פינתי השבועית ברדיו: אנבל-לי

אנבל-לי/ יוסי בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 27.7.20

בשבוע שעבר בוטלה התכנית, ואנו משמיעים השבוע את הפינה שתוכננה לערב כ"ט בתמוז, יום השנה השמונים למותו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה מנהיג, מדינאי, פוליטיקאי. הוא ייסד והנהיג את הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, היה ראש בית"ר, ראש ההסתדרות הציונית החדשה ומצביא האצ"ל והוא אחד המנהיגים הבולטים והמשמעותיים בתולדות הציונות.

לצד העשיה הציבורית שלו, הוא גם היה אמן – עיתונאי, משורר, סופר, מחזאי ומתרגם. הוא כתב מסות של הגות מדינית וחברתית ושירים פוליטיים, אך גם יצירה ספרותית לירית, לא פוליטית. כך, למשל, בשני הרומנים שכתב, "שמשון" ו"חמשתם" ושירים ותרגומים רבים.

הפעם נעסוק בז'בוטינסקי המתרגם. ז'בוטינסקי שלט בשפות רבות ויצר בשפות רבות ואף תרגם משפות שונות לשפות אחרות. אחד המשוררים שז'בוטינסקי תרגם משיריו היה המשורר והסופר האמריקאי אֶדְגָר אֶלֶן פּוֹ. הוא תרגם, בין השאר, את יצירתו הגדולה ביותר של אלן פו, הפואמה "העורב" ואת שירו האחרון, שכתב ב-1849, ערב מותו מאלכוהוליזם בגיל ארבעים – "אנבל-לי".

ז'בוטינסקי, שנולד יותר משלושים שנה אחרי מותו של אלן פו, התאהב בשירתו ותרגם ממנה לעברית. אנו נשמיע היום את "אנבל-לי", בלחנו של יוחנן זראי ובביצועו של יוסי בנאי.

השיר הוא בלדה טרגית המתארת באופן אגדי את אהבתו של המשורר לאנבל-לי. עוד בילדותם הם התאהבו זה בזה. אהבתם הייתה עזה כל כך, שגרמה לקנאה של השרפים, שהחליטו להעניש אותם. אנבל-לי מתה מדלקת ריאות, והמשורר בטוח שהיא לקתה במחלה בשל רוח שהחדירו לגופה השרפים. לאחר מותה, המשפחה לקחה ממנו את גופתה וקברה אותה ליד הים. המשורר ממשיך לאהוב אותה גם אחרי מותה והוא משוכנע שגם אהבתה אליו נמשכת גם אחרי מותה. בכל לילה הוא שוכב ליד קברה, צופה בכוכבים ורואה בהם את עיניה הנוצצות אליו. וגם אם אנבל-לי בגופה נלקחה ממנו, הוא בטוח שאין אף שרף או שטן או סער בים ערפלי, שיוכל לקרוע או לגרוע את האהבה שבינו לבין אנבל-לי.

על פי הפרשנות, השיר נכתב על אשתו ובת דודו של פו, וירג'יניה, שנישאה לו בגיל 13, כשהוא היה בן 26, ומתה משחפת בטרם מלאו לה עשרים. הוא מציג את אהבתם כאהבה שמימית, שגרמה לאלים לראות בה חטא ההיבריס, הגאווה של בני אדם שרואים את עצמם, ובמקרה זה את אהבתם, כעליונה על האלים, ולכן הענישו אותם. את השיר הוא הרחיק מדמותו בכך ששיווה לו אופי אגדתי, כבר במשפט הפתיחה המספר שזה היה לפנים, לפני שנים.

כאמור, היה זה השיר האחרון שכתב אדגר אלן פו לפני מותו הטרגי. השיר התפרסם לאחר מותו, כחלק מהספד שנכתב עליו בעיתון הניו-יורקי "דיילי טריביון".

ז'בוטינסקי תרגם את השיר ב-1919 ופרסם אותו ב"הארץ". התרגום נאמן למקור, לאווירה האגדית, לחרוז ולמשקל ולשפה הגבוהה. אולם בעוד בשיר המקורי מקום התרחשותה של האגדה אינו ידוע, ז'בוטינסקי הציב אותה במקום ספציפי, אך מקום שאינו קיים, ליד ים שהוא כינה אותו ים עַרְפַּלִי. שינוי נוסף – במקור אלן פו כתב ששם דרה ילדה שאת שמע אולי תדע, ואילו ז'בוטינסקי שינה זאת ל"את שמה לא תדע".

הביצוע המקורי של השיר הוא של יוסי בנאי. ביצעו אותו גם שלמה ארצי, מיכה שטרית ויובל בנאי. אך הביצוע האהוב עליי ביותר, שהוא גם המזוהה ביותר עם השיר, הוא הביצוע המקורי של יוסי בנאי, שלו נאזין עתה.

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים,

בְּמַלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵּדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

 

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלְדָּה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי;

אַך יָדַעְנוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי

וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,

וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

 

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי –

רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים

מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי

וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִּנְוֵה שְׂרָפִים –

לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;

הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

 

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם

שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי

וְרָבָּה חָכְמָתָם מִשִׂכלִי;

וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,

וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,

שֶׁיִקְרַע אוֹ יִגְרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב

בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

 

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם

שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;

לִי רוֹמֵז כֹּל כּוֹכָב בְּקַרְנָיו –עֵינָיו

כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;

אַךְ בְּלֵיל אֲפֵלָה –עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,

וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה

בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –

הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

 

צרור הערות 24.6.20  

* רשות הדיבור לעובדות – בצרור ההערות הקודם כתבתי על ההיסטוריה המשופצת שמציג יוסי ביילין, כדי להימנע מאמירת מילה קטנה אבל גדולה שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: "טעיתי". ההיסטוריה המשופצת, שבה הוא משקר לעצמו, מאפשרת לו לדבוק בדרכו הכושלת. בין השאר התייחסתי לטענתו שפיגועי הטרור בעקבות הסכם אוסלו לא היו אלא תגובה לטבח במערכת המכפלה.

בתגובה לדבריי וכהדהוד להם, שלח לי הקורא שמעון פדידה טבלה של פיגועי הטרור בין הסכם אוסלו לטבח. ניתן לעובדות לדבר:

20.8.93: חתימה סודית על הסכם אוסלו, שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן).

13.9.93: חתימת הסכם אוסלו א' במדשאות הבית הלבן, עם קלינטון, רבין וערפאת.

24.9.93: נרצח יגאל וקנין ליד ביתו בבצרה.

9.9.93: דרור פורר וערן בחר נרצחים בוואדי קלט.

24.10.93: חטיפה ורצח ברצועת עזה של שני חיילי מילואים, אהוד רוט ואילן לוי.

29.10.93: חטיפה ורצח ליד רמאללה של חיים מזרחי, ושריפת גופתו.

7.11.93: רצח ליד חברון של אפרים איובי.

9.11.93: רצח סלמן אל הוואשלה, בדואי ישראלי.

17.11.93: רצח החייל חיים דרינה בנחל עוז.

24.11.93: מוריס (משה) אדרי, בן 65, נרצח בנתניה.

1.12.93: שלווה אוזנה, בת 23, ויצחק ויינשטוק, בן 19, נרצחים ליד רמאללה.

5.12.93: דוד משרתי נרצח בחולון.

6.12.93: מרדכי לפיד ובנו שלום לפיד, בן 19, נרצחים ליד חברון.

22.12.93: אליהו לווין ומאיר מנדלוביץ' נרצחים ליד רמאללה.

23.12.93: אנטולי קוליסנקוב, נרצח באשדוד.

24.12.93: סא"ל מאיר מינץ נהרג במארב בעזה.

29.12.93: יובל גולן נדקר בפיגוע ליד חברון, ב-17.2.94 מת מפצעיו.

31.12.93: חיים וייצמן ודוד ביזי נרצחים ברמלה.

12.1.94: משה בקר נרצח בראשון לציון.

14.1.94: גריגוב איבאנוב נרצח בצומת ארז.

9.2.94: אילן סודרי, נהג מונית, נחטף ונרצח. שי שוקר, בן 22 מהרצליה, נרצח בטירה.

10.2.94: נפתלי שחר נרצח ליד קיבוץ נען.

13.2.94: נועם כהן, 28, נרצח ממארב.

19.2.94: ציפורה ששון נרצחת בכביש שומרון.

25.2.94: סאם איזנשטדט, בן 80, נרצח בגרזן בכפר סבא.

25.2.94 הטבח במערת המכפלה. 29 נרצחים.

כמובן שעל כל פיגוע קטלני, היו עוד פיגועים רבים ללא אבדות בנשק והרבה יותר ניסיונות לפיגוע. הדברים מדברים בעד עצמם ותודה לשמעון פדידה. אוסיף ואזכיר שליבת הסכם אוסלו הייתה הכרה באש"ף תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין (פרס: "תמו מאה שנות טרור"). ישראל הכירה באש"ף והמאבק המזוין התעצם. ישראל נסוגה מעזה ויריחו והטרור גבר. ישראל נסוגה משאר הערים והטרור נסק. ישראל הציעה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד מדינה פלשתינאית על כל השטח (עם תיקוני גבול קלים וכפיצוי עליהם נסיגה מאזורים בנגב) והטרור הגיע לשיא שלא היה כמותו בכל שנות הסכסוך.

גם ללא קשר למספר הרב של פיגועי הטרור הרצחניים לפני הטבח, כמובן שהצגת הטבח כסיבה למאות פיגועים ובהם 150 פיגועי התאבדות בהם נרצחו יותר מאלף ישראלים כנקמה על הטבח היא עלבון לאינטליגנציה.

אגב, גם הטענה שהפטנט של פיגועי התאבדות נוצר בעקבות הטבח במערת המכפלה -שקרית. עשרה חודשים לפני הטבח (עוד לפני הסכם אוסלו) בוצע פיגוע התאבדות בצומת בקעות, ועוד לפני כן חיזבאללה ביצע פיגועי התאבדות בלבנון.

פיגועי ההתאבדות לא ביטאו יאוש אלא תקווה. הם באו מתוך תחושה של הפלשתינאים שהם עלו על הגל של הכרעת ישראל באמצעות זריעת פחד ודמורליזציה ברחובותיה, מיטוט חוסנה וכושר עמידתה. כל פיגוע התאבדות הפך מודל לחיקוי לעוד מתאבדים בדרך לניצחון. הפסקת פיגועי ההתאבדות מעידה על יאוש. אין טעם להתאבד. כמובן שהגורם המרכזי לירידה התלולה והדרמטית בטרור היה מבצע "חומת מגן" והחזרת השליטה הביטחונית הישראלית על שטחי הרש"פ והעובדה שצה"ל והשב"כ מגיעים לבתיהם של המחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם לפני שהם מספיקים להוציא לפועל את הפיגועים. כל מעצר כזה, שתוכלו לקרוא עליו ב"הארץ" כ"חטיפת נערים פלשתינאים ממיטתם" היא צעד מסכל ומציל חיים. לכך נוספת התרומה של גדר ההפרדה (שגדעון לוי קורא להרוס אותה). גם התיאום הביטחוני עם הרש"פ, שגם לו יש תועלת מסוימת, הוא תוצאת השליטה הביטחונית הכוללת של ישראל ובעיקר ההבנה של אבו-מאזן שללא ישראל גורלו וגורל פת"ח ביו"ש יהיה כגורלם בעזה לפני 13 שנים.

* מסך של חול – ב-1959 פרסם יגאל אלון את ספרו "מסך של חול", שהוא אולי הספר החשוב ביותר בתולדות המחשבה המדינית והביטחונית בישראל. ספר המציג אסטרטגיה כוללת של ביטחון לאומי, על כל המרכיבים הצבאיים, הטריטוריאליים, המדיניים (מעמדה הבינלאומי של ישראל) התרבותיים, המשטריים (כוחה של הדמוקרטיה), הכלכליים, החברתיים והחינוכיים הבונים את הביטחון הלאומי. חלק מן הדברים שכתב לפני 61 שנים כבר אינם רלוונטיים בימינו. למשל, הוא התייחס לישראל כאל מדינה עניה מאוד, והיום המצב שונה, כמובן. אבל ברובם הגדול, הדברים נותרו אמתיים ורלוונטיים עד היום.

אתן דוגמה – אלון הזהיר מפני הפנטזיה על פיה ניתן לבסס את ביטחונה של ישראל על הכוח הגרעיני בלבד, כיוון שהסתמכות כזו הינה הרת אסון ועלולה להמיט אסון על ישראל ועל המזה"ת כולו, אם לא תישאר בגדר הרתעה ונשק יום הדין, ולכן על ישראל להבטיח את עוצמתה הקונבנציונלית וגבולות בני הגנה.

אלון עיצב והציג בספר את המתווה האסטרטגי שאומץ והביא לנו את הניצחון במלחמת ששת הימים – התקפת נגד מקדימה והעתקת המהלך הצבאי במהירות לשטח האויב, תוך חתירה להכרעה מהירה.

הוא גם חזה, כבר לפני ששה עשורים, את המציאות שאנו מצויים בה של טשטוש ההבדל בין חזית לעורף. "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף", הוא כותב. "עם פיתוח חיל האוויר והטילים לסוגיהם, הארטילריה ארוכת הטווח וכושר הניידות והשריון, עם התרחבות האפשרויות של נחיתת גייסות מהים וצניחתם מהאוויר, ובייחוד עם ביטול ההבחנה העקרונית בין לוחמים ובלתי לוחמים וההתעלמות המכוונת ממקומות פרוזים, נעשים כל האזרחים של הצדדים הלוחמים ל'מטרות צבאיות' ולמעוניינים ישירים ואישיים לא רק בתוצאות המלחמה הצבאיות והמדיניות, אלא גם במהלכה ובהשפעתה הבלתי אמצעית על חיי יום־יום".

אלון חזה בספרו את ההכרח בשחרור הגולן. "בגבול זה", הוא כתב, "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים אותה לא רק חזה בדייקנות אלא עיצב את התורה שהביאה לניצחון הגדול, הוציא אלון מהדורה שניה של הספר, אליה הוא הוסיף מסה שכותרתה "ניצחון והיערכות" ובה הציג את לקחי המלחמה, שאותה הגדיר השלמת מלחמת השחרור והציג את תפיסתו האסטרטגית שעמדה בבסיס תכנית אלון.

ב-2012 הוציאה לאור הוצאת "דרור לנפש", ההוצאה לאור של תנועת דרור-ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, מהדורה חדשה של "מסך של חול". מלאכת הוצאת הספרים של ההוצאה, כולל ספר זה, נעשתה בהתנדבות מלאה של פעילי דרור ישראל. הם ראויים על כך להוקרה ולשבח, אך עבודתם לא הייתה מקצועית דיה, והספר היה זרוע לאורכו ולרחובו שגיאות הקלדה והגהה מביכות.

וכעת יצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ודרור לנפש מהדורה חדשה. אף שלא ראיתי את הספר, אני בטוח שהליקויים תוקנו. אגב, הספר במהדורה הזו הוא בן 320 ע' לעומת 440 במהדורה הקודמת, ואיני יודע האם הושמטה ממנו ההקדמה המרתקת שכתבו עורכי הספר במהדורה הקודמת אורי בר אילן, טל מוסקונה וחי בדרה מתנועת דרור-ישראל, או שהצמצום נובע מסיבות טכניות כמו גודל הפונט וכד'.

על המהדורה החדשה נודע לי ממאמר ביקורת של יוסי מלמן ב"הארץ ספרים". מהכותרת "אבי רעיון הסיפוח" והפתיחה "על רקע חרחורי סיפוח מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו והימין הישראלי", ציפיתי למאמר לעומתי וקטלני על הספר. לשמחתי, היה המאמר הוגן ומטיב להביא לקורא סקירה מהימנה על הספר. מלמן משבח מאוד את הספר ואת כותבו, בביטויים כמו "בחדות שרואה למרחוק וצופה פני עתיד" ועוד. מלמן כותב, בצדק, שאלון היה הוגה דעות פורה אך לא פוליטיקאי מוצלח. לכן, הוא לא הגיע לתפקידים שלא היה ראוי להם ממנו – הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. אלון נפטר במפתיע מדום לב, בגיל 61, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין פרס על הנהגת מפלגת העבודה. מלמן סבור שסיכוייו להיבחר היו טובים. אני מתקשה להאמין שבבחירות, שעוד התקיימו במרכז המפלגה, הוא היה גובר על פרס, בעל השליטה המוחלטת במנגנון.

מלמן צודק כאשר הוא מכנה את אלון "אבי רעיון הסיפוח". אלון הציע להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, צפון ים המלח והר חברון (לא כולל העיר חברון) כבר ביוני 1967, לצד החלת הריבונות על ירושלים המאוחדת (את בית השרד שלו הוא קבע ברובע היהודי המשוחרר בירושלים). ביולי הוא הציע לראשונה להחיל את הריבונות על הגולן, עמדה שדבק בה עד יומו האחרון. הוא היה שותף פעיל במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן להחלת הריבונות, אך נפטר שנה וחצי לפני התגשמות חלומו.

מלמן כותב בצדק שאלון הוא אבי ההתיישבות בשטחים ואבי התפיסה שבמידה רבה הוגשמה לאורך השנים, עד היום. ואכן, תכנית טראמפ היא בהחלט וריאציה על תכנית אלון, שהוצגה כבר ביולי 1967, בראיה מרחיקת ראות. אלון, איש הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה שדגלו בשלמות הארץ, שבעצמו חינך על הרעיון הזה, היה הראשון שהציע פשרה טריטוריאלית, מיד אחרי המלחמה, כשהבין שבניגוד למלחמת השחרור הפעם הערבים נשארו בשטח ששוחרר, ולכן חלקים מיהודה ושומרון מהווים מוקש דמוגרפי שאין מנוס מוויתור עליו. הוא הציע את תכנית אלון המפרידה בין האזורים הצפופים בפלשתינאים, שבהם הציע להקים אוטונומיה פלשתינאית ולאחר מכן שינה את טעמו והציע להעביר אותם לירדן במסגרת חוזה שלום על בסיס פשרה טריטוריאלית. אך הוא דגל בריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי, גוש עציון, צפון ים המלח, מדבר יהודה, המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון וירושלים רבתי. הוא דגל בהתיישבות ישראלית באותם אזורים, שתהפוך את ריבונותנו עליהם לבתי הפיכה.

כאשר הציע אלון את הפשרה הטריטוריאלית כעסו עליו תלמידי טבנקין בקיבוץ המאוחד, שדבקו בדרך שלמות הארץ. אלון נהג להשיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". הדבר מזכיר את המאבק של הקיצונים ביש"ע נגד תכנית הריבונות, כי הם רואים בה תכנית חלוקה. גם להם, ההולכים עם הראש בקיר, אפשר לומר: "עוד תתגעגעו לתכנית טראמפ".

* אקיבוש – בערך "הכיבוש הישראלי" בוויקיפדיה, אני מצוטט מתוך המאמר שבו המצאתי את הביטוי "אקיבוש".

כך נכתב בערך בוויקיפדיה: "אל מול המשתמשים במונח 'הכיבוש' כדי להניע נסיגה מהשטחים, ומייחסים לכיבוש רבות מבעיותיה של מדינת ישראל, יש המשתמשים בצורה המשובשת 'אקיבוש', שבאה להגחיך את השימוש ב'הכיבוש' כגורם כביכול לבעיות רבות ומגוונות. צורה זו שגורה בפי הציבור המתנגד למרכזיות 'הכיבוש' בשיח של השמאל הישראלי. למשל, אורי הייטנר כתב ב-2011: 'אקיבוש, אני כותב, ולא 'הכיבוש', כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשיה' ".

* ההידרדרות נמשכת – יאיר לפיד הצביע בעד הצעת אי אמון לממשלה של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, שבה כונתה ממשלת ישראל "ממשלת האפרטהייד". השנאה מעבירה אותו על דעתו.

* לנתץ את פסל בן גוריון – אני נתקל ביותר ויותר ביטויי קנאה במהומות בארה"ב וניסיונות להעתיק אותן לישראל. על מה? כבר ימצאו. העיקר – יאללה בלגן אנרכיסטי. בציבור הערבי נשמעים איומים לפרוע במדינה בשל האלימות בתוכם, שמי שאשמה בה היא כמובן הממשלה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת: "לא יהיה שקט וביטחון בתל אביב כאשר אין שקט וביטחון ביישובים הערביים. אם צריך נשתק ונסגור את המדינה". לא חשבון נפש כלשהו על הנורמות, הערכים, התרבות והחינוך בתוך המגזר; לא ביקורת עצמית על היחס למדינת ישראל ולמשטרת ישראל, על האלימות המופעלת כלפי המשטרה כשהיא באה לאכוף את החוק ביישובים במגזר, בעידוד והסתה של הח"כים. מה שחשוב הוא לתפוס טרמפ על האלימות והרצח בתוך המגזר כדי לשתק ולסגור את המדינה, וכדי שבכל העולם יראו שגם בישראל מתקיים גל אנרכיסטי. שיטור יתר? שיטור חסר? מה זה חשוב. העיקר ש"נשתק ונסגור את המדינה".

גדעון לוי, למשל, מתקנא בניתוץ פסלי קולומבוס וצ'רצ'יל ורוצה להעתיק את הברבריות הזאת לישראל. הוא עורג על "גל מחאה נוטע תקווה" כמו בארה"ב ומפרט: "דמיינו את ניתוץ הסמלים של מחוללי העוולות הללו, מהשלטים על לשכות ההגירה ועד שלטי הרחובות והאנדרטות שמאדירות את מי שאחראים לעוולות בעברה של המדינה; דמיינו עצרות מחאה המוניות, לא של סקטור כזה או אחר למען עצמו, אלא של הרוב למען המדוכאים ביותר. תארו לעצמכם רבבות ישראלים מפגינים בעד הריסת הגדר [הכוונה לגדר ההפרדה, שעליה מרחיב לוי במאמר זה ובכתבה גדולה ביום שישי שעבר א.ה.] ואזרוח מבקשי המקלט. דמיינו".

ולמה "הריסת הגדר"? הגדר היא סמל לבלימת "גל מחאה נוטע תקווה" – מתקפת הטרור הרצחנית, גל פיגועי ההתאבדות נוטע התקווה, רצח למעלה מאלף ישראלים שבעטיו ישראל יצאה למבצע "חומת מגן", החזירה את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ והציבה את הגדר. הריסת הגדר תאפשר, למשל, "צעדות שיבה" המוניות ו"נוטעות תקווה" ללא מפריע לגוש דן. והן תאפשרנה חזרה נוטעת תקווה למתקפות הטרור.

* המטיף האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה. ההברקה החדשה שלו – הוא מפיץ עלילת דם, על פיה משטרת ישראל אימנה את שוטרי ארה"ב בטכניקת החניקה שבה נרצח ג'ורג' פלויד. לטענת המטיף האנטישמי, זו שיטה מקובלת בישראל ל"רצח פלשתינאים". משטרת ישראל, טוען המטיף האנטישמי, שלחה מומחים לארה"ב כדי ללמד את השוטרים איך לרצוח שחורים.

את מה שאני מאחל לו, כנראה שאסור לכתוב.

* ליברליזציה – באולפן שישי בערוץ 12 שודרה כתבה במלאת חמישים שנה ל"שיר לשלום". עסקו בה, בין השאר, בקריאות להחרים את התכנית ואף את להקת הנח"ל ולאסור את השמעתו ברדיו.

זה נשמע היום בלתי נתפס. מה שמוכיח עד כמה חסרת שחר הטענה על ה"פשיזציה" וה"מזכיר תהליכימיזציה" ושאר ההבלים שמקושקשים כאן בנדון. מדינת ישראל היום ליברלית לאין ערוך יותר מכפי שהייתה לפני חמישים שנה, כפי שאז היא הייתה ליברלית יותר משהייתה לפני שישים שנה (כשמשרד החינוך והתרבות אסר על ביקור הביטלס בישראל פן ישחיתו את הנוער) וכמובן מכפי שהייתה לפני שבעים שנה. התהליך המתמיד הוא ליברליזציה של המדינה.

* הבלתי רשמיים – צפיתי בסרט "הבלתי רשמיים", שהוקרן אמש באורטל. סרט מעולה עם משחק מצוין.

זהו סרט עלילתי, המספר את סיפור הקמתה של ש"ס; התארגנות מקומית בבחירות לעיריית ירושלים ב-1983, שבעקבות הצלחתה המטאורית הפכה למפלגה ארצית שרצה לכנסת.

הסרט מספר את סיפורו של יעקב כהן (הדמות היחידה שמוצגת בשמה האמתי) – יהודי מזרחי חרדי פשוט, בעל בית דפוס, שחלם ויזם והקים את המפלגה ונזרק ממנה ברגע שהגיעו העסקנים והיא הפכה למפלגה של ממש.

הסרט מציג את ש"ס שקמה כתנועה חברתית עממית שצמחה מתוך מחאה אמתית, צודקת מאין כמותה, נגד האפליה והדיכוי של בני עדות המזרח מצד הממסד החרדי האשכנזי. והוא מציג איך במהירות שיא הושחתה והסתאבה. רואים בסרט את זרעי השחיתות והשוחד כבר בראשית דרכה של ש"ס.

השחקן הראשי הוא שולי רנד המגלם את יעקב כהן. יואב לוי מגלם את יגאל וקנין (בן דמותו של ח"כ לשעבר ניסים זאב), השחקן יעקב כהן מגלם את הרב משה (בן דמותו של ח"כ לשעבר שלמה דיין) וגולן אזולאי מגלם את הרב טולדנו, בן דמותו של הרב יצחק פרץ, השר לשעבר.

הסצנה הדרמטית בסרט היא זו שבה יעקב כהן (שולי רנד) מוציא מכיסו את מעטפת השוחד ודוחף אותה חזרה לכיסו של יגאל וקנין; הרגע שבו הוא אמנם נזרק מהפוליטיקה, אך נשאר אדם נקי. מצד שני, העובדה שהסכים לפני כן לקבל את השוחד ולא עמד בפיתוי, מצביעה על המקום אליו מן הסתם היה מידרדר אילו נשאר.

אני ממליץ על הסרט בחום.

* זאב זאב – הלך לעולמו חתן פרס ישראל, פרופ' למדע המדינה זאב שטרנהל.

שטרנהל לא הסתגר באקדמיה ובמחקר, אלא היה מעורב פוליטי ופובליציסט. כתיבתו הפובליציסטית התמקדה במנטרה אחת: ישראל היא בדרך לפשיזם. לפני חמישים שנה הוא כתב שישראל או-טו-טו פשיסטית. לפני ארבעים שנה ושלושים ועשרים ועד ימיו האחרונים הוא הזהיר שהפשיזם מסתתר מעבר לפינה.

מה הפלא שאזהרותיו של זאב התקבלו כאזהרות "זאב זאב".

* משמעת עצמית – אחד הדברים שאפיינו את החברה הישראלית בחודשיים הראשונים של הקורונה, בימי הסגר, הוא משמעת עצמית למופת. התנהגות הציבור הייתה מרכיב משמעותי בהצלחה בהתמודדות עם המגפה.

מה השתבש? למה כעת הציבור נוהג אחרת?

הסיבה הראשונה לכך היא משך הזמן. אדם וחברה יכולים לנהוג בניגוד לטבעם ולדרכם תקופה מסוימת, אך מתקשים להתמיד בכך לאורך זמן.

הסיבה השניה היא התחום האפור. כאשר היינו במצב חירום של ממש, אנשים התנהגו כבשעת חירום, במשמעת המאפיינת מצב חירום. הרבה יותר קשה לשמור על מתח משמעתי כזה, בתקופה אפורה, של "שגרת קורונה", כאשר אנו בתהליכי יציאה ושחרור המשק.

הסיבה השלישית היא העדר דוגמה אישית של ההנהגה, החל מסדר פסח בבתי הנשיא ורוה"מ ועד השרים חוטובלי וניסנקורן בישיבת הממשלה האחרונה.

בעיית הדוגמה האישית היא מהותית, אך לא בכדי הצבתי אותה במקום השלישי. כי עם כל הכבוד לצורך בדוגמה אישית של ההנהגה, אל לנו להסיר מיליגרם מן האחריות מעצמנו, האזרחים. לא הכל זה המדינה, לא הכל זה הממשלה, לא הכל זה הממסד. האחריות האישית של הפרט – כלפי עצמו, כלפי משפחתו, כלפי סביבתו, כלפי קהילתו, כלפי המדינה אינה צריכה להיות מותנית בהנהגה. גילוי משמעת עצמית בהקפדה על כללי הקורונה מבטאת אחריות, סולידריות וערבות הדדית, והיא חיונית ליכולת שלנו להתמודד בהצלחה עם המגפה עד בוא החיסון.

* רשום מהיר – בדואר ישראל יש שירות חיוני ביותר שנקרא דואר רשום מהיר. עלות משלוח היא 18 ₪ והדואר מתחייב שלמחרת המשלוח יגיע למענו. ב-15 ביוני שלחתי מסמך בדואר רשום מהיר. שמונה ימים אחרי, המסמך טרם הגיע ליעדו. כבר כמה ימים אני בדיבור עם בירור תלונות בדואר, והתשובה שאני מקבל היא שהם מבררים את הנושא. לפחות ייאמר לזכותם שהם עקביים בתשובה.

* אין לו חסינות – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אלוהים מורה למשה ליטול את מקלו, להקהיל את העם ויחד עם אהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה נוטל את מקלו, מקהיל את העם ומכה פעמיים במקלו בסלע, והנה יוצאים המים. ומיד לאחר מכן מקבלים משה ואהרון מאלוהים את הבשורה המרה, שלא ייכנסו לארץ ישראל. ההודעה סתומה ותמוהה. לא ברור מה רוצה אלוהים מחייהם של משה ואהרון ועל מה הוא מעניש אותם, עונש כבד כל כך.

מה הוא כבר עשה, שהוא נענש בצורה קשה כל כך? איך מנהיג שעמד בצורה מעוררת התפעלות וכבוד, בארבעים שנות מבחן קשה של הנהגת עם עבדים קשה עורף, נענש בעונש כה חמור? על מה ולמה?

הסמיכות של ההודעה לפרשת הוצאת המים, והפסוק הבא המדבר על "מי מריבה", הביאה את המפרשים למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע, והוא הכה בו. ביג דיל. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם – כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן. זה המסר של הפרשה לימינו.

משהו רע, חולה, קורה בחברה שלנו, אם איבדנו את התובנה הזו והחליפה אותה התפיסה שלמנהיג מותר הכל. כאשר האנס הסדרתי משה קצב נכנס לכלא היו קריאות לחון אותו כי את העונש הכבד שלו הוא כבר קיבל בעצם הפרסום והנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש כבד דיו וכו' במקום שאיגרא תחייב אותו יותר. כאשר באחת הערכאות אהוד אולמרט הורשע בחלק מן העבירות אך זוכה באחרות, הכותרות בחלק מהעיתונים היו "זיכוי אולמרט", כאילו הרשעה של ראש ממשלה היא דבר טבעי ולא משמעותי ומה שחשוב הוא שהוא זוכה ממשהו. שיא השיאים, או ליתר דיוק שפל השפלים, הוא פולחן האישיות לנתניהו שבו מעריציו באמת מאמינים שהכל מותר לו, ואנשים מצהירים שהם בעצמם היו מזרימים לו סיגרים ושמפניות, ורודפים את החוקרים / פרקליטים / שופטים על כך שהעזו לחקור ולהגיש נגדו כתב אישום והנורא מכל הם ניסיונות החקיקה המושחתת שנועדה להעמיד אותו מעל החוק.

* השלכה – בפסיכואנליזה, השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

אהוד היקר, בתוך חסיד שוטה של נתניהו, אתה משליך חסידות שוטה על אחרים. כך אתה משום מה מגדיר אותי כמי שהיה חסיד שוטה של יעלון ושל גנץ.

יתכן שאני שוטה, אבל לבטח שאיני חסיד שוטה, כיוון שכדי להיות חסיד שוטה צריך להיות חסיד, ואילו אין דבר שזר לי יותר ומעורר בי יותר סלידה, מהרעיון של להיות חסיד של פוליטיקאי. מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה חסיד של מנהיג, גם לא של מנהיג שאני תומך בו. גם כשתמכתי ביעלון מתחתי עליו לא פעם ביקורת, הן בתוך תל"ם והן ביקורת פומבית, כולל מעל במה זו. וברגע שהוא סטה מן הדרך שבעטיה הצטרפתי לתל"ם – בו ביום עזבתי בקלות את תל"ם ואת יעלון (אף על פי שגם היום, כשאיני תומך בו, אני מעריך אותו מאוד). ואם כך נהגתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי מעלה על דעתי לתמוך במנהיג גם כשמתברר שהוא שרלטן, שקרן, מושחת ומשחית, כמו השרלטן שאתה סוגד לו, כחסיד שוטה בפולחן האישיות שלו. ולגבי גנץ – אף פעם לא ראיתי בו את המנהיג שלי. תמכתי ברשימה שהוא עמד בראשה כיוון שתל"ם הייתה חלק ממנה. כמובן שהעדפתי אותו אז כפי שאני מעדיף אותו היום על נתניהו. האמת היא שהתחלתי להעריך את גנץ רק כאשר קיבל את ההחלטה המנהיגותית האמיצה, הקשה, להעדיף את האינטרס הלאומי על כל אינטרס אחר ולהקים ממשלת אחדות גם במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. בכך הוא הציל את מדינת ישראל מסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה ומהידרדרות לאנרכיה. אין זה אומר שמעתה עליי לתמוך בעמדותיו המדיניות ולהצדיק כל צעד שלו. בנושא הריבונות, אני מתנגד לדרכו (לפחות כפי שהיא מוצגת בתקשורת), והבעתי זאת בצרור הקודם (אם כי אני מקווה שהוא יתעשת ויתמוך בריבונות).

אגב, כלל איני משתייך לכחול לבן, אלא לדרך ארץ, שתומכת בהחלת הריבונות. יועז הנדל הודיע שיצביע בעדה בממשלה, ויועז וצביקה האוזר יתמכו בה בכנסת. זאת, אם נתניהו לא יחטוף רגליים קרות, ואכן יביא להצבעה את החלת הריבונות.

ובאשר ליועז הנדל, לא יכולתי שלא לגחך על דברי ההבל והבורות של נעמן כהן. והעובדה שהוא בוחר לצטט את ההשמצות השקריות שבדה מלבו התועמלן הנחות שמעון ריקלין, אינה מעידה על שיקול דעת של אדם נורמטיבי.

והערה אחרונה – מעולם לא השמצתי את נתניהו. רק אמרתי את האמת על אודותיו.

* הגנה על התזה – בשלושת החודשים האחרונים, הזום היה לחלק משגרת חיי – ישיבות, פגישות, ראיונות קליטה, שיעורי פרשת השבוע והרצאות. מה שלא ציפיתי, הוא שגם את ההגנה על התזה אעשה בזום. אמנם זה חסך לי נסיעה מאורטל לשדה בוקר וחזרה, אך אני מודה שהייתי מעדיף שההגנה תהיה פנים אל פנים. אבל אין לי מה להתלונן, כי הציון שקיבלתי הוא 96 (והוא ישוקלל בכ-10% מהציון על התזה), וכן קיבלתי מחמאות רבות על המחקר, על כך שהוא פורץ דרך וניתן לצאת ממנו להמשך מחקר בכיוונים שונים.

התזה שלי היא בנושא "תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". אחרי שאקבל את הציון הסופי (ואראה אם עליי להכניס תיקונים שונים) אשמח לשלוח את העבודה למעוניינים ואכתוב על המחקר ומסקנותיו.

* ביד הלשון

לענה –הפינה הקודמת הוקדשה לביטוי "ינעל העולם" והסברתי שזהו שיבוש של "ילען" שפירושו בערבית – יקולל.

יש הקושרים למושג ילען את שיח הלענה. הלענה היא צמח ממשפחת המורכבים, שידועה בטעמה המריר והיא הפכה ביטוי לדברים מרים ורעים. "מר כלענה". הרמב"ן כתב שהלענה היא מלשון עינוי, כי האוכל אותה מתענה.

הלענה מופיעה בתנ"ך ובספרות חז"ל. "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט יז), וביאר רש"י: "שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם".

”לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ"“ (ירמיהו ט, יד).

”כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה – לְלַעֲנָה“ (עמוס ו, יב).

הלענה מופיעה גם בתלמוד, במדרש שיר השירים רבה ועוד.

פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, המתמחה בתולדות הטבע בעת העתיקה ובזיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל מציע קשר פילולוגי בין הלענה ושורש הפועל הערבי "לען" שמשמעותו קילל שהרי הלענה היא מין קללה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.6.20  

* העיקרון הדמוגרפי – במפת הריבונות המתגבשת, נכון להציב את ההיבט הדמוגרפי כאחד הפרמטרים המרכזיים. העיקרון צריך להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בריבונות ישראל. מינימום ערבים בריבונות ישראל.

זה העיקרון שעמד מאחורי תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, מורשתו המדינית של רבין, תכנית הדרך השלישית וזה גם העיקרון המרכזי במפת תכנית טראמפ.

מן הראוי שהחלת הריבונות תהיה באוריינטציה של עיצוב מפת הקבע של מדינת ישראל, המבוססת על פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה שטחי ארץ ישראל הנחוצים לביטחון המדינה ואינם מסכנים את זהותה ודמותה כמדינה יהודית דמוקרטית יהיו בריבונות ישראל. שטחי ארץ ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ומסכנים את זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לא יהיו בריבונות ישראל. אזורים אלה יהיו בשליטת הרש"פ במטרה שבבוא היום ישתייכו למדינת ירדנית פלשתינאים החיה בשלום לצד ישראל.

"לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר. לוותר על מה שאי אפשר לא לוותר". הציטוט הזה של הסופר והפובליציסט בנימין גלאי (ג. בנימין) היה המוטו של התכנית המדינית של "הדרך השלישית" באמצע שנות ה-90. התכנית התבססה על תכנית אלון מעודכנת על פי המציאות ההתיישבותית שהשתנתה מאז ימיו של אלון. כמו בתכנית אלון, הבסיס של תכנית זו היה זכותנו על כל חלקי ארץ ישראל, זכותנו לריבונות והתיישבות בחבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת, ההכרח בגבולות בני הגנה לישראל ובראש ובראשונה שליטה בבקעת הירדן רבתי, כולל המדרונות המזרחיים של יהודה ושומרון ובשמירת גושי היישובים ביו"ש (אז היה מדובר גם על גוש קטיף) בידינו. ולצד אלה, הבנה שאי אפשר להיות מדינה יהודית דמוקרטית לאורך זמן, ללא רוב יהודי מוצק לדורות, ולכן אין ברירה אלא לסגת מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

על העיקרון הזה ניתן לגבש קונצנזוס לאומי רחב ותמיכה אמריקאית.

איני מאמין שניתן לקיים מדינה פלשתינאית נוספת בין ישראל לירדן, גם לא על כל שטחי יו"ש ובטח לא על חלק מהם. חייבים לצאת מהקופסה שבין הירדן והים, לפשרה טריטוריאלית בין ישראל למדינה ירדנית פלשתינאית, בגבולות המבוססים על עקרונות תכנית טראמפ. נכון להיום אין לכך היתכנות (היום אין היתכנות לשום הסדר וכבר ראינו שהפלשתינאים דחו תכניות לנסיגה מלאה), אך זאת הדרך לפתרון עתידי של שלום.

אין לקבל את תכנית טראמפ כמקשה אחת, כיוון שיש בה מרכיב הרסני – "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כ"פיצוי" על החלת ריבונותנו בחלק מן השטחים. את הרעיון הזה יש לדחות. אולם תכנית טראמפ, בשינויים מסוימים, צריכה להיות הבסיס לפשרה ביהודה ושומרון.

אני מתנגד להחלת ריבונות על יישובים מבודדים שיהיו מובלעות בשטח הפלשתינאי. חלק מאותם יישובים צריכים להיות בצד הישראלי, ולשם כך יש לעדכן את המפה. ואלה שלא – בבוא הסדר הקבע נכון יהיה להעתיק אותם בהסכמה (בוודאי שלא בכפיה) לגוש היישובים הקרוב. אבל יש להשאיר רצף טריטוריאלי של ריבונות פלשתינאית באזורים שיישארו בידם. 

* בהסכמה רחבה – אחד הטיעונים העיקריים נגד החלת הריבונות, הוא שמדובר בצעד משמעותי מאוד, מרחיק לכת, משנה מציאות, שאסור לעשות אותו ללא קונצנזוס לאומי, בתמיכת מחצית העם בלבד.

אני מודה שהטיעון הזה אכן רציני, יותר מן הטיעונים האחרים. אבל עם יד על הלב – האם אלה שטוענים זאת, אמרו כך בהסכם אוסלו שחצי העם התנגד לו? האם הם אמרו כך בהתנתקות שחצי העם התנגד לה? האם הם אמרו כך כאשר ממשלות ישראליות נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, כאשר רוב העם התנגד לכך, מתוך תקווה שכאשר יהיה הסכם ויפחידו את העם ממלחמה נוראה אם ההסכם יידחה, יגרדו איזה 50%? האם הם אמרו כך כאשר ברק ואח"כ אולמרט הציעו נסיגה מלאה, חלוקת ירושלים ויתור על בקעת הירדן? הרי גם אז נשמעה הטענה הזאת, ותשובתם הייתה שגם רוב של אחד הוא רוב, וזו הדמוקרטיה, ושהטענה הזאת פופוליסטית ודמגוגית ולא דמוקרטית וכו' וכו'.

יש קונצנזוס לאומי רחב על בקעת הירדן ועל גושי היישובים. נכון, יש התנגדות להחלה חד-צדדית של הריבונות. ראוי להכשיר לכך את הלבבות, וקשה לעשות זאת בחברה מקוטבת כל כך וכאשר ראש הממשלה מפלג את העם (לא סביב סוגיה אידיאולוגית אלא סביב האינטרס המשפטי הפרטי שלו, שהוא הצליח בדרכיו הדמגוגיות לשכנע חצי מהעם שהוא יושב יחד אתו על ספסל הנאשמים). אבל את חלון ההזדמנויות של החלת ריבונות בתמיכת ארה"ב אסור לנו להחמיץ.

* מי הריבון – אני בעד החלת ריבונות ישראל על הנגב. כן, כן, על הנגב. הנגב הוא בריבונות ישראלית, אך הריבונות אינה ממומשת. הנגב היה לשטח הפקר. הפזורה הבדואית הפכה לשליטה הבלתי פורמלית ומדינת ישראל, משטרת ישראל, פשוט נעלמו. השתלטות על קרקעות הלאום, בניה בלתי חוקית, טרור חקלאי, הברחות סמים, פוליגמיה, פרוטקשן, גניבת נשק סיטונאית ממחנות צה"ל. אין שם מדינה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תחזיר את ריבונותה לנגב.

ובאשר לגניבות הנשק והתחמושת ממחנות צה"ל – יש לנהוג כלפי מי שחודרים למחנה צה"ל בדיוק כפי שהיינו נוהגים בפלשתינאים שהיו חודרים למחנה של צה"ל ביהודה ושומרון. 

* עשור לפיגוע מרמרה – בחדשות 12 שודרה כתבה מצוינת במלאת עשור לפיגוע מרמרה. לפני הכתבה אמרה יונית לוי "האירוע שגרם למשבר ביחסים עם טורקיה, שלא הסתיים עד היום". לא, לא האירוע גרם למשבר, אלא המשבר גרם לפיגוע. את המשבר חולל ארדואן, הרודן הטורקי, איסלמיסט קנאי, אנטישמי ותומך טרור, שהפך בעלת ברית של ישראל למדינת אויב. בפיגוע מרמרה הוא הפך מתומך טרור למפעיל טרור.

הכתבה, שכללה צילומים והקלטות ששודרו לראשונה, היטיבה להציג את המקצועיות, הגבורה והנחישות של לוחמי השייטת. כן נראה תפקידה המרכזי בפיגוע של הח"כית לשעבר, מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, חנין זועבי, שהייתה בין המחבלים ופעלה למנוע את הגעת הלוחמים לחבריהם הפצועים. חשבתי על רעיון העוועים של הקמת ממשלה התלויה ברצונם הרע של אנטי ישראלים תומכי טרור כמותה. דמיינתי דיון בממשלה על התמודדות עם פיגוע דוֹמֶה, כאשר קיומה תלוי במי שנמצאים עם המחבלים, בצד של המחבלים, כחלק מן המחבלים.

ולא יכולתי שלא לזכור את מה שלא הוזכר בכתבה – ההשפלה הלאומית שהנחיל לנו נתניהו, בהתנצלות המתרפסת בפני ארדואן על הפיגוע שלו נגדנו ותשלום הפיצויים למשפחות המחבלים. ההשפלה נעשתה. הפיוס שהיא נועדה לקדם לא נראה באופק. רק השבוע הרודן הטורקי שב ואיים על ישראל.

* סוגיה אחת – במלאת עשור לפיגוע מרמרה, שבוצע בידי מחבלים איסלמיסטים קנאים וחברת כנסת ישראלית מטעם המפלגה האנטי ישראלית (שאז עוד לא הייתה משותפת), נערכו במקומות שונים בארץ ובעולם הפגנות תמיכה במחבלים ובמטרותיהם. כזכור, המחבלים הגדירו את פעולתם "משט השיבה", ובכך הגדירו את מטרתם: הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כאשר הם "מחו" נגד ה"מצור" על עזה, כוונתם לכך שיש גבול בין ישראל לעזה שאינו מאפשר לעזתים "לשוב" כלומר לחדור לישראל ולהציף אותה, כפי שהייתה מטרת הפגנות ה"שיבה". הרי לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הם אינם יכולים להלין על "אקיבוש" של עזה, וברור שמלחמתם נגד "אקיבוש" היא נגד קיבוש יפו.

כמובן, שחברי הכנסת של הרשימה האנטי ישראלית, שכמעט הוקמה ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע, היו כוכבי ההפגנות. ובהודעה שהוציאו נכתב: "… יחד עם הפליטים הפלסטינים ברחבי העולם, ועם תושבי הגדה שתחת משטר הכיבוש אנחנו מציינים עשור להתקפה על משט החירות". האם רק תושבי "הגדה" תחת "קיבוש"? אם תרצו אין זו "הגדה". תעיד על כך החולצה שלבש בהפגנה ח"כ מטאנס שחאדה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת. על החולצה הודפסה מפת מדינת ישראל ולצדה נכתב "פלסטין" ו"יפו-עזה עם אחד, סוגיה אחת". כלומר אין הבדל בין הסוגיה של יפו לסוגיה של עזה. הפתרון לסוגיית יפו זהה לפתרון של סוגיית עזה – הסתלקות היהודים וגירוש כל יהודי. "יפו-עזה סוגיה אחת" – הכוונה אינה שתקום תל-אביב בסמוך לעזה, אלא שגורל תל-אביב הוא כגורל גוש קטיף. כאשר עלו קולות שקראו לעקור את נצרים הסמוכה לעזה, הגיב עליהם אריק שרון, זמן קצר לפני שהתהפך: "דין נצרים כדין תל-אביב" והיום הם אומרים: "דין תל-אביב כדין נצרים", ובמשפט אחד "יפו-עזה סוגיה אחת".

ח"כ תומא סלימאן השתתפה אף היא בהפגנה, והתרברבה ש"ישראל התנצלה ונתנה פיצוי על פעילותה". הנה, זה מה שהשיגה מדיניות הפייסנות המתרפסת של נתניהו. הוא רק סיפק תחמושת ולגיטימציה לשונאי ישראל. 

* לשכות השׁרים – בספר יחזקאל פרק מ, מתואר מטס של הנביא הגולה יחזקאל מעל שמי ירושלים, 14 שנים לאחר החורבן, ובחזונו הוא מתאר את בניין בית המקדש. רוב התיאור הוא מפרט טכני, משמים למדי, אך מבצבצת בו פנינה. "וּמִחוּצָה לַשַּׁעַר הַפְּנִימִי לִשְׁכוֹת שָׁרִים בֶּחָצֵר הַפְּנִימִי, אֲשֶׁר אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם, אֶחָד אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַקָּדִים, פְּנֵי דֶּרֶךְ הַצָּפֹן". בין תיאורי פונקציות הלשכות כלשכות של הקרבת קרבנות, לא נשכח מקומם של השָׁרִים. ואם מישהו לא הבחין, מדובר בשָׁרִים בשי"ן ימנית, כלומר לא מיניסטרים אלא משוררים, זמרים; מדובר באמנים.

התרבות והאמנות מקבלות מקום של כבוד בבית המקדש!

ב"שיר התעסוקה" מתאר מאיר אריאל את הגשמת הציונות, הן בידי הפועלים במעברה והן בידי החקלאים בהתיישבות העובדת, כהשתקפות ההתלהבות וההתנדבות של בוני המשכן, כמתואר בתורה.

אריאל מציג רשימה ארוכה של בעלי מקצוע נחוצים לבניין המשכן אז ולבניין הארץ היום. ובין השאר הוא מביע ספק, ולצדו משאלה:

וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור:

האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור?

אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות

המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.

הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

ביופי הפיוטי הגאוני שלו, המציא אריאל מילה חדשה: יקציאו. זה שילוב של יקצו למקצוע. הספק של המשורר, הוא האם במעשה החלוצי של בניין הארץ יקצו לִשְׁכוֹת שָׁרִים? אריאל יודע שללא חזון יפרע עם, וללא חושבי המחשבות והמציירים את המחשבות, אי אפשר יהיה לגשר על הפער שבין המציאות והחזון, ואנו עלולים לשקוע באפרוריות ארצית חסרת השראה.

את בית המקדש השני, ולא פחות מכך את בית המקדש השלישי, אי אפשר לבנות ללא השיר.

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש –

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

(נעמי שמר, "שירו של אבא").

ונקווה שבתהליך החזרה לשגרה מן הקורונה, לא נשכח את האמנים, שבלעדיהם – חיינו דלים ועניים.

* המקנא אתה לי? – בפרשת השבוע, "בהעלותך", מסופר שמשה הקים מועצת חכמים בת 70 איש. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי בו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

* הצב המעופף – אמיר דרורי, חבר קיבוץ מרום גולן, נהרג בתאונת דרכים ליד ברכת רם.

אמיר היה מדריך טיולי הג'יפים מספר 1 באזור. הקים וניהל את חברת "הצב המעופף" – הרפתקאות שטח ברחבי הגולן וספארי לכל המשפחה. רבים מאתנו – בני נוער ומבוגרים, טיילנו בהדרכתו. הפעם האחרונה שטיילתי אתו, הייתה בטיול ג'יפים לילי לצוות שאני מרכז באורטל, לפני כשנתיים. כל טיול עמו היה חוויה יוצאת דופן של למידה, רכיבה, ופינוק. הוא הכיר כל פינה בגולן ובגליל, וידע לקחת אותנו לפינות נסתרות, שלא הייתה לנו כל דרך אחרת להגיע אליהן.

אין צוות באורטל וביישובי הגולן, כולל קבוצות הילדים והנוער, שלא טייל אתו ובהדרכתו, וכך גם תלמידי בתי הספר בגולן.

כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, אמיר עבד במתנ"ס כמאמן כדורגל ילדים וכמדריך חוגי סיירות, מה שמעיד על מגוון עיסוקיו. הוא היה המדריך של בני עמוס בחוג סיירות. הוא גם היה הכוכב הבלתי מעורער של ליגת היישובים בכדורסל, ויותר מפעם הענקתי לו את גביע הטורניר.

אמיר היה ג'יפאי מעולה ומנוסה מאוד, ואף על פי כן נהרג בהתהפכות הג'יפ שלו.

אבל כבד שורר ביישובי צפון הגולן.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון 

אספסוף – המילה אספסוף היא מילה יחידאית בתנ"ך, המופיעה בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך": "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" ("במדבר" יא, ד-ה).

אז מהו אספסוף? אנו משתמשים במילה כביטוי שלילי להמון, להמון גס, להמון אלים, לאנשי שוליים, מתגודדי רחוב, לקט ריקים ופוחזים. כך גם חז"ל מפרשים אותו, ואף משתמשים בביטוי "ערב רב", המופיע בספר שמות, ומתייחס למצרים שנספחו לבני ישראל בצאתם ממצרים ובהמשך היו גורם מתסיס בקרב בני ישראל.

גם רש"י, בעקבות חז"ל, מגדיר את האספסוף כמהגרים הזרים שנספחו והיו מוקד שלילי. הוא מציין את הפסוק הפותח את הפרק: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה, וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". כלומר בתחילת הפרשה דומה היה שמדובר באנשי שוליים, "מקצה המחנה", כלומר אנשי הקצוות. כאשר בערה האש בקצה המחנה, דומה היה שהתסיסה חלפה. אך בהמשך נאמר בפירוש: "האספסוף אשר בקרבו", מכאן שהוא חדר למרכזי ההשפעה, ואז הוא מסוכן הרבה יותר.

* "חדשות בן עזר"

בלי חצוצרות ותוף

בראשית שנות האלפיים, החל יוסי גמזו ללמד ספרות במכללת אוהלו והשתקע בקצרין. כמעט עשור וחצי הוא חי בגולן, עד שבשל מצב בריאותו עבר להתגורר אצל בני משפחתו בחיפה.

עם הגיעו לגולן, נפגשתי אתו לשיחת היכרות. כמנהל מתנ"ס הגולן, רציתי לשלב אותו בחיי התרבות של הקהילה. האמת היא שהצלחתי להוציא ממנו הרבה פחות משרציתי, אך היו כמה שיתופי פעולה מעניינים, ששיאם – מופע משיריו היפים, של חבורת הזמר "קול ברמה", בניצוחה של אירית ישראלי. אירית היא בתו של שמעון ישראלי, שגמזו כתב לו את להיטו הגדול "סתם יום של חול".

השיחה עם יוסי הייתה מוזרה. היא הייתה ארוכה מאוד, מספר שעות, שבהן כמעט ולא פציתי את פי. הוא סיפר באריכות ובפתיחות רבה על מצבו הכספי הקשה, על הגירושין הקשים שעבר, על הנתק ממשפחתו, על חוסר ההכרה בו. כמובן, הכל מזווית מבטו האישית, ולא לי לשפוט. אך הוא גם סיפר לי את הסיפורים שמאחורי אחדים משיריו; סיפורים שעליהם כתבתי לא פעם, וסיפרתי אותם בפינתי השבועית בתכנית "ינשופים" ברדיו "אורנים", שבה אני משמיע מדי שבוע שיר ומספר עליו. בשעה הראשונה של התכנית מתארח מדי שבוע אדם לשיחה אישית. באחת התכניות התארח יוסי, ואני הצטרפתי כמנחה אורח וגם הסעתי אותו הלוך ושוב.

בעשר שנותיו בגולן, נפגשנו מפעם בפעם. התקשורת עמו לא הייתה פשוטה. הוא היה טכנופוב מובהק – לא ידע עדיין ללחוץ על אנטר, לא היה לו מכשיר סלולרי והוא לא השיב לטלפונים. הקשר עמו נעשה תמיד דרך משה נפתלי, איש פרנצ'וק, שסעד אותו והיה איש הקשר שלו.

בשיחותינו הוא הרבה להביע סלידה מעולם הבוהמה הישראלית, ממנה הדיר את רגליו כל ימיו. הוא סלד מכל מה שנראה בעיניו כנהנתנות, פריצות, סמים ומה שנתפס בעיניו כאורח חיים דקדנטי (נהג לספר שמעולם לא הכניס סיגריה לפיו ולא טעם מן הטיפה המרה). הוא אמנם הכיר בערך עצמו ובעיקר בערך יצירתו, אך באורחות חייו היה צנוע מאוד, אפילו סגפן. הוא היה אדם חכם מאוד, ערני מאוד לנעשה בארץ, דעתן ומבקר חריף.

בשיחותינו הוא הפציר בי להפסיק לכתוב מאמרים לעיתונים ולהתחיל לכתוב ספרים. עם העיתונים, נהג לומר, עוטפים למחרת דגים (תמיד שאלתי אותו מתי לאחרונה ראה דגים עטופים בעיתונים). הספרים נשארים לנצח.

יוסי גמזו מוכר בעיקר כפזמונאי, אך הוא היה גם משורר לירי, סופר, מתרגם ופרופ' לספרות. בהשראת מורו ורבו הנערץ עליו אלתרמן, שכתב במשך שנים את מה שכינה "שירי העת והעיתון" – שירה פובליציסטית אקטואלית בטורו "הטור השביעי" ב"דבר", פרסם יוסי גמזו במשך שנים, פעמיים בשבוע, עד השבוע שעבר, שיר אקטואלי בעיתונו המקוון של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן עזר". לעתים קרובות הזדהיתי עם שיריו. כתיבתו נפלאה, וכישרון החריזה שלו נדיר. לעתים נדמה היה לי שהוא חושב בחרוזים.

****

מעט על יצירתו של יוסי גמזו:

עמדה נערה מול הכותל
שפתיים קרבה וסנטר.
אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן,
אבל השתיקה עוד יותר…"
אמרה לי: "ציון הר הבית"
שתקה לי: "הגמול והזכות",
ומה שזהר על מצחה בין ערביים
היה ארגמן של מלכות.

הכותל – אזוב ועצבת,
הכותל – עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.

"הכותל" הוא אחד השירים היפים של מלחמת ששת הימים. שיר המבטא גאווה על הניצחון, על שחרור חבלי מולדת, על החזרה לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל. ולצד הגאווה – כאב גדול על מחיר הדמים הכבד שגבה הניצחון, על האובדן והשכול.

עמדה בשחורים מול הכותל
אמו של אחד מן החי"ר.
אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן
ולא הנרות שבקיר".
אמרה לי: "אינני רושמת
שום פתק לטמון בין סדקיו.
כי מה שנתתי לכותל רק אמש,
גדול ממילים ומכתב".

אין סתירה בין הכאב הגדול, לבין האמונה בצדקת הדרך, גם מצד מי שאיבדו את היקר להם ביותר.

גם הצנחן אצל הכותל, ממשחררי העיר, כואב את מות רעיו. וגם הוא יודע על מה לחם. הוא לחם כדי להתאחד עם סבא שלו הטמון כאן בהר הזיתים; לאחד את מדינת ישראל הצעירה עם שרשרת הדורות היהודיים.

עמד הצנחן מול הכותל,
מכל מחלקתו רק אחד
אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר –
תשעה מילימטר בלבד…"
אמר לי: "אינני דומע",
ושב להשפיל מבטים,
"אך סבא שלי, אלוהים היודע,
קבור כאן בהר הזיתים".

את שרשרת הדורות, מסמל הרב הישיש, המכתיר את משחררי הכותל, ככוהנים בני ימינו; מסירות הנפש בבניית הארץ ובהגנה עליה, היא עבודת הקודש האמתית של דורנו.

עמד מול הכותל עִמָנוּ
הרב הישיש בתפילה.
אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו"
ושב, ונזכר, לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים.
אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,
כולכם כוהנים ולווים.

את השיר הנפלא הזה, כתב יוסי גמזו, רב אמן של מילים, המיטיב לתרגם את האמת והאמונה היהודית העמוקה, למילות שירים ופזמונים.

ברגישות רבה, מתאר יוסי גמזו, בשיר ממלחמת ההתשה, את המחיר ששילמו חיילים שחזרו מהקרב שלמים בגופם, אך פצועים בנפשם. עד מלחמת יום הכיפורים, המושג הלם קרב לא היה מקובל ולא עלה על סדר היום הציבורי. גמזו היטיב לתאר את הפצע הכואב הזה, בשירו "ילדי איננו ילד", אותו שרה חוה אלברשטיין בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום הכיפורים תש"ל (1970).

גמזו כתב את השיר מנקודת מבט של הורה המספר על בנו שהלך לקרב, וחזר ממנו אחֵר.
"ילדי איננו ילד עוד,
ידיו נגעו בפלד

הוא שב אלי אחר כל כך
שותק אבל זוכר כל כך
מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.
ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד
עשן ימינו אלה מעיניו נשקף
עיניים תכלת.
כן, הוא שב עם חול נודד
אבל את ילדותו איבד
אי שם במוצבים ובמרדף.

ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד
עשן ימינו אלה מעיניו נשקף
עיניים תכלת.

לו נשאר כמו לפנים
אותו הילד ששנים
צמח פה על ידי
אבל לשווא אין כל תועלת כבר
ידיו נגעו בפלד כבר
ילדי איננו ילד כבר.

אלה הם שניים מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "בשעריך ירושלים", "איפה הן הבחורות ההן", "מה הוא עושה לה", "זוהי יפו", "שני שקי שינה", "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "לילך רוצה לקטוף את הירח" (מפסטיבל שירי ילדים), "ירושלים האחרת" ועוד רבים וטובים.

אני אוהב במיוחד את "השעות הקטנות של הלילה". השיר, אותו הלחין יוחנן זראי, פותח תקליטון בן ארבעה שירים, תקליט הסולו הראשון של אריק איינשטיין. בשיר זה, מיטיב יוסי גמזו לצייר במכחול מילותיו, בעברית הקסומה שלו, את הלילה. שיר רומנטי כל כך, וחף לחלוטין מקיטש. שיר המאהיב על המאזין לו והשר אותו, לא רק את הלילה, אלא גם את השפה העברית.

השעות הקטנות של הלילה
הן אולי הגדולות באמת.
בשעות הקטנות של הלילה
העולם את ההגה שומט.

וחופשי מתככים וּמִבֶּצַע
ותמים כתינוק בן יומו
הוא דולה מאוקיינוס הנצח
המוני אלמוגי חלומות.

****

את כותרת המאמר לקחת מתוך שירו של יוסי גמזו "סתם יום של חול". נדמה לי שהיא הולמת את צניעותו של יוסי.

ביום שני האחרון, ארבעה ימים לפני יום הולדתו ה-82, הלך יוסי גמזו לעולמו. יהיה זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

מעשה גדול, אנשים קטנים

המחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה של נעמי שמר, הוא יצירה גאונית על גאון.

המחזמר של תיאטרון "הבימה" אינו בנוי כביוגרפיה מסודרת, המתארת באופן כרונולוגי את מהלך חייה, אלא הוא מרצד רצוא ושוב באופן אסוציאטיבי בין סיטואציות בתקופות שונות של חייה, לעתים תוך שיח בין ארבע הדמויות המגלמות אותה בגילים שונים: רוני דלומי בנעוריה, רויטל זלצמן בשנות ה-40 לחייה, דפנה דקל בשנות החמישים לחייה וסנדרה שדה בזקנתה (לחלופין, הילה שלו מגלמת את נעמי הנערה וגילה אלמגור את נעמי הזקנה, אך אני מציג את השחקניות במופע שבו נכחתי).

זהו מחזמר מרגש מאוד, והמעברים בין צחוק ודמע הם לעתים חדים וקיצוניים.

המחזמר מיטיב להציג את דמותה המורכבת של נעמי שמר גם למי שפחות מכיר את סיפור חייה, אך מי שקרא את הביוגרפיה שלה, פרי עטו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ", ייטיב להבין את דקויותיה, ולכן המלצתי כפולה – רוצו לראות את המחזמר, אך הקדימו לכך את קריאת הספר.

המוטיבים המרכזיים במחזמר הם ההתמודדות הלא פשוטה של נומי, האישה הפרטית, עם דמותה של נעמי שמר, המשוררת הלאומית, ועם הציפיות ממנה בתור אייקון לאומי. היחס העוין של המיליה התרבותי בישראל אל נעמי שמר בשל עמדותיה הפוליטיות ה"ימניות", כולל ניכור של הטובים בחבריה. הטראומה של חייה, שהיא גם האירוע המעצב שלה – הקרב על הבית, קבוצת כינרת, במלחמת השחרור, ונפילתם בקרב של חבריה הקרובים ביותר, בני כיתתה. ההתמודדות שלה כאמנית מאוד אינדיבידואליסטית עם האתוס הקולקטיביסטי, הציוני והסוציאליסטי, של הקבוצה בה גדלה. פרשת ה"פלגיאט" (גניבה אמנותית) כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב".

במחזמר מופיעים השחקנים בביצועים נפלאים של רבים משיריה, חלקם בעיבודים חדשניים מקסימים. אהבתי במיוחד את הקישור החכם ולעתים המפתיע, בין השירים לתוכן. הקישור לא היה כרונולוגי אלא אסוציאטיבי. למשל, השיר "אני גיטרה" שכתבה בשנותיה האחרונות, הותאם באופן מרשים ביותר לאירוע בימי נעוריה – אסיפת הקיבוץ שדנה בשאלה אם לאשר לנעמי לצאת ללימודי מוסיקה בת"א. מול דרישתו הנוקשה של הקולקטיב, עמדה נערה שהמוסיקה היא כל חייה וייעודה בחיים. ואיזה שיר יבטא זאת טוב מ"אני גיטרה". והשיר "אהבה בת עשרים" ליווה את הסיטואציה של הקרע עם חברתה הקרובה מאז ימי עלומיה, בשל המחלוקת הפוליטית ביניהן.

****

מרכיב מרכזי במחזמר, הוא עמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר.

מן הספר "על הדבש ועל העוקץ" עולה בעליל שהשקפת עולמה היא בראש ובראשונה תוצר של קרבות תש"ח בעמק הירדן, מהם שאבה את התובנה של מאבק חסר פשרות על הבית; על כל שעל בארץ ישראל, על כל יישוב. הדבר מהדהד גם במחזמר.

הנושא עולה בסצינות משנות ה-70, בתקופה שבה הזדהתה נעמי בפומבי עם "גוש אמונים" ואף כתבה טור שבועי פוליטי ב"דבר", שבו הביעה את עמדותיה אלו. החברה אליה השתייכה, עולם התרבות והאמנות הישראלי, לא סבל את "סטייתה" הפוליטית. הופעות שלה בוטלו, חבריה זנחו אותה, היא חשה בודדה ומנוכרת. הבדידות הזאת נוכחת בסצנות קשות וכואבות.

הנושא שב וחוזר בשנות ה-90, בימי אוסלו העליזים. כאן מוצגת נעמי הכואבת, שכבר כמעט ואינה מעזה לבטא את דעותיה בפומבי. היא מוצגת במחזה כמי שחשה שייכת למיעוט נרדף, מול הרוב היהיר והדורסני, שהפך את המילה "ימין" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת לבלתי רלוונטיים ומגוחכים.

המונולוגים שלה ושל בעלה מרדכי הורביץ בנושא נבנו באופן מבריק, שמבהיר ברמז עבה, שזה בדיוק המצב היום של אנשי השמאל, שחשים בדיוק באותו אופן כמיעוט נרדף מול רוב יהיר ודורסני, שהפך את המילה "ססמול" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת למצורעים ומגוחכים.

ואכן, הקהל הקיבוצניקי במופע בכפר בלום פרץ במחיאות כפיים ספונטניות אחרי הנאום הזה; מתוך הזדהות עם תחושתה ומצוקתה, ומתוך הזדהות עם התקווה שהביעה, שהגלגל הזה יתהפך.

השאלה שהטרידה אותי כששמעתי את מחיאות הכפיים, הייתה האם הקהל הזדהה רק עם מצוקת הנרדפוּת, שהיום היא מנת חלקו, או גם הבין שבדיוק באותה מידה הוא היה הרודף לפני עשרים שנה. האם הדבר עורר בו גם חשבון נפש?

וחשבתי, איך יגיב על המחזה קהל ימני? האם הוא רק יזדהה עם נעמי שמר, וייזכר באותם ימים כל כך קשים בעבורו באותה תקופה, או גם יבין שהיום, כאשר הוא הרוב, הוא נוהג בדיוק באותה דרך דורסנית? האם זה יגרום לו לאמפתיה לצד השני, לבני דמותה היום של נעמי שמר, שחשים את מה שהוא חש לפני עשרים שנה? האם הצפיה תביא אותו לחשבון נפש?

ומה חושבים אלה שצופים במחזה, ונתלים באופטימיות ברעיון של הגלגל המתהפך? שיבוא יום ואנחנו שוב נהיה הרוב, וזה יהיה יום הנקם, שבו נהפוך מנרדפים לרודפים. או שמא ש… הפעם ננהג אחרת?

המסר שלי הוא החובה לגבש מיינסטרים ציוני, ממלכתי ודמוקרטי, שישבור את הדיכוטומיה של מחנאות השמאל והימין, הפוערת קרע בעם, והולכת ומרחיבה אותו. המצב שבו בכל פעם חלק אחר בעם חש מנוכר ומנודה, כמי שגנבו לו את המדינה, הוא הרסני.

****

סצנת הפתיחה של המחזמר, עוסקת בימיה האחרונים של נעמי שמר. היא נחושה לשלוח את המכתב, שבו היא מלקה את עצמה על ה"פלגיאט", כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב". בעלה מנסה בכל מאודו להניא אותה מלשלוח את המכתב.

בחזרה לסצינה הזאת, לקראת סוף המחזמר, הוא מוכיח לה מבחינת משפטית ומוסיקלית, שאין כאן אפילו אפס קצהו של פלגיאט, אלא השפעה כללית. והיא יודעת זאת בראשה, ובכל זאת הדבר רודף אותה, והיא חשה שאינה יכולה לסיים את חייה בלי להתוודות על כך.

במותה של נעמי שמר, ירד אבל לאומי כבד על מדינת ישראל. היא נפטרה בשבת בבוקר, ומיד כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הפסיקו את שידוריהם ועברו למתכונת של גל פתוח, עם הספדים וראיונות עליה והקרנת תכניות בהשתתפותה והמון המון שירים שלה, והיא הרי כתבה למעלה מאלף שירים. למחרת, הלווייתה שודרה בשידור חי בכל הערוצים. העיתונים יצאו במתכונת מיוחדת שהוקדשה כולה לנעמי שמר, כשתמונתה מתנוססת על עמוד השער כולו.

חוץ מ"הארץ". ב"הארץ" הופיעה ידיעה קצרה בירכתי העמוד הראשון על כך שנעמי שמר נפטרה. אולם כעבור חודשים, יצא "הארץ" בכותרת ראשית זועקת בגיליון ליל שבת, על המכתב שבו התוודתה על הגניבה, כביכול, של הלחן. היה זה מפגן מבחיל של שמחה לאיד.

נזכרתי בכך, כאשר מרדכי הורביץ אמר לנעמי שמר, בסצנת הפתיחה, בה ניסה להניא אותה משליחת המכתב: "את עושה מעשה גדול, שייפול על אנשים קטנים".

* "שישי בגולן"

צרור הערות 17.2.19

* מברך על הצטרפותו של ניסנקורן – אני מברך על הצטרפותו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן לחוסן לישראל–תל"ם. אמנם ניסנקורן אינו שייך לתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, אך אני חש קרבה רבה לעמדותיו החברתיות ולמאבקיו החברתיים. מיכאל ביטון, ממנהיגי חוסן לישראל-תל"ם, עד לאחרונה ראש המועצה המקומית ירוחם, הוביל מהפכה חברתית של ממש, של הפיכת פריפריה נחשלת לסְפָר גאה ומצליח. הוא בעיניי מופת של מנהיגות חברתית, מודל להנהגה הישראלית הראויה. ניסנקורן מבטא פן אחר של המאבק החברתי בישראל – המאבק נגד עוולות, נגד הפערים הסוציואקונומיים העמוקים בישראל. גילוי נאות – בהתמודדות בין שלי יחימוביץ' לניסנקורן, צידדתי בשלי (איני חבר הסתדרות. התמיכה הייתה בכתיבה), כי חשבתי שיש לה כוח מנהיגותי שעשוי להביא להישגים חברתיים גדולים יותר. אך גם במערכת הבחירות ביטאתי הערכה להישגיו של ניסנקורן. וכך כתבתי ברשומת תמיכה בשלי: "לזכותו של יו"ר ההסתדרות ניסנקורן ניתן לזקוף שני הישגים משמעותיים: העלאת שכר המינימום וקליטת עבדי קבלן כעובדים במגזר הציבורי".

בשני המקרים הללו, מאבקיו לא היו למען העובדים החזקים, לא למען הוועדים הגדולים, אלא למען העובדים החלשים ביותר. המאבק למען עובדי קבלן, היה המאבק החברתי הצודק ביותר בשנים האחרון – מאבק נגד העבדות.

הפעם היחידה בחיי שבה שבתתי, הייתה בחצי יום השביתה למען עובדי הקבלן; שביתה שהייתה בעיני התגלמות הסולידריות החברתית; הסולידריות הישראלית.

אין ערך שנשחק יותר תחת נתניהו מהסולידריות הישראלית. אנחנו, חוסן לישראל-תל"ם, מגלמים את הסולידריות הישראלית.

הצטרפותו של ניסנקורן מחזקת את חוסן לישראל–תל"ם כאלטרנטיבה לשלטון.

* תגובה הולמת – מפלגת ביבי: אם תמשיכו לומר את האמת על נתניהו, נמשיך להמציא שקרים על גנץ.

* הרי יש סרטון – מערכת הבחירות מזמנת לנו סיטואציות גרוטסקיות. כך הוא, למשל, הניסיון הפאתטי להכחיש את העובדה החדה, החלקה, הברורה והמוכחת שנתניהו היה שותף בכיר בחורבן ההתיישבות הישראלית בגוש קטיף וגירוש אלפי יהודים מבתיהם. נתניהו, השר הבכיר ביותר בממשלת שרון, שב והצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה, ובכנסת ושוב בממשלה ושוב בכנסת ושוב בממשלה – בעד. ואם בכנסת הוא יכול להיאחז במשמעת הקואליציונית ובאחריות הקולקטיבית כשר בממשלה (אם כי, בנושא כזה ניתן לצפות ממנהיג שמתנגד ללכת עד הסוף), הרי שבממשלה אין משמעת, כל שר מצביע על פי דעתו האישית ושרים מן הליכוד הצביעו נגד ונשארו בממשלה. הוא הצביע בעד ואף היה שותף לשרון בניסוח ההחלטה, כך שתאפשר לה לעבור.

אם יש ביטוי בוטה לתופעת החסידות השוטה לנתניהו, שמגיעה לעתים לממדים של עבודת אלילים, הריהו תעשיית ההכחשה של האמת הזאת. החסידים מפיצים סרטון ה"מוכיח" שנתניהו התנגד. מסתבר, שבשעה שהוא מימש את הכלי שמעמדו סיפק לו – היכולת להחליט באמצעות הצבעותיו בממשלה ובכנסת, הוא לא דיבר רק בעד העקירה, אלא לפעמים גם נגדה. וכך נאספו רסיסי התבטאויות שלו נגד העקירה, ורסיסי התבטאויות של אנשים אחרים המעידים על התבטאותו נגדה, ומהם בושל סרטון תעמולה, על פיו נתניהו, כביכול, התנגד בעקביות. הם מציגים איומים שלו להצביע נגד, כאילו הם משמעותיים יותר מכך שהוא לא מימש אותם והצביע בעד. מציגים אולטימטום שהגיש, ומתעלמים מכך שהוא התקפל. כל כך פאתטי.

דבר אחד פאתטי יותר מהנראטיב הזה, והוא העובדה שחלק ממפיציו מאמינים, אשכרה מאמינים, שזה נכון. וכדרכם – יש אמת אחת והיא הסרטון. ואם יש עובדות הסותרות את הסרטון – עצם העובדה שהן סותרות את הסרטון, מוכיחה שהן שקרים. אם הסרטון מוכיח שנתניהו איים, והעובדה היא שהוא הצביע בניגוד לאיום – הצגת העובדה שהוא הצביע כפי שהצביע מעידה על מי שמציג את העובדה שהוא שקרן ונוכל, הרי יש סרטון ובסרטון רואים בבירור שהוא איים. ומה, אתם משווים מעשה ללהג? אתם משווים הצבעה בפועל לאולטימטום שקרס? אתם משווים עובדות היסטוריות לאיזה סרטון?

והם אשכרה מאמינים לזה. ויוצאים בשצף קצף ובעיניים רושפות נגד השקרנים שמציגים את העובדות החותכות.

ואני טוען, שקיומו של ציבור מאמינים כזה אינו רק פאתטי וגרוטסקי אלא מסוכן, כי הם מאמינים באותה מידה גם לקונספירציות ולשקרים שנתניהו מפיץ על גדעון סער שרקח עם הנשיא מזימה לגנוב שלטון, על המשטרה, רשות המיסים, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט, שמנוהלים בידי הקרן החדשה וחברו יחד לתפור תיקים על נתניהו כדי לבצע הפיכה וכו' וכו' וכו'. ונתניהו פועל לכך שאותם המונים ייצאו לרחובות ביום דינו.

(בהזדמנות זאת, אני רוצה גם להסתייג מהסרטון של הרשימה שלי בנושא עקירת גוש קטיף. בין האשמים בהתנתקות הוצגו גם השרים גלנט ומירי רגב. אמנם הם השתתפו בפועל בעקירה, אך כאנשי צבא. גלנט היה המזכיר הצבאי של שרון ומירי רגב דוברת צה"ל. כחיילים זה היה תפקידם, ואין לבקר אותם על כך שביצעו את החלטות הדרג המדיני).

* הונאת בחירות – הן בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" והן עמוס הראל ב"הארץ" חוזרים בסופשבוע למו"מ שניהלו נתניהו וציפי לבני עם ארה"ב והרש"פ על תכנית קרי. שניהם ציינו את העובדה שהמתנגד התקיף להסכמות אליהן הם הגיעו היה שר הביטחון בוגי יעלון. הראל מפרט יותר מה גרם לעמדתו הנחרצת של יעלון – הנכונות של נתניהו ולבני לנסיגה מרוב שטחי יו"ש ומבקעת הירדן. הוא מציין שיעלון יצר משבר עם הממשל האמריקאי כדי לסכל את ההסכם ואסר על צה"ל להשלים תכנית היערכות ביטחונית לנסיגה כזו.

זו הייתה עמדתו של יעלון לפני חמש שנים. והיום? אני יכול להעיד מקרוב, שלא הייתה אף שיחה עמו שבה השתתפתי, שהוא לא ציין בגאווה שהוא היה זה שנשכב על הגדר כדי להגן על בקעת הירדן ועל ההתיישבות בה.

המסגרת שלתוכה הכניס בן דרור את הסיפור, היא המידע שהגיע אליו על תכנית השלום של טראמפ, שכנראה אינה בדיוק תכנית הליכוד, בלשון המעטה. לטענתו, נתניהו מודע לפרטי התכנית ומסכים לה. הוא מזכיר שבנט, שגם אליו הגיע מידע על התכנית, כבר הודיע שיתנגד. הוא מציין שנתניהו דאג לכך שהתכנית לא תפורסם לפני הבחירות בישראל, כדי לא להביך אותו ולא להזיק לו בקרב מצביעי הימין. משמעות הדבר היא מהלך של הונאת בחירות של נתניהו, בסיוע של טראמפ.

בן דרור מעריך, שפרסום התכנית יחולל שינויים במערכת הפוליטית בישראל. מצד אחד נתק בין נתניהו לימין האידיאולוגי, שימהר לשלוף את סיסמאות "עומק העקירה כעומק החקירה", והוא צופה גם פיצול בין "חוסן לישראל" בראשות גנץ לתל"ם בראשות יעלון. גם במאמרו של עמוס הראל, סיפור המו"מ מלפני 5 שנים היה במסגרת של הצגת הפערים בין יעלון לגנץ, שהיה רמטכ"ל באותם הימים.

איני מתיימר לנבא איך ישפיע פרסום תכנית טראמפ על המערכת הפוליטית, אך דעתי היא שאין כל פרטנר להסכם שלום עם ישראל, כיוון שהפלשתינאים מסרבים להשלים עם קיומה של ישראל ולכן דבקים במימוש "זכות" השיבה. ולכן, מוטב למצוא נוסחה שתגשר על הפערים האידיאולוגיים בחברה הישראלית, ולא להעמיק את הפיצול בשל תכנית חסרת סיכוי.

הדבר החמור העולה ממאמרו של בן דרור ימיני, הוא הונאת הציבור הישראלי, בהסתרת תכנית טראמפ ודחיית פרסומה עד אחרי הבחירות. על הציבור הישראלי לתבוע מנתניהו להציג את התכנית ולהבהיר איך בכוונתו להגיב עליה.

* כל אב עברי – ידע כל אב עברי שבניו הלוחמים אינם הופכים סטטיסטים בתעמולת בחירות.

* לא מבין – כחלון אמר בראיון לגל"צ שאינו מבין למה נתניהו נטש את מדיניות העמימות שכל כך הוכיחה את עצמה. לא מבין למה?! הוא מבין היטב.

* במי תמכו הליכודניקים החדשים – לאחר הפריימריז בליכוד, הסבירו חסידי נתניהו את התמיכה הגדולה בסער, על אף ניסיונו הבוטה של נתניהו לחסל אותו באמצעות עלילה מכוערת, בהצבעתם של "הליכודניקים החדשים", שהוצגו כסוסים טרויאנים בליכוד. עמית סגל, בטורו ב"ידיעות אחרונות" סיפר, שהליכודניקים החדשים דווקא לא תמכו בסער (וגם לא בארדן), ולעומת זאת הם תמכו באדלשטיין וישראל כץ.

* חמוצים – גדעון לוי ביום רע במיוחד, אינו מתאר את מדינת ישראל באופן מפלצתי כמו חסידי נתניהו. הם מציגים את ישראל כמדינת משטרה, שבה המשטרה, הפרקליטות, רשות המסים, בתי המשפט, התקשורת, השירות הציבורי, צה"ל והשב"כ כפופים למאפיה שמנוהלת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, ששותלת בהם ססססססמולנים מוסווים כמו אלשייך ומנדלבליט כדי לבצע הפיכה נגד רצון העם. החסידים האלה כל כך חמוצים, ממורמרים, נרגנים.

* נציג האויב – במודעה שפרסם ב"הארץ" לקראת הפריימריז במרצ, הכריז מוסי רז על עצמו כנציג האויב הפלשתינאי בכנסת. לא, זה לא היה הניסוח שלו. זה הניסוח שלי. מבחינתו הם אינם אויב. אך הוא הבטיח להיות נציגם. ולכן, שמחתי מאוד שהוא לא נבחר במקום ריאלי. אני גם מרוצה מניצחונו של אילן גילאון, שהוא לוחם חברתי אמתי.

* להכות את הטרור בכיס – ארה"ב חוקקה חוק על פיו ניתן לתבוע מדינות ורשויות שנהנות מסיוע אמריקאי, אם הן עוסקות בטרור. בעקבות החקיקה, הרש"פ ויתרה על קבלת הסיוע האמריקאי. כרשות טרור היא יודעת שתיתבע במיליארדי דולרים, אף יותר מן הסיוע האמריקאי הנדיב.

מה שניתן ללמוד מכך, הוא עד כמה נכון להילחם בטרור באמצעים כלכליים בכלל, ובאמצעות תביעות משפטיות בפרט. התביעות המשפטיות צריכות להיות נגד כל שרשרת הטרור – החל ברש"פ וחמאס כרשויות, ועד למפגע עצמו, משפחתו וסייעניו. כן, גם מי שנתן לו מקלט, מי שהסיע אותו, המטיף שהסית אותו במסגד. זו משימה לאומית, שעל המדינה לקחת על עצמה, ולעמוד מאחורי נפגעי הטרור שיתבעו את המחבלים ומאחורי עמותות החברה האזרחית המובילות את המהלך.

יש לציין שתל"ם תומכת בכך ותפעל לכך בכנסת הבאה ובממשלה הבאה בדרכי חקיקה ופעולה מעשית. יעלון אישית מעורב בכך מאוד גם היום.

* לחזור לכיכר – ראיד רושרוש ממע'ר רוצץ את גולגלתה של חברתו תהילה נגר, מקיבוץ גינוסר, ולא יואשם ברצח, אלא רק בהריגה. אם זה לא רצח, אפשר להוציא את המילה רצח מן המילון. זה הזמן לחזור לכיכר.

* שלב הגמר – קרב הבוץ בין אורן חזן ליאיר נתניהו, הוא שלב הגמר בתחרות הישראלי המכוער.

* החמ"ל – הצבעתי בגמר "הכוכב הבא לאירוויזיון" ל"שפיטה". כלומר… מה פירוש "הצבעתי"? אפשר לחשוב שמישהו שואל אותי. הטלפון שלי הופקע למאמץ המלחמתי, והצביע יחד עם אחיו הטלפונים של בני משפחתי ל"שפיטה". והסיכום של בתי הצעירה תמר: "אני מאוכזבת מעם ישראל"…

* הלכה רחוק מדי – ל"שפיטה" נחשפתי לראשונה לפני כשנתיים, כששמעתי לראשונה את גרסתה ל"אצא לי השוקה", ונשביתי בקסמיה. הוקסמתי מן השילוב של כישרון שירה (כישרון מוסיקלי, קול מצוין, חוש קצב) עם הומור, יצירתיות, מקוריות. ודווקא כמי שאוהב מוסיקה ערבית, אהבתי את הגרסה הערבית לשיר (ולשירים אחרים) וחשתי שהיא באה מאהבה.

לא יצא לי לראות פעמים רבות את "הכוכב הבא לאירוויזיון", אך מהמעט שראיתי, עמדתי בנוגע ל"שפיטה" מורכבת. כל עוד היא שרה – אני אוהב את ביצועיה. הבעיה מתחילה כשהיא מדברת. כל שחקן יודע להפריד בין הדמות שהוא מגלם לבין דמותו האמתית. "שפיטה" ביטלה את ההפרדה הזאת, היא המשיכה את הפרודיה מחוץ לשיר, וגם מחוץ לבמה. למשל, היא התראיינה ל"כאן ב'", וכל ניסיונותיה של אסתי פרז לשאול שאלה את רותם שפי, נדחתה בגסות בפי "שפיטה".

ואם בשירה ניתן לראות אהבה וכבוד לתרבות הערבית, בדמות של "שפיטה" בא לידי ביטוי סטריאוטיפ של דמות וולגרית, גסת רוח ואלימה מילולית. עם כל ה"שאט-אפ" וכד'. ובדיבור, המבטא נשמע לעגני, ומאוד לא אותנטי בשל חוסר היכולת שלה להבחין בין חי"ת וכ"ף, כשהיא אומרת את האות כ"ף כחי"ת גרונית. כל מה שרותם שפי לא הייתה מעזה להרשות לעצמה, היא יכולה לעשות מאחורי מסכת "שפיטה". אך בכך היא מלעיגה על הסטריאוטיפ ש"שפיטה" אמורה לייצג.

ערבים רבים אמרו שחשו נפגעים מן הדמות, ולדעתי, בצדק. אני יכול להבין אותם. אני שמח מאוד שהיא לא עלתה לאירוויזיון. בהתחלה בוודאי היא הייתה מושכת תשומת לב, בהיותה גימיק, אך מהר מאוד היא הייתה עולה על העצבים. היא הייתה מתראיינת, צועקת על המראיינים, משתיקה אותם… אף אחד לא היה מקבל זאת. ומי שמנהלים מסע נגד האירוויזיון בישראל, מטעמי בי.די.אס. בזויים, היו מקבלים תחמושת – הנה, ישראל הגזענית שמשפילה את הערבים וכו'.

הבעיה של "שפיטה" היא שאין היא יודעת גבול. והיא הלכה עם הדמות רחוק מדי. טוב הייתה עושה אילו הייתה רותם שפי, ששרה כ"שפיטה".

* נועץ מבטים – סיפור מוזר שקרה לי השבוע. נכנסתי לרכב במגרש חניה, אך לפני שיצאתי, התעכבתי מעט לקריאת מסרונים, תגובות וכו'. לפתע התקרב אליי גבר עבדקן, וסימן לי לפתוח את החלון. "יש איזו בעיה?" הוא שאל. "לא, למה?" – "לא יודע. אתה נועץ בי מבטים כאילו אתה רוצה להרוג אותי". – "חס וחלילה", השבתי, ומיהרתי לסגור את החלון.

* הבום של פסח – לקראת צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הייתה לי ישיבה ראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" עם אשת יחסי הציבור של ההוצאה. הספר היה אמור לצאת ב-1 במרץ, אך נדחה במספר שבועות, כי ההוצאה החליטה להוציאו בבום השיווקי של פסח. הדבר מעיד על האמונה שלהם בספר ובאטרקטיביות שלו.

ואם אכתוב שאיני מתרגש, בצדק לא תאמינו לי.

* ביד הלשון

היש שכר לפעולתך? – פרידתו הצפויה של ח"כ איתן כבל מן הכנסת, תוריד את מפלס השפה העברית בכנסת. העברית של כבל צחה, רהוטה, מדויקת, מבטאו המדויק טבעי ולשונו רבת מִשְׁלָבִים, שזורה במובאות מן התנ"ך ולשון חז"ל.

מכמה ח"כים אנו שומעים, כשהם משיחים על פי תומם, ביטויים כמו "בשער בת רבים", "אחריתו מי ישורנו", "עוד נכונו לו עלילות" וכיו"ב?

בראיון לקלמן&ליברמן ב"כאן", למחרת הפסדו בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, אמר כבל באכזבה, שכל אחד מאתנו שואל את עצמו "היש שכר לפעולתך?" ובהמשך דבריו שב ואמר שציפה שיהיה שכר לפעולתו.

הציטוט הוא מאחד הפסוקים המכוננים בתרבות ישראל, מתוך נבואת הנחמה של ירמיהו (פרק לא): כֹּה אָמַר יְהוָה: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

* "חדשות בן עזר"

אמנות ונאמנות

הציפיה שלנו מאָמן, היא להיות נאמן לאָמנותו. אנו מצפים ממנו לבטא במעשה האמנות שלו את האמת שלו – תהיה קשה לנו ורחוקה מאתנו ככל שתהיה. בנאמנות אחרת – למדינה, לשלטון, למפלגה או למיליה, אנו רואים טעם לפגם. לפיכך, כל דיבור על "נאמנות בתרבות" הוא שלילי מעיקרו. חוק הדורש מאמנים ואנשי תרבות "נאמנות", הוא חוק פסול מעיקרו, שראוי להפיל אותו ולהשליך אותו לפח האשפה של החקיקה.

אם ניכר מפסקת הפתיחה של מאמר זה, שזהו מאמר נגד חוק נאמנות בתרבות, הרי ש… יש תפנית בעלילה. אין בספר החוקים אף חוק שנקרא נאמנות בתרבות. אין על שולחן הכנסת אף הצעת חוק שזה שמה. אין אף הצעת חוק, שהמילים נאמנות בתרבות מופיעות בתוכה. אין אף הצעת חוק שזה תוכנה. ולכן, אי אפשר להתנגד להצעת חוק כזו, כי איך אפשר להתנגד לדבר שאינו קיים?

איך זה שהכל מדברים על הצעת חוק "נאמנות בתרבות" כשזו אינה קיימת? מן הסתם, מתנגדי הצעת ה"חוק לפקודת תרבות ואמנות", הדביקו לו שם גנאי, כדי לבטא את סלידתם ממנו. רבים עושים כן, והאמת שאף אני לא פעם הדבקתי שמות גנאי לשמות מכובסים של הצעות חוק. השם "נאמנות בתרבות", הוא בוודאי שם שנועד להשחיר את החוק, להציגו כחוק דיקטטורי, פשיסטי, מזכיר תהליכימקי וכו'. אז הנה, עוד תפנית בעלילה. מי שהדביקה לחוק לפקודת תרבות ואמנות את השם "נאמנות בתרבות", אינה אלא שרת התרבות מירי רגב יוזמת החוק! על פי גרסה אחרת, לא היא המציאה את השם, אך כששמעה אותו קפצה עליו כמוצאת שלל רב, אימצה אותו בחום והשתמשה בו כקידום המכירות של החוק. כך או כך, מי שאחראי להתקבעותו של השם השגוי בשיח הציבורי, זו מירי רגב.

וזה מוזר. איזה אינטרס יש לה להשחיר את פני החוק שהיא יזמה ושהיא רואה בו חקיקת הדגל שלה? מירי רגב היא אשת ריב ומדון, שוחרת תגרות ואוהבת פרובוקציות. היא לא תנסה להגיע להסכמות עם אמני ישראל, עם האופוזיציה, על הצעת חוק שתזכה לתמיכה. היא תעדיף להחריף, להקצין, להחניף ל"בייס" הקיצוני שיקדם אותה בפריימריז, ולשם כך טוב לה לעורר התנגדות חריפה, ולהציג את עצמה כלוחמת הגדולה בסססססמולנים, ואת יריביה כאויבי הציבור. ולעזאזל האינטרס הציבורי.

הפעם היא כנראה הלכה צעד אחד רחוק מדי, הרחיקה גם תומכים פוטנציאליים, והכשילה את החוק של עצמה. סייע לה בכך ראש הממשלה, שכרך אותו עם החוק הפרסונלי שלו, "חוק סער", חוק ציני בסדרת החקיקה הצינית שנועדה לשרת את האינטרס ההישרדותי שלו.

****

נכון לעכשיו, החוק אינו נמצא על סדר יומה של הכנסת, אך יתכן שהוא יחזור עוד בכנסת הנוכחית, ואולי בכנסת הבאה. ולכן, ראוי לקיים עליו דיון ציבורי. אך כדי להתנגד לו או לתמוך בו, מן הראוי להכיר אותו. כי נכון לעכשיו, בדומה לדיון על חוק הלאום, המחלוקת אינה על החוק, אלא על דימוי של החוק, הרחוק מן החוק.

ההתנגדות לחוק היא בעיקרה לא התנגדות למה שיש בו, אלא למה שאין בו. אין בו צנזורה. בישראל הייתה צנזורה על סרטים והצגות. היא הונהגה עם קום המדינה (בעצם עוד טרם הקמת המדינה, בידי ממשלת המנדט הבריטי) ופעלה עד אמצע שנות ה-90. היום אין כל צנזורה על מחזות, והמועצה לביקורת סרטים, קיימת בעיקר כדי להגביל סרטי פורנוגרפיה ואלימות קשה – יותר כדי לסווג אותם לפי גיל, מאשר לפסול אותם.

והרי החדשות: בהצעת החוק החדשה אין כל צנזורה. אין כל פגיעה בחופש הביטוי. אין כל פגיעה בחופש האמנות. אגב, יש בישראל חוקים המגבילים את חופש הביטוי, אבל החוק הזה אינו נוגע לכך כלל. למשל, הכחשת שואה אסורה בישראל. אך אין זה קשור לחוק.

החוק לפקודת התרבות והאמנות, אינו מגביל את היצירה האמנותית, אלא את מימונה בידי המדינה. על פי הצעת החוק, אם שחקנית פעורה חושבת שעשיית צרכיה על דגל ישראל לעין המצלמה היא "אמנות" – זו זכותה, אך משלם המסים אינו צריך לממן זאת. הוא גם אינו צריך לממן אירוע של הקראת מכתבי מחבלים, היוצר גלוריפיקציה ורומנטיזציה למחבלים. ואם תעלה הצגה ברוח משנתו הגזענית של "הרב" כהנא שר"י, גם אותה משלם המסים לא יממן.

אפשר ומותר להתנגד לחוק הזה. אך כדאי לדעת לְמה מתנגדים. מי שסבור שעל המדינה לממן את התועבה הזאת – התנגדותו לחוק מוצדקת. אך מי שמתנגד לו בשם חופש הביטוי, פשוט טועה בחוק. החוק אינו פוגע בחופש הביטוי.

החוק קובע שניתן להטיל סנקציות תקציביות, החל בהפחתה בתמיכה במוסד תרבות ועד שלילה מלאה של התמיכה בו, אם שימש במה לאחת מהפעולות האלה:

1. שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. 2. הסתה לגזענות,
אלימות או טרור. 3. תמיכה במאבק מזוין של אויב או ארגון טרור במדינת
ישראל. 4. ציון יום העצמאות כיום אבל. 5. מעשה של השחתה או ביזוי פיזי
הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.

זאת הצעת החוק. לא דרישת נאמנות ולא צנזורה. על כך ראוי לקיים דיון.

****

בטרם אומר את דעתי על החוק, אציין שהוא לבטח חוק לגיטימי והגיוני. יתר על כן, מותר לשאול את מי שיוצר יצירת אמנות השוללת את זכות קיומה של המדינה, למה הוא רוצה שהמדינה שהוא מתנגד לה כל כך, תממן אותו. למה שלא ינהג כמו נטורי קרתא, שמסרבים לגעת ב"כסף ציויני"?

אני לא נלהב לחוק הזה. אולם יותר מכך איני מתלהב מהמציאות שהביאה ליוזמה הזאת. מציאות של סרט עלילת דם נוראה נגד צה"ל וחייליו – "ג'נין ג'נין", שאמנם לא מומן בידי מדינת ישראל אלא בידי האויב (הרש"פ), אך הוקרן במוסדות תרבות הממומנים בידי המדינה. או תיאטרון מתוקצב שהעלה הצגה המבוססת על כתביו של מחבל רוצח ויוצרת לו גלוריפיקציה. ריבויים של מקרים מסוג זה, הוא הגורם לחוק. והמציאות הזאת, מצדיקה התמודדות באמצעות מניעת תקצוב תופעות כאלו בידי המדינה.

החשש שמעורר החוק הוא מפני המדרון החלקלק; מפני ניצולו לרעה כדי למנוע מימון מיצירה אמנותית המתנגדת לשלטון ולדרכו. החשש הוא אמתי, ולכן אין לקבל את החוק כמות שהוא, ויש להכניס בו שינויים.

שינוי אחד, הוא דיוק יתר של הגדרות הפעולות שאינן ראויות למימון. למשל, אם כתובה שלילה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – אפשר להרחיב ולהקצין ולהכיל את ההגדרה על ביקורת חריפה על המדיניות של ממשלת ישראל. יתר על כן, בקואליציה הנוכחית ישנן מפלגות חרדיות, שלבטח אינן דוגלות בדמוקרטיה, ומערכות החינוך שלהן מתוקצבות בידי המדינה. איך הדברים מתיישבים? צריך להיזהר מפני הרחבה שכזו.

דוגמה אפשרית אחרת, היא פירוש נרחב למושג "גזענות". בוויכוח על חוק הלאום, שמענו טענה חסרת שחר שהוא "גזעני". משמעות הטענה הזאת, היא שהציונות היא גזענות. ניקח סיטואציה שבה מרב מיכאלי, לדוגמה, תהיה שרת התרבות. היא עלולה למנוע מימון מכל יצירה ציונית, בטענה שהיא "גזענית", כבכיול.

המחסום העיקרי בפני הסכנה הזאת, הוא ביטול החלק הבעייתי ביותר החוק, שבעטיו ראוי להפיל אותו במתכונתו הנוכחית – מתן המנדט לסנקציה התקציבית לשרה. זהו כוח שאסור לתת לשלטון. אני מאמין שתפקידה של הממשלה לתמוך בתיאטרון, גם כאשר התיאטרון אינו תומך בממשלה. אסור לתת לממשלה כוח לסתימת פיות מתנגדיה, באמצעות סנקציות כלכליות, בטיעון שמדובר בפגיעה במדינה.

לכן, החוק הזה ראוי רק אם השיפוט יהיה בידי ועדה ציבורית בלתי תלויה, המשקפת מגוון דעות, ולא בידי השר. יש היום טרנד פופוליסטי, לפיו השלטון הוא הביטוי של "רצון העם", ולכן כל מה שהוא קובע, מבטא את הדמוקרטיה. זו לא דמוקרטיה אלא עיוות הדמוקרטיה. איני רוצה שהכוח הזה יינתן בידי שר, כי אני חושד בשרים. אני חושד, למשל, במצב הדמיוני שבו פוליטיקאית מסוגה של מירי רגב תהיה אי פעם שרת התרבות. איני רוצה לתת לה כוח כזה. והאמת היא שאיני רוצה לתת כוח כזה לאף שר, מימין או משמאל.

****

סוגיה אחרונה בה אני רוצה לדון בהקשר של האמנות והנאמנות, היא העמדות הפוליטיות של עולם האמנות.

אמן חופשי – חופשי מלחץ של המדינה, של השלטון, אך גם של המיליֶה. ונשאלת השאלה, האם אמני ישראל משוחררים באמת מלחץ המיליה?

איך ניתן להסביר מצב שבו 90% מן האמנים מבטאים עמדה של 10% מן הציבור. האם יש סבירות סטטיסטית למצב הזה? אני מאמין שבמציאות שבה האמנים באמת חופשיים ומשוחררים, התפלגות הדעות בתוכם לא תהיה שונה באופן משמעותי מזו של כלל הציבור.

ההסבר היחיד שלי לתופעה (הקיימת במערב כולו), היא לחץ חברתי. היא מצב שבו אדם יודע מה מקובל לומר בסביבה החברתית שלו, ומה יהיה מועד להגחכה ושיימינג. אין לי כל הסבר אחר לאחידות הדעות בקרב המיליה, ומשמעות הדבר, היא שהאמנות אינה חופשית באמת. שאמנם אין צנזורה של המדינה, אך יש צנזורה חברתית, המבוססת על קודים של תקין ובלתי תקין פוליטית, בקרב ציבור מסוים.

ומי שניזוק מכך, זו התרבות הישראלית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 7.10.18

* שאלה למוסי רז – בראיון לגל"צ מוסי רז יצא להגנת BDS. חרם הוא דבר לגיטימי, דמוקרטי, הוא אמר. פעולה נגד חרם היא פגיעה קשה בחופש הביטוי ובחירות האזרח, הוא הסביר.

שאלה לי למוסי רז. אם יקום בארץ בדס שיפעל לחרם נגד ערביי ישראל. יקרא להחרים את עסקיהם, ישלח חוליות לסמן את התוצרת שלהם, יפגין נגד שופטים ערבים, יפריע למרצים ערבים באוניברסיטה, יקרא לחולים לסרב לקבל טיפול מידי רופאים ערבים – האם גם אז הוא יציג זאת כחופש הביטוי?

* מוסי, מאחוריך – רוגל אלפר הסביר מדוע בבחירות הוא תמך ברשימה המשותפת ולא במרצ: "רבים מתומכיה הנאורים לכאורה לוקים בגזענות סמויה ובציונות מתנשאת". האמת היא שבהשוואה לאלפר, גם חנין זועבי ציונית.

* צוּמי – יהונתן גפן העלה באינסטגרם תמונה שלו לבוש בחולצה, שעליה מודפסת הכתובת: "כל מה שצריך מחבל מתאבד זה חיבוק". הבעיה האמתית שממנה סובל גפן, בן ה-70, היא אינפנטיליות. יש לו מנטליות של ילד בגן. הפרובוקציות שלו הן ברמה של ילד שמשתין בסלון כדי למשוך תשומת לב.

* אקורדיון אחוז החסימה – אני תומך בהורדת אחוז החסימה, מאותה סיבה שהתנגדתי להעלאת אחוז החסימה. זו עמדתי העקרונית – אני בעד אחוז חסימה נמוך, בשל עקרון הייצוגיות. אני מכבד את אלה שתומכים באחוז חסימה גבוה, בשל עקרון היציבות. איני מכבד את מי שאינו פועל על פי גישה עקרונית של חיפוש הדרך הטובה לדמוקרטיה הישראלית, אלא מותח ומכווץ כאקורדיון את אחוז החסימה לפני כל מערכת בחירות, על פי מה שהוא חושב שישרת אותו. זו גישה אנטי ממלכתית, של מי שמאמין ש"המדינה זה אני" וכיוון שטובת המדינה היא הבטחת שלטונו, נכון להנדס את השיטה בכל פעם למען אותה "טובת המדינה".

* תושבי הגולן אינם אוהבים – בנימין נתניהו הודיע על תמיכתו באשכול שוקרון, אחד המועמדים לראשות המועצה האזורית גולן, ואף ישתתף בכנס שלו. כנ"ל יריב לוין.

איני יודע מה תהיינה תוצאות הבחירות בגולן, אבל, לדעתי, המעורבות של נתניהו לא תוסיף לשוקרון אפילו אחוז אחד. ולא בגלל שזה נתניהו, אלא כי תושבי הגולן אינם אוהבים התערבות של הפוליטיקה הארצית בפוליטיקה הגולנית.

אני תומך במועמדותה של מיכל רייקין, הנכונה להנהגת הגולן.

* הסטיקר עם הגולן – בתקופת המאבק על הגולן, המכונית שלי הייתה ערימת סטיקרים ניידת. מאז המאבק, לא הדבקתי סטיקרים. והיום שוב – למען הגולן שלנו, הדבקתי סטיקר על שמשת מכוניתי: אני עם מיכל.

* מפגש פסגה – פעמים רבות, בארבעים השנים האחרונות, ראיתי הופעות של שלום חנוך. פעמים רבות, באותן שנים, ראיתי הופעות של מתי כספי. אבל את מתי כספי ושלום חנוך על במה אחת, זכיתי לראות לראשונה ביום רביעי, באמפי שוני.

ואיזה מפגש פסגה! פסגה של שני ענקים. פסגה של שתי מעצמות-על של המוסיקה הישראלית. ואם מישהו מגדיר אותם "כוכבי העבר", הוא הצחיק אותי.

הקול של שלום חנוך, בעיצומו של העשור השמיני לחייו, קצת סדוק, כבר לא מה שהיה. אבל הכריזמה הבימתית, הו, איזו כריזמה! המוסיקליות, הקצב, העוצמה, האנרגיות. לגבי מתי כספי לא אוכל לספר על אנרגיות… בשיר היחיד שהוא שר ללא גיטרה, "מאיה" של שלום, הוא פשוט עמד עם ידיים בכיסים. אבל הקול שלו… המנעד האינסופי, היכולת הקולית הנדירה, המוסיקליות הגאונית. מתי כספי ניגן על גיטרה, פסנתר, מפוחית וכלי הקשה. שלום חנוך ניגן על גיטרה. ובין הנגנים היו שני מאסטרים – אלון הלל על התופים ומשה לוי על הקלידים והאקורדיון.

לא היה זה מפגש של שני אמנים, שכל אחד מהם שר את שיריו. שלום שר שירים של מתי, מתי שר שירים של שלום ושניהם שרו וניגנו יחד את שיריהם. הכימיה ביניהם הייתה אותנטית ומוחשית, וכשהם התחבקו והתנשקו, זה נראה טבעי מאוד. אגב, נראה לי שמתי כספי הוא האדם היחיד המכנה את חנוך – שלום במילרע!

לא הייתה זו רק פסגה של שני זמרים יוצרים, אלא פסגה של השירים. כל אחד מהשניים בחר את האהובים עליו מבין שיריו של האחר. כל אחד משירי המופע יכול היה להיות רגע השיא בהופעה אחרת. וזו הייתה הופעה שכולה רגעי שיא. ובכל זאת, הרגע שאהבתי והתרגשתי יותר מכל, היה ב"נגד הרוח", האהוב עליי כל כך. אני תמיד נרגש לשמע המילים שעמן אני מזדהה כל כך: "אהובתי, אל פחד! תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

ועוד רגעי שיא, בעבורי: "ואותך", "למה לי לקחת ללב", "שיר דרך", "ברית עולם", "לא ידעתי שתלכי ממני", "רק לרקוד", "זה מכבר", "סוף עונת התפוזים" ו"בגלגול הזה" – ההדרן האחרון.

אז איך אסכם את החוויה? במילותיו של שלום חנוך:
"מה נאמר על יום שעבר? היה כדאי!"

היה כדאי לנסוע שעתיים לכל כיוון.

* ביד הלשון

אופניים – אופניים חשמליים או חשמליות?
בכתבה בנושא בכאן 11 אמרה הכתבת "אופניים חשמליים", וחוץ ממנה, כל המרואיינים אמרו "אופניים חשמליות".

אופניים הם הכפלה של אופָן, גלגל. וכיוון שאופן הוא זכר, כך גם אופניים. יתכן שהבלבול נובע מכך שצורת ההכפלה הזאת זהה בזכר ונקבה, ויש הרבה מילים בנקבה בצורה זו: ידיים, רגליים, כתפיים, ברכיים, עיניים, נעליים, שנתיים. אך יש גם מילים בזכר כמו מכנסיים, יומיים, שבועיים, חודשיים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.9.18

* מפנטזת על נבוט – כל פטריוט ישראלי עוכב בדריכות ובדאגה אחרי ההתפתחויות בעקבות הפלת המטוס הרוסי בידי הצבא הסורי והשלכות התקרית על יחסי רוסיה וישראל, על חופש הפעולה של צה"ל בסוריה ועל ניסיונות איראן להתבסס בסוריה.

וכאשר פטריוטים ישראלים מודאגים, השוקניסטים מטפחים תקוות וציפיות. אולי דווקא פוטין יהיה המשיח שיכה סוף סוף במדינה שהם כל כך שונאים?

"רק נבוט יעיר את ישראל משיכרון הכוח" כותבת-מתפללת רווית הכט, ומפנטזת על הנבוט: "וזאת הבעיה עם ישראל. עד שלא באים אליה עם נבוט שנראה כמו נבוט ומרגיש כמו נבוט, היא לא מתעוררת משיכרון הכוח שלה. … עד שלא תשקע בסחרור של פיגועים נוראיים או תיאלץ להתמודד עם סתם סנקציות שיוטלו עליה כמדינת אפרטהייד, אף אחד כאן לא יתייחס לפלסטינים. למה, לשם שינוי, לא להקדים את הנבוט?"

יש לי הרגשה שגם הפעם הם יתאכזבו.

* הדמוקרט הגדול – בוועידת קמפ-דיוויד (2000) הציע ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק לערפאת הצעת שלום מרחיקת לכת, ששברה את הקווים האדומים של הקונצנזוס הלאומי, את האידיאולוגיה של מפלגת העבודה ואת מורשת רבין, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת ערב הירצחו. הוא הציע חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, קבלת עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (בתיקונים קלים וחילופי שטחים) ועוד. הוא עשה זאת בניגוד למצע מפלגתו ובניגוד לכל הצהרותיו, כולל בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת שבועות אחדים טרם הוועידה.

הוא עשה זאת חרף העובדה שממשלתו איבדה את הרוב בכנסת, עם פרישתם של המפד"ל, ש"ס, "ישראל בעליה" ו"גשר" ערב הוועידה. ואחרי שערפאת דחה את ההצעה (בעיקר בשל טענת "זכות" השיבה) ופתח במתקפת הטרור הרצחנית ("האינתיפאדה השניה") – לא זו בלבד שהוא לא חזר בו מתכניתו, אלא הוא המשיך לדחוף אותו בכל מאודו, בוויתורים נוספים.

השיא היה ימים ספורים לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה (בחירות אישיות ללא בחירות לכנסת), כאשר הוא שלח משלחת בראשות יוסי ביילין ובהשתתפות יוסי שריד (שהיה אז ח"כ באופוזיציה) ואמנון ליפקין שחק לטאבה, לנסות בכל מחיר להגיע להסכם ברגע האחרון. זאת, כאשר הוא ראש ממשלת מעבר, שהיא ממשלת מיעוט בכנסת, כאשר על פי כל הסקרים אין רוב לתכניתו והוא עומד לנחול תבוסה בבחירות. הוא קיווה שאם יצליח להגיע, במחטף, לאיזה נייר, יציג את הבחירות כמשאל עם על הסכם שלום, ואולי ינצח, כנגד כל הסיכויים.

היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין שיגר לו מכתב שבו הזהיר אותו שהוא עובר על החוק, כאשר כראש ממשלת מיעוט וממשלת מעבר, ימים אחדים לפני בחירות, הוא עומד לחייב את ישראל בהתחייבות היסטורית כה מרחיקת לכת. לא זו בלבד שברק ציפצף על המכתב, הוא השתלח בגסות ביועץ המשפטי, אמר שהוא כתב מכתב פוליטי שנובע מהשקפת עולמו הימנית ואיים לפטר אותו.

זה ברק שמרגע שהחל לגדל זקן הציב עצמו כנביא הזעם של חורבן הדמוקרטיה וכשומר החומות של שלטון החוק בישראל. זה אהוד ברק של פרשת השחיתות "עמותות ברק", שבזכות שתיקתם של שותפיו ומקורביו, הוא ניצל מהעמדה לדין.

12 ראשי ממשלה היו בישראל. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם. לא בכדי, לאחר תקופת כהונתו הקצרצרה והכושלת אזרחי ישראל בעטו בו, ואריק שרון היכה אותו שוק על ירך.

* אסיר משוחרר מחופש למדינאי – האסיר המשוחרר אהוד אולמרט טס לפריז כדי לחלות את פניו של אבו מאזן, והוא ממשיך לעשות לו רהביליטציה, באמצעות הפצת השקר כאילו לא דחה את הצעתו המדינית המופקרת. מה האינטרס של אולמרט, לשקר ולהציג את ישראל כסרבנית ולנקות את מי שסרב להצעתו? הרצון לרהביליטציה לעצמו.

אולמרט ממשיך לטפח את הנראטיב ההזוי, על פיו הוא כמעט הביא שלום היסטורי על ישראל ועל המזרח התיכון, אלמלא הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט עשו יד אחת ותפרו לו תיקים כדי לסכל את השלום המיוחל. כדי לבנות את הנראטיב הזה, יש צורך בהכחשת הסירוב הפלשתינאי. אבו מאזן, שבמו פיו אישר לא פעם שהוא דחה את הצעת אולמרט בשל טענת "זכות" השיבה, משתף פעולה עם ההצגה של אולמרט, כי היא משרתת את האינטרס הפלשתינאי להציג את ישראל כסרבנית. כך, אבו מאזן הוא המנהיג היחיד שמתייחס לאולמרט כאל מדינאי.

האמת היא שהדבר החיובי היחיד בהצעתו של אולמרט, הוא העובדה שהפלשתינאים דחו אותה, כי אחרת היינו עומדים היום במצב קשה ביותר.

* להכות את הטרור בכיס, לא דרך חוק הלאום – אחת הדרכים האפקטיביות למלחמה בטרור, היא מכות בכיסו באמצעות תביעות של נפגעי הטרור, בארץ ובעולם. ארגון "שורת הדין" עושה עבודה נפלאה כזאת, וכבר יש הישגים. על המדינה לעודד את המגמה הזאת, להקים גוף שירכז הגשת תביעות של כל נפגעי הטרור, ואם יש צורך בכך – בהתאמות חקיקה.

השבוע פסק השופט משה דרורי בבית המשפט המחוזי בירושלים שעל חמאס לשלם פיצויים בסך 5.4 מיליון ₪ לקורבן טרור חמאסי, וטוב שכך. אולם הוא הסתמך להחלטתו על חוק הלאום בפירוש יצירתי, מסוג היצירתיות המיותרת והמזיקה של האקטיביזם השיפוטי. הוא הצדיק את החלטתו במשפט מתוך חוק הלאום, על פיו המדינה תשקוד על שלומם של היהודים. החוק מדבר על המחויבות של מדינת העם היהודי לשלומם של היהודים בעולם, הנמצאים בשביה וצרה. אין להשתמש בחוק למטרות אחרות. אגב – אותו משפט עליו הסתמך השופט מתייחס ליהודים ולאזרחים ישראלים, כלומר המחויבות היא גם לאזרחים ישראלים שאינם יהודים. אך כאמור, איני רואה קשר בין חוק הלאום לבין פסיקת הפיצויים, מה גם שהשופט דרורי עצמו פסק פיצויים דומים בעבר, ללא חוק הלאום.

התועמלן האנטי ישראלי הפנאט גדעון לוי מתנגד בכלל לפיצוי קורבנות הטרור, כי בעיניו המחבלים והרוצחים הם הקורבנות. על עצם דרישת פיצויים לקרבנות הטרור הוא כותב: "הפעולה השפלה והנבזית הזאת, שמאחוריה עומדת ההנחה שהקורבן הוא הפושע". ומיהו הפושע? "גם עד קץ כל הדורות לא יוכלו מדינת ישראל והעם היהודי לפצות את העם הפלסטיני על כל מה שעוללו לו. לא על הפגיעות בחומר ולא על אלו שברוח; לא על אלה שבגוף ולא על אלה שבנפש" וכו' וכו' וכו'. כך, בפשקוויל שפרסם השבוע בשוקניה. מכאן ברור, שכל מי שהוא בן לעם היהודי הוא פושע והפגיעה בו מוצדקת. אולי כדאי להטיל על משפחות נפגעי הטרור לשלם פיצויים למחבלים שפגעו בהם.

ובחזרה לפסיקת השופט דרורי – שגיאה נוספת באותה פסיקה, היא השתתה על חמאס בלבד ולא על הרש"פ, כבקשת הנפגע. הפיגוע יצא משטח הרש"פ, כאשר הרש"פ ומי שעמד בראשו – ערפאת, עודדו את הפיגועים, ולכן ראוי להטיל גם עליהם פיצויים.

* הנכרה – האקדח המעשן בדחליל ה"הדתה", הוא אירוח חב"דניקים וארגונים מסוג זה בבתי ספר חילונים.

גם אני לא אוהב, בלשון המעטה, את הזמנת הארגונים האלה, אך מסיבות אחרות, הפוכות. מה המשמעות של הזמנת חב"דניק לקראת ראש השנה? המסר הוא, שהיהדות זה לא אנחנו, זה הם. היא לא שלנו, היא שלהם. וכיוון שגם אנחנו קצת יהודים, נזמין אותם לתקוע בשופר לפני ראש השנה, שהילדים יקבלו קצת יידישקייט.

כך יוצרים ניכור של הילד מיהדותו.

הדרך הראויה לחבר את הנוער ליהדות, היא במסר שהיהדות היא שלנו – אנו בני בית בה ובעלי בית עליה. עלינו להכיר אותה, להמשיך וליצור אותה בדרכנו ואנו בני חורין לבחור מתוכה. שבעים פנים לתורה, ואיננו זקוקים ל"דתיים" שילמדו אותנו את היהדות (עם זאת, חשוב מאוד קיומו של מפגש מתמשך בגובה עיניים בין יהודים מזרמים ומגזרים שונים, מן הגיל הרך ועד בכלל).

הדרך הראויה לחבר את הנוער ליהדות, היא חיבור, כפי שנעשה במכינות הקדם צבאיות, למשל. בוגרי בתי הספר הממלכתיים מגיעים למכינות בורים ועמי ארצות, רחוקים מן היהדות. בחודש במכינה הם מקבלים הרבה יותר מכל מה שקיבלו ב-12 שנות לימוד, ולא מחב"דניקים.

הזמנת החב"דניקים מנכרת את הילדים והנוער מיהדותם. למה דווקא הם מוזמנים? לא בגלל שר החינוך, אלא בגלל מנהלי בתי ספר חילונים, בורים ומנוכרים, שבאמת חושבים שהיהדות היא "שלהם" וכדאי להזמין אותם, כדי שהילדים שלנו יציצו ויכירו משהו.

הבחירה של אותם מנהלים היא הכישלון שלנו – תנועת ההתחדשות היהודית. אנו כשלנו, בכך שלא הצלחנו עדיין להנחיל בקרב הציבור החילוני את המסר שלנו.

ולכן, חבל כל כך, שחלק מארגוני ההתחדשות היהודית אינם מנתבים את התסכול לחשבון נפש וחיפוש דרך להשתפר, אלא מעדיפים את אזור הנוחות של האשמת אחרים, ומצטרפים לקמפיין ה"הדתה", ובכך מנסרים את הענף עליו אנחנו יושבים.

הבעיה האמתית אינה "הדתה" אלא "הנכרה" – הפיכת הילדים למנוכרים. אם הדוסופובים לא היו עיוורים משנאה, הם היו מבינים שאין להם בני ברית טובים יותר מחב"ד.

* מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים – הלך לעולמו, בגיל 88, תא"ל מנו שקד. במלחמת ששת הימים פיקד שקד על חטיבת אלכסנדרוני, שהבקיעה את המערך הסורי במרכז הגולן. החטיבה פרצה בגשר בנות יעקב. בהגיעו למוצב הסורי מורתפע, הוא שידר במכשיר הקשר לקיבוץ גדות: "מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים". כוונתו היא, שעמידת הגבורה הנערצת של הקיבוץ ב-19 שנות מתקפה סורית בלתי פוסקת, מובנת ביתר שאת, כאשר עומדים על המוצב שמעל הקיבוץ, שממנו הוא הותקף השכם והערב.

במקום שבו היה המוצב, הוקם מצפה גדות, ועל סלע, ליד האנדרטה לזכר חללי החטיבה, נחקקו דבריו של מנו שקד.

מנו שקד הוא בעל עיטור המופת על תפקודו במבצע "ירקון" (1955), נפצע קשה בהתקלות עם מחבלים ב-1969, שירת כקחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי) במלחמת יום הכיפורים ופרש מצה"ל ב-1974, לאחר שלקה באירוע מוחי.

יהי זכרו ברוך!

* החלונות הגבוהים – באמפידשא של בית גבריאל, על חוף הכינרת, נערך מופע של שלישיית "החלונות הגבוהים". לא, שמוליק קראוס ואריק איינשטיין לא יצאו מקברם, זו גם לא הייתה הופעה של הלוגרמות. אבל ההרכב הצעיר – אסף אמדורסקי, שלומי שבן ויעל קראוס היטיב לשחזר את המקור.

המופע לא היה בעיבודים חדשים, אלא הם נשארו נאמנים מאוד למקור. כמו בהרכב המקורי, ההרמוניה הקולית שלהם – נהדרת. על המסכים המופע הוקרן בשחור לבן. הזמרים התנועעו בתנועות של שנות השישים. והם אפילו שרו ברי"ש מתגלגלת, כמו בימים ההם. וזה היה ממש יפה. אפילו חלף בי הרהור שמא כדאי לחזור לשירה ברי"ש לשונית.

השמירה על העיבוד המקורי, בניגוד לנטיה של אמנים לשנות בגרסאות כיסוי, ביטאה ענווה, אך גם ביטחון עצמי של אמנים בטוחים בעצמם, שאינם צריכים להוכיח דבר לאיש.

לאחר ששרו את כל שירי התקליט המיתולוגי, חלקוֹ השני של הערב הוקדש לכמה משיריהם הישנים של ג'וזי כץ, אריק איינשטיין ושמוליק קראוס. שלומי שבן התיישב ליד הפסנתר, ובשירים האלה האמנים כבר חרגו מן העיבודים המקוריים, בעיקר שלומי שבן שליהטט ווירטאז בנגינה על הפסנתר ב"סע לאט". ב"מה אתי" האמנים הפכו את הקהל למקהלה ששרה קנון בשלושה קולות.

הקהל הרב לא היה מורכב מבני תשחורת, בלשון המעטה, מה שלא הפריע לו לעמוד על הרגליים ולרקוד.

האחרון בארבעת ההדרנים היה "הבובה זהבה", שיר הערש שבו נשלחנו הביתה עם המילים "לילה טוב".

את יעל קראוס לא הכרתי, ומבחינתי היא גנבה את ההצגה – זמרת נפלאה, שעמדה בכבוד בתפקיד ג'וזי כץ. יעל היא אחייניתו של שמוליק קראוס. אסף אמדורסקי הוא בנו של בני אמדורסקי, מפיק "החלונות הגבוהים". היום, כששערו של אסף הלבין הוא נראה ממש – אביו, מה שעוד הוסיף לאווירת הרטרו.

חוויה נפלאה.

– זה נוער זה?! – התקליט "שרים דודאים 2"', שיצא לאחרונה, חידש שירים ישנים, חלקם נשכחים, ובהם "סימן שאתה צעיר" של יוסי גמזו.

בשיר מופיעה הקריאה "זה נוער זה?! זה בררה".

בני התקופה היטיבו להבין למה מכוון גמזו. הוא כיוון לדבריו המפורסמים של איש "השומר" מפ"ת אברהם שפירא (1870-1965), הדמות האגדית, שהיה מוכר בכינויו "זקן השומרים": "אתם נוער אתם?! אתם חרא!"

יוסי גמזו אדם עדין, וקצת קשה לו לכתוב את המילה "חרא", והוא עידן אותה ל"בררה" – תחילה בספרו "אתם נוער אתם?!" ואח"כ בשיר "סימן שאתה צעיר".

בררה – סוג ב'. בעל איכות ירודה.

          * ביד הלשון

הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ – בחג סוכות אנו קוראים את מגילת קהלת. מגילה זו העניקה לשפה העברית עשרות ניבים וביטויים. אחד הבולטים שבהם הוא "הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".

הבל הוא האד היוצא מהפה. הוא אינו מוחשי, בלתי נתפס, חסר ערך. רְעוּת רוּחַ היא רעיה של רוח, אך להבדיל מרעיה של צאן ובקר, שמייצרת בשר, חלב ומוצריו, צמר, עורות, או רעיית דבורים שמניבה דבש, רעיית הרוח היא סרק.

משמעות הביטוי הוא: דברים בטלים, דברי שטות, דברים חסרי ערך. כמו למשל… טוב, לא אכנס כאן לפוליטיקה.

מתוך קהלת: "רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה – הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ… ְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ – גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ… טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.6.18

* השוואה להסכם הסורי – ההסכם שחתמו טראמפ וקים, הוא בגדר הצהרת כוונות, לא הסכם מעשי, ולכן מוקדם להשוות בינו לבין הסכמים אחרים. אולם אין ספק שרוח ההסכם שונה לגמרי וטובה לאין ערוך מהסכם הגרעין האיראני. על פי הצהרת הכוונות, ארה"ב תבעה מצפון קוריאה את מה שהיה עליה לתבוע מאיראן, והשיגה את התחייבותה של צפון קוריאה למה שהיה עליה לעמוד כהתחייבות איראנית – פירוז מוחלט מנשק גרעיני. כזכור, הסכם מינכן 2, המוכר בשם החיבה שלו "הסכם הגרעין האיראני", הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות ובתמורה הוסרו מרבית הסנקציות מאיראן.

ההסכם בין טראמפ לקים מזכיר הסכם אחר של אובמה – ההסכם לפירוז סוריה מנשק כימי. בהסכם ההוא אובמה אכן עמד על הדרישה הנכונה, תחת איום מוחשי בפעולה צבאית, והשיג את ההתחייבות הסורית הראויה.

אך מה קרה? מה שקרה, למשל, באוסלו. אסד פשוט צפצף על התחייבותו. לא זו בלבד שהוא לא חיסל את הנשק הכימי שברשותו, אלא הוא אף השתמש בו והמשיך לטבוח באזרחיו.

זה הלקח העיקרי שעל ארה"ב ללמוד, בנוגע להסכמים עם דיקטטורים. יש להם, לאותם דיקטטורים, נטיה להפר את ההסכמים שעליהם הם חתומים. ולכן, הסכם מעשי יהיה חייב לכלול בתוכו מנגנון אמין ומקצועי, של ארה"ב, שיפקח בצורה הדוקה, על כיבוד ההסכם, תחת נבוט מאיים בתגובה קשה ואכזרית על כל הפרה.

* אופוריה – הצהרתו של טראמפ לפיה צפון קוריאה כבר אינה מהווה איום גרעיני, מדאיגה וחסרת אחריות. היא מזכירה לי את ההתרברבות של פרס אחרי הסכם אוסלו: "תמו מאה שנות טרור". מנהיגים באופוריה הם תופעה מסוכנת. צפון קוריאה היא מדינה בעלת ארסנל של נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח. השילוב של אלה עם דיקטטור צמא דם ומטורף, לא עונה בדיוק על ההגדרה של טראמפ.

* מחדל טרור ההצתות – חמאס מבטיח לשגר אלפי עפיפוני תבערה לעבר "שדות המתנחלים" בישראל. מה ניתן לעשות נגד מתקפת הטרור הזאת? ברור שאין לנו יכולת ליירט אלפי "עפיפונים". הדרך להילחם בתופעה היא הרתעה; הבהרה לפלשתינאים שדין עפיפון תבערה כדין טיל, ושהמחיר שיגבה מהם על מתקפת הטרור יהיה מחיר זהה למתקפה דומה של ירי טילים.

אבל איך אפשר להרתיע, כשחיל האוויר יורה ירי אזהרה סמוך לחוליית מחבלים עם עפיפוני תבערה, במקום להשמיד אותה כפי שהיינו משמידים חוליה של שיגור טילים? לא זו בלבד ששלושה מחבלים שהיו נהרגים לא היו מעיפים עוד מטענים מעופפים, אלא הייתה זו הצהרת כוונות לקראת ההמשך.

אוזלת היד מול טרור ההצתות מצטרפת למחדל המתמשך של חוסר אונים מול הטרור החקלאי ברחבי הארץ, ועולה השאלה האם זו עדות לרמת האכפתיות של הממשלה לחקלאות הישראלית.

* מאות עולמות מלאים – ראש השב"כ דיווח בכנס בירושלים שמתחילת השנה סוכלו 250 פיגועי טרור משמעותיים. כאשר אנו שומעים את ההתבכיינות על "דופקים בלילה על הדלת ושולפים פלשתינאי ממיטתו" ושאר קיטורים מאוסים מסוג זה של עמירה הס וגדעון לוי, נזכור את הידיעה הזאת. כך מסוכלים הפיגועים. משמעות דבריו של ארגמן, היא שהפעילות הזו הצילה את חייהם של מאות ישראלים. "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא".

* ריפוי וחינוך מחדש – איך מגדיר רוגל אלפר את האמונה באלוהים ואת כל מי שמאמין באלוהים? "סטייה קוגניטיבית עמוקה, שריטה של ממש. רק אדם לא נורמלי, סוטה… סוג של פסיכוזה, עיוות מוחלט של תפיסת המציאות… פסיכוזה היא סטייה מהנורמה. שהרי הצטברו עדויות למכביר שאין אלוהים. הם מדברים עם חבר דמיוני".

בלי קשר לשאלה האם יש אלוהים (קטונתי מלהתחיל להתיימר לדעת את התשובה, ובכלל – אמונה, על פי הגדרה, אינה ידיעה ולכן אינה ניתנת להפרכה או לאישוש), לפחות סטטיסטית, אלפר מזכיר לי את זה שנוסע נגד הכיוון, ומתקשר לאשתו כדי לספר לה איזה משוגעים כולם, נוסעים נגד כיוון התנועה.

אבל הדבר החשוב בדבריו הוא המשפט האחרון: "אני מכיר לא מעט אנשים שהיו סוטים כאלה. והלכו לטיפול פסיכולוגי. ונרפאו". למה זה חשוב? כי הדבר יכול ללמד על החזון המדיני של אחד מבכירי דבוקת שוקן. אני מכיר מספר מדינות בעולם ובהיסטוריה, שהכניסו "סוטים" אידיאולוגים למחנות לריפוי וחינוך מחדש. בדרך כלל זה נגמר בטבח במיליונים.

* אני עף – מבקר הטלוויזיה עינב שיף פרסם מאמר ב"7 לילות" שכותרתו: "אל תעופו", ובו הוא ניסה לשפוך מים צוננים על ההצלחה הגדולה והפופולריות של הסדרה "בשבילה גיבורים עפים". אמנם גם הוא אינו יכול להתעלם מן העובדה שזו "סדרה מושקעת ומלוטשת", אבל חשוב לו לצאת נגד ההגדרה שהעניקו לה רבים, בצדק, כ"סדרת מופת פורצת דרך". ומה פסול הוא מצא בסדרה? היא "שמרנית". טוב, הבנתי לאן הוא חותר. כנראה היא פטריוטית מדי בשבילו. ואכן, "מעולם לא נראינו יפים, מיוסרים וצודקים כפי שהשתקפנו מבעד לחבר'ה שיצאו להציל את נינט שלנו". מבחינתו, כדי שיצירה ישראלית תוגדר יצירת מופת, עלינו לצאת בה מכוערים ורשעים. וכיוון שאני לא מתבייש להיות פטריוט, וממש לא מעניין אותי אם שיף או אלפר ושכמותם יגדירו אותי "שמרן", אני דווקא עף על הסדרה המעולה הזו.

* התמה המרכזית – יש בסדרה "בשבילה גיבורים עפים" שתי תמות מרכזיות. האחת, היא הפוסט טראומה שרבים מהישראלים סובלים ממנה, והועלתה על השולחן בצורה אמינה מאוד וחזקה. השניה היא ערך הרעות ואחוות הלוחמים, שהיא בעיניי המרכזית בסדרה.

הרעות הזאת ממש אינה מוצגת בצורה קיטשית, אלא בצורה מורכבת מאוד; רעות שיש בתוכה גם הרבה כעסים, התחשבנויות, קטנוניוּת, שילוב של אהבה / שנאה. אבל היא בהחלט מציגה את המחויבות המוחלטת של הלוחמים, גם שנים אחרי שחרורם, לעשות הכל זה למען זה בעת צרה; את דבקות האין קץ במשימה, גם כאשר אין זו משימה שהוטלה עליהם בפקודה. והתיאור הזה הוא אמין, ריאלי, וסיפורים רבים במציאות מעידים על כך. נכון, זו התגלמות יפה של הישראליות, שנוצקה בצה"ל. וזה מה שמטריף אנשים כמו עינב שיף, שבעיניהם איכות של יצירה תרבותית נמדדת ברמת האנטי ישראליות שלה.

אישית, כמי שאהב מאוד את הסדרה ונהנה ממנה מאוד, יש לי דווקא קושי אידיאולוגי עם המסר המרכזי שבה. המסר הוא שאחוות הלוחמים היא היא המניע היחיד של הלוחמים, היא ורק היא יוצרת את הנכונות להקרבה; הן בקרב בלבנון והן במסע להציל את יעלי בקולומביה. אין שום שיפוט אידיאולוגי של הירידה של בנדה לקולומביה, כי גם שם הוא ישראלי המסור לצו העליון של נאמנות מוחלטת לחבריו לצוות. אין שום ביקורתיות כלפי אמירה של אחד הלוחמים (נדמה לי שאביב) באחד הפרקים, שצריך לברוח מכאן (מישראל) בגלל המחיר האישי של המלחמה. ובסוף, בסצנה של השיחה של בנדה עם אהובתו מריה, כשהוא מאושפז פצוע בבית החולים, שהשאירה פתוחה את השאלה אם הוא החליט לחזור לארץ, המסר של בנדה הוא שמי שאינו ישראלי לעולם לא יוכל להבין את הישראליות. אולי לכן הוא יחזור. אך אין המדובר באמירה ציונית לפיה מקומו של יהודי הוא בארץ ישראל, אלא שאת החוויה הישראלית של הרעות, ניתן לממש בצורה שלמה רק בין ישראלים שחוו אותה וחיים אותה, ולכן הם מבינים אותה, ויכולים להבין זה את זה.

אני מאמין גדול בערך אחוות הלוחמים, אך אין הוא המניע הראשי למסירות הנפש של הלוחמים. הרי הנער שמתגייס ליחידה קרבית אינו מכיר את מי שיהפכו בקרוב לחבריו הטובים, והוא מתגייס ליחידה הזאת כדי להגן על המדינה. הסיסמה של יהונתן גפן "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה" היא קשקוש אינפנטילי. רק לאחרונה קראתי את הסיפור המופלא על "כוח נתי" שלחם בגולן במלחמת יום הכיפורים. הגדוד קם במלחמה, בעיקרו מישראלים שהיו בחו"ל ועלו על המטוס הראשון לישראל כדי להתגייס למילואים, אף שלא היו משובצים ביחידה. צוותי הטנקים הורכבו מאנשים שלא הכירו זה את זה כלל. ומסירות הנפש ונכונות ההקרבה שלהם, מן הרגע שהחליטו לעלות על המטוס הראשון לארץ ונלחמו על הזכות להגיע מוקדם ככל האפשר, ועד שוך הקרבות, הייתה מוחלטת, ולא הייתה קשורה לאחוות הלוחמים, שהיא ערך עילאי בפני עצמו.

"בשבילה גיבורים עפים" היא סדרה מעולה בעיניי, לאו דווקא כיוון שאני מסכים עם כל מסריה, אלא דווקא כיוון שהיא גורמת לי לחשוב, להתווכח אתה ועם עצמי. היא כזאת, כי היא מורכבת, אינה פלקטית. ונכון, אני אוהב אותה כי היא מוכיחה שאין צורך בפוזה האנטי ישראלית כדי להיות מעולה, אף שהבון טון בעולם האמנות הישראלי מצפה לכך. והיא מוכיחה שכדי שסדרה ישראלית תזכה בפרס הסדרה הטובה ביותר בקאן, היא לא צריכה להציג את ישראל כמפלצת.

אבל כדי לזכות בביקורת חיובית מעינב שיף, כנראה שיצירה חייבת להציג את ישראל כהתגלמות הכיעור והרשע, כיוון שהדבר היחיד שגרם לו להשתלח בה, היא העובדה שאנחנו נראים בה יפים וצודקים.

* ביד הלשון

שבעים שנה, לך תזכור – קמפיין להחזרת ציוד צה"לי מבוסס על שייקה לוי והסרט "גבעת חלפון אינה עונה". שייקה מחזיר ציוד, "מה שלקחתי ב-56'". מה לקחת ב-56'? "מה שלקחתי ב-48', אין טוב מזה". מה לקחת ב-48'? "שבעים שנה, לך תזכור".

זאת קלסיקה. היכולת להעמיד קמפיין, שמן הרגע הראשון בטוח שיהיה להיט, המשוחח עם משפט מסרט בן 42 שנה (!) מתוך ודאות שלא רק שכמעט כל מי שיראה אותו יידע במה המדובר, אלא הוא יפרוט בו על נימים דקות של נוסטלגיה וגעגוע, מעידה על הסרט "גבעת חלפון" שהוא הקלסיקה הישראלית בהתגלמותה.

אגב, רק לאחרונה הוצג קטע ממנו בתכנית טלוויזיה, שיצרה מיקס המשלב בין קריאות "יעלי" של אביב ב"בשבילה גיבורים אחים" לקריאות "יעלי" של "מר חסון" ב"גבעת חלפון".

* "חדשות בן עזר"