צרור הערות 10.10.21

* עשרה יישובים בנגב – מאז שנות התשעים המוקדמות, ממשלות ישראל לא ראו עוד ערך בהתיישבות ציונית. הממשלות לא יזמו כמעט הקמת יישובים, לכל היותר נאנסו להקים יישוב פה, יישוב שם. יוזמתו המבורכת של נתניהו להקים את רמת טראמפ הייתה יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, ואף היא לא הייתה מתוך תפיסה התיישבותית כוללת של העמקת ההתיישבות בגולן אלא הקמת יישוב אחד כתשורה לטראמפ. לא הייתה זו יוזמה להקמת יישוב והחלטה לקרוא אותו על שם טראמפ, אלא הייתה זו החלטה להנציח את טראמפ והקמת היישוב הייתה הכלי לכך (וגם כך זו החלטה מבורכת; מתוך שלא לשמה בא לשמה, ורמת טראמפ כבר קיימת ומתפתחת).

לכן, אני שמח על יוזמה התיישבותית, שלא הייתה כמותה עשרות שנים, שמקדמת שרת הפנים איילת שקד, להקמת עשרה יישובים ציוניים בנגב. הנימוקים לצורך ביוזמה הזאת מעידים על שקד שהיא באמת מבינה את המשמעות הלאומית של התיישבות, שלא פג ערכה גם בעשור השלישי של המאה ה-21: "מדובר בצעד חשוב לחיזוק ועיבוי ההתיישבות בנגב, אזור בעל חשיבות לאומית, שתמנע השתלטות שלא כדין על אדמות המדינה. כמו כן, במשרד הפנים אמרו כי הגדלת האוכלוסיה בנגב תועיל לכלל תושבי האזור, נוסף לניצול שטחים פנויים לטובת בניית יחידות דיור נוספות". לנוכח התערערות הריבונות הישראלית בנגב, התשובה הציונית ההולמת היא העמקת הריבונות באמצעות התיישבות יהודית. זה ייעודה של מדינת ישראל.

חלק מן היישובים הם כאלו שכבר אושרו ותוכננו בעבר, כהיענות של ממשלות קודמות ללחצים שהופעלו עליהן, אך דבר לא קודם.

אסייג את התלהבותי בכך שהמבחן יהיה בביצוע בשטח ולא בדיבורים.

* הקרן הקיימת לישמעאל – תחקיר מדאיג מאוד בערוץ 20 חשף תופעה חמורה בצפון הארץ בשנים האחרונות, של מכירת קרקעות, כולל אדמות חקלאיות, לערבים. בתחקיר דובר בעיקר על המושבה כינרת ופוריה עילית. אני מכיר תופעה דומה בכפר תבור. המרואיין המרכזי היה עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן, חבר קיבוץ אשדות יעקב, שזעק על כך שאת ערכי הציונות והסוציאליזם החליפה תאוות בצע, והכסף יענה את הכל. וכך, בעמק הירדן, ערש ההתיישבות הציונית, ערש תנועת העבודה, קרקעות שנגאלו לצורך התיישבות ציונית עוברות חזרה לידיים ערביות. גרינבאום סיפר שהחברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, שהיא חברה ממשלתית שהוקמה על פי חוק של הכנסת, מוכרת לערבים קרקעות שנגאלו בידי יהודים בגולה לקראת עלייתם לארץ ישראל וכדי ליטול חלק בהגשמת הציונות, אך לא הצליחו לממש את הנכס שרכשו כיוון שהם נספו בשואה.

לכאורה, מה הבעיה? שוק חופשי, הכל חוקי, מי שמשלם יותר רוכש קרקע. זה נכון, אך הכתבה הראתה שרוב העסקאות הללו נעשות באמצעות ארגון ערבי לאומני, בראשות סוכרי, שמצהיר שהמגמה היא השבת האדמות שנגזלו בידי הציונים לבעליהם החוקיים. כלומר, יש כאן פעולה פוליטית לאומנית לדה-ציוניזציה של ארץ ישראל, בידי גוף שהוא מעין הקרן הקיימת לישמעאל.

מה שלא הוזכר בכתבה, הוא החלק של הטרור החקלאי בנטישת אדמות בידי חקלאים ומכירתם לכל המרבה במחיר. כאשר במשך שנים אותם חקלאים נאלצים להתמודד עם הטרור החקלאי, שמבוצע בידי ערבים בשילוב של פשיעה לאומנית ופלילית, ומדינת ישראל אינה נוקפת אצבע כדי להגן עליהם, אלא "מכילה" את הטרור, הם מגיעים לידי יאוש. אלמלא ארגון "השומר החדש" הפועל להגנה על האדמות החקלאיות בידי מתנדבים, התופעה הייתה גדולה שבעתיים. אני מקווה מאוד, שהתכנית הממשלתית למיגור האלימות במגזר הערבי, תטפל באופן נחרץ גם בטרור החקלאי. השר לביטחון פנים עומר בר לב, שהיה יו"ר השדולה החקלאית בכנסת מכיר את התופעה, וכעת ניתנת בידיו ההזדמנות לחולל שינוי.

כמו כן, קק"ל חייבת לממש את המהות הבסיסית של קיומה ולטפל בנושא. למשל, לרכוש קרקעות חקלאיות העומדות למכירה, ואולי גם לגאול מחדש אדמות שנמכרו לערבים. על קק"ל להגיע להסכם בנדון עם החברה לאיתור והשבת נכסים של נספי השואה, שתבטיח שהאדמות שנרכשו בידי הנספים לא יסופסרו בניגוד מוחלט לכוונת הרוכשים.  

אחד המרואיינים בכתבה אמר שהערבים הם אזרחים שווים. בכתוביות הייתה שגיאת כתיב, ונכתב "אזרחים שבים". וזו טעות פרוידיאנית.   

* החלוץ של עם ישראל – צבי כסה שלח לתפוצת הדואל שלו רשימה קצרה לכבוד 80 שנה להקמת הפלמ"ח. המסר שלו, הוא שעוצמתו של הפלמ"ח נובעת מכך שהפלמ"חניקים לא היו יהודים אלא ישראלים. בעוד בקישינב היו 20,000 יהודים ו-500 בנדיטים טבחו בהם, אחרי 45 שנה "500,000 ישראלים (ישראלים!) גברו על הפלשתינאים ועל הערבים". והוא מציין שמי שהקים את המדינה היה היישוב העברי, לא העם היהודי. היישוב העברי ברא את "הישראליות" – מדינה לקיום ותרבות עברית, למלוא האופק האנושי, לטעם הקיום. "הפלמ"ח היה לסיירת של עם ישראל, להבטיח ש – 500 אלף ישראלים לא יינגפו במלחמה הגדולה לעצמאות". ומהי הציונות? "מהפכה מעם עבר לעם עתיד".

בניגוד לכסה, אני קצת איחרתי להיוולד ולא שרתתי בפלמ"ח. אז מי אני שאלמד את כסה הפלמ"חניק על הפלמ"ח. אך מה לעשות, כסה ממציא פלמ"ח פיקטיבי, שהוא חלוץ של עם פיקטיבי.

המהפכה הציונית לא נועדה להחליף עם, אלא לחלץ את העם היהודי ממצבו כעם גולה, מפוזר בתפוצות הגולה, שאינו יכול ואינו יודע להגן על עצמו, ולהביאו לגאולה לאומית באמצעות עליה למולדתו והקמת מדינת לאום ריבונות משלו, שיכולה להגן על עצמה ועל אזרחיה. הציונות ראתה עצמה חיל החלוץ לעם היהודי כולו. הרצל לא קרא להקים את "מדינת הישראלים" אלא את "מדינת היהודים". בתכנית בזל נכתב ש"הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל", לא לעם "הישראלי". מגילת העצמאות לא נפתחה במילים "בארץ ישראל קם העם הישראלי", אלא "בארץ ישראל קם העם היהודי", כל תוכן המגילה מדבר על העם היהודי ולב המגילה הוא ההכרזה "מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". לא מדינה ישראלית. מדינת ישראל, פירושה מדינתו של ישראל, כלומר מדינתו של עם ישראל, העם היהודי, בארץ ישראל – ארצו של ישראל, ארצו של העם היהודי. הפלמ"ח לא נלחם כדי ש-500,000 ישראלים לא יינגפו, אלא כדי לשחרר את ארץ ישראל למען העם היהודי כולו וכדי לפתוח את שערי הארץ בעבור היהודים כדי שיעלו אליה ויישבו אותה.

אני קורא עכשיו את הביוגרפיה המרתקת של הפלמ"חניק חיים חפר ("הנני כאן", מאת מוטי זעירא). היחידה הראשונה שבה הוא שרת בפלמ"ח, לאחר ההכשרה, הייתה החוליה היבשתית, שהעלתה יהודים בהעפלה רגלית מסוריה ומלבנון. בשירו הראשון, "בין גבולות", הוא כתב:

בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ,

בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים –

שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,

לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –

שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.

לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –

אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

אִם הַשַּׁעַר סָגוּר, אֵין פּוֹתֵחַ –

אֶת הַשַּׁעַר נִשְׁבֹּר וְנִתֹּץ.

כָּל חוֹמָה בְּצוּרָה נְנַגֵּחַ,

וְכָל סֶדֶק נַרְחִיב וְנִפְרֹץ.

הפלמ"ח לא נועד למען "הישראלים" או "העברים" אלא כדי להעלות אחים יהודים למולדת וכדי לשבור וליתוץ את השער ולנגח כל חומה בְּצוּרָה כדי שהיהודים יעלו לארץ.

בקריאתו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, "נוער שמע" הוא כתב, בין השאר:

נוער שמע!

מישהו אי שם מחזיק את מאזני חיינו בידיו.

וכפות המאזניים עולות ויורדות, יורדות ועלות.

על כף אחת:

שואת ישראל, תקומת ישראל, מלחמת ישראל.

ועל כף שניה:

תככי מסחר ופוליטיקה,

והתככים, משקלם כבד.

שואת ישראל היא שואת העם היהודי באירופה. תקומת ישראל היא תקומתו של אותו עם בארץ ישראל. מלחמת ישראל היא המלחמה של העם היהודי, למען העם היהודי. וכל אלה – על אותה כף.

במלחמת השחרור לחמו ואף נהרגו יהודים רבים שעלו לארץ והצטרפו היישר למלחמה. כ-25% מהנופלים במלחמה היו עולים חדשים. גם הפלמ"ח קלט לתוכו אלפים מאלה. ועם קום המדינה, המשימה הראשונה שהיא לקחה על עצמה הייתה עליה רבתי של היהודים אל הארץ.

לפני שהוחלט על שמה של המדינה היהודית – מדינת ישראל, בין השמות שהוצעו היה יהודה. כי אין הבדל בין העם היהודי לעם ישראל.

מהי ישראליות בעיניך? בעיני צבי כסה ישראליות היא לא להיות יהודים. בעיניי, ישראליות היא מיצוי היותי יהודי בכך שאני חי במולדת היהודית, במדינה היהודית.

המסר הכנעני, שאותו נושא צבי כסה, היה הזוי מלכתחילה וכבר מזמן אבד עליו כלח.

* לגיון הזרים – כשאבא שלי היה בן 17 הוא עלה לבדו בספינת מעפילים. גורש לקפריסין. שבועיים לפני הגיעו לגיל 18, בדצמבר 1948, הבריטים שחררו את הילדים והנוער שטרם הגיעו לגיל שמונה עשרה. הוא הגיע היישר למלחמת השחרור והצטרף לכוחות הלוחמים.

אחוז גבוה מאוד מבין הלוחמים היו עולים חדשים שהגיעו זה עתה לארץ. האם הם היו לגיון זרים? כמה מתנדבים מהעם היהודי הישן שבאו להציל את העם הישראלי החדש?

ואיך קראו לספינת המעפילים שבה עלה אבי? "מדינת היהודים". מה, לא מדינת הישראלים?  

* יפה הבלורית והתואר – אבא שלי היה יפה בלורית ותואר. הביטוי הזה, מתוך שיר הרעות של חיים גורי, תוייג כסמל להתנשאות, כביכול, של הצברים האשכנזים, שהם היו יפי הבלורית והתואר, על העולים החדשים מאירופה ומארצות האסלאם. חיים גורי כל חייו ניסה להילחם בסטיגמה הזאת, ולהסביר שיפי הבלורית והתואר היא ההגדרה לנופלים הצעירים, שנפלו בעלומיהם.

בנעוריו נמשך חיים גורי לכנענים. אבל פגישה עם המשורר יונתן רטוש, מנהיג הכנענים, שניסה לגייס אותו לתנועה, הביאה אותו למסקנה ההפוכה. בשיחה תהה גורי הנער איך אנו יכולים להתנתק משורשינו היהודים ורטוש השיב "היחס בין עברי ליהודי הוא כמו היחס בין האדם לקוף". בגיל 18 גורי התגייס לפלמ"ח וכעבור 6 שנים נשלח מטעם ההגנה, שמעולם לא חשבה שתפקידה הוא להגן רק על ה"ישראלים", למחנות העקורים בהונגריה. מאז הוא קשר את גורלו ואת יצירתו לעם היהודי, ולהיותנו רקמה לאומית אחת.

* פרובוקציה גנטית – בשנת 1970 השליך ח"כ מנחם פרוש מעל דוכן הכנסת סידור תפילה רפורמי. כתוצאה מכך הוא הושעה ליום אחד מן הכנסת.

חלפו 51 שנה ובנו, ח"כ מאיר פרוש, מחה על כך שיו"ר ועדת החוקה הרב גלעד קריב הכניס ספר תורה לנשות הכותל. הוא נכנס לישיבת ועדת החוקה (אותה הוא מחרים בד"כ, אף שהוא חבר בה, כיוון שהרב קריב עומד בראשה), התיישב על הרצפה וקרא בקול ובמנגינה פרקי תהילים.

הנה, אנו למדים שהפרובוקציה עברה בגֶנים. הקנאות עברה בגנים. שנאת החינם נגד הרפורמים עברה בגנים. ובכל זאת, יש איזה שיפור מסוים בגנטיקה. בעוד האב חילל ספר יהודי קדוש וביזה אותו, הבן הסתפק בהפגנת יחיד בכנסת. במקרה הזה חילול השם לא עבר בגנים.

* פרק חדש לפרוטוקולים של זקני ציון – קרולינה לנדסמן, מבכירות דבוקת שוקן, מסבירה את שיעור הרציחות הגבוה בחברה הערבית, במדיניות דמוגרפית מכוונת של ישראל, שנועדה לצמצם את האוכלוסיה הערבית. "מבחינת ישראל המצב שבו ערבים הורגים ערבים הוא רצוי". זו מדיניות שמטרתה "להפחית את מספר תושביהם" והיא  נובעת מ"האובססיה הדמוגרפית והמאבק הנחוש לתכנן את העם היהודי". לנדסמן מודה שישראל מעודדת בשנים האחרונות את הקִדְמָה הכלכלית וההשכלה במגזר הערבי, אך יש לה הסבר קונספירטיבי לכך. "לישראל יש אינטרס בתהליכי התחזקות מעמד הביניים באוכלוסיה הערבית ובעידוד המהפכה החברתית המתחוללת בקרבה, שבה שיעור האקדמאים גדל והשכלת הנשים משגשגת. כי פועל יוצא של תהליכי 'מערביזציה' אלו היא ירידה בשיעור הילודה". מסיבה זאת ישראל פועלת לשימור אורח החיים החרדי, מתוך האינטרס הישראלי של "שימור הגידול העקבי בשיעורי הילודה הגבוהים של החרדים במסגרת המאבק הדמוגרפי… החברה החרדית היא חממת גידול היהודים".

קרולינה לנדסמן כותבת את הפרק הבא בפרוטוקולים של זקני ציון.

* התחביב הסדיסטי של רוגל אלפר – תמי ארד פרסמה בפייסבוק (שלאחר מכן עלה כמאמר ב"ידיעות אחרונות") תגובה לפשקווילים נוטפי שנאה ובוז של רוגל אלפר ב"הארץ", שבהם הוא השתלח ברון ארד, במשפחתו ובמדינה הפועלת להשגת מידע על גורלו ולמציאת גופתו. בין השאר כתבה תמי: "רון נפצע בנטישה ולמורת רוחו של אלפר נשאר בחיים והפך בראייתו לנטל על המדינה… נכון, כולנו המשכנו בחיים אבל בניגוד לאלפר לא שכחנו את רון או ויתרנו על הסיכוי שביום מן הימים נדע מה קרה לו. אלפר בטורו מגדיל לעשות ויורד לפרטים נקרופיליים 'לא נשאר מה לקבור' הוא קובע. אני לא יודעת מהיכן הידיעה הוודאית הזו אבל אני יודעת שאלפר מחמיץ את העיקר. 'ארד הוא אנקדוטה שנופחה לדרגת סמל לאומי מקרי, בלון מלא בהרבה אוויר חם של פולחן השכול הישראלי', כותב אלפר. אני מאחלת לאלפר שלעולם לא ידע אובדן. עוד אומר שאיני מצפה לאמפטיה מצדו אבל הייתי מצפה מאדם שמתפרנס מכתיבה שיחשוב מעבר לפרובוקציה ולאלטר אגו שלו. הסיפור של רון נוגע לכל חייל שמתגייס היום לצה"ל. הוא התרחש לפני 35 שנים אבל נוכח בתודעה גם היום לא כדי להאדיר את שמו של רון אלא כדי שגם 'החיילים הלא חשובים', כדברי אלפר ידעו שהמדינה ששולחת אותם להילחם לא תנטוש אותם מאחור".

תמי ציינה ברשומתה את האובססיה של רוגל אלפר, שפרסם יום אחר יום פשקווילים בנושא. היא לא מעודכנת. למחרת, ביום חמישי, הוא העלה פשקוויל שלישי בנושא, יום שלישי ברציפות. אחרי שביומיים הקודמים הוא השתלח בזכרו של רון ארד, הטיל דליי שופכין לפצע הפצוע של משפחתו והביע התנגדות חריפה למאמצים לגלות מה עלה בגורלו, בפשקוויל השלישי הוא האשים את רבין שהפקיר את חייו של ארד וממש האשים אותו אישית במותו של ארד. למחרת, פרסם האובססיב פשקוויל רביעי ברציפות, הפעם הוא השתלח בישראל שהיא מדינה גזענית, כי היא פועלת למען השבתם של הנעדרים היהודים ומפקירה את הנעדר הבדואי (שקר!) ועל הדרך השתלח בגסות באחיו של הדר גולדין "הגזען". גם גדעון לוי כתב נגד המאמצים לגלות מה עלה בגורלו של רון ארד והגדיר זאת "נקרופיליה לאומית". ובאותה הזדמנות דיבר על ישראל כמדינה נקרופילית כי יש בה מקררים שלמים מלאים בגופות של פלשתינאים. לא מחבלים – פלשתינאים, כי זאת מדינה שרוצחת פלשתינאים וחוטפת את גופותיהם כדי לבצע בהם את תאוותיה הנקרופיליות. הוא כמובן לא הזכיר שישראל מחזיקה את הגופות הללו כדי להשיב את גופותיהם של חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין שחמאס מסרב להחזיר. גם את הרצון להחזיר את גופותיהם של גולדין ושאול הוא מכנה נקרופיליה. עם כל סלידתי העמוקה מגדעון לוי, ייאמר לזכותו שבהשוואה לרוגל אלפר הוא כמעט אדם נורמטיבי. טוב, אולי קצת הגזמתי. התחביב הסדיסטי של רוגל אלפר הוא לרקוד צ'רקסיה כפולה על דמם של חללי צה"ל ונרצחי הטרור בפשקווילים נוטפי שמחה לאיד המשפחות. וכאשר מדובר במשפחות ששכלו שני בנים, כמו מרים פרץ, ההנאה הסדיסטית שלו כפולה ומכופלת. במשך השנים הוא פרסם עשרות פשקווילי אושר, שמחה וגיל לאידה של מרים פרץ. הבוז הוא בעיקר לשוקן, שלוי ואלפר הם חלון הראווה של עיתונו.

* בלי זכות הצבעה – מכירים את הטענה, שישראל היא מדינת אפרטהייד כי היא שולטת  על אוכלוסיה שאין לה זכות הצבעה, וכך יש זכויות שונות לאוכלוסיות שונות וכו'? הטוענים כך שוכחים שמי ששולט ברצועת עזה ושולל מתושביה את זכות הבחירה הם חמאס ומי ששולטת על האוכלוסיה הפלשתינאית ביהודה ושומרון היא הרש"פ, שכבר עשור וחצי שוללת מאזרחיה את זכות הבחירה. אבו מאזן אינו מאפשר אפילו הצגה של "בחירות" נוסח סוריה.  

* הרצח הכפול – ב-6 באוקטובר מלאו 40 שנה לרצח סאדאת, במצעד לציון 8 שנים למלחמת יום הכיפורים. היה זה רצח כפול – של סאדאת ושל השלום עם ישראל. את סאדאת רצח עומר עבד אל-רחמן. את השלום רצח יורשו של סאדאת חוסני מובארק. מובארק הפך שלום חם שעיצב סאדאת למלחמה קרה.

בניגוד למיתוס השקרי שמטפחים גורמים פוליטיים בישראל, סאדאת לא הציע שום הצעת שלום לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, וספרו המצוין של יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל (שכבר מזמן הגיע לו פרס ישראל) "רהב", שהוא השלישי בטרילוגיה של שלושה ספרים על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, מוכיח זאת בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. גלבר מפריך את המיתוס, אבל אין חשש שהוא לא יפומפם גם הלאה. ללא מלחמת יום הכיפורים, סאדאת לא היה פונה לשלום. הישגי מצרים במלחמת יום הכיפורים הסירו, לתפיסתו, את ההשפלה של הערבים בתבוסתם במלחמת ששת הימים ובכך נתנה לו כוח לגשת לשלום עם ישראל מעמדה של עוצמה. ולא פחות חשוב מכך, העובדה שלמרות תנאי הפתיחה הנחותים, ישראל התעשתה וסיימה את המלחמה 101 ק"מ מקהיר הוכיחה שישראל אינה מנוצחת ואין תוחלת להמשך המלחמה.

עלייתו של נשיא מצרים א-סיסי לשלטון והדחת האחים המוסלמים הייתה בשורה חשובה למצרים, לישראל ולמזרח התיכון. א-סיסי עדין מבסס את שלטונו. ביחס לשלום עם ישראל, הוא ממוקם על הרצף שבין מובארק לסאדאת, עדין קרוב יותר למובארק. יש לקוות לסאדאתיזציה של א-סיסי.

* לעצור את שרשרת ההדבקה – עוד לא הומצא חיסון נגד מגיפת הפייק-ניוז והקונספירציות בנוגע לקורונה ולחיסונים. איך אפשר, אם כן, להילחם בתופעה? באמצעות עצירת שרשרת ההדבקה.

שרשראות ההדבקה הן הרשתות החברתיות. יש לציין שרשתות התקשורת המסורתית, הן הציבורית והן הפרטית, מגלות בדרך כלל אחריות ולא נותנות כמעט במה לתופעה. אבל הרשתות החברתיות מפיצות את הרעל בענק ואף מעודדות זאת; האלגוריתמים שלהם מזהים מי מגלים עניין בחומרים האלה ודואגים להציף אותם ובכך מעגל ההדבקה גדל באופן מעריכי.

אם בעלי הרשתות החברתיות, שיש להם אינטרס עסקי בהפצת הפייק-ניוז הללו אינם מגלים אחריות, המדינות צריכות להתערב ולאסור הפצת תכנים כוזבים הפוגעים בבריאות הציבור בשעת מגיפה.

יש לציין לשבח את רשת "יוטיוב" שהחליטה להסיר סרטוני תוכן כוזב של מכחישי קורונה וסרבני חיסונים.

* בוסטר בריבוע – כל הדיבורים על חבירה אפשרית של גנץ לנתניהו כדי להיות ראש הממשלה, הם דיבורי סרק. אין מצב שזה יקרה.

גנץ רוצה מאוד, אבל מאוד מאוד מאוד, להיות ראש הממשלה. הוא גם משוכנע שאין מתאים ממנו. וראשות הממשלה הייתה בהישג ידו, על פי חוק יסוד, ובחודש הבא הייתה אמורה להתמשש. בסקרים הוא השר הפופולרי ביותר. והנה מופעל עליו לחץ עם הצעה שאי אפשר לסרב לה – ראשות ממשלה לארבע שנים. אך טבעי שיתפתה.

אבל זה לא יקרה. הסיבה לכך שהיא שגנץ מחוסן יותר מכל אחד אחר, כולל מנות דחף חזקות, מפני אמונה למילה של נתניהו. הרי הסיבה היחידה שהוא לא יהיה ראש הממשלה, היא שנתניהו הונה אותו, חתם אתו על הסכם כוזב שנועד לאפשר לו (לנתניהו) להיות ראש הממשלה ואח"כ גנב את הרוטציה והפר את ההסכם בבוטות.

גנץ יודע שמדובר שוב בהונאה. המטרה היחידה שלה היא לגרום לגנץ לפרק את הממשלה. ברגע שהוא יתפתה ויעשה זאת, גם עם התחייבות בשבועה והסכם משפטי ממוסמר ומבוצר היטב בערבות של דרעי, אין ספק שההתחייבות תופר. השאלה היא רק באיזה תרגיל. ההסכם הקודם הופר באמצעות פשע כלכלי חמור נגד מדינת ישראל – אי העברת תקציב המדינה; כי זו הלקונה שנתניהו השאיר בהסכם המרמה והפרת האמונים עם גנץ. יכול להיות שאכן גנץ יקים ממשלה חדשה ובבוקר הצגתה בפני הכנסת נתניהו יבריז, ויודיע שהוא מתחרט ונלך לבחירות. יכול להיות שתהיה הונאה אחרת. אין שום ספק שזו הונאה. הוא גם יודע שבמקרה התיאורטי שממשלה כזו תקום, נתניהו יחתור תחתיו ויהפוך אותו לראש ממשלה בובה.

אין מי שיודע זאת כמו גנץ. אז למה גנץ לא מבהיר בצורה הברורה ביותר שאין על מה לדבר ומסרב להיפגש עם שליחיו של נתניהו? בעקבות השיעור שקיבל בקדנציה הקודמת, הוא החליט כנראה להשתחרר מתדמית הפראייר וילד הכאפות ולשחק פוליטיקה ערמומית וממולחת. מי שנכווה במרק יזהר בלפתן, ולכן הוא רוצה שבנט ולפיד יחושו קצת מאוימים מצדו. חשוב לו להשאיר בתודעה הציבורית את ההיתכנות של המותג "גנץ ראש הממשלה", וכל הכתבות וההדלפות בנושא משאירות את המותג בכותרות.

יכול להיות שהחיזור הזה והפרסומים הללו מועילים לו פוליטית, אך פוגעים בממשלה, פוגעים ביציבות הפוליטית ופוגעים באינטרס הלאומי.

* להפריד – שופט המכיר אישית נאשם, לא כל שכן – אם הוא עובד אתו על בסיס יומיומי, יפסול את עצמו מהתיק. הסיבה לכך אינה שאין אמון בשופטים, אלא שהשופטים הם בני אדם ויש להם חולשות אנוש, ואין סיבה להעמיד אותם במבחן, שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בו. ובנוסף לכך, יש עניין של נראות.

כך צריך להיות גם התובע הכללי. היום, כאשר התובע הכללי הוא היועמ"ש, עליו להכריע בחשדות לשחיתות שלטונית נגד אנשים שהוא עובד אתם באופן יומיומי ותפקידו הוא לייעץ להם. יש לי אמון מלא ביועמ"שים, אך הם בני אדם ויש להם חולשות אנוש. ולא בכדי, יועמ"שים רבים נהגו ברכות יתר כלפי פוליטיקאים החשודים בשחיתות שלטונית, ונהנו מכך לאורך השנים נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, ליברמן ושוב נתניהו ואולי גם אחרים.

התובע הכללי צריך להיות עצמאי ונקי מקשרי עבודה עם הפוליטיקאים. כך, החלטותיו תהיינה מקצועיות ואובייקטיביות לחלוטין. בנוסף לכך, העובדה שהיועמ"ש הוא התובע הכללי, פוגעת ביכולת עבודתו כיועץ משפטי. אני בטוח שלא קל ליועמ"ש לשבת עם רוה"מ ולעבוד עמו יום לאחר שהגיש נגדו כתב אישום. ואני בטוח שגם שיתוף הפעולה של רוה"מ והשרים עם היועמ"ש, לאחר שהורה לחקור אותם ולא כל שכן, הגיש נגדם כתב אישום, יהיה מזערי.

לכן, לטובת הדמוקרטיה, לטובת מדינת החוק ולטובת המאבק בעד טוהר המידות ונגד השחיתות השלטונית, מן הראוי להפריד בין תפקיד היועמ"ש לתפקיד התובע הכללי.

* ובינתיים באוסטריה – קנצלר אוסטריה סבטסטיאן קורץ נחשד בעבירות שחיתות, שוחד והפרת אמונים. במה בדיוק הוא חשוד? בשוחד באמצעות סיקור אוהד. קורץ מכחיש מכל וכל את החשדות, אך אינו מעלה על דעתו לטעון טענה שטותית שסיקור חיובי אינו יכול להיות שוחד בפוליטיקה.

עוד אין כתב אישום נגד קורץ אלא רק תחילתה של חקירה, אך כבר בעקבות זאת שותפיו הקואליציוניים של הקנצלר החליטו לפעול להדחתו. כתוצאה מכך קורץ התפטר. שמא זו טהרנות יתר?

גם אצלנו הוצב רף מוסרי גבוה, של דרישה מראש הממשלה להתפטר לא בשל כתב אישום אלא כיוון שנפתחה חקירה נגדו. כך אמר ראש האופוזיציה: "מדובר על ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים כל כך גורליים במדינת ישראל… קיים חשש, אני חייב להגיד אמתי – לא בלתי מבוסס, שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על פי האינטרס הלאומי, משום שהוא נמצא במצוקה המיוחדת הזו – הכול כך עמוקה". צדק ראש האופוזיציה נתניהו, בחשש שהביע בתחילת החקירות של אולמרט. נוכחנו זאת בעליל שנים אחדות מאוחר יותר.

* מעשה בחמש מזוודות – שמעתי השבוע, באיחור קל, בדיחה סובייטית משנות החמישים. בכיר בקג"ב הגיש לחבר ניקיטה חרושצ'וב תכנית גאונית, איך לנצח סופית במלחמה הקרה. נמלא חמש מזוודות בפצצות אטום ונעביר אותן בדואר הדיפלומטי. נציב אותן בחמישה מוקדים מרכזיים בארה"ב. ואז תתקשר לאייזנהאואר, תספר לו שבחמישה מוקדים בארה"ב הונחו מזוודות עם פצצות אטום. הפצצות תתפוצצנה בתוך 24 שעות. אם אינך רוצה שנפעיל אותן, עליך להיענות לרשימת הדרישות שלנו.

חרושצ'וב אישר את התכנית. כעבור כשנה הוא נזכר בה, הזמין את ראש הקג"ב לפגישה ושאל אותו מה קורה עם התכנית הזאת. ראש הקג"ב הסביר שהיא לא יצאה לפועל מסיבות טכניות. "לא מצאנו חמש מזוודות".

זה מזכיר לי את איראן, שאזרחיה רעבים ללחם אך היא רצה לפצצה הגרעינית.

* איחולי כישלון מכל הלב – כפטריוט ישראלי, אני מפרגן תמיד לכל הישראלים המתחרים בחו"ל, בספורט, במוסיקה, במדע וכו'. אם זייפן ישראלי מתחרה באיזו תחרות מוסיקלית באיזה חור נידח בקצה העולם, חשוב לי שהוא ינצח.

אבל אני מייחל בכל לבי לכישלון הסרט שמייצג את ישראל בתחרות האוסקר, "ויהי בוקר". זהו סרט אנטי ישראלי, במימון ישראלי, שנבחר בידי האקדמיה הישראלית לקולנוע לייצג את ישראל. איזה אבסורד. ושחקניו מנצלים את הבמה של טקסי הפרסים שבהם הם זוכים כדי להשמיץ את ישראל ולהעליל עליה עלילות דם בזויות.

ומה בדבר האיכות הקולנועית של הסרט? היא לא מעניינת אותי.

כה חבל שישראל לא שלחה לתחרות האוסקר את יצירת המופת הגאונית "אגדות החורבן".

* מחוזות השנאה וההסתה – נדב איל ציטט בהבלטה, בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות", משפט מנאומו של שר התרבות חילי טרופר בטקס הענקת פרסי אופיר: "מדינה חזקה באמת, ולא כסלוגן פוליטי ריק, יכולה להכיל דעות מנוגדות וזהויות מגוונות. מדינת ישראל חזקה ויציבה מספיק כדי לא להתנודד מכל ביקורת. נעמוד בזה – אולי אפילו נצמח מזה". יפה מאוד. אלא שנדב איל השמיט משהו. בין המשפט המסתיים במילים "זהויות מגוונות" למשפט המתחיל במילים "מדינת ישראל", אמר חילי טרופר מסר חשוב מאוד: "כמובן שגם להם יש גבול ומובן שאינני מדבר על מחוזות השנאה וההסתה". המשפט המושמט משמעותי מאוד, ובלעדיו המסר הנכון והמאוזן של טרופר הופך לסיסמה קיצונית וחסרת אחריות.  

* בן יוסף – בגיליונות מוסף הספרות והתרבות של "הארץ" בתקופת החגים, התפרסמה מסה מרתקת בת 5 חלקים של פרופ' דן מירון על ספרו של אלתרמן "שמחת עניים", ובה הציג כיצד הושפע אלתרמן מספר שיריו של יונתן רטוש "חופה שחורה".

במסה נפלו מספר טעויות עובדתיות. ברוך פלח פרסם מכתב למערכת בו הוא מציג את השגיאות ומציג את העובדות המדויקות, עד רמת התאריכים המדויקים של אירועים.

בין השאר מופיעה במכתבו הפסקה הבאה: "בניגוד לנכתב על ידי מירון, יוסף בן שלמה לא הרג ולא פצע איש ולא נגרם אפילו נזק לרכוש. בן שלמה ושני חבריו ז'ורבין ושיין נאסרו בגלל החזקת נשק לא-חוקי, עבירה שעל פי תקנות ההגנה לשעת חירום דינה מוות. שיין ניצל ממוות בגלל גילו הצעיר, ז'ורבין ניצל משום שנחשב לחולה נפש, ואילו בן שלמה עלה לגרדום. מירון הניח שמשום שעל בן שלמה נגזר עונש מוות הרי הוא ודאי רצח ופצע, ולא היא".

כל הכתוב כאן מדויק, למעט פרט אחד די חשוב. הקלישאה הידועה אומרת ש"לא משנה לי מה תכתוב עליי העיקר שתאיית את שמי נכון". הכותב לא רק שגה באיות השם, אלא הפך את היוצרות – במקום שלמה בן יוסף, הוא כתב פעמים אחדות (כלומר לא מדובר בפליטת מקלדת) יוסף בן שלמה. וזה במכתב של מהותו היא הערה על שגיאות ואי-דיוקים.

          * ביד הלשון

מיצוע – בישיבה של פורום שאני היו"ר שלו, עלו הצעות שונות בנושא שעל סדר היום, ואני גיבשתי מהן הצעה מוסכמת. אמרתי שאני רוצה לְמַצֵעַ את ההצעות, ולהפתעתי אף אחד מחברי הפורום לא הכיר את המושג מיצוע.

בתום הישיבה, שלחתי בקבוצת הווטסאפ של הפורום את הערך מִיצוּעַ ממילון אבניאון:

1. חישוּב הממוּצע, קביעת הממוצע: במיצוע המזג תהיה שלמות הנפש וחסרונה (כוזרי).

2. תיווּך בין יריבים, הבָאה לידי פּשָרה: השמאל דוחה, והימין מקרבת, ולכן צריך למצוא את המיצוע.

3. שימוּש כאמצעי, תיווּך: שכל הידיעות אינן נודשות כי אם במיצוע הגשם (ספרות ימי הביניים).

4. (בּצבא) רצף ירִיות למטרה בניסיון לפגוע במֶרכּזה.

5. (בניירות ערך) מכירה הדרגתית של ניירות ערך מאותו הסוג בשוק עולה או קנייה הדרגתית מאותו נייר ערך בשוק יורד.

* "חדשות בן עזר"

פינתי השבועית ברדיו: מיכאל

מיכאל / אתי אנקרי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 30.8.21

בשבוע שעבר זכתה אתי אנקרי בפרס אקו"ם למפעל חיים ע"ש נעמי שמר. אתי אנקרי היא אחת הזמרות האהובות עליי ביותר. והייתה זו אהבה ממבט ראשון. אני זוכר את הופעתה הראשונה באחת מתכניות האירוח הפופולריות של ערב שבת בערוץ היחיד, "סיבה למסיבה" או "שעה טובה" או אחת התכניות הללו, נדמה לי שב-1989. לא הייתה לי אז טלוויזיה. צפיתי בה אצל חברים. היא שרה את "לך תתרגל אתה" ואת "אני רואה לך בעיניים". ואני הוקסמתי, התפעלתי והתאהבתי. אהבתי את הכתיבה שלה, את ההלחנה שלה, את השירה שלה, את המימיקה שלה, את המראה שלה.

ומאז אני עוקב אחריה באהבה. אתי אנקרי עברה שינויים משמעותיים בחייה, באורח חייה וביצירתה. ואני אוהב אותה בכל הגלגולים. אני אוהב את התקופה החילונית שלה ואת התקופה הדתית שלה. אני אוהב את היצירה החילונית שלה ואת היצירה הדתית שלה. אני מיצר רק על דבר אחד – שהיא חדלה להופיע בפני גברים.

לפני למעלה מעשור, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, אירחנו אותה במופע בלתי נשכח באולם הספורט של בני יהודה, שהיה מלא מפה לפה. מה שבלט בעיניי היה מספרם הרב של גברים דתיים שבאו לצפות בהופעתה, ולא הייתה להם כל בעיה של "קול באישה". היא כבר הייתה אז דתיה מאוד, בלבושה, בשירתה ובחייה. אבל היא הופיעה בפני קהל מעורב. אולם היה ברור שזה זמני. היא אמרה באותה תקופה בראיונות, שהיא עוד לא הגיעה לדרגה שבה תפסיק להופיע בפני גברים. וכשהיא הגיעה לדרגה הזאת, הדבר ציער אותי מאוד. קודם כל, כיוון שיותר לא אוכל לצפות בהופעותיה. וגם כיוון שכל נושא ההפרדה המגדרית, "קול באישה ערווה" וכו' זרים לי כל כך, וזרים כל כך לתפיסתי את היהדות. הם נובעים מחומרה על חומרה על חומרה. בתלמוד הירושלמי נאמר שאל לגבר לראות טפח גלוי מגופה של האישה בשעה שהוא קורא קריאת שמע במיטה לפני השינה. בשולחן ערוך נאמר שהוא הדין בשמיעת קולה של האישה. אבל מדובר בפחות מדקה ביום שעליו להימנע מהסחת דעת ייצרית בשעת קדושה. איך לקחו את זה למקום הקיצוני הזה, גם אלוהים לא יודע. לאחר הופעתה של אתי אנקרי בבני יהודה, כתבתי: "קול באישה – קדושה". כך חשתי כאשר שמעתי את שירתה.

מה יותר קדוּשה משירת מזמורי תהילים בבית המקדש. וכך נפתח מזמור מו: "לַמְנַצֵּחַ, לִבְנֵי קֹרַח, עַל עֲלָמוֹת שִׁיר". ההנחיה למנצח על המקהלה, היא שאת השיר הזה, שאותו כתבו בני קורח, תבצע מקהלת עלמות.

למרות עמדתי השלילית כל כך על הפרדה מגדרית ועל "קול באישה", חורה לי כאשר מונעים מאתי אנקרי להופיע באולמות מסוימים, בשל התנגדותם לאירוע למגדר אחד בלבד. למה? אפשר לא לאהוב את הבחירה האמונית של אתי אנקרי ובכל זאת לכבד את זכותה לבחור באורח חייה, ולספק לה את הזכות להופיע ולנשים את הזכות ליהנות מהופעתה. אלה הפלורליסטים הגדולים, שפתוחים לחלוטין, אבל אך ורק לכל מי שפלורליסט בדיוק כמוהם…  

ביוני השנה, נאלצה אתי אנקרי לבטל הופעה לציון 30 שנה לתקליטה "אני רואה לך בעיניים", לאחר שהוסבר לה שהמקום אינו יכול למנוע מגברים להשתתף בהופעה, כי הוא מעמיד את עצמו לתביעה בשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הייתה זו הופעה שנדחתה למעלה משנה בשל הקורונה, והיא ביטלה אותה שעות ספורות לפני תחילתה. אני לא מבין את הקנאות החילונית הדווקאית הזאת. האם הדווקאות הזאת מקדמת במשהו את התרבות הישראלית? אי אפשר להכיל ולקבל אנשים שדרכם שונה?

אתי אנקרי כתבה אז: "חוק יסוד זה, שמטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לא מאפשר לי למנוע מציבור מסוים להיכנס לאירוע, ובכך בעצם פוגע בכבודי וחירותי לבחור ולהופיע רק בפני נשים". היא צודקת.

ועכשיו היא זכתה, בצדק רב, בפרס אקו"ם. וכך נאמר בנימוקי השופטים: "מאז ומתמיד הייתה אתי אנקרי ציפור נדירה בנוף המוזיקלי הישראלי. כבר בתחילת דרכה ניכרו האומץ והתעוזה שלה לצאת מן המוכר והידוע ולסלול שבילים חדשים באדמת טרשים. אלבום הבכורה שלה מתחילת שנות ה- 90 כלל כמות בלתי נתפסת במונחים מקומיים של טקסטים הקוראים לשחרור האישה מכבלי הסדר הישן: רואה לך בעיניים, לוליטה, לך תתרגל איתה ועוד. כולם הפכו ללהיטי ענק שכבשו מצעדים וזיכו את אנקרי בתואר 'זמרת השנה' תוך עיסוק בחומרי נפץ: היא התייחסה לניצול ולהטרדות שחוות צעירות בעולם הבידור שנשלט בידי גברים, הצביעה על הסכנה להיעלם ולאבד עצמאות בתוך מערכות יחסים וסירבה לכבות את הבערה המשתוללת בה ולהתיישר לפי המוסכמות החברתיות. את כל אלה עשתה בישירות ובמבט חודר, לא 'מתנחמדת' ולא מתנצלת. כל כולה נוכחות בלתי מתפשרת. בהמשך הביאה אנקרי קולות מן המזרח היישר ללב המיינסטרים הישראלי בשירים כמו 'אשבו' ו'טוּל עוֹמְרִי', שרה על האנשים הפשוטים שנקלעו לעוני בשיר המחאה 'מיליונים' וכמובן הייתה מהנשים הראשונות ששילבו בהצלחה את מקורות היהדות בתוך המוזיקה הפופולרית – מהאלבום משירי רבי יהודה הלוי ועד האלבום התוניסאי שבו היא חידשה את שירת הקודש של נשות תוניס וגאלה מתהום השכחה שירים וניגונים עתיקים בני מאות שנים שעברו מדור לדור, מאם לבת. כל פעילותה המוזיקלית לאורך השנים מלאה עומק ורוח, השאיפה להביא קול של אמת היא לה מצפן פנימי. אנקרי היא מודל לחיקוי והשראה עצומה עבור נשים בכלל ויוצרות בפרט, הצלחתה נטעה אומץ בליבן להעז ולצאת מן המקום המצומצם שייעדה להן החברה אל עבר עשייה משמעותית ותיקון עולם. הנערה מלוד הפכה לאבן דרך במוזיקה הישראלית. קול זעקתה הצלול עדיין מאיר לכולנו את הדרך ומסמן לאן ללכת".

מבין שיריה הרבים והיפים של אתי אנקרי, בחרתי להשמיע את שיר הילדים המקסים שלה "מיכאל". אתי שרה אותו בחלק השני, האמנותי, מחוץ לתחרות, של הפסטיגל בשנת 1992, והוא מופיע בתקליטה השני "קראת לי אסתר", שיצא ב-1993.

במחצית השניה של שנות ה-80 החל הטרנד של קריאת שמות של בנים – לבנות. השיר מתאר בגוף ראשון את קשייה של ילדה, ששמה הוא מיכאל, אבל הגדולים שלא מקבלים את החידוש, מתעקשים לקרוא לה מיכאלה, וזה מאוד מרגיז אותה, ועוד יותר מרגיז אותה הבן של השכן, שצוחק איתם.

לא פעם שמעתי את הסיפור שהשיר נכתב על בתה של אתי אנקרי, ששמה מיכאל. זאת טעות. לאתי יש בן ששמו מיכאל. אתי יצרה את השיר כאשר מיכאל היה ברחמה.

ברכות לאתי אנקרי על זכייתה בפרס ולכל המאזינים – שנה טובה ומבורכת!

הם אומרים שמיכאל זה שם של בן

אז הם קוראים לי מיכאלה

וצוחק איתם הבן של השכן

הוא אומר שזה נדמה לה

אנ'לא אוהבת שמשנים לי את השם

לא אוהבת גם את בנו של השכן.

וילדה אחת קוראים לה דניאל

ולא קוראים לה דניאלה

רק לשם שלי קשה להתרגל

אז הם קוראים לי מיכאלה.

ואמא אומרת שככה אנשים

כשקשה להם לגמור הם מושכים את הסופים

ומיכאל זה שם יפה

אז במקום לקרוא לה מהתחלה

הם מוסיפים את ה – לה לה לה לה לה …

אנ'לא אוהבת שמשנים לי את השם

לא אוהבת גם את בנו של השכן.

ובלילה כשכולם הלכו לישון

גם החתול והארנבת

מיכאל פתאום יצא מהשעון

השם שלי דיבר כמו ילד.

לא אכפת לו שמשנים אותו, לכן

לא אכפת לו גם מבנו של השכן

אני רואה אותו מאז בכל מקום

והם אומרים שזה נדמה לי

והוא מצחיק אותי באופן מיוחד

כשהוא קורא לי מיכאלי.

ואמא אומרת שככה אנשים…

כבר לא אכפת לי שמשנים לי את השם

ולא אכפת לי גם מבנו של השכן.

ירושלים של אמצע

על יהודה עמיחי

גרנו בגיא בן הינום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת

בבית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים.

מתחת למיטה שמנו ערמת ספרים במקום הרגל השבורה.

(ואינני יודע אם חזרנו לקרוא בהם.) ומדרגות האבן

היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב

והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות.

ושטח הפקר באנגלית נקרא, "ארץ לא איש",

אבל אנחנו היינו בו איש ואישה רציניים באהבתם

ולא הפקר. ואם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים.

יהודה עמיחי, מתוך המחזור "בתים בתים ואהבה אחת" בספרו "פתוח סגור פתוח".

נקודת המוצא שלי לקריאת השיר היא השורות "ומדרגות האבן היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב, והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות". הסולם מחלום יעקב מסמל את החיבור בין שמים וארץ – סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. על פי המסורת היהודית, ארץ ישראל ובפרט ירושלים היא האתר בו מתבצע החיבור בין האלוהות לעולם הארצי. בירושלים של עמיחי, המלאכים ברחו מן החלום, ושכחו את הסולם. הסולם נשאר לבני האדם, ולהם נתונה הרשות לעלות ולרדת בין שמים וארץ, בין הספירות העליונות בירושלים של מעלה, לבין חיים אנושיים בירושלים של מטה. והיכן נמצא הסולם? במדרגות האבן בביתו בירושלים. ירושלים היא בית נורמאלי, אך בבית עצמו קיימת אופציה של טיפוס על סולם שראשו בשמים. המתח הזה קשה. הפיתוי לטפס כל כך זמין. והבחירה – בידי הדיירים הגרים בבית.

את ירושלים של מעלה, מסמלים גם הספרים. גם היחס לספרים נתון לבחירתם החופשית של האנשים. ניתן להתייחס אליהם כאל ספרים קדושים, בדחילו ורחימו, וניתן להתייחס אליהם כאל אמצעי שנועד לשרת את הצרכים האמתיים של אנשים אמתיים. הספרים מציבים בפנינו את הדילמה – האם הספר הוא המרכז והאדם נועד לשרת אותו, או האדם הוא המרכז והספר נועד לשרת אותו. הבחירה של עמיחי ברורה. הספר משרת את האדם. הוא מציג זאת בדוגמה הארצית ביותר שניתן – ערמת הספרים המחליפה את הרגל השבורה של המיטה. לא הסולם של המלאכים ניצב על הספרים, אלא מיטתם של איש ואישה. הספרים נועדו לתת טעם לחיינו, כדי שנשכיל לחיות את החיים האמתיים, ועיקרם של החיים האמתיים, האהבה, אהבת איש ואישה, שמרכיב מרכזי בה הוא אהבת הבשרים.

הבית נמצא "בגיא בן הנום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת". כמה מטען היסטורי וסמלי בבית אחד. גֵּיא בֶן הִנֹּם הוא אתר עבודה זרה, שעל פי נבואת ירמיהו יהיה לגיא ההריגה. הפולחן שהתקיים במקום הוא הקרבת קורבנות אדם. זהו סמל לטירוף המוחלט שאליו עלולה להוביל את האדם הדת – הביטוי המוחלט של ההיפוך ממסריו ההומניסטיים של עמיחי; האדם כאמצעי חסר ערך למען משהו שכביכול חשוב וגדול ממנו. יש באזכור זה גם רמז לאבדן החיים במלחמות. גֵּיא בֶן הִנֹּם הוא הגיהינום, השאול המוחלט, הרע המוחלט, מקום המוות. אך גם זו בחירה של האדם – הוא יכול לחיות בגיהינום, ולבחור בחיים ובאהבה.

"שטח ההפקר" הוא השטח שאין עליו ריבונות של אחת משתי המדינות החולקות ביניהן את ירושלים. אך הביטוי הוא של הפקר – מקום שבו האנשים עלולים להיות הפקר, לא מוגנים, לא ריבוניים, שחייהם הפקר. ירושלים המחולקת היא עיר פצועה, עיר קרועה, עיר מבותקת, שבלבה חומה, ומהחומה מידי פעם יורה "משוגע תורן". והבית שבו הם חיים הוא מצבה חיה למלחמה, לגיהינום – "בית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים". עמיחי מציין שבאנגלית שטח ההפקר נקרא "ארץ לא איש". כל כך מתאים לגֵּיא בֶן הִנֹּם. אך עמיחי אינו מוכן להשלים עם הגזירה הזאת.

הוא הופך את אותה "ארץ לא איש" למקום שבו חיים "איש ואישה רציניים באהבתם ולא הפקר". בסופו של דבר, האהבה הארצית בין האיש והאישה היא הדבר הרציני יותר מכל אותם הדברים הגדולים, מהמלחמות ומהקדושה ומהשמים. והיא גם הדבר הנצחי. "אם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים". יש כאן הטלת ספק בעצם המוות, במקום שיש בו אהבה.

בשירו "תיירים", מתאר עמיחי מדריך תיירים המשתמש באדם ירושלמי העושה דרכו מן השוק לביתו וסלים בידיו, כנקודת ציון לזיהוי קשת מן התקופה הרומית שלצדה הוא יושב. עמיחי מייחל ליום שבו מדריך התיירים יציג את הקשת כנקודת ציון לזיהוי האדם הסוחב סלים. אילו מדריך התיירים הזה היה מוביל את תייריו לסיור ליד הבית, הוא היה מתאר את גֵּיא בֶן הִנֹּם, את העיר המחולקת, את המלחמה. שני האוהבים בבית טעון ההיסטוריה והסמלים הזה לא היו מעניינים אותו. אך עמיחי מציג חלופה – הסמלים וההיסטוריה הם התפאורה. המחזה האמתי, המעניין יותר, הוא האיש והאישה האוהבים.

****

במסר ההומניסטי היפה של עמיחי בשיר הזה טמונה גם סכנה; סכנת הניהיליזם, סכנת הבוז לכל דבר קדוש, גדול מן החיים, לכל דבר שמחוץ לחיי היום יום של אדם, של איש ואשתו.

מה הטעם בירושלים, אם היא אך ורק ירושלים של מטה?

יש התפתחות בעלילה. השיר הזה הוא בשלב מוקדם יחסית בספר. בהמשכו חוזר עמיחי שוב ושוב לעסוק בירושלים. באחד השירים הוא כותב שהוא "רוצה לחיות בירושלים של אמצע"; האמצע בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. הוא מזהיר מפני המכה בראש בניסיון לחיות כל הזמן בספירה של ירושלים של מעלה, אך גם מפני פציעת הרגליים בניסיון לחיות רק בירושלים של מטה.

האתגר למצוא את האיזון הנכון; אתגר שיש בו כאבים לא מעטים, הוא המסר הירושלמי של עמיחי.

לָמָּה יְרוּשָׁלַיִם תָּמִיד שְׁתַּיִם, שֶׁל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה

וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל אֶמְצָע

בְּלִי לַחְבֹּט אֶת רֹאשִׁי לְמַעְלָה וּבְלִי לִפְצֹעַ אֶת רַגְלַי לְמַטָּה.

וְלָמָּה יְרוּשָׁלַיִם בְּלָשׁוֹן זוּגִית כְּמוֹ יָדַיִם וְרַגְלַיִם,

אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת רַק בִּירוּשָל אַחַת

כִּי אֲנִי רַק אֲנִי אֶחָד וְלֹא אֲנַיִם.

יהודה עמיחי, מתוך המחזור "ירושלים ירושלים, למה ירושלים?", מתוך הספר "פתוח סגור פתוח"

  • תבור – יהדות ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: אלף נשיקות

אלף נשיקות / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 23.8.21

לאחר הפסקה של שנה, בשל הקורונה, חודשה השנה מסורת הענקת פרסי אקו"ם, הפרסים ליוצרים הבולטים בתחום המוסיקה הישראלית של אגודת קומפוזיטורים, ומחברים ומו"לים.

הזוכים השנה, בטקס שייערך מחר: חנן בן ארי על הישג השנה, עדן חסון מלחין השנה, תמיר בר, רביד פלוטניק וישי סוויסה אלבום השנה על תקליטם "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", יסמין מועלם ואייל דוידי שיר השנה על "מסיבה", מעבד השנה ג'וני גולדשטיין, תגלית השנה נוגה ארז, ופרסים מיוחדים ל"קרן נכט" על תרומתה הרבה לקידום המוסיקה והיוצרים בישראל,

גרי אקשטיין על תרומתו הרבה ליצירה והתרבות הישראלית, יורם רותם ודלית עופר על פועלם לקידום ושימור הזמר העברי ויוצריו.

הפרסים היוקרתיים ביותר מדי שנה, וגם בעלי הערך הכספי הגבוה ביותר – 35,000 ₪, הם הפרסים על מפעל חיים, על שם אהוד מנור ונעמי שמר. הזוכות השנה הן מירית שם-אור שזכתה בפרס ע"ש אהוד מנור ואתי אנקרי שזכתה בפרס ע"ש נעמי שמר.

הפינה מוקדשת היום לכבודה של כלת הפרס מירית שם אור. כך נאמר בנימוקי הפרס: "בעולם הישן היה נהוג לחלק את כותבי הטקסטים לכותבי 'שירה' ולכותבי 'פזמונים'. המשוררים הסתכלו מלמעלה על כותבי השירים, ובין כותבי הפזמונים – משוררי הרוק התייחסו בעליונות על כותבי שירי הפופ. כמה מגוחך זה נראה בימינו אלה. מהמקום בו אנו נמצאים היום, בפרספקטיבה של זמן ושל מקום, אפשר להביט בהתפעלות ובהערכה עצומה על כותבות וכותבים ברוכי כשרון שכאלה. אחת הבולטות ופורצות הדרך ביניהם הייתה מירית שם אור. מירית ידעה לספר סיפורים מופלאים ולתאר רגשות אנושיים מורכבים במילים שנוצקו למנגינות פופ. קשה שלא להתפעל מול יכולת ביטוי, עושר לשוני ותבונה פונטית בהמנוני פופ אלמותיים כמו: 'מרי לו', 'אהבה בסוף הקיץ', 'אלף נשיקות', 'בין האצבעות', 'לגור אתו', 'הלב', 'שוב הגשם', 'דם חם', 'מעלה מעלה', והרשימה ארוכה מלהכיל את כולם. במילים ישירות ומחודדות היו השירים שכתבה פס קול של תקופה שלמה, קולו של דור שחיפש במוסיקה ביטוי לשמחה, לאהבה, לנעורים ולסערות הגוף. במידה רבה הייתה מירית שם אור חיל החלוץ שהבקיע דרך עבור כותבות וכותבים רבים היום, שמרגישים שזה מרגש ונוגע לא פחות להגיד את כולך באינטליגנציה בהירה וישירה של פופ. על תרומתה לעושרה, לכוחה ולחיוניותה של התרבות הישראלית בכלל ולמוסיקה בפרט, מוענק למירית שם אור פרס אקו"ם על מפעל חיים".

המשותף לכל השירים שהוזכרו בנימוקי השופטים, מלבד העובדה שמירית שם אור כתבה את מילותיהם, הוא שכולם הולחנו בידי פיק. את "שוב הגשם" הלחינה שרונה פיק ואת שאר השירים – צביקה פיק. וזה לא מקרי – מירית שם-אור היא אימן של שרונה ודניאלה פיק וגרושתו של צביקה פיק. שיתוף הפעולה האמנותי שלה ושל צביקה פיק נמשך שנים רבות אחרי שנפרדו בחייהם האישיים. צביקה פיק מלחין את מרבית שיריה, והיא מתמללת את מרבית שיריו.

השיר שנאזין לו היום הוא "אלף נשיקות". השיר נכתב בהשראת מכתב שכתב לאהובתו אבשלום פיינברג, איש מחתרת ניל"י – נצח ישראל לא ישקר, שפעלה במלחמת העולם הראשונה, כרשת ריגול למען בריטניה נגד השלטון העות'מאני בארץ ישראל. אבשלום נולד ב-1889 בגדרה, להורים מאנשי הביל"ויים מייסדי גדרה. בהיותו בן 9 עברה משפחתו לחדרה. מגיל צעיר התבלט אבשלום במנהיגותו ובפעילותו הציבורית. בגיל 12 הקים אגודה ציונית שנקראה "ארץ ישראל חופשית". בהגיעו לגיל תיכון נשלח ללמוד בבית הספר של אגודת "כל ישראל חברים" בצרפת. לאחר מכן הוא נדד במצרים, שוויץ ושוב פריס וב-1910 שב לארץ ישראל, לבית הוריו בחדרה. הוא עבד בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית בניהולו של אהרון אהרונסון. למרות שהוא היה צעיר ב-13 שנים מאהרונסון, נוצרו ביניהם יחסי חברות הדוקים, והוא הפך לבן בית במשפחת אהרונסון ואף התארס עם בת המשפחה רבקה אהרונסון. הוא הצטרף לאגודת "הגדעונים" שנוסדה בזיכרון יעקב בידי חברו הקרוב אלכסנדר אהרונסון, והוא היחיד בה שלא היה בן זיכרון יעקב. היה זה ארגון חשאי של בני המושבות שעסק בשמירה והתיישבות. אבשלום היה ממנהיגי הקבוצה. יחד עם בני משפחת אהרונסון, היה אבשלום ממייסדי ומנהיגי ניל"י, שבראשה עמד אהרון אהרונסון.

בעקבות נתק עם הבריטים שישבו במצרים, יצאו יוסף לישנסקי ואבשלום פיינברג למצרים. הם התברברו בדרכם לסיני, ובעקבות הלשנה של בדואי שנקלע לדרכם, הם נתקלו בקבוצת בדואים ושוטרים טורקים. בקרב הלילי שהתפתח ב-20 בינואר 1917 נפצעו השנים. לישנסקי הפצוע הצליח לברוח. אבשלום ירה באקדחו בז'נדרם טורקי ולאחר מכן נורה בראשו ונהרג. הבריטים ואנשי ניל"י ניסו למצוא את גופתו באזור שבו נהרג, ומשלא נמצאה הופצו שמועות לפיהן לישנסקי רצח אותו. רק לאחר מלחמת ששת הימים מצא ד"ר שלמה בן אלקנה את גופתו, סמוך לעץ דקל שצמח מגרעין תמר שהיה בכיסו של אבשלום. בדיקה פתולוגית אוששה בוודאות את זיהוי הגופה ואת סיפורו המדויק של לישנסקי, חמישים שנה לאחר שהוצא להורג בדמשק. אבשלום פיינברג הובא למנוחות בטקס ממלכתי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל.

בעיזבונו של אבשלום פיינברג נמצא מכתב אהבה משנת 1911, שארוסתו רבקה אהרונסון טענה שהוא כתב אליה, אך האמת היא שהוא נכתב חודשיים בטרם הכיר אותה.

ב-1985 שמרית אור עיבדה את המכתב לשיר, צביקה פיק הלחין ויהורם גאון שר. זהו שיר הנושא של תקליטו "אלף נשיקות". השיר זכה להצלחה רבה.

כיוון שהפינה מוקדשת למירית שם אור, וצביקה פיק הוא שותפה למכלול יצירתה, נאזין לשיר בביצועו של פיק, ולאחר מכן נשמע את המכתב במלואו. אל תלכו לשום מקום!

נשיקה ראשונה על מצחך הלבן

כמו קשר באמצע דמותך

וממנה יצאו בשפעת זוהרה

נשיקות, נשיקות לשערך

כותרת פנינים עשויה מנשיקות

על שחור תלתלייך אמטיר

שתהיי לי ילדה היפה בנסיכות

המושלמת בכל בנות העיר.

אלף נשיקות לך אהובתי

אלף נשיקה ונשיקה

אלף נשיקות לך חמודתי

היפה, הקטנה, המתוקה.

וגם את צווארך השלגי, הבתולי

הגמיש כמו צוואר הברבור

אכסה בנשיקות מחרוזות מחרוזות

ילדת מים, קטנטונת שלי

ועתה שום אשים את ראשי על כתפך

כדי למצוא בו את דופק הלב

וגם סתם נשיקות בלי תאווה ותכלה

כמו פרחים מושלכים על כלה.

אלף נשיקות…

השמיים אינם בעד עיני החוטאות

ואינני שותה בך עד רוות

האור אינו בעד שפתי הטמאות

וחזי נצרב לו עד כלות

נשיקת האלף אינה אפשרית אהובה

חסרה נשיקה אחרונה

רק תשע מאות תשעים ותשע נשיקות לי

סוערות אוהבות ומתוקות

ובכל זאת אנשקך אלף נשיקות

אלף נשיקות…

תודה לצביקה פיק. וזה נוסח המכתב, המכתב המקסים, וכל כך יפה לראות איך תרגמה אותו מירית שם אור לפזמון:

אלף נשיקות לך אהובתי!

כך גומרים האוהבים את כל המכתבים שלאהוּבותיהם הם כותבים.

אלף נשיקות לך אהובתי. כּך מתחיל אני את מכתבי אליך אהובתי. ומה מאוד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובתי.

ראשית־כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח.

ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבּה הרבּה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים, כמו כְּתֹרֶת של נשיקות, כמו ששמות למען הִתְיָפוֹת היפות מחרְזָה של פנינים. ואחרי כן הייתי לוחש לך בּשני פּרחי צֶדֶף וָרוד, אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהֵדָם מצלצל עד אמצע הלב. ובשפתיי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפיך. ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רוות כּוס יין בּצמא בּקיץ. ועתה צריך להעמיק בּגֻמות לחייך, לחפּור ולחפּור, וגם את הצלוחית הקטנטונת שבּקצה סנטרך הקטן. ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פּי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס כוח, עד שימלא החזה ולא יישאר שם מקום גם כּחוט השערה.

ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר הבּרבֻּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות-המים צריך לשים חוטים חוטים, מחרוזות מחרוזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה הקטנה שבּקצה הצוואר, שם בּמקום שהשמלה הטיפּשה והמרשעת מכסה את הכל….

ועל מפרקתך זכת אור וכתפיך, ברד של נשיקות.

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדוייקה, אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתיי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אליי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כרכוריו: תק, תק־תק, תק־תק־תק.

ועל מסגרת חגורתך נשיקה. ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות. ובנשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתיי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים.

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תועות בלי מטרה ובלי תאווה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת. והנה כּוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע מאות תשעים ותשע נשיקות.

ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי מה!

ועכשיו רום התאווה, פסגת החשק. איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמים וקסם האור, אייהו מלא אור מעיין האור?

את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתיי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות ולשתות עד רְווֹת וזאת הייתה נשיקת האלף.

אבל השמים אינם בעד עיניי החוטאות, האור איננו בעד שפתיי הטמאות, הארציוֹת, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתיי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב.

ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע מאות תשעים ותשע נשיקות יפתי.

ובכל זאת! אלף נשיקות לך כוכבי!"

מוות סתמי לחיים סתמיים – על שירתו של חנוך לוין

על כך שחנוך לוין היה כישרון נדיר, אין עוררין. אין מחלוקת על יצירתיותו, מקוריותו, גאונותו. גם הקשים והמרים במבקריו, לא יתווכחו על יכולתו להמם, למגנט, להפנט את הקורא ובעיקר את הצופה במחזותיו. היותו מחזאי, במאי ומשורר יוצא דופן, היא מוסכמה שאי אפשר להפריכה.

המחלוקת הגדולה היא על מסריו של חנוך לוין, על תמונת עולמו. מאמר זה ינתח את חנוך לוין על פי שיריו, אך ניתן בהחלט להשליך משיריו על מחזותיו. תמונת העולם הבאה לידי ביטוי בשירים, היא תמונת העולם שעל הבמה.

עיקר הביקורת שנמתחה על חנוך לוין, עסקה בעמדותיו הפוליטיות השמאליות הרדיקליות, כפי שבאו לידי ביטוי בכמה ממחזותיו הסאטיריים ובראשם "מלכת אמבטיה". האמת היא, שכתיבתו הפוליטית שולית למדי במכלול כתיבתו. אך מכתיבתו הפוליטית הסאטירית ניתן ללמוד על מכלול כתיבתו, על דרך חשיבתו ועל תמונת עולמו.

חנוך לוין מזוהה כ"שמאלן", אולם אין בשירתו הפוליטית כמיהה לשלום ובוודאי לא אמונה בשלום. אין בה קריאה לפשרה, אין בה הכרה בצדקת הפלשתינאים, למשל. המסר המרכזי שלו הוא שהמלחמה היא משחק ציני שבו פוליטיקאים שיכורי כוח משתעשעים בהמוני האנשים הפשוטים, החיילים, שהם בשר תותחים לסיפוק יצריהם. "לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן? / חייל שחור מכה חייל לבן. / לא יחזור אבי, אבי לא יחזור. / חייל לבן מכה חייל שחור. / בכי בחדרים ובגנים שתיקה / המלך משחק עם המלכה. // ילדי שוב לא יקום, לעולמים יישן / חייל שחור מכה חייל לבן / אבי בחשיכה ולא יראה עוד אור / חייל לבן מכה חייל שחור. / בכי בחדרים ובגנים שתיקה / המלך משחק עם המלכה. … לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן? / נפלו חייל שחור, חייל לבן. / לא יחזור אבי, אבי לא יחזור / ואין חייל לבן ואין שחור. / בכי בחדרים ובגנים שתיקה / על לוח ריק רק מלך ומלכה" ("שחמט").

חנוך לוין אינו מציג כאן צד אחד צודק וצד אחר שאינו צודק. הוא גם אינו מציג שני צדדים שנאבקים על הצדק והאמת שלהם. אין מלחמות צודקות – לא מלחמות לאומיות, לא מלחמות מעמדיות. המלחמה היא צינית, היא משחק שבו החיילים השחורים והלבנים, שהם "אבי" ו"ילדי", הורגים אלה את אלה. סתם. החיילים הם כלים במשחק שחמט, שבסופו של דבר המלך והמלכה לא נפגעים ממנה. רק החיילים המסכנים.

האמונות שמלעיטים בהם את העם, כדי שייצא למלחמה, אינן אלא נפיחה, שכל מה שיישאר ממנה הוא הריח הרע. אבל למען הנפיחה הזאת, חיילים נפצעים, מאבדים את אבריהם, נהרגים. העיקר "שהמלכות שלמה". "יום יבוא וכל הסיבות / הכוונות הטובות והרעות / יהיו לאבק פורח. / וגם מן הנוד, באשר הוא נוד / לא יוותרו הרבה כוונות, אבל יישאר הריח. // ומה נאמר לבנינו ביום ההוא / כשכל הסיבות שהיו / ייהפכו לאבק פורח? / שרצינו בטוב, בלב תמים / ועכשיו איננו יודעים / איך נשאר לנו רק הריח. / אך נומה ילד, אל תפחד / הרי המלכות היא שלמה. / לרוב הדודים יש רק רגל אחת / אבל המלכות היא שלמה. / וכל הדודות מסביב לבור / מחכות לך, ילד גיבור. / אבל המלכות היא שלמה" ("המלכות היא שלמה").

לוין בז למלכות השלמה, לסיבות בעטיין עם יוצא למלחמה. המלכות השלמה היא בעיניו ביטוי לשיגעון הגדלות של המלך והמלכה, כאשר מי שמשלמים את המחיר הם הדודים שיש להם רק רגל אחת, והילד הגיבור שסופו בבור, בגלל אותן דודות פתיות ותמימות, שמאמינות לכל אותן סיבות שקריות, שסופן שייהפכו לאבק פורח.

הכעס על הדודות מגיע לשיאו בכעס על האב בשיר "כשתעמוד על קברי", השיר שעמד בלב הסערה הציבורית סביב המחזמר הסאטירי "מלכת אמבטיה": "אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי / ותראה איך טומנים את גופי בעפר / ואתה עומד מעליי, אבי // אל תעמוד אז גאה כל כך / ואל תזקוף את ראשך, אבי. / נשארנו עכשיו בשר מול בשר / וזהו הזמן לבכות אבי. // אז תן לעיניך לבכות על עיניי / ואל תחריש למען כבודי / דבר מה שהיה חשוב מכבוד / מוטל עכשיו לרגליך, אבי, / ואל תאמר שהקרבת קורבן / כי מי שהקריב הייתי אני / ואל תדבר עוד מילים גבוהות / כי אני כבר מאוד נמוך, אבי. // אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי / ותראה איך טומנים את גופי בעפר / בקש אז ממני סליחה, אבי".

גם כאן, עיקר הביקורת היא על חוסר התוחלת וחוסר התכלית במלחמה ובמוות, ועל האנשים הטיפשים והתמימים המקריבים את חייהם ואת חיי ילדיהם, למען הכבוד והגאווה.

שיר נוסף המתאר את חוסר התוחלת במלחמה הוא "בוא אליי חייל נחמד". "הטבח מגיש בשר לרב הטבחים/ רב הטבחים מגיש בשר לתותחים / כל האנשים אחים מתחת לפרחים / כשרועמים התותחים הילדים בוכים. / בוא אליי חייל נחמד / שב אצלי על המשלט / שב, תנוח, אל תירא / ותשוב לעפרך // אחינו איש אמיץ היה על משמרתו נפל / וגם הקימו אבן על בשרו המקולל / היה לו לאחינו דם אבל הדם נזל / לא ישיבנו עוד אפילו צו הרמטכ"ל". שוב, אותו המסר. אין משמעות לאומץ ולגבורה, הכל סתם. הכל ציני. הלוחמים אינם אלא בשר תותחים, שאותו מגיש הטבח – הרמטכ"ל, הגנרל, לרב הטבחים – המלך והמלכה, הפוליטיקאי.

חנוך לוין כתב גם ביקורת חברתית. וגם כאן, אין בכתיבתו הצגת חזון של חברה צודקת, חברה שאליה ניתן לשאוף, עליה ראוי לחלום, למענה כדאי להלחם. כתיבתו החברתית היא תיאור ציני ובוטה של מציאות ללא סולידריות, ללא חמלה וללא צדק. מציאות של ייאוש כבד וקודר, נטול תקווה.

"יש לי שתי משאיות יפות / אחת שחורה והשניה ורודה / בלילה מובילים בהן פרות / בבוקר פועלים לעבודה. / פעם הנהג עשה טעות / הטעין פועל פשוט במקום פרה / לקחו אותו לבית המטבחיים / שם שחטו אותו שחיטה כשרה. / השופט פסק לי פיצויים / משפחתו של הפועל שילמה / את ההפרש אשר הפסדתי / בין הפועל לבין הבהמה. // וכדי למנוע זאת גם בעתיד / עשיתי לי לחוק בל יעבור / שכל פועל אשר במשאית / חייב לשיר שירי חדווה ודרור".

כמו בתיאור המלחמה, כך גם בתיאור החברה, לוין מתאר מציאות של סדום, שבה החזקים – מקביליהם של המלך והמלכה, המוּנָעִים בידי רדיפת הבצע בלבד, מקבילתה של רדיפת הכבוד, משחקים בחייהם שאינם נחשבים של הפועלים, מקביליהם של החיילים. וגם כאן, המשפחה של הפועל מוכנה לשלם, ללא שאלות, כמו המשפחות של החיילים. והפועלים אינם מתמרדים, אלא מקבלים את הגזירה בהכנעה. ואם הם שרים שירי דרור, אל לשירים הללו להטעות אותנו. אין אלה שירי התרסה של מורדים, אלא שירים בפקודה של בעל המשאית / הממסד / המלך והמלכה.

חוסר הסולידריות בא לידי ביטוי בשירו האלגורי "מה אכפת לציפור". העץ, הים, הציפור והאדם חיים בכפיפה אחת, אבל לאיש לא אכפת מרעהו. "מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק?" "מה אכפת לו לעץ שהים הוא כחול?" ניצנים של קשר אנושי מגלה האדם – "אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים". הוא אינו אוטיסט חברתי, אלא הוא קשוב לסביבה ויכולת כתיבת השירים שלו מותנית בהיות הציפור לצדו. התקווה, מעט האופטימיות, אובדת במהרה. "מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?"

ואם אין כל תקווה, היאוש מולך בכל, אולי אפשר לברוח, לארץ אחרת, לעולם אחר? למשל ללונדון? לא. יכול להיות שבלונדון היאוש יותר נוח, אבל מהותית, היאוש הוא אותו יאוש. נכון, "בלונדון יש יותר סרטים, בלונדון יש מוסיקה טובה, בלונדון טלוויזיה מצוינת" אז מה? "אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה…" יש הבדל בין מקום למקום. פה יש טלוויזיה טובה יותר. שם מוסיקה יותר טובה. אבל מהבדידות והניכור אי אפשר לברוח. כאן ושם המהות אותה מהות – "למות כמו כלבה" ("לונדון", מתוך המחזה "אורזי המזוודות").

בכל שיריו ומחזותיו אין גיבורים. יש אנטי גיבורים שהם אפסים. תיאוריו הם של חיים בזבל, חיים עלובים, ללא תקווה, של אנשים קטנים זעיר בורגניים שהחיים עוברים לידם ובקושי נוגעים בהם.

אין לו שירי אהבה. ואם יש אהבה, זו אהבה שאינה מתממשת. "אדון כמעט אהב את הגברת כבר / כמעט ואמר לה זאת אבל הוא לא אמר / החורף קר היה וכבר עבר / על האדון כמעט והגברת כבר. // גברת כבר טיילה עם האדון כמעט / היא אהבה אותו וכבר נתנה לו יד / הלילה חם היה והירח שט / על הגברת כבר ועל אדון כמעט. // והשיר מסתיים: "שנים חלפו מאז, לא השתנה דבר. / אדון כמעט אהב את הגברת כבר / כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר. / עכשיו כבר באמת היה קצת מאוחר. // גברת כבר התגוררה בבית קט, / כמעט שהתגורר בו גם האדון כמעט, / עכשיו לא מתגורר בו אף אחד / לא הגברת כבר ולא אדון כמעט" ("הבלדה על אדון כמעט והגברת כבר").

אבל זה עוד כלום, לעומת השיר הבא: "אני רואה אותך מלמעלה, גברת פוקס היקרה / כשאת אוכלת עוגיות ומפהקת לתקרה / אני רואה אותך נושאת אלי את מבטחך, אבל / אין מקום לשניים על עמוד חשמל // אך אולי ניפגש, גברת פוקס, / אך אולי ניפגש עוד ביום אחרון / רק את ואני וחצי עפיפון / למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון" (אין מקום לשנים על עמוד חשמל").

ואם מישהו מחפש את האהבה באובדן – אחרי מותו של אחד מבני הזוג מורגש החסר, חשים בגעגוע, והגעגוע מבטא את האהבה שהייתה ונשארה, גם את הפינה הזאת חנוך לוין חוסם. "אני זוכרת אותך, זוכרת היטב / בצער לא רב ביגון לא קודר / וככל שהזמן מוסיף וחולף / הצער לא רב, היגון לא קודר / … כי הזמן את העצב ליד המתים קובר" ("בצער לא רב").

זוהי תמונת עולמו של חנוך לוין – יאוש מוחלט. עולם שחור משחור, ואם יש זיק של תקווה ושל אור, הם לא נועדו אלא ליצור אשליה של תקווה, שמהר מאוד נמוגה ומשאירה טעם רע של החמצה. האנשים בעולמו של חנוך לוין הם אנשים קטנים, חסרי חוט שדרה וחסרי תקווה. אנשים שכל עולמם מתמצה בדילמה הקיומית שלו – "רבע עוף או בורקס" או באימה הקיומית שלה – אם ידעו שהיא "אשת מהנדס", כמו במערכון המפורסם שכתב. חנוך לוין מציג עולם שאין בו טעם לחיים, וגם המוות בו סתמי וחסר ערך. לכן, השיר המבטא יותר מכל שיר אחר את עולמו, הוא "כשאהיה גדול אהיה קטן":

כשאהיה גדול אהיה קטן / אהיה קטן ואומלל. / אנשים בעלי ראייה בינונית / לא יראוני בכלל. // במקום בו לא עובר אף אחד / אפתח לי חנות קטנה / חנות לדברים שאינם נחוצים / ירושה מאימי הזקנה. // כל היום הארוך אשב לבדי / ואצטער על חיי / ובין הערביים אגש לפינה / לבכות בחשאי, בחשאי. // בימים ארוכים וקשים במיוחד / אחתוך קצת את אצבעי / ואקפוץ מכאב מאחורי הדלפק  / במין חיוך אווילי. // ולא ירחק היום ושכנה תחוש / בריח מתוך דירתי / ורופא צעיר שחייו לפניו / יקבע סופית את מותי. // מוות סתמי לחיים סתמיים / מין סיפור שכולו מיותר / ושלו רק ניתן להתחיל מחדש / לא היה משתנה בו דבר // לו חייתי ביום קבורתי / היה אז מי שיבכה. / כשאהיה גדול אהיה קטן / עד אשר לא אהיה".

גאון גאון אבל… בשביל מה צריך אמנות, אם במקום לרומם את האדם היא משפילה אותו עד עפר?

* תבור – תרבות ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: יהי הכל

יהי הכל / שלמה גרוניך

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.8.21

לפני שבועיים נפטר במאי התיאטרון עמרי ניצן, מי שהיה המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי במשך 26 שנים. הוא נפטר בגיל 71 ממחלת הסרטן. יומיים לפני מותו יצא לאור ספרו "סיפורי התיאטרון שלי". קטעים ממנו התפרסמו בעיתונים לאחר מותו. סיפורים יפים, כתובים היטב ובעיקר – ניכרת בהם אהבתו האינסופית של ניצן לעולם התיאטרון, ואת ראייתו את תפקידו בתיאטרון הישראלי כשליחות תרבותית גדולה. מתוך הספר: "אני חולם להיות בתקופה של רנסנס. בתקופה של גילוי והתפתחות. התיאטרון העברי הוא אחד הביטויים הבולטים לרנסנס התרבות העברית. בהיותו אירוע פומבי, התיאטרון הוא אירוע פוליטי, וככזה הוא גם אחד הביטויים המוחשיים ביותר לתנועת התחיה הפוליטית – הציונות. עבורי, התיאטרון היה יותר מתיאטרון. מגיל צעיר הרגשתי שותף ויוצר בתוך רנסנס תרבותי שהולך ומתפתח, הולך מתעשר… אני גאה להיות חלק מחלום הרנסנס הציוני התרבותי הזה, אך מאוכזב ואכול תחושת החמצה, כשאני נוכח בהגשמתו על קרקע מציאות חיינו".

עמרי ניצן נולד אל תוך עולם התרבות העברית. אביו, שלמה ניצן, היה סופר, מתרגם ועורך מוערך, מהבולטים בסופרי דור תש"ח. עמרי גדל במתחם שנקרא "בית מגורי העיתונאים" – שני בניינים בתל-אביב, שנבנו על מגרש שנרכש בידי קבוצת עיתונאים בסיוע אגודת העיתונאים בתל-אביב, בקרבת מערכות העיתונים, שהתגוררו בהם 14 משפחות עיתונאים, ובהן המשפחות של טומי לפיד, יגאל לב, דוד לאזר, לוי יצחק הירושלמי ואחרים. לפני שלושה חודשים הוכרז המתחם כאתר לשימור בידי ועדת השימור של עיריית תל-אביב.

משחר ילדותו נמשך עמרי ניצן לבמה. כילד בכיתה ה' ביים את ההצגה "אמיל והבלשים" בבית ספרו. הוא שירת בלהקת פיקוד מרכז, ובין השאר ליווה בקולו את דני וסלי בביצוע המקורי של השיר האלמותי "אנחנו שנינו מאותו הכפר". לאחר שחרורו הוא למד בימוי בלונדון. במשך חמש שנים היה במאי הבית של "הבימה", עוד שנה היה במאי הבית של "הקאמרי", חמש שנים היה המנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, עוד שנתיים המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל ואז עבר לתפקיד חייו, המנהל האמנותי של תיאטרון "הקאמרי" ובמאי הבית שלו בשנים 1993-2019.  

בקריירה המרשימה שלו ביים ניצן עשרות מחזות, ובהן מיטב הקלסיקה של התיאטרון העולמי והישראלי. הוא ביים מחזות רבים של שייקספיר: "המלט", "חלום ליל קיץ", "הלילה ה-12", "ריצ'רד השלישי", "נשות וינדזור העליזות", "מקבת", "הסוחר מוונציה", "קומדיה של טעויות", "כטוב בעיניהם" ו"מהומה רבה על לא מהומה". הוא ביים מחזות רבים של ברכט: "מעגל הגיר הקווקזי", "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", "אמא קוראז'", "מפיסטו", "הנפש הטובה מסצ'ואן" ואחרים. עוד מקצת ההצגות שביים: "משרתם של שני אדונים", "ביקור הגברת הזקנה", "גטו", "מותו של סוכן", "היה או לא היה", "אמדאוס", "קברט" וכן אופרות אחדות כמו "אותלו" ו"נבוקו".

הוא זכה בפרסים ועיטורים רבים ובהם פרס התיאטרון הישראלי, ארבע פעמים פרס "כינור דוד" והצגות שביים זכו בפרסים רבים ונבחרו כהצגות השנה, ו"המלט" בבימויו נבחר להצגת העשור.

השיר שנשמע היום, "יהי הכל", הושמע בהלווייתו של עמרי ניצן. השיר המקסים הזה נכתב למחזה "מעגל הגיר הקווקזי". את המחזה כתב המחזאי הגרמני ברכט ב-1944 בארה"ב, לשם ברח מיד לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה. המחזה מתרחש בגאורגיה הפאודלית, שבהרי קווקז, בתקופת מלחמתה של איראן נגד הממלכה המאוחדת של גאורגיה. המחזה בוחן את השאלה האם הצדק המשפטי הוא מוסרי והאם זכות הקניין, שעומדת במרכז חיינו, עדיפה על הצדק.

נתן זך תרגם את המחזה לעברית והוא הועלה לראשונה בתיאטרון חיפה ב-1962 בבימויו של יוסף מילוא ובכיכובם של זהרירה חריפאי וחיים טופול. עמרי ניצן ביים את ההצגה ב-1987 לתיאטרון "הבימה". הפעם השחקנים הראשיים היו יונה אליאן ויוסי בנאי. שלמה גרוניך הלחין להצגה הזאת את שירו של ברכט, מתוך ההצגה, בתרגומו של זך, "יהי הכל". גרוניך הקליט את השיר לאלבומו המופתי, האהוב עליי מבין תקליטיו – "נטו", שיצא ב-1991.

אני אוהב את השיר הזה ומזדהה עמו מאוד. אני רואה בשיר הזה תפילה ואני מצרף אותו כמעט מדי שנה למחזור "כל נדרינו", לערב שאני עורך ומגיש מדי שנה בליל יום הכיפורים בקיבוץ אורטל.

השיר עוסק בשאלת זכות הקניין; לא במובן המשפטי אלא במובן המוסרי, בחברה אידיאלית. הוא מנסה להציע תשובה צודקת לשאלה – מה שייך למי. האם זכות הקניין שייכת למי שרכש דבר מה בכסף? האם היא שייכת למי שירש אותה מהוריו? ברכט מציע מבחן אחר לשייכות. יהי הכל שייך לכל שיוכל להיטיב עמו. זה המוסר של משפט שלמה. במשפט שלמה פסק המלך שהילד שייך לאישה שראויה להיות האם. זה הבסיס המוסרי המצדיק צעד חריף וחריג של הוצאת ילד מהוריו הביולוגיים והעברתו למשפחת אומנה או אימוץ, כדי להציל אותו מחיי סבל והתעללות. הילד שייך לאישה האימהית למען יגדל, כותב ברכט. מי זו האישה האימהית? מן הסתם, כמובן, אמו של הילד. אבל יש מקרים שבהם האם אינה אישה אימהית ולמען שלומו של הילד יש למצוא אישה אימהית שתוכל להיטיב עמו. וכך גם העגלה שייכת לעגלון הטוב שינהג בה היטב. ולמי שייכת האדמה? למשקים אותה מים, למען תתן פריה בעתו.

השיר הזה התפרסם עם צאת התקליט "נטו", ובעבורי זו תקופת המאבק על הגולן בשנות התשעים. היה זה אחד השירים שליוו אותי ושהזדהיתי אתם במאבק על קיום יישובינו. למי שייכת אדמת הגולן? לנו, מתיישבי הגולן, המעבדים אותה ומשקים אותה מים למען תתן פריה בעתו. אנו עושים זאת למען עם ישראל כולו, על מנת להבטיח את הגולן למדינת ישראל.

עם זאת, איני מציע את הרעיון הברכטי הזה כעיקרון מוחלט לקביעת זכות הבעלות והקניין. אני בהחלט מבין את הבעייתיות שבו וכן את הצדק הקיים גם בחוקי הקניין הקיימים. אם אדם בנה בית במיטב כספו – האין זה מן הצדק שלאחר מותו הוא יוריש אותו לילדיו? הרי העזרה לילדים היא תכלית ראויה ביותר לחייו של אדם. איך שני העקרונות הללו יכולים לדור בצוותא? יש ביניהם סתירה, ובעיניי המתח הזה אינו ניתן לפתרון מוחלט וסופי, והאנושות תתמודד אתו עוד דורות רבים, בחינת מחלוקת שסופה להתקיים.

התיאטרון הישראלי איבד את אחד מעמודי התווך שלו, עמרי ניצן. יהי זכרו ברוך!

יְהִי הַכֹּל

שַׁיָּךְ לְכָל שֶׁיּוּכַל

לְהֵיטִיב עִמּוֹ.

הַיֶּלֶד – לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית,

לְמַעַן יִגְדַּל;

הָעֲגָלָה – לָעֶגְלוֹן הַטּוֹב,

לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב;

וְהָאֲדָמָה – לַמַּשׁקִים

אוֹתָהּ מַיִם,

לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בְּעִתּוֹ.

פינתי השבועית ברדיו: ישראלים מצחיקים

ישראלים מצחיקים / אריאל זילבר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.8.21

הידיעה על מותו של צבי שיסל הייתה מצערת ועצובה אבל כאשר שמעתי אותה, עלה חיוך על פניי. כי כאשר אני שומע את השם שיסל, עולָה לנגד עיניי תמונתו במערכון "לה-מרמור" ועולֶה לנגד עיניי המערכון של השיעור בקראטה ביידיש עם אורי זוהר, ותמונתו של ויצ'נסו האומלל בסצנת הגנגסטרים ב"כבלים", או בחבורת הבטלנים בסרט האיטלקי "בראוו על הלאנצ'יה" ב"כבלים", או פועל הבמה עם מוני מושונוב שמפיל על ראשו ארגזים בקלטת לילדים "כמו גדולים" ועד שכניה המושבניק, חברו של אריק, הלא הוא שלמה בראבא, בסדרת הטלוויזיה "הנחלה". אין ספק ששיסל הוא אחד הישראלים המצחיקים שפעלו כאן בשישים השנים האחרונות.

בסצנת הפתיחה של תכנית "לול" הראשונה, הציג אורי זוהר את החבורה. את שיסל הוא הציג כמפיק הסדרה והוסיף: "אני יודע שהוא לא נראה מפיק, אבל זה מה שיש לנו".

אז שיסל אולי לא נראה מפיק, אבל הוא היה מפיק ענק והוא אחראי על כמה מההפקות החשובות בתרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות – מפיק מוזיקה, טלוויזיה וקולנוע. תסריטאי, במאי, אמרגן ושחקן.

צבי שיסל נולד בתל-אביב ב-1946. הוא שירת בלהקת פיקוד השריון ועם שחרורו שיחק בהצגה "דבר מצחיק קרה לי בדרך לסואץ" של שייקה אופיר ובסרטים "השכונה שלנו" בבימויו של אורי זוהר ו"חצי חצי" של בועז דוידזון. וכך החל הרומן שלו עם זוהר ודוידזון וחבריהם לחבורת "לול" המיתולוגית.

בגיל 22 היה לאמרגנו של אריק איינשטיין, שכבר אז, ב-1968, היה כוכב גדול ומיתוס בזמר העברי. שנה לאחר מכן הקים עם אריק ודוידזון את חברת התקליטים "הגר" והפיק את תקליטיו של אריק "פוזי", "פלסטלינה", "שבלול", "בדשא אצל אביגדור", "יסמין", "שירי ילדים" ו"ארץ ישראל הישנה והטובה". הוא הפיק את תכניות הטלוויזיה "לול" ואת הסרט "שבלול" ואת תכנית הטלוויזיה "סע לאט" עם אריק איינשטיין ולהקת "תמוז", שיחק בסרטים "מציצים" ו"עיניים גדולות", הפיק את המוזיקה ל"צ'רלי וחצי", ביים את הסרטים "סבבה" ו"החגיגה נמשכת" מסדרת "אסקימו לימון", ביים את קלטת הילדים של אריק איינשטיין "כמו גדולים" ושיחק בה, ביים וכתב עם אריק איינשטיין את התסריט של הסרט "כבלים" ושיחק בו, ביים את קלטת הווידיאו של אריק איינשטיין "ארץ ישראל הישנה והטובה" וכל אלה הם רק חלק קטן מעשייתו הרבה והעשירה של שיסל במוזיקה, בטלוויזיה ובקולנוע כמפיק, במאי, יוצר סרטים עלילתיים ודוקומנטריים ושחקן.

שיסל מזוהה בראש ובראשונה עם חבר הנפש שלו אריק איינשטיין, שעמו הוא שיתף פעולה משנות השישים ועד מותו של אריק איינשטיין. וכאשר חשבתי על השיר שאשמיע בפינה, המועמדים הראשונים היו שירי אריק איינשטיין, מן התקליטים, הסרטים ותכניות הטלוויזיה ששיסל הפיק בעבורו. המועמד הטבעי להשמעה הוא השיר "סע לאט", שבו מתאר אריק איינשטיין נסיעה עם חבריו הקרובים ושיסל מככב בו: "צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות… צבי אומר שגילו כוכב שיש עליו חיים… צבי אומר שקר לו בראש, לסגור איזה חלון… צבי אומר עוד מעט זה עזה, ורק שלא יעוף איזה רימון ונלך לעזאזל".

אך לבסוף שיניתי כיוון ובחרתי בשיר "ישראלים מצחיקים" שכתב יהונתן גפן והלחין אריאל זילבר ששר אותו עם להקת "ברוש". זהו שיר הנושא של סרטם של בועז דוידזון וצבי שיסל "ישראלים מצחיקים". והרי אין תיאור הולם יותר את שיסל מישראלי מצחיק, אך הוא איש של חבורה ושל שיתוף פעולה ולכן דווקא ברבים, "ישראלים מצחיקים", זה תיאור שהולם אותו יותר.

"ישראלים מצחיקים" הוא סרט המתיחות הישראלי הראשון, עוד לפני סרטיו של יהודה ברקן, שעלה לאקרנים ב-1978. שמו נגזר מסרט המתיחות האמריקאי "אנשים מצחיקים" שקדם לו בשנה-שנתיים.

איני אוהב את סצנת המתיחות, שהיא וולגרית בעיניי, אבל כאשר הסרט יצא הייתי בן 15 ואז אהבתי מאוד את המתיחות. אהבתי את מתיחות הרדיו של יהודה ברקן ואח"כ את המתיחות באמצעות מצלמה נסתרת. בועז דוידזון הפיק את הסרט, שיסל היה הבמאי ושניהם היו השחקנים. השיר מתאר סצנות מתוך הסרט.

לדוגמה, אחת המתיחות הייתה של חיילת חיב"ה (חיילת בשירות המשטרה) שבודקת את התיקים בכניסה לקולנוע, ובהזדמנות זו ממששת לנבדק את הביצים. אומר לו השיר: "לא, אל תנסה אתה לקבוע, זאת היא לא חיילת, זה אני". המסר של השיר – קח בקלות, זה רק סרט, אל תתחמם אני רק מצלם, החיים חתול אתה עכבר, יש לי מצלמה והיא נסתרת, פתי מאמין לכל דבר.

היום, כאשר אריאל זילבר הוא דתי חרד"לי, הוא מצנזר את שיריו ומשנה חלק ממילותיהם. כך גם בשיר הזה. במקום "מי זה שם ישן על אשתך?" הוא שר "מי זה שם ישן? לא אשתך". במקום "אם חיילת חיב"ה בקולנוע תחפש לך בתחתונים" הוא שר "אם חיילת חיב"ה בקולנוע תחפש לך בחפצים". נו, זה כבר מוציא את כל העוקץ מהשיר. כבר עדיף לא לשיר אותו.

אנחנו כמובן נשמיע את המקור הלא מצונזר, לזכרו של הישראלי המצחיק שנפרד מעמנו בשבוע שעבר, צבי שיסל. 

אם תשמע פתאום קולות בלילה

תן חיוך קטן, אתה שחקן

מצלמים אותך עכשיו לסרט

ואולי תהיה קצת מפורסם

אם ביום חמסין אתה עם ארטיק

מה פתאום רטוב, יורדים גשמים

זה אני מתיז עם דלי מפלסטיק

תתנהג יפה כי מצלמים

היי אדוני, מה עצבני

למה מרביץ פה, תיתן להציץ

הלו שוטר, למה עוצר

אל תתחמם, אני רק מצלם

תן חיוך נחמד, אתה בסרט

החיים חתול, אתה עכבר

יש כאן מצלמה והיא נסתרת

פתי מאמין לכל דבר

מהעבודה אתה בא הביתה

מי זה שם ישן על אשתך

זהו רק אני ותודה שבאת

כי אני עכשיו מצלם אותך

היי אדוני, מה עצבני…

אם חיילת חיב"ה בקולנוע

תחפש לך בתחתונים

לא, אל תנסה אתה לקבוע

זאת היא לא חיילת, זה אני

תן חיוך קטן, אתה בסרט

החיים חתול, אתה עכבר

יש כאן מצלמה והיא נסתרת

פתי מאמין לכל דבר

היי אדוני, מה עצבני…

פינתי השבועית ברדיו: במקום שיר פתיחה

במקום שיר פתיחה / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 26.7.21

התלבטנו אם להקדיש היום את הפינה למדליסטית שלנו סמברג ולהשמיע את "אבישג" של אריק איינשטיין. נקווה שהספורטאים שלנו יתנו לנו סיבות לעוד התלבטויות, אך נשארנו עם התכנית המקורית.

צדי צרפתי חגג לאחרונה את יום הולדתו השמונים. כבמאי, צרפתי לא היה רוב חייו בקדמת הבמה. מה שחשף אותו לציבור הרחב הוא תפקידו כשופט ב"כוכב נולד" וב"זמר במסיכה", שהקנה לו פופולריות רבה, אהבה של הקהל ואפילו הפכה אותו לפרזנטור בפרסומת.

צרפתי הוא אחד מגדולי הבמאים בישראל לאורך חמישים השנים האחרונות. הוא ביים הפקות ענק ותכניות יחיד, מופעי מוסיקה, הצגות תיאטרון, מופעי בידור ומחזות זמר. רשימה חלקית בהחלט: "בוסתן ספרדי", "לילי גם", שלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", להקת "סקסטה", "הטוב הרע והנערה", "הכל עובר חביבי", ערב שירי נעמי שמר עם להקת "בימות", להקת "מנגו", "ילדי הכרך", "אירמה לה-דוס", "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", "שיער", "קזבלן", "סיפור הפרברים", "גריז", "סלאח שבתי", "ברנשים וחתיכות", "הללויה ברודוויי" ועוד ועוד.

צרפתי החל את הקריירה שלו כשחקן. כבר בגיל עשר שיחק בסרט "4:55 השעה הגורלית" ובגיל 12 – בהצגה "כטוב בעיניכם" בתיאטרון הקאמרי. אבל דרכו לא צלחה כשחקן, וגם הוא עצמו מודה שלא היה שחקן טוב. הוא שירת בלהקת פיקוד מרכז ולאחר שחרורו פנה לתיאטרון אך לא הצליח ושקל לעזוב את עולם הבמה.

באותה תקופה הוא נקרא להחליף את דודו טופז בערב שירי רחל, ושם פגש את אחת הזמרות, חוה אלברשטיין, והחלה ידידות בין השניים.

זמן קצר לאחר מכן, היה זה בשנת 1971, יצאה חוה אלברשטיין למופע היחיד הראשון שלה. היא הייתה רק בת 25 אך כבר כוכבת גדולה ואחריה יבול מרשים של עשרה תקליטים, ובהם שני תקליטי ילדים ושני תקליטים ביידיש. היא הייתה מזוהה בעיקר עם שירי ארץ ישראל, אך בהופעה הזו התכוונה להביא פן אחר, אישי יותר.

כאשר החלה לתכנן את המופע, ועוד בטרם היה לה במאי, היא התייעצה עם ידידה צדי צרפתי, שהחליט באותם ימים לפרוש מן הבמה. היא התלהבה מעצותיו ומרעיונותיו המקוריים, והדהימה אותו בהצעה להיות הבמאי של המופע שלה. הוא ניאות, והשאר היסטוריה.

הייתה זו הופעה נפלאה, עם שירים מקסימים, שהניבה להיטים רבים. ההופעה הוקלטה ויצאה בשני תקליטים (אז עוד לא נהוג היה להוציא תקליט כפול): "חוה אלברשטיין בתכנית יחיד" א' ו-ב'. המעבד והמנהל המוסיקלי היה אלכס וייס. כתבו לה טובי הפזמונאים והמלחינים של התקופה: נעמי שמר, דפנה אילת, תרצה אתר, משה וילנסקי, צביקה פיק, אהוד מנור, יורם טהרלב, דן אלמגור, נורית הירש, נורית זרחי, דרורה חבקין, דני ליטני ויהודה עמיחי. לא, עמיחי לא כתב לה, אבל שירו "אחרית הימים" הולחן בעבורה בידי דני ליטני.

שלושה משירי המופע השמענו כאן לאורך השנים: "תפילת יומולדת", "ספר הזיכרונות" ו"לפתח הר געש". מן הסתם, עוד נשמיע כאן שירים מהמופע הזה. שירים נוספים במופע: "החטא השביעי", "ליידי גודייבה", "נשים רוקדות", "לולה" "הספר", "את חירותי", "שוב אני כאן", "שיר סיום" ועוד.

אף שחוה לא כתבה אף אחד מהשירים – היא החלה לכתוב או לפחות להקליט משיריה רק באמצע שנות השמונים – חלק מהשירים מאוד ספציפיים מכוונים אליה. השיר "חוה" של רימונה דינור הוא על חוה התנ"כית, אך לא במקרה חוה שרה אותו. בשיר המקסים "הספר", מדבר הספר אליה ישירות: "אספר לך גברת חוה".

וכך גם שיר הפתיחה של התכנית, שהוא שילוב של דיבור עם שיר ונקרא "במקום שיר פתיחה". את השיר כתבה תרצה אתר ודפנה אילת הלחינה. תרצה אתר וחוה אלברשטיין היו חברות אישיות קרובות ביותר עד יומה האחרון של תרצה, והיה ביניהן גם שיתוף פעולה אמנותי רב שנים. הקשר ביניהן נוצר בהכנת התכנית הזאת. חוה אלברשטיין רצתה שירים תיאטרליים. דפנה אילת המליצה לה על תרצה אתר. הן נפגשו ומן הרגע הראשון נוצר ביניהן קליק. תרצה אתר כתבה לה ארבעה שירים לתכנית, ובהן השיר שנשמע.

חוה נכנסה לבמה, לא אמרה שלום או ערב טוב, אלא "אם תהיתם בלבכם מדוע אינני אומרת שלום, ערב טוב ואינני מדברת בעצם בכלל". והיא מסבירה שזה לא בשל מצב רוח או חוסר קונטקט עם הקהל, אלא פשוט ההנהלה החתימה אותה על חוזה שבו מופיע סעיף קטן ובו נאמר ש"צד בי"ת, כלומר הגברת הזמרת, אם וכאשר איננה מזמרת את אחד מהשירים שנכתבו פה כאמור, עומדת ומחייכת והפה שלה סגור". כלומר, אסור לה לדבר. והיא מסבירה לקהל שזה מתסכל מאוד, כי שחקנים רוצים לשיר וזמרים רוצים לרקוד ורקדנים רוצים "יה יה". היא רוצה מאוד לדבר, אבל אסור לה, כי היא חתומה על חוזה.

מה הבעיה? אומרת ההנהלה. "כל הזמרים שרים, אינך צריכה להיעלב". ומוסיפים שרק רבקה מיכאלי מצליחה את הזמר והמלל לערבב ולשלב. את יכולה "לבדר, להצחיק, פה ושם קצת למחות אך הכל בשירה". הם מסבירים לה ש"את לא אורי זוהר, גבירתי היקרה, וגם לא שר ההסברה או ראש העיר, אז הואילי לסתום את הפה, במחילה. לא לדבר, רק לשיר". והם מסבירים לה: "אם שמעת את יוסי בנאי שר, תביני למה הוא שחקן". אגב, לדעתי הוא שר מקסים, למרות שהוא קצת מזייף. אבל היא לא מוותרת ומתחילה להסביר כמה היא רוצה גם לדבר, יש לה כל כך הרבה מה לומר, והיא רוצה לשחק או לשדר ברדיו. ותוך שהיא מפליגה בפנטזיה, התזמורת מפסיקה לנגן. רמז מן ההנהלה. ואז היא נזעקת: "נגנו, נגנו, אני אשיר, אני אשיר, נגנו בבקשה!… מעכשיו אני רק שרה. אם מישהו אחר רוצה – שידבר".

פתיחה מקסימה לתכנית נפלאה. זו הייתה הצלחה גדולה, שלא רק חוה נסקה בעקבותיה אלא גם צדי צרפתי, שהתגלה כבמאי מוכשר ומבוקש מאוד, עד היום. בשנת 1980 הוא ביים מופע יחיד נוסף של חוה, "שיר במתנה", שזכיתי לראותו פעמים אחדות.

כעת הוא חוגג שמונים, אך מבחינתו כל הקריירה עוד לפניו ואין לו שום כוונה לפרוש או להאט, כי לטענתו אין לו חיים בלי הבמה והבימוי.

אם תהיתם בלבכם מדוע –

אינני אומרת שלום, ערב טוב

ואינני מדברת, בעצם בכלל

דעו לכם: זה לא מפני שאין לי מצב רוח

או שאין לי שום קונטקט עם הקהל,

הסיבה לכך פשוטה הרבה יותר מזה:

ההנהלה, שהחתימתני, לא מכבר, על החוזה,

הביטה בי מבט ארוך, כלומר: ההנהלה –

סקרה אותי היטב היטב, מסוף עד התחלה…

וכה אמרה:

פה בחוזה שלך, ישנו סעיף קטן

שבוודאי שמת לב אליו כשהיה לך זמן –

אשר אומר: צד בי"ת, כלומר, הגברת הזמרת,

אם וכאשר איננה מזמרת,

את אחד מן השירים שנקבעו פה, כאמור,

עומדת ומחייכת, והפה שלה – סגור!

לא תהיינה טענות ומענות

ותפקידך הבלעדי יהיה כדלקמן:

לבדר, להצחיק, פה ושם קצת למחות

אך הכל בשירה, יש לשיר כל הזמן!

את לא אורי זוהר, גבירתי היקרה,

ואת לא שר ההסברה או ראש העיר,

אז הואילי לסתום את הפה במחילה,

לא לדבר! – רק לשיר!

כל הזמרים שרים, אינך צריכה להעלב,

רק רבקה מיכאלי מצליחה,

את המלל והזמר לערבב ולשלב,

אבל את – לא. את לא. סליחה.

עכשיו הבינו: שחקנים רוצים לשיר תמיד, ואיך שלא יהיה

זמרים רוצים לרקוד, וקריינים רוצים – יה יה.

אז אם שמעת את יוסי בנאי שר,

תביני למה הוא שחקן,

או אם ראית את תכניתו של איב –

זכרי: זה איב מונטאן!

ואת – לא הם. את – חוה.

לא, לא. את- לא הם. את – חוה.

אז פתחי את פיך, נקי את הגרון…

ונא לשיר, לשיר לשיר, בלי תיאטרון!

ו-כן… בקשר לתלבושת,

ליבשי מקסי. לא מיני.

ועימדי לא לגמרי באור, קצת בחושך,

זה טוב בשבילך, האמיני.

המיני מתאים לאישה צרה,

ואת – ככה, קצת, רק חצי צרה.

אך הצרה איתי שיש לי כל כך הרבה דברים לומר,

או לשחק. את אולבי אולי. או ז'נה – אהך, ז'נה נהדר…

את שיקספיר לא! אני יודעת, יש לי מגבלות,

אבל בסרט מוסיקלי, למשל, אני מאוד…

שלא להזכיר בכלל את הרדיו –

מה יש… אני לא יכולה?!

אני בהחלט חושבת שאני… הלו! מה קרה?

נגנו, נגנו, אני אשיר, אני אשיר, נגנו בבקשה,

נגנו לי, נגנו לי, נגנו בבקשה.

אחרי הכל אני אישה,

אך מעכשיו – אני רק שה שה שרה

אני שרה, ולא שום דבר אחר!

אם מישהו אחר רוצה – שידבר!  

אל תשרפו את האסמים

אל תשרפו את האסמים

נכנסתי השנה לאווירת תשעה באב מתוך טלטלה עזה; צפיה בסרט המעולה של גידי דר "אגדות החורבן". צפיה שהסבה לי חוויה תרבותית ורוחנית יוצאת דופן.

הסרט הוא מצויר; יצירת אמנות אדירה. הציירים הם דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולונסקי הוא הצייר של "ואלס עם באשיר" וחשבתי שזהו סרט אנימציה כמו "ואלס". אך לא, אלה 1,500 ציורים ללא תזוזה שמוצגים בזה אחר זה ויוצרים תחושה מלאת תנועה וחוויה כאילו אני, כקהל, נמצא בתוך העלילה.

הסרט מתאר את סיפור חורבן הבית השני, כפי שעלה מן המחקר ההיסטורי ומאגדות החורבן. סרט אמין מאוד, ואף על פי שיש בו המון פאתוס, אין בו טיפת קיטש. הסרט ממחיש עד כמה נכונה האִמרה שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים. אנו רואים בסרט את הפלגים השונים, כאשר הסרט ממש אינו מצביע על פלג מסוים כשלילי ופלג אחר כחיובי, אלא ניתן דרכו להזדהות עם כל אחד מהצדדים, אך בסופו של דבר חוסר היכולת של הצדדים להתאחד אל מול אויב משותף, ומלחמת האחים העזה בין הפלגים ששיאה – שריפת אסמי המזון בירושלים, הם שהביאו לחורבן הבלתי נמנע. זו מלחמת אחים בין צדדים שונים שכולם קנאים, כל אחד לקוצו של יו"ד שלו; קנאות שמביאה ליד איש באחיו, לשנאה מטורפת שגורמת לצדדים להילחם אלה באלה עד הרגע האחרון, כאשר האויב הרומאי כבר נוגח בחומות העיר העתיקה ומנתץ אותן ומסתער על הר הבית ובית המקדש.

אנו רואים בסרט את התופעות שהביאו לחורבן, וחייבות להוות בעבורנו תמרור אזהרה אם חפצי קיום הבית השלישי אנחנו. אנו רואים פערים סוציואקונומיים מטורפים, שחיתות נוראה בצמרת, מלכה מנותקת מן העם, וקבוצות קנאיות רושפות שנאה.

גיבור הסרט והמספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא בן בטיח, אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד ממנהיגי הקנאים שכינויו (שלא הופיע בסרט) הוא אבא סיקרא, שאותו גילם בקולו שולי רנד, שותפו של דר ליצירת הסרט. הוא מספר איך בהשראת סיפורו של משה שהרג את המצרי שהכה איש עברי, הוא התנפל על קלגס רומאי שרצח יהודי והרג אותו באבן גדולה שהפיל על ראשו. כך הפך לגיבור ובמעשה זה החל המרד. אך יותר משהיה זה מרד ברומאים, היה זה מרד נגד האליטה הכוהנית העשירה, המושחתת ועושקת הדלים. המנוע הפנימי של בן בטיח הוא סוציאלי, לאומי ודתי גם יחד, וכך גם המנוע של חבריו המורדים, בהנהגת בר-גיורא.

המבוגר האחראי בסרט, הוא רבי יוחנן בן זכאי (המגולם בקולו של מוני מושונוב), שרואה את ההידרדרות לחורבן, מבין בשלב מוקדם שהחורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב ולכן עושה מעשה ורגע לפני החורבן יוצא את העיר על מנת להקים את יבנה ולהציל את התורה שבע"פ. אך גם בן זכאי שותף להידרדרות. אחיינו, בן בטיח, מטיח בו את הטענה על כך שהוא, גדול החכמים, שתק לנוכח השחיתות והעושק של הכוהנים, ובן זכאי מקבל את הביקורת ומתייסר על כך.

גם מי שאינו בקיא בסיפור ההיסטורי ולא באגדות חז"ל יוכל להפיק מהסרט את החוויה והלמידה, אך כמובן שככל שהידע רב יותר, כך ניתן יותר להבין את הניואנסים.

אמחיש זאת בדוגמה אחת. הסרט מסתיים (ובעצם גם נפתח, כיוון שמשפט הפתיחה הוא גם משפט הסיום) כאשר בן בטיח (אבא סיקרא) פונה לאלוהים ואומר לו: "גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך".

המשפט שיוחס כאן לבן בטיח הוא של רבן גמליאל. לאחר סיפור "תנורו של עכנאי" והנידוי שגזר רבן גמליאל על אליעזר בן הורקנוס, הוא חתר בסירה והים החל לסעור ולגעוש ונחשול איים להטביעו. פנה רבן גמליאל לאלוהים ואמר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". והים נח מזעפו.

כאשר יוצר הסרט מכניס מילים אלה לפיו של בן בטיח, אף שאינו ממשיך את הציטוט ל"שלא ירבו מחלוקות בישראל", הוא יוצר זיקה אסוציאטיבית בין השניים, שעשויה להיות אירונית. לכאורה, רומז יוצר הסרט שבן בטיח סבור שהוא עשה את שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, בעוד אנו רואים בסרט עצמו בעליל, שבקנאותו לקוצו של יו"ד, שהגיעה לשיאה בהצתת אסמי המזון, הדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא חיפש אחדות. אבל ניתן לפרש את האירוניה בהפוך על הפוך; כשיוצר הסרט מכניס את המילים הללו לפיו של בן בטיח, הוא רומז עד כמה אין הוא מתרשם משאיפת האחדות של רבן גמליאל, שדרכו למנוע מחלוקות הייתה חרם על חכם שחלק עליו.

המסר של הסרט הוא ששנאת אחים קנאית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום הלאומי. הקריאה הזועקת מן הסרט היא: למען השם, אל תשרפו את אסמי המזון.   

* "שישי בגולן"

צרור הערות 18.7.21

* מחדל ההכלה – מדי יום, שולח לי פייסבוק רשומות שהעליתי באותו תאריך בשנים הקודמות. שתי רשומות שעלו ב-14.7 מלמדות כיצד התרעתי מפני מחדל ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות:

לפני שנתיים כתבתי:

"רק שני פצמ"רים בשטחים פתוחים… בסה"כ איזה שדה קוצים נשרף… כמה ילדים מפריחים בלונים…

מכבסת המילים של חרפת ההבלגה, של זילות הריבונות ושל שחיקת ההרתעה".

לפני שלוש שנים, לאחר אחד הסבבים, כתבתי:

"הרס המנהרות והפצצת תשתיות הטרור ברצועת עזה חשובים מאוד. אולם המבחן של 'הסבב' הוא שינוי מוחלט בכללי המשחק של שלושת החודשים האחרונים, על פיהם ישראל מגיבה על ירי רקטות ועל חדירות לשטחה ומאפשרת את טרור ההצתות באין מפריע. גם אתמול בערו שדות הנגב המערבי. פעולת צה"ל נעשתה עקב השלכת הרימון לעבר חיילי צה"ל ופציעתו של קצין צה"ל. בכך שידרה ישראל שהיא דבקה בכללי המשחק המעוותים האלה. אם בתום 'הסבב' ימשך טרור ההצתות – יהיה זה ניצחון של חמאס, כמו ב'סבב' של מאי; פגיעה נוספת בהרתעה הישראלית וחיזוק ההרתעה הפלשתינאית".

ממשלת השינוי פעלה מיומה הראשון אחרת – דין הצתה כדין רקטה. זו הדרך!

* מחדל השינוע – מה שהצטייר תחילה כהצלחה המבריקה במבצע "שומר החומות" התברר מאוחר יותר ככישלון. תרגיל ההונאה, של יציאה לתמרון קרקעי גדול ברצועה אמור היה, על פי המידע המודיעיני, להביא לכניסת כוחות חמאס למנהרות בניסיון לגרור את כוחותינו לעומק השטח ולהגיח מן המנהרות להרג וחטיפת חיילים, ואז הפצצות עומק של חיל האוויר ישמידו את המנהרות על אלפי המחבלים שבתוכן. אילו זה הצליח, היה זה ניצחון אסטרטגי אדיר שהיה מרסק את חמאס. זה לא קרה. אמנם היה הישג משמעותי בהרס המנהרות, "המטרו", אך אלפי המחבלים לא התחבאו שם. לא זו בלבד שההונאה לא הצליחה, גם אי אפשר לחזור עליה, וכך איבדנו כלי אדיר למלחמה עתידית.

תחילה נאמר שהסיבה לכך הייתה שיום קודם לכן, היה מידע על שתי חוליות שמתקדמות לעבר ישראל בתוך מנהרות והן חוסלו בהפצצה על אותן מנהרות. כך הבין האויב שישראל מכירה את מפת המנהרות ויש לה מודיעין על מקום הימצאן של חוליות הטרור ולכן הם נמנעו מלהיכנס למנהרות.

כעת מתברר מידע נוסף, מדאיג ביותר. תרגיל ההונאה, שאמור היה להיראות כמו תמרון קרקעי מלא כולל כניסה לתוך הרצועה, לא עבד כי הוא היה מבוסס על שינוע הכוחות והטנקים, אך הכלים לא הגיעו כיוון שמתוך 400 נהגי משאיות ערבים רק 50 הגיעו. ועכשיו נתאר לעצמנו מלחמת פתע מלבנון ועזה במקביל, שבה אנו תלויים במאות נהגי משאיות ערבים?

השתגענו? מי ביסס את כשירות צה"ל על ערבים? זה הרי מחדל מחפיר. הן לפחות מאז אירועי אוקטובר 2000 היה עלינו להבין שבכל מלחמה, ערביי ישראל אינם בצד שלנו ואסור להסתמך עליהם.

זה מחדל שמחייב הפקת לקחים מהירה ושינוי דרמטי של כל מערך התובלה שהתבסס על נהגים ערבים. יש ליצור ללא שיהוי מאגר של מאות או אלפי נהגי משאיות מילואימניקים, שיגויסו בצו 8 לכל מערכה.

נכון, השתדלתי להיות פוליטיקלי קורקט ולא לנקוב במספרים של גייסות.

* הקרן למצוינות – ראש הממשלה מינה את איל חולתא, מראשי המוסד ומי שנחשב לגאון טכנולוגי ואחד מגדולי המומחים ללוחמת סייבר, לראש המל"ל. מיד תעשיית השקרים וההסתה החלה להפיץ דפי מסרים מסיתים נגד חולתא והדקלמנים החלו לדקלם. דוגמית: דקלמנית-הסתה העונה לשם איילת לאש צייצה: "איך עבאס אישר את המינוי? כי חולתא בוגר קרן וקסנר למען האויב?" וכד' וכד' – האנטי ציוני בנט שעומד בראש ממשלה אנטי ציונית מינה אנטי ציוני לראש המל"ל, כיד ההסתה הביביסטית הידועה לשמצה.

אכן, אייל חולתא הוא בוגר קרן וקסנר. הדבר עומד אך ורק לזכותו. קרן וקסנר היא קרן ציונית, של מיליארדר יהודי שהוא ציוני גדול, שמשקיע את הונו בטיפוח המצוינות בשירות הציבורי בישראל. מטרת התכנית: "להעניק לדור המנהיגים הציבוריים הבא של מדינת ישראל הכשרה במנהל ציבורי ופיתוח מנהיגות, להגברת איכות הדמוקרטיה ומוסדות המגזר הציבורי הישראלי".

ממשלת ישראל שולחת מידי שנה כעשרה מן המצטיינים שבמצטיינים בשירות הציבורי ובצה"ל לתכנית עמיתי וקסנר, בה הם מקבלים תואר שני במנהל ציבורי בבית הספר היוקרתי למנהל ציבורי על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד. כל העמיתים מתחייבים להישאר במנהל הציבורי לפחות שלוש שנים לאחר מכן, אך רובם ממשיכים הרבה מעבר לשלוש השנים האלה. תחילת שיתוף הפעולה בין ממשלת ישראל לבין קרן וקסנר היא בתקופת ממשלתו של יצחק שמיר, והיא נמשכה בכל הממשלות שלאחר מכן.

קפיצת המדרגה של תכנית וקסנר הייתה ב-2013, כאשר הוקמה התכנית למנהיגות בכירה, אליה נשלחים בכירים במערכת – מדרג סמנכ"ל ומעלה במערכת הממשלתית האזרחית ומדרגת תא"ל ומעלה במערכת הביטחון. החיבור בין ממשלת ישראל לקרן וקסנר בנוגע לתכנית הזאת נעשתה בתקופת ממשלת נתניהו. זוהי קרן א-פוליטית, שעוסקת אך ורק במצוינות במנהל הציבורי כולל צה"ל. כל הטענה שהיא "שמאלנית" היא שקר. לא בכדי, הן ממשלות הימין והן ממשלות השמאל פעלו עם הקרן בשיתוף פעולה.

איך נולד השקר הזה? כאשר אביב כוכבי היה מועמד לרמטכ"ל, נתניהו לא רצה במועמדותו וניסה לסכל אותה. אלא שליברמן רצה בכוכבי והתעקש. נתניהו החל לנהל קמפיין דה-לגיטימציה לכוכבי, ומה שהוא מצא היה… היותו של כוכבי בוגר קרן וקסנר. לכן, הוא המציא את הבלוף שקרן וקסנר היא שמאלנית, לכן היא אנטי ציונית, לכן היא "למען האויב" ושאר השקרים הביביסטיים המוכרים לנו עד זרא. אנשים שמעו "קרן", מיד קפצה להם "הקרן החדשה" והנה, תעשיית המקארתיזם רודפת מאז את הקרן ואת בוגריה.

כזכור, שר הביטחון ליברמן כפה את כוכבי על נתניהו, כאשר הכריז על בחירתו בו במחטף, כאשר נתניהו היה בחו"ל. נדמה לי שכוכבי מוכיח לכולנו, הלכה למעשה, מהי מצוינות, ואין לי ספק שלהיותו בוגר תכנית וקסנר חלק מכך. כך גם פרופ' חזי לוי, מנכ"ל משרד הבריאות היוצא, שהפגין מצוינות במלחמה בקורונה.

נתניהו נכשל בניסיונו לסכל את בחירת כוכבי, אבל שד ההסתה נגד הקרן יצאה מן הבקבוק.

בראש קמפיין ההסתה והשקרים נגד הקרן ובוגריה עומד המעי הגס יאיר נתניהו. הוא נותן את הטון המסית, רצוף השקרים, והדקלמנים מדקלמים ומפיצים בתעלות הביבים. ממשלת יאיר נתניהו גם הקפיאה את שיתוף הפעולה עם הקרן.

עכשיו המקארתיזם הביביסטי מתעלק על חולתא. הכלבים נובחים והשיירה עוברת ואני בטוח שחולתא ימלא את תפקידו במצוינות, במקצועיות ובממלכתיות, ויחזק את הביטחון הלאומי של ישראל.

* את מי ניצחתם? – חגיגה בכנסת. האופוזיציה צוהלת ושמחה, מריעה, מתחבקת ומתנשקת, בעקבות הישגה המזהיר. הנה, מלחמת ההתשה של פיליבסטרים אינסופיים וישיבות כל הלילה עד הבוקר הצליחו – יו"ר הכנסת התבלבל והצביע בטעות נגד חוק הדיינים ולכן החוק לא עבר.

יופי, ניצחתם. את מי? את האינטרס הציבורי. את האינטרס הציוני. מה מטרת החוק? לשנות את מקבילית הכוחות הבלתי מאוזנת בוועדה למינוי דיינים, שבחסות השמאל והימין – המיעוט החרדי שולט בה בשלושים השנים האחרונות. כתוצאה מכך, הרבנות הראשית לישראל הפכה לרבנות החרדית הלא-ציונית, המחמירה, שמשניאה את היהדות על ציבורים רחבים בישראל ושמתנכלת לגיור.

כאשר האינטרס הציבורי הוא לאפשר גיור המוני של העולים מחבר המדינות שהרבנות החרדית מסרבת להכיר ביהדותם, הרבנות רק מקשה, מקצינה, חוסמת. אגב, יש לציין שהציבור החרדי כלל אינו רואה את הרבנות הראשית כרבנות שלו, אין הוא מחויב לה, אין הוא מכיר בכשרות שלה. אולם היא מספקת לו כר נרחב לג'ובים לרבנים, ויכולת שליטה וכפיה דווקא על הציבור שאינו חרדי.

הרבנות החרדית פסלה (אגב, בניגוד מוחלט להלכה) אפילו גיורים של הרב דרוקמן. הרב דרוקמן הוא המנהיג הרוחני של מפלגת הציונות הדתית, ואף על פי כן היא הצביעה נגד האינטרס הלאומי, נגד האינטרס המגזרי שלה ובעד האינטרס הכיתתי של החרדים, כי אין דבר חשוב יותר מ"לנצח" את הקואליציה. את מי ניצחתם? את הקואליציה? ניצחתם את עם ישראל. כמובן ששוב הצבעתם יחד עם הרשימה המשותפת, שמקורבת לחרדים ושונאת שנאת מוות את הציונות הדתית, את ציבור המתנחלים וכמובן שהיא ששה להצביע עם החרדים נגד כל אינטרס ציוני. אבל אתם? הציונות הדתית? איבדתם את זה.

* אתגר נשיאותי – בנאומו בטקס ההשבעה בכנסת, הקדיש הנשיא הרצוג את עיקר דבריו לצורך באחדות לאומית ואיחוי הקרעים בעם. לדעתי, עליו לגשת בהקדם האפשרי למהלך גישור במקום שהפך להיות המקום הנמוך ביותר בישראל – הכנסת. הכנסת מעולם לא התקרבה לשפל כזה, כפי שהיא היום. אי אפשר לקיים דיון במליאה ובוועדות. את מקום קריאות הביניים הנורמליות שהיו חלק מהדיון, תפסה הפגנה של הפרעה מכוונת ושיטתית שנועדה לא לתת לאנשים לדבר. הקריאות הן ניבולי פה איומים ונוראים. השנאה מולכת שם.

מי שמדרדרת את הכנסת במדרון היא בראש ובראשונה האופוזיציה בהנהגת ח"כ נתניהו, שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו, יוצר דה-לגיטימציה אנטי דמוקרטית לראש הממשלה, מפעיל את ח"כיו להתנהגות של אספסוף ומנהל מלחמה בלי לקחת שבויים, ללא אמנת ז'נבה. המסורת האופוזיציונית בישראל, היא של אופוזיציה עניינית וממלכתית, שכדי לקדם את האידיאולוגיה שלה היא תומכת בהצעות הממשלה שהולמות את דרכה, בוודאי בנושאי ביטחון לאומי. האופוזיציה בהנהגת נתניהו הופכת לאופוזיציה למדינה, אופוזיציה לוחמת במדינת ישראל. יש לציין שגם האופוזיציה הקודמת, בהנהגת לפיד, לא הייתה ממלכתית, ויש לה חלק בהידרדרות, אם כי לא באותה רמה, כלומר תת-רמה, של האופוזיציה הנוכחית.

וגם הקואליציה אינה טומנת את ידה בצלחת, אינה מגלה נדיבות של מנצחים, למשל בחלוקת התפקידים בכנסת. מקובל היה לאורך שנים רבות שראש ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה. יו"ר ועדת הכספים הוא איש הקואליציה שמסייע לממשלה להעביר את ההחלטות התקציביות ויו"ר ועדת הכלכלה הוא איש האופוזיציה כדי שהוועדה תעסוק בעיקר בפיקוח על הממשלה ובביקורת על הממשלה, שזה תפקיד פרלמנטרי חשוב ביותר. וזו רק דוגמה אחת. עצם מינויו של מיקי לוי, שבאופוזיציה היה אנטי ממלכתי והתנהגותו הייתה מחפירה, ליו"ר הכנסת, פגעה ביכולתו להנהיג אותה כראוי.

האווירה בכנסת היא של מלחמת עולם ומעמדה בעיני העם מידרדר לשפל חסר תקדים. במצב שנוצר, כאשר הן האופוזיציה והן הקואליציה נמצאות בצמרות העצים, יהיה קשה להן לרדת מן העץ בכוחות עצמן.

על הרצוג להפשיל שרוולים, לזמן אליו את ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, יו"ר הכנסת יו"ר הקואליציה ויו"ר סיעת הליכוד למהלך של יצירת הסכמות הדדיות על האופן שיאפשר לכנסת לתפקד, למלא את תפקידה ולהוות מוסד דמוקרטי וממלכתי שהציבור יוכל לשאת אליו את עיניו. אולי נכון לחבר אמנה של התנהגות ראויה של הכנסת.

הרצוג נהנה מאהדה רבה בכנסת, מעבר להדרת תפקידו כנשיא, והדבר בא לידי ביטוי ברוב חסר התקדים שבחר בו, שחצה קווים מפלגתיים. הוא איש נעים הליכות, מאיר פנים, נוח לבריות, יודע לסול מסילות ללב האנשים והוא יוכל לגשר.

זו חובתו כנשיא המדינה.

* געגועים לנתניהו – האם יש מצב שאתגעגע לביבי נתניהו? כן. בראיון לענת דוידוב וגולן יוכפז ב-103FM  הודיע דודי אמסלם שהוא רואה עצמו מתאים לתפקיד ראש הממשלה. "בצניעות", הוא אמר, "אני עולה כמעט על כולם". בצניעות, כן?

אגב, בקיסריה לא אוהבים דיבורים כאלה.

* חשדהו – יש לישראל אינטרס להדק את קשריה עם מדינות העולם ובוודאי עם מעצמה אזורית חשובה כטורקיה. חילופי נשיא וראש ממשלה הם הזדמנות לפתיחת דף חדש. שיחת הטלפון הידידותית בין הרצוג וארדואן היא צעד חשוב.

אך אל נשלה את עצמנו ובל נשגה באשליות. ארדואן היה ונשאר שונא ישראל. שנאת ישראל, התמיכה באויבי ישראל, התמיכה בטרור הג'יהאדיסטי – הם בעבורו אידיאולוגיה ואסטרטגיה. שיפור היחסים עם ישראל כיום, היא טקטיקה שנועדה לענות על צורך פרגמטי. כל עוד הדבר משרת גם את האינטרס הישראלי, יש לקדם את היחסים. אבל בלי אשליות ובלי להסתנוור. היחס אליו צריך להיות חשדהו, חשדהו, חשדהו, כבדהו ושוב חשדהו.

* טשטוש ייחודה של האנטישמיות – האנטישמיות היא תופעה ייחודית. שנאת זרים וגזענות הן תופעות אוניברסליות, אבל אין תופעה שתדמה לאנטישמיות, הן בהתארכותה כבר למעלה מ-2000 שנה, והן בשילוב של שנאה על רקע דתי, שנאה על רקע "מדעי"-גזעני, והטוטליות שלה, שהגיעה לשיאה בשואה. האנטישמיות נמשכת גם היום, הן במתכונתה המסורתית, של שנאת היהודי באשר הוא והן ב"אנטישמיות החדשה" – האנטישמיות שמטשטשת את מהותה הגזענית ומתחפשת "רק" לשנאת הציונות, לשנאת ישראל ולשלילת זכותו של העם היהודי, רק העם היהודי, להגדרה עצמית במדינת לאום משלו ומערכת משומנת של הפצת כזבים, עלילות דם וקונספירציות על המדינה היהודית. לא בכדי, מדינות רבות בעולם חוקקו חוקים ייחודיים נגד האנטישמיות. לא בכדי, מדינות רבות אימצו את הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה,(IHRA) , כפי שנוסחה בהצהרת בוקרשט, 2016: "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים". ההצהרה מסבירה ומבהירה מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על ישראל, כמו על כל מדינה, לבין אנטישמיות במסווה של "ביקורת": "ביטויים מעין אלה יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי. עם זאת, ביקורת כלפי ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיתפס כאנטישמית. לעתים קרובות, אנטישמיות מאשימה יהודים ברקימת מזימות כדי להזיק לאנושות, ולעתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להטיל את האחריות על היהודים בגין כל מה שמשתבש. אנטישמיות באה לידי ביטוי בדיבור, בכתיבה, באופנים ויזואליים ובמעשים, ועושה שימוש בסטריאוטיפים אפלים ובקווי אופי שליליים". ישראל, המדינה היהודית, אימצה כמובן את הצהרת בוקרשט בהחלטת ממשלה.

בראשית השבוע הופיע שר החוץ יאיר לפיד בכנס הפורום הגלובלי למלחמה באנטישמיות, ובנאומו הגדיר כל תופעה של שנאת זרים, שנאת האחר וגזענות כאנטישמיות. בכך, הוא טישטש את ייחודה ומהותה של האנטישמיות, שהיא חלק מן ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי המלווה את עמנו לאורך הדורות. גינוי של כל סוגי גזענות ושנאת זרים בוועידה העוסקת באנטישמיות היא כמובן לגיטימית ואף מבורכת. אבל טשטוש האבחנה הייחודית של האנטישמיות, היא לא רק רדידות ובורות, אלא גם נזק למאבק באנטישמיות, בוודאי כאשר היא באה מצדו של שר החוץ הישראלי. כאשר הוא מצהיר: "שהאנטישמיות היא כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח, להשמיד, לרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו", ומפרט – סוחרי העבדים, בני שבט הטוטסי שטבחו בשבט ההוטו, הקנאים האסלמיסטיים מדעא"ש ובוקו-חראם, ורוצחי להט"בים בארה"ב, הוא משטח ומאחד תופעות שנאה כלל עולמיות, שראויות כמובן לכל גינוי בפני עצמן, ומטשטש את ייחודה של האנטישמיות. טשטוש זה פוגע במלחמה באנטישמיות.

זהו נאום מביש.

* משפט על סמך ראיות – טוב עשתה הפרקליטות שהחליטה על משפט חוזר לרומן זדורוב, ולא על שחרורו. החלטה על שחרורו הייתה בריחה פחדנית.

רומן זדורוב הורשע בכל הערכאות על סמך ראיות מוצקות. בינתיים עלו ראיות אחרות, שמעוררות ספק ומעמידות בסימן שאלה את צדקת ההרשעה. במצב כזה, הדבר הנכון הוא משפט חוזר, שבו השופטים יבחנו מחדש את שלל הראיות ויפסקו על פיהם.

ומן הראוי שהמשפט ייעשה בבית המשפט, לא בתקשורת ולא ברשתות החברתיות ולא במשפט רחוב שכבר מצא, כביכול, את "הרוצחת" ומי צריך ראיות? 

* גואל אדמות המולדת – תרומתו הגדולה של יוסף וייץ לבניין הארץ, יישובה וייעורה, ולהקמת המדינה, הופכת אותו לגיבור לאומי. במשך עשרות שנים הוא עמד בראש מחלקת הקרקעות של קק"ל. זה נשמע קצת פקידותי אבל האיש הזה גאל אדמות רבות בארץ ישראל למען התיישבות יהודית שעיצבה את גבולות הארץ.

"קופסה כחולה" הוא סרטה של נינתו, מיכל וייץ, שמנסה להטיל דופי בזכרו של סבא רבא שלה ולהציג אותו כ"אבי הטרנספר". בשוקניה כבר הלכו צעד נוסף וכינו אותו "סבא נכבה". אלה מה?

כדאי לזכור מהי אותה "נכבה". בכ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה של ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בתוכה. המדינה היהודית הייתה זעירונת, ללא ירושלים, ללא חלקים נרחבים בגליל המערבי ובנגב, ללא לוד ורמלה ויפו. אך היישוב היהודי יצא בהמוניו לרחובות לחגוג את ההחלטה. לעומתם, ערביי ארץ ישראל התנפלו למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולסכל את הקמת המדינה. הניסיון הזה כשל והמדינה קמה ב-14 במאי 1948. בהכרזת המדינה בן גוריון הושיט את ידו לשלום למדינות ערב, אך הן פלשו למחרת למדינה בת יומה בניסיון להטביעהּ בדם ולהשמיד את היישוב היהודי. אנו ניצחנו במלחמה הזאת. אין מלחמה צודקת ממנה. ומי שפתחו בה הם האחראים הבלעדיים לכל תוצאותיה. הם ורק הם אחראים לבריחה ההמונית של ערביי ארץ ישראל וגם למקרי הגירוש.

יוסף וייץ יזם והוביל, בגיבוי מוחלט של בן גוריון, את הצעדים שנועדו למנוע חזרת הערבים לתוככי מדינת ישראל. אילו חזרו, מלאי שנאה ותאוות נקם, הם היו לגיס חמישי ענק, שהיה מסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל הצעירה והעניה, שקמה ממלחמה קשה שבה איבדה אחוז שלם מאוכלוסייתה (לצורך השוואה – כמו מאה אלף הרוגים בימינו) ועמדה בפניה המשימה הכבירה של קליטת שארית הפליטה מאירופה והמוני היהודים מארצות ערב. וייץ היה ממובילי ומיישמי יישוב העולים ביישובים ערבים לשעבר. והוא עמד בראש מפעל הייעור של הארץ, שבין השאר נועד לסכל את חזרת הערבים לאזורים אלה.

נכון, השימוש במילה הלא-מוצלחת טרנספר הייתה של יוסף וייץ עצמו. הוא כינה את הצוות שלו "ועדת הטרנספר-בדיעבד". אבל אין דבר כזה טרנספר-בדיעבד. מדובר היה במניעת השיבה של הערבים. המילה טרנספר באותם ימים הייתה מקובלת מאוד במחשבה המדינית וביחסים הבינלאומיים, ובאותם ימים שלאחר מלחמת העולם השניה בכל רחבי אירופה נעשו טרנספרים והם נחשבו לפתרון הומני וצודק של הסכסוכים בין העמים. ולכן, וייץ לא הבין אז איך הביטוי הזה יפורש היום, והרשה לעצמו להשתמש בו.

מבחינה קולנועית – הסרט מצוין. הוא ערוך היטב. התמונות של בניין הארץ, ההעפלה, הקמת ההתיישבות, תמיד מרגשות. ואני חייב לציין שהסרט הרבה יותר מאוזן מכפי שהצטייר בכתבות היחצנות שקדמו לו (אגב, בכתבה ב-"7 ימים" פורסמה תמונה של שרת בתור לוי אשכול… איזו בושה. אין שם עורך?). אבל לנוכח המגמה הכללית של הסרט, האיזון מצטייר כאפולוגטיקה של הנכדים שמגוננים על כבוד סבם.

את המגמה של הסרט מתמצתת היוצרת באמירה, שכולם יודעים מהי הקופסה הכחולה, קופסת גיוס ההמונים של קק"ל לגאולת הארץ, אך הסרט פותח את הקופסה השחורה. אבל הקופסה השחורה, כביכול, היא קיומה של מדינת ישראל והמאבק על הקמתה והמחיר הכבד ששילמנו על הקמתה. אין לנו במה להתבייש ולא על מה להתנצל, אלא להתגאות בגדולתו של הדור שבנה את הארץ והקים את המדינה ובגדולתם של מנהיגי הדור.

בסקירה ביוגרפית קצרה בתחילת הסרט נאמר שיוסף "היגר" לארץ ישראל בגיל 18. "היגר", לא עלה. כי בראיה ה"נייטרלית" אין מקום לביטויים כמו עליה וירידה. אנחנו מביטים על חיינו מהצד, כמשקיפים אובייקטיבים, ואדם שעובר מארץ לארץ הוא מהגר. אבל אני לא רוצה להיות נייטרלי. אני ציוני, ובעבורי יהודי עולה לארץ ישראל מהגולה או יורד ממנה לגולה. מהגר הוא יהודי שעובר מרוסיה לאמריקה; שמחליף גולה בגולה. אך מי שמדבר על "מהגר", לא יבין את המהות והמשמעות של מושגים כמו גאולת אדמות המולדת. בעבורו זו קופסה שחורה.

"גדלנו על המושג של עם בלי ארץ שבא לארץ בלי עם" אמרה מיכל וייץ בפתח הסרט בביקורתיות, של מי שחושפת את הסקופ – עבדו עלינו, היה כאן עם, הארץ לא הייתה ריקה. אף אחד לא טען שהארץ הייתה ריקה. המיתוס השקרי הוא שהמנהיגים הציונים כביכול טענו שהארץ ריקה. מי שמכיר את כתבי אבות הציונות כולם, ללא יוצא מן הכלל, יודע שאיש מהם לא טען שהארץ ריקה. כולם התייחסו לבעיה הערבית. המושג "עם בלי ארץ לארץ בלי עם", שאותו טבע המנהיג הציוני ישראל זנגוויל, מדבר על דבר אחר. מה זה עם בלי ארץ? הרי לעם היהודי יש ארץ, ארץ ישראל. אלא שהיא לא בידיו. ולארץ ישראל יש עם – עם ישראל, אלא שהוא לא נמצא בו. משמעות הביטוי היא תיקון המעוות, באמצעות חזרת עם ישראל לארץ ישראל.

* אל תשרפו את האסמים – השנה אני נכנס לאווירת תשעה באב מתוך טלטלה עזה; צפיה בסרט המעולה של גידי דר "אגדות החורבן". צפיה שהסבה לי חוויה תרבותית ורוחנית יוצאת דופן.

הסרט הוא מצויר; יצירת אמנות אדירה. הציירים הם דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. פולונסקי הוא הצייר של "ואלס עם באשיר" וחשבתי שזהו סרט אנימציה כמו "ואלס". אך לא, אלה ציורים ללא תזוזה שמוצגים בזה אחר זה ויוצרים תחושה מלאת תנועה וחוויה כאילו אני, כקהל, נמצא בתוך העלילה.

הסרט מתאר את סיפור חורבן הבית השני, כפי שעלה מן המחקר ההיסטורי ומאגדות החורבן. סרט אמין מאוד, ואף על פי שיש בו המון פאתוס, אין בו טיפת קיטש. הסרט ממחיש עד כמה נכונה האִמרה שבשל שנאת חינם חרבה ירושלים. אנו רואים בסרט את הפלגים השונים, כאשר הסרט ממש אינו מצביע על פלג מסוים כשלילי ופלג אחר כחיובי, אלא ניתן דרכו להזדהות עם כל אחד מהצדדים, אך בסופו של דבר חוסר היכולת של הצדדים להתאחד אל מול אויב משותף, ומלחמת האחים העזה בין הפלגים ששיאה – שריפת אסמי המזון בירושלים, הם שהביאו לחורבן הבלתי נמנע. זו מלחמת אחים בין צדדים שונים שכולם קנאים, כל אחד לקוצו של יו"ד שלו; קנאות שמביאה ליד איש באחיו, לשנאה מטורפת שגורמת לצדדים להילחם אלה באלה עד הרגע האחרון, כאשר האויב הרומאי כבר מנתץ את חומות העיר העתיקה ומסתער על הר הבית ובית המקדש.

אנו רואים בסרט את התופעות שהביאו לחורבן, וחייבות להוות בעבורנו תמרור אזהרה אם חפצי קיום הבית השלישי אנחנו. אנו רואים פערים סוציואקונומיים מטורפים, שחיתות נוראה בצמרת, מלכה מנותקת מן העם, וקבוצות קנאיות רושפות שנאה.

גיבור הסרט והמספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא בן בטיח, אחיינו של רבי יוחנן בן זכאי ואחד ממנהיגי הקנאים שכינויו (שלא הופיע בסרט) הוא אבא סיקרא, שאותו גילם בקולו שולי רנד, שותפו של דר ליצירת הסרט. הוא מספר איך בהשראת סיפורו של משה שהרג את המצרי שהכה איש עברי, הוא התנפל על קלגס רומאי שרצח יהודי והרג אותו באבן גדולה שהפיל על ראשו. כך הפך לגיבור ובמעשה זה החל המרד. אך יותר משהיה זה מרד ברומאים, היה זה מרד נגד האליטה הכוהנית העשירה, המושחתת ועושקת הדלים. המנוע הפנימי של בן בטיח הוא סוציאלי, לאומי ודתי, וכך גם המנוע של חבריו המורדים, בהנהגת בר-גיורא.

המבוגר האחראי בסרט, הוא רבי יוחנן בן זכאי (המגולם בקולו של מוני מושונוב), שרואה את ההידרדרות לחורבן, מבין בשלב מוקדם שהחורבן הוא תוצאה בלתי נמנעת של המצב ולכן עושה מעשה ורגע לפני החורבן יוצא את העיר על מנת להקים את יבנה ולהציל את התורה שבע"פ. אך גם בן זכאי שותף להידרדרות. אחיינו, בן בטיח, מטיח בו את הטענה על כך שהוא, גדול החכמים, שתק לנוכח השחיתות והעושק של הכוהנים, ובן זכאי מקבל את הביקורת ומתייסר על כך.

המסר של הסרט הוא ששנאת אחים קנאית היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום הלאומי. הקריאה הזועקת מן הסרט היא: למען השם, אל תשרפו את אסמי המזון.   

* גלוי וידוע לפניך – הסרט "אגדות החורבן" מסתיים (ובעצם גם נפתח, כיוון שמשפט הפתיחה הוא גם משפט הסיום) כאשר בן בטיח (אבא סיקרא) פונה לאלוהים ואומר לו: "גלוי וידוע לפניך שכל מה שעשיתי לא לכבודי עשיתי, אלא לכבודך".

המשפט שיוחס כאן לבן בטיח הוא של רבן גמליאל. לאחר סיפור "תנורו של עכנאי" והנידוי שגזר רבן גמליאל על אליעזר בן הורקנוס, הוא חתר בסירה והים החל לסעור ולגעוש ונחשול איים להטביעו. פנה רבן גמליאל לאלוהים ואמר: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל". והים נח מזעפו.

כאשר יוצר הסרט מכניס מילים אלה לפיו של בן בטיח, אף שאינו ממשיך את הציטוט ל"שלא ירבו מחלוקות בישראל", הוא יוצר זיקה אסוציאטיבית בין השניים, שיכול להיות אירוני. לכאורה, מרמז יוצר הסרט שבן בטיח סבור שהוא עשה את שעשה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, בעוד אנו רואים בסרט עצמו בעליל, שבקנאותו לקוצו של יו"ד, שהגיעה לשיאה בהצתת אסמי המזון, הדבר האחרון שניתן לומר עליו הוא שהוא חיפש אחדות. אבל ניתן לפרש את האירוניה בהפוך על הפוך. בכך שיוצר הסרט מכניס את המילים הללו לפיו של בן בטיח, הוא רומז עד כמה אין הוא מתרשם משאיפת האחדות של רבן גמליאל, שדרכו למנוע מחלוקות הייתה חרם על חכם שחלק עליו.

* חדש ימינו כקדם – בערב תשעה באב תשס"א 2001, תשעה באב הראשון בתפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן, זימנתי התכנסות במועדון מושב יונתן, של חילונים ודתיים שמציינים יחד את היום. על המפגש הזה חזרנו מדי שנה לאורך תשע שנותיי בתפקיד, ולשמחתי המסורת הזאת נמשכת גם 11 שנים לאחר שסיימתי את תפקידי. אפילו אשתקד נערכה התכנסות בזום (שלא השתתפתי בה כיוון שהנחיתי זום דומה של חבל ארץ אחר). גם השנה, עשרים שנה אחרי, התכנסנו, למעלה ממאה אנשים, חילונים ודתיים, נשים וגברים, צעירים ומבוגרים וגם מעט בני נוער ואפילו ילדים, בבית הכנסת העתיק בדיר-עזיז. קראנו בצוותא את מגילת איכה ולאחר מכן קיימנו שיח. לחילונים ולדתיים שביננו אין הערב הזה מגלם את הרגלינו ומנהגינו. לחילונים, הישיבה על הארץ וקריאת מגילת איכה במועד שלרבים מאתנו לא אמר כלום עד לא מכבר. לדתיים, הישיבה בצוותא, נשים וגברים, המשפחה כמות שהיא בלי להפריד בין מרכיביה. ודומני שיש בכך תיקון לאלה ולאלה.

בשנים האחרונות, האירוע מתקיים בבתי כנסת עתיקים בגולן, ויש בכך סמליות רבה. כאשר אנו יושבים בבית הכנסת דיר עזיז, במקום שבו התפללו אבותינו, יהודי הגולן, לפני 1,500 שנה ויותר, ומסיימים את קריאת מגילת איכה בשירת "חדש ימינו כקדם" – אנו חווים את התגשמות ההתחדשות הזאת.

* מה קרה למופת – ערב תשעה באב אשתקד, הנחיתי מפגש זום של תושבי עמק המעיינות. בין השאר, השתתף ברב-שיח יהודה משי-זהב. התרשמתי ממנו מאוד, כדמות מופת. ראיתי בו את מופת של חוזר בתשובה – פעיל אנטי ציוני קיצוני ששב לציונות, לדרך הישר. שמחתי כאשר התבשרנו שהוא מקבל את פרס ישראל. איזה שבר היה זה, כאשר נחשף פרצופו האמתי. אני חושב על כך הרבה, ולא מוצא תשובה לשאלה מה עליי ללמוד מכך. דבר אחד אני בטוח שלא יהיה הלקח שלי – לא אומר שאסור לתת אמון באף אדם.

          * ביד הלשון

ואבא בשם אומרו – היום, 18.7, מלאו 22 שנה למותו בטרם עת של מאיר אריאל.

מכל שיריו היפים והאהובים, אהוב עליי במיוחד "נשל הנחש". השיר עוסק במתח שלו כבן לדור השני בקיבוץ, בין התובענות של דור האבות, של אבא שלו, "הנמלה העניינית" במובן של עמלנות ומוסר עבודה גבוה, לבין השאיפה שלו לחופש, לדרך משלו.

כותב מאיר אריאל בשירו:

ואבא תמיד אומר:

"תעזבהו יום יעזבךּ יומיים"

העגלה נוסעת אין עצור.

קפצת ממנה היום

חלפו שנתיים

והנה נשארת מאחור.

הביטוי המדויק שאותו מצטט אביו של מאיר, הוא "יום תעזבִינִי ימים אעזבֵךְ", מתוך התלמוד הירושלמי, מסכת ברכות. אומר את הדברים ריש לקיש. משמעות הדברים, היא אזהרה, שאם תתרחק מדבר מה, הוא לא יישאר במקום אלא גם הוא יתרחק, ואז יהיה לך קשה מאוד להשיג אותו, ותתחרט על שהתרחקת.

התלמוד מדגים זאת בשתי דוגמאות. אחת היא של שני אנשים שהולכים זה לכיוונו של זה, האחד מטבריה והשני מציפורי. הם נפגשים בחדא משכנא, כלומר "בבית אחד". גיאוגרפית מקום הפגישה אמור להיות בצומת גולני. כשיפרדו, האחד ילך מיל אחד לכיוון הליכתו. המרחק בינו לבין רעהו יהיה שני מילין, כיוון שגם הוא המשיך ללכת לדרכו.

המסר התלמודי הוא שאם תחפף מעט בשמירת התורה או בלימוד התורה, יהיה לך קשה לחזור למקום שממנו נטשת אותה. וכנ"ל המסר של אבא של מאיר אריאל ובני דורו, באשר לדבקות במצוות העשה של ההגשמה הקיבוצית.

באחד הבתים במקום "ואבא תמיד אומר" נכתב "ואבא בשם אומרו". האסוציאציה שלי היא ל"האומר דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם". מאיר אריאל רומז לכך שאבא שלו וחבריו, מייסדי הקיבוצים, ראו עצמם כמתקני עולם, כמי שמביאים גאולה לעולם ולעם היהודי. והרי הוא מביא את דברי ריש לקיש בשם אומרם.

מאיר אריאל שאהב לדלג רצוא ושוב בין הרבדים השונים של השפה העברית, כותב יעזבךָּ, בכ"ף סופית דגושה, בסגנון מקראי, כאשר הוא  מצטט פסוק תלמודי שבו הכ"ף דווקא רפה. יש בכך הדגשה והעצמה של המסר.

* "חדשות בן עזר"