בלי חצוצרות ותוף

בראשית שנות האלפיים, החל יוסי גמזו ללמד ספרות במכללת אוהלו והשתקע בקצרין. כמעט עשור וחצי הוא חי בגולן, עד שבשל מצב בריאותו עבר להתגורר אצל בני משפחתו בחיפה.

עם הגיעו לגולן, נפגשתי אתו לשיחת היכרות. כמנהל מתנ"ס הגולן, רציתי לשלב אותו בחיי התרבות של הקהילה. האמת היא שהצלחתי להוציא ממנו הרבה פחות משרציתי, אך היו כמה שיתופי פעולה מעניינים, ששיאם – מופע משיריו היפים, של חבורת הזמר "קול ברמה", בניצוחה של אירית ישראלי. אירית היא בתו של שמעון ישראלי, שגמזו כתב לו את להיטו הגדול "סתם יום של חול".

השיחה עם יוסי הייתה מוזרה. היא הייתה ארוכה מאוד, מספר שעות, שבהן כמעט ולא פציתי את פי. הוא סיפר באריכות ובפתיחות רבה על מצבו הכספי הקשה, על הגירושין הקשים שעבר, על הנתק ממשפחתו, על חוסר ההכרה בו. כמובן, הכל מזווית מבטו האישית, ולא לי לשפוט. אך הוא גם סיפר לי את הסיפורים שמאחורי אחדים משיריו; סיפורים שעליהם כתבתי לא פעם, וסיפרתי אותם בפינתי השבועית בתכנית "ינשופים" ברדיו "אורנים", שבה אני משמיע מדי שבוע שיר ומספר עליו. בשעה הראשונה של התכנית מתארח מדי שבוע אדם לשיחה אישית. באחת התכניות התארח יוסי, ואני הצטרפתי כמנחה אורח וגם הסעתי אותו הלוך ושוב.

בעשר שנותיו בגולן, נפגשנו מפעם בפעם. התקשורת עמו לא הייתה פשוטה. הוא היה טכנופוב מובהק – לא ידע עדיין ללחוץ על אנטר, לא היה לו מכשיר סלולרי והוא לא השיב לטלפונים. הקשר עמו נעשה תמיד דרך משה נפתלי, איש פרנצ'וק, שסעד אותו והיה איש הקשר שלו.

בשיחותינו הוא הרבה להביע סלידה מעולם הבוהמה הישראלית, ממנה הדיר את רגליו כל ימיו. הוא סלד מכל מה שנראה בעיניו כנהנתנות, פריצות, סמים ומה שנתפס בעיניו כאורח חיים דקדנטי (נהג לספר שמעולם לא הכניס סיגריה לפיו ולא טעם מן הטיפה המרה). הוא אמנם הכיר בערך עצמו ובעיקר בערך יצירתו, אך באורחות חייו היה צנוע מאוד, אפילו סגפן. הוא היה אדם חכם מאוד, ערני מאוד לנעשה בארץ, דעתן ומבקר חריף.

בשיחותינו הוא הפציר בי להפסיק לכתוב מאמרים לעיתונים ולהתחיל לכתוב ספרים. עם העיתונים, נהג לומר, עוטפים למחרת דגים (תמיד שאלתי אותו מתי לאחרונה ראה דגים עטופים בעיתונים). הספרים נשארים לנצח.

יוסי גמזו מוכר בעיקר כפזמונאי, אך הוא היה גם משורר לירי, סופר, מתרגם ופרופ' לספרות. בהשראת מורו ורבו הנערץ עליו אלתרמן, שכתב במשך שנים את מה שכינה "שירי העת והעיתון" – שירה פובליציסטית אקטואלית בטורו "הטור השביעי" ב"דבר", פרסם יוסי גמזו במשך שנים, פעמיים בשבוע, עד השבוע שעבר, שיר אקטואלי בעיתונו המקוון של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן עזר". לעתים קרובות הזדהיתי עם שיריו. כתיבתו נפלאה, וכישרון החריזה שלו נדיר. לעתים נדמה היה לי שהוא חושב בחרוזים.

****

מעט על יצירתו של יוסי גמזו:

עמדה נערה מול הכותל
שפתיים קרבה וסנטר.
אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן,
אבל השתיקה עוד יותר…"
אמרה לי: "ציון הר הבית"
שתקה לי: "הגמול והזכות",
ומה שזהר על מצחה בין ערביים
היה ארגמן של מלכות.

הכותל – אזוב ועצבת,
הכותל – עופרת ודם.
יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם.

"הכותל" הוא אחד השירים היפים של מלחמת ששת הימים. שיר המבטא גאווה על הניצחון, על שחרור חבלי מולדת, על החזרה לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל. ולצד הגאווה – כאב גדול על מחיר הדמים הכבד שגבה הניצחון, על האובדן והשכול.

עמדה בשחורים מול הכותל
אמו של אחד מן החי"ר.
אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן
ולא הנרות שבקיר".
אמרה לי: "אינני רושמת
שום פתק לטמון בין סדקיו.
כי מה שנתתי לכותל רק אמש,
גדול ממילים ומכתב".

אין סתירה בין הכאב הגדול, לבין האמונה בצדקת הדרך, גם מצד מי שאיבדו את היקר להם ביותר.

גם הצנחן אצל הכותל, ממשחררי העיר, כואב את מות רעיו. וגם הוא יודע על מה לחם. הוא לחם כדי להתאחד עם סבא שלו הטמון כאן בהר הזיתים; לאחד את מדינת ישראל הצעירה עם שרשרת הדורות היהודיים.

עמד הצנחן מול הכותל,
מכל מחלקתו רק אחד
אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר –
תשעה מילימטר בלבד…"
אמר לי: "אינני דומע",
ושב להשפיל מבטים,
"אך סבא שלי, אלוהים היודע,
קבור כאן בהר הזיתים".

את שרשרת הדורות, מסמל הרב הישיש, המכתיר את משחררי הכותל, ככוהנים בני ימינו; מסירות הנפש בבניית הארץ ובהגנה עליה, היא עבודת הקודש האמתית של דורנו.

עמד מול הכותל עִמָנוּ
הרב הישיש בתפילה.
אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו"
ושב, ונזכר, לא כולם.
עמד בדמעה מנצנצת
יחיד בין עשרות טוראים.
אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,
כולכם כוהנים ולווים.

את השיר הנפלא הזה, כתב יוסי גמזו, רב אמן של מילים, המיטיב לתרגם את האמת והאמונה היהודית העמוקה, למילות שירים ופזמונים.

ברגישות רבה, מתאר יוסי גמזו, בשיר ממלחמת ההתשה, את המחיר ששילמו חיילים שחזרו מהקרב שלמים בגופם, אך פצועים בנפשם. עד מלחמת יום הכיפורים, המושג הלם קרב לא היה מקובל ולא עלה על סדר היום הציבורי. גמזו היטיב לתאר את הפצע הכואב הזה, בשירו "ילדי איננו ילד", אותו שרה חוה אלברשטיין בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום הכיפורים תש"ל (1970).

גמזו כתב את השיר מנקודת מבט של הורה המספר על בנו שהלך לקרב, וחזר ממנו אחֵר.
"ילדי איננו ילד עוד,
ידיו נגעו בפלד

הוא שב אלי אחר כל כך
שותק אבל זוכר כל כך
מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.
ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד
עשן ימינו אלה מעיניו נשקף
עיניים תכלת.
כן, הוא שב עם חול נודד
אבל את ילדותו איבד
אי שם במוצבים ובמרדף.

ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד
עשן ימינו אלה מעיניו נשקף
עיניים תכלת.

לו נשאר כמו לפנים
אותו הילד ששנים
צמח פה על ידי
אבל לשווא אין כל תועלת כבר
ידיו נגעו בפלד כבר
ילדי איננו ילד כבר.

אלה הם שניים מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "בשעריך ירושלים", "איפה הן הבחורות ההן", "מה הוא עושה לה", "זוהי יפו", "שני שקי שינה", "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "לילך רוצה לקטוף את הירח" (מפסטיבל שירי ילדים), "ירושלים האחרת" ועוד רבים וטובים.

אני אוהב במיוחד את "השעות הקטנות של הלילה". השיר, אותו הלחין יוחנן זראי, פותח תקליטון בן ארבעה שירים, תקליט הסולו הראשון של אריק איינשטיין. בשיר זה, מיטיב יוסי גמזו לצייר במכחול מילותיו, בעברית הקסומה שלו, את הלילה. שיר רומנטי כל כך, וחף לחלוטין מקיטש. שיר המאהיב על המאזין לו והשר אותו, לא רק את הלילה, אלא גם את השפה העברית.

השעות הקטנות של הלילה
הן אולי הגדולות באמת.
בשעות הקטנות של הלילה
העולם את ההגה שומט.

וחופשי מתככים וּמִבֶּצַע
ותמים כתינוק בן יומו
הוא דולה מאוקיינוס הנצח
המוני אלמוגי חלומות.

****

את כותרת המאמר לקחת מתוך שירו של יוסי גמזו "סתם יום של חול". נדמה לי שהיא הולמת את צניעותו של יוסי.

ביום שני האחרון, ארבעה ימים לפני יום הולדתו ה-82, הלך יוסי גמזו לעולמו. יהיה זכרו ברוך!

* "שישי בגולן"

מעשה גדול, אנשים קטנים

המחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה של נעמי שמר, הוא יצירה גאונית על גאון.

המחזמר של תיאטרון "הבימה" אינו בנוי כביוגרפיה מסודרת, המתארת באופן כרונולוגי את מהלך חייה, אלא הוא מרצד רצוא ושוב באופן אסוציאטיבי בין סיטואציות בתקופות שונות של חייה, לעתים תוך שיח בין ארבע הדמויות המגלמות אותה בגילים שונים: רוני דלומי בנעוריה, רויטל זלצמן בשנות ה-40 לחייה, דפנה דקל בשנות החמישים לחייה וסנדרה שדה בזקנתה (לחלופין, הילה שלו מגלמת את נעמי הנערה וגילה אלמגור את נעמי הזקנה, אך אני מציג את השחקניות במופע שבו נכחתי).

זהו מחזמר מרגש מאוד, והמעברים בין צחוק ודמע הם לעתים חדים וקיצוניים.

המחזמר מיטיב להציג את דמותה המורכבת של נעמי שמר גם למי שפחות מכיר את סיפור חייה, אך מי שקרא את הביוגרפיה שלה, פרי עטו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ", ייטיב להבין את דקויותיה, ולכן המלצתי כפולה – רוצו לראות את המחזמר, אך הקדימו לכך את קריאת הספר.

המוטיבים המרכזיים במחזמר הם ההתמודדות הלא פשוטה של נומי, האישה הפרטית, עם דמותה של נעמי שמר, המשוררת הלאומית, ועם הציפיות ממנה בתור אייקון לאומי. היחס העוין של המיליה התרבותי בישראל אל נעמי שמר בשל עמדותיה הפוליטיות ה"ימניות", כולל ניכור של הטובים בחבריה. הטראומה של חייה, שהיא גם האירוע המעצב שלה – הקרב על הבית, קבוצת כינרת, במלחמת השחרור, ונפילתם בקרב של חבריה הקרובים ביותר, בני כיתתה. ההתמודדות שלה כאמנית מאוד אינדיבידואליסטית עם האתוס הקולקטיביסטי, הציוני והסוציאליסטי, של הקבוצה בה גדלה. פרשת ה"פלגיאט" (גניבה אמנותית) כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב".

במחזמר מופיעים השחקנים בביצועים נפלאים של רבים משיריה, חלקם בעיבודים חדשניים מקסימים. אהבתי במיוחד את הקישור החכם ולעתים המפתיע, בין השירים לתוכן. הקישור לא היה כרונולוגי אלא אסוציאטיבי. למשל, השיר "אני גיטרה" שכתבה בשנותיה האחרונות, הותאם באופן מרשים ביותר לאירוע בימי נעוריה – אסיפת הקיבוץ שדנה בשאלה אם לאשר לנעמי לצאת ללימודי מוסיקה בת"א. מול דרישתו הנוקשה של הקולקטיב, עמדה נערה שהמוסיקה היא כל חייה וייעודה בחיים. ואיזה שיר יבטא זאת טוב מ"אני גיטרה". והשיר "אהבה בת עשרים" ליווה את הסיטואציה של הקרע עם חברתה הקרובה מאז ימי עלומיה, בשל המחלוקת הפוליטית ביניהן.

****

מרכיב מרכזי במחזמר, הוא עמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר.

מן הספר "על הדבש ועל העוקץ" עולה בעליל שהשקפת עולמה היא בראש ובראשונה תוצר של קרבות תש"ח בעמק הירדן, מהם שאבה את התובנה של מאבק חסר פשרות על הבית; על כל שעל בארץ ישראל, על כל יישוב. הדבר מהדהד גם במחזמר.

הנושא עולה בסצינות משנות ה-70, בתקופה שבה הזדהתה נעמי בפומבי עם "גוש אמונים" ואף כתבה טור שבועי פוליטי ב"דבר", שבו הביעה את עמדותיה אלו. החברה אליה השתייכה, עולם התרבות והאמנות הישראלי, לא סבל את "סטייתה" הפוליטית. הופעות שלה בוטלו, חבריה זנחו אותה, היא חשה בודדה ומנוכרת. הבדידות הזאת נוכחת בסצנות קשות וכואבות.

הנושא שב וחוזר בשנות ה-90, בימי אוסלו העליזים. כאן מוצגת נעמי הכואבת, שכבר כמעט ואינה מעזה לבטא את דעותיה בפומבי. היא מוצגת במחזה כמי שחשה שייכת למיעוט נרדף, מול הרוב היהיר והדורסני, שהפך את המילה "ימין" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת לבלתי רלוונטיים ומגוחכים.

המונולוגים שלה ושל בעלה מרדכי הורביץ בנושא נבנו באופן מבריק, שמבהיר ברמז עבה, שזה בדיוק המצב היום של אנשי השמאל, שחשים בדיוק באותו אופן כמיעוט נרדף מול רוב יהיר ודורסני, שהפך את המילה "ססמול" למילה גסה, ואת האוחזים בדעה אחרת למצורעים ומגוחכים.

ואכן, הקהל הקיבוצניקי במופע בכפר בלום פרץ במחיאות כפיים ספונטניות אחרי הנאום הזה; מתוך הזדהות עם תחושתה ומצוקתה, ומתוך הזדהות עם התקווה שהביעה, שהגלגל הזה יתהפך.

השאלה שהטרידה אותי כששמעתי את מחיאות הכפיים, הייתה האם הקהל הזדהה רק עם מצוקת הנרדפוּת, שהיום היא מנת חלקו, או גם הבין שבדיוק באותה מידה הוא היה הרודף לפני עשרים שנה. האם הדבר עורר בו גם חשבון נפש?

וחשבתי, איך יגיב על המחזה קהל ימני? האם הוא רק יזדהה עם נעמי שמר, וייזכר באותם ימים כל כך קשים בעבורו באותה תקופה, או גם יבין שהיום, כאשר הוא הרוב, הוא נוהג בדיוק באותה דרך דורסנית? האם זה יגרום לו לאמפתיה לצד השני, לבני דמותה היום של נעמי שמר, שחשים את מה שהוא חש לפני עשרים שנה? האם הצפיה תביא אותו לחשבון נפש?

ומה חושבים אלה שצופים במחזה, ונתלים באופטימיות ברעיון של הגלגל המתהפך? שיבוא יום ואנחנו שוב נהיה הרוב, וזה יהיה יום הנקם, שבו נהפוך מנרדפים לרודפים. או שמא ש… הפעם ננהג אחרת?

המסר שלי הוא החובה לגבש מיינסטרים ציוני, ממלכתי ודמוקרטי, שישבור את הדיכוטומיה של מחנאות השמאל והימין, הפוערת קרע בעם, והולכת ומרחיבה אותו. המצב שבו בכל פעם חלק אחר בעם חש מנוכר ומנודה, כמי שגנבו לו את המדינה, הוא הרסני.

****

סצנת הפתיחה של המחזמר, עוסקת בימיה האחרונים של נעמי שמר. היא נחושה לשלוח את המכתב, שבו היא מלקה את עצמה על ה"פלגיאט", כביכול, של מנגינת "ירושלים של זהב". בעלה מנסה בכל מאודו להניא אותה מלשלוח את המכתב.

בחזרה לסצינה הזאת, לקראת סוף המחזמר, הוא מוכיח לה מבחינת משפטית ומוסיקלית, שאין כאן אפילו אפס קצהו של פלגיאט, אלא השפעה כללית. והיא יודעת זאת בראשה, ובכל זאת הדבר רודף אותה, והיא חשה שאינה יכולה לסיים את חייה בלי להתוודות על כך.

במותה של נעמי שמר, ירד אבל לאומי כבד על מדינת ישראל. היא נפטרה בשבת בבוקר, ומיד כל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הפסיקו את שידוריהם ועברו למתכונת של גל פתוח, עם הספדים וראיונות עליה והקרנת תכניות בהשתתפותה והמון המון שירים שלה, והיא הרי כתבה למעלה מאלף שירים. למחרת, הלווייתה שודרה בשידור חי בכל הערוצים. העיתונים יצאו במתכונת מיוחדת שהוקדשה כולה לנעמי שמר, כשתמונתה מתנוססת על עמוד השער כולו.

חוץ מ"הארץ". ב"הארץ" הופיעה ידיעה קצרה בירכתי העמוד הראשון על כך שנעמי שמר נפטרה. אולם כעבור חודשים, יצא "הארץ" בכותרת ראשית זועקת בגיליון ליל שבת, על המכתב שבו התוודתה על הגניבה, כביכול, של הלחן. היה זה מפגן מבחיל של שמחה לאיד.

נזכרתי בכך, כאשר מרדכי הורביץ אמר לנעמי שמר, בסצנת הפתיחה, בה ניסה להניא אותה משליחת המכתב: "את עושה מעשה גדול, שייפול על אנשים קטנים".

* "שישי בגולן"

צרור הערות 17.2.19

* מברך על הצטרפותו של ניסנקורן – אני מברך על הצטרפותו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן לחוסן לישראל–תל"ם. אמנם ניסנקורן אינו שייך לתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, אך אני חש קרבה רבה לעמדותיו החברתיות ולמאבקיו החברתיים. מיכאל ביטון, ממנהיגי חוסן לישראל-תל"ם, עד לאחרונה ראש המועצה המקומית ירוחם, הוביל מהפכה חברתית של ממש, של הפיכת פריפריה נחשלת לסְפָר גאה ומצליח. הוא בעיניי מופת של מנהיגות חברתית, מודל להנהגה הישראלית הראויה. ניסנקורן מבטא פן אחר של המאבק החברתי בישראל – המאבק נגד עוולות, נגד הפערים הסוציואקונומיים העמוקים בישראל. גילוי נאות – בהתמודדות בין שלי יחימוביץ' לניסנקורן, צידדתי בשלי (איני חבר הסתדרות. התמיכה הייתה בכתיבה), כי חשבתי שיש לה כוח מנהיגותי שעשוי להביא להישגים חברתיים גדולים יותר. אך גם במערכת הבחירות ביטאתי הערכה להישגיו של ניסנקורן. וכך כתבתי ברשומת תמיכה בשלי: "לזכותו של יו"ר ההסתדרות ניסנקורן ניתן לזקוף שני הישגים משמעותיים: העלאת שכר המינימום וקליטת עבדי קבלן כעובדים במגזר הציבורי".

בשני המקרים הללו, מאבקיו לא היו למען העובדים החזקים, לא למען הוועדים הגדולים, אלא למען העובדים החלשים ביותר. המאבק למען עובדי קבלן, היה המאבק החברתי הצודק ביותר בשנים האחרון – מאבק נגד העבדות.

הפעם היחידה בחיי שבה שבתתי, הייתה בחצי יום השביתה למען עובדי הקבלן; שביתה שהייתה בעיני התגלמות הסולידריות החברתית; הסולידריות הישראלית.

אין ערך שנשחק יותר תחת נתניהו מהסולידריות הישראלית. אנחנו, חוסן לישראל-תל"ם, מגלמים את הסולידריות הישראלית.

הצטרפותו של ניסנקורן מחזקת את חוסן לישראל–תל"ם כאלטרנטיבה לשלטון.

* תגובה הולמת – מפלגת ביבי: אם תמשיכו לומר את האמת על נתניהו, נמשיך להמציא שקרים על גנץ.

* הרי יש סרטון – מערכת הבחירות מזמנת לנו סיטואציות גרוטסקיות. כך הוא, למשל, הניסיון הפאתטי להכחיש את העובדה החדה, החלקה, הברורה והמוכחת שנתניהו היה שותף בכיר בחורבן ההתיישבות הישראלית בגוש קטיף וגירוש אלפי יהודים מבתיהם. נתניהו, השר הבכיר ביותר בממשלת שרון, שב והצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה, ובכנסת ושוב בממשלה ושוב בכנסת ושוב בממשלה – בעד. ואם בכנסת הוא יכול להיאחז במשמעת הקואליציונית ובאחריות הקולקטיבית כשר בממשלה (אם כי, בנושא כזה ניתן לצפות ממנהיג שמתנגד ללכת עד הסוף), הרי שבממשלה אין משמעת, כל שר מצביע על פי דעתו האישית ושרים מן הליכוד הצביעו נגד ונשארו בממשלה. הוא הצביע בעד ואף היה שותף לשרון בניסוח ההחלטה, כך שתאפשר לה לעבור.

אם יש ביטוי בוטה לתופעת החסידות השוטה לנתניהו, שמגיעה לעתים לממדים של עבודת אלילים, הריהו תעשיית ההכחשה של האמת הזאת. החסידים מפיצים סרטון ה"מוכיח" שנתניהו התנגד. מסתבר, שבשעה שהוא מימש את הכלי שמעמדו סיפק לו – היכולת להחליט באמצעות הצבעותיו בממשלה ובכנסת, הוא לא דיבר רק בעד העקירה, אלא לפעמים גם נגדה. וכך נאספו רסיסי התבטאויות שלו נגד העקירה, ורסיסי התבטאויות של אנשים אחרים המעידים על התבטאותו נגדה, ומהם בושל סרטון תעמולה, על פיו נתניהו, כביכול, התנגד בעקביות. הם מציגים איומים שלו להצביע נגד, כאילו הם משמעותיים יותר מכך שהוא לא מימש אותם והצביע בעד. מציגים אולטימטום שהגיש, ומתעלמים מכך שהוא התקפל. כל כך פאתטי.

דבר אחד פאתטי יותר מהנראטיב הזה, והוא העובדה שחלק ממפיציו מאמינים, אשכרה מאמינים, שזה נכון. וכדרכם – יש אמת אחת והיא הסרטון. ואם יש עובדות הסותרות את הסרטון – עצם העובדה שהן סותרות את הסרטון, מוכיחה שהן שקרים. אם הסרטון מוכיח שנתניהו איים, והעובדה היא שהוא הצביע בניגוד לאיום – הצגת העובדה שהוא הצביע כפי שהצביע מעידה על מי שמציג את העובדה שהוא שקרן ונוכל, הרי יש סרטון ובסרטון רואים בבירור שהוא איים. ומה, אתם משווים מעשה ללהג? אתם משווים הצבעה בפועל לאולטימטום שקרס? אתם משווים עובדות היסטוריות לאיזה סרטון?

והם אשכרה מאמינים לזה. ויוצאים בשצף קצף ובעיניים רושפות נגד השקרנים שמציגים את העובדות החותכות.

ואני טוען, שקיומו של ציבור מאמינים כזה אינו רק פאתטי וגרוטסקי אלא מסוכן, כי הם מאמינים באותה מידה גם לקונספירציות ולשקרים שנתניהו מפיץ על גדעון סער שרקח עם הנשיא מזימה לגנוב שלטון, על המשטרה, רשות המיסים, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט, שמנוהלים בידי הקרן החדשה וחברו יחד לתפור תיקים על נתניהו כדי לבצע הפיכה וכו' וכו' וכו'. ונתניהו פועל לכך שאותם המונים ייצאו לרחובות ביום דינו.

(בהזדמנות זאת, אני רוצה גם להסתייג מהסרטון של הרשימה שלי בנושא עקירת גוש קטיף. בין האשמים בהתנתקות הוצגו גם השרים גלנט ומירי רגב. אמנם הם השתתפו בפועל בעקירה, אך כאנשי צבא. גלנט היה המזכיר הצבאי של שרון ומירי רגב דוברת צה"ל. כחיילים זה היה תפקידם, ואין לבקר אותם על כך שביצעו את החלטות הדרג המדיני).

* הונאת בחירות – הן בן דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות" והן עמוס הראל ב"הארץ" חוזרים בסופשבוע למו"מ שניהלו נתניהו וציפי לבני עם ארה"ב והרש"פ על תכנית קרי. שניהם ציינו את העובדה שהמתנגד התקיף להסכמות אליהן הם הגיעו היה שר הביטחון בוגי יעלון. הראל מפרט יותר מה גרם לעמדתו הנחרצת של יעלון – הנכונות של נתניהו ולבני לנסיגה מרוב שטחי יו"ש ומבקעת הירדן. הוא מציין שיעלון יצר משבר עם הממשל האמריקאי כדי לסכל את ההסכם ואסר על צה"ל להשלים תכנית היערכות ביטחונית לנסיגה כזו.

זו הייתה עמדתו של יעלון לפני חמש שנים. והיום? אני יכול להעיד מקרוב, שלא הייתה אף שיחה עמו שבה השתתפתי, שהוא לא ציין בגאווה שהוא היה זה שנשכב על הגדר כדי להגן על בקעת הירדן ועל ההתיישבות בה.

המסגרת שלתוכה הכניס בן דרור את הסיפור, היא המידע שהגיע אליו על תכנית השלום של טראמפ, שכנראה אינה בדיוק תכנית הליכוד, בלשון המעטה. לטענתו, נתניהו מודע לפרטי התכנית ומסכים לה. הוא מזכיר שבנט, שגם אליו הגיע מידע על התכנית, כבר הודיע שיתנגד. הוא מציין שנתניהו דאג לכך שהתכנית לא תפורסם לפני הבחירות בישראל, כדי לא להביך אותו ולא להזיק לו בקרב מצביעי הימין. משמעות הדבר היא מהלך של הונאת בחירות של נתניהו, בסיוע של טראמפ.

בן דרור מעריך, שפרסום התכנית יחולל שינויים במערכת הפוליטית בישראל. מצד אחד נתק בין נתניהו לימין האידיאולוגי, שימהר לשלוף את סיסמאות "עומק העקירה כעומק החקירה", והוא צופה גם פיצול בין "חוסן לישראל" בראשות גנץ לתל"ם בראשות יעלון. גם במאמרו של עמוס הראל, סיפור המו"מ מלפני 5 שנים היה במסגרת של הצגת הפערים בין יעלון לגנץ, שהיה רמטכ"ל באותם הימים.

איני מתיימר לנבא איך ישפיע פרסום תכנית טראמפ על המערכת הפוליטית, אך דעתי היא שאין כל פרטנר להסכם שלום עם ישראל, כיוון שהפלשתינאים מסרבים להשלים עם קיומה של ישראל ולכן דבקים במימוש "זכות" השיבה. ולכן, מוטב למצוא נוסחה שתגשר על הפערים האידיאולוגיים בחברה הישראלית, ולא להעמיק את הפיצול בשל תכנית חסרת סיכוי.

הדבר החמור העולה ממאמרו של בן דרור ימיני, הוא הונאת הציבור הישראלי, בהסתרת תכנית טראמפ ודחיית פרסומה עד אחרי הבחירות. על הציבור הישראלי לתבוע מנתניהו להציג את התכנית ולהבהיר איך בכוונתו להגיב עליה.

* כל אב עברי – ידע כל אב עברי שבניו הלוחמים אינם הופכים סטטיסטים בתעמולת בחירות.

* לא מבין – כחלון אמר בראיון לגל"צ שאינו מבין למה נתניהו נטש את מדיניות העמימות שכל כך הוכיחה את עצמה. לא מבין למה?! הוא מבין היטב.

* במי תמכו הליכודניקים החדשים – לאחר הפריימריז בליכוד, הסבירו חסידי נתניהו את התמיכה הגדולה בסער, על אף ניסיונו הבוטה של נתניהו לחסל אותו באמצעות עלילה מכוערת, בהצבעתם של "הליכודניקים החדשים", שהוצגו כסוסים טרויאנים בליכוד. עמית סגל, בטורו ב"ידיעות אחרונות" סיפר, שהליכודניקים החדשים דווקא לא תמכו בסער (וגם לא בארדן), ולעומת זאת הם תמכו באדלשטיין וישראל כץ.

* חמוצים – גדעון לוי ביום רע במיוחד, אינו מתאר את מדינת ישראל באופן מפלצתי כמו חסידי נתניהו. הם מציגים את ישראל כמדינת משטרה, שבה המשטרה, הפרקליטות, רשות המסים, בתי המשפט, התקשורת, השירות הציבורי, צה"ל והשב"כ כפופים למאפיה שמנוהלת בידי הקרן החד"שה להשמדת ישראל, ששותלת בהם ססססססמולנים מוסווים כמו אלשייך ומנדלבליט כדי לבצע הפיכה נגד רצון העם. החסידים האלה כל כך חמוצים, ממורמרים, נרגנים.

* נציג האויב – במודעה שפרסם ב"הארץ" לקראת הפריימריז במרצ, הכריז מוסי רז על עצמו כנציג האויב הפלשתינאי בכנסת. לא, זה לא היה הניסוח שלו. זה הניסוח שלי. מבחינתו הם אינם אויב. אך הוא הבטיח להיות נציגם. ולכן, שמחתי מאוד שהוא לא נבחר במקום ריאלי. אני גם מרוצה מניצחונו של אילן גילאון, שהוא לוחם חברתי אמתי.

* להכות את הטרור בכיס – ארה"ב חוקקה חוק על פיו ניתן לתבוע מדינות ורשויות שנהנות מסיוע אמריקאי, אם הן עוסקות בטרור. בעקבות החקיקה, הרש"פ ויתרה על קבלת הסיוע האמריקאי. כרשות טרור היא יודעת שתיתבע במיליארדי דולרים, אף יותר מן הסיוע האמריקאי הנדיב.

מה שניתן ללמוד מכך, הוא עד כמה נכון להילחם בטרור באמצעים כלכליים בכלל, ובאמצעות תביעות משפטיות בפרט. התביעות המשפטיות צריכות להיות נגד כל שרשרת הטרור – החל ברש"פ וחמאס כרשויות, ועד למפגע עצמו, משפחתו וסייעניו. כן, גם מי שנתן לו מקלט, מי שהסיע אותו, המטיף שהסית אותו במסגד. זו משימה לאומית, שעל המדינה לקחת על עצמה, ולעמוד מאחורי נפגעי הטרור שיתבעו את המחבלים ומאחורי עמותות החברה האזרחית המובילות את המהלך.

יש לציין שתל"ם תומכת בכך ותפעל לכך בכנסת הבאה ובממשלה הבאה בדרכי חקיקה ופעולה מעשית. יעלון אישית מעורב בכך מאוד גם היום.

* לחזור לכיכר – ראיד רושרוש ממע'ר רוצץ את גולגלתה של חברתו תהילה נגר, מקיבוץ גינוסר, ולא יואשם ברצח, אלא רק בהריגה. אם זה לא רצח, אפשר להוציא את המילה רצח מן המילון. זה הזמן לחזור לכיכר.

* שלב הגמר – קרב הבוץ בין אורן חזן ליאיר נתניהו, הוא שלב הגמר בתחרות הישראלי המכוער.

* החמ"ל – הצבעתי בגמר "הכוכב הבא לאירוויזיון" ל"שפיטה". כלומר… מה פירוש "הצבעתי"? אפשר לחשוב שמישהו שואל אותי. הטלפון שלי הופקע למאמץ המלחמתי, והצביע יחד עם אחיו הטלפונים של בני משפחתי ל"שפיטה". והסיכום של בתי הצעירה תמר: "אני מאוכזבת מעם ישראל"…

* הלכה רחוק מדי – ל"שפיטה" נחשפתי לראשונה לפני כשנתיים, כששמעתי לראשונה את גרסתה ל"אצא לי השוקה", ונשביתי בקסמיה. הוקסמתי מן השילוב של כישרון שירה (כישרון מוסיקלי, קול מצוין, חוש קצב) עם הומור, יצירתיות, מקוריות. ודווקא כמי שאוהב מוסיקה ערבית, אהבתי את הגרסה הערבית לשיר (ולשירים אחרים) וחשתי שהיא באה מאהבה.

לא יצא לי לראות פעמים רבות את "הכוכב הבא לאירוויזיון", אך מהמעט שראיתי, עמדתי בנוגע ל"שפיטה" מורכבת. כל עוד היא שרה – אני אוהב את ביצועיה. הבעיה מתחילה כשהיא מדברת. כל שחקן יודע להפריד בין הדמות שהוא מגלם לבין דמותו האמתית. "שפיטה" ביטלה את ההפרדה הזאת, היא המשיכה את הפרודיה מחוץ לשיר, וגם מחוץ לבמה. למשל, היא התראיינה ל"כאן ב'", וכל ניסיונותיה של אסתי פרז לשאול שאלה את רותם שפי, נדחתה בגסות בפי "שפיטה".

ואם בשירה ניתן לראות אהבה וכבוד לתרבות הערבית, בדמות של "שפיטה" בא לידי ביטוי סטריאוטיפ של דמות וולגרית, גסת רוח ואלימה מילולית. עם כל ה"שאט-אפ" וכד'. ובדיבור, המבטא נשמע לעגני, ומאוד לא אותנטי בשל חוסר היכולת שלה להבחין בין חי"ת וכ"ף, כשהיא אומרת את האות כ"ף כחי"ת גרונית. כל מה שרותם שפי לא הייתה מעזה להרשות לעצמה, היא יכולה לעשות מאחורי מסכת "שפיטה". אך בכך היא מלעיגה על הסטריאוטיפ ש"שפיטה" אמורה לייצג.

ערבים רבים אמרו שחשו נפגעים מן הדמות, ולדעתי, בצדק. אני יכול להבין אותם. אני שמח מאוד שהיא לא עלתה לאירוויזיון. בהתחלה בוודאי היא הייתה מושכת תשומת לב, בהיותה גימיק, אך מהר מאוד היא הייתה עולה על העצבים. היא הייתה מתראיינת, צועקת על המראיינים, משתיקה אותם… אף אחד לא היה מקבל זאת. ומי שמנהלים מסע נגד האירוויזיון בישראל, מטעמי בי.די.אס. בזויים, היו מקבלים תחמושת – הנה, ישראל הגזענית שמשפילה את הערבים וכו'.

הבעיה של "שפיטה" היא שאין היא יודעת גבול. והיא הלכה עם הדמות רחוק מדי. טוב הייתה עושה אילו הייתה רותם שפי, ששרה כ"שפיטה".

* נועץ מבטים – סיפור מוזר שקרה לי השבוע. נכנסתי לרכב במגרש חניה, אך לפני שיצאתי, התעכבתי מעט לקריאת מסרונים, תגובות וכו'. לפתע התקרב אליי גבר עבדקן, וסימן לי לפתוח את החלון. "יש איזו בעיה?" הוא שאל. "לא, למה?" – "לא יודע. אתה נועץ בי מבטים כאילו אתה רוצה להרוג אותי". – "חס וחלילה", השבתי, ומיהרתי לסגור את החלון.

* הבום של פסח – לקראת צאת ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הייתה לי ישיבה ראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" עם אשת יחסי הציבור של ההוצאה. הספר היה אמור לצאת ב-1 במרץ, אך נדחה במספר שבועות, כי ההוצאה החליטה להוציאו בבום השיווקי של פסח. הדבר מעיד על האמונה שלהם בספר ובאטרקטיביות שלו.

ואם אכתוב שאיני מתרגש, בצדק לא תאמינו לי.

* ביד הלשון

היש שכר לפעולתך? – פרידתו הצפויה של ח"כ איתן כבל מן הכנסת, תוריד את מפלס השפה העברית בכנסת. העברית של כבל צחה, רהוטה, מדויקת, מבטאו המדויק טבעי ולשונו רבת מִשְׁלָבִים, שזורה במובאות מן התנ"ך ולשון חז"ל.

מכמה ח"כים אנו שומעים, כשהם משיחים על פי תומם, ביטויים כמו "בשער בת רבים", "אחריתו מי ישורנו", "עוד נכונו לו עלילות" וכיו"ב?

בראיון לקלמן&ליברמן ב"כאן", למחרת הפסדו בבחירות המקדימות במפלגת העבודה, אמר כבל באכזבה, שכל אחד מאתנו שואל את עצמו "היש שכר לפעולתך?" ובהמשך דבריו שב ואמר שציפה שיהיה שכר לפעולתו.

הציטוט הוא מאחד הפסוקים המכוננים בתרבות ישראל, מתוך נבואת הנחמה של ירמיהו (פרק לא): כֹּה אָמַר יְהוָה: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

* "חדשות בן עזר"

אמנות ונאמנות

הציפיה שלנו מאָמן, היא להיות נאמן לאָמנותו. אנו מצפים ממנו לבטא במעשה האמנות שלו את האמת שלו – תהיה קשה לנו ורחוקה מאתנו ככל שתהיה. בנאמנות אחרת – למדינה, לשלטון, למפלגה או למיליה, אנו רואים טעם לפגם. לפיכך, כל דיבור על "נאמנות בתרבות" הוא שלילי מעיקרו. חוק הדורש מאמנים ואנשי תרבות "נאמנות", הוא חוק פסול מעיקרו, שראוי להפיל אותו ולהשליך אותו לפח האשפה של החקיקה.

אם ניכר מפסקת הפתיחה של מאמר זה, שזהו מאמר נגד חוק נאמנות בתרבות, הרי ש… יש תפנית בעלילה. אין בספר החוקים אף חוק שנקרא נאמנות בתרבות. אין על שולחן הכנסת אף הצעת חוק שזה שמה. אין אף הצעת חוק, שהמילים נאמנות בתרבות מופיעות בתוכה. אין אף הצעת חוק שזה תוכנה. ולכן, אי אפשר להתנגד להצעת חוק כזו, כי איך אפשר להתנגד לדבר שאינו קיים?

איך זה שהכל מדברים על הצעת חוק "נאמנות בתרבות" כשזו אינה קיימת? מן הסתם, מתנגדי הצעת ה"חוק לפקודת תרבות ואמנות", הדביקו לו שם גנאי, כדי לבטא את סלידתם ממנו. רבים עושים כן, והאמת שאף אני לא פעם הדבקתי שמות גנאי לשמות מכובסים של הצעות חוק. השם "נאמנות בתרבות", הוא בוודאי שם שנועד להשחיר את החוק, להציגו כחוק דיקטטורי, פשיסטי, מזכיר תהליכימקי וכו'. אז הנה, עוד תפנית בעלילה. מי שהדביקה לחוק לפקודת תרבות ואמנות את השם "נאמנות בתרבות", אינה אלא שרת התרבות מירי רגב יוזמת החוק! על פי גרסה אחרת, לא היא המציאה את השם, אך כששמעה אותו קפצה עליו כמוצאת שלל רב, אימצה אותו בחום והשתמשה בו כקידום המכירות של החוק. כך או כך, מי שאחראי להתקבעותו של השם השגוי בשיח הציבורי, זו מירי רגב.

וזה מוזר. איזה אינטרס יש לה להשחיר את פני החוק שהיא יזמה ושהיא רואה בו חקיקת הדגל שלה? מירי רגב היא אשת ריב ומדון, שוחרת תגרות ואוהבת פרובוקציות. היא לא תנסה להגיע להסכמות עם אמני ישראל, עם האופוזיציה, על הצעת חוק שתזכה לתמיכה. היא תעדיף להחריף, להקצין, להחניף ל"בייס" הקיצוני שיקדם אותה בפריימריז, ולשם כך טוב לה לעורר התנגדות חריפה, ולהציג את עצמה כלוחמת הגדולה בסססססמולנים, ואת יריביה כאויבי הציבור. ולעזאזל האינטרס הציבורי.

הפעם היא כנראה הלכה צעד אחד רחוק מדי, הרחיקה גם תומכים פוטנציאליים, והכשילה את החוק של עצמה. סייע לה בכך ראש הממשלה, שכרך אותו עם החוק הפרסונלי שלו, "חוק סער", חוק ציני בסדרת החקיקה הצינית שנועדה לשרת את האינטרס ההישרדותי שלו.

****

נכון לעכשיו, החוק אינו נמצא על סדר יומה של הכנסת, אך יתכן שהוא יחזור עוד בכנסת הנוכחית, ואולי בכנסת הבאה. ולכן, ראוי לקיים עליו דיון ציבורי. אך כדי להתנגד לו או לתמוך בו, מן הראוי להכיר אותו. כי נכון לעכשיו, בדומה לדיון על חוק הלאום, המחלוקת אינה על החוק, אלא על דימוי של החוק, הרחוק מן החוק.

ההתנגדות לחוק היא בעיקרה לא התנגדות למה שיש בו, אלא למה שאין בו. אין בו צנזורה. בישראל הייתה צנזורה על סרטים והצגות. היא הונהגה עם קום המדינה (בעצם עוד טרם הקמת המדינה, בידי ממשלת המנדט הבריטי) ופעלה עד אמצע שנות ה-90. היום אין כל צנזורה על מחזות, והמועצה לביקורת סרטים, קיימת בעיקר כדי להגביל סרטי פורנוגרפיה ואלימות קשה – יותר כדי לסווג אותם לפי גיל, מאשר לפסול אותם.

והרי החדשות: בהצעת החוק החדשה אין כל צנזורה. אין כל פגיעה בחופש הביטוי. אין כל פגיעה בחופש האמנות. אגב, יש בישראל חוקים המגבילים את חופש הביטוי, אבל החוק הזה אינו נוגע לכך כלל. למשל, הכחשת שואה אסורה בישראל. אך אין זה קשור לחוק.

החוק לפקודת התרבות והאמנות, אינו מגביל את היצירה האמנותית, אלא את מימונה בידי המדינה. על פי הצעת החוק, אם שחקנית פעורה חושבת שעשיית צרכיה על דגל ישראל לעין המצלמה היא "אמנות" – זו זכותה, אך משלם המסים אינו צריך לממן זאת. הוא גם אינו צריך לממן אירוע של הקראת מכתבי מחבלים, היוצר גלוריפיקציה ורומנטיזציה למחבלים. ואם תעלה הצגה ברוח משנתו הגזענית של "הרב" כהנא שר"י, גם אותה משלם המסים לא יממן.

אפשר ומותר להתנגד לחוק הזה. אך כדאי לדעת לְמה מתנגדים. מי שסבור שעל המדינה לממן את התועבה הזאת – התנגדותו לחוק מוצדקת. אך מי שמתנגד לו בשם חופש הביטוי, פשוט טועה בחוק. החוק אינו פוגע בחופש הביטוי.

החוק קובע שניתן להטיל סנקציות תקציביות, החל בהפחתה בתמיכה במוסד תרבות ועד שלילה מלאה של התמיכה בו, אם שימש במה לאחת מהפעולות האלה:

1. שלילת קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. 2. הסתה לגזענות,
אלימות או טרור. 3. תמיכה במאבק מזוין של אויב או ארגון טרור במדינת
ישראל. 4. ציון יום העצמאות כיום אבל. 5. מעשה של השחתה או ביזוי פיזי
הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה.

זאת הצעת החוק. לא דרישת נאמנות ולא צנזורה. על כך ראוי לקיים דיון.

****

בטרם אומר את דעתי על החוק, אציין שהוא לבטח חוק לגיטימי והגיוני. יתר על כן, מותר לשאול את מי שיוצר יצירת אמנות השוללת את זכות קיומה של המדינה, למה הוא רוצה שהמדינה שהוא מתנגד לה כל כך, תממן אותו. למה שלא ינהג כמו נטורי קרתא, שמסרבים לגעת ב"כסף ציויני"?

אני לא נלהב לחוק הזה. אולם יותר מכך איני מתלהב מהמציאות שהביאה ליוזמה הזאת. מציאות של סרט עלילת דם נוראה נגד צה"ל וחייליו – "ג'נין ג'נין", שאמנם לא מומן בידי מדינת ישראל אלא בידי האויב (הרש"פ), אך הוקרן במוסדות תרבות הממומנים בידי המדינה. או תיאטרון מתוקצב שהעלה הצגה המבוססת על כתביו של מחבל רוצח ויוצרת לו גלוריפיקציה. ריבויים של מקרים מסוג זה, הוא הגורם לחוק. והמציאות הזאת, מצדיקה התמודדות באמצעות מניעת תקצוב תופעות כאלו בידי המדינה.

החשש שמעורר החוק הוא מפני המדרון החלקלק; מפני ניצולו לרעה כדי למנוע מימון מיצירה אמנותית המתנגדת לשלטון ולדרכו. החשש הוא אמתי, ולכן אין לקבל את החוק כמות שהוא, ויש להכניס בו שינויים.

שינוי אחד, הוא דיוק יתר של הגדרות הפעולות שאינן ראויות למימון. למשל, אם כתובה שלילה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – אפשר להרחיב ולהקצין ולהכיל את ההגדרה על ביקורת חריפה על המדיניות של ממשלת ישראל. יתר על כן, בקואליציה הנוכחית ישנן מפלגות חרדיות, שלבטח אינן דוגלות בדמוקרטיה, ומערכות החינוך שלהן מתוקצבות בידי המדינה. איך הדברים מתיישבים? צריך להיזהר מפני הרחבה שכזו.

דוגמה אפשרית אחרת, היא פירוש נרחב למושג "גזענות". בוויכוח על חוק הלאום, שמענו טענה חסרת שחר שהוא "גזעני". משמעות הטענה הזאת, היא שהציונות היא גזענות. ניקח סיטואציה שבה מרב מיכאלי, לדוגמה, תהיה שרת התרבות. היא עלולה למנוע מימון מכל יצירה ציונית, בטענה שהיא "גזענית", כבכיול.

המחסום העיקרי בפני הסכנה הזאת, הוא ביטול החלק הבעייתי ביותר החוק, שבעטיו ראוי להפיל אותו במתכונתו הנוכחית – מתן המנדט לסנקציה התקציבית לשרה. זהו כוח שאסור לתת לשלטון. אני מאמין שתפקידה של הממשלה לתמוך בתיאטרון, גם כאשר התיאטרון אינו תומך בממשלה. אסור לתת לממשלה כוח לסתימת פיות מתנגדיה, באמצעות סנקציות כלכליות, בטיעון שמדובר בפגיעה במדינה.

לכן, החוק הזה ראוי רק אם השיפוט יהיה בידי ועדה ציבורית בלתי תלויה, המשקפת מגוון דעות, ולא בידי השר. יש היום טרנד פופוליסטי, לפיו השלטון הוא הביטוי של "רצון העם", ולכן כל מה שהוא קובע, מבטא את הדמוקרטיה. זו לא דמוקרטיה אלא עיוות הדמוקרטיה. איני רוצה שהכוח הזה יינתן בידי שר, כי אני חושד בשרים. אני חושד, למשל, במצב הדמיוני שבו פוליטיקאית מסוגה של מירי רגב תהיה אי פעם שרת התרבות. איני רוצה לתת לה כוח כזה. והאמת היא שאיני רוצה לתת כוח כזה לאף שר, מימין או משמאל.

****

סוגיה אחרונה בה אני רוצה לדון בהקשר של האמנות והנאמנות, היא העמדות הפוליטיות של עולם האמנות.

אמן חופשי – חופשי מלחץ של המדינה, של השלטון, אך גם של המיליֶה. ונשאלת השאלה, האם אמני ישראל משוחררים באמת מלחץ המיליה?

איך ניתן להסביר מצב שבו 90% מן האמנים מבטאים עמדה של 10% מן הציבור. האם יש סבירות סטטיסטית למצב הזה? אני מאמין שבמציאות שבה האמנים באמת חופשיים ומשוחררים, התפלגות הדעות בתוכם לא תהיה שונה באופן משמעותי מזו של כלל הציבור.

ההסבר היחיד שלי לתופעה (הקיימת במערב כולו), היא לחץ חברתי. היא מצב שבו אדם יודע מה מקובל לומר בסביבה החברתית שלו, ומה יהיה מועד להגחכה ושיימינג. אין לי כל הסבר אחר לאחידות הדעות בקרב המיליה, ומשמעות הדבר, היא שהאמנות אינה חופשית באמת. שאמנם אין צנזורה של המדינה, אך יש צנזורה חברתית, המבוססת על קודים של תקין ובלתי תקין פוליטית, בקרב ציבור מסוים.

ומי שניזוק מכך, זו התרבות הישראלית.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 7.10.18

* שאלה למוסי רז – בראיון לגל"צ מוסי רז יצא להגנת BDS. חרם הוא דבר לגיטימי, דמוקרטי, הוא אמר. פעולה נגד חרם היא פגיעה קשה בחופש הביטוי ובחירות האזרח, הוא הסביר.

שאלה לי למוסי רז. אם יקום בארץ בדס שיפעל לחרם נגד ערביי ישראל. יקרא להחרים את עסקיהם, ישלח חוליות לסמן את התוצרת שלהם, יפגין נגד שופטים ערבים, יפריע למרצים ערבים באוניברסיטה, יקרא לחולים לסרב לקבל טיפול מידי רופאים ערבים – האם גם אז הוא יציג זאת כחופש הביטוי?

* מוסי, מאחוריך – רוגל אלפר הסביר מדוע בבחירות הוא תמך ברשימה המשותפת ולא במרצ: "רבים מתומכיה הנאורים לכאורה לוקים בגזענות סמויה ובציונות מתנשאת". האמת היא שבהשוואה לאלפר, גם חנין זועבי ציונית.

* צוּמי – יהונתן גפן העלה באינסטגרם תמונה שלו לבוש בחולצה, שעליה מודפסת הכתובת: "כל מה שצריך מחבל מתאבד זה חיבוק". הבעיה האמתית שממנה סובל גפן, בן ה-70, היא אינפנטיליות. יש לו מנטליות של ילד בגן. הפרובוקציות שלו הן ברמה של ילד שמשתין בסלון כדי למשוך תשומת לב.

* אקורדיון אחוז החסימה – אני תומך בהורדת אחוז החסימה, מאותה סיבה שהתנגדתי להעלאת אחוז החסימה. זו עמדתי העקרונית – אני בעד אחוז חסימה נמוך, בשל עקרון הייצוגיות. אני מכבד את אלה שתומכים באחוז חסימה גבוה, בשל עקרון היציבות. איני מכבד את מי שאינו פועל על פי גישה עקרונית של חיפוש הדרך הטובה לדמוקרטיה הישראלית, אלא מותח ומכווץ כאקורדיון את אחוז החסימה לפני כל מערכת בחירות, על פי מה שהוא חושב שישרת אותו. זו גישה אנטי ממלכתית, של מי שמאמין ש"המדינה זה אני" וכיוון שטובת המדינה היא הבטחת שלטונו, נכון להנדס את השיטה בכל פעם למען אותה "טובת המדינה".

* תושבי הגולן אינם אוהבים – בנימין נתניהו הודיע על תמיכתו באשכול שוקרון, אחד המועמדים לראשות המועצה האזורית גולן, ואף ישתתף בכנס שלו. כנ"ל יריב לוין.

איני יודע מה תהיינה תוצאות הבחירות בגולן, אבל, לדעתי, המעורבות של נתניהו לא תוסיף לשוקרון אפילו אחוז אחד. ולא בגלל שזה נתניהו, אלא כי תושבי הגולן אינם אוהבים התערבות של הפוליטיקה הארצית בפוליטיקה הגולנית.

אני תומך במועמדותה של מיכל רייקין, הנכונה להנהגת הגולן.

* הסטיקר עם הגולן – בתקופת המאבק על הגולן, המכונית שלי הייתה ערימת סטיקרים ניידת. מאז המאבק, לא הדבקתי סטיקרים. והיום שוב – למען הגולן שלנו, הדבקתי סטיקר על שמשת מכוניתי: אני עם מיכל.

* מפגש פסגה – פעמים רבות, בארבעים השנים האחרונות, ראיתי הופעות של שלום חנוך. פעמים רבות, באותן שנים, ראיתי הופעות של מתי כספי. אבל את מתי כספי ושלום חנוך על במה אחת, זכיתי לראות לראשונה ביום רביעי, באמפי שוני.

ואיזה מפגש פסגה! פסגה של שני ענקים. פסגה של שתי מעצמות-על של המוסיקה הישראלית. ואם מישהו מגדיר אותם "כוכבי העבר", הוא הצחיק אותי.

הקול של שלום חנוך, בעיצומו של העשור השמיני לחייו, קצת סדוק, כבר לא מה שהיה. אבל הכריזמה הבימתית, הו, איזו כריזמה! המוסיקליות, הקצב, העוצמה, האנרגיות. לגבי מתי כספי לא אוכל לספר על אנרגיות… בשיר היחיד שהוא שר ללא גיטרה, "מאיה" של שלום, הוא פשוט עמד עם ידיים בכיסים. אבל הקול שלו… המנעד האינסופי, היכולת הקולית הנדירה, המוסיקליות הגאונית. מתי כספי ניגן על גיטרה, פסנתר, מפוחית וכלי הקשה. שלום חנוך ניגן על גיטרה. ובין הנגנים היו שני מאסטרים – אלון הלל על התופים ומשה לוי על הקלידים והאקורדיון.

לא היה זה מפגש של שני אמנים, שכל אחד מהם שר את שיריו. שלום שר שירים של מתי, מתי שר שירים של שלום ושניהם שרו וניגנו יחד את שיריהם. הכימיה ביניהם הייתה אותנטית ומוחשית, וכשהם התחבקו והתנשקו, זה נראה טבעי מאוד. אגב, נראה לי שמתי כספי הוא האדם היחיד המכנה את חנוך – שלום במילרע!

לא הייתה זו רק פסגה של שני זמרים יוצרים, אלא פסגה של השירים. כל אחד מהשניים בחר את האהובים עליו מבין שיריו של האחר. כל אחד משירי המופע יכול היה להיות רגע השיא בהופעה אחרת. וזו הייתה הופעה שכולה רגעי שיא. ובכל זאת, הרגע שאהבתי והתרגשתי יותר מכל, היה ב"נגד הרוח", האהוב עליי כל כך. אני תמיד נרגש לשמע המילים שעמן אני מזדהה כל כך: "אהובתי, אל פחד! תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

ועוד רגעי שיא, בעבורי: "ואותך", "למה לי לקחת ללב", "שיר דרך", "ברית עולם", "לא ידעתי שתלכי ממני", "רק לרקוד", "זה מכבר", "סוף עונת התפוזים" ו"בגלגול הזה" – ההדרן האחרון.

אז איך אסכם את החוויה? במילותיו של שלום חנוך:
"מה נאמר על יום שעבר? היה כדאי!"

היה כדאי לנסוע שעתיים לכל כיוון.

* ביד הלשון

אופניים – אופניים חשמליים או חשמליות?
בכתבה בנושא בכאן 11 אמרה הכתבת "אופניים חשמליים", וחוץ ממנה, כל המרואיינים אמרו "אופניים חשמליות".

אופניים הם הכפלה של אופָן, גלגל. וכיוון שאופן הוא זכר, כך גם אופניים. יתכן שהבלבול נובע מכך שצורת ההכפלה הזאת זהה בזכר ונקבה, ויש הרבה מילים בנקבה בצורה זו: ידיים, רגליים, כתפיים, ברכיים, עיניים, נעליים, שנתיים. אך יש גם מילים בזכר כמו מכנסיים, יומיים, שבועיים, חודשיים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 23.9.18

* מפנטזת על נבוט – כל פטריוט ישראלי עוכב בדריכות ובדאגה אחרי ההתפתחויות בעקבות הפלת המטוס הרוסי בידי הצבא הסורי והשלכות התקרית על יחסי רוסיה וישראל, על חופש הפעולה של צה"ל בסוריה ועל ניסיונות איראן להתבסס בסוריה.

וכאשר פטריוטים ישראלים מודאגים, השוקניסטים מטפחים תקוות וציפיות. אולי דווקא פוטין יהיה המשיח שיכה סוף סוף במדינה שהם כל כך שונאים?

"רק נבוט יעיר את ישראל משיכרון הכוח" כותבת-מתפללת רווית הכט, ומפנטזת על הנבוט: "וזאת הבעיה עם ישראל. עד שלא באים אליה עם נבוט שנראה כמו נבוט ומרגיש כמו נבוט, היא לא מתעוררת משיכרון הכוח שלה. … עד שלא תשקע בסחרור של פיגועים נוראיים או תיאלץ להתמודד עם סתם סנקציות שיוטלו עליה כמדינת אפרטהייד, אף אחד כאן לא יתייחס לפלסטינים. למה, לשם שינוי, לא להקדים את הנבוט?"

יש לי הרגשה שגם הפעם הם יתאכזבו.

* הדמוקרט הגדול – בוועידת קמפ-דיוויד (2000) הציע ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק לערפאת הצעת שלום מרחיקת לכת, ששברה את הקווים האדומים של הקונצנזוס הלאומי, את האידיאולוגיה של מפלגת העבודה ואת מורשת רבין, כפי שבאה לידי ביטוי בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת ערב הירצחו. הוא הציע חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, קבלת עקרון הנסיגה לקווי 4.6.67 (בתיקונים קלים וחילופי שטחים) ועוד. הוא עשה זאת בניגוד למצע מפלגתו ובניגוד לכל הצהרותיו, כולל בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת שבועות אחדים טרם הוועידה.

הוא עשה זאת חרף העובדה שממשלתו איבדה את הרוב בכנסת, עם פרישתם של המפד"ל, ש"ס, "ישראל בעליה" ו"גשר" ערב הוועידה. ואחרי שערפאת דחה את ההצעה (בעיקר בשל טענת "זכות" השיבה) ופתח במתקפת הטרור הרצחנית ("האינתיפאדה השניה") – לא זו בלבד שהוא לא חזר בו מתכניתו, אלא הוא המשיך לדחוף אותו בכל מאודו, בוויתורים נוספים.

השיא היה ימים ספורים לפני הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה (בחירות אישיות ללא בחירות לכנסת), כאשר הוא שלח משלחת בראשות יוסי ביילין ובהשתתפות יוסי שריד (שהיה אז ח"כ באופוזיציה) ואמנון ליפקין שחק לטאבה, לנסות בכל מחיר להגיע להסכם ברגע האחרון. זאת, כאשר הוא ראש ממשלת מעבר, שהיא ממשלת מיעוט בכנסת, כאשר על פי כל הסקרים אין רוב לתכניתו והוא עומד לנחול תבוסה בבחירות. הוא קיווה שאם יצליח להגיע, במחטף, לאיזה נייר, יציג את הבחירות כמשאל עם על הסכם שלום, ואולי ינצח, כנגד כל הסיכויים.

היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין שיגר לו מכתב שבו הזהיר אותו שהוא עובר על החוק, כאשר כראש ממשלת מיעוט וממשלת מעבר, ימים אחדים לפני בחירות, הוא עומד לחייב את ישראל בהתחייבות היסטורית כה מרחיקת לכת. לא זו בלבד שברק ציפצף על המכתב, הוא השתלח בגסות ביועץ המשפטי, אמר שהוא כתב מכתב פוליטי שנובע מהשקפת עולמו הימנית ואיים לפטר אותו.

זה ברק שמרגע שהחל לגדל זקן הציב עצמו כנביא הזעם של חורבן הדמוקרטיה וכשומר החומות של שלטון החוק בישראל. זה אהוד ברק של פרשת השחיתות "עמותות ברק", שבזכות שתיקתם של שותפיו ומקורביו, הוא ניצל מהעמדה לדין.

12 ראשי ממשלה היו בישראל. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם. לא בכדי, לאחר תקופת כהונתו הקצרצרה והכושלת אזרחי ישראל בעטו בו, ואריק שרון היכה אותו שוק על ירך.

* אסיר משוחרר מחופש למדינאי – האסיר המשוחרר אהוד אולמרט טס לפריז כדי לחלות את פניו של אבו מאזן, והוא ממשיך לעשות לו רהביליטציה, באמצעות הפצת השקר כאילו לא דחה את הצעתו המדינית המופקרת. מה האינטרס של אולמרט, לשקר ולהציג את ישראל כסרבנית ולנקות את מי שסרב להצעתו? הרצון לרהביליטציה לעצמו.

אולמרט ממשיך לטפח את הנראטיב ההזוי, על פיו הוא כמעט הביא שלום היסטורי על ישראל ועל המזרח התיכון, אלמלא הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט עשו יד אחת ותפרו לו תיקים כדי לסכל את השלום המיוחל. כדי לבנות את הנראטיב הזה, יש צורך בהכחשת הסירוב הפלשתינאי. אבו מאזן, שבמו פיו אישר לא פעם שהוא דחה את הצעת אולמרט בשל טענת "זכות" השיבה, משתף פעולה עם ההצגה של אולמרט, כי היא משרתת את האינטרס הפלשתינאי להציג את ישראל כסרבנית. כך, אבו מאזן הוא המנהיג היחיד שמתייחס לאולמרט כאל מדינאי.

האמת היא שהדבר החיובי היחיד בהצעתו של אולמרט, הוא העובדה שהפלשתינאים דחו אותה, כי אחרת היינו עומדים היום במצב קשה ביותר.

* להכות את הטרור בכיס, לא דרך חוק הלאום – אחת הדרכים האפקטיביות למלחמה בטרור, היא מכות בכיסו באמצעות תביעות של נפגעי הטרור, בארץ ובעולם. ארגון "שורת הדין" עושה עבודה נפלאה כזאת, וכבר יש הישגים. על המדינה לעודד את המגמה הזאת, להקים גוף שירכז הגשת תביעות של כל נפגעי הטרור, ואם יש צורך בכך – בהתאמות חקיקה.

השבוע פסק השופט משה דרורי בבית המשפט המחוזי בירושלים שעל חמאס לשלם פיצויים בסך 5.4 מיליון ₪ לקורבן טרור חמאסי, וטוב שכך. אולם הוא הסתמך להחלטתו על חוק הלאום בפירוש יצירתי, מסוג היצירתיות המיותרת והמזיקה של האקטיביזם השיפוטי. הוא הצדיק את החלטתו במשפט מתוך חוק הלאום, על פיו המדינה תשקוד על שלומם של היהודים. החוק מדבר על המחויבות של מדינת העם היהודי לשלומם של היהודים בעולם, הנמצאים בשביה וצרה. אין להשתמש בחוק למטרות אחרות. אגב – אותו משפט עליו הסתמך השופט מתייחס ליהודים ולאזרחים ישראלים, כלומר המחויבות היא גם לאזרחים ישראלים שאינם יהודים. אך כאמור, איני רואה קשר בין חוק הלאום לבין פסיקת הפיצויים, מה גם שהשופט דרורי עצמו פסק פיצויים דומים בעבר, ללא חוק הלאום.

התועמלן האנטי ישראלי הפנאט גדעון לוי מתנגד בכלל לפיצוי קורבנות הטרור, כי בעיניו המחבלים והרוצחים הם הקורבנות. על עצם דרישת פיצויים לקרבנות הטרור הוא כותב: "הפעולה השפלה והנבזית הזאת, שמאחוריה עומדת ההנחה שהקורבן הוא הפושע". ומיהו הפושע? "גם עד קץ כל הדורות לא יוכלו מדינת ישראל והעם היהודי לפצות את העם הפלסטיני על כל מה שעוללו לו. לא על הפגיעות בחומר ולא על אלו שברוח; לא על אלה שבגוף ולא על אלה שבנפש" וכו' וכו' וכו'. כך, בפשקוויל שפרסם השבוע בשוקניה. מכאן ברור, שכל מי שהוא בן לעם היהודי הוא פושע והפגיעה בו מוצדקת. אולי כדאי להטיל על משפחות נפגעי הטרור לשלם פיצויים למחבלים שפגעו בהם.

ובחזרה לפסיקת השופט דרורי – שגיאה נוספת באותה פסיקה, היא השתתה על חמאס בלבד ולא על הרש"פ, כבקשת הנפגע. הפיגוע יצא משטח הרש"פ, כאשר הרש"פ ומי שעמד בראשו – ערפאת, עודדו את הפיגועים, ולכן ראוי להטיל גם עליהם פיצויים.

* הנכרה – האקדח המעשן בדחליל ה"הדתה", הוא אירוח חב"דניקים וארגונים מסוג זה בבתי ספר חילונים.

גם אני לא אוהב, בלשון המעטה, את הזמנת הארגונים האלה, אך מסיבות אחרות, הפוכות. מה המשמעות של הזמנת חב"דניק לקראת ראש השנה? המסר הוא, שהיהדות זה לא אנחנו, זה הם. היא לא שלנו, היא שלהם. וכיוון שגם אנחנו קצת יהודים, נזמין אותם לתקוע בשופר לפני ראש השנה, שהילדים יקבלו קצת יידישקייט.

כך יוצרים ניכור של הילד מיהדותו.

הדרך הראויה לחבר את הנוער ליהדות, היא במסר שהיהדות היא שלנו – אנו בני בית בה ובעלי בית עליה. עלינו להכיר אותה, להמשיך וליצור אותה בדרכנו ואנו בני חורין לבחור מתוכה. שבעים פנים לתורה, ואיננו זקוקים ל"דתיים" שילמדו אותנו את היהדות (עם זאת, חשוב מאוד קיומו של מפגש מתמשך בגובה עיניים בין יהודים מזרמים ומגזרים שונים, מן הגיל הרך ועד בכלל).

הדרך הראויה לחבר את הנוער ליהדות, היא חיבור, כפי שנעשה במכינות הקדם צבאיות, למשל. בוגרי בתי הספר הממלכתיים מגיעים למכינות בורים ועמי ארצות, רחוקים מן היהדות. בחודש במכינה הם מקבלים הרבה יותר מכל מה שקיבלו ב-12 שנות לימוד, ולא מחב"דניקים.

הזמנת החב"דניקים מנכרת את הילדים והנוער מיהדותם. למה דווקא הם מוזמנים? לא בגלל שר החינוך, אלא בגלל מנהלי בתי ספר חילונים, בורים ומנוכרים, שבאמת חושבים שהיהדות היא "שלהם" וכדאי להזמין אותם, כדי שהילדים שלנו יציצו ויכירו משהו.

הבחירה של אותם מנהלים היא הכישלון שלנו – תנועת ההתחדשות היהודית. אנו כשלנו, בכך שלא הצלחנו עדיין להנחיל בקרב הציבור החילוני את המסר שלנו.

ולכן, חבל כל כך, שחלק מארגוני ההתחדשות היהודית אינם מנתבים את התסכול לחשבון נפש וחיפוש דרך להשתפר, אלא מעדיפים את אזור הנוחות של האשמת אחרים, ומצטרפים לקמפיין ה"הדתה", ובכך מנסרים את הענף עליו אנחנו יושבים.

הבעיה האמתית אינה "הדתה" אלא "הנכרה" – הפיכת הילדים למנוכרים. אם הדוסופובים לא היו עיוורים משנאה, הם היו מבינים שאין להם בני ברית טובים יותר מחב"ד.

* מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים – הלך לעולמו, בגיל 88, תא"ל מנו שקד. במלחמת ששת הימים פיקד שקד על חטיבת אלכסנדרוני, שהבקיעה את המערך הסורי במרכז הגולן. החטיבה פרצה בגשר בנות יעקב. בהגיעו למוצב הסורי מורתפע, הוא שידר במכשיר הקשר לקיבוץ גדות: "מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים". כוונתו היא, שעמידת הגבורה הנערצת של הקיבוץ ב-19 שנות מתקפה סורית בלתי פוסקת, מובנת ביתר שאת, כאשר עומדים על המוצב שמעל הקיבוץ, שממנו הוא הותקף השכם והערב.

במקום שבו היה המוצב, הוקם מצפה גדות, ועל סלע, ליד האנדרטה לזכר חללי החטיבה, נחקקו דבריו של מנו שקד.

מנו שקד הוא בעל עיטור המופת על תפקודו במבצע "ירקון" (1955), נפצע קשה בהתקלות עם מחבלים ב-1969, שירת כקחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי) במלחמת יום הכיפורים ופרש מצה"ל ב-1974, לאחר שלקה באירוע מוחי.

יהי זכרו ברוך!

* החלונות הגבוהים – באמפידשא של בית גבריאל, על חוף הכינרת, נערך מופע של שלישיית "החלונות הגבוהים". לא, שמוליק קראוס ואריק איינשטיין לא יצאו מקברם, זו גם לא הייתה הופעה של הלוגרמות. אבל ההרכב הצעיר – אסף אמדורסקי, שלומי שבן ויעל קראוס היטיב לשחזר את המקור.

המופע לא היה בעיבודים חדשים, אלא הם נשארו נאמנים מאוד למקור. כמו בהרכב המקורי, ההרמוניה הקולית שלהם – נהדרת. על המסכים המופע הוקרן בשחור לבן. הזמרים התנועעו בתנועות של שנות השישים. והם אפילו שרו ברי"ש מתגלגלת, כמו בימים ההם. וזה היה ממש יפה. אפילו חלף בי הרהור שמא כדאי לחזור לשירה ברי"ש לשונית.

השמירה על העיבוד המקורי, בניגוד לנטיה של אמנים לשנות בגרסאות כיסוי, ביטאה ענווה, אך גם ביטחון עצמי של אמנים בטוחים בעצמם, שאינם צריכים להוכיח דבר לאיש.

לאחר ששרו את כל שירי התקליט המיתולוגי, חלקוֹ השני של הערב הוקדש לכמה משיריהם הישנים של ג'וזי כץ, אריק איינשטיין ושמוליק קראוס. שלומי שבן התיישב ליד הפסנתר, ובשירים האלה האמנים כבר חרגו מן העיבודים המקוריים, בעיקר שלומי שבן שליהטט ווירטאז בנגינה על הפסנתר ב"סע לאט". ב"מה אתי" האמנים הפכו את הקהל למקהלה ששרה קנון בשלושה קולות.

הקהל הרב לא היה מורכב מבני תשחורת, בלשון המעטה, מה שלא הפריע לו לעמוד על הרגליים ולרקוד.

האחרון בארבעת ההדרנים היה "הבובה זהבה", שיר הערש שבו נשלחנו הביתה עם המילים "לילה טוב".

את יעל קראוס לא הכרתי, ומבחינתי היא גנבה את ההצגה – זמרת נפלאה, שעמדה בכבוד בתפקיד ג'וזי כץ. יעל היא אחייניתו של שמוליק קראוס. אסף אמדורסקי הוא בנו של בני אמדורסקי, מפיק "החלונות הגבוהים". היום, כששערו של אסף הלבין הוא נראה ממש – אביו, מה שעוד הוסיף לאווירת הרטרו.

חוויה נפלאה.

– זה נוער זה?! – התקליט "שרים דודאים 2"', שיצא לאחרונה, חידש שירים ישנים, חלקם נשכחים, ובהם "סימן שאתה צעיר" של יוסי גמזו.

בשיר מופיעה הקריאה "זה נוער זה?! זה בררה".

בני התקופה היטיבו להבין למה מכוון גמזו. הוא כיוון לדבריו המפורסמים של איש "השומר" מפ"ת אברהם שפירא (1870-1965), הדמות האגדית, שהיה מוכר בכינויו "זקן השומרים": "אתם נוער אתם?! אתם חרא!"

יוסי גמזו אדם עדין, וקצת קשה לו לכתוב את המילה "חרא", והוא עידן אותה ל"בררה" – תחילה בספרו "אתם נוער אתם?!" ואח"כ בשיר "סימן שאתה צעיר".

בררה – סוג ב'. בעל איכות ירודה.

          * ביד הלשון

הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ – בחג סוכות אנו קוראים את מגילת קהלת. מגילה זו העניקה לשפה העברית עשרות ניבים וביטויים. אחד הבולטים שבהם הוא "הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".

הבל הוא האד היוצא מהפה. הוא אינו מוחשי, בלתי נתפס, חסר ערך. רְעוּת רוּחַ היא רעיה של רוח, אך להבדיל מרעיה של צאן ובקר, שמייצרת בשר, חלב ומוצריו, צמר, עורות, או רעיית דבורים שמניבה דבש, רעיית הרוח היא סרק.

משמעות הביטוי הוא: דברים בטלים, דברי שטות, דברים חסרי ערך. כמו למשל… טוב, לא אכנס כאן לפוליטיקה.

מתוך קהלת: "רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה – הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ… ְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה, כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ – גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ… טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 17.6.18

* השוואה להסכם הסורי – ההסכם שחתמו טראמפ וקים, הוא בגדר הצהרת כוונות, לא הסכם מעשי, ולכן מוקדם להשוות בינו לבין הסכמים אחרים. אולם אין ספק שרוח ההסכם שונה לגמרי וטובה לאין ערוך מהסכם הגרעין האיראני. על פי הצהרת הכוונות, ארה"ב תבעה מצפון קוריאה את מה שהיה עליה לתבוע מאיראן, והשיגה את התחייבותה של צפון קוריאה למה שהיה עליה לעמוד כהתחייבות איראנית – פירוז מוחלט מנשק גרעיני. כזכור, הסכם מינכן 2, המוכר בשם החיבה שלו "הסכם הגרעין האיראני", הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות ובתמורה הוסרו מרבית הסנקציות מאיראן.

ההסכם בין טראמפ לקים מזכיר הסכם אחר של אובמה – ההסכם לפירוז סוריה מנשק כימי. בהסכם ההוא אובמה אכן עמד על הדרישה הנכונה, תחת איום מוחשי בפעולה צבאית, והשיג את ההתחייבות הסורית הראויה.

אך מה קרה? מה שקרה, למשל, באוסלו. אסד פשוט צפצף על התחייבותו. לא זו בלבד שהוא לא חיסל את הנשק הכימי שברשותו, אלא הוא אף השתמש בו והמשיך לטבוח באזרחיו.

זה הלקח העיקרי שעל ארה"ב ללמוד, בנוגע להסכמים עם דיקטטורים. יש להם, לאותם דיקטטורים, נטיה להפר את ההסכמים שעליהם הם חתומים. ולכן, הסכם מעשי יהיה חייב לכלול בתוכו מנגנון אמין ומקצועי, של ארה"ב, שיפקח בצורה הדוקה, על כיבוד ההסכם, תחת נבוט מאיים בתגובה קשה ואכזרית על כל הפרה.

* אופוריה – הצהרתו של טראמפ לפיה צפון קוריאה כבר אינה מהווה איום גרעיני, מדאיגה וחסרת אחריות. היא מזכירה לי את ההתרברבות של פרס אחרי הסכם אוסלו: "תמו מאה שנות טרור". מנהיגים באופוריה הם תופעה מסוכנת. צפון קוריאה היא מדינה בעלת ארסנל של נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח. השילוב של אלה עם דיקטטור צמא דם ומטורף, לא עונה בדיוק על ההגדרה של טראמפ.

* מחדל טרור ההצתות – חמאס מבטיח לשגר אלפי עפיפוני תבערה לעבר "שדות המתנחלים" בישראל. מה ניתן לעשות נגד מתקפת הטרור הזאת? ברור שאין לנו יכולת ליירט אלפי "עפיפונים". הדרך להילחם בתופעה היא הרתעה; הבהרה לפלשתינאים שדין עפיפון תבערה כדין טיל, ושהמחיר שיגבה מהם על מתקפת הטרור יהיה מחיר זהה למתקפה דומה של ירי טילים.

אבל איך אפשר להרתיע, כשחיל האוויר יורה ירי אזהרה סמוך לחוליית מחבלים עם עפיפוני תבערה, במקום להשמיד אותה כפי שהיינו משמידים חוליה של שיגור טילים? לא זו בלבד ששלושה מחבלים שהיו נהרגים לא היו מעיפים עוד מטענים מעופפים, אלא הייתה זו הצהרת כוונות לקראת ההמשך.

אוזלת היד מול טרור ההצתות מצטרפת למחדל המתמשך של חוסר אונים מול הטרור החקלאי ברחבי הארץ, ועולה השאלה האם זו עדות לרמת האכפתיות של הממשלה לחקלאות הישראלית.

* מאות עולמות מלאים – ראש השב"כ דיווח בכנס בירושלים שמתחילת השנה סוכלו 250 פיגועי טרור משמעותיים. כאשר אנו שומעים את ההתבכיינות על "דופקים בלילה על הדלת ושולפים פלשתינאי ממיטתו" ושאר קיטורים מאוסים מסוג זה של עמירה הס וגדעון לוי, נזכור את הידיעה הזאת. כך מסוכלים הפיגועים. משמעות דבריו של ארגמן, היא שהפעילות הזו הצילה את חייהם של מאות ישראלים. "כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא".

* ריפוי וחינוך מחדש – איך מגדיר רוגל אלפר את האמונה באלוהים ואת כל מי שמאמין באלוהים? "סטייה קוגניטיבית עמוקה, שריטה של ממש. רק אדם לא נורמלי, סוטה… סוג של פסיכוזה, עיוות מוחלט של תפיסת המציאות… פסיכוזה היא סטייה מהנורמה. שהרי הצטברו עדויות למכביר שאין אלוהים. הם מדברים עם חבר דמיוני".

בלי קשר לשאלה האם יש אלוהים (קטונתי מלהתחיל להתיימר לדעת את התשובה, ובכלל – אמונה, על פי הגדרה, אינה ידיעה ולכן אינה ניתנת להפרכה או לאישוש), לפחות סטטיסטית, אלפר מזכיר לי את זה שנוסע נגד הכיוון, ומתקשר לאשתו כדי לספר לה איזה משוגעים כולם, נוסעים נגד כיוון התנועה.

אבל הדבר החשוב בדבריו הוא המשפט האחרון: "אני מכיר לא מעט אנשים שהיו סוטים כאלה. והלכו לטיפול פסיכולוגי. ונרפאו". למה זה חשוב? כי הדבר יכול ללמד על החזון המדיני של אחד מבכירי דבוקת שוקן. אני מכיר מספר מדינות בעולם ובהיסטוריה, שהכניסו "סוטים" אידיאולוגים למחנות לריפוי וחינוך מחדש. בדרך כלל זה נגמר בטבח במיליונים.

* אני עף – מבקר הטלוויזיה עינב שיף פרסם מאמר ב"7 לילות" שכותרתו: "אל תעופו", ובו הוא ניסה לשפוך מים צוננים על ההצלחה הגדולה והפופולריות של הסדרה "בשבילה גיבורים עפים". אמנם גם הוא אינו יכול להתעלם מן העובדה שזו "סדרה מושקעת ומלוטשת", אבל חשוב לו לצאת נגד ההגדרה שהעניקו לה רבים, בצדק, כ"סדרת מופת פורצת דרך". ומה פסול הוא מצא בסדרה? היא "שמרנית". טוב, הבנתי לאן הוא חותר. כנראה היא פטריוטית מדי בשבילו. ואכן, "מעולם לא נראינו יפים, מיוסרים וצודקים כפי שהשתקפנו מבעד לחבר'ה שיצאו להציל את נינט שלנו". מבחינתו, כדי שיצירה ישראלית תוגדר יצירת מופת, עלינו לצאת בה מכוערים ורשעים. וכיוון שאני לא מתבייש להיות פטריוט, וממש לא מעניין אותי אם שיף או אלפר ושכמותם יגדירו אותי "שמרן", אני דווקא עף על הסדרה המעולה הזו.

* התמה המרכזית – יש בסדרה "בשבילה גיבורים עפים" שתי תמות מרכזיות. האחת, היא הפוסט טראומה שרבים מהישראלים סובלים ממנה, והועלתה על השולחן בצורה אמינה מאוד וחזקה. השניה היא ערך הרעות ואחוות הלוחמים, שהיא בעיניי המרכזית בסדרה.

הרעות הזאת ממש אינה מוצגת בצורה קיטשית, אלא בצורה מורכבת מאוד; רעות שיש בתוכה גם הרבה כעסים, התחשבנויות, קטנוניוּת, שילוב של אהבה / שנאה. אבל היא בהחלט מציגה את המחויבות המוחלטת של הלוחמים, גם שנים אחרי שחרורם, לעשות הכל זה למען זה בעת צרה; את דבקות האין קץ במשימה, גם כאשר אין זו משימה שהוטלה עליהם בפקודה. והתיאור הזה הוא אמין, ריאלי, וסיפורים רבים במציאות מעידים על כך. נכון, זו התגלמות יפה של הישראליות, שנוצקה בצה"ל. וזה מה שמטריף אנשים כמו עינב שיף, שבעיניהם איכות של יצירה תרבותית נמדדת ברמת האנטי ישראליות שלה.

אישית, כמי שאהב מאוד את הסדרה ונהנה ממנה מאוד, יש לי דווקא קושי אידיאולוגי עם המסר המרכזי שבה. המסר הוא שאחוות הלוחמים היא היא המניע היחיד של הלוחמים, היא ורק היא יוצרת את הנכונות להקרבה; הן בקרב בלבנון והן במסע להציל את יעלי בקולומביה. אין שום שיפוט אידיאולוגי של הירידה של בנדה לקולומביה, כי גם שם הוא ישראלי המסור לצו העליון של נאמנות מוחלטת לחבריו לצוות. אין שום ביקורתיות כלפי אמירה של אחד הלוחמים (נדמה לי שאביב) באחד הפרקים, שצריך לברוח מכאן (מישראל) בגלל המחיר האישי של המלחמה. ובסוף, בסצנה של השיחה של בנדה עם אהובתו מריה, כשהוא מאושפז פצוע בבית החולים, שהשאירה פתוחה את השאלה אם הוא החליט לחזור לארץ, המסר של בנדה הוא שמי שאינו ישראלי לעולם לא יוכל להבין את הישראליות. אולי לכן הוא יחזור. אך אין המדובר באמירה ציונית לפיה מקומו של יהודי הוא בארץ ישראל, אלא שאת החוויה הישראלית של הרעות, ניתן לממש בצורה שלמה רק בין ישראלים שחוו אותה וחיים אותה, ולכן הם מבינים אותה, ויכולים להבין זה את זה.

אני מאמין גדול בערך אחוות הלוחמים, אך אין הוא המניע הראשי למסירות הנפש של הלוחמים. הרי הנער שמתגייס ליחידה קרבית אינו מכיר את מי שיהפכו בקרוב לחבריו הטובים, והוא מתגייס ליחידה הזאת כדי להגן על המדינה. הסיסמה של יהונתן גפן "אני שונא את המדינה ואוהב את הפלוגה" היא קשקוש אינפנטילי. רק לאחרונה קראתי את הסיפור המופלא על "כוח נתי" שלחם בגולן במלחמת יום הכיפורים. הגדוד קם במלחמה, בעיקרו מישראלים שהיו בחו"ל ועלו על המטוס הראשון לישראל כדי להתגייס למילואים, אף שלא היו משובצים ביחידה. צוותי הטנקים הורכבו מאנשים שלא הכירו זה את זה כלל. ומסירות הנפש ונכונות ההקרבה שלהם, מן הרגע שהחליטו לעלות על המטוס הראשון לארץ ונלחמו על הזכות להגיע מוקדם ככל האפשר, ועד שוך הקרבות, הייתה מוחלטת, ולא הייתה קשורה לאחוות הלוחמים, שהיא ערך עילאי בפני עצמו.

"בשבילה גיבורים עפים" היא סדרה מעולה בעיניי, לאו דווקא כיוון שאני מסכים עם כל מסריה, אלא דווקא כיוון שהיא גורמת לי לחשוב, להתווכח אתה ועם עצמי. היא כזאת, כי היא מורכבת, אינה פלקטית. ונכון, אני אוהב אותה כי היא מוכיחה שאין צורך בפוזה האנטי ישראלית כדי להיות מעולה, אף שהבון טון בעולם האמנות הישראלי מצפה לכך. והיא מוכיחה שכדי שסדרה ישראלית תזכה בפרס הסדרה הטובה ביותר בקאן, היא לא צריכה להציג את ישראל כמפלצת.

אבל כדי לזכות בביקורת חיובית מעינב שיף, כנראה שיצירה חייבת להציג את ישראל כהתגלמות הכיעור והרשע, כיוון שהדבר היחיד שגרם לו להשתלח בה, היא העובדה שאנחנו נראים בה יפים וצודקים.

* ביד הלשון

שבעים שנה, לך תזכור – קמפיין להחזרת ציוד צה"לי מבוסס על שייקה לוי והסרט "גבעת חלפון אינה עונה". שייקה מחזיר ציוד, "מה שלקחתי ב-56'". מה לקחת ב-56'? "מה שלקחתי ב-48', אין טוב מזה". מה לקחת ב-48'? "שבעים שנה, לך תזכור".

זאת קלסיקה. היכולת להעמיד קמפיין, שמן הרגע הראשון בטוח שיהיה להיט, המשוחח עם משפט מסרט בן 42 שנה (!) מתוך ודאות שלא רק שכמעט כל מי שיראה אותו יידע במה המדובר, אלא הוא יפרוט בו על נימים דקות של נוסטלגיה וגעגוע, מעידה על הסרט "גבעת חלפון" שהוא הקלסיקה הישראלית בהתגלמותה.

אגב, רק לאחרונה הוצג קטע ממנו בתכנית טלוויזיה, שיצרה מיקס המשלב בין קריאות "יעלי" של אביב ב"בשבילה גיבורים אחים" לקריאות "יעלי" של "מר חסון" ב"גבעת חלפון".

* "חדשות בן עזר"