שיר ישראלי / שלמה גרוניך ומקהלת "שבא"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.5.22

כשחשבתי איזה שיר ישראלי מתאים להשמיע בשבוע של יום הזיכרון ויום העצמאות, מצאתי כמתאים לבטא את מחשבותיי את "שיר ישראלי" של שלמה גרוניך ומקהלת "שבא". המסרים שלו, מבטאים את השקפתי, שאותה הבעתי לא אחת גם בפינה זו, כמו למשל בהשמעת שירו של מאיר אריאל "כתונת פסים", לפני שבועות אחדים. העובדה ששלמה גרוניך נמצא כעת בכותרות, בשל התבטאות הפוכה למסר של "שיר ישראלי", דירבנה אותי במיוחד להשמיע השבוע את השיר.   

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד, שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

כאמור, אני רואה במיזם מקהלת "שבא" את פסגת מפעל חייו, ואת "שיר ישראלי" כמגלם את המסר שלו. איך המסר הזה מתיישב עם אותה אמירה בפסטיבל עין גב?

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

צרור הערות 1.5.22

* זכות מוּלדת – בשיח הציבורי על העליה מאוקראינה, נפוץ המשפט "זכאים לעלות בתוקף חוק השבות". ולא היא. חוק השבות לא העניק את הזכות הזו. זוהי זכות מוּלדת של כל יהודי לעלות למולדתו, ארץ ישראל, זכות שקדמה למדינת ישראל ולחוק השבות. ומשקמה מדינת ישראל, הזכות המולדת של כל יהודי, היא להיות אזרח במדינה היהודית, מרגע עלייתו. חוק השבות לא יצר את הזכות הזו, אלא נתן לה תוקף משפטי.

* ייהוד הגליל – כתבה מדאיגה מאוד של אריאל כהנא ב"ישראל היום", מתארת את האפליה הקשה והחמורה נגד ההתיישבות היהודית בגליל, לצד סיוע נרחב והעדר הגבלות ליישובים הערבים. זאת, לצד בעיות ביטחוניות קשות של היישובים היהודים, שהיו במצור במבצע "שומר החומות". כך אנו הולכים ומאבדים את אחיזתנו בגליל. כותרת המאמר מצטטת אמירה של אחד המרואיינים, שבדרך הזאת נגיע ל-10% יהודים בגליל. גם אם התחזית הזאת מופרזת, אין ספק שיש בעיה חמורה, פרי הזנחה של עשרות שנים, המחייבת שינוי חד במדיניות הממשלה כלפי הגליל.

יש לחזור למדיניות הציונית, שהייתה נהוגה עד שנות השמונים, והפכה למילה גסה – ייהוד הגליל! מדובר באיום אסטרטגי. הממשלה הנוכחית ירשה את המצב העגום הזה – ועליה החובה לתקנו.

* מול אויב פנימי – הרמטכ"ל טועה בהתנגדותו לשימוש בצה"ל אם יתרחשו שוב פרעות בערבים המעורבות, כמו במהלך מבצע "שומר החומות". לטענתו, אין זה מתפקידו של צה"ל להתמודד עם אזרחים, אלא תפקידה של המשטרה. אם בשעת מלחמה אזרחים ישראליים פותחים חזית פנימית נגד המדינה ונגד אזרחיה היהודים, הם חלק מן המאמץ המלחמתי של האויב, הם גיס חמישי של האויב בתוך המדינה. גיס חמישי הוא אויב לכל דבר ויש להילחם בו כבאויב. תפקידו של צה"ל להילחם באויב.

מעבר לאמירה העקרונית הזו, יש להתערבות צה"ל גם הצדקה מעשית. במבצע "שומר החומות" המשטרה לא הצליחה להתפרס בכל מוקדי הפרעות ולא נתנה מענה הולם להגנת אזרחי ישראל היהודים שהותקפו. יתכן שהיו כשלים בהפעלת הכוח, אך כנראה שהייתה בעיית כוח אדם אמתית. ולכן, כבר אז צריך היה לשלוח כוחות צה"ל למוקדים האלימים, וכך נכון לנהוג גם בעתיד.

נכון שהגורם הראשון שצריך לטפל בבעיה הוא המשטרה ועיקר תפקידו של צה"ל הוא הגנה על גבולות המדינה. אם המשטרה הפיקה לקחים ויכולה לעשות זאת בצורה מוצלחת, עדיף שהצבא יתמקד באויב החיצוני. אולם עליו להיערך גם לצורך לפעול בפנים הארץ.

אגב, 17 שנה אחרי שצה"ל גירש אזרחים ישראלים יהודים מבתיהם והרס חבל התיישבות (וכמובן איני מאשים בכך את צה"ל, אלא את מי שהטילו עליו את המשימה), האמירה שצה"ל אינו פועל נגד אזרחים ישראלים קצת מוזרה.

* מיתוס מופרך – באחד מנאומיו, אמר אחמדיניג'אד, נשיא איראן לשעבר, שלא הייתה שואה, אבל אילו הייתה שואה, מה הפלשתינאים אשמים? שהאירופים יתנו ליהודים מדינה על חשבונם, באירופה.

דברי הבלע הללו מתכתבים היטב עם המיתוס, הנפוץ גם בתוכנו, כאילו מדינת ישראל קמה בגלל השואה, כפיצוי של העולם על השואה, מתוך נקיפות מצפון. למיתוס הזה אין אחיזה במציאות.

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בזכות המפעל הציוני שהחל ברבע האחרון של המאה ה-19. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה אלא למרות השואה. השואה לא רק עיכבה את התהליך, אלא חיסלה את העתודה היהודית של בניין הארץ והקמת המדינה. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית בארצנו. זכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל.

חבר הלאומים, הארגון שקדם לאו"ם, הכיר לאחר מלחמת העולם הראשונה, עשרים שנה לפני השואה, בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותו לבית לאומי בארץ ישראל. כשקם האו"ם הוא החליט שכל החלטות חבר הלאומים, תקפות גם עם הקמתו.

הסטנוגרמות של הדיונים בעצרת האו"ם על תכנית החלוקה ועוד קודם לכן בוועדת החקירה של האו"ם, שהמליצה לעצרת על התכנית – אונסקו"פ, מעידות שהשואה בקושי הוזכרה בדיונים ובוודאי לא כנימוק להקמת המדינה. גם נאומי המנהיגים הציונים – ויצמן, בן-גוריון, שרת ואחרים, לא נימקו בשואה את תביעתם למדינה היהודית בארץ ישראל, אלא בזכותנו הטבעית וההיסטורית. לא בכדי, בחלקה הראשון של מגילת העצמאות, שהוא המבוא להכרזה, השואה מוזכרת רק בפסקה השביעית. המגילה נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי", וזה המסר שלה; זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל וזיקתו אליה, שלא פסקה גם בימי הגלות הארוכים. השואה אינה מוזכרת כנימוק להקמת המדינה, אלא כהוכחה בפועל לצדקת הציונות.

באותן שנים, קמו מדינות רבות באזורים שהיו תחת כיבוש קולוניאליסטי. למשל, הודו שקיבלה את עצמאותה באותה שנה, ירדן, סוריה ולבנון שקמו ב-1946 ועוד. האם גם הן קיבלו עצמאות בגלל השואה?

מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אך היא התשובה לשואה. השואה הוכיחה את ההכרח הקיומי של העם היהודי לחיות במולדתו, במדינת לאום ריבונית חזקה.

השואה מילאה תפקיד משמעותי בעיצוב תורת הביטחון של ישראל, ובעיקר בתפיסת הגרעין על שני מרכיבה – ההכרח בנשק גרעיני לישראל ומניעת נשק גרעיני מכל מדינה אחרת במזה"ת.

* מעולם לא אבדה לי דרכנו – שירם של רוטבליט ופוליקר "דברים שרציתי לומר" הוא שיר נפלא. זה השיר האהוב עליי ביותר בין שיריו של פוליקר, שהוא אחד הזמרים האהובים עליי. הטור השבועי שלי ב"שישי בגולן" זה שני עשורים, נקרא "דברים שרציתי לומר".

כל אימת שאני שומע את השיר, אני נרגש. כך גם בפי אסתר ראדה ורון בוכניק בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם". אבל מה השיר הזה עושה שם? איך הוא מתקשר לשואה ולטקס יום הזיכרון לשואה?

זהו שיר אהבה של גבר שכותב לזוגתו לאחר שנים רבות של זוגיות. "ואהבתי אותך, והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו. והיה לנו רע. ואהבתי אותך לא פחות". את השיר המקסים הזה שרתי לאשתי ביום הולדתה החמישים.

כשתהיתי מול הטלוויזיה מה השיר הזה עושה פה, בְּנִי העלה השערה – זה שיר של פוליקר ופוליקר מזוהה עם השואה… אולי. אבל יש לפוליקר שירים העוסקים בשואה והם מתאימים מאוד לטקס. לא השיר הזה.

זה לא מקרה חריג. בשנים האחרונות, בטקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משמיעים לעתים שירים נוגים, שירים שמילותיהם עצובות או שלחנם שקט ורגוע, גם אם אינם קשורים לתוכן האירוע. גם בטקס מרשים מאוד שהובילו ערב יום השואה באורטל תלמידי בית הספר "אדם ואדמה", הם שרו את "ילד השדה" ואת "חופים". מה הקשר?

אני מבין את השמעת השירים האלה בתחנות המוסיקה ברדיו, שצריכות למלא 25 שעות ואין די שירים העוסקים בשואה למלא את מלוא הזמן. הפתרון שלהם, להשמיע שירים נוגים, הוא פתרון נכון. אבל לא בטקסים. בהם – ראוי להתמקד בשירים שתוכנם הוא תוכנו של הטקס. לא כל שכן בטקס הממלכתי.

* רודפי השב"כ – המלחמה התורנית של הכהניסטים ועוזריהם היא נגד השב"כ. הכהניסטים ועוזריהם רודפים את מי שכל חייהם קודש לביטחון מדינת ישראל ושלום אזרחיה. הכהניסטים ועוזריהם נלחמים נגד מי שבזכותם נמנעים מאות פיגועים בשנה.

אי אפשר להיות כהניסט ופטריוט. אם אתה כהניסט אינך פטריוט. אם אתה פטריוט, אינך יכול להיות כהניסט.

מיהו הח"כהניסט הזה, שלא שירת יום אחד בצה"ל, שיטיף לשב"כ?

אם חלילה נתניהו יחזור לשלטון, הנפץ בן-גביר עלול להיות חבר בקבינט הביטחוני.

* מודה ועוזב ירוחם – ברשומה שפרסמתי בתחילת השבוע מתחתי ביקורת על התנהלותו של בנט בנושא מימון האוכל למשפחתו על חשבון הציבור. כתבתי שמבחנו של בנט אינה בהשוואה לנהנתנותו הגרגרנית המסואבת של נתניהו, אלא בתפנית של 180 מעלות, למנהיגות שהיא מופת של טוהר מידות, ניקיון כפיים ומנהל תקין. קראתי לבנט לוותר על מימון המזון למשפחתו על חשבון הציבור, אף שהחוק מאפשר זאת. אני שמח מאוד שהוא עשה זאת.

אילו נהג כך מראשית תפקידו הייתה נחסכת ממנו עוגמת הנפש, אך מודה ועוזב – ירוחם.

כעת יש לשנות את החוק, ולא להשאיר זאת להחלטתם של ראשי הממשלה.

* הוכח תוכיח – כשכתבתי ביקורת על התנהלותו של בנט, בנושא הארוחות למשפחתו, כתב לי מישהו שאני יורה בנגמ"ש. כאשר בנט עומד תחת מתקפות איומות כל כך, אנשים כמוני שתומכים בו, צריכים להתייצב לצדו ולא להוסיף גם הם על המתקפות.

בעבורי, המילים האלו הן שפה זרה. הרי הסלידה שלי מביביזם היא במידה רבה על ההתייצבות האוטומטית לצדו, לא משנה מה הוא יעשה, בלי להרהר, בלי לחשוב, ואם לחשוב – לא לתת לכך פומבי. בעיניי, זו תרבות קלוקלת, והיא זרה לי כל כך, עד שאיני מסוגל להיכנס לראש של מי שזו צורת החשיבה שלו.

בעיניי, דווקא מי שאני תומך בהם – הציפיות שלי מהם גבוהות יותר, ואיני חושב שכאזרח עליי לוותר על הצגת הציפיות. אם יש לי ביקורת כלפי ראש ממשלה, ראש מפלגה או שר שאני תומך בו, בין אם זה על מדיניות, על החלטה, על אמירה ובוודאי על התנהלות – אני חש חובה להשמיע אותה, יותר מאשר כלפי מנהיגים יריבים. אם אני תומך בממשלה – עליי לשתוק כאשר מדיניותה פוגעת קשות בחקלאות הישראלית, למשל?

קראנו אמש בפרשת השבוע, פרשת "קדושים", את הציווי "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". מצוות התוכחה, השמעת הביקורת, מודגשת ומוכפלת – הוכח תוכיח. אבל מה שמעניין, הוא חלקו הראשון של הפסוק: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". אני רואה קשר מובהק בין שתי האמירות הללו. הרי אם לא אשמיע ביקורת – הביקורת קיימת בתוכי. הביקורת על עמיתי, שתישמר בלבי, תלך ותתפח עד כדי שנאה בלבבי. התוכחה לא נועדה לפגוע, אלא לסייע. משוב הוא משאב, ומי שאינו יודע לקבל ביקורת, לא יידע ללמוד ממנה.

למה בנט קיבל את ההחלטה לשלם מכספו את כל הוצאות המזון? בטוח לא בשל הרפש ששונאיו מטיחים בו, אלא בזכות הביקורת הבונה שקיבל מתומכיו.

* שלטים נגד הקואליציה – בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", השווה עמית סגל את המצוקה שבה נמצאים "מתנדנדי הקואליציה", מטאהא עד אורבך: "החברים של טאהא בכפר-קאסם לא מבינים מה הוא עושה יחד עם גנרלים ישראלים ששולחים מטוסים להפציץ מוצבים בעזה או לוחמים לחסל מחבלים בג'נין. השכנים של ניר אורבך ממלאים את המרפסות בשלטים נגד הקואליציה שבה הוא חבר".

המשפט הזה, שנועד להציג את הדמיון, ממחיש דווקא את ההבדל המהותי. לחבריו של טאהא יש באמת על מה להלין. יש תוכן לביקורת שלהם. לשיטתם, הם אכן מתקשים להבין איך טאהא חבר בקואליציה השולחת את חיל האוויר להפציץ בעזה ובסוריה, שולחת לוחמים להילחם במחבלים ביו"ש, מסרבת לנהל מו"מ עם הפלשתינאים (הממשלה הראשונה מאז אוסלו שנוהגת כך) מכפילה את ההתיישבות בגולן, מחדשת אחרי עשרות שנים את ההתיישבות היהודית בנגב, פועלת להחזרת הריבונות הישראלית בנגב ועוד. אבל מה תוכן הביקורת של השכנים של ניר אורבך? כלום ושום דבר. ביקורת עקרה, ביקורת שווא. "נגד הקואליציה שבה הוא חבר". כלומר, אין להם שום ביקורת עניינית על מעשי הממשלה, אלא רק על הרכבה. חלקם, על כך שיש ערבים בקואליציה (אגב, אותם ערבים שאיתם נתניהו ניסה להקים את ממשלתו), אך באופן כללי, אך ורק על כך שנתניהו אינו ראש הממשלה. אמנם בנט לא נסוג מחברון, לא נסוג משטחים ביו"ש במסגרת הסכם וואי, לא ניסה למסור את הגולן לאויב הסורי ולעקור את כל יישובי הגולן, לא הבליג על טרור ההצתות, לא הכיל את הטרור החקלאי, לא תמך בממשלה ובכנסת בעקירת גוש קטיף, לא נשא את נאום בר-אילן שבו הביע את תמיכתו במדינה פלשתינאית, לא פתח לרווחה את בתי הכלא בישראל ושיחרר למעלה מאלף מחבלים, רבים מהם עם דם על הידיים וחלקם שבו ורצחו יהודים, לא הקפיא את הבניה ביו"ש ובירושלים המזרחית. להיפך, אם לאמץ את הטרמינולוגיה של "ימין" ו"שמאל", אף שאיני מקבל אותה, ממשלת בנט היא הרבה יותר מעשר מעלות ימינה. המעשה הסססמולני היחיד שבו ניתן להאשים את בנט, הוא החלפת ראש הממשלה שעשה את כל אלה.

* תהרגו אותי במכות – המפגש השלישי בגולן של העמותה להיסטוריה צבאית, אירח את ראש המל"ל לשעבר פרופ' עוזי ארד, שהרצה על הביטחון הלאומי של ישראל ואסטרטגיית-העל שלה.

לא עם כל דבריו הסכמתי. לדעתי, הוא לוקה בראיית שחורות, באשר למצבה של ישראל בכל התחומים. אני מאמין שמצבה של ישראל טוב הרבה יותר מכפי שהוא רואה את הדברים. הוא דיבר על הצורך בחתירה לברית הגנה עם ארה"ב, בעוד בעיניי ברית כזו תפגע קשות בביטחון ישראל.

אך עם כל אי ההסכמות, אני חייב לציין שישבתי מרותק לדברים של אדם חכם מאוד, מעמיק מאוד, רציני ביותר, בקיא מאוד בנושאים שבהם הוא עוסק, רהוט ולהפתעתי (כיוון שהיכרותי עמו, עד היום, הייתה רק דרך כלי התקשורת) – גם אדם בעל הומור.

הוא דיבר בחוסר הערכה להנהגה הישראלית, הפוליטית, הצבאית ובמנהל הציבורי. לעומת זאת, הוא דיבר בהערכה רבה על יצחק שמיר, שאתו הוא עבד הרבה, כאדם רציני ביותר, שיודע מה הוא רוצה, יודע לעבוד ולומד היטב את הנושאים בהם הוא עוסק ובעל מידות טובות, ובכל אלה הוא יוצא דופן בנוף של ההנהגה הישראלית. על בן גוריון הוא דיבר בהערצה. הוא אמר שלעם ישראל קרה נס – שבתקופה הקריטית ביותר, היה לו את בן גוריון בהנהגה.

אני הנחיתי את המפגש, ובין השאר ביקשתי ממנו לספר, כמי שעבד עם נתניהו שתי קדנציות וחצי, על המו"מ שניהל עם הסורים. עוזי השיב שהוא מפחד לספר, כי אנחנו נהרוג אותו במכות. "אבל אתה לא אשם", אמרתי לו, והוא השיב: "אני זה שעשה את העבודה". אחרי המפגש הוא הזמין אותי לפגישה בת"א בארבע עיניים, שבה הוא יספר לי ביתר חופשיות.

* הסכמי אוסלו כשלו – שר התפוצות נחמן שי ממפלגת העבודה התייחס בשבת תרבות בתל אביב לגל הטרור הנוכחי, ואמר כי "הסכמי אוסלו כשלו. כדי לסכל את הטרור ברחובותינו, מאז מבצע חומת מגן היינו צריכים להיכנס לערים הראשיות ברשות הפלשתינאית". שי הוסיף כי "היקף הטרור שסוכל הוא אדיר וכך יימשך. אנחנו צריכים לעשות הכול במגבלות החוק והמוסר כדי לרסן את הטרור, ומהצד השני למצוא דרך לחיות עם הפלשתינאים".

לכאורה, איפה כאן החדשות? מה חדש בכך שהשמש זורחת ביום ושהלילה חשוך. מה מביא לכותרות אמירה ש-4=2+2?

החדשות הן שהדובר הוא אחד מבכירי מפלגת העבודה. למרבה הצער, ההתייחסות במפלגת העבודה לאוסלו חפה מרציונליות. היא מזכירה לי חרדים פונדמנטליסטים שמתעקשים לטעון שהעולם נברא לפני 5,782 שנים. כאילו, אם יודו בעובדות, הם יאבדו את זהותם.

הם אינם מבינים, שההתעקשות הזאת פוגעת באמינותם? מן הראוי שיעלו על נס את החתירה של ממשלות בראשותם להביא לשלום ואת הנחישות לחפש כל דרך לשלום, אך יודו שהסכם אוסלו היה הסכם הונאה, וערפאת, הפרטנר להסכם, שלא היה לו שמץ של נכונות להשלים עם קיומה של ישראל, הפיל את רבין ופרס במלכודת, שנועדה להביא אותו ואת צבאו לתוככי א"י כדי לשפר עמדות במלחמת הטרור נגד ישראל.

* אלתרמן לא רצה לרצוח את ביאליק – כשדורי מנור פרסם את ספר השירה הראשון שלו, "מיעוט", נתן זך תקף אותו במאמר נבזי ב"הארץ" שפתח פולמוס סוער. מנור, בהשפעת מכתב שקיבל מדליה רביקוביץ', נמנע מלהיכנס למלחמה הזאת. בראיון לרווית הכט במוסף "הארץ", עם צאת ספר הפרוזה הראשון שלו "שרב ראשון", התייחס לכך מנור: "נתן זך ניסה לעשות שם שחזור של המאבק שלו באלתרמן, כשהפעם הוא רוצח בן ולא אב. הייתה לו ממש תאוות רצח". אני זוכר שכך חשתי, בזמנו, כשקראתי את מאמרו של זך. בהמשך הוא אומר: "אני לא בשושלת הזאת של זך שרצה לרצוח את אלתרמן, שרצה לרצוח את ביאליק, שרצה לרצוח את י"ל גורדון".

כן, זך מרד באלתרמן (המילה "רצח" אולי קצת דרמטית מדי), למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו. נכון שביאליק מרד ביל"ג. אבל אלתרמן מעולם לא מרד בביאליק. להיפך, הוא העריך עמוקות את ביאליק, הושפע ממנו ונמנע מלקחת חלק במאבק הדורות נגדו, אף שהיה שייך לחבורה הספרותית הדורית שהובילה את המרד. מי שמרד בביאליק, למרות, ואולי כיוון, שהעריץ אותו, היה שלונסקי. אלתרמן, השתייך לחבורה של שלונסקי, אך לא היה שותף למרד הזה. אלתרמן היה תלמידו של שלונסקי, פטרונו הראשון ומנהיג החבורה, ולימים עלה על מורהו ובעיניי היה לגדול המשוררים העבריים בכל הזמנים. אך הוא לא ראה שום צורך למרוד בשלונסקי או "לרצוח" אותו וגם לא את ביאליק. הוא היה מספיק גדול כמשורר מכדי שיהיה בו דחף כזה וצורך כזה. והאמת היא שגם שלונסקי היה משורר גדול דיו ולא היה כל צורך ביציאתו האובססיבית נגד ביאליק, וגם זך היה משורר גדול בפני עצמו, והמלחמה שלוחת הרסן שלו באלתרמן – לא זו בלבד שהייתה מיותרת, אלא שהיסטורית היא רק גמדה את דמותו (של זך).

ובאשר לדורי מנור – הוא משורר ומתרגם מוכשר מאוד, ואני אוהב את יצירתו למרות שאני מתעב את השקפת עולמו האנטי ציונית, שאינה פוסט-ציונית אלא מנסה להיות רטרו לפרה-ציוניות; הערצה לגלות כמצב הקיומי הנכון של העם היהודי; רצון להחזיר את העם היהודי למצב שהציונות מרדה בו בצדק, תוך אידיאליזציה מנותקת מן המציאות שלו, באופן המזכיר את הגותו ההזויה של ג'ורג' סטיינר.

          * ביד הלשון

תל חנן – תל חנן היא שכונה בנשר, שהחלה את דרכה כיישוב בפני עצמו. היישוב נוסד בעיצומה של מלחמת השחרור, על אדמות כפר הפורעים בלד-א-שייח' שנכבש בידי ההגנה באפריל 1948, ותושביו נטשו.

היישוב מנציח את שמו של חנן זלינגר, מ"פ בחטיבת כרמלי, שנפל ב-1 בינואר 1948 בפעולת תגמול של ההגנה בכפר בלד-א-שייח', שרבים מתושביו היו שותפים לביצוע הטבח בבתי הזיקוק, שבו נרצחו 39 פועלים יהודים.

המקום אוכלס במהרה במאות משפחות של עולים חדשים ממזרח אירופה ובהמשך, במשפחות של עולים מאסיה ואפריקה. ב-1952 אוחדו היישובים תל-חנן, נשר, גבעת נשר וחוואסה, כארבע שכונות של מועצה מקומית אחת – נשר (כשמו של הוותיק מבין היישובים, שהוקם כבר ב-1923). ב-1995 הוכרה נשר כעיר.

שכונת תל חנן בנשר הצמיחה קבוצת כדורגל, הפועל תל חנן, שפעלה בשנים 1954-2009, ובשנות השמונים העפילה לליגה הארצית (שהייתה אז הליגה השניה). עיקר הפרסום של תל חנן הוא בזכות גלידת תל חנן.

* "חדשות בן עזר"

מורשת ימית

בשיחה שקיימתי לפני חודשים אחדים עם דבורה בר מנוב, החלפנו בינינו רשמים וחוויות מהרצאותינו, בעיקר בפני נוער, בנושאי ציונות והתיישבות. דבורה, שנעקרה עם משפחתה, לפני ארבעים שנה, מחבל ימית, סיפרה בכאב שסיפור ההתיישבות הציונית בסיני נשכח, נמחק מן הזיכרון ההיסטורי. כאשר היא שואלת קבוצה של עשרות תלמידים מי שמע על ימית, במקרה הטוב מישהו מרים אצבע מהוססת ומספר ששמע משהו.

נחמץ לבי כששמעתי את הדברים. לא זו בלבד שהיישובים נעקרו ונחרבו, חייהם של חלק מן העקורים נהרסו (כמובן שכל העקורים מצולקים, אבל רובם הצליחו לשקם את חייהם. אך יש מי שעמדו מלכת וחייהם נחרבו), כבודם נרמס – אפילו זכר ההתיישבות נמחק; אותו פרק קצר ויפה של מפעל התיישבות במדבר התפזר כאבק פורח. אי אפשר להשפיע על העבר ולשנות אותו, אך מן הראוי שהחברה הישראלית תזכור ותוקיר את חלוציה, שהקימו מפעל לתפארת בשם החברה הישראלית ושילמו מחיר כה כבד על החלטותיה כעבור שנים ספורות.

בימים אלה מלאו ארבעים שנה לעקירת יישובי סיני; חבל ימית ומרחב שלמה. העיר ימית בצפון סיני ובנותיה, המושבים והקיבוצים, שדות (בכור היישובים), אבשלום, אוגדה, דקלה, חולית, חרובית, חצר אדר, נאות סיני, ניר אברהם, נתיב העשרה, פריאל, פרי גן, סופה, עצמונה, ותלמי יוסף. ובמרחב שלמה, במזרח סיני – אופירה, נביעות ודי זהב.

יישובי סיני נעקרו במסגרת השלב האחרון במימוש הנסיגה מסיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים. מבלי להיכנס למחלוקת האם עקירת היישובים היא מחיר מוצדק תמורת השלום עם מצרים, אני רוצה להעלות בזיכרון את היישובים והתושבים, שדומה שנשכחו מהתודעה. אם עקירת גוש קטיף נצרבה בתודעה כטראומה לאומית, אולי כיוון שהייתה במסגרת נסיגה חד-צדדית ללא תמורה, או בשל מתקפות הרקטות והטרור מרצועת עזה שאחרי הנסיגה, עקירת יישובי סיני לא נחרטה בזיכרון הקולקטיבי כטראומה לאומית, וכמעט נשכחה מלב, מה שאולי הגביר את הטראומה האישית של העקורים.

מדובר באלפי חלוצים, מלח הארץ, פאר החברה הישראלית, שנענו לקריאת ממשלות ישראל והקונצנזוס הלאומי, עזבו את חיי הנוחות במרכז, והדרימו למדבר למלא משימה לאומית ציונית, ליישב את הארץ ולעצב את גבולה של המדינה. הם יצרו בתוך החולות והשממה בית לתפארת, בנו חיים, יצרו קהילה, עיצבו הווי ותרבות, הקימו חקלאות מפוארת ותעשיה. הלכו להגשים חלום – וחלומם נופץ בעודו באיבו. וכאילו לא די באסון שפקד אותם, נוספה עליו מכה נפשית קשה – הסתה חמורה נגדם והצגתם כעוכרי השלום וכתאבי בצע ורודפי פיצויים. קצת יותר מחודש לאחר העקירה, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, והאפילה על הזיכרון הקיבוצי של יישובי סיני, שכאילו החולות כיסו אותם והדירו אותם מן הזיכרון.

היום, ארבעים שנה לאחר העקירה, מן הראוי להקדיש להם את המקום שהם ראויים לו בתודעה הלאומית, לזכור ולהזכיר את מפעל חייהם הנפלא שנהרס באבחת בולדוזר.

****

בעת עקירת חבל ימית, הייתי חייל בטירונות. החשש הגדול שלי, היה שנישלח לימית. היה לי ברור שעל אף התנגדותי לנסיגה, לא אסרב פקודה, כי סרבנות היא הרס הצבא והרס הדמוקרטיה. לשמחתי, לא נדרשתי לעמוד במבחן. באותה תקופה נשלחנו לאבטחת יישובים בגבול לבנון הסוער. צפיתי בעקירה בטלוויזיה, במועדון היישוב בית הלל.

בשנות נעוריי, טרם גיוסי לצה"ל, הפגנתי נגד הנסיגה, צעדתי בצעדת ימית ביום העצמאות ובקיץ 1981 נסעתי בטרמפים עם חברתי באותם הימים לחגיגת העשור של מושב שדות, בכור יישובי חבל ימית, שהיה למפגן הזדהות עם יישובי החבל כולו. מתכונת האירוע, לא הייתה של הפגנת מחאה, אלא דומה יותר לחגיגת עשור להתיישבות שכל חייה לפניה. מופע אמנותי ברמה גבוהה, שבו המתיישבים – הורים וילדים, מספרים את סיפור היישוב במשחק, בשיר ובריקוד. הייתה בכך עוצמה גדולה, של קהילה שבנתה בעשר אצבעותיה, באמצע שום-מקום, בתוך חולות סיני, יישוב לתפארת. גם אם נגזרה הגזרה ושדות נעקרה, כמו שאר יישובי החבל – את הסיפור שלה ראוי להציל.

כשכתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל (יהודה הראל – ביוגרפיה; הוצאת "ידיעות ספרים", 2019), שהיה ממנהיגי התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, ראיינתי את חבריו להנהגת המאבק אלה וויטו ויצמן. ויטו ואלה היו מחלוצי שדות, שביתם היה הבית האחרון שחרב. הם הקימו בשדות משק גדול ומצליח, שכלל משתלות, הדרים, מנגו ואבוקדו. לאחר העקירה, הם המשיכו את דרכם החלוצית, הקימו עם חבריהם יישוב חדש בחבל הבשור, המושב עין הבשור. מצאתי יישוב פורח, בית יפה, משק חקלאי מצליח. פאר תחת אפר. כשאני רואה זאת, אני מצפה למצוא אנשים מאושרים, שהקימו במשך כמעט ארבעה עשורים מפעל חיים נפלא. אך מצאתי אנשים כואבים, שכאב העקירה פצע את נפשם, וגם היש הגדול שהם יצרו, לא ריפא את הפצע.    

ההתיישבות בסיני ועקירתה, לא הותירו אחריהם יד ושם בתרבות הישראלית; בספרים, בסרטים ובשירים.

השיר המזוהה ביותר עם המאבק נגד הנסיגה, הוא שירה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ", והשורה המצמררת מתוכו, התחינה, התפילה "אל נא תעקור נטוע", שהייתה לסיסמת המאבק. אבל נעמי שמר לא כתבה את השיר על ימית ועל יישובי סיני. השיר נכתב כשיר אישי מאוד, בהקשר משפחתי. נעמי שמר הייתה מראשי המאבק נגד הנסיגה, פעילה מרכזית ביותר בתנועה לעצירת הנסיגה בסיני, והיא נתנה בדיעבד את הסכמתה לשימוש בשיר למאבק.

השורה "אל נא תעקור נטוע" נכתבה בהשראת הפסוק מקֹהלת "עת לטעת ועת לעקור נטוע". חיים חפר כתב אז את השיר "עת", שנכתב מתוך התכתבות עם קהלת ובו הפסוק הזה, כמעין תשובה ל"אל נא תעקור נטוע". היה זה שיר שהביע תמיכה בעקירה כמחיר ראוי לשלום עם מצרים, אך לצד התמיכה, ביטא השיר אהבה עזה לסיני ולנופיה.

שיר שיצא ממש באותם הימים והיה מזוהה מאוד עם יישובי סיני, היה שירו של מני בגר "זה היה ביתי". גם השיר הזה לא נכתב על הבית שננטש ונהרס בסיני. זהו שיר של געגוע לבית בישראל, שהוא כתב בתקופה שערך טיול תרמילאים באירופה, אך גם מני בגר קיבל בדיעבד את האימוץ שלו לביטוי הכאב על עקירת היישובים.  

כעבור 25 שנים, ערב עקירת גוש קטיף, כתבו חברי הרכב הראפ "כלא 6" גרסת ראפ מעודכנת לשירו של מני בגר. בשיר הזה, המילים מתייחסות בפירוש לשיר המקורי כשיר על ימית. מני בגר, שכתב והלחין את השיר המקורי, לא זו בלבד שנתן את ברכתו לגרסה החדשה ואת הרשות להשתמש בלחנו ובחלק מן המילים שכתב, אלא הוא עצמו הצטרף להילה הררי ולהרכב הראפ "כלא 6", בשירה.

השיר הוא קינה על הבית שחרב, על כל הזיכרונות והגעגועים שנצרבו בו. הוא נפתח בפזמון של השיר המקורי. בבית הראשון נאמר "ימית קמה לתחיה". המסר הוא שחבל ימית קם לתחיה כחבל התיישבות ישראלית משגשג לא רחוק משם, בגוש קטיף, אך גם שעקירת חבל ימית קמה לתחיה בעקירת גוש קטיף. "הזיכרונות לא מתו, הם עברו דירה". ויש בשיר הרבה זעם, והרבה "אנחנו והם". "בשבילי זה הבית, בשבילם זה עוד סתם קו על מפה". וכמו בשיר המקורי, גם השיר הזה מדבר על בית ועל הזיכרונות מהבית, ואיך הכל נגדע.

"אנחנו לא ניצור בו זיכרונות יותר.

אני זוכר לילה ראשון, נשיקה ראשונה

פרידה שלא תשוב יותר".

והוא מוסיף: " מתכופף אל הארץ, לוקח חופן אדמה

כאן זה הבית שלי, זאת הילדות, הנשמה".

ושיא הקינה הוא במשפט מתוך השיר המקורי, ושוב בביצועו של מני בגר:

"שוב לא רואים נרות דולקים

בחלונות מאז עזבנו".

בפינה שבועית שלי זה למעלה מ-11 שנים בתכנית "ינשופים", שעברה לאחרונה מרדיו אורנים לרדיוטק, אני משמיע בכל שבוע שיר עברי ומדבר עליו. את אחת הפינות האחרונות הקדשתי לציון ארבעים שנה לעקירת חבל ימית. גרסת הראפ ל"זה היה ביתי", היה השיר שבחרתי לציין בו את כאב העקירה ואת הרצון להזכיר את הבית בסיני ולהעלותו מתהום הנשיה וההדחקה.

את הפינה סיימתי במילים אלו: אני מקדיש את השיר הזה לזכרם של יישובי סיני ולזכרם של יישובי גוש קטיף ובתקווה שלא ייעקרו עוד, חלילה, יישובים בארץ ישראל.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 24.4.22

* השיר הישראלי של גרוניך – העדתיות היא גלות. הציונות נועדה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהוציא את הגלות מעם ישראל. מיזוג הגלויות הוא המהלך ההיסטורי החשוב ביותר והמוצלח ביותר של הציונות. קיבוץ היהודים משבעים גלויות, כשכל אחד מביא אתו את המטען התרבותי המפואר שאפיין את מה שהיה עדתו, ויצירת סינרגיה יהודית ישראלית ציונית נפלאה, הגדולה הרבה יותר מסך כל חלקיה – זה היעד הציוני וזה היעוד התרבותי של מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

העדתיות היא היאחזות בגלויות שמהן עלו יהודים והנצחת תיוגם על פי הגולה ממנה הגיעו הוריהם או הורי הוריהם. הציונות תנצח את העדתיות, והיא עושה זאת בדרך הטובה ביותר; באמצעות האהבה, המשפחה והילדים. הרי בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

כל מעשה או התבטאות המחזקים את העדתיות הם מקל בגלגלי מיזוג הגלויות וחבלה במהלך הציוני. כך אני שופט את דבריו החמורים של שלמה גרוניך. אני לא אוהב את השימוש האינפלציוני במושג "גזענות", אבל אין ספק שזו התבטאות אנטי ציונית.

מה זה קהל טוב? קהל טוב הוא קהל יהודי ישראלי, שיש בו צאצאי גלויות שונות. מה הקשקוש הזה על קהל "אשכנזי"? ומה זו החזרה לשמות הגנאי "צ'חצ'ח" ו"וְוּזווּזִים"? אלה דברי הבל ורעות רוח.

צר לי מאוד שגרוניך אמר את דברי הבלע האלה, לא רק כיוון שהוא מוסיקאי מחונן, אחד המוסיקאים האהובים עליי, אלא גם כיוון שמעבר למוסיקה עצמה, מפעל חייו הוא דווקא חיבור בין חלקי העם.

תקליטו "מסע אל המקורות", שבו הלחין באופן גאוני טקסטים מן התפילה וממקורות ישראל – לא במקרה נקרא "מסע". לא היה זה רק מסע של יהודי חילוני למקורות ישראל, אלא גם מסע, באמצעות מקורות ישראל, לכל חלקי עם ישראל. במשך שנים רבות גרוניך היה אחד האמנים המבוקשים ביותר בכל אירועי ההתחדשות היהודית ובכל אירועי החיבור בין חילונים ודתיים, כמי שמגלם את החיבור הזה. ואכן, דבריו בהופעות אלו הוקדשו כל כולם לחיבור הזה. לא בכדי, גרוניך זכה בפרס ליבהבר לסובלנות דתית ופתיחות תרבותית. בנימוקי השופטים נכתב שגרוניך "מתקשר עם שומעיו כאחד מטובי הפרשנים של הפתיחות היהודית בעידן של הסתגרות וקיטוב. הוא אינו אמן לוחמני ואינו אמן מחאה – הוא אמן מחנך ומשתף".

גרוניך, שבשנות ה-80 וה-90 היה איש שמאל קיצוני וסירב להופיע מעבר לקו הירוק, חזר בו, הודה בטעותו, ובראשית שנות האלפיים יצא למסעות הופעות בהתנחלויות ודחה את כל מסעות הלחצים עליו לא לעשות כן. "יש לי סימפטיה למתנחלים מהשומרון", הוא אמר. "החלטתי שאני שובר את ההחלטה השגויה ההיא, כי באמת רציתי לנסות ולהגיע לקהל הזה. אני בא ליישובים לא בשביל להגיד להם 'אתם טועים ואני צודק', או להיפך. אני רק שר את החומר שלי. וכאן אני חייב לומר שהחוויות שחוויתי במפגשים האלה היו ממש מרוממות נפש, חוויות חמות. גל האהדה שקיבלתי, עצם ההערכה על כך שאני מגיע ליישובים, הקשב של הקהל הזה, ובמיוחד זה שמקבלים אותי בהתנחלויות כמו שאני".

בעיניי, פסגת מפעל חייו התרבותי, החברתי והציוני של גרוניך, הוא מקהלת "שבא". זו מקהלה של ילדים, עולים מאתיופיה, שגרוניך הקים בשנת 1991, בשיא העליה מאתיופיה. גרוניך עבד אתם באהבה רבה, הלחין בעבורם שירים, ליהק אותם, שר אתם ופרסם אותם ואת מסריהם בתקליטו "שלמה גרוניך ומקהלת שבא". עד היום עורי נעשה חידודין חידודין כל אימת שאני שומע את השיר המצמרר שגרוניך הלחין למילותיו של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל".

"שיר ישראלי", שגרוניך הלחין למילותיו של אהוד מנור ושר עם מקהלת שבא, הוא ממש המנון מיזוג הגלויות.

השלג שלך

והמטר שלי

הוואדי שלך

והנהר שלי

נפגשים סוף סוף

בחוף ישראלי,

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

העמק שלך

וההר שלי

היער שלך

והמדבר שלי

נפגשים סוף סוף

בנוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

ה- "למד" שלך

וה- "חת" שלי

ה-"עין" שלי

וה-"ריש" שלך

נפגשים סוף סוף

עם תוף ישראלי

עם כל החלומות והגעגועים

עם כל הזיכרונות

הטובים והרעים

בשיר חדש ישן

שמאחה את הקרעים

הנה מה טוב

הנה מה טוב

ומה נעים.

במקצב יווני עם מבטא פולני…

בסלסול תימני עם כינור רומני…

מי אני? מי אני?

כן אני! אלי אלי!

שיר ישראלי.

השיר הזה, שיר חדש ישן המאחה את הקרעים, הוא היפוכה הגמור של האמירה הדוחה של גרוניך במופע בעין גב.

בין אם דבריו של גרוניך נובעים מדימנציה או לא, ההתבטאות הנחותה שלו אינה יכולה למחוק את מפעל חייו התרבותי; מפעל חיים ש"שיר ישראלי" מיטיב לבטא אותו. אל נפעיל על גרוניך, בשל אותה התבטאות, את "תרבות הביטול". כמה צביעות יש במחיקת מפעל חייו בשל התבטאות אומללה אחת, שעה שאנו משלימים עם אנשים שמפעל חייהם הוא פלגנות עדתית, שנאה עדתית והסתה עדתית; אנשים שפלגנותם העדתית – אומנותם, כדוגמת אבישי בן חיים ודודי אמסלם.

* המחלה הארורה – הודעת משפחתו של שלמה גרוניך שהוא לקה בדימנציה והדברים שאמר בעצמו בעניין זה בראיון לערוץ 13, התקבלו בספקנות. אם הוא דימנטי – איך הוא שר? איך הוא מופיע?

נזכרתי שלפני עשרים שנה בדיוק, במבצע "חומת מגן", יפה ירקוני השמיעה דברי בלע על חיילי צה"ל, ומשפחתה הסבירה מיד שהיא לקתה בדימנציה. גם אז הדברים התקבלו בדיוק באותה ספקנות. אך מאז היא לא באה בציבור ושקעה בדימנציה עד למותה.

צר לי על גרוניך. כמי שמכיר מקרוב מאוד את המחלה הזו – זו בעיניי הארורה מכל המחלות.

* להילחם בדמוקרטיה בכלים שלה – מי שרוצה להבין לעומק את מהות הכהניזם, שיחזור לערב פורים תשנ"ד במערת המכפלה. המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ימ"ש, מועמד מס' 3 ברשימתו של כהנא, שרצח בירי בגבם 29 אנשים וילדים שכל חטאם הוא היותם ערבים, הגשים בכך את תורת הגזע של מורו ורבו. "הרב" כהנא שר"י, ביסס את "תורתו" על פרשנות למצוות "לא תחנם", כאיסור על גויים להיות בארץ ישראל, ולשיטתו הכל כשר כדי להביא למטרה הזו. המחבל גולדשטיין הפנים ויישם.

המחבל גולדשטיין היה למושא הערצתם של הכהניסטים. קברו המשוקץ הפך לאתר עליה לרגל של הכהניסטים. הרוצח יגאל עמיר הביא קבוצות לעליה לרגל לקברו של גולדשטיין.

גולדשטיין הוא מושא הערצתו של בן גביר הכהניסט. את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע ליד קברו הטמא. את תמונת המחבל, עטורה בפסוקים בשבח הנקם, תלה בסלון ביתו (והסיר אותו בקריצה לדרישת הרבנים, כדי לאשר את צירופו לרשימת הבית היהודי).

הכהניסטים מייחלים למלחמת גוג ומגוג שבה יגורשו כל הגויים מן הארץ ומסגד אל-אקצה ייחרב. הפרובוקציות של בן-גביר, לא "עלולות להידרדר להסלמה", אלא מיועדות בכוונת מכוון להביא להסלמה.

בן גביר הוא איום על הדמוקרטיה. הוא אויב הדמוקרטיה, שמנצל את כליה ואת כלי חופש הביטוי כנשק נגדה. הדמוקרטיה הישראלית צריכה להתגונן מפניו, ולא להיות האידיוטית השימושית שלו ושל הכהניזם, ולשחק לידיו בשם "חופש הביטוי".

* והיה מחננו טהור – בהפגנות נגד הנסיגה מהגולן הוצבו סדרנים, שתפקידם – אם מונף דגל צהוב או כרזה כהניסטית, היא תיקרע בתוך שתי שניות. לא נתנו לטינופת הכהניסטית לזהם מאבק ציוני. ארורים מי שיצרו לגיטימציה לתועבה הכהניסטית.

* מטרת המצעד – מה המטרה של הכהניסט? שבשעה ששער שכם הומה בערבים, אחרי הצום – יגיעו המפגינים, ובתוכם אנשי הכנופיה הכהניסטית הארורה, שיתחילו בצרחות "מוות לערבים", "נמחק לכם את הכפר", "מוחמד חזיר", ושירת "מוחמד ההומו מוחמד הבן-זונה" וכו', מתוך הבנה שתתפתח תגרה, ואולי אינשאללה תביא להידרדרות ולהסלמה, כי הכהניזם נבנה מהסלמה. הכהניסט, שלא שירת יום אחד בצה"ל, רוצה להצית תבערה שבה ייפלו חללי צה"ל והוא יפתח בפסטיבל מחולות על דמם. מדינת ישראל לא צריכה להיות שבויה בידי הכנופיה הכהניסטית המטורפת.

* בעד עליה להר הבית – על פי נתוני מנהלת הר הבית, בחול המועד פסח תשע"ט (2019) עלו להר הבית 2,438 יהודים. בתש"ף (2020) ההר היה סגור בשל הקורונה. בתשפ"א (2021) – 2,641. השנה, תשפ"ב (2022) – 4,600 יהודים! זהו שיא של כל הזמנים.

אני תומך מאוד בעליית יהודים להר הבית (אם כי, המדינה רשאית משיקולי ביטחון והסדר הציבורי לסגור את ההר במקרים אלה או אחרים). ואני שמח שיהודים רבים כל כך עלו השנה להר הבית, בניגוד למה שכתוב בדפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה.

יש לעודד עליית יהודים להר הבית, ולממש בכך את זיקתנו כיהודים להר. ויש לאסור עליית כהניסטים ובראשם החוליגן בן גביר, שהמטרה שלו היא להצית אש.

* הבל פיו – התועמלנים הביביסטיים יכולים לנוח. הבל פיו המופקר של יאיר גולן עושה בעבורם את העבודה ביעילות יתר.

* גומלים לשיקלי – עמיחי שיקלי תמך בהקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם. עכשיו רע"ם גומלים לו ומחרימים את הישיבה על ההכרזה עליו כעל פורש.

* מהות האופוזיציה הפראית למדינה – פרח טיס עף מהקורס ומיהר להתגייס לנ"מ: אם אני לא אטוס אף אחד לא יטוס.

* טרנד ביביסטי חדש – האשמת הממשלה, שבשל תמיכתה באוקראינה, שמבטאת "חובבנות" מדינית, רוסיה תומכת עכשיו בפלשתינאים.

מה הם רוצים? שישראל תתמוך בפושע המלחמה פוטין ובתוקפנות הרצחנית שלו נגד אוקראינה?

ורוסיה תומכת תמיד, באופן עקבי, בפלשתינאים, בסורים, באיראנים ובכל אויבי ישראל. ומדי שנה היא מצביעה כאוטומט בעד כל החלטות הגינוי לישראל.

* פשקוויל אלים וביריוני – טל פרידמן סירב להצעה להשיא משואה בטקס יום העצמאות. ההצעה נבעה מכך שאימץ ילדה בעלת צרכים מיוחדים. פרידמן נימק את סירובו בכך שרבים עשו מעשים דומים ויש הראויים ממנו.

רבים שיבחו את החלטתו. אני לא אהבתי אותה ואף כתבתי על כך.

ורוגל אלפר כתב פשקוויל בנושא, שבו שיבח אותו על ההחלטה לא להשיא משואה לתפארת מדינת הכיבוש והאפרטהייד בטקס הלאומני. הוא שיבח אותו על רוח הסירוב.

אלא שפרידמן כלל לא סירב בשל נימוק פוליטי. ואלפר אפילו מציין זאת בפשקווילו. אבל הוא ניתלה בעצם סירובו כאקט של סרבנות להשאת משואה ביום חגה של המדינה השנואה עליו. יש משהו אלים, פולשני וביריוני בטרמפ שהוא תופס על פרידמן ובניסיונו לכפות עליו את האג'נדה האנטי ישראלי הרדיקלית שלו.

* תשובה למרדכי ברגר – לא, מרדכי, לא חוויתי שום חוויה אישית שגרמה לעמדתי בנושא ההשתמטות מצה"ל. עמדתי נובעת מהאידיאולוגיה הציונית, שבה אני דוגל ואותה אני מגשים. אני רואה בהגנה על המולדת זכות גדולה, אך גם חובה, שאף יהודי אינו רשאי להיבטל ממנה. כיהודי, אני רואה במשתמטים כופרים בעיקר. כיניתי אותם רשעים, על פי הגדרת הרשע בהגדה של פסח – מי שהוציא את עצמו מן הכלל ושאל "מה העבודה הזאת לכם?" ההגדה מצווה עלינו להקהות את שיניו של המשתמט, וזאת עשיתי.

ומדוע התורה שהם לומדים אינה שווה כקליפת השום? מקובלני דבריו של רבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". מה גדולתו של התלמוד? העובדה שהוא מביא לידי מעשה. תלמוד שמביא לידי השתמטות מצה"ל ולידי בטלה, מעיד על לומדיו שהם לא שנו דבר, ולא הבינו את התורה שהם לומדים.

* הלכו רחוק – המלצת הקריאה שלי בעיתוני החג היא המיזם "הלכו רחוק" ב"ממון"; כתבות על שש משפחות שעברו מהמרכז אל יישובי הספר הרחוקים, בגולן ובערבה. משפחות המספרות על האושר הגדול שהסב להם השינוי, שהוא בעבורם לא פחות ממעבר מעבדות לחירות.

* טיול קליל לשביעי של פסח – תייר החלל איתן סטיבה נשאל איך בחלל, והוא אמר שהוא ממליץ לכולם. מעולה. החלטתי לקבל את המלצתו, ולקראת שביעי של פסח קניתי כרטיסים למשפחתי, 5 כרטיסים בעלות 50 מיליון דולר לכרטיס. מועדים לשמחה!  

* קנס על הריגת זבוב – רוצים טיפ מחבר איך לחסוך 450 ₪?

אם זבוב גדול מתיישב על האות אל"ף במקלדת הלפטופ שלכם, אל תהרגו אותו על המקלדת.

כשחבטתי בו בחוזקה, חבטתי גם במקלדת. האות אל"ף התנתקה. אי אפשר לתקן את המקלדת, אלא להחליף אותה.

הקנס על הריגת הזבוב על מקש אל"ף עלה לי 450 ₪ טבין ותקילין.

* התור לחמץ – בילדותנו הרחוקה, במוצאי שביעי של פסח הלכנו לסביח (המקורי, כלומר אצל האיש סביח, ברמת יצחק) או למרכז הפלאפל לנוער ברח' עוזיאל פינת נגבה, ועומדים שעה ארוכה בתור. את אבא שלי זה תמיד עצבן. "מה זו הפרסריות הזאת? אפשר לחשוב שרעבתם שבוע. אתם לא יכולים להתאפק עד מחר?"

האמת היא שהוא צדק. וגם אנחנו צדקנו.

* קולינריות ישראלית – בבוקר אכלתי גפילטע פיש עם חזרת. בערב אכלתי מופלטה וספינג'. זאת הישראליות.

* אביזר של פורים – אמש, כשאכלנו את המופלטות, הסרנו את המסכות, בתקווה שמסכות תחזורנה להיות אביזר של פורים בלבד.

          * ביד הלשון

פסח שני – על כל עמוד במוסף "ממון" הופיעה כותרת חגיגית "ממון פסח שני".

פסח שני? מיהרתי לעמוד השער, לראות מה התאריך העברי של העיתון, וראיתי שהוא כ' בניסן. אבל פסח שני הוא בכלל בי"ד באייר.

פסח שני הוא ההזדמנות שניתנת למי שנבצר מהם, מסיבות אלו או אחרות, להקריב את קורבן פסח במועדו – י"ד בניסן, לעשות כן חודש מאוחר יותר, בי"ד באייר. לכן נקרא יום זה פסח שני או "פסח קטן".

יש המקיימים עד היום באופן סמלי מנהגים של פסח, כמו אכילת מצה, בפסח שני.

כ' בניסן, לעומת זאת, הוא ערב "שביעי של פסח", שהוא היום השביעי של חג הפסח, שהוא יום שבתון מן התורה, ועל פי מסורת חז"ל זה היום שבו נבקע ים סוף ובני ישראל עבור את הים בחרבה. "שביעי של פסח" אינו "החג השני" כי פסח הוא חג אחד ואינו "פסח שני" שהוא מועד אחר לגמרי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 20.4.22

* האמת על השלום – תמכתי בכל לבי בהסכמי אברהם וגם היום אני תומך בכל לבי בפעולות להעמקתם והרחבתם – הרחבה למדינות נוספות והעמקת הנירמול. אני גם בעד מאמץ להדק את היחסים בין ישראל לירדן ולמצרים.

אבל הבה לא נשלה את עצמנו. הם לא חתמו אתנו על הסכמי שלום מאהבת מרדכי. יש להם אינטרסים ביטחוניים וכלכליים להתקרב לישראל, בזכות עוצמתה, ובעיקר – יש לנו אויב משותף.

אולם האמת היא, שבעומק הדברים, הם לא השתחררו מתודעה של אויב. הם אינם מקבלים את זכות קיומה של ישראל, גם אם הם מקבלים דה-פקטו את עובדת קיומנו ומבינים את האינטרס שלהם להתקרב אלינו.

התנהגותם המחוצפת בנושא הר הבית היא עדות לכך. שיא עזות המצח הוא של הירדנים, אך גם האחרים נהגו באופן עוין, ברמת עצימות שונה ממדינה למדינה.

נאומו של ראש ממשלת ירדן הוא הסתה מובהקת לטרור ואלימות, תמיכה בפורעים ועידוד הפלשתינאים ללכת בדרכם. זהו נאום אנטישמי מובהק, באמירה על הציונים המטמאים את מסגד אל אקצה. זהו נאום השולל מישראל את זכותה להגן על שלום אזרחיה. הנאום הזה הוא המשך הדהוד העלילה הבזויה מאז ימי המופתי, שותפו של היטלר, על אודות "אל-אקצה בסכנה", המסיתה המונים לשנאת ישראל ולאלימות וטרור. הנאום הזה הוא הפרה בוטה וגסה של הסכם השלום. במקום להפעיל את השפעתם על הפלשתינאים להרגיע את הרוחות, הם מלבים את האש.

מן הראוי ששגריר ירדן יוזמן בדחיפות ל"שיחת נזיפה" ושגריר ישראל ברמת עמון יוזמן ארצה להתייעצויות. יש להעביר לירדנים מסר, שהסכם השלום לא יהיה חד-צדדי, ואם הם מפרים אותו, גם אנחנו יכולים להפר אותו, ולהם זה יעלה יותר. למשל, ההסכמים בנושא המים.

* בכיה לדורות – אם יש דוגמה מובהקת למושג "בכיה לדורות", זהו צעדו הנמהר של משה דיין, שמיד לאחר הגשמת חזון הדורות ושחרור הר הבית מסר את מפתחות הר הבית לוואקפ. לא היה על סוגיה הרת גורל זו דיון מעמיק בממשלה. דיין אפילו לא ראה לנכון לעדכן את ראש הממשלה. פשוט, בקפריזה, עשה מעשה שעד היום אנו משלמים עליו מחיר כבד ביותר.

הזדמנויות היסטוריות יש לנצל. איננו יכולים היום, לקחת מהוואקפ את ניהול הר הבית. המשמעויות של צעד כזה עלולות להיות הרות אסון. אין מנוס משמירה על הסטטוס-קוו. ומי יודע אם תהיה אי פעם הזדמנות לתקן את המעוות ומתי. מיד לאחר שחרור ירושלים והקריאה של מוטה גור: "הר הבית בידינו", הייתה בידינו הזדמנות היסטורית לממש בפועל את ריבונותנו על ההר, תוך שמירה על חופש הפולחן של כל הדתות, והיא הוחמצה בשל החלטה פזיזה ונמהרת של איש אחד.

* לפרגן בלי חמיצות – העיתונאית הדס שטייף בטוויטר:

"‏שלא תהיה אי הבנה. אני מאוד אוהבת את ריטה. זמרת ושחקנית מהטובות. אבל למה היא ראויה להדליק משואה יותר מיהודית רביץ, או נורית גלרון או אחרים? פרס ישראל לא אמור להינתן לעשיה חברתית, ציבורית, או פעילות למען  הזולת? רבים מהזמרים חוו

קשיים. מה הנימוקים?"

א. זה לא פרס ישראל אלא הדלקת משואה.

ב. אם יהודית רביץ או נורית גלרון או כל אמן אחר היה זוכה בכבוד, ניתן היה לשאול בדיוק אותה שאלה. ריטה זכתה – אפשר לפרגן לה בלי חמיצות.

* הצנוע הידוע – טל פרידמן זכה לכבוד להשיא משואה ביום העצמאות. הוא סירב להצעה ורץ לספר לחבר'ה.

והרשת מתלהבת מהערכה לצניעותו, עד שנדמה שמשהו לא בסדר אצל מי שלא סירב להצעה.

ולי נדמה שצעדו של פרידמן משדר התנשאות.

* תמצית הביביזם – יאיר נתניהו, המעי הגס של "המשפחה", צייץ: "האם אי פעם מישהו שאשכרה תרם בחייו לקידום האינטרס הלאומי היהודי והציוני בארץ ישראל קיבל הדלקת משואה / פרס ישראל?"

האפס המאופס הזה מוחק בהבל פה מאות רבות של סופרים ומשוררים, מדענים, פילוסופים, חוקרים, אנשי חברה ומדינה, אנשי מופת, שזכו בכבוד הזה לאורך שנות המדינה. למה מי הם אלתרמן, ש"י עגנון, משה שמיר, שלונסקי, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, אורי צבי גרינברג, נעמי שמר, חיים גורי, גרשום שלום, גולדה מאיר, גאולה כהן, יצחק שמיר, יהודה הראל, רון נחמן, עדה יונת, ישראל אומן, דוד לוי, מרים פרץ ונתן שרנסקי, אם להציג מקצת ממקצת הזוכים – שמגיע להם הפרס? מה הם עשו בשביל מדינה?

דבריו של הג'ורה, הם תמצית הביביזם. הרי על פי כתבי הקודש של הדת הפגאנית הזאת, לפני שנתניהו אמר "יהי אור" לא היה כאן אור. בעצם, אולי גידלו כאן כמה תפוזים. מי ראוי לפרס ישראל? אלופי החנופה לנתניהו. למשל, דיסטל אטבריאן, מירי רגב ושות', אם יעברו בשלום את הניתוח להוצאת הלשון שלהם מהתחת שלו. הם ראויים לפרס ישראל. אולי גם איתמר בן-גביר, למה לא? וכמובן, איך לא, שרה נתניהו. הכלה האולטימטיבית.

* ליכודניק אחר – האזנתי לראיון ארוך בגל"צ עם ח"כ אבי דיכטר, וזו הייתה ממש חוויה. חוויה נדירה, לצערי. חוויה לשמוע אופוזיציונר ממלכתי. אפשר להסכים עם ביקורתו או לא להסכים אתה (אני הסכמתי עם חלק מהדברים), אך איש לא יטען שהיא אינה עניינית.

ואני תמה – למה התקשורת מתעקשת לעוט עם המיקרופון על מתלהמים כדיסטל-אטבריאן, קרעי, סמוטריץ' ושות', שלא לדבר על הכהניסט, כאשר יש בליכוד ובימין אנשים שניתן לקיים אתם שיח ענייני, מכובד, רעיוני, ברמה גבוהה?

כן, גם התקשורת אשמה. כפי שהיא בנתה בעבר את אורן חזן, היא בונה עכשיו את אטבריאן, כי אדם נשך כלב משרת את מולך הרייטינג.

* תסמונת המומר – שני יהודים רצו להתנצר. אמרו להם שעליהם לחצות בשחיה את הנהר.

הראשון יצא מן המים בגדה השניה, ושמע את רעהו צועק: "הצילו! אני טובע!" השיב הראשון: "תטבע, יהודי מסריח".

והנמשל – עידית סילמן.

* הזהו גרוניך? – דברי הבלע של גרוניך נחותים ודוחים.

הזה אותו אדם שטיפח את ילדי העולים מאתיופיה, הוביל במשך שנים את להקת "שבא" ואת פסגת שירתה – "המסע לארץ ישראל"?

אני מעדיף לזכור את העשיה הגדולה הזאת של גרוניך, במשך עשרות שנים, על אותה אמירה נחותה.

* זיכרונות מהנסיגה מסיני – בימים אלה מלאו ארבעים שנה לעקירת העיר ימית ויישובי חבל ימית בצפון סיני ויישובי מרחב שלמה במזרח סיני.

בתקופת נעוריי פעלתי במסגרת התנועה לעצירת הנסיגה בסיני ונוער התחיה נגד הנסיגה. ביום העצמאות 1981 השתתפתי בצעדת ימית. באותו קיץ השתתפתי באירוע לציון עשור להקמת מושב שדות; אירוע שהפך לאירוע מחאה ארצי נגד העקירה. על דלת חדרי היה סטיקר ענק: "לעצור את הנסיגה בסיני!" הסטיקר נשאר עוד שנים רבות.

בשנות הנסיגה נסענו מדי חנוכה, במסגרת תנועת הצופים ואח"כ במסגרת הגרעין לאורטל למסע פרידה מסיני ההולך ומצטמק.

כחצי שנה לפני העקירה יצאתי לשל"ת מוקדם בבית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל. במהלך השל"ת הוזמנתי להשתתף בפאנל בנושא הנסיגה מסיני בפני תלמידי כיתה י"ב בקיבוץ. היה זה הפאנל הראשון שבו השתתפתי בחיי, ומאז השתתפתי במאות פאנלים. כמובן שדיברתי בגנות הנסיגה והעקירה. דיברתי גם כבן גרעין לקיבוץ חדש בגולן, שנועד להעמיק את שורשי ישראל בגולן, כדי להבטיח שהגולן יישאר ישראלי לעד.

בעת עקירת היישובים כבר שירתתי בצבא, בטירונות, והפחד הגדול ביותר שלי היה שנישלח לכוחות העקירה. הייתה זו תקופה של מתיחות בגבול לבנון, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת של"ג. אנו הוקפצנו לאבטחת יישובים. את עקירת היישובים ראיתי בטלוויזיה במועדון מושב בית הלל. לבי נחמץ. הזדהיתי בכל לבי עם תושבי חבל ימית ועם מתנגדי הנסיגה במאבק, אך היה לי קשה מאוד עם גילויי האלימות שהתלוו אליו. הזדהיתי גם עם החיילים שנשלחו למשימה הנוראית הזאת, ושמחתי שלא נאלצתי להימנות עמם.

          * ביד הלשון

שלושה עשר מידיא – הבית האחרון שבו סיימנו את שירת "אחד מי יודע" בליל הסדר הוא "שלושה עשר מידיא". מהם מידיא? בניגוד לדבריא, כוכביא ושבטיא, שהן מילים ארמיות שפירושן דברים, כוכבים ושבטים, לא ידוע על מילה בארמית – מידיא. להערכת החוקרים, כותבו העלום של הפיוט, לקח את המילה העברית מידה, ושילב אותה בצורה הארמית, כמו דבריא, כוכביא ושבטיא.

אבל "מידה" היא נקבה. מדוע, אם כן, שלושה עשר ולא שלוש עשרה? אין לכך הסבר. יתכן שגם כאן, המשורר רצה ליצור דימיון פונטי לספירה שבשיר, שלמעט ארבע האימהות כולה בלשון זכר. והמילה "ארבע" קצת דומה בצליל לסיומת קמץ-ה"א, של הספירה בלשון זכר – שלושה, חמישה וכד'.

מהן שלוש עשרה מידות, או כמקובל י"ג מידות? אלו מידות הרחמים של הקב"ה. בספר שמות מופיע הפסוק, שאותו אנו קוראים שוב ושוב לאורך תפילות יום הכיפורים:

"וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא:

ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:

נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה

וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה – פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים

עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".

על פי המסורת מופיעות כאן 13 מידות הרחמים, אם כי בין המפרשים יש שיטות שונות כיצד לספור את המידות הנגזרות מן הפסוק.

* "חדשות בן עזר"

ואם תבואי אליי / "זהו זה"

פינתי השבועית ברדיוטק, 4.4.22

בשבוע שעבר העניקה האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה פרס מפעל חיים לתכנית הטלוויזיה הוותיקה "זהו זה".

" 'זהו זה' היא אחת התוכניות המשפיעות ביותר ששודרו על המסך הישראלי", נאמר בנימוקי ההחלטה למתן הפרס. "למעלה מ-30 שנה היא משמשת כמדורת השבט של עם ישראל ומרתקת אל שידוריה רבבות צופים. התוכנית על כותביה, במאיה ומגישיה, תרמה רבות לעידוד השיח הציבורי סביב סוגיות חברתיות, לאומיות ופוליטיות כגון: יוקר מחייה, אפליה, פקקי תנועה, גזענות, מפלס הכנרת ויצרה אין סוף פארודיות נוקבות על תופעות מרכזיות. דווקא בימים קשים כמו מלחמת המפרץ ועכשיו בצל מגפת הקורונה, ידעה התוכנית להפיג את המתח והחרדה באמצעות הומור ושנינה. אך לא רק סאטירה והומור יש בה, במרוצת השנים הצליחה לשלב בתוכן העלילתי גם העברת מידע, ובעזרת פינות הנגישה לנוער ולצופים את עולמות הקולנוע, התיאטרון, מוסיקה, מדע, ספורט, לשון, רפואה מחשבים ועוד. לאורך השנים התארחו בה מאות שחקנים, שקיבלו בזכותה הזדמנות ראשונה בתעשיית הטלוויזיה. 'זהו זה' שימשה מקום עבודה, יצירה ופרנסה לרבבות שחקנים, כותבים ובמאים".

טוב, נראה לי ש"רבבות שחקנים, כותבים ובמאים" זו הגזמה פרועה. מצד שני, הדיבור על 30 שנה זו המעטה, כיוון שהתכנית עלתה לאקרנים לראשונה לפני לא פחות מ-44 שנים. ההחלטה על הענקת הפרס נכונה, כי "זהו זה" היא ללא ספק מפעל חיים משמעותי, וקשה להגזים בתרומתה לתרבות הישראלית ובמקומה המרכזי בישראליות של עשרות השנים האחרונות.

ב-1978 החלה התכנית את דרכה כמגזין לנוער בטלוויזיה החינוכית, ששידוריה היו בערוץ הטלוויזיה הכללית; ערוץ הטלוויזיה היחיד באותה תקופה. המנחים הראשונים של התכנית היו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק וליניץ. השניים הראשונים משתתפים גם היום. בראשית דרכה התכנית שודרה שלוש פעמים בשבוע ובהדרגה הצטמצמה לתכנית שבועית עם שידור חוזר ביום שישי ב-13:30. לצד שיר הנושא שלה, שאותו כתב אהוד מנור והלחין בני נגרי, והוא אותו השיר עד היום – גם מספר הטלפון שלה לחיוג של הקהל, 414155 הולחן לשני סלוגנים שונים. התכנית שילבה מערכונים, מידע נגיש בנושאים שונים ומוזיקה. על הפינה המוזיקלית הייתה אחראית תחילה להקת "ברוש", לאחר מכן להקת "חלב ודבש" שהעלתה מדי שבוע שיר של אהוד מנור וקובי אשרת ולאחר מכן שלמה גרוניך, שבכל שבוע הופיע עם שיר חדש. מיטב השירים קובצו בתקליטו "אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יופיע בטלוויזיה".

לאט לאט, התכנית התמצבה בעיקר כתכנית מערכונים, ואף שהוגדרה עדין תכנית לנוער ושודרה בטלוויזיה החינוכית אחרי הצהרים, היא זכתה לצפיה ואהדה גם של מבוגרים, בעיקר כאלה שהתאהבו בה כבני נוער וגדלו עליה. היא הייתה יותר ויותר פופולרית, חלק ממערכוניה היו למערכוני פולחן מיתולוגיים. לעיקר תהילתה היא הגיעה במלחמת המפרץ, עם דמויות כמו שלושת הזקנים, הבאבא בובה ועוד. לאחר מכן התכנית עברה לערוץ 2 בשעות הערב ולאחר הפסקה של שנים אחדות, היא שבה לשדר ב"כאן 11" לפני שנתיים, בשיא הקורונה. כעת מככבים בה חמשת השחקנים המרכזיים ב-44 שנות שידוריה – מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב, דובל'ה גליקמן ואבי קושניר.

אודה ואתוודה, שבגלגולה הנוכחי "זהו זה" קצת מאכזבת, בעיניי. אולי הכותבים שלה פחות מוכשרים. אמנם שלמה בראבא לא צריך לפתוח את הפה כדי להצחיק אותי, די שאראה אותו. אך אם להשוות לתכנית הבידור והסאטירה בתחנה המתחרה, "ארץ נהדרת", קשה לא להודות ש"ארץ נהדרת" היא ליגה אחרת.

אולם ל"זהו זה" בגלולה הנוכחי נוספה קומה חדשה, שבעיניי היא פסגת התכנית – השיר השבועי, ששרים חברי הצוות, ממיטב הקלסיקה של הזמר העברי, בהרמוניה נפלאה, בעיבודים יפים והתוצאה נהדרת. גידי גוב הוא הזמר המקצועי היחיד בהרכב, אבי קושניר החל את דרכו גם כזמר ואף הופיע באירוויזיון 1987 עם נתן דטנר כצמד "הבטלנים" בשיר הדבילי "הופה הולה". את בראבא, מושונוב וגליקמן אנו מכירים כשחקנים, לא כזמרים. והנה, בגילם המופלג – כוכבים נולדו, להקה נפלאה. ואם את שלמה בראבא האקורדיוניסט הכרנו עד היום כמי שיודע לנגן אקורד אחד ל"אחד אלוהינו" בתור יאצק, מתברר שהוא אקורדיוניסט מוכשר ומיומן. ומסתבר שאבי קושניר הוא סקסופוניסט.

בפינתם שרו חברי "זהו זה" שיר מקורי אחד – "הפיצה שבלב". והשאר – גרסאות כיסוי לשירים מוכרים. בין השירים: "כל עוד", "בואי נתחבק", "שני תפוחים", "שיר לשירה", "שיר נבואי קוסמי עליז", "אחלה עולם", "סתם יום של חול", "שיר ההד", "ילדותי השניה", "צל עץ תמר", "צלצולי פעמונים", "ערב כחול עמוק", "דצמבר", "פזמון ליקינטון", "עוד יהיה לי", "ערב עירוני", "אני גיטרה" ועוד.

לכבוד זכייתם בפרס, נשמיע בפינה את גרסתם לשירו של עידן רייכל "ואם תבואי אליי", בעיבוד והפקה מוזיקלית של אמיר לקנר, בליווי נפלא של סלעית להב באקורדיון, כשהיא גם מרכז הקליפ. נגנים נוספים: רמי אוסרווסר בגיטרות, אבי יפרח בגיטרת בס, עידן פרידמן על התופים, אלון רדעי ואמיר לקנר בקלידים. מוני ובראבא קופצים ומפזזים בעשור השמיני לחייהם באופן שמשאיר אבק לבני עשרים. "ואם תבואי אליי" שיר אהבה אופטימי שבו הכותב מציין שעכשיו הגיע הרגע, הרי את חיכית לי ואני תמיד חיכיתי לך והנה היום הזה הגיע. ומכאן, יוצא הכותב בהצהרה והתחייבות, שאם פתאום תעלמי, אחכה כל הלילה ואם תבואי אליי נישאר כל הלילה ובבוקר תראי שנישאר ביחד, הולכים את הדרך הזו תמיד יד ביד.

עכשיו הגיע הרגע

הרי חיכית לי

ואני תמיד חיכיתי לך

והנה היום הזה הגיע

עכשיו מבטיח

שאף פעם לא תהיי לבד

ואם פתאום תיעלמי

אחכה כל הלילה

ואלחש בתפילה

שאליי תחזרי

ואם תבואי אליי

נישאר כל הלילה

ואלחש לך מילים

שתדעי שאני שלך

ובבוקר תראי נישאר ביחד

הולכים את הדרך הזו

לתמיד יד ביד

בגידה / ריטה

פינתי השבועית ברדיוטק, 28.3.22

לפני כשבועיים חגגה הזמרת והשחקנית ריטה, בשעה טובה, את כלולות בתה, הזמרת והשחקנית משי קליינשטיין, ובשבוע שעבר היא חגגה את יום הולדתה השישים. מזל טוב!

גם בקריירה שלה יש חידושים והפתעות – מופע משותף עם האקס המיתולוגי רמי קליינשטיין ואוטוביוגרפיה פרי עטה.

ריטה החלה את הקריירה בתחילת שנות ה-80, עת שירתה בלהקת "צה"ל 80" לצד רמי קליינשטיין. באמצע שנות ה-80 היא פרצה לתודעה הציבורית והקריירה שלה נסקה מיד לגבהים עצומים, כאחת הזמרות הפופולריות והמצליחות בישראל וכשחקנית מצליחה ומבוקשת בתיאטרון ובקולנוע. היא הוציאה עד כה 14 תקליטים, ובהם שני תקליטי אוסף ותקליט מופע. לאורך השנים התבלטה גם כזמרת ייצוגית של המדינה, ששרה בטקסים חשובים, כמו שירת ההמנון במופע "פעמוני היובל" ביום העצמאות החמישים למדינה, בטקס השאת המשואות ביום העצמאות ובביקורי מדינאים בבית הנשיא.

מבקריה של ריטה יוצאים נגד סגנון שירתה הפומפוזי, המלודרמטי והמוגזם, אך איש אינו מפקפק באיכויות הקוליות הנדירות שלה ובכישרונה המוזיקלי.

לכבוד יום הולדתה השישים, נשמיע את שיר הפריצה שלה, "בגידה". זהו סינגל הבכורה שלה כסולנית, שיצא לרדיו בנובמבר 1985. מי שגילה אותה היה המפיק המוזיקלי רוני בראון, מייסד ומנכ"ל חברת התקליטים "הליקון", אחת מחברות התקליטים המובילות במדינה. אחד מתקליטיה הראשונים של החברה היה "ריטה", אלבום הסולו הראשון של ריטה, שיצא לאור ב-1986. התקליט כולל את להיטיה הגדולים בראשית דרכה, ובהם "עבד של הזמן", "שיר אהובת הספן", "שביל הבריחה", גרסתה הנפלאה ל"הכניסיני תחת כנפך", "משחק מכור" ועוד. גם "בגידה" מופיע בתקליט זה.

סיפר בראון כאשר הסינגל יצא לרדיו: "קיץ 83', מלחמת שלום הגליל. יורדים לקריית שמונה לראות הופעה. הגעתי מוקדם, האולם היה ריק וחשוך, על הבמה בחור צעיר עם משקפיים מנגן על פסנתר ולידו צעירה שחרחורת. פתאום היא ניגשת למיקרופון ומתחילה לשיר. נדבקתי לכיסא. זאת הייתה ריטה. עברו יותר משנתיים של עבודה, הכנה, בחירת חומר. שנתיים בהן הספיקה ריטה להשתחרר מהצבא, ללמוד בהצטיינות בבית צבי, להתחתן עם רמי קלינשטיין (אותו בחור ממושקף ליד הפסנתר) ולהתקרב יותר ללבי. 'בגידה' הוא השיר הראשון אותו הקלטנו ואין לי ספק שריטה תהפוך לאחד הנכסים הגדולים של שדה הזמר הישראלי".

ואכן, כך היה. סיפור מזיכרוני – בקיץ 1986 צפיתי בשתי הופעות בכרטיס אחד באמפיתיאטרון של כפר האמנים עין-הוד. ההופעה הראשונה הייתה של דני בסן והשניה של רמי קליינשטיין. רמי עלה על הבמה, והקהל פרץ בקריאות "ריטה-ריטה-ריטה". וכך, אחרי כל שיר ושיר שלו. ואז, לקראת סוף ההופעה, ריטה עלתה על הבמה, וכמו התפרץ הר געש של תשואות וקריאות עידוד נלהבות.

כמו את מרבית שיריה של ריטה, גם את "בגידה" הלחין ועיבד רמי קליינשטיין. את המילים כתבה הסופרת, הפזמונאית והמעבדת יעל טבת. השיר זכה להצלחה רבה ולהשמעות רבות. ריטה הקליטה גם גרסה אנגלית של השיר, "Moment Of Truth", לתקליטה הבינלאומי.

השיר הוא זעקה של אישה שבן זוגה בוגד בה. היא מבטאת את תחושת הבדידות והסבל. אין לה שינה, "שנתי היא שלך", כלומר המחשבות עליו טורפות את שנתה. היא חשה שיש בתוכה עופות טורפים, ואין לה מקלט או חבר לצדה. העופות הללו, המנקרים בתוכה, מחפשים בה ילדה שכבר אינה. היא אינה מוצאת מנוחה אפילו בלילה, כי היא נושמת תמונות וקולות של איש בוגדני. היא ראתה בעיניה את הבגידה, והתמונות של נשים שפגשה באמצע הלילה נשמרות עמוק בתוכה, והאיש שהיה בן – הוא העוף הפוקד את לילותיה.

שיר כואב, עצוב וכיאה לריטה – מלודרמטי.

דבריך עולים בי ברגע של לילה

קורעים חלונות בנפשי

מראות בשנתי נושאים אותי הלאה

שנתי היא שלך, לא שלי.

עופות טורפים בי ואין גם הלילה

מקלט או חבר לצדי

אני שלהם והם מחפשים בי

ילדה שמזמן כבר איני.

לא אמצא מנוחה אפילו בלילה

אין לי מי שחס על כוחי

גם בבוקר חדש

אני עוד נושמת תמונות

וקולות של איש בוגדני.

נשים שפגשתי באמצע הלילה

שמרתי עמוק בתוכי

זכרתי אותן ואת מי שהיה בן

הוא העוף הפוקד את לילי.

לא אמצא מנוחה…

עץ הרימון / אריק לביא

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.3.22

ספק בידי, האם יש בספרות, בכל הדורות ובכל השפות, שיר אהבה יפה כל כך, ותיאור יופיה של אהובה מפעים ומרגש כל כך, כמו פרק ד בשיר השירים. הנה, פסוקים אחדים מתוך הפרק:

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים. מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים.

שירים רבים נכתבו לאורך הדורות בהשראת שורות אלו. באחד מהם נעסוק היום – שירו הקסום של יעקב אורלנד "עץ הרימון". הרימונים הם בני בית בשיר השירים, כמו פרדס הרימונים בפרק זה, ותיאורי שיר השירים הם לב השיר.

אורלנד מזכיר את אֶלֶף הַמָּגֵן ואת כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים שבפסוקים אלה, ויש בו גם הדוֹד, ודגולה כנדגלות, ותַּמָּתִי ועֵינַיִךְ יוֹנִים; השיר כולו משדר – שיר השירים. הוא גם נטוע בזירת ההתרחשות של שיר השירים – אזור ים המלח.

בספר "היו לילות – שירי הזמר של יעקב אורלנד", מובא סיפורו של אורלנד על נסיבות כתיבת השיר: "זמן קצר לאחר גיוסי לצבא הבריטי בראשית שנות הארבעים, הגעתי לחופשת מולדת בירושלים. בשעות אחר הצהרים הלכתי לבקר זוג ידידים שלי ברחוב החבשים. היה זה בית אבן ישן מוקף חצר גדולה. הבית היה מלא שמחה וזמר שלא כרגיל. כלי נגינה אקזוטיים, כלי הקשה וכלי מיתר הדהדו בו. תלבושות ססגוניות וקהל רב. מסתבר שנערכה שם חתונה של בת עדת הבוכרים עם אברך אשכנזי ממקורבי הבית.

שיר אחד ויחיד הדהד כל אותה שעה בכל חדרי הבית. היה זה זמר מונוטוני בעל ארבעה טורי-שיר, שצליליו מתוקים מדבש, אף כי רחוקים ולא מכאן. שאלתי את הכלה מה פשר המילים החוזרות על עצמן בלי הרף, והשיבה: 'שיר אהבה – אוהבת אותך, אוהב אותך, אתה יודע'.

כל חדרי הבית היו מלאים וההמולה כבדה מנשוא. ברחתי לחדר האמבטיה, הסתתרתי שם וכתבתי בשטף-רצף אחד את מילות 'עץ הרימון' לצליליו המונוטוניים עד אין-מנוס של זמר העם הבוכרי.

השיר 'תפס' מיד. בו בערב כבר שרה אותו רובינא בנוסחו זה בתל אביב. כעבור כמה שבועות פגשתי את ידידי, המלחין ידידיה אדמון-גורוכוב, שאמר לי: 'שמע, 'עץ הרימון' נחמד מאוד אבל מונוטוני. ניסיתי להפקיע אותו מחדגוניותו והוספתי לו בית מלודי בנוסח הבית הראשון' ".

החיבור של הבית הבוכרי עם הבית של אדמון, יצר מעין נס מוסיקלי; הזיווג המוסיקלי נשמע כאילו ירד כרוך מן השמים.

כאמור, המבצעת הראשונה של השיר הייתה חנה רובינא. זמן קצר לאחר מכן, רובינא יצאה למסע הופעות בין היחידות העבריות של הצבא הבריטי באירופה ונשאה עמה את "עץ הרימון" אל החיילים במחנותיהם ובחפירותיהם. השיר כבש אותם והפך לפופולרי מאוד.

לאורך השנים, רבים סנטו באורלנד על כך שכתב שעץ הרימון נתן ריחו. והרי לעץ הרימון אין ריח. הנושא הטריד אותו מאוד, ובמשך שנים רבות הוא התייסר בגינו.

אליהו הכהן מספר שאורלנד התייעץ אתו בנדון, כאשר הוציא את ספר שירי הזמר שלו "היו לילות", ב-1985, האם כדאי לשנות את המילים. אליהו הציע לו להשאיר את השיר כמות שהוא, והציג לו דוגמאות רבות של שירים שאינם מדייקים בפרטים המסופרים בהם והכל מקבלים זאת כחירות המשורר. אורלנד השתכנע ופרסם את השיר בגרסתו המקורית. אולם בכרך הראשון של כל כתבי אורלנד, שיצא לאור ב-1997, השיר מופיע בגרסה אחרת. במקום נתן ריחו הוא כתב "עץ הרימון נתן לחו", כלומר את העסיס שלו. שינוי נוסף: במקום "בין ים המלח ליריחו" – "בין ים המלח לירֵחוֹ", כלומר לירח שלו. אבל הקהל דבק במקור, ובחירות המשורר להעניק לעץ הרימון ריח.

בשבוע שעבר, ב-5 במרץ, מלאו עשרים שנה למותו של המשורר, הפזמונאי, המחזאי, העורך והמתרגם, חתן פרס ישראל לשירה יעקב אורלנד, אביה של הפזמונאית שמרית אור. אורלנד השתייך לחבורת המשוררים שסבבה את אלתרמן. הוא אף פרסם את הספר "נתן היה אומר" ובו 27 שירים וכולם הערצה ואהבה לאלתרמן. בשירים גנוזים וטיוטות שלו יש גם מסרים אחרים, על אלתרמן שסירס את היצירה של המשוררים שסבבו אותו, ועל היחס הבוטה שלו אליהם כאשר היה בגילופין. ומי יודע, אולי גם אלתרמן היה בין היורדים עליו בגין ריחו של עץ הרימון?

לאורך השנים השמענו בפינתנו אחדים משיריו של אורלנד ובהם "היו לילות", "אני נושא עמי" ו"שיר שמח" (המוכר יותר כ"אם גם ראשנו שח"). היום, הקדשנו ליום השנה העשרים למותו את השיר "עץ הרימון". חברו של אורלנד, אלכסנדר פן, אמר לו פעם: "דע לך, כל כמה שלא תרבה לכתוב פואמות ושירים ובלדות, מה שבאמת יישאר ממך זה 'עץ הרימון', אף אם ישכחו כבר מי חיבר אותו". 

כאמור, הביצוע המקורי של השיר היה של חנה רובינא. לאורך השנים היו לו ביצועים רבים נוספים, ובהם של בתה אילנה רובינא, שושנה דמארי, עפרה חזה, גלי עטרי, אברהם פררה ועוד. הביצוע האהוב עליי ביותר הוא של אריק לביא, ולו נאזין.

עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ

בֵּין יָם הַמֶּלַח לִירִיחוֹ.

שָׁב, חוֹמָתִי, גְּדוּדֵךְ מִנְּדוֹד,

שָׁב, תַּמָּתִי, דּוֹדֵךְ מִדּוֹד.

אוֹצְרוֹת אוֹפִיר וּצְרִי גִּלְעָד

רֶכֶב מִצְרַיִם שָׁלַלְתִּי לָךְ, בַּת.

אֶלֶף הַזֶּמֶר אֶתְלֶה לָךְ מָגֵן

מִן הַיְּאוֹר עַד הַיַּרְדֵּן.

אַתְּ כְּלוּלָה מִכָּל כַּלּוֹת,

אַתְּ דְּגוּלָה כַּנִּדְגָּלוֹת

שְׁתַּיִם עֵינַיִךְ כִּשְׁתַּיִם יוֹנִים

וְקוֹל קוֹלֵךְ פַּעֲמוֹנִים.

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה לִּי חֵיל אֶלֶף וּמָה רְבָבָה?

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

שָׁב אֶל הַקֶּשֶׁת, שָׁב הַחֵץ,

שָׁב הָרִמּוֹן אֶל רֹאשׁ הָעֵץ.

לָךְ וְאֵלַיִךְ הַחַיִל יוֹחֵל,

בּוֹאִי כַּלָּה, כִּי רַד הַלֵּיל.

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה לִי חֵיל אֶלֶף וּמַה רְבָבָה?

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

צרור הערות 20.2.22

* מסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים – ב-2008 עשה גדעון סער שגיאה חמורה. הוא העז לנצח בפריימריז בליכוד. הוא נבחר במקום הראשון והיה השני ברשימה לבחירות 2009, אחרי נתניהו. להיות מספר 2 בליכוד זה חטא גדול. לאלוהים אין מספר 2. לא בכדי ככל שהדבר היה בידי נתניהו לא מונה מ"מ ראש הממשלה ולא סגני ראש הממשלה, הוא השתדל ולרוב הצליח לא למנות שר חוץ, כדי שלא יהיה מישהו שיצטלם עם מנהיגים זרים ונמנע כמעט לגמרי למנות שרי ביטחון מהליכוד. מי שנבחר למקום השני הופך באחת לחשוד, לאיום שצריך לסלק, לאויב. שאלו את דוד לוי. שאלו את כחלון. שאלו את ארדן. שאלו את אדלשטיין. אבל גדעון סער הוסיף חטא על פשע וניצח בפריימריז גם ב-2012. זה כבר חטא בלתי נסלח. זה אויב שצריך להסיר את הכפפות ולבצע לו סיכול ממוקד.

מכאן מתחילים כל סיפורי אלף לילה ולילה על שערוריות המין של סער, שנרקחו במעבדות תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו. וזאת לדעת, כל הטענות נחקרו בידי המשטרה והופרכו. למשל, המכתב האנונימי שהחל את הפרשה נחקר, והמשטרה קבעה חד משמעית שהוא מזויף. ב-9 במאי 2013 הודיעה המשטרה על סגירת הבדיקה במילים אלו: "בראשית חודש פברואר השנה, עפ"י הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, מינה ראש אח"מ צוות לבדיקת טענות שהועלו בהקשר לפרסום מכתב אנונימי שהופץ לחברי מרכז הליכוד, ואשר בו הופיעו חשדות לכאורה כלפי השר גדעון סער.

במסגרת הליך הבדיקה המשטרתית נגבו עדויות ונאספו חומרים שלא העלו כל חשד להתנהלות לא תקינה, לא כל שכן פלילית, על ידי השר בהקשר שהועלה במכתב. בממצאי הבדיקה לא נמצאה תשתית ראייתית לביסוס תחילתו של חשד המצדיק פתיחה בחקירה פלילית כנגד השר.

עוד עלה בממצאי הבדיקה, כי מדובר על פניו במסמך מזויף שנועד לפגוע בשר ממניעים פסולים. לאור זאת נעשו פעולות חקירה רבות, חיפושים ובדיקות מעבדה תוך שימוש במשאבים ובאמצעים טכנולוגיים ופורנזיים במטרה להתחקות אחר האחראים לזיוף ולקשור בין המכתב לחומרים אחרים שהופצו, לרבות חקירתם באזהרה של שני חשודים בזיוף, אולם לא נמצאו ראיות מספיקות הקושרות את מי מהמעורבים לזיוף.

המשטרה רואה בחומרה רבה את הניסיון לפגוע בכל אדם באשר הוא, ובכלל זה באישי ציבור ובנבחרי ציבור, באמצעות מכתבים אנונימיים ומכירה בפוטנציאל הפגיעה הגלום בכך. מרגע ההכרה כי מדובר בזיוף, נעשה מאמץ גדול לאתר את כותבי המסמך. המאמץ, כאמור, לא נשא פרי, אך יחייב קיום שיח משמעותי בנוגע לתופעה, מעבר לחקירה המשטרתית".

אולם למסיתים הביביסטים יש חיים קלים. הם לא זקוקים לראיות. הרי המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט הם ה"דיפ-סטייט" שייעודו להילחם בנתניהו ולקדם את אויביו. הם אלה שתפרו תיקים לנתניהו הצדיק והם אלה שמטייחים חשדות נגד יריביו העבריינים. וכל חקירה שמפריכה את תוצרי התעשיה, היא רק הוכחה ל"טיוח" ולכך שהמשטרה מושחתת ושמדינת ישראל, כדבריה של דיסטל אטבריאן היא "אחת המדינות הרקובות בעולם". אז מי צריך ראיות? ראיות זה ללוזרים. בית המשפט האמתי הוא משפטי שדה ברחוב וברשתות, וגזר הדין הוא לינץ' ציבורי.

וכך הם ממשיכים להפיץ את הדיבה ולהתחכם בהצגתה כ"שאלה" "למה סער פרש ב-2014". וכך ח"כים ביביריונים כמו אמסלם ודיסטל אטבריאן מרשים לעצמם לטנף כאשר הם מסתתרים מאחורי חסינותם ומאחורי סירובו של נתניהו לאפשר הקמת ועדת אתיקה, כדי שלא יהיה מי שיפריע להם. ויאיר נתניהו דוחף במלוא כוחו את הדיבה, כיוון שההמון הביביסטי מבין שהוא השליח והשתלחויותיו הן מפי "הגבורה". ויש אחד, יואב פרנק, מחזיק תיק המלחמה בגדעון סער בתעשיית השקרים וההסתה, שכל כולו מגויס להפצת הדיבה.

המטרידן הנ"ל הטריד את היועמ"ש לשעבר במכתב שבו תבע לפסול את סער מראשות הוועדה לבחירת שופטים ודרש להורות על חקירה פלילית נגד גדעון סער בגין חשדות לארבע עבירות מין וטוהר המידות. מנדלבליט התייחס אליו במלוא הרצינות והכבוד והגיב בפרוטרוט ל"טענותיו". אביא ציטוטים אחדים ממכתבו לפרנק של עו"ד ד"ר חגי הרוש, עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, עם העתקים לפרקליטות המדינה וראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל: "…פניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר נבחנו על ידי גורמי המקצוע באגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה ובהמשך גם על ידי ראש אגף חקירות ומודיעין במשטרת ישראל, המשנה לפרקליט המדינה (לעניינים פליליים) ופרקליט המדינה. זאת, כאילו היו אלה תלונות רשמיות שהגשת למשטרת ישראל, על אף שבחרת שלא להגיש אותן בתחנת המשטרה כמקובל. דעת כל גורמי המקצוע אשר בחנו את פניותיך ומבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער הייתה כי אין בהן ממש. לא נמצא כי קיימת תשתית ראייתית ראשונית לביצוע עבירה על ידי השר סער בכל אחד מארבעת העניינים שתיארת. זאת, הן בבחינה של כל אחת מפניותיך כשלעצמה, והן בבחינה של כל ארבע הפניות יחד כמכלול. היועץ המשפטי לממשלה בחן גם הוא את הדברים והגיע למסקנה דומה. אשר על כן אין מקום להיעתר לבקשותיך לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער. משנמצא כי אין ממש בפניותיך המבקשות לפתוח בחקירה פלילית נגד השר סער, ממילא ברי שאין בסיס כלשהו לטענתך אודות פגם כביכול בהשתתפות השר סער בישיבות הוועדה למינוי שופטים. אשר על כן מצא היועץ המשפטי לממשלה כי אין עילה להיעתר לבקשתך, גם בהקשר זה".

יש לציין, שעיתון "הארץ" ניהל תחקיר על השערוריות שהודבקו לסער. בדומה לתוצאות חקירת המשטרה, לא נמצא בתחקיר דבר וחצי דבר שיכול לספק קצה חוט לידיעה קטנה בשולי העיתון.

* נח בשבעה שקרים – תעשיית השקרים וההסתה הפיקה סיסמה וכבר שבועות שההמון מדקלם אותה. אבל אם נבחן אותה, נגלה שהיא סוג של "נח בשבעה שקרים". וכך הם כותבים על הצעת החוק להגבלת ראשי ממשלה, הנמצאת כעת בדיוני ועדת החוקה לקראת קריאה שניה ושלישית: "מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה מנסה למנוע את בחירת מי שזוכה ב-36 מנדטים".

הבה נבחן מכל כיוון את הסיסמה.

"מפלגה מנסה למנוע" וגו'. מפלגה אינה יכולה לחוקק חוקים בישראל, בין אם זו מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה או מפלגה שיש לה 59 מנדטים. את החוקים בישראל מחוקקת הכנסת, כאשר יש להם רוב בכנסת. בהצבעה בקריאה הראשונה תמכו בהצעת החוק 66 ח"כים והתנגדו לה 48. זאת הדמוקרטיה.

"מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה". תקווה חדשה היא מפלגה שיש לה ששה מנדטים. הרבה פחות מכפי שהיא חשבה שיהיו לה. הרבה פחות מכפי שקיוויתי שיהיו. אבל אזרחי ישראל העניקו לה ששה מנדטים ועד יומה האחרון של הכנסת משימתה היא לממש את המנדט שקיבלה מבוחריה. אם לא כן – תבגוד בהם. הצעת החוק להגבלת כהונה הוצגה לפני הבחירות כהתחייבות של תקווה חדשה לבוחר. חובתה להיאבק על החוק, גם אילו רק ששת חבריה היו תומכים בו. קל וחומר בן בנו של על אחת כמה וכמה כאשר רוב מוצק בכנסת תומך בחוק. זאת הדמוקרטיה.

"אבל הסקרים". זה הפופוליזם הביביסטי הארדואנוקרטי במרעו. כשנתניהו היה בשלטון הוא הוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות השופטת. ברגע שאיבד את השלטון הוא מוביל מסע דה-לגיטימציה נגד הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. למה מי זאת הכנסת שתקבע לנו מי יהיה ראש הממשלה? וכפי שמשפט ההמון הוא שצריך לקבוע אם נתניהו אשם או זכאי, כך משפט הסקרים יקבע מי יהיה ראש הממשלה. אגב, עוד לא היה ולו סקר אחד לפיו יש לנתניהו קואליציה. אלא אם כן סמוטריץ' יסיר את הווטו שלו על הקמת ממשלת נתניהו עם רע"ם.

"למנוע את בחירת נתניהו". החוק אינו רטרואקטיבי ולכן כלל אינו חל על נתניהו. אלא אם כן, חלילה, נתניהו ינצח בבחירות 2025, יכהן שתי קדנציות ובגיל 84 ירצה לרוץ לקדנציה נוספת. 

הקשר בין החוק הזה לנתניהו אינו נוגע לעתיד אלא לעבר – הוא לא חל על נתניהו, אבל הוא נובע מהלקח של שלטונו הממושך מדי של נתניהו. גם התנהלותו כראש האופוזיציה, שמוביל דה-לגיטימציה לממשלה הנבחרת ושולח את חייליו להפרות סדר והתפרעויות במליאת הכנסת, היא תוצאה של שלטון ממושך מדי שהשחית אותו. ותיקי הפוליטיקה הישראלית מזכירים לנו ש"אופוזיציה כזאת לא הייתה מעולם". זה נכון. אבל יש לזכור שנתניהו כבר היה פעמיים ראש האופוזיציה. והוא לא נהג כפי שהוא נוהג היום. זאת התוצאה של שלטון ממושך מדי, שגרם לו להאמין ש"המדינה זה אני".

הגבלת קדנציות מקובלת בדמוקרטיות מתוקנות כמו ארה"ב וצרפת. אם כך במשטרים שבהם הנשיא נבחר אישית בידי העם, על אחת כמה וכמה בן בנו של אדרבא במשטר פרלמנטרי, שבו הציבור בוחר מפלגה.

* ברדוגו הלוזר – מאז יולי 2020, ארבעה חודשים אחרי שהחל שידור התכנית "שלי וגואטה" ברשת ב' במקביל לשידור התעמולה של ברדוגו בגל"צ – רשת ב' מנצחת את גל"צ ברייטינג.

הביביסטים מתהדרים ברייטינג הגבוה של שעת התעמולה, אך הם השוו אותה לתכניות בגל"צ שאינן בשעת שיא, כלומה השוואה לא רלוונטית. ההשוואה הרלוונטית של מבחן הרייטינג היא מול המתחרים. בהשוואה הזאת ברדוגו הוא לוזר.

איני מחובבי עגל הזהב של הרייטינג. גם אם היה לשעת התעמולה רייטינג של 100% – אין מקום לשעה כזו ברדיו של מדינה דמוקרטית, בטח לא ברדיו ציבורי ובוודאי לא בתחנה צבאית (שבכלל לדעתי אין לה מקום, למרות שאני אוהב את גל"צ). אבל גם בשיקולי רייטינג, נכון היה לגל"צ לוותר על שירותיו של ברדוגו, שמנחיל לתחנה תבוסה בקרב הרייטינג בשעת האזנת שיא.

* שדולת הפרד ומשול – חברות הכנסת מירי רגב וגלית דסטל-אטבריאן הקימו את "שדולת ישראל השניה". זו שדולה של שנאה, פלגנות והסתה. שדולה שנועדה לתקוע מקלות בהגשמת חזון הגאולה הציוני של מיזוג גלויות.

אין ישראל הראשונה וישראל השניה. יש ישראל אחת ויש מי שמנסים בכוח לפצל אותה. זו שדולה שנועדה לשרת את ה"הפרד ומשול" שממנה נבנה מנהיג ישראל השניה, המולטימיליונר האשכנזי מקיסריה ואשתו שונאת המזרחים והמתעמרת בעובדים.

* התומכת הנהלבת באמסלם – ומי הראשונה שקפצה בראש לתמוך בדברי הבלע של דודי אמסלם ובעיקר לצאת בחריפות נגד מכתבה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות? קרולינה לנדסמן האנטי ציונית, אשת השוקניה. אין דבר שמדליק את השוקניסטית יותר מהצגת מדינת ישראל כמדינה גזענית ואת מוסדותיה כמוסדות גזעניים. ועל הדרך היא כמובן התחרעה בקיבוצים, שנואי נפשה של השוקניה.

אחדות הקצוות נוהגים לקרוא לכך ואני הגדרתי זאת מזמן כחוק הרדיקלים השלובים.

אני בטוח שלנדסמן חותמת על הגדרתה של הגאון גלית דיסטל אטבריאן: "ישראל הייתה ונותרה אחת המדינות הרקובות ביותר בעולם".

* אכזבה עמוקה – לא אחת הבעתי את הערכתי ליולי אדלשטיין המגלם את הליכוד הערכי והממלכתי, הטרום ביביסטי.

והנה, השבוע, גם הוא זחל ל"לשכה" של הפירומן הכהניסט.

בושה!

* פורים קטן – לכבוד פורים קטן, הכהניסט שלא שירת יום אחד בצה"ל התחפש לאריק שרון, גיבור צליחת התעלה.

* והרי התחזית – אם רוסיה תפלוש לאוקראינה, השוקניה תפציץ קמפיין שבו רוסיה היא אנחנו והאוקראינים הם שכנינו האומללים.

* הטובים לקרבי ומשם לסייבר – הזדהיתי מאוד עם דבריו של הרמטכ"ל כוכבי על "הטובים ליחידות הקרביות", מבלי להמעיט מחשיבות התרומה של יחידות הסייבר. אולם הרמטכ"ל לא רק מדבר, אלא גיבש תכנית יצירתית, מחוץ לקופסה. חיילים קרביים בעלי כישורים לעולם ההיי-טק יעברו לקראת סיום שירותם הכשרה ביחידות 8200 ולוטם ויחתמו שנה וחצי קבע ביחידות אלו. אין לי ספק שתרומתם של חיילים אלה ליחידות הסייבר תהיה אדירה. הייתי מוסיף על התכנית נדבך נוסף – שירות מילואים של אותם חיילים ביחידות הקרביות, הן בתקופת הקבע שלהם ביחידת הסייבר והן לאחר מכן.

* אם תלך ותחזור – מח"ש חוקרת את השוטרים שעצרו את המחבל זביידי, בטענה שהשתמשו באלימות בעת המעצר, בעקבות תלונה של עו"ד (עוכר דין) פלדמן.

כתב יואל פלגי, איש הפלמ"ח, מצנחני היישוב באירופה בתקופת השואה והמפקד הראשון של הצנחנים בצה"ל, בספרו "רוח גדולה באה":

"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט.

ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו:

מי יילך אם לא אני? והם ילכו, בדעתם, שאם יחזרו  –

אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו".

* קרן אור – אוסטרליה הכריזה על הזרוע המדינית של חמאס ארגון טרור, אחרי שכבר הכריזה לא מכבר על הזרוע הצבאית ככזו. זו קרן אור במאבק של האנושות הנאורה נגד הקנאות החשוכה של הטרור. כל החלטה מסוג זה הופכת את העולם למקום טוב יותר.

* אין מועד תפוגה – לציפיה ממנהיג לגלות דוגמה אישית אין מועד תפוגה. היא נמשכת גם לאחר תום כהונתו. התנהגותו של הנשיא לשעבר רובי ריבלין בטיסה מדובאי מביישת אותו, ומביישת אותנו, אזרחי ישראל.

התנהגותו הזכירה לי אירוע משנת 1975. יהושע פרץ, יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, השבית את הנמל במחאה על כך שהשומר בשער הנמל ביקש ממנו להזדהות. ימים אחדים לאחר מכן, ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר הלכה לאיזו הצגה או תערוכה. כמובן שזיהו אותה וקראו לה להיכנס. היא התעקשה לא רק לעמוד בתור, אלא עמדה על כך שיערכו חיפוש בתיק שלה.  

* לא להתייאש מדור שלישי לסוטים – פנינה פיילר ובעלה אליעזר היו פעילים מאז שנות הארבעים במפלגה הקומוניסטית האנטי ציונית. שניהם היו בהנהגת רק"ח. ב-1968 הם עברו לקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, שהוחרם בידי התנועות הקיבוציות ותנועת העבודה. אליעזר ישב בכלא בשל מגעים עם אש"ף. הזוג הסתיר מחבלים בבית שלהם. פנינה התחבקה עם הארכי מחבל, הרוצח זכריה זביידי שכינה אותה "אמא פנינה".

בנה, חומץ בן חומץ, דרור פיילר, שירד לשבדיה, הוא פעיל אנטי ישראלי קיצוני. הוא יצר שם מיצג אנטי ישראלי של בריכה בצבע דם ובה שטה תמונה של מחבלת; סמל לנהרות הדם של ישראל שרוצחת בפלשתינאים. לאחר מכן הוא השתתף במשט הטרור – פיגוע מרמרה, ומאז ישראל אסרה עליו את הכניסה אליה. וטוב שכך.

פנינה פיילר מתה בגיל 98 והמדור "אחרי מות" ב"הארץ" הוקדש לה. את רוב הפרטים במאמר הכרתי, אך למדתי שם דבר מה שלא ידעתי, ועורר בי שמחה ואופטימיות. הנכד שלה אינו ממשיך בדרך האנטי ישראלית הקנאית של שני הדורות שקדמו לו. בביקור שלה בשבדיה, הוא התעמת אתה, בסרט על אודותיה, טען כלפיה שהיא מנותקת מן המציאות ושאל אותה "מה בלעת"?

וזה הזכיר לי את ברל כצנלסון, שברגע של ייאוש מן העסקנים, כתב "האם לא צריך לשטות מהם ולפנות את הילדים, בני השבע-עשרה ושמונה-עשרה, ואיתם יחד לעשות מה שאפשר".

כן, לא צריך להתייאש גם מדור שלישי ורביעי לסוטים; הם יכולים לחזור אל דרך הישר.

* סרט גס ומיזוגיני – הסרט "מציצים" חוגג יובל. חגיגה גדולה. סרט נמוך, גס, אלים ומיזוגיני. ואין בו שום סיפור. תמיד סלדתי ממנו (הרבה לפני שהכרתי את המושג מיזוגיני).

* חודשיים לפני הזמן – לפני כשבועיים הזכרתי את "ידיעות אחרונות" שהובילו מיזם מיוחד לציון 30 שנה למותו של בגין חודש וחצי לפני התאריך, כדי להיות ראשונים. כעת "כאן" 11 מובילים מיזם מיוחד לציון 20 שנה למבצע "חומת מגן" חודשיים לפני הזמן. זה הולך ונעשה יותר ויותר פאתטי.

* ציונית לאומית דגולה – במאמר שפרסם ב"ידיעות אחרונות" פרופ' אריה נאור, הוא סיפר על רעייתו, נשיאת בית המשפט בדימוס מרים נאור, שהלכה לעולמה, ועל חייהם המשותפים.

נאור סיפר שמרים דגלה בחזון ארץ ישראל השלמה עוד לפני מלחמת ששת הימים ולאחר המלחמה הצטרפה לתנועה למען ארץ ישראל השלמה. היא הייתה שותפה לרב לוינגר וחבריו במלון "פארק" בחברון בפסח 1968, אך פרשה כאשר נוכחה שנעשים מעשים המנוגדים לחוק. אך גם לאחר מכן שמרה על קשרי ידידות חמים עם הרב צבי יהודה הכהן קוק, אבי ההתנחלויות, ועם הרב לוינגר וחנן פורת.

מורה ורבה היה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי, שנאור הייתה מתמחה שלו. כמוהו היא דגלה בהתנחלות, ובלבד שתעשה על פי חוק.

כל המאמר מתאר אישה ציונית ולאומית בכל רמ"ח ושס"ה. כל כך רחוקה מהעלילה של הימין הקיצוני שהציגה אותה כ"פוסט ציונית". כל כך רחוקה מדברי הבלע של סמוטריץ'.

* דּוֹד אילן – כותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" מפנה את הקורא לכתבה במוסף השבת: "מרדכי נאור מדבר על רעייתו, נשיאת בית המשפט העליון המנוחה". אלא ששמו של האלמן של מרים נאור הוא אריה נאור. מרדכי נאור הוא היסטוריון וסופר.

וזה הזכיר לי כתבת שער במוסף "סופשבוע" של "מעריב" (כשעוד היה עיתון רב תפוצה), לפני כ-25 שנה, עם "אורי" הייטנר בצאת ספר הביכורים שלו "חכמת הבייגלה". הכוונה כמובן לאילן הייטנר, שאין בינינו שום קשר משפחתי. אך אני הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן והופעתי רבות בתקשורת, שמי היה מפורסם והעורכים התבלבלו. וכאשר יצא הסרט "חכמת הבייגלה" לאקרנים, הייתה מודעה על הקרנה בסינמטק ראש פינה של הסרט, "על פי ספרו של אורי הייטנר חכמת הבייגלה".

לאחרונה, בני קרא את "חכמת הבייגלה" והוא הודיע לי שהוא קורא ספר של "דוד אילן". אגב, יש לו מכל צד דוד אילן, אבל אף אחד מהם אינו הייטנר ואף אחד מהם אינו סופר.

          * ביד הלשון

דגל כוזב – הנשיא ביידן הביע חשש שמוסקבה תבצע פעולת 'דגל כוזב' – כלומר מתקפה מבוימת בשטח אוקראינה נגד הכוחות הבדלנים הפרו-רוסים במזרח המדינה – כדי למצוא 'תירוץ' לפלישה.

המונח "דגל כוזב" – False flag, מתאר הונאה צבאית או מדינית באמצעות הסוואה והתחפשות לכוחות אחרים. מקור המושג הוא בלוחמה הימית. על פי חוקי המלחמה, מקובל היה שספינה מניפה דגל מלחמה לקראת מגע צבאי עם אויב. אם אינה מניפה דגל כזה, אות הוא כי פניה לשלום, או לשיט תמים. כאשר ספינה יצאה לקרב ועל התורן שלה דגל של שגרה – זהו דגל כוזב.

המונח הימי הפך מקובל גם במלחמה היבשתית. לדוגמה, כאשר כוח מניף דגל לבן, אות לכניעה, ואז תוקף.

לעתים אפשר להשתמש בדגל כוזב גם למניעת מלחמה. כך, למשל, התחפשות הגבעונים שהקנתה להם חסינות מפני התקפה של צבא יהושע בן נון.   

הדגל הכוזב מפניו התריע ביידן הוא פרובוקציה רוסית – בִּיוּם התקפה של אוקראינים על בדלנים רוסים, כדי לייצר עילה למלחמה, כביכול להגנה על האוכלוסיה הרוסית באוקראינה.

* "חדשות בן עזר"

סליחה שניצחנו

על אפרים קישון – 17 שנים למותו

ב-1949 עלה לארץ מהונגריה פרנץ קישהונט, שורד שואה צעיר בן 25, שלא ידע מילה בעברית. שנתיים מאוחר יותר כבר היה לאפרים קישון טור סאטירי בעברית, בעיתון בעברית קלה "אומר" ובאותה שנה כבר פרסם סאטירה בעברית ב"דבר". הוא השתלט חיש קל על השפה, ושלט בה ובמכמניה שליטה מופלאה, היטיב להשתעשע בה בחידודי לשון ומשחקי מילים ואף המציא מושגים שהיו למותג קישוני כמו "האמשים" (מהמילה אמש = אתמול) ו"לגמוז" – פועל של לקטול יצירת אמנות בביקורת קשה, הנגזרת משמו של מבקר האמנות הקפדן חיים גמזו.

מהר מאוד היה קישון הסאטיריקן וההומוריסקן הבולט ביותר בישראל, ומאמרי הסאטירה שלו, במדורו "חד-גדיא" ב"מעריב" – העיתון הנפוץ ביותר במדינה עד שנות השבעים, או כפי שהוא נהג להגדיר אותן – "הומורסקות", היו לשם דבר. הקהל ציפה להם משבוע לשבוע והם עיצבו את סדר היום הציבורי. הוא ביקר תופעות שליליות במדינת ישראל הצעירה ובשלטונה, ובעיקר תופעות כמו הבירוקרטיה והפרוטקציה. הביקורת הזו הייתה פצעי אוהב, של פטריוט גדול. לצד הביקורת, באה לידי ביטוי אהבתו של קישון למדינת ישראל, לארץ ישראל ולשפה העברית. "זוהי הארץ היחידה בעולם שבו האם לומדת את שפת האם מפי הבנים", כתב. את טורו עיטרו קריקטורות של חברו, הקריקטוריסט דּוֹשׁ (קריאל גרדוש). קישון, דוש וטומי לפיד, מהעיתונאים הבולטים והפופולריים ב"מעריב" וחברים אישיים קרובים, כונו וכינו את עצמם בגאווה "המאפיה ההונגרית".

קישון, חתן פרס ישראל, היה עיתונאי, סופר, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי ובמאי. הוא היה אחד היוצרים הישראלים המוכרים והמצליחים ביותר בעולם. סרטו "סלח שבאתי" היה הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לאוסקר, וזכה בשני פרסי "גלובוס הזהב", לסרט הזר הטוב ביותר ולשחקן הטוב ביותר (חיים טופול). סרטו "השוטר אזולאי" היה מועמד אף הוא לאוסקר ואף הוא זכה בפרס "גלובוס הזהב" לסרט הזר הטוב ביותר ולפרסים נוספים. שמו של קישון הוזכר לא אחת כמועמד לפרס נובל לספרות.

קישון פרסם 43 ספרים ובהם שמונה ספרי ילדים. בין הבולטים שבהם: "אלף גדיא וגדיא", "העולה היורד לחיינו", "עין כמונים", "באחד האמשים", "סליחה שניצחנו", "אוי למנצחים", "גומזים, גומזים", "פרטאצ'יה אהובתי", ו"הג'ינג'י עם המפתח". ספריו תורגמו לשפות רבות. הוא העלה 13 מחזות ובהם "שמו הולך לפניו", "אף מילה למורגנשטרן", "הכתובה", "הו הו יוליה" ו"פתוח לרגל שיפוצים". סרטיו הם "סאלח שבאתי", "ארבינקה", "תעלת בלאומליך", "השוטר אזולאי" ו"השועל בלול התרנגולות". הוא כתב לשלישיית "הגשש החיוור" כמה מן המוצלחים במערכוניה, ובהם "אופסייד סטורי", "אוסף הבולים", "קסיוס קליי נגד חלפון" ו"המוסך".

חודשים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, פרסם קישון את ספרו הסאטירי "סליחה שניצחנו", בליווי קריקטורות של דוש. כותרת הספר מלמדת על הביקורת החריפה שהוא מתח על צביעות העולם התוקף את ישראל שניצחה במלחמת מגן וגם קולות בתוך ישראל המתנצלים על הניצחון.

אחד המאמרים מנוסח כמכתב לנשיא מצרים גמאל עבד-אל נאצר, תחת הכותרת "גמאל יקירנו,". "מי חשב שדברים כאלה יקרו בינינו. הלא התפקידים של החיילים על לוח השחמט הקבועים מזמן, הוסכם בראשי פרקים, שאתה מצהיר ברמקולים שכוונתך להשמיד את מדינת ישראל בהקדם האפשרי, ואילו אנחנו מתרוצצים בפרוזדורים וצורחים: 'הצילו! זה בניגוד לסעיף 18 של מגילת האו"ם!' אחר כך יש הצהרות מטעם המעצמות הימיות התומכות בזכות המעבר במֵיצָרִים אבל מתנגדות למעברים פרובוקטיביים, ומועצת הביטחון פונה אל הצדדים שיבואו לידי הסכם ביניהם בנוגע לפרטי ההשמדה בדרכי שלום…

אם כן, גמאלנו, החייל הזה לא רוצה!

אם אלופי השחמט טרם למדו כיצד יש לשחק את נאמביט-היטלר, הרי הקטנה בארצות נותנת להם שעור. עד כמה שזה נשמע משונה, רק יום אחד עבר מאז נעשינו עצמאיים ואנחנו כבר מתהלכים ישרים יותר, גבהנו כשני סנטימטרים בממוצע".

המאמר מסתיים במילים אלו: "ובכלל דבר מוזר הוא, גמאל יקירנו, שיושבים פה שני מיליון יהודים מעונים, מופגזים ובודדים, השומעים את ההתפוצצויות מסביב ואת רעש המנועים מלמעלה ולכל אחד מישהו בחזית, והלב חרד לעתיד, והם אומרים: שהחיינו והגיענו לזמן הזה! על מה הם גאים כל כך, אתה שואל? על זה שהם ישראלים. טיפשי, לא?"

בישיבת אבל של הכנסת, לאחר מותו של קישון בינואר 2005, לפני 17 שנים בדיוק, אמר חברו הטוב, ראש האופוזיציה טומי לפיד: "… אפרים היה גאון, וכגאון היה מגדולי הסטיריקנים בעולם, ולא רק בארץ. הוא היה חבר, הוא היה איש מצחיק.

אמרת, אדוני היושב-ראש, שיצחק הסוף איננו. זו סאטירה מפורסמת שלו על כך שמגיה בעיתון מרגיש שמישהו לא גמר את המאמר בעיתון שעומד להופיע, ורושם לעורך: 'יצחק הסוף איננו', והעורך חושב שאדם ששמו יצחק הסוף נפטר – יצחק הסוף איננו – נותן הוראה לפרסם מודעת אבל על יצחק הסוף, ואם כבר כותבים מודעת אבל אז כותבים כל מיני דברים יפים, ואם הוא היה איש כזה טוב ויפה אז מתאספים אנשים להלווייתו, ונשיא המדינה שולח את תנחומיו, רק שיצחק הסוף, שאיננו, מעולם לא היה.

ההומור הזה, של אפרים, אדם חושב עליו כמובן ביום שבו מלווים אותו, או שנלווה אותו, בדרכו האחרונה, כי הוא היה נוכח מאוד. הוא היה אומר לי: טומי, הייתי רוצה לקרוא את מה שיכתבו עלי אחרי מותי. אילו שפכו עליו את ההערכה והאהבה שהוא זכה בה ביומיים האלה, שמאז מותו, תאמינו לי, הוא היה מת מאושר. לצערי זה לא תמיד היה כך, ובמובן מסוים הוא היה ליצן עצוב. כאב לו באופן מיוחד שבעולם הגדול העריכו אותו יותר מאשר בארץ.

הוא היה עולה חדש נצחי, וישראלי טוטלי; כעולה חדש הוא ראה אותנו מבחוץ, וכישראלי הוא הזדהה עם המולדת מבפנים, ובנקודת המפגש הזאת, שבין האיש שרואה הכול מבחוץ לבין האיש שחי את הדברים מבפנים, נכתבה הסאטירה שלו על החברה הישראלית – בעוקצנות ובאהבה.

… ובהיותו אדם שהוא תמיד זר ותמיד מבפנים, בעת ובעונה אחת, בצורה סכיזופרנית, הוא היה יכול לראות את כל חולשותיה של החברה הישראלית, וגם לתאר אותן כמי שסובל מהן. כך הוא כתב על הפרוטקציה, עם הפתקים, במחזהו הראשון 'שמו הולך לפניו', וכך הוא כתב על העסקן ממפא"י ששולט במדינה ב'שועל בלול התרנגולות', כי הוא ראה את הדברים משני הצדדים בעת ובעונה אחת.

… קישון היה בטוח, שהאירופים אוהבים אותנו רק כאשר אנחנו מסכנים, נרדפי שואה, מושפלים; אז אירופה מוכנה להתייחס ליהודים כמו שהתייחסה השבוע, במלאות 60 שנות לשחרור אושוויץ. אבל אחרי ששת הימים, כאשר ישראל ניצחה במלחמה, זה כבר לא התקבל על דעתו של העולם המערבי. על זה הם לא מחלו לנו. זה היה בשבילם יותר מדי, לראות יהודי גאה ומנצח, ועל כן הוא כתב את הסאטירה הגדולה שלו, המופנית לעולם הגדול: 'סליחה שניצחנו' ".

* תבור – תרבות ישראלית