צרור הערות 25.10.20

* היורשים של דור מזוין – אם לזקק מה הדבר האחד שגורם לי לתחושת סלידה ממאבק בלפור, למרות שאני מזדהה עם חלק ניכר מן הביקורת של המוחים – זו לא העובדה שאיני חושב שזה זמן למאבקים, זו לא ההתקהלות הצפופה בעידן של קורונה, אף לא אי הסולידריות הלאומית והחברתית שבהתקהלות-הדווקא הזאת, זה לא אופי המאבק הכולל חסימת כבישים, הפרת חוק והתגוששות אלימה עם המשטרה, זו לא ההתבכיינות הפרנואידית על "אכיפה בררנית", זה לא העדר ההנהגה שיוצר ואקום אותו תופס קומץ אנרכיסטים שמובילים את המאבק למקום מאוד לא טוב. הדבר שמעורר בי סלידה יותר מכל דבר אחר, הוא המסר של "דור אבוד". ולא סתם דור אבוד – "הדור האבוד", בה"א הידיעה. אין זה רק צמד מילים, זה מסר, זו רוח שאותה מבטא צמד המילים הזה. הרוח הזאת, המסר הבכייני הזה, האמירה המיואשת והמייאשת הזאת – מעוררת בי שאט נפש. אותה צעירה בכיינית שהתראיינה לטלוויזיה וסיפרה שאין טעם להביא ילדים לעולם הזה – איזה מסר זה? והיא רואה עצמה כ… אקטיביסטית. הדור האבוד – שנות דור אחרי הדור המזוין.

איזה מסר נורא. יותר משזה מסר של מיואשים, זה מסר של מייאשים, של מרפי ידיים. עם ששלוש שנים אחרי השואה הנוראה נחלץ והקים את המדינה היהודית, מדבר על דור אבוד? עברנו מלחמות קשות, מתקפות טרור איומות, ומעולם לא התייאשנו, אף דור לא היה אבוד. מכל משבר כזה רק צמחנו, רק נבנינו. אחרי חורבן גוש קטיף, רבים מן המתיישבים קמו למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב והקימו התיישבות חדשה בנגב.

במסגרת מחקריי על ההתיישבות בגולן, נפעמתי מההתנערות של תושבי הגולן, לאחר שפונו מיישוביהם שנכבשו בידי האויב הסורי במלחמת יום הכיפורים. כבר במהלך המלחמה הראשונים חזרו בעקבות צה"ל לשקם את ההריסות. קראתי את עלוני מרום גולן וראיינתי את נשות מרום גולן, אימהות צעירות בגיל של "הדור האבוד". הן פונו תחת אש והפכו פליטות בבית השיטה, יחד עם ילדיהן הקטנים, כשהבעלים שלהם היו במלחמה. הן קיבלו את בשורות האיוב על ארבעת החברים שנפלו במלחמה, שהתערבבו עם בשורות האיוב על 11 בני בית השיטה שנפלו. וברגע שניתן האישור הן עלו חזרה לקיבוץ, לעוד חצי שנה של מלחמת התשה קשה ולמאבק נגד נסיגה מהגולן בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה ולבניה מחדש של היישוב. ולא מצאתי שמץ של בכיינות בנוסח "דור אבוד". להיפך, בעיצומם של הימים הקשים האלה, יישובי הגולן הקימו יישוב חדש – קשת ויזמו את הקמת קצרין.

אני פוגש את הנוער הנפלא במדרשת השילוב בנטור, שיש לי הזכות להיות היו"ר שלה; אני מרצה לחניכי המכינות הקדם צבאיות שעולים לגולן, פוגש צעירים בשנת שירות, נפגש עם צעירי "השומר החדש" – איזה הבדל תהומי בין האנרגיות ורוח העשיה והיצירה והאמונה והאופטימיות שהם מקרינים, לבין היאוש, הדכדוך והאובדן של המכנים עצמם "הדור האבוד". דור אבוד?! אבוד?! התחרפנתם?

מה זה הדיבור הזה? מה זה הדכדוך הזה? מה זאת ההתבכיינות הזאת? מה זה הייאוש המתפנק הזה?

איזו תוחלת יש למאבק שדגלו הוא הדגל השחור, דגל של אבל, של יאוש, של מוות?

במאבק על הגולן, יותר משנאבקנו נגד – נאבקנו בעד. אנו, יריבינו, התקשורת וכלל הציבור; הכל ידעו על מה אנו נאבקים, בעד מה אנחנו. איזה טעם יש במאבק שכל כולו נגד?

קראנו השבת את פרשת נח. פרשה המתארת את האסון הנורא מכל, החורבן הטוטלי של האנושות ושל העולם. הפסוק החשוב ביותר בפרשה מתאר את הבוקר שלמחרת: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

* חלוציות 2020 – בשעה טובה ומוצלחת התקבלו שלוש המשפחות הראשונות לרמת טראמפ.

לגמרי במקרה, הקבלה נעשתה ביום כינוסו של הקונגרס הציוני. העיתוי מקרי – אך סמלי. שלוש המשפחות הנחשוניות מבטאות את ההמשכיות של החזון והמעש הציוניים. זו חלוציות 2020.

* בקעת ביידן – אנשים השומעים על מעורבותי בהקמת רמת טראמפ, מעקמים את האף בשל שם היישוב. מצדי, אותם אנשים מוזמנים לקרוא ליישוב בקעת ביידן. העיקר שקם עוד יישוב ציוני, חילוני-דתי, בארץ ישראל, בגולן.

* נגד אלימות כלכלית – ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת החלה דיון להכנת הצעת החוק הממשלתית והצעת החוק הפרטית של ח"כ ברק מהליכוד נגד אלימות כלכלית במשפחה. ככל שאנו לומדים על אלימות במשפחה, כולל אלימות שמסתיימת ברצח, אנו מגלים שמרכיב מרכזי בתוכה הוא שליטת הגבר בחיי אשתו באמצעות אדנות כלכלית. עם התופעה הזאת נועד החוק להתמודד.

הצעת החוק מציעה לתקן את החוק למניעת אלימות במשפחה, כך שייתן מענה גם במקרה של אלימות כלכלית, באופן שיאפשר לבית המשפט לתת צו הגנה לאישה, שמופעלת נגדה אלימות כלכלית. עוד קובעת ההצעה כי אלימות כלכלית תאפשר לתבוע נזיקין. על פי ההצעה, אלימות כלכלית היא התנהגות מתמשכת המטילה אימה או הפעלת שליטה או כפייה, היכולה להתבטא בכמה דרכים: מניעת התנהלות כלכלית עצמאית, מניעה או הטלת קשיים על גישה לנכסים כמו כרטיס אשראי וכן התנהלות כלכלית המונעת ניהול סביר ותקין של בן משפחה.

בוועדה הייתה התנפלות על החוק, בהובלת סמוטריץ'. סמוטריץ' הוכיח שאינו רק גזען והומופוב, אלא גם מיזוגין. כדרכו הוא מצקצק בלשונו במילים מכובסות כמו "ערכי המשפחה" לצד המשך רדיפת מערכת המשפט ודיבורים על "משפטיזציה של המשפחה", אך הוא מבטא גישה פונדמנטליסטית, שמזמן ממתין לה מקום של אי-כבוד בפח האשפה של ההיסטוריה.

ערכי המשפחה הם זוגיות מכבדת, הדדית, אוהבת ושוויונית. זוגיות פטריאכלית מדכאת מנוגדת לערכי המשפחה.

למרבה הצער, ח"כים מהליכוד הצטרפו אליו ולמתקפתו. מדהים לראות לאן הידרדרה תנועתו של ז'בוטינסקי, שהיה פמיניסט מובהק, שהקדים את זמנו.

אמנם אני מאמין שהחוק יעבור והליכוד יתמוך בו, אך צר לי שקולות כאלה הופכים יותר ויותר בולטים בקרב סיעת הליכוד.

* לדחוף את האף – בראשית השבוע נערך משפט לאדם אלים שבמשך 11 שנים הכה את אשתו והתעלל בה. הוא לא כפר באשמה, אלא הסביר את מעשיו. כל מטרתו היא לחנך אותה, כי היא לא מבשלת ולא מכבסת כמו שהוא רוצה, וכי היא לא סגרה את הפייסבוק שלה אפילו שהוא הורה לה לא פעם לעשות זאת.

אני רק שאלה – האם בית המשפט צריך להתערב בזה? למה המדינה צריכה לדחוף את האף שלה לאופן שבו מתנהלת משפחה? הרי זו חירות הפרט! זכותה של כל משפחה לנהל את חייה על פי הבנתה ועל פי ערכיה. רק סוציאליסטים-אטטיסטים-פרוגרסיבים-אחוס"לים-אקטיביסטים-בולשביקים חושבים שבית משפט צריך להתערב במה שקורה בתוך המשפחה, ולכפות על המשפחה בגסות את הערכים שלהם.

(למי שלא הבין, אלה הטיעונים נגד החוק למניעת אלימות כלכלית במשפחה).

* ועדת פוזיציה – פרשת הצוללות עוסקת בקודש הקודשים של ביטחון ישראל. עולים ממנה סימני שאלה כבדים ונודף ממנה ריח עז של שחיתות. הפרשה חייבת להיחקר, לאו דווקא בהיבטים הפליליים, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מחקירה כזו. אולם האופן הגרוע ביותר לחקור נושא כזה, הוא ועדת חקירה פרלמנטרית.

ועדת חקירה פרלמנטרית לא תנסה להגיע לחקר האמת. תהיה זו ועדת פוזיציה. חבריה מצד אחד של המתרס ירצו "להוכיח" בכל מחיר שביבי אשם. במה? בהכל. בכל עבירה שמישהו יכול להעלות על דעתו. חבריה מצד אחר ירצו "להוכיח" בכל מחיר שאין כלום ולא היה כלום ותופרים תיקים והפיכה שלטונית ומדינת עומק. מה תהיה מסקנת החקירה? התשובה לשאלה הזו תלויה רק בדבר אחד: לא בראיות, לא בהוכחות, לא בעובדות, אלא בהרכב הוועדה. האם יהיה בה רוב לצד א' או לצד ב'.

בקיצור, הרעיון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקר פרשת הצוללות רציני כמו הרעיון להקים ועדת לינץ' פרלמנטרית למערכת המשפט.

* דינה להידחות – מרצ הודיעה שתעתור לבג"ץ נגד החלטת יו"ר הכנסת לפסול את ההצבעה על מינוי ועדת חקירה לפרשת הצוללות.

אילו מ"מ היועץ המשפטי לכנסת הייתה קובעת שיריב לוין נהג בניגוד לחוק ולתקנון, ולוין היה מתעקש ועומד על דעתו, היה טעם לעתירה והיו לה סיכויים להתקבל.

אולם כאשר הייעוץ המשפטי גיבה את היו"ר, אין שום טעם לעתירה, שדינה להידחות בבג"ץ.

* שבחים לאיש הרשימה המשותפת – ח"כ עבאס, סגן יושב ראש הכנסת, צפה עם יו"ר הכנסת יריב לוין בסרטון המתעד את ההצבעה על ועדת החקירה, ונוכח שהוא טעה כאשר הכריז על הצבעה אחרי שהוגשה לו בקשת הממשלה להצבעה שמית. לוין ועבאס פרסמו הודעה משותפת על פיה נכון היה לבטל את ההצבעה.

בכך נהג עבאס בהגינות ובממלכתיות הראויה – כיבד את תפקידו כסגן היו"ר ולא נהג כאוטומט של האופוזיציה.

וכשראוי לשבח את איש הרשימה המשותפת – אני שמח לעשות כן.

* בוחן מציאות – ביום רביעי נערכו הפגנות מחאה ליד משרדי "קשת" ו"רשת" וחברת החדשות, נגד "סיקור מוטה לטובת ראש הממשלה נתניהו" ו… תחזיקו טוב! תנשמו עמוק! "ההתעלמות המבישה מהמחאה".

על פי בוחן המציאות של המפגינים, אני מעריך שאם נתניהו יתפטר, הם יערכו הפגנות מחאה נגד נתניהו שמסרב להתפטר.

* שני תנאים – אם נתניהו יתעשת, יתחיל לקיים את ההסכם הקואליציוני ויעביר בזמן את התקציב, אני עדיין חושב שהמשך קיומה של ממשלת האחדות עדיף על האופציה האחרת היחידה – סיבוב בחירות רביעי.

האם זה יקרה? כל הסימנים מעידים שלא, אבל יש לי תחושה שיש מקום לאופטימיות.

כדי שזה יקרה יש צורך בשני תנאים. א. שגנץ לא ימצמץ ולא יתפשר על דרישתו הצודקת לחלוטין להגשת התקציב וכיבוד ההסכמים. ב. שבנט ימשיך לנסוק בסקרים.

* החלופה האפשרית – אם נתניהו יסרב להציג תקציב ויגרור אותנו לבחירות (ולמרות הספינים השונים, אין שום אופציה מלבד המשך קיום הממשלה הנוכחית או בחירות), יש להביא לכך שאחרי הבחירות תקום ממשלה ציונית בלעדיו. הדרך היחידה לכך, היא שכחול לבן, יש עתיד-תל"ם, דרך ארץ, מפלגת העבודה וישראל ביתנו יודיעו מראש שאחרי הבחירות הן תמלצנה על בנט לראשות הממשלה ותצטרפנה לממשלה בראשותו, ושליברמן ולפיד יודיעו שאינם מתנגדים לממשלה עם הסיעות החרדיות. תמורת ההתחייבות הפומבית מראש של אותן מפלגות, יהיה על בנט להתחייב מראש שהוא יקים את הקואליציה אתן ולא עם נתניהו.  רק בפתרון הפרגמטי והיצירתי הזה, ניתן להקים ממשלה ללא נתניהו, שאינה תלויה ברצונה הרע של רשימה אנטי ישראלית עוינת. רק פתרון כזה ישבור את הדיכוטומיה המחנאית שהביאה לשלושה סיבובי בחירות ללא הכרעה.

* נו, באמת – בוגי יעלון השתתף בתכנית "רשות הציבור" בתחנת "דמוקרטTV" של תנועת "דרכנו" (בהובלת לוסי אהריש), שבה המרואיין משיב על שאלות צופים. בראיון סיפר יעלון שאחרי הסיבוב השני גם יועז הנדל וצביקה האוזר הסכימו לממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת. הטענה של יעלון היא שקר וכזב. לא זו בלבד שהנדל והאוזר לא היו מוכנים לכך מעולם – אחרי הסיבוב השני גם בוגי התנגד לכך לחלוטין. גם בפומבי, גם בישיבות תל"ם וגם בשיחות אישיות ארוכות אתי. זו הייתה עמדתו גם בסיבוב השלישי. הוא טען מעל כל במה שהטענה שכחול לבן תקים ממשלה בתמיכת המשותפת היא עלילה נוספת של נתניהו. "נו, באמת. אתם מעלים על דעתכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם לדין בהאג על פשעי מלחמה?" הוא צייץ ציוץ ברוח זו גם אחרי הסיבוב השלישי, בבוקרו של היום המר והנמהר שבסופו הוא הסכים לכך. השואל החצוף "שאל" אותו למה הוא לא העיף את הנדל והאוזר כבר כאשר החרימו את ההפגנה נגד השחיתות ברגע שאיימן עודה שותף בה וניתן לו לנאום (כלומר הוא לא שאל אלא אמר: "היית צריך 'להעיף' " וכו'). על דבר אחד השואל עלה. אכן, המדרון החלקלק של יעלון ושל תל"ם היה הרגע שבוגי נכנע, אחרי שעופר שלח הערמומי העמיד אותו בפני עובדה קיימת, ונשאר באותה עצרת, למרות שאף הוא התנגד לשיתופו של עודה, כדי למנוע פיצוץ בקוקפיט ערב בחירות וכדי לשמור על שלמות כחול לבן. אז החלה ההידרדרות.

* תנאים לקואליציה עם המשותפת – שאלה שנשאלתי: "בשום אופן לא תהיה מוכן לממשלה עם המשותפת? אין מצב שתתפשר?"

תשובתי היא, שאני מוכן לממשלה עם המשותפת, ברגע שתצהיר שהיא מכבדת את העובדה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושיהדותה של המדינה אינה ולא תהיה נושא לדיון. שהיא מסירה את תביעת "זכות" ה"שיבה". שהיא תפעל להשתלבות אזרחית אמתית של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית. שהיא תומכת במלחמה נגד הטרור ושהיא מוקיעה אתBDS . כשהיא תאמץ את הקו הזה, היא תהיה פרטנר לגיטימי ואף רצוי. 

* הלוחם בגזענות ובאנטישמיות – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל נאצה נגד ח"כ מיכל קוטלר מכחול לבן. בין השאר הוא התייחס לייחוס המשפטי שלה וכך כתב: "אביה החורג, שגידל אותה ואת שם משפחתו היא נושאת, הוא פרופ' ארווין קוטלר, לשעבר שר המשפטים הנודע של קנדה, משפטן ליברל, שנחשב לאיש זכויות האדם למרות תמיכתו העזה בציונות. פרופ' קוטלר פעיל נגד גזענות ונגד פשעי מלחמה, אך מעולם לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. האב וכנראה גם בתו אינם רואים כל סתירה בין זכויות האדם לבין כיבוש, ולא כל קשר בין גזענות לציונות ובין אפרטהייד לבין ישראל".

לוי, כדרכו, מציג את הציונות כגזענות, כגרועים באנטישמים. הוא טועה כאשר הוא כותב שפרופ' קוטלר, שבין השאר היה פרקליטו של נלסון מנדלה, פועל נגד הגזענות ונגד פשעי מלחמה אך לא ראה לכך קשר לתמיכתו בישראל. הוא ראה גם ראה את הקשר ותמיד הבהיר שזה מאבק אחד. המאבק נגד הגזענות והמאבק נגד האנטישמיות הוא מאבק אחד. המאבק נגד פשעי מלחמה ונגד הטרור הוא מאבק אחד. המאבק נגד BDS, הארגון הנאלח שלוי תומך בו בהתלהבות, הוא מאבק נגד הגזענות והאנטישמיות. ארווין קוטלר הוא מגדולי הלוחמים בעולם נגד הגזענות למיניה ובתוכה האנטישמיות, גם האנטישמיות החדשה הטוענת שהיא "רק" אנטי-ציונות.

* מייצגת הרוב השפוי – יום לפני שהתועמלן השמאלני גדעון לוי השתלח בח"כ מיכל קוטלר, התועמלן הימנני המתלהם והמתבהם שמעון ריקלין נבח עליה ב"ראיון" בערוץ 20. אם שניהם משתלחים בה, כנראה שהיא באמת מייצגת את הרוב השפוי במדינת ישראל.

* חרטום כסמל – בימים הקרובים ישראל וסודן תחתומנה על הסכם שלום ונרמול ביניהן.

סודאן אינה סתם עוד מדינה. סודן היא סמל. אמרת חרטום (בירת סודן) – אמרת "שלושת הלאווים".

ב-29 באוגוסט 1967, חודשיים וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, התכנסה בחרטום ועידת פסגה של מנהיגי מדינות ערב, שנועדה לגבש את עמדת מדינות ערב בעקבות המלחמה. ב-1 בספטמבר קיבלה הוועידה את החלטת "שלושת הלאווים" המפורסמת: לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל. ובלשון ההחלטה: "פעולה מתואמת לסילוק תוצאות התוקפנות והחזרת השטחים הערביים הכבושים היא אחריות משותפת של כל מדינות ערב. איחוד מאמצים לפעולה מדינית ודיפלומטית בזירה הבינלאומית שתביא לנסיגה ישראלית, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת עמה, תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". 

ראוי לנתח את ההחלטה. היא מדברת על "החזרת השטחים הכבושים", אולם לא כדי להגיע לשלום עם ישראל, אלא להיפך, בלי להכיר בה, בלי להתפשר אתה ובלי לשאת ולתת אתה, כלומר מדובר בנסיגה שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו, כלומר למציאות שבה נמשך מצב המלחמה כשישראל אינה נהנית מגבולות בני הגנה וניתן להכריע אותה בשעת כושר. יתר על כן, ראוי לשים לב להמשך המשפט אחרי אותם "שלושת הלאווים", שהוא אולי הלאו הרביעי והחשוב מכולם: "תוך עמידה על זכויות הפלשתינאים למולדתם". כלומר, הנסיגה מכל השטחים לא תממש את זכויות הפלשתינאים, אלא בנוסף על הנסיגה, יש לעמוד על זכויות הפלשתינאים למולדתם. זכויות אלו אינן ב"שטחים הכבושים", אלא בשטח מדינת ישראל בקווי 1949 ובמימוש "זכות" השיבה. פרופ' יואב גלבר מתאר בספרו על מלחמת ההתשה את הנושאים שעמדו על סדר יומן של מדינות ערב במהלך שהוביל לוועידת חרטום והחלטותיה: "הבעיה שניצבה לפני מדינות ערב היתה כפולה: 1. בעיית פלשתין משנת 1948 ובמרכזה שאלת הפליטים. 2. בעיית ה'כיבוש' בשנת 1967 – כיצד להביא לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה". כלומר, הנסיגה הישראלית משטחי 1967 אינה פותרת את בעיית 1948 ולכן אינה אלא שלב בדרך לפתרון בעיית 1948. יש לציין שלא כל מדינות ערב היו שותפות להחלטות חרטום. סוריה ואלג'יריה החרימו את הפסגה, כיוון שדובר בה על מאבק מדיני ודיפלומטי ולא על מאבק מזוין.

והנה, המארחת את הוועידה מכירה בישראל, מנהלת מו"מ עם ישראל, מכוננת שלום עם ישראל. יתר על כן, בעוד החלטות חרטום דיברו על הסגת ישראל מכל "השטחים" + "זכויות הפלשתינאים" (הכוונה ל"זכות" השיבה, כלומר הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים) ללא הכרה, מו"מ ושלום – סודן מכירה, נושאת ונותנת ומכוננת שלום בלי נסיגה ישראלית ובלי "השבת הזכויות". סודן הייתה עד חילופי השלטון האחרונים בעלת בריתה של איראן, מדינת טרור ותחנת מעבר להעברת נשק ואמצעי לחימה מאיראן לחמאס וחיזבאללה – והיום היא מכוננת שלום אתנו ונוטשת את חזית הטרור. סודן אינה רק מדינה ערבית אלא גם מדינה אפריקאית חשובה, שהיחסים אתה עשויים להדק את יחסינו עם מדינות אפריקה. יחד עם איחוד האמירויות ובחריין סודן מוחקת את "היוזמה הערבית" שהיא תכתיב התאבדות לישראל באמצעות מלכודת דבש של שלום עם כל מדינות ערב. הנה, אנו חותמים על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא התכתיב.

נתניהו וטראמפ ראויים לברכות על ההישג המדיני החשוב – הסכם שלום ונרמול עם סודן, המשך להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין, וכנראה יש עוד מדינות בדרך.

* מי ערב לנו? – מי ערב לנו שהסכמי השלום עם מדינות ערב במפרץ ובאפריקה יחזיקו מעמד? שהשלום החם לא יהפוך לשלום קר, כפי שקרה להסכם עם ירדן ביום שעבדאללה החליף את חוסיין? שהשלום החם לא יהפוך למלחמה קרה, כפי שקרה לשלום עם מצרים ביום שמובארק החליף את סאדאת? או כמו הסכם השלום עם לבנון שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות (בשל הפחד של הלבנונים מסוריה)? או כמו איראן וטורקיה שהיו בנות בריתנו וידידותינו הקרובות והפכו לאויבותינו המרות ביותר?

אף אחד אינו ערב לנו. הרי אנחנו פה במזרח התיכון. אך יש לנו כל הסיבות לברך ולשמוח על עצם החתימה עליהם, ולפעול ככל יכולתנו כדי לטפח אותם ולחזק אותם. ואם חלילה הם לא יחזיקו מעמד… לפחות לא איבדנו בעבורם נכסים לאומיים אסטרטגיים.

* תגובה ירדנית הולמת – מחבל מוסלמי ערף את ראשו של מורה בצרפת, שבשיעור שעסק בחופש הביטוי הציג קריקטורה של מוחמד. בתגובה, משרד החוץ הירדני פרסם הודעת גינוי המתייחסת לאירועים האחרונים בצרפת ובה נאמר כי "הממלכה מגנה את המשך הפצת הציורים שמטרתם לפגוע בנביא מוחמד תחת הטענה לחופש הביטוי". כמו כן, נכתב בהודעה כי "הציורים פוגעים ברגשותיהם של כשני מיליארד מוסלמים בעולם ומפרים את עקרון קבלת אמונתו של האחר". אזרחים בירדן קראו להחרים מוצרים שמקורם בצרפת והפיצו את תמונות הלוגו של חברות אלה ברשתות החברתיות.

התגובה הירדנית הייתה מתונה מאוד לעומת תגובתו של הרודן הטורקי ארדואן ששלח את מקרון לבדיקה פסיכיאטרית בשל "מתקפתו על האסלאם".

* מפלצת נקמנית – אפי נווה ניסה בראיון עמו בערוץ 12 לנקות את שמו, יומיים לפני השימוע, ובעיקר – להציג את שי ניצן כ"מפלצת נקמנית", כהגדרתו. אולם הראיון חשף דווקא אותו כמפלצת נקמנית.

עד הראיון, לא היה ידוע מה מקור הדלפת ההקלטה של שיחתו עם מנדלבליט. ברשתות רווחה הספקולציה שזו תוצאת פריצת מכשיר הנייד שלו בידי הדס שטייף. בראיון התברר שהוא עצמו המדליף.

מתברר שהוא הקליט בסתר שיחות אישיות עם חבריו הקרובים, ובהם מנדלבליט שהיה חבר קרוב שלו ושפך באוזניו את לבו, במצוקתו. והוא חשף את ההקלטה שעה שמנדלבליט נמצא תחת מסע הסתה נורא, של תעשיית השקרים וההסתה בראשות ראש הממשלה רב העוצמה; הסתה שעלולה להביא לרציחתו של מנדלבליט. הוא ידע שהביטוי הסמלי "מחזיק אותי בגרון" ינוצל בציניות בידי תעשיית השקרים כ"הוכחה" לקונספירציה המטורללת על "תפירת התיקים" נגד נתניהו. והוא הדליף אותה. כדי לנקום בשי ניצן, הוא פגע יותר בחברו במנדלבליט ונתן נשק למי שמנסים להחריב את מדינת החוק, באמצעות הפגיעה בו.

אני חייב לציין שהגרסה שלו בפרשת "המין והמינוי" משכנעת מאוד, בכפוף לכך שאיני מכיר את הראיות שבבסיס ההאשמות נגדו בנדון.

* מחשבה קונספירטיבית שעלתה למוחי – בשבוע שעבר, בעקבות המתקפה הביריונית על מוסקי זיתים פלשתינאים בשומרון ועל אוהד חמו, מתחתי ביקורת על צה"ל וכוחות הביטחון, שאינם מגִנים על המוסקים. מסתבר שטעיתי. צה"ל מאבטח את המסיק, אולם כדי שיספק את האבטחה המסיק צריך להיעשות בתיאום. אלה שמסקו באותו יום לא תיאמו עם צה"ל אלא עם אוהד חמו. אין בכך, כמובן, כדי להמעיט כהוא זה בחומרת ההוקעה שלי את הפוגרומצ'יקים, אבל הביקורת שלי על צה"ל הייתה שגויה, לשמחתי.

ומחשבה קצת קונספירטיבית שעלתה לראשי – שמא מי שטרחו להזמין את צוות הטלוויזיה, דאגו שעיתוי המסיק הזה יגיע גם לנערי הגבעות?

* למה שיניתי את דעתי – אחרי הסגר הראשון הייתי בעד יציאה מהירה ככל האפשר, כדי להניע את הכלכלה ואף ביקרתי את הממשלה על כך שהקצב איטי מדי.

הפעם דעתי הפוכה. אני בעד יציאה מדורגת וזהירה.

מה שגרם לשינוי בדעתי, הוא הסגר השני, שהוא תוצאה של כישלון ההתמודדות עם הסגר הראשון, ובין השאר – לא רק ולא בעיקר – היציאה הלא מסודרת והנחפזת.

תוצאות הסגר השני מעולות. בתוך חודש ירדנו מסף 10,000 מאומתים חדשים ביום, בקצב עליה מסחרר שעלול היה להביא אותנו לעשרות אלפים ביום, למצב של פחות מאלף מאומתים חדשים ביום. מ-15% חיוביים ירדנו ל-2.5%. אסור להחמיץ את ההישג. עדיף להתאפק היום, כדי לא להגיע חלילה לסגר שלישי. יתכן שהיה נכון אפילו להאריך בעוד שבוע את הסגר המלא, כדי להתחיל את היציאה במספר תלת ספרתי של מאומתים.

עם זאת, תהליך היציאה אינו המרכיב היחיד בהתמודדות עם הקורונה. קטיעת שרשראות ההדבקה חשובה יותר. אך כאן יש בעיה. כמחצית מן הנחקרים משקרים בחקירות. וזה מוביל אותנו לדבר החשוב ביותר במאבק בקורונה – האחריות האישית של הפרט, של האזרח. כך בעטיית מסכות, בשמירת מרחק, בהימנעות מהתקהלות, בשמירה על היגיינה, אך לא פחות חשוב – משיתוף פעולה מלא וכן בחקירות.

* הגל השלישי במגזר הערבי – הגל השני של הקורונה החל בחתונות המוניות במגזר הערבי. לאחר מכן, הייתה במגזר הערבי התעשתות מרשימה מאוד. עקומת התחלואה ירדה בתלילות ונתוני התחלואה היו נמוכים יותר מאשר בציבור הכללי. למרבה הצער, שוב מסתמן מהפך. חודשו החתונות ההמוניות, ושוב יש עליה תלולה בהידבקות.

* שופרם של שני אדונים – בועז ביסמוט הוא שופרם של שני אדונים, נתניהו וטראמפ. ויש לו בעיה. בסוגיה הבוערת ביותר על סדר היום, הקורונה, הם הפכים. טראמפ מזלזל בקורונה, על סף הכחשתה. הוא נגד סגרים, נגד הגבלות, נגד מסכה, מזלזל בהנחיות ומטיף לא לקחת את המחלה ברצינות. נתניהו הוא היפוכו הגמור. הוא מתייחס במלוא הרצינות לקורונה, אולי אפילו ברצינות יתר. הוא בעד סגרים, בעד הגבלות, מטיף לשמירה קפדנית על ההנחיות. אז מה עושה ביסמוט? פשוט מאוד. כשהוא כותב על ארה"ב הוא בדעה אחת וכשהוא כותב על ישראל הוא בדעה ההפוכה.

* כאב הלב הגדול – ב"ידיעות אחרונות" התפרסם מאמר מרתק של פרופ' גבי ברבש, מי שהיה המנהל הצעיר של ביה"ח איכילוב ברצח רבין, שבו תיאר לראשונה בפרטי פרטים את אותו הלילה הנורא, שבה נפטר רבין על שולחן הניתוחים בבית החולים שלו. 

פסקה אחת בסיפורו אינה מרפה ממני: "כאב הלב הגדול הוא שניתן לטפל ולמנוע את חזה האוויר אחרי פגיעה כמו של רבין על ידי פעולה פשוטה של החדרת מחט עירוי רגילה לכל אחד מצדדי החזה. המחט משחררת את האוויר שמצטבר שם בלחץ ומאפשרת לריאות להתרחב ולחולה לנשום ולקבל חמצן. לו היה ליד רבין באותו הערב פרמדיק, יש סיכוי טוב שהוא היה שורד את האירוע. אלא שההחלטה להצמיד לצוות של ראש הממשלה איש צוות רפואי התקבל רק לאחר הרצח".

והערה צדדית למאמר. היו בו שתי שגיאות היסטוריות. ברבש סיפר שבית החולים היה בכוננות, מחשש לפיגוע נקם פלשתינאי על חיסולו של פתחי שקאקי. הוא הגדיר את שקאקי "אחד ממנהיגי החזית העממית". שקאקי היה מנהיג הג'יהאד האיסלמי. שגיאה שניה – ברבש סיפר על כך שבית החולים היה מורגל לאירועי חירום בשל פיגועי ההתאבדות בשנים 1994-1995. בין הפיגועים הללו הוא הזכיר את הטבח בדולפינריום. הטבח הזה היה ב-2001.

אין אלו שגיאות קריטיות, הן אינן בליבת הסיפור עצמו ואינן בתחום התמחותו המקצועית של הכותב. אבל הן בתחום התמחותו המקצועית של העורך, שקיים בדיוק כדי לנכש שגיאות כאלו מהטקסט.

* אישיות של מחבל חמאס – במוסף השבת של "ישראל היום", רואיינו שני קציני החקירות במרחב ת"א של המשטרה, שחקרו את יגאל עמיר בליל הרצח וביום שלמחרת, עד העברתו לידי השב"כ. לב הכתבה היא הסטנוגרמה המרתקת של החקירה.

מה שעולה מהסטנוגרמה מאושש את הגדרתו של החוקר: מדובר באישיות של מחבל חמאס. עמיר הלך לבצע את הרצח מתוך ידיעה כמעט ברורה שהוא ייהרג. קריאת הסטנוגרמה מבהירה הבהר היטב שכל קשקושי הקונספירציה על הרצח הם הבל הבלים, אם כי שטופי המוח שמאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת לא עשויים להשתכנע, כי מה הן, בסך הכל, עובדות, מול הקונספירציה שמלהיבה את דמיונם החולני.

קריאת הכתבה חיזקה את התובנה שלי למן הרגע שבו, דומני שכבר למחרת הרצח, סופר על הקריאות "סרק סרק". כבר אז היה ברור לי מי צעק זאת – אף אחד. בתוך האנדרלמוסיה וההלם במקום, מישהו שהיה שם דמיין שהוא שמע את הקריאה הזאת. ואחרי שהוא סיפר את זה, עוד כמה שהיו שם אמרו שנדמה להם שאולי גם הם שמעו משהו דומה. ויוצרי תאוריית הקונספירציה השתמשו בסיפור הזה כמרכיב בסיפור שבדו.

* עמית או טורף – במלאת עשרים שנה להפקרתו למוות של לוחם מג"ב מדחאת יוסף בקבר יוסף, נערך ב"7 ימים" ראיון עם בן דודו עאדל יוסף, שמונה למפקד גדוד מג"ב בגזרת שכם, שבה נפל בן דודו. הכל נאמר בכתבה, חוץ מהדבר החשוב מכל. ההסבר למה הוא הופקר. הסיבה להפקרתו היא שהסכם אוסלו בלבל אותנו. שכחנו איך להבחין בין עמית לטורף. התייחסנו לאש"ף כאל שותף, לא כאל אויב. וכאשר השותף החל לירות עלינו, המשכנו לשכנע את עצמנו שזו רק אי הבנה קטנה. במשך שעות הופקר מדחאת ודימם אל מותו, כש-800 מ' ממנו נמצאת כל צמרת צה"ל, בראשות הרמטכ"ל שאול מופז, שעמד בקשר עם ראש הממשלה ושר הביטחון הכושל אהוד ברק, ובמקום לחלץ את הפצוע, הם התחננו למחבל ג'יבריל רג'וב שיחלץ אותו. ורג'וב צחק עליהם. "כן, כן, הוא כבר מתפנה", ועוד חצי שעה עברה, ושעה, ושעה וחצי… שלוש שעות וחצי לוחם שלנו דימם אל מותו, וצה"ל הגדול התחנן בפני מחבל ארור שיחלץ אותו, והמחבל היתל בנו והיתל בנו עד שהפצוע נפטר. זה הסיפור. אמת אחת ואין אחרת. חרפה לאומית.

ובכתבה יש הכל, כולל הטענה ההזויה שהוא הופקר כי הוא דרוזי (שבן דודו דחה על הסף ואמר שהמשפחה מעולם טענה זאת) – רק הסיבה להפקרה משום מה נשכחה. טוב, למה כבר אפשר לצפות מכתבה שממחזרת את הקשקוש כאילו הגורם למתקפת הטרור הוא ביקורו של אריק שרון בהר הבית.

* חזון בן מאה – כבר שנים רבות מדובר על הנחת מסילת רכבת לקריית שמונה, וכעת התכנית הולכת וקורמת עור וגידים. מתי זה ייצא לפועל? האופטימיסטים מדברים על עשור. המסילה תצא מכרמיאל, ותמשיך במנהרה תת-קרקעית שתחצה את הגליל העליון, עשרות מטרים מתחת לצפת, עד חצור הגלילית, ומשם תצפין לקריית שמונה.

במאמר של גיורא גודמן על מדיניות הביטחון הבריטי בגבולה הצפון מזרחי של ארץ ישראל בזמן פרשת תל-חי, המופיע בקובץ "תל-חי 1920-2020" בהוצאת יד בן צבי והמכללה האקדמית תל-חי, קראתי שבשנת 1920 הציע הגנרל סר לואי בולס, ראש מנהל השטח הכבוש בפלשתינה, להניח מסילת רכבת מצמח, לשם הגיעה הרכבת הקיימת, ועד גשר בנות יעקב ועריכת סקר להארכת המסילה צפונה לכיוון מרג' עיון, כדי ליצור נתיב אספקה לכוחות בריטיים שישוגרו לצפון.

אז אולי 110 שנים מאוחר יותר חזונו של בולס יתממש.

* הוועה"פ – נבחר הוועד הפועל הציוני החדש. אני חבר בוועה"פ כנציג דרך ארץ.

* שחקן גנוב – רוב סרטיו של יהודה בארקן (אגב, רק אחרי מותו נודע לי ששינה את שמו מברקן לבארקן) אינם הטעם שלי. אבל אין ספק שהוא היה שחקן גדול, עם כריזמה מתפרצת בכל תנועה שלו ובכל מילה שהוציא מפיו.

את "צ'ארלי וחצי" ראיתי כילד ואהבתי מאוד. כשראיתי שוב כמבוגר, ממש לא היה לטעמי. כך גם "חגיגה בסנוקר" (אותו ראיתי רק כמבוגר). אבל את "אבא גנוב" אהבתי מאוד, והזלתי בו יותר מדמעה אחת.

בחדשות 12 הייתה כתבה יפה מאוד של ציון נאנוס שהציגה בהרחבה את הקריירה הקולנועית של בארקן. אבל אחת האמירות המרכזיות בה הייתה שגויה. הוא הציג את סרטי המתיחות שלו כהמצאה עולמית. לטענתו, היו בעולם תכניות מתיחות בטלוויזיה אך רק בארקן בישראל יצר סרטי מתיחות בקולנוע. זה לא נכון. הוא אפילו לא הראשון שעשה סרט מתיחות בישראל. קדמו לו בועז דוידזון וצבי שיסל בסרטם "ישראלים מצחיקים" (1978), הזכור לטוב בעיקר בזכות שיר הנושא של אריאל זילבר. הם לקחו את הרעיון מסרט אמריקאי (שראיתי כנער), שנקרא אם אני זוכר נכון "אנשים מצחיקים". סרט המתיחות הראשון של יהודה ברקן, "חייך אכלת אותה", עלה לאקרנים ב-1980.

אבל קריירת המתיחות שלו לא החלה במצלמה נסתרת אלא במתיחות טלפוניות ששודרו ברדיו. חבריי ואני הערצנו את המתיחות הללו, הקלטנו אותן ודקלמנו אותן בע"פ.

שמעתי בצער על פטירתו של יהודה בארקן. עוד קורבן של מחלת הקורונה. לא, זו לא שפעת עם יחסי ציבור.

יהי זכרו ברוך!

            * ביד הלשון

* עמק הבכא – ימי אוקטובר אלה, שבהם אנו זוכרים ומזכירים מדי שנה את מלחמת יום הכיפורים, מעלים בתודעתנו את אחד מסמלי אותה מלחמה – קרב עמק הבכא.

היכן הוא עמק הבכא? זה השטח בצפון הגולן שבין הר חרמונית לעיירה קוניטרה, שבו נערך קרב בלימה הרואי; לוחמי גדוד השריון עֹז 77 מחטיבה 7, בפיקודו של אביגדור קהלני, בלמו את הפולש הסורי; כוחות שריון עדיפים עליהם פי ארבעה בגודלם, בקרב עקוב מדם שנמשך ארבע יממות. בקרב זה איבד צה"ל 76 לוחמים. אביגדור קהלני זכה בעקבות הקרב בעיטור הגבורה. במקום הוקמה האנדרטה לזכר חללי גדוד עז 77.

יש לציין שהקרב לא נערך במקום ששמו היה עמק הבכא. את הכינוי עמק הבכא קיבל המקום בעקבות הקרב העקוב מדם. את השם נתן לו אביגדור קהלני עצמו, בראיון לכתבה על הקרב בעיתון "במחנה", מיד אחרי המלחמה. שנתיים אחרי המלחמה סיפר קהלני את סיפור הקרב בספרו "עז 77". את הספר קיבלתי מתנה לבר המצווה שלי, קראתי אותו בשקיקה, ומאז לבי הולך שבי אחרי קהלני.

למה ניתן למקום השם עמק הבכא? עמק הבכא המופיע בתנ"ך הוא סמל לסבל יהודי. צליל המילה בכא נשמע כבכי. אבל כנראה שהבכא הוא שם של עץ. איזה עץ? לכך יש גרסאות שונות – ערבה בוכיה, צפצפה, תות-עץ או אלת המסטיק. עמק הבכא הוא עמק שצומח בו עץ-הבכא. פירוש אחר למילה בכא, היא השרף הנוטף מן העץ כדמעות; כאילו העץ בוכה.

הביטוי "עמק הבכא" מופיע במזמור פד בתהלים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן". המשמעות של הפסוק היא, שבשעה שבני ישראל עולים לרגל לירושלים, כאשר הם עוברים בעמק המסמל עצבות ובכי, הוא הופך למבורך.

במשך השנים הפך הביטוי "עמק הבכא" לתיאור סבלו של העם היהודי ולשם נרדף לגלות. כך, למשל, בפיוט "לכה דודי":

"מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה

קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא

וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה".

רב לך שבת בעמק הבכא – די לך (לכנסת ישראל) לשבת בגולה הדוויה. אלוהים יחמול עליך ויקים מחדש את עיר המלוכה, ירושלים, והמקדש במרכזה.

במאה ה-16 כתב ההיסטוריון היהודי ר' יוסף הכהן הרופא ספר המתאר את תולדות עם ישראל והוא נקרא "עמק הבכא". מנדלי מוכר ספרים חיבר במאה ה-19 ספר שנקרא "בעמק הבכא".

אני לא נלהב מכך שאזור בארץ ישראל נושא את השם הכואב הזה, על אף הבנתי את הרצון לתת שם כזה למקום שנשפך בו כל כך הרבה דם של חיילי צה"ל. אבל אני מפרש את השם ברוח הפסוק בתהילים: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת … יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל". אנו, מתיישבי הגולן, הופכים את הגולן משדה קטל לגן פורח, מעמק הבכא לחבל ארץ מבורך.

בימים אלה מוקם בעמק הבכא מיזם של טורבינות רוח, להפקת אנרגיה נקיה באמצעות הרוח. יש לציין שהמיזם שנוי במחלוקת בגולן, ויש הרואים בו מפגע סביבתי הפוגע בנוף.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.10.20

* הקונגרס הציוני הל"ח – ב-1897 התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון, בהובלתו של הרצל. בבזל הוא ייסד את מדינת היהודים.

ב-1951 התכנס הקונגרס הציוני ה-23, לראשונה בירושלים, לראשונה במדינת ישראל.

אמש התכנס הקונגרס הציוני ה-38, לראשונה במרחב המקוון. אני מקווה שזו גם הפעם האחרונה שהקונגרס הוא וירטואלי. זהו הקונגרס הציוני הראשון לאחר שבאיחור אופנתי של שבעים שנה מדינת ישראל עיגנה בחוקתה המתגבשת את מהותה וזהותה כמדינת הלאום של העם היהודי.

הקורונה מציבה אתגרים גדולים לעם היהודי בכל העולם ולהידוק הזיקה בין היהודים בכל רחבי העולם ובין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה. השנה חלה עליה דרמטית במספר הבקשות לעליה. אלו החדשות הטובות והחשובות ביותר למדינת ישראל בימים אלה.

לצערי, בנאומי הפתיחה של הקונגרס, נשיא המדינה רובי ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו לא ניצלו את הבמה לקריאה ליהודי העולם לעלות לארץ ישראל. מי שעשתה זאת הייתה הנואמת הבאה אחריהם, נשיאת בית הדין העליון של ההסתדרות הציונית העולמית ולשעבר נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור. היא אמרה שאנו נוכחים בימים אלה באפשרות העבודה מרחוק, מה שמאפשר ליהודים לעלות ארצה בלי לאבד את מקומות עבודתם בארצותיהם.

למרבה הצער, הקונגרס הציוני נמצא הרחק מתחת לרדאר של התקשורת, שאינה מתעניינת בשאלות הציונות. רסיסי המידע מהקונגרס שקצת הצליחו להסתנן לתקשורת הם מאבקי הכוח על תפקידים. אין לנושאים אלה רייטינג סקסי. חבל, חבל מאוד. כיוון שסוגיית העליה והקליטה, ההתיישבות, החינוך היהודי והציוני, הקשר בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, החיבור של מדינת ישראל לכל זרמי היהדות, הערבות ההדדית של העם היהודי בעידן הקורונה, התרבות החינוך והזהות היהודית של קהילות ישראל באשר הן, חיזוק תנועות הנוער הציוניות בארץ ובגולה והמכינות הקדם צבאיות בישראל, המלחמה באנטישמיות הישנה והחדשה וב-BDS  – אלה ליבת מהותה וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית שנוצרה בידי הציונות על מנת להבטיח את המשך הציונות, שאותה הגדיר הרצל כאידאל אין סופי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בירושלים ב-1998 הייתי ציר מטעם הדרך השלישית זצ"ל. הייתי חבר בוועדת ההתיישבות ואף נשאתי נאום במליאת הוועדה. בקונגרס הנוכחי אני משרת כממלא מקום ציר מטעם דרך ארץ.

* דינא דמלכותא דינא – רבות דובר בשבועות האחרונים על סכנת האנרכיה. לרוב דובר על כך בהקשר של הפגנות המחאה נגד נתניהו. גם אני כתבתי על כך. אמנם האנרכיסטים הם קומץ מבין המפגינים, אבל באין הנהגה למחאה, הם ממלאים את הוואקום, נותנים את הטון, יוצרים את האווירה ומדרדרים את המחאה למחוזות אנרכיסטיים.

אבל הביטוי הבוטה ביותר לאנרכיה, הוא פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי, מתוך התרסה על החוק וצפצוף עליו. מדובר בציבור שלם (שאינו כולל את כל החרדים, אבל את רובם), שההנהגה שלו החליטה בעליל להפר חוק, בגלוי, בהתרסה, ודווקא בנושא שמבטא את הערך היהודי העילאי "כל ישראל ערבין זה בזה"; ערך הערבות ההדדית. ואותו ציבור בוחר במפגיע להישמע להוראות ההנהגה המגזרית ולא להוראות המדינה. זאת אנרכיה.

אנרכיה פירושה – אי שלטון. והפרשה הזאת היא שילוב של מחדל ומעשה. מעשה של המגזר – ההוראה האוטונומית, המרי האזרחי. המחדל של המדינה, של הממשלה, של ראש הממשלה – הימנעות מאכיפה והשלמה עם המרי האזרחי.

המסר של החרדים הוא שהמדינה אינה "אנחנו" אלא "הם". הם חיים במולדת בתובנה של גלות. המדינה היא "הגויים". אולם בעוד בגולה הם קיבלו על עצמם את "דינא דמלכותא דינא", כאן בארץ הם מרשים לעצמם לעשות שבת לעצמם. ונתניהו מאפשר זאת, כי הם הבייס שלו.

תאוריות הקונספירציה על פיהן הסגר הוא פוליטי, נועד לסכל את המשפט, הוא עונש קולקטיבי לציבור כדי לא לפגוע בחרדים וכו' הן קשקוש חסר שחר. נכון, נתניהו הרוויח את אי האמון בו בחוסר יושר, ועדיין לא צריך להאמין לכל טענה מופרכת נגדו ולחפש מזימה בכל מעשה שלו. אין לי ספק שמה שמדריך אותו בנושא הקורונה הוא הרצון לזכות בתהילה של ניצחון על הקורונה. לכן, החלטותיו הן ענייניות, מתוך רצון להצליח, והשגיאות שלו נובעות מכך שהוא פועל לכך שכל ההצלחות תיוחסנה רק לו. וההחלטה על הסגר השני מוצדקת והוכיחה את עצמה. אבל בנושא אי אכיפת הסגר על המגזר החרדי, הוא בהחלט פועל לפי שיקולים פוליטיים של שמירה על החרדים בבייס שלו, בניגוד לאינטרס הלאומי ולצו המלחמה בקורונה.

רבות שמענו בשנים האחרונות על תהליך הישראליזציה של המגזר החרדי. אין ספק שזהו תהליך מבורך, שיש לעודד ולטפח אותו. אבל בשעת המבחן נוכחנו שהתהליך הזה הוא בשוליים, והמרכז נטוע עמוק בבדלנות המסתגרת.

בראשית הקורונה האמנתי, ואף נתתי לכך ביטוי בכתיבתי, שהמגפה יוצרת הזדמנות להעמקת החיבור בין המגזר החרדי והרוב הציוני בישראל. האמנתי שהיא תקדם את הישראליזציה של החרדים. האמנתי שהסיוע של חיילי צה"ל לעיר בני ברק, תחבר את החרדים לצה"ל ולמדינה, שהילדים החרדים שפתאום יראו את חיילי צה"ל באור חיובי אולי אף ירצו להידמות להם. התקווה הזאת עדין מפעמת בי, אך ההכרה הריאלית שלי היא שהמגפה הסיגה לאחור את הישראליזציה והתנהלות החרדים מעצימה את הניכור שלהם כלפי המדינה ואת השסע בינם לבין הציבור הכללי. אם לא נצליח, יחד עם החרדים, לחולל מפנה, זו עלולה להיות בכיה לדורות.  

* קריצה לחוליגנים – במסיבת העיתונאים נשאל ראש הממשלה האם יגנה את גל האלימות נגד המפגינים. נתניהו השיב בהתחמקות שהוא נגד כל אלימות מכל צד – אלימות נגד השוטרים, אלימות של השוטרים, אלימות נגד מפגינים.

על פניו, הוא צודק. אכן, כל אלימות פסולה וראויה לגינוי. אבל הוא מתחמק. כי החוליגנים שתוקפים מדי ערב את המפגינים הם מעריציו, הם עושים זאת למענו והם משוכנעים שהם עושים את רצונו. וכאשר הם שומעים שהוא אינו מסוגל לגנות אותם, הם רואים את הגינוי כקריצה.

על ראש הממשלה לפנות לחוליגנים הללו, להוקיע בכל לשון את מעשיהם, לומר להם שכאשר הם פוגעים במפגינים הם פוגעים בו ולתת להם להבין שהוא מגנה את המעשה בכל לבו.

* בין הנגב לגליל – בקומה ג' של עיריית בני ברק, קבוע שלט עם הסמליל של עיריית בני ברק והמשרד לפיתוח הגליל והנגב בהאי לישנא: "אגף זה שופץ בסיוע משרד הפריפריה, הנגב והגליל – אב תשע"ח אוגוסט 2018".

השר לפיתוח הגליל והנגב, בממשלה הנוכחית ובקודמתה, הוא האסיר המשוחרר אריה דרעי. כנראה שהוא לא ידע אם להשקיע בגליל או בנגב אז הוא התפשר על אמצע הדרך.

כשדרעי נכנס לתפקיד הוא הוסיף לשם המשרד את המילה "פריפריה" וטען שהמשרד, שנועד לקדם את אזורי הספר של המדינה, יסייע גם ל"פריפריה החברתית". בכך יש כסת"ח – הוא לא עבר על החוק אלא העביר כספים לבני ברק שהיא "פריפריה חברתית".

אבל גם אם אין זו עבירה על החוק, זה אולי כשר, אבל מסריח. זו שחיתות.

* ממשלה בלתי אפשרית – בימים האחרונים פרסמתי מספר רשומות שעסקו ברעיון של הקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת. הסיבה לכך היא שילוב בין שני אירועים – היוזמה של יאיר לפיד להקמת ממשלה חדשה ללא בחירות, כלומר ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, והצבעתה של הרשימה המשותפת נגד הסכמי השלום, כיוון שהם מתנגדים לשלום עם ישראל.

בין השאר, הסברתי את הסתירה המובנית וניגוד העניינים המהותי בין ממשלה ישראלית לרשימה אנטי ישראלית, ומדוע החיבור הזה נדון לכישלון וממשלה כזאת לא תשרוד יותר משבועות ספורים.

את תגובות הנגד שקיבלתי אחלק לשתי קטגוריות. קטגוריה אחת הן התגובות המתלהמות, האספסופיות: "גזען", "שונא ערבים", "מפחד מערבים", "אימאל'ה ערבים", שמעידות בעיקר על כותביהן ואינן ראויות להתייחסות.  

הקטגוריה השניה הן התגובות השוללות את ההערכה הפוליטית שלי. לטענת המגיבים, ממשלת מיעוט כזאת תהיה ממשלה יציבה, כיוון שכדי להפיל ממשלה יש צורך באי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר בתמיכה של 61 ח"כים במועמד חלופי, וכיוון שאין מצב שהרשימה המשותפת תתמוך בנתניהו או במועמד אחר מהימין, אין איום על הממשלה.

משמעות הדבר היא, שהם מאמינים שניתן לנהל את המדינה בשעת משבר קשה בידי ממשלת מיעוט שאין לה רוב בכנסת ובעם, אך ורק על בסיס הלעומתיות והנטרול ההדדי של שני חלקי האופוזיציה, זו מימין וזו של המשותפת, שהממשלה זקוקה לה "רק להצבעה אחת". הם רק שוכחים שכדי למשול, הממשלה זקוקה לרוב בכנסת ביום יום, להעברת חוקים והחלטות במליאה ובוועדותיה. היא זקוקה לרוב כדי להעביר תקציב כי ללא רוב כזה הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי, גם ללא הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבי. משמעות הדבר היא, שהממשלה תהיה נתונה לסחיטה מתמדת של הרשימה המשותפת, שבה תהיה תלויה מדי יום. יתר על כן, אין ספק שההפגנות ההמוניות היום נגד הממשלה הן משחק ילדים לעומת המחאה העממית נגד ממשלה כזאת.

טענה נוספת בקטגוריה זו, היא שכאשר הממשלה תבצע פעולות שיגרמו לרשימה המשותפת להתנגד לה, כמו פעולות נגד המחבלים בעזה, נגד התבססות איראן בסוריה (איימן הסביר השבוע שאיראן אינה האויב שלו. אקיבוש הוא האויב שלו. ומשלה את עצמו מי שחושב שאקיבוש הוא רק ממזרח לקו הירוק), בניה ביו"ש וכו', האופוזיציה מימין תתמוך בה, וכך תמיד יהיה לה רוב. זו עוד פנטזיה. האופוזיציה מהימין לא תציל ממשלת מיעוט שתלויה במשותפת, ותצביע נגדה גם אם תתמוך בצעדים אלה או אחרים שלה, והיו דברים מעולם.

לדוגמה, ב-1995, בעיצומו של תהליך אוסלו, כאשר ממשלת רבין הפכה לממשלת מיעוט אחרי פרישת ש"ס והתבססה על תמיכת חד"ש ומד"ע, שתי הסיעות הללו הגישו הצעת אי-אמון בממשלה בשל החלטתו של רבין על הקמת השכונה היהודית בהר חומה. האופוזיציה בראשות נתניהו הודיעה מיד שתתמוך באי-האמון. משמעות הדבר הייתה נפילת הממשלה. הופעל לחץ כבד על חד"ש ומד"ע למשוך את הצעת האי-אמון, כדי לא להפיל את הממשלה בעיצומו של תהליך אוסלו ולא להעלות את הימין לשלטון, אך הן סירבו והתעקשו שההצעה תעלה והממשלה תיפול. כתוצאה מכך רבין נכנע והקפיא את תכנית הר חומה.

כשהזכרתי זאת בתגובותיי למגיבים, נעניתי בדוגמה הפוכה, כביכול – הנה, ממשלות רבין ופרס יצאו למבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם" בלבנון וממשלת רבין גירשה את מאות מחבלי חמאס והרשימות הללו המשיכו לתמוך בהן. גם הטענה הזאת אינה נכונה. גירוש חמאס ומבצע "דין וחשבון" נערכו כאשר ממשלת רבין הייתה ממשלת רוב וחד"ש ומד"ע היו באופוזיציה. הן תקפו בחריפות את הממשלה, הפגינו נגדה ובעד חמאס וחיזבאללה והביעו בה אי אמון. כך הם נהגו גם במבצע "ענבי זעם", שנעשה בידי ממשלת פרס שכבר הייתה ממשלת מעבר, לקראת בחירות 96', ואי אפשר להפילה. אך בבחירות, שנעשו בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה, רבים בציבור הערבי החרימו את ההצבעה בפתק הצהוב, לראשות הממשלה, וכך נתניהו עלה לשלטון כנגד כל הסיכויים.

אם כך הם נהגו בממשלת אוסלו, קל וחומר שכך הם ינהגו בממשלת לפיד-יעלון-ליברמן שלבטח לא תוביל לנסיגות כמו שהיו בתהליך אוסלו. במיוחד כשהרשימה המשותפת קיצונית יותר מחד"ש ומד"ע באותם ימים.

ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת היא ממשלת בלתי אפשרית, שתתפורר ותנשור בתוך שבועות ספורים.

* לוחם חופש – גדעון לוי פרסם בשוקניה פשקוויל הזדהות והערצה למחבל הג'יהאד האיסלמי, ששובת רעב. הוא הביע תמיכה בביקור ההזדהות של עופר כסיף אצל המחבל. כותרת הפשקוייל: "ככה נראה לוחם חופש". כלומר, בעיניו הג'יהאד האסלמי הוא ארגון של לוחמי חופש והמחבלים החברים בו הם מודל להערצה.

באותו פשקוויל הציג לוי את מי שאינו מזדהה עם המחבל – "גזען" (במקרה זה יועז הנדל) ומתגולל בשופטי בג"ץ שאישרו את מעצר המחבלים. "דעתם של שופטי מגדלור הצדק נחה והם מצדיקים חרפת מעצר בלא משפט".

ולקינוח, אחרי שהאדיר ופיאר את המחבל, הוא ביזה את זכרו של סגן ראש השב"כ יצחק אילן, אדם שאחראי להצלת חייהם של אלפי ישראלים בכך שסיכל פיגועי טרור, שהלך לעולמו ביום שישי. לוי הוקיע את בני גנץ על כך שספד ליצחק אילן. "דמו של אל־אח'רס ושל אלפי פלסטינים אחרים על ידיה של המשטרה החשאית הזו, השב"כ, שבה קנה אילן את תהילתו. ספק אם יש עוד מדינה דמוקרטית אחת, שבה זה היה נחשב לתהילה".

את מדינת ישראל מגדיר ג' האו האו: "המדינה שחוטפת רבבות בני אדם ומשליכה אותם לכלא בלא משפט". כדאי לזכור – בשנים שבהן הייתה חסינות למחבלים שפעלו מתוך הרש"פ, נרצחו למעלה מאלף ישראלים. בכל יום התפוצץ לוחם חופש באוטובוס או מסעדה ורצח גברים ונשים, זקנים וילדים, ללא אבחנה. כתוצאה מכך נאלצנו להחזיר לידינו את האחריות הביטחונית על שטחי הרש"פ. הפעולה שאותה מכנה המנוול "חטיפת בני אדם", היא ההגעה אל המחבל לפני שהוא מספיק לבצע את זממו. אלמלא כן, אילו הייתה ל"לוחמי החופש" היכולת שהפגינו לפני חומת מגן, והם היו ממשיכים להשליט מוות ברחובותינו כפי שעשו קודם, כבר היו כאן עוד רבבות הרוגים.

עם ישראל חב חוב עצום ליצחק אילן ז"ל ולכל לוחמי שב"כ וצה"ל, שמסכלים את פיגועי הטרור ומצילים חיי אדם. ואלפים מאתנו, שכמובן אינם יודעים על כך, חייבים להם באופן אישי את חייהם. ואולי אחד מהם הוא גדעון לוי, כי הטרור של לוחמי החופש חסר אבחנה. או שמא כמו עמיתו לדבוקת שוקן רוגל אלפר, גם הוא מביע הזדהות עם המחבל שירצח אותו, בהיותו "בן לעם אקובש".    

* החלטה מוצדקת – כאשר נופל בשבי שלנו אויב, גם מחבל, והוא פצוע, חובה להעניק לו טיפול רפואי בכל המסירות והמקצועיות. כנ"ל במחבל, ויהיה זה הנורא שברוצחים, אם יחלה בכלא הישראלי. המקרה של סאיב עריקאת אינו כזה, אבל ברגע שהרשות הפלשתינאית ביקשה מאתנו לאשפז אותו בבית חולים ישראלי – סירוב היה כמעט כמו אי טיפול בשבוי.

מחוות הומניטריות הן דבר ראוי. אמנם כבר הבעתי את דעתי, שכל עוד לא מוחזרות גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין אין מקום למחוות הומניטריות, אבל כאן אני רואה משמעות מדינית והסברתית חשובה, ובעיקר נזק מדיני והסברתי במקרה של סירוב.

לכן, החלטתו של נתניהו לאשר את אשפוזו של עריקאת בישראל הייתה צעד נכון. עם זאת, ברור שאם הוא יצא בשלום מבית החולים הוא לא יפחית את עוצמת ההשמצות שלו על ישראל, ואם ימות בבית החולים, כבר נואשם שהרעלנו אותו. סמכו על גדעון לוי.

* תגובה ראויה – ירי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית בישראל הוא תגובה פלשתינאית הולמת, מידתית ומדודה על התוקפנות הנפשעת של ישראל (כלומר של אקיבוש) שהרסה מנהרת טרור לגיטימית לתוך ישראל.

* המדרון – יעקב אחימאיר ביכה, במאמר ב"ישראל היום", את "תהליך טשטוש הערכים המתהווה בליכוד". משפט אחד במאמר ממצה ומדייק בתיאור ההידרדרות של הליכוד: "סברה מצמררת: אולי שלוש הכ"פים שטבע ח"כ מיקי זוהר – כוח, כסף, כבוד – כבר תפסו את מקומן של חמש המ"מים שטבע ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא".

* תת-במה – כשמירי רגב מתארחת אצל אופירה וברקו – מצא מין את מינו. אני לא מבין מה מביא פוליטיקאים נורמטיביים לרדת לתכנית תת-רמה הזאת. כלומר, אני מבין כמובן, רייטינג. ובכל זאת, הייתי מציע למנהיגי ציבור לשמור על הכלל "במושב לצים לא ישב" ולהשאיר את תת-הבמה הזאת לאורחים מן הסוג של מירי רגב.

* פגיעה ממושכת באמון הציבור – דברים שאמרתי במפגש פורום "עמק השווה" בנושא מקומה של מערכת המשפט בחברה הישראלית, 19.10.20:

מערכת המשפט הישראלית נמצאת היום תחת מתקפה קשה ומרושעת; מאשימים אותה לשווא בשחיתות, בזדון, במרמה, בתפירת תיקים, בהפיכה שלטונית. המונים מדקלמים את תאוריות הקונספירציה המטורללות הללו. חובתו של כל פטריוט שומר חוק להגן על מערכת המשפט מול המתקפה הזאת.

אבל האמת חייבת להיאמר, שהצלחת ההסתה לחלחל ללב האזרחים, נובעת מפגיעה ממושכת באמון הציבור במערכת ובעיקר בבית המשפט העליון, ומערכת המשפט אינה יכולה להתנער מאחריותה לפגיעה במעמדה.

הגורם המרכזי לכך הוא האקטיביזם השיפוטי, שמשלב משפוט יתר ופוליטיזציה של בית המשפט. אליקים רובינשטיין ציין שבסך הכל בוטלו עשרים חוקים מתוך 400 עתירות. השאלה היא האם הייתה הצדקה אמתית לביטול עשרים חוקים. האם באמת ובתמים הייתה בכל אותם חוקים פגיעה בעליל בזכויות האדם והאזרח או שהם סותרים בעליל חוקי יסוד? הזמן אינו מאפשר כניסה לדוגמאות, אך תשובתי היא שבהחלט לא. עצם העובדה שהוגשו 400 עתירות, היא הבעיה, היא ביטוי למשפוט. העובדה שח"כים, מפלגות וארגונים פוליטיים עותרים לבית המשפט כאשר מתקבלים חוקים שהם מתנגדים להם, מעידה על תופעה המשפוט. בית המשפט יצר אווירה המעודדת זאת. העובדה שבית המשפט אינו פוסל על הסף את רובן אלא דן בהן, יוצרת תחושה שבית המשפט רואה עצמו כשמרטף של הריבון; כלומר האקטיביזם בא לידי ביטוי לא רק כשחוק נפסל, אלא גם כאשר בג"ץ רואה לנכון לאשר אותו. והבעיה היא גם בהתבטאויות של ראשי המערכת, כמו ביטוייו של אהרון ברק "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה להסתער מימין או משמאל היא סוגיה שפיטה" וכו'.

אנו, כגוף החותר להגיע לעמק השווה, צריכים לקדם את עמק השווה גם בסוגיית המשפט והפוליטיקה והפרדת הרשויות, ולקדם חקיקת חוק יסוד חקיקה, שיעגן בחוקה מהם הנושאים שרק בהם רשאי בית המשפט לפסול חוקים, באיזה הרכב ובאיזה רוב, ובאיזה רוב (בטח לא 61 ח"כים) הכנסת יכלה להתגבר על ביטול חוק.

* שעת נעילה; רשמים ראשונים – צפיתי בפרק הראשון של "שעת נעילה". סרט מטלטל.

אני מניח שאחרי הפרק האחרון אכתוב על הסדרה (ועל המלחמה) באופן מסודר ומעמיק.

כעת אשתף בכמה תובנות ראשוניות.

– לאורך השנים קראתי ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים. הספרים הללו היו תמיד מנקודת מבט של היסטוריונים, של מדינאים או של קצינים בכירים. עד שיצא לאור "תיאום כוונות", של חיים סבתו, שתיאר את המלחמה מזווית הראיה של הלוחם הפשוט. ורק אז חשתי שאני חווה את התופת, לא את המהלכים האסטרטגיים והטקטיים. בסרט, זה היה אפילו חזק יותר. הסרט ממש מצליח להכניס אותנו לתוך הוויית המלחמה, בצורה מוחשית מאוד.

– מן השניה הראשונה הבנתי שאבינועם הוא בן דמותו של עמוס לוינברג, איש המודיעין בעל הזיכרון האבסולוטי, שנפל בשבי הסורים וסיפר להם את כל הסודות של ישראל לפרטי הפרטים. נפילתו בשבי הייתה נזק אסטרטגי חמור לישראל. קשה לומר זאת, אבל הוא החייל היחיד בתולדות צה"ל שאילו נהרג, הייתה זו התרומה הגדולה ביותר שלו למלחמה.

– אני חי באזורי הקרבות בגולן. קרב השריון בסרט צולם ממש סמוך לביתי, בהר שיפון (שבסרט נכתב שהקרב הוא בדרום הגולן. אך הוא צולם בצפון הגולן). חבל הארץ שלנו זרוע בכמעט 200 אנדרטאות, רובן הגדול ממלחמת יום הכיפורים. אני חבר בוועדת ההנצחה של המועצה האזורית גולן, אנו נפגשים עם לוחמים ומפקדים שמעוניינים להנציח את חבריהם, ושומעים את סיפוריהם, אותם אנו רואים בסרט. ואני שומע מהם לא רק את האימה, אלא לא פחות מכך את הגאווה, את האמונה בצדקת הדרך, את הידיעה שהם עצרו את הצבא הסורי, הם חוללו את המהפך והביאו לנו את הניצחון. אני מקווה מאוד שהסדרה תדע להביא את הקול הזה; את הקול של הלוחמים השלמים עם לחימתם וגאים בה.

– אין דבר שאני גאה בו יותר מכך שהפכנו את שדה הקטל בגולן, לשדות פורחים של חיים ויצירה.

– הביצוע של רות דולורס וייס ל"משירי ארץ אהבתי" ("מכורה שלי") ששודר בתום שידור התכנית "אחרי נעילה" שלאחר שידור הפרק, מזעזע בעיניי. היא לא שרה את השיר היפה הזה; הבכי אינו שירה ולא חשתי כל אותנטיות בבכי. ובכלל, מה הקשר של השיר הזה למלחמת יום הכיפורים? זהו שיר שכתבה לאה גולדברג על ליטא, לא על ארץ ישראל. "רק שבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר" – זה תיאור של ארץ ישראל?

אגב, נכון ליאור אשכנזי עם הפאה נראה כמו ז'ראר דפארדיה?

* חוויה מטלטלת – פינוי בית ההורים, הבית בו גדלנו, הוא חוויה מורכבת ומציפה מבחינה רגשית. מצד אחד, המון כאב, צער הפרידה והאובדן, המוחשיות של הסוף. מצד שני, יש במשימה רגעים של התרוממות רוח והתרגשות, של זיכרונות ילדות, של מפגש עם נכסים בעלי ערך סנטימנטלי רב.

הקיטבג שבו צרר אבי את כל "רכושו" כשעלה לארץ בספינת המעפילים, אתו התגלגל אל מחנה המעפילים בקפריסין ובחזרה לארץ. התעודות של אמי בבית הספר העברי במחנה העקורים בגרמניה, אחרי השואה ועד העליה לארץ. למותר לציין שבכל התעודות, כל הציונים בכל המקצועות הם "טוב מאוד". מכתבים מרגשים שכתבו לאמי תלמידיה האוהבים והאהובים לבית החולים, במחלתה. צעצועים של ילדותינו, האוהל ושקי השינה עמם נסענו לטיולים, המטקות וכדור הים עמם נסענו לים, מחברת שערכתי בילדותי על קבוצתי האהובה "הכח מכבי ר"ג", מכונת החישוב של אבי (שמהערב מעטר את החדר של בתי), מחברות שלנו ובהן מחברת "כטיב" שלי מכיתה ב' – מה לא?

והדילמה – מה לזרוק? מה לשמור? איך אפשר לזרוק? אבל מה יש לעשות עם זה? לדוגמה – אבא שלי קרא את עיתון "חרות". בכל יום שישי היה שם מדור – דיוקן של אישיות בינלאומית מפורסמת; מדינאים, גנרלים, מדענים ואמנים. אבא שלי גזר ושמר את כל הכתבות הללו. איך אפשר לזרוק אותם אחרי שנשמרו 65 שנה? אבל תכלס, למה צריך אותם? לשמור אותם כדי שבבוא יומנו הילדים שלנו יעמדו בפני אותה שאלה? אז שמרתי דוגמית, כתבה אחת על מונטגומרי, ובצער רב נפרדתי מכל השאר. מצאנו פלקטים וכרזות שאמי תלתה בכיתות שלימדה ותפאורות להצגות. לקחתי פלקט לסוכות על ארבעת המינים, ובשנים הבאות נתלה אותו בסוכה.

לקודש הקודשים – ארון הספרים, עוד לא הגענו.

            * ביד הלשון

מקצת שבחו של אדם בפניו – מה הקשר בין הביטוי "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו" לפרשת השבוע, פרשת נֹחַ?

הביטוי, שמקורו בתלמוד, מתייחס לנח. וכך נאמר במסכת עירובין יח, ע"ב: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו.

מקצת שבחו בפניו, דכתיב 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'.

כולו שלא בפניו, דכתיב 'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" '.

הכוונה היא שמוטב להיזהר מהרעפת שבחים מוגזמים על אדם, כדי שלא תזוח דעתו, לא ירום לבבו, לא יעלה השתן לראשו ולא יעוף על עצמו.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: אנבל-לי

אנבל-לי/ יוסי בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 27.7.20

בשבוע שעבר בוטלה התכנית, ואנו משמיעים השבוע את הפינה שתוכננה לערב כ"ט בתמוז, יום השנה השמונים למותו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה מנהיג, מדינאי, פוליטיקאי. הוא ייסד והנהיג את הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, היה ראש בית"ר, ראש ההסתדרות הציונית החדשה ומצביא האצ"ל והוא אחד המנהיגים הבולטים והמשמעותיים בתולדות הציונות.

לצד העשיה הציבורית שלו, הוא גם היה אמן – עיתונאי, משורר, סופר, מחזאי ומתרגם. הוא כתב מסות של הגות מדינית וחברתית ושירים פוליטיים, אך גם יצירה ספרותית לירית, לא פוליטית. כך, למשל, בשני הרומנים שכתב, "שמשון" ו"חמשתם" ושירים ותרגומים רבים.

הפעם נעסוק בז'בוטינסקי המתרגם. ז'בוטינסקי שלט בשפות רבות ויצר בשפות רבות ואף תרגם משפות שונות לשפות אחרות. אחד המשוררים שז'בוטינסקי תרגם משיריו היה המשורר והסופר האמריקאי אֶדְגָר אֶלֶן פּוֹ. הוא תרגם, בין השאר, את יצירתו הגדולה ביותר של אלן פו, הפואמה "העורב" ואת שירו האחרון, שכתב ב-1849, ערב מותו מאלכוהוליזם בגיל ארבעים – "אנבל-לי".

ז'בוטינסקי, שנולד יותר משלושים שנה אחרי מותו של אלן פו, התאהב בשירתו ותרגם ממנה לעברית. אנו נשמיע היום את "אנבל-לי", בלחנו של יוחנן זראי ובביצועו של יוסי בנאי.

השיר הוא בלדה טרגית המתארת באופן אגדי את אהבתו של המשורר לאנבל-לי. עוד בילדותם הם התאהבו זה בזה. אהבתם הייתה עזה כל כך, שגרמה לקנאה של השרפים, שהחליטו להעניש אותם. אנבל-לי מתה מדלקת ריאות, והמשורר בטוח שהיא לקתה במחלה בשל רוח שהחדירו לגופה השרפים. לאחר מותה, המשפחה לקחה ממנו את גופתה וקברה אותה ליד הים. המשורר ממשיך לאהוב אותה גם אחרי מותה והוא משוכנע שגם אהבתה אליו נמשכת גם אחרי מותה. בכל לילה הוא שוכב ליד קברה, צופה בכוכבים ורואה בהם את עיניה הנוצצות אליו. וגם אם אנבל-לי בגופה נלקחה ממנו, הוא בטוח שאין אף שרף או שטן או סער בים ערפלי, שיוכל לקרוע או לגרוע את האהבה שבינו לבין אנבל-לי.

על פי הפרשנות, השיר נכתב על אשתו ובת דודו של פו, וירג'יניה, שנישאה לו בגיל 13, כשהוא היה בן 26, ומתה משחפת בטרם מלאו לה עשרים. הוא מציג את אהבתם כאהבה שמימית, שגרמה לאלים לראות בה חטא ההיבריס, הגאווה של בני אדם שרואים את עצמם, ובמקרה זה את אהבתם, כעליונה על האלים, ולכן הענישו אותם. את השיר הוא הרחיק מדמותו בכך ששיווה לו אופי אגדתי, כבר במשפט הפתיחה המספר שזה היה לפנים, לפני שנים.

כאמור, היה זה השיר האחרון שכתב אדגר אלן פו לפני מותו הטרגי. השיר התפרסם לאחר מותו, כחלק מהספד שנכתב עליו בעיתון הניו-יורקי "דיילי טריביון".

ז'בוטינסקי תרגם את השיר ב-1919 ופרסם אותו ב"הארץ". התרגום נאמן למקור, לאווירה האגדית, לחרוז ולמשקל ולשפה הגבוהה. אולם בעוד בשיר המקורי מקום התרחשותה של האגדה אינו ידוע, ז'בוטינסקי הציב אותה במקום ספציפי, אך מקום שאינו קיים, ליד ים שהוא כינה אותו ים עַרְפַּלִי. שינוי נוסף – במקור אלן פו כתב ששם דרה ילדה שאת שמע אולי תדע, ואילו ז'בוטינסקי שינה זאת ל"את שמה לא תדע".

הביצוע המקורי של השיר הוא של יוסי בנאי. ביצעו אותו גם שלמה ארצי, מיכה שטרית ויובל בנאי. אך הביצוע האהוב עליי ביותר, שהוא גם המזוהה ביותר עם השיר, הוא הביצוע המקורי של יוסי בנאי, שלו נאזין עתה.

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים,

בְּמַלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵּדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

 

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלְדָּה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי;

אַך יָדַעְנוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי

וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,

וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

 

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי –

רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים

מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי

וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִּנְוֵה שְׂרָפִים –

לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;

הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

 

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם

שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי

וְרָבָּה חָכְמָתָם מִשִׂכלִי;

וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,

וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,

שֶׁיִקְרַע אוֹ יִגְרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב

בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

 

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם

שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;

לִי רוֹמֵז כֹּל כּוֹכָב בְּקַרְנָיו –עֵינָיו

כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;

אַךְ בְּלֵיל אֲפֵלָה –עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,

וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה

בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –

הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

 

צרור הערות 24.6.20  

* רשות הדיבור לעובדות – בצרור ההערות הקודם כתבתי על ההיסטוריה המשופצת שמציג יוסי ביילין, כדי להימנע מאמירת מילה קטנה אבל גדולה שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: "טעיתי". ההיסטוריה המשופצת, שבה הוא משקר לעצמו, מאפשרת לו לדבוק בדרכו הכושלת. בין השאר התייחסתי לטענתו שפיגועי הטרור בעקבות הסכם אוסלו לא היו אלא תגובה לטבח במערכת המכפלה.

בתגובה לדבריי וכהדהוד להם, שלח לי הקורא שמעון פדידה טבלה של פיגועי הטרור בין הסכם אוסלו לטבח. ניתן לעובדות לדבר:

20.8.93: חתימה סודית על הסכם אוסלו, שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן).

13.9.93: חתימת הסכם אוסלו א' במדשאות הבית הלבן, עם קלינטון, רבין וערפאת.

24.9.93: נרצח יגאל וקנין ליד ביתו בבצרה.

9.9.93: דרור פורר וערן בחר נרצחים בוואדי קלט.

24.10.93: חטיפה ורצח ברצועת עזה של שני חיילי מילואים, אהוד רוט ואילן לוי.

29.10.93: חטיפה ורצח ליד רמאללה של חיים מזרחי, ושריפת גופתו.

7.11.93: רצח ליד חברון של אפרים איובי.

9.11.93: רצח סלמן אל הוואשלה, בדואי ישראלי.

17.11.93: רצח החייל חיים דרינה בנחל עוז.

24.11.93: מוריס (משה) אדרי, בן 65, נרצח בנתניה.

1.12.93: שלווה אוזנה, בת 23, ויצחק ויינשטוק, בן 19, נרצחים ליד רמאללה.

5.12.93: דוד משרתי נרצח בחולון.

6.12.93: מרדכי לפיד ובנו שלום לפיד, בן 19, נרצחים ליד חברון.

22.12.93: אליהו לווין ומאיר מנדלוביץ' נרצחים ליד רמאללה.

23.12.93: אנטולי קוליסנקוב, נרצח באשדוד.

24.12.93: סא"ל מאיר מינץ נהרג במארב בעזה.

29.12.93: יובל גולן נדקר בפיגוע ליד חברון, ב-17.2.94 מת מפצעיו.

31.12.93: חיים וייצמן ודוד ביזי נרצחים ברמלה.

12.1.94: משה בקר נרצח בראשון לציון.

14.1.94: גריגוב איבאנוב נרצח בצומת ארז.

9.2.94: אילן סודרי, נהג מונית, נחטף ונרצח. שי שוקר, בן 22 מהרצליה, נרצח בטירה.

10.2.94: נפתלי שחר נרצח ליד קיבוץ נען.

13.2.94: נועם כהן, 28, נרצח ממארב.

19.2.94: ציפורה ששון נרצחת בכביש שומרון.

25.2.94: סאם איזנשטדט, בן 80, נרצח בגרזן בכפר סבא.

25.2.94 הטבח במערת המכפלה. 29 נרצחים.

כמובן שעל כל פיגוע קטלני, היו עוד פיגועים רבים ללא אבדות בנשק והרבה יותר ניסיונות לפיגוע. הדברים מדברים בעד עצמם ותודה לשמעון פדידה. אוסיף ואזכיר שליבת הסכם אוסלו הייתה הכרה באש"ף תמורת הפסקת הטרור והמאבק המזוין (פרס: "תמו מאה שנות טרור"). ישראל הכירה באש"ף והמאבק המזוין התעצם. ישראל נסוגה מעזה ויריחו והטרור גבר. ישראל נסוגה משאר הערים והטרור נסק. ישראל הציעה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד מדינה פלשתינאית על כל השטח (עם תיקוני גבול קלים וכפיצוי עליהם נסיגה מאזורים בנגב) והטרור הגיע לשיא שלא היה כמותו בכל שנות הסכסוך.

גם ללא קשר למספר הרב של פיגועי הטרור הרצחניים לפני הטבח, כמובן שהצגת הטבח כסיבה למאות פיגועים ובהם 150 פיגועי התאבדות בהם נרצחו יותר מאלף ישראלים כנקמה על הטבח היא עלבון לאינטליגנציה.

אגב, גם הטענה שהפטנט של פיגועי התאבדות נוצר בעקבות הטבח במערת המכפלה -שקרית. עשרה חודשים לפני הטבח (עוד לפני הסכם אוסלו) בוצע פיגוע התאבדות בצומת בקעות, ועוד לפני כן חיזבאללה ביצע פיגועי התאבדות בלבנון.

פיגועי ההתאבדות לא ביטאו יאוש אלא תקווה. הם באו מתוך תחושה של הפלשתינאים שהם עלו על הגל של הכרעת ישראל באמצעות זריעת פחד ודמורליזציה ברחובותיה, מיטוט חוסנה וכושר עמידתה. כל פיגוע התאבדות הפך מודל לחיקוי לעוד מתאבדים בדרך לניצחון. הפסקת פיגועי ההתאבדות מעידה על יאוש. אין טעם להתאבד. כמובן שהגורם המרכזי לירידה התלולה והדרמטית בטרור היה מבצע "חומת מגן" והחזרת השליטה הביטחונית הישראלית על שטחי הרש"פ והעובדה שצה"ל והשב"כ מגיעים לבתיהם של המחבלים ושולפים אותם ממיטותיהם לפני שהם מספיקים להוציא לפועל את הפיגועים. כל מעצר כזה, שתוכלו לקרוא עליו ב"הארץ" כ"חטיפת נערים פלשתינאים ממיטתם" היא צעד מסכל ומציל חיים. לכך נוספת התרומה של גדר ההפרדה (שגדעון לוי קורא להרוס אותה). גם התיאום הביטחוני עם הרש"פ, שגם לו יש תועלת מסוימת, הוא תוצאת השליטה הביטחונית הכוללת של ישראל ובעיקר ההבנה של אבו-מאזן שללא ישראל גורלו וגורל פת"ח ביו"ש יהיה כגורלם בעזה לפני 13 שנים.

* מסך של חול – ב-1959 פרסם יגאל אלון את ספרו "מסך של חול", שהוא אולי הספר החשוב ביותר בתולדות המחשבה המדינית והביטחונית בישראל. ספר המציג אסטרטגיה כוללת של ביטחון לאומי, על כל המרכיבים הצבאיים, הטריטוריאליים, המדיניים (מעמדה הבינלאומי של ישראל) התרבותיים, המשטריים (כוחה של הדמוקרטיה), הכלכליים, החברתיים והחינוכיים הבונים את הביטחון הלאומי. חלק מן הדברים שכתב לפני 61 שנים כבר אינם רלוונטיים בימינו. למשל, הוא התייחס לישראל כאל מדינה עניה מאוד, והיום המצב שונה, כמובן. אבל ברובם הגדול, הדברים נותרו אמתיים ורלוונטיים עד היום.

אתן דוגמה – אלון הזהיר מפני הפנטזיה על פיה ניתן לבסס את ביטחונה של ישראל על הכוח הגרעיני בלבד, כיוון שהסתמכות כזו הינה הרת אסון ועלולה להמיט אסון על ישראל ועל המזה"ת כולו, אם לא תישאר בגדר הרתעה ונשק יום הדין, ולכן על ישראל להבטיח את עוצמתה הקונבנציונלית וגבולות בני הגנה.

אלון עיצב והציג בספר את המתווה האסטרטגי שאומץ והביא לנו את הניצחון במלחמת ששת הימים – התקפת נגד מקדימה והעתקת המהלך הצבאי במהירות לשטח האויב, תוך חתירה להכרעה מהירה.

הוא גם חזה, כבר לפני ששה עשורים, את המציאות שאנו מצויים בה של טשטוש ההבדל בין חזית לעורף. "בימינו כמעט שאין מבדילים עוד בין חזית לעורף", הוא כותב. "עם פיתוח חיל האוויר והטילים לסוגיהם, הארטילריה ארוכת הטווח וכושר הניידות והשריון, עם התרחבות האפשרויות של נחיתת גייסות מהים וצניחתם מהאוויר, ובייחוד עם ביטול ההבחנה העקרונית בין לוחמים ובלתי לוחמים וההתעלמות המכוונת ממקומות פרוזים, נעשים כל האזרחים של הצדדים הלוחמים ל'מטרות צבאיות' ולמעוניינים ישירים ואישיים לא רק בתוצאות המלחמה הצבאיות והמדיניות, אלא גם במהלכה ובהשפעתה הבלתי אמצעית על חיי יום־יום".

אלון חזה בספרו את ההכרח בשחרור הגולן. "בגבול זה", הוא כתב, "נהנים הסורים מיתרון טופוגרפי בולט", ובשל כך הם מאיימים על "היישובים שלנו", כמו גם על "שדות הדגה בצפון הכנרת", וחשוב מכך: על "מרבית מקורות המים". אלון הבין שמלחמה בין ישראל למדינות ערב היא שאלה של זמן, וראה במלחמה כזו הזדמנות לשנות את מצבה האסטרטגי של ישראל באמצעות הרחבת גבולותיה. במלחמת ששת הימים היה אלון, חבר קיבוץ גינוסר בעמק הירדן, הדוחף הראשי לשחרור הגולן ועמד מאחורי משלחת ראשי היישובים בגליל ובעמק שתבעה זאת מן הממשלה. הוא התנגד לקו העצירה של צה"ל במלחמה, וסבר שהקו צריך להיות מזרחה יותר.

ב-1968, בעקבות מלחמת ששת הימים אותה לא רק חזה בדייקנות אלא עיצב את התורה שהביאה לניצחון הגדול, הוציא אלון מהדורה שניה של הספר, אליה הוא הוסיף מסה שכותרתה "ניצחון והיערכות" ובה הציג את לקחי המלחמה, שאותה הגדיר השלמת מלחמת השחרור והציג את תפיסתו האסטרטגית שעמדה בבסיס תכנית אלון.

ב-2012 הוציאה לאור הוצאת "דרור לנפש", ההוצאה לאור של תנועת דרור-ישראל, תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, מהדורה חדשה של "מסך של חול". מלאכת הוצאת הספרים של ההוצאה, כולל ספר זה, נעשתה בהתנדבות מלאה של פעילי דרור ישראל. הם ראויים על כך להוקרה ולשבח, אך עבודתם לא הייתה מקצועית דיה, והספר היה זרוע לאורכו ולרחובו שגיאות הקלדה והגהה מביכות.

וכעת יצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ודרור לנפש מהדורה חדשה. אף שלא ראיתי את הספר, אני בטוח שהליקויים תוקנו. אגב, הספר במהדורה הזו הוא בן 320 ע' לעומת 440 במהדורה הקודמת, ואיני יודע האם הושמטה ממנו ההקדמה המרתקת שכתבו עורכי הספר במהדורה הקודמת אורי בר אילן, טל מוסקונה וחי בדרה מתנועת דרור-ישראל, או שהצמצום נובע מסיבות טכניות כמו גודל הפונט וכד'.

על המהדורה החדשה נודע לי ממאמר ביקורת של יוסי מלמן ב"הארץ ספרים". מהכותרת "אבי רעיון הסיפוח" והפתיחה "על רקע חרחורי סיפוח מצד ראש הממשלה בנימין נתניהו והימין הישראלי", ציפיתי למאמר לעומתי וקטלני על הספר. לשמחתי, היה המאמר הוגן ומטיב להביא לקורא סקירה מהימנה על הספר. מלמן משבח מאוד את הספר ואת כותבו, בביטויים כמו "בחדות שרואה למרחוק וצופה פני עתיד" ועוד. מלמן כותב, בצדק, שאלון היה הוגה דעות פורה אך לא פוליטיקאי מוצלח. לכן, הוא לא הגיע לתפקידים שלא היה ראוי להם ממנו – הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה. אלון נפטר במפתיע מדום לב, בגיל 61, בעיצומה של ההתמודדות בינו לבין פרס על הנהגת מפלגת העבודה. מלמן סבור שסיכוייו להיבחר היו טובים. אני מתקשה להאמין שבבחירות, שעוד התקיימו במרכז המפלגה, הוא היה גובר על פרס, בעל השליטה המוחלטת במנגנון.

מלמן צודק כאשר הוא מכנה את אלון "אבי רעיון הסיפוח". אלון הציע להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן, צפון ים המלח והר חברון (לא כולל העיר חברון) כבר ביוני 1967, לצד החלת הריבונות על ירושלים המאוחדת (את בית השרד שלו הוא קבע ברובע היהודי המשוחרר בירושלים). ביולי הוא הציע לראשונה להחיל את הריבונות על הגולן, עמדה שדבק בה עד יומו האחרון. הוא היה שותף פעיל במאבק שהוביל ועד יישובי הגולן להחלת הריבונות, אך נפטר שנה וחצי לפני התגשמות חלומו.

מלמן כותב בצדק שאלון הוא אבי ההתיישבות בשטחים ואבי התפיסה שבמידה רבה הוגשמה לאורך השנים, עד היום. ואכן, תכנית טראמפ היא בהחלט וריאציה על תכנית אלון, שהוצגה כבר ביולי 1967, בראיה מרחיקת ראות. אלון, איש הקיבוץ המאוחד ואחדות העבודה שדגלו בשלמות הארץ, שבעצמו חינך על הרעיון הזה, היה הראשון שהציע פשרה טריטוריאלית, מיד אחרי המלחמה, כשהבין שבניגוד למלחמת השחרור הפעם הערבים נשארו בשטח ששוחרר, ולכן חלקים מיהודה ושומרון מהווים מוקש דמוגרפי שאין מנוס מוויתור עליו. הוא הציע את תכנית אלון המפרידה בין האזורים הצפופים בפלשתינאים, שבהם הציע להקים אוטונומיה פלשתינאית ולאחר מכן שינה את טעמו והציע להעביר אותם לירדן במסגרת חוזה שלום על בסיס פשרה טריטוריאלית. אך הוא דגל בריבונות ישראל על בקעת הירדן רבתי, גוש עציון, צפון ים המלח, מדבר יהודה, המורדות המזרחיים של יהודה ושומרון וירושלים רבתי. הוא דגל בהתיישבות ישראלית באותם אזורים, שתהפוך את ריבונותנו עליהם לבתי הפיכה.

כאשר הציע אלון את הפשרה הטריטוריאלית כעסו עליו תלמידי טבנקין בקיבוץ המאוחד, שדבקו בדרך שלמות הארץ. אלון נהג להשיב להם: "אתם עוד תתגעגעו לתכנית אלון". הדבר מזכיר את המאבק של הקיצונים ביש"ע נגד תכנית הריבונות, כי הם רואים בה תכנית חלוקה. גם להם, ההולכים עם הראש בקיר, אפשר לומר: "עוד תתגעגעו לתכנית טראמפ".

* אקיבוש – בערך "הכיבוש הישראלי" בוויקיפדיה, אני מצוטט מתוך המאמר שבו המצאתי את הביטוי "אקיבוש".

כך נכתב בערך בוויקיפדיה: "אל מול המשתמשים במונח 'הכיבוש' כדי להניע נסיגה מהשטחים, ומייחסים לכיבוש רבות מבעיותיה של מדינת ישראל, יש המשתמשים בצורה המשובשת 'אקיבוש', שבאה להגחיך את השימוש ב'הכיבוש' כגורם כביכול לבעיות רבות ומגוונות. צורה זו שגורה בפי הציבור המתנגד למרכזיות 'הכיבוש' בשיח של השמאל הישראלי. למשל, אורי הייטנר כתב ב-2011: 'אקיבוש, אני כותב, ולא 'הכיבוש', כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשיה' ".

* ההידרדרות נמשכת – יאיר לפיד הצביע בעד הצעת אי אמון לממשלה של הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת, שבה כונתה ממשלת ישראל "ממשלת האפרטהייד". השנאה מעבירה אותו על דעתו.

* לנתץ את פסל בן גוריון – אני נתקל ביותר ויותר ביטויי קנאה במהומות בארה"ב וניסיונות להעתיק אותן לישראל. על מה? כבר ימצאו. העיקר – יאללה בלגן אנרכיסטי. בציבור הערבי נשמעים איומים לפרוע במדינה בשל האלימות בתוכם, שמי שאשמה בה היא כמובן הממשלה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת: "לא יהיה שקט וביטחון בתל אביב כאשר אין שקט וביטחון ביישובים הערביים. אם צריך נשתק ונסגור את המדינה". לא חשבון נפש כלשהו על הנורמות, הערכים, התרבות והחינוך בתוך המגזר; לא ביקורת עצמית על היחס למדינת ישראל ולמשטרת ישראל, על האלימות המופעלת כלפי המשטרה כשהיא באה לאכוף את החוק ביישובים במגזר, בעידוד והסתה של הח"כים. מה שחשוב הוא לתפוס טרמפ על האלימות והרצח בתוך המגזר כדי לשתק ולסגור את המדינה, וכדי שבכל העולם יראו שגם בישראל מתקיים גל אנרכיסטי. שיטור יתר? שיטור חסר? מה זה חשוב. העיקר ש"נשתק ונסגור את המדינה".

גדעון לוי, למשל, מתקנא בניתוץ פסלי קולומבוס וצ'רצ'יל ורוצה להעתיק את הברבריות הזאת לישראל. הוא עורג על "גל מחאה נוטע תקווה" כמו בארה"ב ומפרט: "דמיינו את ניתוץ הסמלים של מחוללי העוולות הללו, מהשלטים על לשכות ההגירה ועד שלטי הרחובות והאנדרטות שמאדירות את מי שאחראים לעוולות בעברה של המדינה; דמיינו עצרות מחאה המוניות, לא של סקטור כזה או אחר למען עצמו, אלא של הרוב למען המדוכאים ביותר. תארו לעצמכם רבבות ישראלים מפגינים בעד הריסת הגדר [הכוונה לגדר ההפרדה, שעליה מרחיב לוי במאמר זה ובכתבה גדולה ביום שישי שעבר א.ה.] ואזרוח מבקשי המקלט. דמיינו".

ולמה "הריסת הגדר"? הגדר היא סמל לבלימת "גל מחאה נוטע תקווה" – מתקפת הטרור הרצחנית, גל פיגועי ההתאבדות נוטע התקווה, רצח למעלה מאלף ישראלים שבעטיו ישראל יצאה למבצע "חומת מגן", החזירה את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ והציבה את הגדר. הריסת הגדר תאפשר, למשל, "צעדות שיבה" המוניות ו"נוטעות תקווה" ללא מפריע לגוש דן. והן תאפשרנה חזרה נוטעת תקווה למתקפות הטרור.

* המטיף האנטישמי – רוג'ר ווטרס הוא גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה. ההברקה החדשה שלו – הוא מפיץ עלילת דם, על פיה משטרת ישראל אימנה את שוטרי ארה"ב בטכניקת החניקה שבה נרצח ג'ורג' פלויד. לטענת המטיף האנטישמי, זו שיטה מקובלת בישראל ל"רצח פלשתינאים". משטרת ישראל, טוען המטיף האנטישמי, שלחה מומחים לארה"ב כדי ללמד את השוטרים איך לרצוח שחורים.

את מה שאני מאחל לו, כנראה שאסור לכתוב.

* ליברליזציה – באולפן שישי בערוץ 12 שודרה כתבה במלאת חמישים שנה ל"שיר לשלום". עסקו בה, בין השאר, בקריאות להחרים את התכנית ואף את להקת הנח"ל ולאסור את השמעתו ברדיו.

זה נשמע היום בלתי נתפס. מה שמוכיח עד כמה חסרת שחר הטענה על ה"פשיזציה" וה"מזכיר תהליכימיזציה" ושאר ההבלים שמקושקשים כאן בנדון. מדינת ישראל היום ליברלית לאין ערוך יותר מכפי שהייתה לפני חמישים שנה, כפי שאז היא הייתה ליברלית יותר משהייתה לפני שישים שנה (כשמשרד החינוך והתרבות אסר על ביקור הביטלס בישראל פן ישחיתו את הנוער) וכמובן מכפי שהייתה לפני שבעים שנה. התהליך המתמיד הוא ליברליזציה של המדינה.

* הבלתי רשמיים – צפיתי בסרט "הבלתי רשמיים", שהוקרן אמש באורטל. סרט מעולה עם משחק מצוין.

זהו סרט עלילתי, המספר את סיפור הקמתה של ש"ס; התארגנות מקומית בבחירות לעיריית ירושלים ב-1983, שבעקבות הצלחתה המטאורית הפכה למפלגה ארצית שרצה לכנסת.

הסרט מספר את סיפורו של יעקב כהן (הדמות היחידה שמוצגת בשמה האמתי) – יהודי מזרחי חרדי פשוט, בעל בית דפוס, שחלם ויזם והקים את המפלגה ונזרק ממנה ברגע שהגיעו העסקנים והיא הפכה למפלגה של ממש.

הסרט מציג את ש"ס שקמה כתנועה חברתית עממית שצמחה מתוך מחאה אמתית, צודקת מאין כמותה, נגד האפליה והדיכוי של בני עדות המזרח מצד הממסד החרדי האשכנזי. והוא מציג איך במהירות שיא הושחתה והסתאבה. רואים בסרט את זרעי השחיתות והשוחד כבר בראשית דרכה של ש"ס.

השחקן הראשי הוא שולי רנד המגלם את יעקב כהן. יואב לוי מגלם את יגאל וקנין (בן דמותו של ח"כ לשעבר ניסים זאב), השחקן יעקב כהן מגלם את הרב משה (בן דמותו של ח"כ לשעבר שלמה דיין) וגולן אזולאי מגלם את הרב טולדנו, בן דמותו של הרב יצחק פרץ, השר לשעבר.

הסצנה הדרמטית בסרט היא זו שבה יעקב כהן (שולי רנד) מוציא מכיסו את מעטפת השוחד ודוחף אותה חזרה לכיסו של יגאל וקנין; הרגע שבו הוא אמנם נזרק מהפוליטיקה, אך נשאר אדם נקי. מצד שני, העובדה שהסכים לפני כן לקבל את השוחד ולא עמד בפיתוי, מצביעה על המקום אליו מן הסתם היה מידרדר אילו נשאר.

אני ממליץ על הסרט בחום.

* זאב זאב – הלך לעולמו חתן פרס ישראל, פרופ' למדע המדינה זאב שטרנהל.

שטרנהל לא הסתגר באקדמיה ובמחקר, אלא היה מעורב פוליטי ופובליציסט. כתיבתו הפובליציסטית התמקדה במנטרה אחת: ישראל היא בדרך לפשיזם. לפני חמישים שנה הוא כתב שישראל או-טו-טו פשיסטית. לפני ארבעים שנה ושלושים ועשרים ועד ימיו האחרונים הוא הזהיר שהפשיזם מסתתר מעבר לפינה.

מה הפלא שאזהרותיו של זאב התקבלו כאזהרות "זאב זאב".

* משמעת עצמית – אחד הדברים שאפיינו את החברה הישראלית בחודשיים הראשונים של הקורונה, בימי הסגר, הוא משמעת עצמית למופת. התנהגות הציבור הייתה מרכיב משמעותי בהצלחה בהתמודדות עם המגפה.

מה השתבש? למה כעת הציבור נוהג אחרת?

הסיבה הראשונה לכך היא משך הזמן. אדם וחברה יכולים לנהוג בניגוד לטבעם ולדרכם תקופה מסוימת, אך מתקשים להתמיד בכך לאורך זמן.

הסיבה השניה היא התחום האפור. כאשר היינו במצב חירום של ממש, אנשים התנהגו כבשעת חירום, במשמעת המאפיינת מצב חירום. הרבה יותר קשה לשמור על מתח משמעתי כזה, בתקופה אפורה, של "שגרת קורונה", כאשר אנו בתהליכי יציאה ושחרור המשק.

הסיבה השלישית היא העדר דוגמה אישית של ההנהגה, החל מסדר פסח בבתי הנשיא ורוה"מ ועד השרים חוטובלי וניסנקורן בישיבת הממשלה האחרונה.

בעיית הדוגמה האישית היא מהותית, אך לא בכדי הצבתי אותה במקום השלישי. כי עם כל הכבוד לצורך בדוגמה אישית של ההנהגה, אל לנו להסיר מיליגרם מן האחריות מעצמנו, האזרחים. לא הכל זה המדינה, לא הכל זה הממשלה, לא הכל זה הממסד. האחריות האישית של הפרט – כלפי עצמו, כלפי משפחתו, כלפי סביבתו, כלפי קהילתו, כלפי המדינה אינה צריכה להיות מותנית בהנהגה. גילוי משמעת עצמית בהקפדה על כללי הקורונה מבטאת אחריות, סולידריות וערבות הדדית, והיא חיונית ליכולת שלנו להתמודד בהצלחה עם המגפה עד בוא החיסון.

* רשום מהיר – בדואר ישראל יש שירות חיוני ביותר שנקרא דואר רשום מהיר. עלות משלוח היא 18 ₪ והדואר מתחייב שלמחרת המשלוח יגיע למענו. ב-15 ביוני שלחתי מסמך בדואר רשום מהיר. שמונה ימים אחרי, המסמך טרם הגיע ליעדו. כבר כמה ימים אני בדיבור עם בירור תלונות בדואר, והתשובה שאני מקבל היא שהם מבררים את הנושא. לפחות ייאמר לזכותם שהם עקביים בתשובה.

* אין לו חסינות – בפרשת השבוע, פרשת "חוקת", אלוהים מורה למשה ליטול את מקלו, להקהיל את העם ויחד עם אהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה נוטל את מקלו, מקהיל את העם ומכה פעמיים במקלו בסלע, והנה יוצאים המים. ומיד לאחר מכן מקבלים משה ואהרון מאלוהים את הבשורה המרה, שלא ייכנסו לארץ ישראל. ההודעה סתומה ותמוהה. לא ברור מה רוצה אלוהים מחייהם של משה ואהרון ועל מה הוא מעניש אותם, עונש כבד כל כך.

מה הוא כבר עשה, שהוא נענש בצורה קשה כל כך? איך מנהיג שעמד בצורה מעוררת התפעלות וכבוד, בארבעים שנות מבחן קשה של הנהגת עם עבדים קשה עורף, נענש בעונש כה חמור? על מה ולמה?

הסמיכות של ההודעה לפרשת הוצאת המים, והפסוק הבא המדבר על "מי מריבה", הביאה את המפרשים למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע, והוא הכה בו. ביג דיל. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע

הנה, כמה פתרונות אפשריים: א. משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". ב. משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם – כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. ג. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו – ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להן. זה המסר של הפרשה לימינו.

משהו רע, חולה, קורה בחברה שלנו, אם איבדנו את התובנה הזו והחליפה אותה התפיסה שלמנהיג מותר הכל. כאשר האנס הסדרתי משה קצב נכנס לכלא היו קריאות לחון אותו כי את העונש הכבד שלו הוא כבר קיבל בעצם הפרסום והנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא היא עונש כבד דיו וכו' במקום שאיגרא תחייב אותו יותר. כאשר באחת הערכאות אהוד אולמרט הורשע בחלק מן העבירות אך זוכה באחרות, הכותרות בחלק מהעיתונים היו "זיכוי אולמרט", כאילו הרשעה של ראש ממשלה היא דבר טבעי ולא משמעותי ומה שחשוב הוא שהוא זוכה ממשהו. שיא השיאים, או ליתר דיוק שפל השפלים, הוא פולחן האישיות לנתניהו שבו מעריציו באמת מאמינים שהכל מותר לו, ואנשים מצהירים שהם בעצמם היו מזרימים לו סיגרים ושמפניות, ורודפים את החוקרים / פרקליטים / שופטים על כך שהעזו לחקור ולהגיש נגדו כתב אישום והנורא מכל הם ניסיונות החקיקה המושחתת שנועדה להעמיד אותו מעל החוק.

* השלכה – בפסיכואנליזה, השלכה (פרויקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

אהוד היקר, בתוך חסיד שוטה של נתניהו, אתה משליך חסידות שוטה על אחרים. כך אתה משום מה מגדיר אותי כמי שהיה חסיד שוטה של יעלון ושל גנץ.

יתכן שאני שוטה, אבל לבטח שאיני חסיד שוטה, כיוון שכדי להיות חסיד שוטה צריך להיות חסיד, ואילו אין דבר שזר לי יותר ומעורר בי יותר סלידה, מהרעיון של להיות חסיד של פוליטיקאי. מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה חסיד של מנהיג, גם לא של מנהיג שאני תומך בו. גם כשתמכתי ביעלון מתחתי עליו לא פעם ביקורת, הן בתוך תל"ם והן ביקורת פומבית, כולל מעל במה זו. וברגע שהוא סטה מן הדרך שבעטיה הצטרפתי לתל"ם – בו ביום עזבתי בקלות את תל"ם ואת יעלון (אף על פי שגם היום, כשאיני תומך בו, אני מעריך אותו מאוד). ואם כך נהגתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא הייתי מעלה על דעתי לתמוך במנהיג גם כשמתברר שהוא שרלטן, שקרן, מושחת ומשחית, כמו השרלטן שאתה סוגד לו, כחסיד שוטה בפולחן האישיות שלו. ולגבי גנץ – אף פעם לא ראיתי בו את המנהיג שלי. תמכתי ברשימה שהוא עמד בראשה כיוון שתל"ם הייתה חלק ממנה. כמובן שהעדפתי אותו אז כפי שאני מעדיף אותו היום על נתניהו. האמת היא שהתחלתי להעריך את גנץ רק כאשר קיבל את ההחלטה המנהיגותית האמיצה, הקשה, להעדיף את האינטרס הלאומי על כל אינטרס אחר ולהקים ממשלת אחדות גם במחיר אובדן מחצית כוחו הפוליטי. בכך הוא הציל את מדינת ישראל מסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה ומהידרדרות לאנרכיה. אין זה אומר שמעתה עליי לתמוך בעמדותיו המדיניות ולהצדיק כל צעד שלו. בנושא הריבונות, אני מתנגד לדרכו (לפחות כפי שהיא מוצגת בתקשורת), והבעתי זאת בצרור הקודם (אם כי אני מקווה שהוא יתעשת ויתמוך בריבונות).

אגב, כלל איני משתייך לכחול לבן, אלא לדרך ארץ, שתומכת בהחלת הריבונות. יועז הנדל הודיע שיצביע בעדה בממשלה, ויועז וצביקה האוזר יתמכו בה בכנסת. זאת, אם נתניהו לא יחטוף רגליים קרות, ואכן יביא להצבעה את החלת הריבונות.

ובאשר ליועז הנדל, לא יכולתי שלא לגחך על דברי ההבל והבורות של נעמן כהן. והעובדה שהוא בוחר לצטט את ההשמצות השקריות שבדה מלבו התועמלן הנחות שמעון ריקלין, אינה מעידה על שיקול דעת של אדם נורמטיבי.

והערה אחרונה – מעולם לא השמצתי את נתניהו. רק אמרתי את האמת על אודותיו.

* הגנה על התזה – בשלושת החודשים האחרונים, הזום היה לחלק משגרת חיי – ישיבות, פגישות, ראיונות קליטה, שיעורי פרשת השבוע והרצאות. מה שלא ציפיתי, הוא שגם את ההגנה על התזה אעשה בזום. אמנם זה חסך לי נסיעה מאורטל לשדה בוקר וחזרה, אך אני מודה שהייתי מעדיף שההגנה תהיה פנים אל פנים. אבל אין לי מה להתלונן, כי הציון שקיבלתי הוא 96 (והוא ישוקלל בכ-10% מהציון על התזה), וכן קיבלתי מחמאות רבות על המחקר, על כך שהוא פורץ דרך וניתן לצאת ממנו להמשך מחקר בכיוונים שונים.

התזה שלי היא בנושא "תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". אחרי שאקבל את הציון הסופי (ואראה אם עליי להכניס תיקונים שונים) אשמח לשלוח את העבודה למעוניינים ואכתוב על המחקר ומסקנותיו.

* ביד הלשון

לענה –הפינה הקודמת הוקדשה לביטוי "ינעל העולם" והסברתי שזהו שיבוש של "ילען" שפירושו בערבית – יקולל.

יש הקושרים למושג ילען את שיח הלענה. הלענה היא צמח ממשפחת המורכבים, שידועה בטעמה המריר והיא הפכה ביטוי לדברים מרים ורעים. "מר כלענה". הרמב"ן כתב שהלענה היא מלשון עינוי, כי האוכל אותה מתענה.

הלענה מופיעה בתנ"ך ובספרות חז"ל. "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דברים כט יז), וביאר רש"י: "שרש מגדל עשב מר כגידין שהם מרים כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם".

”לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַאֲכִילָם אֶת הָעָם הַזֶּה לַעֲנָה וְהִשְׁקִיתִים מֵי רֹאשׁ"“ (ירמיהו ט, יד).

”כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה – לְלַעֲנָה“ (עמוס ו, יב).

הלענה מופיעה גם בתלמוד, במדרש שיר השירים רבה ועוד.

פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, המתמחה בתולדות הטבע בעת העתיקה ובזיהוי הצומח והחי של ארץ ישראל בהתאם לתיאורים במקורות ישראל מציע קשר פילולוגי בין הלענה ושורש הפועל הערבי "לען" שמשמעותו קילל שהרי הלענה היא מין קללה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.6.20  

* העיקרון הדמוגרפי – במפת הריבונות המתגבשת, נכון להציב את ההיבט הדמוגרפי כאחד הפרמטרים המרכזיים. העיקרון צריך להיות: מקסימום שטחי ארץ ישראל בריבונות ישראל. מינימום ערבים בריבונות ישראל.

זה העיקרון שעמד מאחורי תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, מורשתו המדינית של רבין, תכנית הדרך השלישית וזה גם העיקרון המרכזי במפת תכנית טראמפ.

מן הראוי שהחלת הריבונות תהיה באוריינטציה של עיצוב מפת הקבע של מדינת ישראל, המבוססת על פשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, שבה שטחי ארץ ישראל הנחוצים לביטחון המדינה ואינם מסכנים את זהותה ודמותה כמדינה יהודית דמוקרטית יהיו בריבונות ישראל. שטחי ארץ ישראל המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים ומסכנים את זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לא יהיו בריבונות ישראל. אזורים אלה יהיו בשליטת הרש"פ במטרה שבבוא היום ישתייכו למדינת ירדנית פלשתינאים החיה בשלום לצד ישראל.

"לא לוותר על מה שאי אפשר לוותר. לוותר על מה שאי אפשר לא לוותר". הציטוט הזה של הסופר והפובליציסט בנימין גלאי (ג. בנימין) היה המוטו של התכנית המדינית של "הדרך השלישית" באמצע שנות ה-90. התכנית התבססה על תכנית אלון מעודכנת על פי המציאות ההתיישבותית שהשתנתה מאז ימיו של אלון. כמו בתכנית אלון, הבסיס של תכנית זו היה זכותנו על כל חלקי ארץ ישראל, זכותנו לריבונות והתיישבות בחבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן צודקת, ההכרח בגבולות בני הגנה לישראל ובראש ובראשונה שליטה בבקעת הירדן רבתי, כולל המדרונות המזרחיים של יהודה ושומרון ובשמירת גושי היישובים ביו"ש (אז היה מדובר גם על גוש קטיף) בידינו. ולצד אלה, הבנה שאי אפשר להיות מדינה יהודית דמוקרטית לאורך זמן, ללא רוב יהודי מוצק לדורות, ולכן אין ברירה אלא לסגת מן האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים.

על העיקרון הזה ניתן לגבש קונצנזוס לאומי רחב ותמיכה אמריקאית.

איני מאמין שניתן לקיים מדינה פלשתינאית נוספת בין ישראל לירדן, גם לא על כל שטחי יו"ש ובטח לא על חלק מהם. חייבים לצאת מהקופסה שבין הירדן והים, לפשרה טריטוריאלית בין ישראל למדינה ירדנית פלשתינאית, בגבולות המבוססים על עקרונות תכנית טראמפ. נכון להיום אין לכך היתכנות (היום אין היתכנות לשום הסדר וכבר ראינו שהפלשתינאים דחו תכניות לנסיגה מלאה), אך זאת הדרך לפתרון עתידי של שלום.

אין לקבל את תכנית טראמפ כמקשה אחת, כיוון שיש בה מרכיב הרסני – "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כ"פיצוי" על החלת ריבונותנו בחלק מן השטחים. את הרעיון הזה יש לדחות. אולם תכנית טראמפ, בשינויים מסוימים, צריכה להיות הבסיס לפשרה ביהודה ושומרון.

אני מתנגד להחלת ריבונות על יישובים מבודדים שיהיו מובלעות בשטח הפלשתינאי. חלק מאותם יישובים צריכים להיות בצד הישראלי, ולשם כך יש לעדכן את המפה. ואלה שלא – בבוא הסדר הקבע נכון יהיה להעתיק אותם בהסכמה (בוודאי שלא בכפיה) לגוש היישובים הקרוב. אבל יש להשאיר רצף טריטוריאלי של ריבונות פלשתינאית באזורים שיישארו בידם. 

* בהסכמה רחבה – אחד הטיעונים העיקריים נגד החלת הריבונות, הוא שמדובר בצעד משמעותי מאוד, מרחיק לכת, משנה מציאות, שאסור לעשות אותו ללא קונצנזוס לאומי, בתמיכת מחצית העם בלבד.

אני מודה שהטיעון הזה אכן רציני, יותר מן הטיעונים האחרים. אבל עם יד על הלב – האם אלה שטוענים זאת, אמרו כך בהסכם אוסלו שחצי העם התנגד לו? האם הם אמרו כך בהתנתקות שחצי העם התנגד לה? האם הם אמרו כך כאשר ממשלות ישראליות נשאו ונתנו על נסיגה מהגולן, כאשר רוב העם התנגד לכך, מתוך תקווה שכאשר יהיה הסכם ויפחידו את העם ממלחמה נוראה אם ההסכם יידחה, יגרדו איזה 50%? האם הם אמרו כך כאשר ברק ואח"כ אולמרט הציעו נסיגה מלאה, חלוקת ירושלים ויתור על בקעת הירדן? הרי גם אז נשמעה הטענה הזאת, ותשובתם הייתה שגם רוב של אחד הוא רוב, וזו הדמוקרטיה, ושהטענה הזאת פופוליסטית ודמגוגית ולא דמוקרטית וכו' וכו'.

יש קונצנזוס לאומי רחב על בקעת הירדן ועל גושי היישובים. נכון, יש התנגדות להחלה חד-צדדית של הריבונות. ראוי להכשיר לכך את הלבבות, וקשה לעשות זאת בחברה מקוטבת כל כך וכאשר ראש הממשלה מפלג את העם (לא סביב סוגיה אידיאולוגית אלא סביב האינטרס המשפטי הפרטי שלו, שהוא הצליח בדרכיו הדמגוגיות לשכנע חצי מהעם שהוא יושב יחד אתו על ספסל הנאשמים). אבל את חלון ההזדמנויות של החלת ריבונות בתמיכת ארה"ב אסור לנו להחמיץ.

* מי הריבון – אני בעד החלת ריבונות ישראל על הנגב. כן, כן, על הנגב. הנגב הוא בריבונות ישראלית, אך הריבונות אינה ממומשת. הנגב היה לשטח הפקר. הפזורה הבדואית הפכה לשליטה הבלתי פורמלית ומדינת ישראל, משטרת ישראל, פשוט נעלמו. השתלטות על קרקעות הלאום, בניה בלתי חוקית, טרור חקלאי, הברחות סמים, פוליגמיה, פרוטקשן, גניבת נשק סיטונאית ממחנות צה"ל. אין שם מדינה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תחזיר את ריבונותה לנגב.

ובאשר לגניבות הנשק והתחמושת ממחנות צה"ל – יש לנהוג כלפי מי שחודרים למחנה צה"ל בדיוק כפי שהיינו נוהגים בפלשתינאים שהיו חודרים למחנה של צה"ל ביהודה ושומרון. 

* עשור לפיגוע מרמרה – בחדשות 12 שודרה כתבה מצוינת במלאת עשור לפיגוע מרמרה. לפני הכתבה אמרה יונית לוי "האירוע שגרם למשבר ביחסים עם טורקיה, שלא הסתיים עד היום". לא, לא האירוע גרם למשבר, אלא המשבר גרם לפיגוע. את המשבר חולל ארדואן, הרודן הטורקי, איסלמיסט קנאי, אנטישמי ותומך טרור, שהפך בעלת ברית של ישראל למדינת אויב. בפיגוע מרמרה הוא הפך מתומך טרור למפעיל טרור.

הכתבה, שכללה צילומים והקלטות ששודרו לראשונה, היטיבה להציג את המקצועיות, הגבורה והנחישות של לוחמי השייטת. כן נראה תפקידה המרכזי בפיגוע של הח"כית לשעבר, מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת, חנין זועבי, שהייתה בין המחבלים ופעלה למנוע את הגעת הלוחמים לחבריהם הפצועים. חשבתי על רעיון העוועים של הקמת ממשלה התלויה ברצונם הרע של אנטי ישראלים תומכי טרור כמותה. דמיינתי דיון בממשלה על התמודדות עם פיגוע דוֹמֶה, כאשר קיומה תלוי במי שנמצאים עם המחבלים, בצד של המחבלים, כחלק מן המחבלים.

ולא יכולתי שלא לזכור את מה שלא הוזכר בכתבה – ההשפלה הלאומית שהנחיל לנו נתניהו, בהתנצלות המתרפסת בפני ארדואן על הפיגוע שלו נגדנו ותשלום הפיצויים למשפחות המחבלים. ההשפלה נעשתה. הפיוס שהיא נועדה לקדם לא נראה באופק. רק השבוע הרודן הטורקי שב ואיים על ישראל.

* סוגיה אחת – במלאת עשור לפיגוע מרמרה, שבוצע בידי מחבלים איסלמיסטים קנאים וחברת כנסת ישראלית מטעם המפלגה האנטי ישראלית (שאז עוד לא הייתה משותפת), נערכו במקומות שונים בארץ ובעולם הפגנות תמיכה במחבלים ובמטרותיהם. כזכור, המחבלים הגדירו את פעולתם "משט השיבה", ובכך הגדירו את מטרתם: הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כאשר הם "מחו" נגד ה"מצור" על עזה, כוונתם לכך שיש גבול בין ישראל לעזה שאינו מאפשר לעזתים "לשוב" כלומר לחדור לישראל ולהציף אותה, כפי שהייתה מטרת הפגנות ה"שיבה". הרי לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, הם אינם יכולים להלין על "אקיבוש" של עזה, וברור שמלחמתם נגד "אקיבוש" היא נגד קיבוש יפו.

כמובן, שחברי הכנסת של הרשימה האנטי ישראלית, שכמעט הוקמה ממשלה ישראלית שקיומה תלוי ברצונה הרע, היו כוכבי ההפגנות. ובהודעה שהוציאו נכתב: "… יחד עם הפליטים הפלסטינים ברחבי העולם, ועם תושבי הגדה שתחת משטר הכיבוש אנחנו מציינים עשור להתקפה על משט החירות". האם רק תושבי "הגדה" תחת "קיבוש"? אם תרצו אין זו "הגדה". תעיד על כך החולצה שלבש בהפגנה ח"כ מטאנס שחאדה מהרשימה האנטי ישראלית המשותפת. על החולצה הודפסה מפת מדינת ישראל ולצדה נכתב "פלסטין" ו"יפו-עזה עם אחד, סוגיה אחת". כלומר אין הבדל בין הסוגיה של יפו לסוגיה של עזה. הפתרון לסוגיית יפו זהה לפתרון של סוגיית עזה – הסתלקות היהודים וגירוש כל יהודי. "יפו-עזה סוגיה אחת" – הכוונה אינה שתקום תל-אביב בסמוך לעזה, אלא שגורל תל-אביב הוא כגורל גוש קטיף. כאשר עלו קולות שקראו לעקור את נצרים הסמוכה לעזה, הגיב עליהם אריק שרון, זמן קצר לפני שהתהפך: "דין נצרים כדין תל-אביב" והיום הם אומרים: "דין תל-אביב כדין נצרים", ובמשפט אחד "יפו-עזה סוגיה אחת".

ח"כ תומא סלימאן השתתפה אף היא בהפגנה, והתרברבה ש"ישראל התנצלה ונתנה פיצוי על פעילותה". הנה, זה מה שהשיגה מדיניות הפייסנות המתרפסת של נתניהו. הוא רק סיפק תחמושת ולגיטימציה לשונאי ישראל. 

* לשכות השׁרים – בספר יחזקאל פרק מ, מתואר מטס של הנביא הגולה יחזקאל מעל שמי ירושלים, 14 שנים לאחר החורבן, ובחזונו הוא מתאר את בניין בית המקדש. רוב התיאור הוא מפרט טכני, משמים למדי, אך מבצבצת בו פנינה. "וּמִחוּצָה לַשַּׁעַר הַפְּנִימִי לִשְׁכוֹת שָׁרִים בֶּחָצֵר הַפְּנִימִי, אֲשֶׁר אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַצָּפוֹן, וּפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ הַדָּרוֹם, אֶחָד אֶל כֶּתֶף שַׁעַר הַקָּדִים, פְּנֵי דֶּרֶךְ הַצָּפֹן". בין תיאורי פונקציות הלשכות כלשכות של הקרבת קרבנות, לא נשכח מקומם של השָׁרִים. ואם מישהו לא הבחין, מדובר בשָׁרִים בשי"ן ימנית, כלומר לא מיניסטרים אלא משוררים, זמרים; מדובר באמנים.

התרבות והאמנות מקבלות מקום של כבוד בבית המקדש!

ב"שיר התעסוקה" מתאר מאיר אריאל את הגשמת הציונות, הן בידי הפועלים במעברה והן בידי החקלאים בהתיישבות העובדת, כהשתקפות ההתלהבות וההתנדבות של בוני המשכן, כמתואר בתורה.

אריאל מציג רשימה ארוכה של בעלי מקצוע נחוצים לבניין המשכן אז ולבניין הארץ היום. ובין השאר הוא מביע ספק, ולצדו משאלה:

וכאן תוקף אותי ספק משטח הבידור:

האם לכל המקצועות יקציאו זמן שידור?

אז רק עוד את האמנים, חושבי המחשבות

המציירים צורות הנרקמות, הנגלפות.

הראני את האמנים, המציירים את המחשבות.

ביופי הפיוטי הגאוני שלו, המציא אריאל מילה חדשה: יקציאו. זה שילוב של יקצו למקצוע. הספק של המשורר, הוא האם במעשה החלוצי של בניין הארץ יקצו לִשְׁכוֹת שָׁרִים? אריאל יודע שללא חזון יפרע עם, וללא חושבי המחשבות והמציירים את המחשבות, אי אפשר יהיה לגשר על הפער שבין המציאות והחזון, ואנו עלולים לשקוע באפרוריות ארצית חסרת השראה.

את בית המקדש השני, ולא פחות מכך את בית המקדש השלישי, אי אפשר לבנות ללא השיר.

אם לא שרת לי שיר עדיין, שירה לי מזמור חדש

שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש.

שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש –

ייבנה, ייבנה, ייבנה המקדש.

(נעמי שמר, "שירו של אבא").

ונקווה שבתהליך החזרה לשגרה מן הקורונה, לא נשכח את האמנים, שבלעדיהם – חיינו דלים ועניים.

* המקנא אתה לי? – בפרשת השבוע, "בהעלותך", מסופר שמשה הקים מועצת חכמים בת 70 איש. אותם זקנים יהיו לנביאים ובכך יקלו על העומס הבלתי אנושי בו נתון משה, המנהיג לבדו את העם.

ובשעה שמתכנסים השבעים ומתנבאים, מגיע רץ אל פמליית משה ומלשין על שני אנשים נוספים, שאינם משבעים הזקנים, המתנבאים אף הם במחנה – אלדד ומידד. יהושע, יועצו ועוזרו של משה מייעץ לו לכלוא אותם. תשובת משה היא מופת למנהיגות משתפת, וראוי ללמוד ולחקות אותה בכל רמה של מנהיגות: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

* הצב המעופף – אמיר דרורי, חבר קיבוץ מרום גולן, נהרג בתאונת דרכים ליד ברכת רם.

אמיר היה מדריך טיולי הג'יפים מספר 1 באזור. הקים וניהל את חברת "הצב המעופף" – הרפתקאות שטח ברחבי הגולן וספארי לכל המשפחה. רבים מאתנו – בני נוער ומבוגרים, טיילנו בהדרכתו. הפעם האחרונה שטיילתי אתו, הייתה בטיול ג'יפים לילי לצוות שאני מרכז באורטל, לפני כשנתיים. כל טיול עמו היה חוויה יוצאת דופן של למידה, רכיבה, ופינוק. הוא הכיר כל פינה בגולן ובגליל, וידע לקחת אותנו לפינות נסתרות, שלא הייתה לנו כל דרך אחרת להגיע אליהן.

אין צוות באורטל וביישובי הגולן, כולל קבוצות הילדים והנוער, שלא טייל אתו ובהדרכתו, וכך גם תלמידי בתי הספר בגולן.

כשניהלתי את מתנ"ס הגולן, אמיר עבד במתנ"ס כמאמן כדורגל ילדים וכמדריך חוגי סיירות, מה שמעיד על מגוון עיסוקיו. הוא היה המדריך של בני עמוס בחוג סיירות. הוא גם היה הכוכב הבלתי מעורער של ליגת היישובים בכדורסל, ויותר מפעם הענקתי לו את גביע הטורניר.

אמיר היה ג'יפאי מעולה ומנוסה מאוד, ואף על פי כן נהרג בהתהפכות הג'יפ שלו.

אבל כבד שורר ביישובי צפון הגולן.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון 

אספסוף – המילה אספסוף היא מילה יחידאית בתנ"ך, המופיעה בפרשת השבוע, פרשת "בהעלותך": "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים" ("במדבר" יא, ד-ה).

אז מהו אספסוף? אנו משתמשים במילה כביטוי שלילי להמון, להמון גס, להמון אלים, לאנשי שוליים, מתגודדי רחוב, לקט ריקים ופוחזים. כך גם חז"ל מפרשים אותו, ואף משתמשים בביטוי "ערב רב", המופיע בספר שמות, ומתייחס למצרים שנספחו לבני ישראל בצאתם ממצרים ובהמשך היו גורם מתסיס בקרב בני ישראל.

גם רש"י, בעקבות חז"ל, מגדיר את האספסוף כמהגרים הזרים שנספחו והיו מוקד שלילי. הוא מציין את הפסוק הפותח את הפרק: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה, וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". כלומר בתחילת הפרשה דומה היה שמדובר באנשי שוליים, "מקצה המחנה", כלומר אנשי הקצוות. כאשר בערה האש בקצה המחנה, דומה היה שהתסיסה חלפה. אך בהמשך נאמר בפירוש: "האספסוף אשר בקרבו", מכאן שהוא חדר למרכזי ההשפעה, ואז הוא מסוכן הרבה יותר.

* "חדשות בן עזר"

בלי חצוצרות ותוף

בראשית שנות האלפיים, החל יוסי גמזו ללמד ספרות במכללת אוהלו והשתקע בקצרין. כמעט עשור וחצי הוא חי בגולן, עד שבשל מצב בריאותו עבר להתגורר אצל בני משפחתו בחיפה.

עם הגיעו לגולן, נפגשתי אתו לשיחת היכרות. כמנהל מתנ"ס הגולן, רציתי לשלב אותו בחיי התרבות של הקהילה. האמת היא שהצלחתי להוציא ממנו הרבה פחות משרציתי, אך היו כמה שיתופי פעולה מעניינים, ששיאם – מופע משיריו היפים, של חבורת הזמר "קול ברמה", בניצוחה של אירית ישראלי. אירית היא בתו של שמעון ישראלי, שגמזו כתב לו את להיטו הגדול "סתם יום של חול".

השיחה עם יוסי הייתה מוזרה. היא הייתה ארוכה מאוד, מספר שעות, שבהן כמעט ולא פציתי את פי. הוא סיפר באריכות ובפתיחות רבה על מצבו הכספי הקשה, על הגירושין הקשים שעבר, על הנתק ממשפחתו, על חוסר ההכרה בו. כמובן, הכל מזווית מבטו האישית, ולא לי לשפוט. אך הוא גם סיפר לי את הסיפורים שמאחורי אחדים משיריו; סיפורים שעליהם כתבתי לא פעם, וסיפרתי אותם בפינתי השבועית בתכנית "ינשופים" ברדיו "אורנים", שבה אני משמיע מדי שבוע שיר ומספר עליו. בשעה הראשונה של התכנית מתארח מדי שבוע אדם לשיחה אישית. באחת התכניות התארח יוסי, ואני הצטרפתי כמנחה אורח וגם הסעתי אותו הלוך ושוב.

בעשר שנותיו בגולן, נפגשנו מפעם בפעם. התקשורת עמו לא הייתה פשוטה. הוא היה טכנופוב מובהק – לא ידע עדיין ללחוץ על אנטר, לא היה לו מכשיר סלולרי והוא לא השיב לטלפונים. הקשר עמו נעשה תמיד דרך משה נפתלי, איש פרנצ'וק, שסעד אותו והיה איש הקשר שלו.

בשיחותינו הוא הרבה להביע סלידה מעולם הבוהמה הישראלית, ממנה הדיר את רגליו כל ימיו. הוא סלד מכל מה שנראה בעיניו כנהנתנות, פריצות, סמים ומה שנתפס בעיניו כאורח חיים דקדנטי (נהג לספר שמעולם לא הכניס סיגריה לפיו ולא טעם מן הטיפה המרה). הוא אמנם הכיר בערך עצמו ובעיקר בערך יצירתו, אך באורחות חייו היה צנוע מאוד, אפילו סגפן. הוא היה אדם חכם מאוד, ערני מאוד לנעשה בארץ, דעתן ומבקר חריף.

בשיחותינו הוא הפציר בי להפסיק לכתוב מאמרים לעיתונים ולהתחיל לכתוב ספרים. עם העיתונים, נהג לומר, עוטפים למחרת דגים (תמיד שאלתי אותו מתי לאחרונה ראה דגים עטופים בעיתונים). הספרים נשארים לנצח.

יוסי גמזו מוכר בעיקר כפזמונאי, אך הוא היה גם משורר לירי, סופר, מתרגם ופרופ' לספרות. בהשראת מורו ורבו הנערץ עליו אלתרמן, שכתב במשך שנים את מה שכינה "שירי העת והעיתון" – שירה פובליציסטית אקטואלית בטורו "הטור השביעי" ב"דבר", פרסם יוסי גמזו במשך שנים, פעמיים בשבוע, עד השבוע שעבר, שיר אקטואלי בעיתונו המקוון של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן עזר". לעתים קרובות הזדהיתי עם שיריו. כתיבתו נפלאה, וכישרון החריזה שלו נדיר. לעתים נדמה היה לי שהוא חושב בחרוזים.

****

מעט על יצירתו של יוסי גמזו:

עמדה נערה מול הכותל
שפתיים קרבה וסנטר.
אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן,
אבל השתיקה עוד יותר…"
אמרה לי: "ציון הר הבית"
שתקה לי: "הגמול והזכות",
ומה שזהר על מצחה בין ערביים
היה ארגמן של מלכות.

הכותל – אזוב ועצבת,
הכותל – עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.

"הכותל" הוא אחד השירים היפים של מלחמת ששת הימים. שיר המבטא גאווה על הניצחון, על שחרור חבלי מולדת, על החזרה לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל. ולצד הגאווה – כאב גדול על מחיר הדמים הכבד שגבה הניצחון, על האובדן והשכול.

עמדה בשחורים מול הכותל
אמו של אחד מן החי"ר.
אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן
ולא הנרות שבקיר".
אמרה לי: "אינני רושמת
שום פתק לטמון בין סדקיו.
כי מה שנתתי לכותל רק אמש,
גדול ממילים ומכתב".

אין סתירה בין הכאב הגדול, לבין האמונה בצדקת הדרך, גם מצד מי שאיבדו את היקר להם ביותר.

גם הצנחן אצל הכותל, ממשחררי העיר, כואב את מות רעיו. וגם הוא יודע על מה לחם. הוא לחם כדי להתאחד עם סבא שלו הטמון כאן בהר הזיתים; לאחד את מדינת ישראל הצעירה עם שרשרת הדורות היהודיים.

עמד הצנחן מול הכותל,
מכל מחלקתו רק אחד
אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר –
תשעה מילימטר בלבד…"
אמר לי: "אינני דומע",
ושב להשפיל מבטים,
"אך סבא שלי, אלוהים היודע,
קבור כאן בהר הזיתים".

את שרשרת הדורות, מסמל הרב הישיש, המכתיר את משחררי הכותל, ככוהנים בני ימינו; מסירות הנפש בבניית הארץ ובהגנה עליה, היא עבודת הקודש האמתית של דורנו.

עמד מול הכותל עִמָנוּ
הרב הישיש בתפילה.
אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו"
ושב, ונזכר, לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים.
אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,
כולכם כוהנים ולווים.

את השיר הנפלא הזה, כתב יוסי גמזו, רב אמן של מילים, המיטיב לתרגם את האמת והאמונה היהודית העמוקה, למילות שירים ופזמונים.

ברגישות רבה, מתאר יוסי גמזו, בשיר ממלחמת ההתשה, את המחיר ששילמו חיילים שחזרו מהקרב שלמים בגופם, אך פצועים בנפשם. עד מלחמת יום הכיפורים, המושג הלם קרב לא היה מקובל ולא עלה על סדר היום הציבורי. גמזו היטיב לתאר את הפצע הכואב הזה, בשירו "ילדי איננו ילד", אותו שרה חוה אלברשטיין בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום הכיפורים תש"ל (1970).

גמזו כתב את השיר מנקודת מבט של הורה המספר על בנו שהלך לקרב, וחזר ממנו אחֵר.
"ילדי איננו ילד עוד,
ידיו נגעו בפלד

הוא שב אלי אחר כל כך
שותק אבל זוכר כל כך
מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.
ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד
עשן ימינו אלה מעיניו נשקף
עיניים תכלת.
כן, הוא שב עם חול נודד
אבל את ילדותו איבד
אי שם במוצבים ובמרדף.

ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד
עשן ימינו אלה מעיניו נשקף
עיניים תכלת.

לו נשאר כמו לפנים
אותו הילד ששנים
צמח פה על ידי
אבל לשווא אין כל תועלת כבר
ידיו נגעו בפלד כבר
ילדי איננו ילד כבר.

אלה הם שניים מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "בשעריך ירושלים", "איפה הן הבחורות ההן", "מה הוא עושה לה", "זוהי יפו", "שני שקי שינה", "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "לילך רוצה לקטוף את הירח" (מפסטיבל שירי ילדים), "ירושלים האחרת" ועוד רבים וטובים.

אני אוהב במיוחד את "השעות הקטנות של הלילה". השיר, אותו הלחין יוחנן זראי, פותח תקליטון בן ארבעה שירים, תקליט הסולו הראשון של אריק איינשטיין. בשיר זה, מיטיב יוסי גמזו לצייר במכחול מילותיו, בעברית הקסומה שלו, את הלילה. שיר רומנטי כל כך, וחף לחלוטין מקיטש. שיר המאהיב על המאזין לו והשר אותו, לא רק את הלילה, אלא גם את השפה העברית.

השעות הקטנות של הלילה
הן אולי הגדולות באמת.
בשעות הקטנות של הלילה
העולם את ההגה שומט.

וחופשי מתככים וּמִבֶּצַע
ותמים כתינוק בן יומו
הוא דולה מאוקיינוס הנצח
המוני אלמוגי חלומות.

****

את כותרת המאמר לקחת מתוך שירו של יוסי גמזו "סתם יום של חול". נדמה לי שהיא הולמת את צניעותו של יוסי.

ביום שני האחרון, ארבעה ימים לפני יום הולדתו ה-82, הלך יוסי גמזו לעולמו. יהיה זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

מעשה גדול, אנשים קטנים

המחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה של נעמי שמר, הוא יצירה גאונית על גאון.

המחזמר של תיאטרון "הבימה" אינו בנוי כביוגרפיה מסודרת, המתארת באופן כרונולוגי את מהלך חייה, אלא הוא מרצד רצוא ושוב באופן אסוציאטיבי בין סיטואציות בתקופות שונות של חייה, לעתים תוך שיח בין ארבע הדמויות המגלמות אותה בגילים שונים: רוני דלומי בנעוריה, רויטל זלצמן בשנות ה-40 לחייה, דפנה דקל בשנות החמישים לחייה וסנדרה שדה בזקנתה (לחלופין, הילה שלו מגלמת את נעמי הנערה וגילה אלמגור את נעמי הזקנה, אך אני מציג את השחקניות במופע שבו נכחתי).

זהו מחזמר מרגש מאוד, והמעברים בין צחוק ודמע הם לעתים חדים וקיצוניים.

המחזמר מיטיב להציג את דמותה המורכבת של נעמי שמר גם למי שפחות מכיר את סיפור חייה, אך מי שקרא את הביוגרפיה שלה, פרי עטו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ", ייטיב להבין את דקויותיה, ולכן המלצתי כפולה – רוצו לראות את המחזמר, אך הקדימו לכך את קריאת הספר.

המוטיבים המרכזיים במחזמר הם ההתמודדות הלא פשוטה של נומי, האישה הפרטית, עם דמותה של נעמי שמר, המשוררת הלאומית, ועם הציפיות ממנה בתור אייקון לאומי. היחס העוין של המיליה התרבותי בישראל אל נעמי שמר בשל עמדותיה הפוליטיות ה"ימניות", כולל ניכור של הטובים בחבריה. הטראומה של חייה, שהיא גם האירוע המעצב שלה – הקרב על הבית, קבוצת כינרת, במלחמת השחרור, ונפילתם בקרב של חבריה הקרובים ביותר, בני כיתתה. ההתמודדות שלה כאמנית מאוד אינדיבידואליסטית עם האתוס הקולקטיביסטי, הציוני והסוציאליסטי, של הקבוצה בה גדלה. פרשת ה"פלגיאט" (גניבה אמנותית) כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב".

במחזמר מופיעים השחקנים בביצועים נפלאים של רבים משיריה, חלקם בעיבודים חדשניים מקסימים. אהבתי במיוחד את הקישור החכם ולעתים המפתיע, בין השירים לתוכן. הקישור לא היה כרונולוגי אלא אסוציאטיבי. למשל, השיר "אני גיטרה" שכתבה בשנותיה האחרונות, הותאם באופן מרשים ביותר לאירוע בימי נעוריה – אסיפת הקיבוץ שדנה בשאלה אם לאשר לנעמי לצאת ללימודי מוסיקה בת"א. מול דרישתו הנוקשה של הקולקטיב, עמדה נערה שהמוסיקה היא כל חייה וייעודה בחיים. ואיזה שיר יבטא זאת טוב מ"אני גיטרה". והשיר "אהבה בת עשרים" ליווה את הסיטואציה של הקרע עם חברתה הקרובה מאז ימי עלומיה, בשל המחלוקת הפוליטית ביניהן.

****

מרכיב מרכזי במחזמר, הוא עמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר.

מן הספר "על הדבש ועל העוקץ" עולה בעליל שהשקפת עולמה היא בראש ובראשונה תוצר של קרבות תש"ח בעמק הירדן, מהם שאבה את התובנה של מאבק חסר פשרות על הבית; על כל שעל בארץ ישראל, על כל יישוב. הדבר מהדהד גם במחזמר.

הנושא עולה בסצינות משנות ה-70, בתקופה שבה הזדהתה נעמי בפומבי עם "גוש אמונים" ואף כתבה טור שבועי פוליטי ב"דבר", שבו הביעה את עמדותיה אלו. החברה אליה השתייכה, עולם התרבות והאמנות הישראלי, לא סבל את "סטייתה" הפוליטית. הופעות שלה בוטלו, חבריה זנחו אותה, היא חשה בודדה ומנוכרת. הבדידות הזאת נוכחת בסצנות קשות וכואבות.

הנושא שב וחוזר בשנות ה-90, בימי אוסלו העליזים. כאן מוצגת נעמי הכואבת, שכבר כמעט ואינה מעזה לבטא את דעותיה בפומבי. היא מוצגת במחזה כמי שחשה שייכת למיעוט נרדף, מול הרוב היהיר והדורסני, שהפך את המילה "ימין" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת לבלתי רלוונטיים ומגוחכים.

המונולוגים שלה ושל בעלה מרדכי הורביץ בנושא נבנו באופן מבריק, שמבהיר ברמז עבה, שזה בדיוק המצב היום של אנשי השמאל, שחשים בדיוק באותו אופן כמיעוט נרדף מול רוב יהיר ודורסני, שהפך את המילה "ססמול" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת למצורעים ומגוחכים.

ואכן, הקהל הקיבוצניקי במופע בכפר בלום פרץ במחיאות כפיים ספונטניות אחרי הנאום הזה; מתוך הזדהות עם תחושתה ומצוקתה, ומתוך הזדהות עם התקווה שהביעה, שהגלגל הזה יתהפך.

השאלה שהטרידה אותי כששמעתי את מחיאות הכפיים, הייתה האם הקהל הזדהה רק עם מצוקת הנרדפוּת, שהיום היא מנת חלקו, או גם הבין שבדיוק באותה מידה הוא היה הרודף לפני עשרים שנה. האם הדבר עורר בו גם חשבון נפש?

וחשבתי, איך יגיב על המחזה קהל ימני? האם הוא רק יזדהה עם נעמי שמר, וייזכר באותם ימים כל כך קשים בעבורו באותה תקופה, או גם יבין שהיום, כאשר הוא הרוב, הוא נוהג בדיוק באותה דרך דורסנית? האם זה יגרום לו לאמפתיה לצד השני, לבני דמותה היום של נעמי שמר, שחשים את מה שהוא חש לפני עשרים שנה? האם הצפיה תביא אותו לחשבון נפש?

ומה חושבים אלה שצופים במחזה, ונתלים באופטימיות ברעיון של הגלגל המתהפך? שיבוא יום ואנחנו שוב נהיה הרוב, וזה יהיה יום הנקם, שבו נהפוך מנרדפים לרודפים. או שמא ש… הפעם ננהג אחרת?

המסר שלי הוא החובה לגבש מיינסטרים ציוני, ממלכתי ודמוקרטי, שישבור את הדיכוטומיה של מחנאות השמאל והימין, הפוערת קרע בעם, והולכת ומרחיבה אותו. המצב שבו בכל פעם חלק אחר בעם חש מנוכר ומנודה, כמי שגנבו לו את המדינה, הוא הרסני.

****

סצנת הפתיחה של המחזמר, עוסקת בימיה האחרונים של נעמי שמר. היא נחושה לשלוח את המכתב, שבו היא מלקה את עצמה על ה"פלגיאט", כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב". בעלה מנסה בכל מאודו להניא אותה מלשלוח את המכתב.

בחזרה לסצינה הזאת, לקראת סוף המחזמר, הוא מוכיח לה מבחינת משפטית ומוסיקלית, שאין כאן אפילו אפס קצהו של פלגיאט, אלא השפעה כללית. והיא יודעת זאת בראשה, ובכל זאת הדבר רודף אותה, והיא חשה שאינה יכולה לסיים את חייה בלי להתוודות על כך.

במותה של נעמי שמר, ירד אבל לאומי כבד על מדינת ישראל. היא נפטרה בשבת בבוקר, ומיד כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הפסיקו את שידוריהם ועברו למתכונת של גל פתוח, עם הספדים וראיונות עליה והקרנת תכניות בהשתתפותה והמון המון שירים שלה, והיא הרי כתבה למעלה מאלף שירים. למחרת, הלווייתה שודרה בשידור חי בכל הערוצים. העיתונים יצאו במתכונת מיוחדת שהוקדשה כולה לנעמי שמר, כשתמונתה מתנוססת על עמוד השער כולו.

חוץ מ"הארץ". ב"הארץ" הופיעה ידיעה קצרה בירכתי העמוד הראשון על כך שנעמי שמר נפטרה. אולם כעבור חודשים, יצא "הארץ" בכותרת ראשית זועקת בגיליון ליל שבת, על המכתב שבו התוודתה על הגניבה, כביכול, של הלחן. היה זה מפגן מבחיל של שמחה לאיד.

נזכרתי בכך, כאשר מרדכי הורביץ אמר לנעמי שמר, בסצנת הפתיחה, בה ניסה להניא אותה משליחת המכתב: "את עושה מעשה גדול, שייפול על אנשים קטנים".

* "שישי בגולן"

צרור הערות 17.2.19

* מברך על הצטרפותו של ניסנקורן – אני מברך על הצטרפותו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן לחוסן לישראל–תל"ם. אמנם ניסנקורן אינו שייך לתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, אך אני חש קרבה רבה לעמדותיו החברתיות ולמאבקיו החברתיים. מיכאל ביטון, ממנהיגי חוסן לישראל-תל"ם, עד לאחרונה ראש המועצה המקומית ירוחם, הוביל מהפכה חברתית של ממש, של הפיכת פריפריה נחשלת לסְפָר גאה ומצליח. הוא בעיניי מופת של מנהיגות חברתית, מודל להנהגה הישראלית הראויה. ניסנקורן מבטא פן אחר של המאבק החברתי בישראל – המאבק נגד עוולות, נגד הפערים הסוציואקונומיים העמוקים בישראל. גילוי נאות – בהתמודדות בין שלי יחימוביץ' לניסנקורן, צידדתי בשלי (איני חבר הסתדרות. התמיכה הייתה בכתיבה), כי חשבתי שיש לה כוח מנהיגותי שעשוי להביא להישגים חברתיים גדולים יותר. אך גם במערכת הבחירות ביטאתי הערכה להישגיו של ניסנקורן. וכך כתבתי ברשומת תמיכה בשלי: "לזכותו של יו"ר ההסתדרות ניסנקורן ניתן לזקוף שני הישגים משמעותיים: העלאת שכר המינימום וקליטת עבדי קבלן כעובדים במגזר הציבורי".

בשני המקרים הללו, מאבקיו לא היו למען העובדים החזקים, לא למען הוועדים הגדולים, אלא למען העובדים החלשים ביותר. המאבק למען עובדי קבלן, היה המאבק החברתי הצודק ביותר בשנים האחרון – מאבק נגד העבדות.

הפעם היחידה בחיי שבה שבתתי, הייתה בחצי יום השביתה למען עובדי הקבלן; שביתה שהייתה בעיני התגלמות הסולידריות החברתית; הסולידריות הישראלית.

אין ערך שנשחק יותר תחת נתניהו מהסולידריות הישראלית. אנחנו, חוסן לישראל-תל"ם, מגלמים את הסולידריות הישראלית.

הצטרפותו של ניסנקורן מחזקת את חוסן לישראל–תל"ם כאלטרנטיבה לשלטון.

* תגובה הולמת – מפלגת ביבי: אם תמשיכו לומר את האמת על נתניהו, נמשיך להמציא שקרים על גנץ.

* הרי יש סרטון – מערכת הבחירות מזמנת לנו סיטואציות גרוטסקיות. כך הוא, למשל, הניסיון הפאתטי להכחיש את העובדה החדה, החלקה, הברורה והמוכחת שנתניהו היה שותף בכיר בחורבן ההתיישבות הישראלית בגוש קטיף וגירוש אלפי יהודים מבתיהם. נתניהו, השר הבכיר ביותר בממשלת שרון, שב והצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה, ובכנסת ושוב בממשלה ושוב בכנסת ושוב בממשלה – בעד. ואם בכנסת הוא יכול להיאחז במשמעת הקואליציונית ובאחריות הקולקטיבית כשר בממשלה (אם כי, בנושא כזה ניתן לצפות ממנהיג שמתנגד ללכת עד הסוף), הרי שבממשלה אין משמעת, כל שר מצביע על פי דעתו האישית ושרים מן הליכוד הצביעו נגד ונשארו בממשלה. הוא הצביע בעד ואף היה שותף לשרון בניסוח ההחלטה, כך שתאפשר לה לעבור.

אם יש ביטוי בוטה לתופעת החסידות השוטה לנתניהו, שמגיעה לעתים לממדים של עבודת אלילים, הריהו תעשיית ההכחשה של האמת הזאת. החסידים מפיצים סרטון ה"מוכיח" שנתניהו התנגד. מסתבר, שבשעה שהוא מימש את הכלי שמעמדו סיפק לו – היכולת להחליט באמצעות הצבעותיו בממשלה ובכנסת, הוא לא דיבר רק בעד העקירה, אלא לפעמים גם נגדה. וכך נאספו רסיסי התבטאויות שלו נגד העקירה, ורסיסי התבטאויות של אנשים אחרים המעידים על התבטאותו נגדה, ומהם בושל סרטון תעמולה, על פיו נתניהו, כביכול, התנגד בעקביות. הם מציגים איומים שלו להצביע נגד, כאילו הם משמעותיים יותר מכך שהוא לא מימש אותם והצביע בעד. מציגים אולטימטום שהגיש, ומתעלמים מכך שהוא התקפל. כל כך פאתטי.

דבר אחד פאתטי יותר מהנראטיב הזה, והוא העובדה שחלק ממפיציו מאמינים, אשכרה מאמינים, שזה נכון. וכדרכם – יש אמת אחת והיא הסרטון. ואם יש עובדות הסותרות את הסרטון – עצם העובדה שהן סותרות את הסרטון, מוכיחה שהן שקרים. אם הסרטון מוכיח שנתניהו איים, והעובדה היא שהוא הצביע בניגוד לאיום – הצגת העובדה שהוא הצביע כפי שהצביע מעידה על מי שמציג את העובדה שהוא שקרן ונוכל, הרי יש סרטון ובסרטון רואים בבירור שהוא איים. ומה, אתם משווים מעשה ללהג? אתם משווים הצבעה בפועל לאולטימטום שקרס? אתם משווים עובדות היסטוריות לאיזה סרטון?

והם אשכרה מאמינים לזה. ויוצאים בשצף קצף ובעיניים רושפות נגד השקרנים שמציגים את העובדות החותכות.

ואני טוען, שקיומו של ציבור מאמינים כזה אינו רק פאתטי וגרוטסקי אלא מסוכן, כי הם מאמינים באותה מידה גם לקונספירציות ולשקרים שנתניהו מפיץ על גדעון סער שרקח עם הנשיא מזימה לגנוב שלטון, על המשטרה, רשות המיסים, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט, שמנוהלים בידי הקרן החדשה וחברו יחד לתפור תיקים על נתניהו כדי לבצע הפיכה וכו' וכו' וכו'. ונתניהו פועל לכך שאותם המונים ייצאו לרחובות ביום דינו.

(בהזדמנות זאת, אני רוצה גם להסתייג מהסרטון של הרשימה שלי בנושא עקירת גוש קטיף. בין האשמים בהתנתקות הוצגו גם השרים גלנט ומירי רגב. אמנם הם השתתפו בפועל בעקירה, אך כאנשי צבא. גלנט היה המזכיר הצבאי של שרון ומירי רגב דוברת צה"ל. כחיילים זה היה תפקידם, ואין לבקר אותם על כך שביצעו את החלטות הדרג המדיני).

* הונאת בחירות – הן בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" והן עמוס הראל ב"הארץ" חוזרים בסופשבוע למו"מ שניהלו נתניהו וציפי לבני עם ארה"ב והרש"פ על תכנית קרי. שניהם ציינו את העובדה שהמתנגד התקיף להסכמות אליהן הם הגיעו היה שר הביטחון בוגי יעלון. הראל מפרט יותר מה גרם לעמדתו הנחרצת של יעלון – הנכונות של נתניהו ולבני לנסיגה מרוב שטחי יו"ש ומבקעת הירדן. הוא מציין שיעלון יצר משבר עם הממשל האמריקאי כדי לסכל את ההסכם ואסר על צה"ל להשלים תכנית היערכות ביטחונית לנסיגה כזו.

זו הייתה עמדתו של יעלון לפני חמש שנים. והיום? אני יכול להעיד מקרוב, שלא הייתה אף שיחה עמו שבה השתתפתי, שהוא לא ציין בגאווה שהוא היה זה שנשכב על הגדר כדי להגן על בקעת הירדן ועל ההתיישבות בה.

המסגרת שלתוכה הכניס בן דרור את הסיפור, היא המידע שהגיע אליו על תכנית השלום של טראמפ, שכנראה אינה בדיוק תכנית הליכוד, בלשון המעטה. לטענתו, נתניהו מודע לפרטי התכנית ומסכים לה. הוא מזכיר שבנט, שגם אליו הגיע מידע על התכנית, כבר הודיע שיתנגד. הוא מציין שנתניהו דאג לכך שהתכנית לא תפורסם לפני הבחירות בישראל, כדי לא להביך אותו ולא להזיק לו בקרב מצביעי הימין. משמעות הדבר היא מהלך של הונאת בחירות של נתניהו, בסיוע של טראמפ.

בן דרור מעריך, שפרסום התכנית יחולל שינויים במערכת הפוליטית בישראל. מצד אחד נתק בין נתניהו לימין האידיאולוגי, שימהר לשלוף את סיסמאות "עומק העקירה כעומק החקירה", והוא צופה גם פיצול בין "חוסן לישראל" בראשות גנץ לתל"ם בראשות יעלון. גם במאמרו של עמוס הראל, סיפור המו"מ מלפני 5 שנים היה במסגרת של הצגת הפערים בין יעלון לגנץ, שהיה רמטכ"ל באותם הימים.

איני מתיימר לנבא איך ישפיע פרסום תכנית טראמפ על המערכת הפוליטית, אך דעתי היא שאין כל פרטנר להסכם שלום עם ישראל, כיוון שהפלשתינאים מסרבים להשלים עם קיומה של ישראל ולכן דבקים במימוש "זכות" השיבה. ולכן, מוטב למצוא נוסחה שתגשר על הפערים האידיאולוגיים בחברה הישראלית, ולא להעמיק את הפיצול בשל תכנית חסרת סיכוי.

הדבר החמור העולה ממאמרו של בן דרור ימיני, הוא הונאת הציבור הישראלי, בהסתרת תכנית טראמפ ודחיית פרסומה עד אחרי הבחירות. על הציבור הישראלי לתבוע מנתניהו להציג את התכנית ולהבהיר איך בכוונתו להגיב עליה.

* כל אב עברי – ידע כל אב עברי שבניו הלוחמים אינם הופכים סטטיסטים בתעמולת בחירות.

* לא מבין – כחלון אמר בראיון לגל"צ שאינו מבין למה נתניהו נטש את מדיניות העמימות שכל כך הוכיחה את עצמה. לא מבין למה?! הוא מבין היטב.

* במי תמכו הליכודניקים החדשים – לאחר הפריימריז בליכוד, הסבירו חסידי נתניהו את התמיכה הגדולה בסער, על אף ניסיונו הבוטה של נתניהו לחסל אותו באמצעות עלילה מכוערת, בהצבעתם של "הליכודניקים החדשים", שהוצגו כסוסים טרויאנים בליכוד. עמית סגל, בטורו ב"ידיעות אחרונות" סיפר, שהליכודניקים החדשים דווקא לא תמכו בסער (וגם לא בארדן), ולעומת זאת הם תמכו באדלשטיין וישראל כץ.

* חמוצים – גדעון לוי ביום רע במיוחד, אינו מתאר את מדינת ישראל באופן מפלצתי כמו חסידי נתניהו. הם מציגים את ישראל כמדינת משטרה, שבה המשטרה, הפרקליטות, רשות המסים, בתי המשפט, התקשורת, השירות הציבורי, צה"ל והשב"כ כפופים למאפיה שמנוהלת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, ששותלת בהם ססססססמולנים מוסווים כמו אלשייך ומנדלבליט כדי לבצע הפיכה נגד רצון העם. החסידים האלה כל כך חמוצים, ממורמרים, נרגנים.

* נציג האויב – במודעה שפרסם ב"הארץ" לקראת הפריימריז במרצ, הכריז מוסי רז על עצמו כנציג האויב הפלשתינאי בכנסת. לא, זה לא היה הניסוח שלו. זה הניסוח שלי. מבחינתו הם אינם אויב. אך הוא הבטיח להיות נציגם. ולכן, שמחתי מאוד שהוא לא נבחר במקום ריאלי. אני גם מרוצה מניצחונו של אילן גילאון, שהוא לוחם חברתי אמתי.

* להכות את הטרור בכיס – ארה"ב חוקקה חוק על פיו ניתן לתבוע מדינות ורשויות שנהנות מסיוע אמריקאי, אם הן עוסקות בטרור. בעקבות החקיקה, הרש"פ ויתרה על קבלת הסיוע האמריקאי. כרשות טרור היא יודעת שתיתבע במיליארדי דולרים, אף יותר מן הסיוע האמריקאי הנדיב.

מה שניתן ללמוד מכך, הוא עד כמה נכון להילחם בטרור באמצעים כלכליים בכלל, ובאמצעות תביעות משפטיות בפרט. התביעות המשפטיות צריכות להיות נגד כל שרשרת הטרור – החל ברש"פ וחמאס כרשויות, ועד למפגע עצמו, משפחתו וסייעניו. כן, גם מי שנתן לו מקלט, מי שהסיע אותו, המטיף שהסית אותו במסגד. זו משימה לאומית, שעל המדינה לקחת על עצמה, ולעמוד מאחורי נפגעי הטרור שיתבעו את המחבלים ומאחורי עמותות החברה האזרחית המובילות את המהלך.

יש לציין שתל"ם תומכת בכך ותפעל לכך בכנסת הבאה ובממשלה הבאה בדרכי חקיקה ופעולה מעשית. יעלון אישית מעורב בכך מאוד גם היום.

* לחזור לכיכר – ראיד רושרוש ממע'ר רוצץ את גולגלתה של חברתו תהילה נגר, מקיבוץ גינוסר, ולא יואשם ברצח, אלא רק בהריגה. אם זה לא רצח, אפשר להוציא את המילה רצח מן המילון. זה הזמן לחזור לכיכר.

* שלב הגמר – קרב הבוץ בין אורן חזן ליאיר נתניהו, הוא שלב הגמר בתחרות הישראלי המכוער.

* החמ"ל – הצבעתי בגמר "הכוכב הבא לאירוויזיון" ל"שפיטה". כלומר… מה פירוש "הצבעתי"? אפשר לחשוב שמישהו שואל אותי. הטלפון שלי הופקע למאמץ המלחמתי, והצביע יחד עם אחיו הטלפונים של בני משפחתי ל"שפיטה". והסיכום של בתי הצעירה תמר: "אני מאוכזבת מעם ישראל"…

* הלכה רחוק מדי – ל"שפיטה" נחשפתי לראשונה לפני כשנתיים, כששמעתי לראשונה את גרסתה ל"אצא לי השוקה", ונשביתי בקסמיה. הוקסמתי מן השילוב של כישרון שירה (כישרון מוסיקלי, קול מצוין, חוש קצב) עם הומור, יצירתיות, מקוריות. ודווקא כמי שאוהב מוסיקה ערבית, אהבתי את הגרסה הערבית לשיר (ולשירים אחרים) וחשתי שהיא באה מאהבה.

לא יצא לי לראות פעמים רבות את "הכוכב הבא לאירוויזיון", אך מהמעט שראיתי, עמדתי בנוגע ל"שפיטה" מורכבת. כל עוד היא שרה – אני אוהב את ביצועיה. הבעיה מתחילה כשהיא מדברת. כל שחקן יודע להפריד בין הדמות שהוא מגלם לבין דמותו האמתית. "שפיטה" ביטלה את ההפרדה הזאת, היא המשיכה את הפרודיה מחוץ לשיר, וגם מחוץ לבמה. למשל, היא התראיינה ל"כאן ב'", וכל ניסיונותיה של אסתי פרז לשאול שאלה את רותם שפי, נדחתה בגסות בפי "שפיטה".

ואם בשירה ניתן לראות אהבה וכבוד לתרבות הערבית, בדמות של "שפיטה" בא לידי ביטוי סטריאוטיפ של דמות וולגרית, גסת רוח ואלימה מילולית. עם כל ה"שאט-אפ" וכד'. ובדיבור, המבטא נשמע לעגני, ומאוד לא אותנטי בשל חוסר היכולת שלה להבחין בין חי"ת וכ"ף, כשהיא אומרת את האות כ"ף כחי"ת גרונית. כל מה שרותם שפי לא הייתה מעזה להרשות לעצמה, היא יכולה לעשות מאחורי מסכת "שפיטה". אך בכך היא מלעיגה על הסטריאוטיפ ש"שפיטה" אמורה לייצג.

ערבים רבים אמרו שחשו נפגעים מן הדמות, ולדעתי, בצדק. אני יכול להבין אותם. אני שמח מאוד שהיא לא עלתה לאירוויזיון. בהתחלה בוודאי היא הייתה מושכת תשומת לב, בהיותה גימיק, אך מהר מאוד היא הייתה עולה על העצבים. היא הייתה מתראיינת, צועקת על המראיינים, משתיקה אותם… אף אחד לא היה מקבל זאת. ומי שמנהלים מסע נגד האירוויזיון בישראל, מטעמי בי.די.אס. בזויים, היו מקבלים תחמושת – הנה, ישראל הגזענית שמשפילה את הערבים וכו'.

הבעיה של "שפיטה" היא שאין היא יודעת גבול. והיא הלכה עם הדמות רחוק מדי. טוב הייתה עושה אילו הייתה רותם שפי, ששרה כ"שפיטה".

* נועץ מבטים – סיפור מוזר שקרה לי השבוע. נכנסתי לרכב במגרש חניה, אך לפני שיצאתי, התעכבתי מעט לקריאת מסרונים, תגובות וכו'. לפתע התקרב אליי גבר עבדקן, וסימן לי לפתוח את החלון. "יש איזו בעיה?" הוא שאל. "לא, למה?" – "לא יודע. אתה נועץ בי מבטים כאילו אתה רוצה להרוג אותי". – "חס וחלילה", השבתי, ומיהרתי לסגור את החלון.

* הבום של פסח – לקראת צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הייתה לי ישיבה ראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" עם אשת יחסי הציבור של ההוצאה. הספר היה אמור לצאת ב-1 במרץ, אך נדחה במספר שבועות, כי ההוצאה החליטה להוציאו בבום השיווקי של פסח. הדבר מעיד על האמונה שלהם בספר ובאטרקטיביות שלו.

ואם אכתוב שאיני מתרגש, בצדק לא תאמינו לי.

* ביד הלשון

היש שכר לפעולתך? – פרידתו הצפויה של ח"כ איתן כבל מן הכנסת, תוריד את מפלס השפה העברית בכנסת. העברית של כבל צחה, רהוטה, מדויקת, מבטאו המדויק טבעי ולשונו רבת מִשְׁלָבִים, שזורה במובאות מן התנ"ך ולשון חז"ל.

מכמה ח"כים אנו שומעים, כשהם משיחים על פי תומם, ביטויים כמו "בשער בת רבים", "אחריתו מי ישורנו", "עוד נכונו לו עלילות" וכיו"ב?

בראיון לקלמן&ליברמן ב"כאן", למחרת הפסדו בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, אמר כבל באכזבה, שכל אחד מאתנו שואל את עצמו "היש שכר לפעולתך?" ובהמשך דבריו שב ואמר שציפה שיהיה שכר לפעולתו.

הציטוט הוא מאחד הפסוקים המכוננים בתרבות ישראל, מתוך נבואת הנחמה של ירמיהו (פרק לא): כֹּה אָמַר יְהוָה: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

* "חדשות בן עזר"

אמנות ונאמנות

הציפיה שלנו מאָמן, היא להיות נאמן לאָמנותו. אנו מצפים ממנו לבטא במעשה האמנות שלו את האמת שלו – תהיה קשה לנו ורחוקה מאתנו ככל שתהיה. בנאמנות אחרת – למדינה, לשלטון, למפלגה או למיליה, אנו רואים טעם לפגם. לפיכך, כל דיבור על "נאמנות בתרבות" הוא שלילי מעיקרו. חוק הדורש מאמנים ואנשי תרבות "נאמנות", הוא חוק פסול מעיקרו, שראוי להפיל אותו ולהשליך אותו לפח האשפה של החקיקה.

אם ניכר מפסקת הפתיחה של מאמר זה, שזהו מאמר נגד חוק נאמנות בתרבות, הרי ש… יש תפנית בעלילה. אין בספר החוקים אף חוק שנקרא נאמנות בתרבות. אין על שולחן הכנסת אף הצעת חוק שזה שמה. אין אף הצעת חוק, שהמילים נאמנות בתרבות מופיעות בתוכה. אין אף הצעת חוק שזה תוכנה. ולכן, אי אפשר להתנגד להצעת חוק כזו, כי איך אפשר להתנגד לדבר שאינו קיים?

איך זה שהכל מדברים על הצעת חוק "נאמנות בתרבות" כשזו אינה קיימת? מן הסתם, מתנגדי הצעת ה"חוק לפקודת תרבות ואמנות", הדביקו לו שם גנאי, כדי לבטא את סלידתם ממנו. רבים עושים כן, והאמת שאף אני לא פעם הדבקתי שמות גנאי לשמות מכובסים של הצעות חוק. השם "נאמנות בתרבות", הוא בוודאי שם שנועד להשחיר את החוק, להציגו כחוק דיקטטורי, פשיסטי, מזכיר תהליכימקי וכו'. אז הנה, עוד תפנית בעלילה. מי שהדביקה לחוק לפקודת תרבות ואמנות את השם "נאמנות בתרבות", אינה אלא שרת התרבות מירי רגב יוזמת החוק! על פי גרסה אחרת, לא היא המציאה את השם, אך כששמעה אותו קפצה עליו כמוצאת שלל רב, אימצה אותו בחום והשתמשה בו כקידום המכירות של החוק. כך או כך, מי שאחראי להתקבעותו של השם השגוי בשיח הציבורי, זו מירי רגב.

וזה מוזר. איזה אינטרס יש לה להשחיר את פני החוק שהיא יזמה ושהיא רואה בו חקיקת הדגל שלה? מירי רגב היא אשת ריב ומדון, שוחרת תגרות ואוהבת פרובוקציות. היא לא תנסה להגיע להסכמות עם אמני ישראל, עם האופוזיציה, על הצעת חוק שתזכה לתמיכה. היא תעדיף להחריף, להקצין, להחניף ל"בייס" הקיצוני שיקדם אותה בפריימריז, ולשם כך טוב לה לעורר התנגדות חריפה, ולהציג את עצמה כלוחמת הגדולה בסססססמולנים, ואת יריביה כאויבי הציבור. ולעזאזל האינטרס הציבורי.

הפעם היא כנראה הלכה צעד אחד רחוק מדי, הרחיקה גם תומכים פוטנציאליים, והכשילה את החוק של עצמה. סייע לה בכך ראש הממשלה, שכרך אותו עם החוק הפרסונלי שלו, "חוק סער", חוק ציני בסדרת החקיקה הצינית שנועדה לשרת את האינטרס ההישרדותי שלו.

****

נכון לעכשיו, החוק אינו נמצא על סדר יומה של הכנסת, אך יתכן שהוא יחזור עוד בכנסת הנוכחית, ואולי בכנסת הבאה. ולכן, ראוי לקיים עליו דיון ציבורי. אך כדי להתנגד לו או לתמוך בו, מן הראוי להכיר אותו. כי נכון לעכשיו, בדומה לדיון על חוק הלאום, המחלוקת אינה על החוק, אלא על דימוי של החוק, הרחוק מן החוק.

ההתנגדות לחוק היא בעיקרה לא התנגדות למה שיש בו, אלא למה שאין בו. אין בו צנזורה. בישראל הייתה צנזורה על סרטים והצגות. היא הונהגה עם קום המדינה (בעצם עוד טרם הקמת המדינה, בידי ממשלת המנדט הבריטי) ופעלה עד אמצע שנות ה-90. היום אין כל צנזורה על מחזות, והמועצה לביקורת סרטים, קיימת בעיקר כדי להגביל סרטי פורנוגרפיה ואלימות קשה – יותר כדי לסווג אותם לפי גיל, מאשר לפסול אותם.

והרי החדשות: בהצעת החוק החדשה אין כל צנזורה. אין כל פגיעה בחופש הביטוי. אין כל פגיעה בחופש האמנות. אגב, יש בישראל חוקים המגבילים את חופש הביטוי, אבל החוק הזה אינו נוגע לכך כלל. למשל, הכחשת שואה אסורה בישראל. אך אין זה קשור לחוק.

החוק לפקודת התרבות והאמנות, אינו מגביל את היצירה האמנותית, אלא את מימונה בידי המדינה. על פי הצעת החוק, אם שחקנית פעורה חושבת שעשיית צרכיה על דגל ישראל לעין המצלמה היא "אמנות" – זו זכותה, אך משלם המסים אינו צריך לממן זאת. הוא גם אינו צריך לממן אירוע של הקראת מכתבי מחבלים, היוצר גלוריפיקציה ורומנטיזציה למחבלים. ואם תעלה הצגה ברוח משנתו הגזענית של "הרב" כהנא שר"י, גם אותה משלם המסים לא יממן.

אפשר ומותר להתנגד לחוק הזה. אך כדאי לדעת לְמה מתנגדים. מי שסבור שעל המדינה לממן את התועבה הזאת – התנגדותו לחוק מוצדקת. אך מי שמתנגד לו בשם חופש הביטוי, פשוט טועה בחוק. החוק אינו פוגע בחופש הביטוי.

החוק קובע שניתן להטיל סנקציות תקציביות, החל בהפחתה בתמיכה במוסד תרבות ועד שלילה מלאה של התמיכה בו, אם שימש במה לאחת מהפעולות האלה:

1. שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. 2. הסתה לגזענות,
אלימות או טרור. 3. תמיכה במאבק מזוין של אויב או ארגון טרור במדינת
ישראל. 4. ציון יום העצמאות כיום אבל. 5. מעשה של השחתה או ביזוי פיזי
הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.

זאת הצעת החוק. לא דרישת נאמנות ולא צנזורה. על כך ראוי לקיים דיון.

****

בטרם אומר את דעתי על החוק, אציין שהוא לבטח חוק לגיטימי והגיוני. יתר על כן, מותר לשאול את מי שיוצר יצירת אמנות השוללת את זכות קיומה של המדינה, למה הוא רוצה שהמדינה שהוא מתנגד לה כל כך, תממן אותו. למה שלא ינהג כמו נטורי קרתא, שמסרבים לגעת ב"כסף ציויני"?

אני לא נלהב לחוק הזה. אולם יותר מכך איני מתלהב מהמציאות שהביאה ליוזמה הזאת. מציאות של סרט עלילת דם נוראה נגד צה"ל וחייליו – "ג'נין ג'נין", שאמנם לא מומן בידי מדינת ישראל אלא בידי האויב (הרש"פ), אך הוקרן במוסדות תרבות הממומנים בידי המדינה. או תיאטרון מתוקצב שהעלה הצגה המבוססת על כתביו של מחבל רוצח ויוצרת לו גלוריפיקציה. ריבויים של מקרים מסוג זה, הוא הגורם לחוק. והמציאות הזאת, מצדיקה התמודדות באמצעות מניעת תקצוב תופעות כאלו בידי המדינה.

החשש שמעורר החוק הוא מפני המדרון החלקלק; מפני ניצולו לרעה כדי למנוע מימון מיצירה אמנותית המתנגדת לשלטון ולדרכו. החשש הוא אמתי, ולכן אין לקבל את החוק כמות שהוא, ויש להכניס בו שינויים.

שינוי אחד, הוא דיוק יתר של הגדרות הפעולות שאינן ראויות למימון. למשל, אם כתובה שלילה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – אפשר להרחיב ולהקצין ולהכיל את ההגדרה על ביקורת חריפה על המדיניות של ממשלת ישראל. יתר על כן, בקואליציה הנוכחית ישנן מפלגות חרדיות, שלבטח אינן דוגלות בדמוקרטיה, ומערכות החינוך שלהן מתוקצבות בידי המדינה. איך הדברים מתיישבים? צריך להיזהר מפני הרחבה שכזו.

דוגמה אפשרית אחרת, היא פירוש נרחב למושג "גזענות". בוויכוח על חוק הלאום, שמענו טענה חסרת שחר שהוא "גזעני". משמעות הטענה הזאת, היא שהציונות היא גזענות. ניקח סיטואציה שבה מרב מיכאלי, לדוגמה, תהיה שרת התרבות. היא עלולה למנוע מימון מכל יצירה ציונית, בטענה שהיא "גזענית", כבכיול.

המחסום העיקרי בפני הסכנה הזאת, הוא ביטול החלק הבעייתי ביותר החוק, שבעטיו ראוי להפיל אותו במתכונתו הנוכחית – מתן המנדט לסנקציה התקציבית לשרה. זהו כוח שאסור לתת לשלטון. אני מאמין שתפקידה של הממשלה לתמוך בתיאטרון, גם כאשר התיאטרון אינו תומך בממשלה. אסור לתת לממשלה כוח לסתימת פיות מתנגדיה, באמצעות סנקציות כלכליות, בטיעון שמדובר בפגיעה במדינה.

לכן, החוק הזה ראוי רק אם השיפוט יהיה בידי ועדה ציבורית בלתי תלויה, המשקפת מגוון דעות, ולא בידי השר. יש היום טרנד פופוליסטי, לפיו השלטון הוא הביטוי של "רצון העם", ולכן כל מה שהוא קובע, מבטא את הדמוקרטיה. זו לא דמוקרטיה אלא עיוות הדמוקרטיה. איני רוצה שהכוח הזה יינתן בידי שר, כי אני חושד בשרים. אני חושד, למשל, במצב הדמיוני שבו פוליטיקאית מסוגה של מירי רגב תהיה אי פעם שרת התרבות. איני רוצה לתת לה כוח כזה. והאמת היא שאיני רוצה לתת כוח כזה לאף שר, מימין או משמאל.

****

סוגיה אחרונה בה אני רוצה לדון בהקשר של האמנות והנאמנות, היא העמדות הפוליטיות של עולם האמנות.

אמן חופשי – חופשי מלחץ של המדינה, של השלטון, אך גם של המיליֶה. ונשאלת השאלה, האם אמני ישראל משוחררים באמת מלחץ המיליה?

איך ניתן להסביר מצב שבו 90% מן האמנים מבטאים עמדה של 10% מן הציבור. האם יש סבירות סטטיסטית למצב הזה? אני מאמין שבמציאות שבה האמנים באמת חופשיים ומשוחררים, התפלגות הדעות בתוכם לא תהיה שונה באופן משמעותי מזו של כלל הציבור.

ההסבר היחיד שלי לתופעה (הקיימת במערב כולו), היא לחץ חברתי. היא מצב שבו אדם יודע מה מקובל לומר בסביבה החברתית שלו, ומה יהיה מועד להגחכה ושיימינג. אין לי כל הסבר אחר לאחידות הדעות בקרב המיליה, ומשמעות הדבר, היא שהאמנות אינה חופשית באמת. שאמנם אין צנזורה של המדינה, אך יש צנזורה חברתית, המבוססת על קודים של תקין ובלתי תקין פוליטית, בקרב ציבור מסוים.

ומי שניזוק מכך, זו התרבות הישראלית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 7.10.18

* שאלה למוסי רז – בראיון לגל"צ מוסי רז יצא להגנת BDS. חרם הוא דבר לגיטימי, דמוקרטי, הוא אמר. פעולה נגד חרם היא פגיעה קשה בחופש הביטוי ובחירות האזרח, הוא הסביר.

שאלה לי למוסי רז. אם יקום בארץ בדס שיפעל לחרם נגד ערביי ישראל. יקרא להחרים את עסקיהם, ישלח חוליות לסמן את התוצרת שלהם, יפגין נגד שופטים ערבים, יפריע למרצים ערבים באוניברסיטה, יקרא לחולים לסרב לקבל טיפול מידי רופאים ערבים – האם גם אז הוא יציג זאת כחופש הביטוי?

* מוסי, מאחוריך – רוגל אלפר הסביר מדוע בבחירות הוא תמך ברשימה המשותפת ולא במרצ: "רבים מתומכיה הנאורים לכאורה לוקים בגזענות סמויה ובציונות מתנשאת". האמת היא שבהשוואה לאלפר, גם חנין זועבי ציונית.

* צוּמי – יהונתן גפן העלה באינסטגרם תמונה שלו לבוש בחולצה, שעליה מודפסת הכתובת: "כל מה שצריך מחבל מתאבד זה חיבוק". הבעיה האמתית שממנה סובל גפן, בן ה-70, היא אינפנטיליות. יש לו מנטליות של ילד בגן. הפרובוקציות שלו הן ברמה של ילד שמשתין בסלון כדי למשוך תשומת לב.

* אקורדיון אחוז החסימה – אני תומך בהורדת אחוז החסימה, מאותה סיבה שהתנגדתי להעלאת אחוז החסימה. זו עמדתי העקרונית – אני בעד אחוז חסימה נמוך, בשל עקרון הייצוגיות. אני מכבד את אלה שתומכים באחוז חסימה גבוה, בשל עקרון היציבות. איני מכבד את מי שאינו פועל על פי גישה עקרונית של חיפוש הדרך הטובה לדמוקרטיה הישראלית, אלא מותח ומכווץ כאקורדיון את אחוז החסימה לפני כל מערכת בחירות, על פי מה שהוא חושב שישרת אותו. זו גישה אנטי ממלכתית, של מי שמאמין ש"המדינה זה אני" וכיוון שטובת המדינה היא הבטחת שלטונו, נכון להנדס את השיטה בכל פעם למען אותה "טובת המדינה".

* תושבי הגולן אינם אוהבים – בנימין נתניהו הודיע על תמיכתו באשכול שוקרון, אחד המועמדים לראשות המועצה האזורית גולן, ואף ישתתף בכנס שלו. כנ"ל יריב לוין.

איני יודע מה תהיינה תוצאות הבחירות בגולן, אבל, לדעתי, המעורבות של נתניהו לא תוסיף לשוקרון אפילו אחוז אחד. ולא בגלל שזה נתניהו, אלא כי תושבי הגולן אינם אוהבים התערבות של הפוליטיקה הארצית בפוליטיקה הגולנית.

אני תומך במועמדותה של מיכל רייקין, הנכונה להנהגת הגולן.

* הסטיקר עם הגולן – בתקופת המאבק על הגולן, המכונית שלי הייתה ערימת סטיקרים ניידת. מאז המאבק, לא הדבקתי סטיקרים. והיום שוב – למען הגולן שלנו, הדבקתי סטיקר על שמשת מכוניתי: אני עם מיכל.

* מפגש פסגה – פעמים רבות, בארבעים השנים האחרונות, ראיתי הופעות של שלום חנוך. פעמים רבות, באותן שנים, ראיתי הופעות של מתי כספי. אבל את מתי כספי ושלום חנוך על במה אחת, זכיתי לראות לראשונה ביום רביעי, באמפי שוני.

ואיזה מפגש פסגה! פסגה של שני ענקים. פסגה של שתי מעצמות-על של המוסיקה הישראלית. ואם מישהו מגדיר אותם "כוכבי העבר", הוא הצחיק אותי.

הקול של שלום חנוך, בעיצומו של העשור השמיני לחייו, קצת סדוק, כבר לא מה שהיה. אבל הכריזמה הבימתית, הו, איזו כריזמה! המוסיקליות, הקצב, העוצמה, האנרגיות. לגבי מתי כספי לא אוכל לספר על אנרגיות… בשיר היחיד שהוא שר ללא גיטרה, "מאיה" של שלום, הוא פשוט עמד עם ידיים בכיסים. אבל הקול שלו… המנעד האינסופי, היכולת הקולית הנדירה, המוסיקליות הגאונית. מתי כספי ניגן על גיטרה, פסנתר, מפוחית וכלי הקשה. שלום חנוך ניגן על גיטרה. ובין הנגנים היו שני מאסטרים – אלון הלל על התופים ומשה לוי על הקלידים והאקורדיון.

לא היה זה מפגש של שני אמנים, שכל אחד מהם שר את שיריו. שלום שר שירים של מתי, מתי שר שירים של שלום ושניהם שרו וניגנו יחד את שיריהם. הכימיה ביניהם הייתה אותנטית ומוחשית, וכשהם התחבקו והתנשקו, זה נראה טבעי מאוד. אגב, נראה לי שמתי כספי הוא האדם היחיד המכנה את חנוך – שלום במילרע!

לא הייתה זו רק פסגה של שני זמרים יוצרים, אלא פסגה של השירים. כל אחד מהשניים בחר את האהובים עליו מבין שיריו של האחר. כל אחד משירי המופע יכול היה להיות רגע השיא בהופעה אחרת. וזו הייתה הופעה שכולה רגעי שיא. ובכל זאת, הרגע שאהבתי והתרגשתי יותר מכל, היה ב"נגד הרוח", האהוב עליי כל כך. אני תמיד נרגש לשמע המילים שעמן אני מזדהה כל כך: "אהובתי, אל פחד! תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

ועוד רגעי שיא, בעבורי: "ואותך", "למה לי לקחת ללב", "שיר דרך", "ברית עולם", "לא ידעתי שתלכי ממני", "רק לרקוד", "זה מכבר", "סוף עונת התפוזים" ו"בגלגול הזה" – ההדרן האחרון.

אז איך אסכם את החוויה? במילותיו של שלום חנוך:
"מה נאמר על יום שעבר? היה כדאי!"

היה כדאי לנסוע שעתיים לכל כיוון.

* ביד הלשון

אופניים – אופניים חשמליים או חשמליות?
בכתבה בנושא בכאן 11 אמרה הכתבת "אופניים חשמליים", וחוץ ממנה, כל המרואיינים אמרו "אופניים חשמליות".

אופניים הם הכפלה של אופָן, גלגל. וכיוון שאופן הוא זכר, כך גם אופניים. יתכן שהבלבול נובע מכך שצורת ההכפלה הזאת זהה בזכר ונקבה, ויש הרבה מילים בנקבה בצורה זו: ידיים, רגליים, כתפיים, ברכיים, עיניים, נעליים, שנתיים. אך יש גם מילים בזכר כמו מכנסיים, יומיים, שבועיים, חודשיים.

* "חדשות בן עזר"