פינתי השבועית ברדיו: במקום שיר פתיחה

במקום שיר פתיחה / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 26.7.21

התלבטנו אם להקדיש היום את הפינה למדליסטית שלנו סמברג ולהשמיע את "אבישג" של אריק איינשטיין. נקווה שהספורטאים שלנו יתנו לנו סיבות לעוד התלבטויות, אך נשארנו עם התכנית המקורית.

צדי צרפתי חגג לאחרונה את יום הולדתו השמונים. כבמאי, צרפתי לא היה רוב חייו בקדמת הבמה. מה שחשף אותו לציבור הרחב הוא תפקידו כשופט ב"כוכב נולד" וב"זמר במסיכה", שהקנה לו פופולריות רבה, אהבה של הקהל ואפילו הפכה אותו לפרזנטור בפרסומת.

צרפתי הוא אחד מגדולי הבמאים בישראל לאורך חמישים השנים האחרונות. הוא ביים הפקות ענק ותכניות יחיד, מופעי מוסיקה, הצגות תיאטרון, מופעי בידור ומחזות זמר. רשימה חלקית בהחלט: "בוסתן ספרדי", "לילי גם", שלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", להקת "סקסטה", "הטוב הרע והנערה", "הכל עובר חביבי", ערב שירי נעמי שמר עם להקת "בימות", להקת "מנגו", "ילדי הכרך", "אירמה לה-דוס", "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", "שיער", "קזבלן", "סיפור הפרברים", "גריז", "סלאח שבתי", "ברנשים וחתיכות", "הללויה ברודוויי" ועוד ועוד.

צרפתי החל את הקריירה שלו כשחקן. כבר בגיל עשר שיחק בסרט "4:55 השעה הגורלית" ובגיל 12 – בהצגה "כטוב בעיניכם" בתיאטרון הקאמרי. אבל דרכו לא צלחה כשחקן, וגם הוא עצמו מודה שלא היה שחקן טוב. הוא שירת בלהקת פיקוד מרכז ולאחר שחרורו פנה לתיאטרון אך לא הצליח ושקל לעזוב את עולם הבמה.

באותה תקופה הוא נקרא להחליף את דודו טופז בערב שירי רחל, ושם פגש את אחת הזמרות, חוה אלברשטיין, והחלה ידידות בין השניים.

זמן קצר לאחר מכן, היה זה בשנת 1971, יצאה חוה אלברשטיין למופע היחיד הראשון שלה. היא הייתה רק בת 25 אך כבר כוכבת גדולה ואחריה יבול מרשים של עשרה תקליטים, ובהם שני תקליטי ילדים ושני תקליטים ביידיש. היא הייתה מזוהה בעיקר עם שירי ארץ ישראל, אך בהופעה הזו התכוונה להביא פן אחר, אישי יותר.

כאשר החלה לתכנן את המופע, ועוד בטרם היה לה במאי, היא התייעצה עם ידידה צדי צרפתי, שהחליט באותם ימים לפרוש מן הבמה. היא התלהבה מעצותיו ומרעיונותיו המקוריים, והדהימה אותו בהצעה להיות הבמאי של המופע שלה. הוא ניאות, והשאר היסטוריה.

הייתה זו הופעה נפלאה, עם שירים מקסימים, שהניבה להיטים רבים. ההופעה הוקלטה ויצאה בשני תקליטים (אז עוד לא נהוג היה להוציא תקליט כפול): "חוה אלברשטיין בתכנית יחיד" א' ו-ב'. המעבד והמנהל המוסיקלי היה אלכס וייס. כתבו לה טובי הפזמונאים והמלחינים של התקופה: נעמי שמר, דפנה אילת, תרצה אתר, משה וילנסקי, צביקה פיק, אהוד מנור, יורם טהרלב, דן אלמגור, נורית הירש, נורית זרחי, דרורה חבקין, דני ליטני ויהודה עמיחי. לא, עמיחי לא כתב לה, אבל שירו "אחרית הימים" הולחן בעבורה בידי דני ליטני.

שלושה משירי המופע השמענו כאן לאורך השנים: "תפילת יומולדת", "ספר הזיכרונות" ו"לפתח הר געש". מן הסתם, עוד נשמיע כאן שירים מהמופע הזה. שירים נוספים במופע: "החטא השביעי", "ליידי גודייבה", "נשים רוקדות", "לולה" "הספר", "את חירותי", "שוב אני כאן", "שיר סיום" ועוד.

אף שחוה לא כתבה אף אחד מהשירים – היא החלה לכתוב או לפחות להקליט משיריה רק באמצע שנות השמונים – חלק מהשירים מאוד ספציפיים מכוונים אליה. השיר "חוה" של רימונה דינור הוא על חוה התנ"כית, אך לא במקרה חוה שרה אותו. בשיר המקסים "הספר", מדבר הספר אליה ישירות: "אספר לך גברת חוה".

וכך גם שיר הפתיחה של התכנית, שהוא שילוב של דיבור עם שיר ונקרא "במקום שיר פתיחה". את השיר כתבה תרצה אתר ודפנה אילת הלחינה. תרצה אתר וחוה אלברשטיין היו חברות אישיות קרובות ביותר עד יומה האחרון של תרצה, והיה ביניהן גם שיתוף פעולה אמנותי רב שנים. הקשר ביניהן נוצר בהכנת התכנית הזאת. חוה אלברשטיין רצתה שירים תיאטרליים. דפנה אילת המליצה לה על תרצה אתר. הן נפגשו ומן הרגע הראשון נוצר ביניהן קליק. תרצה אתר כתבה לה ארבעה שירים לתכנית, ובהן השיר שנשמע.

חוה נכנסה לבמה, לא אמרה שלום או ערב טוב, אלא "אם תהיתם בלבכם מדוע אינני אומרת שלום, ערב טוב ואינני מדברת בעצם בכלל". והיא מסבירה שזה לא בשל מצב רוח או חוסר קונטקט עם הקהל, אלא פשוט ההנהלה החתימה אותה על חוזה שבו מופיע סעיף קטן ובו נאמר ש"צד בי"ת, כלומר הגברת הזמרת, אם וכאשר איננה מזמרת את אחד מהשירים שנכתבו פה כאמור, עומדת ומחייכת והפה שלה סגור". כלומר, אסור לה לדבר. והיא מסבירה לקהל שזה מתסכל מאוד, כי שחקנים רוצים לשיר וזמרים רוצים לרקוד ורקדנים רוצים "יה יה". היא רוצה מאוד לדבר, אבל אסור לה, כי היא חתומה על חוזה.

מה הבעיה? אומרת ההנהלה. "כל הזמרים שרים, אינך צריכה להיעלב". ומוסיפים שרק רבקה מיכאלי מצליחה את הזמר והמלל לערבב ולשלב. את יכולה "לבדר, להצחיק, פה ושם קצת למחות אך הכל בשירה". הם מסבירים לה ש"את לא אורי זוהר, גבירתי היקרה, וגם לא שר ההסברה או ראש העיר, אז הואילי לסתום את הפה, במחילה. לא לדבר, רק לשיר". והם מסבירים לה: "אם שמעת את יוסי בנאי שר, תביני למה הוא שחקן". אגב, לדעתי הוא שר מקסים, למרות שהוא קצת מזייף. אבל היא לא מוותרת ומתחילה להסביר כמה היא רוצה גם לדבר, יש לה כל כך הרבה מה לומר, והיא רוצה לשחק או לשדר ברדיו. ותוך שהיא מפליגה בפנטזיה, התזמורת מפסיקה לנגן. רמז מן ההנהלה. ואז היא נזעקת: "נגנו, נגנו, אני אשיר, אני אשיר, נגנו בבקשה!… מעכשיו אני רק שרה. אם מישהו אחר רוצה – שידבר".

פתיחה מקסימה לתכנית נפלאה. זו הייתה הצלחה גדולה, שלא רק חוה נסקה בעקבותיה אלא גם צדי צרפתי, שהתגלה כבמאי מוכשר ומבוקש מאוד, עד היום. בשנת 1980 הוא ביים מופע יחיד נוסף של חוה, "שיר במתנה", שזכיתי לראותו פעמים אחדות.

כעת הוא חוגג שמונים, אך מבחינתו כל הקריירה עוד לפניו ואין לו שום כוונה לפרוש או להאט, כי לטענתו אין לו חיים בלי הבמה והבימוי.

אם תהיתם בלבכם מדוע –

אינני אומרת שלום, ערב טוב

ואינני מדברת, בעצם בכלל

דעו לכם: זה לא מפני שאין לי מצב רוח

או שאין לי שום קונטקט עם הקהל,

הסיבה לכך פשוטה הרבה יותר מזה:

ההנהלה, שהחתימתני, לא מכבר, על החוזה,

הביטה בי מבט ארוך, כלומר: ההנהלה –

סקרה אותי היטב היטב, מסוף עד התחלה…

וכה אמרה:

פה בחוזה שלך, ישנו סעיף קטן

שבוודאי שמת לב אליו כשהיה לך זמן –

אשר אומר: צד בי"ת, כלומר, הגברת הזמרת,

אם וכאשר איננה מזמרת,

את אחד מן השירים שנקבעו פה, כאמור,

עומדת ומחייכת, והפה שלה – סגור!

לא תהיינה טענות ומענות

ותפקידך הבלעדי יהיה כדלקמן:

לבדר, להצחיק, פה ושם קצת למחות

אך הכל בשירה, יש לשיר כל הזמן!

את לא אורי זוהר, גבירתי היקרה,

ואת לא שר ההסברה או ראש העיר,

אז הואילי לסתום את הפה במחילה,

לא לדבר! – רק לשיר!

כל הזמרים שרים, אינך צריכה להעלב,

רק רבקה מיכאלי מצליחה,

את המלל והזמר לערבב ולשלב,

אבל את – לא. את לא. סליחה.

עכשיו הבינו: שחקנים רוצים לשיר תמיד, ואיך שלא יהיה

זמרים רוצים לרקוד, וקריינים רוצים – יה יה.

אז אם שמעת את יוסי בנאי שר,

תביני למה הוא שחקן,

או אם ראית את תכניתו של איב –

זכרי: זה איב מונטאן!

ואת – לא הם. את – חוה.

לא, לא. את- לא הם. את – חוה.

אז פתחי את פיך, נקי את הגרון…

ונא לשיר, לשיר לשיר, בלי תיאטרון!

ו-כן… בקשר לתלבושת,

ליבשי מקסי. לא מיני.

ועימדי לא לגמרי באור, קצת בחושך,

זה טוב בשבילך, האמיני.

המיני מתאים לאישה צרה,

ואת – ככה, קצת, רק חצי צרה.

אך הצרה איתי שיש לי כל כך הרבה דברים לומר,

או לשחק. את אולבי אולי. או ז'נה – אהך, ז'נה נהדר…

את שיקספיר לא! אני יודעת, יש לי מגבלות,

אבל בסרט מוסיקלי, למשל, אני מאוד…

שלא להזכיר בכלל את הרדיו –

מה יש… אני לא יכולה?!

אני בהחלט חושבת שאני… הלו! מה קרה?

נגנו, נגנו, אני אשיר, אני אשיר, נגנו בבקשה,

נגנו לי, נגנו לי, נגנו בבקשה.

אחרי הכל אני אישה,

אך מעכשיו – אני רק שה שה שרה

אני שרה, ולא שום דבר אחר!

אם מישהו אחר רוצה – שידבר!  

אל תשרפו את האסמים

אל תשרפו את האסמים

נכנסתי השנה לאווירת תשעה באב מתוך טלטלה עזה; צפיה בסרט המעולה של גידי דר "אגדות החורבן". צפיה שהסבה לי חוויה תרבותית ורוחנית יוצאת דופן.

הסרט הוא מצויר; יצירת אמנות אדירה. הציירים הם דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולונסקי הוא הצייר של "ואלס עם באשיר" וחשבתי שזהו סרט אנימציה כמו "ואלס". אך לא, אלה 1,500 ציורים ללא תזוזה שמוצגים בזה אחר זה ויוצרים תחושה מלאת תנועה וחוויה כאילו אני, כקהל, נמצא בתוך העלילה.

הסרט מתאר את סיפור חורבן הבית השני, כפי שעלה מן המחקר ההיסטורי ומאגדות החורבן. סרט אמין מאוד, ואף על פי שיש בו המון פאתוס, אין בו טיפת קיטש. הסרט ממחיש עד כמה נכונה האִמרה שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים. אנו רואים בסרט את הפלגים השונים, כאשר הסרט ממש אינו מצביע על פלג מסוים כשלילי ופלג אחר כחיובי, אלא ניתן דרכו להזדהות עם כל אחד מהצדדים, אך בסופו של דבר חוסר היכולת של הצדדים להתאחד אל מול אויב משותף, ומלחמת האחים העזה בין הפלגים ששיאה – שריפת אסמי המזון בירושלים, הם שהביאו לחורבן הבלתי נמנע. זו מלחמת אחים בין צדדים שונים שכולם קנאים, כל אחד לקוצו של יו"ד שלו; קנאות שמביאה ליד איש באחיו, לשנאה מטורפת שגורמת לצדדים להילחם אלה באלה עד הרגע האחרון, כאשר האויב הרומאי כבר נוגח בחומות העיר העתיקה ומנתץ אותן ומסתער על הר הבית ובית המקדש.

אנו רואים בסרט את התופעות שהביאו לחורבן, וחייבות להוות בעבורנו תמרור אזהרה אם חפצי קיום הבית השלישי אנחנו. אנו רואים פערים סוציואקונומיים מטורפים, שחיתות נוראה בצמרת, מלכה מנותקת מן העם, וקבוצות קנאיות רושפות שנאה.

גיבור הסרט והמספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא בן בטיח, אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד ממנהיגי הקנאים שכינויו (שלא הופיע בסרט) הוא אבא סיקרא, שאותו גילם בקולו שולי רנד, שותפו של דר ליצירת הסרט. הוא מספר איך בהשראת סיפורו של משה שהרג את המצרי שהכה איש עברי, הוא התנפל על קלגס רומאי שרצח יהודי והרג אותו באבן גדולה שהפיל על ראשו. כך הפך לגיבור ובמעשה זה החל המרד. אך יותר משהיה זה מרד ברומאים, היה זה מרד נגד האליטה הכוהנית העשירה, המושחתת ועושקת הדלים. המנוע הפנימי של בן בטיח הוא סוציאלי, לאומי ודתי גם יחד, וכך גם המנוע של חבריו המורדים, בהנהגת בר-גיורא.

המבוגר האחראי בסרט, הוא רבי יוחנן בן זכאי (המגולם בקולו של מוני מושונוב), שרואה את ההידרדרות לחורבן, מבין בשלב מוקדם שהחורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב ולכן עושה מעשה ורגע לפני החורבן יוצא את העיר על מנת להקים את יבנה ולהציל את התורה שבע"פ. אך גם בן זכאי שותף להידרדרות. אחיינו, בן בטיח, מטיח בו את הטענה על כך שהוא, גדול החכמים, שתק לנוכח השחיתות והעושק של הכוהנים, ובן זכאי מקבל את הביקורת ומתייסר על כך.

גם מי שאינו בקיא בסיפור ההיסטורי ולא באגדות חז"ל יוכל להפיק מהסרט את החוויה והלמידה, אך כמובן שככל שהידע רב יותר, כך ניתן יותר להבין את הניואנסים.

אמחיש זאת בדוגמה אחת. הסרט מסתיים (ובעצם גם נפתח, כיוון שמשפט הפתיחה הוא גם משפט הסיום) כאשר בן בטיח (אבא סיקרא) פונה לאלוהים ואומר לו: "גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך".

המשפט שיוחס כאן לבן בטיח הוא של רבן גמליאל. לאחר סיפור "תנורו של עכנאי" והנידוי שגזר רבן גמליאל על אליעזר בן הורקנוס, הוא חתר בסירה והים החל לסעור ולגעוש ונחשול איים להטביעו. פנה רבן גמליאל לאלוהים ואמר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". והים נח מזעפו.

כאשר יוצר הסרט מכניס מילים אלה לפיו של בן בטיח, אף שאינו ממשיך את הציטוט ל"שלא ירבו מחלוקות בישראל", הוא יוצר זיקה אסוציאטיבית בין השניים, שעשויה להיות אירונית. לכאורה, רומז יוצר הסרט שבן בטיח סבור שהוא עשה את שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, בעוד אנו רואים בסרט עצמו בעליל, שבקנאותו לקוצו של יו"ד, שהגיעה לשיאה בהצתת אסמי המזון, הדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא חיפש אחדות. אבל ניתן לפרש את האירוניה בהפוך על הפוך; כשיוצר הסרט מכניס את המילים הללו לפיו של בן בטיח, הוא רומז עד כמה אין הוא מתרשם משאיפת האחדות של רבן גמליאל, שדרכו למנוע מחלוקות הייתה חרם על חכם שחלק עליו.

המסר של הסרט הוא ששנאת אחים קנאית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום הלאומי. הקריאה הזועקת מן הסרט היא: למען השם, אל תשרפו את אסמי המזון.   

* "שישי בגולן"

צרור הערות 18.7.21

* מחדל ההכלה – מדי יום, שולח לי פייסבוק רשומות שהעליתי באותו תאריך בשנים הקודמות. שתי רשומות שעלו ב-14.7 מלמדות כיצד התרעתי מפני מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות:

לפני שנתיים כתבתי:

"רק שני פצמ"רים בשטחים פתוחים… בסה"כ איזה שדה קוצים נשרף… כמה ילדים מפריחים בלונים…

מכבסת המילים של חרפת ההבלגה, של זילות הריבונות ושל שחיקת ההרתעה".

לפני שלוש שנים, לאחר אחד הסבבים, כתבתי:

"הרס המנהרות והפצצת תשתיות הטרור ברצועת עזה חשובים מאוד. אולם המבחן של 'הסבב' הוא שינוי מוחלט בכללי המשחק של שלושת החודשים האחרונים, על פיהם ישראל מגיבה על ירי רקטות ועל חדירות לשטחה ומאפשרת את טרור ההצתות באין מפריע. גם אתמול בערו שדות הנגב המערבי. פעולת צה"ל נעשתה עקב השלכת הרימון לעבר חיילי צה"ל ופציעתו של קצין צה"ל. בכך שידרה ישראל שהיא דבקה בכללי המשחק המעוותים האלה. אם בתום 'הסבב' ימשך טרור ההצתות – יהיה זה ניצחון של חמאס, כמו ב'סבב' של מאי; פגיעה נוספת בהרתעה הישראלית וחיזוק ההרתעה הפלשתינאית".

ממשלת השינוי פעלה מיומה הראשון אחרת – דין הצתה כדין רקטה. זו הדרך!

* מחדל השינוע – מה שהצטייר תחילה כהצלחה המבריקה במבצע "שומר החומות" התברר מאוחר יותר ככישלון. תרגיל ההונאה, של יציאה לתמרון קרקעי גדול ברצועה אמור היה, על פי המידע המודיעיני, להביא לכניסת כוחות חמאס למנהרות בניסיון לגרור את כוחותינו לעומק השטח ולהגיח מן המנהרות להרג וחטיפת חיילים, ואז הפצצות עומק של חיל האוויר ישמידו את המנהרות על אלפי המחבלים שבתוכן. אילו זה הצליח, היה זה ניצחון אסטרטגי אדיר שהיה מרסק את חמאס. זה לא קרה. אמנם היה הישג משמעותי בהרס המנהרות, "המטרו", אך אלפי המחבלים לא התחבאו שם. לא זו בלבד שההונאה לא הצליחה, גם אי אפשר לחזור עליה, וכך איבדנו כלי אדיר למלחמה עתידית.

תחילה נאמר שהסיבה לכך הייתה שיום קודם לכן, היה מידע על שתי חוליות שמתקדמות לעבר ישראל בתוך מנהרות והן חוסלו בהפצצה על אותן מנהרות. כך הבין האויב שישראל מכירה את מפת המנהרות ויש לה מודיעין על מקום הימצאן של חוליות הטרור ולכן הם נמנעו מלהיכנס למנהרות.

כעת מתברר מידע נוסף, מדאיג ביותר. תרגיל ההונאה, שאמור היה להיראות כמו תמרון קרקעי מלא כולל כניסה לתוך הרצועה, לא עבד כי הוא היה מבוסס על שינוע הכוחות והטנקים, אך הכלים לא הגיעו כיוון שמתוך 400 נהגי משאיות ערבים רק 50 הגיעו. ועכשיו נתאר לעצמנו מלחמת פתע מלבנון ועזה במקביל, שבה אנו תלויים במאות נהגי משאיות ערבים?

השתגענו? מי ביסס את כשירות צה"ל על ערבים? זה הרי מחדל מחפיר. הן לפחות מאז אירועי אוקטובר 2000 היה עלינו להבין שבכל מלחמה, ערביי ישראל אינם בצד שלנו ואסור להסתמך עליהם.

זה מחדל שמחייב הפקת לקחים מהירה ושינוי דרמטי של כל מערך התובלה שהתבסס על נהגים ערבים. יש ליצור ללא שיהוי מאגר של מאות או אלפי נהגי משאיות מילואימניקים, שיגויסו בצו 8 לכל מערכה.

נכון, השתדלתי להיות פוליטיקלי קורקט ולא לנקוב במספרים של גייסות.

* הקרן למצוינות – ראש הממשלה מינה את איל חולתא, מראשי המוסד ומי שנחשב לגאון טכנולוגי ואחד מגדולי המומחים ללוחמת סייבר, לראש המל"ל. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ דפי מסרים מסיתים נגד חולתא והדקלמנים החלו לדקלם. דוגמית: דקלמנית-הסתה העונה לשם איילת לאש צייצה: "איך עבאס אישר את המינוי? כי חולתא בוגר קרן וקסנר למען האויב?" וכד' וכד' – האנטי ציוני בנט שעומד בראש ממשלה אנטי ציונית מינה אנטי ציוני לראש המל"ל, כיד ההסתה הביביסטית הידועה לשמצה.

אכן, אייל חולתא הוא בוגר קרן וקסנר. הדבר עומד אך ורק לזכותו. קרן וקסנר היא קרן ציונית, של מיליארדר יהודי שהוא ציוני גדול, שמשקיע את הונו בטיפוח המצוינות בשירות הציבורי בישראל. מטרת התכנית: "להעניק לדור המנהיגים הציבוריים הבא של מדינת ישראל הכשרה במנהל ציבורי ופיתוח מנהיגות, להגברת איכות הדמוקרטיה ומוסדות המגזר הציבורי הישראלי".

ממשלת ישראל שולחת מידי שנה כעשרה מן המצטיינים שבמצטיינים בשירות הציבורי ובצה"ל לתכנית עמיתי וקסנר, בה הם מקבלים תואר שני במנהל ציבורי בבית הספר היוקרתי למנהל ציבורי על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד. כל העמיתים מתחייבים להישאר במנהל הציבורי לפחות שלוש שנים לאחר מכן, אך רובם ממשיכים הרבה מעבר לשלוש השנים האלה. תחילת שיתוף הפעולה בין ממשלת ישראל לבין קרן וקסנר היא בתקופת ממשלתו של יצחק שמיר, והיא נמשכה בכל הממשלות שלאחר מכן.

קפיצת המדרגה של תכנית וקסנר הייתה ב-2013, כאשר הוקמה התכנית למנהיגות בכירה, אליה נשלחים בכירים במערכת – מדרג סמנכ"ל ומעלה במערכת הממשלתית האזרחית ומדרגת תא"ל ומעלה במערכת הביטחון. החיבור בין ממשלת ישראל לקרן וקסנר בנוגע לתכנית הזאת נעשתה בתקופת ממשלת נתניהו. זוהי קרן א-פוליטית, שעוסקת אך ורק במצוינות במנהל הציבורי כולל צה"ל. כל הטענה שהיא "שמאלנית" היא שקר. לא בכדי, הן ממשלות הימין והן ממשלות השמאל פעלו עם הקרן בשיתוף פעולה.

איך נולד השקר הזה? כאשר אביב כוכבי היה מועמד לרמטכ"ל, נתניהו לא רצה במועמדותו וניסה לסכל אותה. אלא שליברמן רצה בכוכבי והתעקש. נתניהו החל לנהל קמפיין דה-לגיטימציה לכוכבי, ומה שהוא מצא היה… היותו של כוכבי בוגר קרן וקסנר. לכן, הוא המציא את הבלוף שקרן וקסנר היא שמאלנית, לכן היא אנטי ציונית, לכן היא "למען האויב" ושאר השקרים הביביסטיים המוכרים לנו עד זרא. אנשים שמעו "קרן", מיד קפצה להם "הקרן החדשה" והנה, תעשיית המקארתיזם רודפת מאז את הקרן ואת בוגריה.

כזכור, שר הביטחון ליברמן כפה את כוכבי על נתניהו, כאשר הכריז על בחירתו בו במחטף, כאשר נתניהו היה בחו"ל. נדמה לי שכוכבי מוכיח לכולנו, הלכה למעשה, מהי מצוינות, ואין לי ספק שלהיותו בוגר תכנית וקסנר חלק מכך. כך גם פרופ' חזי לוי, מנכ"ל משרד הבריאות היוצא, שהפגין מצוינות במלחמה בקורונה.

נתניהו נכשל בניסיונו לסכל את בחירת כוכבי, אבל שד ההסתה נגד הקרן יצאה מן הבקבוק.

בראש קמפיין ההסתה והשקרים נגד הקרן ובוגריה עומד המעי הגס יאיר נתניהו. הוא נותן את הטון המסית, רצוף השקרים, והדקלמנים מדקלמים ומפיצים בתעלות הביבים. ממשלת יאיר נתניהו גם הקפיאה את שיתוף הפעולה עם הקרן.

עכשיו המקארתיזם הביביסטי מתעלק על חולתא. הכלבים נובחים והשיירה עוברת ואני בטוח שחולתא ימלא את תפקידו במצוינות, במקצועיות ובממלכתיות, ויחזק את הביטחון הלאומי של ישראל.

* את מי ניצחתם? – חגיגה בכנסת. האופוזיציה צוהלת ושמחה, מריעה, מתחבקת ומתנשקת, בעקבות הישגה המזהיר. הנה, מלחמת ההתשה של פיליבסטרים אינסופיים וישיבות כל הלילה עד הבוקר הצליחו – יו"ר הכנסת התבלבל והצביע בטעות נגד חוק הדיינים ולכן החוק לא עבר.

יופי, ניצחתם. את מי? את האינטרס הציבורי. את האינטרס הציוני. מה מטרת החוק? לשנות את מקבילית הכוחות הבלתי מאוזנת בוועדה למינוי דיינים, שבחסות השמאל והימין – המיעוט החרדי שולט בה בשלושים השנים האחרונות. כתוצאה מכך, הרבנות הראשית לישראל הפכה לרבנות החרדית הלא-ציונית, המחמירה, שמשניאה את היהדות על ציבורים רחבים בישראל ושמתנכלת לגיור.

כאשר האינטרס הציבורי הוא לאפשר גיור המוני של העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית מסרבת להכיר ביהדותם, הרבנות רק מקשה, מקצינה, חוסמת. אגב, יש לציין שהציבור החרדי כלל אינו רואה את הרבנות הראשית כרבנות שלו, אין הוא מחויב לה, אין הוא מכיר בכשרות שלה. אולם היא מספקת לו כר נרחב לג'ובים לרבנים, ויכולת שליטה וכפיה דווקא על הציבור שאינו חרדי.

הרבנות החרדית פסלה (אגב, בניגוד מוחלט להלכה) אפילו גיורים של הרב דרוקמן. הרב דרוקמן הוא המנהיג הרוחני של מפלגת הציונות הדתית, ואף על פי כן היא הצביעה נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס המגזרי שלה ובעד האינטרס הכיתתי של החרדים, כי אין דבר חשוב יותר מ"לנצח" את הקואליציה. את מי ניצחתם? את הקואליציה? ניצחתם את עם ישראל. כמובן ששוב הצבעתם יחד עם הרשימה המשותפת, שמקורבת לחרדים ושונאת שנאת מוות את הציונות הדתית, את ציבור המתנחלים וכמובן שהיא ששה להצביע עם החרדים נגד כל אינטרס ציוני. אבל אתם? הציונות הדתית? איבדתם את זה.

* אתגר נשיאותי – בנאומו בטקס ההשבעה בכנסת, הקדיש הנשיא הרצוג את עיקר דבריו לצורך באחדות לאומית ואיחוי הקרעים בעם. לדעתי, עליו לגשת בהקדם האפשרי למהלך גישור במקום שהפך להיות המקום הנמוך ביותר בישראל – הכנסת. הכנסת מעולם לא התקרבה לשפל כזה, כפי שהיא היום. אי אפשר לקיים דיון במליאה ובוועדות. את מקום קריאות הביניים הנורמליות שהיו חלק מהדיון, תפסה הפגנה של הפרעה מכוונת ושיטתית שנועדה לא לתת לאנשים לדבר. הקריאות הן ניבולי פה איומים ונוראים. השנאה מולכת שם.

מי שמדרדרת את הכנסת במדרון היא בראש ובראשונה האופוזיציה בהנהגת ח"כ נתניהו, שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו, יוצר דה-לגיטימציה אנטי דמוקרטית לראש הממשלה, מפעיל את ח"כיו להתנהגות של אספסוף ומנהל מלחמה בלי לקחת שבויים, ללא אמנת ז'נבה. המסורת האופוזיציונית בישראל, היא של אופוזיציה עניינית וממלכתית, שכדי לקדם את האידיאולוגיה שלה היא תומכת בהצעות הממשלה שהולמות את דרכה, בוודאי בנושאי ביטחון לאומי. האופוזיציה בהנהגת נתניהו הופכת לאופוזיציה למדינה, אופוזיציה לוחמת במדינת ישראל. יש לציין שגם האופוזיציה הקודמת, בהנהגת לפיד, לא הייתה ממלכתית, ויש לה חלק בהידרדרות, אם כי לא באותה רמה, כלומר תת-רמה, של האופוזיציה הנוכחית.

וגם הקואליציה אינה טומנת את ידה בצלחת, אינה מגלה נדיבות של מנצחים, למשל בחלוקת התפקידים בכנסת. מקובל היה לאורך שנים רבות שראש ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה. יו"ר ועדת הכספים הוא איש הקואליציה שמסייע לממשלה להעביר את ההחלטות התקציביות ויו"ר ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה כדי שהוועדה תעסוק בעיקר בפיקוח על הממשלה ובביקורת על הממשלה, שזה תפקיד פרלמנטרי חשוב ביותר. וזו רק דוגמה אחת. עצם מינויו של מיקי לוי, שבאופוזיציה היה אנטי ממלכתי והתנהגותו הייתה מחפירה, ליו"ר הכנסת, פגעה ביכולתו להנהיג אותה כראוי.

האווירה בכנסת היא של מלחמת עולם ומעמדה בעיני העם מידרדר לשפל חסר תקדים. במצב שנוצר, כאשר הן האופוזיציה והן הקואליציה נמצאות בצמרות העצים, יהיה קשה להן לרדת מן העץ בכוחות עצמן.

על הרצוג להפשיל שרוולים, לזמן אליו את ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, יו"ר הכנסת יו"ר הקואליציה ויו"ר סיעת הליכוד למהלך של יצירת הסכמות הדדיות על האופן שיאפשר לכנסת לתפקד, למלא את תפקידה ולהוות מוסד דמוקרטי וממלכתי שהציבור יוכל לשאת אליו את עיניו. אולי נכון לחבר אמנה של התנהגות ראויה של הכנסת.

הרצוג נהנה מאהדה רבה בכנסת, מעבר להדרת תפקידו כנשיא, והדבר בא לידי ביטוי ברוב חסר התקדים שבחר בו, שחצה קווים מפלגתיים. הוא איש נעים הליכות, מאיר פנים, נוח לבריות, יודע לסול מסילות ללב האנשים והוא יוכל לגשר.

זו חובתו כנשיא המדינה.

* געגועים לנתניהו – האם יש מצב שאתגעגע לביבי נתניהו? כן. בראיון לענת דוידוב וגולן יוכפז ב-103FM  הודיע דודי אמסלם שהוא רואה עצמו מתאים לתפקיד ראש הממשלה. "בצניעות", הוא אמר, "אני עולה כמעט על כולם". בצניעות, כן?

אגב, בקיסריה לא אוהבים דיבורים כאלה.

* חשדהו – יש לישראל אינטרס להדק את קשריה עם מדינות העולם ובוודאי עם מעצמה אזורית חשובה כטורקיה. חילופי נשיא וראש ממשלה הם הזדמנות לפתיחת דף חדש. שיחת הטלפון הידידותית בין הרצוג וארדואן היא צעד חשוב.

אך אל נשלה את עצמנו ובל נשגה באשליות. ארדואן היה ונשאר שונא ישראל. שנאת ישראל, התמיכה באויבי ישראל, התמיכה בטרור הג'יהאדיסטי – הם בעבורו אידיאולוגיה ואסטרטגיה. שיפור היחסים עם ישראל כיום, היא טקטיקה שנועדה לענות על צורך פרגמטי. כל עוד הדבר משרת גם את האינטרס הישראלי, יש לקדם את היחסים. אבל בלי אשליות ובלי להסתנוור. היחס אליו צריך להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו ושוב חשדהו.

* טשטוש ייחודה של האנטישמיות – האנטישמיות היא תופעה ייחודית. שנאת זרים וגזענות הן תופעות אוניברסליות, אבל אין תופעה שתדמה לאנטישמיות, הן בהתארכותה כבר למעלה מ-2000 שנה, והן בשילוב של שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע "מדעי"-גזעני, והטוטליות שלה, שהגיעה לשיאה בשואה. האנטישמיות נמשכת גם היום, הן במתכונתה המסורתית, של שנאת היהודי באשר הוא והן ב"אנטישמיות החדשה" – האנטישמיות שמטשטשת את מהותה הגזענית ומתחפשת "רק" לשנאת הציונות, לשנאת ישראל ולשלילת זכותו של העם היהודי, רק העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום משלו ומערכת משומנת של הפצת כזבים, עלילות דם וקונספירציות על המדינה היהודית. לא בכדי, מדינות רבות בעולם חוקקו חוקים ייחודיים נגד האנטישמיות. לא בכדי, מדינות רבות אימצו את הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה,(IHRA) , כפי שנוסחה בהצהרת בוקרשט, 2016: "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים". ההצהרה מסבירה ומבהירה מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על ישראל, כמו על כל מדינה, לבין אנטישמיות במסווה של "ביקורת": "ביטויים מעין אלה יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי. עם זאת, ביקורת כלפי ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיתפס כאנטישמית. לעתים קרובות, אנטישמיות מאשימה יהודים ברקימת מזימות כדי להזיק לאנושות, ולעתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להטיל את האחריות על היהודים בגין כל מה שמשתבש. אנטישמיות באה לידי ביטוי בדיבור, בכתיבה, באופנים ויזואליים ובמעשים, ועושה שימוש בסטריאוטיפים אפלים ובקווי אופי שליליים". ישראל, המדינה היהודית, אימצה כמובן את הצהרת בוקרשט בהחלטת ממשלה.

בראשית השבוע הופיע שר החוץ יאיר לפיד בכנס הפורום הגלובלי למלחמה באנטישמיות, ובנאומו הגדיר כל תופעה של שנאת זרים, שנאת האחר וגזענות כאנטישמיות. בכך, הוא טישטש את ייחודה ומהותה של האנטישמיות, שהיא חלק מן ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי המלווה את עמנו לאורך הדורות. גינוי של כל סוגי גזענות ושנאת זרים בוועידה העוסקת באנטישמיות היא כמובן לגיטימית ואף מבורכת. אבל טשטוש האבחנה הייחודית של האנטישמיות, היא לא רק רדידות ובורות, אלא גם נזק למאבק באנטישמיות, בוודאי כאשר היא באה מצדו של שר החוץ הישראלי. כאשר הוא מצהיר: "שהאנטישמיות היא כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח, להשמיד, לרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו", ומפרט – סוחרי העבדים, בני שבט הטוטסי שטבחו בשבט ההוטו, הקנאים האסלמיסטיים מדעא"ש ובוקו-חראם, ורוצחי להט"בים בארה"ב, הוא משטח ומאחד תופעות שנאה כלל עולמיות, שראויות כמובן לכל גינוי בפני עצמן, ומטשטש את ייחודה של האנטישמיות. טשטוש זה פוגע במלחמה באנטישמיות.

זהו נאום מביש.

* משפט על סמך ראיות – טוב עשתה הפרקליטות שהחליטה על משפט חוזר לרומן זדורוב, ולא על שחרורו. החלטה על שחרורו הייתה בריחה פחדנית.

רומן זדורוב הורשע בכל הערכאות על סמך ראיות מוצקות. בינתיים עלו ראיות אחרות, שמעוררות ספק ומעמידות בסימן שאלה את צדקת ההרשעה. במצב כזה, הדבר הנכון הוא משפט חוזר, שבו השופטים יבחנו מחדש את שלל הראיות ויפסקו על פיהם.

ומן הראוי שהמשפט ייעשה בבית המשפט, לא בתקשורת ולא ברשתות החברתיות ולא במשפט רחוב שכבר מצא, כביכול, את "הרוצחת" ומי צריך ראיות? 

* גואל אדמות המולדת – תרומתו הגדולה של יוסף וייץ לבניין הארץ, יישובה וייעורה, ולהקמת המדינה, הופכת אותו לגיבור לאומי. במשך עשרות שנים הוא עמד בראש מחלקת הקרקעות של קק"ל. זה נשמע קצת פקידותי אבל האיש הזה גאל אדמות רבות בארץ ישראל למען התיישבות יהודית שעיצבה את גבולות הארץ.

"קופסה כחולה" הוא סרטה של נינתו, מיכל וייץ, שמנסה להטיל דופי בזכרו של סבא רבא שלה ולהציג אותו כ"אבי הטרנספר". בשוקניה כבר הלכו צעד נוסף וכינו אותו "סבא נכבה". אלה מה?

כדאי לזכור מהי אותה "נכבה". בכ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה של ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בתוכה. המדינה היהודית הייתה זעירונת, ללא ירושלים, ללא חלקים נרחבים בגליל המערבי ובנגב, ללא לוד ורמלה ויפו. אך היישוב היהודי יצא בהמוניו לרחובות לחגוג את ההחלטה. לעומתם, ערביי ארץ ישראל התנפלו למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולסכל את הקמת המדינה. הניסיון הזה כשל והמדינה קמה ב-14 במאי 1948. בהכרזת המדינה בן גוריון הושיט את ידו לשלום למדינות ערב, אך הן פלשו למחרת למדינה בת יומה בניסיון להטביעהּ בדם ולהשמיד את היישוב היהודי. אנו ניצחנו במלחמה הזאת. אין מלחמה צודקת ממנה. ומי שפתחו בה הם האחראים הבלעדיים לכל תוצאותיה. הם ורק הם אחראים לבריחה ההמונית של ערביי ארץ ישראל וגם למקרי הגירוש.

יוסף וייץ יזם והוביל, בגיבוי מוחלט של בן גוריון, את הצעדים שנועדו למנוע חזרת הערבים לתוככי מדינת ישראל. אילו חזרו, מלאי שנאה ותאוות נקם, הם היו לגיס חמישי ענק, שהיה מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל הצעירה והעניה, שקמה ממלחמה קשה שבה איבדה אחוז שלם מאוכלוסייתה (לצורך השוואה – כמו מאה אלף הרוגים בימינו) ועמדה בפניה המשימה הכבירה של קליטת שארית הפליטה מאירופה והמוני היהודים מארצות ערב. וייץ היה ממובילי ומיישמי יישוב העולים ביישובים ערבים לשעבר. והוא עמד בראש מפעל הייעור של הארץ, שבין השאר נועד לסכל את חזרת הערבים לאזורים אלה.

נכון, השימוש במילה הלא-מוצלחת טרנספר הייתה של יוסף וייץ עצמו. הוא כינה את הצוות שלו "ועדת הטרנספר-בדיעבד". אבל אין דבר כזה טרנספר-בדיעבד. מדובר היה במניעת השיבה של הערבים. המילה טרנספר באותם ימים הייתה מקובלת מאוד במחשבה המדינית וביחסים הבינלאומיים, ובאותם ימים שלאחר מלחמת העולם השניה בכל רחבי אירופה נעשו טרנספרים והם נחשבו לפתרון הומני וצודק של הסכסוכים בין העמים. ולכן, וייץ לא הבין אז איך הביטוי הזה יפורש היום, והרשה לעצמו להשתמש בו.

מבחינה קולנועית – הסרט מצוין. הוא ערוך היטב. התמונות של בניין הארץ, ההעפלה, הקמת ההתיישבות, תמיד מרגשות. ואני חייב לציין שהסרט הרבה יותר מאוזן מכפי שהצטייר בכתבות היחצנות שקדמו לו (אגב, בכתבה ב-"7 ימים" פורסמה תמונה של שרת בתור לוי אשכול… איזו בושה. אין שם עורך?). אבל לנוכח המגמה הכללית של הסרט, האיזון מצטייר כאפולוגטיקה של הנכדים שמגוננים על כבוד סבם.

את המגמה של הסרט מתמצתת היוצרת באמירה, שכולם יודעים מהי הקופסה הכחולה, קופסת גיוס ההמונים של קק"ל לגאולת הארץ, אך הסרט פותח את הקופסה השחורה. אבל הקופסה השחורה, כביכול, היא קיומה של מדינת ישראל והמאבק על הקמתה והמחיר הכבד ששילמנו על הקמתה. אין לנו במה להתבייש ולא על מה להתנצל, אלא להתגאות בגדולתו של הדור שבנה את הארץ והקים את המדינה ובגדולתם של מנהיגי הדור.

בסקירה ביוגרפית קצרה בתחילת הסרט נאמר שיוסף "היגר" לארץ ישראל בגיל 18. "היגר", לא עלה. כי בראיה ה"נייטרלית" אין מקום לביטויים כמו עליה וירידה. אנחנו מביטים על חיינו מהצד, כמשקיפים אובייקטיבים, ואדם שעובר מארץ לארץ הוא מהגר. אבל אני לא רוצה להיות נייטרלי. אני ציוני, ובעבורי יהודי עולה לארץ ישראל מהגולה או יורד ממנה לגולה. מהגר הוא יהודי שעובר מרוסיה לאמריקה; שמחליף גולה בגולה. אך מי שמדבר על "מהגר", לא יבין את המהות והמשמעות של מושגים כמו גאולת אדמות המולדת. בעבורו זו קופסה שחורה.

"גדלנו על המושג של עם בלי ארץ שבא לארץ בלי עם" אמרה מיכל וייץ בפתח הסרט בביקורתיות, של מי שחושפת את הסקופ – עבדו עלינו, היה כאן עם, הארץ לא הייתה ריקה. אף אחד לא טען שהארץ הייתה ריקה. המיתוס השקרי הוא שהמנהיגים הציונים כביכול טענו שהארץ ריקה. מי שמכיר את כתבי אבות הציונות כולם, ללא יוצא מן הכלל, יודע שאיש מהם לא טען שהארץ ריקה. כולם התייחסו לבעיה הערבית. המושג "עם בלי ארץ לארץ בלי עם", שאותו טבע המנהיג הציוני ישראל זנגוויל, מדבר על דבר אחר. מה זה עם בלי ארץ? הרי לעם היהודי יש ארץ, ארץ ישראל. אלא שהיא לא בידיו. ולארץ ישראל יש עם – עם ישראל, אלא שהוא לא נמצא בו. משמעות הביטוי היא תיקון המעוות, באמצעות חזרת עם ישראל לארץ ישראל.

* אל תשרפו את האסמים – השנה אני נכנס לאווירת תשעה באב מתוך טלטלה עזה; צפיה בסרט המעולה של גידי דר "אגדות החורבן". צפיה שהסבה לי חוויה תרבותית ורוחנית יוצאת דופן.

הסרט הוא מצויר; יצירת אמנות אדירה. הציירים הם דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולונסקי הוא הצייר של "ואלס עם באשיר" וחשבתי שזהו סרט אנימציה כמו "ואלס". אך לא, אלה ציורים ללא תזוזה שמוצגים בזה אחר זה ויוצרים תחושה מלאת תנועה וחוויה כאילו אני, כקהל, נמצא בתוך העלילה.

הסרט מתאר את סיפור חורבן הבית השני, כפי שעלה מן המחקר ההיסטורי ומאגדות החורבן. סרט אמין מאוד, ואף על פי שיש בו המון פאתוס, אין בו טיפת קיטש. הסרט ממחיש עד כמה נכונה האִמרה שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים. אנו רואים בסרט את הפלגים השונים, כאשר הסרט ממש אינו מצביע על פלג מסוים כשלילי ופלג אחר כחיובי, אלא ניתן דרכו להזדהות עם כל אחד מהצדדים, אך בסופו של דבר חוסר היכולת של הצדדים להתאחד אל מול אויב משותף, ומלחמת האחים העזה בין הפלגים ששיאה – שריפת אסמי המזון בירושלים, הם שהביאו לחורבן הבלתי נמנע. זו מלחמת אחים בין צדדים שונים שכולם קנאים, כל אחד לקוצו של יו"ד שלו; קנאות שמביאה ליד איש באחיו, לשנאה מטורפת שגורמת לצדדים להילחם אלה באלה עד הרגע האחרון, כאשר האויב הרומאי כבר מנתץ את חומות העיר העתיקה ומסתער על הר הבית ובית המקדש.

אנו רואים בסרט את התופעות שהביאו לחורבן, וחייבות להוות בעבורנו תמרור אזהרה אם חפצי קיום הבית השלישי אנחנו. אנו רואים פערים סוציואקונומיים מטורפים, שחיתות נוראה בצמרת, מלכה מנותקת מן העם, וקבוצות קנאיות רושפות שנאה.

גיבור הסרט והמספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא בן בטיח, אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד ממנהיגי הקנאים שכינויו (שלא הופיע בסרט) הוא אבא סיקרא, שאותו גילם בקולו שולי רנד, שותפו של דר ליצירת הסרט. הוא מספר איך בהשראת סיפורו של משה שהרג את המצרי שהכה איש עברי, הוא התנפל על קלגס רומאי שרצח יהודי והרג אותו באבן גדולה שהפיל על ראשו. כך הפך לגיבור ובמעשה זה החל המרד. אך יותר משהיה זה מרד ברומאים, היה זה מרד נגד האליטה הכוהנית העשירה, המושחתת ועושקת הדלים. המנוע הפנימי של בן בטיח הוא סוציאלי, לאומי ודתי, וכך גם המנוע של חבריו המורדים, בהנהגת בר-גיורא.

המבוגר האחראי בסרט, הוא רבי יוחנן בן זכאי (המגולם בקולו של מוני מושונוב), שרואה את ההידרדרות לחורבן, מבין בשלב מוקדם שהחורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב ולכן עושה מעשה ורגע לפני החורבן יוצא את העיר על מנת להקים את יבנה ולהציל את התורה שבע"פ. אך גם בן זכאי שותף להידרדרות. אחיינו, בן בטיח, מטיח בו את הטענה על כך שהוא, גדול החכמים, שתק לנוכח השחיתות והעושק של הכוהנים, ובן זכאי מקבל את הביקורת ומתייסר על כך.

המסר של הסרט הוא ששנאת אחים קנאית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום הלאומי. הקריאה הזועקת מן הסרט היא: למען השם, אל תשרפו את אסמי המזון.   

* גלוי וידוע לפניך – הסרט "אגדות החורבן" מסתיים (ובעצם גם נפתח, כיוון שמשפט הפתיחה הוא גם משפט הסיום) כאשר בן בטיח (אבא סיקרא) פונה לאלוהים ואומר לו: "גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך".

המשפט שיוחס כאן לבן בטיח הוא של רבן גמליאל. לאחר סיפור "תנורו של עכנאי" והנידוי שגזר רבן גמליאל על אליעזר בן הורקנוס, הוא חתר בסירה והים החל לסעור ולגעוש ונחשול איים להטביעו. פנה רבן גמליאל לאלוהים ואמר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". והים נח מזעפו.

כאשר יוצר הסרט מכניס מילים אלה לפיו של בן בטיח, אף שאינו ממשיך את הציטוט ל"שלא ירבו מחלוקות בישראל", הוא יוצר זיקה אסוציאטיבית בין השניים, שיכול להיות אירוני. לכאורה, מרמז יוצר הסרט שבן בטיח סבור שהוא עשה את שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, בעוד אנו רואים בסרט עצמו בעליל, שבקנאותו לקוצו של יו"ד, שהגיעה לשיאה בהצתת אסמי המזון, הדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא חיפש אחדות. אבל ניתן לפרש את האירוניה בהפוך על הפוך. בכך שיוצר הסרט מכניס את המילים הללו לפיו של בן בטיח, הוא רומז עד כמה אין הוא מתרשם משאיפת האחדות של רבן גמליאל, שדרכו למנוע מחלוקות הייתה חרם על חכם שחלק עליו.

* חדש ימינו כקדם – בערב תשעה באב תשס"א 2001, תשעה באב הראשון בתפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, זימנתי התכנסות במועדון מושב יונתן, של חילונים ודתיים שמציינים יחד את היום. על המפגש הזה חזרנו מדי שנה לאורך תשע שנותיי בתפקיד, ולשמחתי המסורת הזאת נמשכת גם 11 שנים לאחר שסיימתי את תפקידי. אפילו אשתקד נערכה התכנסות בזום (שלא השתתפתי בה כיוון שהנחיתי זום דומה של חבל ארץ אחר). גם השנה, עשרים שנה אחרי, התכנסנו, למעלה ממאה אנשים, חילונים ודתיים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים וגם מעט בני נוער ואפילו ילדים, בבית הכנסת העתיק בדיר-עזיז. קראנו בצוותא את מגילת איכה ולאחר מכן קיימנו שיח. לחילונים ולדתיים שביננו אין הערב הזה מגלם את הרגלינו ומנהגינו. לחילונים, הישיבה על הארץ וקריאת מגילת איכה במועד שלרבים מאתנו לא אמר כלום עד לא מכבר. לדתיים, הישיבה בצוותא, נשים וגברים, המשפחה כמות שהיא בלי להפריד בין מרכיביה. ודומני שיש בכך תיקון לאלה ולאלה.

בשנים האחרונות, האירוע מתקיים בבתי כנסת עתיקים בגולן, ויש בכך סמליות רבה. כאשר אנו יושבים בבית הכנסת דיר עזיז, במקום שבו התפללו אבותינו, יהודי הגולן, לפני 1,500 שנה ויותר, ומסיימים את קריאת מגילת איכה בשירת "חדש ימינו כקדם" – אנו חווים את התגשמות ההתחדשות הזאת.

* מה קרה למופת – ערב תשעה באב אשתקד, הנחיתי מפגש זום של תושבי עמק המעיינות. בין השאר, השתתף ברב-שיח יהודה משי-זהב. התרשמתי ממנו מאוד, כדמות מופת. ראיתי בו את מופת של חוזר בתשובה – פעיל אנטי ציוני קיצוני ששב לציונות, לדרך הישר. שמחתי כאשר התבשרנו שהוא מקבל את פרס ישראל. איזה שבר היה זה, כאשר נחשף פרצופו האמתי. אני חושב על כך הרבה, ולא מוצא תשובה לשאלה מה עליי ללמוד מכך. דבר אחד אני בטוח שלא יהיה הלקח שלי – לא אומר שאסור לתת אמון באף אדם.

          * ביד הלשון

ואבא בשם אומרו – היום, 18.7, מלאו 22 שנה למותו בטרם עת של מאיר אריאל.

מכל שיריו היפים והאהובים, אהוב עליי במיוחד "נשל הנחש". השיר עוסק במתח שלו כבן לדור השני בקיבוץ, בין התובענות של דור האבות, של אבא שלו, "הנמלה העניינית" במובן של עמלנות ומוסר עבודה גבוה, לבין השאיפה שלו לחופש, לדרך משלו.

כותב מאיר אריאל בשירו:

ואבא תמיד אומר:

"תעזבהו יום יעזבךּ יומיים"

העגלה נוסעת אין עצור.

קפצת ממנה היום

חלפו שנתיים

והנה נשארת מאחור.

הביטוי המדויק שאותו מצטט אביו של מאיר, הוא "יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ", מתוך התלמוד הירושלמי, מסכת ברכות. אומר את הדברים ריש לקיש. משמעות הדברים, היא אזהרה, שאם תתרחק מדבר מה, הוא לא יישאר במקום אלא גם הוא יתרחק, ואז יהיה לך קשה מאוד להשיג אותו, ותתחרט על שהתרחקת.

התלמוד מדגים זאת בשתי דוגמאות. אחת היא של שני אנשים שהולכים זה לכיוונו של זה, האחד מטבריה והשני מציפורי. הם נפגשים בחדא משכנא, כלומר "בבית אחד". גיאוגרפית מקום הפגישה אמור להיות בצומת גולני. כשיפרדו, האחד ילך מיל אחד לכיוון הליכתו. המרחק בינו לבין רעהו יהיה שני מילין, כיוון שגם הוא המשיך ללכת לדרכו.

המסר התלמודי הוא שאם תחפף מעט בשמירת התורה או בלימוד התורה, יהיה לך קשה לחזור למקום שממנו נטשת אותה. וכנ"ל המסר של אבא של מאיר אריאל ובני דורו, באשר לדבקות במצוות העשה של ההגשמה הקיבוצית.

באחד הבתים במקום "ואבא תמיד אומר" נכתב "ואבא בשם אומרו". האסוציאציה שלי היא ל"האומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם". מאיר אריאל רומז לכך שאבא שלו וחבריו, מייסדי הקיבוצים, ראו עצמם כמתקני עולם, כמי שמביאים גאולה לעולם ולעם היהודי. והרי הוא מביא את דברי ריש לקיש בשם אומרם.

מאיר אריאל שאהב לדלג רצוא ושוב בין הרבדים השונים של השפה העברית, כותב יעזבךָּ, בכ"ף סופית דגושה, בסגנון מקראי, כאשר הוא  מצטט פסוק תלמודי שבו הכ"ף דווקא רפה. יש בכך הדגשה והעצמה של המסר.

* "חדשות בן עזר"

חייו מלאי שיר

41 שנים מלאו לפטירתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי. אברהם חלפי נולד בלודג' שבפולין, כנראה ב-1904. אמו נפטרה בהיות כבן שלוש. את תאריך לידתו לא ידע ובאחד משיריו כתב על כך שהוא אדם ללא יום הולדת. בגיל 20 עלה כחלוץ לא"י ועבד בבניין ובחקלאות. שנה לאחר עלייתו, הצטרף לתיאטרון הפועלים "האוהל". בתקופה הראשונה לקיומו, לא זו בלבד שהתיאטרון לא שילם שכר לשחקנים, אלא כל שחקן תרם יום עבודה ממשכורתו כפועל לתיאטרון, על מנת לאפשר את קיומו. שלושים שנה שיחק חלפי ב"האוהל". לצדו שיחק אביו של אריק איינשטיין שהיה חברו הקרוב, ובעבור אריק איינשטיין הוא היה מעין דוד. שנים רבות מאוחר יותר, אריק איינשטיין היה האיש שהחזיר את יצירתו של חלפי מתהום הנשיה אל התודעה הציבורית, כאחד המשוררים האהובים והמוערכים בתרבות הישראלית.

ב-1954 עבר חלפי לתיאטרון "הקאמרי" שם שיחק שנים רבות, בעשרות הצגות. אחת מהן, "האדרת", בה שיחק תפקיד ראשי, תורגמה והועלתה לבמה ביוזמתו ובדחיפתו. תפקיד נוסף אותו גילם לאורך 18 שנים, היה "עוץ לי גוץ לי", בהצגת הילדים "עוץ לי גוץ לי".

חלפי עצמו ראה עצמו בראש ובראשונה כשחקן. במקביל לעבודתו כשחקן, כתב שירים והחל לפרסם אותם בראשית שנות ה-30. ספר שיריו הראשון, "מזווית אל זווית" יצא לאור ב-1939. בסך הכל פרסם חלפי עשרה ספרי שירה ועוד שני קבצים של מבחר שירתו.

חלפי השתייך לחבורה הספרותית של אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אלכסנדר פן ויעקב אורלנד, אף שמעולם לא היה בקדמת הבמה הספרותית, במת השירה. את הבמה הוא השאיר למשחק. חלפי היה משורר גדול, כתב שירים נפלאים, ששנים רבות אחרי מותו זוכים לפופולריות רבה, בעיקר בזכות ההלחנה של רבים מהם.

דמותו של חלפי מיוחדת ורבת סתירות – הקומדיאנט העליז ומשורר הבדידות והעצב. איש רעים להתרועע ואדם סגור ומופנם. אוהב ילדים וילדים אוהבים אותו, שבחר לא להביא ילדים לעולם.

חלפי עצמו הספיק לשמוע בחייו שיר אחד שלו שהולחן, אולי הגדול שבהם – "עטור מצחך זהב שחור".

את השיר הלחין יוני רכטר, ושר אותו אריק איינשטיין, בליווי יהודית רביץ וקורין אלאל, והוא נחשב לאחת הקלסיקות הגדולות של הזמר העברי בכל הדורות. השיר התפרסם ב-1977 בתקליטם של אריק איינשטיין ואבנר קנר "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ג'", כעשרים שנה לאחר שנכתב. השיר התקבל באהבה ובאהדה רבה, הן בידי הקהל הרחב והן בידי הביקורת, והוא נחשב בעיני רבים כטוב בשיריו של אריק איינשטיין. השילוב בין המילים הנפלאות של שיר האהבה הזה והלחן הנפלא של יוני רכטר – מקסים, וכך גם השירה של אריק והזמרות שליוו אותו.

אריק איינשטיין היה שותף לעבודה של יוני רכטר על השיר, שנמשכה שנתיים. יוני רכטר סיפר באחד הראיונות, שהרעיון להפריד את המילים בשורה "את אוהבת להיות עצובה ושותקת" היה של אריק.

לפני שנים אחדות, החליט העיתונאי אורי משגב ליצור סרט דוקומנטרי על השיר, המתמקד בשלושת השותפים ליצירה – חלפי, יוני רכטר ואריק איינשטיין. כבר בראשית העבודה שינה את טעמו והמיר אותו בסרט יפה ומקצועי על אברהם חלפי. שם הסרט הוא שורה מן השיר – "חייו מלאי שיר".

מצפיה בסרט, למדתי לראשונה למי כתב חלפי את השיר. אגב, הדבר נחשף לראשונה בתכנית ברשת א' לפני כעשר שנים, אך לא זכה לתהודה. מושא השיר היא זהבה ברלינסקי, אשת חברו, השחקן זאב ברלינסקי. היה זה משולש רומנטי, שבו חלפי היה מעין "הצלע השלישית", שזעק את זעקת האוהב שאהבתו לא התממשה. השאלה האם היא התממשה ועד כמה נותרת פתוחה בסרט, אולם אני מבין מהשיר, משורות כמו "שוכנת נפשי בין כותלי ביתך, ושרויה בין כתליך, ממני נפרדת, עת אני בגופי נפרד ממך", את כאב אי המימוש (אם כי גם את השורה הזאת ניתן לפרש באופן הפוך).

בסרט מופיעות תמונות של זהבה ברלינסקי, אישה יפהפיה, שמצחה עטור תסרוקת בשיער ראשה השחור. בתה סיפרה שאמה נהגה לדבר בגלוי על מחזריה ובהם חלפי, ועל כך שהשיר נכתב לה. אפילו החלוק הוורוד, הצמרירי והרך אינו אלגוריה, אלא חלוק אמתי שהיה לברלינסקי, עד שכעבור שנים רבות מסרה אותו כמתנה לעוזרת… זאב ברלינסקי עצמו, כנראה שלא היה מן הקנאים, ואפילו היה גאה בכך שאשתו מושכת מחזרים…

הבית הראשון של השיר חקוק על מצבתה של ברלינסקי, ותמונת המצבה מופיעה בסרט.

יש לציין שחלפי עצמו מעולם לא סיפר על מי נכתב השיר, ובאופן כללי הוא סירב לדבר על שיריו. כידוע, חלפי כתב גם את "אשר טייל אתך בשוק אני הוא. נשים שראוני אמרו: הנה הוא. נשים שראוני עלי הצביעו. הנה מאוהב באשת רעהו". גם את השיר הזה הלחין רכטר ואף אותו שר אריק. על פי הסרט, את השיר הזה הוא כתב דווקא על אשתו של קלצ'קין, אף הוא חברו הטוב וחברו לתיאטרון.

ובכלל, קשה לומר על חבורת הבוהמה התל-אביבית באותן שנים שהמאפיין הראשי שלה היה הינזרות. מדובר בחבורה מתירנית למדיי, אך כפי שאמר אחד המרואיינים בסרט, בדיבור הם דווקא נמנעו מגסויות.

עטור מצחך זהב שחור

(אינני זוכר אם כתבו כך בשיר)

מצחך מתחרז עם עיניים ואור,

(אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)

אך למי שתהיי

חייו מלאי שיר.

חלוקך הוורוד צמרירי ורך.

את בו מתעטפת תמיד לעת ליל.

לא הייתי רוצה להיות לך אח,

לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך

ורואה חלומות עגומים של קדושה

ולמולו את אישה…

את אוהבת להיות

עצובה ושותקת

להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק

ואני, שלא פעם אביט בך בשקט

אין קול ודברים

שוכח הכל על אודות אחרים.

שוכנת נפשי בין כתלי ביתך

ושבויה בין כתלייך

ממני נפרדת

עת אני בגופי נפרד ממך.

פרוש חלומי כמרבד לרגליך

צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך

לבשי חלוקך הוורוד לעת ליל

עוד מעט ואבוא אליך.

עטור מצחך זהב שחור

יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר

אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור

כשיכור…

עטור מצחך זהב שחור.

* תבור – תרבות ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: אנחנו לא צריכים

אנחנו לא צריכים / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 25.4.21

אפתח את הפינה בחוב קטן מן השבוע שעבר. בפינה שהוקדשה למשוררת רחל, סיפרתי שהיא הספיקה בימי חייה לשמוע לחן של שיר אחד שכתבה; לחנו של יהודה שרת לשירה "ואולי". בעקבות הפינה כתבו לי, בנפרד, שני חוקרי הזמר העברי, אליהו הכהן ועופר גביש, שהשיר הוא "שי", ואת "ואולי" הלחין שרת אחרי מותה. האמת שידעתי זאת, אך זיכרוני תעתע בי, ואני שמח לתקן את הטעות.

ונעבור לשיר של השבוע הזה.

ב-11 בפברואר הלך לעולמו בגיל 76 הפזמונאי והמתרגם אבי קורן, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.

קורן היה פזמונאי פורה מאוד, שכתב למעלה מ-500 שירים, בהם שירים למבוגרים ולילדים, שירים לסרטים ולמחזות זמר, שלושה ספרים ובהם הספר "עומד לי… על קצה הלשון – שירים ארוטיים". בין שיריו: "שלווה", "שרה שרה שיר שמח", "אנחנו לא צריכים", "ימים טובים", "החיים יפים", "אין מלחמות שמחות", "יא ליל יא לילי", "באביב את תשובי חזרה", "חמש חמש", "בוא הביתה" ובין השירים שתרגם: "המנון לאהבה", "דו-רה-מי" ועוד.

קורן נולד ב-1945, שירת בלהקת הנח"ל ואף היה מפקדה ושם הכיר את הזמרת שולה חן עמה התחתן והיה נשוי לה שלושים שנה. קורן כתב לשולה חן כמה משיריה המוכרים ובמשך השנים אף הופיע לצדה. הוא היה עורך, מפיק ומגיש ב"קול ישראל" ובגל"צ, איש הפרסום של בנק הפועלים, דובר ומנהל הפרסום של מפעל הפיס וחבר בצוות המטה של ראש הממשלה רבין.

ב-2019 זכה קורן בפרס אקו"ם על מפעל חיים ותרומה ייחודית לזמר העברי ולתרבות הישראלית. עם זכייתו הקדשנו לו את הפינה והשמענו את האהוב עליי מבין שיריו – "שלווה", בביצוע צוות הסרט "הלהקה".

היום נשמע שיר נוסף של קורן שאני אוהב – "אנחנו לא צריכים", המוכר יותר כ"כבר יבשו עינינו מדמעות" או "את הגשם תן רק בעתו", בביצוע שלמה ארצי, מתוך אלבום הבכורה שלו "שלמה ארצי", שיצא בשנת 1970. ב-1998 הקליט ארצי גרסה חדשה של השיר. בשתי הגרסאות זכה השיר להצלחה רבה.

יום אחד ב-1969 התקשר הבמאי והמוסיקאי שמוליק אימברמן לחברו אבי קורן וסיפר לו שיש מנגינה שמתנגנת בראשו כבר מספר ימים והוא רוצה להשמיע לו אותה. הוא שרק לו את המנגינה בטלפון וקורן התלהב והשיב: "אל תזוז, אני בדרך אליך". כעבור חצי שעה קורן כבר היה אצלו ובידו דף נייר. "כתבתי תוך כדי נסיעה" הוא אמר לו.

מספר שמוליק בספרו האוטוביוגרפי "מייקינג אוף": "אני מתרגש, הוא מגיש לי את הנייר, שאקרא בעצמי. הטקסט מפעים אותי. ולא רק זה – הוא גם נראה כאילו נוצר ביחד עם הלחן שלי, ממש באותו מקום, ממש בידי אותו אדם!

"עכשיו התרגשותי הופכת להתפעלות רגשנית. ברור לי שימי מלחמת ההתשה האופפים אותנו משפיעים על שנינו, אבל נראה לי שכאן מדובר במיזוג מופלא במיוחד.

"'כתבתי את זה לזכר חבר שלי שנפל', הוא אומר לי. ושנינו עומדים זה לצד זה דקות ספורות אחוזי צמרמורת.

"אבי מבקש ללמוד את הלחן שלי ומיד קולט אותו.

"זהו, להיט נולד במקרה. או שלא. קראנו לו 'אנחנו לא צריכים' והצעתי לשלמה להגיע לשמוע את הלחן ואת מילותיו.

"שלמה שמע והתלהב. אחר כך הקליט את השיר. אחר כך כלל אותו באלבום הבכורה שלו באותה שנה".

את השיר כתב קורן על שני חבריו לגרעין "השומר הצעיר", האחד שנפל והשני שהוא התפלל שיחזור שוב לביתו. השנים הם יוסי ריין, חברו הקרוב ביותר מימי נעוריו, שהלך לקצונה ונשאר בצבא ואליעזר גרונלנד שכינויו לשקה.

"טוראי אליעזר (לשקה) גרונלנד נפל בקרב בסנהדריה בירושלים ביום השני של מלחמת ששת הימים, בכ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), בגיל 22.

מספר אבי קורן: "הוא נפל כשבוע לפני יום ההולדת שלי. עמוק־עמוק בתוכי הייתה שמורה המגירה שנפתחה כל שנה ביום הולדתי.

שלוש שנים אחרי כן, כשיוסק'ה הקצין לחם בסיני במלחמת ההתשה וכששמוליק אימברמן השמיע לי בטלפון את המנגינה שלו, התפרצו לי המילים. הקינה על לשקה שאיננו והתפילה ליוסק'ה שיחזור. כל כך לא רציתי שהבדיחה שלנו על תמונת המחזור תתממש".

הבדיחה של קורן נאמרה ליוסקה בתום כיתה י"ב. הוא אמר לו שבתמונת המחזור הוא נראה כמו "נפל במילוי תפקידו". אגב, אני מכיר את יוסי ריין. הוא חבר קרוב של יהודה הראל. בשנות ה-80 הם העבירו יחד סדנאות לחשיבה אסטרטגית ואני השתתפתי בסדנה. יוסי מופיע לא מעט בביוגרפיה של יהודה הראל, פרי עטי.

השיר "אנחנו לא צריכים", בעיבודו של בני נגרי, היה לשיר פופולרי מאוד, שמרבים לשיר אותו כתפילה בטקסי זיכרון והוא אף נכנס לסידורי תפילה בזרם הרפורמי. ציטוטים ממנו כתובים על מצבות של חיילים שנפלו.

לפני חודשיים וחצי נפטר אבי קורן. יהי זכרו ברוך!

כבר יבשו עינינו מדמעות,

ופינו כבר נותר אילם בלי קול.

מה עוד נבקש, אמור מה עוד?

כמעט ביקשנו לנו את הכל.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן שיחזור שוב לביתו,

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כאבנו אלף צלקות,

עמוק בפנים הסתרנו אנחה.

כבר יבשו עינינו מלבכות –

אמור שכבר עמדנו במבחן.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן לה להיות שנית אתו –

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

כבר כיסינו תל ועוד אחד,

טמנו את ליבנו בין ברושים.

עוד מעט תפרוץ האנחה –

קבל זאת כתפילה מאוד אישית.

את הגשם תן רק בעתו,

ובאביב פזר לנו פרחים,

ותן לנו לשוב ולראותו –

יותר מזה אנחנו לא צריכים.

פינתי השבועית ברדיו: פגישה חצי פגישה

פגישה חצי פגישה / חנן יובל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.4.21

בשבוע שבו נכנסנו לסגר השני והתכנית יצאה לפגרה עד היציאה מהסגר השלישי, התכוונתי להשמיע את שירה של רחל המשוררת "פגישה חצי פגישה" ולהקדיש את הפינה לציון 130 שנה להולדת רחל. כאמור, זה לא יצא לפועל, אבל לפני שלושה ימים מלאו 90 שנה לפטירתה, ואני חוזר אל השיר הזה.

חשבון מהיר של המספרים בפתיח מלמד אותנו שרחל, שאגב שם משפחתה אינו המשוררת אלא בלובשטיין, חייתה קרוב לארבעים ואחת שנה. היא נפטרה ממחלת השחפת, מחלה נוראה שלא הייתה לה תרופה, ושבעטיה ומתוך רצון להגן על ילדי דגניה, היא נאלצה לִגְלוֹת מדגניה, קיבוצה. סיפור גירושה של רחל מדגניה הוא טראומה בתולדות התנועה הקיבוצית ותנועת העבודה. דוד גלעד הוא החבר שנשלח לבשר לרחל את הבשורה: "את חולה ואנחנו בריאים, ולכן את צריכה ללכת". דומני שיותר משעצם הבשורה פגעה בה, היא נפגעה מן הדרך. מכך שהחברים לא באו להיפרד ממנה. היא כתבה: "ענן כבד ושחור ירד עלי. הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי".

והיא כתבה את השיר:

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר

עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב,

בָּלְטוּ עַצְמוֹת גֵּווֹ אֵין-שְׁאֵר,

עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו.

אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר

הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,

שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר

תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן.

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה,

נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן:

אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶה

שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן!

בשנותיה האחרונות התגוררה רחל בדירה ברח' בוגרשוב 5 בתל-אביב. היא חיה בדוחק, אבל דווקא אז יצירתה שפעה יותר מבכל תקופה אחרת. וכך גם האהבה אליה ואל שירתה. היו לה יחסים קרובים מאוד עם ברל כצנלסון ועם זלמן שז"ר, לימים נשיא המדינה, שניהם מעורכי "דבר", ושיריה התפרסמו בעיתון "דבר" באופן בולט מאוד. מנהיגי תנועת העבודה ראו ביצירה האמנותית ובעיקר בשירה מרכיב משמעותי בבניין האומה, לצד עבודת האדמה, עמל הכפיים והרעיון השיתופי. ברחל הם ראו את פאר היצירה הספרותית והתרבותית של תנועת העבודה והדבר ניכר ביחס אל שירתה בעיתון "דבר". היפה בכך, הוא שהכתיבה שלה ממש לא מניפסטית, אלא שירה פשוטה, בגובה עיניים, נוגעת ללב, עוסקת בנושאים הנוגעים לנפשו של האדם, של כל אדם. ולכן, זו הייתה שירה פופולרית מאוד. ולא בכדי, שירים רבים כל כך שלה הולחנו, אם כי היא זכתה לשמוע רק שיר מולחן אחד, "ואולי לא היו הדברים", המוכר יותר בשמו המקוצר "ואולי", בלחנו של יהודה שרת.

סיפור ימיה האחרונים של רחל נכנס אף הוא למיתולוגיה של התרבות העברית ושל תנועת העבודה. לאחר מאמצי שכנוע רבים היא הסכימה לנסוע לבית-מרפא לחולי שחפת בגדרה. היא סבלה שם מאוד וכעבור ימים אחדים ביקשה לחזור לתל-אביב. היא הוחזרה לתל-אביב, כאשר היא שוכבת על גבי עגלה רתומה לסוס. היא ביקשה להיכנס לרחובות להיפרד מאהוב עלומיה נקדימון אלטשולר, שכבר היה אז נשוי ואב לילדים. סיפר נקדימון: "היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפניי שלד אדם. שערה הנהדר נהפך לקש יבש. פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו-משמעות, שגבר לא יבין את סוף בשרה, היו עתה צמוקות ונפולות, קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות, שהיו כשמי אביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה", סיפר אלטשולר. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון".

המסע נמשך לתל-אביב, היישר לבית החולים "הדסה", שם נפטרה.

רחל, שראתה בימיה בחוות העלמות בכינרת ובקיבוץ דגניה את התקופה היפה בחייה, ביקשה להיטמן על שפת הכינרת. היא כתבה על כך בשיר, שהיה לצוואה ולימים הולחן בידי נחום היימן והושר בפי חוה אלברשטיין:

אִם צַו הַגּוֹרָל

לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –

תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,

לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ.

מסע ההלוויה של רחל יצא מבית החולים הדסה והשתתפו בו המונים. בית הקברות בכינרת, שבו נכרה קברה, היה לבית הקברות שבו רבים ממנהיגי תנועת העבודה ביקשו להיקבר. המקום היה בעשרות השנים האחרונות ליעד לסיורים מודרכים, תחילה בידי מוקי צור ומאז גם בידי רבים מתלמידיו. במעבר בין הקברים מסופר סיפורה של העליה השניה וסיפורה של העליה השלישית ושל תולדות תנועת העבודה. קברה של רחל, אליו מחובר קשור בשרשרת ומוגן מפני הרוחות והגשם ספר שיריה, הוא אתר עליה לרגל של רבים מאוהבי השירה עד היום. מטרים אחדים מקברה, נכרה קברה של נעמי שמר, שנולדה תשעה חודשים לפני שרחל נפטרה, והלחינה את שירה "כנרת" – "שם הרי גולן", שאותו השמענו בפינה זו. גבעת הכרך המופיעה בשיר, "מה ירבו פלאים בחורף על הכֶּרָךְּ", היא הגבעה עליו נבנה בית הקברות. גם אותו דקל שפל צמרת המוזכר בשיר מצוי באתר.

השיר שנשמע הוא "פגישה, חצי פגישה".

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

את השיר כתבה רחל בביתה בתל-אביב ב-13 באפריל 1925, חמש שנים טרם מותה.

השיר מתאר פגישה של אישה עם מי שהיה אהובה, פגישה חטופה וקצרה אחרי שנים של נתק. פגישה קצרה, בעצם חצי פגישה, מבט אחד מהיר. מה כבר אפשר להספיק בפגישה כזאת? קטעי ניבים סתומים וזהו, זה די.

אבל המפגש הזה הציף הכל, את כל הרגשות האדירים אל האהוב. היא מדמה את סערת הרגשות למִשְׁבָּר, גל גדול, שהתגבר על הסכר שהיא בנתה כדי להתגונן מפניו, סכר השכחה. המִשְׁבָּר הזה טומן בחובו את מנעד הרגשות שבין אושר לדווי. והוא שב והסעיר אותה, וסכר השכחה היה כלא היה. המשבר הזה יצר אגם סואן, והיא כורעת על ברכיה של שפתו, לשתות ממנו לרוויה. כלומר בסופו של דבר, היא שמחה על הפרץ הזה, שנתן לה הזדמנות לשוב ולשתות לרוויה ממי האהבה המודחקת הזאת.

השיר המקסים הזה אופייני מאוד ליצירתה של רחל. היא מתארת סערה שאין מטלטלת ממנה, בשורות קצרות, במילים פשוטות, במבנה מאופק. והסוף הוא הפתעה גדולה. תיאור כזה של מִשְׁבָּר, של סערה, שממוטטת באחת את ההגנה שמאחוריה הכותבת התבצרה, יוצר ציפיה להמשך של מנוסה מפני הסערה, של התרסקות, של שבר. והנה, איזה סוף רגוע ואופטימי. הסערה הייתה לאגם שניתן לכרוע ברך לידו ולשתות ממימיו, והיא בוחרת לשתות לרוויה מן המים האלה.

יש הטוענים שהשיר נכתב על זלמן שז"ר. רחל הקדישה לשז"ר כמה משירי האהבה שלה. ואפשר לראות בשיר גם נבואה לפגישה האחרונה שלה עם נקדימון אלטשולר.

הלחן הראשון של השיר היה של דינה עמלי מקיבוץ כפר סאלד, שהייתה חברה בצוות הווי הדרכה, והצוות הקליט ושר אותו ב-1969. אבל את הפרסום הגדול לשיר, הלחן המוכר כל כך והאהוב כל כך, הלחין חנן יובל, שהלחין רבים משיריה לערב שירי המשוררת רחל בשנת 1974. הביצוע המקורי, במופע, היה של דורית ראובני ודני כץ, ומאוחר יותר חנן יובל עצמו הקליט אותו.

ובטרם נאזין לביצועו של חנן יובל, אנקדוטה קטנה ואהובה עליי. בתכנית הרדיו הפופולרית "מה יש" באמצע שנות השמונים בגל"צ, הייתה פינה של דני רובס שכונה ג'ימי אוחנה, ששיבש שירים בדרך הומוריסטית מבריקה. וכך הוא שר את השיר הזה: "פגישה. חצי פגי".

פינתי השבועית ברדיו: בואי לאילת

בואי לאילת / ליאור ייני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 5.4.21

ב-2 בינואר הלך לעולמו בגיל 85 הזמר והשחקן ליאור ייני; זמר בעל קול ענק, עוצמתי ונעים, קול יוצא דופן באיכותו, שתופס מקום של כבוד בפס-הקול הישראלי, גם אם בעשורים האחרונים הוא נדחק לשוליים.

שני שירים של ליאור ייני השמענו בפינה זו: את "בדומיה" ואת יצירת המופת "השמלה הסגולה" שאותה השמענו במלאת לייני 80.

ליאור ייני נולד בקיבוץ אפיקים. חרף כישרונו כזמר ושחקן הוא לא שירת בלהקה צבאית, אלא כלוחם בחטיבת "גולני". לאחר שחרורו השתתף בהרכבים פופולריים מאוד, שרוב משתתפיהם היו בוגרי הלהקות הצבאיות וגם התכנים שלהם ומבנה ההופעות שלהם היה המשך ישיר ללהקות – להקת "התרנגולים" ולהקת "החמציצים". הוא אף התחתן עם הבמאית של שתי הלהקות הללו נעמי פולני, ויש להם שני ילדים משותפים. מאז הספיק להתגרש, להתחתן, לעבור בעקבות אשתו לצרפת, להתגרש, לחזור לארץ ולהתחיל זוגיות שלישית. אשתו האמצעית הייתה אביבה אורשלום, "מדריכה רוחנית", פילוסופית, ציירת ומשוררת, שהנהיגה סוג של כת. באותה תקופה שינה ליאור את שמו לאליאור. זוגתו השלישית הייתה אחיינתיה של אשתו הראשונה, רותי ייני. בין ילדיו השחקן יותם ייני (מגרושתו הראשונה) ושחקן הכדורגל שרן ייני (מזוגתו השלישית). יותם ייני ואחותו איה, ילדיו מנעמי פולני, חזרו בתשובה. בקיצור – משעמם לא היה שם.  

ליאור ייני היה זמר ושחקן, וכמה מלהיטיו הגדולים הם ממחזות זמר וסרטים שבהם השתתף. כך, למשל, מתוך המחזמר "איי לייק מייק" הלהיט "מה צריך בסך הכל בנאדם", ומתוך הסרט המשובח של אברהם הפנר, בכיכובו של ייני, "לאן נעלם דניאל וקס" – הביצוע המקורי של "אגדה יפנית", הלא

היא "בחמש קם צייד", למילותיו של אהוד מנור ולחנו של אריאל זילבר.

ב-1968, ביקרה המוסיקאית הצעירה נורית הירש, לימים כלת פרס ישראל, בביתם של נעמי פולני וליאור ייני, כדי לעבוד עם נעמי, במאית להקת הנח"ל באותה תקופה, על השיר "בלבולי קיץ", שהלחינה למילותיו של יעקב שבתאי, לתכניתה של הלהקה. על הדרך היא סיפרה לליאור שיש לה שיר בשבילו, שממש מתאים לקולו. והיא הציגה לו שיר שהלחינה למילותיו של ירון לונדון, בעבור סרט תדמית של עיריית אילת. "בואי לאילת".

אילת של היום אינה בדיוק אותה אילת שעליה כתב ירון לונדון, אבל אני עוד זוכר את אילת ההיא. אילת שהייתה עיירה קטנה ושכוחת אל, שנסיעה אליה מת"א ארכה יום שלם, ושהייתה אזור בתולי, מעין דיונה גדולה לצד המים הצלולים ובתים בה מעט ומלונות בודדים. מאז אילת התפתחה מאוד, ובמידה רבה היא דומה יותר אל אותן ערי אספלט מקומטות שמהן הדובר בשיר מציע לאהובתו להימלט.

אך עדיין נשאר בעיר הקסם של הלגונות, גם אם הן כבר פחות שקטות. לגונות? עוד נחזור לכך. ואני אוהב גם את אילת של היום.

אילת בשירו של לונדון היא היפוכה של הבורגנות התל-אביבית; עיר המפלט למי שרוצים להתפשט ולשחות עירומים במים הצלולים; בירת השמש של מי שרוצים להימלט אל גני האלמוגים. שם, באילת, אפשר לשכב סרוח כמו לטאה עם שיער פרוע שפרע הרוח. בתוך חודשיים הוא כבר ילמד להתייצב על המגלשיים. והוא מסיים בהצהרה, שכותב השיר לבטח לא יחתום עליה באופן אישי, שבין כחול ובין ירוק הוא יכול לחיות לעד.

אבל מה הן, לכל הרוחות, ערים מקומטות, חוץ מחרוז ללגונות השקטות? את השאלה הזאת הפניתי הבוקר לירון לונדון, וזו תשובתו: " 'מקומט' הוא, פחות או יותר, ההיפך משטוח, מרענן, מצעיר. פניו של אדם זקן 'חרושות קמטים'. יש שאלה טובה יותר: למה כתבתי 'נימלט אל הלגונות השקטות', בעוד שבאילת אין לגונות כלל. על כך אין לי תשובה".

ואם בחיבור של ירון לונדון וליאור ייני עסקינן, ראוי להזכיר שייני השתתף בסרטו של מיכה שגריר, משנת 1967, "סיירים" ושר, יחד עם שלושת כוכביו האחרים של הסרט, את שירו של לונדון "עמיחי". ובשיר הזה מופיעה השורה האלמותית: "ובאצבע הגליל חטף כדור בכף ידו / ומאז הוא מנגן בחלילו בלי סול ודו".

כאמור, לפני שלושה חודשים ליאור ייני נפטר. נשמיע לזכרו את "בואי לאילת". יהי זכרו ברוך!

בואי נמלט מן האספלט

ומן הערים המקומטות

בואי נמלט אל הלגונות השקטות

בואי לאילת לאילת

בבירת השמש

מנומש בנמש

למול הרקיעים נחטוף תנומה

והרוח שיישוב

ישיאנו לא לחשוב

על מאומה

עצומי עיניים

נמלט בשניים

למים אל גני האלמוגים

בין כחול לבין ירוק

את בגדי הים נזרוק

נשליך אותם אל הגלים

בואי נמלט מן האספלט…

בשיער פרוע

שפרע הרוח

אני סרוח לי כמו לטאה

כמו דולפין אשר נפלט

מעמקי מפרץ אילת

כמו הפתעה

תנו לי רק חודשיים

על המגלשיים

ועל גלי המים לא אמעד

בין ירוק לבין כחול

בן אדם אני יכול

אני יכול לחיות לעד

בואי נמלט מן האספלט…

פינתי השבועית ברדיו: יש לי סימפטיה

יש לי סימפטיה / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 22.3.21

ב-1972 יזם מולי שפירא, המנהל המיתולוגי של מחלקת התרבות בגל"צ, אירוע ייחודי, ערב שירי משוררים, שלכבודו הולחנו משיריהם של טובי המשוררים העבריים; לא פזמונים שנועדו מלכתחילה להלחנה (מרבית המשוררים הישראלים הם גם פזמונאים, כלומר כתבו מראש שירי זמר, שנועדו להלחנה), אלא שירה פואטית לשמה. ההצלחה של הערב הייתה אדירה. שירה שלא נועדה להלחנה הפכה שירי משוררים ללהיטים גדולים, שהפכו ברבות השנים לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. כעבור שנה, ב-1973 שוחזרה ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 2.

בין השירים הבולטים בשני הערבים הללו: "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" "שיר לאוהבים הנבונים" ו"ציפור שניה" של נתן זך, "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" ו"בלדה לשיער הארוך והשיער הקצר" של יהודה עמיחי, "חמדה" ו"סוף הנפילה" של דליה רביקוביץ', "אומרים ישנה ארץ" ו"בת הרב ואמה" של טשרניחובסקי, "לא ידע איש מיהי" של ביאליק, "יום יום אני הולך למעונך" של פיכמן ו"לילות לילך" של חיים לנסקי.

טובי המלחינים כתבו לשני הערבים האלה ובהם סשה ארגוב, מתי כספי, שלמה ארצי, מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום, שמוליק קראוס ומשה וילנסקי, וטובי הזמרים שרו אותם, ובהם מתי כספי, חוה אלברשטיין, שלמה ארצי, הדודאים, סוזן ופרן, דורית ראובני וג'וזי כץ.

אך טבעי היה לצפות שבחלוף שנה תשוחזר ההצלחה בערב שירי משוררים מס' 3. אבל זה לא קרה. גם לא בשנה שאחריה. רק בחלוף שבע שנים, ב-1980, במלאת שבעים שנה לעיר תל-אביב, הפיקו גלי צה"ל ועיריית תל-אביב בראשותו של שלמה להט, את ערב שירי משוררים שהוקדש כולו לשירי משוררים על תל-אביב.

הערב נערך בהיכל התרבות בת"א. אילי גורליצקי הנחה אותו. על הבמה ישבה תזמורת של 50 נגנים מהתזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של אילן מוכיח, שליוו את כל השירים, ולצדה – להקת "ברוש", להקת ג'ז ורוק שהוקמה בידי אריאל זילבר כלהקת ליווי שלו והמשיכה כלהקה עצמאית וכלהקת הבית של התכנית "זהו זה". היה זה ערב של אהבה גדולה לתל-אביב.

לערב זה הולחנו שירים של אלתרמן, יוכבד בת מרים, אברהם חלפי, לאה גולדברג, אבות ישורון, נתן זך, דוד אבידן ומאיר ויזלטיר. בין המלחינים והמבצעים סשה ארגוב, משה וילנסקי, מתי כספי, שם טוב לוי, יוני רכטר, יהודית רביץ, נורית גלרון, שלמה גרוניך, דני ליטני, שלמה ארצי, חנן יובל, אורה זיטנר, נפתלי אלטר, אושיק לוי וגרי אקשטיין.

הערב הזה השאיר חותם פחות עמוק בתרבות הישראלית מאשר קודמיו. רוב שיריו נשכחו. אך גם הוא הניב מספר שירים שתפסו מקום של כבוד בפלייליסט הישראלי, כמו "דצמבר" של אלתרמן, "יש אשר שקטים הם השמים" של חלפי, "אני יושב על סף הרחוב" של זך ו"דיון דחוף" של דוד אבידן ודני ליטני, המוכר יותר כ"למה לנו כל העניין הזה".

אנו נאזין היום לשיר המצליח ביותר בין שירי הערב – "יש לי סימפטיה", שירו של מאיר ויזלטיר, בלחנו של שלמה גרוניך ובביצועהּ של נורית גלרון. מאוחר יותר גרוניך עצמו הקליט את השיר, מופיע אתו בהופעותיו, והוא היה לאחד השירים המזוהים אתו ביותר. אנו נאזין היום לביצוע המקורי, המקסים, של נורית גלרון, שבשיר זה הביאה לאחד השיאים הגבוהים ביותר את היכולת הקולית הנדירה שלה. ולמה אנו משמיעים דווקא את השיר הזה ודווקא עכשיו? כיוון שבימים אלה חוגגת נורית גלרון את יום הולדתה השבעים ומאיר ויזלטיר חוגג את יום הולדתו השמונים. כך שיש לנו סיבה כפולה למסיבה, וכשיש סיבה כזאת, אנו תמיד קופצים עליה כמוצאי שלל רב.

השיר "יש לי סימפטיה" הופיע בספר שיריו של מאיר ויזלטיר "דבר אופטימי, עשיית שירים", שיצא לאור בשנת 1976. לקראת ערב שירי משוררים 1980, הוזמן שיר גם משלמה גרוניך, שחי באותן שנים בניו-יורק. גרוניך הלחין את השיר ושבוע לפני הערב התקשר לויזלטיר וקיבל את הסכמתו לשימוש ביצירתו. השיר זכה לאהבת הקהל מיד בהשמעתו הראשונה במופע. השיר כבש את הקהל שהריע לנורית גלרון במחיאות כפיים סוערות וממושכות.

"יש לי סימפטיה" היה לשיר הנושא של תקליטה הרביעי של נורית גלרון "סימפטיה", שיצא ב-1982. כעבור שנה הוא יצא לראשונה בביצועו של גרוניך בתקליט המשותף עם שם טוב לוי "אלבום משפחתי".

השיר "יש לי סימפטיה" אינו שיר רומנטי, לא נוסטלגי ובוודאי שלא סנטימנטלי.  הוא אינו מתפייט בערגה על יופיה של העיר. זה שיר אמביוולנטי מאוד כלפי העיר ת"א של שנות השבעים. מצד אחד הוא מותח עליה ביקורת לא פשוטה, ומצביע על כיעורה. אבל יש לו סימפטיה לאנשים של העיר.

הביקורת שלו על ת"א היא בראש ובראשונה על כך שהיא עיר בלי קונספציה. היא עיר כעורה, והכיעור שלה משרה אווירה של מוות ודיכאון. טיח נופל, קיר מתייפח, אוטובוס מת, מאורת טיח נואשת, נדנדת פח רועשת. אך שם הספר הוא "דבר אופטימי, עשיית שירים", וויזלטיר עושה מן העיר העלובה שהוא מתאר שיר אופטימי. למה? כי יש לו סימפטיה לאנשים שחיים בה. יש לו סימפטיה לאמנים שלה. אמנם העיר היא בלי קונספציה, אך יש בה אומנות קונספטואלית, שאליה יש לו סימפטיה. ומיהם האנשים בתל-אביב שיש לו סימפטיה אליהם? אנשים שמתאמצים בת"א, אנשים שמתעקשים בת"א, אנשים שמתרגשים בת"א. אבל בסוף הוא חוזר לנקודת המוצא של הייאוש. האנשים שהוא מוצא בתל-אביב הם מיואשים. אבל יש לו סימפטיה אליהם.  

כבר סיפרתי כאן לא פעם שנורית גלרון היא אחת מאהבותיי הגדולות ביותר במוסיקה הישראלית. האמת היא שקצת קשה לי לדמיין אותה כבת שבעים, כיוון שהן במראה שלה והן בשירתה, לא ניכר הגיל.

לא מעט מהשירים של ערבי שירי משוררים הושמעו בפינה זו בעשר שנותיה, ואנו שמחים להשמיע היום את "יש לי סימפטיה".

מזל טוב לנורית גלרון ומאיר ויזלטיר.

יש לי סימפטיה

לאמנות קונספטואלית בתל אביב

עיר בלי קונספציה

טיח נופל

תריס מתייפח

אוטובוס מת

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתאמצים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתעקשים בתל אביב

יש לי סימפטיה

לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת

מאורת טיח נואשת

נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה

לאנשים מתייאשים בתל אביב

פינתי השבועית ברדיו: אישה באבטיח

אישה באבטיח / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 8.3.21

ביום העצמאות יוענק פרס ישראל לספרות ולשירה לסופרת, המשוררת והפזמונאית נורית זרחי.

נורית זרחי בת השמונים נולדה בירושלים ובגיל 5 התייתמה מאביה, הסופר ישראל זרחי. היא עברה עם אימהּ לקיבוץ גבע ומשם לעין חרוד. ילדותה בקיבוץ לא נחרטה בזיכרונה כחוויה חיובית והיא שיתפה בחוויותיה הקשות בספרה "ילדת חוץ".

לצד כתיבתה היא הרצתה באוניברסיטת בן גוריון, הנחתה סדנאות כתיבה ועבדה כעיתונאית ב"ידיעות אחרונות". הדבר המרשים בפועלה הספרותי הוא היבול האדיר – לפחות 115 ספרים, רובם ספרי ילדים. עוד טרם זכייתה בפרס ישראל, זכתה נורית זרחי בכל פרס ספרותי אפשרי, ובהם פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג, פרס יהודה עמיחי, פרס ראש הממשלה, פרס לנדאו של מפעל הפיס, פרס דבורה עומר על מפעל חיים ופרס בינלאומי לספרות ילדים – עיטור הנס כריסטיאן אנדרסן שהוענק לה פעמים אחדות.

אותנו בפינה זו מעניינת נורית זרחי בעיקר כפזמונאית. גם כפזמונאית היא מתבלטת בעיקר בשירי ילדים.

אציג כמה מן הבולטים בפזמוניה. השיר "שמלות" שחוה אלברשטיין שרה בלחנו של מתי כספי.

יש אחת לבנה כמו שלג

ואחת כחולה כמו ים

ואחת כמו שמיים תכלת

ואחת אדומה כמו דם

אחת לצאת לביקורים

אחת ללבוש לשעורים

וגם שמלה של מלמלה

לשיר במקהלה.

ולאחר ה"לשיר במקהלה" פוצחת חוה אלברשטיין ב"לללה" בזיוף ילדותי קיצוני, צורם ומצחיק מאוד. והשיר מסתיים ב"שמלה שקיבלתי מסבתא / ממשי עם קישורים / אותה היא לבשה בשבתות ואני בחג פורים".

שיר נוסף שהלחין מתי כספי ושרה חוה אלברשטיין ומאוחר יותר גם כספי עצמו הקליט אותו, שיר מקסים, הוא פרידה מתיבת נוח. אני מזמין תכנית ספיישל על שירים שעוסקים בנוח ובמבול. יש עושר של שירים רבים ומקסימים. זה, כידוע, לא השיר היחיד של מתי כספי על נוח. מוכר יותר שירו "נוח", שאותו כתב בעלה לשעבר של נורית זרחי, יורם טהרלב. הייחודי בשירה של זרחי, הוא שהיא בחרה לתאר את הרגע שבו נפרד נוח מאותם זוגות זוגות שעוזבים את התיבה, והוא נשאר בודד עלי אדמות.

והוא עומד ומסתכל

כיצד זוגות זוגות

הם נבלעים

בג'ונגלים בתוך ההר על הפסגות על צמרות עצים

גבוהים גבוהים

נעלמים במחילות

קופצים את תוך הים

וגוחנים אל החולות.

שלום, קופיף אחרון נופף לו בידו

וכך נותר לו נוח לבדו.

את השיר "קילפתי תפוז" הלחין יוני רכטר ושר אריק איינשטיין, בתקליט הילדים שלו "הייתי פעם ילד". הילד מספר בגוף ראשון שהוא קילף תפוז, ומה הוא מצא בו להפתעתו? ילד ישן.

כנראה שיש לנורית זרחי חיבה מיוחדת לבני אדם ששוכנים בתוך פירות. כי על כך היא כתבה את השיר שאותו נשמיע היום – אישה באבטיח. גם את השיר הזה שרה חוה אלברשטיין, ללחנו של שלמה גרוניך.

זהו שיר הנושא של תקליט הילדים של חוה "אישה באבטיח", שנורית זרחי כתבה 9 מ-12 שיריו וטובי המוסיקאים הלחינו את שיריו – מתי כספי, שלמה גרוניך, מישה סגל. זהו שיר מצחיק, המספר על אישה שבחרה לגור דווקא בתוך אבטיח. ובתוך אותו אבטיח גדול נורא היא חתכה חלון וחצבה סלון ותלתה תמונה והכניסה ארון וגידלה בפינה חתול שיצוד עכברים. ואז – מה קרה? פתאום הסתיימה העונה. היא חיפשה וחיפשה עד שלבסוף מצאה בית חלופי – ומעתה היא גרה בתוך גזר. הבעיה היא שהגזר היה קצת צר והיא בקושי הצליחה להיכנס לתוכו.

ברכות לכלת פרס ישראל נורית זרחי.

אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא

היו לה שני שרפרפים וכיסא ומנורה

היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון

ותלתה שם תמונה והכניסה ארון

וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה

ופתאום הסתיימה העונה

הלכה לה אותה האישה

לחפש לה דירה חדשה

היא חקרה שאלה

לא מצאה שום דבר

רק חדרון בתוך גזר

ארוך, ארוך אבל צר

מעכשיו לא היה לה מקום לסלון לא לא לא

ולכן היא חתכה מחצית הארון

והכניסה רק רבע כיסא וחתול ושרפרף

מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

אווווו

אישה אחת גרה בתוך אבטיח גדול נורא

היו לה שני שרפרפים כיסא ומנורה

היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון

ותלתה שם תמונה והכניסה ארון

וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה

ופתאום הסתיימה העונה

הלכה לה אותה האישה…

מעכשיו לא היה לה מקום לסלון, לא לא לא

ולכן היא חתכה מחצית הארון

והכניסה רק רבע כיסא וחתול ושרפרף

מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף

תורו רו רו רו

ועוד לא אמרתי הכל / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 1.3.21

אתמול מלא עשור לפינתי השבועית ברדיו "אורנים", שבה השמענו קרוב ל-500 שירים. אני אוהב מאוד את הפינה והיא חשובה לי מאוד, ואני שמח שחזרנו בשבוע שעבר אחרי חמישה חודשי סגרים והשבתה.

במהלך החודשים הללו הלכו לעולמם כמה דמויות מפתח בשירה ובזמר העבריים, ובשבועות האלה נקדיש להם את הפינה. בשבוע שעבר נפרדנו מאורה זיטנר. היום נפרד מאחד מגדולי המשוררים שלנו, חתן פרס ישראל נתן זך.

כידוע למאזיניי, אני אלתרמניסט. המשורר הנערץ עליי הוא נתן אלתרמן, שאני רואה בו את גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לכאורה, עליי להיות ביחס שלילי כלפי הנמסיס שלו, נתן זך, המורד הגדול באלתרמן. אבל לא, אני אולי רואה בשלילה את המרד שלו ואת הדברים הקשים שהטיח בשירתו של אלתרמן. אני גם לא מבין את היצר של משוררים צעירים להילחם במשוררים שקדמו להם, כפי ששלונסקי מרד בביאליק. כאילו יש צורך ברצח אב כדי להצליח. הרי נתן זך, ברגעי אמת, הודה שהוא מעריץ את אלתרמן. אלתרמן מצדו גילה נדיבות רבה כלפי זך, ואהב את שירתו. אכן, נתן זך היה משורר פורץ דרך ושירתו – לרוב משוחררת מכבלי חריזה ומשקל והיא אישית יותר, היא שירה נפלאה. והיא נפלאה גם בכך שבדרכה המיוחדת יש בה משקל וחריזה טבעיים, ולא בכדי רבים כל כך משיריו הולחנו.

נתן זך היה משורר גדול, וכמה משיריו מלווים אותי בחיי ומשמשים מוטו בעבורי, כמו "כולנו זקוקים לחסד" שהשמענו כאן, "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" והנוסח העברי שלו לשירו של ברכט "יהי הכל".

אחד הדברים המייחדים את נתן זך הוא השניות בין השקפת עולם פסימית מאוד בחלק מן השירים, להשקפת עולם אופטימית מאוד בשירים אחרים. אני מתחבר הרבה יותר לצד האופטימי, ולכן אמחיש את הצד הפסימי בשיר אחד בלבד – "כי האדם עץ השדה". בדרך כלל, כשאנחנו משווים אדם לצמח, אנו מדבר על הפריחה של אדם, על היותו שורשי, נטוע על פלגי מים, נושא פירות וכו'. נתן זך בשירו מדבר על האדם שכמו העץ הוא נגדע, שכמו העץ הוא צמא למים, שהעץ כמו האדם נשרף באש, וכמו העץ "אני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה".

קשה להאמין שאותו משורר מלנכולי, מיואש, חסר אונים, חסר אוריינטציה כתב גם את אחד משיריו החשובים והיפים ביותר, אולי היפה בהם, לבטח האופטימי שבהם, "אני רוצה תמיד עיניים": "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל".

אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת המפתח – "וכשאפול עוד אקום… עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות". את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, למשל, שירו "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965): "ראיתי ציפור רבת יופי. / הציפור ראתה אותי. / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד / עד יום מותי. // עבר אותי אז רטט של שמש. / אמרתי מילים של שלום. / מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום". "רטט של שמש" – רק משורר גדול יכול ליצור דימוי כזה.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

נתן זך יודע למצוא את היופי הזה גם במצבים קשים. את שירו "כולנו זקוקים לחסד" הוא מסיים בתיאור הבא (שאינו חלק מן השיר המולחן): "אומרים ישנה ארץ / שאפילו לימונים פורחים בה. / שבה גם מכאוב, גם מחסור / כאילו תמיד קורנים בה. / בואי ואראה לך מקום / שבו עוד אפשר לחלום". זך אינו מסתיר את המכאוב והמחסור, אך אינו מאבד את החלום. וכל עוד אפשר לחלום, גם המכאוב והמחסור כאילו תמיד קורנים.

שיר נוסף מתוך "כל החלב והדבש" הוא "שיר אחרי מחלה ארוכה". וכך הוא מסיים את השיר: "ומשהו חדש יצוף כאן מכל / העכור הזה, כל המכור / השקט, נאלם דום או בעיניו משוטט, לשיר את / שירת אדוני בערב דם רך בשמים רבים / בם כוכב אחרון או ראשון בהמון כוכבים / מרמז כי לי, / בינתיים, בעננים, / עוד לא נאמר לחדול". איזו היאחזות בחיים!

וקבוצת שירים, הנקראת "שלושה שירים", הנפתחת במילים "זו הפעם הראשונה / אני מתחיל להטיל ספק / אם אמנם אזכה כאן / למה שביני לבין עצמי / כיניתי בשם אושר", מסתיימת במילים: "אני כאן וכותב. ואין / מקום אחר שהייתי מבקש להיות בו. / ואני עדיין אוהב".

במאמר שקראתי לא מכבר, הופיעה פרשנות מעניינת לשירו של נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו". "לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו / בין כה וכה… והוא לבדו יודע / שגם אם יתמהמה / בוא יבוא". מי בוא יבוא גם אם יתמהמה? על פי אותה פרשנות – המוות. זהו שיר של כמיהה למוות, שיר של ייאוש מהחיים, מהבדידות והניכור של המשורר.

הפרשנות הזאת הפתיעה אותי. אף פעם לא פרשתי כך את השיר. וגם כשניסיתי לקרוא אותו מחדש, על פי הפרשנות הזאת, לא השתכנעתי שהוא שייך לקבוצת "כי האדם עץ השדה". לא מצאתי בשיר שמץ של ייאוש מן החיים ובוודאי לא כמיהה למוות. ההיפך הוא הנכון, מצאתי שיר אופטימי מאוד, בעיניי, שיר הלל לחיים, שירה של אהבת החיים ושל היאחזות בחיים.

שירתו של זך אינה מייפה את החיים. היא מציגה חיים שיש בהם הרבה עצב, כאב, קושי ובדידות. אך אין בה ייאוש. יש בה הסתכלות על החיים ככאלה שיש להיאחז בהם חרף כל הקשיים, ולו בגלל אותם רגעים קסומים, גם אם נדירים, של יופי ושל אושר. למען אותם רגעים, ראוי לחיות את החיים. למען אותם רגעים ראוי להתמודד עם הקושי והכאב. החיפוש אחרי אותם רגעים, הוא טעם החיים. ולאותם רגעים שווה להמתין כמו אל המשיח, כי גם כשהאדם לבדו, הוא יודע שגם אם יתמהמה – בוא יבוא.

כאשר שמעתי על מותו של נתן זך, מיד חשבתי על השיר "ועוד לא אמרתי הכל". הוא כתב את השיר כאדם צעיר, אבל זה נראה לי ממש שיר פרדה של משורר, של יוצר, של איש מילים. "עוד לא אמרתי הכל ועוד יש לי מה לומר". לפני 34 שנים, למרגלות מצדה, מסביב למדורה, בערב שלמחרת לפנות בוקר עלינו בשביל הנחש אל פסגת המצדה, סיפרתי לחניכיי מגרעין "טל" לאורטל, אחרי שנתיים של הדרכה, שאני מסיים את התפקיד. היה זה ערב מרגש מאוד, שנצור היטב בזיכרוני כאירוע של התעלות הנפש. סיימתי את השיחה בקריאת שירו של זך.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל

וְעוֹד יֵשׁ לִי מַה לּוֹמַר

לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר וְהַקָּהָל יִתְפַּזֵּר

וְכָל אֶחָד יִהְיֶה זוֹכֵר

מַה שֶּׁכָּל אֶחָד זוֹכֵר כְּשֶׁאֲחֵרִים כִּלּוּ

לוֹמַר מַה שֶּׁאָמְרוּ וּמַה שֶּׁלֹּא אָמְרוּ.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל.

אחרי מותו של אריק איינשטיין, נמצאה הקלטה גנוזה של השיר הזה בלחנו של אבנר קנר. אנחנו נשמע את הביצוע הקלאסי של נורית גלרון, בלחנו של אילן וירצברג, מתוך התקליט העברי האהוב עליי ביותר; תקליטה של נורית גלרון בשירי נתן זך "שירים באמצע הלילה".