לא כצעקתה

אחד הטיעונים המרכזיים של מתנגדי מיזם אנרגיית הרוח, מזהיר מפני מפגע הרעש הנורא, שיפגע באוכלוסיה ברדיו גדול מהטורבינות.

אין יישובים בקרבת הטורבינות, אבל יש שטחים חקלאיים ועובדים בהם אנשים. גם אצלנו, בבראון. יש טורבינות בתוך שטח המטע, ויצא לי לעבוד בחלקות שיש בתוכן טורבינות ואף בשורות הצמודות אליהן. אני מעיד מניסיון על עצמי: לא כצעקתה. תרתי משמע.

אם לא נמצאים ממש בקרבת הטורבינות, הרעש הוא קצת יותר מרעש של מזגן. כאשר ממש קרובים, הרעש חזק יותר. כמובן שככל שהרוח חזקה יותר – רעש הטורבינות חזק יותר. אבל גם בשרקיות העזות לפני שבועיים, ובאותם ימים עבדתי בחלקה שיש בתוכה טורבינות – כאשר עבר טרקטור במרחק חלקה או 2 לידנו, הרעש שלו היה חזק יותר.

אם להשוות את רעש העבודה בקרבת הטורבינות לעבודה על האפרונים, שוותיקי אורטל זוכרים איך עבדנו עליהם ימים שלמים לאורך שבועות – הרעש של האפרון חזק פי מאה. וכך גם עבודה על טרקטור. וכך גם העבודה במדיח הכלים בחד"א.

גם הסיפור על הריצודים שמשגעים ומטריפים את מי שנמצא ברדיוס ענק מהטורבינות, מוגזמים בטירוף.

****

לפני כשנתיים, עת שירתתי כחבר מליאת המועצה, השתתפתי בסדרת מפגשי לימוד ועיון בנושא הטורבינות, ובהם מפגשים שאורגנו והוגשו בידי מתנגדי המיזם – "שומרי הגולן" והארגונים הירוקים.

האזנתי לדבריהם ולעמדותיהם ברוב קשב והתייחסתי אליהם במלוא כובד הראש. והם בהחלט העלו נתונים מדאיגים. אני שמח שמכון שמיר למחקר לקח על עצמו לבצע מחקר עומק מקיף על ההשפעות הסביבתיות, הבריאותיות, הכלכליות והאנרגטיות של המיזם, שיהווה בסיס נתונים להחלטה אם להרחיבו.

אם כל האיומים וההפחדות מפני המיזם מדויקים כמו ההפחדה ממפגע הרעש והריצוד – אין מקום לדאגה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏4.1.23

* תמונת הראי של השייח' סלאח – זכותם של יהודים לעלות להר הבית היא זכות יסוד שאינה ניתנת לערעור. חובתה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, להבטיח את מימוש הזכות הזאת. כמדינה דמוקרטית על ישראל לאפשר ליהודים את חופש התנועה ובהדרגה גם את חופש הפולחן בהר הבית. כמדינה יהודית עליה לממש את ריבונות ישראל על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ובוודאי לאפשר גישה חופשית ליהודית להר.

מן הראוי שגם שרי ממשלה וראש הממשלה יעלו על הר הבית, אך יש לעשות זאת בשום שכל ובאיזון בין האינטרס הלאומי שבביקור כזה לבין שלום הציבור וביטחונו.

אבל לא בן גביר. רק לא בן גביר. למען השם, רק לא בן גביר. מן הראוי היה שראש הממשלה יגלה אחריות לאומית ויאסור על בן גביר לבקר כְּשר בהר הבית.

למה לא בן גביר? כדי להסביר זאת, אציג תחילה מולו, לצורך השוואה, את ח"כ לשעבר יהודה גליק, מראשי הנאבקים למען הר הבית. יהודה גליק הוא אוהב אדם באשר הוא אדם. הוא מכבד ואוהב את בני האדם בני כל הדתות וכל הלאומים. הוא רואה בהר הבית מקום שבו תתגשם נבואת ישעיהו "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה". הוא מאמין בהר הבית כהר השלום, שבו יתפללו יהודים ומוסלמים זה לצד זה בשלום, ברעות ובידידות. גליק נלחם בכל גילוי של גזענות וכח"כ קיים יחסי חברות ושיתוף פעולה עם הח"כים הערבים. זו דרך אחת להיאבק על הר הבית ועל זכותם של יהודים לבקר בו ולהתפלל בו.

דרך זו היא היפוכה של דרכו של בן גביר. בן גביר הוא כהניסט. כל כולו סמל לשנאת ערבים באשר הם ערבים. כל עלייתו המטאורית בפוליטיקה נעשתה באמצעות שנאה לערבים. ככהניסט, הוא דוגל באידיאולוגיה הגזענית על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל, לא כל שכן בירושלים ובעיקר בהר הבית. על פי האידיאולוגיה הכהניסטית, מסגד אל-אקצה וכיפת הגזע הם שיקוץ שאסור שישארו על הר הבית, כי הם מוקד של טומאה. בן גביר הוא איש הימין הרדיקלי שממנו עלו כל הרעיונות המטורפים לפיצוץ מסגד אל-אקצה.

מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י אמר בדיון בכנסת: "אם גדולי ישראל של המשנה, שראו שועל יוצא ממקום המקדש, געו בבכי כי לא היה בידם הכוח למנוע את החילול, מה נאמר אנחנו, כאשר היום שועלים הילכו בו, והם מכלים בכל רגע את קדוש ישראל, כאשר שמו אותותם הכוזבות, אותות האסלאם, אותות הריבונות שלהם בהר השם, ואנחנו, עם בזוי ושסוי, שיצא מהגלות להקים כאן מדינה יהודית, הפכנו לעם שמבזה את עצמו, ומשסה ומחלל את כבודו העצמי. בתקופת ההשפלה, כאשר ישב עם ישראל בגלות, הגיעו ארצה הישמעאלים מאותו מקור של הפסוק בבראשית 'והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו', ובחירוף וגידוף עלו להר הקודש של אלוקי ישראל וחיללוהו במסגדים שסימלו את השתלטותו של אללה, כביכול, על אלוקי ישראל רחמנא ליצלן. ואנו, בחריקות שיניים עמדנו חסרי אונים מול ההשפלה, מול חילול השם… כנופיה של בריונים, פראי-אדם ישמעאלים, יושבים על הר קודשנו… הדרישה הלאומית וההלכתית לסלק משם את הזרים שכופרים באלוקי ישראל. כמו כן, שלא יהיה ספק כי ממשלה יהודית אמיתית של תנועת 'כך' תיגש מיד, בעזרת השם, לחסל את שורש הנגע, ותוריד מהר-הבית את הזרים ואת המסגדים".

מספר 2 ברשימתו של כהנא היה הרב ישראל אריאל, מייסד מכון המקדש, התובע להקים לאלתר בפועל את בית המקדש ו"לטהר" את הר הבית מן המסגדים.

בן גביר הוא סמל לגזענות, לשנאת ערבים ולרצון לעקור את המסגדים מהר הבית. בן גביר הוא התגלמות עלילת הדם המרושעת שבה בן דמותו המוסלמי השייח' ראאד סלאח מסית נגד ישראל: "מסגד אל-אקצה בסכנה". אם אכן יגיע בן גביר לשלטון, הוא יממש את העלילה של סלאח, בהתאם להבטחתו של כהנא מה תעשה ממשלה "יהודית אמתית" של תנועת "כך".

בן גביר הוא פרובוקטור. הוא רוצה לעלות להר הבית כדי לעורר מהומות דמים, כי הוא נבנה מהן. על נתניהו מוטלת האחריות למנוע זאת ממנו. אבל נתניהו מודל 2023 הוא חלש, סחיט ושפוט של הכהניסט.

* בלי פרובוקציות – בתקופת ממשלת השינוי הגיע מספר העליות של יהודים להר הבית לשיאים חסרי תקדים בכל הזמנים. הייתה זו קפיצת מדרגה של ממש. וכל זאת, בלי פרובוקציות של פירומן זחוח ומדושן עונג, שמשתוקק להביא לשפיכות דמים רבתי.

* חוק הייעוד – אם תובא להכרעת הכנסת ההתנקשות בחוק השבות (ביטול "סעיף הנכד"), אין ספק מי יהיו הראשונים לתמוך בה: עופר כסיף, אחמד טיבי, איימן עודה וחבר מרעיהם. לא הייתה עדנה כזאת לאויבי הציונות.

מהותה, ייעודה, זהותה, צביונה, זכות קיומה והצדקת קיומה של מדינת ישראל הם חוק השבות, החוק החשוב ביותר בספר החוקים של ישראל. זה החוק המגדיר את מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הקיימת למען העם היהודי כולו, הקיימת למען כל יהודי ויהודי באשר הוא; המדינה – שכל יהודִי בעולם הוא אזרח שלה בפוטנציה, וברגע שיעלה לארץ, אזרחותו תקבל תוקף ממשי, באופן אוטומטי. אם מבטלים את חוק השבות, אפשר לבטל את מדינת ישראל. אין בה עוד צורך. אין לה עוד הצדקה. כל פציעה של החוק הזה, עלולה להוביל לדימום שיביא בסופו של דבר לביטולו.

אל תגעו בחוק השבות. לא צריך להסיר ממנו אות, לא פסיק ולא נקודה. השינוי היחיד שצריך לעשות בו הוא להפכו לחוק יסוד, אולי אף להגדיר אותו כחוק-על (הגדרה שאינה קיימת היום בחוק הישראלי) – חוק שניתן להכניס בו שינוי כלשהו רק ברוב של 80 ח"כים ואפשר לבטלו רק בהצבעה פה אחד של 120 הח"כים.

חוק השבות הוא חוק הייעוד של מדינת ישראל.

* לחרות האדם – הלוגו של עיתון "חֵרות", ביטאונה היומי של תנועת החֵרות, מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי, בהנהגתו של מנחם בגין, מפלגת האם של הליכוד, היה: "לשלמות המולדת * לחרות האדם * לקיבוץ גלויות * לצדק חברתי". אלה ערכי היסוד של התנועה, כפי שעוצבה בידי מייסדה, מנחם בגין.

אחד מארבעת ערכי היסוד היה חרות האדם. ערך חרות האדם במשנתו של בגין בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בכתיבת חוקה, גם אם היא תיווצר בהדרגה באמצעות חוקי יסוד, ובראש ובראשונה בחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, שאכן חוקקה לימים, בהובלת ח"כים מן הליכוד וממשלת שמיר – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. נדבך שני הוא מאבק נגד חוקי החירום שישראל ירשה מן המנדט הבריטי, נגד מעצרים מנהליים, נגד עינויים, נגד הממשל הצבאי לערביי ישראל. בגין, ראש האופוזיציה, נאבק גם למען זכויותיהם של עצירים ביטחוניים וסיכל את סגירת העיתון "העולם הזה" ומעצר מנהלי של עורכו אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי. נדבך שלישי, אולי החשוב מכל, הוגדר בידי בגין "עליונות המשפט". גישת עליונות המשפט של בגין, הייתה גרסה קיצונית של אקטיביזם שיפוטי. בגין יצא נגד עריצות הרוב, שהיא עיוות של הדמוקרטיה, וניסה להשתית דמוקרטיה מהותית, ליברלית, באמצעות איזונים ובלמים בין הרשויות, שיוכלו לבלום את הרוב כדי להגן על המיעוטים ועל זכויות האדם והאזרח. הגורם המרכזי במימוש עליונות המשפט הוא בית המשפט העליון, שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא בקרה שיפוטית על החקיקה בכנסת וסמכות מלאה לפסול חוקים הפוגעים בזכויות האזרח או בזכויות המיעוט. בגין נאבק על עצמאות המשפט, כלומר על הפרדה כמעט מלאה בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט וניטרול כמעט מוחלט של מעורבות המערכת הפוליטית בבחירת השופטים. בגין גם עמד על תפקידו העצמאי של היועמ"ש, כמי שתפקידו אינו רק לייעץ, אלא להבטיח שהממשלה, הכפופה לחוק, תפעל על פי חוק, כשהיועמ"ש הוא מי שמפרש לה את החוק. בגין, כראש הממשלה, יזם ב-1977 את הנוהג, שהתקיים עד היום, על פיו היועמ"ש יושב באופן קבע בישיבות הממשלה. היועמ"ש היה אז אהרון ברק, שאותו ירש בגין מממשלת המערך, אך הייתה ביניהם הערכה הדדית גדולה.

עמדתו של בגין בנושאים האלה, הייתה עמדת תנועת החירות ועמדת הליכוד עד העשור הקודם. כל האתוס של שנאת מערכת המשפט והתאווה להחריבה, שאותו מגלם יריב לוין, שר המשפטים החדש, הוא היפוכה המוחלט של האידיאולוגיה של הליכוד. לוין מדבר בשם השמרנות אך הוא מוביל מהפכה רדיקלית. את המהפכה הזאת ניתן להגדיר – מהפכת הדה-בגיניזציה של ישראל.

* חלקו של היועמ"ש בחוק הגולן – כחלק מהמתקפה על בג"ץ, התפרסם בוויינט מאמר של איש ההייטק אלחנן צווכר, הקובע חד-משמעית שאילו חוק הגולן היה נחקק היום, בג"ץ היה פוסל אותו ובעצם הוא היה נפסל מראש בידי היועמ"ש. הוא אף מציין שכלל לא הייתה מעורבות של היועמ"ש בחקיקה, כיוון שאיש לא חשב לערב אותו.

אין לכך שחר. הרי בגין, מי שהביא לחקיקת החוק, הוא זה שצירף את היועמ"ש לישיבות הממשלה והפך אותו לשותף מלא, הרבה יותר מבעבר, לכל החלטות הממשלה. היועמ"ש יצחק זמיר היה שותף מלא למהלך שהביא לחוק הגולן. בגין, מסיבות מדיניות, שמר על החוק בסוד, גם משרי ממשלתו, עד יום הגשתו לכנסת. היו לו שני שותפי סוד מתחילת המהלך – שר המשפטים משה נסים והיועמ"ש יצחק זמיר. בישיבה של שלושתם, חודשים לפני החקיקה, ביקש בגין מזמיר חוות דעת משפטית, האם החוק שהתקבל ב-1967, שמסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על חלקי ארץ ישראל, תקף בגולן שלא היה חלק מארץ ישראל המנדטורית, או שמוטב לחוקק חוק נפרד. זמיר המליץ על חוק מיוחד.

לא הייתה עתירה לבג"ץ נגד החוק, כי לא הייתה כל עילה לכך. אבל בג"ץ פסק סמוך לקבלת החוק, שכל מקום בחוק הישראלי שנאמר בו "מדינת ישראל" תקף גם בגולן. כלומר, הוא נתן את הגושפנקה לחוק. אין ספק שאילו הייתה מוגשת עתירה נגד החוק, היא הייתה נדחית. ואין לי ספק שאילו החוק היה מתקבל היום – בשום אופן הוא לא היה נפסל, כי אין כל עילה לפסילה.

צווכר טוען שחוק הגולן היה נפסל, כמו שההתנתקות התקבלה. בבג"ץ ההתנתקות דווקא התייחס בית המשפט לגולן ולחוק הגולן. השופטים פסקו (בצדק, לדעתי, למרות שהתנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף), שכיוון שמדובר בשטח מוחזק בתפיסה לוחמתית, ומי שמוסמך לקבוע בענייני ביטחון זו הממשלה, אין מקום להתערבות של בג"ץ. והם הוסיפו, שאילו היה מדובר בגולן, שעליו חלה ריבונות ישראל, הם היו נוהגים אחרת.

* פסול מבחינה מוסרית – היועמ"שית בהרב מיארה צודקת בהחלטתה האמיצה לא להגן על מינויו של העבריין הסדרתי דרעי לממשלה.

אבל הבעיה האמתית היא שאנו נדרשים לדיון משפטי חוקתי על מינוי פסול מלכחתחילה מבחינה מוסרית, ציבורית.

* תרבות השקר – נתניהו הקצה שלושים מיליארד ש"ח לפיתוח המגזר הערבי. זה מוצדק וחשוב מאוד. וזה מוכיח עד כמה ההסתה הבזויה, הנואלת והגזענית, נגד הממשלה הקודמת, הייתה שקרית.

* נגד טובת הציבור – ההחלטה הראשונה של שר האוצר סמוטריץ', היא לבטל את המס על כלים חד-פעמיים ועל משקאות ממותקים. אלו שתי החלטות המנוגדות לאינטרס הציבורי. החלטה אחת פוגעת בעליל בהגנת הסביבה. החלטה שניה פוגעת בעליל בבריאות הציבור.

מסתבר שגם אחרי שהם עלו לשלטון, הם ממשיכים להיות אופוזיציה למדינה.

* אינטרס ציבורי מובהק – כלי הפלסטיק החד-פעמיים הם נזק חמור לסביבה. הם מזהמים את האוויר, את היבשה ואת הים. הם איום על בריאות הציבור ובעלי החיים. המס על הכלים החד-פעמיים הוא מס חשוב מאוד להגנה על הסביבה ולכן הוא אינטרס ציבורי מובהק. הוא אינטרס משותף לחילונים, לדתיים ולחרדים, ליהודים ולערבים, לשמאלנים וימנים.

בהסכמים הקואליציוניים עם החרדים, הוסכם על ביטול מידי של המס, והשר סמוטריץ' מיהר ליישם זאת ביומו הראשון בתפקיד. איזה אינטרס מייצגים החרדים במלחמתם במס הזה? הרי אין כאן שום עניין דתי, שום עניין מסורתי. איזו סיבה יש לחרדים לא להיות שותפים לאינטרס הכלל, אלא לצאת נגדו?

הסיבה היחידה היא הרצון הילדותי לבטל כל החלטה שקיבלה הממשלה הקודמת, ובעיקר כל החלטה של שנוא נפשם ליברמן. הביטול נועד להצדיק את הקונספירציה הילדותית המטורללת, על פיה המס על כלים חד-פעמיים נועד לפגוע בציבור החרדי. איזו פרנויה מופרעת. למעלה משמונים מדינות הטילו מס על כלים חד-פעמיים. האם גם הן חלק מן הקונספירציה – הטילו את המס הזה כדי לפגוע בחרדים בישראל?

ולמה נתניהו נכנע גם לדרישה הזאת?

* למנוע את החופש מהאזרח – בשנים שקדמו לכניסתו של יועז הנדל לתפקיד שר התקשורת, משרד התקשורת היה מיזם להשתלטות נתניהו על התקשורת הישראלית. הוא עסק בעיקר בנושאים שנדונים כעת בבית המשפט. נתניהו כיהן בתפקיד, ובאובססיה המטורפת שלו לתקשורת הוא היה שר התקשורת וראש הממשלה, בסדר הזה. כאשר בג"ץ חייב אותו לוותר על התיק, הוא דאג שימלאו אותו נערי שליחויות הנאמנים לאדונם ככלבלבים מאולפים – איוב קרא ודודי אמסלם.

וכך, כאשר יועז נכנס לתפקיד, ישראל הייתה במקום ה-100 בעולם בפריסת סיבים, כמו מדינת עולם שלישי. בתוך שנתיים ישראל הייתה המדינה המובילה בעולם בקצב פריסת הסיבים ובין הראשונות בעולם באחוז הפריסה בפועל. זו רק אחת המהפכות שיועז הוביל, עד יומו האחרון בתפקיד, לקידום תשתיות התקשורת בישראל, לרווחת אזרחי ישראל כולם.

כששמעתי שדווקא קרעי מונה לתפקיד, נחרדתי, אם כי לגמרי לא הופתעתי. הוא מסוג האנשים שנתניהו שולח לתפקיד הזה, כדי להבטיח את שליטתו המוחלטת במשרד לצורך השתלטותו על התקשורת. לא בכדי, קרעי נושא את דגל חורבן השידור הציבורי בישראל, החיוני כל כך לדמותה הדמוקרטית והתרבותית של ישראל.

מיד עם כניסתו לתפקיד, הודיע קרעי: "בכוונתי לחתום בימים הקרובים על ביטול רפורמת הקומה הכשרה. לא נתערב בהחלטות של שום משתמש באף מגזר. מדיניות המשרד תחתיי תותיר את החופש בידי האזרח".

לא זו בלבד שמדובר בהחלטה נואלת; מה שמרגיז במיוחד הוא השפה האורוויליאנית שבה הוא השתמש. הוא מדבר על "השארת החופש בידי האזרח?" ההיפך המוחלט הוא הנכון. רפורמת הקומה הכשרה במגזר החרדי, נועדה להעביר את החופש לידי האזרח; לאפשר גם לאזרח החרדי לנייד את מספר הטלפון שלו ולעבור עם אותו קו למסלול אחר. בכך, האזרחים החרדים ישוחררו מן השליטה הטוטליטרית של האח הגדול – "ועדת הרבנים לענייני תקשורת", המשרתת אינטרסים כלכליים כוחניים, ומונעת מן האזרחים החרדים את יכולת השליטה על חייהם ואת הכניסה למאה ה-21 באמצעות הטלפון החכם.

הדגל של יועז הנדל היה ביטול האוטונומיות בישראל – לא אוטונומיה של המגזר הערבי ולא אוטונומיה של המגזר החרדי; כולם אזרחי ישראל וחובתה של ממשלת ישראל לתת את השירות הממלכתי לכל אזרחיה ועליה למנוע השתלטות אוטונומית שתמנע את חופש הבחירה מן האזרחים.

קרעי מסיג אחור את המהלך החשוב הזה, שנועד לשפר את חייהם של האזרחים החרדים.

שלמה קרעי – שר התקשורת בממשלת הטרלול הרגרסיבי.

* פשע שנאה אנטישמי – ח"כ הרב גלעד קריב התייחס לעימות בינו לבין ח"כ מאיר פרוש מיהדות התורה ואמר: "הוא בא משושלת פוליטית הידועה בשנאתה לחלקים גדולים בעם היהודי". הוא צודק. השנאה הזאת עוברת מאב לבן – ממשה למנחם וממנחם למאיר.

מנחם פרוש, אביו של מאיר פרוש, שהיה אף הוא ח"כ, ביצע פעם פשע שנאה אנטישמי בזוי בנאום בכנסת, כאשר השליך לרצפה סידור רפורמי וירק עליו.

* לא עלה תאנה – איני אוהב, בלשון המעטה, את האמירות לפיהן אמיר אוחנה הוא עלה תאנה. המסר של האמירות הללו, הוא שהממשלה הומופובית, מתכוונת לפגוע בלהט"ב, והמינוי של אוחנה לתפקיד יו"ר הכנסת הוא עלה תאנה.

התמונה הרבה יותר מורכבת. יש בקואליציה גורמים הומופובים. הבולט שבהם הוא אבי מעוז, שההומופוביה היא המסר המרכזי של מפלגתו, אך גם המפלגות החרדיות ולפחות חלק מהח"כים במפלגות הדתיות. אך יש בקואליציה גורמים השוללים לחלוטין את ההומופוביה. בראש ובראשונה הליכוד, שלפחות מרבית חבריו רחוקים מהומופוביה. לדוגמה, ח"כ גוטליב, אחת הח"כיות הקיצוניות והמתלהמות ביותר בליכוד, הפתיעה בנושא הזה, והודיעה שבכל מקרה תצביע נגד חוק האפליה, אם יובא להצבעה, ו"גם אם תהיה משמעת קואליציונית, היד שלי לא תוכל להתרומם בעד החוק". נתניהו עצמו רחוק מהומופוביה.

ההומופובים השיגו הישגים בהסכמים הקואליציוניים ולבטח ינסו לקדם את דרכם. סביר להניח שנתניהו והליכוד ינסו למסמס זאת. עיקר המאבק בנושא הזה יהיה בתוך הקואליציה.

מינויו של אוחנה ליו"ר הכנסת היא צעד חשוב מאוד, גם אם סמלי (אך לסמלים יש הרבה עוצמה) במאבק הפנימי הזה. במינויו של הומו מוצהר לתפקיד רם המעלה יש מסר חשוב לציבור. בנאומו של אוחנה אחרי היבחרו ובתמיכה שקיבל בליכוד יש מסר חשוב מאוד. מנגד ראינו את השפלת המבט המוחצנת של ח"כים חרדים בעת נאומו של אוחנה, ואת דברי הבלע של הרב מאזוז ושל הרב עמאר.

מה תפקידה של האופוזיציה (בכנסת ובציבור) בסיטואציה הזאת? אופוזיציה טוטלית, כמו האופוזיציה הקודמת, שאינה רואה דבר לנגד עיניה זולת הפלת השלטון, תצייר כמובן את כל הקואליציה בדמותו של אבי מעוז. ואיך היא תתמודד עם המינוי של אוחנה? תגדיר אותו כעלה תאנה. אופוזיציה קונסטרוקטיבית, לעומת זאת, שמטרתה לקדם את הטוב למדינת ישראל גם בשבתה באופוזיציה, תנצל את ההתגוששות הפנימית בקואליציה, לחיזוק האגף הליברלי בתוכה, על מנת לגבש התנגדות של רוב הכנסת לכל ניסיון לפגוע בלהט"ב.

* האידיוטים השימושיים של המוטציה הקנאית – הפובליציסט עפרי אילני לא ידליק יותר נרות חנוכה. כך הוא הכריז במאמר במוסף "הארץ". הוא גם קרא לא למול את הבנים. הוא התנתק מן היהדות. אם היהדות היא בן גביר ואבי מעוז – הוא מעדיף לא להיות יהודי.

כאשר אדם רציני מתבטא כמו רוגל אלפר זה כואב. אך אלה דברים מאוסים כמו של אלפר, גם אם אינם שטחיים וריקניים כמותו.

משמעות דבריו של אילני היא גושפנקא ליומרה של בן גביר ושכמותו להיות היהדות. היא ויתור על המאבק על דמותה של היהדות, שהוא המאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית. אני לא מוכן בשום אופן לוותר על המאבק הזה. מבחינתי, לוותר על יהדותי זה בדיוק כמו להתאבד. וכאדם תאב חיים לא עולה על דעתי להתאבד. וגם לא לאבד את זהותי. ולא את מהותי. וזהותי היא בראש ובראשונה – היותי יהודי וציוני.

אילני לועג לאנשים כמוני שנאבקים על היהדות מול המוטציה הכהניסטית. "אין טעם להמציא גרסה פרטית של יהדות – דת שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל". ודאי. ממש לא מדובר בהמצאת גרסה פרטית של יהדות. מדובר במאבק על דמותה של היהדות דווקא כיוון שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל. בדיוק על כך המאבק – דווקא כיוון שמדובר בזיקה לאומית.

בתגובה למאמרו של אילני פרסם פרופ' ישי רוזן צבי רשומה בפייסבוק שבה הוא מביע התנגדות להצעתו של אילני להתנתק מן היהדות, אך הוא מציע להתנתק, יחד עם היהדות, מהציונות. כפי שהמוטציה הכהניסטית מעוררת ומעודדת קולות פוסט יהודיים כך היא מעוררת ומעודדת קולות פוסט ציוניים. אילני, רוזן צבי ושכמותם, הם האידיוטים השימושיים של הקנאים הפנאטיים בכך שהם מאשרים את היותם המייצגים של היהדות (אילני) ושל הציונות (רוזן צבי).

כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אין לי שום כוונה להרהר ולו לשבריר שניה על ויתור על היהדות והציונות שלי. לכן, אאבק נגד המגמה המסוכנת שאותה מייצגים בן גביר, אילני ורוזן צבי, כל אחד בדרכו.

* כלי חמס מכרותיהם – בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", אנו מסיימים את קריאת ספר בראשית.

טרם מותו, מכנס יעקב את בניו כדי להיפרד מהם. דבריו הם מלאכת מחשבת – שירה נשגבת. הוא מאפיין כל אחד מן הבנים על פי אופיו וייחודו, אינו מקפיד על פוליטיקלי קורקט, אינו מנסה להיות מאוזן. את הברכות הוא מתאים לאנשים, ולא במובן של "תמשיך להיות מי שאתה", אלא גם ברגעיו האחרונים הוא ממשיך להיות אב מחנך, כנושא שליחות. בתום דבריו, הוא סיים את שליחותו. הוא אוסף את רגליו אל המיטה ומת.

מי שחוטפים ממנו יותר מכל הם נערי הגבעות שמעון ולוי, שביצעו את פשע השנאה – "תג מחיר", בשכם. אותם יעקב אינו מברך כי אם מקלל, ומונע מהם נחלה. מי שנוהגים כפי שהם נהגו, מעידים על עצמם שאין הם ראויים להתיישבות. בדבריו, יעקב משווה אותם לארגון חמאס: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

* תפילה לשלומו – מישהו יודע מה שם אמו של נסראללה? אומרים שהוא מאוד חולה. צריך להתפלל לשלומו.

* פתיחה מחקרית מאלפת – בקרוב ייצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". על העטיפה האחורית של הספר, יופיע הטקסט שכתב פרופ' אבי בראלי: "ספרו של אורי הייטנר הוא ניתוח היסטורי חיוני ביותר להבנת שתי סוגיות חשובות בתולדות מדינת ישראל:  נקודת המוצא ביחסה של מדינת ישראל אל רמת הגולן לאחר כיבושה במלחמת ששת הימים, ושקיעת היכולת ההתיישבותית של תנועת העבודה הציונית לנוכח אתגר יישובם של הגולן ובקעת הירדן. הם היו מחוזות חפץ מדיניים והתיישבותיים של הזרם המרכזי בתנועת העבודה, אולם התנועה התגלתה בחולשתה לנוכח האתגר והותירה את המתיישבים שם ללא עורף משמעותי. הספר מאיר סוגיות אלו בעזרת תיעוד היסטורי רב חשיבות ומציע פתיחה מחקרית מאלפת לבירורן".

* אז איך חגגתי את יום הולדתי השישים? – ב-5:40 זינקתי מהמיטה היישר לבגדי העבודה ונעלי העבודה ונסעתי למטע התפוח הצעיר בדלאווה א'. אני עושה שם עכשיו משימה שאני מגדיר אותה "טיפול אישי בעץ". אני עובר ליד כל עץ, שואל אותו לשלומו, ומטפל בו על פי הצרכים הייחודיים לו. אין עץ שאין מה לעבוד עליו ואני מתעכב דקות אחדות ליד כל עץ. כיוון שמדובר בחמש חלקות ובסך הכל ב-84 דונם, מדובר במשימה הנמשכת שבועות רבים. למשימה הזאת נדרשים הרבה מאוד אורך רוח ובעיקר אהבה; אהבה לכל עץ. בעצם, זו הליבה של העבודה במטע הצעיר. ככל שנעניק תשומת לב וטיפול נכון לעץ, כך נהנה ממנו בעשרים-שלושים שנות חייו.

אני אוהב מאוד את העבודה הזאת, אם כי היום היה קצת מאתגר בשל מזג האוויר – רוחות קדים (שרקיות) עזות ומקפיאות. מי שמכיר את הרוחות המזרחיות בגולן יודע עד כמה הן קשוחות. אבל זה מה יש או כמאמר המשורר: "אדמתנו, בני, אין פנאי לה".

בערב ביליתי בישיבת ועדת הכספים של מדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה. הישיבה התקיימה בזום.

ומה עם חגיגות? לאורך היום קיבלתי טלפונים ומסרונים של ברכה וקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר המו מברכות.

שנים רבות אני מוביל את קבלות השבת באורטל – אני מזוהה עם קבלות השבת וקבלות שבת מזוהות אתי. אין דרך מתאימה יותר לחגוג את יום הולדתי העגול מאשר בקבלת השבת. וכך היה. ביום שישי היה התאריך העברי שלי. פרשת השבוע הייתה פרשת הבר מצווה שלי, פרשת "ויגש". ובקבלת השבת חגגנו, והתרגשתי כפי שלא התרגשתי שנים רבות.

ובמשפחה? עמוס, בננו הבכור, כעת במילואים. כשישתחרר – נחגוג. אך עוד לפני כן, בתנו המוכשרת תמר כתבה והלחינה שיר לכבודי, שריגש אותי מאוד מאוד.

          * ביד הלשון

ברקאי – קיבוץ ברקאי, הנמצא בפתח המערבי של בקעת עירון, עלה לקרקע ב-1949. את הקיבוץ ייסדו חלוצים שעלו מרומניה ומפולין, אליהם הצטרפו ב-1960חלוצים שעלו מארה"ב. קיבוץ ברקאי השתייך לקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) ומייסדיו ומשלימיו היו בוגרי תנועת השומר החדש. היום התנועה הקיבוצית מאוחדת בתנועה אחת (זולת הקיבוץ הדתי).  

שם הקיבוץ הוא מחווה לגרעין המייסד שלו; ראשי תיבות של "בני-עבודה, רומניה, קיבוץ, ארץ ישראל". הפירוש השני הוא שהקיבוץ מסמל את ברקאי, כוכב השחר, שזרח מחשכת האימה של מלחמת העולם השנייה. את שם הקיבוץ הציע, הסופר, המורה וחוקר השפה העברית פרופ' נתן מארק.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏20.11.22

* מחזק את ידיו – כאזרח פטריוט, אני מחזק את ידיו של נתניהו בסירוב להפקיר את תיק הביטחון בידי סמוטריץ'.

חבל שהוא משתמש בתירוץ של הלחץ האמריקאי.

אני מקווה שהוא לא יתקפל.

לא פחות חשוב – לא להפקיר את ביטחון הפנים בידי האקדוחן הפירומן.

* המשתמט – כאשר חבריו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, שכבו בלילות במארבים, יצאו למעצר מחבלים חמושים, קרעו את התחת במסעות מפרכים – בצלאל סמוטריץ' השתמט, כמו החרדים. מלחמת מצווה, הגנת המולדת, הגנה על חייהם וביטחונם של אזרחי ישראל, הם "ביטול תורה" בעבורו.

אבל לא הייתה לו בעיה לבטל תורה לקידום הקריירה שלו בלימודי שני תארים במשפטים.

לא הייתה לו בעיה לבטל תורה כדי לארגן ולהוביל את "מצעד הבהמות" ההומופובי הדוחה.

ולא הייתה לו בעיה לבטל תורה לטובת פעילות טרוריסטית.

רגע רגע. מה פתאום פעילות טרוריסטית? הוא הורשע במשהו? אין לו חזקת החפות?

אוקיי, אז קודם כל – לכאורה, לכאורה, לכאורה. בסדר?

ובכן, סמוטריץ' היה עצור ששה שבועות בחקירת השב"כ על פיגוע טרור שעמד לבצע. במשך ששת השבועות הללו הוא שמר על זכות השתיקה ולא פצה פה. בשל שתיקתו וכיוון שהשב"כ לא רצה לחשוף מקורות, הוא שוחרר.

זכות השתיקה מוקנית לעבריינים, כדי שלא יפלילו את עצמם. מי שאין לו מה להסתיר, אינו שותק. להיפך, הוא ייצא מגדרו להוכיח את חפותו. מי ששותק, הוא מי שאם ידבר – יפליל את עצמו.

מבחינה משפטית סמוטריץ' בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית סמוטריץ' בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, אינו ראוי להיות איש ציבור.

עד היום סמוטריץ' גאה בשתיקתו ומתרברב ומציג אותה כהוכחה לחוסנו.

הוא נלחם בשב"כ, חותר לסגירת "המחלקה היהודית" ומתוך תאוות נקם הוא הפיץ מעל דוכן הכנסת את תאוריית הקונספירציה החולנית, לפיה השב"כ עודד את יגאל עמיר לרצוח את רבין.

בגיל 28 המשתמט עשה טובה והתגייס לאיזה שירותונצ'יק כג'ובניק.

המשתמט המסוכן הזה רוצה להיות שר הביטחון. הפקרת ביטחון המדינה בידיו, חלילה – הפקרות.

* עבריין המס – אם עבריין המס המורשע אריה דרעי ימונה לשר האוצר – רשות המסים תישאר במשרד?

* לא שפני ניסיונות – לכל האומרים: "אדרבא, שבן גביר יקבל את המשרד לביטחון פנים. שיתמודד פעם עם המציאות. כשהאחריות תהיה על כתפיו הוא יבין שיש הבדל בין פרובוקציות לכובד אחריות מיניסטריאלית" וכו', אני מציע: תהמרו על הכסף שלכם. לא על ביטחון ישראל. לא על חיי אזרחי ישראל. אזרחי ישראל אינם שפני ניסיונות.

* להחזיר את המשילות – רוב מוחלט מקרב רבבות המבקרים בחברון בשבת פרשת "חיי שרה" הם אזרחים טובים ונאמנים והתנהגו לאורך השבת כראוי. אולם קומץ החוליגנים שפרעו בערבים ותקפו את כוחות הביטחון, הם בני עוולה, בוגדים ארורים ויש להסיר את הכפפות ולנהוג כלפיהם בכל החומרה. מי שלוחם בצה"ל הוא אויב. החוליגן שתקף במקל חיילת צה"ל הוא בוגד וגיס חמישי. יש להחזיר את המשילות ולנהוג כלפיהם באפס סובלנות. ובטח לא למנות את נציגם לשר לביטחון פנים.

* תמונת ראי – מה צריך היה לעשות לפלשתינאי שהיה תוקף חיילת צה"ל במקל?

* למען בריאות הציבור – על פי מחקר של בנק ישראל, חלה ירידה של 30% בצריכת המשקאות המתוקים, בעקבות המס עליהם.

זו תוצאה חשובה וטובה לבריאות הציבור. אבל עכשיו יבטלו את המס, אך ורק כדי להצדיק את הקונספירציה החולנית, לפיה כביכול המס הזה והמס החשוב למען הסביבה (על הכלים החד-פעמיים) נועדו לפגוע החרדים, כביכול, והם נובעים משנאת חרדים.

* ערך הניצחון – הנראטיב של מתנגדי שילוב לוחמות בצה"ל הוא שצה"ל, בעקבות בג"ץ, הכריז על ערך השוויון כעדיף על ערך הניצחון. אלה דברי הבל. לא בג"ץ ולא צה"ל, מעולם לא הכריזו הכרזה כזאת. העמדת ערך הניצחון מול ערך השוויון היא דמגוגיה. הדרך לניצחון עוברת במיצוי מקסימלי של המשאב האנושי. ויתור על תרומתן של נשים, בעלות יכולת ומוטיבציה להיות לוחמות ומפקדות מצוינות, מנוגד לערך הניצחון.

* גם אם אדמתי בוערת – ימים קשים ועצובים עוברים עליי. קיבוצי, קיבוץ אורטל, בחר בדרך ההפרטה.

כל חיי, מאז הקמת הגרעין שלי כשהייתי בן 17 וביתר שאת מאז הגעתי לאורטל ביום שחרורי לפני כ-39 שנים, כל מאודי, כל אוני, כל מרצי, הוקדשו למפעל החיים של בניין אורטל כקיבוץ שיתופי. זו מכה קשה בעבורי.

אין זו החלטה מעשית, אלא החלטה עקרונית. כעת תיבנה תכנית להפיכת אורטל לקיבוץ "מתחדש". בניית התכנית תארך, להערכתי, שנתיים-שלוש. היא תידרש לעבור ברוב של 2/3 מכלל חברי אורטל. בהצבעה העקרונית, שהיו בה 100% הצבעה, 59% אחוז תמכו בהפרטה. איני מאמין בעריצות המיעוט, ולכן אין לי ולשותפיי לדרך כוונה לסכל את הכרעת הרוב בכוח הווטו של השליש. קיבוצים נהרסו על רקע המלחמות האינסופיות הללו. בכוונתי להיות שותף פעיל בבניית התכנית, ולהשפיע עליה כך שתשמר ככל האפשר את ערכי הקיבוץ.

אין לי אורטל אחרת. גם אם אדמתי בוערת.

* התפוחיאדה – "אין תפוחים טובים כמו תפוחי הגולן. מה יש לכם ללמוד?" זו תגובה מפרגנת שקיבלתי, כאשר כתבתי על הנסיעה של צוות מטע קיבוץ אורטל, כחלק מסיור נוטעים מטעם "בראשית", לאיטליה.

אין דבר כזה. תמיד יש מה ללמוד. תמיד יש מה לשנות. תמיד יש לאן לשאוף. תמיד יש לאן להתקדם. אסור לחקלאות לדרוך במקום. היא חייבת להשתכלל ולהתפתח. מי שדורך במקום – מתנוון.

הסיור היה במחוז בולזאנו שבדרום טירול; חבל אוסטרי אוטונומי בצפון איטליה, דובר גרמנית ותרבותו גרמנית. זהו חבל שמגדלים בו 180,000 דונם תפוחים! סיירנו במטעים מתקדמים, בחוות ניסיונות חקלאיים המתמחית בתפוח, בבית אריזה חדשני לתפוחים ובתערוכה חקלאית ממוקדת תפוח.

היה זה סיור מאלף, שלמדנו בו שיטות גידול חדשניות, טכנולוגיות חדשות ואפילו זנים חדשים.  

למדנו הרבה וניישם הרבה בעבודתנו בגולן ובגליל. עם זאת, ברור שלא כל מה שמתאים לאיטליה מתאים לנו. יש הבדלים אובייקטיביים כמו הבדלי אקלים, שפע מים והבדלים בקרקע והבדלים סובייקטיביים כמו סיוע המדינה והאיחוד האירופי לחקלאות ולחקלאים. לדוגמה, ביקרנו בחוות ניסיונות ממשלתית, המונה 200 עובדים (!), מתוכם 85% עובדי מדינה והשאר ממומנים בידי הקואופרטיבים הגדולים של המגדלים. עם השקעה כזו במו"פ, פלא שהם מובילים בחדשנות?

* מטפסים מעלה – כאשר אנו נפגשים עם חקלאים איטלקיים, מעניין ללמוד כיצד הם מתמודדים עם הבעיה המשותפת להם ולנו ולכל העולם – ההתחממות הגלובלית.

אנחנו מטפסים למעלה, ונוטעים מטעים חדשים בגבהים רמים יותר, כיוון שבגבהים שלפני 15 שנה היו מספיק מנות קור הדרושות לפרי, חסרות היום אותן מנות. באיטליה הסיפור הפוך. שם הבעיה הייתה בגבהים, שבהם היה קר מדי והייתה סכנת קיפאון של הפרי. אבל הפתרון זהה – גם הם מטפסים למעלה, ונוטעים במקומות שבהם לא יכלו לנטוע בעבר הלא רחוק. מכה נוספת שפוקדת אותם בשנים האחרונות, בשל ההתחממות הגלובלית, היא אירועי ברד קשים ותכופים.

* זמן איכות עם ספר – את היומיים האחרונים של הסיור, אחרי שלושה ימים של סיור מקצועי חקלאי, הקדשנו לטיול לגיבוש הצוות. טיילנו בהרי האלפים המושלגים והמרהיבים בצפון איטליה והמשכנו דרך אוסטריה למינכן, שמשם טסנו הביתה. גולת הכותרת של היום במינכן, לפני הטיסה, הייתה ביקור באנדרטה לזכר הספורטאים שנטבחו באולימפיאדת מינכן, הנמצאת בכפר האולימפי.

והיו כמובן הפסקות שופינג. ומה עושה שׁוֹפּוֹפוֹב שכמותי, שעה שחבריו מבלים בקניות? היה זה זמן איכות נפלא, בבית קפה, עם ספר. באיטליה ביליתי עם נתניהו ובאוסטריה עם צ'רצ'יל.

* אין יפה כמוה – "יש יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה", שורר אלתרמן ("נשבעתי, עיני", מתוך "כוכבים בחוץ").

זו השורה המלווה אותי כשאני נוחת, באושר, בארץ ישראל.

          * ביד הלשון

מעלה צביה – מעלה צביה עלה לקרקע כקיבוץ של התק"ם ב-1979. אולם הקמת הקיבוץ לא צלחה, ותחת הקיבוץ קם יישוב קהילתי, המוגדר יישוב יהודי-ישראלי בדרך האימן, וכל תושביו מחויבים להיות חברים בתנועת האימן, תנועה פילוסופית-יישומית, ויש המגדירים אותה ככת.

מעלה צביה קרוי על שמה של צביה לובטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, לצד בן זוגה יצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד, ומי שייסדה יחד עם אנטק את קיבוץ לוחמי הגטאות ואת מוזיאון לוחמי הגטאות והנהיגה אותO לאורך עשרות שנים.

הנצחת שמה של לובטקין בקיבוץ, ולאחר מכן ביישוב, בגליל, היא הנצחה יפה וראויה. רק יש בעיה. שמה של לובטקין הוא צִבְיָה (במלעיל ועם חיריק מתחת לצד"י) ואילו היישוב נקרא מעלה צְבִיָה (במילרע ועם שווא מתחת לצד"י). ביררתי עם שרון גבע, הכותבת את הביוגרפיה של צביה ואנטק, האם שמה המקורי של לובטקין היה צְבִיה והשם צִבְיָה הוא שיבוש או שם חיבה? לא, שמה הרשמי והיחיד הוא צִבְיָה. האם זו בורות של מי שהעניקו את השם? קשה לי להאמין שוועדת השמות הממשלתית לא יודעת את שמה. האם צְבִיָה במילרע נשמע עברי יותר? אולי זו הסיבה.

בעיניי, נכון היה לקרוא ליישוב מעלה צִבְיָה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏6.7.22

* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי… אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?  

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל.  הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה  יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי.

מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות.

אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.

* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".

השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודיה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפיה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.

* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר.

מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על… "ציונות".

* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו.

יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.

* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו הייתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא.

מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד.  "הכיבוש" = אקיבוש.

* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השניה היא הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.

הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).

* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.

* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא הייתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ).

בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.

* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.

* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך.

אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.

* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה… אשכנזי.

מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה.

ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי.

נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".

* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית.

אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השניה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.

אבל האמירה של סוקניק הייתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".

* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים".

דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".

אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.

אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.

* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.

התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופיה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה.

ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון.

עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.

מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.

* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל.

השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.

* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר.

מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד.

לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.

* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.

* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם הייתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא הייתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי).

"שומרי הגולן"… מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית?

לעתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.

* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת?

בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגיה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי.

ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.

ברוך מציב גבול אלמנה.

* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות.

* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן.

אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.

* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב.

אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו.

אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם).

כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסיה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.

          * ביד הלשון

מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי.

ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'".

הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה.

עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העליה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏2.3.22

* מאזן האימה – מה עומד מאחורי האיומים הגרעיניים של פוטין? אני משוכנע שאין לו כוונה להשתמש בנשק גרעיני. גם איני מאמין שהוא באמת חש שיש איום על רוסיה. הרי ארה"ב ונאט"ו אינם מתכוונים לשלוח אפילו שוטרי תנועה חמושים באקדחי קפצונים למלחמה.

מה שעומד מאחורי המהלך הוא מה שעומד מאחורי הפלישה לאוקראינה. היעד האסטרטגי של פוטין הוא להחזיר את הסדר העולמי שקדם לנפילת בריה"מ – עולם דו-קוטבי עם שתי מעצמות-על, ארה"ב ורוסיה, עם חלוקת אירופה בין הגושים, עם מלחמה קרה בין המעצמות. חלק מן הסדר הזה הוא מאזן האימה הגרעיני. זה האיתות של פוטין.

* תזכורת היסטורית הזויה – שגריר אוקראינה בישראל תקף את ישראל שמטילה הגבלות על קליטת פליטים אוקראינים בתחומה והזכיר את העובדה שהאוקראינים הצילו יהודים בשואה. התזכורת ההיסטורית הזאת הזויה. אכן, היו בין האוקראינים חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, אך רבים יותר, לאין ערוך, היו משת"פים של הנאצים, הסגירו יהודים לנאצים ורצחו יהודים רבים בעצמם.

אנו מזדהים עם העם האוקראיני בשעתו הקשה ועם התנגדותו האמיצה לפולש, אך אין כל סיבה לסלף את ההיסטוריה.

* צו 8 – מרגע שהחלה הפלישה לאוקראינה, דבוקת שוקן קיבלה צו 8. עיתונות מגויסת במירעה – להשחיר את ישראל ולהציג אותה בדמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת. פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד ועוד. גדעון לוי יוצא מגדרו בהתפתלויות מגושמות שנועדו "להוכיח" עד כמה אנחנו פוטינים והפלשתינאים אוקראינים. הוא אף נזף בעולם שאינו נוקט באמצעים נגד ישראל כפי שהוא נוקט נגד רוסיה. אח, כמה הוא משתוקק לסגירת השמיים בפני מטוסים ישראל, חסימת הבנקים הישראלים בסוויפט, הוצאת ישראל מן האירוויזיון וחרם על הספורט הישראלי. איזו אורגזמה עושה לו רק המחשבה על התענוג הזה.

ובכל זאת, הוא שכח כמה פרטים במשוואה אז נעזור לו. האוקראינים שיגרו בשנים האחרונות עשרות אלפי רקטות על כל ערי רוסיה. האוקראינים חפרו מנהרות תופת כדי לבצע פיגועי טרור רצחניים ברוסיה. מחבלים אוקראינים פוצצו את עצמם בהמוניהם באוטובוסים, מסעדות, דיסקוטקים וקניונים רוסיים. שטחים שרוסיה נסוגה מהם והעבירה אותם לאוקראינה היו לבסיסי טרור ורקטות נגד רוסיה. אוקראינה אינה מוכנה להכיר בזכותו העם הרוסי להגדרה עצמית במדינה רוסית ונלחמת למען "שיבה" המונית של אוקראינים שיטביעו את רוסיה בדמוגרפיה.

אם כבר "השוואה" אז עד הסוף.

* האובססיב – באליפות השוקניה בהשמצת ישראל והצגתה כבת דמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת, מוביל רוגל אלפר. בשלושה מארבעת הגיליונות הראשונים מאז הפלישה, האובססיב האוטואנטישמי פרסם פשקווילים בנדון. האחרון גם השפריץ בוז אנטישמי מזוקק נגד השאיפה לעליה לארץ של יהודים מאוקראינה.

* מה קרה לאינטרנציונל השחור? – במאמר ל"הארץ" כתבה זהבה גלאון שאילו נתניהו היה היום בשלטון, ישראל הייתה תומכת בפוטין, כי מדיניות החוץ של נתניהו נועדה להפוך את ישראל לחלק מ"האינטרנציונל השחור", השואף לפרק את הסדר העולמי, ובראשו עומדת רוסיה הפוטינית.

המדינות הבולטות, לכאורה, בגוש הזה הן הונגריה של אורבן ופולין של מורביצקי. וראה זה פלא – אורבן ומורביצקי מגנים את פוטין ותומכים באוקראינה ושתי המדינות הן שותפות מלאות בסנקציות נגד רוסיה. פולין היא אחת המדינות הקיצוניות בהתנגדות לפלישה לאוקראינה, ובין השאר ביטלה משחק כדורגל נגד נבחרת רוסיה וסירבה להסתפק בסנקציות של פיפ"א, שמשחקי נבחרת רוסיה יהיו משחקי חוץ בלבד ובלי השמעת ההמנון הרוסי.

אז על מה מבססת גלאון את התזה שלה? הכל מתקפל במשפט אחד שלה – "אם הסדר הבינלאומי יתרסק, אם תוקפנות ותפיסת שטחים במלחמה ייחשבו שוב למעשה לגיטימי, יולבנו גם הפעולות של ישראל בשטחים". כלומר, פשקווילה של גלאון בשוקניה הוא חלק מן הקמפיין השוקניסטי – פוז"א: פוטין זה אנחנו. כל אחד מהכותבים מוצא את הדרך הייחודית שלו להעביר אותו מסר שכולו שקר, דמגוגיה ובורות.

* יהיה בסדר – הייתי מעורב במהלך סוף השבוע בעזרה לחילוצו של תושב הגולן שנתקע באוקראינה. הגעתי אישית עד לשר החוץ שהוריד את המידע לגורמי המקצוע.

אני גאה במדינה שנרתמת, מראשיה ועד האזרחים מן השורה, לחילוץ של כל ישראלי. כל ישראל ערבין זה בזה.

הישראלי הנ"ל חולץ. סוף טוב. אבל הכל טוב? לא. אי אפשר שלא להצביע על חוסר האחריות של כל כך הרבה ישראלים. במשך שלושה שבועות ממשלת ישראל קראה להם לצאת, הפצירה בהם, התחננה לפניהם, והם זלזלו, להם זה לא יקרה.

* זלנסקי – נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי מוצא חן בעיניי באופן כללי.

ואני גם אוהב את הקונספט של מנהיג בחולצת טריקו.

* הטרלה מהקואליציה – אחת הפרקטיקות הפרלמנטריות של האופוזיציה, כל אופוזיציה, היא להביך את הממשלה באמצעות הגשת הצעות חוק, שחלק מן הממשלה תומך בהן עקרונית אך אינו יכול להעביר אותן בעיתוי מסוים, על מנת להביך את הממשלה, את הקואליציה ואת חבריה. כך נוהגת היום האופוזיציה הימנית כדי להביך את הצלע הימנית בממשלה. כך נוהגת הרשימה המשותפת כדי להביך את רע"ם. כך נהגה האופוזיציה של יש עתיד בממשלה הקודמת כדי להביך את כחול לבן. כך נהגה האופוזיציה של ימינה בממשלה הקודמת כדי להביך הליכוד. כך היה תמיד. דוגמה היסטורית – חגגנו לפני חודשיים וחצי מלאת ארבעים שנה לחוק הגולן. חודשים אחדים לפני קבלת החוק, סיעת התחיה, שהייתה אז באופוזיציה מימין לממשלת בגין, העלתה את הצעת חוק הגולן להצבעה בכנסת. היא היחידה שתמכה בה, והדבר נתן דלק להתקפותיה על הממשלה. הפרקטיקה הפרלמנטרית הזאת לגיטימית לחלוטין, אך האזרח הנבון והמנוסה אמור לדעת שמדובר בהטרלה.  

ביומו הראשון לאחר התפטרותו מן הממשלה וחזרתו לכנסת, הגיש אלי אבידר את הצעת החוק לפיה ח"כ שנאשם בעבירה שהעונש עליה הוא מעל שלוש שנים – לא תוטל עליו הרכבת הממשלה. חוק צודק ונכון. אלא ששר המשפטים גדעון סער הגיש הצעת חוק כזו. הוא מתכוון לקדם אותו לאחר שיעביר את החוק המגביל את מספר הכהונות של ראש הממשלה. העברת החוק לא תהיה חלקה, בשל התנגדות ימינה או לפחות חלקים מתוכה. היכולת להעביר את החוק תחייב פעולה פוליטית עדינה, מורכבת, מתוחכמת, לא פשוטה. גדעון סער מיומן, בקיא ומנוסה, ואני מאמין שהוא ימצא את הדרך להעביר את החוק.

הצעת החוק הפרטית של אבידר, לא תקדם את החוק, רק תפריע. זו הטרלה לשמה. הטרלה של האופוזיציה שנועדה להביך את הממשלה היא כלי פרלמנטרי אופוזיציוני חשוב. הטרלה של הממשלה ככלי של ח"כ מהקואליציה, היא פגיעה בקואליציה ובממשלה. אבידר, נציג הבלפוריאדה בכנסת, הוא איש עקרונות וערכים. הוא התנתק מישראל ביתנו כיוון שח"כ אחר ולא הוא קיבל את תיק החקלאות – עיקרון לאומי חשוב. הוא התפטר מן הממשלה כי לא היה מרוצה מהתפקיד שקיבל, למרות ההקרבה הגדולה שלו – הוא היה מוכן להתחסן נגד קורונה (!!!) תמורת התפקיד בממשלה. ערך לאומי עליון.

אז עכשיו הוא בקואוזיציה. הוא חבר בקואליציה, פועל כאלקטרון חופשי מכל מחויבות אליה, ומתפקד כאופוזיציונר לכל דבר, כולל הטרלה אופוזיציונית. הוא האצבע ה-61 והוא מתכוון להשתמש כדי לנקום במי שלא מינו אותו לתפקיד בכיר דיו לטעמו. הוא התחייב לא להפיל את הממשלה, כלומר הוא לא יצביע בעד אי אמון קונסטרוקטיבי או נגד התקציב. אך כנראה ישתמש בכוחו הסחטני סביב כל הצבעה בכנסת. ככה ייעשה לממשלה שלא מינתה את אלי אבידר לתפקיד שהוא חושק בו. ועל הדרך הוא גם יקבל לייקים מהבייס הבלפוריסטי.

* ממשיכות וממשיכי דרכו – בהצהרה ליום הולדתו המאה של יצחק רבין העידה יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי על מפלגתה, כמי שממשיכות וממשיכים את דרכו, מחויבות ומחויבים למורשתו והח"כיות והח"כים והשרות והשרים מגשימים את תפיסתו.

כשירות לציבור הממשיכות והממשיכים, אציג את מורשתו המדינית של רבין, כפי שהציג אותה בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, בדיון על אוסלו ב', חודש טרם הירצחו, שבו הציג את מדיניות ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע וקבע את הקווים האדומים למו"מ:

"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסיה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.

…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

שמחתי לעזור.

זאת הדרך שאתן ואתם ממשיכות וממשיכים?  

* מי מדגמן את האקטיביזם – בהרצאה בפני חניכי הנוער העובד ב-1943, אמר אבי הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין: "החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!', כי אם 'עלה!'. אתה אוהב עברית… – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית… אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!".

מהותה של תנועת הקיבוץ המאוחד היה האקטיביזם. דבריו של טבנקין על החלוציות, הם תמצית תפיסת האקטיביזם של התנועה. הקיבוץ המאוחד הוביל אקטיביזם בהתיישבות, בביטחון, בעליה, בחינוך ובבניין חברה. ובשנים של משבר וקושי בהגשמה, הקיבוץ המאוחד התייסר וחיפש כל דרך לחדש ימיו כקדם.

לאחרונה יצא ספר מקיף על הקיבוץ המאוחד, פרי עטו של אורי יזהר, "חלוץ ללא מחנה" (בקרוב אכתוב עליו מאמר). האקטיביזם של הקבה"מ קורן מכל מילה ב-800 עמודי הספר. לא בכדי, יום העיון להשקת הספר, שנערך אמש ביד טבנקין, עסק באקטיביזם. המושב הראשון עסק באקטיביזם בקיבוץ המאוחד, ובמרכזו הרצאה מרתקת של יזהר. המושב השני עסק באקטיביזם בימינו. במושב הוצגו שני מודלים שבעיניי הם הפוכים. מצד אחד, הצגת הפעולה של תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והקבוצות השיתופיות. זה אקטיביזם חלוצי מגשים. האקטיביסטים מגשימים בגופם, באורח חייהם, את האידיאלים שבהם הם מאמינים. המודל ההפוך הוצג בפי אבי דבוש, מחבר הספר "מרד הפריפריות" והיום מנכ"ל ארגון רבנים למען זכויות האדם. אבי דבוש הוא אקטיביסט. האקטיביזם שלו הוא במאבקים למען צדק חברתי, למען הפריפריות, מאבקים בנושא האקולוגי. הוא נושא מסר של תיקון עולם וצדק חברתי והדבר כמובן ראוי. אך אין זה אקטיביזם מגשים. זהו אקטיביזם של מחאה ופעולה פוליטית. זהו אקטיביזם הפוך במהותו לאקטיביזם הטבנקינאי. זהו אקטיביזם של שיח זכויות – מאבק של אנשים וקבוצות על זכויותיהם. האקטיביזם של הקיבוץ המאוחד הוא אקטיביזם של חובות. הוא אקטיביזם שדרש מחבריו עשיה והגשמה ומתיחת כל הכוחות לקידום המשימות הציוניות.

ומה היה הקינוח של הכנס (לא נשארתי לשלב הזה)? תחזיקו טוב. הרצאת אורח של לא אחר מאשר דב חנין. הרי הוא אקטיביסט… מה לאקטיביזם שלו ולאקטיביזם של הקיבוץ המאוחד? מה לאקטיביזם שלו וליד טבנקין? הרי הוא התגלמות המושג שהיה נתעב בידי חלוצי תנועת העבודה – "סלון קומוניסטי". לא הגשמת דרך, לא עשיה משימתית, אלא מחאה פוליטית עקרה, שהיא סוג של אוננות רעיונית. אבל הגרוע יותר – מדובר באקטיביסט אנטי ציוני. כל חייו הוא שלל ואף היום הוא שולל מכל וכל את הציונות. אלמלא הייתה זו קלישאה שחוקה, הייתי כותב שבבית הקברות בעין חרוד טבנקין מתהפך בקברו.

כשראיתי את תכנית הכנס, כתבתי לאחד המארגנים: "לסיים השקה של ספר על הקיבוץ המאוחד בהרצאה של דב חנין, זה כמו לסיים את האירוע בהרצאה של בן גביר".

ראוי היה שהתנועה הקיבוצית תשנס היום מותניה לקליטת עליה מאוקראינה, שאני מאמין שתבוא בהמוניה. אבל אם מי שמדגמן בה את ה"אקטיביזם" הוא דב חנין… כנראה שזו אשליה.

* מופת של אקטיביזם ציוני – המאמר של צבי לפר על הכללתה של עין גדי במדינת ישראל מפעים ומעורר השראה. הוא מציג לנו מופת של מנהיגות ציונית; של ציונות מעשית אקטיביסטית, הקובעת עובדות ומנצלת הזדמנויות להרחבת האחיזה בשטחי מולדת. זהו מופת של מעוף, תעוזה, תושיה, מקוריות, נאמנות, שורשים, ראיה למרחק. שמריה גוטמן ויגאל אלון – איזה אנשים נדירים. על שכמותם נאמר ("השחף", ריצ'ארד באך): "המגביה עוף הוא המרחיק ראות". לא בכדי אלה אנשי הקיבוץ המאוחד, חניכיו של טבנקין, מגשימי חזון האקטיביזם החלוצי שלו.

וכל מה שעשו לא היה מותיר את עין גדי בריבונות ישראל, אלמלא אותם חלוצים שהקימו את הקיבוץ, הכו שורשים והגשימו אותם ערכים ציוניים בגופם, במעדר ובמחרשה. אגב, אלה לא היו תלמידי טבנקין, אלא חלוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים, תלמידי בן גוריון.

* שחצן גס רוח וערל לב – "הממשלה האנטי ציונית הראשונה" מכנה השחצן גס הרוח וערל הלב את ממשלת ישראל. ובדברי בורות, שקר וחוצפה הוא מזלזל בהחלטה הציונית ביותר שקיבלה ממשלה כלשהי מראשית המאה ה-21 – התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בגולן. ומי כותב זאת? מי שסוגד לנתניהו, שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בעידן אסד האב והן בעידן אסד הבן.

אם ניטול מנעמן כהן את השנאה – מה יישאר ממנו?

* אמנון שמוש – בתקופת המאבק על הגולן, הסופר אמנון שמוש ואני התכתשנו מעל דפי העיתונות התנועתית והצפונית. אמנון היה תומך נלהב בנסיגה מהגולן, וגייס לכך את מוצאו הסורי. הוא סיפר בידענות כמה הסורים שוחרי שלום, אם רק "נחזיר" להם את הגולן. העימותים בינינו היו קשים, כיוון שיותר משהו דיבר על הצורך שלנו לוותר למען השלום, הוא צידד בעמדת הסורים והצדיק אותם.

שנים לאחר מכן, כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית בגליל, שיתפנו פעולה והתיידדנו. ביקרתי פעמים אחדות בביתו. הבאתי אליו קבוצות להרצאות על כתר ארם צובא – נושא שהוא חקר והיה בקיא בו מאוד. הוא הרצה בכנס של "יובלים" בתל-חי בנושא יהדות וקיבוץ. הוא העניק לי ספרים שכתב וקראתי אותם בהנאה. באותן שנים הוא התמודד עם אובדן הראיה ועם מחלת האלצהיימר של אשתו. בכל שיחותינו, לא הזכרנו אף פעם ולו ברמז את המחלוקת על הגולן ואת חילופי המהלומות בינינו.

הצטערתי לשמוע על מותו. יהיה זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – הביטוי המתאים ביותר להקדיש לו את הפינה, על רקע המלחמה באוקראינה, הוא "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". זה הלקח לעולם כולו ובוודאי לישראל.

המקור הוא לטיני.Si vis pacem, para bellum  סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם. הוא מיוחס לסופר הרומי בן המאה הרביעית לפנה"ס וגטיוס.

האמת העתיקה הזו אקטואלית היום כביום שבו נכתבה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏6.2.22

* מוסר המלחמה בשחיתות  – "צדק צדק תרדוף" נאמר בספר "דברים". מקובל שאין אף מילה מיותרת בתורה. למה כפל המילים הזה, צדק? למה לא פשוט – "צדק תרדוף"?

אחד ההסברים האהובים עליי, הוא שצדק אחד מתייחס ל"מה" והשני ל"איך". כלומר, עליך לרדוף את הצדק, ועליך לרדוף אותו בדרכי צדק. המטרה, צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים.

זאת המשמעות של מוסר לחימה. גם כאשר הצדק אתנו, ואנו מאמינים בצדקתנו בכל לבנו, לא הכל מותר לנו. יש מגבלות. יש אסור ומותר.

כך גם במאבקים פוליטיים ובמאבקים ציבוריים. במאבק על הגולן, הקפדנו על קו אדום של פעולה רק על פי חוק, הקפדנו לא להתלהם ולא לאיים וכמובן ששללנו כל אלימות. לא היה בכך כדי לגרוע כהוא זה באמונתנו היוקדת בצדקתנו המוחלטת. ואף על פי כן, שמרנו על מוסר לחימה במאבק ציבורי.

אין ספק, שאנשי המשטרה והפרקליטות הנלחמים בשחיתות השלטונית, נלחמים את מלחמת הצדק של החברה הישראלית. מדובר באידיאליסטים, חדורי תחושת שליחות ואמונה בצדקת הדרך. הם נחושים במלחמתם בשחיתות. גם המלחמה בשחיתות אינה מקדשת את כל האמצעים. גם במלחמה בשחיתות יש כללים של מוסר לחימה.

המוטיבציה הגבוהה של הלוחמים בשחיתות ראויה להערכה ושבח של כל אזרח פטריוט, אך לא אחת נדמה שהם אינם מקפידים על טוהר הנשק במלחמה הזו; שיש יותר מידי חריגות מהאמצעים הראויים, גם במאבק הצודק שהם מנהלים.

מן הראוי לבדוק את דרכי הפעולה של גורמי האכיפה והחוק במלחמה בשחיתות; מן הראוי לקיים על כך דיון ציבורי ולקבוע כללים של מותר ואסור. אבל בשום ואופן אין לשפוך את התינוק עם המים. אין להיות אידיוטים שימושיים של השחיתות ושל המושחתים. ואין לנטרל את המשטרה והפרקליטות מן היכולת למלא את שליחותן הקדושה.

פתאום שוחרי השחיתות מדברים על זכויות האדם והאזרח. השמירה על זכויות האדם והאזרח היא ערך חשוב, אבל לא אחת זכויות האזרח הן מפלטו של הנבל וזכויות האדם הופכות קרדום לחפור בו למען מטרות אפלות. כפי שאיננו קופצים לדום כאשר אמנסטי או "שוברים שתיקה" מאשימים אותנו בפגיעה בזכויות האדם, כך עלינו לנהוג גם כאשר מכונת התעמולה הביביסטית נוהגת באותן שיטות.

לא כל מה ש"שוברים שתיקה" אומרים הוא שקר. לעתים הם מתארים אירועים קשים שאכן קרו וראויים לטיפול במלוא החומרה. הבעיה היא שהם לוקחים את האירועים החריגים האלה, מעצימים אותם באופן מפלצתי, מוסיפים עליהם אירועים מומצאים ומציגים את צה"ל ואת מדינת ישראל בדמותם של החריגים הללו. ואם חצי אמת גרוע משקר – רסיסי אמת הם שקר בריבוע. והחמור ביותר, הוא השימוש שלהם באותם אירועים כדי לשלול את זכותה של ישראל להגנה עצמית ומלחמה בטרור, וכדי לקדם את סיסמאות "אקיבוש משכיט". אבל בעדויות הנכונות שלהם, יש לטפל במלוא הרצינות.

הוא הדין עם "אבירי זכויות האדם" הביביסטים, שרוצים להשתמש בחשד לפעולות לא ראויות של המשטרה, כ"הוכחה" לתאוריות הקונספירציה המטורללות שלהם על "תפירת תיקים" ועל "רדיפה פוליטית" בלה בלה בלה. ולמעשה, לגונן על השחיתות השלטונית.

כן, ראוי לבחון את דרכי ההתנהלות של המשטרה ושל הפרקליטות ולקבוע קווים אדומים וכללים של מותר ואסור. מן הראוי שהבדיקה הזאת לא תעשה בהקשר של חקירת האדם החזק ביותר בישראל והחשוד הפריווילגי ביותר.

יש לבחון מה הן הדרכים וכיצד יש לתקן אותן, לא כדי לסייע לנאשם אחד, אלא לשם תיקון החברה הישראלית ולמען צדקתה. יש לעשות זאת באופן שלא ישרת את השחיתות והפשע. משטרת ישראל ניהלה בשנים האחרונות מלחמה מוצלחת במשפחות הפשע. האם כל האמצעים שנקטה במלחמה הזו היו כשרים? מן הראוי לבחון זאת. אך לא פחות חשוב לבחון, האם בלי אותם אמצעים, אפשר היה להגיע לאותה תוצאה? ואם לא האמצעים האלה, מה הם האמצעים המותרים בדרך להשגת התוצאה. לא די לקבוע מה מותר ומה אסור, אלא יש לקבוע כללים, שלא יהיה בהם כדי לנטרל את המלחמה בפשע ובשחיתות השלטונית ובכך לשרת את השחיתות והפשע.

* מתבכיין (עם בצל?) – התודה של העבריין הסדרתי דרעי על עסקת הטיעון – הסתה וחרחור שנאה עדתית. אני מקווה שהלקח יִלָמֵד.

* עסקת פינוק – אני מקווה מאוד שבית המשפט לא יקבל את עסקת הטיעון המפנקת שנעשתה עם ליצמן, הסייען של הפדופילית.

* לשבחו של אמסלם – למה להיות כל כך שליליים? למה כולם מדברים על כך שהביביריון אמסלם, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית, הוא פרא אדם חוליגן, שהופך כל ישיבת כנסת להתפרעות רבתי, ואף אחד אינו משבח אותו על כך שעדיין לא הצית צמיגים במליאה?

* גמר חתימה טובה – נתניהו חתום על הצעת חוק לביטול ההתנתקות בצפון השומרון. כנראה שגם אריק שרון יחתום.

* מעל לכוחה? – אתי כרייף התפקדה לליכוד וכנראה שהיא מתכוונת לרוץ בפריימריז לכנסת. רק כדאי שתזכור ששם מדובר בלמעלה ממאה אלף בוחרים.

* גיבורת הביביסטים – למה אתי כרייף נהנית מאהדה ותמיכה של רבים מהביביסטים? לא כיוון שהם אוהבים את מעשיה. ממש לא. הסיבה היא אחרת לגמרי.

בעולמם, הכל נע סביב נתניהו, הציר סביבו מתנהל העולם. כיוון ששי ניצן היה פרקליט המדינה כאשר הוגש כתב האישום נגד נתניהו, הוא האויב. כיוון ששי ניצן איפשר את השימוש בחומר שנפרץ מהטלפון שדרכו נחשפה הפרשה, כרייף היא האויב של האויב. אויבו של אויבי – חברי. עכשיו, נתאר לעצמנו ששי ניצן היה נוהג אחרת. למשל, מורה להעמיד לדין את הדס שטייף. באותו רגע הדס שטייף הייתה גיבורת הדמוקרטיה, שנרדפת כיוון שהיא מרוקאית (מצד אמה) ודימונאית, כלומר מזרחית מהפריפריה שנלחמת בכנופיית שלטון החוק. היא הייתה מהצד של הטובים. אפי נווה ואתי כרייף היו מהרעים. פרקליט המדינה שתופר תיקים לנתניהו היה מוצג כמשתף פעולה עם שוחד מיני של שופטת שמוחקת עדויות מהטלפון שלה. הנה, עוד הוכחה על טיבה של כנופיית שלטון החוק. יד רוחצת יד. מערכת המשפט מושחתת ורקובה. ומכאן ברור שהיא תפרה תיקים נגד נתניהו. וכו' וכו'.

* החוצפה של מרצ – מאז הקמת הממשלה, אני טוען שאין כל חשש שבנט יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. הוא אדם נורמטיבי וברור שהוא יכבד הסכם שעליו חתם. אולם ספק אם הממשלה תגיע לשלב הזה, בשל החוליה החלשה בממשלה, מרצ.

האידיאולוגיה המדינית של מרצ רחוקה מאוד מזו של הממשלה. יש למרצ יכולת השפעה אדירה בתחומים חשובים ביותר – הבריאות, שבתקופה הקורונה היא אולי הנושא החשוב ביותר, הגנת הסביבה שהיא אחד הנושאים המשמעותיים ביותר בעולם וגם נגיעה מדינית בנושא שיתוף הפעולה האזורי. אולם אין היא יכולה לכפות את עמדותיה הקיצוניות על הממשלה. ואם היא תתעקש, היא עלולה להביא לנפילתה.

חוק האזרחות הוא חוק הכרחי לביטחון ישראל ולמימוש האינטרסים הלאומיים שלה כמדינה יהודית. למעלה ממאה חברי כנסת תומכים בחוק. מרצ מתנגדת לו. אז היא מתנגדת. לפני חצי שנה, האופוזיציה עשתה מעשה נבלה והפילה את חוק האזרחות בהצבעה נתעבת נגד מדינת ישראל. אולם האופוזיציה התעשתה ונמצא הפתרון – הצבעה משותפת של האופוזיציה והקואליציה בעד החוק הממשלתי והחוק הכמעט זהה של ח"כ רוטמן ולאחר מכן איחוד החוקים לחוק אחד שיתקבל ברוב גדול ויבטא את האחדות הלאומית. במצב הזה, אף אחד אינו מנסה לכפות על מרצ ורע"ם להצביע בניגוד למצפונן. הקואליציה מוכנה לתת חופש הצבעה לחבריה. מרצ יכולה להצביע נגד, בלי לסכן את קיום הקואליציה. אבל הם מאיימים. החצופים האלה רוצים זכות וטו על רצון הרוב המוחלט של הכנסת.

אסור לוותר להם. חופש ההצבעה הוא הליכה גדולה לקראתם. מעבר לכך, אין מקום לשום פשרה אתם. אם הם כל כך מתגעגעים לנתניהו וכל כך רוצים ממשלה עם בן-גביר, שיפילו את הממשלה.

* עבור יעבור – גדעון סער הביא לראשונה לממשלה את חוק האזרחות, בתפקידו כמזכיר הממשלה, בתקופת מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "האינתיפאדה השניה". ב-2003  הוא העביר אותה לראשונה כיו״ר קואליציה. הוא העביר את החוק גם כשר הפנים. הוא מכיר את החוק ואת חשיבותו הלאומית לפניי ולפנים. אין מצב שבעולם שהוא ותקווה חדשה ייכנעו לסחטנות של מרצ ולא ילכו עד הסוף על חוק האזרחות. כנ"ל ימינה. כנ"ל ישראל ביתנו. כנ"ל כחול לבן. ולמרות התנגדותו הילדותית של יאיר לפיד לתמיכה בהצעה של רוטמן – הוא הרי תומך ללא סייג בחוק עצמו, אין ספק שהוא יכבד את החלטת הממשלה ויש עתיד תתמוך בחוק. מפלגת העבודה תמכה תמיד בחוק. נכון שמרב מיכאלי היא מרצ ב' אבל אני מאמין שהיא תלך עם החלטת הממשלה. אז מרצ יכולים לאיים, אך זה לא יעזור להם. חוק האזרחות – עבור יעבור. המחווה למרצ ולרע"ם תהיה חופש ההצבעה בנושא הזה. אני מקווה ומאמין שלמרות ניפוח השרירים, מרצ תגלה אחריות ולא תגרור את מדינת ישראל לבחירות מיותרות על הנושא הזה.

* מתווה הכותל עכשיו – ההחלטה הציונית ביותר שהתקבלה בכל ממשלות נתניהו הייתה ההחלטה על מתווה הכותל. נתניהו יזם את המתווה, הטיל על שרנסקי למצוא את הפתרון, סמך עליו את ידיו והשתבח בהישג. השתבח בצדק, כיוון שהוא ראוי על כך למלוא השבחים. שותפו למתווה היה שר התפוצות אז, נפתלי בנט, שכמוהו אף הוא השתבח בהישג, וגם הוא – בצדק.

נתניהו התקפל בלחץ שותפיו החרדים הקנאים הלא ציונים, ולא יישם את המתווה. בנט לא תלוי בחרדים. אין לו שום תירוץ. 8 חודשים הוא ראש הממשלה ועדין לא מימש את המתווה. 8 חודשים זה הרבה יותר מדי זמן. על בנט להוביל את המהלך הציוני החשוב הזה – לאלתר.

* דברי בלע אנטי-ציוניים – דברי בלע ושנאת חינם נוראיים אמרה עירית לינור על הזרם הרפורמי ביהדות. "הולך לכם בארצות הברית, לכו לשם. מקומכם לא כאן. חבל, באמת, אתם לא שייכים, אין סיבה. רק מקלקלים. יש את הכת הזאת, לב טהור. גם היא, אתה יודע, הם נורא, זה אנשים שהם פשוט, זה כת שהם שם עם כל מיני חומרות. נדמה לי שהם התפלגו מסאטמר. היו שם כל מיני עניינים של נישואי קטינים וקטינות. הם היו בישראל, וארצות הברית, וגורשו למקסיקו וניסו את רומניה, אלבניה, וטורקיה ועכשיו הגיעו לבוסנייה וסרייבו. ומשם הם יגורשו כנראה גם. כמו שלב טהור לא מתאימה לכמעט 100 אחוזים מהעולם, גם התנועה הרפורמית לא מתאימה לישראל".

זו לא רק השנאה הנוראית. זו לא רק הבורות האיומה. זו לא רק העובדה שדברי ההסתה והשקרים נאמרו בתחנה של צה"ל. זו גם אמירה אנטי ציונית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מי שרוצה להדיר מתוכה את רוב מניינו ובניינו של העם היהודי בתפוצות הגולה, כופר בעיקר הציונות.

* שורפי האסמים – הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר ברכה ומחשובי הרבנים של הציונות הדתית, מנהל בשנתיים האחרונות שיח עם רבנים ורבות מן הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. זהו שיח של בני פלוגתא, המצויים במחלוקת ביניהם, אך נוהגים כבוד אלה באלה והמחלוקת ביניהם היא לשם שמים. הרב אליעזר מלמד ובני שיחו הם תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם. הרב אליעזר מלמד גם תומך במתווה הכותל, שירבה מתפללים וקוראי תורה ליד הכותל; שירבה קדושה בכותל, הגם אם בניגוד גמור אליו הם מתפללים ללא הפרדה מגדרית.

קיצוני "ישיבות הקו", הזרם החרד"לי הקנאי ביותר, הכריזו על חרם על הרב מלמד ועל ספרי ההלכה הרבים שהוא כתב. זהו הזרם של הרב טאו, התומך בעברייני המין משה קצב וחיים ולדר, ומספר סיפורי מעשיות קונספירטיביים על "רדיפה" שלהם בלה בלה בלה.

האנשים האלה הם בני דמותם של שורפי האסמים, ששנאת החינם שלהם הביאה לחורבן בית המקדש השני.

* פמפלט אנטישמי – המשמעות של הפמפלט של אמנסטי, הקובע שישראל היא מדינת אפרטהייד, הוא שעצם קיומה של מדינת לאום יהודית משמעותה – אפרטהייד.

כיוון שאמנסטי לא הגדיר את עצמו כארגון קוסמופוליטי השולל את מדינות הלאום בעיקרון, ומעולם לא הגדיר כמדינות אפרטהייד את מדינות הלאום של העם הספרדי, האיטלקי, הרוסי, האוקראיני ואף לא אחת מכעשרים מדינות הלאום הערביות, פירוש הדבר שהוא דוגל בזכותם של העמים להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במדינת לאום, זולת עם אחד, העם היהודי.

לתפיסה הזאת יש שם: אנטישמיות.

בהגדרת האנטישמיות של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת השואה; ארגון שהוקם ביוזמת ממשלת שבדיה, וחברות בו 27 מדינות, נאמר, בין השאר, שהתנגדות לקיומה של מדינה יהודית היא אנטישמיות. מדינות רבות אימצו את ההגדרה וכך גם הפרלמנט האירופי.

על פי ההגדרה הזאת, אין ספק שארגון אמנסטי, שהוציא את המסמך הנתעב הזה, הוא ארגון אנטישמי.

* האו האו – ה"דו"ח" האנטישמי של אמנסטי התקבל בצהלולים בשוקניה. גדעון לוי מזמן לא שמח כל כך. הוא פרסם פשקוויל תמיכה נלהב; ממש נזל לו ריר מהשפתיים.

הוא תקף את אנשי השמאל באקדמיה שיצאו נגד ה"דו"ח" והאשים אותם שהם משרתים את "התעמולה הציונית". את שר החוץ יאיר לפיד כינה החצוף "שר התעמולה". הכינוי הזה נועד להשוות אותו לגבלס ואותנו – לנאצים.

גדעון האו האו.

* התירוץ של זנד למתקפת הטרור – בהסכם אוסלו א' ישראל נסוגה מעזה ויריחו והכניסה לשם את ערפאת וצבאו, תמורת חתימתו של ערפאת על קץ המאבק המזוין, קרי הטרור. ישראל קיימה את חלקה במלואו. אש"ף הפר את חלקו לחלוטין. השטחים שנמסרו לידיו הפכו בסיס לטרור חסר תקדים נגד ישראל. אף על פי כן, רבין חתם גם על הסכם אוסלו ב', שבו ישראל נסוגה מכל הערים המרכזיות ביו"ש וסביבתן והעבירה אותן לידי הרש"פ, תמורת אותה התחייבות שהפלשתינאים הפרו בהסכם הראשון. מימוש ההסכם נעשה בידי פרס, אחרי רצח רבין, והושלם בידי נתניהו בהסכם חברון. ושוב, הנסיגה הישראלית בוצעה במלואה והצד הפלשתינאי הפר אותו לחלוטין והגביר את הטרור. שיא הטרור היה לאחר שבפסגת קמפ-דיוויד ברק הציע לפלשתינאים למעשה מדינה עצמאית בכל יהודה, שומרון ועזה ותמורת גושי ההתיישבות שיישארו בידינו ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ישראלים בנגב. תמורת הוויתור הזה נתבעו הפלשתינאים לחתום עם ישראל על הסכם שלום שבו יכריזו על קץ הסכסוך. התשובה הייתה גל הטרור החמור והקשה ביותר מאז ראשית הסכסוך.

איך שלמה זנד, מכחיש העם היהודי, מתאר את הפרשה? במוסר תרבות וספרות של "הארץ" הוא פרסם מאמר ביקורת על ספרו של איאן לוסטיק, פרופ' יהודי אמריקאי למדע המדינה, "מפתרון שתי המדינות למציאות המדינה האחת". הספר קורא להקים במקום מדינת ישראל מדינה דו-לאומית. לא עם כל דברי לוסטיק זנד מסכים. לדעתו, לוסטיק עושה הנחות ל"נראטיב" הציוני, ואינו עומד על שורש הבעיה, והיא המיתוסים הציוניים לפיו יש כביכול עם יהודי ויש כביכול ארץ שנקראת ארץ ישראל והיהודים קשורים אליה. אולם את הנראטיב על כישלון אוסלו הוא מאמץ במלואו, עד שלא ברור אם זה ההסבר של לוסטיק או של זנד עצמו.

"כאשר ערפאת תבע שתמורת חתימתו על הפסקת האלימות יתחייב רבין על עצירת ההתנחלויות, ידו של ראש הממשלה קפאה והוא לא היה מסוגל לחתום על כך. לדעתי, זה היה הרגע… שעשוי לנתב אותנו להבין טוב יותר את שורש כישלונם של ההסכמים" (אני משער שהמשפט שמתחיל ב"לדעתי" הוא כבר ה"פרשנות" של זנד).

כלומר, זנד מצדיק את הטרור הפלשתינאי תוך הפרה מפורשת של התחייבות הצד הפלשתינאי בהסכם, בכך שהצד הישראלי סירב להיכנע לדרישה המקורית של ערפאת. אך הרי ערפאת יכול היה לסרב לחתום על ההסכם, בשל התנגדותו של רבין לדרישתו המקורית. הוא בכל זאת חתם על ההסכם. הייתה זו חתימת הונאה, שנועדה להכניס אותו ואת צבאו ליהודה, שומרון ועזה כדי להמשיך מתוך ארץ ישראל ביתר שאת את הטרור. זנד מאשים את ישראל בכך שהאויב הפר את ההסכם עמה, בכך שלא חתמה על הסכם אחר. הזוי.

* השנץ של רוה"מ – ראש הממשלה נפתלי בנט התראיין השבוע בתכנית "אינטימי" עם רפי רשף. אני מעדיף ראיונות פוליטיים של ראש הממשלה על פני ראיון אינטימי "בנעלי בית". בנט העניק ראיונות כאלה בעיתונות הכתובה, אך טוב יותר וחשוב יותר אילו עשה כן גם בערוצי הטלוויזיה. רק אחר כך נכון היה שייגש גם לראיון בסגנון "אינטימי". אך הראיון כשלעצמו היה מצוין. בנט היה במיטבו, היטיב להסביר את עצמו, את עולמו ואת צדדיו הפחות חשופים.

בין השאר הוא סיפר שהוא ישן מעט אך ישן היטב והוסיף שכאשר הוא בתל-אביב, שם יש חדר עם מיטה, הוא נוהג לפרוש בצהרים לחצי שעת מנוחה, ולחזור לאחר מכן רענן להמשך יום העבודה. כמי שאינו מכיר שנץ, זה קצת זר לי, אבל אני מעריך את היכולת להתנתק לחצי שעה כדי להמשיך בכוחות מוגברים את יום העבודה. אבל מיד ניתן האות במכונת ההסתה, וצבא הכתב"מים הסתער על ראש הממשלה "החלש, העייף, שנוטש את משמרתו כדי לצוף". אני דווקא נזכרתי בראש ממשלה אחר, יצחק שמיר, שהקפיד מדי יום לעזוב את לשכתו ולנסוע לשנת צהרים בביתו, ואחריו היה ממשיך בעבודתו אל תוך הלילה. היום, יותר ויותר מעריכים את היותו אחד מראש הממשלה הטובים בתולדות המדינה.  

* חמישה שבועות מראש – מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" הציג פרויקט מיוחד לזכרו של בגין, במלאת שלושים שנה לפטירתו. אלא שיום פטירתו חל בד' באדר ב' ולמניינים – ב-9 במרץ, כלומר על פי כל לוח שנה, יום השנה יחול בעוד חודש ומעלה. אז למה הכתבות התפרסמו היום? כדי להיות הראשונים. זו תופעה נפוצה בעיתונות בשנים האחרונות. פעם היה ידוע שהעיתונים מציינים תאריכים עגולים לאירועים היסטוריים. מתי? בתאריך עצמו. לפני שנים אחדות עיתונים ניסו להיות ראשונים וציינו את התאריך שבוע קודם. וכך החלה נסיגה בתאריך, עד שמקדימים כבר בחמישה שבועות. זה פאתטי. פאתטי כמעט כמו ההגדרה הפלצנית "פרויקט מיוחד" לשתי כתבות.

          * ביד הלשון

זיהום משופר – כאשר נאמר בתחזית "עד הערב יחול שיפור בזיהום האוויר", הכוונה היא שהאוויר יהיה יותר או פחות מזוהם?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏19.1.22

* אהרון ברק כחומר חיטוי – אין לי אדמו"רים ובטח שאהרון ברק אינו אדמו"ר שלי. עם כל הכבוד אליו, ויש כבוד, איני רואה בו סמכות לחיטוי מעשים פסולים.

עסקת טיעון עם נתניהו היא מעשה פסול. בשחיתות צריך להילחם, לא להגיע אתה להודנה. בטח לא כאשר ברור שהנאשם ימשיך בהסתה ובהפצת תאוריות הקונספירציה, ושעצם העסקה ועצם התמיכה בה של ברק יהפכו לחלק מן הקונספירציה. הם אפילו אינו דורשים ממנו, כחלק מן העסקה, לחזור בו בפומבי, בכתב ובע"פ, מן ההמרדה נגד מדינת החוק, מהעלילות והקונספירציות שרקח נגד מערכות המשפט והאכיפה בישראל.

על המשפט להימשך עד תום. מבחינתי, עמדתו של ברק אינה חשובה יותר מעמדתו של כל אזרח אחר.

* מה האינטרס של ברק? – למה נתניהו ביקש את התערבותו ואת תמיכתו של אהרון ברק בעסקת הטיעון שלו – זה ברור. הוא יודע שברק הוא אוטוריטה בקרב הציבור שצפוי להתנגד לעסקה. תמיכה פומבית שלו, תתן לגיטימציה לעסקה, תשכנע חלק מן המתנגדים לתמוך בה ותנמיך את להבות ההתנגדות של אלה שימשיכו להתנגד. ובעיקר, הגיבוי של ברק יסייע למנדלבליט לקבל את ההחלטה ולאשר את העסקה.

השאלה המסקרנת יותר, היא מה המניע של ברק, בהיענותו לבקשתו של נתניהו. להערכתי, שיקוליו של ברק כנים ופטריוטיים. הוא באמת חרד מהקרע הלאומי סביב משפטו של נתניהו, והוא מאמין שעסקת טיעון תאחה אותו ותשים לו קץ. הוא מאמין שברגע שנתניהו יודה בחלק מן האישומים, רוב תומכיו יבינו שלא הייתה כאן מזימה ולא הייתה רדיפה. הוא מאמין שעצם חתימה על הסכם, כלומר העדפת הפשרה על ההכרעה, תנמיך את הלהבות. הוא מאמין שקיצור משמעותי של המשפט, לצד פרישתו של נתניהו מהחיים הפוליטיים, יניחו את כל הפרשה מאחורינו.

להערכתי, הוא טועה. הקרע ימשך והקונספירציות תפרחנה ועסקת הטיעון, כולל תמיכתו בה של ברק, יפורשו כחלק מן הקונספירציה.

אך גם אילו סברתי שהערכתו תוכיח את עצמו, הייתי מתנגד לעסקה. עסקת טיעון עם נבחר ציבור, לא כל שכן ראש ממשלה, מנוגדת לאינטרס הציבורי של מאבק נגד השחיתות ולמען ניקיון כפיים וטוהר מידות. וגם אם יש בה תועלת לטווח הקצר, הנזק שלה לטווח הארוך גדול יותר.

* משפחה נזקקת – שעה שתרמתי את תרומתי השנתית לאלו"ט, לא יכולתי שלא לבוז להתרמה ההמונית לעזרת המשפחה הנזקקת.

* תחשוב חיובי – למה להיות כל כך שליליים? למה לבקר את נתניהו על כך שהוא מתעלק על טייקונים, ולא לומר מילה טובה על כך שהוא מתעלק גם על פשוטי העם?

* המדינה זה עני – נתניהו שוקל להחליף את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות, מ"המדינה זה אני" ל"המדינה זה עני".

* מצעד הפרוטות – לעולם לא תצעד לבדך! תורמים מזון ותרופות למשפחה נזקקת בגלות קיסריה.

* הקבצן מקיסריה – פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

* בזכות השתיקה – בצרור ההערות הקודם מניתי שלושה דברים שיש לשלול מנבחרי ציבור: סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, עסקת טיעון וזכות השתיקה. אהוד בן עזר הזכיר לי בהקשר זה את הנשיא הרצוג, והוא התפרץ בכך לדלת פתוחה. אכן, שתיקתו של הרצוג בחקירה על עמותות אהוד ברק המושחתות, היא כתם בל ימחה.

אמנם הרצוג לא היה אז נבחר ציבור, אך הוא היה עובד ציבור בכיר ביותר (מזכיר הממשלה), ששתק הן כדי להציל את ישבנו ובעיקר כדי לשבש את חקירת ראש הממשלה והוא אף הצליח בכך. ולכן, לאורך כל השנים מאז ועד עתה, ועם כל תפקיד אליו נבחר, שבתי והזכרתי, גם מעל הבמה הזאת, שהרצוג הגיע לתפקידו בזכות השתיקה. גם כאשר הרצוג התמודד על תפקיד הנשיא, ציינתי זאת כאחת הסיבות להעדפתי עליו את מרים פרץ (אם כי היה זה יותר מתוך תמיכה בה מאשר מתוך התנגדות אליו).

עם זאת, לא אכחיש שעד כה הרצוג מתגלה כנשיא מצוין.

* מוסר הלחימה בפשע – משימתה הלאומית של המשטרה, לנהל מלחמת חורמה בפשע ובשחיתות, מחייבת מתן אמצעים, כולל אמצעים טכנולוגיים, כדי לאפשר את הצלחתה. אבל גם במלחמה בפשיעה ובשחיתות יש לשמור על מוסר לחימה. אי אפשר להילחם בעבריינות בדרכים של פריעת חוק.

אם אכן נכונים ממצאי התחקיר ב"כלכליסט" של תומר גנון, עיתונאי רציני ואמין, והמשטרה השתמשה באמצעים טכנולוגיים לצורך מעקב אחרי יעדים מודיעיניים ללא צו שיפוטי המתיר זאת, אלה מעשים חמורים ביותר, והאחראים להם פרעו חוק ועליהם לתת את הדין על כך. אם נכון הדבר שהשימוש היה גם נגד מובילי מחאה פוליטית, הדבר חמור שבעתיים. אני התנגדתי מאוד לבלפוריאדה, אך אם זה נכון שנערכו מעקבים בלתי חוקיים אחרי מנהיגיהם זו פגיעה חמורה בדמוקרטיה. כמי שהיה פעם בהנהגת מאבק ציבורי (ולא הייתי שותף לחשד של מרבית חבריי שאנו במעקב) התופעה הזאת מחרידה אותי שבעתיים.

המשטרה והשר לביטחון פנים מכחישים את הפרסומים וטוענים שכל פעולותיהם היו תחת בקרה שיפוטית ועל פי חוק. אני מייחל לכך שיתברר שהצדק אתם. מכל מקום, חייבת להיערך חקירה של הנושא.

* לטפח את המוסדות הלאומיים – לפני שנים אחדות חשף "הארץ" אי סדרים ומנהל לא תקין שהיו אז בקק"ל, שחלקם הופיעו גם בדו"ח של מבקר המדינה. המסר של העיתון היה חד וחלק: לפרק את קק"ל. העיתון יצא בקמפיין שיטתי ואובססיבי לפירוק קק"ל, שנמשך עד היום. בערך באותה תקופה, שני ראשי עיריית ירושלים, אחד מהם גם היה לאחר מכן ראש הממשלה, הורשעו בפלילים, בפרשיות שחיתות חמורות לאין ערוך. וראה זה פלא, "הארץ" לא קרא לסגור את עיריית ירושלים, אלא לתקן את הדרוש תיקון בה ולהחליף את המושחתים.

כמובן שהיה זה תירוץ לרצון האמתי של העיתון – לסגור את קק"ל בשל מהותו וייעודו,  הגשמת הציונות. בדיוק כפי שבפרשת "ישראל ביתנו" העיתון לא קרא לסגור את משרד הפנים, משרד החקלאות, משרד התיירות ורשויות מקומיות, אלא רק את החטיבה להתיישבות, שאותה פרשה נגעה גם בה במקצת. הרצון של "הארץ" לבטל את המוסדות הלאומיים, נובע מהתנגדותו ליעדים הלאומיים שאותם הם ממלאים.

לעתים נתלים שוללי קיומם של המוסדות הלאומיים באמירות דומות של בן-גוריון בעבר. אלא שבן-גוריון, שדגל בתפיסת עולם אטטיסטית, סבר שמי שצריך להגשים את היעדים הלאומיים זו המדינה, בעוד הם רוצים לבטלם מתוך תפיסה הפוכה, של מדינה "אזרחית", "נורמלית", חפה מיעדים ציוניים, שאותם היא מגדירה "אתנקורטיה".

במאמר ב"הארץ" של משה גלעד הוא איחל לקק"ל "עד 120". קק"ל חוגגת השנה 120 (אגב, הוא טועה, קק"ל כבר בת 121) והוא מאחל לה להתפרק. הוא מתאר אותה כ"זרוע פוליטית חצי צבאית", מאשים אותה ב"גזענות מובנית", בכך שייעור הנגב הוא "צעד פוליטי ציני שנועד לחסום את הבדואים מלעבד שטחים הסמוכים ליישובם", מתוך התעלמות מכך שהם פלשו לאדמות לא להם ומנסים להרחיב אותם בפראות וב"כיסוי כפרים שנהרסו ב-1948".

מדינת ישראל נועדה להגשים את הציונות וכפי שהרצל כתב, הציונות היא אידיאל אינסופי. טעו מנסחי חוק הלאום בכך שלא הגדירו בו את המדינה כמדינה ציונית, שייעודה המרכזי הוא הגשמת הציונות. את המוסדות הלאומיים, שנועדו למלא את המשימה, יש לטפח.

* טבע וארץ – "טבע וארץ" היה הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע. הוריי היו חברים של קבע בחברה להגנת הטבע ומנויים על העיתון. אבי שמר את כל הגיליונות ואני אהבתי מאוד לקרוא בגיליונות הישנים, שנים רבות לאחר מכן.

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, הגיליונות ביטאו אושר רב על כך שחזרנו אל חבלי ארץ ישראל שהיו חסומים בפנינו. הם ביטאו אהבת ארץ ישראל ותמיכה נלהבת בהתיישבות. הדמויות המרכזיות בקרב שוחרי שמירת הטבע בישראל תמכו בכל לבם ובכל מאודם בהתיישבות בה. הם לא ראו בהתיישבות איום על הטבע, אלא התמזגות של האדם והאדמה.

חתן פרס ישראל פרופ' זאב וילנאי היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא ביטא את מהות אישיותו בשם ספרו האוטוביוגרפי "ואהבת לארצך כמוך" (1984). וילנאי, שהיה איש תנועת העבודה כל חייו, הצטרף לתנועת התחיה שקמה לאחר ההחלטה על נסיגה מסיני ועקירת יישובינו בהסכם השלום עם מצרים. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות.

חתן פרס ישראל עזריה אלון, ממקימי החברה להגנת הטבע ומגדולי אוהבי ויודעי הארץ, היה אף הוא ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, רעיון בו דגל משחר נעוריו בתנועת המחנות העולים ובקיבוץ המאוחד. אחד מעשרות ספריו על ארץ ישראל והטבע הארץ ישראלי – הוא קובץ מאמרים שנקרא "הכישרון לארץ ישראל". לא היה מוכשר ממנו לארץ ישראל. בשנות השבעים הוא חזר בו מתמיכתו בשלמות הארץ, בשל האיום הדמוגרפי, ותמך בתכנית אלון. אך הוא המשיך להיות תומך נלהב בהתיישבות, והוא האיש שנתן לקיבוץ שלי את השם אורטל.

אלוף אברהם יפה, היה ראש רשות שמורות הטבע ואף הוא ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא גדל בתנועת העבודה, אך בשל נכונותה לחלוקת הארץ, הצטרף עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה לליכוד, עם הקמתו ב-1973, וייצג ברשימתו בכנסת השמינית את התנועה לארץ ישראל השלמה. לאחר הסכם קמפ-דיוויד פרש מהליכוד, הצטרף לתנועת התחיה ובבחירות 1981 היה המועמד מס' 120 ברשימתה. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות.

האם הם לא הבינו באיכות הסביבה? האם הם לא היו מחויבים לשמירת הטבע? למרבה הצער, בהשפעת גורמים גלובליים, ראשי הפעילים האקולוגיים בישראל היום, הפכו למתנגדים אוטומטיים להתיישבות הציונית.

בתום קדנציה שלה כמנכ"לית החברה להגנת הטבע, התראיינה איריס האן ל-ynet, ועיקר דבריה – התנגחות בהתיישבות. "קיבלנו סטירה מהממשלה" היא מלינה ותוקפת את איילת שקד ש"מחזירה אותנו עשרות שנים אחורה". מה הסטירה? החלטת הממשלה להקים שני יישובים חדשים בגולן ויוזמתה של איילת שקד, שתגיע בקרוב לאישור הממשלה, להקים 11 יישובים חדשים בנגב. "המדיניות הזו מפחידה. כולם יודעים את זה, לא רק כמה ירוקים הזויים. נעשה הכל כדי שהמדיניות הזו לא תמומש". לא ייאמן. החברה להגנת הטבע מתנגדת גם למפעל ייעור הנגב שמוביל קק"ל.

מה שאנו רואים בנגב, הוא שכתוצאה מכך שאיננו מתיישבים שם כבר עשרות שנים, את הוואקום הזה תפסה הפלישה הבדואית וההשתלטות על אדמות הלאום, שבעטיה איבדנו את הריבונות על חלקים שלמים של הנגב שהפכו לאוטונומיה הנשלטת בידי כנופיות פשע וטרור. האם במצב הזה אפשר לאכוף את חוקי הגנת הסביבה והשמירה על הטבע? האם במצב כזה ניתן לאכוף את חוקי הגנה על העתיקות?

איזה ליקוי מאורות היכה בראשי החברה להגנת הטבע, שמייבאים לכאן תפיסות פרוגרסיביות שאינן רלוונטיות לייעודה הציוני של המדינה.

* מבחן האחריות הלאומית  – גורמי ביטחון שהתראיינו ל"הארץ" אמרו שמובילי המהומות בנגב הם בנים לנשים פלשתינאיות, שנישאו בנישואין פוליגמיים, והם מוערכים בעשרות אלפים. כזכור, בחלקיק שניה של ערנות של נהג רכבת, נמנע פיגוע רב נפגעים של הסטת רכבת נוסעים מן המסילה. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה עד כמה חוק האזרחות הכרחי לא רק לאינטרס הדמוגרפי של ישראל אלא גם לביטחון המדינה ושלום אזרחיה – הנה, עוד הוכחה.

המבצע הפוליטי המזהיר של האופוזיציה הביביסטית הפיל את החוק. כעת, אין דרך חוקית לסכור את השטף. איזה הישג! "אין זה תפקידנו להציל את הקואליציה". כאילו פגיעה בביטחון המדינה היא נזק לקואליציה. וכי האופוזיציה אינה חלק מן המדינה?

כל האופוזיציות בתולדות המדינה נתנו יד לממשלה בסוגיות לאומיות מרכזיות. גם מן האופוזיציה הזאת ניתן לצפות לאחריות.

למרבה השמחה, נמצאה הנוסחה הגואלת. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה ביום ראשון שתי הצעות חוק כמעט זהות – הצעת חוק ממשלתית, שהביאה איילת שקד, והצעת חוק פרטית של ח"כ רוטמן מן האופוזיציה. שתי ההצעות תתקבלנה בקריאה ראשונה ותאוחדנה בוועדה להצעה אחת.

אחרי החלטת ועדת השרים, יאיר לפיד הגיש ערר על אישור הצעתו של רוטמן, והנושא יעלה למליאת הממשלה. למה לפיד ערער? אילו הייתה לו התנגדות עניינית לנוסח החוק, ניחא. אבל ההתנגדות היא עסקנית נטו. הוא מתנגד לכך שיאושר החוק כיוון שהגיש אותו חבר האופוזיציה. אז מה ההבדל בין הצעד שלו לבין ההתנהגות של האופוזיציה? הרי אם הממשלה לא תאשר את הצעת החוק של רוטמן, האופוזיציה שוב תצביע נגד הצעת החוק הממשלתית, ותהיה זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

התוצאה של הסאגה תהיה חיובית כנראה. שרי ימינה, תקווה חדשה, כחול לבן וישראל ביתנו ידחו את הערר של לפיד והחלטת ועדת השרים תישאר על מכונה. החוק יעבור בקולות הקואליציה והאופוזיציה.

ומה שיישאר הוא הריח הרע – של התנהגות האופוזיציה לפני חצי שנה ושל התנהגות יש עתיד כעת; ריח רע של העדפת שיקולים עסקניים של פוליטיקה קטנה, על האינטרס הלאומי והביטחוני.

* זועביז – בהצבעתה המופקרת של ח"כ זועבי ממרצ, שהפילה את חוק הגיוס, היא יצקה תוכן בהגדרתו של לפיד על ה"זועביז".

* שתי אופוזיציות – יש לממשלה שתי אופוזיציות. אופוזיציה אחת, שהנהגתה יושבת ברח' שוקן בת"א והזרוע הפרלמנטרית שלה היא הרשימה המשותפת, וח"כים מן הקואליציה שאמנם מצביעים עם הקואליציה אך תוקפים את הממשלה השכם והערב, כמו מוסי רז וגבי לסקי. ויש האופוזיציה הימנית חרדית בהובלת נתניהו.

בהשקפת עולמי, אין אידיאולוגיה רחוקה ממני יותר מזו של רח' שוקן, ואילו עמדות הליכוד והימין די קרובות לעמדותיי. ואף על פי כן, אני מכבד את האופוזיציה השוקניסטית ובז לאופוזיציה הביביסטית.

"הארץ" יוצא יום אחר יום במתקפות קשות וחריפות על הממשלה, החל במאמר המערכת היומי והמשך במאמריהם של עמירה הס, גדעון לוי, קרולינה לנדסמן, רוגל אלפר ושות'. דבריהם איומים ונוראים. אבל לשיטתם – הם צודקים.

אם בעיני מערכת "הארץ" הגולן הוא שטח כבוש וההתנחלות עליו בלתי חוקית וצריך להחזיר את הגולן לבעליו הסוריים – בצדק מאמר המערכת תוקף בחריפות את מדיניות הממשלה, המובילה באופן חסר תקדים התיישבות ענפה בגולן שתהפוך את ישראליותו לבלתי הפיכה. אם בעיני מערכת "הארץ" חובה לנהל עם הפלשתינאים מו"מ על מדינה פלשתינאית – בצדק הם תוקפים את הממשלה שאינה מנהלת מו"מ מדיני עם הפלשתינאים (אגב, זו הממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שאינה מנהלת מו"מ מדיני עם הפלשתינאים). אם מערכת "הארץ" רואה בהתיישבות ביו"ש ובבניה ביו"ש ובירושלים פשע – בצדק הם תוקפים את הממשלה הפושעת, לשיטתם. אם מערכת "הארץ" מתנגדת למלחמה בטרור – בצדק היא תוקפת את הממשלה על המלחמה בטרור, על הריסת בתי מחבלים, על מעצרים מנהליים וכד'. אם מערכת "הארץ" שוללת התיישבות יהודית, אך טבעי שתשתלח בתיקון חוק ועדות הקבלה ותצא נגד הקמת התיישבות יהודית חדשה בנגב. אך טבעי ש"הארץ" יגנה את הכוונה להשתמש בשב"כ למלחמה בפשיעה הערבית ולחקיקה שנועדה להקל על המלחמה בפשיעה הזאת. וכן הלאה וכן הלאה.

לעומת זאת, לאופוזיציה הביביסטית אין שום סיבה לתקוף את הממשלה, והיא תוקפת אותה על סרק בארסיות והתלהמות שלא הייתה כדוגמתה מעולם. על מה ולמה? רק על עצם קיומה, כלומר על כך שאדם אחר שאינו נתניהו עומד בראשה. איני מדבר על ביקורת אופוזיציונית רגילה על מחדלים וכשלים של הממשלה, כפי שיש בכל ממשלה. אני מדבר על חמת הזעם, על הדה-לגיטימציה, על השלילה המוחלטת, שמבוססת על כלום ושום דבר, על ריק. ואז האופוזיציה מציירת דחלילים ותוקפת אותם ללא רסן, למרות שאין בהם כלום.

אתן שתי דוגמאות. ממשלת נתניהו עשתה גם לא מעט דברים טובים. אחד הבולטים שבהם, שהרביתי לשבח אותה על כך, היה קידום המגזר הערבי בתכניות פיתוח ותקציבים חסרי תקדים. זו הממשלה שעשתה למען המגזר הערבי יותר מכל ממשלה אחרת לפניה. על כך, היא ראויה לשבח. על כך אבו-יאיר ראוי להערכה. חבל שלצד המעשים הללו, נתניהו לא בחל, כאשר חש שהדבר יסייע לו, בהסתה גזענית, כמו "הערבים נעים בהמוניהם" והכשרת התועבה הכהניסטית. נתניהו אינו גזען ואף רחוק מגזענות וסולד מכהניזם, אך הכל כשר אצלו למען השלטון.

גם הממשלה הנוכחית מקצה משאבים רבים ומוצדקים למגזר הערבי, אגב, כפי שאבו-יאיר הבטיח בחיזור האובססיבי שלו אחרי המגזר ערב הבחירות. אבל עכשיו הממשלה מעבירה "53 מיליארד ₪ למחבלים". לא אתייחס כאן לנתונים התקציבים השקריים, אלא להגדרה "מחבלים". כאשר הכהניסט אומר זאת, זה ברור. מבחינתו ערבי = מחבל. כאשר הוא צווח "מוות למחבלים" הוא מתכוון "מוות לערבים" על פי תורת הגזע הכהניסטית. אבל הליכודניקים, שתמכו ותומכים בתקציבים משמעותיים למגזר הערבי – פתאום גם הם מאמצים את הטרמינולוגיה הכהניסטית הגזענית, ומכנים זאת "כסף למחבלים".

ברור שכסף למחבלים זה דבר רע שיש להילחם בו. זה הדחליל. אין להם סיבה לתקוף הקצאת משאבים למגזר הערבי, אז הם מייצרים דחליל כאילו הממשלה מעבירה כסף למחבלים. לפני אישור תקציב המדינה הם הפיצו כרזות ענק של "תקציב עם דם על הידיים", ורבים בציבור המוסת באמת מאמינים שהממשלה מעבירה מיליארדים לארגוני הטרור.

דוגמה נוספת היא הפגישה של גנץ עם אבו-מאזן. כל הממשלות מאז אוסלו נפגשו עם ראשי הרש"פ. יש ממשלות שנפגשו עמו כדי לקדם מהלך מדיני הכולל נסיגות ישראליות. כולן נפגשו כדי לקיים תיאום ביטחוני וסיוע כלכלי, כיוון שהדבר משרת את האינטרס הישראלי. הממשלה הנוכחית נפגשת עמו רק בנושאים השוטפים, הביטחוניים והכלכליים. הבסיס להקמתה היה ההסכמה שהנושא הפלשתינאי מוקפא, בשל המחלוקת העמוקה בתוך הממשלה. אז פתאום האופוזיציה תוקפת את עצם הפגישה אתו ותעשיית השקרים מספרת שהממשלה מקדמת את אוסלו הבא. בנאומיו בעצרת האו"ם, נתניהו קרא תמיד לאבו-מאזן לחזור לשולחן המו"מ (הרי היה זה אבו מאזן שהחרים את נתניהו ולא להיפך). בנט, לעומתו, לא הזכיר את הפלשתינאים במילה, בנאומו בעצרת האו"ם. "הארץ" תקף אותו על כך בחריפות, בצדק מבחינתו. ההתקפות של האופוזיציה הביביסטית הן שקריות, הסתערות פרועה על דחליל שהם המציאו.

* שפל חסר תקדים – טו בשבט הוא יום הולדתה של הכנסת. הכנסת נמצאת השנה בשפל שלא היה כדוגמתו מיום הקמתה. הגורם המרכזי לכך, הוא התנהגותם הפרועה והברוטלית של מספר ח"כים ביביריונים חוליגנים פראי אדם, ובראשם אמסלם (אגב, רוב ח"כי הליכוד אינם שותפים להתפרעויות), והעובדה שנתניהו מונע הקמת ועדת אתיקה, כדי לאפשר לכנופיה לבצע הפס"ד בכל ישיבות הכנסת על מנת להשבית אותה.

עם זאת, יש אחריות גם לקואליציה, שמנצלת את כוחה למאיוריזציה של ועדות הכנסת וחלוקה בלתי הוגנת ובלתי מאוזנת בין הרוב והמיעוט.

מן הראוי שביום חגה של הכנסת, תושיט הקואליציה יד לאופוזיציה בהצעה חדשה להרכב הוועדות, בתקווה (אשליה?) שהדבר יועיל גם להרגעת הרוחות.

* היהודי הקדוש – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן עמדה על דוכן הנואמים במליאת הכנסת, וצווחה כתגרנית במלוא גרונה ערימה של דברי שנאה, הסתה ושקרים, כיד הביביזם החביבה עליה. אחד השקרים היה ש"היהודי הקדוש של יאיר לפיד הוא ישווווווווו!!!!!!!".

איזה חוסר מודעות עצמית. הרי אם יש היום משהו שאולי מזכיר את ראשית הנצרות; הפיכת מנהיג יהודי נערץ ל"קדוש" ולבן האלוהים, זה הביביזם, והיא אחת הכוהנות הבולטות של הדת הזאת.

* ההיגיון האנטישמי – מחבל פקיסטני בעל אזרחות בריטית, שרוצה לשחרר מהכלא האמריקאי מחבלת פקיסטנית שניסתה לרצוח חיילים אמריקאים באפגניסטן, חוטף יהודים בבית הכנסת. למה? כי זה ההיגיון האנטישמי וכדי להיות גיבור הקנאים האסלמיסטיים.

* אוטואנטישמים – ב-N12 דווח על הודעה של התנועה ליהדות מתקדמת המביעה הזדהות עם בני הערובה בטקסס ומתפללת לשלומם. על ההודעה הזו ועל הודעות אחרות בנוגע לפיגוע בטקסס, החלו מיד תגובות כמו "הם לא יהודים", "קיבלתם אות משמים", "טוב מאוד שיהרוג את כולם. זה טמפל רפורמי", "אחח מתי תבינו. שולחים לכם אות משמים", "חח לא נורא, רפורמים".

המחבל שחטף את בני הערובה הוא אנטישמי. החלאות שכתבו את התגובות הללו הם אוטואנטישמים. אנטישמיות היא דבר נורא, אבל הזן הנחות ביותר של אנטישמיות הוא אוטואנטישמיות. מדובר באוטואנטישמים מוסתים, שונאי אחים. מנוולים. אנשים עם מנטליות של קין.

* מחקר חולני – האם לגיטימי לחקור את השאלה האם המספר 6 מיליון נרצחים בשואה הוא מדויק? לגיטימי. כמו כל מחקר שמנסה להגיע לחקר האמת בכל נושא.

אבל המחקר הזה הוא חולני. למה חולני? מבחינתי, התשובה לשאלה הזאת היא במילה אחת: ככה.

אמור לי מהו מחקרך, ואומר לך מי אתה.

* זו שלא התחסנה – אחייניתי, סטודנטית צעירה שהחלימה מקורונה, סיפרה לי שכל חבריה נדבקו, כנראה הדביקו אלה את אלה. כולם, והיא בתוכם, היו ללא תסמינים. רק חברה אחת סבלה מתסמינים קשים. היחידה שלא התחסנה. אני רק מניח את זה כאן.

* הפתרון: חינוך חברתי קהילתי  – הצעתה של יו"ר ועדת החינוך של הכנסת שרן השכל לקצר בחצי את חופשת הקיץ של בתי הספר היא הצעה גרועה. לא אתייחס כאן לצורך של המורים בחופשה, אלא לצורך של התלמידים. כן, הילדים והנוער זקוקים לחופשה ארוכה מן הלימודים, בוודאי בקיץ הישראלי החם.

הבעיה נעוצה בהתייחסות לחופשה כאל תקופה של ריק. כאילו יש חודשים בהם התלמידים לומדים ויש חודשים שבהם הם אינם עושים דבר. הגישה הזו בעייתית מאוד כתפיסה חינוכית. התקופה שבה הילדים אינם לומדים, עשויה להיות התקופה העשירה ביותר מבחינה חינוכית. ולכן, הכיוון אינו צריך להיות מתחת לפנס של הארכת תקופת הלימודים, אלא חיזוק תנועות הנוער, המתנ"סים, ארגוני הספורט, הסיירות והאמנות, הקייטנות, עבודת הנוער וכל מה שעשוי להעשיר את הילד והנער ואת נפשם.

מנקודת מבטי כאבא, אני תמיד רואה את החודשיים של החופש הגדול כבעלי תרומה חינוכית גדולה יותר לילדיי מאשר כל שנת הלימודים כולה, והם למדו/לומדת במוסדות חינוך מצוינים. וכיוון שהתגובה האוטומטית שבה אני נתקל כל אימת שאני אומר זאת היא "טוב, אצלכם בקיבוצים", אומר כבן עיר, שעיקר עיצובי, מלבד הבית, לא היה בבית הספר אלא בתנועת הנוער, בהדרכה, בפעילות, במנהיגות ובהעשרה ערכית ותרבותית.

נכון, החינוך החברתי קהילתי בקיבוץ עשיר ומפותח הרבה יותר מאשר מחוצה לו. אני זוכר, שלפני שנים אחדות כאשר היה ניסוי של קיצור החופש הגדול בימים אחדים, היה מפגש הורים של מערכת החינוך החברתי קהילתי באורטל שבה ניסינו לשבור את הראש על מה לוותר מחופשת הקיץ העמוסה בפעילות ואיך לפתור את הבעיה הקשה שנוצרה עקב כך. אבל מי אמר שאי אפשר ללמוד מן הקיבוץ גם מחוצה לו? הרי המשאבים שניתנים בקיבוץ לחינוך החברתי קהילתי הם עניין של סדר עדיפויות. הדבר שונה מקיבוץ לקיבוץ. מעטים הקיבוצים שמשקיעים בחינוך החברתי קהילתי כמו אורטל. המדינה, הרשויות המקומיות וההורים צריכים להבין את משמעות החינוך החברתי קהילתי וההעשרה הבלתי פורמלית ולהשקיע בכך בהתאם.

במסגרת מחקר שערכתי לאחרונה במגדל העמק, סיפרה לי מנהלת אגף החינוך בעיר, שהייתה בעיה של הורים ששלחו את ילדיהם לחינוך בגנים בקיבוצי הסביבה, מה שהחליש את מערכת הגיל הרך העירוני. מה עשתה העיריה? הקימה בעיר "גן קיבוצי", במתכונת החינוך בקיבוץ, שנתן מענה הולם לילדים, וההורים חזרו לשלוח אותם לגן בעיר. כך ראוי לעשות גם בתחום החינוך החברתי קהילתי. זו צריכה להיות הבשורה החינוכית בת ימינו, ולא הגדלת מספר ימי הלימודים.

גם הרעיון של חופשה חלופית לאורך כל ימי חגי תשרי שגויה. החיבור המשמעותי ביותר של הילדים למורשתם היהודית היא חגי ישראל, והחודש הזה צריך להיות מוקדש במידה רבה ללימוד החגים, תוכנם, משמעותם ומנהגיהם.

מה שאני אוהב בתכניתה של שרן השכל הוא המעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים. המועצות האזוריות עשו כן כבר עם פרסום המלצות ועדת דוברת ב-2005. ילדינו לומדים חמישה ימים בשבוע, בשאר הימים נהוג יום חינוך ארוך ויום שישי מוקדש לחינוך חברתי קהילתי ואצל בני הנוער הגדולים יותר – לעבודה.   

* בשורה חשובה לחברה הישראלית – אוּשָׁר גידול בשנה הבאה של עשרה אחוז במכסות למכינות הקדם צבאיות. עוד 700 צעירות וצעירים ישראלים יזכו לשנה החשובה הזאת, והחברה הישראלית תרוויח עוד 700 צעירים שיקבלו את ההכשרה למנהיגות חברתית, צבאית ואזרחית הזאת.

* כבשת הרש – לאחר מותו בתאונת דרכים של ראש העיר רמת-גן אברהם קריניצי, ב-1969, שונה שם הרחוב שבו התגורר מיהל"ם לקריניצי. יהל"ם הוא יהודה לייב מוצקין, מאבות הציונות, מיוזמי הקונגרס הציוני הראשון ויו"ר הוועד הפועל הציוני. הייתי אז ילד בתחילת כיתה א', ועד היום אני זוכר שהוריי כעסו על כך שההנצחה של קריניצי כרוכה במחיקת שמו וזכרו של אדם אחר (מה גם שקריניצי כבר הונצח רבות בחייו, כמו בקריאת גן אברהם על שמו). נכון, זה היה רחוב מגוריו, אבל אי אפשר היה להנציח את שמו ברחוב חדש, או לשנות שם שאינו מנציח את זכרו של אדם?

העובדה שאני זוכר זאת, מעידה על כך שהתובנה הזו נטבעה בי. עובדה, אני רגיש מאוד להנצחה הכרוכה במחיקת שמות של מונצחים אחרים. אני זוכר את העלבון של משפחת שיפמן, משפחתו של דוד שיפמן, מי שהיה סגן שר התחבורה, שתחנת הכוח בחדרה שנקראה על שמו "מאור דוד" הוסבה לשם "אורות רבין" אחרי רצח ראש הממשלה. בראיון סיפרו בני המשפחה שהם נמנעים מלנסוע בכביש החוף ליד תחנת הכוח, בשל העלבון הצורב. וכי חסרה הנצחה לרבין, שצריך היה לגזול את כבשת הרש הזאת?

ועכשיו, שמו של גשר יהודית, הקרוי על שם יהודית מונטיפיורי, אשתו ושותפתו לעשיה של משה מונטיפיורי, הוסב לגשר יצחק נבון. אין ספק שנבון, נשיאה החמישי של ישראל, ראוי להנצחה והוא אכן זוכה לה במקומות רבים בארץ. אבל למה במקום הנצחה קיימת? ולמה על חשבון הנצחה נדירה של אישה?

* נעשה ונשמע – השבת נקרא את פרשת "יתרו", ששיאה – מעמד הר סיני וקבלת התורה.

חופש הבחירה הוא יסוד מוסד ביהדות. גם קבלת התורה נעשתה מתוך בחירה. בטרם נתנה התורה, שלח אלוהים את משה לבני ישראל והציע להם עסקה: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" – או אז "אתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הוא אינו אומר להם – אתם ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ולכן אתם חייבים לשמוע בקולי. הוא מותיר את הבחירה בידיהם. משה כינס את הזקנים והעביר להם את המסר והם העבירו אותו לעם. העם הוא שבחר באלוהים ובתורה: ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה". בתום התהליך הזה, העביר משה את תשובת העם לאלוהים ורק אז החל אלוהים בתהליך ההכנות לקראת מעמד הר סיני.

"נעשה ונשמע", אמרו בני ישראל, וזו בעיה. מה אתם קופצים? קודם תשמעו, תלמדו, תבחנו, תבדקו. יש משהו חסר אחריות באמירה הזאת.

אבל אני רוצה להציע נקודת מבט שונה. בקבלת התורה היה ממד של אי ודאות. בני ישראל עוד לא ידעו את התורה, אך מאז צאתם ממצרים הבינו את הכיוון הכללי, והיה בהם העוז לא להחמיץ את גודל השעה ולהקדים את הנעשה לנשמע. האם לחלוצים שעלו לא"י בראשית הציונות הייתה תכנית מפורטת ומדוקדקת, אודות עתידם בא"י? גם הם אמרו "נעשה ונשמע". וכך גם דור תש"ח – המנהיגים שקיבלו את ההחלטות והלוחמים שזינקו אל תוך האש, אף הם אמרו "נעשה ונשמע". אלמלא כן, לא הייתה נבנית הארץ ולא הייתה קמה המדינה.

"ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוהים" – אלוהים נמצא בערפל. הערפל הוא חוסר הוודאות. נדרש מאתנו אומץ לב כדי לגשת אליו. הערפל משאיר בידינו את הריבונות לפרש ולהבהיר את התורה בכל דור ודור ולכתוב אותה מחדש.

          * ביד הלשון

נטיעות – בידיעה ב"רוטר" צוטט יאיר לפיד, שהתייחס לנטיעות בנגב, במילים: "… אם יש כמה חלקות שבהן בדיוק הבדואים נטעו חיטה".

נטעו חיטה? איני יודע אם השגיאה היא של לפיד או של הכתב שציטט אותו, אך זה קולב ראוי לתלות בו את הפינה בשבוע טו בשבט ולהקדיש אותה למושג נטיעות.

ראש השנה לאילן, הנזכר במשנה כיום לצורך חישוב מעשרות ותרומות של פרי העץ, הפך לחג הנטיעות בידי חלוצי ההתיישבות הציונית. ב-1908 הוא הוגדר רשמית ככזה בידי המוסדות הציוניים, אך יש עדויות לנטיעות בטו בשבט כבר ב-1884 ביסוד המעלה. הציונות ראתה בנטיעות את מעשה האהבה שלנו עם ארצנו ואת מימוש זכותנו עליה במעשה ההתיישבותי; כאז – כן עתה.

נטיעה היא קביעת צמחים רכים באדמה כדי שיגדלו לעצים. מהנטיעה נגזרת המילה נטע – עץ רך שנטעו אותו באדמה. המילה הנרדפת לנטיעה היא שתילה, והמילה שתיל נרדפת לנטע.

זריעה, לעומת זאת, היא הטמנת זרעים באדמה. זרע הוא גרעין שממנו מתפתח צמח חדש.

חיטה, בדומה לכסף, אינה גדלה על עצים. ולכן, אין נוטעים חיטה. את החיטה זורעים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏29.12.21

* יעד לא ריאלי – תכנית המיליארד, התכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת תושביו, היא קפיצת מדרגה היסטורית בתולדות ההתיישבות בגולן. היא תקדם באופן משמעותי את כל תחומי החיים בגולן.

היעד שלה, הוא הכפלת מספר התושבים היהודיים עד 2025, כלומר להגיע לכ-60,000 איש בתוך כשלוש שנים. להערכתי, גם אם החלטת הממשלה על כל סעיפיה תתממש במלואה, לא נגיע ליעד הזה. צריך להתאמץ מאוד כדי להגיע ליעד צנוע יותר, של 50,000 תושבים עד 2030.

* פשע מלחמה – סוריה גינתה את החלטת ממשלת ישראל לאשר תכנית להכפלת אוכלוסיית רמת הגולן. משרד החוץ הסורי פרסם הודעה שבה כינה את ההחלטה "הסלמה חמורה וחסרת תקדים מצד הרשויות בישראל בגולן הסורי הכבוש". עוד נאמר בהודעה: "ישראל ממשיכה במדיניות ההתנחלות ובהפרות השיטתיות, שהן פשעי מלחמה. הגולן הוא חלק בלתי נפרד מאדמת סוריה, ונפעל להשיבו במלואו לחיק המולדת, בכל האמצעים שמאפשר הדין הבינלאומי".

נו, נחמד לשמוע את מי שטבח בבני עמו, רצח מאות אלפים מהם, רובם נשים וילדים, חלקם בנשק כימי, מכנה פעולות של שלום כמו התיישבות אזרחית, הפרחת השממה, הקמת בתי ילדים ומוסדות חינוך ותרבות, תיירות וחקלאות "פשע מלחמה".

הגולן ישראלי לעד, ולא יעזור לסורים. הלוואי שאי פעם, אולי הנינים שלנו יזכו לכך, אולי ניני הנינים שלנו – תהיה מדינה סורית שוחרת שלום, והגולן הישראלי הפורח יהיה גבול השלום ושגם החלק של הגולן שבידי סוריה יפרח ושכנות טובה תהיה בין המדינות ובין העמים.

* מפרגן לממשלה – במאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90, מאבק "העם עם הגולן", שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. כשנכנסתי לתפקידי, מנחם הורביץ היה הכתב בצפון של גל"צ, "הארץ" ו"חדשות". כשקם הערוץ השני, הוא עזב את העיתונות הכתובה ולצד גל"צ היה גם הכתב של הערוץ. הייתי אתו בקשר יומיומי, לעתים מספר פעמים ביום; ראיונות, תגובות, שיחות רקע ואין סוף הודעות לתקשורת ששלחתי אליו ולעמיתיו לביפרים (מי שאינו יודע מה זה ביפר, שישאל את הוריו, ובאותה הזדמנות שישאל אותם מה זה העיתון "חדשות").

בכל הראיונות באותה תקופה הייתי לעומתי מאוד לממשלות שנשאו ונתנו על נסיגה מהגולן ופגעו בפיתוח הגולן. אמש התראיינתי למנחם הורביץ בתחנת "גלי ישראל", לכבוד החלטת הממשלה על פיתוח הגולן, ולחדוותי הפעם היה זה ראיון מפרגן מאוד לממשלה הציונית המיישבת, שמובילה את המהלך ההיסטורי הזה.

* צעד משלים – צעד משלים להחלטה ההיסטורית על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, הוא הקמת אוניברסיטת הגליל. כמו התכנית לפיתוח הגולן, כך גם הקמת האוניברסיטה מופיעה בהסכם הקואליציוני עם תקווה חדשה. אני יודע שיש התקדמות רבה בנושא. תהיה זו החלטה אסטרטגית לקידום משמעותי של הגליל והגולן.

* שפל ערכי – החמיצות שבה הביביסטים מקבלים את החלטת הממשלה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, מעידה על השפל הערכי העמוק שלתוכו הם שקעו.

ההחלטה ההיסטורית חסרת התקדים מטריפה את החמוצים הביביסטים. איך השנאה והקנאה מוציאה אנשים מדעתם.

דף הפייסבוק שלי עמוס במאות תגובות ביביסטיות מטורללות של החסידים השוטים שלא יודעים את נפשם מאכזבה על ההחלטה. אחד מעובדי האלילים הגדיר את ההחלטה כ"אתנן" לתושבי הגולן.

לא נורא. הכלבים נובחים והשיירה הציונית עוברת.

* בגין מתהפך בקברו – כנופיית ביביריונים מוסתים התנפלה על ח"כ בני בגין בצווחות ביביסטיות אופייניות, כמו "בוגד מתועב וזקן" ו"אבא שלך מתהפך בקרבו".

הם צודקים. אכן אבא של בני בגין מתהפך בקרבו, כאשר הוא רואה לאיזו מוטציה ביביסטית הידרדרה התנועה שהקים.

* התעשיה לא נחה לרגע – תשלובת תעשיות השקרים וההסתה הביביסטית מפיצה שמועה שגילת בנט נשארה בחו"ל ולא חזרה. הנשאים מפיצים, כהרגלם בטומאה, את השקר הזה בתעלות הביבים וברשתות, עם "פרשנות" ביביסטית רעילה.

זאת חלוקת העבודה. יש מי שעסוקים בקידום הציונות, בהקמת יישובים והרחבת היישובים בגולן, ביישוב הנגב, במלחמה להחזרת הריבונות שאבדה בנגב, בפריסת סיבים אופטיים לאורך גבולות המדינה, מעוטף עזה, דרך אילת, הערבה, בקעת הירדן, הגולן והגליל. ויש מי שמתעסקים בייצור הסתה, שקרים, הכפשות, השמצות, קונספירציות ועלילות. זו תמצית המציאות הפוליטית הישראלית.

* אפשר לפטר את יאיר – אם הטוקבקיסט ביבי נתניהו כותב גדעון 0ער, באחד מציוצי הבלע, ההסתה והשקרים, אפשר לפטר את יאיר נתניהו מתפקיד המעי הגס של אבא שלו. הוא כבר מסתדר לבד.

* אין ואקום – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, אינו אי אכיפה, אינו חולשת מערכות השלטון, אינו המחדל החמור של ממשלות נתניהו, אינו הסלחנות המוזרה של מערכת המשפט. כל הגורמים הללו הם חלק מן הבעיה, הם מחדלים חמורים ביותר, אך אינם הגורם המרכזי. הגורם המרכזי הוא עשרות שנים ללא התיישבות יהודית בנגב. אין ואקום. יש כאן מאבק על אדמת הארץ. ריבונות אין מממשים רק בכוח צבאי, משטרתי, ממשלתי ומשפטי. ריבונות מממשים קודם כל בהתיישבות, בהכאת שורשים בקרקע.

אם החקלאות היהודית תיהרס לא יהיה ואקום. אנו רואים זאת כבר היום במקומות רבים ברחבי הארץ. בכל מקום שבו ננטוש את אדמות הארץ – אחרים יתפסו אותן, והאוטונומיה של ה"פזורה" הבדואית הפיראטית, תתפשט גם לגליל, לכרמל, לשפלה ואף לשרון.

לכן, גם אילו הייתה אמת בטענה שיוקר הפירות והירקות הוא בשל החקלאים ולא בשל פערי התיווך וכוחם חסר הגבולות של רשתות השיווק; גם אם באמת החקלאים היו מרוויחים מיוקר הפירות והירקות ולא רק אחוזים קטנים מאוד מאוד מהמחיר; גם אם החשיפה הבלתי מבוקרת ליבוא לא הייתה מחייבת תחרות עם ניצול עבדים בעזה, ברש"פ ובטורקיה; גם אם היא לא הייתה מחייבת תחרות עם מדינות אירופה שבהן המדינה מסבסדת ברוחב לב את החקלאות; גם אלמלא ההיסטוריה של השנים האחרונות הוכיחה שהורדת המכסים ויבוא בלתי מוגבל בענפים שונים לא הורידה את המחיר. גם אם כל הטיעונים הדמגוגיים של עוכרי ההתיישבות הציונית ושונאי החקלאים היו נכונים – גם אז היה זה אינטרס לאומי עליון להבטיח את קיומה של החקלאות, כדי להבטיח שאדמות הלאום תהיינה בידינו. קל וחומר בן בנו של בן בנו של קל וחומר, שלנוכח העובדות הללו, מדובר בהרס ופגיעה שלא תצמח מהם שום תועלת למולך יוקר המחיה. ועוד לא אמרתי מילה על ביטחון המזון של מדינה בישראל, שהיא מדינה במלחמה, שלא צריך דמיון מפותח מדי כדי לתאר מצבים שבהם, בשל מצב ביטחוני בארץ, או אפילו בשל מגיפה כמו הקורונה, לא תהיה אספקת מוצרים חקלאיים מחו"ל.

ויש לזכור, שהחקלאים מעוניינים ברפורמות של התייעלות, של חדשנות, של הסכמה על ענפים שבהם נכון לחזק את החקלאות הישראלית וענפים שאותם נכון לחשוף לייבוא, של פעולה של כל הגורמים המשפיעים על יוקר הפירות ירקות (שהחקלאים אינם הגורם המשפיע עליהם ביותר) להוזלת מחיריהם.

השאלה היא מה נקודת המוצא לרפורמה. האם נקודת המוצא היא החזון הציוני או החלום הליברטריאני.

* אסון טבע – על הממשלה להכריז לאלתר על מגפת שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את מגדלי העופות שמטה לחמם נשבר.

* קורונה עם יחסי ציבור – יורם לס: זו לא שפעת העופות. זאת קורונת העופות עם יחסי ציבור.

* הנתון המשמעותי – בקרב המאושפזים קשה 87% לא התחסנו אפילו פעם אחת. וזאת, אף שרוב גדול מן הציבור התחסן. זה הנתון המשמעותי ביותר.

* לא לחכות למערכה השלישית – מסתבר שקצין הכנסת חסר האחריות שהפקיר נשק בידי הכהניסט בן-גביר, הוא כבר לשעבר.

אם כן, על מחליפו להתעשת ולהחרים את הנשק מיד. לא צריך להמתין למערכה השלישית.

אל תתנו להם אקדחים!

* לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה – איש אינו חושד בדודי אמסלם, שיש שיקול ענייני כלשהו, מצדו, בהצעת החוק על פיה יש להגביל את הוצאות מועמד בבחירות מקדימות ל-100,000 ₪ לשנה. ברור שהשיקול היחיד שלו הוא הרצון לעצור את ניר ברקת. לא בכדי, זכתה ההצעה, בצדק, לכינוי "חוק ברקת".

ואף על פי כן, בעיניי זו הצעה נכונה וטובה. היא נועדה לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה (שלטון בעלי ההון) ולצמצם את אי-השוויון בין מועמדים, על בסיס מצבם הכלכלי.

אני מקווה שוועדת השרים לחקיקה תאשר את הצעת החוק ושהוא יתקבל, בתמיכת הקואליציה, בכנסת.

* אילו הוצג בגרמניה – איני אוהב שפוליטיקאים מתערבים בחופש האמנותי, אולם יש מקרים חריגים, שבהם ההתערבות הכרחית. כזו היא החלטתו של כרמל שאמה, ראש העיר ר"ג, להסיר מיצג מתערוכה במוזיאון ר"ג, עם הכתובת "ירושלים של חרא" ליד דיוקן של יהודי חרדי מתפלל ליד הכותל.

איך היינו מגיבים למיצג כזה במוזיאון בברלין? אמנם אין סיכוי שהיה עולה שם מיצג כזה, אבל אילו עלה, כולנו היינו זועקים נגד האנטישמיות.

ומה הייתה התגובה למיצג כזה בישראל, לצד דיוקנו של ערבי שמתפלל במסגד אל-אקצא. גם במקרה זה אין סיכוי שהיה עולה מיצג כזה, אך אילו עלה, כולנו היינו מגדירים אותו גזעני והוא היה מוסר.

אני מקווה מאוד שבית המשפט העליון ידחה את עתירת היוצר והמוזיאון נגד החלטת ראש העיר.

* היסטוריה משפחתית – רדאוץ היא עיר בבוקובינה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה עברה מן האימפריה האוסטרו-הונגרית לרומניה. אבי נולד וגדל ברדאוץ. לפני 15 שנים ביקרתי שם עם אחיי ואבי. העיר התפתחה מאוד, אך כשאבי חי בה, היא הייתה עיירה קטנה. קרוב למחצית תושביה היו יהודים, אך לתחושתם, הייתה זו עיירה יהודית. היו בה מוסדות קהילה וחיים קהילתיים עשירים; בתי כנסת, מוסדות חינוך דתיים וחילונים, מוסדות עזרה הדדית, צדקה ורווחה, איגודים מקצועיים, תנועה ציונית חזקה, מפלגות ותנועות נוער.

ב-1990 יצא לאור ספר על רדאוץ – "קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה". אף שגם אחרי שעזבתי את הבית עקבתי אחרי הספריה של אבי וגם הוא נהג לשתף אותי, במקרה, את הספר הזה לא פגשתי, עד שפינינו אותו אחרי מות אבי. לקחתי את הספר הזה לביתי.

מצאתי בו כמה אזכורים שהביאו אותי לידי התרגשות גדולה. "ב-1938 התמרדה קבוצת בית"רים צעירים תלמידי גמנסיה וחברי צרור הביריונים ע"ש אבא אחימאיר נגד מפקדת הקן, בדרישה לחייב כל בית"רי בהגיעו לגיל 21 (שאינו זקוק להסכמת הורים) לעלות ארצה. בראש קבוצת המורדים היו: טמלר איתמר, הייטנר חיים וקרייזל חיים. הללו שכרו מועדון גדול (אצל ד"ר דולר) ופעלו בנפרד כמה חודשים עד בואו של אייזיק רמבה שהצליח אחרי מאמצים רבים לפשר בין הצדדים והפעילות שוב אוחדה".

חיים קארל הייטנר הוא דודי, אחיו הבכור של אבי. הוא היה אז בן 18. בגיל 21, במקום לעלות לארץ, הוא נספה במחנה הריכוז טרנסניסטריה. הוא התחתן בגיל 20 ואשתו והוא התארגנו לעליה לארץ (כשראיינתי את אבי על חייו, בהגיעו לגיל 80, הוא לא זכר אם אחיו אמור היה לעלות באמצעות רסטיפיקט, או בעליית "אף על פי כן" הבלתי לגלית). אך הגירוש לטרנסניסטריה הקדים את העליה.

"בקיץ 1947, נשלח המפקד מקס קורץ לנהל את סניף ההכשרה של בית"ר בפוקשן. אליעזר זונטג מונה מפקד הקן, יוסף הייטנר כמפקד בית"ר הצעירה". ובמקום אחר – "בעליה זו עלו ארצה חלק נכבד ממפקדי הקן ומוותיקיו ביניהם ד"ר מכל, שלמה קרן, ינקו קסטנר, מקס קורץ, אליעזר זונטג, אוניו מלצר, יוסף הייטנר, דוד שיפר, אריה פוקס, האחים אברהם ואמם ועוד רבים אחרים. כמפקד הקן מונה אוטו וילדמן ומפקד בית"ר הצעירה ניסן אלנבוגן".

יוסף הייטנר הוא אבי. חלק מן המוזכרים כאן הם חבריו, שאותם הכרתי. כולם כבר אינם בין החיים. ניסן אלנבוגן היה חברו הטוב מנוער ועד אחרית ימיהם; חברי נפש. אוטו וילדמן, שבארץ נקרא חיים שלמון, לאו זונטג אריה אברהם ועוד היו חברים טובים שלו.

* אבאל'ה – אם המוכר בסופר קורא לי "אבאל'ה", אני צריך לעשות בדיקת רקמות?

          * ביד הלשון

יושב עם נרגילה – חנוך דאום סירב להשתתף בפאנל בנושא "אלימות המתנחלים", בטענה שעצם ההשתתפות בדיון יוצרת לגיטימציה לקמפיין הזה.

רשומה שבה הוא הסביר את עמדתו, מסתיימת במילים: "ובסוף כל משפט שיאמר שם בעברית, ישב בבריסל בנאדם אנטישמי עם נרגילה, יחכך את ידיו, והבה נגילה".

דאום כתב זאת בהשראת "שיר כאב" של מאיר אריאל, שבו מופיעה השורה האלמותית: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית / יושב ערבי עם נרגילה. / אפילו אם זה מתחיל בסיביר / או בהוליווד עם הבה נגילה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏26.12.21

* החלטה היסטורית – מה גדול היום הזה!

54.5 שנים לאחר תחילת ההתיישבות בגולן וארבעים שנה לאחר שהכנסת החילה את ריבונות ישראל על הגולן, ממשלת ישראל קיבלה את ההחלטה ההיסטורית על תנופת פיתוח רבתי של הגולן. מאז ראשית ההתיישבות בגולן, ביולי 1967 ועד היום, אף ממשלה לא קיבלה החלטה הנוגעת לפיתוח הגולן, המתקרבת להחלטה הנוכחית ולתקצוב שנלווה אליה.

זו תכנית לאומית, היסטורית, בתקציב עשר-ספרתי, עם השקעות עתק בתשתיות, בכבישים, בחינוך פורמלי וחברתי-קהילתי, בתקשורת, בחקלאות, בהיי-טק, בתיירות, בתרבות, באנרגיה חדשנית, בתשתיות תעסוקתיות ובתוכנית להכפלת ההתיישבות הציונית בגולן.

זו החלטה היסטורית בעבור הגולן, אך משמעותה גדולה מעבר לכך – מאז ממשלת שמיר, לא הייתה ממשלה שלקחה על עצמה משימה כזו של אקטיביזם ציוני יזום.

זהו יום גדול לגולן. זהו יום גדול למדינת ישראל. זהו יום גדול לציונות.

שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן הזה!

* הממשלה עם הגולן – גם כשראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי, העם היה עם הגולן. היום גם הממשלה עם הגולן.

* על אדמת שדותיך הנגאלת – קראתי לאחרונה בקבוצת ווטסאפ מסוימת את הקינה הזאת, בעקבות "שיר בוקר" של אלתרמן וסמבורסקי: "מי עוד יכול לשיר 'על אדמת שדותיך הנגאלת…' מי מרשה היום ליהודים להמשיך לגאול אדמת מולדת? אפילו לא מרשים יותר לדבר על זה".

אז הנה, ממשלת ישראל קיבלה היום החלטה על גאולת אדמת מולדת.

* הממשלה האנטי ציונית הציונית ביותר – מעניין שממשלת הססמול האנטי ציונית והאנטי יהודית בהנהגת ראש הממשלה בפועל הארכי מחבל מנסור עבאס, מקבלת את ההחלטות הציוניות ביותר שהתקבלו כאן מאז ממשלת שמיר.

* בתמיכה של מרצ – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן הייתה התנאי הראשי של תקווה חדשה במו"מ הקואליציוני והיא עמדה בראש ההסכם הקואליציוני של תקווה חדשה. האמת היא שתקווה חדשה לא הייתה צריכה להפעיל לחץ כבד במיוחד להכנסת הסעיף, כי הוא מייצג גם את השקפת עולמן של ימינה ויש עתיד באשר לגולן. בשל כך, איני מופתע מהחלטת הממשלה.

מה שהפתיע אותי, הוא שההחלטה התקבלה ללא התנגדות. עד לאחרונה, הערכתי שמרצ ומרב מיכאלי (בניגוד לשרי מפלגת העבודה האחרים) יתנגדו. אפילו חשתי בנוח עם חלוקת העבודה בתוך הממשלה – הממשלה תקבל את ההחלטות הנכונות ומרצ תצביע נגדן. אולם בשבועות האחרונים, בשיחותיי עם ראשי המועצות בגולן, הבנתי ששרי העבודה ומרצ נלהבים בקידום תכניות הפיתוח הנוגעות למשרדיהם.

ראוי לזכור שבניגוד להצבעות בכנסת, אין בממשלה משמעת הצבעה. כל שר מצביע בכל נושא על פי מצפונו. כלומר, אם שרי מרצ הצביעו בעד בממשלה, פירוש הדבר שהם באמת ובתמים תומכים בתכנית. כיוון שמרצ הייתה עקבית לאורך השנים בתמיכתה בנסיגה מהגולן ובהתנגדותה להתיישבות בגולן, מדובר במהפך משמעותי ביותר.

צירוף מרצ לקונצנזוס הלאומי על הגולן, הוא הישג גדול של מפעל ההתיישבות בגולן.

* מה עדיף? – עדיפה ממשלה עם מרצ ורע"ם שמיישבת את הגולן על ממשלת ימין שמברברת.

* האיש שהניע את התהליך – עם קבלת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, מן הראוי להעלות על נס את צביקה האוזר, האיש שהניע את התהליך. האוזר, ראש שדולת הגולן בכנסת, הוא מגדולי הלוחמים למען הגולן מאז שנות ה-90. כמזכיר הממשלה הוא הראשון שהחל להניע את המהלך להכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן, צעד שנראה דמיוני. לאחר פרישתו מן התפקיד, הקים את היחדה למען הגולן, שעיקר פועלה היה קידום ההכרה האמריקאית בריבונות. במסגרת תפקידו כתב ספרון הקורא לפיתוח רבתי של הגולן. הוא עמד בראש היחדה עד היבחרו לכנסת. ביוזמתו, העלתה תקווה חדשה את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן כתנאי להצטרפותה לממשלה ועמדה על הכנסת התכנית להסכם הקואליציוני. צביקה היה מעורב מאוד בהכנת התכנית. עם קבלתה, הוא ראוי לתודה ולברכה.

* הפחד עלול לשתק – אין בגולן קונצנזוס על התכנית. יש בגולן התנגדויות לתכנית, הנובעות מחשש מפני שינוי, ובעיקר מניסיון לא מוצלח עם ממשלות בעבר. יש חששות שמא האופי הכפרי הקהילתי של הגולן יפגע. יש חששות מפגיעה אקולוגית (לדעתי, ההתנגדות הזאת נובעת מהתנגדות שיש בגולן לטורבינות הרוח, שהפכה את המתנגדים לאופוזיציה אקולוגית אוטומטית לפיתוח). יהודה הראל, למשל, לא מאמין במעורבות ממשלתית ומעוניין בצמיחה אטית של הגולן, כפי שהיה עד כה.

אשרי אדם מפחד תמיד, אבל הפחד עלול לשתק. בכל שינוי יש סיכונים אבל כל השנים  לחצנו על הממשלות לפתח את הגולן. כאשר סוף סוף ממשלה יוזמת זאת בעצמה ומחליטה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן, מלווה בתקציבים גבוהים לפיתוח ולתשתיות, עלינו לקבל זאת בברכה, ולנתב את הגשמת התכנית בדרך הנכונה על פי הבנתנו. גם לי יש השגות אלו ואחרות על התכנית, ואני בטוח שגם אחרי קבלת ההחלטה, ניתן להשפיע על התכניות.

אני בספק אם התכנית תגשים את מלוא שאיפותיה הדמוגרפיות, אבל גם אם היא תוגשם חלקית, אני רואה בכך תרומה גדולה לגולן וברכה גדולה למדינת ישראל.

* ניתן לנתונים לדבר – את הטענה שהקמת שני יישובים חדשים פוגעת באקולוגיה של הגולן כמרחב נופי פתוח וריאה ירוקה, ניתן לעמת מול הנתונים. סה"כ השטח המתוכנן לשני היישובים הוא פחות מ-4,000 דונם, מתוך שטח הגולן המתפרס על פני 1,180,000 דונם. כיוון שבין המתנגדים מטעמים אקולוגיים יש חברים טובים שלי, אמנע מלהגדיר את הטענה הזאת כדמגוגית.

* נגד פרברים עירוניים – אני שמח מאוד על קבלת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, אך אין זה אומר שאני שלם עם כל סעיפיה. אני מתנגד לאחד מדגליה המרכזיים – אופיים של שני היישובים החדשים.

במשך שנים אני קורא לחידוש ההתיישבות בארץ ישראל בכלל ובגולן בפרט. אני מאושר על עצם ההחלטה להקים יישובים חדשים. אך איני שלם עם אופי היישובים המתוכננים. החזון ההתיישבותי הגולני שלי, דוגל בקצרין, בירת הגולן, עיר ואם בישראל, עם עשרות אלפי תושבים, וסביבה ברחבי הגולן כארבעים יישובים כפריים קהילתיים קטנים ובינוניים. קצרין היא העוגן הדמוגרפי של הגולן. היישובים הם העוגן הגיאוגרפי, המרחבי.

התכנית מדברת על הקמת שני יישובים גדולים של 2,000 משפחות כל אחת, כלומר כ-10,000 תושבים. קצרין, אחרי 44 שנים, טרם הגיעה לגודל הזה. אילו היו היום 50,000 איש בקצרין, היה טעם לבחון את השאלה אם נכון שבין יישובי המועצה האזורית יהיו שני יישובים בסדר גודל כזה. במצב הנוכחי, עצם הקמת פרברים עירוניים שאינם חלק מקצרין, עלולה לפגוע ביעד המרכזי שהוא צמיחה דמוגרפית רבתי של קצרין.

אף שההחלטה כבר התקבלה, אני מאמין שיש מקום לבחון את פרטיה, ועל בסיסה להכין תכנית מפורטת לביצוע, לא בבחינת כזה ראה וקדש, אלא כבסיס לשינויים.

* שחרור אחמדיה – פיתוח הגולן צריך להתבסס על קצרין, בירת הגולן, כעיר המחוז הגדולה במרכז הגולן וסביבה התיישבות קהילתית כפרית. קצרין תתן את המסה הכמותית הדמוגרפית, והיישובים הכפריים את השליטה המרחבית הגיאוגרפית.

קצרין בגבולותיה הנוכחיים קרובה למיצוי פוטנציאל הגידול שלה, בעוד הצורך הוא בגדילתה פי כמה וכמה, כדי שתהיה עיר ואם בישראל. לשם כך עליה להתפתח לכיוון צפון מזרח, בהתאם לתוכניות המתאר המקוריות שלה. הבעיה היא שהשטח שמצפון לכביש 9088 הוא שטח אימונים פעיל של צה"ל, ועד היום משרד הביטחון סרב לשחרר אותו לטובת פיתוח קצרין.

אחת הבשורות החשובות בתכנית הלאומית לפיתוח הגולן, היא שחרור אחמדיה עד הרבעון הראשון של 2023 למען פיתוח קצרין.

* למי תודה למי ברכה – לקראת ישיבת הממשלה בגולן, שבה התקבלה ההחלטה ההיסטורית על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, פרסם ראש הממשלה ב"ישראל היום" מאמר מרומם נפש ומחמם את הלב, שהציג את התכנית וקרא לישראלים להתיישב בגולן.

הוא פתח את מאמרו בכך שהממשלה ממשיכה את מפעלו של בגין, שהביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן לפני ארבעים שנה. עם כל הכבוד לבגין ולמהלך המדיני מרחיק הראות והאמיץ שהוביל, ראש הממשלה שהחל את המסע היה לוי אשכול, שבשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו, קמו בגולן 11 יישובים, כשליש מ-34 היישובים הקיימים היום בגולן. והאמת היא שאשכול היה ראש הממשלה אך היוזמה צמחה מלמטה, מאיתן סט, יהודה הראל וחבריהם, שיזמו את ההתיישבות והחבורה החלוצה שעלתה לגולן השומם ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן.

ללא 14.5 שנות התיישבות, הכנסת לא הייתה מחילה את הריבונות. ההתיישבות היא אם הריבונות.

* עדות הנחתום – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן שעליה החליטה הממשלה, היא ציון דרך היסטורי בתולדות ההתיישבות בגולן. הסיפור המרתק על ההתיישבות בגולן מראשיתה,  מסופר בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הוצאת "ידיעות ספרים", 2019. מה? עוד לא קראתם את הספר?

* לא מבזבזים זמן – הבוקר, עוד לפני ישיבת הממשלה בגולן, נערך טקס השקה לפריסת הסיבים האופטיים בקצרין, בירת הגולן, בהשתתפות ראש הממשלה בנט ושר התקשורת יועז הנדל. ציונות בפעולה!

* אילו הייתה צריכה להתקבל בכנסת – איזה מזל שהתכנית הלאומית חסרת התקדים להכפלת ההתיישבות בגולן אינה צריכה לעבור לאישור הכנסת. אילו נדרשה לכך, קואליציית ביבי&טיבי הייתה מתגייסת להפיל אותה, ואולי היו מצליחים להעביר אליהם איזה מוסי רז או גבי לסקי ומצליחים במזימתם. ואז היינו רואים את הליכודניקים וחבריהם מהרשימה המשותפת צוהלים ומתחבקים לרגל ניצחונם על המדינה, כפי שעשו בהצבעתם בעד "איחוד משפחות" פלשתינאיות.

* מעשה שפל – נתניהו, שאיבד את הבלמים, הידרדר לשפל המדרגה מבחינה מוסרית אפילו בקנה המידה שלו. אין לו שום גבולות. הוא מסית את העולם נגד מדינת ישראל. הוא מעליל עלילות זדוניות על ישראל. הוא חותר נגד מדינת ישראל ופוגע בה במזיד. הוא נוהג בדיוק כמו שוברים שתיקה. האם השלב הבא יהיה קריאה לחרם על הדיקטטורה הישראלית? אולי פניה לבית הדין בהאג?

הוא נוהג כך אך ורק כיוון שאדם אחר ולא הוא ראש הממשלה. האיש חסר המעצורים הזה נוקם במדינה שהדיחה אותו מראשות הממשלה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם אני לא שולט בה?

אין פטריוט אמתי שאינו נחרד ממעשהו השפל של נתניהו.

* ללעג ולקלס – כשנתניהו אסר על ישראל כץ להגיש תקציב מדינה, כלומר לבצע את חובתו כשר האוצר, היה על כץ להתפטר. כך היה נוהג אדם נורמטיבי, המכבד את עצמו, את תפקידו, את חובתו הציבורית ואת האחריות הלאומית המוטלת על כתפיו. אבל כץ השתפן. הוא השפיל את עצמו ועשה עצמו ללעג ולקלס כשר האוצר. הוא הלך בשמו של נתניהו לשקר לעם ישראל בכלי התקשורת ולספר כל מיני סיפורים שיתרצו את המחדל הזה, אף שכל צופה יכול היה לראות שהוא עצמו אינו מאמין לאף מילה היוצאת מפיו. מה הוא לא עשה כדי לרצות את נתניהו ואת קהל חסידיו?

והנה, נתניהו זרק אותו לכלבים. והוא פועל לחיסולו הפוליטי. למה? הרי הוא לא מתמודד נגדו. אבל די בכך שהוא רואה עצמו כמתמודד אחריו, כמתמודד אי פעם, כדי להפוך את עצמו לאויב.

* המועמד האחר – אם מישהו חושב שהשתלחותו של נתניהו בישראל כץ, שנועדה לחסל אותו, מסמנת תמיכה שלו במועמד אחר, אינו אלא צודק. המועמד האחר הנו הוא עצמו. הוא יפעל באותה מידה נגד כל מי שיעז לחשוב שיהיה אי פעם היורש.

* עסקה שיש עמה קלון – עסקת טיעון עם נבחר ציבור מנוגדת לאינטרס הציבורי.

אם הפרקליטות מאמינה שדרעי עבר על החוק, עליה להגיש כתב אישום על פי ממצאי החקירה. אם אינה מאמינה בכך, שתסגור את התיק. אם היא תגיש כתב אישום, בית המשפט יבחן את הראיות ויפסוק על פיהן. יש משהו רקוב בעסקת טיעון עם פוליטיקאי.

חלק מן העסקה, היא שלא יוטל על דרעי קלון, כך שיוכל בבחירות הבאות לחזור לכנסת ולכהן בממשלה. כבר כתבתי פעמים רבות את דעתי על "הטלת קלון". זה המישפוט בהתגלמותו. השופט יקבע אם יש קלון. וכי יעלה על הדעת שהרשעה פלילית של נבחר ציבור אינה קלון? צריך כאן קביעה של שופט?

אריה דרעי הורשע בעבירות השחיתות החמורות והקשות ביותר ובראשן שוחד. חזרתו לפוליטיקה היא חרפה. אומרים: "אבל הוא ריצה את עונשו + תקופת הקלון ובכך החזיר את חובו לחברה". נכון, לכן הוא אדם חופשי ולא יושב עוד בכלא. זה הופך אותו ראוי להנהגת ציבור? אם שופט יורשע בשוחד, ירצה את עונשו ובכך יחזיר את חובו לחברה, הוא יוכל לחזור להיות שופט?

ואם אחרי חזרתו לפוליטיקה הוא שב להתנהלות עבריינית הוא ראוי להנחה של אי הגדרת קלון? כלומר, עבריין מורשע ואסיר משוחרר שחוזר לחיים הפוליטיים וחוזר לעבריינות, יוכל שוב לחזור להנהיג ציבור?

זהו קלונו של מנדלבליט שמסיים את תפקידו בעסקאות טיעון לדרעי וחיים כץ. עסקאות טיעון כאלו הן רוח גבית לשחיתות שלטונית.

אני מקווה מאוד שגדעון סער יקדם את החקיקה להפרדה בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי. מן הראוי שיהיה בישראל תובע כללי, שאינו מתחכך עם הפוליטיקאים מבוקר עד ערב, ורואה את משימת חייו להיות מצביא המלחמה בשחיתות הציבורית.

* אל תתנו להם אקדחים! – את התקרית בין הכהניסט והמאבטח ראיתי רק דרך הצילום של בריוניו של בן גביר כלומר מאמצע האירוע וכפי שהם רצו להראותו. ואפילו מן הסרטון הזה, כשאני מנסה לשחזר את התמונה המלאה, היא מצטיירת לי כך: בן גביר חנה במקום אסור. המאבטח העיר לו על כך. הוא מיד זיהה על פי המבטא שהמאבטח ערבי, יצא מהרכב והחל בפרובוקציה. סירב להישמע לו, החל לצרוח עליו, לגדף אותו ולהתגרות בו וכשהוא הגיב, שלף נשק ואיים לירות בהם.

והשאלה הנשאלת היא האם יש לו רישיון לשאת נשק. אם כן, זה דבר חמור מאוד. הסיבות שבעטיין צה"ל לא גייס אותו, תקפות באותה מידה באשר למתן רישיון לנשק. לא רק בשל עברו הפלילי, אלא גם כיוון שהוא שור מועד.

אני מקווה מאוד שיש מצלמות אבטחה במקום ונראה את התמונה המלאה.

אגב, מי שהתלווה לבן-גביר היה ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין.

* ליקוי מאורות – מי שנתן לכהניסט בן גביר אקדח הוא קצין הכנסת. זה ליקוי מאורות. קצין הכנסת לקה בשיקול הדעת, עד כדי ספק אם הוא ראוי לתפקידו. אם קצין הכנסת חושב שיש סכנה לחייו של בן גביר, שיצמיד לו אבטחה. שלא ייתן לו נשק. אסור שאדם כזה יישא נשק. אדם שמעריץ את המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י, רק כיוון שהוא הגשים יותר מכל אחד את האידיאולוגיה של "מוות לערבים" ואפילו את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע על קברו המשוקץ של המחבל, אינו אדם שהמדינה צריכה להפקיר בידיו נשק.

* עבאס נגד עבאס – בוועידת ישראל לעסקים של העיתון "גלובס" אמר יו"ר רע"מ מנסור עבאס: "מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית. היא נולדה ככה וככה תישאר. אני לא רוצה להשלות אף אחד. השאלה מה מעמדו של האזרח הערבי במדינת ישראל היהודית. זאת השאלה". דברים דומים הוא אמר בראיונות לכלי התקשורת, בעברית ובערבית.

יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס, אבו-מאזן, גינה בחריפות את מנסור עבאס. "ההצהרות חסרות האחריות האלה מתואמות עם קריאות הקיצונים בישראל לגירוש פלשתינאים ולפגיעה במעמד מסגד אל-אקצא ובהיסטוריה של העם הפלשתינאי לאורך הדורות… מנסור עבאס מייצג בהצהרות האלה רק את עצמו, ולא מייצג את העם הפלשתינאי במולדת ובכל מקום בעולם… הצהרות כאלה הסותרות את הדת וההיסטוריה והמורשת הפלשתינאיים הנמשכות מאז תחילת ההיסטוריה… עבאס הפך להיות חלק מזרם המחזק את הפרויקט הקולוניאליסטי הציוני במקום לתמוך בזכויות עמו. במקום לגנות את ההתנחלות ואת פעולות ההרג והגירוש שמבצע הכיבוש, ותוכניות הקיצונים הישראלים לפנות את הקרקעות הפלשתיניות, אנחנו רואים אותו חוזר על השקרים של התנועה הציונית שאין להם קשר להיסטוריה… שתיקתו המוזרה של מנסור עבאס על מה שעושים המתנחלים המחללים את רחבת מסגד אל-אקצא, ושתיקתו המבישה לנוכח המערכה על ירושלים והמקומות הקדושים, ומאמציו של הנשיא מחמוד עבאס להדוף את עסקת המאה והפלתה", וכן הלאה וכן הלאה.

אבו מאזן התרגל לכך שהמפלגות הערביות הן הזרוע הארוכה שלו במלחמתו נגד מדינת  ישראל ונגד הציונות. לפתע הוא רואה מפלגה ערבית עצמאית ומנהיג ערבי עצמאי, שבוחר להשלים עם המציאות של ישראל כמדינה יהודית, ולנסות להשתלב בה ולא לרשת אותה. הוא רואה בעיניים כלות איך מצליח מנסור עבאס לפעול למען אזרחי ישראל הערבים ולהביא להם הישגים. הפחד הגדול שלו, הוא מפני הצלחה של עבאס, שתביא לתמיכה גדולה בו ובדרך ההשתלבות בקרב ערביי ישראל. מבחינתו זו מכה אסטרטגית, כי טיפוח ערביי ישראל כגיס חמישי היא מרכיב מרכזי באסטרטגיה הפלשתינאית.

* אולטרה ימנית – ציפיתי וקיוויתי שהממשלה המורכבת הזאת, שיש בה מן הימין ומן השמאל, תוביל מדיניות נכונה וראויה – "ימין" מדיני ו"שמאל" חברתי כלכלי. לשמחתי, זה מה שקורה בנושא המדיני-ביטחוני-התיישבותי. לצערי, המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה, שאותה מוביל ליברמן, היא אולטרה ימנית. הדבר בא לידי ביטוי בפגיעה בחקלאות בשם השוק החופשי (ולמעשה בשם האינטרס של רשתות השיווק) ובסירוב השערורייתי לפצות את הנפגעים מנזקי הקורונה.

* שאלה של החלטה – כל אימת שאני כותב את עמדתי שאין מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראני בפעולה צבאית, אני מקבל תגובות כמו: "אתה כותב על נושא שאינך מבין בו. אין לישראל יכולת לפעולה כזאת". אני באמת לא מתיימר להיות בקיא ביכולת המבצעית של צה"ל. אלא שגם אלה שמגיבים בצורה פסקנית כל כך, אינם בקיאים יותר ממני. לכל היותר הם מסתמכים על אמירות אלו או אחרות של גורמי מקצוע הטוענים כך. גם אני מסתמך על גורמי מקצוע. למשל, על מפקד חיל האוויר הנכנס וראש אגף תכנון היוצא אלוף תומר בר, בראיון ל-"7 ימים". האמירה שלו חד-משמעית. יש יכולת כזו. דברים דומים אמרו לאחרונה מפקד חיל האוויר היוצא, הרמטכ"ל וראש המוסד. ובכן הוויכוח האם נכון לתקוף הוא ויכוח לגיטימי. אילו חשבתי שניתן לסכל את תכנית הגרעין בדרך אחרת, הייתי מעדיף אותה. אבל השאלה אינה שאלה של יכולת אלא של החלטה.

ועוד אמירה חשובה בראיון – בניגוד לדברים מדאיגים שאמר האלוף טולדנו על כך שצה"ל מצא דרכים חליפיות למעבר הכוחות כדי לא לעבור בוואדי ערה, מחשש להתנגדות אלימה של הערבים, אמר האלוף בר: "אסור שהיכולת לממש משימות וחופש הפעולה לנייד כוחות ייפגעו. אנחנו מקימים שלוש חטיבות שייעודן יהיה להבטיח את אותו חפש פעולה. הצירים יהיו פתוחים. נקודה. הכל יהיה פתוח. נהיה מאוד אגרסיביים אם צריך. בשעת מלחמה לא יתכן שנתעכב איכשהו, ולשם כך צריך כוחות ייעודיים. גם חטיבת מג"ב עם סמכויות שיטור ועוד שתי חטיבות מילואים מבוססות על פיקוד העורף".

* חומץ בן יין – כשתלמידיו של הרב שלמה זלמן אויערבך (1910-1995), ממנהיגי היהדות החרדית במאה העשרים, ביקשו רשות להיעדר מיום לימודים בישיבת "קול תורה" כדי לנסוע לגליל להתפלל על קברי צדיקים, הוא השיב להם: "בשביל להתפלל על קברי צדיקים יש צורך לנסוע עד הגליל? כשאני מרגיש צורך להתפלל על קברי צדיקים אני חוצה את הכביש והולך להר הרצל, לקברי החיילים שנפלו על קידוש השם".

בנו, הרב שמואל אויערבך (1931-2018) הוא מייסד הפלג הירושלמי הקנאי, הלוחם באלימות נגד גיוס חרדים. לא רק נגד גיוס חרדים – אפילו נגד החובה של החרדים לגשת ללשכת הגיוס כדי לסדר את הפטור מגיוס. וההפגנות האלימות שלהם הן ברובן נגד מעצר עריקים שלא הלכו ללשכת הגיוס.

היהדות מכנה תופעה כזו – ירידת הדורות.

* הנאצים בעקבות אושרת – אושרת קוטלר היא מהגרועים והבולטים בכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים ומדקלמי הדיקטטורה של ה"מדענים" (המירכאות במקור) שממומנים בידי רודפי הבצע של פייזר כדי להחדיר לגופנו חומרים מסוכנים, בשם "מגפה" (המירכאות במקור) בלה בלה בלה, בלה בלה בלה, בלה בלה בלה, בלה. היא רואה בה ובחבריה לכת, לא משת"פים של מגפה, אלא לוחמי זכויות האדם, נגד כוחות הרשע עם המזרקים הרעילים.

ואחרי שנתיים שהגברת הנכבדה נלחמת נגד המשטר הפשיסטי בישראל (בעיני הכת לא היו חילופי שלטון, כי מי ששולט באמת הוא אלברט בורלא) היא נסעה לפוש בגרמניה. ולתדהמתה, התברר לה ששם התו הירוק קשוח הרבה יותר מבישראל והאכיפה הדוקה וקפדנית לאין ערוך מאשר כאן. היא פרסמה רשומה שהשורה התחתונה שלה, היא שגם בגרמניה לא התחלף המשטר, והיא עדין תחת המשטר הנאצי. אלא שאז הנאצים רדפו את הצוענים וההומואים (אפעס, היא שכחה מישהו) ועכשיו הם רודפים את הלא-מחוסנים. והיא מזהירה את קוראיה, שהממשלה הישראלית עומדת לאמץ את השיטות הגרמניות (כלומר הנאציות) ולכן צריך למהר להתקומם, לסרב ולהתנגד.  

והיא התנצלה שהשבוע תיאלץ להיעדר מההפגנה השבועית ברעננה בעד הקורונה.

* במקום טיפול גמילה – ההפגנה השבועית של כת שוחרי הקורונה (סרבני החיסונים) ליד ביתו של ראש הממשלה ברעננה, גלשה לחסימת כביש 4. כאילו לא די בפגיעתם בבריאות הציבור, הם רוצים לפגוע באיכות חייו, בתחבורה, בעונג מוצאי שבת שלו.

לפחות חלק מהמפגינים הם אנרכיסטים בלפורואידים שאינם מסוגלים להיגמל מן הבלפוריאדה. אחרי הקורונה הם כבר ימצאו צעצוע חדש.

* שיר פטריוטי – כתב המשורר רוני סומק:

אֲנִי עִירָקִי פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה

וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.

אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,

אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה

שֶׁל בַּעֲלָהּ.

הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג

מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.

כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל

שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.

כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף. 

השיר הזה הוא בליל של דעות קדומות על העדות השונות. עירקי פיג'מה – "העירקים"

יושבים כל היום על המרפסת עם פיג'מה, שותים ערק, מגלגלים מסבחה ולא עובדים.

"הרומנים" הם גנבים. בילדותי, רווחה הבדיחה על כך שאם רומני יתחתן עם

עיראקית ייצא "הגנב מבגדד" – שם של סרט פופולרי באותם ימים. "המרוקאים"

הם כמובן "מרוקו סכין" וכו' וכו'.

לכל הסטיגמות הללו, מסביר רוני סומק, ניתן כבר להתייחס בהומור. כבר אין

צורך להילחם נגדן, כבר אין צורך להגדיר אותן כגזענות – אף שהן גזעניות בעליל, וגם

אין טעם להיעלב מהן. זאת בשל העובדה הפשוטה, שכל העדתיות הזאת, היא שריד של הגלותיות, שקיבוץ הגלויות כבר ניצח אותה. הוא ניצח אותה דרך חדר המיטות. הוא ניצח אותה דרך האהבה, דרך הזוגיות, דרך הנישואין, דרך המשפחה. הרי בעוד דור או שניים כבר לא יימצא ילד שיידע להשיב על השאלה הארכאית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

"שיר פטריוטי" הכתיר רוני סומק את שירו, והעניק בכך הגדרה מחודשת לפטריוטיות. הפטריוטיות היא בניית הזהות הלאומית הנוצרת מהחיבור בין המוצאים השונים, ליצירת סינרגיה יהודית ישראלית המבוססת על העושר התרבותי הבלתי נדלה שנוצר בשבעים הגלויות. אין כאן, חלילה, ניסיון למחוק תרבויות, אלא להעשיר את התרבות הנוצרת כאן מהטוב והיפה שנוצר בכל הגלויות, כאשר הכל מתמזג ליצירה יהודית ישראלית גדולה ומגוונת. ומה שרוני סומק ממחיש דרך המגוון הגסטרונומי, ויצירת מטבח עשיר הכולל בתוכו את הטעמים והריחות של מוצאים שונים, נכון ביתר שאת גם ליצירה התרבותית והספרותית.

אכן, זו פטריוטיות אמתית.

עולם התרבות סוער השבוע בעקבות שיר הנאצה והשטנה הגזעני נגד האשכנזים שכתב מואיז בן הראש, "זכור את אשר עשו לך האשכנזים"; שיר המציג את האשכנזים כעמלק.

הבחירה החברתית והתרבותית שלנו היא בין "זכור את אשר עשו לך האשכנזים" של בן הראש לבין "שיר פטריוטי" של רוני סומק. כפטריוט וכציוני, אני מזדהה עם שירו הפטריוטי של רוני סומק הפטריוט. רוני סומק מתאר את מיזוג הגלויות, הניצחון הגדול של הציונות על הגלות. בן הראש מזנב בתהליך הציוני, תוקע מקלות בגלגלי השיירה הציונית, מנסה בכל מאודו להנציח את הגלות. יש לו ולשכמותו יכולת להזיק, לחבל ולעכב, אך השיירה עוברת ומתקדמת. מיזוג הגלויות חזק יותר והציונות תנצח.

* גולדה והנראטיב הפנתרי – שנות השבעים היו ימי הזוהר של מדינת הרווחה הישראלית. בשנות החמישים והשישים ממשלות ישראל היו של מפלגות הפועלים, ומדינת הרווחה הייתה האידיאולוגיה שלהן, אבל ישראל הצעירה הייתה מדינה עניה, קטנה, ללא גבולות בני הגנה, מבודדת מדינית, מוקפת אויבים הצרים עליה והחותרים להשמידה, ובתוך המצב הזה היא לקחה על עצמה את המיזם הציוני הגדול ביותר, של יותר מהכפלת אוכלוסייתה בתוך שנים ספורות בקליטת העליה ההמונית של שורדי השואה מאירופה ושל יהודי ארצות ערב הנרדפים ויישוב הנגב והגליל במאות יישובים חדשים. באותן שנים הונחו היסודות למדינת הרווחה, אולם לא הייתה דרך לממש את הרעיונות בתקציבים הזעומים, שהוקדשו למטרות החשובות יותר של התקופה. מדינת ישראל הטילה מדיניות צנע בשנות החמישים, שאילצה את כל אזרחי ישראל לצמצום רווחת חייהם כדי לאפשר את מימוש המשימות הלאומיות הגדולות. בשנות השישים נקלעה המדינה למיתון הגדול.

מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה תקופה של שגשוג כלכלי אדיר וצמיחה כלכלית חסרת תקדים בקנה מידה עולמי. גולדה מאיר, שעלתה לשלטון ב-1969, מינפה את השגשוג הכלכלי למדיניות רווחה מרחיבה כפי שלא הייתה מראשית שנות המדינה. יש לציין, שכשרת העבודה בשנות החמישים, לצד המשימה העיקרית שלה בקליטת העליה והבטחת קורת גג ועבודה להמוני העולים, היא הקימה את הביטוח הלאומי, ייסדה את מעונות היום והובילה חקיקה חברתית נרחבת. כראש הממשלה, כשהמדינה הייתה במצב אחר, היא הובילה מדיניות חברתית כלכלית מרחיבה, על פי השקפת עולמה. מדיניות זו הועצמה והורחבה למרות מלחמת יום הכיפורים והמשבר הכלכלי שבעקבותיה ובעקבות משבר הנפט העולמי, בהובלת ראש הממשלה רבין, בקדנציה הראשונה שלו. לאחר מכן, תחת שלטון הליכוד צומצמה מדינת הרווחה, וביתר שאת – בתכנית לייצוב המשק של ממשלת האחדות בראשות פרס ב-1985 ועוד יותר בתקופת ממשלת שרון וכהונתו של נתניהו כשר האוצר. המחאה החברתית של 2011 וועדת טרכטנברג שמונתה בעקבותיה, שינו את המגמה לטובה, וממשלות נתניהו האחרונות הפיחו חיים במדינת הרווחה, ויש לומר זאת לזכותן, הגם שניתן ונכון היה לעשות יותר.

במלאת חמישים שנה לפנתרים השחורים הוציא העיתון המקוון "דבר" מגזין מודפס, שיוחד לנושא. המגזין מעלה על נס את הפנתרים השחורים והמהפכה שחוללו בחברה הישראלית, ובין השאר מציג את מאבקם כגורם למדיניות הרווחה של שנות השבעים. איני ממעיט מתרומתם של הפנתרים השחורים ומהיותם זרז בתהליך הזה. אבל הוא לא היה קורה ללא גולדה ורבין, שמינפו אותו לקידום הדרך שבה האמינו. גולדה מאיר החלה בתהליכים הללו מיד עם בחירתה, שנתיים לפני הפנתרים השחורים. היא זו שחוללה שינויים תקציבים ומבניים. אבל, כידוע, כאשר מדברים על הפנתרים השחורים, גולדה מאיר היא האישה הרעה, היא התגלמות הממסד האשכנזי המנותק, המרושע והעושק, כיוון שאמרה את המשפט הלא נחמד ולא תקין-פוליטי (עשרים שנה לפני שהמציאו את התקינות הפוליטית) "הם לא נחמדים". והרי המסר של הפנתרים עצמם היה שהם לא רוצים להיות נחמדים.

אבל האמת היא, שגולדה מאיר, ראש הממשלה, ראתה לנכון להזמין חבורה של צעירים חסרי כל משכונת מוסררה בירושלים שהובילו מחאה אלימה ופרועה, הקדישה להם שעה ארוכה מזמנה, והחשוב מכל – קיבלה את כל דרישותיהם. היא הקימה את ועדת כ"ץ ואימצה את המלצותיה למלחמה בעוני ומתן מענה למצוקה. אבל מבחינת הנראטיב הפנתרי, גולדה לא התעניינה בהם, כי היא שאלה אותם היכן הם עובדים ולמה אינם עובדים.

דומני שחמישים שנה הם זמן ארוך דיו, כדי להחליף את הנראטיב באמת ההיסטורית.

* תגובה שוקניסטית הולמת – אורי משגב ומורן שריר סטו מהקו השוקניסטי; משגב פרסם שני מאמרים נגד אובססיית ה"נכבה" השוקניסטית ושניהם יצאו נגד הקו השוקניסטי ההזוי המתייחס לגולן כאל שטח קבוש והביעו תמיכה בפיתוח הגולן. שריר הודה בטעותו והודה לאלה שלא טעו כמוהו ונאבקו על הגולן, בזמן אמת.

התגובה השוקניסטית לא בוששה לבוא. עודה בשארת השתלח ב"ימנים" האלה במלוא עוזו, ושיגר אותם ל"ישראל היום" וערוץ 14, כי אין מקום לשכמותם ב"הארץ". על מאמריו של משגב נגד אובססיית ה"נכבה" הוא כתב: "כשלא מצליחים להילחם ברוע, נטפלים לקורבנו". כיוון שעל פי נראטיב תש"ח השוקניסטי, מדינת ישראל היא הרוע, ואלה שניסו למנוע בכוח את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, הם "קורבנו".

גם גדעון לוי לא טמן את ידו בצלחת. "נאו-ציונים" הוא כינה אותם… כן, ברח' שוקן זהו גידוף. "הם צצים עכשיו, מגיחים מהמחילות, קורעים את המסכות, משילים את התחפושות ויוצאים מהארון". על הדרך הוא השתלח גם באורי זכי, מראשי מרצ, שהביע תמיכה פומבית בתכנית לפיתוח הגולן. אך האיומה והנוראה מכל היא מרב מיכאלי, שבחוצפתה העזה לגנות את רצח יהודה דימנטמן, וגרוע מכך, היא כינתה אותו פיגוע. "כשפלסטינים אורבים למכונית שיורדת מאחד המקומות האלימים והנפשעים בהתנחלויות והורגים את אחד מנוסעיה" זה לא פיגוע. הרי לרצוח מתנחלים זו מצווה.

* פרימיטיבי גאה – הרמטכ"ל אביב כוכבי, בנאום מכונן בטקס סיום קורס טיס, יצא נגד הסיסמה "הטובים לסייבר" והזכיר את אמת חיינו, שהטובים ביותר הם ההולכים ליחידות קרביות, ומוכנים לסכן את חייהם כדי להבטיח את קיומה של המדינה.

רווית הכט השתלחה בו ב"הארץ" ובין השאר כתבה בלעג על "הפרט שנותן את גופו ולפעמים אף מקריב את חייו בדרך הישנה והפרימיטיבית של קרבות פנים מול פנים, של חיכוך גוף בגוף, של פעולות הנחשבות לנחותות משום שהן פיזיות ולא מבטאות את ניצחון שלטון התודעה" ופינטזה על היום שבו "הפרט הזה יבין עד כמה נמוך מיקומו בסדר ההיררכי החדש".

שירתתי כלוחם קרבי בסדיר ועוד למעלה מעשרים שנים במילואים, ואני גאה בבניי ששירתו כלוחמים קרביים (אחד מהם משרת ממש עכשיו במילואים). אני פרימיטיבי גאה. ובזכות פרימיטיבים כמוני וכמו ילדיי יכולה רווית הכט להגג את הבליה ברח' שוקן.

* המתקפה על המודרניות – הברית בין האסלאם הקנאי לשמאל הרדיקלי היא ברית בין הפרה-מודרניות והפוסט-מודרניות במתקפה נגד המודרניות המערבית.

בנושא אחד, הברית הזאת כוללת גם את הימין הרדיקלי באירופה ובאמריקה – האנטישמיות.

* ועד הלשון העברית – לכבוד יום השפה העברית, כדאי שהאקדמיה ללשון עברית תחזור לשמה המקורי, ועד הלשון העברית.

אמנם המילה ועד פחות פלצנית אבל היא יותר עברית.

* בחברה טובה – ביום השפה העברית, פרסמתי רשומה שבה קראתי לאקדמיה ללשון עברית לחזור לשמה המקורי, ועד הלשון העברית. בו ביום, גם האקדמיה עצמה העלתה רשומה באותו נושא, שבו הסבירה מדוע היא מתעקשת להיקרא אקדמיה והציגה את ההיסטוריה של בחירת השם.

לא השתכנעתי, אבל שמחתי למצוא את עצמי בחברה טובה, לצד יצחק בן צבי, דוד בן גוריון ומשה שרת.

* זה לא גברת? זה אדון? – בתגובה לאיילה זמרוני – תמהני, האם מישהו חשב שראש הממשלה הגברת גולדה מאיר, זה לא גברת? זה אדון? היה צריך לכנות אותה "ראשה" (אוף, איזו מילה מכוערת!) כדי למנוע בלבול?

* אנשיו – בעקבות הפצת סקר על ריצה אפשרית של אביב גפן לפוליטיקה, הוא צייץ שהסקר לא יצא ממנו או מאנשיו.

ואני רק ארבע שאלות: א. מיהם אנשיו? ב. האם יש לו רק אנשים או גם מקורבים? ג. אם יש לו מקורבים, האם המקורבים הם גם אנשיו, ולהיפך? ד. מה תנאי המכרז להיות אנשיו?

          * ביד הלשון

בדימוס – במודעת אבל צה"לית על מותו של אורי שמחוני, נכתב אלוף (בדימוס).

פירוש המילה דימוס הוא חופש. ומכאן, יצא בדימוס פירושו השתחרר. חייל בדימוס הוא חייל משוחרר.

בלשון עכשווית אנו משתמשים במילה "בדימוס" כנרדפת ל"לשעבר".

איני אוהב את השינוי שחל בהגדרה הצה"לית מ"במיל'" או "(מיל')", כלומר במילואים, ל"בדימוס". ההגדרה במיל' נכונה יותר למסר הערכי של צבא העם בחברה מגויסת, ולכך שמי שהשתחרר משירותו הסדיר או משירות הקבע שלו, הוא חייל בצבא המילואים. "משורה ישחרר רק המוות". והדבר נכון בהחלט לגבי בכירים, שלא אחת נקראים למילואים, אם לדיונים והתייעצות, לפרויקטים, לוועדות תחקיר ובדיקה או להרצאות. בוודאי שהדבר נכון בשעת מלחמה.

כמובן שדעתי מעוררת את השאלה, בהקשר של מודעת האבל, האם יש לכתוב במודעת אבל על אדם מת אלוף (מיל'). מה, גם אחרי מותו הוא מילואימניק? לא. אבל באותה מידה לא נכון לכתוב שהוא אלוף בדימוס. נכון לכתוב אלוף. זו דרגתו. זו הייתה דרגתו בשירותו הפעיל, זו דרגתו במילואים וזו דרגתו אחרי מותו. דרגת החיילים נכתבת על מצבתם ולא אחת הם עולים בדרגה אחרי מותם.

יהי זכרו של אלוף אורי שמחוני ברוך!

* "חדשות בן עזר"

העיקר – לא לפחד

במיצג הגולן, שעמו נדדנו בכל רחבי הארץ בתקופת המאבק של שנות התשעים, סיפרה יעל מאלי על ההרגשה עם שובנו לאדמת הגולן. "אנחנו חיכינו לה [לאדמת הגולן] והיא חיכתה לנו".

בגיליון הקודם של "שישי בגולן" כתב אייל גארי מכתב גלוי לראש הממשלה, בשם הטבע של הגולן, שמפציר בו לסגת מהתכנית הלאומית לפיתוח וצמיחה דמוגרפית של הגולן.

אפשר לשאול את יעל, מי שמך לדבר בשם אדמת הגולן וניתן לשאול את אייל מי שמך לדבר בשם הטבע הגולני. אני, מכל מקום, מתחבר הרבה יותר לדבריה של יעל. אני מאמין ברעיון של אדם ואדמה. לא בכדי שתי המילים הללו הן מאותו שורש, וכמעט זהות באותיותיהן. אני מאמין שהיופי של המעשה שלנו בגולן, הוא החיבור הזה בינינו לבין אדמת הגולן. איננו אורחים כאן בטבע זר ומנוכר. הטבע הזה הוא הבית שלנו. אנו לא שומרים עליו כעל שמורה מרוחקת, אלא אנו מתמזגים בתוכו, הופכים חלק ממנו, ומתפתחים בתוכו ואתו. טבע הגולן שאני מכיר, לא דוחה את האדם המיישב אותו, ולא מתייחס אל הרוצים להכות בו שורש, בהתנשאות על "עיירות פיתוח כושלות".

קראתי השבוע בפייסבוק משפט שהקפיץ אותי. "אל תגעו לי בגולן".

54.5 שנים אנו מספרים לעם ישראל שהגולן אינו עסק פרטי שלנו, תושבי הגולן, אלא אנו החלוצים לפני המחנה, היושבים בו כדי להבטיח שהגולן יהיה ישראלי לעד. לפני שבוע חגגנו ארבעים שנות ריבונות בגולן. בגין לא המציא את הרעיון. במשך שנתיים וחצי תושבי הגולן הובילו מאבק ארצי והחתימו מאות אלפי אזרחים על עצומה הקוראת להחלת הריבונות. המסר לא היה בקשה להחיל לי את הריבונות בגולן. המסר היה "אסור לאבד את הצפון" כי "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל". במאבק של שנות ה-90 הובלנו מאבק לאומי, שסחף את רוב הציבור הישראלי, וסיכל את הנסיגה. המסר היה "העם עם הגולן". האם הלכנו אל העם בשל "הגולן שלי"? האם פנינו לציבור בקריאה להעדיף את הגולן על הסכם שלום, בשם אינטרס פרטי של תושבי הגולן? האם העם היה עם הגולן בשביל דבר מה שהוא פחות מאינטרס לאומי?

והנה, לראשונה מאז ראשית ההתיישבות, באה ממשלת ישראל מיוזמתה, עם תכנית לאומית, היסטורית, בתקציב עשר-ספרתי, עם השקעות עתק בתשתיות, בכבישים, בחינוך, בתקשורת, בחקלאות, בהיי-טק, בתיירות, בתשתיות תעסוקתיות ובתוכנית להכפלת ההתיישבות הציונית בגולן – ובמקום להריע: "מה גדול היום הזה", היא מתקבלת בחמיצות, בהפגנה, במסר של "עזוב אותי באמ'שך"?

לכל שינוי יש מחיר. כל שינוי מעורר חששות, והחששות הללו טבעיים. אני מבין את החשש מפני פגיעה בטבע. אבל אין שום קשר בין התכנית לבין סיסמאות כמו "הרס הטבע בגולן", "הפיכת הגולן לאזור תעשיה מלא בעיירות פיתוח כושלות", "לבנות ערים ענקיות" וכו'. מה אלו ההפחדות הללו? הן מנותקות לחלוטין מן המציאות.

איך מאבק נגד טורבינות הרוח הפך למאבק נגד פיתוח הגולן? איך התנגדות למיזם מסוים הופכת ל"דובוני לא-לא"? הייתי שותף למאבק נגד חיפושי הנפט בגולן. אמרנו שאין מקום לאנרגיה מזוהמת ומזהמת, בוודאי בגולן שיש לו תנאים יוצאי דופן לאנרגיה נקיה כמו אנרגיית הרוח. וכאשר הולכים על אנרגיית הרוח, נאמר שזו פגיעה אנושה בטבע ויש ללכת על אנרגיה סולארית, ופתאום יוצאים גם נגד פאנלים סולאריים. ומכאן קצרה הדרך עד להתנגדות לפיתוח ההתיישבות. חברים, תרגיעו!

שינוי הוא דבר מפחיד, ואני מציע לאמץ את עצתו של ר' נחמן מברסלב: "והעיקר לא לפחד כלל". לא חייבים להסכים עם כל פרטי התכנית. ולא כל מה שכתוב היום בהחלטת ממשלה הוא בדיוק מה שיקרה. יש מקום ללמוד את ההחלטה ולהשפיע על תכניה. גם לי יש השגות. אני תומך בכל מאודי בהקמת יישובים חדשים, אך כפי שכתבתי כאן לפני שבועות אחדים במאמרי "לקראת ההחלטה ההיסטורית", אני מתנגד לאופי המתוכנן ליישובים הללו, כפרברים עירוניים. אני בעד הקמת יישובים כפריים קהילתיים. אני מאמין שזה מה שיקרה בסופו של דבר. עלינו להיכנס לפרטים, לקיים דיון ציבורי על סעיפי התכנית, לראות מה הכיוונים הנכונים לפיתוח הגולן. אולם נקודת המוצא צריכה להיות קבלה בברכה ובשמחה של התכנית הלאומית. 54.5 שנים אנו מחכים לרגע הזה, וכשהוא בא, נפנה לו עורף?

אף אחד לא מתכוון להפוך את הגולן לאזור תעשיה ולערי ענק. הגולן הוא שטח פתוח רחב ידיים ודליל אוכלוסיה. גם אם יקומו בו עוד עשרה יישובים, לא עוד שני יישובים כבתכנית, הוא יישאר שטח פתוח וריאה ירוקה למען כל אזרחי ישראל והדורות הבאים. אני נגד הקמת פרברים עירוניים ומאמין שלא כזה יהיה אופי היישובים, אבל גם אם יקומו שני יישובים של כמה אלפי אנשים – לא תהיה בכך כמעט פגיעה באופיו הפראי של הטבע הגולני. גם מי שמתנגד לטורבינות הרוח, שאינן קשורות לתכנית, אין לו כל סיבה להתנגד לכל פיתוח של הגולן. וגם באשר לטורבינות, יש לקחת את הדברים בפרופורציות. גם אני מתנגד בכל מאודי לפיזור 400 טורבינות ברחבי הגולן. יש מרחק רב בין כמה עשרות טורבינות לבין אותן 400. הגישה של "הכל או לא כלום" אינה בריאה.

ונקודה אחרונה, חשובה מאוד – ההקשר המדיני. עלינו לגולן כדי להבטיח שיהיה ישראלי. זו השליחות ההיסטורית שלקחנו על עצמנו ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה. ראינו כבר איך שני חבלי התיישבות דלילים באוכלוסיה נעקרו. וראינו איך גושי יישובים גדולים, הפכו לעובדה בלתי הפיכה גם בעיני מי שהתנגדו עקרונית להקמתם.

כאופטימיסט חשוך מרפא, איני מסוגל להעלות על דעתי את האפשרות ההזויה שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן נמצא בכל מקום זולת המקום היחיד הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה. ואף על פי כן, אני מציע לא להפוך את האופטימיות שלי להנחת עבודה.

כותרת המאמר היא "העיקר לא לפחד כלל", אך במישור הזה אני מציע לא לשכוח את דברי החכם מכל אדם "אשרי אדם מפחד תמיד".

יש לנו נכסים רבים המהווים נוגדנים נגד נסיגה. בראש ובראשונה מפעל ההתיישבות הנפלא שיצרנו כאן. האהבה של עם ישראל את הגולן, את ההתיישבות בגולן ואת הטבע בגולן, שבניגוד להפחדות לא יפגע כתוצאה מהתכנית. הריבונות על הגולן. חוק יסוד משאל עם. ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן. וגם שכנינו הסורים תרמו רבות לשכנוע אזרחי ישראל להבין איזה הימור מופקר היה כרוך בנסיגה, חלילה. אגב, אני מציע להעניק לאחד היישובים החדשים את השם רמת אסד, על שם האב והבן שאין ערוך לתרומתם לכך שהגולן ישראלי. ולמרות כל הנוגדנים הללו, דלילות האוכלוסיה היהודית בגולן מהווה סכנה. התכנית הלאומית לפיתוח הגולן הינה מנת הדחף לחיסון מדינת ישראל מפני הסכנה.

התכנית הלאומית הזו היא ברכה גדולה לגולן ולמדינת ישראל. לב התכנית הוא פיתוח רבתי של קצרין והפיכתה לעיר ואם בישראל. וסביבה – התיישבות כפרית קהילתית ברחבי הגולן. קצרין, בירת הגולן, תעניק את החוסן הדמוגרפי. ההתיישבות הכפרית – את השליטה על המרחב.

* "שישי בגולן"