האישה שאתי / דיוויד ברוזה

פינתי השבועית ברדיוטק, 30.1.23

שירים מסוימים נקשרים אצלנו לחוויות שחווינו, למקומות שהיינו בהם, לנערה שבילינו אתה. השירות הצבאי הוא חוויה אינטנסיבית מאוד ומיוחדת, ולא מעט שירים נקשרים אצלי לחוויות צבאיות, בסדיר ובמילואים.

השיר "האישה שאתי" ושאר שירי התקליט "האישה שאתי", מחזירים אותי תמיד למוצב "גפן" ליד הכפר עמיק בבקעת הלבנון. "גפן" היה המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, מוצב הקצה מול האויב. חוויתי שם תעסוקה מבצעית בת שלושה חודשים, קשה ועקובה מדם. התקופה הזו חרוטה היטב בזיכרוני. פס הקול של התעסוקה הזאת היה "האישה שאתי", בפי דייוויד ברוזה.

זה היה לפני ארבעים שנה בדיוק. שירי התקליט כולו, ובראשם שיר הנושא, היו להיט היסטרי באותה תקופה. זהו אחד התקליטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים – קרוב לרבע מיליון עותקים. בתוך כשבוע לאחר צאתו, הוא כבר הגיע לאלבום פלטינה, כלומר מכר 40,000 עותקים. הרדיו לא הפסיק לנגן את שיריו. ועד היום, כאשר אני שומע את השירים האלה, אני נזרק לשנת 1983, למוצב "גפן".

בתקליט 9 שירים. 8 מהם שירים ספרדיים מקוריים שיהונתן גפן תרגם, והשיר התשיעי, "רומבה", הוא שיר בסגנון ספרדי, שיהונתן גפן כתב את מילותיו למנגינה של דיוויד ברוזה. מבין השירים אזכיר את "האישה שאתי", "סיגליות", "בנהר של סביליה", "כמו שאת" ו"טיו אלברטו".

דיוויד ברוזה נולד בישראל, אך נעוריו עברו בספרד, בשל שליחות של אביו. המוסיקה והתרבות הספרדית שבתוכה חי בתקופה הפורמטיבית הזו השפיעה עליו מאוד. ברוזה היה נער מוזיקלי מאוד, שלצד היותו שחיין, אלוף מדריד בשחיה בסגנון חתירה, הוא שר וניגן, הקים להקה ובגיל 14 הופיע עם להקתו בפני מלך הממלכה הקטנה פַּאטוֹנֶס שמצפון למדריד.

הלהיט הראשון של ברוזה היה שירו של יהונתן גפן "יהיה טוב" ומאז הם הרבו לשתף פעולה, ברוזה השתתף במופע של יהונתן גפן "שיחות סלון", בתקליט והמופע "הכבש ה-16" ובמופע המשותף שלהם "דוד ויהונתן". התקליט "האישה שאתי" הוא תוצר של שיתוף הפעולה הזה.

מספר דיוויד ברוזה: "עבדתי על שירים עם יהונתן גפן, שמאוד מאוד התעקש שאני אתרגם לו את השירים שאני שר לעצמי לפני הופעות, על מנת להכניס את עצמי למוזה של ההופעות, לפני שאני שר את 'יהיה טוב' או את 'סניוריטה', או שירים אחרים של אותה תקופה. אז הייתי שר לעצמי את השירים האלה. הוא (גפן) אמר על מה אתה כל-כך מתרגש. תרגמתי לו מילה במילה, וככה שיר, שיר, שיר, עברנו על כל השירים האלה, ותרגמנו אותם. נהיה לנו פשוט אוסף שירים".

השיר "האישה שאתי" הוא שיר של אדם מאוהב, המספר על אהבתו הגדולה, אהובתו, האישה שאתו, שעמה בחר לחיות למרות התנגדותם של הוריו והלעג של סביבתו. משפט אחד בשיר עורר סערה: "אני שלה עכשיו וכל מה שהיה לי;

החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים – על הכל ויתרתי". זיונים – ברדיו? לא יעלה על הדעת! המילה צונזרה, ובקול ישראל וגל"צ הושמע פיפס במקומה. מיותר לציין שלא היו לשיר ולתקליט יחסי ציבור טובים יותר מאותו פיפס, שהפך את השיר לשיחת היום. כעבור שנים אחדות הוסר הפיפס, ודומני שהכל יסכימו שזה שיר אהבה תמים וזך.

ארבעים שנה! כמה שהזדקנו…

האישה שאיתי אינה מתעקשת

לרחוץ את גופה בבריכה מקודשת

היא לא בשבילך, כך אימי ממלמלת

ואבא אומר שרזה היא כמו שלד

אבל היא אמיתית יותר מכולנו

זו אהבה כמו בזמנים לפני שנולדנו

רק אני יודע

האישה שאיתי אינה מתעקשת

שבכל לילה אקטוף לה עוד ורד

האישה שאיתי היא פרי גן העדן

בנשמתי כמיתר היא רועדת

החברים הם עושים לה עיניים

והאויבים מרימים שתי ידיים

היא תעטוף אותי רכה ומבושמת

ואחר כך בגופה אותי היא מחממת

ואני לוחש לה

האישה שאיתי היא פרי גן העדן

מחליקה על פני כמו מים על אבן

לאישה שאיתי כל כולי התמכרתי

והיא גם זרעה בשדות שחרשתי

בבוקר אני מתעורר רק אליה

בחושך אני מגשש אל שפתיה

אני שלה עכשיו וכל מה שהיה לי

החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים

על הכל ויתרתי

מסכן חואניטו

לאישה שאיתי כל כולי התמכרתי

אך אל תגלו לה את מה שאמרתי

בלדה על סוס עם כתם על המצח / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 23.1.23

מחר ימלאו 85 שנים ליורם טהרלב, שהלך לעולמו לפני שנה, בינואר 2022. לפני כ-35 שנים חדל לכתוב שירים חדשים. כיוון שעד אז כתב למעלה מאלף שירים נפלאים, ניתן רק לשער כמה מאות או אלפי שירים הפסדנו. אולם גם לאחר שחדל לכתוב שירים המשיך ביצירה, שרובה קשורה למקורות ישראל אליהם היה קשור בעבותות של זיקה ואהבה; לתנ"ך, לספרות חז"ל, לתורת הנסתר, לספרות המוסר ולסיפורים חסידיים. גם ביצירתו כפזמונאי הרבה להתכתב עם אותם מקורות.

יורם טהרלב הגדיר את עצמו כליטאי, וכך הוא כתב: "ההשפעה של הרוח הליטאית, שמעולם לא הרגשתי אותה, הולכת והופכת לדומיננטית באורח המחשבה שלי ואולי גם באורחות חיי. נולדתי בארץ וגדלתי כצבר ישראלי לכל דבר, עד שגיליתי את 'ספרות המוסר' היהודית. דבקתי בה. חובות הלבבות, אורחות צדיקים, מסילת ישרים, חפץ חיים, הרמב"ם, ומעל כולם הספר "שבט מוסר", מותאמים לי ככפפה. הנקיות השכלתנית, החשיבה ההגיונית, הסלידה מכל סוג של אמונה טפלה, הפשט ועולם הערכים העמוק המנסה להנחות את האדם בעולם ההפכפך, מדברים אליי יותר מכל סוג אחר של ספרות מחשבה. אני מתחיל להבין את אבות-אבותיי הליטאים שהקימו במאה ה-19 את 'תנועת המוסר', וניסו להכניס לישיבות השמרניות – בהן למדו רק תלמוד – את עולם הערכים של ספרות המוסר. לא אומר שאינני נהנה מכמה אמרות חכמות וציוריות של החסידים, אך ליבי שייך למתנגדים, לליטאים".

וחרף ליטאיותו, הוא אהב מאוד את הנמסיס של הליטאים, עולם החסידות ובמיוחד את הספרות החסידית.

השיר שנאזין לו היום, "בלדה על סוס עם כתם על המצח", שמתי כספי הלחין בכישרון רב וחוה אלברשטיין שרה בהגשה הנפלאה שלה, בעיבודו של משה וילנסקי, הוא שיר חסידי, המספר סיפור חסידי. זו אינה גרסה שירית לסיפור חסידי אותנטי, אלא טהרלב כתב את הסיפור החסידי. אך זה סיפור חסידי מובהק, המשמר את המוטיבים הייחודיים לספרות החסידית הקלסית.

תקציר הסיפור. הפריץ רואה סוס נהדר עם כתם על המצח וכתם על הגב ושערה של כסף זוהרת בזנב, נותן למושקה מאה רובל ומשגר אותו ליריד לחפש סוס זהה. מושקה מגיע ליריד ורואה סוס זהה ולידו בעל הסוס, ואותו הגוי שר ניגון נפלא. מושקה ניגש אליו ומבקש שילמד אותו את הניגון. הנ"ל אומר לו שמחירו של הניגון הוא חמישים רובל. מושקה אינו מהסס ומשלם מיד, לומד את הניגון והם פוצחים יחדיו בשיר. כשסיימו לשיר הוא שואל כמה יעלה לו זה הסוס הנהדר, ונענה שמחירו של הסוס מאה רובל. חמישים שילמתי כבר, אומר מישקה ואוסיף עוד חמישים, אך הגוי אומר לו שיש מסחר הגון ותמורת החמישים כבר קיבל את הניגון. מושקה ממשיך להסתובב ביריד וראה זה פלא, הוא שוב רואה סוס זהה, ולידו גוי אחר בכלל השר "מין ניגון שהוא המשך של הניגון ההוא". שוב הוא מבקש מהגוי ללמד אותו את הניגון. שוב הוא משלם חמישים רובל. שוב מבקש לקנות את הסוס שעולה מאה רובל, ואומר "חמישים שילמתי ואוסיף את מגפיי". כמובן שהגוי מסרב, וכשמושקה שב ללא הסוס וללא הכסף הפריץ חובט בו וזורק אותו מחוץ לאחוזה. מושקה, אשתו וילדיו מגורשים, נעים ונדים כשהם שרים את הניגון שמושקה למד. באחת השבתות הם מגיעים לעיירה של אדמו"ר גדול. אחרי צאת השבת שואל אותם הרבי מאין הם ולאן, ובמקום להשיב הם פוצחים בשיר. החסידים מסביב צוחקים בלעג והרבי גוער בהם: "האמנם חרשים אתם? האם אינם שומעים? הלא אל הניגון הזה חיכינו מתמיד. אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד".

הבלדה הזאת יכלה בהחלט להיות סיפור חסידי מקורי, והוא כתב אותה ברוח הסיפורים החסידיים על "הצדיק הנסתר"; אותו אדם פשוט שנראה שוטה, אך דווקא הוא בפשטותו וגסותו נושא בשורה, כמו אותה שריקה של הנער המוגבל שפתחה שערי שמים ביום כיפורים בבית מדרשו של הבעש"ט (לפי גרסה אחרת הייתה זאת קריאת "קוקוריקו").

הסיפור של יורם טהרלב הוא סיפור ייעוד. לאותו מושקה יש ייעוד, שהוא עצמו אינו מודע לו, והוא לעבור בין אחינו בני ישראל "מכפר לכפר בין יער לבין עיר" עם הניגון שאתו נקבל את פני משיח בן דוד. וכך בעצם גם לבשר שהגאולה קרובה.

כל הסיפור מורכב מצירופי מקרים, שברור שיש יד המכוונת אותם – למען הגשמת הייעוד של מושקה. כדי שיוכל למלא את שליחות, יש לגרש אותו מן העיירה. הקב"ה מזמן לעיני הפריץ "סוס נהדר" עם כתם על המצח וכתם על הגב, והוא משגר את מושקה לחפש סוס כזה. במקרה, כשהוא מגיע ליריד הוא פוגש מיד את הסוס הנדיר שהוא מחפש. מושקה, שאינו מודע לייעודו, אינו יכול שלא לפעול על פי אותו ייעוד. לכן, כשהוא שומע את המנגינה, היא מהפנטת אותו ואוחזת בו יותר מהסוס. וכאשר הוא מבין שיש מחיר ללימוד המנגינה, הוא לא מהסס ומשלם עליה בכסף שקיבל כדי לקנות את הסוס. וכאשר הוא ממשיך בשיטוטיו כדי לחפש את הסוס, לגמרי במקרה יש שם בדיוק את הסוס הנ"ל. ולגמרי במקרה גוי אחר שר ההמשך של הניגון ההוא. והוא אינו יכול שלא לפעול על פי ייעודו, הוא שוב לומד את המנגינה ומשלם עליה בכסף שבו צריך היה לקנות את הסוס.

בכך הוא גזר על עצמו את הגירוש – המאפשר לו למלא את ייעודו. וכשהוא מגיע אל הרבי, כשהוא מתבקש לדבר יוצא לו הניגון. ובעוד הכל לועגים (כמו בסיפורים החסידיים האחרים על צדיקים נסתרים) לרבי יש סגולה ייחודית המאפשרת לו לזהות ולגלות באיש הפשוט הזה את מה שהוא עצמו אינו יודע על עצמו. מהי אותה מנגינה שהוא מביא.

השיר הוא מתוך תקליטה של חוה אלברשטיין "לו יהי" משנת 1973.

נקדיש אותו לזכרו של יורם טהרלב.

"האם ראית את הסוס הנהדר הזה?

רוץ אל היריד מהר וקנה לי סוס כזה

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב"

כך אמר לו הפריץ, למושקה הסייס

ונתן לו מאה רובל שייצא מיד.

הולך לו מושקה ליריד ואוי איזה מזל

ליד פונדק עומד לו גוי עם סוס לבן כנ"ל

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב

והגוי, בחור צעיר, ניצב לו והוזה

ומתחת לשפמו הוא שר ניגון כזה:

אי-אי-אי…

"נא למדני את השיר, עשה נא לי טובה"

כך אומר לו מושקה, והגוי- בפיו תשובה:

"תשלם לי קודם

כמו שמקובל

מחירו של הניגון הוא חמישים רובל"

מושקה את צרורו מוציא ומשלם מיד

ואחרי דקה שרים שניהם כאיש אחד.

אי-אי-אי…

השירה חלפה עברה ומושקה אז נזכר:

"הי, בכמה יעלה לי זה הסוס הנהדר?

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב".

"מאה רובל" סח הגוי ומושקה אז משיב:

"חמישים שילמתי כבר, אתן עוד חמישים"

"לא לא ולא צוחק הגוי פה יש מסחר הגון

תמורת החמישים קיבלת כבר את הניגון

זה לא הולך ביחד

ושיר אינו חינם".

הצניע מושקה את צרורו והסתלק משם

טייל בין דוכני השוק לרגע לא עמד

ולעצמו זימר הוא את השיר אשר למד:

אי-אי-אי…

ממש מעבר ליריד א-הו איזה מזל!

עומד לו גוי אחר בכלל עם סוס לבן כנ"ל

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב?

והגוי משמיע שיר הקשיבו ושמעו

מן ניגון שהוא המשך של הניגון ההוא:

אי-אי-אי…

"נא למדני את השיר, עשה נא לי טובה"

כך אומר לו מושקה, והגוי – בפיו תשובה:

"תשלם לי קודם

כמו שמקובל

מחירו של הניגון הוא חמישים רובל"

מושקה את צרורו מוציא ומשלם מיד

ואחרי דקה שרים שניהם כאיש אחד

אי-אי-אי…

וכשגמרו לשיר שוב הוא נזכר:

"הי, כמה יעלה לי זה הסוס הנהדר

עם כתם על המצח

וכתם על הגב

ושערה של כסף זוהרת בזנב?"

"מאה רובל", סח הגוי ומושקה "אי אי אי

חמישים שילמתי ואוסיף את מגפי".

"לא לא ולא הסוס לחוד מאה רובל עולה

חמישים שילמת לי על הניגון הזה"

אי-אי-אי…

חוזר לו מושקה בלי הסוס והפריץ אהה

חובט בו וזורק אותו מתוך האחוזה

עם כתם על המצח וכתם על הגב

ואחריו מגורשים אישתו וילדיו

ובדרכים בין כפר לכפר בין יער לבין עיר

גם ברעב וגם בכפור הם לא חדלו לשיר:

אי-אי-אי…

ויום אחד אחרי שנים הגיעו בדרכם

אל עיר הפלך בה ישב הרב המפורסם

הרב ישב בנחת נעץ בהם מבט

יצאו אז כוכבים שלושה של מוצאי שבת

שאל "מנין באתם ולאן תלכו ללון?"

והם ניסו לומר לו אך יצא להם ניגון:

אי-אי-אי…

צחקו סביב האברכים צחקו החסידים

אבל אצל הרב במצח זעו הורידים

היכה הרב על שולחנו

ובקולו הרעים:

"האמנם חרשים אתם האם אינכם שומעים?

הרי אל הניגון הזה חיכינו מתמיד

אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד"

אי-אי-אי…

אני וסימון ומואיז הקטן / יוסי בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.1.23

לפני שבועיים הלך לעולמו שמעון יאיר.

אני מניח שמעט מאוד אנשים יודעים במי המדובר.

אנסח זאת אחרת. לפני שבועיים הלך לעולמו סימון מ"אני וסימון ומואיז הקטן". עכשיו כולם יודעים על מה אני מדבר.

וכך, בשנת 1980, בגיל 49, הפך שמעון יאיר מאדם אלמוני לגמרי, למגה-סלב, שהרדיו שוב ושוב משמיע שיר שנכתב על אודותיו.

בשירו המרגש "אני וסימון ומואיז הקטן" מספר יוסי בנאי על ילדותו בשכונת מחנה יהודה בירושלים, ועל שני חברי הילדות שלו, האחים שמעון ומשה יאיר, הלא הם סימון ומואיז הקטן.

השיר, שאותו הלחין חנן יובל (שגם שר גרסת כיסוי שלו), הוא שיר געגועים לילדות יפה ורחוקה; יפה, למרות העוני שבו הם חיו. לאורך השיר משובצים מונחי סלנג ירושלמי של שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, משחקי הילדות של התקופה וסרטי התקופה.

הוא מזכיר את המשחק "סְמֶל". את המילה הזאת לא הכרתי לפני ששמעתי את השיר, אבל את המשחק הכרתי היטב, כי גם אנחנו שיחקנו בו בילדותנו, אך כינינו אותו "חמור חדש". אחד הילדים עומד כפוף, רגליו ישרות ונתמכות בשתי ידיו. כל הילדים רצים וקופצים עליו לפי התור. ברגע שמישהו נכשל בקפיצה, הוא הופך מיד לחמור החדש.

משחק נוסף המוזכר בשיר הוא "סוס ארוך". אצלנו כנראה היה עניין עם חמורים, כי המשחק נקרא "חמור ארוך". הילדים מתחלקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת עומדת והשניה קופצת עליה. הקבוצה העומדת מסודרת כך: ילד אחד נשען על קיר. הילד השני מתכופף ותוחב את ראשו בין ירכיו של הילד העומד ובידיו הוא מחבק את מותניו. ואחריו מתכופפים ילדי קבוצתו בזה אחר זה, כאשר ראשו של כל ילד תחוב בין ירכי הילד שלפניו וידיו אוחזות ברגליו. ילדי הקבוצה השניה קופצים בזה אחר זה על הקבוצה העומדת, במטרה להפיל אותה. האסטרטגיה היא לרכז את הקפיצות על גב של ילד אחד, עדיף החלש מכולם, כלומר החוליה החלשה, עד שהמבנה מתמוטט.

משחק נוסף המוזכר בשיר הוא "ראשיות". את המשחק הזה איני מכיר.

אז הנה, אפילו בעבורי, שנולדתי שלושים שנה אחרי יוסי בנאי וגדלתי בר"ג ולא בירושלים, השיר הוא נוסטלגיה. על אחת כמה וכמה בעבור הדור שמעליי ובוודאי הירושלמים שביניהם. הרבה דִּמְעוֹת נוסטלגיה נשפכו לשמע השיר.

במשחקי הילדות שלהם, הם גילמו גם את גיבורי הקולנוע של התקופה. יוסי בנאי היה טרזן, שעליו אין צורך להרחיב את הדיבור, אני חושב שגם ילדים בני ימינו מכירים אותו. סימון היה ארול-פלין – שחקן קולנוע אוסטרלי פופולרי, שרכב על סוס כשהוא אוחז בידו בחרב שלופה וחי באורח חיים הולל וראוותני, ששילהב את דמיונם של אותם ילדים עניים במחנה יהודה. מואיז הקטן קפץ כמו גּוּנגה-דין, סרט הרפתקאות אמריקאי משנת 1939.

בסרטים הם צפו בהצגות יומיות בקולנוע "רקס", שפעל בירושלים בימי המנדט. הקולנוע שכן בין רח' הלל לרחוב פרינסס מרי, היום שלומציון המלכה. הוא היה בבעלות משותפת של איש עסקים ערבי נוצרי ושל יהודי. הוא היה פופולרי מאוד בקרב ערבים, יהודים ובריטים. הקולנוע הוצת במלחמת השחרור בידי האצ"ל, כתגמול על הצתת המרכז המסחרי היהודי בממילא בידי ערבים וננטש.

בנאי מזכיר בשיר את עץ התות – הכוונה לעץ תות גדול, בגן ברחוב כרמל בשכונת אוהל משה הקרוי: "גן התות".

סימון ומואיז גדלו בשכונת "זכרון טוביה" הקרובה לשכונתו של בנאי. האחים היו דתיים, ולמדו בתלמוד תורה "המזרחי". בנאי היה חילוני ולמד ב"אליאנס". ואף שלמדו בבתי ספר שונים, הם היו לחברים הטובים ביותר. אף שסימון גדול ממואיז בשנה ורבע, הם למדו באותה כיתה, מטעמי חיסכון. כך יוכלו ללמוד מאותם ספרים, באותן מחברות ואף אותו ילקוט. אמא שלהם אמרה בלדינו: "דוֹס קוּלוֹס אן אוּן פנטלון", כלומר "שני ישבנים במכנס אחד".

בשיר, יוסי בנאי, גבר בשנות הארבעים לחייו, חוזר בגעגוע אל הסמטאות של ילדותו, אל החברים ההם הישנים, אל הצבעים והקולות של ילדותו, אל העיניים התמימות והגדולות, אל השכונה, אל עץ התות, אל עפיפון קשור בחוט. הוא נזכר במשחקים ובסרטים, ואיך הם רדפו מעל גגות אחרי יונים, "לעוף אתם רצינו עד לעננים". ולגן השעשועים ולנדנדות, ועל שבועות האמונים לכל הילדות. ועל נעלי השבת וכובע ברט ועברית טובה עם עי"ן ועם חי"ת גרוניות. הוא נזכר איך הם דהרו על ענן עשוי מכריות, ואיך באקדח פקקים הטביעו אניות. ואיך הם היו מתמודדים עם העוני והמחסור? בלילות הקרים מאוד הם היו מתכסים בכל החלומות. ובדברו בנוסטלגיה על ימי הילדות הרחוקים הוא מציין, בצער, שהמלחמות היו אז לא אמתיות.

עכשיו העיר גדולה, מציין בנאי ותמה – מסימון לא שומעים אפילו לא מילה. ומואיז הקטן – לאן הוא נעלם? אך כאשר השיר יצא, השנים נמצאו. אין ספור ראיונות וכתבות עליהם בכל כלי התקשורת. וכמובן שהשיר הביא גם לאיחוד ההיסטורי של השלישיה.  

כשיצא השיר, הוא היה להיט ענק. הוא היה שיר הנושא של מופע יחיד של בנאי, "אני וסימון ומואיז הקטן", שרץ בשנים 1980-1981, והיה משובץ שירים ומערכונים נפלאים. צפיתי פעמים אחדות במופע הזה, שבו, לדעתי, הגיע יוסי בנאי לשיא יצירתו. שירי המופע יצאו בשני תקליטים. האחד נקרא: "אני וסימון ומואיז הקטן – אברם אברם", בשל השיר על אברהם סורמלו המופיע בו. השני: "אני וסימון ומואיז הקטן – על כל אלה". תוך שאני מזכיר את השירים האלה, אני נוזף בעצמי על שטרם השמעתי אותם כאן בפינה. אך גם יומם יבוא.

החזרות למופע נערכו בקולנוע "רמה" המיתולוגי בר"ג, שנרכש אז בידי המפיק פשנל ושימש כאולם מופעים של "התיאטרון העממי" שאותו ניהל. במקביל נערכו שם החזרות של "קרקר נגד קרקר", המופע הנפלא של "הגשש החיוור", בבימויו של יוסי בנאי. חברתי באותה תקופה התגוררה בסמוך לקולנוע, ושמענו בהנאה את החזרות.

ב-3 בינואר נפטר סימון בגיל 92. סימון היה כלכלן ופעיל במפלגת העבודה. אחיו הצעיר אמר בצער: "מן השלישיה נשארתי רק אני".

נקדיש לזכרו של סימון את השיר "אני וסימון ומואיז הקטן".

ולפעמים כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעורי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים

אני חוזר אל הצבעים והקולות

אל העיניים התמימות והגדולות

אני חוזר אל השכונה אל עץ התות

אל עפיפון אדום אדום קשור לחוט

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות

ומרחוק פעמונים של כנסיות

ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים

לעוף איתן רצינו עד לעננים

ובגן השעשועים על נדנדות

נשבענו אמונים לכל הילדות

שיחקנו סמל וסוס ארוך וראשיות

המלחמות היו אז לא אמיתיות

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

בנעלי שבת עם כובע של בארט

ובעברית יפה עם עין ועם חית

דהרנו על ענן עשוי מכריות

ובאקדח פקקים הטבענו אוניות

הייתי טרזן , וסימון ארול פלין

ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין

ובלילות החורף הקרים מאוד

היינו מתכסים בכל החלומות

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן

עברו שנים מאז עכשיו העיר גדולה

מסימון לא שומעים אפילו לא מילה

ומואיז הקטן לאן הוא נעלם

וגם קולנוע רקס כבר לא קיים

אבל אני כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעורי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים

היינו ילדים וזה היה מזמן

אני וסימון ומואיז הקטן.

בגלגול הזה / שלום חנוך

פינתי השבועית ברדיוטק, 2.1.23

הערב נאזין לאחד משיריו היפים ביותר של שלום חנוך ומהאהובים עליי ביותר מבין שיריו. מסוג השירים שכאשר אני קורא את מילותיהם אני מתבאס במקצת על כך שלא אני כתבתי אותם. כלומר, אלה שירים שמבטאים את מחשבותיי, רגשותיי ואמונותיי.

השיר הוא "בגלגול הזה", שיר הנושא של התקליט "בגלגול הזה", שיצא לאור ב-1991. זה שיר של ברכות ואיחולים, ושלום רומז שאין לו עניין באיחולים שיתגשמו בעולם הבא. כל מה שהוא מאחל לאחרים ולעצמו – נועדו להתקיים בגלגול הזה.

אמור לי מהם איחוליך, ואומר לך מי אתה. כשאני קורא מה שלום חנוך מאחל, אני יכול לקבוע שהוא טיפוס כלבבי, כי אני מזדהה מאוד עם הדברים.

הדבר הראשון שהוא מאחל הוא להיות תמיד שמח ולעולם לא להפסיק לשיר. צמד האיחולים הבא מעניין מאוד: שתמיד תמשיך לגדול ושתמיד תישאר צעיר. יש סתירה בין השניים? השאלה היא מה פירוש לגדול ומה פירוש להישאר צעיר. ילדים מדברים על "לגדול" בהקשר של גיל. לטעמי, שלום חנוך דיבר על גדולה, במובן של האישיות. להיות אישיות גדולה יותר. מה זה? אותם הדברים שהוא יפרט בבתים הבאים. ועם זאת, הוא מאחל צעירות תמידית, ומכאן שגם הצעירות אינה כרונולוגית אלא מנטלית, תפיסתית. כלומר, שמירה על רוח צעירה, על אנרגיות, על התחדשות. והוא מפרט: שתמיד תלך קדימה ושלא תאבד תקווה. מי שתמיד הולך קדימה ולא מאבד תקווה, הוא צעיר, בלי קשר לגילו. והוא גדול. והוא מאחל לדעת שלום וטוב ו"שתמצא את האהבה".

גם הצמד הבא מבטא שניות – שתשכיל להיות ביחד ולהישאר חופשי. אני מזדהה מאוד עם האמירה הזאת. היא מתכתבת עם דבריו של הלל הזקן: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני? אני הטמעתי בקיבוצי אורטל את המסר והסיסמה שהיא אתגר גדול: קיבוץ של אינדיבידואליסטים. זאת, להבדיל ממי שרואים סתירה בין קולקטיב לאינדיבידואליזם. אין סתירה כזו. סתירה היא בין קולקטיב לאגואיזם. יש תמיד מתח בין יחיד ויחד, והאתגר הוא למצוא את ההרמוניה שיש בה גם וגם; גם להיות חלק מיחד וגם לשמור על עצמיות וחופשיות כיחיד. בית המדרש "מעגלים" שאני חבר בו ומנחה שלו, עוסק השנה לאורך כל השנה בסוגיית היחיד והיחד. אני מזדהה מאוד עם השילוב הזה שעושה שלום חנוך.

"שתוכל למצוא תועלת גם במצבים קשים" – עוד מסר שאני מזדהה עמו בכל מאודי. ודומני שאני בהחלט עומד בו ומוצא תועלת, חיוב ואף שמחה גם במצבים הקשים. הרעיון הזה הוא חלק בלתי נפרד מן הרעיון של "שתמיד תלך קדימה ושלא תאבד תקווה". תמיד. גם במצבים קשים. תמיד ללכת קדימה ולעולם לא לאבד תקווה.

"שתמיד תהיה צנוע ושתמיד תהיה בריא". מה הקשר? יש קשר. המרדף אחרי כבוד, שררה ותהילה הורס את הבריאות הנפשית ולעתים גם הגופנית.

והפסוק שאני הכי מזדהה אתו: "שתצליח שחייך לא יהיו לריק". אין דבר החשוב לי יותר מלמצוא משמעות לחיים ומשמעות לכל מה שאני בכל יום. הפסוק הזה מתכתב בתודעתי עם תפילתה של לאה גולדברג, לאלוהיה " לבל יהי יומי

עליי כתמול שלשום, לבל יהי עליי יומי הרגל". לא מדובר כאן, בכך שלא יהיה לי יום מצ'עמם, אלא שבכל יום אמצא את המשמעות לחיי בכל מה שאעשה באותו יום.

"שתהיה אל אחרים כמו שאתה אל עצמך" – הלא כבר רבי עקיבא פסק שהכלל הגדול בתורה הוא הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". והלל הזקן אמר, על דרך השלילה, שכל התורה כולה על רגל אחת היא "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".

"שתתברך במה שיש ושתשמח בחלקך". לכאורה, יש סתירה בין המסר הזה, לבין המסר של לעולם תמשיך לגדול ושל תמיד תלך קדימה. בעיניי, אין כאן סתירה אלא השלמה. תמיד תצעד קדימה ותשאף לגדול, אך לא מתוך ביטול היש שלך ולא מתוך מיאוס בחלקך. לא. יש בך ויש לך דברים טובים – תתברך בהם. הכר בערך עצמך. הערך את מה שיש לך. שמח בחלקך. ומתוך ההכרה הזו, תמשיך לצעוד קדימה ותמשיך לגדול. ההכרה הזאת והשמחה בחלקך, הם שיבטיחו שהצעידה קדימה אינה מתוך תסכול, מרמור, נרגנות, אלא מתוך שמחה ורצון להוסיף עוד נדבך על הטוב הקיים. אנשים מתוסכלים ונרגנים – יישארו כאלה גם אם ישיגו עוד. אנשים השמחים בחלקם, וכאלה שיודעים למצוא תועלת גם במצבים קשים, יתברכו וישמחו מההתקדמות ומהגדילה.

"שתמצא את דרכך בכל דרך שתלך". איזה יופי. אדם מתכנן ללכת בדרך מסוימת, אבל זה לא צלח לפי תכניותיו. הוא מצא עצמו בדרך אחרת. גם בדרך הזאת הוא יכול למצוא את דרכו, אולי אפילו באופן מוצלח יותר מאשר בתכנית המקורית.

"ושתדע להישרד מול הגורל המתהפך". האמת היא שאני פחות מתחבר להישרדות. זו בעיניי ציפיה נמוכה מדי. אבל אני רואה בפסוק הזה, בהקשרו בתוך השיר, מסר שתנאי להישרדות הוא כל אותם דברים שנאמרו בשיר. בלעדיהם, אין שום טעם בהישרדות ולכן אין כל יכולת לשרוד.

והפזמון: שיהיה לך טוב, שתספיק לאהוב, הו בגילגול הזה. זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל, ועוד בגלגול הזה.

אתמול הגעתי למחצית הגלגול, לגיל שישים. חבר שאל אותי לפני ימים אחדים מה אני מאחל לעצמי ליום הולדתי השישים. השבתי לו: האזן למילות השיר "בגלגול הזה" של שלום חנוך – שם נמצאת התשובה.

מילים, לחן וביצוע – שלום חנוך הנפלא.

שתהיה תמיד שמח

שלעולם לא תפסיק לשיר

שתמיד תמשיך לגדול

ושתמיד תישאר צעיר

שתמיד תלך קדימה

ושלא תאבד תקווה

שתדע שלום וטוב

ושתמצא את האהבה.

שתשכיל לחיות ביחד

ולהישאר חופשי

ושתוכל למצוא תועלת

גם במצבים קשים

שתמיד תישאר צנוע

ושתמיד תהיה בריא

ושתצליח שחייך

לא יהיו לריק.

שיהיה לך טוב

שתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

הגילגול הזה.

כי זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל

ועוד, עוד ועוד

בגילגול הזה.

שתהיה אל אחרים

כמו שאתה אל עצמך

שתתברך במה שיש

ושתשמח בחלקך

שתמצא את דרכך

בכל דרך שתלך

ושתדע להישרד

מול הגורל המתהפך.

שיהיה לך טוב

שתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

בגילגול הזה.

זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל

ועוד, עוד ועוד

בגילגול הזה.

שיהיה לך טוב

ושתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

בגילגול הזה.

שמחות קטנות / מיכה שטרית ועמיר בניון

פינתי השבועית ברדיוטק, 26.12.22

בערב ראש השנה תשנ"ז, 1996, נפטרה ממחלת הסרטן דסי רבינוביץ', נערה בת 19; בחורה מקסימה, יפהפיה, רגישה, שכל המדינה עקבה בדאגה אחרי מאבקה על זכותו של החולה לטיפול הוגן – מאבק על הזכות לחיים ולבריאות, ואחרי התמודדותה ההרואית עם המחלה. דסי הקסימה באישיותה את החברה הישראלית כולה.

במענה הקולי שלה, הקליטה דסי שיר שכתבה:

עיגולי השמחה

לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול השמחה.

לפעמים העיגול קטן,

אך הוא יכול לגדול ולגדול ולגדול…

כאשר עיגול השמחה גדול,

הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף,

מקומות שלפעמים כואבים.

וככל שיש יותר עיגולים קטנים,

פחות מקומות כואבים.

יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן,

ולנו יש תפקיד – לעזור לו לגדול.

ודאי שואלים אתם – איך ?

כל אחד מאתנו חושב על דרך.

אפשר להביא לו סוכריה,

לתת לו פרח, לשיר לו שיר, לצייר לו ציור

או אפילו פשוט לומר לו:

בוקר טוב, מה שלומך היום?

והכי חשוב,

לעשות את זה בכיף,

בשמחה, מכל הלב!

מיכה שטרית קרא את השיר, והוא היה ההשראה בעבורו, לכתיבת השיר "שמחות קטנות". שטרית כתב והלחין ושר יחד עם עמיר בניון.

השיר נוגע במוות ובחיים, ומעביר מסר של בחירה בחיים, בחירה באמת, בחירה בטוב, בחירה בשמחה – גם מתוך מעגלי הכאב. שטרית מעביר את המסר של דסי רבינוביץ'.

ספרם היפה של הדס רגב ירקוני ועופר רגב: "בת קול ברוח – תפילה ישראלית", שיצא לאור לפני 15 שנים, המוקדש לזכרו של סמ"ר אבי אפנר ז"ל, שנפל באסון המסוקים, "מבקש למזג את מעיינות התפילה היהודית ואת פלגי השירה הישראלית לאפיק אחד זך וטהור, הזורם תחת גשרי הזמן ורבדי השפה ומרווה את הנפש", כפי שכתבו היוצרים.

הספר בנוי מכפולות של עמודים, כשבעמוד הימני מופיע טקסט מן התפילה ובעמוד השמאלי – טקסט מן השירה הישראלית, שהמסר שלו קרוב או דומה למסר של התפילה, וביניהם כמה שורות שכתבו המחברים, על אודות הזיווג בין התפילה והשיר. הספר מעוטר בתמונות מרהיבות מנופי א"י.

בין השאר בחרו המחברים בשיר "שמחות קטנות". התפילה שלצדו, לקוחה מתוך תפילת שמונה עשר, והיא מתחברת לתמימים ודוברי האמת, שאותם יהללו המלאכים: "על הצדיקים ועל החסידים, ועל זקני שארית עמך בית ישראל, ועל פליטת בית סופריהם, ועל גרי הצדק ועלינו, יהמו רחמיך ה' אלוהינו, ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו ועל חסדך הגדול באמת נשענו. ברוך אתה ה', משען ומבטח לצדיקים".

וכך כתבו מחברי הספר: "איש אינו מועיד תפילה זו לעצמו. אין אדם שיעז להגדיר את עצמו צדיק, אלא אם כן הוא איננו צדיק כלל וכלל. קיימים אנשים אחרים אותם אנו רואים בחזקת 'צדיקים וחסידים'. אנשים תמימים ודוברי אמת, בהם אנו נפגשים במהלך יומנו, הם אותם אנשי מופת, שבהתנהגותם ובאישיותם משרים עלינו תחושה של אור קורן, המאיר את דרכנו בלילות חשוכים".

ביום שני שעבר, 19 בדצמבר, חל יום הולדתו השישים של מיכה שטרית. היה בכוונתי להשמיע את השיר בשבוע שעבר, ביום ההולדת, אך העדפתי להשמיע שיר של יצחק קלפטר, שהלך ימים אחדים קודם לכן לעולמו. היום נציין כאן את יום ההולדת של שטרית, ונכבד אותו בהשמעת את שירו היפה ביותר, בעיניי, המלמד על האדם יותר מכל מה שנאמר עליו – "שמחות קטנות".

עמוק בליבך, עיגולים של שמחה

ואור גנוז בנשמת אפך

עמוק בלב, עיגולים של כאב

אתה שונא, אתה אוהב.

לחיי התמימים ודוברי האמת

וכל החיים את חייהם באמת

שזוכרים את השמש ונוגעים באור

שיודעים אהבה, שאינה בת חלוף.

יהללו, יהללוך מלאכים

לא תאבד דרכך בזוהר ובחשיכה

יהללו, יהללוך מלאכים

שמחות קטנות יאירו

כנצנוץ הכוכבים.

צליל מכוון / להקת "צליל מכוון"

פינתי השבועית ברדיוטק, 19.12.22

בשנת 2000 התגלה גידול סרטני בראשו של יצחק קלפטר. חייו היו בסכנה, אך הוא יצא מזה.

בשנת 2011 אושפז קלפטר בשל מחלת ריאות קשה. שוב הוא היה במצב מסוכן, בתקשורת כבר הספידו אותו והחל סוג של נוהל "חבצלת" והשמעת שיריו. ושוב הוא יצא מזה בשלום.

מחלת הריאות הייתה כרונית והוא אושפז שוב ב-2018 במצב קשה, היטלטל בין חיים ומוות, שוב אותו נוהל תקשורתי, ושוב הוא יצא בשלום.

לפני שבוע וחצי הוא נפטר. למרות שמצבו היה ידוע, הופתעתי מאוד. לנוכח הפעמים הקודמות, האמנתי שהוא כבר יקבור את כולנו (במבטא פולני זה נשמע יותר טוב). האופטימיות שהוא שידר בראיונות עמו, שהנה או-טו-טו הוא גובר על המחלה, שכנעה אותי.

יצחק קלפטר הוא בראש ובראשונה הגיטרה החשמלית. קלפטר הוא ללא ספק מגדולי הגיטריסטים בתולדות המוסיקה הישראלית, ויש הטוענים שהוא הגדול מכולם. הוא לא היה רק מבצע וירטואוז, אלא גיטריסט יצירתי מאוד, שסולו הגיטרה במרבית השירים שלו הן יצירות גאוניות. קשה לחשוב על שיריו ללא אותם קטעי סולו, וכשאנו שרים את השיר, אנחנו מזמזמים גם את הסולו.

יצחק קלפטר הוא מלחין ומעבד מוכשר מאוד, מהטובים שהיו כאן והוא אחראי על כמה מנכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית. לחלק מן הלחנים הוא גם כתב את המילים; מילים פשוטות, ללא מליצות, אך יודעות לפרוט על הרגש בצליל מכוון.

יצחק קלפטר הוא להקת "כוורת". הוא לא היה הפרונט של להקת "כוורת". השורה הראשונה הייתה דני סנדרסון וגידי גוב. אך יחד עם יוני רכטר הגאון ועם אלון אולארצ'יק, ממש אין מה להתבייש בשורה השניה של "כוורת". הוא היה גיטריסט, ונגינתו הווירטואוזית והסולואים שלו נתנו צבע ייחודי ל"כוורת" ולכן תרומתו ללהקה גדולה מאוד. סולואי הגיטרה של "יויה" הם חלק בלתי נפרד ממנגינת השיר ולא בכדי הוא קיבל בזכותם את הקרדיט כמלחין השיר לצד דני סנדרסון. הוא הלחין כמה משירי כוורת ובהם "היא כל כך יפה" ו"שיר הטמבל".

יצחק קלפטר הוא "אחרית הימים", אחת מלהקות הרוק הישראליות הראשונות, שהקדימה את זמנה ולא זכתה להצלחה בזמן אמת, אך לאורך ימים ההערכה אליה גדולה מאוד. המוסיקאי המוביל של הלהקה היה זוהר לוי, אך גם שם, הגיטרה של קלפטר עשתה נפלאות. סולו הגיטרה של "מה אכפת לציפור", הוא מהסולואים הטובים ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית.

יצחק קלפטר הוא "הצ'רצ'ילים", להקת הקצב והרוק הישראלית הראשונה, שאותה הקים קלפטר בגיל 15 בלבד. הלהקה קיבלה את שמה מכינויו של קלפטר מילדות – צ'רצ'יל. לשיא הצלחתה הגיעה הלהקה אחרי שקלפטר כבר עזב אותה כדי להתגייס לצה"ל. הוא שירת כטנקיסט בחיל השריון ולאחר מכן עבר בפקודת מפקדי החיל ללהקת גייסות השיריון.

יצחק קלפטר הוא להקת "צליל מכוון", הלהקה הראשונה שבה הוא היה המוביל. על הלהקה הזאת נרחיב בהמשך הפינה.

יצחק קלפטר הוא "שיחות סלון", המופע של יהונתן גפן, שקלפטר השתתף בהרכב הראשון שלו והלחין לו את הלהיט הגדול "שיר אהבה בדואי", וכן את "אי ירוק בים", את הקטע הווקלי "תמונה" הלא הוא "דבדבדה בדבה" הפותח כבר למעלה מארבעים שנה את התכנית "ארבע אחרי הצהרים" בגל"צ ואת "עד עולם אחכה" ששר עם יעל לוי. הוא כתב ליעל לוי שירים נוספים ובהם "בלדה לנאיבית".

באותן שנים הוא כתב מוסיקה וליווה בגיטרות אמנים רבים, למשל אריק סיני שהוא כתב לו, בין השאר, את "אם אתה בסביבה", אך גולת הכותרת היא כמובן אריק איינשטיין. מיד אחרי פירוק להקת "כוורת", השתתף קלפטר בהקלטת תקליטם של אריק ויוני רכטר "האהבה פנים רבות לה", בו השתתפו גם חבריו ללהקה אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין. אריק העריץ את נגינתו בגיטרה ואת כישרונו המוסיקלי, ולכן בחר בו לעבוד עמו על תקליטיו "יושב על הגדר" ו"שביר". קלפטר הלחין את שירי התקליטים וגם חיבר מילים לאחדים משירי "יושב על הגדר". "שביר", שנכתב אחרי תאונת הדרכים הקשה של אריק איינשטיין, הוא בעיניי יצירת מופת, תקליטו הטוב ביותר של אריק. בראש ובראשונה בשל המילים, המספרות על מחשבותיו בעקבות התאונה וההתמודדות שלו עם התאונה ותהליך ההחלמה, אך גם בשל הלחנים המקסימים של קלפטר והסולואים הנפלאים של הגיטרה החשמלית במרבית השירים. השיר הראשון שקלפטר כתב לאריק היה "טירוף במה", שהוא כתב את מילותיו ואת לחנו. על פי הפרשנות שלי, קלפטר הכניס לשיר מוטיבים אוטוביוגרפיים לצד מוטיבים ביוגרפיים של אריק. שקלתי להשמיע היום את השיר הזה, ומן הסתם עוד אשמיע אותו בעתיד.

השיר שנשמע היום הוא "צליל מכוון", שיר הנושא של להקת "צליל מכוון", של המופע והתקליט שלהם. הלהקה פעלה במשך שנה אחת בלבד, 1979, אך השפעתה על הרוק הישראלי רבה. היא ליקטה בתוכה שלושה כישרונות אדירים, קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב, ואולי לכן לא יכלה להאריך ימים. שלושתם הלחינו את שירי הלהקה, שלושתם שרו אותם. שם טוב ניגן על קלידים וחליל צד ושלמה וקלפטר על גיטרות. התקליט "צליל מכוון" הוא תקליט מופת, שתרם לפנתיאון של המוסיקה הישראלית שירים נפלאים כמו "ימים לבנים", "ילדי הירח", "לוקח ת'זמן" של קלפטר, "בלילה" ועוד. הלהקה הקליטה גם גרסאות כיסוי לשני שירים ישנים של יוצריה – "יכול להיות שזה נגמר" של שם טוב לוי ו"שיר אהבה בדואי" של קלפטר.  

קלפטר כתב את המילים והלחן לשיר "צליל מכוון". אחרי שנים של חוסר ודאות, לאחר פירוק להקת כוורת ותקופה קשה מבחינה מקצועית, כלכלית, אישית ונפשית, הוא שלח לנמענת השיר צליל מכוון, וקרא לה: "בואי הנה, בוא לכאן… אל הקצב, אל הצלילים". השיר אופטימי, כי הוא מאמין באהבה. "כשעץ בגן מלבלב, זה לא כואב להתאהב". והמסקנה שלו מן התובנה הזאת היא האמונה במוסיקה. "לכן עומד ומנגן". את נמענת השיר הוא מכנה "שוברת לבבות קטנה" והוא מספר לה שהוא "שבור ללא תקנה", ודווקא עובדה זו היא "סיבה מספיק טובה" לקרוא לה לבוא אליו.

המילים והלחן של השיר פשוטים אך סוחפים מאוד והשיר היה להיט גדול וצורף לפסקול הסרט "דיזנגוף 99".

בשיר הזה אין סולו גיטרה וירטואוזי קלפטרי אופייני ולכן התלבטתי אם להשמיע אותו. בסופו של דבר בחרתי בו, כיוון שזה השיר המזוהה ביותר עם קלפטר, וזה שיר הנושא של ספר מבחר שיריו, שקלפטר הוציא זמן קצר לפני מותו. קלפטר נפטר ביום חמישי, יום שבו מתקיימות הופעות רבות. רבים מן האמנים שהופיעו באותו ערב שרו שיר לכבודו, וכמעט כולם בחרו ב"צליל מכוון". אני הייתי באותו ערב בהופעה של מיקה קרני. היא הקדישה את המופע לזכרו ושרה את שירו "דמיון חופשי".

ניפרד מקלפטר עם שירו היפה והאהוב "צליל מכוון" ולבטח עוד נשמיע שירים נוספים שלו בעתיד.

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

בואי הנה אל המילים

אל הקצב, אל הצלילים

מספיק חלום, הפכי למציאות

כשעץ בגן מלבלב

זה לא כואב להתאהב

לכן, עומד ומנגן

בואי הנה, בואי איתי

כל כך פשוט להיות מעשי

נצא ביחד, בטח נהנה

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי…

כשעץ בגן מלבלב…

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי, כן…

זן נדיר / קורין אלאל

פינתי השבועית ברדיוטק, 5.12.22

פרסי מפעל הפיס לאמנויות, למדעים ולמחקר על-שם לנדאו מוענקים מדי שנה, החל משנת 1970, בתחומי האמנות, המחקר והמדע בישראל. הפרסים מוענקים על ידי "קרן לנדאו" על שם מיכאל לנדאו, מייסד מפעל הפיס. בשלוש השנים האחרונות, נוספה קטגוריה חדשה לפרס – פרס על מפעל חיים.

בין הזוכים בפרס לנדאו לשנת 2022 – היוצרת והזמרת קורין אלאל. קורין זכתה בפרס על מפעל חיים על תרומתה למוסיקה הישראלית.

בנימוקי הבחירה נאמר, בין השאר: "קורין אלאל היא יוצרת נדירה ופורצת דרך במוסיקה הישראלית. אלאל היא מהמלחינות המקוריות שהיו בישראל ולְחַניה מעידים על טביעת אצבע ייחודית ויוצאת דופן: מצד אחד מדובר בלחנים מפתיעים ומתוחכמים שלוקחים את המאזינים להרפתקה ומצד שני הם מצליחים לתקשר עם הקהל הרחב ולהיות אהובים ואפילו המנוניים.

שירים כמו 'מותק', 'הטבעת נפלה', 'כשזה עמוק' ועוד, שרטטו מודל של אישה אחרת ממה שהכרנו עד אז במוסיקה הישראלית: חופשיה, לעתים כועסת, משוחררת מכבלי העבר, נועזת. יחד עם אופן שירתה הלא מתנחמד והופעתה הכובשת והלא מתאמצת היא הצליחה להיכנס לזירה שהייתה גברית מאוד ולהביא משם קול ייחודי ובשורה מוסיקלית שהיוו השראה לדורות רבים של יוצרים ויוצרות".

קורין אלאל היא זמרת-יוצרת, מלחינה, מעבדת ומפיקה מוזיקלית, גיטריסטית, פזמונאית ושחקנית. היא נולדה ב-1955 בתוניס ועלתה לישראל בגיל 8. כבר בנעוריה החלה את דרכה המוסיקלית כגיטריסטית, זמרת ויוצרת, והשתתפה בהרכבים מוסיקליים שונים. את שירותה הצבאי החלה בלהקת פיקוד דרום, עברה לצוות הווי סיני וסיימה בצוות הווי הנדסה קרבית, לצד חברתה הטובה יהודית רביץ.

לאחר שחרורה מצה"ל ליוותה בגיטרה ובשירה את טובי הזמרים בישראל ובהם שלום חנוך, נורית גלרון, צביקה פיק, רמי פורטיס, מיקי גבריאלוב, גלי עטרי ואחרים. הפריצה הגדולה שלה הייתה כמלווה, לצד יהודית רביץ, של אריק איינשטיין בשיר המופת "עטור מצחך". היא השתתפה בתכנית "ארץ טרופית יפה" ובתכניות והרכבים נוספים.

את קריירת הסולו החלה ב-1979. במקביל היא החלה ללמוד באקדמיה למוסיקה וכתבה שירים לאמנים שונים, שחלקם, כמו שירו של אריק סיני "דרך הכורכר" היו ללהיטים. באותה תקופה כתבה בעיקר שירי רוק ורוק כבד, כמו "אל תקרא לי מותק", אך גם שירים סולידיים כמו לחנה לשירו ההמנוני של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת".

מבין תקליטיה, אהוב עליי במיוחד "אנטארקטיקה" ששניים משיריו השמענו כאן בפינה: "ארץ קטנה עם שפם" ו"התעשיה האבירית". היה זה תקליטה השלישי, שיצא ב-1989. שנה לאחר מכן הופיעה במופע היחיד שלה "שפת אמי", ובו שירים צרפתיים שתרגם אהוד מנור, לצד שירים מקוריים שמנור כתב לה במיוחד.

בסך הכל הוציאה קורין אלאל 13 תקליטי סולו, שני תקליטי אוסף ותקליטים שהיא הייתה אחת המשתתפות בהן. כן יצא תקליט של שיריה, "חברים שרים קורין".

שירה האהוב עליי ביותר הוא "אין לי ארץ אחרת", ובעיקר אהוב עליי הביצוע שלה, שאותו כבר השמענו בפינה. גם את השיר האהוב עליי מאוד, שאותו נהגתי לשיר כשיר ערש לבתי תמר, שירו של יהונתן גפן "שיר לשירה" השמענו בפינה. ועוד שיר שלה שאני אוהב מאוד, שמרתי להזדמנות החגיגית הזאת – "זן נדיר", שיר הנושא של תקליטה רב המכר "זן נדיר", שאותו הפיקה ועיבדה יהודית רביץ. התקליט יצא לאור ב-1992.

את מילות השיר כתב מאיר גולדברג, קורין הלחינה ויהודית רביץ עיבדה. השיר זכה להצלחה רבה וצעד בראש מצעדי הפזמונים באותה תקופה.  

השיר מדבר בגוף ראשון על האנשים חסרי הביטחון העצמי, המפחדים מהצל של עצמם, מנסים להקטין את עצמם למינימום, נצמדים לקירות הבתים כדי לא לבלוט. הם מתביישים בעצמם, בגופם, בזהותם, במי שהם.

האנשים האלה חיים במנוסה. הם נמלטים ממסיבה, הם נדחקים לים, לסירות משוטים. הם לא מוצאים מנוח לכף רגלם ביבשה, כי כל יבשה היא בעבורם ספינה שטובעת. הם חופרים מקלטים, להסתתר, לברוח. הם מרמים את עצמם. ומה הם ישאירו אחריהם מלבד הפחדים? אפשר לראות במילים הללו רמז לנטיה לאובדנות.

המשורר קורא לאנשים הללו לזקוף את קומתם, להכיר בערך עצמם, בייחודיות שלהם. הם זן נדיר. נכון, אולי הם ציפור משונה. למרבה הצער הראש שלהם באדמה, אבל החלומות – באוויר, ואסור לוותר על החלומות.

שיר מקסים! ברכות חמות לקורין אלאל על זכייתה בפרס.

אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו,

נצמדים לקירות הבתים

ורוב הזמן מתביישים בגופנו,

חופרים מקלטים.

אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת,

נדחקים לסירות משוטים.

כל יבשה היא ספינה שטובעת

כשחופרים מקלטים.

אנחנו זן נדיר: ציפור משונה.

החלומות באוויר, הראש באדמה.

אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו.

לא עיוורים, אבל לא מביטים.

ולא ברור מה נשאיר אחרינו,

מלבד הפחדים.

אנחנו זן נדיר…

אפילו דקה / מתי כספי וסילביניה אסקפה

פינתי השבועית ברדיוטק, 28.11.22

ב-9 בנובמבר, לפני פחות מעשרים יום, הלכה לעולמה בסאו-פאולו הזמרת הברזילאית הנודעת גל קוסטה, בגיל 77.

מריה דה גרסה קוסטה פנה בורגוס, הידועה יותר בשמה האמנותי גל קוסטה, נולדה ב-1945 בסלבדור שבברזיל. גל קוסטה החלה את הקריירה המוסיקלית שלה ב-1963 והמשיכה בה עד אחרית ימיה.

קוסטה הייתה אחת הזמרות הפופולריות בברזיל לאורך עשרות שנים, וזכתה לפופולריות רבה ברחבי העולם וגם כאן, בישראל.

היא אחת מחלוצי סגנון הטרופיקליה ששטף את ברזיל בשנות השישים והשבעים. הטרופיקליה הוא זרם תרבותי שהתפתח בברזיל בשנות ה-60 של המאה ה-20, בהשפעת תנועת האוונגרד האמנותי ותרבות הפופ המקומית והבינלאומית. הטרופיקליה שילבה ביטויי תרבות ברזילאיים מסורתיים עם חדשנות אסתטית רדיקלית, והיו לה גם יעדים חברתיים ופוליטיים בני הזמן שכוונו לציבור הברזילאי הנתון תחת משטר צבאי. גל קוסטה, ז'ילברטו ז'יל ואחרים היו מובילי הזרם.

ב-1963 הוציאה גל קוסטה את התקליט הראשון שלה, "דומינגו". ב-1973 צונזרה עטיפת תקליטה "אינדייה", כיוון שהיא הצטלמה עליו בביקיני אדום נועז.

גדול להיטיה לאורך הקריירה המרשימה שלה הוא השיר הקצבי והמקפיץ "פסטה דו אינטריור" מתקליטה "פנטזיה" שיצא ב-1982. השיר זכה לגרסה עברית של חוה אלברשטיין, הנקרא "חגיגה"; אף הוא קצבי ומקפיץ.

בסך הכל הוציאה גל קוסטה 33 תקליטי אולפן ושמונה תקליטי הופעה חיה. היא שרה בפרוטוגזית, ספרדית ואנגלית.

גל קוסטה הופיעה פעמים אחדות בישראל. באחד מביקוריה, ב-1982, היא הופיעה בפארק הירקון. הייתי אחד מעשרות אלפי הצופים בהופעה הזאת.

היה זה בתקופה שבה המוסיקה הברזילאית זכתה לפופולריות עצומה בישראל, בעיקר בעקבות התכנית "ארץ טרופית יפה", ששודרה ב-1977 וכבשה את המדינה. הסמבה והבוסה-נובה היו אז סגנונות פופולריים מאוד בעולם ובישראל והשפיעו על יוצרים ישראליים רבים. יהודית רביץ, למשל, הוציאה את התקליט "בוא לריו". "הפרברים" הוציאו את התקליט "פרברים טרופיקל".

ב-1987 העלה מתי כספי את המופע "ארץ טרופית משגעת". הוא הופיע בליווי של להקה ברזילאית, עם שירי המופע המיתולוגי "ארץ טרופית יפה" ושירים נוספים, שכמו ב"ארץ טרופית יפה" גם אותם תרגם אהוד מנור. חלק מן השירים הם תרגום מילולי ואחרים – גרסה עברית על המנגינה המקורית. אהוד מנור לא ידע פורטוגזית ובעצם התרגומים שלו היו תרגומים יד שניה, מאנגלית. אך הוא היטיב לשמור על קרבה אקוסטית למילים המקוריות, מה שמעיד על כשרונו הגדול.

השיר שנשמע היום הוא אחד משירי "ארץ טרופית משגעת", שירה של גל קוסטה "אפילו דקה".

האמת היא שזה לא שיר מקורי של גל קוסטה. השיר Trem das Onze"" – "הרכבת של 23:00", הוא שיר סמבה שנכתב והולחן בידי אדונירן ברבוזה בשנת 1964. הביצוע המקורי שלו היה של דמוניוס דָה גארוֹאָה והיו לו עוד ביצועים רבים. ב-1973 גל קוסטה הקליטה אותו לתקליטה "אינדייה" ומאז הוא מזוהה בעיקר אתה, והוא אחד השירים הפופולריים ביותר שלה. השיר מספר על נער המסביר לאהובתו מדוע אינו יכול להישאר אתה. הוא חייב להספיק לחזור לביתו ברכבת של שעה 23:00, כיוון שהוא גר בפרברים וזו הרכבת האחרונה באותו יום. הוא בן יחיד ואינו יכול להשאיר את אמו לבד.

השיר, בביצועה של גל קוסטה, היה האות לתכנית המוסיקלית של אלי ישראלי בגל"צ בשנות ה-80. ישראלי היה ברזילופיל ידוע, ומהבולטים בסוכני התרבות הברזילאית בישראל. התרגום הראשון לעברית של השיר, היה של המשורר, הסופר והפזמונאי יעקב שבתאי, לתקליטם של "הפרברים" משנת 1981 "פרברים טרופיקל", והוא נקרא "רכבת הלילה":

אינני יכול, אינני יכול

ילדונת שלי להישאר

לרכבת עוד אני כבר מאחר

גר אני באי שם

ואסור לאחר את הרכבת של הלילה

אין עוד אחרת היום

וחוץ מזה יפתי, יש עוד דבר מה פה

יש לי אמא והיא לא תלך לישון

אוי בן יחיד אני

אמא מחכה לי בחלון.

מתי כספי, המפיק המוזיקלי של התקליט, ביקש מאהוד מנור לכתוב לו גרסה חדשה, למופע ולתקליט "ארץ טרופית משגעת" ב-1987. מנור כתב את "אפילו דקה". מתי כספי שר אותו עם הזמרת הברזילאית סילביניה אסקפה. אני אוהב יותר את הגרסה של אהוד מנור על זו של שבתאי.

נאזין למתי כספי וסילביניה אסקפה ונקדיש את השיר לזכרה של גל קוסטה.

אפילו דקה

אפילו דקה

אפילו לרגע אי אפשר

עוד מעט מחר

כן מוכרח ללכת

צר לי כבר מאוחר

הרכבת יוצאת

רכבת אחרונה הלילה

אחת עשרה בדיוק

יש לי בית אחד

ויש לי אמא

השתדלי הלילה לא לכעוס עלי

כי בן יחיד אני

אמא לא נרדמת בלעדי

ומתוק האור בעיניים / ששי קשת

פינתי השבועית ברדיוטק, 21.11.22

את פינתנו הקודמת הקדשנו לרחל שפירא, עם ההכרזה על זכייתה בעיטור הנשיא. גם היום נאזין לשיר של רחל שפירא, אולם הפעם לא היא כלת השמחה, אלא מבצע השיר, הזמר והשחקן ששי קשת, שביום חמישי הקרוב ימלאו לו 75.

מזה עשרות שנים מזוהה קשת עם מוסיקה אמנותית, שירי תיאטרון, שירה מולחנת, חזנות, שירי מחזות זמר, שירה ביידיש וכד'. אולם בראשית דרכו הוא היה כוכב פופ, מהפופולריים בארץ, "אליל הנוער". השיר שנאזין לו היום הוא להיטו הגדול ביותר באותה תקופה, משנת 1971, "ומתוק האור בעיניים".

ששון קוסובסקי נולד וגדל בקיבוץ גליל ים. שירת בלהקת הנח"ל, לצד שלום חנוך, טוביה צפיר, שולה חן, חנן יובל מנחם זילברמן ואחרים, והיה מסולני הלהקה.

עם שחרורו היה חבר ב"להקת פיקוד דיזנגוף" ופתח בקריירת סולו מצליחה מאוד לצד קריירה כשחקן קולנוע ותיאטרון. הוא השתתף בסרט "נורית", 1972, לצד יונה אליאן. בסצנת מיטה משותפת להם בסרט הם היו לזוג, נישאו וחיים יחד כבר חמישים שנה.

ב-1970 הוציא קשת את תקליטו הראשון: "ששי קשת", שזכה להצלחה רבה והיה לאלבום זהב. בין הלהיטים הבולטים בו, "פנקס הקטן", שאותו השמענו כאן בפינה, "ותבוא עליכם הברכה" ועוד.

כעבור שנה הוא הופיע בפסטיבל הזמר והפזמון עם שירו "ומתוק האור בעיניים" שזכה במקום השני. באותה שנה הוא זכה בתואר זמר השנה במצעד השנתי ב"גל הקל" של קול ישראל; שמה של רשת ב' לפני הקמת רשת ג'. ב-1974 הוא זכה במקום הראשון בפסטיבל שירי הילדים בשירו "שובב עם לב זהב". הוא זכה במקום הראשון גם בפסטיבל הזמר החסידי, בשירו "שישו ושמחו" והשתתף בפסטיבל הזמר המזרחי בשיר "בואו ונשיר אחים".

בשלב מוקדם יחסית מיצה ששי קשת את סצנת הפסטיבלים, כוכבות הפופ ואלילות הנוער ולצד המשך הקריירה כשחקן וכמנהל האמנותי של תיאטרון "יידישפיל" הקריירה המוסיקלית שלו התמקדה במוסיקה אמנותית. בין השאר הוא הציג מופע יחיד של שירי סרטים מתורגמים לעברית, הוציא עם אריק רודיך תקליט שירי משוררים, הוציא תקליט זמירות וחזנות "פתח לנו שער", השתתף ביצירה המוסיקלית תיאטרלית "יריד המזרח" משירי חיים גורי ועוד. כל זאת לצד השתתפות כשחקן בסרטים, מחזות ומחזות זמר בעברית וביידיש. בימים אלה הוא משתתף במחזמר "לא רק בלונדינית".

לאורך הקריירה הארוכה שלו הוציא ששי קשת עשרות תקליטים, הן תקליטי סולו והן תקליטים בהם השתתף של מחזות זמר, פסי קול של סרטים, פסטיבלים בהם נטל חלק והרכבים בהם השתתף, כולל להקת הנח"ל.

שני השירים המזוהים ביותר עם ששי קשת הם "פנקס הקטן" ו"ומתוק האור בעיניים".

את "ומתוק האור בעיניים" כתבה רחל שפירא, הלחין מוני אמירליו ועיבד משה וילנסקי, לפסטיבל הזמר והפזמון תשל"א, 1971. כאמור, השיר הגיע למקום השני. הוא הגיע למקום הרביעי במצעד הפזמונים השנתי לשנת תשל"א.

רחל שפירא כתבה את השיר בהשראת פסוק מפרק יא במגילת קהלת: "וּמָתוֹק הָאוֹר, וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ". איזה פסוק נפלא! מָתוֹק הָאוֹר! מהו האור? מה שאנו רואים. מה שאנו רואים הוא טוב, כלומר העולם הוא יפה, הוא טוב, הוא מתוק. בפרקים הראשונים של המגילה, הלין קהלת כמה משעמם תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. והנה, כאן הוא ממליץ לנו לפקוח עיניים, להביט בעולם, ולראות שהחיים יפים.

ברוח הפסוק, גם השיר אופטימי מאוד. הוא מלא תקווה, מלא אמונה וביטחון עצמי – הן תוכל לקום וללכת, דבר מה קורא בך ללכת, געגועיך הם לך כנפיים ומתוק האור בעיניים. וכך גם בבתים האחרים נמשכת התכונה הנמרצת הזאת והקריאה לאדם לקום וללכת בעקבות לבו, ללא חשש, כי הדרך כאן לרגלך, הארץ באה אליך, השמש והרוח בעורקיך כיין. השיר קורא לו לפקוח עיניים ולראות את יפי העולם, את הסירות השטות במים ואת העפיפונים העפים בשמים, שמסמלים את שבירת הגבולות במרחב ובגובה; לא תדע שובע, המרחק והגובה. שום דבר לא יעצור אותך. שום דבר לא יתיש אותך. לא עייפו ידיך לנוגע ועיניך לא עייפו לתמוה וחלומותיך בהירים שבעתיים. כל בית הוא בן ארבע שורות וכל בית מסתיים בשורה "ומתוק האור בעיניים". הבית הראשון הוא גם הפזמון החוזר. אקרא את הבית האחרון: "אי בזה ביתך ושדותיך / אי בזה כל אהבותיך / טעם הזמר שלא שרת עדיין / ומתוק האור בעיניים".

מזל טוב לששי קשת ונאחל לו עוד הרבה שנות יצירה מוצלחות.

הן תוכל לקום וללכת

דבר מה קורא בך ללכת

געגועיך הם לך כנפיים

ומתוק האור בעיניים

דרך דרך כאן לרגליך

ארץ ארץ באה אליך

שמש ורוח בעורקיך כיין

ומתוק האור בעיניים

הן תוכל לקום…

ראה סירות שטות על המים

ועפיפונים בשמיים

לא תדע שובע

המרחק והגובה

ומתוק האור בעיניים

הן תוכל לקום…

לא עייפו ידייך לנגוע

לא עייפו פניך לתמוה

חלומותיך בהירים שבעתיים

ומתוק האור בעיניים

הן תוכל לקום…

אי בזה ביתך ושדותיך

איי בזה כל אהבותיך

טעם הזמר שלא שרת עדיין

ומתוק האור בעיניים.

בסוד העפר

את דוֹדי בן עמי הכרתי כ"האדם הקדמון".

ראיתי לנגד עיניי אדם פרוע שיער ופרוע זקן, על בגדי העבודה שלו רצועת עור ובידיו המיובלות הוא מסתת אבני צור. הוא הגיע לאירועים, למפגשים וגם בהם לא חדל ממנהגו. רק המשקפיים הסגירו שהוא שייך למאה שלנו.

אולם כאשר הכרתי את דוֹדי ושוחחתי אתו, למדתי שאותו "האדם הקדמון" הוא אינטלקטואל מזהיר, איש אשכולות רחב אופקים, בעל ידע אנציקלופדי, בעל כושר ביטוי נפלא, דעתן מקורי ועצמאי; אוטודידקט שבילדותו ונעוריו היה דיסלקטי, בעידן שבו טרם אובחנו קשיי למידה ולכן התקשה למצוא את מקומו ולהצליח בלימודים, אך כסקרן שסקרנותו אינה יודעת שובע, הרחיב את אופקיו והיה לבר סמכא בידיעת הארץ, בזואולוגיה, בבוטניקה, בספרות, במוסיקה, במקורות ישראל, בהיסטוריה, בארכיאולוגיה ובעיקר בפרה-היסטוריה. למדתי שאותו "האדם הקדמון", ה"תמהוני" שכל היום מסתת אבני צור, הוא אמן אבני צור, שלמד לשחזר טכנולוגיות קדומות, פרה-היסטוריות ואמנות קדומה; שהוא אמן כלי צור היחיד בארץ, מהיחידים בעולם ומהטובים שבהם, אולי הטוב שבהם. שיצירותיו מוצגות במיטב המוזיאונים הפרה-היסטוריים ברחבי העולם. והוא מורה ומחנך ומרצה לטכנולוגיות פרה-היסטוריות.

דודי נולד בת"א, שירת בנח"ל המוצנח, ובמילואים – כצנחן, סייר וקצין איתור נעדרים. הוא הגשים בקיבוץ עין גב והתקבל בו לחברות. בעין גב היה דודי דייג וסייר ומדריך של החברה להגנת הטבע. כדייג, ספג את נחת זרועם של הסורים שישבו על הגולן והשתלטו על בקעת הבטחה ועל צפון מזרח הכינרת וירו על ספינות הדיג הישראליות. היה זה האירוע המכונן של חייו שעיצב את השקפת עולמו. עוד לפני מלחמת ששת הימים, התעניין מאוד בדרכי הגולן ובהיסטוריה הגולנית ובעיקר בבקעת הבטחה. אין זה פלא, שמיד עם שוך הקרבות, הוא יצא לבדו לסייר בבקעת הבטחה המשוחררת. לבו משך אותו מעלה, אל הרי הגולן. והוא עלה, עם משפחתו, לגולן, לקיבוץ גולן, לימים מרום גולן, שעוד ישב בקוניטרה. הוא השתתף בסקרים ההיסטוריים והגיאוגרפיים בגולן, מיד לאחר שחרורו, והיה שותף לתגליות רבות. הוא בקיא מאין כמותו בהיסטוריה הגולנית. הוא הצטרף לבית ספר שדה ראש פינה והיה למדריך הטיולים המובהק בגולן. הצטרף לגרעין המייסד של קצרין והיה מראשוניה ומייסדיה. היה בין מייסדי בית ספר שדה גולן, שאת הקמתו הגה מיד לאחר שחרור הגולן.

מצאתי בדודי שותף לדרך – שנינו בעלי השקפת עולם לאומית ניצית, המעמידה את זכותנו על ארץ ישראל, את ההתיישבות בה ואת הביטחון בה על ראש שמחתנו ובעלי השקפת עולם כלכלית חברתית סוציאליסטית. וכך, מצאתי את דודי שותף בהפגנות ופעולות לא רק במאבק על הגולן, אלא גם בהפגנות המחאה החברתית ב-2011 ובמחאות נגד השחיתות השלטונית, מאז שנות השמונים ועד ימינו. בתקופת המאבק על ימית, הוא ירד לחבל ימית והיה עם תושבי המקום בימיהם הקשים. הוא היה בעל עמדות קיצוניות אדוקות בכל שלושת הנושאים שהזכרתי. אפשר להגדיר אותו כאיש ימין קיצוני ושמאל קיצוני בעת ובעונה אחת. ובעיקר, הוא היה נאמן תמיד לדרכו, למצפונו, ביושר קיצוני, בלי לעגל פינות, בלי להתאים את השקפותיו לרוחות התקופה או לדעת הקהל. הוא היה אינדיבידואליסט מובהק. אינטלקטואל אינדיבידואליסט מובהק.

בעשור השמיני לחייו, החל לכתוב שירה וסיפורים והיה פעיל בחוג המושכים בעט של קצרין. הוא כתב שירה יפה מאוד, שכינס אותה בספרו "אבן ואהבות אחרות", שיצא בשנת תש"ע, 2010.

בהקדשה לעותק שנתן לי הוא כתב: "אורי היקר, מי שכותב היטב, חזקה עליו שראשיתו קורא טוב".

אציג שניים משיריו היפים, שאהובים עליי במיוחד:

אָז בַּפַּרְדֵּס

אָז   בַּפַּרְדֵּס

תַּפּוּחִים וְזָהָב     גֶּזַע הָדָר אֶל גַּבֵּךְ

וְתֵכֶף הִתְחַלְתִּי עוֹבֵר דֶּרֶךְ קִירוֹת

לְהַגִּיעַ

בְּלִי לְהַרְגִּישׁ   עוֹבֵר וּמַמְשִׁיךְ כְּבִדְיוֹן

עַל הַשֻּׁלְחָן סַל פֵּרוֹת

מֵאָחוֹר אֲנִי צָד חִיּוּכִים בְּעַל פֶּה

בְּתוֹךְ הַתָּמִיד

שׁוֹמֵעַ קְטִיפָה וּמִנְתָּה שֶׁאִתָּךְ

                                 וְסָגֹל

עַכְשָׁו   בֶּחָצֵר עֵץ לִימוֹן

            שֶׁלָּנוּ

אֶחָד   וְהָרֵיחַ יָרֹק וְאֵינְסוֹף

  כְּשֶׁאַתְּ מוֹשִׁיטָה יָד לִקְטֹף

אֲנִי נַעַר

     הוֹלֵךְ כְּמוֹ אָז בַּמָּתוֹק

          לְגַשֵּׁשׁ מִקָּרוֹב

מֵרִיחַ אַלְפֵי פַּרְדֵּסִים שֶׁעָבְרוּ

                          וְשׁוֹכֵחַ לוֹמַר

בְּסוֹד הֶעָפָר

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת"

קהלת א' – ד'

יֵשׁ אֶבֶן בְּסוֹד הֶעָפָר

  גַּם

רִקְמַת נְבוּלִים וְרִקְבוֹן נְבֵלָה

  גַּם

הַזֶּרַע הַלַּח יַהֲלֹךְ לִנְבִיטָה

לָאִילָן

מֵעֵצָה עַד לָאֵפֶר

             בְּסוֹד הֶעָפָר

הָרִים יֻרְתְּחוּ מִיַּמִּים בְּקִיטוֹר וּבְאֵשׁ

יֻכְתְּרוּ שׁוּנִיּוֹת אַלְמֻגִּים    

הַגַּל

וְעוֹד גַּל

וּשְׁנוֹת אֶלֶף סְעָרוֹת

יִשְׁטְחוּ כָּל בָּלוּי וְנִפְרָךְ

אֶל בֹּץ-אָב לְסַלְעֵי הֶהָרִים

  עִדָּנִים

לְהָרִים רֹאשׁ-פִּסְגָּה עַד לִשְׁקֹעַ

לִשְׁקֹעַ

    בְּסוֹד הֶעָפָר.

הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב כָּל מוּצָק אֶל בְּלוֹתוֹ

וְשָׁב בְּצוּקוֹ וְהָאָרֶץ עוֹלָם תַּעֲמֹד

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא

מֵאָדָם   כְּגוּפִי

וְהָרוּחַ

    כָּאֶבֶן בְּסוֹד הֶעָפָר.

בשבת פרשת "וירא" הלך דודי לעולמו. בן 83 היה במותו. הוא נטמן באדמת הגולן שכה אהב וכה הכיר. " לְהָרִים רֹאשׁ-פִּסְגָּה עַד לִשְׁקֹעַ לִשְׁקֹעַ   בְּסוֹד הֶעָפָר.".

יהי זכרו ברוך!