הצער בקהילות יהודיות רבות. בשם מפלגת הלייבור, אני מתנצל. אני אעקור את הרעל הזה משורשיו, ואשפוט את ההצלחה בהתאם לחזרתם של החברים היהודים, שהרגישו שהם כבר לא יכולים לתמוך בנו". לתשומת לבם של מעריצי קורבין בשמאל הרדיקלי הישראלי, שהכחישו את האנטישמיות שלו.

יש לקוות שלייבור תחזור לימיה המפוארים כמפלגה פרו-ציונית ותומכת ישראל.

* השקרים האנטי ציוניים – אחד הסיפרים (נראטיבים) החביבים על השיח הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני, הוא שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וישראל היא מדינה קולוניאליסטית. הטיעון הזה מופרך, בראש ובראשונה מהסיבה שהקולוניאליזם הוא התפשטות של מעצמה אירופית שהשתלטה על ארצות באסיה ואפריקה כדי לנצל את אוצרות הטבע ועבודת הילידים לטובת מדינת-האם.

איזו מדינת-אם ייצגו הציונים ששבו לארץ ישראל? ברור שאלה דברי הבל.

טענה אחרת שלהם, היא שבכלל אין לאום יהודי. זאת המצאה של הציונים. היהודים אינם לאום אלא עדה דתית בלבד. כמובן שמטרת הטיעון הזה היא שלילת זכותו הטבעית של העם היהודי להגדרת עצמית, כמו כל עם ועם. אבל הטענה הזאת ממש מעניינת – הציונות היא לא רק קולוניאליזם בלי מדינת אם, אלא היא בכלל קולוניאליזם של עם שאינו קיים.

לא, איני מערבב בין טיעונים שונים של אנשים שונים. כך, למשל, במסה שנקראת "מאה שנות ציונות", שהתפרסמה ב-1999 בכתב העת הפוסט-מודרניסטי והאנטי-ציוני "תיאוריה וביקורת", "ניתח" עזמי בשארה את הציונות כתנועה קולוניאליסטית מובהקת, ובאותו מאמר עצמו הוא "הסביר" את העובדה שאין לאום יהודי. איך הוא מיישב את הדברים? לטענתו, הציונים, שהמציאו את הלאום היהודי, הם קולוניאליסטים אירופים. כלומר, המטרה שלהם הייתה להקים אחיזה אירופית זרה במזרח התיכון. אבל גם כאן יש בעיה. הרי היהודים נרדפו באירופה, לא מצאו בה מנוח לכף רגלם. איזה אינטרס היה להם להקים מושבה אירופית בלבנט? טענתו של בשארה, היא שהציונים נבנו מהאנטישמיות ובעצם היה שיתוף פעולה בין האנטישמיות לציונות. הציונים לא רצו לשנות את האנטישמים, אלא לשנות את היהודים, ולהפוך אותם מקהילות של עדה דתית לאומה מומצאת, בין השאר בעזרת האנטישמיות. לכאורה הם הפנו את גבם לאירופה, אך זו רק אחיזת עיניים. "הציונות הפנתה את גבה לאירופה כדי שתוכל לייצג את אירופה כלפי המזרח ורק מחוץ לאירופה מוצאת הציונות את אוות נפשה – ההזדמנות להיות אירופה".

במסגרת מחקר לספר בכתובים, אני קורא המון חומר אנטי ציוני, ונדהם מהיכולת של האנטי-ציונים להמציא טענות סותרות ומופרכות בשירות ההסתה נגד הציונות ונגד מדינת ישראל.

* נקודת הפתיחה של העוול – ממתי החל "הפשע הציוני", ה"עוול הציוני" שנגדו יוצאים הפוסט-ציונים והאנטי-ציונים? מ"אקיבוש" ב-1967? חחחחח… מ"הנכבה" ב-1948? ממש לא. אולי מהצהרת בלפור ב-1917? לכאורה, כן. הרי ערפאת דיבר על כך שהצאצאים של מי שהיו כאן עד 1917 יוכלו להישאר במדינה הפלשתינאית ה"חילונית ודמוקרטית". ובכן, גם לא מ-1917. גם לא מהקמת ההסתדרות הציונית. ההגות הפוסט-ציונית מתארת את הקולוניאליזם הציוני ככזה שהחל בהקמת פ"ת ומושבות העליה הראשונה, שהן מושבות קולוניאליסטיות מובהקות. ואתר הארגון האנטי ישראלי "זוכרות" מגדיר את בית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שנוסד ב-1870, כ"התנחלות שקמה לפני 1948 על אדמות הכפר יעזור". זאת, חרף העובדה שארגון כי"ח (כל ישראל חברים) שהקים אותו, כלל לא היה ציוני. אם כן, התוקפנות הציונית המרושעת והמנשלת החלה ב-1870.

והצדק לא ישוב על כנו עד שייעקר וייחרב כל המפעל הקולוניאליסטי שהחל לפני 150 שנה, ב-1870.

* עונת העלילות – פסח קרב, וכמיטב המסורת זה שיא העונה של עלילות הדם האנטישמיות. השנה אין צורך בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, כי כשיש מגפה, ניתן לחזור ל"מגפה השחורה" מהמאה ה-14 שבה הואשמו היהודים ב"הרעלת בארות". ועכשיו איראן מספרת שהישות הציונית הפיצה את הקורונה, ארגונים אנטישמים בארה"ב מאשימים את היהודים בהפצת הקורונה בארה"ב והרשות הפלשתינאית הגישה תלונה לאו"ם שישראל מפריעה לה במלחמה בקורונה.

* הבן הרשע תש"ף – בליל הסדר נספר את סיפורם של ארבעת הבנים. ומיהו הבן הרשע? זה שהוציא את עצמו מן הכלל, ושאל: "מה העבודה הזאת לכם"? נאמר עליו שבכך שהוציא את עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר. זו המהות של הערבות ההדדית, של הסולידריות החברתית והלאומית. אנו חלק מקולקטיב: מקהילה, מאומה והשנה במיוחד – מהאנושות כולה. וכל אחד מאתנו נושא באחריות אישית לבריאות הכלל ולשלומו. כאשר אני מקפיד על ההוראות אני שומר לא רק על עצמי, אלא גם על שלום כל הסובבים אותי. דווקא המגיפה מזכירה לנו מה המשמעות של אחריות אישית ושל ערבות הדדית. ומי שמצפצף ולא נוהג על פי הכללים, פוגע לא רק בעצמו, אלא בכל הסביבה ונותן יד להתפשטות המגיפה. ועל כן, הוא הבן הרשע מן ההגדה.

* סערת הסדר המקוון – סערה רבתי במגזר הדתי אורתודוכסי, עקב פסק הלכה של 14 רבני ערים וראש אבות בתי הדין בירושלים, על פיו מותר להורים מבוגרים, שנגזר עליהם בידוד בהיותם בקבוצת סיכון, לערוך סדר מקוון עם בני משפחותיהם, בחג הפסח בעידן הקורונה. פסק ההלכה הזה מבוסס על פסקי הלכה ישנים, בעיקר של רבני צפון אפריקה, המבחינים אבחנה משמעותית בין שבת ויום טוב, ומאשרים ביום טוב מלאכות שאסורות בשבת כולל שימוש בחשמל. פסקי הלכה אלה לא קוימו לאורך השנים, מתוך קבלת מעמדם הבכיר והמחייב של רבנים שהוגדרו גדולי הדור, ובראשם הרב עובדיה יוסף. על סמך אותם פסקי הלכה, הם אישרו שימוש בטכנולוגיה המקוונת בסדר פסח, שאינו חל השנה בשבת. רבנים אחרים מתחו ביקורת חריפה על פסק הדין, בעיקר מטעמי חשש למדרון חלקלק. כלומר שמה שהותר היום בצוק העתים של הקורונה, יהפוך למוסכמה גם בשנים רגילות, ופתיחת המחשב והסמרטפון, שהם היום המייצגים העיקריים של עולם העבודה, יהפכו את החג לחולין.

ואני, הקטן באלפי מנשה, מרשה לעצמי להתערב ולהציג את פסק ההלכה שלי. "לא טוב היות האדם לבדו", נאמר בפרשה הראשונה של התורה. וחז"ל אמרו "או חברותא או מיתותא", כלומר בדידות עלולה להיות פיקוח נפש, לגרום לאדם למוות (כפי שקרה לחוני המעגל במדרש שמסתיים במילים אלו). תחושת הבדידות המתמשכת של אותם הורים זקנים גוברת בשבתות ומגיעה לשיאה בסדר פסח. הסדר המקוון עשוי להקל מעט על מועקתם. לכן, יש לראות בכך פיקוח נפש, הדוחה שבת ולא כל שכן יום טוב. על כך נוסיף את מצוות כיבוד אב ואם, שהיא לא רק מדאורייתא אלא מעשרת הדברות עצמם. לכן פסק ההלכה שלי מתיר לחלוטין קיום סדר מקוון.

* בית דין גוזרין עליהם – יש תקדים למדיניות הסגר. הנה, כך מתואר במשנה, מסכת תענית: "בית דין גוזרין עליהם … ממעטין במשא ומתן, בבניין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין ובשאילות שלום בין אדם לחברו, כבני אדם הנזופין למקום".

ועל מה ולמה גזירת הסגר? בעקבות עצירת גשמים. והגזירה היא לאחר כעשר תעניות ציבור שלא הועילו.

אבל אנחנו נהנים משנה ברוכה ביותר בגשמי ברכה, זו השנה השניה ברציפות. מפלס הכינרת עלה בתוך שנתיים ממינוס מזעזע אל סף גלישה. אז מה הקורונה הזאת נדחפת פתאום?

* ביד הלשון

לא בד"ו פסח – מה פירוש המושג "לא בד"ו פסח"? האם הוא קשור לאיזו בדיה = שקר? הכוונה היא שחג הפסח (מה שקרוי היום "החג הראשון") לא יחול בימים ב', ד' ו-ו'. למה לא? מה הסיבה לכך?

הביטוי השלם הוא "לא אד"ו ראש ולא בד"ו פסח", כלומר ראש השנה לא יחול בימים ראשון, רביעי ושישי ופסח לא יחול בימים בד"ו.

בימי קדם, ראש חודש נקבע בידי בית דין על פי עדים שראו את מולד הלבנה. החל מתקופת רבי הלל נשיאה, במאה הרביעית, קבעו חכמים לוח שנה קבוע לדורות, שמשלב בין הלוח הירחי והלוח השמשי. הבסיס הוא לוח שנה ירחי (על פי מחזור הירח), אך כדי שחגי ישראל יותאמו לעונות השנה החקלאיות ופסח ייצא תמיד בחודש האביב, כמצווה בתורה – קבעו חכמים מחזור של 19 שנים, שבו מְעבְּרִים (מוסיפים חודש אדר נוסף) 7 שנים, וכך אחת ל-19 שנים משתווה הלוח הירחי ללוח השמשי.

החכמים שקבעו את הלוח היו בקיאים במתמטיקה ובאסטרונומיה (ללא מחשבים, טלסקופים וכו'). וכשהם יצרו את לוח השנה, היו להם שיקולים נוספים. אחד מהם היה שיום הכיפורים לא ייצא ביום שישי ולא ביום ראשון. כך, לא יהיו שני ימי שבתון מוחלט רצופים. אם יום הכיפורים היה חל ביום שישי, אסור היה לבשל בו את סעודות השבת. אם יום הכיפורים היה חל ביום ראשון, אסור היה לבשל ביום שלפניו, שבת, את הסעודה המפסקת. על פי הקביעה באלו ימים יחול יום כיפורים, נגזר גם באלו ימים יחול ראש השנה (תשעה ימים לפני יום הכיפורים) וכן כל החגים. חכמינו נתנו בהם סימנים: "לא אד"ו ראש לא בד"ו פסח".

בניגוד ליום הכיפורים, אין בעיה שהחגים האחרים יהיו צמודים לשבת, כיוון שבראש השנה ובשלוש רגלים השבתון אינו מוחלט. אסור להבעיר בו אש, אך מותר להעביר בו אש, וניתן לבשל בו.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.2.20

* תהא מושתתה על עוול, עושק ועבדות – בשבת קראנו את פרשת "משפטים". אחרי מעמד הר סיני ומתן עשרת הדברות בפרשת "יתרו", שאותה קראנו בשבת שקדמה לה, אנו מתחילים לקרוא את החקיקה התורנית המפורטת. חוקה זו, כלשונה, אינה רלוונטית לימינו. אולם הערכים שעליהם היא מתבססת הם נצחיים. פרשת משפטים נפתחת בחוקי העבדות. בעידן שבו רוב בני האדם היו עבדים – רכוש בעליהם לכל דבר, התורה הוציאה את כל העוקץ מן העבדות, והפכה את העבד, למעשה, לשכיר. בכך היא הנחילה לנו מסר לדורי דורות, של שנאת העבדות ואהבת החירות, של צדק חברתי וערבות הדדית, של שוויון ערך האדם ודאגה לחלש. התורה מעלה על ראש שמחתנו את הדאגה ליתום, לאלמנה ולגר. היא שוב ושוב מזכירה לנו כטעם לרבות מן המצוות ובראשן השבת, את העובדה שגֵרים היינו בארץ מצרים, ומכאן שעלינו לגלות רגישות לגרים.

סיפורי היסוד של עמי העולם, הם עלילות גבורה ושלל קרבות. ואילו סיפורו של העם היהודי מתחיל בעבדות, בגולה ובגֵרות. למה? יתר על כן, התורה מספרת לנו, שהירידה להיות עבדים וגרים היא חלק מתכנית אלוהית, שהוצגה לאברהם כבר בברית בין הבתרים. למה? אני מאמין, שהדבר נועד להפוך את העם היהודי לנושא בשורת החירות והצדק החברתי לעולם כולו. ואכן, חזון נביאי ישראל, שבמגילת העצמאות התחייבנו להשתית על ערכיו את מדינת ישראל, הוא חזון מובהק של צדק חברתי.

הציונות הדתית, עד לפני שנים אחדות, נשאה את נס הצדק החברתי. המפד"ל על כל גלגוליה, עד העשור האחרון, בלטה ברגישות חברתית והובילה כנסת אחר כנסת בחקיקה החברתית. והרי זה צריך להיות מובן מאליו – מי אם לא מפלגה המחויבת לתורה ולמורשת ישראל, תישא את הדגל הזה.

משהו השתבש בציונות הדתית בעשור האחרון. לפתע זנחה הציונות הדתית את דרכה, עשתה מהפך אידיאולוגי של 180 מעלות והייתה לסמן אנטי חברתי קיצוני של ליברטריאניות וקפיטליזם חזירי, דורסני.

וכעת, איילת שקד נושאת את דגל רמיסת זכויותיהם של גרים בתוכנו, של העובדים הזרים בחקלאות. היא מציעה לשלול מהם את הזכויות הסוציאליות, לא לשלם להם פנסיה על עבודתם. היא, חברה בממשלה שרומסת את החקלאות, מנסה לשחד את החקלאים בפיתוי המכוער הזה; שהמדינה תפתור אותם מהחובה הבסיסית של הבטחת זכויות עובדיהם. והנימוק האפל שלה, הוא שאותם עובדים באים ממדינות שאין בהן פנסיה. כלומר, היא מציעה שישראל תנהג כמו מדינות עולם שלישי, כאשר מדובר בגרים. בחלק מאותן מדינות יש גם ניצול ילדים, עושק העובדים במלוא מובן המילה. אולי גם את זה נאמץ?

כאזרח מדינת ישראל, המדינה היהודית, שבמגילת העצמאות שלה הובטח שהיא "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", אני חש בושה למשמע רעיון פלצות כזה מפי מי שהייתה שרת המשפטים.

קראנו אתמול בתורה: "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". וכמה מאלה שקראו את הדברים, יצביעו בעד מפלגה שמציעה הונאת הגר ולחיצתו?

* שוטים שותים – מה שמסוכן יותר מהתנהלותו המושחתת והמשחיתה של נתניהו ויותר מההסתה והשקרים שהוא מפיץ, היא העובדה שהמוני חסידים שוטים שותים בצמא וללא ביקורת את מי השופכין של תעשיית השקרים לבית בלופר.

* קודם כל להציב חזון – ניר ברקת לא יהיה שר האוצר. גם בתסריט הבלתי ריאלי, שבו יהיו לבלוק של נתניהו 61 ח"כים, הוא לא ימנה לתפקיד את ברקת. הוא כבר ידאג שאחת השותפות תדרוש את התפקיד במו"מ.

אבל ברקת אמר השבוע משפט שאני מזדהה אתו מאוד, וכמותו אני מצפה לשמוע ממנהיג פוליטי וכלכלי. כשהציג את תכניותיו ונשאל מה מקורות המימון שלהן, הוא השיב: "כשאתה מציג חזון ותפיסת עולם, לא בהכרח צריך כרגע להתחיל להתעסק עם כל הפרטים של המשאבים".

והוא צודק. קודם כל צריך להציב חזון, לסמן מטרה. בכפוף לה יש לקבוע סדרי עדיפויות. קל מאוד להשבית כל רעיון חדש בטענה שאין תקציב. אך הטענה הזו מבוססת על הנחה שכל ההקצאות הקיימות קבועות, ולכן אין תקציב לרעיונות חדשים.

* לא רציונלי ולא במקרה – כתומך בכחול לבן, האינטרס שלי הוא שעוצמה כהניסטית תזכה בקולות רבים, כמעט עד אחוז החסימה, וכך יאבדו 3-4 מנדטים לבלוק נתניהו.

אף על פי כן, סהדי במרומים, שאני מייחל בכל לבי לתבוסה מוחצת, משפילה; להתרסקות של בן גביר וכנופייתו. תבוסה מהדהדת כזו, שלא תהיה להם עוד תקומה ויקוים בנו הכתוב: "וביערת הרע מקרבך" ויקוים בנו הכתוב: "ייתמו חטאים מן הארץ".

אני יודע שזו גישה לא רציונלית, משוללת היגיון פוליטי. נכון. אך תיעובי את הכהניזם אינו עניין פוליטי. אין המדובר בעמדה פוליטית שאני במחלוקת אתה, אלא בתועבה מוסרית, בלתי לגיטימית, שכיהודי אני מתבייש בעצם קיומה בעם היהודי. החיה הכהניסטית היא התרגום לעברית של הרדיפות שנרדפו אבותינו באירופה.

* בני גנץ והשוויון בפני החוק – מ"מ פרקליט המדינה הורה למשטרה לחקור את פרשת "הממד החמישי". בני גנץ אינו חשוד בפרשה.

ברצוני להציג את עמדתי העקרונית בנושא, ולא בפעם הראשונה. אף אדם אינו עומד מעל החוק. אם ימצאו ראיות שיצדיקו חקירה נגד גנץ, יש לחקור אותו, בלי הנחות. אם יוגש נגדו כתב אישום – הוא יהיה חייב להתפטר (במיוחד אם הוא יהיה ראש ממשלה). ובכל מקרה – אם הוא יסית נגד המשטרה, הפרקליטות והמערכת המשפטית, יפיץ עליהן עלילות קונספירציה חולניות ומטורללות, יתבכיין על "תפירת תיקים", יפעיל תעשיית שקרים שתפיץ את סיפורי הבדים הללו או ינסה להעמיד את עצמו מעל החוק בתעלולים מתעלולים שונים או לברוח במפגן של פחדנות אל החסינות – הוא יוכיח שאינו ראוי להיות איש ציבור ובוודאי לא מנהיג ציבור.

אני מאמין בגנץ ומעריך שהתסריט שהצגתי לא יתממש. אך אם יתממש חלילה, ולו בחלקו, ככל שיתממש – זו גישתי וכזו היא תהיה גם בעתיד.

* פטור ממכרז – סיפור קטן על מכרז. בשנה שעברה יצא לאור ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה" שמספר דרך סיפורו של יהודה את סיפור ההתיישבות בגולן. המועצה האזורית החליטה לקנות את הספר מתנה לבוגרי כיתות י"ב בגולן. אמר היועמ"ש של המועצה שאי אפשר לקנות מתנה בלי לצאת למכרז. השיבה המועצה, שהיא רוצה, מסיבות חינוכיות, לרכוש את הספר הזה. אמר היועמ"ש: אז תוציאו מכרז על הספר הזה. וכך היה. יצא מכרז על ספרו של אורי הייטנר "יהודה הראל – ביוגרפיה". הוגשה הצעה אחת, של הוצאת "ידיעות ספרים". ההצעה התקבלה והכל שב על מקומו בשלום.

* בעד המפגינים – מעולם לא קרה, שתמכתי במפגינים נגד אישיות ישראלית המבקרת בחו"ל. אך כשעלה חשש שאת פניו של הנשיא ריבלין, בביקורו הממלכתי באוסטרליה, יקדמו מפגינים, דווקא קיוויתי להפגנות. במקרה הזה אני בעדם. מדובר בהפגנות נגד ישראל בשל פרשת מלכה לייפר.

מדובר במנהלת בית הספר הפדופילית שנמלטה לישראל וכיוון שהיא חרדית ליצמן התערב באופן מושחת ומשחית כדי לסכל את הסגרתה לאוסטרליה. האוסטרלים זועמים – ובצדק. אוסטרליה היא ידידה אמתית של ישראל, וההתנהלות הישראלית בפרשה מעיבה על היחסים בין המדינות. השבוע קרא הפרלמנט האוסטרלי לישראל להסגיר את לייפר. מעבר לזוועה מבחינה מוסרית, זו גם פגיעה ביחסי החוץ של ישראל וביחסים עם אוסטרליה.

אם יפגינו נגד ריבלין, כלומר נגדנו, במקרה הזה – יפגינו בצדק.

* אנטישמיות – למה גדעון לוי הוא אנטי ציוני? כך הוא מסביר: "לב הציונות: אין שום צדק בתביעת הבעלות של הפלסטינים על הארץ. עם בלי ארץ הגיע לארץ בלי עם, ומה לנוודים הללו שנקלעו לכאן במקרה ולארץ שלנו, כולה שלנו, רק שלנו. זו איננה עמדת המיעוט. אלמלא היא, המדינה לא היתה קמה כפי שקמה. בזכות מה יש להם זכויות? בזכות שחיו כאן מאות בשנים? שהיו הרוב המוחלט לפני שהיהודים הגיעו בהמוניהם, רבים מהם נמלטים מאימת אירופה? בזכות זה שגם כיום הם מחצית אוכלוסיית הארץ שבין הנהר לים, המחצית הוותיקה, הילידית, המושרשת, הלא מהגרת?"

כלומר, יש עם היושב כאן מאות בשנים, הוא העם הוותיק, הילידי והמושרש. הארץ שלו. בשל השואה, שאינה באשמת העם היושב כאן, כיוון שהייתה באירופה, פלשו לפלשתין המהגרים הזרים הקולוניאליסטים מאירופה, התעלמו מבני הארץ, גירשו אותם ונישלו אותם, ומדינתם "קמה כפי שקמה".

על פי גישתו, זו פשוט אינה הארץ שלנו. אנחנו מין פולש. אנחנו זרים. אין לנו זיקה לארץ הזו. ולכן, הצדק הוא בצד שלהם ולא בצד שלנו. זה הבסיס. זה לב האנטי-ציונות. מכאן שנאתו היוקדת לישראל, שפלשה לארץ זרה וכבשה אותה. זו נקודת המוצא לכל עלילות הדם שהוא מעליל על ישראל ועל צה"ל.

העולם הנאור מתחיל להכיר בכך שאנטי ציונות היא אנטישמיות. אנטי ציונות היא גישה על פיה אין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית ובוודאי לא בארץ שאינה שלו. רק לעם היהודי, אם הוא בכלל עם. זאת אנטישמיות מזוקקת.

* מפוכחים – "לאן נעלמו היונים הדתיות?" – זו כותרת כתבה מרתקת של רונה טאוזינגר ב"ישראל היום", על היעלמותו הכמעט מוחלטת של הקול היוני, המתון מדינית, בקרב הציונות הדתית.

הכתבה טובה מאוד, למעט עובדה אחת – שעם ששת המרואיינים אליה נמנה אברום בורג. שילובו בכתבה עושה עוול חמור לשאר המרואיינים. בעוד הם ציונים בלב ונפש, שהציונות מתבטאת בכל מילה היוצאת מפיהם, בורג הוא אנטי ציוני. הוא מגדיר את עצמו בראיון כ"לא ציוני", אך זאת הגדרה מכובסת לאנטי ציוני קיצוני ביותר. בעוד הם רואים את עצמם ומגדירים את עצמם כחלק בלתי נפרד מהציונות הדתית, הגם שהם חלוקים עם עמדותיה המדיניות, הוא אנטי ציוני ואנטי דתי ומתבטא בשאט נפש כלפי כל מה מריח ציונות או דתיות. הדבר המכעיס ביותר בדבריו, הוא הניסיון שלו להציג את עצמו כממשיך דרכו של אביו יוסף בורג. זהו שקר וכזב וחילול זכרו של בורג המנוח.

הדבר המעניין ביותר בכתבה, בעיניי, הוא האופן שבו המרואיינים בוחנים באופן רטרוספקטיבי את עמדותיהם. מדובר באנשים השוללים את הרוח הקוקניקית, רוח גוש אמונים, הרוח המשיחית, הרואה בפוליטיקה כלי למימוש חזון דתי ולכן מתייחסת לכל פשרה על ארץ ישראל כעבירה הלכתית. הגישה שלהם היא של הפרדה בין הדת והאמונה לבין המציאות הפוליטית. לשיטתם, הדיון הפוליטי צריך להיות רציונלי לחלוטין, חף מן הדתיות ומבוסס על המוסר האנושי, לא האלוהי. או בלשון הרב יהודה גלעד: "אין 'עמדת התורה' – לתורה אין דעה פוליטית ימנית או שמאלנית". וכאשר הם עשו את ההפרדה הזאת, והתייחסו לפוליטיקה באופן רציונלי, הם גיבשו השקפת עולם יונית מובהקת, המצדדת בחלוקת הארץ למען השלום.

אולם דווקא כיוון שהם אנשים רציונליים ומפוכחים – הם משוחררים לא רק מהמשיחיות של גוש אמונים, אלא גם מן המשיחיות של שלום עכשיו. ואת המציאות מאז הסכם אוסלו, שבו הם תמכו, הם בוחנים באופן רציונלי ומפוכח. וכך הם מצוטטים: "התפיסה הערכית שלי לא השתנתה אבל המציאות השתנתה. אני, כרוב החברה הישראלית, נוכחתי לצערי שבצד השני אין מנהיגות רצינית שמוכנה לקבל את היותנו כאן כמדינה יהודית ודמוקרטית. נראה כי כל הסדר הוא למעשה ניסיון להגיע למהלך הבא, לקבל את חברון ושכם ואז את רמלה ולוד. לכן היום אני חושב שכל כישלונות ההיסטוריה – כישלון אוסלו, כישלונות ברק ואולמרט, כישלון ההתנתקות – מוכיחים, לצערי, שבצד שמנגד אין בשלות להגיע להסדר מדיני… ברמה הפרקטית אני כבר לא רואה עצמי כאיש שמאל. מבחינה ריאלית אין אפשרות להגיע להסדר. אך ברמה האידיאולוגית והערכית אני עדיין חושב שאם תהא הזדמנות להגיע להסדר מדיני, אהיה מוכן לשלם מחיר טריטוריאלי כדי להגיע לסוף הסכסוך… לצערי, אין היום מקום לתנועת שמאל-דתית, כאשר יהיה הדבר רלוונטי – היונים תתעוררנה מחדש" (הרב גלעד). "היום זזתי מרכזה. כבר איני רואה עצמי יונה דתית… ראיתי את המחיר הכבד של אוסלו. סלדתי משיח 'קורבנות השלום'. הבנתי שערפאת עבד על רבין בעיניים. הבנתי שהשמאל הלך רחוק מדי. קיימת טענה שגויה שרצח רבין גמר את השמאל. רצח רבין לא גמר את השמאל אלא אינתיפאדת אל-אקצה. מאז אין תקומה לשמאל. הבינו שאין עם מי לדבר בצד השני. רבים כמוני, מהשמאל המדיני, הכירו בכך שגם אם נעשו שגיאות, הרי שורש הסכסוך אינו 1967, אלא בהיבטים מסוימים הימין צדק – ושורש הסכסוך הוא התנועה הציונית, גלי ההתיישבות הראשונים בארץ. המאבק אינו על השטחים אלא על הקיום בארץ… אין עם מי לדבר בצד השני… המקסימום שמנהיגות ישראלית מתונה מסוגלת לתת לפלשתינאים זה לא המינימום שמנהיגות פלשתינאית מתונה יכולה לקבל. לנו אין שום אפשרות ביטחונית לתת מדינה פלשתינאית עצמאית. אני מבין היום לעומק את שורשי העימות, את מרכזיות סוגיית השיבה. הנרטיב הפלשתינאי אינו מכיר מקיומו של עם יהודי, רק בקיום דת יהודית. הערבים יכולים להכיר במדינה, המפרציות יכולות, אבל לא הפלשתינאים" (ד"ר משה הלינגר). למציאות יש משקל. חובה להכיר בה והיא מציאות משתנה, לכן אירוע גורלי כל כך כאוסלו מחייב התחשבות עמוקה, אבל העמדות הערכיות שלי יציבות… עם הגיל, אני מבין את הצד השני של כל סוגיה, אך באופן עמוק השקפותיי הפוליטיות לא השתנו… הצד הערבי קשה מאוד להתפשר, ומציב עמדות מקסימליסטיות. אנחנו למשל לא מכירים בציבור הערבי קבוצה מקבילה לשוחרי השלום הציונים-דתיים. איננו יודעים לא את שמה ולא את כתובתה" (פרופ' אוריאל סימון).

מי שממשיכים לדקלם היום את סיסמאות העבר תוך התעלמות מהמציאות שהתגלתה בעקבות אוסלו, דחיית הצעות ברק ואולמרט, דחיית מתווה קלינטון ותכנית קרי ותוצאות ההתנתקות הוא משיחיסט לא רציונלי.

* השייגעץ הסיני – ב-1975 (או אולי 76') חבר הכנסת אברהם ורדיגר מהחזית הדתית התורנית (החיבור של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל – גלגול קודם של יהדות התורה) נאם בכנסת נגד הטלוויזיה הישראלית ותכניה החילוניים, הבלתי חינוכיים.

בעקבות דבריו, תכנית הסאטירה המיתולוגית "ניקוי ראש" הציגה את האלטרנטיבה – הטלוויזיה החרדית.

במקום השעון שהיה מוצג לפני כל תכנית וספר את השניות עד פתיחתה, היה שעון עם י"ב אותיות במקום 12 ספרות. ואת תכניות הטלוויזיה באותם ימים הציגו בלבוש חרדי. לדוגמה, במקום התכנית לנוער "עלם ועלמה" הייתה התכנית "אברך ובתולה". בין האברך והבתולה הוצבה, כמובן, מחיצה. המראיין ישב יחד עם האברך בצד של הגברים, ושניהם הסתירו בכובעיהם מעיניהם את הבתולה.

אחת התכניות הייתה הגרסה החרדית לסדרת המתח "הוואי חמש אפס". המשימה הייתה לתפוס את "השייגעץ הסיני" (רמז למלוכסנים הרבים בהוואי) שמוכר תפוחים משנת שמיטה.

בהלת המלוכסנים בשל היסטריית הקורונה, הזכירה לי את המצוד אחרי השייגעץ הסיני.

* פרופ' שלמה אהרונסון – הלך לעולמו פרופ' שלמה אהרונסון, היסטוריון, חוקר השואה, מרצה למדע המדינה. אהרונסון היה מרצה שלי בלימודי התואר הראשון במדע המדינה. היה דעתן מאוד, לא אחת דבריו הנחרצים עצבנו אותי מאוד, היו בינינו לא מעט ויכוחים וגם הסכמות. אבל הוא היה מרצה מעולה, מרתק, ולא בכדי – מילא אולמות.

הוא בין הבולטים שיצא נגד "ההיסטוריונים החדשים". בנושא הזה למדתי ממנו המון. הוא היה בן גוריוניסט מושבע, וגם בנושא הזה הוא השפיע עליי.

הוא תיעב את אורי אבנרי וטען שהוא פשיסט שדוגל בהשקפת עולם נאצית, ממנה הושפע מנעוריו. במחקר מקיף שערכתי על אבנרי, ראיינתי אותו ארוכות. הוא שש לשתף אותי בתזה שלו, לנמק ולהוכיח אותה, אך ממש לא שכנע אותי. ככל שהעמקתי חקור גיליתי שאבנרי אמנם העריץ את התעמולה הנאצית ולמד ממנה המון, וגם כתב עליה המון והעתיק אותה, אך האידיאולוגיה הזו הייתה רחוקה ממנו כרחוק מזרח ומערב.

הנושא שבו היינו חלוקים במיוחד, ופעם, בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, אף התעמתנו עליו בשידור רדיו (בתכנית שבועית לילית ברשת ב' בנושא המזרח התיכון, ששכחתי את שמה) היה המדיני-ביטחוני. אהרונסון היה פריק של ההרתעה הגרעינית. הוא ראה בנשק הגרעיני את יסוד הביטחון הלאומי של ישראל והאמין שהוא מאפשר לנו לוותר על נכסים טריטוריאליים למען השלום. אני סברתי שהסתמכות על הגרעין היא טירוף. היא עלולה לגרום למדינה, כשהיא חשה שגבה אל הקיר, להשתמש בגרעין ולהמיט אסון על עצמה. הרתעה גרעינית היא הכרח, אך יש לעשות הכל כדי לא להיות תלויים בה.

על אף המחלוקות, אהבתי והערכתי אותו מאוד. נהניתי תמיד לשמוע את דבריו. הזמנתי אותו להרצות באורטל ביום השואה. הצטערתי לשמוע על פטירתו.

בן 83 היה במותו.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון

רמת יצחק – בשבועות האחרונים הקדשתי רבות מהפינות ליישובים בישראל הקרויים על אנשים ששמם יצחק. בסדרה זו הצגתי את היישובים הבאים: צור יצחק (ע"ש יצחק רבין), תל יצחק (יצחק שטייגר) משואות יצחק (הרב יצחק אייזיק הרצוג), אלוני יצחק (יצחק גרינבוים), שדה יצחק וניר יצחק (יצחק שדה), בית יצחק (יצחק פויירינג) ובארות יצחק (יצחק ניסנבוים).

אסיים את הסדרה ברמת יצחק, שאינה יישוב אלא שכונה ברמת גן. מן הסתם לא הייתי מצרף אותה לרשימה אלמלא ההקשר האוטוביוגרפי – היא שכונה סמוכה לשכונת ילדותי, תל-גנים. בשכונה זו נמצא גם שבט צופי רמת גן, שבשנות נעוריי לא היה ביתי השני, אלא הראשון. ברמת יצחק אכלתי סביח אצל סביח המקורי, שעל שמו נקראת המנה המפורסמת שהמציא. מיקומו המקורי היה ברח' עוזיאל (הרחוב שלי) סמוך לקולנוע גל-אור ואח"כ עבר למיקומו הנוכחי ברח' נגבה (צביקה סביח חלבי עצמו נפטר לפני שנים אחדות). שם גם קניתי את מנת הפלפל ב"מרכז הפלפל לנוער" המיתולוגי, שנסגר לפני שנים אחדות לאחר כמעט 60 שנות פעילות. בתי הקולנוע השכונתיים היו "לילי" ו"גל-אור". ומילדותי הרחוקה ממש, אני זוכר את המתפרה של סבא שלי (אופפה) ברח' ירושלים, הרחוב הראשי החוצה את השכונה.

רמת יצחק נוסדה ב-1933, והיא קרויה על שמו של יצחק בורשטיין, מראשוני רמת גן ואביו של אברהם בורשטיין, שקנה חלק מהאדמות באזור מידי הכפר סלמה. השכונה הוקמה בסמוך לשכונת בורוכוב, היום בגבעתיים. אולם בעוד בורוכוב הייתה שכונת פועלים סוציאליסטית, רמת יצחק הייתה שכונה בורגנית, ולכן תושביה לא רצו להסתפח לגבעתיים הפועלית אלא לר"ג, המושב הבורגנית. רמת יצחק סופחה לרמת גן ב-1943.

ברמת יצחק נמצאים בית יד לבנים של ר"ג, תיאטרון ר"ג, בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" והספריה העירונית.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.2.20

* האויב של נתניהו – סיפורו של בנימין נתניהו הוא סיפור טרגי. זהו מקרה מובהק של ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי. לד"ר נתניהו, מנהיג ברוך כישרונות לכל הדעות, הישגים רבים בתחומים רבים. מעולם לא הטלתי בהם ספק, וכתבתי הרבה בזכותו וגם בזכות צעדים שלו שהיו שנויים במחלוקת, כמו הנאום בפני בתי הקונגרס נגד עסקת הגרעין ועוד. תקופת שלטונו הניבה לישראל הישגים משמעותיים. הוא היטיב לנווט את הספינה בסערה רבתי שטלטלה את המזה"ת ב"אביב הערבי" ובעקבותיו. בניגוד לנבואות הזעם על "בידוד מדיני" הוא שידרג את מעמדה הבינלאומי של ישראל. מי שמתעלם מן ההישגים הללו עושה שקר בנפשו.

היו לד"ר נתניהו גם שגיאות חמורות, כמו עסקת שליט, הפיוס עם טורקיה, ההבלגה על טרור ההצתות ועוד, אך אלו הן שגיאות לגיטימיות, ואף מנהיג אינו חף משגיאות.

הבעיה היא שמיסטר ביבי חתר תחתיו כל הזמן והכשיל אותו. הבעיה העיקרית היא שהוא לא הצליח לגבור על שלושה יצרים שהכשילו אותו – החמדנות, המחשבה שהכל מגיע לו והאובססיה החולנית שלו לתקשורת. ואם נוסיף לכך את העובדה שהוא לא זכה לעזר כנגדו, שתאזן אותו ואת יצריו, ואין לשון המעטה מובהקת מזו – הדברים הללו הכשילו אותו ודרדרו אותו לשחיתות ולעבירות חמורות, שהניבו כתבי אישום חמורים מאוד.

והבעיה העיקרית היא, שברגע שמיסטר ביבי נתפס בקלקלתו, הוא החל לשרוף את המועדון. כל ההסתה הנוראה שלו נגד מדינת החוק, נגד המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ומערכת המשפט והנכונות שלו להחריב הכל ובלבד שיעמוד מעל החוק ולא ייאלץ להתמודד במשפט עם הראיות, הפכו אותו לאיום על החברה הישראלית. המטרה הזו קידשה, בעיניו, אמצעים טמאים, כמו הלגיטימציה לכהניזם.

עוד בעיה חמורה שאפיינה אותו מראשית דרכו, היא פולחן האישיות שהוא טיפח. הוא באמת הצליח לגרום להמונים להטמיע את התובנה ש"המדינה זה נתניהו" ושהוא האבא הגדול ששומר עלינו ואין אדם בעולם שמסוגל להחליף אותו. פולחן אישיות כזה הוא תופעה הרסנית בחברה דמוקרטית.

בסופו של דבר, האויב הגדול של נתניהו הוא ביבי. האסון הגדול של נתניהו הוא ביבי.

* שבויים בתיאוריית הקונספירציה המטורללת – חסידי נתניהו מציפים את הרשת ב"מידע" על ה"שחיתות" של בני גנץ, שגנב 50 מיליון ₪ בפרשת "הממד החמישי".

כותבים זאת אנשים שסוגדים למנהיג מושחת, שאחרי חקירה יסודית ומקיפה נאשם בשוחד ובשלוש עבירות של מרמה והפרת אמונים. התמזל מזלו, והיועץ המשפטי לממשלה הוא משפטן זהיר מאוד, בית הלל מובהק. סביר להניח שיועמ"ש אחר היה מגיש נגדו כתבי אישום על שוחד גם בפרשות 1,000 ו-2,000 כפי שהמליצו המשטרה והפרקליטות.

מכל אלה הם מתעלמים, ומצד שני – מפיצים שמועות ורכילויות.

אותו מבקר המדינה שאותו מצטטים דפי המסרים בנושא "הממד החמישי", קבע בפירוש והוציא הודעה מיוחדת לתקשורת, שאין כל חשד לפלילים בפרשה, ואין כל סיבה לפתוח בחקירה. ומדובר במבקר שלא היסס להמליץ על חקירות ולהעביר פרשיות ליועץ המשפטי לממשלה.

אף על פי כן, היועץ המשפטי החליט, כנראה בשל המשמעות הציבורית של היות גנץ מועמד לראשות הממשלה, לפתוח בבדיקה קדם-חקירה (כמקובל כשמדובר באישי ציבור וכפי שהיה גם בחקירות נתניהו), כדי לבחון אם יש קצה חוט שיצדיק פתיחת חקירה. הוא נהג בצדק, כי חשוב לוודא שמועמד לראשות הממשלה לא עבר על החוק. אם הבדיקה תעלה שיש קצה חוט לפתיחת חקירה, חזקה על היועץ שיורה לחקור, ובצדק. נכון לעכשיו, הבדיקה בעיצומה.

הבעיה בכת מעריצי נתניהו, היא אימוץ תיאוריית הקונספירציה המטורפת על "תפירת תיקים" ו"אכיפה בררנית". וכך, הם מבטלים אוטומטית, בהבל פיהם, את כל הראיות נגד נתניהו, שהביאו להגשת כתבי אישום נגדו, ואם יורשע בדין, הם יתייגו את השופטים כחלק מאותה קונספירציה בדויה של "תפירת תיקים". מצד שני הם מתייחסים לכל שמועה ורכילות שנוגעת ליריביו, כהרשעה חלוטה, שפשוט לא נבדקה בשל "אכיפה בררנית" ושאר השקרים האינפנטיליים שהם מדקלמים.

סביר להניח שעידן נתניהו בפוליטיקה הישראלית על סף סיומו, אבל יש דבר חשוב הרבה יותר – לטהר את החברה הישראלית מן הביביזם, ובעיקר מאי האמון במדינת ישראל ומוסדותיה ומן האמונה ההמונית בקונספירציה המטורללת. אני מעריך שתהליך הדה-ביביזציה של החברה הישראלית יימשך שנים רבות. הצלחתו מותנית בכך שמנהיגי הליכוד והימין יהיו אמיצים דיים להוביל את התהליך הזה.

* כדרכו – יש בכנסת חוקי משחק לא כתובים. אחד מהם הוא הקיזוז. לפני הצבעה, שני ח"כים, משני צדי המתרס, מתקזזים ביניהם, כיוון שנבצר מהם להשתתף בהצבעה, וכך היעדרותם אינה משנה את התוצאה. כך זה עובד מיום הקמתה של הכנסת. הקיזוז מבוסס על קוד של אמון הדדי. של ג'נטלמניות.

לקראת ההצבעה על חסינות שערורייתית לחיים כץ, התקזז נתניהו עם תמר זנדברג, שילדה במז"ט לפני ימים אחדים. בהגיע שעת ההצבעה, הפר נתניהו ברגל גסה את הקיזוז ורץ לתמוך בחסינות.

לתשומת לבם של ניר ברקת וגדי יברקן, האחרונים שמנסים, משום מה, להאמין שנתניהו יחריג אותם מדרכו, ויקיים את הבטחותיו להם.

* ועדה שערורייתית – יש בישראל בעיה של שיטור יתר כלפי היהודים יוצאי אתיופיה. המשטרה עצמה מודה בכך ונלחמת בתופעה – הן בגיוס יותר ויותר שוטרים יוצאי אתיופיה והן בהסברה וחינוך. זו בעיה כואבת שיש לבער אותה.

אולם עובדת קיומה של הבעיה, אין משמעותה שכל עימות בין שוטר ליוצא אתיופיה, הוא ביטוי לשיטור יתר. הבעיה היא כללית, אך כל מקרה הוא נקודתי, ויש לבחון אותו לגופו.

כאשר חוקרי מח"ש חקרו את השוטר שירה בסלמון טקה, הם דנו במקרה פרטי. וחקירתם הביאה אותם למסקנה שהגרסה של השוטר נכונה, שהוא אכן פעל מתוך תחושת סכנה לשלומו ולשלום משפחתו. הביקורת עליו הייתה על שיקול דעתו בירי למדרכה ולא באוויר. אני לא בטוח ששיקול דעת שגוי כזה הוא עניין פלילי, כך שאפשר לומר שמח"ש החמירה עם השוטר.

כל זה לא מפריע לנתניהו ואוחנה, בהחלטת בחירות פופוליסטית, שנועדה לקרוץ למצביעים יוצאי אתיופיה, על הקמת וועדת חקירה למח"ש.

כמובן שיש לכך סיבה נוספת. מח"ש מתוארים בתאוריית הקונספירציה החולנית שנתניהו מטפטף בציבור, כחלק מה"דיפ-סטייט" המדומיין, שבו צריך להילחם, כחלק ממסע הנקם שהנאשם מנהל נגד מדינת החוק. הם מספרים שמח"ש היא גוף טיוח, שמועל בתפקידו לחקור את המשטרה.

זה כמובן שקר וכזב. הרי חקירת מח"ש הביאה להדחתם / התפטרותם של שבעה (!) ניצבים שסרחו, שאחד מהם, ניסו שחם, עומד להיכנס לכלא.

חברי הוועדה שהוקמה גילו אחריות, בכך שהבריזו לאוחנה, והחליטו לא להתכנס לפני הבחירות. הם הבינו כנראה מה נדרש מהם, והחליטו לא להיות נערי שליחויות של נער השליחויות. נקווה שאחרי הבחירות תפוזר הוועדה השערורייתית.

* צדק בדיעבד – לקראת בחירות אפריל, הגשתי את מועמדותי לרשימת תל"ם לכנסת. לא נבחרתי. התאכזבתי באופן אישי, וגם סברתי, וזו דעתי גם עכשיו, שזו החלטה מוטעית. ברשומה שהעליתי באותו יום, כתבתי מילה כמו "לאכזבתי" או "לצערי" או משהו כזה. והמשכתי הלאה. כמובן שתמיכתי בתל"ם, שהיא אידיאולוגית, לא נפגעה כהוא זה, והמשכתי לפעול כרגיל.

ולמה אני מזכיר זאת? כי התייחסותי לראיון של יצחק אילן במוסף "הארץ", עוברת את מסננת ה"אל תדון אדם עד שתגיע למקומו". עמדתי במקומו.

יצחק אילן, לשעבר סגן ראש השב"כ, היה מועמד במקום ריאלי ברשימת כחול לבן. לקראת הסיבוב השלישי, גנץ החליט להזיז אותו למקום בלתי ריאלי. אין לי שמץ של מושג מה הסיבה לכך, ולכן אין לי כל דעה על ההחלטה. כיוון שבמקומו הוצבה אישה, יתכן שהסיבה הייתה רצון לקדם נשים, אך באמת שאיני יודע.

מאותו רגע, יצחק אילן נכנס לאובססיה מטורפת. הוא מציף את העיתונאים במסרוני נאצה ובהם הוא משמיץ את גנץ ואת כחול לבן על העוול שעשו לו. ומה התיאוריה שהוא מפיץ, ואותה הוא סיפר לניר גונטז' במוסף "הארץ"? שכחול לבן הזיזו אותו כמחווה לרשימה המשותפת כדי שתתמוך בהם, בשל היותו סגן ראש השב"כ. כלומר, שלושה רמטכ"לים שלחמו כל חייהם בפלשתינאים, ושהרשימה המשותפת תומכת בהעמדתם לדין בהאג על "פשעי מלחמה", כשרים בעיני המשותפת, וכל מה שהם דרשו הוא להזיז את אילן מהמקום ה-39 למקום ה-45. איזה אבסורד.

הנקמה של אילן, היא להצטרף לקמפיין של תעשיית השקרים על זיקה, כביכול, בין כחול לבן לרשימה המשותפת, תוך שהוא עף על עצמו עם החשיבות העצמית הדמיונית שהוא מייחס לעצמו. ולפתע, כל הסיבות שבעטיין הצטרף לכחול לבן נמוגו, כאשר הוא אישית הוזז ממקומו.

אין לי מושג מה גרם להחלטתו של גנץ, אולם בדיעבד, הוא צדק.

* מודעה מגעילה אך אין מקום לפסילתה – המודעה על "שלום עושים עם אויבים מובסים" שמורידה את האויבים על ברכיהם, היא מודעה מכוערת ומשפילה, יהירה ושחצנית. היא מזכירה לי את קריקטורות הרב במדינות ערב לפני מלחמת ששת הימים. אותי זה מגעיל. זאת לא התרבות שלנו.

עם זאת, המודעה הזאת עומדת בגדרות חופש הביטוי ולא הייתה שום הצדקה להחלטתו של רון חולדאי להסיר אותה. חופש הביטוי נמדד דווקא בדברים שמכעיסים אותנו. המודעה ראויה לגינוי, להוקעה, אך היא אינה מצדיקה סתימת פיות. כל מאמר של גדעון לוי ורוגל אלפר מגעילים שבעתיים, וכפי שהדמוקרטיה הישראלית סובלת אותם, קל וחומר שתסבול את המודעה הזאת.

רון חולדאי נוהג בשנים האחרונות על פי העיקרון: "תל-אביב זה אני". מודעות שאינן מוצאות חן בעיניו, יוסרו מחוצות תל-אביב. כמו בשלטון הארצי, כך גם בשלטון המקומי – שלטון ממושך מדי, גורם לסיאוב.

* נוסחת הריבונות – מדינאי אוהב להשאיר בידיו מרחב רחב של אופציות, והדבר בא לידי ביטוי בניסוחים מעורפלים, המכילים בתוכם מגוון של אפשרויות פעולה. מכאן, שאני יכול להבין את הנוסחה של גנץ בדבר החלת ריבונות על הבקעה בתיאום בינלאומי. מהו תיאום בינלאומי? ספקטרום התשובות נע בין הסכם עם הפלשתינאים לבין תיאום עם ארה"ב.

אני נגד הנוסחה הזאת. בעיניי, יש להחיל את הריבונות על בקעת הירדן בתיאום עם ארה"ב. איננו יכולים להרשות לעצמנו לעשות זאת ללא תיאום עם ארה"ב, בוודאי כאשר מדובר בממשל כל כך ידידותי. אולם אין צורך בשום דבר מעבר לזה. אפשר לנסות להגיע להסכמות שקטות עם מדינות נוספות, אפילו עם ירדן, שלבטח מעדיפה ריבונות ישראלית על הבקעה על פני ריבונות פלשתינאית, אך פומבית חייבת לצאת נגד המהלך. אך על הבנות שקטות אין לדבר בקול רם בפומבי.

יש נושאים שהעמימות יפה להם. בנושא הריבונות על הבקעה יש מקום לבהירות. הנוסחה הבהירה הראויה: ריבונות בתיאום עם ארה"ב.

* האתגר הציוני – מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. כזו היא מיום הקמתה, ולפני שנתיים היא הוגדרה כך גם בחוק יסוד חשוב, חוק הלאום. בתור שכזו, מדינת ישראל נושאת באחריות לקיומו ועתידו ולאחדותו של העם היהודי.

הפער הנפער, ועלול להידרדר לקרע, בין מדינת ישראל ליהדות ארה"ב, עלול להיות אסון לאומי. ממשלה ציונית, המחויבת למהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, חייבת להציב את איחוי הקרעים במקום מרכזי ביותר בסדר העדיפויות שלה ולראות בכך יעד אסטרטגי. ממשלה שלא תעשה כן, אינה ממשלה ציונית.

ראש הממשלה צריך לראות בכך יעד אסטרטגי ולהקדיש לכך באופן אישי מזמנו וממרצו וכך גם נשיא המדינה. יש לקיים דיאלוג פתוח ומתמיד בינינו לבין יהדות ארה"ב, להכיר בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שמתוך כניעה לכוח הפוליטי של מפלגות חרדיות לא ציוניות מדינת ישראל מתנכרת להם, לחזור למתווה הכותל שנתניהו היה כל כך גאה בו, בצדק – ולבסוף הוא לא מימש אותו מתוך כניעה לחרדים.

אם חוק הלאום אינו סתם אות מתה, הוא מחייב אותנו. אם ישראל אינה סתם עוד מדינה של אזרחיה, אלא מדינת לאום של העם היהודי כולו, היא אינה יכולה להשתמט מייעודה.

הממשלה החדשה שתקום חייבת לקחת על עצמה את האתגר.

* משימתה של גרמניה בחזונו של גדעון לוי – אחת המדינות הראשונות שהגדירו את BDS כאנטישמיות היא גרמניה. גרמניה מבינה משהו באנטישמיות, היא יודעת להריח אותה. היא יודעת שהאנטישמיות המיטה גם עליה אסון. ולכן, בצדק, היא רוצה לעצור אותה לפני ששריקת הקומקום תהפוך לצפירת רכבות.

מאז אותה החלטה, אין כמעט שבוע שגדעון לוי אינו מפרסם פשקוויל נגדה. בעיניו, מי שיוצא נגד האנטישמיות הוא אויב.

בשבוע שעבר, החליטה גרמניה להתייצב להגנת ישראל מפני התביעה הצבועה והשקרית "לחקור את פשעיה" בהאג. את הפשקוויל נגדה הוא הכתיר: "גרמניה הלא אחרת". הביטוי "גרמניה האחרת", שאותו תבע בן גוריון כשהכריע בעד מו"מ על הסכם השילומים ובהמשך בעד יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית, משמעותו – שגרמניה אינה עוד גרמניה הנאצית. בא גדעון לוי וטוען שגרמניה היא גרמניה הנאצית. למה? כיוון שהיא נאבקת באנטישמיות. איזה מוח מעוות. איזו אוטואנטישמיות.

את הפלשתינאים הוא מגדיר "הקורבנות העקיפים של השואה", קרי הקורבנות של קורבנות השואה, ולכן גרמניה צריכה להיות מחויבת להם. כלומר, מה שהגרמנים עשו ליהודים, היהודים עשו לפלשתינאים. אלמלא השואה, היהודים היו נשארים באירופה וכך הייתה נמנעת שואת הפלשתינאים. ולכן, גרמניה שאינה מסייעת לפלשתינאים לממש את חזונם הלאומי, שפירושו השמדת מדינת ישראל, ממשיכה את השואה. על גרמניה לעמוד לצד קורבנות השואה האמתיים, הפלשתינאים, במלחמתם נגד היהודים שחוללו ומחוללים את שואתם.

* בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר – לפני שנים אחדות, בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", פרסם רוגל אלפר פשקוויל ב"הארץ": מכתב למחבל שידקור אותו למוות. הוא שיבח אותו על מעשהו והביע תמיהה על כך שלקח למחבל כל כך הרבה זמן. הוא ביקש סליחה בפני המחבל על היותו בן לעם הכובש.

בתגובה, כתבתי שההבדל בין רוגל אלפר לאוטו ויינינגר הוא שויינינגר לקח את עצמו ברצינות, בעוד אלפר הוא סתם פקה-פקה. ויינינגר היה פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי, אוטואנטישמי מובהק. אמנם בגיל 23 הוא התנצר, אך חש שההתנצרות לא גאלה את נפשו מקלקלתה היהודית והוא מימש את רעיונותיו בהתאבדות.

אתמול כתב אלפר ש"לא פעם אני נתקף דחף להפוך את דוכני התפילין של המיסיונרים מחב"ד". ולמה הדחף הזה אינו מתממש? כי בניגוד לויינינגר אלפר הוא סתם פקה פקה.

* מענה לעוולות של ימינו – את המהפכה הגדולה של עשרת הדברות, אותם קראנו בשבת שעברה, פורטת פרשת השבוע – "משפטים" לסעיפים וסעיפי משנה של חקיקה מעשית, שהרי ניתן לחיות לאור מסמך של ערכים ועקרונות, אבל כדי ליישם אותו הלכה למעשה יש צורך במודל מעשי. פרשת "משפטים" היא תחילתה של החקיקה הזאת, ובה למעלה מחמישים חוקים.

החוקים הראשונים הם חוקי העבד העברי. בימינו, עצם קיומם של חוקי עבדות מקומם ובלתי נתפס. אולם בעולם שהתבסס על עבדות, כשרובם הגדול של בני האדם היו עבדים – חוקי העבד במקרא היו מופת של חקיקה חברתית, המגנה על החלש, מבטיחה את זכויותיו, מגבילה באופן משמעותי את העבדות ומחנכת לשנאת העבדות ואהבת החירות. המשתמע מכך לימינו, הוא חקיקה חברתית הנותנת מענה לעוולות של ימינו, ומקדמת ערכים של צדק חברתי, שוויון ערך האדם, ערבות הדדית, סולידריות אנושית והגנה על החלש מפני התקיף.

זו הדרך בה ראוי להתייחס למורשתנו היהודית. חוקים שנכתבו לפני 3,500 שנים, התייחסו למציאות רחוקה ונתנו מענה לאדם שחי בסביבה שונה לחלוטין מזו שבה אנו חיים היום. לכן, אין כל טעם לנסות לחיות על פי חוקי התורה כלשונם. אולם חוקי התורה, ברובם הגדול, מבוססים על ערכים נעלים, אותם יש לאמץ ועל בסיסם לעצב אורחות חיים נכונים לימינו.

סוגיה אחת המופיעה בפרשה אקטואלית במיוחד בימים טרופים אלה. וכך כתוב בפרשה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים".

* קבר הצדיק – למי שאינו מאמין בקברי צדיקים – אי אפשר להתעלם מן העובדות.
תמר זנדברג עלתה להשתטח על קברו של ערפאת, התעברה וילדה.

* ביד הלשון

בארות יצחק – בשבועות האחרונים אני מפרסם בפינה זו סדרת רשומות על אודות יישובים בישראל הקרויים על שמו של יצחק. אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שמנציח את יצחק שטייגר, על משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, על אלוני יצחק שמנציח את זכרו של יצחק גרינבוים, על שדה יצחק וניר יצחק הקרויים על שמו של יצחק שדה ועל בית יצחק הקרוי על שמו של יצחק פויירינג.

בארות יצחק הוא קיבוץ דתי במועצה האזורית חבל מודיעין, ממזרח ליהוד. הקיבוץ נוסד ב-1943 בצפון מערב הנגב, בידי חלוצים מתנועת "ברית חלוצים דתיים" שעלו לא"י מגרמניה וצ'כוסלובקיה אליהם הצטרפו חלוצים נוספים מארצות שונות ומא"י עוד בתקופת ההכשרה בפרדס חנה, בשנים 1936-1943.

במלחמת השחרור ניסו המצרים לכבוש את הקיבוץ והוא ניהל קרבות גבורה קשים ועקובים מדם, לצד כוחות תגבור, והצליח להניס את הפולש. בקרבות איבדו מגיני היישוב 17 איש, 15 נפצעו והקיבוץ חרב כליל.

לאחר המלחמה החליטו החברים, לאחר ויכוחים סוערים, לא לחזור לנקודה המקורית ועברו למיקומו הנוכחי.

קיבוץ בארות יצחק מנציח בשמו את הרב יצחק ניסנבוים, דרשן וסופר, מן המנהיגים וההוגים המרכזיים של הציונות הדתית ונשיא המזרחי האחרון לפני השואה. הרב ניסנבוים נספה בשואה, בגטו ורשה.

* "חדשות בן עזר"