איש השנה תשע"ט: אביגדור ליברמן

שנת תשע"ט תכנס להיסטוריה הישראלית כשנה יוצאת דופן – השנה היחידה בתולדות המדינה שבה התקיימו שתי מערכות בחירות. נכון לעכשיו, מעט לאחר הבחירות השניות, דומה שהמבוי הסתום נותר כשהיה.

לפני בחירות מועד א' ולפני בחירות מועד ב', שאלת השאלות הייתה – האם יהיו לנתניהו 61 קולות? אותה שאלה, אך היא שונה כל כך בין שני המועדים. במועד א', ה-61 שנספרו כללו את הליכוד, המפלגות הדתיות והחרדיות, כולנו וליברמן. בליל הבחירות נישאו שני נאומי ניצחון, של גנץ ושל נתניהו. עוד בטרם סיים גנץ את נאומו, הנאום כבר נראה נלעג, כזה שנושאו יתבייש בו. ניצחונו של נתניהו היה ברור. יש לו 65 ממליצים. יש לו קואליציה בטוחה.

ואכן, היו לו 65 ממליצים. ואכן, הרכבת הממשלה הוטלה עליו. אך הוא נכשל ולא הצליח להרכיב ממשלה חדשה. בדיעבד, גם נאום הניצחון שלו נשמע מביך ומגוחך. מי שעמד בין נאום הניצחון לבין הניצחון היה איש השנה תשע"ט – אביגדור ליברמן.

ליברמן הבטיח להמליץ על נתניהו וקיים, כצפוי. הוא גם הבטיח שלא יכנס לקואליציה, אלא אם כן ייאמר בפירוש בהסכם הקואליציוני שחוק הגיוס, כפי שהומלץ בידי מערכת הביטחון, יתקבל כלשונו, בלי להזיז פסיק. איש לא האמין שעל חודו של פסיק הוא ימנע את הקמת ממשלת נתניהו.

היה צדק והיגיון רב בעמדתו של ליברמן. הרי חוק הגיוס הוא כשלעצמו פשרה מרחיקת לכת עם המשתמטים. החרדים היו שותפים לניסוח ההסכמות. הם עשו זאת, מתוך הנחה שכאשר החוק יגיע לדיון בוועדה בכנסת, הם ימרטו את נוצותיו ויסרסו אותו. את זה רצה ליברמן למנוע, ובצדק.

אך היה משהו תמוה בעמדתו. מה פירוש לא להזיז פסיק? הרי כל חוק שמגיע לכנסת – מתקיים עליו דיון, שיג ושיח, חברי הוועדה מושכים אותו לכאן ולכאן, מעלים רעיונות חדשים, הסתייגויות. אך הוא החליט "לשחק בונקר". הוא דחה את כל הצעות הפשרה. הוא סירב לכל דיון. הוא הציב אולטימטום של הכל או לא כלום.

איש לא האמין שהוא יעמוד על עמדתו העיקשת; שהוא, איש ימין מובהק, ימנע הקמת ממשלת ימין. אך הוא עמד על שלו בלי לסטות ימין ושמאל. נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה. בתמיכתו של ליברמן ותמיכת הרשימה המשותפת הוא הביא לבחירות חדשות.

נתניהו הקדים את הבחירות בביטחון רב שהוא ינצח. הציבור הימני שבחר בליברמן יפנה לו עורף ויעבור לליכוד. ליברמן יתרסק, לא יעבור את אחוז החסימה, הליכוד יתחזק והוא ירכיב ממשלה חדשה ללא קושי.

כבר בערב שבו הכנסת החליטה על בחירות חדשות, נתניהו סימן את ליברמן וכינה אותו "שמאלן". או "סמולן". או "סססססמולן". או "0מולן". הוא הפנה את מלוא מאמציו למלחמה להשמדת ליברמן. הוא גייס את מלוא משאביו וכוחותיו למגזר "הרוסי" כדי למחוק את ליברמן.

אבל כוחו של ליברמן גדל מאוד והגיע ל-9 מנדטים. ליברמן הצליח לבנות לעצמו באחת דמות חדשה – ליברמן הלוחם בחרדים.

לפתע הפך ליברמן, שותפו הוותיק של אריה דרעי עוד מימי פרשת בראון תמורת חברון ועד הבחירות המוניציפליות האחרונות בירושלים, לאויב החרדים. לפתע הוא היה לנושא דגל החילוניות. ואחרי שפסל את החרדים, הוא פסל גם את החרד"לים, אותם הוא כינה משיחיים.

ליברמן הצליח לעצב את סדר היום של הבחירות, ולהטות אותו לנושאי דת ומדינה. הוא טבע את מטבע הלשון "ממשלת הלכה", ולמרות שאין שחר לטענה שהחרדים רוצים להפוך את ישראל למדינת הלכה (רצון שקיים רק בקרב חלק מן החרד"לים, שמייצגם בכנסת הוא סמוטריץ'), רבים קנו את הסיסמה. הוא טבע את הסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חרדית" וגרר אחריו את "כחול לבן", שאימצה את הסיסמה המנוגדת לטבעה ולדרכה. ובתום סיבוב הבחירות השני, ליברמן הוא האיש החזק בפוליטיקה הישראלית, הוא עשוי להיות האיש שיקבע מי יהיה ראש הממשלה. יתכן שהוא אכן יצליח לכפות על הליכוד וכחול לבן ממשלת אחדות ללא המפלגות הדתיות והחרדיות. אם הדבר לא יצא לפועל, לא יהיה מנוס מסיבוב בחירות שלישי. והיחיד שיוכל להביא לתסריט שלישי, כלומר לא ממשלת אחדות ולא מועד ג' הוא ליברמן, אם יצטרף לממשלה צרה בראשות נתניהו או גנץ. הוא לא יעשה זאת בפחות מרוטציה על ראשות הממשלה.

****

הניסיון של נתניהו לשוות לליברמן דימוי של שמאלן נחל כישלון חרוץ. למה? למה מה שהצליח נתניהו לעשות לריבלין, לבני בגין, לבוגי יעלון, לרוני אלשייך, למנדלבליט, הוא לא הצליח לעשות לליברמן?

אדרבא, בעמדות המדיניות, בגין וריבלין הם אנשי ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, בניגוד לנתניהו; גם עמדותיו של יעלון ניציות יותר משל נתניהו, ואילו ליברמן מדבר כבר שנים על תכנית מדינית יונית מאוד. כשהוא מדבר על "חילופי שטחים ואוכלוסיות", הוא מקבל את העיקרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 4.6.67 עם חילופי שטחים. כמו יוסי ביילין. רק שבעוד ביילין מציע תמורת גושי היישובים שטחים ריקים בנגב, ליברמן מציע שטחים מאוכלסים בואדי ערה. ובמסגרת התכנית הזאת, הוא אף אמר לא אחת שהוא מוכן לוותר גם על היישוב שלו – נוקדים. אז איך אפשר להסביר את הצלחתו של נתניהו להדביק "שמאלנות" לאנשי ארץ ישראל השלמה וכישלונו להדביק אותה לליברמן?

הסיבה לכך, להערכתי, היא שהסנטימנט הימני שעליו פרט ליברמן לאורך השנים ועליו הוא בנה את עצמו, לא היה ארץ ישראל השלמה ולא התנחלויות, אלא כוחנות אנטי ערבית. באחד מגלגוליו הוא בנה את עצמו סביב הסיסמה הפופוליסטית והלא-דמוקרטית, "בלי נאמנות אין אזרחות". גם הצעתו המדינית התפרשה, כיוון שכך הוא הציג אותה, כתכנית נגד ערביי ישראל.

על הסנטימנט הזה פורט ליברמן גם בדרישתו הפופוליסטית לגזר דין מוות למחבלים. ועל הסנטימנט הזה הוא בנה את עצמו בפרשת אלאור אזריה.

בערמומיותו הפוליטית, קלט ליברמן מיד כשפרצה הפרשה, כאשר נתניהו, יעלון ואיזנקוט התייצבו כאיש אחד בגינוי המעשה, שיש לו מכרה זהב פוליטי. הוא האיש שהפך פרשה פלילית של חייל שסרח ועמד למשפט, לסוגיה הפוליטית והחברתית המרכזית של ישראל לאורך יותר משנה. הוא יצר את הגל הפופוליסטי שגרם לנתניהו לעשות סיבוב פרסה וליישר קו עם הזרם העכור. הוא הפך את הפרשה הזאת למגדיר החדש של הימין בישראל. וכך, ריבלין, בני בגין ויעלון הפכו ל"שמאלנים", כיוון שהם דבקו באתוס של צה"ל מיום הקמתו, של צבא ממלכתי ומוסרי, צבא מסודר, שבין ערכיו – טוהר הנשק ומוסר לחימה. בציניות מקפיאת דם, קפץ ליברמן על הפרשה כמוצא שלל רב. כאלוף בדיג במים עכורים, הוא רכב על הפרשה עד למשרת שר הביטחון הנחשקת.

ככזה, הניסיון לצבוע אותו כשמאל, נחל כישלון חרוץ. הצגתו החוזרת ונשנית בידי נתניהו והליכוד כמי שבוודאות משתייך למחנה גנץ, הפכה את תשעת המנדטים שהוא קיבל, לכאלה שבשום אופן אינם יכולים להיספר כחלק ממחנה נתניהו. ואם אחרי בחירות אפריל נתניהו יכול היה להאשים את ליברמן שהוא מעל באמון בוחריו, הפעם כל בוחריו, מספר כמעט כפול, בחרו במי שנתניהו עצמו הציג כ"שמאל חלש שישב עם אחמד טיבי בממשלה". לא רק הניסיון למחוק את ליברמן מהמפה נחל כישלון, אלא גם הניסיון לצבוע אותו כשמאל.

****

מה עשה ליברמן בחודשים האחרונים? הוא המציא את עצמו מחדש, אך כאותו ליברמן, רק הפעם נגד אויב חדש. בעבר היו אלה הערבים. הפעם אלה החרדים. ליברמן נבנה תמיד על שנאת קולקטיב אחר בחברה הישראלית, והוא מושך אליו תומכים באמצעות אותה שנאה. יש לו מחושים פוליטיים וחברתיים רגישים מאוד, והוא יודע לקלוט מוקדם סנטימנטים של התנגדות לציבור מסוים, והוא רוכב על הגל הזה.

והוא עושה זאת בהצלחה רבה. ובדרך זו הוא אחד הפוליטיקאים המשפיעים ביותר בישראל זה שנות דור. והשנה, השפעתו הגיעה לשיא.

ליברמן הוא אחד הפוליטיים הציניים בישראל. יש לו כישרון גדול לזגזג ולהישאר בתדמית של איש עקרונות העומד על שלו. כי אכן, בכל זיג שבו הוא נמצא, הוא מגלה נחישות ועקביות ועצבים חזקים וכושר עמידה, עד הזג, שבו הוא שב ומגלה אותן תכונות.

ליברמן הורשע בעבר בדין, והוא היה חשוד בעבירות שחיתות חמורות, אך הצליח לצאת מהן זכאי, תוך שהספק על המעשים נותר גדול והריח נותר מבאיש. הוא הצליח לתמרן את פרשת "ישראל ביתנו" כך שלא תדבק בו אישית.

עם כל תכונותיו השליליות, והן רבות, אי אפשר להכחיש שהוא אחד הפוליטיקאים החכמים, הערמומיים, המנוסים והחזקים בישראל. התכונות הללו הפכו אותו השנה ממי שנלחם על הישרדותו מעל אחוז החסימה, לאיש החזק וממליך המלכים בישראל.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"

איש השנה תשעז

התמוטטותה של הילרי קלינטון בטקס הזיכרון לאירועי 11 בספטמבר, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, עוררה דיון שהתמקד בשני נושאים: מצבה הבריאותי של קלינטון ושאלת אמינותה. אולם בפרספקטיבה של שנה, אפשר לראות באירוע סימבול לקריסת מה שהילרי קלינטון מייצגת.

אירועי 11 בספטמבר 2001 היו מכה קשה לכל מה שארה"ב מייצגת; טראומה שהעם האמריקאי טרם התאושש ממנה. קומץ מחבלים מוסלמים חמושים בסכינים (!) מוטטו את ה-סמל, בה"א הידיעה, של האמריקאיות, מרכז הסחר העולמי. סמל של הפאר, העוצמה, הגודל, הכוח הכלכלי, התרבות האמריקאית, הקפיטליזם האמריקאי, הרוח האמריקאית. הסמל הזה התמוטט כמו מגדל קלפים.

שבע שנים מאוחר יותר, התחולל המשבר הפיננסי שהיה מעין השלמה של אותה קריסה; קריסת עולם תרבותי, עסקי, פוליטי שייצג את האמריקאיות.

הקריסה הכפולה הזאת ערערה את הביטחון והאמון של האמריקאים במדינתם, בתרבותם, בעוצמתם.

הילרי קלינטון, שיותר מכל אדם אחר מסמלת את הממסד האמריקאי, את המדינה האמריקאית, התמוטטה בטקס הזיכרון לקריסת מרכז הסחר העולמי, והיה בכך מעין סמל מטרים לקריסתה בבחירות.

הילרי קלינטון הייתה מועמדת בעייתית של המפלגה הדמוקרטית – בלתי פופולרית, חסרת כריזמה ולוקה באמינותה. אך מעל הכל, היא סמל הממסד שאיבד את אמון הציבור; ממסד מסואב, נהנתני, מושחת, משלב קשרי הון, שלטון ועיתון במובן המאוס ביותר של המושג.

תומכיה של קלינטון ראו בה את מייצגת הרוח האמריקאית ומגִנה עליה מפני מועמד המערער עליה באישיותו ובדעותיו. אולם בעיני חלקים רחבים בציבור, היא ייצגה את הממסד השנוא והמאוס.

המשבר האמריקאי, עשוי היה להעלות מנהיג אלטרנטיבי שיציע חזון גדול, אופק חדש, "ניו דיל" של המאה ה-21. אך בבחירות הללו לא הוצגה חלופה כזאת. מול נציגת הממסד עמד איש השנה תשעז, דונאלד ג'ון טראמפ.

טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תכנית. מה שהוא הציע, זה את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו הייתה הצבעה בעד הנגד.

וכיוון שהייתה זו הצבעת מחאה אנטי ממסדית, כל אותן תכונות שבעטיין, במצב אחר, מועמדותו הייתה נתפסת כבלתי אפשרית, והוא היה נחשב בלתי כשיר לנשיאות – דווקא אותן תכונות הן שבנו אותו. כאשר הציבור מורד בנורמות, זו עשויה להיות שעתו של הבלתי נורמטיבי.

טראמפ הוא בלתי נורמטיבי. הוא דמגוג, פופוליסט, גזען, מיזוגין, גס רוח, שקרן, מסית, מפיץ שנאה. ודומה שהוא לא נבחר למרות תכונותיו אלה, אלא בזכות אותן תכונות.

ולכן, כל מה שעלול היה לרסק מועמד לנשיאות במציאות אחרת – לא הזיז שערה בבלוריתו המוזרה של טראמפ. העובדה שבמשך שנים האיש העלים מס בשיטתיות, במקום שתפסול אותו מכל מועמדות לגיטימית, שיחקה לטובתו. כאשר ההצבעה היא הצבעת מחאה ושנאה נגד המדינה, הממשל, הממסד – המסים נתפסים כתחיבת יד גסה של הממסד לכיסו של האזרח הקטן, למען האינטרסים של הממסד. וכך, העלמת המס השיטתית של טראמפ נתפסה כהוכחה לחוכמתו וליכולתו לנצח את הממסד השנוא.

כאשר המחאה יצאה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט הקיצונית של הממסד, הנתפסת כתרבות שקר והימנעות מאמירה ועשיה של הנחוץ מטעמי תקינות – גסות רוחו של טראמפ, כולל הסרטון המציג את גישתו הבזויה והמבזה לנשים, נתפסה כאלטרנטיבה לפוליטיקלי קורקט. וכך, אותו שקרן מוּעד נתפס כאמין, כיוון שהוא דוגרי, אומר מה שהוא חושב, ללא סינון של תרבות, של נימוס, של מותר אדם מן הבהמה. הוא לועג לנכה על נכותו, לועג למשפחה שכולה שחורה וכו' – וזה נחשב כדוגרי, כאמין, לעומת תרבות ההסתרה של הפוליטיקלי קורקט.

וההכרזות על כך שלא יכיר בתוצאות הבחירות אם יפסיד, שבכל סיטואציה נורמלית הייתה שמה קץ בו ביום למועמדותו, התקבלה כמובנת מאליה בידי תומכיו, שאי אמונם בממסד גורם להם להאמין בכל תאוריית קונספירציה, מופרכת ושקרית ככל שתהיה. אילו טראמפ היה מפסיד, המוני תומכיו היו מאמינים לו שהבחירות נגנבו.

זאת הייתה מהות הבחירות לנשיאות ארה"ב. בחירות שלא הוצב בהן שום חזון חדש, של עתיד אמריקאי מבטיח. בחירות בין ממסד מושחת ושנוא הנאחז בקרנות המזבח ומעמיד לנשיאות את סמלו המובהק, לבין דמגוג שהצליח להמשיג לבוחרים את שנאתם לממסד ולגלם בעיניהם את הנגד.

היו אלה בחירות קשות; בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

אדם כדונאלד טראמפ אינו ראוי להיבחר לנשיא. במציאות נורמלית, הוא לא היה נבחר. היה משהו בעיתוי הבחירות, שגרם לו לנצח.

המשהו הזה, הוא שמונה שנות שלטונו של אובמה. אובמה היטה את ארה"ב שמאלה מדי, באופן חד וקיצוני מדי. בחירת טראמפ היא ריאקציה לשלטונו של אובמה. אובמה היה החטא. טראמפ הוא העונש.

****

הרגע המביך של תשעז, היה צילום הסלפי האינפנטילי שאורן חזן כפה על טראמפ, בעת נחיתתו של נשיא ארה"ב בנתב"ג. באותו רגע, הערכתי מאוד את נתניהו, שגילה כושר איפוק מדהים כשלא העיף סטירה למוקיון הזה, שכך בייש את מדינת ישראל.

לא הייתי מציין את האנקדוטה הזאת, אלמלא דבריו של חזן לנשיא. "כולם אומרים לי שאני טראמפ הישראלי".

מביך מביך, מגוחך מגוחך, אבל… באמת, לפני שנים מעטות טראמפ לא נחשב לרציני יותר מאורן חזן.

כאשר הוא הודיע על התמודדותו הוא נחשב לקוריוז. כאשר הוא החל להוביל בסקרים, נאמר שזה ביטוי למצב רוח, אבל בקלפי אנשים ינהגו ביתר רצינות ואחריות. כאשר הוא החל לנצח בפריימריז של המפלגה הרפובליקאית, דומה היה שמדובר בסך הכל במדינות זניחות, אבל כשנגיע למדינות המשמעותיות, מועמדים נורמטיביים, רפובליקאים אמתיים, ינצחו. וכך, כנגד כל הציפיות והסיכויים, הוא זכה במועמדות המפלגה שהוא כל כך שונא ושהיא כל כך שונאת אותו, שהוא כל כך זר לערכיה, למסורתה ולדרכה. וכמועמד הרפובליקאים הוא רץ לבחירות בתור הריאקציה למציאות שהבוחרים רצו למחות נגדה.

דונאלד טראמפ לא ניסה להצטייר, במערכת הבחירות, כדמות נשיאותית, כי הוא הבין, בחושיו המחודדים, שהבוחר אינו רוצה דמות נשיאותית, אלא דמות אנטי נשיאותית.

אמנם רוב הבוחרים נתנו את קולם לקלינטון, אולם בחירות מתנהלות על פי כללי משחק, ועל פי כללי המשחק של הדמוקרטיה האמריקאית, ניצחונו של טראמפ כשר לחלוטין.

****

לא בכדי, אני מייחד את עיקר המאמר לניצחונו של טראמפ בחירות ולא לפועלו כנשיא. הוא מכהן זמן קצר מכדי להעריך את כהונתו. מה שהפך אותו לאיש השנה, הוא ניצחונו המדהים.

ובכל זאת, פטור בלא כלום – אי אפשר.

מרגע שטראמפ נבחר, הוא הנשיא; הוא נושא באחריות, והאחריות מחייבת.

רבים מאוד קיוו, שהוא ישכיל להמיר את התכונות שגילם במערכת הבחירות, בתכונות של אחריות, מחויבות ורצינות.

בנאום הניצחון שלו, הוא השליך מאחורי הגב את טראמפ המועמד, ונשא נאום נשיאותי. נאומו עורר תקווה, שגישה זו היא סימן לבאות.

אולם בנאום ההכתרה שלו הוא חזר לסורו; היה זה נאום בחירות לעומתי, מתלהם, בלתי נשיאותי ובלתי ממלכתי; עם כל אותה רטוריקה פופוליסטית וסיסמאות דמגוגיות. והפזמון החוזר – "אמריקה תחילה"; הסיסמה המסורתית של הבדלנים האמריקאיים, שבה הם השתמשו בהתנגדותם להצטרפות ארה"ב למלחמה בהיטלר. סיסמה זו היא היפוכה של סיסמה אחרת של טראמפ – "להחזיר את אמריקה לגדולתה". עד היום לא ברור איזו מן הסיסמאות הללו מבטאת את דרכו.

הוא פתח את כהונתו במתקפת צווים נשיאותיים מהירה, ללא כל הידברות ומהלכים פוליטיים, ומהר מאוד נוכח שהדמוקרטיה האמריקאית מציבה בפני הנשיא איזונים ובלמים, ואין לו מנדט מוחלט לעשות ככל העולה על רוחו.

דומה שהוא מנהל את ארצו ואת העולם באמצעות ציוצים מתלהמים ולעתים מביכים בילדותיותם, בטוויטר.

ממשלו מצטייר כקן הקוקיה; מינויים תמוהים של אנשים לא מתאימים שבעיקר מתקוטטים זה עם זה, מתפטרים, מתפוטרים ומפוטרים בקצב רצחני.

אולם לאחרונה הוא מינה אדם רציני מאוד, הגנרל ג'ון קלי, לראש הסגל, כדי שיעשה סדר בבלגן. יש לקוות, שזה סימן למעבר ממחלות הילדות, להתנהלות רצינית של הבית הלבן.

ההתנהלות המוזרה עד כה, המלחמה האובססיבית בתקשורת, השקרים היוצאים מפיו השכם והערב והכל בצל חקירת החשד להתערבות רוסית בבחירות, מעלים ספק באשר לכשירותו של טראמפ לתפקיד.

זאת, דווקא שעה שהעולם נמצא תחת איום קשה, האיום הגרעיני הצפון קוריאני. לעת הזאת דרוש נשיא אמריקאי אחראי, רציני, נחוש, בעל עצבי ברזל, היודע מתי לגלות תקיפות ומתי גמישות. ספק רב אם טראמפ ניחן בתכונות הללו.

האיום הצפון קוריאני הוא מלכוד. כל צעד שיעשה מול משטר מטורף, פנאטי וחמוש בנשק גרעיני זה, עלול להיות הרה אסון. וראוי לציין שלא טראמפ יצר את המציאות הזאת, אלא הוא ירש אותה מקודמיו, לפחות מאז ביל קלינטון, שבמדיניות חלשה וכנועה אפשרו את גרעונה של מדינה מטורפת.

האתגר הגדול של טראמפ, עשוי להיות סיכול התגרענותה של מדינה יותר פנאטית ויותר מטורפת מצפון קוריאה, בירת האיסלמיזם הג'יהאדיסטי, איראן.

הירושה הקשה ביותר שקיבל טראמפ מקודמו, היא הסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. הסכם זה, ששם קץ למשטר הסנקציות שכמעט מוטט את כלכלת איראן ועשוי היה להביא אותה להפסקת תכנית הגרעין אף בלי להשתמש בכוח נגדה, הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות של העולם.

טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתכנית הגרעין האיראני, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת בפני האנושות במאה ה-21.

לשם כך, בראש ובראשונה, עליו לבטל את הסכם הגרעין. נכון, ההסכם מחייב את ארה"ב, ואין היא יכולה לבטל אותו סתם כך, ללא עילה, באורח חד צדדי (אם כי טראמפ עשה זאת באשר להסכם עם קובה, שהיה דווקא אחד המעשים המוצלחים ביותר של אובמה). אבל במקרה הזה, יש סיבה. האיראנים מפרים את ההסכם, ויש לארה"ב לגיטימציה מלאה להודיע שהוא בטל ומבוטל.

אם כך ינהג טראמפ, ולא רק בביטול ההסכם אלא במהלכים דיפלומטיים וכלכליים נחרצים ואם יהיה בכך צורך גם בצעדים צבאיים לסיכול התגרענותה של איראן, תהיה זו תרומה גדולה לאנושות ולמדינת ישראל.

****

ובאשר ליחסו של טראמפ לישראל.

יש לציין שטראמפ נבחר לתפקידו כשהוא נעדר כל הבנה במדיניות חוץ, כולל בענייני המזה"ת.

בראשית מערכת הבחירות, יצא טראמפ נגד הסיוע לישראל, ואמר שידרוש מישראל לשלם תמורתו. זהו קעקוע אחד מיסודות הברית בין ארה"ב וישראל.

בהמשך הדרך הוא לא חזר על אמירה זו. להיפך, הוא התבטא בידידות רבה כלפי ישראל.

במערכת הבחירות הוא הציג שתי הבטחות הנוגעות לישראל, אחת סמלית ואחת מהותית. הסמלית, היא שביקורו הנשיאותי הראשון יהיה בישראל. המהותית היא העברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

בניגוד מפורש להבטחתו, ביקורו הראשון לא היה לישראל אלא לערב הסעודית; המונרכיה הדיקטטורית התיאוקרטית, המשליטה בכוח את השריעא, כולל ענישה פיזית ככריתת ידי גנבים; המדכאת את הנשים, כולל איסור יציאה של נערה או אישה מביתה ללא ליווי אביה, אחיה או בעלה וכולל איסור על נשים לנהוג; מדינה שלאורך שנים תומכת בטרור ומממנת טרור.

ובהגיעו משם לישראל, התהדר טראמפ שהוא עמד בהתחייבותו, ובביקורו הראשון מחוץ לארה"ב הוא ביקר בישראל…

אבל האמת היא שזה לא באמת חשוב. לעומת זאת, הפרת ההבטחה המהותית בהחלט חשובה. טראמפ לא היה המועמד הראשון לנשיאות שבמצעו הובטחה העברת השגרירות לישראל, אולם איש לפניו לא ייחצן אותה כהתחייבות הבחירות המרכזית בנוגע לישראל. מדובר בצעד מהותי וחשוב ביותר, שעשוי לשים קץ לאנומליה, שבה ארה"ב אינה מכירה בבירתה של בעלת בריתה וידידתה הקרובה, כבר שבעים שנה.

טראמפ נבהל מאיומי הערבים והפר את ההתחייבות הזו. לא הייתה זו הפרה פאסיבית, אלא אקטיבית. בתי הנבחרים חוקקו כבר לפני שנים רבות חוק המורה על העברת השגרירות לבירת ישראל, וכדי שהחוק יתבצע, כל שנדרש מהנשיא הוא לא לעשות כלום. אלא שהנשיאים האמריקאיים, אחת לחצי שנה, חותמים על צו המורה לדחות את ביצוע החוק. וגם טראמפ, כמו קודמיו, חתם על הצו, תוך הפרת התחייבותו.

בימין הישראלי הייתה ציפיה גדולה שטראמפ יתגלה כנציג מועצת יש"ע בבית הלבן. לא היה כל שחר לציפיה המשיחית הזאת. האמת היא שטראמפ דבק במדיניות העקבית של כל נשיאי ארה"ב (כמעט) מאז מלחמת ששת הימים – נסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני 1967, עם תיקוני גבול קלים. אמרתי כמעט, כיוון שהיה חריג אחד, בוש הבן, שקיבל את עמדות ישראל בנוגע לצירוף גושי ההתיישבות לישראל ולגבולות בני הגנה לישראל (כלומר שליטה ישראלית בבקעת הירדן) ובלי לדרוש בתמורה "חילופי שטחים". לאחר עלייתו לשלטון של טראמפ, כתבתי שהמקסימום שניתן להשיג ממנו הוא אשרור מסמך בוש ושעל הממשלה לפעול למימוש הישג כזה. נכון לעכשיו, טראמפ רחוק משם. וכשהוא מדבר על "הדיל האולטימטיבי הפנטסטי", הוא מתכוון לדיל במתכונת המדיניות האמריקאית המסורתית.

עם זאת, הוא רחוק מהאובססיה של אובמה נגד ההתנחלות, שהעיקה על מערכת היחסים בין המדינות. שגרירת ארה"ב היילי, היא ידידת ישראל ומנהלת ביד רמה דיפלומטיה פרו ישראלית באו"ם, שלא נראתה כמותה שנים רבות. אישיותה של היילי היא חלק מן העניין, אך את המדיניות קובע טראמפ, ויש לזקוף זאת לזכותו.

מבחן הידידות לישראל של טראמפ, יהיה בראש ובראשונה יחסו לגרעין האיראני. הרטוריקה שלו בנושא האיראני מעודדת. אולם הוא כבר גרם נזק ביטחוני חמור לישראל, כאשר בהתבטלות מול פוטין, נתן ידו להסדר בסוריה, המאפשר דריסת רגל לצבא איראן בסוריה.

****

טראמפ הוא נשיא בתחילת דרכו. תחילת הדרך אינו נותנת לנו סיבה להיות מעודדים באשר להמשכה. ואף על פי כן, יש לו עוד למעלה משלוש שנים לתקן ולהוכיח את עצמו.

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"