לא אני הוא האיש / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיוטק, 22.8.22

ביום ראשון שעבר הלך לעולמו אחד היוצרים החשובים בתולדות המוסיקה הישראלית, צביקה פיק. הוא הותיר אחריו מאות שירים, שהפכו לחלק ממחזור הדם של הישראליות.

צביקה פיק נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג. החל את דרכו בלהקות קצב שונות ובהן "שוקולדה". היה הסולן של המחזמר "שיער" – תפקיד שהפך אותו לכוכב ענק והוא התמסר לתפקיד הסטאר. לאחר המחזמר החלה הקריירה שלו כסולן וכמלחין לעצמו ולרבים מהזמרים הישראלים.

בראיונות עמו, סיפר צביקה פיק שמשחר ילדותו ועד עתה, כל הזמן מתרוצצות בראשו מנגינות. הוא כל הזמן מלחין. רובן אינו הופכות לשיר. ויש שהן מתבשלות לשיר, וכבר במחשבה בראשו הוא מתזמר את הנגנים ומעבד את התפקידים השונים ואת המעברים המוסיקליים. כשהוא מתיישב ליד הפסנתר, הוא רק מוציא לפועל את הלחן שכבר היה בראשו. במרבית שיריו, המנגינה נכתבה לפני המילים. אך גם כאשר הוא מלחין שיר למילים, התהליך דומה – רובו התנהל בראשו, ברעיונות שעליהם חשב ואז הוא יישם אותם ליד הפסנתר. מה שאני אוהב במיוחד ביצירותיו של צביקה פיק, הוא את קטעי המעבר, קטעי הסולו של הקלידים ואת קטעי הפתיח של רבים מן השירים. מסתבר, שאותם קטעים נהגו מראש, יחד עם הלחן של המילים.

צביקה פיק הוא מלחין ואף פעם לא ניסה לכתוב תמלילים לשיריו. את מרבית שיריו כתבה אשתו הראשונה מירית שם-אור. שירים אחרים כתבו לו הפזמונאים המובילים בישראל. קטגוריה מיוחדת במכלול יצירתו היא שירי המשוררים. ב-1978 הוא הוציא תקליט של שירי משוררים ומאז שירים אלה הם מרכיב משמעותי ביצירתו. בעיניי, השירים הללו הם פסגת יצירתו. בחלק משיריו, בולט הפער בין רמת הלחן לרמת המילים. כך, למשל, השיר "מרי לו", שכתבה מירית שם-אור, מגדולי להיטיו ושיר הנושא במחזמר של "הבימה" על יצירתו. בעיניי, זוהי יצירת מופת מוסיקלית גאונית, המולבשת על מילים בנאליות, החסרות את הניצוץ היצירתי ההולם את המנגינה הנפלאה. ההלימה בין המילים והמנגינות באה לידי ביטוי בשירי המשוררים.

המצליח והמפורסם בין שירי המשוררים שהלחין צביקה פיק, הוא "נאסף תשרי", שכתב נתן יונתן. העובדה שצביקה פיק נפטר בחודש אב, הפכה את השיר, הנפתח במילים "מת אב", לשיר המשמעותי שליווה את הידיעה על מותו. את "נאסף תשרי" השמענו לא מכבר בפינה זו. שיר נוסף של משורר שהשמענו כאן, היה "על חטא" של יונתן רטוש. בין שירי המשוררים הנוספים של צביקה פיק נזכיר את "שושנת פלאים" של טשרניחובסקי, "ערב סתיו יפה" של אלתרמן, "השנים שחלפו" ו"שוב נתחיל מחדש" של נתן יונתן, "אין מדינה לאהבה" ו"פרפרה" של יהונתן גפן, "צער אינו משאיר סימנים" של נתן זך, ו"כוכבים בדו" של אלכסנדר פן.

אנו נאזין היום לשיר אחר של אלכסנדר פן, שזכה ללחן מקסים של צביקה פיק – "לא אני הוא האיש".

פן כתב את השיר שנה לאחר עלייתו לארץ, ב-1928. הכותרת המקורית של השיר היא "לא אני". השיר התפרסם בכתב העת "כתובים" ב-1929. בשנה שבה כתב פן את השיר, הוא התחתן עם בלה דון. בלה הייתה נערה בת 18 שפן התאהב בה בטירוף וחיזר אחריה נמרצות ובעיקשות, אך היא לא נענתה. הוא איים פעמים אחדות בהתאבדות ואף ירה לעצמו ברגל ופצע את עצמו. בלה התפעלה מגילוי האהבה הזה ונעתרה לו. בַּשיר, שכתב באותה תקופה, הוא כותב שלא הוא האיש שיביא לה טבעת. במקום טבעת הוא הביא לה את צרור קורות נדודיו הישנים. "אחר לך יביא טבעת", הוא כותב. אך, כאמור הוא דווקא הביא טבעת לבלה באותה שנה. נישואיהם לא האריכו ימים, אך הם הניבו את בתם זרובבלה ואת בנם אדם שנפטר בגיל שנתיים וחצי.

ב-1972, יומיים אחרי פטירתו, יצא ספר שיריו "היה או לא היה" בעריכת יוסי גמזו. השיר "לא אני" נכלל בו. אותה תקופה התאפיינה בטרנד של הלחנת שירי משוררים. השיר זכה למספר לחנים.

הראשון שהלחין אותו היה משה וילנסקי, ל"חגיגת הזמר העברי" במוצאי יום העצמאות 1976, שבניגוד לפסטיבלי הזמר בשנים שקדמו לה, היא לא היה אירוע תחרותי. את השיר ביצע יהורם גאון. המלחין השני היה רוני וייס, ב-1978, עבור אריק לביא. השיר נכלל בתקליטו של לביא "אני אשיר לך שיר".

באותה השנה, צרויה להב הסבה את תשומת לבו של צביקה פיק לשיר. הוא התרשם וכתב את הלחן היפה ביותר. השיר נכלל בתקליטו עתיר להיטי הענק "מוזיקה". השיר זכה להצלחה גדולה, כמו רבים משירי התקליט ובהם "מרי לו", "מוזיקה", "שוב נתחיל מחדש", "נאסף תשרי", "אהבה בסוף הקיץ", "אין מדינה לאהבה" ו"שושנת פלאים".

לצורך המנגינה, שינה צביקה פיק מעט את המילים. לכן, אקרא את המילים המקוריות:

לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ, לֹא אֲנִי –

אֶל בּוֹאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ.

צְרוֹר קוֹרוֹת נְדוּדַי הַיְשָׁנִים

לָךְ הֵבֵאתִי בִּמְקוֹם טַבַּעַת.

אַל תַּטִּילִי מֶבָּט, כַּחַכָּה, –

אֶת עָצְבִּי מֵעֵינַי לֹא יִמְשֶׁה הוּא.

כִּי לֹא לִי אַתְּ לֵילוֹת מְחַכָּה,

לֹא אֵלַי בְּדִידוּתֵךְ נִמְשֶׁכֶת.

לֹא כּוֹכָב בְּיָדִי, לֹא חֲלוֹם –

יְתוֹמָה מִשְּׁנֵיהֶם וְרֵיקָה הִיא.

לוּ קִרְבִי נָא וּרְאִי בַּחַלּוֹן

עַל מִצְחִי הֶעָיֵף אוֹת קַיִן.

מָה אִכְפַּת לָךְ אֲנִי אוֹ הוּא,

אוֹ אַחֵר יִתְנַבֵּא עֲלֵי סַעַר,

וּבַלֵּיל, תּוֹךְ לִחוּשׁ וְהִרְהוּר,

תֵּרָקֵם לָךְ בְּדָיַת הַסַּהַר.

וְעִם אוֹר, עֵת הַשַּׁחַר יַקִּישׁ

בְּקַרְנֵי אַרְגָּמָן עַל הַדֶּלֶת, –

הוּא אֵלַיִךְ יָשׁוּב לְהַגִּישׁ

לָךְ שִׁירָה מַשְׁכִּימָה עַל אַיֶּלֶת.

מִכֻּלָּם מְנַת-חֶלְקֵךְ תְּאַלְּמִי –

בּוֹ הָעֹז, בּוֹ הַצְּחוֹק, בּוֹ הַכֹּחַ.

וּבְמוֹתֵךְ לֹא יֵדְעוּ לְמִי

אַתְּ הִקְדַּשְׁתְּ אֶת לִבֵּךְ הַמָּנוֹחַ.

אַל תִּבְכִּי, תַּעֲבֹרְנָה שָׁנִים

וְאַחֵר לָךְ יָבִיא טַבַּעַת.

וַאֲנִי –

לֹא אֲנִי, לֹא אֲנִי

הוּא הָאִישׁ אֶל בּוֹאוֹ מְצַפָּה אַתְּ.

הדובר בשיר עוסק באהבתה של אישה שאין בכוונתו לשאתה לאישה. הוא אינו מאמין שאהבתה צריכה להיות נתונה לו אלא לאחר. "מה אכפת לך: אני או הוא או אחר יתנבא עלי סער", שעשוי להגיע בעתיד הרחוק, "תעבורנה שנים ואחר לך יביא טבעת" והוא מתייחס בסרקזם לאהבתה אליו: "ובמותך לא ידעו למי את הקדשת את לבך המנוח".

כמו ברבים משיריו, אני אוהב מאוד את הפתיח ואת קטע המעבר המוסיקלי בשיר. בעיניי, "לא אני הוא האיש" הוא אחת מפסגות יצירתו של צביקה פיק.

יהי זכרו ברוך!

לא אני הוא האיש לא אני

אל שובו משכבר מצפה את

את קורות נדודי הישנים

לך הבאתי במקום טבעת.

במבט אל תצודי יגון

הוא חלף אך לא מת עדיין

התקרבי וראית בחלון

על מצחי העייף אות קין.

אל תבכי תעבורנה שנים

ואחר לך יביא טבעת

ואני לא אני, לא אני

הוא האיש אל בואו מצפה את.

מה איכפת לך אני או הוא

או אחר יתנבא ביער

ובחצות תוך דממת הרהור

לך ירקום אגדת הסהר.

והשחר בשחוק עת יקרא

ויחרוק שן מבעד לדלת

אז יופיע אחר ושירה

לך ישיר משכימה ונבדלת.

אל תבכי תעבורנה שנים…

מכולם מנת חלקך תקחי

בו יגון בו הצחוק בו הכח

ובמותך לא ידעו למי

את הקדשת את ליבך המנוח.

אל תבכי תעבורנה שנים…

מת אב – על צביקה פיק

מת אב ומת אלול, ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עמם. וגם צביקה פיק מת באב.

משחר נעוריי, אהבתי מוסיקה עברית. זו לא הייתה רק אהבה פרטית, אלא גם קבוצתית. קבוצת ההשתייכות שלי, חבריי לתנועה, הייתה מחוברת מאוד לאריק איינשטיין ושלום חנוך, חוה אלברשטיין, מתי כספי, יהודית רביץ ונורית גלרון, להקת "כוורת" ואח"כ "גזוז", ולהקת "תמוז", יוני רכטר ושם טוב לוי ושלמה גרוניך. אהבנו אותם מאוד. אהבנו להאזין להם, לשיר את שיריהם. אולם כנערים, היה לנו גם צורך לאהוב לשנוא, ולשם כך צריך שיהיה מי שנאהב לשנוא אותו. היום מכנים זאת "האחר". ה"אחר" שלנו היה צביקה פיק. "פיקה צביק" כינינו אותו בלעג, וזה היה ממש מצחיק. או כך, לפחות, חשבנו.

צביקה פיק סימל בעינינו את התרבות האחרת – את מה שעורר את סלידתנו. האיש האקסטרווגאנדי הזה, עם סמלי הסטאר, עם הנצנצים והפייטים, עם השיער הצבוע בשלל צבעים, עם הבגדים הרעשניים והנוצצים, עם דבוקת הנערות, המעריצות ההיסטריות והצווחניות, הנשרכות אחריו ובכלל – פולחן אליל הנוער, אליל הזמר שהוא טיפח.

קשה היה להכחיש שהלחן ל"נאסף תשרי" ול"לא אני הוא האיש" יפה. אז מה? לא ניתן לעובדות לקלקל את העמדה הנחרצת שגיבשנו.

אם האזנתי לשיריו, היה זה לצורך תחביבי באותם ימים – חקיינות. ידעתי ואהבתי לחקות, ונהגתי לחקות פוליטיקאים, זמרים וכמובן את המורים. ומה כיף יותר מפרודיה לועגת על פיקה צביק, עם הבלטה מגחיכה של האינפוף שלו?

חלפו שנים. ליתר דיוק, עשרות שנים.

עדיין אני אוהב את אריק וחוה, את שלום ומתי כספי, את שלמה ארצי ויהודית רביץ וכוורת וכל הגוורדיה ואת שיריהם.

אבל דעתי על צביקה פיק השתנתה מן הקצה אל הקצה. אני מכיר היום בגדולתו כאחד המוסיקאים הגדולים שלנו, כמלחין גאון, היוצר מלודיות נפלאות, כמעט אמרתי מושלמות. במאמר שפרסמתי כאשר זכה בפרס אקו"ם למפעל חיים בשנת 2011, הצגתי את השינוי שחל לאורך השנים בגישתי לצביקה פיק. כאדם בוגר, אני רואה בצביקה פיק אמן בסדר גודל של מוסיקאים כמתי כספי, שלמה גרוניך ויוני רכטר. לפני 40 שנה לא הייתי מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה. אז נהגנו לזלזל בו, בזמר הפופ, איפה הוא ואיפה הרוקרים – שלום ושמוליק קראוס ודני ליטני וכו'. אבל האמת היא שצביקה פיק הוא בהחלט רוקר. רוקר גדול. הוא היטיב לשלב פופ ורוק.

לא, איני אוהב את סגנון חייו. גם היום, למעלה מארבעים שנה אחרי תקופת הנעורים עליה דיברתי, נשארתי נאמן לג'ינס, לטריקו ולסנדלים, בדיוק כפי שהייתי אז. ה"לוק" הראוותני והרהבתני של צביקה פיק רחוק מטעמי היום, בדיוק כמו אז.

אבל בראיה בוגרת, אני עושה אבחנה ברורה בין האמנות לבין התפאורה של האמן. ומרגע שהצלחתי לעשות את האבחנה הזאת, גיליתי מחדש את צביקה פיק, האמן הגדול.

צביקה פיק, נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג.

צביקה פיק מת באב, ולא בכדי מותו באב העלה בקרב רבים את האסוציאציה לשירו המקסים, אחד היפים בשיריו, "נאסף תשרי".

השנה – 1978. צביקה פיק, אליל הזמר, זמר השנה ברשת ג' ובגל"צ, הוציא את תקליטו המוצלח ביותר, שזכה להצלחה היסטרית – "מוזיקה", עם להיטיו הגדולים "נאסף תשרי", "מרי לו", "אהבה בסוף הקיץ" "מעלה מעלה", "לא אני הוא האיש", "שוב נתחיל מחדש" ואחרים. את רוב השירים כתבה אשתו, באותם הימים, מירית שם אור, אך הוא שילב בתקליט שירי משוררים – אלכסנדר פן ושני שירים של נתן יונתן. אגב, את "נאסף תשרי" הוא הוציא עוד זמן קצר קודם לכן, באותה שנה, בתקליט שירי משוררים. 

שיר כזה, שירת משורר, לא מתיישב בתודעתנו עם מצעדי פזמונים דווקא. אבל האמת היא שהוא קשור מאוד למצעד. ב-1977, נבחר צביקה פיק לזמר השנה ומלחין השנה ברשת ג'. עורכת המצעד, דליה הלר, ביקשה ממנו להלחין, בזכות היבחרו, שיר של משורר – שירו של נתן יונתן "מת אב ומת אלול". היא פנתה קודם לכן ליונתן וקיבלה את רשותו. היא אף קיבלה את רשותו לשנות את שם השיר ל"נאסף תשרי", שם קצר וקליט יותר. השיר היה ללהיט ענק, וכעבור שנה הוא זכה לתואר "שיר השנה" (והקדים אפילו את יצירת המופת "עטור מצחך" ואת הלהיט הישראלי הראשון שזכה באירוויזיון "אבניבי").

סיפרתי בתחילת המאמר על היחס המזלזל של חבריי ושלי לצביקה פיק – האמת היא שהיחס המזלזל היה גם מצד עורכים, מבקרים ומוסיקאים, שזלזלו בעיקר במילות שירי הפופ שהוא שר. והנה, הוא פרץ עם "נאסף תשרי" – השיר שינה את היחס אליו, פתח אליו קהלים אחרים, מבוגרים יותר, אוהבי שירה. בעקבות השיר הזה, חברת CBS היוקרתית והאליטיסטית חתמה אתו על חוזה. פיק עצמו אמר על כך בראיון לעיתונאי דודו אורן: "מבחינה מוזיקלית מקצועית, אחרי השיר הזה כאילו נולדתי מחדש".

פיק הופיע עם השיר בתכנית הפופולרית "עוד להיט", ובו חשף לראשונה לקהל הישראלי את הסינתיסייזר, שהיה אז חידוש בישראל. כמו ברבים משיריו, גם "נאסף תשרי" מתאפיין במעברים חדים ומפתיעים, בין לחן נוגה בבתים, לפזמון סוער וקופצני.

אז מה הסיפור של השיר הזה? הסיפור מתחיל בשליש הראשון של המאה ה-11. משורר יהודי בגרנדה, ששמו שמואל אבן נגרילה וכינויו רבי שמואל הנגיד, שהיה שר הצבא של ממלכת גרנדה המוסלמית, כתב שיר שאלו מילותיו:

מֵת אָב וּמֵת אֵלוּל, וּמֵת חֻמָם / גַם נֶאֱסַף תִשְרֵי וּמֵת עִמָם,

בָּאוּ יְמֵי הַקר, וְהַתִירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְלִי דָמַם.

לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶר זָמַם!

אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְהַגְשִימָם / וּשְמַע שְמֵי מָרוֹם בְהַרְעִימָם

וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.

קוּמָה, שְתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְתֵה / בַכַד, וּבַלַיִל וְגַם יוֹמָם!

ובכן, מדובר בשיר יין. הוא מתחיל במילים "מת אב". זה נשמע כמו התחלה של קינה על מותו של אדם. ואז "מת אלול". מסתבר שמדובר בחודשי השנה. אז נהוג היה לקרוא את השירים במשתה, וסוג כזה של תרגילים רטוריים נועד למשוך את הקהל. השיר היה שיר שיכורים קליל.

במלחמת יום הכיפורים, נפל ליאור, בנו של נתן יונתן. כעבור שנה, הוציא יונתן את ספרו "שירים". בספר הנפלא הזה, התפרסם השיר. נתן יונתן נטל משירו של ר' שמואל הנגיד את שורות הפתיחה, והעתיק אותם משיר שיכורים הדוניסטי קליל, לשיר של קינה והגות. הפתיחה, כמו הפתיחה של השיר המקורי, מבטאת תחושה קֹהלתית של סופיות, אך בניגוד למעבר הקליל ליין בשירו של שמואל הנגיד, קינתו של יונתן ממשיכה לעסוק במוות ובסופיות, בגחלת העמומה, באהבת הקיץ הגדומה, באישה השונמית, שנשלחה להיות לדוד לנחמה, אך אפילו היא לא הצליחה להוציא אותו מדיכאונו.

"מת אב", פותח יונתן את השיר, כרמז שעם מותו של הבן, מת גם האב, במידה רבה. בפתיחת השיר, בבית הראשון, שאח"כ הופך גם לפזמון, מופיעה ארבע פעמים המילה "מת". וגם "נאסף" – הכוונה ל"נאסף אל אבותיו", ביטוי מקראי למוות. והעמומה והגדומה משרים אף הם את אווירת האבל והסוף. הלחן של הבתים מתאים בהחלט לאווירה הזאת, ואז, המעבר הדרסטי לפזמון הסוער, נשמע מוזר ואולי לא שייך, אבל בעיניי הוא מעצים את הדרמטיות של השיר.

מת אב ומת אלול, גם נאסף תשרי – יש כאן הכנה דרמטית ליום הכיפורים, עשרה בתשרי, שבו, בדקות הראשונות של המלחמה, נפל ליאור בתעלת סואץ, בסוף המערב של שטח ישראל. בהמשך השיר, יונתן רומז לבנו, ליאור: "לך ילד, לך. אולי בסוף המערב, בין ים ליבשה בין אב לסתיו, יאור שלך יאיר בין חטאיו".

אב עוד לא מת ובאמצע אב מת צביקה פיק, שלפני כשלוש שנים לקה בשבץ מוחי, שממנו לא התאושש. אך בשלוש השנים הללו, הוא לא ויתר ועשה מאמצים הרואיים לחזור, ככל הניתן, להופיע וליצור. באמצע אב הוא נגדע ונאסף. יהי זכרו ברוך!

מת אב ומת אלול ומת חומם

גם נאסף תשרי ומת עימם

רק נשארה גחלת עמומה

של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית

תצמיד את ירכיה הקרות

אל חום האבנים שעל קברו.

מת אב ומת אלול…

וילד זר הולך ותר כמו שאול

את עקבותיו של אב ושל אלול

ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך, אולי בסוף המערב

בין ים ויבשה, בין אב לסתיו

יאור שלך יאיר בין חטאיו.

מת אב ומת אלול…

חטאי האיש והאישה והנחש

חטאת דוד באוריה, כבשת הרש

ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב

סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו

עם כל הדבש והנחש והאישה.

מת אב ומת אלול…

* "תבור – יהדות ישראלית"

עמק הנהר האדום / מתי כספי ומשתתפי "עמק הנהר האדום"

פינתי השבועית ברדיוטק, 25.7.22

בפינתנו היום נדבר על אחד התקליטים האהובים עליי, שיצא לפני ארבעים שנה בדיוק – "עמק הנהר האדום". התקליט כולל את השירים מתכנית הטלוויזיה שנשאה את השם הזה, בהפקת רשות השידור.

התכנית הזאת הייתה חלק מגל של תכניות רדיו וטלוויזיה שהוקדשו לשירים מארצות שונות, בגרסאות עבריות, בפי טובי הזמרים. הגל התחיל במופע של להקת "הטוב הרע והנערה", ג'וזי כץ והדודאים, שהוקדשה לשירים מסרטי קולנוע ומחזות זמר, בעיקר מארה"ב. ההפקה המצליחה ביותר הייתה "ארץ טרופית יפה" עם שירים מברזיל. "שיר לדרום אמריקה" –  תכנית של שירים מאמריקה הלטינית ותכנית משירי הבלקן. למעט "הטוב הרע והנערה", שאר התכניות היו הפקות רדיו במסגרת התכנית המיתולוגית "דו-רה-ומי עוד" של "קול ישראל". את הגרסאות העבריות בכל התכניות הללו, מלבד שירי ארצות הבלקן שאותם תרגם יורם טהרלב, כתב אהוד מנור. את ההפקה המוסיקלית והעיבודים של כל התכניות, מלבד "הטוב הרע והנערה", עשה מתי כספי.

מתי כספי ואהוד מנור הובילו גם את "עמק הנהר האדום", שירי המערב הפרוע; שירי קאונטרי ושירים ממערבונים. אהוד מנור כתב את המילים העבריות, על הלחנים המקוריים. מתי כספי עיבד והיה המנהל המוסיקלי. המפיק, הבמאי והרוח החיה של ההפקה היה דן בירון.

מתי כספי השתתף גם כזמר. הזמרים האחרים בתכנית היו בני אמדורסקי, דפנה ערמוני, דורי בן זאב, ריקי גל ולהקת הפונדקאים. להקת הפונדקאים הייתה להקת פולק וקאונטרי ישראלית, שפעלה בשנים 1976-2002, וחבריה היו עולים מארצות אנגלוסקסיות.

כל החבורה הזו ירדה לשבוע ל"עיר הסרטים" באילת. הם לבשו בגדי בוקרים בנוסח המערבונים. גם התפאורה הייתה באותה רוח – בר, ערמת שחת, אורווה, מכרה, תחנת רכבת ישנה וכד'. בין השירים שולבו מערכונים, שאותם כתבו מנחם זילברמן ודורי בן זאב, ושיחקו בהם זילברמן, דורי, מתי כספי ואייל גפן. המערכונים היו קטעי מעבר קצרים מאוד. באחד מהם, למשל, דורי בן זאב הוא פקיד בנק. טוב, יש לו את התכונות המתאימות, קרחת ומשקפיים. מתי כספי מגיע אליו ושולף אקדח. אך הוא מגמגם ולא מצליח להשלים את המשפטים. והפקיד עוזר לו. למשל. מתי כספי אומר, "זה…." "שוד" משלים אותו דורי בן זאב. הוא מבקש את ה… ודורי משלים "כסף". אין בעיה אומר דורי, ושולף נייר, ומחתים את השודד כאן וכאן וכאן ומבקש שני ערבים. והשודד הולך, כדי לפנות מקום לבא בתור. במערכון אחר, מנחם זילברמן ואייל גפן הולכים ברחוב וקוראים למישהו, "היי, מה השעה"? "עשר  וחצי" הוא עונה, ומנחם יורה בו. והוא מסביר לחברו: "הוא ידע יותר מדי". גם ההעמדה של השירים הייתה חיננית ומצחיקה.

המלבישה והמאפרת, שעשתה עבודה יצירתית יוצאת מן הכלל, הייתה דליה אלקין. באחד השירים, "היי איילת", דורי בן זאב ודפנה ארמוני הם שחורים, או בלשון ימינו אפרו-אמריקאים. דורי שחור, עם תלתלים שחורים מקורזלים על ראשו, נראה ממש אותנטי. אבל היום, עם הטרלול הפרוגרסיבי, אסור ללבנים לשחק שחורים, כך שהשיר היפה הזה לא היה עובר את משטרת הפוליטיקלי-קורקט.

עם השירים בתכנית נמנו "בלוז חולה אהבה", "ג'ון בריון", "אני שמורת טבע", "בעקבות השועל", "רכבת המשא", "מה שנכון נכון", "אולי אהבה" ואחרים.

אנו נאזין לשיר הנושא, שסגר את התכנית – "עמק הנהר האדום", בביצוע כל משתתפי התכנית, כשמתי כספי הוא הסולן. זה שיר של בוקר מאוהב, אל הבחורה, שהוא שמע שהיא עוזבת אותו, והוא מזמין אותה לשבת לצדו עוד הערב, לומר לו שלום נאנח, ומבקש ממנה שלא תשכח את העמק ואת מי שאוהב רק אותה.

הם אומרים שאותי את עוזבת

איך השמש יזרח שוב עלי

ואולי בליבך את חושבת

שתשובי עוד פעם אלי

בואי שבי לצדי כאן הערב

ואמרי לי שלום נאנח

אל נא תשכחי את העמק

ואת מי שאוהב רק אותך

המלים שרציתי לשמוע

לא עלו על שפתיך היום

עוד מעט ואתחיל כאן לדמוע

אם אכן את אומרת שלום

מלחמה שכזאת לא נגמרת

בליבו של בוקר מאוהב

את ליבי את עוד רגע שוברת

כאן בערב בסוף מערב

בואי שבי לצדי כאן הערב

ואמרי לי שלום נאנח

אל נא תשכחי את העמק

ואת מי שאוהב רק אותך.

חלוצי הגולן

את שנת היובל למפעל ההתיישבות בגולן, הקפדנו להגדיר: חמישים שנה לחידוש ההתיישבות בגולן. היה בכך מסר, שבמפעלנו אנו חוזרים הביתה, לחבל ארץ עתיר היסטוריה של התיישבות יהודית, לאורך דורות רבים. הכוונה היא להתיישבות בתקופת המקרא ובעיקר להתיישבות בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד, שבה שגשגה ההתיישבות היהודית בגולן יותר מבכל תקופה אחרת.

אולם בין ההתיישבות בתקופות הקדומות להתיישבות בימינו, היה עוד ניסיון, חשוב והרואי, לחדש את ההתיישבות בגולן, בראשית הציונות, בתקופת העליה הראשונה.

חלוצים עלו להתיישב בגולן, הקימו את בני יהודה, תחילה ברמתניה ולאחר מכן בביר-אשגום, בסמוך למקום שבו יושבת היום בני יהודה החדשה. שש מושבות הוקמו בחורן, מה שקרוי היום הגולן הסורי. הייתה היאחזות יהודית בבקעת הבטחה והייתה גאולת אדמות נרחבת בגולן ובחורן, בידי יהושע חנקין ורוטשילד. האדמות שרכש רוטשילד הועברו לבעלות פיק"א, כלומר ההסתדרות הציונית, ואלה שטחים נרחבים שעד היום אינם בידינו.

ההתיישבות הזאת לא האריכה ימים. החלוצים נאלצו להתמודד עם קשיים עצומים; עוני ורעב, הצקות של השלטונות, התעמרות של השכנים הערבים, בעיות בריאות קשות ותמותת ילדים. היישוב שהחזיק מעמד יותר מאחרים היה בני יהודה, שבשני גלגוליו התקיים (לא ברצף) בין השנים 1887 ל-1920. המשפחה האחרונה ששרדה עד השנים האחרונות, משפחת ברנשטיין, נאלצה לברוח במהלך מאורעות תר"פ, 1920, כאשר שנים מבני המשפחה נרצחו בידי שכנים ערבים.

הסיפור הזה אינו ידוע לציבור הרחב, אף שלאורך השנים התפרסמו בנושא מחקרים וספרים, שהחשוב שבהם הוא ספרו המונומנטלי של פרופ' צבי אילן "הכמיהה להתײשבות יהודית בעבר-הירדן 1871-1947". בשנת השלושים להתיישבות בגולן, הוביל ועד יישובי הגולן מהלכים להנחלת מורשת ההתיישבות בגולן בתקופת העליה הראשונה, אך המהלך לא הוביל לשינוי תודעתי ברמה הלאומית, אולי קצת ברמה הגולנית.

****

איירין אורלאנסקי, ילידת אוקראינה, התיישבה לפני שנים אחדות בקצרין. עם עלייתה לגולן, התעמקה בלימוד תולדות הגולן, ונדלקה על סיפור ההתיישבות בגולן בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. היא החליטה ליצור סרט תעודה על ההתיישבות הזאת. הסרט, "חלוצי הגולן", הוקרן בשבוע שעבר בארכיון הגולן, שבמכון שמיר למחקר.

הסרט מבוסס על ראיונות עם צאצאים של חלוצי הגולן ושל חוקרים מן האקדמיה, לצד תמונות אותנטיות מן התקופה. הסרט מספר את סיפורה של אותה התיישבות, וכן את המשך הזיקה של התנועה הציונית לגולן ולחורן בתקופת המנדט הבריטי ובמקביל לו המנדט הצרפתי בסוריה, עד הקמת סוריה העצמאית ב-1946.

מן הסרט למדתי, שגם אחרי נפילת בני יהודה, חיו בגולן יהודים, כמשפחות בודדות בתוך כפרים ערבים, עד מאורעות תרפ"ט (1929), שבהן היהודים ברחו לטבריה כפליטים.

אחת המרואיינות, ד"ר מור אלטשולר, סיפרה את סיפורו של סבא שלה, נקדימון אלטשולר, מן המושבה רחובות, שנשלח ב-1943 בידי בן-גוריון לחורן, כנציג קק"ל ופיק"א, כדי לנהל את הקרקעות הציוניות שם ולהבטיח את רישומן ובכך לשמור על האינטרסים הציוניים בחורן. בנוסף לכך הוא עסק בעליה הבלתי ליגלית דרך סוריה ובפעילות מודיעינית מטעם ההגנה. שליחותו תמה עם הקמת סוריה העצמאית, כעבור שלוש שנים.

עצם שליחתו למשימה, מעידה איך עד תום המנדט הצרפתי, התנועה הציונית לא ויתרה על חלום ההתיישבות בגולן ובחורן, ולא השלימה עם הוצאתן מן השטח המיועד למדינה היהודית, בגבולות הבינלאומיים שעוצבו ב-1923. אולם מור מספרת באופן ציורי, איך ב-1946 נקדימון הגיע לביתו של בן גוריון, ששכב במיטתו, כדי לשתף אותו ברעיונותיו איך להמשיך ולקדם את הזיקה לאדמותינו בחורן. בן גוריון סובב אליו את גבו ונרדם. בכך הוא העביר את המסר, שעם הקמת סוריה העצמאית עלינו להשלים עם המציאות ולוותר. העניין של ב"ג בגולן ובהתיישבות בה התחדש רק אחרי מלחמת ששת הימים.

הסרט טוב ומעניין ומיטיב לספר את הסיפור, אך לוקה בפגמים טכניים. למשל, הראיון עם מור אלטשולר צולם בשטח פתוח, ברוח חזקה, והרעש של הרוח מקשה לשמוע אותה. אני מקווה מאוד, שהסרט יצליח להגביר את המודעות בציבור לפרשה הציונית ההרואית הזאת.

****

כאשר כתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל, שרצתי שבועות וחודשים בארכיון הגולן ונברתי בחומרים. באותם ימים בילתה בארכיון גם איירין, שעבדה על הסרט. כך הכרנו. שמחתי מאוד על כך שהיא יוצרת סרט כזה והתעניינתי בהתקדמותה. הייתה לי גם תרומה מסוימת לסרט – שידכתי בין איירין למוטי אשכנזי, שהוא צאצא למתיישבי בני יהודה ואחד המרואיינים בסרט.

איירין הייתה אמורה להשתתף בהקרנה ולשוחח עם הקהל, אך איתרע מזלה והיא לקתה בקורונה והשתתפה במפגש באמצעות הזום, שזו כמובן רמה שיח פחותה בהרבה ממפגש פנים אל פנים. ד"ר ערן מאיר, מנהל ארכיון הגולן, הקרין מצגת עם תמונות מאוצרות הארכיון, העוסקות באותם הסיפורים המופיעים בסרט.

הסרט הסתיים באפילוג, המחבר את חלוצי הגולן אז לחלוצי הגולן שהקימו את מפעל ההתיישבות הנוכחי. הוא הציג את בני יהודה החדשה ואת קצרין שקמה על האדמות שנרכשו בידי יהושע חנקין, ואת אזור החורן שנותר בריבונות סורית וחרב במלחמת האזרחים. איירין הציגה את המפעל ההומניטרי של תושבי הגולן לסיוע לאזרחים הסורים בחורן.

אין ספק שמפעל ההתיישבות שלנו מוצלח לאין ערוך יותר מהמפעל הכושל של ההתיישבות בגולן בעליה הראשונה, אך אנו התיישבנו כשמאחורינו מדינה, בתנאים שחלוצי העליה הראשונה לא יכלו אפילו לחלום עליהם. מן הראוי שנצדיע לקודמינו, שבתנאים לא תנאים ניסו ליישב את הגולן. האבן שהם נטשו, אף שבשום אופן לא מאסו בה, הייתה לראש פינה של התיישבותנו בגולן ב-55 השנים האחרונות.

* "שישי בגולן"

ציפור שניה / סוזן ופראן

פינתי השבועית ברדיוטק, 27.6.22

השנה מלאו חמישים שנה לאירוע משמעותי בתולדות התרבות הישראלית – ערב שירי משוררים הראשון, מתוך שלושה, בהפקת גלי צה"ל.

היוזמה לערב הייתה של מפקד גל"צ יצחק לבני. לבני חש שרמת הפזמונים העבריים באותה תקופה לא הייתה טובה דיה וגם קיבל על כך תלונות ממאזינים. לבני, שהיה גם משורר וסופר נפלא, היה איש ספר מובהק, אוהב שירה ושייך למיליה הספרותי, ואף היה נשוי למשוררת דליה רביקוביץ', סבר שהמענה לבעיה יהיה רתימת המשוררים הגדולים לכתיבת פזמונים, כפי שנהוג היה בתקופת שלונסקי ואלתרמן, אך פחות מקובל בשנות השבעים. הוא שיכנע משוררים לכתוב פזמונים להלחנה ומה שחשוב יותר – הוא יזם הלחנת שירה, שלא נועדה להלחנה, ובכך להביא להנגשתה לציבור הרחב.

שלושה ערבי שירי משוררים התקיימו – ב-1972, ב-1973 וב-1980. הערב הראשון הוקדש למשוררי דור המדינה נתן זך, עמיחי, אבידן ודליה רביקוביץ'. הערב השני הוקדש לדור הוותיק של המשוררים ביאליק, טשרניחובסקי, פוגל, פיכמן ולנסקי. הערב השלישי הוקדש לעיר תל-אביב, לציון שבעים שנה להיווסדה. הושמעו בה שירים על תל-אביב של משוררים תל-אביביים. ב-2019 ערכו גל"צ ובית אביחי ערב הוקרה לערבי שירי המשוררים.

טובי המלחינים בארץ נרתמו למשימה וכך גם טובי המבצעים, והתרומה לזמר העברי של המיזם הייתה אדירה. רבים מן השירים נכנסו לפנתיאון של המוסיקה הישראלית. מעבר לתרומה שבערבים עצמם – הם הביאו להלחנת שירי משוררים לאו דווקא לאותם ערבים. יש לציין שזו תופעה ישראלית ייחודית.

כדי לסבר את האוזן, אציג כמה מן השירים באותם ערבים, המצביעים על התרומה הגדולה שלהם לתרבות הישראלית: "שיר לאוהבים הנבונים" של נתן זך, "בלדה לשיער הארוך והשיער הקצֵר" של יהודה עמיחי, שאותו השמענו כאן בפינה, "דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" של עמיחי, "חמדה" של דליה רביקוביץ', "סוף הנפילה" של דליה רביקוביץ', "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של נתן זך, "אומרים ישנה ארץ" של שאול טשרניחובסקי, "לא ידע איש מיהי" של ביאליק, "ערי נעוריי" של דוד פוגל, "יום יום אני הולך למעונך" של פיכמן, שגם אותו השמענו בפינה, "בת הרב ואמה" של טשרניחובסקי, "לילות לילך" של חיים לנסקי, "דצמבר" של אלתרמן שהשמענו כאן בפינה, "יש לי סימפטיה" של מאיר ויזלטיר, אף הוא הושמע בפינה, "הרחובות ממריאים לאט" של אבידן, "אז היה לה" של לאה גולדברג, "דיון דחוף" של אבידן, המוכר יותר כ"אז למה לנו כל העניין הזה", "יש אשר שקטים הם השמים" של אברהם חלפי, "אני יושב על שפת הרחוב" של נתן זך ועוד.

המנהלים האמנותיים של ערב שירי משוררים הראשון היו הסופר יצחק בן-נר והעיתונאי והמבקר מיכאל הנדלזלץ. השחקנית חנה מרון קראה את מילות כל אחד מן השירים, טרם השמעתו.

השיר שנאזין לו היום, הוא "ציפור שניה", שירו של נתן זך, בלחנו של מישה סגל ובביצוע סוזן ופראן.

מבין שיריו של נתן זך, האהוב עליי ביותר הוא "אני רוצה תמיד עיניים". אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת מפתח – "וכשאפול עוד אקום… עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא אחדל". המפתח הוא ההיאחזות ברגע, היכולת למצוא ברגע את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, גם "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965).

רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.

הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.

צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד

עַד יוֹם מוֹתִי.

עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ.

אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם.

מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ

לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

השיר זכה לאורך השנים לביצועים רבים, ובהם של חוה אלברשטיין, נורית גלרון, יהורם גאון ומיכל טל. אנו נשמיע את המבצעות המקוריות שהופיעו עם השיר בערב שירי המשוררים – סוזן ופראן. סוזן דבור ופראן אבני הן צמד של שתי זמרות, שתיהן עולות מקנדה שהכירו בישראל. הצמד פעל במחצית הראשונה של שנות השבעים, והתאפיין בסגנון הפולק ובשירי משוררים. הצמד הופיע בשני ערבי המשוררים הראשונים. בערב השני הן שרו את "לילות לילך". למגינת הלב, בשנות השמונים שתי הזמרות ירדו לקנדה.

הוא חזר בתשובה / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיוטק, 13.6.22

אורי זוהר, מהדמויות הבולטות, הייתי אומר אפילו המיתולוגיות, בתולדות התרבות הישראלית, נפטר בגיל 86. מחצית חייו היה אורי זוהר מהבולטים בתרבות החילונית הישראלית. במחצית השניה הוא היה רב חרדי. המקום שתפסה הידיעה על מותו בשיח הישראלי ובתקשורת הישראלית, יותר מארבעה עשורים אחרי שנטש את עולם הבידור והקולנוע, מצביע על מקומו המרכזי בה.

אורי זוהר מת. אריק איינשטיין מת. צבי שיסל מת. שמוליק קראוס מת. טליה שפירא מתה. האנשים הללו, מעמודי התווך של חבורת "לול" המיתולוגית, הלכו לעולמם. אני מזכיר את חבורת "לול" דווקא, כיוון שאורי זוהר שאני אוהב הוא בעיקר אורי זוהר של "לול"; המערכונים הגדולים של תכנית הטלוויזיה המיתולוגית, ובהם "העולים החדשים", "חידון התנ"ך", "האופרה לה-מרמור" ושאר המערכונים, הם בעיניי תרומתו החשובה ביותר של אורי זוהר. אני יודע שבהספדים עליו, הוזכרו דווקא סרטיו, ובראשם "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" כתרומתו הגדולה, אך אני אף פעם לא אהבתי את הסרטים האלה, שתמיד היו בעיניי וולגריים, מיזוגינים – הרבה לפני שהכרתי את המילה הזאת, ולבטח אינם מבטאים את הנורמות של התקופה, כפי שיש המציגים זאת היום. ואם הם מבטאים את הנורמות של המיליה של אורי זוהר, אפשר, אולי, להבין למה הוא ברח משם רחוק כל כך. אני זוכר מאוד לטובה גם את אורי זוהר כמנחה תכניות הטלוויזיה – "ברוכים הבאים", "זה הסוד שלי" ו"תשע בריבוע". הוא הפגין בהם אינטליגנציה רבה, כושר אילתור ונוכחות בימתית מהפנטת וכריזמטית. כנער, נהגתי לחקות אותו, ועשיתי זאת לגמרי לא רע. עוד מערכון של אורי זוהר, לא מהתכנית "לול", שאני אוהב מאוד הוא "הנישואין כמוסד סגור", יחד עם תיקי דיין.

בפינה שהקדשתי לאורי זוהר ביום הולדתו השמונים, השמעתי את "שיר הפטנטים" שלו. הפעם, לא אשמיע שיר שלו, אלא שיר שנכתב עליו – שירו של אריק איינשטיין, חברו, "הוא חזר בתשובה". השורה התחתונה של השיר אומרת "שהלכת לי חבר".

החיבור בין אורי זוהר ואריק איינשטיין היה המנוע המרכזי של חבורת "לול", של תכניות "לול" בטלוויזיה, של התקליטים "פוזי", "שבלול", "פלסטלינה", "על הדשא אצל אביגדור", ושל הסרטים "מציצים" ו"עיניים גדולות".

בגרסתו העברית של אריק איינשטיין לשיר של הביטלס "הבלדה על ג'ון ויוקו" – "היה לנו טוב, נהיה לנו רע", מופיעה השורה "אורי היפה מדליק לו מדורה".  אורי היפה הוא אורי זוהר, שהיה פותח את הופעותיו בשאלה לקהל: "אני יפה?" אותה שורה בדיוק מופיעה גם בגרסתו העברית של איינשטיין ל"אובלדי אובלדה". בתקליט "פוזי", שבו נכלל השיר "היה לנו טוב, נהיה לנו רע" מופיע גם השיר "אחינועם לא יודעת". אחינועם היא בתו של אורי זוהר.

ולפתע, באמצע החיים, תוך כדי צילומי "הצילו את המציל", אורי זוהר החל להתקרב לדת ולאמץ אורח חיים דתי. במהרה הוא הלך לקצה הקיצון ביותר, החרדות הליטאית. אריק איינשטיין איבד שותף ליצירה. ועל פי השיר, הוא איבד גם חבר.

אריק איינשטיין אף פעם לא אישר במפורש שהשיר הוא על אורי זוהר, אך על מי הוא אם לא על אורי זוהר? הוא חברו הטוב ש"חזר בתשובה" ולומד עכשיו תורה ואתו האישה והילדים. אגב, אורי זוהר לא היה הראשון בגל ההתחרדות של אמנים חילונים. קדמו לו הזמר והשחקן פופיק ארנון והצייר איקה ישראלי. אשתו של איקה ישראלי, היא אחותה של אליה זוהר. כך שאם אנו מרימים גבה, איך זה שגם היא הלכה אחריו בדרך הזו, איני בטוח שלא אליה הייתה זו שמשכה אותו אחריה לעולם הדת. בראשית הדרך, רבים התייחסו למפנה בחייו של זוהר כג'וק חולף, שיעבור במהרה. וכפי שכותב איינשטיין – אך עברה לה שנה, שום דבר לא השתנה, זו אותה המנגינה והמילים. וחלפה לה עוד שנה, שום דבר לא השתנה, זו אותה המנגינה והמילים.

אבל הקשרים בין אריק איינשטיין ואורי זוהר לא נותקו, וגם אם החברות השתנתה, היא לא נעלמה. בעקבות אורי זוהר, אשתו אליה וילדיו, גם אלונה איינשטיין, גרושתו של אריק איינשטיין, אימצה אורח חיים דתי, ועמה, שתי בנותיהם המשותפות, שירי ויסמין. שירי ויסמין נישאו לשני בניו של אורי זוהר, אפרים פישל ושלום. אריק ואורי זוהר כבר לא היו רק חברים אלא גם מחותנים. ואם אין להם עוד יצירה אמנותית משותפת – הם חולקים נכדים ונינים משותפים. אריק אף פעם לא התנכר לבנותיו החרדיות, לנכדיו ולניניו, אך גם לא התבטל בפניהם ולא הסתיר את דרך חייו השונה. הוא אהב אותם, היה סבא טוב, אך הוא סיפר שכאשר נכד שלו שאל אותו אם הוא יהודי, הוא הסביר לו שיש יהודים שונים ודרכים שונות להיות יהודים ורוב היהודים הם כמוהו.

אורי זוהר ספד לאריק איינשטיין בהלווייתו, ומירר בבכי. "חיית בעולם של טוב, לא יכולת להבין את הרע, עשית טוב לכל עם ישראל כי אתה בנאדם, מתוך השירים ראו את הנשמה שלך".

נראה לי שבפרספקטיבה של אחרי מותם של אריק ואורי, לא בטוח שהלך לאריק חבר.

יהי זכרו של אורי זוהר ברוך!

הוא חזר בתשובה

הוא לומד עכשיו תורה

ואיתו האישה והילדים

ועברה לה שנה

שום דבר לא השתנה

זו אותה המנגינה והמילים

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

מספר סיפור אחר וחוזר ואומר

שהלכת לי חבר

זהו שיר אהבה

אהבה עצובה

שאני ואתה תמיד שרים

וחלפה לה עוד שנה

שום דבר לא השתנה

זו אותה המנגינה והמילים

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

מספר סיפור אחר וחוזר ואומר

שהלכת לי חבר

וחלפה לה עוד שנה

שום דבר לא השתנה

זו אותה המנגינה והמילים

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

מספר סיפור אחר וחוזר ואומר

שהלכת לי חבר

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

סיפור אחר

הביתה / ירדנה ארזי

פינתי השבועית ברדיוטק, 6.6.22

בשנים שלאחר קום המדינה, גבולה השקט ביותר של ישראל היה הגבול עם לבנון. נהוג היה אז לומר שלא ברור מי תהיה המדינה הראשונה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל – לבנון תהיה השניה.

האמת היא שלבנון באמת הייתה המדינה השניה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל. ב-17 במאי 1983, ארבע שנים אחרי חתימת ההסכם עם מצרים וכמעט שנה לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, נחתם הסכם שלום עם לבנון. שירתתי אז בלבנון, ואני זוכר שבאותו יום הלחימה לא פסקה, כלומר הסכם השלום לא החזיק מעמד אפילו יום אחד, גם לא שעה, אפילו דקה. ללמדך, שהסכם שלום, בוודאי במזרח התיכון, אינו מבטיח שלום אמתי.

גבול לבנון היה לגבול דמים החל בסוף שנות השישים, ובמיוחד מאז ספטמבר 1970, שבו גורש פת"ח מירדן וערפאת ואנשיו עברו ללבנון. היה זה גבול של טרור, שיצאו מתוכו פיגועים רבי נפגעים, כמו הטבח באוטובוס הילדים מאביבים, הטבח בקריית שמונה, הטבח במעלות, הטבח בכביש החוף, ועוד חדירות רבות לנהריה, שמיר, כפר יובל, משגב עם ועוד. המחבלים ירו לאורך שנים מטחי קטיושות לעבר קריית שמונה ויישובי הגליל. צה"ל הגיב בפעולות תגמול שהמפורסמת שבהן הייתה "אביב נעורים" נגד מפקדות הטרור בביירות וב-1978 יצא למבצע רחב היקף – מבצע ליטני.

ב-6 ביוני 1982, היום לפני ארבעים שנה, יצא צה"ל למבצע "שלום הגליל", שהסתבך למלחמת לבנון. ערפאת וצבאו גורשו מלבנון, אך ישראל נקלעה לתסבוכת פוליטית לבנונית. המלחמה הייתה שנויה מאוד במחלוקת בחברה הישראלית, ובתוך לבנון צמח אויב חדש וקשה – חיזבאללה.

ב-1985 נסוג צה"ל לרצועת הביטחון, שם נמשכה מלחמת התשה קשה וממושכת. ב-1997 נהרגו 73 חיילי צה"ל באסון המסוקים.

בשנת 2000 נסוג צה"ל מלבנון. ב-18 שנות שהיית צה"ל בלבנון, נפלו 1,068 חיילי צה"ל.

הפינה מוקדשת היום לציון ארבעים שנה למלחמת של"ג.

המלחמה לא הניבה שירי ניצחון. היא הניבה שירי זיכרון ושירי מחאה. שלושה שירים שנכתבו על המלחמה כבר שודרו בעבר בפינה זו. האחד הוא "ברית דמים", המספר את סיפורם המצמרר של שני בני אותה שכונה בירושלים, שנשאו אותו שם, יובל הראל, ושניהם נפלו בלבנון, בהפרש של ימים ספורים. הידיעה על נפילתו של יובל הראל האחד נמסרה בטעות למשפחה הלא נכונה. לאחר שהתבררה הטעות, והמשפחה חשה שקיבלה מחדש את חיי בנה, הגיעה בשורת האיוב שגם יובל הראל השני נפל.

השיר השני הוא "אמצע ספטמבר", שיר מחאה שנכתב בעקבות הטבח בסברה ושתילה. השיר השלישי הוא "אין לי ארץ אחרת". אמנם הוא אינו עוסק ישירות במלחמת לבנון, והוא מתאים לכל מחאה הגורמת לאזרחים לחוש שהאדמה בוערת תחת רגליהם, אך הם מתעקשים לדבוק בה, כי אין לנו ארץ אחרת, אולם מבחינת אהוד מנור, האדמה בערה במלחמת שלום הגליל, ואז הוא כתב את השיר.

אהוד מנור כתב גם את השיר שנשמיע היום – הביתה. השיר יצא ב-1983, והפך לסמל המחאה נגד המלחמה והקריאה להשיב את חיילי צה"ל הביתה.

ירדנה ארזי, ששרה את השיר, הייתה באותה תקופה בשיא תהילתה. היא הייתה מבוקשת מאוד להופעות בפני חיילי צה"ל בלבנון, ונקלעה למספר תקריות קשות, וטראומטיות מבחינתה. בין השאר, היא הייתה בווילה ממולכדת, שהתפוצצה דקות אחדות אחרי שיצאה ממנה, ושיירה שבה נסעה נקלעה למטען צד.

ירדנה שיתפה את אהוד מנור בחוויותיה. בעקבות השיחה, הוא כתב את השיר, שבו קרא לחזור הביתה, מן ההרים, משדות זרים. השיר עורר מחלוקת, גם בין מעריציה של ירדנה ארזי, אך הוא זכה להצלחה ואף צעד בהצלחה במצעדי הפזמונים.

ב-2003, במלאת עשרים שנה לשיר, כתב אהוד מנור, לבקשתה של ירדנה ארזי, בית נוסף, המשקיף על השנים שחלפו, מפרספקטיבה של עשרים שנה. הוא שב וקרא לחזור הביתה, מסוף דרכים, מריב אחים, אל תוך אותו מקום בלב.

עוד שנה חלפה,

עוד שנה טרופה,

עשבים שוטים עלו בשביל ובגן.

רוח נאנח

את התריס פתח

ומכה בקיר הישן,

כמו קורא:

הביתה, הביתה,

באה עת לחזור,

מן ההרים

משדות זרים.

היום דועך ואין סימן.

הביתה, הביתה

טרם רדת אור.

לילות קרים,

לילות מרים,

קרבים עכשיו לכאן.

עד עלות השחר

מתפללת לשלומך,

שבויה באזיקי פחדים

אני שומעת צעדים.

הביתה, הביתה,

כי עוד לא ניתן

כל מה שהובטח לנו מזמן.

(התוספת):

השנים חולפות,

השנים קוטפות,

ואנחנו לא מצאנו

עוד מנוחה.

דור הולך ובא,

הלחי רטובה,

ובוכה דמעה מלוחה

כמו קוראת:

הביתה, הביתה

באה עת לחזור

מסוף דרכים

מריב אחים

אל תוך אותו מקום בלב.

טרם רדת אור

אל חלומות ללא חומות

אל לילה בלי כאב

עד עלות השחר

מתפללת לשלומך

שמרי שמרי ארצי שלי

שברי חלום

ישראלי.

הביתה, הביתה

כי עוד לא ניתן

כל מה שהובטח לנו מזמן.

מתת האל של קול זהב – על לאונרד כהן

לאונרד כהן היה משורר יהודי.

הוא היה משורר דגול. הרבה לפני שהיה זמר ומלחין. הוא החל את דרכו כמשורר הכותב שירה בלתי מולחנת. רק אחרי שפרסם את שלושת ספרי השירה הראשונים ואת הרומן הראשון, וכבר נחשב לאחד המשוררים והסופרים המובילים בקנדה, החל בקריירה כמוסיקאי וזמר, בעיקר משיקולי פרנסה. וגם בהמשך דרכו, חלק מיצירתו הייתה שירה לשמה, לא להלחנה.

לאונרד כהן היה משורר יהודי מאוד. מה פירוש יהודי מאוד? הכוונה אינה לכך שהוא משורר שנולד לאם יהודיה, אלא שהוא היה משורר ואדם שהיהדות היא מרכיב משמעותי בזהותו, באישיותו, בתרבותו וביצירתו האמנותית.

כל ימיו, יצירתו של כהן הייתה יהודית. גם כאשר עסק בבודהיזם, גם כאשר חי תקופה במנזר בודהיסטי וגם כאשר כתב על ישו, הוא עשה זאת כיהודי. הוא היה יהודי באמונתו הדתית, הוא היה יהודי בתרבותו, הוא היה יהודי בהזדהותו הלאומית והוא היה יהודי בהזדהותו עם מדינת ישראל.

הוא כתב על האלוהים, הוא כתב על התנ"ך, הוא כתב בהשפעת הקבלה והתפילה, הוא כתב על השואה. השיר שבזכותו התאהבתי בכהן ובשירתו, היה "Dance me to the end of love" – "רקדי אתי עד קצה האהבה". אך רק שנים רבות מאוחר יותר למדתי, שהשיר נכתב בעקבות ביקור של כהן באושוויץ, והוא התייחס לתזמורת היהודית בשערי אושוויץ ולנגנים שניגנו עד מותם. הוא כותב שם על היונה והתיבה, כרמז למבול ולסוף העולם, ולהבטחה שלא יהיה עוד מבול, שהופרה בשואה. הוא כותב שם "על נהרות בבל" כרמז לחורבן ולגלות. והוא כותב שם על צליל כינור בוער. בעצרת הזיכרון הממלכתית ביד ושם, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ב, הושר השיר הזה בשפתו המקורית. אגב, יש גרסה עברית לשיר, תרגום של אפי נצר.

שיר יהודי-מאוד נוסף שאזכיר הוא Who by Fire"" – "מי באש".

השיר נכתב בהשראת הפיוט "ונתנה תוקף" שנאמר בימים הנוראים. הפיוט הזה מחובר בתודעה הישראלית למלחמת יום הכיפורים, בזכות לחנו של יאיר רוזנבלום שנכתב לזכרם של 11 בני בית השיטה שנפלו במלחמה. אך הוא לא היה הראשון שחיבר את הפיוט של יום הכיפורים למלחמת יום הכיפורים. קדם לו לאונרד כהן. את "מי באש" הוא כתב במלחמת יום הכיפורים.

במלחמה עלה כהן על מטוס והגיע לישראל, במטרה לקבל נשק ולהצטרף למגִנים על מדינת היהודים המותקפת מפני הפולש. מהר מאוד הובהר לו, שהתרומה שלו יכולה להיות בשירה בפני החיילים. הוא הצטרף להרכב שכלל את מתי כספי, אושיק לוי, פופיק ארנון ואילנה רובינא. הם עברו מיחידה ליחידה, בסיני ובגולן, והופיעו בפני הלוחמים. לאונרד כהן שר את שיריו, ומתי כספי ליווה אותו בגיטרה.

המלחמה השפיעה עליו מאוד. הוא כתב בהשפעתה מספר שירים, ובהם, כאמור, "מי באש". זה נוסח הבית הראשון של השיר, בתרגומו של קובי מידן:

"מי באש? מי במים? מי לאור השמש? מי בחשכת ליל? מי בבית דין של מטה? מי בישיבה של מעלה? מי בפריחה החייכנית הזאת? מי בדעיכה איטית מאוד? ומי, מי קורא בשמנו?"

והשיר מסתיים במילים: "מי על חרבו שלו? מי בשבי ימיו? מי ברוב כוח? ומי, מי קורא בשמנו?".

לאונרד כהן ביקר והופיע הרבה בישראל. ביקורו האחרון היה במסע ההופעות הבינלאומי האחרון שלו, ב-2009.

הוא הופיע באיצטדיון ר"ג לפני כחמישים אלף צופים. לאחר השיר הראשון הוא בירך את ישראל בברכת בלעם:  "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

ובתום ההופעה פרש את כפיו לעבר הקהל, וברך אותו, את ברכת הכוהנים:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׁם לְךָ שָׁלוֹם.

לאונרד כהן חש, ככהן, שזו שליחותו הגדולה, לברך את עם ישראל.

לקראת ביקורו של לאונרד כהן בישראל, הופעל עליו לחץ של ארגוני BDS לבטל את ביקורו.

זמן קצר טרם ביקורו של ליאונרד כהן כתבתי: "איזה מזל שהזמר והמשורר לאונרד כהן אינו קורא 'מעריב'. אילו קרא, מה היה עושה לאחר קריאת מאמרו של העיתונאי היורד רון מיברג, בו לעג לניסיון להביא את לאונרד כהן למופע בישראל? בגיליון ערב פסח, הסביר מיברג שאין מצב שכהן יסכים להופעה כזאת. ישראל אחרי 'עופרת יצוקה' מוקצית בדעת הקהל מחמת מיאוס, ואם כהן יופיע בארץ, הוא עלול בהופעה אחת להרוס את כל הקרדיט שיצבור ב-80 המופעים במסע הפרידה שלו.

לאונרד כהן לא קרא, כנראה, את מיברג, ולכן הוא החליט לסיים את הקריירה המוסיקלית שלו, בת עשרות השנים, במופע בישראל, בפני בני עמו. לאונרד כהן, פטריוט יהודי ואוהב ישראל, לא יכול לבחור דרך טובה וראויה יותר לסיים את הקריירה שלו".

רון מיברג ושכמותו, הם המשת"פים של תעשיית האנטישמיות החדשה, תעשיית החרמות על ישראל. כל כך עלוב ובזוי הוא, כל כך עלובים ובזויים בני דמותו, אלה הנושאים בפיהם קללה על ישראל, מתרוצצים ברחבי העולם בתערוכות נודדות כדי להכפיש את מדינתם, להעליל עלילות על צבאם, להסית את העולם נגד עמם.

איפה הם אותם ננסים, אותם ישראלים מכוערים, אותם נושאי קללה – ואיפה הוא; האמן הדגול, היהודי הפטריוט, אוהב עמו, שעמד מול קהל הרבבות ובירך את עם ישראל, את מדינת ישראל, בברכת השלום.

וראוי להדגיש – עמדותיו הפוליטיות של לאונרד כהן, אף שלא היו עקביות וחלו בהן שינויים וזיגזגים, היו בדרך כלל עמדות השמאל הישראלי. באותה הופעה, הוא תרם חלק מהכנסות המופע לפורום המשפחות השכולות המשותף לישראלים ופלשתינאים. אולם הכל מתוך פטריוטיות ישראלית, אהבת ישראל והתנגדות עקבית לתעשיית הדה-לגיטימציה לישראל.

בשל היותו יוצר גדול, בזכות היותו זמר פופולרי, בזכות שירתו היהודית ובשל הקשר שלו עם מדינת ישראל וביקוריו הרבים בה, הוא זכה כאן לפופולריות רבה, ורבים מאוד משיריו תורגמו לעברית. הוא תורגם בידי טובי היוצרים בישראל, ובהם נעמי שמר, יעקב שבתאי, אהוד מנור ועוד. שני היוצרים שהקדישו יותר מאחרים לתרגומו, הם יוסי גמזו וקובי מידן. יוסי גמזו הוציא ב-1973 ספר שירים של לאונרד כהן בתרגומו – "כציפור על התיל".

קובי מידן הוציא שני ספרי שירים של כהן בתרגומו. ב-2007 הוא פרסם את "ספר הכמיהה", וב-2009 את "לאונרד כהן – השירים". בהופעה של כהן באיצטדיון ר"ג ב-2009, הופיעו כתוביות בעברית עם תרגום של שיריו על מסכי ענק; אף הם בתרגומו של מידן. בניגוד לתרגום בספרים, שהוא תרגום משירה אנגלית לשירה עברית, התרגום במופע היה תרגום מילולי, כמו תרגום של סרט. כלומר, מידן תרגם מחדש את השירים שכבר תרגם והתאים אותם לאופי האירוע.

תמיד אהבתי את לאונרד כהן ואת שירתו. כשהאזנתי לו, חשתי את העומק, את הרגש, את האהבה, את העצבות, את היהודיות; אבל רק כשקראתי את תרגומיו של קובי מידן, הבנתי אותם באמת.

שלושה שירים של לאונרד כהן, בתרגומו של מידן, הקליט היוצר, הפסנתרן והזמר המוכשר שלומי שבן. האחד הוא שירו המוכר ביותר של כהן, הסמל המסחרי שלו, "הללויה", שככל הידוע לי אינו מופיע על תקליט. עוד שניים הם מתוך התקליט "מגדל הפזמון" – "קחי עוד ואלס" ושיר הנושא "מגדל הפזמון". לשיר הזה יש גרסה עברית נוספת, של אריאל הורביץ שתרגם ושר. בגרסת הורביץ השיר נקרא "מגדל השירים".

אעשה השוואה אחת, מעניינת, בין הגרסאות. באחד הבתים פונה לאונרד כהן להאנק ויליאמס וצועק לו על הבדידות הקשה של האמן. האנק ויליאמס, המוסיקאי, המשורר והזמר היה סמל מוסיקת הקאונטרי, בעיקר של שנות ה-40. ליאונרד כהן גדל עליו והוא היה בעבורו סמל והשראה. בתרגום של קובי מידן, הוא פונה לויליאמס. אולם בגרסת אריאל הורביץ הפניה היא ל… אמא. לנעמי שמר, ההשראה של אריאל הורביץ. אני רואה בכך ביטוי לעומק ההזדהות של אריאל עם השיר ועם היוצר. כאמור, שלומי שבן שר את הגרסה של מידן, אך הוא קצת שינה אותה. בפנותו לקהל הישראלי, מה הטעם לשיר על ויליאמס, שאינו מוכר כאן. הוא פונה לשמוליק קראוס.

המשורר מופיע בשיר "מגדל הפזמון" כאמן אקזיסטנציאלי, שהאמנות היא קיומו, והיא עומדת מעל הכל. היא גובה ממנו מחיר כבד. "בלי אף חבר ועם מעט שיער כואב לי כל איבר שפעם שר" הוא מת לאהוב אבל זה רק רצון. ומהי מהות חייו? "עובד כדי לשלם על חדר במגדל הפזמון". כלומר, העולם שבו חי הוא מגדל של שירים, וכל חייו קודש לזכות להיות חלק מן העולם הזה.

הוא נולד כך, זאת לא הייתה בחירה, עם קול זהב אשר אומר שירה. השירה אינה מקצוע, אינה תחביב, אפילו אינה שליחות או מפעל חיים. היא החיים עצמם. לכך הוא נולד, לזאת הוא נועד. "ותריסר מלאכים מעולם קדמון קשרו אותי אל השולחן כאן במגדל הפזמון".

השיר מדבר גם על המוות. אבל מותו של יוצר, הוא לא ממש מוות, כי יצירתו ממשיכה לחיות גם אחריו. "אני אגיד עכשיו שלום ואין לדעת אם אחזור, מעבירים אותנו למגדל אחר כאן באזור. אבל את תשמעי ממני, בובה, הרבה אחרי שאדום. אני אלחש לך ברכות מתוך מרפסת במגדל הפזמון".

לאונרד כהן מת, אבל הוא ימשיך לשלוח לנו ולדורות הבאים מילים טובות ממגדל הפזמון.

מגדל הפזמון / לאונרד כהן. תרגום לעברית – קובי מידן

כל חבריי עזבו, יש לי מעט שיער

כואב לי במקום הזה שפעם שר

ואני מת להתאהב

אבל מן הון להון

רק משלם שכר דירה יום-יום

במגדל הפזמון

שאלתי את האנק ויליאמס

כמה בודד זה עוד יהיה

האנק ויליאמס לא ממש עונה

אבל שמעתי אותו משתעל המון

מאה ותשע עשרה קומות מעליי

במגדל הפזמון

אני נולדתי ככה, זה היה המצב

נולדתי עם מתת האל של קול זהב

ותריסר מלאכים מעולם קדמון

קשרו אותי אל השולחן הזה כאן

במגדל הפזמון

אז תנעצי סיכות וודו בבובה של קש

זה קצת דומה לי, בובה, אבל לא ממש

אני ליד חלון, שם האור ניאון

שום נקבה לא תהרוג אותי, לא

לא במגדל הפזמון

תגידו שאני מריר, רק תזכרו את זה

לשמנים יש תעלות למטבחים של הרזה

ויום הדין קרב, ואולי זה לא נכון

אתם יודעים, שומעים קולות קצת מוזרים כאן

במגדל הפזמון

רואה אותך בעבר השני

והנהר בינינו נהיה כה אימתני

אבל אהבתי אותך וזה מה שחשוב

גשרים שלא חצינו עולים בלהבות

כל מה שהפסדתי קרוב אליי מאוד

אף פעם, אף פעם לא נפסיד אותו שוב

אני אגיד עכשיו שלום

ואין לדעת אם אחזור

מעבירים אותנו למגדל אחר כאן באזור

אבל את תשמעי ממני, בובה

הרבה אחרי שאדום

אני אלחש לך ברכות מתוך מרפסת

במגדל הפזמון

* תבור – יהדות ישראלית

שיר ישראלי / שלמה גרוניך ומקהלת "שבא"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.5.22

כשחשבתי איזה שיר ישראלי מתאים להשמיע בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות, מצאתי כמתאים לבטא את מחשבותיי את "שיר ישראלי" של שלמה גרוניך ומקהלת "שבא". המסרים שלו, מבטאים את השקפתי, שאותה הבעתי לא אחת גם בפינה זו, כמו למשל בהשמעת שירו של מאיר אריאל "כתונת פסים", לפני שבועות אחדים. העובדה ששלמה גרוניך נמצא כעת בכותרות, בשל התבטאות הפוכה למסר של "שיר ישראלי", דירבנה אותי במיוחד להשמיע השבוע את השיר.   

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד, שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

כאמור, אני רואה במיזם מקהלת "שבא" את פסגת מפעל חייו, ואת "שיר ישראלי" כמגלם את המסר שלו. איך המסר הזה מתיישב עם אותה אמירה בפסטיבל עין גב?

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

צרור הערות 1.5.22

* זכות מוּלדת – בשיח הציבורי על העליה מאוקראינה, נפוץ המשפט "זכאים לעלות בתוקף חוק השבות". ולא היא. חוק השבות לא העניק את הזכות הזו. זוהי זכות מוּלדת של כל יהודי לעלות למולדתו, ארץ ישראל, זכות שקדמה למדינת ישראל ולחוק השבות. ומשקמה מדינת ישראל, הזכות המולדת של כל יהודי, היא להיות אזרח במדינה היהודית, מרגע עלייתו. חוק השבות לא יצר את הזכות הזו, אלא נתן לה תוקף משפטי.

* ייהוד הגליל – כתבה מדאיגה מאוד של אריאל כהנא ב"ישראל היום", מתארת את האפליה הקשה והחמורה נגד ההתיישבות היהודית בגליל, לצד סיוע נרחב והעדר הגבלות ליישובים הערבים. זאת, לצד בעיות ביטחוניות קשות של היישובים היהודים, שהיו במצור במבצע "שומר החומות". כך אנו הולכים ומאבדים את אחיזתנו בגליל. כותרת המאמר מצטטת אמירה של אחד המרואיינים, שבדרך הזאת נגיע ל-10% יהודים בגליל. גם אם התחזית הזאת מופרזת, אין ספק שיש בעיה חמורה, פרי הזנחה של עשרות שנים, המחייבת שינוי חד במדיניות הממשלה כלפי הגליל.

יש לחזור למדיניות הציונית, שהייתה נהוגה עד שנות השמונים, והפכה למילה גסה – ייהוד הגליל! מדובר באיום אסטרטגי. הממשלה הנוכחית ירשה את המצב העגום הזה – ועליה החובה לתקנו.

* מול אויב פנימי – הרמטכ"ל טועה בהתנגדותו לשימוש בצה"ל אם יתרחשו שוב פרעות בערבים המעורבות, כמו במהלך מבצע "שומר החומות". לטענתו, אין זה מתפקידו של צה"ל להתמודד עם אזרחים, אלא תפקידה של המשטרה. אם בשעת מלחמה אזרחים ישראליים פותחים חזית פנימית נגד המדינה ונגד אזרחיה היהודים, הם חלק מן המאמץ המלחמתי של האויב, הם גיס חמישי של האויב בתוך המדינה. גיס חמישי הוא אויב לכל דבר ויש להילחם בו כבאויב. תפקידו של צה"ל להילחם באויב.

מעבר לאמירה העקרונית הזו, יש להתערבות צה"ל גם הצדקה מעשית. במבצע "שומר החומות" המשטרה לא הצליחה להתפרס בכל מוקדי הפרעות ולא נתנה מענה הולם להגנת אזרחי ישראל היהודים שהותקפו. יתכן שהיו כשלים בהפעלת הכוח, אך כנראה שהייתה בעיית כוח אדם אמתית. ולכן, כבר אז צריך היה לשלוח כוחות צה"ל למוקדים האלימים, וכך נכון לנהוג גם בעתיד.

נכון שהגורם הראשון שצריך לטפל בבעיה הוא המשטרה ועיקר תפקידו של צה"ל הוא הגנה על גבולות המדינה. אם המשטרה הפיקה לקחים ויכולה לעשות זאת בצורה מוצלחת, עדיף שהצבא יתמקד באויב החיצוני. אולם עליו להיערך גם לצורך לפעול בפנים הארץ.

אגב, 17 שנה אחרי שצה"ל גירש אזרחים ישראלים יהודים מבתיהם והרס חבל התיישבות (וכמובן איני מאשים בכך את צה"ל, אלא את מי שהטילו עליו את המשימה), האמירה שצה"ל אינו פועל נגד אזרחים ישראלים קצת מוזרה.

* מיתוס מופרך – באחד מנאומיו, אמר אחמדיניג'אד, נשיא איראן לשעבר, שלא הייתה שואה, אבל אילו הייתה שואה, מה הפלשתינאים אשמים? שהאירופים יתנו ליהודים מדינה על חשבונם, באירופה.

דברי הבלע הללו מתכתבים היטב עם המיתוס, הנפוץ גם בתוכנו, כאילו מדינת ישראל קמה בגלל השואה, כפיצוי של העולם על השואה, מתוך נקיפות מצפון. למיתוס הזה אין אחיזה במציאות.

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בזכות המפעל הציוני שהחל ברבע האחרון של המאה ה-19. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה אלא למרות השואה. השואה לא רק עיכבה את התהליך, אלא חיסלה את העתודה היהודית של בניין הארץ והקמת המדינה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית בארצנו. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.

חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, הכיר לאחר מלחמת העולם הראשונה, עשרים שנה לפני השואה, בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו לבית לאומי בארץ ישראל. כשקם האו"ם הוא החליט שכל החלטות חבר הלאומים, תקפות גם עם הקמתו.

הסטנוגרמות של הדיונים בעצרת האו"ם על תכנית החלוקה ועוד קודם לכן בוועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה לעצרת על התכנית – אונסקו"פ, מעידות שהשואה בקושי הוזכרה בדיונים ובוודאי לא כנימוק להקמת המדינה. גם נאומי המנהיגים הציונים – ויצמן, בן-גוריון, שרת ואחרים, לא נימקו בשואה את תביעתם למדינה היהודית בארץ ישראל, אלא בזכותנו הטבעית וההיסטורית. לא בכדי, בחלקה הראשון של מגילת העצמאות, שהוא המבוא להכרזה, השואה מוזכרת רק בפסקה השביעית. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", וזה המסר שלה; זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזיקתו אליה, שלא פסקה גם בימי הגלות הארוכים. השואה אינה מוזכרת כנימוק להקמת המדינה, אלא כהוכחה בפועל לצדקת הציונות.

באותן שנים, קמו מדינות רבות באזורים שהיו תחת כיבוש קולוניאליסטי. למשל, הודו שקיבלה את עצמאותה באותה שנה, ירדן, סוריה ולבנון שקמו ב-1946 ועוד. האם גם הן קיבלו עצמאות בגלל השואה?

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אך היא התשובה לשואה. השואה הוכיחה את ההכרח הקיומי של העם היהודי לחיות במולדתו, במדינת לאום ריבונית חזקה.

השואה מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב תורת הביטחון של ישראל, ובעיקר בתפיסת הגרעין על שני מרכיבה – ההכרח בנשק גרעיני לישראל ומניעת נשק גרעיני מכל מדינה אחרת במזה"ת.

* מעולם לא אבדה לי דרכנו – שירם של רוטבליט ופוליקר "דברים שרציתי לומר" הוא שיר נפלא. זה השיר האהוב עליי ביותר בין שיריו של פוליקר, שהוא אחד הזמרים האהובים עליי. הטור השבועי שלי ב"שישי בגולן" זה שני עשורים, נקרא "דברים שרציתי לומר".

כל אימת שאני שומע את השיר, אני נרגש. כך גם בפי אסתר ראדה ורון בוכניק בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם". אבל מה השיר הזה עושה שם? איך הוא מתקשר לשואה ולטקס יום הזיכרון לשואה?

זהו שיר אהבה של גבר שכותב לזוגתו לאחר שנים רבות של זוגיות. "ואהבתי אותך, והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו. והיה לנו רע. ואהבתי אותך לא פחות". את השיר המקסים הזה שרתי לאשתי ביום הולדתה החמישים.

כשתהיתי מול הטלוויזיה מה השיר הזה עושה פה, בְּנִי העלה השערה – זה שיר של פוליקר ופוליקר מזוהה עם השואה… אולי. אבל יש לפוליקר שירים העוסקים בשואה והם מתאימים מאוד לטקס. לא השיר הזה.

זה לא מקרה חריג. בשנים האחרונות, בטקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משמיעים לעתים שירים נוגים, שירים שמילותיהם עצובות או שלחנם שקט ורגוע, גם אם אינם קשורים לתוכן האירוע. גם בטקס מרשים מאוד שהובילו ערב יום השואה באורטל תלמידי בית הספר "אדם ואדמה", הם שרו את "ילד השדה" ואת "חופים". מה הקשר?

אני מבין את השמעת השירים האלה בתחנות המוסיקה ברדיו, שצריכות למלא 25 שעות ואין די שירים העוסקים בשואה למלא את מלוא הזמן. הפתרון שלהם, להשמיע שירים נוגים, הוא פתרון נכון. אבל לא בטקסים. בהם – ראוי להתמקד בשירים שתוכנם הוא תוכנו של הטקס. לא כל שכן בטקס הממלכתי.

* רודפי השב"כ – המלחמה התורנית של הכהניסטים ועוזריהם היא נגד השב"כ. הכהניסטים ועוזריהם רודפים את מי שכל חייהם קודש לביטחון מדינת ישראל ושלום אזרחיה. הכהניסטים ועוזריהם נלחמים נגד מי שבזכותם נמנעים מאות פיגועים בשנה.

אי אפשר להיות כהניסט ופטריוט. אם אתה כהניסט אינך פטריוט. אם אתה פטריוט, אינך יכול להיות כהניסט.

מיהו הח"כהניסט הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל, שיטיף לשב"כ?

אם חלילה נתניהו יחזור לשלטון, הנפץ בן-גביר עלול להיות חבר בקבינט הביטחוני.

* מודה ועוזב ירוחם – ברשומה שפרסמתי בתחילת השבוע מתחתי ביקורת על התנהלותו של בנט בנושא מימון האוכל למשפחתו על חשבון הציבור. כתבתי שמבחנו של בנט אינה בהשוואה לנהנתנותו הגרגרנית המסואבת של נתניהו, אלא בתפנית של 180 מעלות, למנהיגות שהיא מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים ומנהל תקין. קראתי לבנט לוותר על מימון המזון למשפחתו על חשבון הציבור, אף שהחוק מאפשר זאת. אני שמח מאוד שהוא עשה זאת.

אילו נהג כך מראשית תפקידו הייתה נחסכת ממנו עוגמת הנפש, אך מודה ועוזב – ירוחם.

כעת יש לשנות את החוק, ולא להשאיר זאת להחלטתם של ראשי הממשלה.

* הוכח תוכיח – כשכתבתי ביקורת על התנהלותו של בנט, בנושא הארוחות למשפחתו, כתב לי מישהו שאני יורה בנגמ"ש. כאשר בנט עומד תחת מתקפות איומות כל כך, אנשים כמוני שתומכים בו, צריכים להתייצב לצדו ולא להוסיף גם הם על המתקפות.

בעבורי, המילים האלו הן שפה זרה. הרי הסלידה שלי מביביזם היא במידה רבה על ההתייצבות האוטומטית לצדו, לא משנה מה הוא יעשה, בלי להרהר, בלי לחשוב, ואם לחשוב – לא לתת לכך פומבי. בעיניי, זו תרבות קלוקלת, והיא זרה לי כל כך, עד שאיני מסוגל להיכנס לראש של מי שזו צורת החשיבה שלו.

בעיניי, דווקא מי שאני תומך בהם – הציפיות שלי מהם גבוהות יותר, ואיני חושב שכאזרח עליי לוותר על הצגת הציפיות. אם יש לי ביקורת כלפי ראש ממשלה, ראש מפלגה או שר שאני תומך בו, בין אם זה על מדיניות, על החלטה, על אמירה ובוודאי על התנהלות – אני חש חובה להשמיע אותה, יותר מאשר כלפי מנהיגים יריבים. אם אני תומך בממשלה – עליי לשתוק כאשר מדיניותה פוגעת קשות בחקלאות הישראלית, למשל?

קראנו אמש בפרשת השבוע, פרשת "קדושים", את הציווי "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". מצוות התוכחה, השמעת הביקורת, מודגשת ומוכפלת – הוכח תוכיח. אבל מה שמעניין, הוא חלקו הראשון של הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אני רואה קשר מובהק בין שתי האמירות הללו. הרי אם לא אשמיע ביקורת – הביקורת קיימת בתוכי. הביקורת על עמיתי, שתישמר בלבי, תלך ותתפח עד כדי שנאה בלבבי. התוכחה לא נועדה לפגוע, אלא לסייע. משוב הוא משאב, ומי שאינו יודע לקבל ביקורת, לא יידע ללמוד ממנה.

למה בנט קיבל את ההחלטה לשלם מכספו את כל הוצאות המזון? בטוח לא בשל הרפש ששונאיו מטיחים בו, אלא בזכות הביקורת הבונה שקיבל מתומכיו.

* שלטים נגד הקואליציה – בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", השווה עמית סגל את המצוקה שבה נמצאים "מתנדנדי הקואליציה", מטאהא עד אורבך: "החברים של טאהא בכפר-קאסם לא מבינים מה הוא עושה יחד עם גנרלים ישראלים ששולחים מטוסים להפציץ מוצבים בעזה או לוחמים לחסל מחבלים בג'נין. השכנים של ניר אורבך ממלאים את המרפסות בשלטים נגד הקואליציה שבה הוא חבר".

המשפט הזה, שנועד להציג את הדמיון, ממחיש דווקא את ההבדל המהותי. לחבריו של טאהא יש באמת על מה להלין. יש תוכן לביקורת שלהם. לשיטתם, הם אכן מתקשים להבין איך טאהא חבר בקואליציה השולחת את חיל האוויר להפציץ בעזה ובסוריה, שולחת לוחמים להילחם במחבלים ביו"ש, מסרבת לנהל מו"מ עם הפלשתינאים (הממשלה הראשונה מאז אוסלו שנוהגת כך) מכפילה את ההתיישבות בגולן, מחדשת אחרי עשרות שנים את ההתיישבות היהודית בנגב, פועלת להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ועוד. אבל מה תוכן הביקורת של השכנים של ניר אורבך? כלום ושום דבר. ביקורת עקרה, ביקורת שווא. "נגד הקואליציה שבה הוא חבר". כלומר, אין להם שום ביקורת עניינית על מעשי הממשלה, אלא רק על הרכבה. חלקם, על כך שיש ערבים בקואליציה (אגב, אותם ערבים שאיתם נתניהו ניסה להקים את ממשלתו), אך באופן כללי, אך ורק על כך שנתניהו אינו ראש הממשלה. אמנם בנט לא נסוג מחברון, לא נסוג משטחים ביו"ש במסגרת הסכם וואי, לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי ולעקור את כל יישובי הגולן, לא הבליג על טרור ההצתות, לא הכיל את הטרור החקלאי, לא תמך בממשלה ובכנסת בעקירת גוש קטיף, לא נשא את נאום בר-אילן שבו הביע את תמיכתו במדינה פלשתינאית, לא פתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים, רבים מהם עם דם על הידיים וחלקם שבו ורצחו יהודים, לא הקפיא את הבניה ביו"ש ובירושלים המזרחית. להיפך, אם לאמץ את הטרמינולוגיה של "ימין" ו"שמאל", אף שאיני מקבל אותה, ממשלת בנט היא הרבה יותר מעשר מעלות ימינה. המעשה הסססמולני היחיד שבו ניתן להאשים את בנט, הוא החלפת ראש הממשלה שעשה את כל אלה.

* תהרגו אותי במכות – המפגש השלישי בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית, אירח את ראש המל"ל לשעבר פרופ' עוזי ארד, שהרצה על הביטחון הלאומי של ישראל ואסטרטגיית-העל שלה.

לא עם כל דבריו הסכמתי. לדעתי, הוא לוקה בראיית שחורות, באשר למצבה של ישראל בכל התחומים. אני מאמין שמצבה של ישראל טוב הרבה יותר מכפי שהוא רואה את הדברים. הוא דיבר על הצורך בחתירה לברית הגנה עם ארה"ב, בעוד בעיניי ברית כזו תפגע קשות בביטחון ישראל.

אך עם כל אי ההסכמות, אני חייב לציין שישבתי מרותק לדברים של אדם חכם מאוד, מעמיק מאוד, רציני ביותר, בקיא מאוד בנושאים שבהם הוא עוסק, רהוט ולהפתעתי (כיוון שהיכרותי עמו, עד היום, הייתה רק דרך כלי התקשורת) – גם אדם בעל הומור.

הוא דיבר בחוסר הערכה להנהגה הישראלית, הפוליטית, הצבאית ובמנהל הציבורי. לעומת זאת, הוא דיבר בהערכה רבה על יצחק שמיר, שאתו הוא עבד הרבה, כאדם רציני ביותר, שיודע מה הוא רוצה, יודע לעבוד ולומד היטב את הנושאים בהם הוא עוסק ובעל מידות טובות, ובכל אלה הוא יוצא דופן בנוף של ההנהגה הישראלית. על בן גוריון הוא דיבר בהערצה. הוא אמר שלעם ישראל קרה נס – שבתקופה הקריטית ביותר, היה לו את בן גוריון בהנהגה.

אני הנחיתי את המפגש, ובין השאר ביקשתי ממנו לספר, כמי שעבד עם נתניהו שתי קדנציות וחצי, על המו"מ שניהל עם הסורים. עוזי השיב שהוא מפחד לספר, כי אנחנו נהרוג אותו במכות. "אבל אתה לא אשם", אמרתי לו, והוא השיב: "אני זה שעשה את העבודה". אחרי המפגש הוא הזמין אותי לפגישה בת"א בארבע עיניים, שבה הוא יספר לי ביתר חופשיות.

* הסכמי אוסלו כשלו – שר התפוצות נחמן שי ממפלגת העבודה התייחס בשבת תרבות בתל אביב לגל הטרור הנוכחי, ואמר כי "הסכמי אוסלו כשלו. כדי לסכל את הטרור ברחובותינו, מאז מבצע חומת מגן היינו צריכים להיכנס לערים הראשיות ברשות הפלשתינאית". שי הוסיף כי "היקף הטרור שסוכל הוא אדיר וכך יימשך. אנחנו צריכים לעשות הכול במגבלות החוק והמוסר כדי לרסן את הטרור, ומהצד השני למצוא דרך לחיות עם הפלשתינאים".

לכאורה, איפה כאן החדשות? מה חדש בכך שהשמש זורחת ביום ושהלילה חשוך. מה מביא לכותרות אמירה ש-4=2+2?

החדשות הן שהדובר הוא אחד מבכירי מפלגת העבודה. למרבה הצער, ההתייחסות במפלגת העבודה לאוסלו חפה מרציונליות. היא מזכירה לי חרדים פונדמנטליסטים שמתעקשים לטעון שהעולם נברא לפני 5,782 שנים. כאילו, אם יודו בעובדות, הם יאבדו את זהותם.

הם אינם מבינים, שההתעקשות הזאת פוגעת באמינותם? מן הראוי שיעלו על נס את החתירה של ממשלות בראשותם להביא לשלום ואת הנחישות לחפש כל דרך לשלום, אך יודו שהסכם אוסלו היה הסכם הונאה, וערפאת, הפרטנר להסכם, שלא היה לו שמץ של נכונות להשלים עם קיומה של ישראל, הפיל את רבין ופרס במלכודת, שנועדה להביא אותו ואת צבאו לתוככי א"י כדי לשפר עמדות במלחמת הטרור נגד ישראל.

* אלתרמן לא רצה לרצוח את ביאליק – כשדורי מנור פרסם את ספר השירה הראשון שלו, "מיעוט", נתן זך תקף אותו במאמר נבזי ב"הארץ" שפתח פולמוס סוער. מנור, בהשפעת מכתב שקיבל מדליה רביקוביץ', נמנע מלהיכנס למלחמה הזאת. בראיון לרווית הכט במוסף "הארץ", עם צאת ספר הפרוזה הראשון שלו "שרב ראשון", התייחס לכך מנור: "נתן זך ניסה לעשות שם שחזור של המאבק שלו באלתרמן, כשהפעם הוא רוצח בן ולא אב. הייתה לו ממש תאוות רצח". אני זוכר שכך חשתי, בזמנו, כשקראתי את מאמרו של זך. בהמשך הוא אומר: "אני לא בשושלת הזאת של זך שרצה לרצוח את אלתרמן, שרצה לרצוח את ביאליק, שרצה לרצוח את י"ל גורדון".

כן, זך מרד באלתרמן (המילה "רצח" אולי קצת דרמטית מדי), למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו. נכון שביאליק מרד ביל"ג. אבל אלתרמן מעולם לא מרד בביאליק. להיפך, הוא העריך עמוקות את ביאליק, הושפע ממנו ונמנע מלקחת חלק במאבק הדורות נגדו, אף שהיה שייך לחבורה הספרותית הדורית שהובילה את המרד. מי שמרד בביאליק, למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו, היה שלונסקי. אלתרמן, השתייך לחבורה של שלונסקי, אך לא היה שותף למרד הזה. אלתרמן היה תלמידו של שלונסקי, פטרונו הראשון ומנהיג החבורה, ולימים עלה על מורהו ובעיניי היה לגדול המשוררים העבריים בכל הזמנים. אך הוא לא ראה שום צורך למרוד בשלונסקי או "לרצוח" אותו וגם לא את ביאליק. הוא היה מספיק גדול כמשורר מכדי שיהיה בו דחף כזה וצורך כזה. והאמת היא שגם שלונסקי היה משורר גדול דיו ולא היה כל צורך ביציאתו האובססיבית נגד ביאליק, וגם זך היה משורר גדול בפני עצמו, והמלחמה שלוחת הרסן שלו באלתרמן – לא זו בלבד שהייתה מיותרת, אלא שהיסטורית היא רק גמדה את דמותו (של זך).

ובאשר לדורי מנור – הוא משורר ומתרגם מוכשר מאוד, ואני אוהב את יצירתו למרות שאני מתעב את השקפת עולמו האנטי ציונית, שאינה פוסט-ציונית אלא מנסה להיות רטרו לפרה-ציוניות; הערצה לגלות כמצב הקיומי הנכון של העם היהודי; רצון להחזיר את העם היהודי למצב שהציונות מרדה בו בצדק, תוך אידיאליזציה מנותקת מן המציאות שלו, באופן המזכיר את הגותו ההזויה של ג'ורג' סטיינר.

          * ביד הלשון

תל חנן – תל חנן היא שכונה בנשר, שהחלה את דרכה כיישוב בפני עצמו. היישוב נוסד בעיצומה של מלחמת השחרור, על אדמות כפר הפורעים בלד-א-שייח' שנכבש בידי ההגנה באפריל 1948, ותושביו נטשו.

היישוב מנציח את שמו של חנן זלינגר, מ"פ בחטיבת כרמלי, שנפל ב-1 בינואר 1948 בפעולת תגמול של ההגנה בכפר בלד-א-שייח', שרבים מתושביו היו שותפים לביצוע הטבח בבתי הזיקוק, שבו נרצחו 39 פועלים יהודים.

המקום אוכלס במהרה במאות משפחות של עולים חדשים ממזרח אירופה ובהמשך, במשפחות של עולים מאסיה ואפריקה. ב-1952 אוחדו היישובים תל-חנן, נשר, גבעת נשר וחוואסה, כארבע שכונות של מועצה מקומית אחת – נשר (כשמו של הוותיק מבין היישובים, שהוקם כבר ב-1923). ב-1995 הוכרה נשר כעיר.

שכונת תל חנן בנשר הצמיחה קבוצת כדורגל, הפועל תל חנן, שפעלה בשנים 1954-2009, ובשנות השמונים העפילה לליגה הארצית (שהייתה אז הליגה השניה). עיקר הפרסום של תל חנן הוא בזכות גלידת תל חנן.

* "חדשות בן עזר"