צרור הערות 6.7.22

* יש דרך שלישית – אחרי שמרצ ומפלגת העבודה היו שותפות בממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד (1991), שלא קיימה מו"מ עם הפלשתינאים ובממשלה הראשונה אחרי הסכם אוסלו, שהעומד בראשה הביע בפומבי ובפני כל העולם התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית, ותומכי המפלגות הללו תמכו בהתלהבות בישיבתם בממשלה, ולא התרשמו במיוחד מהפשקווילים של דבוקת שוקן שזינבו במרצ, נוצר מצב חדש בציבוריות הישראלית. מעתה, יהיה קשה למפלגות השמאל להמשיך ולהילחם באותו מרץ ובאותה אסרטיביות נגד ה"סרבנות" הישראלית, נגד מבצעי המעצרים מדי לילה ביהודה ושומרון, נגד המשך הבניה ביישובים ביו"ש ובמזרח ירושלים, כפי שעשו קודם. הרי בצדק ייאמר להם – הרי אתם הייתם בשלטון והייתם שותפים למדיניות כזו.

ואולי… אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם? אולי כאשר אחריות שלטונית ניצבה על כתפיהם, הם לא יכלו לדבוק בסיסמאות העבר, שאבד עליהן כלח? אולי נוצרה שעת רצון לגיבוש קונצנזוס לאומי רחב, שמבוסס על פרידה מן הפרדיגמה של דיכוטומיה בין שתי האפשרויות היחידות שעלינו לבחור ביניהן, כביכול – פתרון "שתי המדינות" או פתרון "המדינה האחת"?  

הגישה הדיכוטומית כאילו אלו שתי הדרכים ואין בלתן ועלינו לבחור ביניהן, תוקעת את ישראל בפני ברירה אכזרית בין דֶּבֶר וכולירע, בין נבלה וטריפה. לא, אין לנו ברירה רק בין שתי דרכים רעות ואל לנו להשלים עם הפרדיגמה כאילו אלו האפשרויות היחידות. יש דרך שלישית (ואולי גם רביעית, חמישית ושישית). אל לנו להיכנע לתקיעות המחשבתית הזאת.

מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67 תהפוך את גוש דן לעוטף עזה רבתי. ראינו מה קרה בכל שטח שנסוגונו ממנו, הן בהסכם (אוסלו) והן באופן חד-צדדי (ההתנתקות). לא בכדי, אחרי שיותר מאלף ישראלים נרצחו בעקבות הסכמי אוסלו, נאלצנו לצאת למבצע "חומת מגן" ולהחזיר את חופש הפעולה הביטחוני שלנו ברש"פ. מישהו מאתנו מתגעגע למה שקרה כאן בין אוסלו ל"חומת מגן"? האם ההתנהלות של הרש"פ ושל שלטון חמאס בעזה נותנת לנו סיבה להאמין שיש תוחלת למדינה פלשתינאית עצמאית, ושהיא תדע לכלכל את אזרחיה ולקיים יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל? די ברור שחמאס ישלוט במדינה הזאת (הרי שלטון הפת"ח ברשות אפשרי רק כיוון שאבו-מאזן אינו מאפשר קיום בחירות מאז ניצחון חמאס ב-2006) ואנו יודעים מה משמעות הדבר. אנו גם יודעים, שהשנאה והקרע העקובים מדם בין פת"ח לחמאס נובעים ממחלוקות תהומיות, לבד מנושא אחד – ישראל. שני הפלגים אינם מוכנים לקבל את קיומה של מדינת ישראל, רואים בעצם קיומה את האסון ("נכבה") של העם הפלשתינאי ורק חורבנה יאפשר את פתרון הבעיה הפלשתינאית. המדינה הפלשתינאית העצמאית לא תשכיל לקיים את אזרחיה טוב יותר מהרש"פ ומשלטון חמאס בעזה, ומהר מאוד תפנה את זעם ההמונים לכיוון "השיבה", אותה "זכות" שעליה אין הם מוכנים לוותר והיא תוצג כמזור לכל מדווי העם הפלשתינאי, ומשמעותה – הטבעת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. מהר מאוד פתרון שתי המדינות יתפוצץ בפרצופנו, תרתי משמע, ומחיר הדמים יהיה כבד מאוד.

לעומת זאת, מדינה אחת, דו-לאומית, תקבור את החזון הציוני של מדינת לאום יהודית עצמאית וחופשית בארץ ישראל. ייעודה של ישראל הוא הגשמת הציונות, ותנאי הכרחי להגשמת הציונות הוא רוב יהודי מאסיבי לדורות במדינת ישראל.

כמובן שה"פתרון" הכהניסטי – פתרון-סופי לבעיה הפלשתינאית בדרכו של ברוך גולדשטיין ימ"ש הוא זוועה חיה, שהעם היהודי לא יהיה עם יהודי אם יאמץ אותו חלילה. לכן, גם היום כאשר מנהיג הכהניסטים הוא מועמד מוביל לתפקיד שר בכיר בממשלה אם גוש נתניהו יזכה חלילה ב-61 מנדטים, צריך לקבוע שה"פתרון" הזה לא לגיטימי והוא אינו חלק מסל הרעיונות שמותר לנו לדון בהם.

יש דרך שלישית. יש לחתור להסכם עם מדינה ירדנית-פלשתינאית, המבוסס על פשרה טריטוריאלית, על בסיס תכנית אלון מותאמת לשינויים שחלו עם השנים בשטח. שטחי הרש"פ-פלוס יהיו שטח ריבוני ירדני-פלשתינאי מפורז בצד המערבי של הירדן וישראל לא תשלוט בפלשתינאים ולא תסכן את צביונה היהודי דמוקרטי. על בקעת הירדן רבתי, סובב ירושלים, גושי ההתיישבות והאזורים הפנויים להתיישבות יהודית, תוחל ריבונות ישראל.  הפתרון הזה מבוסס על אופטימיזציה של מימוש מקסימלי של זכותנו על ארץ ישראל מבלי לסכן את היותנו מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, בלי לסכן את קיומה וביטחונה של ישראל, בלי לעקור חצי מיליון יהודים מאדמתם ובלי להקים מדינת טרור בתוככי ארץ ישראל.

הגיעה השעה להשתחרר מהדוגמות המיושנות שאבד עליהן כלח, ולגבש פתרונות יצירתיים, שגם ניתן לגבש סביבם קונצנזוס לאומי רחב. נכון, הבעיה בפתרון שאני מציע, היא שאין לו לעת עתה פרטנר ערבי. אך בדיוק באותה מידה אין פרטנר לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים", כפי שראינו כאשר הוצעו הצעות כאלו בידי ברק, אולמרט, קלינטון ואובמה.

עד שיהיה פרטנר, יש לנהל את הסכסוך על בסיס המציאות הקיימת, שבה פועלת הרש"פ ואיננו שולטים בפלשתינאים, אך צה"ל מגן באופן אקטיבי על שלום אזרחי ישראל. ולנצל שעות כושר מדיניות, כמו זו שהוחמצה בידי נתניהו לאחר פרסום תכנית טראמפ, להחלת ריבונות ישראל על השטחים שבכוונתנו להישאר בהם לעד.

* ציוני ממלכתי – נאומו לאומה של לפיד היה נאום מצוין. אלה הדברים שראוי שמנהיג לאומי יאמר לעמו. כך נשמע מנהיג של מדינת הלאום של העם היהודי; מדינה  יהודית דמוקרטית. כך נשמע מנהיג ציוני ממלכתי.

מה שהפריע לי הוא הפורמט – "הצהרה", ולא מסיבת עיתונאים שבה הוא נשאל שאלות. אריק שרון הוא אבי הז'אנר, ונתניהו שיכלל אותו עד שהפך לפרקטיקה קבועה של עקיפת התקשורת והימנעות משאלות.

אני מקווה שלפיד, שנולד לעולם התקשורת (דור שלישי של עיתונאים) וצמח בתקשורת, יחזיר עטרה דמוקרטית ליושנה, ויחזור לראיונות לכלי התקשורת ומסיבות עיתונאים.

* בעזרת השם – לפני שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, קיבלתי מכתב מאחד התושבים, דוסופוב נודניק, שהתלונן על כך שהמתנ"ס פגע ברגשותיו, כאשר נשלח לו מכתב ובראשו התנוססו ראשי התיבות בס"ד. הוא דרש את זכותו לא לקבל מכתבים כאלה, כי זו "כפיה דתית".

השבתי לו, שאת המכתב כתבה עובדת המתנ"ס, שהיא יהודיה דתית, שעל כל דף שהיא כותבת מתנוסס בס"ד, ואיני מעלה על דעתי כפיה חילונית – לכפות עליה לא לכתוב בס"ד על מכתבים שהיא מוציאה מהמתנ"ס, כפי שאף אחד לא יכפה עליי לכתוב בס"ד, כאשר אין זו דרכי.

נזכרתי בכך בעקבות דברי הבלע של דרעי נגד לפיד, על כך שבנאומו לא אמר "בעזרת השם". כפי שאף אחד אינו נובח על דרעי כאשר הוא אומר בעזרת השם, שלא ינבח על לפיד כאשר אינו אומר זאת. אגב, לפיד דווקא הזכיר את השם בנאומו, אבל עובדות הן עניין ללוזרים, לא לאסיר המשוחרר דרעי.

* הכזב הביביסטי התורן – מסתמן קמפיין השקר הביביסטי התורן – הצגתו של לפיד כאיש שמאל רדיקלי אנטי ציוני ואנטי יהודי, והצגת כל מי שמועמד להיות שותף לו, כמו תקווה חדשה, ימינה וישראל ביתנו כמשת"פים. אין להם עכבות לשקרנים הבזויים האלה. נשאי הכזב המפיצים את השקרים הללו, מדברים בשם האידאולוגיה, כביכול, אבל אין בשקר הזה שום אידאולוגיה, רק ביביאולוגיה. המדינה היא ביבי, הציונות היא ביבי ומי שאינו סוגד לו הוא בוגד. אין שום פטריוטיות ושום ציונות בביביזם, אלא רק תרבות השקר. אין פגיעה אנושה יותר בציונות מניצחון גוש בן-גביר.

מיהם השקרנים האלה שמעזים להטיף על… "ציונות".

* על הכוונת השוקניסטית – בעוד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מציגה את לפיד כאיש שמאל רדיקלי, דבוקת שוקן מתגוללת עליו בשל ימניותו. גדעון לוי, עודה בשאראת, רוגל "התעלמות נפשעת וחסרת אחריות מהכיבוש, מהאפרטהייד" אלפר ושות', יוצאים מגדרם כדי להלקות את לפיד ולהיכנס באמ-אמא שלו.

יש לציין, שבניגוד לעלילה הביביסטית, שכל כולה שקר גס, לשיטתם של השוקניסטים הם צודקים.

* איחולי כישלון – גדעון לוי פרסם פשקוויל שבו איחל ליאיר לפיד כישלון בתפקידו. למה? כי מדדי ההצלחה של ממשלתו, כמו של ממשלת בנט, כפי שהם מודדים אותם, הם העמקת ה"עליונות היהודית", "האפרטהייד", "ההתנחלויות" ו"הכיבוש". עובדה – הפגישה הראשונה שלו הייתה, אוי לאוזניים שכך שמעו ולעיניים שכך קראו, עם ראש השב"כ. ראש ממשלת ישראל נפגש עם ראש השב"כ? נורא.

מילון לוויי עברי קצר: "עליונות יהודית" = ציונות. "אפרטהייד" = מדינה יהודית. "התנחלויות" = מקום שיהודים חיים בהם, ביו"ש, בגולן, בנגב, בגליל או בגרעינים התורניים ביפו ולוד.  "הכיבוש" = אקיבוש.

* פסולי חיתון – שתי רשימות לכנסת הן פסולות חיתון לקואליציה, מוקצות מחמת מיאוס. האחת היא הרשימה האנטי-ישראלית המשותפת עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי וחבר מרעיו. השניה היא הכנופיה הכהניסטית, הגזענית והפשיסטית. זו נבלה וזו טריפה ו/או להיפך. כל ממשלה התלויה ברצונה הרע של אחת משתי הכנופיות הללו, תהיה ממשלת פיגולים.

הפרשנים והתקשורת מתארים לנו מצב כאילו הבחירה היא בין שתי האפשרויות הללו ואין בלתן. אסור לקבל זאת. המטרה העליונה של הבחירות היא למנוע מגוש בן-גביר 61 מנדטים. מרגע שהמטרה הזו תושג, נפתחות אפשרויות קואליציוניות שונות, שאינן כוללות את הרשימה המשותפת ואת הכהניסטים ועוזריהם. כמובן שהפתרון הראוי הוא שהאיש שתוקע את מדינת ישראל במשבר הפוליטי החמור בתולדותיה כבר שלוש שנים וחצי וחמש מערכת בחירות, יעשה את מה שכל אדם אחר במקומו היה עושה מזמן – משחרר. ברגע שזה יקרה, ניתן יהיה בנקל להקים ממשלה רחבה בהנהגת הליכוד. אבל אי אפשר לבנות על תפיסת האחריות של חסר האחריות. לשם הרכבת הקואליציה ללא פסולי החיתון, לא יהיה מנוס מוויתורים, פשרות וירידה מעצים; מוטב לוותר מראש על כל הנדרים, האיסורים, השבועות והחרמות וגילוח השפמים, ושכל מפלגה תשאיר בידיה אופציות מרביות (זולת פסולי החיתון).

* בחירתה של איילת – הבחירה של איילת שקד היא בין מתן כהנא לבין "הרב" כהנא שר"י. כלומר, בין ציונות ממלכתית לביביזם כהניסטי.

* משמעותה של ריצה משותפת – מרב מיכאלי דוחה על הסף אפשרות של הליכה משותפת עם מרצ, בשל הפערים האידיאולוגיים בין המפלגות. גישתה של מיכאלי מעניינת. מיכאלי העיתונאית השוקניסטית, מבכירות דבוקת שוקן, אכן ביטאה פער אידיאולוגי ממרצ. היא הייתה קרובה יותר בעמדותיה לחד"ש. לזכותה ייאמר, שבעשר שנותיה בפוליטיקה היא עוברת תהליך התמרכזות ופרגמטיזציה, בעיקר בשבתה בממשלה שהובילה קו הפוך להשקפות השמאל (אבל זה נכון גם לגבי מרצ).

בדרך כלל, הרעיון של חיבור בין העבודה למרצ מעורר בי חלחלה, דווקא מתוך שאיפה שמפלגת העבודה תחזור אי פעם לכור מחצבתה הרעיוני. אבל הפעם, יכול להיות שההחלטה של שתי המפלגות אם לרוץ יחד תקבע אם בן-גביר יהיה, חלילה, שר בישראל.

* איום מאפיוזי – נער השליחויות של נתניהו יואב קיש, שיגר איום מאפיוזי ליועמ"שית, שאם תאשר בחירת רמטכ"ל, היא תודח "כשנחזור". כמובן, שכוונתם להכשיר את הקרקע לתכנית להדיח את היועמ"שית ולמנות תחתיה בובה שתחלץ את הנאשם מאימת הדין, אם חלילה גוש בן-גביר ינצח בבחירות.

* לא כל מה שחוקי ראוי – אם היועמ"שית תפסוק שממשלת המעבר רשאית למנות רמטכ"ל, זו תהיה הפסיקה הנכונה. איני חושב שהיועמ"ש אמור לאסור מה שהחוק מאפשר ובוודאי כאשר יש תקדימים לכך.

אבל לא כל מה שחוקי ראוי, ובלי קשר לפסיקת היועמ"שית, לדעתי הממשלה צריכה לנהוג באיפוק וריסון ולא להציב עובדה מוגמרת בפני הממשלה הבאה. לדעתי, יש להאריך בשנה את כהונתו של כוכבי. אם נחזור, חלילה, לשורה של סבבי בחירות, נכון יהיה למנות רמטכ"ל קבוע בעוד שנה, גם אם תהיה ממשלת מעבר.

* אל תקרא לי אשכנזי – מתחתי ביקורת על נתניהו, ובתגובה ביביסטית הולמת הותקפתי בצרור נאצות וגידופים, שהחלו במילה… אשכנזי.

מיהו, אם כן, אשכנזי? מי שאינו סוגד למנהיג האשכנזי מקיסריה.

ובאשר אליי – ההגדרות הגלותיות "אשכנזי" ו"מזרחי" זרות לי ואין לי כל עניין בהן. איני "אשכנזי" כיוון שאין לאשכנזיות שום משמעות בזהות שלי. אני יהודי, ישראלי, ציוני. זאת הזהות שלי, ואני מתכחש לכל זהות אחרת, שמישהו מלביש עליי. החיבור שלי אינו למקומות שמהם יצאו הוריי, אלא אל המקום שאליו חתרו והגיעו. אז מה העדה שלי? אין לי עדה. יש לי לאום. ובני הלאום שלי, יהודים מרוסיה וממרוקו, מפולין ומאמריקה, מאתיופיה ומרומניה ומכל קצות תבל, הם ה"עדה" שלי.

נצח ישראל לא ישקר והמהלך הציוני הגדול של מיזוג גלויות יגבר על כל העסקנים הציניים שמנסים להנציח את הגלותיות והעדתיות, כי היא משרתת את הפוליטיקה הקטנה שלהם. הם אולי יצליחו לעכב מעט את המהלך הגדול, לתקוע מקלות בגלגלים, אך הציונות תנצח. מיזוג הגלויות מנצח באמצעות האהבה, הזוגיות והנישואין. בדור הבא לא יהיה ילד שידע להשיב על השאלה האנכרוניסטית אם הוא "מזרחי" או "אשכנזי".

* מי אינטליגנט – לא אהבתי את הערתו של גדי סוקניק על כך שנבחרי יש עתיד אינטליגנטים יותר מנבחרי הליכוד. מי שָׂמוֹ? על סמך מה הוא ממנה את עצמו לאינטליגנטומטר של נבחרי הציבור ולחלוקתם המפלגתית.

אבל אחרי שהוא אמר זאת, מיד החלה תעשיית השקרים וההסתה להציג את דבריו כאמירה "גזענית" נגד ה"מזרחים"; הנה עוד אחד שטוען שה"אשכנזים" מיש עתיד אינטליגנטים יותר מה"מזרחים" נבחרי הליכוד. ושוב תאוריות "ישראל השניה" בלה בלה בלה. והרשת גועשת בטענה הזאת.

אבל האמירה של סוקניק הייתה לגמרי אחרת. הוא אמר שמאיר כהן, שעלה ממרוקו והוא תושב דימונה, אורנה ברביבאי שאמה יוצאת עיראק, מירב כהן שהוריה עלו ממרוקו, קרין אלהרר שהוריה עלו ממרוקו ומיקי לוי שהוריו עלו מכורדיסטן וטורקיה אינטליגנטים יותר מיולי אדלשטיין יליד אוקראינה, ישראל כ"ץ שהוריו עלו מרומניה, יואב גלנט שהוריו עלו מרומניה ואבי דיכטר ה"אשכנזי".

* חוק נורווגי גורף – כאשר יאיר לפיד ויש עתיד היו באופוזיציה הם תקפו בחריפות את נתניהו על כך שבממשלתו יושם החוק הנורווגי. כאשר לפיד עלה לשלטון (כראש ממשלה חלופי ועכשיו כראש הממשלה), גם ממשלתו מיישמת את החוק הנורווגי. ואילו הליכוד, שיישם אך אתמול את החוק הנורווגי, יצא בחריפות נגד יישום החוק, ואף רדף אישית באלימות מילולית וגידופים מכוערים את הח"כים שנכנסו לכנסת במסגרת החוק הנורווגי, והדביק להם את כינוי הגנאי "נורווגים".

דני קושמרו נשא בפתח אולפן שישי מונולוג פופוליסטי נגד "הנורווגים" (הוא אימץ את כינוי הגנאי). הוא לפחות לא בא מפוזיציה ותקף את החוק בלי קשר לצד המיישם אותו. הוא בא מפופוליזם, עם טיעון ה"ביזבוז".

אני חסיד מושבע של החוק הנורווגי. אני סבור שעלינו לחוקק חוק נורווגי גורף, ללא שיקול דעת, כמו בנורווגיה. ברגע שח"כ יושבע לממשלה, אוטומטית תפקע חברותו בכנסת, והבא בתור ברשימה יכנס אליה במקומו. אם הוא יתפטר / יודח מן הממשלה, הוא אוטומטית יחזור להיות ח"כ, במקום הח"כ שנכנס במסגרת החוק הנורווגי. הדבר חשוב לצורך הפרדת הרשויות, לחיזוק הכנסת ולחיזוק הממשלה. מן הראוי שיהיו לנו 120 מחוקקים במשרה מלאה, שהעבודה שלהם היא לשרת את הציבור בכנסת, ושרים במשרה מלאה, שמתמסרים לעבודת משרדם ולחברות בממשלה, ואינם צריכים לבזבז את זמנם המיניסטריאלי על מאות הצבעות בשבוע. בתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית, האופוזיציה ריתקה את הכנסת לילות שלמים בפיליבסטרים על כל חוק ועל כל הצבעה, מתוך רצון להתיש את השרים, להכשיל אותם ולמנוע מהם את מילוי תפקידם. הם סירבו להתקזז עם שרים שנסעו לשליחות מדינית או ביטחונית לחו"ל. לכן, יישום החוק הנורווגי היה אילוץ. הוא לא צריך להיות מתוך אילוץ. זה חוק טוב, נכון וחשוב, וצריך לשפר אותו בכך שהוא לא יהיה מותנה ברצון השר, אלא יהיה חובה על פי חוק.

אגב, כ"הוכחה" לכך שהחוק הנורווגי מיותר, הציג קושמרו מחקר על הפעולה של כל אחד מהח"כים (נוכחות במשכן, נאומים, הצעות חוק, נוכחות בוועדות וכד'), והצביע על כך שבין עשרת הראשונים, שאת שמותיהם ותמונותיהם הציג, אין אף ח"כ "נורווגי". הוא הציג גם את עשרת האחרונים. ומיהם? כמעט כולם, אולי אפילו כולם, שרים לשעבר, שכנראה מסרבים להתרגל לעבודה הפרלמנטרית שלכאורה קטנה עליהם. לא היה ביניהם אף "נורווגי". כמובן ששרים בפועל, בצדק, אינם פעילים בכנסת, אינם חברים בוועדות ורק תופסים מקום, שראוי להיות פנוי לח"כ שזו משימתו. בזבוז? הדמוקרטיה עולה כסף. בזבוז הוא ח"כים שאינם מתפקדים כח"כים.

* הכנסת תאבד אחד מטובי חבריה – את יובל שטייניץ הכרתי כאשר הייתי דובר ועד יישובי הגולן והוא ח"כ צעיר באופוזיציה, פעיל למען הגולן. התרשמתי ממנו מאוד; כאדם חכם מאוד, משכיל, רחב אופקים ובעל ראייה אסטרטגית מקיפה, כציוני נלהב וביטחוניסט מובהק.

התפלאתי איך במשך שנים רבות הוא היה יס-מן של נתניהו; כל כך לא מתאים לאינטלקטואל כמוהו. אבל בשנים האחרונות הוא נגמל. זה התחיל בפרשת אלאור אזריה. שטייניץ הקפיד לאורך כל הפרשה לתמוך במשפטו של אזריה, המבטא את היותה של ישראל מדינת חוק ואת צה"ל – צבא מוסרי ולא כנופיה מזרח תיכונית נוסח לבנון. יחד עם ח"כ דיכטר הוא ניסה עד הרגע האחרון לשכנע את הליכוד והאופוזיציה לתמוך בחוק האזרחות (אך לא אזר אומץ להפר את המשמעת הסיעתית ולהצביע על פי צו מצפונו בעד האינטרס הלאומי). בכל פעם שלה-פמיליה הפרלמנטרית, הצווחנים הביביסטיים בראשות אמסלם התפרעו בכנסת, ראיתי את ח"כ שטייניץ מתכווץ בכיסאו, בהלם ובאלם, אינו יודע היכן לקבור את עצמו מבושה.

ממש לא הופתעתי מפרישתו. קשה לי להאמין שהוא היה נבחר בפריימריז, מול הבייס הביביסטי, במיוחד לאחר פשעו הנורא – אשתו נבחרה לשופטת בית המשפט העליון.

עם פרישתו, תאבד הכנסת את אחד מטובי חבריה.

מכל פועלו רב השנים אצטיין את ועדת ששינסקי – הוועדה הציבורית שהוא הקים לבחינת המיסוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. עד אז, טייקוני הנפט והגז כמעט ולא שילמו מס. הוועדה שינתה את המצב באופן משמעותי. שטייניץ גיבה את מסקנות הוועדה ועמד על יישומן בנחישות, מול מסע הסתה איום ונורא, נגד שטייניץ הקומוניסט, שמופעל בידי הקרן החדשה נגד האינטרס של ישראל ולמען הגז הערבי. שטייניץ לא התקפל, גייס את תמיכת נתניהו ומסקנות הוועדה אומצו בידי הממשלה ובחקיקה של הכנסת.

* קבס – כאשר אני קורא את עדותה המזעזעת של הדס קליין, אני נמלא בושה. כפטריוט ישראלי אני חש תחושת קבס ובושה עמוקה על שאדם כזה היה ראש ממשלת ישראל.

השאלה האם זה פלילי או לא, והאם נתניהו יורשע או יזוכה, אינה רלוונטית לכך שמדובר בשחיתות ציבורית מגעילה. גם אם החוק הישראלי היה מאפשר קבלת מתנות ללא הגבלה, התנהלות כזאת היא מושחתת וגרגרנית. להקיא.

* אסור להחמיץ את ההזדמנות – ביטול מתווה המהגרים-מאוקראינה של שקד בידי בג"צ, הוא התערבות בלתי נסבלת ובלתי מידתית במדיניות ההגירה של ישראל, שהיא פררוגטיבה של הממשלה. המתווה שבוטל הוא טוב ומידתי. חבל שבוטל. אבל מבחינה מעשית אין להחלטה משמעות של ממש, כיוון שאין שטף של מהגרים שאינם זכאי חוק השבות, ואלה שבאו עזבו אחרי זמן קצר.

מה שחשוב באמת הוא ההזדמנות לעליה גדולה מאוקראינה ורוסיה. זה צריך להיות היעד העליון של מדינת ישראל לעת הזאת. מן הבחינה הזאת, גם מן הבחינה הזאת, הבחירות באו לנו בעיתוי גרוע מאוד.

לצערי, הן בנט בהודעות הפרישה שלו והן לפיד בנאומו לאומה, אפילו לא הזכירו את המשימה הגדולה והחשובה הזאת, מה שמעיד שהם לא התעלו לגודל השעה. יש כאן הזדמנות גדולה למדינת ישראל, שלא הייתה כמותה מאז שנות התשעים, ואסור לנו להחמיץ אותה.

* אורחה ומטר – המועצה הארצית לתכנון ובניה אישרה את היישובים החדשים בגולן, אורחה ומטר. זה השלב השלישי מתוך ארבעה. השלב האחרון הוא אישור מליאת הממשלה. אני מקווה שהממשלה תדון ותאשר מוקדם ככל האפשר.

* דובוני לא-לא – בפני המועצה הארצית לתכנון ובניה, שאישרה את הקמת היישובים החדשים בגולן, הופיעו נציגי ארגון "שומרי הגולן", המובילים את המאבק נגד מיזם חוות הרוח בגולן, מטעמי הגנה על הסביבה. הם הציגו את התנגדויותיהם להקמת היישובים החדשים. ואני תמה. האם הם חושבים שהתייצבותם כדובוני לא-לא לכל פיתוח הגולן, תקל עליהם לשכנע את תושבי הגולן במאבקם נגד טורבינות הרוח? הטיעונים שהם מעלים נגד הקמת היישובים החדשים, תקפים באותה מידה בנוגע ליישובים שבהם הם חיים. אילו הרוח שלהם הייתה שלטת במדינה לפני חמישים שנה, לא הייתה התיישבות בגולן (ובלי התיישבות, הגולן כבר מזמן היה בידי האויב הסורי).

"שומרי הגולן"… מפני מי אתם שומרים על הגולן? מפני ההתיישבות הציונית?

לעתים נדמה לי שיש הסבורים שהפתרון הראוי לאנושות הוא לרכז את כולה במגדל בבל אחד שראשו בשמים, וכך נשמור על העולם מפני האדם.

* קיבוץ חדש – מזכירות התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוץ חדש במבואות ערד. זוהי החלטה היסטורית, לאחר למעלה משלושה עשורים שהתנועה לא הקימה אף קיבוץ (ואף איבדה קיבוצים אחדים). איזו זכות קיום יש לתנועת התיישבות שאינה מיישבת?

בביקור של מטה התנועה באורטל, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד של מזכ"ל התנועה ניר בן-מאיר, העליתי את הסוגיה (שעליה אני נאבק לאורך כל השנים). הצעתי לו לקחת אתגר: הקמת קיבוץ אחד לפחות בקדנציה שלו. הוא דחה את דבריי על הסף ובקוצר רוח, באומרו שהיום ההתיישבות אינה יעד לאומי.

ניר שינה את עמדתו לאחר הקמת ממשלת בנט, שאחרי עשרות שנים שבה והעמידה את ההתיישבות הציונית על ראש שמחתה. הממשלה החליטה על תכנית לאומית לפיתוח ההתיישבות בגולן, כולל הקמת שני יישובים קהילתיים חדשים, ועל הקמת 14 יישובים חדשים בנגב. אם הממשלה מגדירה מחדש את ההתיישבות כיעד לאומי – אנחנו שם, אמר ניר. ההחלטה העקרונית התקבלה כבר לפני חודשים אחדים, והשבוע התקבלה החלטה מעשית.

ברוך מציב גבול אלמנה.

* כשר לפסח – הרש"פ: היהודים רצחו את הכתבת, כי הם בדם של כתבות פלשתינאיות לאפיית מצות.

* לא נעים לאוזן – מרב מיכאלי היא זאת שמשלם או משלמת את מחיר סגנון הדיבור הטרחני והמסורבל שלה. היא משלמת את המחיר פעמיים. א. היא מבזבזת את מחצית זמן השידור שלה על חזרות מיותרות, טרחניות ומסורבלות וכך היא משמיעה רק את מחצית המסר שלה. ב. היא מאבדת רבים ורבות מן המאזינים והמאזינות, שמזפזפים או מזפזפות כשהיא מדבר או מדברת. הם אינם עושים זאת מסיבה עקרונית או אידיאולוגית, לאו דווקא בשל דאגתם לעברית שהיא אונס.ת, אלא פשוט כי זה לא נעים לאוזן.

אגב, עוד לא שמעתי אותה מדברת, משום מה, על: נשים או נשות.

* לא יקרה – אני יכול לקבוע בוודאות – לא של מאה אחוז אלא של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי כלשהו, שאי פעם אשכח תינוק ברכב.

אלא מה? גם זה ששכח את התינוק ברכב, היה משוכנע בוודאות של מיליון אחוז, שאין צל צלו של סיכוי שזה יקרה לו. עובדה – עד לאותו רגע, אלפי פעמים זה לא קרה לו.

אני סולד מהאנשים שנדים ובזים לאותם אנשים שחרב עליהם עולמם, ובאסונם גם מטילים בהם רפש (ולעתים תוך תיוג קבוצתי שלהם).

כשהיו לי ילדים קטנים עוד לא הייתה טכנולוגיה המתריעה נגד שיכחת ילדים. אילו היום היו לי ילדים קטנים, או כשיהיו לי נכדים, בטוח שארכוש את הטכנולוגיה הזאת. ואם בכל זאת לסווג ולתייג על פי קבוצות באוכלוסיה את מי שזה עלול לקרות להם: הסיכוי הגדול יותר הוא שזה יקרה למי שבטוח שלו זה לא יקרה ולכן הוא יחסוך ולא ישתמש בתכשיר טכנולוגי.

          * ביד הלשון

מציב גבול אלמנה – תשובה לשאלה של קורא, בעקבות שימוש בברכה ברשומה שכתבתי.

ברכת מציב גבול אלמנה מוזכרת בתלמוד הבבלי במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל ביישובן, אומר: 'ברוך מציב גבול אלמנה'".

הרעיון העומד מאחורי הברכה, הוא המשלת עם ישראל שנמצא בגלות לאישה שנעזבה מבעלה, שהיא כאלמנה. כאשר ישראל שבים לארצם וגבולם, הם כאותה "אלמנה" ששבה לבעלה.

עם ראשית שיבת ציון בימינו, בתקופת העליה הראשונה והקמת המושבות הראשונות, החלו לברך כך על כל יישוב חדש שקם, וכך מקובל עד היום.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 2.3.22

* מאזן האימה – מה עומד מאחורי האיומים הגרעיניים של פוטין? אני משוכנע שאין לו כוונה להשתמש בנשק גרעיני. גם איני מאמין שהוא באמת חש שיש איום על רוסיה. הרי ארה"ב ונאט"ו אינם מתכוונים לשלוח אפילו שוטרי תנועה חמושים באקדחי קפצונים למלחמה.

מה שעומד מאחורי המהלך הוא מה שעומד מאחורי הפלישה לאוקראינה. היעד האסטרטגי של פוטין הוא להחזיר את הסדר העולמי שקדם לנפילת בריה"מ – עולם דו-קוטבי עם שתי מעצמות-על, ארה"ב ורוסיה, עם חלוקת אירופה בין הגושים, עם מלחמה קרה בין המעצמות. חלק מן הסדר הזה הוא מאזן האימה הגרעיני. זה האיתות של פוטין.

* תזכורת היסטורית הזויה – שגריר אוקראינה בישראל תקף את ישראל שמטילה הגבלות על קליטת פליטים אוקראינים בתחומה והזכיר את העובדה שהאוקראינים הצילו יהודים בשואה. התזכורת ההיסטורית הזאת הזויה. אכן, היו בין האוקראינים חסידי אומות העולם שהצילו יהודים, אך רבים יותר, לאין ערוך, היו משת"פים של הנאצים, הסגירו יהודים לנאצים ורצחו יהודים רבים בעצמם.

אנו מזדהים עם העם האוקראיני בשעתו הקשה ועם התנגדותו האמיצה לפולש, אך אין כל סיבה לסלף את ההיסטוריה.

* צו 8 – מרגע שהחלה הפלישה לאוקראינה, דבוקת שוקן קיבלה צו 8. עיתונות מגויסת במירעה – להשחיר את ישראל ולהציג אותה בדמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת. פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד פשקוויל, ועוד ועוד. גדעון לוי יוצא מגדרו בהתפתלויות מגושמות שנועדו "להוכיח" עד כמה אנחנו פוטינים והפלשתינאים אוקראינים. הוא אף נזף בעולם שאינו נוקט באמצעים נגד ישראל כפי שהוא נוקט נגד רוסיה. אח, כמה הוא משתוקק לסגירת השמיים בפני מטוסים ישראל, חסימת הבנקים הישראלים בסוויפט, הוצאת ישראל מן האירוויזיון וחרם על הספורט הישראלי. איזו אורגזמה עושה לו רק המחשבה על התענוג הזה.

ובכל זאת, הוא שכח כמה פרטים במשוואה אז נעזור לו. האוקראינים שיגרו בשנים האחרונות עשרות אלפי רקטות על כל ערי רוסיה. האוקראינים חפרו מנהרות תופת כדי לבצע פיגועי טרור רצחניים ברוסיה. מחבלים אוקראינים פוצצו את עצמם בהמוניהם באוטובוסים, מסעדות, דיסקוטקים וקניונים רוסיים. שטחים שרוסיה נסוגה מהם והעבירה אותם לאוקראינה היו לבסיסי טרור ורקטות נגד רוסיה. אוקראינה אינה מוכנה להכיר בזכותו העם הרוסי להגדרה עצמית במדינה רוסית ונלחמת למען "שיבה" המונית של אוקראינים שיטביעו את רוסיה בדמוגרפיה.

אם כבר "השוואה" אז עד הסוף.

* האובססיב – באליפות השוקניה בהשמצת ישראל והצגתה כבת דמותה של רוסיה הפוטינית הפולשת, מוביל רוגל אלפר. בשלושה מארבעת הגיליונות הראשונים מאז הפלישה, האובססיב האוטואנטישמי פרסם פשקווילים בנדון. האחרון גם השפריץ בוז אנטישמי מזוקק נגד השאיפה לעליה לארץ של יהודים מאוקראינה.

* מה קרה לאינטרנציונל השחור? – במאמר ל"הארץ" כתבה זהבה גלאון שאילו נתניהו היה היום בשלטון, ישראל הייתה תומכת בפוטין, כי מדיניות החוץ של נתניהו נועדה להפוך את ישראל לחלק מ"האינטרנציונל השחור", השואף לפרק את הסדר העולמי, ובראשו עומדת רוסיה הפוטינית.

המדינות הבולטות, לכאורה, בגוש הזה הן הונגריה של אורבן ופולין של מורביצקי. וראה זה פלא – אורבן ומורביצקי מגנים את פוטין ותומכים באוקראינה ושתי המדינות הן שותפות מלאות בסנקציות נגד רוסיה. פולין היא אחת המדינות הקיצוניות בהתנגדות לפלישה לאוקראינה, ובין השאר ביטלה משחק כדורגל נגד נבחרת רוסיה וסירבה להסתפק בסנקציות של פיפ"א, שמשחקי נבחרת רוסיה יהיו משחקי חוץ בלבד ובלי השמעת ההמנון הרוסי.

אז על מה מבססת גלאון את התזה שלה? הכל מתקפל במשפט אחד שלה – "אם הסדר הבינלאומי יתרסק, אם תוקפנות ותפיסת שטחים במלחמה ייחשבו שוב למעשה לגיטימי, יולבנו גם הפעולות של ישראל בשטחים". כלומר, פשקווילה של גלאון בשוקניה הוא חלק מן הקמפיין השוקניסטי – פוז"א: פוטין זה אנחנו. כל אחד מהכותבים מוצא את הדרך הייחודית שלו להעביר אותו מסר שכולו שקר, דמגוגיה ובורות.

* יהיה בסדר – הייתי מעורב במהלך סוף השבוע בעזרה לחילוצו של תושב הגולן שנתקע באוקראינה. הגעתי אישית עד לשר החוץ שהוריד את המידע לגורמי המקצוע.

אני גאה במדינה שנרתמת, מראשיה ועד האזרחים מן השורה, לחילוץ של כל ישראלי. כל ישראל ערבין זה בזה.

הישראלי הנ"ל חולץ. סוף טוב. אבל הכל טוב? לא. אי אפשר שלא להצביע על חוסר האחריות של כל כך הרבה ישראלים. במשך שלושה שבועות ממשלת ישראל קראה להם לצאת, הפצירה בהם, התחננה לפניהם, והם זלזלו, להם זה לא יקרה.

* זלנסקי – נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי מוצא חן בעיניי באופן כללי.

ואני גם אוהב את הקונספט של מנהיג בחולצת טריקו.

* הטרלה מהקואליציה – אחת הפרקטיקות הפרלמנטריות של האופוזיציה, כל אופוזיציה, היא להביך את הממשלה באמצעות הגשת הצעות חוק, שחלק מן הממשלה תומך בהן עקרונית אך אינו יכול להעביר אותן בעיתוי מסוים, על מנת להביך את הממשלה, את הקואליציה ואת חבריה. כך נוהגת היום האופוזיציה הימנית כדי להביך את הצלע הימנית בממשלה. כך נוהגת הרשימה המשותפת כדי להביך את רע"ם. כך נהגה האופוזיציה של יש עתיד בממשלה הקודמת כדי להביך את כחול לבן. כך נהגה האופוזיציה של ימינה בממשלה הקודמת כדי להביך הליכוד. כך היה תמיד. דוגמה היסטורית – חגגנו לפני חודשיים וחצי מלאת ארבעים שנה לחוק הגולן. חודשים אחדים לפני קבלת החוק, סיעת התחיה, שהייתה אז באופוזיציה מימין לממשלת בגין, העלתה את הצעת חוק הגולן להצבעה בכנסת. היא היחידה שתמכה בה, והדבר נתן דלק להתקפותיה על הממשלה. הפרקטיקה הפרלמנטרית הזאת לגיטימית לחלוטין, אך האזרח הנבון והמנוסה אמור לדעת שמדובר בהטרלה.  

ביומו הראשון לאחר התפטרותו מן הממשלה וחזרתו לכנסת, הגיש אלי אבידר את הצעת החוק לפיה ח"כ שנאשם בעבירה שהעונש עליה הוא מעל שלוש שנים – לא תוטל עליו הרכבת הממשלה. חוק צודק ונכון. אלא ששר המשפטים גדעון סער הגיש הצעת חוק כזו. הוא מתכוון לקדם אותו לאחר שיעביר את החוק המגביל את מספר הכהונות של ראש הממשלה. העברת החוק לא תהיה חלקה, בשל התנגדות ימינה או לפחות חלקים מתוכה. היכולת להעביר את החוק תחייב פעולה פוליטית עדינה, מורכבת, מתוחכמת, לא פשוטה. גדעון סער מיומן, בקיא ומנוסה, ואני מאמין שהוא ימצא את הדרך להעביר את החוק.

הצעת החוק הפרטית של אבידר, לא תקדם את החוק, רק תפריע. זו הטרלה לשמה. הטרלה של האופוזיציה שנועדה להביך את הממשלה היא כלי פרלמנטרי אופוזיציוני חשוב. הטרלה של הממשלה ככלי של ח"כ מהקואליציה, היא פגיעה בקואליציה ובממשלה. אבידר, נציג הבלפוריאדה בכנסת, הוא איש עקרונות וערכים. הוא התנתק מישראל ביתנו כיוון שח"כ אחר ולא הוא קיבל את תיק החקלאות – עיקרון לאומי חשוב. הוא התפטר מן הממשלה כי לא היה מרוצה מהתפקיד שקיבל, למרות ההקרבה הגדולה שלו – הוא היה מוכן להתחסן נגד קורונה (!!!) תמורת התפקיד בממשלה. ערך לאומי עליון.

אז עכשיו הוא בקואוזיציה. הוא חבר בקואליציה, פועל כאלקטרון חופשי מכל מחויבות אליה, ומתפקד כאופוזיציונר לכל דבר, כולל הטרלה אופוזיציונית. הוא האצבע ה-61 והוא מתכוון להשתמש כדי לנקום במי שלא מינו אותו לתפקיד בכיר דיו לטעמו. הוא התחייב לא להפיל את הממשלה, כלומר הוא לא יצביע בעד אי אמון קונסטרוקטיבי או נגד התקציב. אך כנראה ישתמש בכוחו הסחטני סביב כל הצבעה בכנסת. ככה ייעשה לממשלה שלא מינתה את אלי אבידר לתפקיד שהוא חושק בו. ועל הדרך הוא גם יקבל לייקים מהבייס הבלפוריסטי.

* ממשיכות וממשיכי דרכו – בהצהרה ליום הולדתו המאה של יצחק רבין העידה יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי על מפלגתה, כמי שממשיכות וממשיכים את דרכו, מחויבות ומחויבים למורשתו והח"כיות והח"כים והשרות והשרים מגשימים את תפיסתו.

כשירות לציבור הממשיכות והממשיכים, אציג את מורשתו המדינית של רבין, כפי שהציג אותה בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, בדיון על אוסלו ב', חודש טרם הירצחו, שבו הציג את מדיניות ישראל בפתח המו"מ על הסדר הקבע וקבע את הקווים האדומים למו"מ:

"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסיה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.

…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

שמחתי לעזור.

זאת הדרך שאתן ואתם ממשיכות וממשיכים?  

* מי מדגמן את האקטיביזם – בהרצאה בפני חניכי הנוער העובד ב-1943, אמר אבי הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין: "החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!', כי אם 'עלה!'. אתה אוהב עברית… – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית… אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!".

מהותה של תנועת הקיבוץ המאוחד היה האקטיביזם. דבריו של טבנקין על החלוציות, הם תמצית תפיסת האקטיביזם של התנועה. הקיבוץ המאוחד הוביל אקטיביזם בהתיישבות, בביטחון, בעליה, בחינוך ובבניין חברה. ובשנים של משבר וקושי בהגשמה, הקיבוץ המאוחד התייסר וחיפש כל דרך לחדש ימיו כקדם.

לאחרונה יצא ספר מקיף על הקיבוץ המאוחד, פרי עטו של אורי יזהר, "חלוץ ללא מחנה" (בקרוב אכתוב עליו מאמר). האקטיביזם של הקבה"מ קורן מכל מילה ב-800 עמודי הספר. לא בכדי, יום העיון להשקת הספר, שנערך אמש ביד טבנקין, עסק באקטיביזם. המושב הראשון עסק באקטיביזם בקיבוץ המאוחד, ובמרכזו הרצאה מרתקת של יזהר. המושב השני עסק באקטיביזם בימינו. במושב הוצגו שני מודלים שבעיניי הם הפוכים. מצד אחד, הצגת הפעולה של תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והקבוצות השיתופיות. זה אקטיביזם חלוצי מגשים. האקטיביסטים מגשימים בגופם, באורח חייהם, את האידיאלים שבהם הם מאמינים. המודל ההפוך הוצג בפי אבי דבוש, מחבר הספר "מרד הפריפריות" והיום מנכ"ל ארגון רבנים למען זכויות האדם. אבי דבוש הוא אקטיביסט. האקטיביזם שלו הוא במאבקים למען צדק חברתי, למען הפריפריות, מאבקים בנושא האקולוגי. הוא נושא מסר של תיקון עולם וצדק חברתי והדבר כמובן ראוי. אך אין זה אקטיביזם מגשים. זהו אקטיביזם של מחאה ופעולה פוליטית. זהו אקטיביזם הפוך במהותו לאקטיביזם הטבנקינאי. זהו אקטיביזם של שיח זכויות – מאבק של אנשים וקבוצות על זכויותיהם. האקטיביזם של הקיבוץ המאוחד הוא אקטיביזם של חובות. הוא אקטיביזם שדרש מחבריו עשיה והגשמה ומתיחת כל הכוחות לקידום המשימות הציוניות.

ומה היה הקינוח של הכנס (לא נשארתי לשלב הזה)? תחזיקו טוב. הרצאת אורח של לא אחר מאשר דב חנין. הרי הוא אקטיביסט… מה לאקטיביזם שלו ולאקטיביזם של הקיבוץ המאוחד? מה לאקטיביזם שלו וליד טבנקין? הרי הוא התגלמות המושג שהיה נתעב בידי חלוצי תנועת העבודה – "סלון קומוניסטי". לא הגשמת דרך, לא עשיה משימתית, אלא מחאה פוליטית עקרה, שהיא סוג של אוננות רעיונית. אבל הגרוע יותר – מדובר באקטיביסט אנטי ציוני. כל חייו הוא שלל ואף היום הוא שולל מכל וכל את הציונות. אלמלא הייתה זו קלישאה שחוקה, הייתי כותב שבבית הקברות בעין חרוד טבנקין מתהפך בקברו.

כשראיתי את תכנית הכנס, כתבתי לאחד המארגנים: "לסיים השקה של ספר על הקיבוץ המאוחד בהרצאה של דב חנין, זה כמו לסיים את האירוע בהרצאה של בן גביר".

ראוי היה שהתנועה הקיבוצית תשנס היום מותניה לקליטת עליה מאוקראינה, שאני מאמין שתבוא בהמוניה. אבל אם מי שמדגמן בה את ה"אקטיביזם" הוא דב חנין… כנראה שזו אשליה.

* מופת של אקטיביזם ציוני – המאמר של צבי לפר על הכללתה של עין גדי במדינת ישראל מפעים ומעורר השראה. הוא מציג לנו מופת של מנהיגות ציונית; של ציונות מעשית אקטיביסטית, הקובעת עובדות ומנצלת הזדמנויות להרחבת האחיזה בשטחי מולדת. זהו מופת של מעוף, תעוזה, תושיה, מקוריות, נאמנות, שורשים, ראיה למרחק. שמריה גוטמן ויגאל אלון – איזה אנשים נדירים. על שכמותם נאמר ("השחף", ריצ'ארד באך): "המגביה עוף הוא המרחיק ראות". לא בכדי אלה אנשי הקיבוץ המאוחד, חניכיו של טבנקין, מגשימי חזון האקטיביזם החלוצי שלו.

וכל מה שעשו לא היה מותיר את עין גדי בריבונות ישראל, אלמלא אותם חלוצים שהקימו את הקיבוץ, הכו שורשים והגשימו אותם ערכים ציוניים בגופם, במעדר ובמחרשה. אגב, אלה לא היו תלמידי טבנקין, אלא חלוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים, תלמידי בן גוריון.

* שחצן גס רוח וערל לב – "הממשלה האנטי ציונית הראשונה" מכנה השחצן גס הרוח וערל הלב את ממשלת ישראל. ובדברי בורות, שקר וחוצפה הוא מזלזל בהחלטה הציונית ביותר שקיבלה ממשלה כלשהי מראשית המאה ה-21 – התכנית הלאומית לפיתוח ההתיישבות הציונית בגולן. ומי כותב זאת? מי שסוגד לנתניהו, שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בעידן אסד האב והן בעידן אסד הבן.

אם ניטול מנעמן כהן את השנאה – מה יישאר ממנו?

* אמנון שמוש – בתקופת המאבק על הגולן, הסופר אמנון שמוש ואני התכתשנו מעל דפי העיתונות התנועתית והצפונית. אמנון היה תומך נלהב בנסיגה מהגולן, וגייס לכך את מוצאו הסורי. הוא סיפר בידענות כמה הסורים שוחרי שלום, אם רק "נחזיר" להם את הגולן. העימותים בינינו היו קשים, כיוון שיותר משהו דיבר על הצורך שלנו לוותר למען השלום, הוא צידד בעמדת הסורים והצדיק אותם.

שנים לאחר מכן, כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית בגליל, שיתפנו פעולה והתיידדנו. ביקרתי פעמים אחדות בביתו. הבאתי אליו קבוצות להרצאות על כתר ארם צובא – נושא שהוא חקר והיה בקיא בו מאוד. הוא הרצה בכנס של "יובלים" בתל-חי בנושא יהדות וקיבוץ. הוא העניק לי ספרים שכתב וקראתי אותם בהנאה. באותן שנים הוא התמודד עם אובדן הראיה ועם מחלת האלצהיימר של אשתו. בכל שיחותינו, לא הזכרנו אף פעם ולו ברמז את המחלוקת על הגולן ואת חילופי המהלומות בינינו.

הצטערתי לשמוע על מותו. יהיה זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – הביטוי המתאים ביותר להקדיש לו את הפינה, על רקע המלחמה באוקראינה, הוא "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". זה הלקח לעולם כולו ובוודאי לישראל.

המקור הוא לטיני.Si vis pacem, para bellum  סִי וִיס פָּאצֶ'ם פָּרָה בֶּלוּם. הוא מיוחס לסופר הרומי בן המאה הרביעית לפנה"ס וגטיוס.

האמת העתיקה הזו אקטואלית היום כביום שבו נכתבה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 6.2.22

* מוסר המלחמה בשחיתות  – "צדק צדק תרדוף" נאמר בספר "דברים". מקובל שאין אף מילה מיותרת בתורה. למה כפל המילים הזה, צדק? למה לא פשוט – "צדק תרדוף"?

אחד ההסברים האהובים עליי, הוא שצדק אחד מתייחס ל"מה" והשני ל"איך". כלומר, עליך לרדוף את הצדק, ועליך לרדוף אותו בדרכי צדק. המטרה, צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים.

זאת המשמעות של מוסר לחימה. גם כאשר הצדק אתנו, ואנו מאמינים בצדקתנו בכל לבנו, לא הכל מותר לנו. יש מגבלות. יש אסור ומותר.

כך גם במאבקים פוליטיים ובמאבקים ציבוריים. במאבק על הגולן, הקפדנו על קו אדום של פעולה רק על פי חוק, הקפדנו לא להתלהם ולא לאיים וכמובן ששללנו כל אלימות. לא היה בכך כדי לגרוע כהוא זה באמונתנו היוקדת בצדקתנו המוחלטת. ואף על פי כן, שמרנו על מוסר לחימה במאבק ציבורי.

אין ספק, שאנשי המשטרה והפרקליטות הנלחמים בשחיתות השלטונית, נלחמים את מלחמת הצדק של החברה הישראלית. מדובר באידיאליסטים, חדורי תחושת שליחות ואמונה בצדקת הדרך. הם נחושים במלחמתם בשחיתות. גם המלחמה בשחיתות אינה מקדשת את כל האמצעים. גם במלחמה בשחיתות יש כללים של מוסר לחימה.

המוטיבציה הגבוהה של הלוחמים בשחיתות ראויה להערכה ושבח של כל אזרח פטריוט, אך לא אחת נדמה שהם אינם מקפידים על טוהר הנשק במלחמה הזו; שיש יותר מידי חריגות מהאמצעים הראויים, גם במאבק הצודק שהם מנהלים.

מן הראוי לבדוק את דרכי הפעולה של גורמי האכיפה והחוק במלחמה בשחיתות; מן הראוי לקיים על כך דיון ציבורי ולקבוע כללים של מותר ואסור. אבל בשום ואופן אין לשפוך את התינוק עם המים. אין להיות אידיוטים שימושיים של השחיתות ושל המושחתים. ואין לנטרל את המשטרה והפרקליטות מן היכולת למלא את שליחותן הקדושה.

פתאום שוחרי השחיתות מדברים על זכויות האדם והאזרח. השמירה על זכויות האדם והאזרח היא ערך חשוב, אבל לא אחת זכויות האזרח הן מפלטו של הנבל וזכויות האדם הופכות קרדום לחפור בו למען מטרות אפלות. כפי שאיננו קופצים לדום כאשר אמנסטי או "שוברים שתיקה" מאשימים אותנו בפגיעה בזכויות האדם, כך עלינו לנהוג גם כאשר מכונת התעמולה הביביסטית נוהגת באותן שיטות.

לא כל מה ש"שוברים שתיקה" אומרים הוא שקר. לעתים הם מתארים אירועים קשים שאכן קרו וראויים לטיפול במלוא החומרה. הבעיה היא שהם לוקחים את האירועים החריגים האלה, מעצימים אותם באופן מפלצתי, מוסיפים עליהם אירועים מומצאים ומציגים את צה"ל ואת מדינת ישראל בדמותם של החריגים הללו. ואם חצי אמת גרוע משקר – רסיסי אמת הם שקר בריבוע. והחמור ביותר, הוא השימוש שלהם באותם אירועים כדי לשלול את זכותה של ישראל להגנה עצמית ומלחמה בטרור, וכדי לקדם את סיסמאות "אקיבוש משכיט". אבל בעדויות הנכונות שלהם, יש לטפל במלוא הרצינות.

הוא הדין עם "אבירי זכויות האדם" הביביסטים, שרוצים להשתמש בחשד לפעולות לא ראויות של המשטרה, כ"הוכחה" לתאוריות הקונספירציה המטורללות שלהם על "תפירת תיקים" ועל "רדיפה פוליטית" בלה בלה בלה. ולמעשה, לגונן על השחיתות השלטונית.

כן, ראוי לבחון את דרכי ההתנהלות של המשטרה ושל הפרקליטות ולקבוע קווים אדומים וכללים של מותר ואסור. מן הראוי שהבדיקה הזאת לא תעשה בהקשר של חקירת האדם החזק ביותר בישראל והחשוד הפריווילגי ביותר.

יש לבחון מה הן הדרכים וכיצד יש לתקן אותן, לא כדי לסייע לנאשם אחד, אלא לשם תיקון החברה הישראלית ולמען צדקתה. יש לעשות זאת באופן שלא ישרת את השחיתות והפשע. משטרת ישראל ניהלה בשנים האחרונות מלחמה מוצלחת במשפחות הפשע. האם כל האמצעים שנקטה במלחמה הזו היו כשרים? מן הראוי לבחון זאת. אך לא פחות חשוב לבחון, האם בלי אותם אמצעים, אפשר היה להגיע לאותה תוצאה? ואם לא האמצעים האלה, מה הם האמצעים המותרים בדרך להשגת התוצאה. לא די לקבוע מה מותר ומה אסור, אלא יש לקבוע כללים, שלא יהיה בהם כדי לנטרל את המלחמה בפשע ובשחיתות השלטונית ובכך לשרת את השחיתות והפשע.

* מתבכיין (עם בצל?) – התודה של העבריין הסדרתי דרעי על עסקת הטיעון – הסתה וחרחור שנאה עדתית. אני מקווה שהלקח יִלָמֵד.

* עסקת פינוק – אני מקווה מאוד שבית המשפט לא יקבל את עסקת הטיעון המפנקת שנעשתה עם ליצמן, הסייען של הפדופילית.

* לשבחו של אמסלם – למה להיות כל כך שליליים? למה כולם מדברים על כך שהביביריון אמסלם, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית, הוא פרא אדם חוליגן, שהופך כל ישיבת כנסת להתפרעות רבתי, ואף אחד אינו משבח אותו על כך שעדיין לא הצית צמיגים במליאה?

* גמר חתימה טובה – נתניהו חתום על הצעת חוק לביטול ההתנתקות בצפון השומרון. כנראה שגם אריק שרון יחתום.

* מעל לכוחה? – אתי כרייף התפקדה לליכוד וכנראה שהיא מתכוונת לרוץ בפריימריז לכנסת. רק כדאי שתזכור ששם מדובר בלמעלה ממאה אלף בוחרים.

* גיבורת הביביסטים – למה אתי כרייף נהנית מאהדה ותמיכה של רבים מהביביסטים? לא כיוון שהם אוהבים את מעשיה. ממש לא. הסיבה היא אחרת לגמרי.

בעולמם, הכל נע סביב נתניהו, הציר סביבו מתנהל העולם. כיוון ששי ניצן היה פרקליט המדינה כאשר הוגש כתב האישום נגד נתניהו, הוא האויב. כיוון ששי ניצן איפשר את השימוש בחומר שנפרץ מהטלפון שדרכו נחשפה הפרשה, כרייף היא האויב של האויב. אויבו של אויבי – חברי. עכשיו, נתאר לעצמנו ששי ניצן היה נוהג אחרת. למשל, מורה להעמיד לדין את הדס שטייף. באותו רגע הדס שטייף הייתה גיבורת הדמוקרטיה, שנרדפת כיוון שהיא מרוקאית (מצד אמה) ודימונאית, כלומר מזרחית מהפריפריה שנלחמת בכנופיית שלטון החוק. היא הייתה מהצד של הטובים. אפי נווה ואתי כרייף היו מהרעים. פרקליט המדינה שתופר תיקים לנתניהו היה מוצג כמשתף פעולה עם שוחד מיני של שופטת שמוחקת עדויות מהטלפון שלה. הנה, עוד הוכחה על טיבה של כנופיית שלטון החוק. יד רוחצת יד. מערכת המשפט מושחתת ורקובה. ומכאן ברור שהיא תפרה תיקים נגד נתניהו. וכו' וכו'.

* החוצפה של מרצ – מאז הקמת הממשלה, אני טוען שאין כל חשש שבנט יפר את ההסכם ויגנוב את הרוטציה. הוא אדם נורמטיבי וברור שהוא יכבד הסכם שעליו חתם. אולם ספק אם הממשלה תגיע לשלב הזה, בשל החוליה החלשה בממשלה, מרצ.

האידיאולוגיה המדינית של מרצ רחוקה מאוד מזו של הממשלה. יש למרצ יכולת השפעה אדירה בתחומים חשובים ביותר – הבריאות, שבתקופה הקורונה היא אולי הנושא החשוב ביותר, הגנת הסביבה שהיא אחד הנושאים המשמעותיים ביותר בעולם וגם נגיעה מדינית בנושא שיתוף הפעולה האזורי. אולם אין היא יכולה לכפות את עמדותיה הקיצוניות על הממשלה. ואם היא תתעקש, היא עלולה להביא לנפילתה.

חוק האזרחות הוא חוק הכרחי לביטחון ישראל ולמימוש האינטרסים הלאומיים שלה כמדינה יהודית. למעלה ממאה חברי כנסת תומכים בחוק. מרצ מתנגדת לו. אז היא מתנגדת. לפני חצי שנה, האופוזיציה עשתה מעשה נבלה והפילה את חוק האזרחות בהצבעה נתעבת נגד מדינת ישראל. אולם האופוזיציה התעשתה ונמצא הפתרון – הצבעה משותפת של האופוזיציה והקואליציה בעד החוק הממשלתי והחוק הכמעט זהה של ח"כ רוטמן ולאחר מכן איחוד החוקים לחוק אחד שיתקבל ברוב גדול ויבטא את האחדות הלאומית. במצב הזה, אף אחד אינו מנסה לכפות על מרצ ורע"ם להצביע בניגוד למצפונן. הקואליציה מוכנה לתת חופש הצבעה לחבריה. מרצ יכולה להצביע נגד, בלי לסכן את קיום הקואליציה. אבל הם מאיימים. החצופים האלה רוצים זכות וטו על רצון הרוב המוחלט של הכנסת.

אסור לוותר להם. חופש ההצבעה הוא הליכה גדולה לקראתם. מעבר לכך, אין מקום לשום פשרה אתם. אם הם כל כך מתגעגעים לנתניהו וכל כך רוצים ממשלה עם בן-גביר, שיפילו את הממשלה.

* עבור יעבור – גדעון סער הביא לראשונה לממשלה את חוק האזרחות, בתפקידו כמזכיר הממשלה, בתקופת מתקפת הטרור המכונה בכיבוסית בשם החיבה "האינתיפאדה השניה". ב-2003  הוא העביר אותה לראשונה כיו״ר קואליציה. הוא העביר את החוק גם כשר הפנים. הוא מכיר את החוק ואת חשיבותו הלאומית לפניי ולפנים. אין מצב שבעולם שהוא ותקווה חדשה ייכנעו לסחטנות של מרצ ולא ילכו עד הסוף על חוק האזרחות. כנ"ל ימינה. כנ"ל ישראל ביתנו. כנ"ל כחול לבן. ולמרות התנגדותו הילדותית של יאיר לפיד לתמיכה בהצעה של רוטמן – הוא הרי תומך ללא סייג בחוק עצמו, אין ספק שהוא יכבד את החלטת הממשלה ויש עתיד תתמוך בחוק. מפלגת העבודה תמכה תמיד בחוק. נכון שמרב מיכאלי היא מרצ ב' אבל אני מאמין שהיא תלך עם החלטת הממשלה. אז מרצ יכולים לאיים, אך זה לא יעזור להם. חוק האזרחות – עבור יעבור. המחווה למרצ ולרע"ם תהיה חופש ההצבעה בנושא הזה. אני מקווה ומאמין שלמרות ניפוח השרירים, מרצ תגלה אחריות ולא תגרור את מדינת ישראל לבחירות מיותרות על הנושא הזה.

* מתווה הכותל עכשיו – ההחלטה הציונית ביותר שהתקבלה בכל ממשלות נתניהו הייתה ההחלטה על מתווה הכותל. נתניהו יזם את המתווה, הטיל על שרנסקי למצוא את הפתרון, סמך עליו את ידיו והשתבח בהישג. השתבח בצדק, כיוון שהוא ראוי על כך למלוא השבחים. שותפו למתווה היה שר התפוצות אז, נפתלי בנט, שכמוהו אף הוא השתבח בהישג, וגם הוא – בצדק.

נתניהו התקפל בלחץ שותפיו החרדים הקנאים הלא ציונים, ולא יישם את המתווה. בנט לא תלוי בחרדים. אין לו שום תירוץ. 8 חודשים הוא ראש הממשלה ועדין לא מימש את המתווה. 8 חודשים זה הרבה יותר מדי זמן. על בנט להוביל את המהלך הציוני החשוב הזה – לאלתר.

* דברי בלע אנטי-ציוניים – דברי בלע ושנאת חינם נוראיים אמרה עירית לינור על הזרם הרפורמי ביהדות. "הולך לכם בארצות הברית, לכו לשם. מקומכם לא כאן. חבל, באמת, אתם לא שייכים, אין סיבה. רק מקלקלים. יש את הכת הזאת, לב טהור. גם היא, אתה יודע, הם נורא, זה אנשים שהם פשוט, זה כת שהם שם עם כל מיני חומרות. נדמה לי שהם התפלגו מסאטמר. היו שם כל מיני עניינים של נישואי קטינים וקטינות. הם היו בישראל, וארצות הברית, וגורשו למקסיקו וניסו את רומניה, אלבניה, וטורקיה ועכשיו הגיעו לבוסנייה וסרייבו. ומשם הם יגורשו כנראה גם. כמו שלב טהור לא מתאימה לכמעט 100 אחוזים מהעולם, גם התנועה הרפורמית לא מתאימה לישראל".

זו לא רק השנאה הנוראית. זו לא רק הבורות האיומה. זו לא רק העובדה שדברי ההסתה והשקרים נאמרו בתחנה של צה"ל. זו גם אמירה אנטי ציונית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מי שרוצה להדיר מתוכה את רוב מניינו ובניינו של העם היהודי בתפוצות הגולה, כופר בעיקר הציונות.

* שורפי האסמים – הרב אליעזר מלמד, ראש ישיבת הר ברכה ומחשובי הרבנים של הציונות הדתית, מנהל בשנתיים האחרונות שיח עם רבנים ורבות מן הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי. זהו שיח של בני פלוגתא, המצויים במחלוקת ביניהם, אך נוהגים כבוד אלה באלה והמחלוקת ביניהם היא לשם שמים. הרב אליעזר מלמד ובני שיחו הם תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם. הרב אליעזר מלמד גם תומך במתווה הכותל, שירבה מתפללים וקוראי תורה ליד הכותל; שירבה קדושה בכותל, הגם אם בניגוד גמור אליו הם מתפללים ללא הפרדה מגדרית.

קיצוני "ישיבות הקו", הזרם החרד"לי הקנאי ביותר, הכריזו על חרם על הרב מלמד ועל ספרי ההלכה הרבים שהוא כתב. זהו הזרם של הרב טאו, התומך בעברייני המין משה קצב וחיים ולדר, ומספר סיפורי מעשיות קונספירטיביים על "רדיפה" שלהם בלה בלה בלה.

האנשים האלה הם בני דמותם של שורפי האסמים, ששנאת החינם שלהם הביאה לחורבן בית המקדש השני.

* פמפלט אנטישמי – המשמעות של הפמפלט של אמנסטי, הקובע שישראל היא מדינת אפרטהייד, הוא שעצם קיומה של מדינת לאום יהודית משמעותה – אפרטהייד.

כיוון שאמנסטי לא הגדיר את עצמו כארגון קוסמופוליטי השולל את מדינות הלאום בעיקרון, ומעולם לא הגדיר כמדינות אפרטהייד את מדינות הלאום של העם הספרדי, האיטלקי, הרוסי, האוקראיני ואף לא אחת מכעשרים מדינות הלאום הערביות, פירוש הדבר שהוא דוגל בזכותם של העמים להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במדינת לאום, זולת עם אחד, העם היהודי.

לתפיסה הזאת יש שם: אנטישמיות.

בהגדרת האנטישמיות של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת השואה; ארגון שהוקם ביוזמת ממשלת שבדיה, וחברות בו 27 מדינות, נאמר, בין השאר, שהתנגדות לקיומה של מדינה יהודית היא אנטישמיות. מדינות רבות אימצו את ההגדרה וכך גם הפרלמנט האירופי.

על פי ההגדרה הזאת, אין ספק שארגון אמנסטי, שהוציא את המסמך הנתעב הזה, הוא ארגון אנטישמי.

* האו האו – ה"דו"ח" האנטישמי של אמנסטי התקבל בצהלולים בשוקניה. גדעון לוי מזמן לא שמח כל כך. הוא פרסם פשקוויל תמיכה נלהב; ממש נזל לו ריר מהשפתיים.

הוא תקף את אנשי השמאל באקדמיה שיצאו נגד ה"דו"ח" והאשים אותם שהם משרתים את "התעמולה הציונית". את שר החוץ יאיר לפיד כינה החצוף "שר התעמולה". הכינוי הזה נועד להשוות אותו לגבלס ואותנו – לנאצים.

גדעון האו האו.

* התירוץ של זנד למתקפת הטרור – בהסכם אוסלו א' ישראל נסוגה מעזה ויריחו והכניסה לשם את ערפאת וצבאו, תמורת חתימתו של ערפאת על קץ המאבק המזוין, קרי הטרור. ישראל קיימה את חלקה במלואו. אש"ף הפר את חלקו לחלוטין. השטחים שנמסרו לידיו הפכו בסיס לטרור חסר תקדים נגד ישראל. אף על פי כן, רבין חתם גם על הסכם אוסלו ב', שבו ישראל נסוגה מכל הערים המרכזיות ביו"ש וסביבתן והעבירה אותן לידי הרש"פ, תמורת אותה התחייבות שהפלשתינאים הפרו בהסכם הראשון. מימוש ההסכם נעשה בידי פרס, אחרי רצח רבין, והושלם בידי נתניהו בהסכם חברון. ושוב, הנסיגה הישראלית בוצעה במלואה והצד הפלשתינאי הפר אותו לחלוטין והגביר את הטרור. שיא הטרור היה לאחר שבפסגת קמפ-דיוויד ברק הציע לפלשתינאים למעשה מדינה עצמאית בכל יהודה, שומרון ועזה ותמורת גושי ההתיישבות שיישארו בידינו ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ישראלים בנגב. תמורת הוויתור הזה נתבעו הפלשתינאים לחתום עם ישראל על הסכם שלום שבו יכריזו על קץ הסכסוך. התשובה הייתה גל הטרור החמור והקשה ביותר מאז ראשית הסכסוך.

איך שלמה זנד, מכחיש העם היהודי, מתאר את הפרשה? במוסר תרבות וספרות של "הארץ" הוא פרסם מאמר ביקורת על ספרו של איאן לוסטיק, פרופ' יהודי אמריקאי למדע המדינה, "מפתרון שתי המדינות למציאות המדינה האחת". הספר קורא להקים במקום מדינת ישראל מדינה דו-לאומית. לא עם כל דברי לוסטיק זנד מסכים. לדעתו, לוסטיק עושה הנחות ל"נראטיב" הציוני, ואינו עומד על שורש הבעיה, והיא המיתוסים הציוניים לפיו יש כביכול עם יהודי ויש כביכול ארץ שנקראת ארץ ישראל והיהודים קשורים אליה. אולם את הנראטיב על כישלון אוסלו הוא מאמץ במלואו, עד שלא ברור אם זה ההסבר של לוסטיק או של זנד עצמו.

"כאשר ערפאת תבע שתמורת חתימתו על הפסקת האלימות יתחייב רבין על עצירת ההתנחלויות, ידו של ראש הממשלה קפאה והוא לא היה מסוגל לחתום על כך. לדעתי, זה היה הרגע… שעשוי לנתב אותנו להבין טוב יותר את שורש כישלונם של ההסכמים" (אני משער שהמשפט שמתחיל ב"לדעתי" הוא כבר ה"פרשנות" של זנד).

כלומר, זנד מצדיק את הטרור הפלשתינאי תוך הפרה מפורשת של התחייבות הצד הפלשתינאי בהסכם, בכך שהצד הישראלי סירב להיכנע לדרישה המקורית של ערפאת. אך הרי ערפאת יכול היה לסרב לחתום על ההסכם, בשל התנגדותו של רבין לדרישתו המקורית. הוא בכל זאת חתם על ההסכם. הייתה זו חתימת הונאה, שנועדה להכניס אותו ואת צבאו ליהודה, שומרון ועזה כדי להמשיך מתוך ארץ ישראל ביתר שאת את הטרור. זנד מאשים את ישראל בכך שהאויב הפר את ההסכם עמה, בכך שלא חתמה על הסכם אחר. הזוי.

* השנץ של רוה"מ – ראש הממשלה נפתלי בנט התראיין השבוע בתכנית "אינטימי" עם רפי רשף. אני מעדיף ראיונות פוליטיים של ראש הממשלה על פני ראיון אינטימי "בנעלי בית". בנט העניק ראיונות כאלה בעיתונות הכתובה, אך טוב יותר וחשוב יותר אילו עשה כן גם בערוצי הטלוויזיה. רק אחר כך נכון היה שייגש גם לראיון בסגנון "אינטימי". אך הראיון כשלעצמו היה מצוין. בנט היה במיטבו, היטיב להסביר את עצמו, את עולמו ואת צדדיו הפחות חשופים.

בין השאר הוא סיפר שהוא ישן מעט אך ישן היטב והוסיף שכאשר הוא בתל-אביב, שם יש חדר עם מיטה, הוא נוהג לפרוש בצהרים לחצי שעת מנוחה, ולחזור לאחר מכן רענן להמשך יום העבודה. כמי שאינו מכיר שנץ, זה קצת זר לי, אבל אני מעריך את היכולת להתנתק לחצי שעה כדי להמשיך בכוחות מוגברים את יום העבודה. אבל מיד ניתן האות במכונת ההסתה, וצבא הכתב"מים הסתער על ראש הממשלה "החלש, העייף, שנוטש את משמרתו כדי לצוף". אני דווקא נזכרתי בראש ממשלה אחר, יצחק שמיר, שהקפיד מדי יום לעזוב את לשכתו ולנסוע לשנת צהרים בביתו, ואחריו היה ממשיך בעבודתו אל תוך הלילה. היום, יותר ויותר מעריכים את היותו אחד מראש הממשלה הטובים בתולדות המדינה.  

* חמישה שבועות מראש – מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" הציג פרויקט מיוחד לזכרו של בגין, במלאת שלושים שנה לפטירתו. אלא שיום פטירתו חל בד' באדר ב' ולמניינים – ב-9 במרץ, כלומר על פי כל לוח שנה, יום השנה יחול בעוד חודש ומעלה. אז למה הכתבות התפרסמו היום? כדי להיות הראשונים. זו תופעה נפוצה בעיתונות בשנים האחרונות. פעם היה ידוע שהעיתונים מציינים תאריכים עגולים לאירועים היסטוריים. מתי? בתאריך עצמו. לפני שנים אחדות עיתונים ניסו להיות ראשונים וציינו את התאריך שבוע קודם. וכך החלה נסיגה בתאריך, עד שמקדימים כבר בחמישה שבועות. זה פאתטי. פאתטי כמעט כמו ההגדרה הפלצנית "פרויקט מיוחד" לשתי כתבות.

          * ביד הלשון

זיהום משופר – כאשר נאמר בתחזית "עד הערב יחול שיפור בזיהום האוויר", הכוונה היא שהאוויר יהיה יותר או פחות מזוהם?

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 19.1.22

* אהרון ברק כחומר חיטוי – אין לי אדמו"רים ובטח שאהרון ברק אינו אדמו"ר שלי. עם כל הכבוד אליו, ויש כבוד, איני רואה בו סמכות לחיטוי מעשים פסולים.

עסקת טיעון עם נתניהו היא מעשה פסול. בשחיתות צריך להילחם, לא להגיע אתה להודנה. בטח לא כאשר ברור שהנאשם ימשיך בהסתה ובהפצת תאוריות הקונספירציה, ושעצם העסקה ועצם התמיכה בה של ברק יהפכו לחלק מן הקונספירציה. הם אפילו אינו דורשים ממנו, כחלק מן העסקה, לחזור בו בפומבי, בכתב ובע"פ, מן ההמרדה נגד מדינת החוק, מהעלילות והקונספירציות שרקח נגד מערכות המשפט והאכיפה בישראל.

על המשפט להימשך עד תום. מבחינתי, עמדתו של ברק אינה חשובה יותר מעמדתו של כל אזרח אחר.

* מה האינטרס של ברק? – למה נתניהו ביקש את התערבותו ואת תמיכתו של אהרון ברק בעסקת הטיעון שלו – זה ברור. הוא יודע שברק הוא אוטוריטה בקרב הציבור שצפוי להתנגד לעסקה. תמיכה פומבית שלו, תתן לגיטימציה לעסקה, תשכנע חלק מן המתנגדים לתמוך בה ותנמיך את להבות ההתנגדות של אלה שימשיכו להתנגד. ובעיקר, הגיבוי של ברק יסייע למנדלבליט לקבל את ההחלטה ולאשר את העסקה.

השאלה המסקרנת יותר, היא מה המניע של ברק, בהיענותו לבקשתו של נתניהו. להערכתי, שיקוליו של ברק כנים ופטריוטיים. הוא באמת חרד מהקרע הלאומי סביב משפטו של נתניהו, והוא מאמין שעסקת טיעון תאחה אותו ותשים לו קץ. הוא מאמין שברגע שנתניהו יודה בחלק מן האישומים, רוב תומכיו יבינו שלא הייתה כאן מזימה ולא הייתה רדיפה. הוא מאמין שעצם חתימה על הסכם, כלומר העדפת הפשרה על ההכרעה, תנמיך את הלהבות. הוא מאמין שקיצור משמעותי של המשפט, לצד פרישתו של נתניהו מהחיים הפוליטיים, יניחו את כל הפרשה מאחורינו.

להערכתי, הוא טועה. הקרע ימשך והקונספירציות תפרחנה ועסקת הטיעון, כולל תמיכתו בה של ברק, יפורשו כחלק מן הקונספירציה.

אך גם אילו סברתי שהערכתו תוכיח את עצמו, הייתי מתנגד לעסקה. עסקת טיעון עם נבחר ציבור, לא כל שכן ראש ממשלה, מנוגדת לאינטרס הציבורי של מאבק נגד השחיתות ולמען ניקיון כפיים וטוהר מידות. וגם אם יש בה תועלת לטווח הקצר, הנזק שלה לטווח הארוך גדול יותר.

* משפחה נזקקת – שעה שתרמתי את תרומתי השנתית לאלו"ט, לא יכולתי שלא לבוז להתרמה ההמונית לעזרת המשפחה הנזקקת.

* תחשוב חיובי – למה להיות כל כך שליליים? למה לבקר את נתניהו על כך שהוא מתעלק על טייקונים, ולא לומר מילה טובה על כך שהוא מתעלק גם על פשוטי העם?

* המדינה זה עני – נתניהו שוקל להחליף את הדיבר הראשון של דת פולחן האישיות, מ"המדינה זה אני" ל"המדינה זה עני".

* מצעד הפרוטות – לעולם לא תצעד לבדך! תורמים מזון ותרופות למשפחה נזקקת בגלות קיסריה.

* הקבצן מקיסריה – פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

* בזכות השתיקה – בצרור ההערות הקודם מניתי שלושה דברים שיש לשלול מנבחרי ציבור: סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, עסקת טיעון וזכות השתיקה. אהוד בן עזר הזכיר לי בהקשר זה את הנשיא הרצוג, והוא התפרץ בכך לדלת פתוחה. אכן, שתיקתו של הרצוג בחקירה על עמותות אהוד ברק המושחתות, היא כתם בל ימחה.

אמנם הרצוג לא היה אז נבחר ציבור, אך הוא היה עובד ציבור בכיר ביותר (מזכיר הממשלה), ששתק הן כדי להציל את ישבנו ובעיקר כדי לשבש את חקירת ראש הממשלה והוא אף הצליח בכך. ולכן, לאורך כל השנים מאז ועד עתה, ועם כל תפקיד אליו נבחר, שבתי והזכרתי, גם מעל הבמה הזאת, שהרצוג הגיע לתפקידו בזכות השתיקה. גם כאשר הרצוג התמודד על תפקיד הנשיא, ציינתי זאת כאחת הסיבות להעדפתי עליו את מרים פרץ (אם כי היה זה יותר מתוך תמיכה בה מאשר מתוך התנגדות אליו).

עם זאת, לא אכחיש שעד כה הרצוג מתגלה כנשיא מצוין.

* מוסר הלחימה בפשע – משימתה הלאומית של המשטרה, לנהל מלחמת חורמה בפשע ובשחיתות, מחייבת מתן אמצעים, כולל אמצעים טכנולוגיים, כדי לאפשר את הצלחתה. אבל גם במלחמה בפשיעה ובשחיתות יש לשמור על מוסר לחימה. אי אפשר להילחם בעבריינות בדרכים של פריעת חוק.

אם אכן נכונים ממצאי התחקיר ב"כלכליסט" של תומר גנון, עיתונאי רציני ואמין, והמשטרה השתמשה באמצעים טכנולוגיים לצורך מעקב אחרי יעדים מודיעיניים ללא צו שיפוטי המתיר זאת, אלה מעשים חמורים ביותר, והאחראים להם פרעו חוק ועליהם לתת את הדין על כך. אם נכון הדבר שהשימוש היה גם נגד מובילי מחאה פוליטית, הדבר חמור שבעתיים. אני התנגדתי מאוד לבלפוריאדה, אך אם זה נכון שנערכו מעקבים בלתי חוקיים אחרי מנהיגיהם זו פגיעה חמורה בדמוקרטיה. כמי שהיה פעם בהנהגת מאבק ציבורי (ולא הייתי שותף לחשד של מרבית חבריי שאנו במעקב) התופעה הזאת מחרידה אותי שבעתיים.

המשטרה והשר לביטחון פנים מכחישים את הפרסומים וטוענים שכל פעולותיהם היו תחת בקרה שיפוטית ועל פי חוק. אני מייחל לכך שיתברר שהצדק אתם. מכל מקום, חייבת להיערך חקירה של הנושא.

* לטפח את המוסדות הלאומיים – לפני שנים אחדות חשף "הארץ" אי סדרים ומנהל לא תקין שהיו אז בקק"ל, שחלקם הופיעו גם בדו"ח של מבקר המדינה. המסר של העיתון היה חד וחלק: לפרק את קק"ל. העיתון יצא בקמפיין שיטתי ואובססיבי לפירוק קק"ל, שנמשך עד היום. בערך באותה תקופה, שני ראשי עיריית ירושלים, אחד מהם גם היה לאחר מכן ראש הממשלה, הורשעו בפלילים, בפרשיות שחיתות חמורות לאין ערוך. וראה זה פלא, "הארץ" לא קרא לסגור את עיריית ירושלים, אלא לתקן את הדרוש תיקון בה ולהחליף את המושחתים.

כמובן שהיה זה תירוץ לרצון האמתי של העיתון – לסגור את קק"ל בשל מהותו וייעודו,  הגשמת הציונות. בדיוק כפי שבפרשת "ישראל ביתנו" העיתון לא קרא לסגור את משרד הפנים, משרד החקלאות, משרד התיירות ורשויות מקומיות, אלא רק את החטיבה להתיישבות, שאותה פרשה נגעה גם בה במקצת. הרצון של "הארץ" לבטל את המוסדות הלאומיים, נובע מהתנגדותו ליעדים הלאומיים שאותם הם ממלאים.

לעתים נתלים שוללי קיומם של המוסדות הלאומיים באמירות דומות של בן-גוריון בעבר. אלא שבן-גוריון, שדגל בתפיסת עולם אטטיסטית, סבר שמי שצריך להגשים את היעדים הלאומיים זו המדינה, בעוד הם רוצים לבטלם מתוך תפיסה הפוכה, של מדינה "אזרחית", "נורמלית", חפה מיעדים ציוניים, שאותם היא מגדירה "אתנקורטיה".

במאמר ב"הארץ" של משה גלעד הוא איחל לקק"ל "עד 120". קק"ל חוגגת השנה 120 (אגב, הוא טועה, קק"ל כבר בת 121) והוא מאחל לה להתפרק. הוא מתאר אותה כ"זרוע פוליטית חצי צבאית", מאשים אותה ב"גזענות מובנית", בכך שייעור הנגב הוא "צעד פוליטי ציני שנועד לחסום את הבדואים מלעבד שטחים הסמוכים ליישובם", מתוך התעלמות מכך שהם פלשו לאדמות לא להם ומנסים להרחיב אותם בפראות וב"כיסוי כפרים שנהרסו ב-1948".

מדינת ישראל נועדה להגשים את הציונות וכפי שהרצל כתב, הציונות היא אידיאל אינסופי. טעו מנסחי חוק הלאום בכך שלא הגדירו בו את המדינה כמדינה ציונית, שייעודה המרכזי הוא הגשמת הציונות. את המוסדות הלאומיים, שנועדו למלא את המשימה, יש לטפח.

* טבע וארץ – "טבע וארץ" היה הביטאון המיתולוגי של החברה להגנת הטבע. הוריי היו חברים של קבע בחברה להגנת הטבע ומנויים על העיתון. אבי שמר את כל הגיליונות ואני אהבתי מאוד לקרוא בגיליונות הישנים, שנים רבות לאחר מכן.

בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, הגיליונות ביטאו אושר רב על כך שחזרנו אל חבלי ארץ ישראל שהיו חסומים בפנינו. הם ביטאו אהבת ארץ ישראל ותמיכה נלהבת בהתיישבות. הדמויות המרכזיות בקרב שוחרי שמירת הטבע בישראל תמכו בכל לבם ובכל מאודם בהתיישבות בה. הם לא ראו בהתיישבות איום על הטבע, אלא התמזגות של האדם והאדמה.

חתן פרס ישראל פרופ' זאב וילנאי היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא ביטא את מהות אישיותו בשם ספרו האוטוביוגרפי "ואהבת לארצך כמוך" (1984). וילנאי, שהיה איש תנועת העבודה כל חייו, הצטרף לתנועת התחיה שקמה לאחר ההחלטה על נסיגה מסיני ועקירת יישובינו בהסכם השלום עם מצרים. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות.

חתן פרס ישראל עזריה אלון, ממקימי החברה להגנת הטבע ומגדולי אוהבי ויודעי הארץ, היה אף הוא ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, רעיון בו דגל משחר נעוריו בתנועת המחנות העולים ובקיבוץ המאוחד. אחד מעשרות ספריו על ארץ ישראל והטבע הארץ ישראלי – הוא קובץ מאמרים שנקרא "הכישרון לארץ ישראל". לא היה מוכשר ממנו לארץ ישראל. בשנות השבעים הוא חזר בו מתמיכתו בשלמות הארץ, בשל האיום הדמוגרפי, ותמך בתכנית אלון. אך הוא המשיך להיות תומך נלהב בהתיישבות, והוא האיש שנתן לקיבוץ שלי את השם אורטל.

אלוף אברהם יפה, היה ראש רשות שמורות הטבע ואף הוא ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. הוא גדל בתנועת העבודה, אך בשל נכונותה לחלוקת הארץ, הצטרף עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה לליכוד, עם הקמתו ב-1973, וייצג ברשימתו בכנסת השמינית את התנועה לארץ ישראל השלמה. לאחר הסכם קמפ-דיוויד פרש מהליכוד, הצטרף לתנועת התחיה ובבחירות 1981 היה המועמד מס' 120 ברשימתה. הוא היה תומך נלהב בהתיישבות.

האם הם לא הבינו באיכות הסביבה? האם הם לא היו מחויבים לשמירת הטבע? למרבה הצער, בהשפעת גורמים גלובליים, ראשי הפעילים האקולוגיים בישראל היום, הפכו למתנגדים אוטומטיים להתיישבות הציונית.

בתום קדנציה שלה כמנכ"לית החברה להגנת הטבע, התראיינה איריס האן ל-ynet, ועיקר דבריה – התנגחות בהתיישבות. "קיבלנו סטירה מהממשלה" היא מלינה ותוקפת את איילת שקד ש"מחזירה אותנו עשרות שנים אחורה". מה הסטירה? החלטת הממשלה להקים שני יישובים חדשים בגולן ויוזמתה של איילת שקד, שתגיע בקרוב לאישור הממשלה, להקים 11 יישובים חדשים בנגב. "המדיניות הזו מפחידה. כולם יודעים את זה, לא רק כמה ירוקים הזויים. נעשה הכל כדי שהמדיניות הזו לא תמומש". לא ייאמן. החברה להגנת הטבע מתנגדת גם למפעל ייעור הנגב שמוביל קק"ל.

מה שאנו רואים בנגב, הוא שכתוצאה מכך שאיננו מתיישבים שם כבר עשרות שנים, את הוואקום הזה תפסה הפלישה הבדואית וההשתלטות על אדמות הלאום, שבעטיה איבדנו את הריבונות על חלקים שלמים של הנגב שהפכו לאוטונומיה הנשלטת בידי כנופיות פשע וטרור. האם במצב הזה אפשר לאכוף את חוקי הגנת הסביבה והשמירה על הטבע? האם במצב כזה ניתן לאכוף את חוקי הגנה על העתיקות?

איזה ליקוי מאורות היכה בראשי החברה להגנת הטבע, שמייבאים לכאן תפיסות פרוגרסיביות שאינן רלוונטיות לייעודה הציוני של המדינה.

* מבחן האחריות הלאומית  – גורמי ביטחון שהתראיינו ל"הארץ" אמרו שמובילי המהומות בנגב הם בנים לנשים פלשתינאיות, שנישאו בנישואין פוליגמיים, והם מוערכים בעשרות אלפים. כזכור, בחלקיק שניה של ערנות של נהג רכבת, נמנע פיגוע רב נפגעים של הסטת רכבת נוסעים מן המסילה. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה עד כמה חוק האזרחות הכרחי לא רק לאינטרס הדמוגרפי של ישראל אלא גם לביטחון המדינה ושלום אזרחיה – הנה, עוד הוכחה.

המבצע הפוליטי המזהיר של האופוזיציה הביביסטית הפיל את החוק. כעת, אין דרך חוקית לסכור את השטף. איזה הישג! "אין זה תפקידנו להציל את הקואליציה". כאילו פגיעה בביטחון המדינה היא נזק לקואליציה. וכי האופוזיציה אינה חלק מן המדינה?

כל האופוזיציות בתולדות המדינה נתנו יד לממשלה בסוגיות לאומיות מרכזיות. גם מן האופוזיציה הזאת ניתן לצפות לאחריות.

למרבה השמחה, נמצאה הנוסחה הגואלת. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה ביום ראשון שתי הצעות חוק כמעט זהות – הצעת חוק ממשלתית, שהביאה איילת שקד, והצעת חוק פרטית של ח"כ רוטמן מן האופוזיציה. שתי ההצעות תתקבלנה בקריאה ראשונה ותאוחדנה בוועדה להצעה אחת.

אחרי החלטת ועדת השרים, יאיר לפיד הגיש ערר על אישור הצעתו של רוטמן, והנושא יעלה למליאת הממשלה. למה לפיד ערער? אילו הייתה לו התנגדות עניינית לנוסח החוק, ניחא. אבל ההתנגדות היא עסקנית נטו. הוא מתנגד לכך שיאושר החוק כיוון שהגיש אותו חבר האופוזיציה. אז מה ההבדל בין הצעד שלו לבין ההתנהגות של האופוזיציה? הרי אם הממשלה לא תאשר את הצעת החוק של רוטמן, האופוזיציה שוב תצביע נגד הצעת החוק הממשלתית, ותהיה זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

התוצאה של הסאגה תהיה חיובית כנראה. שרי ימינה, תקווה חדשה, כחול לבן וישראל ביתנו ידחו את הערר של לפיד והחלטת ועדת השרים תישאר על מכונה. החוק יעבור בקולות הקואליציה והאופוזיציה.

ומה שיישאר הוא הריח הרע – של התנהגות האופוזיציה לפני חצי שנה ושל התנהגות יש עתיד כעת; ריח רע של העדפת שיקולים עסקניים של פוליטיקה קטנה, על האינטרס הלאומי והביטחוני.

* זועביז – בהצבעתה המופקרת של ח"כ זועבי ממרצ, שהפילה את חוק הגיוס, היא יצקה תוכן בהגדרתו של לפיד על ה"זועביז".

* שתי אופוזיציות – יש לממשלה שתי אופוזיציות. אופוזיציה אחת, שהנהגתה יושבת ברח' שוקן בת"א והזרוע הפרלמנטרית שלה היא הרשימה המשותפת, וח"כים מן הקואליציה שאמנם מצביעים עם הקואליציה אך תוקפים את הממשלה השכם והערב, כמו מוסי רז וגבי לסקי. ויש האופוזיציה הימנית חרדית בהובלת נתניהו.

בהשקפת עולמי, אין אידיאולוגיה רחוקה ממני יותר מזו של רח' שוקן, ואילו עמדות הליכוד והימין די קרובות לעמדותיי. ואף על פי כן, אני מכבד את האופוזיציה השוקניסטית ובז לאופוזיציה הביביסטית.

"הארץ" יוצא יום אחר יום במתקפות קשות וחריפות על הממשלה, החל במאמר המערכת היומי והמשך במאמריהם של עמירה הס, גדעון לוי, קרולינה לנדסמן, רוגל אלפר ושות'. דבריהם איומים ונוראים. אבל לשיטתם – הם צודקים.

אם בעיני מערכת "הארץ" הגולן הוא שטח כבוש וההתנחלות עליו בלתי חוקית וצריך להחזיר את הגולן לבעליו הסוריים – בצדק מאמר המערכת תוקף בחריפות את מדיניות הממשלה, המובילה באופן חסר תקדים התיישבות ענפה בגולן שתהפוך את ישראליותו לבלתי הפיכה. אם בעיני מערכת "הארץ" חובה לנהל עם הפלשתינאים מו"מ על מדינה פלשתינאית – בצדק הם תוקפים את הממשלה שאינה מנהלת מו"מ מדיני עם הפלשתינאים (אגב, זו הממשלה הראשונה מאז ועידת מדריד שאינה מנהלת מו"מ מדיני עם הפלשתינאים). אם מערכת "הארץ" רואה בהתיישבות ביו"ש ובבניה ביו"ש ובירושלים פשע – בצדק הם תוקפים את הממשלה הפושעת, לשיטתם. אם מערכת "הארץ" מתנגדת למלחמה בטרור – בצדק היא תוקפת את הממשלה על המלחמה בטרור, על הריסת בתי מחבלים, על מעצרים מנהליים וכד'. אם מערכת "הארץ" שוללת התיישבות יהודית, אך טבעי שתשתלח בתיקון חוק ועדות הקבלה ותצא נגד הקמת התיישבות יהודית חדשה בנגב. אך טבעי ש"הארץ" יגנה את הכוונה להשתמש בשב"כ למלחמה בפשיעה הערבית ולחקיקה שנועדה להקל על המלחמה בפשיעה הזאת. וכן הלאה וכן הלאה.

לעומת זאת, לאופוזיציה הביביסטית אין שום סיבה לתקוף את הממשלה, והיא תוקפת אותה על סרק בארסיות והתלהמות שלא הייתה כדוגמתה מעולם. על מה ולמה? רק על עצם קיומה, כלומר על כך שאדם אחר שאינו נתניהו עומד בראשה. איני מדבר על ביקורת אופוזיציונית רגילה על מחדלים וכשלים של הממשלה, כפי שיש בכל ממשלה. אני מדבר על חמת הזעם, על הדה-לגיטימציה, על השלילה המוחלטת, שמבוססת על כלום ושום דבר, על ריק. ואז האופוזיציה מציירת דחלילים ותוקפת אותם ללא רסן, למרות שאין בהם כלום.

אתן שתי דוגמאות. ממשלת נתניהו עשתה גם לא מעט דברים טובים. אחד הבולטים שבהם, שהרביתי לשבח אותה על כך, היה קידום המגזר הערבי בתכניות פיתוח ותקציבים חסרי תקדים. זו הממשלה שעשתה למען המגזר הערבי יותר מכל ממשלה אחרת לפניה. על כך, היא ראויה לשבח. על כך אבו-יאיר ראוי להערכה. חבל שלצד המעשים הללו, נתניהו לא בחל, כאשר חש שהדבר יסייע לו, בהסתה גזענית, כמו "הערבים נעים בהמוניהם" והכשרת התועבה הכהניסטית. נתניהו אינו גזען ואף רחוק מגזענות וסולד מכהניזם, אך הכל כשר אצלו למען השלטון.

גם הממשלה הנוכחית מקצה משאבים רבים ומוצדקים למגזר הערבי, אגב, כפי שאבו-יאיר הבטיח בחיזור האובססיבי שלו אחרי המגזר ערב הבחירות. אבל עכשיו הממשלה מעבירה "53 מיליארד ₪ למחבלים". לא אתייחס כאן לנתונים התקציבים השקריים, אלא להגדרה "מחבלים". כאשר הכהניסט אומר זאת, זה ברור. מבחינתו ערבי = מחבל. כאשר הוא צווח "מוות למחבלים" הוא מתכוון "מוות לערבים" על פי תורת הגזע הכהניסטית. אבל הליכודניקים, שתמכו ותומכים בתקציבים משמעותיים למגזר הערבי – פתאום גם הם מאמצים את הטרמינולוגיה הכהניסטית הגזענית, ומכנים זאת "כסף למחבלים".

ברור שכסף למחבלים זה דבר רע שיש להילחם בו. זה הדחליל. אין להם סיבה לתקוף הקצאת משאבים למגזר הערבי, אז הם מייצרים דחליל כאילו הממשלה מעבירה כסף למחבלים. לפני אישור תקציב המדינה הם הפיצו כרזות ענק של "תקציב עם דם על הידיים", ורבים בציבור המוסת באמת מאמינים שהממשלה מעבירה מיליארדים לארגוני הטרור.

דוגמה נוספת היא הפגישה של גנץ עם אבו-מאזן. כל הממשלות מאז אוסלו נפגשו עם ראשי הרש"פ. יש ממשלות שנפגשו עמו כדי לקדם מהלך מדיני הכולל נסיגות ישראליות. כולן נפגשו כדי לקיים תיאום ביטחוני וסיוע כלכלי, כיוון שהדבר משרת את האינטרס הישראלי. הממשלה הנוכחית נפגשת עמו רק בנושאים השוטפים, הביטחוניים והכלכליים. הבסיס להקמתה היה ההסכמה שהנושא הפלשתינאי מוקפא, בשל המחלוקת העמוקה בתוך הממשלה. אז פתאום האופוזיציה תוקפת את עצם הפגישה אתו ותעשיית השקרים מספרת שהממשלה מקדמת את אוסלו הבא. בנאומיו בעצרת האו"ם, נתניהו קרא תמיד לאבו-מאזן לחזור לשולחן המו"מ (הרי היה זה אבו מאזן שהחרים את נתניהו ולא להיפך). בנט, לעומתו, לא הזכיר את הפלשתינאים במילה, בנאומו בעצרת האו"ם. "הארץ" תקף אותו על כך בחריפות, בצדק מבחינתו. ההתקפות של האופוזיציה הביביסטית הן שקריות, הסתערות פרועה על דחליל שהם המציאו.

* שפל חסר תקדים – טו בשבט הוא יום הולדתה של הכנסת. הכנסת נמצאת השנה בשפל שלא היה כדוגמתו מיום הקמתה. הגורם המרכזי לכך, הוא התנהגותם הפרועה והברוטלית של מספר ח"כים ביביריונים חוליגנים פראי אדם, ובראשם אמסלם (אגב, רוב ח"כי הליכוד אינם שותפים להתפרעויות), והעובדה שנתניהו מונע הקמת ועדת אתיקה, כדי לאפשר לכנופיה לבצע הפס"ד בכל ישיבות הכנסת על מנת להשבית אותה.

עם זאת, יש אחריות גם לקואליציה, שמנצלת את כוחה למאיוריזציה של ועדות הכנסת וחלוקה בלתי הוגנת ובלתי מאוזנת בין הרוב והמיעוט.

מן הראוי שביום חגה של הכנסת, תושיט הקואליציה יד לאופוזיציה בהצעה חדשה להרכב הוועדות, בתקווה (אשליה?) שהדבר יועיל גם להרגעת הרוחות.

* היהודי הקדוש – ח"כ גלית דיסטל אטבריאן עמדה על דוכן הנואמים במליאת הכנסת, וצווחה כתגרנית במלוא גרונה ערימה של דברי שנאה, הסתה ושקרים, כיד הביביזם החביבה עליה. אחד השקרים היה ש"היהודי הקדוש של יאיר לפיד הוא ישווווווווו!!!!!!!".

איזה חוסר מודעות עצמית. הרי אם יש היום משהו שאולי מזכיר את ראשית הנצרות; הפיכת מנהיג יהודי נערץ ל"קדוש" ולבן האלוהים, זה הביביזם, והיא אחת הכוהנות הבולטות של הדת הזאת.

* ההיגיון האנטישמי – מחבל פקיסטני בעל אזרחות בריטית, שרוצה לשחרר מהכלא האמריקאי מחבלת פקיסטנית שניסתה לרצוח חיילים אמריקאים באפגניסטן, חוטף יהודים בבית הכנסת. למה? כי זה ההיגיון האנטישמי וכדי להיות גיבור הקנאים האסלמיסטיים.

* אוטואנטישמים – ב-N12 דווח על הודעה של התנועה ליהדות מתקדמת המביעה הזדהות עם בני הערובה בטקסס ומתפללת לשלומם. על ההודעה הזו ועל הודעות אחרות בנוגע לפיגוע בטקסס, החלו מיד תגובות כמו "הם לא יהודים", "קיבלתם אות משמים", "טוב מאוד שיהרוג את כולם. זה טמפל רפורמי", "אחח מתי תבינו. שולחים לכם אות משמים", "חח לא נורא, רפורמים".

המחבל שחטף את בני הערובה הוא אנטישמי. החלאות שכתבו את התגובות הללו הם אוטואנטישמים. אנטישמיות היא דבר נורא, אבל הזן הנחות ביותר של אנטישמיות הוא אוטואנטישמיות. מדובר באוטואנטישמים מוסתים, שונאי אחים. מנוולים. אנשים עם מנטליות של קין.

* מחקר חולני – האם לגיטימי לחקור את השאלה האם המספר 6 מיליון נרצחים בשואה הוא מדויק? לגיטימי. כמו כל מחקר שמנסה להגיע לחקר האמת בכל נושא.

אבל המחקר הזה הוא חולני. למה חולני? מבחינתי, התשובה לשאלה הזאת היא במילה אחת: ככה.

אמור לי מהו מחקרך, ואומר לך מי אתה.

* זו שלא התחסנה – אחייניתי, סטודנטית צעירה שהחלימה מקורונה, סיפרה לי שכל חבריה נדבקו, כנראה הדביקו אלה את אלה. כולם, והיא בתוכם, היו ללא תסמינים. רק חברה אחת סבלה מתסמינים קשים. היחידה שלא התחסנה. אני רק מניח את זה כאן.

* הפתרון: חינוך חברתי קהילתי  – הצעתה של יו"ר ועדת החינוך של הכנסת שרן השכל לקצר בחצי את חופשת הקיץ של בתי הספר היא הצעה גרועה. לא אתייחס כאן לצורך של המורים בחופשה, אלא לצורך של התלמידים. כן, הילדים והנוער זקוקים לחופשה ארוכה מן הלימודים, בוודאי בקיץ הישראלי החם.

הבעיה נעוצה בהתייחסות לחופשה כאל תקופה של ריק. כאילו יש חודשים בהם התלמידים לומדים ויש חודשים שבהם הם אינם עושים דבר. הגישה הזו בעייתית מאוד כתפיסה חינוכית. התקופה שבה הילדים אינם לומדים, עשויה להיות התקופה העשירה ביותר מבחינה חינוכית. ולכן, הכיוון אינו צריך להיות מתחת לפנס של הארכת תקופת הלימודים, אלא חיזוק תנועות הנוער, המתנ"סים, ארגוני הספורט, הסיירות והאמנות, הקייטנות, עבודת הנוער וכל מה שעשוי להעשיר את הילד והנער ואת נפשם.

מנקודת מבטי כאבא, אני תמיד רואה את החודשיים של החופש הגדול כבעלי תרומה חינוכית גדולה יותר לילדיי מאשר כל שנת הלימודים כולה, והם למדו/לומדת במוסדות חינוך מצוינים. וכיוון שהתגובה האוטומטית שבה אני נתקל כל אימת שאני אומר זאת היא "טוב, אצלכם בקיבוצים", אומר כבן עיר, שעיקר עיצובי, מלבד הבית, לא היה בבית הספר אלא בתנועת הנוער, בהדרכה, בפעילות, במנהיגות ובהעשרה ערכית ותרבותית.

נכון, החינוך החברתי קהילתי בקיבוץ עשיר ומפותח הרבה יותר מאשר מחוצה לו. אני זוכר, שלפני שנים אחדות כאשר היה ניסוי של קיצור החופש הגדול בימים אחדים, היה מפגש הורים של מערכת החינוך החברתי קהילתי באורטל שבה ניסינו לשבור את הראש על מה לוותר מחופשת הקיץ העמוסה בפעילות ואיך לפתור את הבעיה הקשה שנוצרה עקב כך. אבל מי אמר שאי אפשר ללמוד מן הקיבוץ גם מחוצה לו? הרי המשאבים שניתנים בקיבוץ לחינוך החברתי קהילתי הם עניין של סדר עדיפויות. הדבר שונה מקיבוץ לקיבוץ. מעטים הקיבוצים שמשקיעים בחינוך החברתי קהילתי כמו אורטל. המדינה, הרשויות המקומיות וההורים צריכים להבין את משמעות החינוך החברתי קהילתי וההעשרה הבלתי פורמלית ולהשקיע בכך בהתאם.

במסגרת מחקר שערכתי לאחרונה במגדל העמק, סיפרה לי מנהלת אגף החינוך בעיר, שהייתה בעיה של הורים ששלחו את ילדיהם לחינוך בגנים בקיבוצי הסביבה, מה שהחליש את מערכת הגיל הרך העירוני. מה עשתה העיריה? הקימה בעיר "גן קיבוצי", במתכונת החינוך בקיבוץ, שנתן מענה הולם לילדים, וההורים חזרו לשלוח אותם לגן בעיר. כך ראוי לעשות גם בתחום החינוך החברתי קהילתי. זו צריכה להיות הבשורה החינוכית בת ימינו, ולא הגדלת מספר ימי הלימודים.

גם הרעיון של חופשה חלופית לאורך כל ימי חגי תשרי שגויה. החיבור המשמעותי ביותר של הילדים למורשתם היהודית היא חגי ישראל, והחודש הזה צריך להיות מוקדש במידה רבה ללימוד החגים, תוכנם, משמעותם ומנהגיהם.

מה שאני אוהב בתכניתה של שרן השכל הוא המעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים. המועצות האזוריות עשו כן כבר עם פרסום המלצות ועדת דוברת ב-2005. ילדינו לומדים חמישה ימים בשבוע, בשאר הימים נהוג יום חינוך ארוך ויום שישי מוקדש לחינוך חברתי קהילתי ואצל בני הנוער הגדולים יותר – לעבודה.   

* בשורה חשובה לחברה הישראלית – אוּשָׁר גידול בשנה הבאה של עשרה אחוז במכסות למכינות הקדם צבאיות. עוד 700 צעירות וצעירים ישראלים יזכו לשנה החשובה הזאת, והחברה הישראלית תרוויח עוד 700 צעירים שיקבלו את ההכשרה למנהיגות חברתית, צבאית ואזרחית הזאת.

* כבשת הרש – לאחר מותו בתאונת דרכים של ראש העיר רמת-גן אברהם קריניצי, ב-1969, שונה שם הרחוב שבו התגורר מיהל"ם לקריניצי. יהל"ם הוא יהודה לייב מוצקין, מאבות הציונות, מיוזמי הקונגרס הציוני הראשון ויו"ר הוועד הפועל הציוני. הייתי אז ילד בתחילת כיתה א', ועד היום אני זוכר שהוריי כעסו על כך שההנצחה של קריניצי כרוכה במחיקת שמו וזכרו של אדם אחר (מה גם שקריניצי כבר הונצח רבות בחייו, כמו בקריאת גן אברהם על שמו). נכון, זה היה רחוב מגוריו, אבל אי אפשר היה להנציח את שמו ברחוב חדש, או לשנות שם שאינו מנציח את זכרו של אדם?

העובדה שאני זוכר זאת, מעידה על כך שהתובנה הזו נטבעה בי. עובדה, אני רגיש מאוד להנצחה הכרוכה במחיקת שמות של מונצחים אחרים. אני זוכר את העלבון של משפחת שיפמן, משפחתו של דוד שיפמן, מי שהיה סגן שר התחבורה, שתחנת הכוח בחדרה שנקראה על שמו "מאור דוד" הוסבה לשם "אורות רבין" אחרי רצח ראש הממשלה. בראיון סיפרו בני המשפחה שהם נמנעים מלנסוע בכביש החוף ליד תחנת הכוח, בשל העלבון הצורב. וכי חסרה הנצחה לרבין, שצריך היה לגזול את כבשת הרש הזאת?

ועכשיו, שמו של גשר יהודית, הקרוי על שם יהודית מונטיפיורי, אשתו ושותפתו לעשיה של משה מונטיפיורי, הוסב לגשר יצחק נבון. אין ספק שנבון, נשיאה החמישי של ישראל, ראוי להנצחה והוא אכן זוכה לה במקומות רבים בארץ. אבל למה במקום הנצחה קיימת? ולמה על חשבון הנצחה נדירה של אישה?

* נעשה ונשמע – השבת נקרא את פרשת "יתרו", ששיאה – מעמד הר סיני וקבלת התורה.

חופש הבחירה הוא יסוד מוסד ביהדות. גם קבלת התורה נעשתה מתוך בחירה. בטרם נתנה התורה, שלח אלוהים את משה לבני ישראל והציע להם עסקה: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" – או אז "אתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הוא אינו אומר להם – אתם ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ולכן אתם חייבים לשמוע בקולי. הוא מותיר את הבחירה בידיהם. משה כינס את הזקנים והעביר להם את המסר והם העבירו אותו לעם. העם הוא שבחר באלוהים ובתורה: ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה". בתום התהליך הזה, העביר משה את תשובת העם לאלוהים ורק אז החל אלוהים בתהליך ההכנות לקראת מעמד הר סיני.

"נעשה ונשמע", אמרו בני ישראל, וזו בעיה. מה אתם קופצים? קודם תשמעו, תלמדו, תבחנו, תבדקו. יש משהו חסר אחריות באמירה הזאת.

אבל אני רוצה להציע נקודת מבט שונה. בקבלת התורה היה ממד של אי ודאות. בני ישראל עוד לא ידעו את התורה, אך מאז צאתם ממצרים הבינו את הכיוון הכללי, והיה בהם העוז לא להחמיץ את גודל השעה ולהקדים את הנעשה לנשמע. האם לחלוצים שעלו לא"י בראשית הציונות הייתה תכנית מפורטת ומדוקדקת, אודות עתידם בא"י? גם הם אמרו "נעשה ונשמע". וכך גם דור תש"ח – המנהיגים שקיבלו את ההחלטות והלוחמים שזינקו אל תוך האש, אף הם אמרו "נעשה ונשמע". אלמלא כן, לא הייתה נבנית הארץ ולא הייתה קמה המדינה.

"ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוהים" – אלוהים נמצא בערפל. הערפל הוא חוסר הוודאות. נדרש מאתנו אומץ לב כדי לגשת אליו. הערפל משאיר בידינו את הריבונות לפרש ולהבהיר את התורה בכל דור ודור ולכתוב אותה מחדש.

          * ביד הלשון

נטיעות – בידיעה ב"רוטר" צוטט יאיר לפיד, שהתייחס לנטיעות בנגב, במילים: "… אם יש כמה חלקות שבהן בדיוק הבדואים נטעו חיטה".

נטעו חיטה? איני יודע אם השגיאה היא של לפיד או של הכתב שציטט אותו, אך זה קולב ראוי לתלות בו את הפינה בשבוע טו בשבט ולהקדיש אותה למושג נטיעות.

ראש השנה לאילן, הנזכר במשנה כיום לצורך חישוב מעשרות ותרומות של פרי העץ, הפך לחג הנטיעות בידי חלוצי ההתיישבות הציונית. ב-1908 הוא הוגדר רשמית ככזה בידי המוסדות הציוניים, אך יש עדויות לנטיעות בטו בשבט כבר ב-1884 ביסוד המעלה. הציונות ראתה בנטיעות את מעשה האהבה שלנו עם ארצנו ואת מימוש זכותנו עליה במעשה ההתיישבותי; כאז – כן עתה.

נטיעה היא קביעת צמחים רכים באדמה כדי שיגדלו לעצים. מהנטיעה נגזרת המילה נטע – עץ רך שנטעו אותו באדמה. המילה הנרדפת לנטיעה היא שתילה, והמילה שתיל נרדפת לנטע.

זריעה, לעומת זאת, היא הטמנת זרעים באדמה. זרע הוא גרעין שממנו מתפתח צמח חדש.

חיטה, בדומה לכסף, אינה גדלה על עצים. ולכן, אין נוטעים חיטה. את החיטה זורעים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 29.12.21

* יעד לא ריאלי – תכנית המיליארד, התכנית הלאומית לפיתוח הגולן והכפלת תושביו, היא קפיצת מדרגה היסטורית בתולדות ההתיישבות בגולן. היא תקדם באופן משמעותי את כל תחומי החיים בגולן.

היעד שלה, הוא הכפלת מספר התושבים היהודיים עד 2025, כלומר להגיע לכ-60,000 איש בתוך כשלוש שנים. להערכתי, גם אם החלטת הממשלה על כל סעיפיה תתממש במלואה, לא נגיע ליעד הזה. צריך להתאמץ מאוד כדי להגיע ליעד צנוע יותר, של 50,000 תושבים עד 2030.

* פשע מלחמה – סוריה גינתה את החלטת ממשלת ישראל לאשר תכנית להכפלת אוכלוסיית רמת הגולן. משרד החוץ הסורי פרסם הודעה שבה כינה את ההחלטה "הסלמה חמורה וחסרת תקדים מצד הרשויות בישראל בגולן הסורי הכבוש". עוד נאמר בהודעה: "ישראל ממשיכה במדיניות ההתנחלות ובהפרות השיטתיות, שהן פשעי מלחמה. הגולן הוא חלק בלתי נפרד מאדמת סוריה, ונפעל להשיבו במלואו לחיק המולדת, בכל האמצעים שמאפשר הדין הבינלאומי".

נו, נחמד לשמוע את מי שטבח בבני עמו, רצח מאות אלפים מהם, רובם נשים וילדים, חלקם בנשק כימי, מכנה פעולות של שלום כמו התיישבות אזרחית, הפרחת השממה, הקמת בתי ילדים ומוסדות חינוך ותרבות, תיירות וחקלאות "פשע מלחמה".

הגולן ישראלי לעד, ולא יעזור לסורים. הלוואי שאי פעם, אולי הנינים שלנו יזכו לכך, אולי ניני הנינים שלנו – תהיה מדינה סורית שוחרת שלום, והגולן הישראלי הפורח יהיה גבול השלום ושגם החלק של הגולן שבידי סוריה יפרח ושכנות טובה תהיה בין המדינות ובין העמים.

* מפרגן לממשלה – במאבק נגד הנסיגה מהגולן בשנות ה-90, מאבק "העם עם הגולן", שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. כשנכנסתי לתפקידי, מנחם הורביץ היה הכתב בצפון של גל"צ, "הארץ" ו"חדשות". כשקם הערוץ השני, הוא עזב את העיתונות הכתובה ולצד גל"צ היה גם הכתב של הערוץ. הייתי אתו בקשר יומיומי, לעתים מספר פעמים ביום; ראיונות, תגובות, שיחות רקע ואין סוף הודעות לתקשורת ששלחתי אליו ולעמיתיו לביפרים (מי שאינו יודע מה זה ביפר, שישאל את הוריו, ובאותה הזדמנות שישאל אותם מה זה העיתון "חדשות").

בכל הראיונות באותה תקופה הייתי לעומתי מאוד לממשלות שנשאו ונתנו על נסיגה מהגולן ופגעו בפיתוח הגולן. אמש התראיינתי למנחם הורביץ בתחנת "גלי ישראל", לכבוד החלטת הממשלה על פיתוח הגולן, ולחדוותי הפעם היה זה ראיון מפרגן מאוד לממשלה הציונית המיישבת, שמובילה את המהלך ההיסטורי הזה.

* צעד משלים – צעד משלים להחלטה ההיסטורית על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, הוא הקמת אוניברסיטת הגליל. כמו התכנית לפיתוח הגולן, כך גם הקמת האוניברסיטה מופיעה בהסכם הקואליציוני עם תקווה חדשה. אני יודע שיש התקדמות רבה בנושא. תהיה זו החלטה אסטרטגית לקידום משמעותי של הגליל והגולן.

* שפל ערכי – החמיצות שבה הביביסטים מקבלים את החלטת הממשלה על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, מעידה על השפל הערכי העמוק שלתוכו הם שקעו.

ההחלטה ההיסטורית חסרת התקדים מטריפה את החמוצים הביביסטים. איך השנאה והקנאה מוציאה אנשים מדעתם.

דף הפייסבוק שלי עמוס במאות תגובות ביביסטיות מטורללות של החסידים השוטים שלא יודעים את נפשם מאכזבה על ההחלטה. אחד מעובדי האלילים הגדיר את ההחלטה כ"אתנן" לתושבי הגולן.

לא נורא. הכלבים נובחים והשיירה הציונית עוברת.

* בגין מתהפך בקברו – כנופיית ביביריונים מוסתים התנפלה על ח"כ בני בגין בצווחות ביביסטיות אופייניות, כמו "בוגד מתועב וזקן" ו"אבא שלך מתהפך בקרבו".

הם צודקים. אכן אבא של בני בגין מתהפך בקרבו, כאשר הוא רואה לאיזו מוטציה ביביסטית הידרדרה התנועה שהקים.

* התעשיה לא נחה לרגע – תשלובת תעשיות השקרים וההסתה הביביסטית מפיצה שמועה שגילת בנט נשארה בחו"ל ולא חזרה. הנשאים מפיצים, כהרגלם בטומאה, את השקר הזה בתעלות הביבים וברשתות, עם "פרשנות" ביביסטית רעילה.

זאת חלוקת העבודה. יש מי שעסוקים בקידום הציונות, בהקמת יישובים והרחבת היישובים בגולן, ביישוב הנגב, במלחמה להחזרת הריבונות שאבדה בנגב, בפריסת סיבים אופטיים לאורך גבולות המדינה, מעוטף עזה, דרך אילת, הערבה, בקעת הירדן, הגולן והגליל. ויש מי שמתעסקים בייצור הסתה, שקרים, הכפשות, השמצות, קונספירציות ועלילות. זו תמצית המציאות הפוליטית הישראלית.

* אפשר לפטר את יאיר – אם הטוקבקיסט ביבי נתניהו כותב גדעון 0ער, באחד מציוצי הבלע, ההסתה והשקרים, אפשר לפטר את יאיר נתניהו מתפקיד המעי הגס של אבא שלו. הוא כבר מסתדר לבד.

* אין ואקום – הגורם המרכזי לאובדן הריבונות בנגב, אינו אי אכיפה, אינו חולשת מערכות השלטון, אינו המחדל החמור של ממשלות נתניהו, אינו הסלחנות המוזרה של מערכת המשפט. כל הגורמים הללו הם חלק מן הבעיה, הם מחדלים חמורים ביותר, אך אינם הגורם המרכזי. הגורם המרכזי הוא עשרות שנים ללא התיישבות יהודית בנגב. אין ואקום. יש כאן מאבק על אדמת הארץ. ריבונות אין מממשים רק בכוח צבאי, משטרתי, ממשלתי ומשפטי. ריבונות מממשים קודם כל בהתיישבות, בהכאת שורשים בקרקע.

אם החקלאות היהודית תיהרס לא יהיה ואקום. אנו רואים זאת כבר היום במקומות רבים ברחבי הארץ. בכל מקום שבו ננטוש את אדמות הארץ – אחרים יתפסו אותן, והאוטונומיה של ה"פזורה" הבדואית הפיראטית, תתפשט גם לגליל, לכרמל, לשפלה ואף לשרון.

לכן, גם אילו הייתה אמת בטענה שיוקר הפירות והירקות הוא בשל החקלאים ולא בשל פערי התיווך וכוחם חסר הגבולות של רשתות השיווק; גם אם באמת החקלאים היו מרוויחים מיוקר הפירות והירקות ולא רק אחוזים קטנים מאוד מאוד מהמחיר; גם אם החשיפה הבלתי מבוקרת ליבוא לא הייתה מחייבת תחרות עם ניצול עבדים בעזה, ברש"פ ובטורקיה; גם אם היא לא הייתה מחייבת תחרות עם מדינות אירופה שבהן המדינה מסבסדת ברוחב לב את החקלאות; גם אלמלא ההיסטוריה של השנים האחרונות הוכיחה שהורדת המכסים ויבוא בלתי מוגבל בענפים שונים לא הורידה את המחיר. גם אם כל הטיעונים הדמגוגיים של עוכרי ההתיישבות הציונית ושונאי החקלאים היו נכונים – גם אז היה זה אינטרס לאומי עליון להבטיח את קיומה של החקלאות, כדי להבטיח שאדמות הלאום תהיינה בידינו. קל וחומר בן בנו של בן בנו של קל וחומר, שלנוכח העובדות הללו, מדובר בהרס ופגיעה שלא תצמח מהם שום תועלת למולך יוקר המחיה. ועוד לא אמרתי מילה על ביטחון המזון של מדינה בישראל, שהיא מדינה במלחמה, שלא צריך דמיון מפותח מדי כדי לתאר מצבים שבהם, בשל מצב ביטחוני בארץ, או אפילו בשל מגיפה כמו הקורונה, לא תהיה אספקת מוצרים חקלאיים מחו"ל.

ויש לזכור, שהחקלאים מעוניינים ברפורמות של התייעלות, של חדשנות, של הסכמה על ענפים שבהם נכון לחזק את החקלאות הישראלית וענפים שאותם נכון לחשוף לייבוא, של פעולה של כל הגורמים המשפיעים על יוקר הפירות ירקות (שהחקלאים אינם הגורם המשפיע עליהם ביותר) להוזלת מחיריהם.

השאלה היא מה נקודת המוצא לרפורמה. האם נקודת המוצא היא החזון הציוני או החלום הליברטריאני.

* אסון טבע – על הממשלה להכריז לאלתר על מגפת שפעת העופות כאסון טבע ולפצות ברוחב לב את מגדלי העופות שמטה לחמם נשבר.

* קורונה עם יחסי ציבור – יורם לס: זו לא שפעת העופות. זאת קורונת העופות עם יחסי ציבור.

* הנתון המשמעותי – בקרב המאושפזים קשה 87% לא התחסנו אפילו פעם אחת. וזאת, אף שרוב גדול מן הציבור התחסן. זה הנתון המשמעותי ביותר.

* לא לחכות למערכה השלישית – מסתבר שקצין הכנסת חסר האחריות שהפקיר נשק בידי הכהניסט בן-גביר, הוא כבר לשעבר.

אם כן, על מחליפו להתעשת ולהחרים את הנשק מיד. לא צריך להמתין למערכה השלישית.

אל תתנו להם אקדחים!

* לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה – איש אינו חושד בדודי אמסלם, שיש שיקול ענייני כלשהו, מצדו, בהצעת החוק על פיה יש להגביל את הוצאות מועמד בבחירות מקדימות ל-100,000 ₪ לשנה. ברור שהשיקול היחיד שלו הוא הרצון לעצור את ניר ברקת. לא בכדי, זכתה ההצעה, בצדק, לכינוי "חוק ברקת".

ואף על פי כן, בעיניי זו הצעה נכונה וטובה. היא נועדה לצמצם את סכנת הפלוטוקרטיה (שלטון בעלי ההון) ולצמצם את אי-השוויון בין מועמדים, על בסיס מצבם הכלכלי.

אני מקווה שוועדת השרים לחקיקה תאשר את הצעת החוק ושהוא יתקבל, בתמיכת הקואליציה, בכנסת.

* אילו הוצג בגרמניה – איני אוהב שפוליטיקאים מתערבים בחופש האמנותי, אולם יש מקרים חריגים, שבהם ההתערבות הכרחית. כזו היא החלטתו של כרמל שאמה, ראש העיר ר"ג, להסיר מיצג מתערוכה במוזיאון ר"ג, עם הכתובת "ירושלים של חרא" ליד דיוקן של יהודי חרדי מתפלל ליד הכותל.

איך היינו מגיבים למיצג כזה במוזיאון בברלין? אמנם אין סיכוי שהיה עולה שם מיצג כזה, אבל אילו עלה, כולנו היינו זועקים נגד האנטישמיות.

ומה הייתה התגובה למיצג כזה בישראל, לצד דיוקנו של ערבי שמתפלל במסגד אל-אקצא. גם במקרה זה אין סיכוי שהיה עולה מיצג כזה, אך אילו עלה, כולנו היינו מגדירים אותו גזעני והוא היה מוסר.

אני מקווה מאוד שבית המשפט העליון ידחה את עתירת היוצר והמוזיאון נגד החלטת ראש העיר.

* היסטוריה משפחתית – רדאוץ היא עיר בבוקובינה, שלאחר מלחמת העולם הראשונה עברה מן האימפריה האוסטרו-הונגרית לרומניה. אבי נולד וגדל ברדאוץ. לפני 15 שנים ביקרתי שם עם אחיי ואבי. העיר התפתחה מאוד, אך כשאבי חי בה, היא הייתה עיירה קטנה. קרוב למחצית תושביה היו יהודים, אך לתחושתם, הייתה זו עיירה יהודית. היו בה מוסדות קהילה וחיים קהילתיים עשירים; בתי כנסת, מוסדות חינוך דתיים וחילונים, מוסדות עזרה הדדית, צדקה ורווחה, איגודים מקצועיים, תנועה ציונית חזקה, מפלגות ותנועות נוער.

ב-1990 יצא לאור ספר על רדאוץ – "קהילה יהודית בצמיחתה ובשקיעתה". אף שגם אחרי שעזבתי את הבית עקבתי אחרי הספריה של אבי וגם הוא נהג לשתף אותי, במקרה, את הספר הזה לא פגשתי, עד שפינינו אותו אחרי מות אבי. לקחתי את הספר הזה לביתי.

מצאתי בו כמה אזכורים שהביאו אותי לידי התרגשות גדולה. "ב-1938 התמרדה קבוצת בית"רים צעירים תלמידי גמנסיה וחברי צרור הביריונים ע"ש אבא אחימאיר נגד מפקדת הקן, בדרישה לחייב כל בית"רי בהגיעו לגיל 21 (שאינו זקוק להסכמת הורים) לעלות ארצה. בראש קבוצת המורדים היו: טמלר איתמר, הייטנר חיים וקרייזל חיים. הללו שכרו מועדון גדול (אצל ד"ר דולר) ופעלו בנפרד כמה חודשים עד בואו של אייזיק רמבה שהצליח אחרי מאמצים רבים לפשר בין הצדדים והפעילות שוב אוחדה".

חיים קארל הייטנר הוא דודי, אחיו הבכור של אבי. הוא היה אז בן 18. בגיל 21, במקום לעלות לארץ, הוא נספה במחנה הריכוז טרנסניסטריה. הוא התחתן בגיל 20 ואשתו והוא התארגנו לעליה לארץ (כשראיינתי את אבי על חייו, בהגיעו לגיל 80, הוא לא זכר אם אחיו אמור היה לעלות באמצעות רסטיפיקט, או בעליית "אף על פי כן" הבלתי לגלית). אך הגירוש לטרנסניסטריה הקדים את העליה.

"בקיץ 1947, נשלח המפקד מקס קורץ לנהל את סניף ההכשרה של בית"ר בפוקשן. אליעזר זונטג מונה מפקד הקן, יוסף הייטנר כמפקד בית"ר הצעירה". ובמקום אחר – "בעליה זו עלו ארצה חלק נכבד ממפקדי הקן ומוותיקיו ביניהם ד"ר מכל, שלמה קרן, ינקו קסטנר, מקס קורץ, אליעזר זונטג, אוניו מלצר, יוסף הייטנר, דוד שיפר, אריה פוקס, האחים אברהם ואמם ועוד רבים אחרים. כמפקד הקן מונה אוטו וילדמן ומפקד בית"ר הצעירה ניסן אלנבוגן".

יוסף הייטנר הוא אבי. חלק מן המוזכרים כאן הם חבריו, שאותם הכרתי. כולם כבר אינם בין החיים. ניסן אלנבוגן היה חברו הטוב מנוער ועד אחרית ימיהם; חברי נפש. אוטו וילדמן, שבארץ נקרא חיים שלמון, לאו זונטג אריה אברהם ועוד היו חברים טובים שלו.

* אבאל'ה – אם המוכר בסופר קורא לי "אבאל'ה", אני צריך לעשות בדיקת רקמות?

          * ביד הלשון

יושב עם נרגילה – חנוך דאום סירב להשתתף בפאנל בנושא "אלימות המתנחלים", בטענה שעצם ההשתתפות בדיון יוצרת לגיטימציה לקמפיין הזה.

רשומה שבה הוא הסביר את עמדתו, מסתיימת במילים: "ובסוף כל משפט שיאמר שם בעברית, ישב בבריסל בנאדם אנטישמי עם נרגילה, יחכך את ידיו, והבה נגילה".

דאום כתב זאת בהשראת "שיר כאב" של מאיר אריאל, שבו מופיעה השורה האלמותית: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית / יושב ערבי עם נרגילה. / אפילו אם זה מתחיל בסיביר / או בהוליווד עם הבה נגילה".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 26.12.21

* החלטה היסטורית – מה גדול היום הזה!

54.5 שנים לאחר תחילת ההתיישבות בגולן וארבעים שנה לאחר שהכנסת החילה את ריבונות ישראל על הגולן, ממשלת ישראל קיבלה את ההחלטה ההיסטורית על תנופת פיתוח רבתי של הגולן. מאז ראשית ההתיישבות בגולן, ביולי 1967 ועד היום, אף ממשלה לא קיבלה החלטה הנוגעת לפיתוח הגולן, המתקרבת להחלטה הנוכחית ולתקצוב שנלווה אליה.

זו תכנית לאומית, היסטורית, בתקציב עשר-ספרתי, עם השקעות עתק בתשתיות, בכבישים, בחינוך פורמלי וחברתי-קהילתי, בתקשורת, בחקלאות, בהיי-טק, בתיירות, בתרבות, באנרגיה חדשנית, בתשתיות תעסוקתיות ובתוכנית להכפלת ההתיישבות הציונית בגולן.

זו החלטה היסטורית בעבור הגולן, אך משמעותה גדולה מעבר לכך – מאז ממשלת שמיר, לא הייתה ממשלה שלקחה על עצמה משימה כזו של אקטיביזם ציוני יזום.

זהו יום גדול לגולן. זהו יום גדול למדינת ישראל. זהו יום גדול לציונות.

שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן הזה!

* הממשלה עם הגולן – גם כשראשי ממשלה ניסו למסור את הגולן לאויב הסורי, העם היה עם הגולן. היום גם הממשלה עם הגולן.

* על אדמת שדותיך הנגאלת – קראתי לאחרונה בקבוצת ווטסאפ מסוימת את הקינה הזאת, בעקבות "שיר בוקר" של אלתרמן וסמבורסקי: "מי עוד יכול לשיר 'על אדמת שדותיך הנגאלת…' מי מרשה היום ליהודים להמשיך לגאול אדמת מולדת? אפילו לא מרשים יותר לדבר על זה".

אז הנה, ממשלת ישראל קיבלה היום החלטה על גאולת אדמת מולדת.

* הממשלה האנטי ציונית הציונית ביותר – מעניין שממשלת הססמול האנטי ציונית והאנטי יהודית בהנהגת ראש הממשלה בפועל הארכי מחבל מנסור עבאס, מקבלת את ההחלטות הציוניות ביותר שהתקבלו כאן מאז ממשלת שמיר.

* בתמיכה של מרצ – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן הייתה התנאי הראשי של תקווה חדשה במו"מ הקואליציוני והיא עמדה בראש ההסכם הקואליציוני של תקווה חדשה. האמת היא שתקווה חדשה לא הייתה צריכה להפעיל לחץ כבד במיוחד להכנסת הסעיף, כי הוא מייצג גם את השקפת עולמן של ימינה ויש עתיד באשר לגולן. בשל כך, איני מופתע מהחלטת הממשלה.

מה שהפתיע אותי, הוא שההחלטה התקבלה ללא התנגדות. עד לאחרונה, הערכתי שמרצ ומרב מיכאלי (בניגוד לשרי מפלגת העבודה האחרים) יתנגדו. אפילו חשתי בנוח עם חלוקת העבודה בתוך הממשלה – הממשלה תקבל את ההחלטות הנכונות ומרצ תצביע נגדן. אולם בשבועות האחרונים, בשיחותיי עם ראשי המועצות בגולן, הבנתי ששרי העבודה ומרצ נלהבים בקידום תכניות הפיתוח הנוגעות למשרדיהם.

ראוי לזכור שבניגוד להצבעות בכנסת, אין בממשלה משמעת הצבעה. כל שר מצביע בכל נושא על פי מצפונו. כלומר, אם שרי מרצ הצביעו בעד בממשלה, פירוש הדבר שהם באמת ובתמים תומכים בתכנית. כיוון שמרצ הייתה עקבית לאורך השנים בתמיכתה בנסיגה מהגולן ובהתנגדותה להתיישבות בגולן, מדובר במהפך משמעותי ביותר.

צירוף מרצ לקונצנזוס הלאומי על הגולן, הוא הישג גדול של מפעל ההתיישבות בגולן.

* מה עדיף? – עדיפה ממשלה עם מרצ ורע"ם שמיישבת את הגולן על ממשלת ימין שמברברת.

* האיש שהניע את התהליך – עם קבלת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, מן הראוי להעלות על נס את צביקה האוזר, האיש שהניע את התהליך. האוזר, ראש שדולת הגולן בכנסת, הוא מגדולי הלוחמים למען הגולן מאז שנות ה-90. כמזכיר הממשלה הוא הראשון שהחל להניע את המהלך להכרה אמריקאית בריבונותנו על הגולן, צעד שנראה דמיוני. לאחר פרישתו מן התפקיד, הקים את היחדה למען הגולן, שעיקר פועלה היה קידום ההכרה האמריקאית בריבונות. במסגרת תפקידו כתב ספרון הקורא לפיתוח רבתי של הגולן. הוא עמד בראש היחדה עד היבחרו לכנסת. ביוזמתו, העלתה תקווה חדשה את התכנית הלאומית לפיתוח הגולן כתנאי להצטרפותה לממשלה ועמדה על הכנסת התכנית להסכם הקואליציוני. צביקה היה מעורב מאוד בהכנת התכנית. עם קבלתה, הוא ראוי לתודה ולברכה.

* הפחד עלול לשתק – אין בגולן קונצנזוס על התכנית. יש בגולן התנגדויות לתכנית, הנובעות מחשש מפני שינוי, ובעיקר מניסיון לא מוצלח עם ממשלות בעבר. יש חששות שמא האופי הכפרי הקהילתי של הגולן יפגע. יש חששות מפגיעה אקולוגית (לדעתי, ההתנגדות הזאת נובעת מהתנגדות שיש בגולן לטורבינות הרוח, שהפכה את המתנגדים לאופוזיציה אקולוגית אוטומטית לפיתוח). יהודה הראל, למשל, לא מאמין במעורבות ממשלתית ומעוניין בצמיחה אטית של הגולן, כפי שהיה עד כה.

אשרי אדם מפחד תמיד, אבל הפחד עלול לשתק. בכל שינוי יש סיכונים אבל כל השנים  לחצנו על הממשלות לפתח את הגולן. כאשר סוף סוף ממשלה יוזמת זאת בעצמה ומחליטה על תכנית לאומית לפיתוח הגולן, מלווה בתקציבים גבוהים לפיתוח ולתשתיות, עלינו לקבל זאת בברכה, ולנתב את הגשמת התכנית בדרך הנכונה על פי הבנתנו. גם לי יש השגות אלו ואחרות על התכנית, ואני בטוח שגם אחרי קבלת ההחלטה, ניתן להשפיע על התכניות.

אני בספק אם התכנית תגשים את מלוא שאיפותיה הדמוגרפיות, אבל גם אם היא תוגשם חלקית, אני רואה בכך תרומה גדולה לגולן וברכה גדולה למדינת ישראל.

* ניתן לנתונים לדבר – את הטענה שהקמת שני יישובים חדשים פוגעת באקולוגיה של הגולן כמרחב נופי פתוח וריאה ירוקה, ניתן לעמת מול הנתונים. סה"כ השטח המתוכנן לשני היישובים הוא פחות מ-4,000 דונם, מתוך שטח הגולן המתפרס על פני 1,180,000 דונם. כיוון שבין המתנגדים מטעמים אקולוגיים יש חברים טובים שלי, אמנע מלהגדיר את הטענה הזאת כדמגוגית.

* נגד פרברים עירוניים – אני שמח מאוד על קבלת התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, אך אין זה אומר שאני שלם עם כל סעיפיה. אני מתנגד לאחד מדגליה המרכזיים – אופיים של שני היישובים החדשים.

במשך שנים אני קורא לחידוש ההתיישבות בארץ ישראל בכלל ובגולן בפרט. אני מאושר על עצם ההחלטה להקים יישובים חדשים. אך איני שלם עם אופי היישובים המתוכננים. החזון ההתיישבותי הגולני שלי, דוגל בקצרין, בירת הגולן, עיר ואם בישראל, עם עשרות אלפי תושבים, וסביבה ברחבי הגולן כארבעים יישובים כפריים קהילתיים קטנים ובינוניים. קצרין היא העוגן הדמוגרפי של הגולן. היישובים הם העוגן הגיאוגרפי, המרחבי.

התכנית מדברת על הקמת שני יישובים גדולים של 2,000 משפחות כל אחת, כלומר כ-10,000 תושבים. קצרין, אחרי 44 שנים, טרם הגיעה לגודל הזה. אילו היו היום 50,000 איש בקצרין, היה טעם לבחון את השאלה אם נכון שבין יישובי המועצה האזורית יהיו שני יישובים בסדר גודל כזה. במצב הנוכחי, עצם הקמת פרברים עירוניים שאינם חלק מקצרין, עלולה לפגוע ביעד המרכזי שהוא צמיחה דמוגרפית רבתי של קצרין.

אף שההחלטה כבר התקבלה, אני מאמין שיש מקום לבחון את פרטיה, ועל בסיסה להכין תכנית מפורטת לביצוע, לא בבחינת כזה ראה וקדש, אלא כבסיס לשינויים.

* שחרור אחמדיה – פיתוח הגולן צריך להתבסס על קצרין, בירת הגולן, כעיר המחוז הגדולה במרכז הגולן וסביבה התיישבות קהילתית כפרית. קצרין תתן את המסה הכמותית הדמוגרפית, והיישובים הכפריים את השליטה המרחבית הגיאוגרפית.

קצרין בגבולותיה הנוכחיים קרובה למיצוי פוטנציאל הגידול שלה, בעוד הצורך הוא בגדילתה פי כמה וכמה, כדי שתהיה עיר ואם בישראל. לשם כך עליה להתפתח לכיוון צפון מזרח, בהתאם לתוכניות המתאר המקוריות שלה. הבעיה היא שהשטח שמצפון לכביש 9088 הוא שטח אימונים פעיל של צה"ל, ועד היום משרד הביטחון סרב לשחרר אותו לטובת פיתוח קצרין.

אחת הבשורות החשובות בתכנית הלאומית לפיתוח הגולן, היא שחרור אחמדיה עד הרבעון הראשון של 2023 למען פיתוח קצרין.

* למי תודה למי ברכה – לקראת ישיבת הממשלה בגולן, שבה התקבלה ההחלטה ההיסטורית על התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, פרסם ראש הממשלה ב"ישראל היום" מאמר מרומם נפש ומחמם את הלב, שהציג את התכנית וקרא לישראלים להתיישב בגולן.

הוא פתח את מאמרו בכך שהממשלה ממשיכה את מפעלו של בגין, שהביא להחלת הריבונות הישראלית על הגולן לפני ארבעים שנה. עם כל הכבוד לבגין ולמהלך המדיני מרחיק הראות והאמיץ שהוביל, ראש הממשלה שהחל את המסע היה לוי אשכול, שבשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו, קמו בגולן 11 יישובים, כשליש מ-34 היישובים הקיימים היום בגולן. והאמת היא שאשכול היה ראש הממשלה אך היוזמה צמחה מלמטה, מאיתן סט, יהודה הראל וחבריהם, שיזמו את ההתיישבות והחבורה החלוצה שעלתה לגולן השומם ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות בלבד לאחר שחרור הגולן.

ללא 14.5 שנות התיישבות, הכנסת לא הייתה מחילה את הריבונות. ההתיישבות היא אם הריבונות.

* עדות הנחתום – התכנית הלאומית לפיתוח הגולן שעליה החליטה הממשלה, היא ציון דרך היסטורי בתולדות ההתיישבות בגולן. הסיפור המרתק על ההתיישבות בגולן מראשיתה,  מסופר בספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", הוצאת "ידיעות ספרים", 2019. מה? עוד לא קראתם את הספר?

* לא מבזבזים זמן – הבוקר, עוד לפני ישיבת הממשלה בגולן, נערך טקס השקה לפריסת הסיבים האופטיים בקצרין, בירת הגולן, בהשתתפות ראש הממשלה בנט ושר התקשורת יועז הנדל. ציונות בפעולה!

* אילו הייתה צריכה להתקבל בכנסת – איזה מזל שהתכנית הלאומית חסרת התקדים להכפלת ההתיישבות בגולן אינה צריכה לעבור לאישור הכנסת. אילו נדרשה לכך, קואליציית ביבי&טיבי הייתה מתגייסת להפיל אותה, ואולי היו מצליחים להעביר אליהם איזה מוסי רז או גבי לסקי ומצליחים במזימתם. ואז היינו רואים את הליכודניקים וחבריהם מהרשימה המשותפת צוהלים ומתחבקים לרגל ניצחונם על המדינה, כפי שעשו בהצבעתם בעד "איחוד משפחות" פלשתינאיות.

* מעשה שפל – נתניהו, שאיבד את הבלמים, הידרדר לשפל המדרגה מבחינה מוסרית אפילו בקנה המידה שלו. אין לו שום גבולות. הוא מסית את העולם נגד מדינת ישראל. הוא מעליל עלילות זדוניות על ישראל. הוא חותר נגד מדינת ישראל ופוגע בה במזיד. הוא נוהג בדיוק כמו שוברים שתיקה. האם השלב הבא יהיה קריאה לחרם על הדיקטטורה הישראלית? אולי פניה לבית הדין בהאג?

הוא נוהג כך אך ורק כיוון שאדם אחר ולא הוא ראש הממשלה. האיש חסר המעצורים הזה נוקם במדינה שהדיחה אותו מראשות הממשלה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם אני לא שולט בה?

אין פטריוט אמתי שאינו נחרד ממעשהו השפל של נתניהו.

* ללעג ולקלס – כשנתניהו אסר על ישראל כץ להגיש תקציב מדינה, כלומר לבצע את חובתו כשר האוצר, היה על כץ להתפטר. כך היה נוהג אדם נורמטיבי, המכבד את עצמו, את תפקידו, את חובתו הציבורית ואת האחריות הלאומית המוטלת על כתפיו. אבל כץ השתפן. הוא השפיל את עצמו ועשה עצמו ללעג ולקלס כשר האוצר. הוא הלך בשמו של נתניהו לשקר לעם ישראל בכלי התקשורת ולספר כל מיני סיפורים שיתרצו את המחדל הזה, אף שכל צופה יכול היה לראות שהוא עצמו אינו מאמין לאף מילה היוצאת מפיו. מה הוא לא עשה כדי לרצות את נתניהו ואת קהל חסידיו?

והנה, נתניהו זרק אותו לכלבים. והוא פועל לחיסולו הפוליטי. למה? הרי הוא לא מתמודד נגדו. אבל די בכך שהוא רואה עצמו כמתמודד אחריו, כמתמודד אי פעם, כדי להפוך את עצמו לאויב.

* המועמד האחר – אם מישהו חושב שהשתלחותו של נתניהו בישראל כץ, שנועדה לחסל אותו, מסמנת תמיכה שלו במועמד אחר, אינו אלא צודק. המועמד האחר הנו הוא עצמו. הוא יפעל באותה מידה נגד כל מי שיעז לחשוב שיהיה אי פעם היורש.

* עסקה שיש עמה קלון – עסקת טיעון עם נבחר ציבור מנוגדת לאינטרס הציבורי.

אם הפרקליטות מאמינה שדרעי עבר על החוק, עליה להגיש כתב אישום על פי ממצאי החקירה. אם אינה מאמינה בכך, שתסגור את התיק. אם היא תגיש כתב אישום, בית המשפט יבחן את הראיות ויפסוק על פיהן. יש משהו רקוב בעסקת טיעון עם פוליטיקאי.

חלק מן העסקה, היא שלא יוטל על דרעי קלון, כך שיוכל בבחירות הבאות לחזור לכנסת ולכהן בממשלה. כבר כתבתי פעמים רבות את דעתי על "הטלת קלון". זה המישפוט בהתגלמותו. השופט יקבע אם יש קלון. וכי יעלה על הדעת שהרשעה פלילית של נבחר ציבור אינה קלון? צריך כאן קביעה של שופט?

אריה דרעי הורשע בעבירות השחיתות החמורות והקשות ביותר ובראשן שוחד. חזרתו לפוליטיקה היא חרפה. אומרים: "אבל הוא ריצה את עונשו + תקופת הקלון ובכך החזיר את חובו לחברה". נכון, לכן הוא אדם חופשי ולא יושב עוד בכלא. זה הופך אותו ראוי להנהגת ציבור? אם שופט יורשע בשוחד, ירצה את עונשו ובכך יחזיר את חובו לחברה, הוא יוכל לחזור להיות שופט?

ואם אחרי חזרתו לפוליטיקה הוא שב להתנהלות עבריינית הוא ראוי להנחה של אי הגדרת קלון? כלומר, עבריין מורשע ואסיר משוחרר שחוזר לחיים הפוליטיים וחוזר לעבריינות, יוכל שוב לחזור להנהיג ציבור?

זהו קלונו של מנדלבליט שמסיים את תפקידו בעסקאות טיעון לדרעי וחיים כץ. עסקאות טיעון כאלו הן רוח גבית לשחיתות שלטונית.

אני מקווה מאוד שגדעון סער יקדם את החקיקה להפרדה בין תפקיד היועמ"ש ותפקיד התובע הכללי. מן הראוי שיהיה בישראל תובע כללי, שאינו מתחכך עם הפוליטיקאים מבוקר עד ערב, ורואה את משימת חייו להיות מצביא המלחמה בשחיתות הציבורית.

* אל תתנו להם אקדחים! – את התקרית בין הכהניסט והמאבטח ראיתי רק דרך הצילום של בריוניו של בן גביר כלומר מאמצע האירוע וכפי שהם רצו להראותו. ואפילו מן הסרטון הזה, כשאני מנסה לשחזר את התמונה המלאה, היא מצטיירת לי כך: בן גביר חנה במקום אסור. המאבטח העיר לו על כך. הוא מיד זיהה על פי המבטא שהמאבטח ערבי, יצא מהרכב והחל בפרובוקציה. סירב להישמע לו, החל לצרוח עליו, לגדף אותו ולהתגרות בו וכשהוא הגיב, שלף נשק ואיים לירות בהם.

והשאלה הנשאלת היא האם יש לו רישיון לשאת נשק. אם כן, זה דבר חמור מאוד. הסיבות שבעטיין צה"ל לא גייס אותו, תקפות באותה מידה באשר למתן רישיון לנשק. לא רק בשל עברו הפלילי, אלא גם כיוון שהוא שור מועד.

אני מקווה מאוד שיש מצלמות אבטחה במקום ונראה את התמונה המלאה.

אגב, מי שהתלווה לבן-גביר היה ראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין.

* ליקוי מאורות – מי שנתן לכהניסט בן גביר אקדח הוא קצין הכנסת. זה ליקוי מאורות. קצין הכנסת לקה בשיקול הדעת, עד כדי ספק אם הוא ראוי לתפקידו. אם קצין הכנסת חושב שיש סכנה לחייו של בן גביר, שיצמיד לו אבטחה. שלא ייתן לו נשק. אסור שאדם כזה יישא נשק. אדם שמעריץ את המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין שר"י, רק כיוון שהוא הגשים יותר מכל אחד את האידיאולוגיה של "מוות לערבים" ואפילו את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע על קברו המשוקץ של המחבל, אינו אדם שהמדינה צריכה להפקיר בידיו נשק.

* עבאס נגד עבאס – בוועידת ישראל לעסקים של העיתון "גלובס" אמר יו"ר רע"מ מנסור עבאס: "מדינת ישראל נולדה כמדינה יהודית. היא נולדה ככה וככה תישאר. אני לא רוצה להשלות אף אחד. השאלה מה מעמדו של האזרח הערבי במדינת ישראל היהודית. זאת השאלה". דברים דומים הוא אמר בראיונות לכלי התקשורת, בעברית ובערבית.

יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס, אבו-מאזן, גינה בחריפות את מנסור עבאס. "ההצהרות חסרות האחריות האלה מתואמות עם קריאות הקיצונים בישראל לגירוש פלשתינאים ולפגיעה במעמד מסגד אל-אקצא ובהיסטוריה של העם הפלשתינאי לאורך הדורות… מנסור עבאס מייצג בהצהרות האלה רק את עצמו, ולא מייצג את העם הפלשתינאי במולדת ובכל מקום בעולם… הצהרות כאלה הסותרות את הדת וההיסטוריה והמורשת הפלשתינאיים הנמשכות מאז תחילת ההיסטוריה… עבאס הפך להיות חלק מזרם המחזק את הפרויקט הקולוניאליסטי הציוני במקום לתמוך בזכויות עמו. במקום לגנות את ההתנחלות ואת פעולות ההרג והגירוש שמבצע הכיבוש, ותוכניות הקיצונים הישראלים לפנות את הקרקעות הפלשתיניות, אנחנו רואים אותו חוזר על השקרים של התנועה הציונית שאין להם קשר להיסטוריה… שתיקתו המוזרה של מנסור עבאס על מה שעושים המתנחלים המחללים את רחבת מסגד אל-אקצא, ושתיקתו המבישה לנוכח המערכה על ירושלים והמקומות הקדושים, ומאמציו של הנשיא מחמוד עבאס להדוף את עסקת המאה והפלתה", וכן הלאה וכן הלאה.

אבו מאזן התרגל לכך שהמפלגות הערביות הן הזרוע הארוכה שלו במלחמתו נגד מדינת  ישראל ונגד הציונות. לפתע הוא רואה מפלגה ערבית עצמאית ומנהיג ערבי עצמאי, שבוחר להשלים עם המציאות של ישראל כמדינה יהודית, ולנסות להשתלב בה ולא לרשת אותה. הוא רואה בעיניים כלות איך מצליח מנסור עבאס לפעול למען אזרחי ישראל הערבים ולהביא להם הישגים. הפחד הגדול שלו, הוא מפני הצלחה של עבאס, שתביא לתמיכה גדולה בו ובדרך ההשתלבות בקרב ערביי ישראל. מבחינתו זו מכה אסטרטגית, כי טיפוח ערביי ישראל כגיס חמישי היא מרכיב מרכזי באסטרטגיה הפלשתינאית.

* אולטרה ימנית – ציפיתי וקיוויתי שהממשלה המורכבת הזאת, שיש בה מן הימין ומן השמאל, תוביל מדיניות נכונה וראויה – "ימין" מדיני ו"שמאל" חברתי כלכלי. לשמחתי, זה מה שקורה בנושא המדיני-ביטחוני-התיישבותי. לצערי, המדיניות החברתית-כלכלית של הממשלה, שאותה מוביל ליברמן, היא אולטרה ימנית. הדבר בא לידי ביטוי בפגיעה בחקלאות בשם השוק החופשי (ולמעשה בשם האינטרס של רשתות השיווק) ובסירוב השערורייתי לפצות את הנפגעים מנזקי הקורונה.

* שאלה של החלטה – כל אימת שאני כותב את עמדתי שאין מנוס מהשמדת תכנית הגרעין האיראני בפעולה צבאית, אני מקבל תגובות כמו: "אתה כותב על נושא שאינך מבין בו. אין לישראל יכולת לפעולה כזאת". אני באמת לא מתיימר להיות בקיא ביכולת המבצעית של צה"ל. אלא שגם אלה שמגיבים בצורה פסקנית כל כך, אינם בקיאים יותר ממני. לכל היותר הם מסתמכים על אמירות אלו או אחרות של גורמי מקצוע הטוענים כך. גם אני מסתמך על גורמי מקצוע. למשל, על מפקד חיל האוויר הנכנס וראש אגף תכנון היוצא אלוף תומר בר, בראיון ל-"7 ימים". האמירה שלו חד-משמעית. יש יכולת כזו. דברים דומים אמרו לאחרונה מפקד חיל האוויר היוצא, הרמטכ"ל וראש המוסד. ובכן הוויכוח האם נכון לתקוף הוא ויכוח לגיטימי. אילו חשבתי שניתן לסכל את תכנית הגרעין בדרך אחרת, הייתי מעדיף אותה. אבל השאלה אינה שאלה של יכולת אלא של החלטה.

ועוד אמירה חשובה בראיון – בניגוד לדברים מדאיגים שאמר האלוף טולדנו על כך שצה"ל מצא דרכים חליפיות למעבר הכוחות כדי לא לעבור בוואדי ערה, מחשש להתנגדות אלימה של הערבים, אמר האלוף בר: "אסור שהיכולת לממש משימות וחופש הפעולה לנייד כוחות ייפגעו. אנחנו מקימים שלוש חטיבות שייעודן יהיה להבטיח את אותו חפש פעולה. הצירים יהיו פתוחים. נקודה. הכל יהיה פתוח. נהיה מאוד אגרסיביים אם צריך. בשעת מלחמה לא יתכן שנתעכב איכשהו, ולשם כך צריך כוחות ייעודיים. גם חטיבת מג"ב עם סמכויות שיטור ועוד שתי חטיבות מילואים מבוססות על פיקוד העורף".

* חומץ בן יין – כשתלמידיו של הרב שלמה זלמן אויערבך (1910-1995), ממנהיגי היהדות החרדית במאה העשרים, ביקשו רשות להיעדר מיום לימודים בישיבת "קול תורה" כדי לנסוע לגליל להתפלל על קברי צדיקים, הוא השיב להם: "בשביל להתפלל על קברי צדיקים יש צורך לנסוע עד הגליל? כשאני מרגיש צורך להתפלל על קברי צדיקים אני חוצה את הכביש והולך להר הרצל, לקברי החיילים שנפלו על קידוש השם".

בנו, הרב שמואל אויערבך (1931-2018) הוא מייסד הפלג הירושלמי הקנאי, הלוחם באלימות נגד גיוס חרדים. לא רק נגד גיוס חרדים – אפילו נגד החובה של החרדים לגשת ללשכת הגיוס כדי לסדר את הפטור מגיוס. וההפגנות האלימות שלהם הן ברובן נגד מעצר עריקים שלא הלכו ללשכת הגיוס.

היהדות מכנה תופעה כזו – ירידת הדורות.

* הנאצים בעקבות אושרת – אושרת קוטלר היא מהגרועים והבולטים בכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים ומדקלמי הדיקטטורה של ה"מדענים" (המירכאות במקור) שממומנים בידי רודפי הבצע של פייזר כדי להחדיר לגופנו חומרים מסוכנים, בשם "מגפה" (המירכאות במקור) בלה בלה בלה, בלה בלה בלה, בלה בלה בלה, בלה. היא רואה בה ובחבריה לכת, לא משת"פים של מגפה, אלא לוחמי זכויות האדם, נגד כוחות הרשע עם המזרקים הרעילים.

ואחרי שנתיים שהגברת הנכבדה נלחמת נגד המשטר הפשיסטי בישראל (בעיני הכת לא היו חילופי שלטון, כי מי ששולט באמת הוא אלברט בורלא) היא נסעה לפוש בגרמניה. ולתדהמתה, התברר לה ששם התו הירוק קשוח הרבה יותר מבישראל והאכיפה הדוקה וקפדנית לאין ערוך מאשר כאן. היא פרסמה רשומה שהשורה התחתונה שלה, היא שגם בגרמניה לא התחלף המשטר, והיא עדין תחת המשטר הנאצי. אלא שאז הנאצים רדפו את הצוענים וההומואים (אפעס, היא שכחה מישהו) ועכשיו הם רודפים את הלא-מחוסנים. והיא מזהירה את קוראיה, שהממשלה הישראלית עומדת לאמץ את השיטות הגרמניות (כלומר הנאציות) ולכן צריך למהר להתקומם, לסרב ולהתנגד.  

והיא התנצלה שהשבוע תיאלץ להיעדר מההפגנה השבועית ברעננה בעד הקורונה.

* במקום טיפול גמילה – ההפגנה השבועית של כת שוחרי הקורונה (סרבני החיסונים) ליד ביתו של ראש הממשלה ברעננה, גלשה לחסימת כביש 4. כאילו לא די בפגיעתם בבריאות הציבור, הם רוצים לפגוע באיכות חייו, בתחבורה, בעונג מוצאי שבת שלו.

לפחות חלק מהמפגינים הם אנרכיסטים בלפורואידים שאינם מסוגלים להיגמל מן הבלפוריאדה. אחרי הקורונה הם כבר ימצאו צעצוע חדש.

* שיר פטריוטי – כתב המשורר רוני סומק:

אֲנִי עִירָקִי פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה

וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.

אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,

אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה

שֶׁל בַּעֲלָהּ.

הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג

מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.

כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל

שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.

כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף. 

השיר הזה הוא בליל של דעות קדומות על העדות השונות. עירקי פיג'מה – "העירקים"

יושבים כל היום על המרפסת עם פיג'מה, שותים ערק, מגלגלים מסבחה ולא עובדים.

"הרומנים" הם גנבים. בילדותי, רווחה הבדיחה על כך שאם רומני יתחתן עם

עיראקית ייצא "הגנב מבגדד" – שם של סרט פופולרי באותם ימים. "המרוקאים"

הם כמובן "מרוקו סכין" וכו' וכו'.

לכל הסטיגמות הללו, מסביר רוני סומק, ניתן כבר להתייחס בהומור. כבר אין

צורך להילחם נגדן, כבר אין צורך להגדיר אותן כגזענות – אף שהן גזעניות בעליל, וגם

אין טעם להיעלב מהן. זאת בשל העובדה הפשוטה, שכל העדתיות הזאת, היא שריד של הגלותיות, שקיבוץ הגלויות כבר ניצח אותה. הוא ניצח אותה דרך חדר המיטות. הוא ניצח אותה דרך האהבה, דרך הזוגיות, דרך הנישואין, דרך המשפחה. הרי בעוד דור או שניים כבר לא יימצא ילד שיידע להשיב על השאלה הארכאית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

"שיר פטריוטי" הכתיר רוני סומק את שירו, והעניק בכך הגדרה מחודשת לפטריוטיות. הפטריוטיות היא בניית הזהות הלאומית הנוצרת מהחיבור בין המוצאים השונים, ליצירת סינרגיה יהודית ישראלית המבוססת על העושר התרבותי הבלתי נדלה שנוצר בשבעים הגלויות. אין כאן, חלילה, ניסיון למחוק תרבויות, אלא להעשיר את התרבות הנוצרת כאן מהטוב והיפה שנוצר בכל הגלויות, כאשר הכל מתמזג ליצירה יהודית ישראלית גדולה ומגוונת. ומה שרוני סומק ממחיש דרך המגוון הגסטרונומי, ויצירת מטבח עשיר הכולל בתוכו את הטעמים והריחות של מוצאים שונים, נכון ביתר שאת גם ליצירה התרבותית והספרותית.

אכן, זו פטריוטיות אמתית.

עולם התרבות סוער השבוע בעקבות שיר הנאצה והשטנה הגזעני נגד האשכנזים שכתב מואיז בן הראש, "זכור את אשר עשו לך האשכנזים"; שיר המציג את האשכנזים כעמלק.

הבחירה החברתית והתרבותית שלנו היא בין "זכור את אשר עשו לך האשכנזים" של בן הראש לבין "שיר פטריוטי" של רוני סומק. כפטריוט וכציוני, אני מזדהה עם שירו הפטריוטי של רוני סומק הפטריוט. רוני סומק מתאר את מיזוג הגלויות, הניצחון הגדול של הציונות על הגלות. בן הראש מזנב בתהליך הציוני, תוקע מקלות בגלגלי השיירה הציונית, מנסה בכל מאודו להנציח את הגלות. יש לו ולשכמותו יכולת להזיק, לחבל ולעכב, אך השיירה עוברת ומתקדמת. מיזוג הגלויות חזק יותר והציונות תנצח.

* גולדה והנראטיב הפנתרי – שנות השבעים היו ימי הזוהר של מדינת הרווחה הישראלית. בשנות החמישים והשישים ממשלות ישראל היו של מפלגות הפועלים, ומדינת הרווחה הייתה האידיאולוגיה שלהן, אבל ישראל הצעירה הייתה מדינה עניה, קטנה, ללא גבולות בני הגנה, מבודדת מדינית, מוקפת אויבים הצרים עליה והחותרים להשמידה, ובתוך המצב הזה היא לקחה על עצמה את המיזם הציוני הגדול ביותר, של יותר מהכפלת אוכלוסייתה בתוך שנים ספורות בקליטת העליה ההמונית של שורדי השואה מאירופה ושל יהודי ארצות ערב הנרדפים ויישוב הנגב והגליל במאות יישובים חדשים. באותן שנים הונחו היסודות למדינת הרווחה, אולם לא הייתה דרך לממש את הרעיונות בתקציבים הזעומים, שהוקדשו למטרות החשובות יותר של התקופה. מדינת ישראל הטילה מדיניות צנע בשנות החמישים, שאילצה את כל אזרחי ישראל לצמצום רווחת חייהם כדי לאפשר את מימוש המשימות הלאומיות הגדולות. בשנות השישים נקלעה המדינה למיתון הגדול.

מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה תקופה של שגשוג כלכלי אדיר וצמיחה כלכלית חסרת תקדים בקנה מידה עולמי. גולדה מאיר, שעלתה לשלטון ב-1969, מינפה את השגשוג הכלכלי למדיניות רווחה מרחיבה כפי שלא הייתה מראשית שנות המדינה. יש לציין, שכשרת העבודה בשנות החמישים, לצד המשימה העיקרית שלה בקליטת העליה והבטחת קורת גג ועבודה להמוני העולים, היא הקימה את הביטוח הלאומי, ייסדה את מעונות היום והובילה חקיקה חברתית נרחבת. כראש הממשלה, כשהמדינה הייתה במצב אחר, היא הובילה מדיניות חברתית כלכלית מרחיבה, על פי השקפת עולמה. מדיניות זו הועצמה והורחבה למרות מלחמת יום הכיפורים והמשבר הכלכלי שבעקבותיה ובעקבות משבר הנפט העולמי, בהובלת ראש הממשלה רבין, בקדנציה הראשונה שלו. לאחר מכן, תחת שלטון הליכוד צומצמה מדינת הרווחה, וביתר שאת – בתכנית לייצוב המשק של ממשלת האחדות בראשות פרס ב-1985 ועוד יותר בתקופת ממשלת שרון וכהונתו של נתניהו כשר האוצר. המחאה החברתית של 2011 וועדת טרכטנברג שמונתה בעקבותיה, שינו את המגמה לטובה, וממשלות נתניהו האחרונות הפיחו חיים במדינת הרווחה, ויש לומר זאת לזכותן, הגם שניתן ונכון היה לעשות יותר.

במלאת חמישים שנה לפנתרים השחורים הוציא העיתון המקוון "דבר" מגזין מודפס, שיוחד לנושא. המגזין מעלה על נס את הפנתרים השחורים והמהפכה שחוללו בחברה הישראלית, ובין השאר מציג את מאבקם כגורם למדיניות הרווחה של שנות השבעים. איני ממעיט מתרומתם של הפנתרים השחורים ומהיותם זרז בתהליך הזה. אבל הוא לא היה קורה ללא גולדה ורבין, שמינפו אותו לקידום הדרך שבה האמינו. גולדה מאיר החלה בתהליכים הללו מיד עם בחירתה, שנתיים לפני הפנתרים השחורים. היא זו שחוללה שינויים תקציבים ומבניים. אבל, כידוע, כאשר מדברים על הפנתרים השחורים, גולדה מאיר היא האישה הרעה, היא התגלמות הממסד האשכנזי המנותק, המרושע והעושק, כיוון שאמרה את המשפט הלא נחמד ולא תקין-פוליטי (עשרים שנה לפני שהמציאו את התקינות הפוליטית) "הם לא נחמדים". והרי המסר של הפנתרים עצמם היה שהם לא רוצים להיות נחמדים.

אבל האמת היא, שגולדה מאיר, ראש הממשלה, ראתה לנכון להזמין חבורה של צעירים חסרי כל משכונת מוסררה בירושלים שהובילו מחאה אלימה ופרועה, הקדישה להם שעה ארוכה מזמנה, והחשוב מכל – קיבלה את כל דרישותיהם. היא הקימה את ועדת כ"ץ ואימצה את המלצותיה למלחמה בעוני ומתן מענה למצוקה. אבל מבחינת הנראטיב הפנתרי, גולדה לא התעניינה בהם, כי היא שאלה אותם היכן הם עובדים ולמה אינם עובדים.

דומני שחמישים שנה הם זמן ארוך דיו, כדי להחליף את הנראטיב באמת ההיסטורית.

* תגובה שוקניסטית הולמת – אורי משגב ומורן שריר סטו מהקו השוקניסטי; משגב פרסם שני מאמרים נגד אובססיית ה"נכבה" השוקניסטית ושניהם יצאו נגד הקו השוקניסטי ההזוי המתייחס לגולן כאל שטח קבוש והביעו תמיכה בפיתוח הגולן. שריר הודה בטעותו והודה לאלה שלא טעו כמוהו ונאבקו על הגולן, בזמן אמת.

התגובה השוקניסטית לא בוששה לבוא. עודה בשארת השתלח ב"ימנים" האלה במלוא עוזו, ושיגר אותם ל"ישראל היום" וערוץ 14, כי אין מקום לשכמותם ב"הארץ". על מאמריו של משגב נגד אובססיית ה"נכבה" הוא כתב: "כשלא מצליחים להילחם ברוע, נטפלים לקורבנו". כיוון שעל פי נראטיב תש"ח השוקניסטי, מדינת ישראל היא הרוע, ואלה שניסו למנוע בכוח את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי, הם "קורבנו".

גם גדעון לוי לא טמן את ידו בצלחת. "נאו-ציונים" הוא כינה אותם… כן, ברח' שוקן זהו גידוף. "הם צצים עכשיו, מגיחים מהמחילות, קורעים את המסכות, משילים את התחפושות ויוצאים מהארון". על הדרך הוא השתלח גם באורי זכי, מראשי מרצ, שהביע תמיכה פומבית בתכנית לפיתוח הגולן. אך האיומה והנוראה מכל היא מרב מיכאלי, שבחוצפתה העזה לגנות את רצח יהודה דימנטמן, וגרוע מכך, היא כינתה אותו פיגוע. "כשפלסטינים אורבים למכונית שיורדת מאחד המקומות האלימים והנפשעים בהתנחלויות והורגים את אחד מנוסעיה" זה לא פיגוע. הרי לרצוח מתנחלים זו מצווה.

* פרימיטיבי גאה – הרמטכ"ל אביב כוכבי, בנאום מכונן בטקס סיום קורס טיס, יצא נגד הסיסמה "הטובים לסייבר" והזכיר את אמת חיינו, שהטובים ביותר הם ההולכים ליחידות קרביות, ומוכנים לסכן את חייהם כדי להבטיח את קיומה של המדינה.

רווית הכט השתלחה בו ב"הארץ" ובין השאר כתבה בלעג על "הפרט שנותן את גופו ולפעמים אף מקריב את חייו בדרך הישנה והפרימיטיבית של קרבות פנים מול פנים, של חיכוך גוף בגוף, של פעולות הנחשבות לנחותות משום שהן פיזיות ולא מבטאות את ניצחון שלטון התודעה" ופינטזה על היום שבו "הפרט הזה יבין עד כמה נמוך מיקומו בסדר ההיררכי החדש".

שירתתי כלוחם קרבי בסדיר ועוד למעלה מעשרים שנים במילואים, ואני גאה בבניי ששירתו כלוחמים קרביים (אחד מהם משרת ממש עכשיו במילואים). אני פרימיטיבי גאה. ובזכות פרימיטיבים כמוני וכמו ילדיי יכולה רווית הכט להגג את הבליה ברח' שוקן.

* המתקפה על המודרניות – הברית בין האסלאם הקנאי לשמאל הרדיקלי היא ברית בין הפרה-מודרניות והפוסט-מודרניות במתקפה נגד המודרניות המערבית.

בנושא אחד, הברית הזאת כוללת גם את הימין הרדיקלי באירופה ובאמריקה – האנטישמיות.

* ועד הלשון העברית – לכבוד יום השפה העברית, כדאי שהאקדמיה ללשון עברית תחזור לשמה המקורי, ועד הלשון העברית.

אמנם המילה ועד פחות פלצנית אבל היא יותר עברית.

* בחברה טובה – ביום השפה העברית, פרסמתי רשומה שבה קראתי לאקדמיה ללשון עברית לחזור לשמה המקורי, ועד הלשון העברית. בו ביום, גם האקדמיה עצמה העלתה רשומה באותו נושא, שבו הסבירה מדוע היא מתעקשת להיקרא אקדמיה והציגה את ההיסטוריה של בחירת השם.

לא השתכנעתי, אבל שמחתי למצוא את עצמי בחברה טובה, לצד יצחק בן צבי, דוד בן גוריון ומשה שרת.

* זה לא גברת? זה אדון? – בתגובה לאיילה זמרוני – תמהני, האם מישהו חשב שראש הממשלה הגברת גולדה מאיר, זה לא גברת? זה אדון? היה צריך לכנות אותה "ראשה" (אוף, איזו מילה מכוערת!) כדי למנוע בלבול?

* אנשיו – בעקבות הפצת סקר על ריצה אפשרית של אביב גפן לפוליטיקה, הוא צייץ שהסקר לא יצא ממנו או מאנשיו.

ואני רק ארבע שאלות: א. מיהם אנשיו? ב. האם יש לו רק אנשים או גם מקורבים? ג. אם יש לו מקורבים, האם המקורבים הם גם אנשיו, ולהיפך? ד. מה תנאי המכרז להיות אנשיו?

          * ביד הלשון

בדימוס – במודעת אבל צה"לית על מותו של אורי שמחוני, נכתב אלוף (בדימוס).

פירוש המילה דימוס הוא חופש. ומכאן, יצא בדימוס פירושו השתחרר. חייל בדימוס הוא חייל משוחרר.

בלשון עכשווית אנו משתמשים במילה "בדימוס" כנרדפת ל"לשעבר".

איני אוהב את השינוי שחל בהגדרה הצה"לית מ"במיל'" או "(מיל')", כלומר במילואים, ל"בדימוס". ההגדרה במיל' נכונה יותר למסר הערכי של צבא העם בחברה מגויסת, ולכך שמי שהשתחרר משירותו הסדיר או משירות הקבע שלו, הוא חייל בצבא המילואים. "משורה ישחרר רק המוות". והדבר נכון בהחלט לגבי בכירים, שלא אחת נקראים למילואים, אם לדיונים והתייעצות, לפרויקטים, לוועדות תחקיר ובדיקה או להרצאות. בוודאי שהדבר נכון בשעת מלחמה.

כמובן שדעתי מעוררת את השאלה, בהקשר של מודעת האבל, האם יש לכתוב במודעת אבל על אדם מת אלוף (מיל'). מה, גם אחרי מותו הוא מילואימניק? לא. אבל באותה מידה לא נכון לכתוב שהוא אלוף בדימוס. נכון לכתוב אלוף. זו דרגתו. זו הייתה דרגתו בשירותו הפעיל, זו דרגתו במילואים וזו דרגתו אחרי מותו. דרגת החיילים נכתבת על מצבתם ולא אחת הם עולים בדרגה אחרי מותם.

יהי זכרו של אלוף אורי שמחוני ברוך!

* "חדשות בן עזר"

העיקר – לא לפחד

במיצג הגולן, שעמו נדדנו בכל רחבי הארץ בתקופת המאבק של שנות התשעים, סיפרה יעל מאלי על ההרגשה עם שובנו לאדמת הגולן. "אנחנו חיכינו לה [לאדמת הגולן] והיא חיכתה לנו".

בגיליון הקודם של "שישי בגולן" כתב אייל גארי מכתב גלוי לראש הממשלה, בשם הטבע של הגולן, שמפציר בו לסגת מהתכנית הלאומית לפיתוח וצמיחה דמוגרפית של הגולן.

אפשר לשאול את יעל, מי שמך לדבר בשם אדמת הגולן וניתן לשאול את אייל מי שמך לדבר בשם הטבע הגולני. אני, מכל מקום, מתחבר הרבה יותר לדבריה של יעל. אני מאמין ברעיון של אדם ואדמה. לא בכדי שתי המילים הללו הן מאותו שורש, וכמעט זהות באותיותיהן. אני מאמין שהיופי של המעשה שלנו בגולן, הוא החיבור הזה בינינו לבין אדמת הגולן. איננו אורחים כאן בטבע זר ומנוכר. הטבע הזה הוא הבית שלנו. אנו לא שומרים עליו כעל שמורה מרוחקת, אלא אנו מתמזגים בתוכו, הופכים חלק ממנו, ומתפתחים בתוכו ואתו. טבע הגולן שאני מכיר, לא דוחה את האדם המיישב אותו, ולא מתייחס אל הרוצים להכות בו שורש, בהתנשאות על "עיירות פיתוח כושלות".

קראתי השבוע בפייסבוק משפט שהקפיץ אותי. "אל תגעו לי בגולן".

54.5 שנים אנו מספרים לעם ישראל שהגולן אינו עסק פרטי שלנו, תושבי הגולן, אלא אנו החלוצים לפני המחנה, היושבים בו כדי להבטיח שהגולן יהיה ישראלי לעד. לפני שבוע חגגנו ארבעים שנות ריבונות בגולן. בגין לא המציא את הרעיון. במשך שנתיים וחצי תושבי הגולן הובילו מאבק ארצי והחתימו מאות אלפי אזרחים על עצומה הקוראת להחלת הריבונות. המסר לא היה בקשה להחיל לי את הריבונות בגולן. המסר היה "אסור לאבד את הצפון" כי "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל". במאבק של שנות ה-90 הובלנו מאבק לאומי, שסחף את רוב הציבור הישראלי, וסיכל את הנסיגה. המסר היה "העם עם הגולן". האם הלכנו אל העם בשל "הגולן שלי"? האם פנינו לציבור בקריאה להעדיף את הגולן על הסכם שלום, בשם אינטרס פרטי של תושבי הגולן? האם העם היה עם הגולן בשביל דבר מה שהוא פחות מאינטרס לאומי?

והנה, לראשונה מאז ראשית ההתיישבות, באה ממשלת ישראל מיוזמתה, עם תכנית לאומית, היסטורית, בתקציב עשר-ספרתי, עם השקעות עתק בתשתיות, בכבישים, בחינוך, בתקשורת, בחקלאות, בהיי-טק, בתיירות, בתשתיות תעסוקתיות ובתוכנית להכפלת ההתיישבות הציונית בגולן – ובמקום להריע: "מה גדול היום הזה", היא מתקבלת בחמיצות, בהפגנה, במסר של "עזוב אותי באמ'שך"?

לכל שינוי יש מחיר. כל שינוי מעורר חששות, והחששות הללו טבעיים. אני מבין את החשש מפני פגיעה בטבע. אבל אין שום קשר בין התכנית לבין סיסמאות כמו "הרס הטבע בגולן", "הפיכת הגולן לאזור תעשיה מלא בעיירות פיתוח כושלות", "לבנות ערים ענקיות" וכו'. מה אלו ההפחדות הללו? הן מנותקות לחלוטין מן המציאות.

איך מאבק נגד טורבינות הרוח הפך למאבק נגד פיתוח הגולן? איך התנגדות למיזם מסוים הופכת ל"דובוני לא-לא"? הייתי שותף למאבק נגד חיפושי הנפט בגולן. אמרנו שאין מקום לאנרגיה מזוהמת ומזהמת, בוודאי בגולן שיש לו תנאים יוצאי דופן לאנרגיה נקיה כמו אנרגיית הרוח. וכאשר הולכים על אנרגיית הרוח, נאמר שזו פגיעה אנושה בטבע ויש ללכת על אנרגיה סולארית, ופתאום יוצאים גם נגד פאנלים סולאריים. ומכאן קצרה הדרך עד להתנגדות לפיתוח ההתיישבות. חברים, תרגיעו!

שינוי הוא דבר מפחיד, ואני מציע לאמץ את עצתו של ר' נחמן מברסלב: "והעיקר לא לפחד כלל". לא חייבים להסכים עם כל פרטי התכנית. ולא כל מה שכתוב היום בהחלטת ממשלה הוא בדיוק מה שיקרה. יש מקום ללמוד את ההחלטה ולהשפיע על תכניה. גם לי יש השגות. אני תומך בכל מאודי בהקמת יישובים חדשים, אך כפי שכתבתי כאן לפני שבועות אחדים במאמרי "לקראת ההחלטה ההיסטורית", אני מתנגד לאופי המתוכנן ליישובים הללו, כפרברים עירוניים. אני בעד הקמת יישובים כפריים קהילתיים. אני מאמין שזה מה שיקרה בסופו של דבר. עלינו להיכנס לפרטים, לקיים דיון ציבורי על סעיפי התכנית, לראות מה הכיוונים הנכונים לפיתוח הגולן. אולם נקודת המוצא צריכה להיות קבלה בברכה ובשמחה של התכנית הלאומית. 54.5 שנים אנו מחכים לרגע הזה, וכשהוא בא, נפנה לו עורף?

אף אחד לא מתכוון להפוך את הגולן לאזור תעשיה ולערי ענק. הגולן הוא שטח פתוח רחב ידיים ודליל אוכלוסיה. גם אם יקומו בו עוד עשרה יישובים, לא עוד שני יישובים כבתכנית, הוא יישאר שטח פתוח וריאה ירוקה למען כל אזרחי ישראל והדורות הבאים. אני נגד הקמת פרברים עירוניים ומאמין שלא כזה יהיה אופי היישובים, אבל גם אם יקומו שני יישובים של כמה אלפי אנשים – לא תהיה בכך כמעט פגיעה באופיו הפראי של הטבע הגולני. גם מי שמתנגד לטורבינות הרוח, שאינן קשורות לתכנית, אין לו כל סיבה להתנגד לכל פיתוח של הגולן. וגם באשר לטורבינות, יש לקחת את הדברים בפרופורציות. גם אני מתנגד בכל מאודי לפיזור 400 טורבינות ברחבי הגולן. יש מרחק רב בין כמה עשרות טורבינות לבין אותן 400. הגישה של "הכל או לא כלום" אינה בריאה.

ונקודה אחרונה, חשובה מאוד – ההקשר המדיני. עלינו לגולן כדי להבטיח שיהיה ישראלי. זו השליחות ההיסטורית שלקחנו על עצמנו ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה. ראינו כבר איך שני חבלי התיישבות דלילים באוכלוסיה נעקרו. וראינו איך גושי יישובים גדולים, הפכו לעובדה בלתי הפיכה גם בעיני מי שהתנגדו עקרונית להקמתם.

כאופטימיסט חשוך מרפא, איני מסוגל להעלות על דעתי את האפשרות ההזויה שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן נמצא בכל מקום זולת המקום היחיד הראוי לו – פח האשפה של ההיסטוריה. ואף על פי כן, אני מציע לא להפוך את האופטימיות שלי להנחת עבודה.

כותרת המאמר היא "העיקר לא לפחד כלל", אך במישור הזה אני מציע לא לשכוח את דברי החכם מכל אדם "אשרי אדם מפחד תמיד".

יש לנו נכסים רבים המהווים נוגדנים נגד נסיגה. בראש ובראשונה מפעל ההתיישבות הנפלא שיצרנו כאן. האהבה של עם ישראל את הגולן, את ההתיישבות בגולן ואת הטבע בגולן, שבניגוד להפחדות לא יפגע כתוצאה מהתכנית. הריבונות על הגולן. חוק יסוד משאל עם. ההכרה האמריקאית בריבונותנו על הגולן. וגם שכנינו הסורים תרמו רבות לשכנוע אזרחי ישראל להבין איזה הימור מופקר היה כרוך בנסיגה, חלילה. אגב, אני מציע להעניק לאחד היישובים החדשים את השם רמת אסד, על שם האב והבן שאין ערוך לתרומתם לכך שהגולן ישראלי. ולמרות כל הנוגדנים הללו, דלילות האוכלוסיה היהודית בגולן מהווה סכנה. התכנית הלאומית לפיתוח הגולן הינה מנת הדחף לחיסון מדינת ישראל מפני הסכנה.

התכנית הלאומית הזו היא ברכה גדולה לגולן ולמדינת ישראל. לב התכנית הוא פיתוח רבתי של קצרין והפיכתה לעיר ואם בישראל. וסביבה – התיישבות כפרית קהילתית ברחבי הגולן. קצרין, בירת הגולן, תעניק את החוסן הדמוגרפי. ההתיישבות הכפרית – את השליטה על המרחב.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 7.11.21

* על מה ההתרגשות – כל ממשלה נורמלית, עניינית, שטובת המדינה לנגד עיניה, מעבירה תקציב. זה ממש עניין טריוויאלי. מה מיוחד בכך? מה ההתרגשות?

על כך בדיוק ההתרגשות.

* מדינה מתוקנת – ראשי רשויות מקומיות שנבחרו לראשונה בבחירות 2018, אינם יודעים מה זה לעבוד עם תקציב מדינה, שיאפשר להם סוף סוף לקדם את הרשויות שלהם, לפתח את היישובים שלהם ולא רק לתחזק את הקיים. פתאום הם ילמדו שיש דבר כזה מדינה מתוקנת.

* התקציב והאופוזיציה – תקציב המדינה הוא תכנית העבודה של הממשלה. אישור התקציב הוא אישור תכנית העבודה של הממשלה. דחיית התקציב היא דחיית תכנית העבודה של הממשלה. אם התקציב אינו עובר, הממשלה אינה יכולה לפעול ולתפקד. לכן, הצבעה על התקציב היא הצבעה על אמון הכנסת בממשלה.

האופוזיציה, כל אופוזיציה לכל ממשלה, מצביעה נגד התקציב. רצוי היה שבקריאה השניה ההצבעה של האופוזיציה תהיה עניינית, כלומר בעד סעיפים שהיא תומכת בהם. אבל זה לא קורה, לא היום ולא בעבר. מכל מקום, תפקידה של האופוזיציה הוא להתנגד לתקציב, כיוון שאם היא תומכת בו, היא כאילו טוענת שאין היא אלטרנטיבה לשלטון. כיוון שאף תקציב אינו מושלם, תמיד תהיה לכל אופוזיציה ביקורת על התקציב; על מה שיש בו ועל מה שאין בו. הטחת הביקורת הזאת היא שירות חשוב של האופוזיציה לציבור ותרומה לדמוקרטיה.

מה ההבדל בין ההתנגדות של האופוזיציה הביביסטית להתנגדות של אופוזיציה נורמטיבית? ההסתה ("תקציב עם דם על הידיים") והשקרים ("כספים למחבלים"). ובעוד הח"כים שמדקלמים את השקרים הללו יודעים שהם משקרים, ציבור המאמינים של פולחן האישיות מתייחסים לשקרים כאל עובדות ומאמינים בהם באמת.

* בית ספר לדמגוגיה – ח"כ שחאדה, יו"ר בל"ד, תקף את התקציב כתקציב מפלה: "זה תקציב של כ-600 מיליארד שקלים, כאשר אחוז אחד ממנו, אולי – ובתנאים מסוימים, יועבר לחברה הערבית".

דבריו הם בית ספר לדמגוגיה. נכון, 1% מהתקציב הולכים באופן ייעודי לקידום המגזר הערבי, וזה סכום גדול. אבל מה הם 99% האחרים? בריאות, חינוך, רווחה, שיכון, ביטחון פנים, דתות, משפטים וכו' – כל אלה משרתים ומקדמים רק את הרוב היהודי ולא את המיעוט הערבי? והדבר נכון גם בביטחון. הגנת המדינה היא על כל האזרחים, גם הערבים. ראינו הן במלחמת לבנון השניה והן ב"שומר החומות" שהרקטות שנורות עלינו אינן מבחינות בין יהודים לערבים.

* עוד תאוריה הזויה – לעתים אני קורא דברים ומשתומם, ותמה האם הכותב באמת מאמין למה שהוא כותב, או שהשנאה והפוזיציה דוחפות אותו לכתוב תאוריות הזויות, מתוך ידיעה שהן הזויות? אני לא יודע איזו משתי האפשרויות גרועה יותר.

הנה, למשל, רשומה ארוכה, מפורטת, מנומקת, רהוטה, שקראתי השבוע, המסבירה שהמס על הכלים החד-פעמיים נועדה למטרה אחת בלבד – לפגוע כלכלית במשפחות החרדיות. כלומר, לא שזו תוצאה נלווית של הצעד, לא שהממשלה ערלת הלב הזאת התעלמה מהמצוקה הזאת ודבקה בהצעה למרות הפגיעה בחרדים, אלא שמדובר בזדון, במזימה, בתכנית שנבנתה מראש. על פי אותה תאוריה, אין שום משמעות סביבתית להפסקת השימוש בכלים חד-פעמיים, זה רק תירוץ שנועד לפגוע בחרדים, מושאי השנאה של שר האוצר ושל הממשלה. אגב, הכותב נעדר מינימום של מודעות עצמית כאשר הוא מדבר על… שנאה.

ואני רוצה לשאול – כבר שנים רבות, לבטח למעלה מעשור, כל הגורמים הסביבתיים, בארץ ובעולם, מטיפים לצמצום עד הפסקה של השימוש בכלים חד-פעמיים. ויותר ויותר גורמים וארגונים חדלו להשתמש בהם. אני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. באורטל למשל, במערכת החינוך, עוד כשהילדים שלי היו במערכת, הופסק השימוש בכלים חד-פעמיים. לאחר מכן גם במשרדי הקיבוץ, באירועי התרבות, במועדון. לא תמיד אנו עומדים בכך. הקורונה בהחלט החזירה קצת את השימוש בחד-פעמי. אבל יש מאמץ רב לעמוד בכך והשימוש בחד-פעמי ירד פלאים. גם המועצה האזורית גולן הפסיקה את השימוש בכלים חד-פעמיים לפני כשלוש שנים. כך גם במקום העבודה שלי – מכון שמיר למחקר. אני בטוח שכל אחד מהקוראים יוכל להעיד על כך ממעגלים שונים שהוא שייך אליהם. האם כל זה נעשה, כדי ליצור תירוץ לממשלה עתידית כדי שתוכל לפגוע בחרדים?

לעתים אני באמת מנסה להבין את נפשם המסוכסכת של האנשים הרדופים שרואים מזימה בכל דבר סביבם.

לגופו של עניין, אני תומך במס על הכלים החד-פעמיים, שיסייע למניעת זיהום ולצמצום משמעותי בשימוש הסיטונאי בחומרים הבלתי מתכלים הללו. ולגבי המגזרים שבשל העדר מודעות סביבתית השימוש בכלים חד-פעמיים נפוץ בקרבם – מן הראוי לפעול בתוכם בדרכי חינוך והסברה להגברת המודעות. אבל נוח יותר להסית אותם בטענה שממשלת השמד האנטי-יהודית רודפת אותם, ושהשלב הבא יהיה איסור על ברית מילה.

* החברתית – ניסיתי לדמיין את דוד לוי עולב בעובדת הכנסת, משתלח בה ומביא אותה לידי דמעות. גם בדמיון הכי פרוע שלי, איני יכול לדמיין זאת.

זה ההבדל בין מנהיג חברתי ל"חברתית".

* בשרות טייקוני הרשתות – בנאומו בישיבת סיעת ישראל ביתנו, הגדיר שר האוצר ליברמן את היעדים המרכזיים של הממשלה. אחד מהם, כמדומני אפילו הראשון שבהם, היה מאבק ביוקר המחיה ופעולה למען הורדת המחירים.

אין דבר המנוגד ליעד הזה יותר מאשר היוזמה האנטי-צרכנית של שרת הכלכלה אורנה ברביבאי לבטל את חובת סימון מחירי המוצרים על המדפים. זהו צעד אנטי-חברתי, כניעה לאינטרסים של טייקוני רשתות השיווק, שבנושא הזה הוא מנוגד לאינטרס הציבורי.

נדירים המקרים שבהם אני מסכים עם נחמיה שטרסלר, אך הוא פרסם מאמר מצוין שבו תיאר את תרומת סימון המחירים לירידת מחירים או לבלימת עלייתם, מאז נחקק החוק. שטרסלר סיפר שכאשר בנט היה שר הכלכלה, הוא עמד איתן מול הלחצים של רשתות השיווק ודחה את דרישתם לבטל את החוק. אני מקווה מאוד שבנט ידבק בדרכו ושהממשלה תיירט את ההצעה, ושהיא כלל לא תגיע כהצעת חוק לכנסת. אחד הבסיסים של ממלכתיות הוא העדפת האינטרס הציבורי על אינטרס פרטי של בעלי כוח.

* וולגריות – לא אהבתי את צילום הסלפי הקבוצתי של הקואליציה, לאחר ההצבעה על התקציב. זה ילדותי, וולגרי, לא מכובד ולא מכבד את הכנסת. זה אורן חזניזציה של הפוליטיקה הישראלית.

* נכס לאומי או שטיבל חרדי – ושוב חילול קדושת הכותל המערבי – פורעים חרדים מנסים באלימות למנוע מיהודיות להתפלל את תפילת ראש חודש כסלו בשריד בית מקדשנו.

שיתוף הפעולה המוצלח והיפה ביותר שהיה בין נתניהו לבנט, היה פשרת מתווה הכותל, שקבלתו הייתה ההישג הציוני הגדול של ממשלות נתניהו. להישג הזה הובילו בעיקר ארבעה אישים – ראש הממשלה נתניהו, שר התפוצות בנט, יו"ר הסוכנות היהודית שרנסקי ומזכיר הממשלה מנדלבליט. לאחר מכן נתניהו נכנע ללחץ אנטי ציוני של העסקנים החרדים ולא קיים את ההחלטה. אולם ההחלטה שרירה וקיימת ועל הממשלה הנוכחית לבצע אותה. על בנט להוביל את ההחלטה ואני מצפה מנתניהו כראש האופוזיציה לגלות אחריות לאומית ולתמוך בה (ולא לשתף ציוצים של העסקן החרדי דרעי שקורא לחלל את הקודש ולמנוע את התפילה בו). הנשיא הרצוג התערב והביא לפשרה שהח"כים משני הצדדים לא יבואו בראש חודש כסלו לכותל. מן הראוי שייכנס לעובי הקורה ויוביל את המהלך הציוני של מימוש פשרת מתווה הכותל.

בחוק הלאום, אחד מחוקי היסוד החשובים ביותר שקיבלה הכנסת, נאמר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. היא לא מדינת מגזר של הזרם החרדי. על ישראל, כמדינה ציונית, לשחרר מחדש את הכותל כדי להבטיח שיהיה נכס לאומי ולא שטיבל חרדי.

אני מצרף מאמר שכתבתי בנדון לפני שנים אחדות:

* נשים אורתודוכסיות ברבנות – שר הדתות המצוין מתן כהנא מוביל רפורמות משמעותיות לחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל. כאשר אנחנו שומעים את עסקני החרדים דרעי, גפני ושות' ותועמלנים ריקים כמו קרעי מייללים וצווחים על "ממשלה אנטי-יהודית", זה סימן טוב. סימן של הליכה בדרך הנכונה, של שחרור היהדות מהשליטה המגזרית החרדית.

אחת הרפורמות החשובות שמוביל השר היא הכרה ברבניות אורתודוכסיות. אין הכוונה לרבות מן הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) או המתקדם (רפורמי) אלא בנשים אורתודוכסיות לעילא ולעילא. אין המדובר ברבנית במובן של אשתו של הרב, אלא בתלמידות חכמים, גדולות בתורה, מורות הלכה, ומנהיגות רוחניות, שיש להן כל הכישורים וכל הידע הנדרש להיות רב בישראל, זולת הפגם הגנטי הנורא שהן נשים, ר"ל. כיוון שמדובר בנשים אורתודוכסיות, שמקבלות על עצמן את השולחן ערוך כמות שהוא, הן מקבלות על עצמן את האפליה המגדרית המובנית בהלכה עצמה, כמו שהאישה אינה נספרת למניין ואינה יכולה להוביל את רוב התפילות. אבל אין שום איסור בהלכה לכך שאישה תכהן כרב. זו סתם שמרנות. ואת מה שההלכה אינה אוסרת, הן אינן מוכנות להמשיך ולקבל בהכנעה.

המהפכה הפמיניסטית בציבור הדתי-לאומי בעשרות השנים האחרונות, כמו גם בנאו-אורתודוכסיה ביהדות ארה"ב, היא אדירה, מהירה יותר מקצב המהפכה הפמיניסטית בחילוניות המערבית והישראלית. רק לפני כארבעים שנה היה צריך להילחם ולגשת לבג"ץ כדי שאישה תוכל להיות חברה במועצה דתית. רק לפני כארבעים שנה היו מי שנלחמו בתופעה החדשה של נשים הלומדות גמרא. היום הציבור הדתי לאומי ברובו הגדול אוהד מאוד את המגמה ושותף לה. כבר יש נשים אורתודוכסיות שמכהנות למעשה כרב לכל דבר, אם כי עדין בהגדרות מכובסות כמו "ראש קהילה" באפרת או "המנהיגה הרוחנית" של אוניברסיטת בר-אילן. אך הכיוון ברור ואת המהלך הזה אי אפשר להפסיק. הקולות השמרניים המתנגדים לכך, גם בקרב חלק מן החרד"לים, מייצגים מלחמת מאסף, שלכל היותר תעכב את המגמה, בדומה לרבנים היוצאים עדין נגד שירות בנות דתיות לצה"ל, מה שאינו עוצר את המספר ההולך וגדל של בנות דתיות המתנדבות לשירות בצה"ל, כולל שירות קרבי, ודווקא מבין הרציניות ביותר גם במובן הדתי. המגמה עצמה – בלתי הפיכה.

הרפורמה שמוביל השר כהנא היא הסמכת נשים לרבניות במסגרת משרד הדתות, עם בחינות זהות לבחינות לרבנים ברבנות הראשית, ואת ההסמכה נותנים רבנים אורתודוכסיים מוכרים ומוערכים בציונות הדתית. עם זאת, כיוון שהרבנות הראשית אינה מכירה בהן, הן לא תוכלנה לכהן בתפקידים כמו רב עיר, שהם מטעם הרבנות. העמותה המייצגת את הרבניות, עתים, אינה מסתפקת בכך ועתרה בעניין לבג"ץ. חבל, איני חושב שבג"ץ צריך להתערב בסוגיות דתיות וחברתיות. יש לברך על כל התקדמות, ולא לצפות למהפכה טוטלית מיידית שבאה מלמעלה באמצעות בג"ץ. תהליך חברתי פנימי, מלמטה למעלה, הרבה יותר נכון, אמתי ואפקטיבי. אלמלא המהלכים החברתיים שקרו בעשרות השנים האחרונות, לא היינו מגיעים למצב שמאפשר היום לשר הדתות לקדם פריצת דרך כזו.

המהפכה החשובה ביותר, בעיניי, שהשר כהנא מקדם, היא מהלך גדול לשינוי פני הרבנות הראשית, הנשלטת בידי החרדים והחזרתה לידיים ציוניות, של רבנים דתיים לאומיים. למה בעיניי המהלך הזה חשוב יותר מהרפורמות האחרות? כי המכשול הגדול ביותר היום אינו נעוץ בחוקים או במדיניות ממשלתית, אלא בהרכב החרדי של הרבנות, שהיא היום המכשול הגדול ביותר בפני הגיור, בפני הרפורמה בכשרות ועוד. יש לציין, שמי שהיה שותף להשתלטות החרדית על הרבנות היו הפוליטיקאים של השמאל הישראלי, ששיתפו פעולה עם החרדים נגד הציונות הדתית, בשל המחלוקת האידיאולוגית בנושא ההתנחלות. לאחר מכן, הליכוד הצטרף למגמה בשל הברית העסקנית בין נתניהו לחרדים. יש לקוות שבממשלה הראשונה בתולדות המדינה, שעומד בראשה מנהיג דתי-לאומי, עם שר דתות דתי-לאומי נמרץ ומהפכן, יתחולל השינוי המבורך.

אני מייחל ליום שבו הרבנות הראשית של ישראל תכלול בתוכה רבנים משלושת הזרמים הגדולים ביהדות, אך אני יודע שהיום הדור אינו כשר לכך ויש צורך בשנים רבות של הכשרת הלבבות. אבל עצם שחרור הרבנות מדי החרדים והחזרתה לציונות, היא מהלך היסטורי, גדול וחשוב מאוד.

אני ממליץ על כתבה בנושא הרבניות האורתודוכסיות של חן ארצי סרור, במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". את הרבנית דבורה עברון, המנהיגה הרוחנית של אוניברסיטת בר-אילן, שהתראיינה לכתבה ותמונתה מופיעה בה, אני מכיר מן הימים שניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית פלורליסטית בגליל. במסגרת המרכז פעל בית המדרש "ניגון נשים". דבורה עברון ליוותה אותו מטעם המדרשה באורנים. בינתיים היא הוכשרה לרבנות והוסמכה בידי גדולי הרבנים וביניהם הרב קנוהל ז"ל והרב מלמד מישיבת הר ברכה. בראיון קודם לחן ארצי סרור, לספרה "הדתיות החדשות", לאחר הסמכתה לרבנות, שאלה אותה המראיינת למה היא נכנסה לתהליך כל כך ארוך וקשה, אם ממילא אין הכרה בידע שלה. תשובתה הייתה נפלאה: "אני רוצה להיות חלק מתהליכים שיישארו לאורך שנים, ברור לי שאת חלקם אפילו לא אראה בימי חיי, אני חוליה בשרשרת הדורות ולכן השאלה 'מה יהיה בסוף' לא רלוונטית עבורי כי מדובר בתהליך שנמדד בשעון של הנצח".

* הכשל של המשלחת הישראלית – שעה שכל מנהיגי העולם התכנסו לדיון בעתיד כדור הארץ ועתיד האנושות, הם כשלו במבחן האנושיות הבסיסי ביותר – הנגישות, המאפשרת לכל אדם ובעיקר לחלש, לנכה ולחולה, להיות חלק מן ההוויה החברתית והציבורית.

לעתים קל לנו להרחיק עדותנו לגלובלי ולעתידי. קל הרבה יותר מאשר תשומת הלב לחלש שבתוכנו. כמו אלה שמדברים גבוהה גבוהה על שלום עולמי ועל צדק לפלשתינאים בלה בלה בלה אך אינם רואים את השכן שלהם.

ההתנצלות של ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון בפני השרה קארין אלהרר הייתה מחווה יפה ומרגשת. אך אני חייב להודות שהיה לא מעט צדק גם בטענתו של אחד הדוברים הבריטיים, שהאשים את ישראל בכך שלא יידעה את המארגנים בצרכיה של אלהרר. נכון, המארגנים היו צריכים מלכתחילה לחשוב על צורכי הנגישות. אבל אלהרר היא חלק מן המשלחת הישראלית, ומן הראוי היה שהמשלחת הישראלית תעשה את המוטל עליה כדי להבטיח את צרכי הנגישות של קארין אלהרר. המשלחת לא נהגה כך, ובכך היא כשלה. המחווה של ראש הממשלה, שלקח את אלהרר אתו לפגישה עם ג'ונסון הייתה נאה. אך כפי שג'ונסון, המארח, ראה לנכון להתנצל בפני אלהרר (למרות שברור שהוא אישית אינו אשם בפשלה), כך ראוי היה שגם בנט, ראש המשלחת הישראלית, יתנצל בפניה.

* נתניהו ראוי לשבח – כאשר נתניהו ראוי לשבח, אני תמיד שמח לשבח אותו.

הוא ראוי לברכה על החלטתו המוצדקת, בהיותו ראש הממשלה, על הקמת עיר בדואית בנגב, שאושררה השבוע בידי הממשלה הנוכחית. אני שמח שהממשלה אינה ממשלת "שינוי לשם שינוי", אלא היא עניינית ומממשת את הדברים הטובים של הממשלה הקודמת (כך היה גם בפגישתו של בנט עם ראש ממשלת הודו, בה הוא שיבח את פריצת הדרך של קודמו ביחסים בין ישראל להודו).

הקמת העיר הבדואית היא הפתרון הראוי לבעיית "הפזורה הבדואית" – ההתפשטות הבלתי חוקית של הבדואים על כל שטחי הנגב, בשנות אובדן הריבונות הישראלית.

* י"א הנקודות – פעמים אחדות שיבחתי בשבועות האחרונים את הממשלה על התכנית הנרקמת להקמת עשרה יישובים יהודיים חדשים בנגב.

מסתבר שטעיתי. לא מדובר בעשרה יישובים אלא ב-11 יישובים.

ויש בכך מן הסמליות – חזרה אל י"א הנקודות, 11 יישובי חומה ומגדל שהוקמו במוצאי יום הכיפורים תש"ז, ושבזכותן נכלל הנגב בשטח מדינת ישראל.

בשנים האחרונות התערערה הריבונות הישראלית בנגב. מפעל ההתיישבות הציונית החדש בנגב הוא אחת התשובות המרכזיות לבעיה. ההתיישבות היא כלי מרכזי במימוש הריבונות.

למרבה הצער, מרב מיכאלי, יו"ר מפלגת העבודה, הביעה התנגדות למהלך. אם מפלגת העבודה מתנגדת להתיישבות בנגב, אפשר לחתום על תעודת הפטירה של תנועת העבודה.

* שמענו אותה – זה לא נכון שמרב מיכאלי מתנגדת להתיישבות בנגב.

היא מתנגדת רק להתיישבות יהודית בנגב.

התשובה של איילת שקד הייתה קולעת: "שמעתי אותך".

מזל שבן גוריון לא שמע אותה.

* סדר עדיפויות – אני מעדיף ממשלה שמרב מיכאלי שותפה בה שמיישבת את הנגב על ממשלה שמרב מיכאלי לא שותפה בה שאיבדה את הריבונות הישראלית על הנגב.

* הציונות המעשית והבניה בירושלים – נדב שרגאי מדווח ב"ישראל היום" על מחלוקת גדולה ומרה בין ישראל לארה"ב, שמתנהלת בינתיים מאחורי הקלעים, בסוגיית הבניה בירושלים. ממשלת ישראל דוחפת תנופת בניה אדירה בירושלים, כולל 9,000 יח"ד בעטרות שבצפון מזרח ירושלים. "היא מקדמת מאוד את התכנית שבנימין ונתניהו וקודמיו הקפיאו בכל שנות שלטונם", מסביר שרגאי, ומדווח ש"מאחורי המהלך עומדים שר השיכון זאב אלקין, שרת הפנים איילת שקד ושר המשפטים גדעון סער", ושראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד אף הם בתמונה. שרגאי מתאר את הבניה המתנהלת בפועל בגבעת המטוס, שבה ייבנו בשני שלבים 2,600 יח"ד. "גם פה", מסביר שרגאי, "נתניהו עיכב שנים רבות ונכנע ללחץ הבינלאומי". התכנית החשובה ביותר שהממשלה מקדמת, שעליה מתנהל מאבק מראשית שנות ה-90, היא תכנית הבניה הגדולה באי-1 שנועדה ליצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים ולמנוע ניתוק של מעלה אדומים.

האם הפעם תעמוד הממשלה על שלה, או תיכנע, כמו קודמותיה, ללחץ אמריקאי? ימים יגידו. שרגאי מספר, שארה"ב קשרה בין המחלוקת על הבניה למחלוקת על הקונסוליה בירושלים. כידוע, ממשלת ישראל מסרבת בתוקף ובצדק רב לאפשר פתיחת קונסוליה בירושלים המיועדת לפלשתינאים. כותב שרגאי: "העמדה הישראלית נגד פתיחת קונסוליה לפלשתינאים בירושלים הביאה את האמריקאים ספק לרמוז, ספק לומר במפורש, שאם אין קונסוליה גם בניה לא תהיה, לא רק בעטרות, אלא גם בגבעת המטוס". אסור לישראל להסכים לפתיחת הקונסוליה, ואני לא מאמין שהסכמה ישראלית לפתיחתה תביא לתמיכה אמריקאית במפעל הבניה הגדול. אולם תיאורטית אני מסכים עם שרגאי, שאם תמורת הסכמה של ישראל לפתיחת הקונסוליה ארה"ב תתמוך ארה"ב במפעלי הבניה – הבניה קודמת. זאת הציונות המעשית. או בלשונו של שרגאי: "עם כל הכבוד לסמלים – הבניה והעובדות בשטחי חשובות יותר, וכדאי שנדע לבחור לעצמנו את המלחמות הנכונות והיותר משמעותיות".

* עובד אלילים – שלמה קרעי החצוף מכנה את הממשלה "אנטי ציונית ואנטי יהודית". מיהו הקרעי הזה שחושב שממנו נלמד ציונות ויהדות מהי? האם מאדם שמכפיף כל אינטרס לאומי וציוני לאינטרס פרטי של מושחת אחד נלמד מהי ציונות? האם מעובד אלילים בפולחן אישיות פגאני נלמד מהי יהדות?

פולחן האישיות הוא עבודה זרה. אין דבר נתעב ביהדות יותר מעבודה זרה. עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות היחידות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור". אז עובד האלילים הזה ילמד אותנו מהי יהדות?

* עושר לשוני – כתב לי ביביסט מצוי: "מי שנגד ביבי הוא אדם רע ורשע שאלוהים יעניש אותו בגופו, שיהיה נכה ויסבול".

אז קודם כל, תודה על האיחולים והברכות. יפה שאתה חושב עליי.

 אהבתי במיוחד את העושר הלשוני. פעם אחת הוא כתב "ביבי", פעם אחרת הוא כינה אותו "אלוהים".

יפה.

* בנות הגנון – שיח סוער ופרוע בין ח"כים ב"פגוש את העיתונות", וכשרשות הדיבור ניתנה לח"כ יוליה מלינובסקי מ"ישראל ביתנו" היא פנתה לרינה מצליח: "את רואה באיזה גנון אני נמצאת? אני יושבת ראש ועדה וצריכה כל הזמן לנהל גברים כאלה".

באמת?! מירי רגב… מאי גולן… גלית דיסטל אטבריאן… הן גברים?

* ברלה צא – הגיעה השעה שמנסור עבאס יפסיק להשתבלל, ויגלה את האמת וכל האמת, לפרטי הפרטים, על החיזור אחריו של נתניהו, על ההבטחות של נתניהו, על התחייבויותיו לבטל את חוק קמיניץ, למשל. עבאס מתנהג כמי שרוצה בכל דרך לא לשרוף את הגשרים עם נתניהו, וכך הוא מבליג על ההסתה והשקרים של נתניהו על הממשלה בתירוץ שהיא כוללת את יציר כפיו. אז קודם כל, אין לו מה לדאוג. אם תהיה לנתניהו אפשרות כזו, הוא לא יהסס לרגע להקים ממשלה עם רע"ם. ובכלל, כאיש ציבור על עבאס לגלות אחריות ולחשוף בפני הציבור את האמת.

* מנהיג המתפרעים – מפגיני ימין רדיקלי מתפרעים בכניסה לירושלים, חוסמים אותה, מיידים אבנים וחפצים בשוטרים. ומי מפגין אתם? כמובן, בן גביר.

* אווירת סוף קורס – האמירה של ד"ר שרון אלרעי פרייס, שאני מכבד ומעריך אותה מאוד, שכל הורה יחליט אם לחסן את ילדיו, היא אמירה חסרת משמעות ובעיקר נטולת מנהיגות.

היא חסרת משמעות, כיוון שאיש לא חשב לאכוף התחסנות כפי שעד כה לא הייתה התחסנות בכפיה. לא צריך את אלרעי פרייס כדי לומר את המובן מאליו. היא נטולת מנהיגות, כי אין בה קריאה להורים לחסן את הילדים, אין בה המלצה לחסן את הילדים. במקום שבו אין נקיטת עמדה – אין מנהיגות.

כך בדיוק היה כשניתן האישור לחיסון ילדים בגיל 12-16. גם אז היה זה בדעיכתו של הגל השלישי, והמסר היה שאפשר לחסן את הילדים, אבל בלי המלצה ובלי קריאה, ובלי מבצע ממלכתי של חיסון רבתי בבתי הספר, בשבועות שלפני היציאה לחופשת הקיץ. ואז בא הגל הרביעי ומיד כולם נזכרו והזדרזו לעודד התחסנות, לקרוא להורים לחסן את ילדיהם, ולהסביר עד כמה הדבר חשוב.

האם אנו חוזרים לאווירת סוף קורס? לא למדנו לקח מהאופוריה של דעיכת הגל הראשון והשלישי?

* כת – מה האחוז מבין המאמינים שכדור הארץ שטוח שהתחסנו נגד קורונה?

* תעשיה שהורגת מיליונים – פעיל בכת עוכרי המדע, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים, שמתעלק עליי לאחרונה, הסביר לי מהו מדע הרפואה: "מדע רפואה. תעשיה שהורגת מיליונים כל שנה. משחדת מדענים. קונה מחקרים ודנה למוות כל מי שלא משתלם לה כלכלית". אהה. ולמה אני כותב בעד החיסונים? "אתה משולם ולכן מדקלם כותרות ששילמו לך לדקלם". הוא צודק. את הבריכה הפרטית בחצר ביתי ואת הקומה השלישית בחווילה שלי מימנה ד"ר אלרעי פרייס מנגלה באמצעות השלמונים שאני מקבל על כל רשומה המפיצה את הבדותה כאילו יש קורונה.

* קונספירציית-על פנטסטית – אדם רז פרסם ב"הארץ" קונספירציה פנטסטית, שמרוב שהיא מטורללת כנראה יהיו לא מעטים שיקנו אותה, על פיה כל פועלו של נתניהו נגד הגרעין האיראני, הוא תכנית גאונית שנועדה להביא להתגרענותה של איראן. המלחמה שלו נגד הסכם הגרעין, למשל, נועדה לסכל הסכם שיאט את התגרענות איראן ואת הפיקוח הבינלאומי על תכנית הגרעין האיראנית ועובדה שיציאת ארה"ב מן ההסכם, בדחיפתו של נתניהו, הביאה להאצת תהליך ההתגרענות. אגב, כמו כל קונספירציה, גם זו כוללת בתוכה עובדות, שאותן היא מפרשת כהוכחה לאמתותה. ולמה נתניהו רוצה שאיראן תהיה גרעינית? כי המטרה שלו היא לסיים את מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. אם איראן תהיה מדינה גרעינית גלויה, או אז ישראל תכריז על עצמה כמעצמה גרעינית, עם יכולת למכה שניה, והרי בדיוק לשם כך הוביל נתניהו לרכש צוללות רבות כל כך. ולמה נתניהו רוצה כל כך להפסיק את מדיניות העמימות? כי הוא מאמין במרוץ חימוש גרעיני במזה"ת ובעולם, שינציח את הסכסוך. ולמה הוא רוצה להנציח את הסכסוך? אדם רז הסביר שמפאת קוצר היריעה הוא לא יכול להיכנס לכך במאמר הזה.

אני משער שרבים מקוראי המאמר יסבירו זאת כך – הנה עוד רל"ב (רק לא ביבי) ששנאתו לביבי גורמת להפיל עליו או לתפור לו כל תיק אפשרי. את מי שחושב כך אפנה למאמרים דומים של רז על בן-גוריון, דיין ופרס, שבהם הוא האשים אותם בדיוק באותה האשמה. למשל, התנגדותו של פרס להפצצת הכור הגרעיני של עיראק, נבעה מאותה מגמה בדיוק.

אחרים אולי יחשבו שמדובר בעוד היסטוריון חדש פוסט ציוני או אנטי ציוני שמאשים את ישראל בכל עוולות האנושות. גם זה לא נכון. אדם רז הוא ציוני, מעריץ של הרצל ושל יגאל אלון, תומך בתכנית אלון ומתעב את הסכם אוסלו.

אז מה עומד מאחורי התאוריה?

אדם רז הוא היום ההיסטוריון הבולט בקבוצה, אני רואה בה כת, שנקראת או לפחות נקראה בעבר "חוג אורנים". קבוצה הפועלת מאז שנות השישים, ומנהיג אותה (או בעיניי הגורו שלה) פרופ' יגאל וגנר, שהוא היום בעשור העשירי לחייו ומכשיר את אדם רז ליורשו האינטלקטואלי. חוג אורנים מאמין במגה-קונספירציה עולמית, של פוליטיקת עומק שמתחת לפוליטיקה הגלויה, החוצה מדינות ומפלגות, והיא למעשה מאבק איתנים כלכלי בין ההון היצרני להון הפיננסי. ההון הפיננסי נבנה ממלחמות ולכן הוא מעוניין במלחמות נצח. הדרך לכך היא מרוץ חימוש גרעיני. זו האג'נדה האמתית של המנהיגים, שמסווים אותה באידיאולוגיות שונות. בחלוקה ההזויה למחנות, היטלר וצ'רצ'יל הם חלק מאותו מחנה, ושותפים למעשה למזימה של מלחמת העולם השניה. גם דה-גול, למשל, הוא חלק מאותו מחנה. המחנות הללו מחלקים גם את התנועה הציונית ואת מדינת ישראל. כל מנהיגי הציונות וישראל מתויגים לפי המחנות, לטובים ולרעים. אבי המחנה הטוב הוא הרצל. אבי המחנה הרע הוא רוטשילד. המחנה הרע, של השותפים של מחנה היטלר-צ'רצ'יל כולל את בן-גוריון, ז'בוטינסקי, משה דיין, שמעון פרס וגם את נתניהו. המחנה הטוב כולל את חיים ויצמן, שרת, פנחס לבון, אשכול, גולדה, גלילי, יגאל אלון, רבין ואולמרט (שלא בכדי הפציץ את הכור הגרעיני בסוריה). נאצר וסאדאת, אגב, שייכים למחנה הטובים. ערפאת, לעומתם, הוא מהמחנה של ב"ג ונתניהו. הסכם אוסלו נכפה על רבין הטוב בידי פרס הרע ששלט במנגנוני הכוח במפלגה, במטרה להכניס לכאן את ערפאת למען המשך מלחמת הנצח; אותו יעד שלמענו הוא הקים את הכור בדימונה. רבין עשה הכל כדי למנוע את ההסכם ולאחר מכן למסמס אותו ולכן הוא נרצח. המהדרין רומזים שלא בכדי פרס הוא שירש את רבין, כפי שג'ונסון הרע ירש, לא במקרה, את קנדי הטוב. נתניהו, לפי התאוריה, הוא הממשיך של פרס, האיש הרע מדימונה ואוסלו.

החסר משוגעים אנוכי?

* מה פתאום חקירה עכשיו – פעמים רבות הבעתי את דעתי הבלתי פופולרית נגד תרבות עריפת הראשים, שהיא אחת הסיבות להתנגדותי לתרבות ועדות החקירה המשפטיות. התרבות הזאת מתמקדת באירוע בודד ובוחנת את ההתנהלות של אדם בו במנותק מהתנהלותו הכוללת. אולי מדובר בכשל נקודתי או שיקול דעת מוטעה חד פעמי, של מפקד / מנהל מצוין, עילוי, שבשל אותה שגיאה ובהתעלם ממכלול פועלו, נפסיד אותו? אולי דווקא הוא יידע להפיק את הלקח הנכון, בצורה הטובה ביותר, מהכשל ולהביא לתיקון? אולי במקומו יבוא מישהו פחות טוב, פחות מנוסה? המדיניות הזאת מעודדת ראש קטן, כסת"ח, פאסיביוּת, שהרי מי שאינו עושה לא טועה. כמובן שכוונתי לשגיאות בשיקול דעת ולא בהתנהלות בלתי מוסרית או בלתי חוקית.

אולם יש מקרים שבהם התפיסה שלי לחלוטין אינה רלוונטית. היחידה לאבטחת אישים, למשל – כל קיומה, מיום הקמתה, כאילו כוונה לאותו רגע שבו יגאל עמיר שלף את אקדחו ורצח את רבין. אם היחידה לא הצליחה להגן על רבין, הכשל הוא מוחלט. דרור יצחקי, ראש אגף האבטחה בשב"כ, שהיחידה לאבטחת אישים הייתה כפופה אליו, לקח אחריות מיידית ושעות ספורות אחרי הרצח הודיע על התפטרותו. גם היום, 26 שנים אחרי, הוא שלם לחלוטין עם התפטרותו, ועל כך הוא ראוי להערכה.

בראיון לרונן ברגמן ב"7 ימים" אמר יצחקי שהוא שלם עם החלטתו, אך כועס, פגוע וממורמר על כך שכל האצבעות הופנו אליו ואל הכשל האבטחתי, בעוד היה גם כשל מודיעיני חמור לא פחות. האמת היא שוועדת שמגר קבעה שהכשל היה מערכתי ושאלמלא ראש השב"כ כרמי גילון התפטר, היא הייתה קובעת שיש להדיחו. אולם לטענת יצחקי, הוועדה הקלה בחומרת האחריות של המחלקה הלא ערבית על הכשל המודיעיני.

עד כאן, אני בהחלט מבין ובמידה מסוימת גם מסכים אתו. אלא שהוא דורש מבנט להקים ועדת חקירה ממלכתית נוספת לרצח רבין. לא אחת, כאשר אני שומע את תאוריות הקונספירציה ההזויות על הרצח, אני חושב שכדאי להקים ועדת חקירה ממלכתית שתפריך אחת ולתמיד את התאוריות הללו. אולם אני מתקרר מיד, כי אני יודע שמכחישי הרצח והמאמינים בתאוריות, ימשיכו להאמין לקונספירציה ויטענו שהוועדה הייתה ועדת טיוח, שהיא חלק מן הקונספירציה. אז לשם מה יש צורך לטלטל שוב את החברה הישראלית בחקירה נוספת ומיותרת של הרצח? רק כדי שיצחקי ירגיש טוב שגם המחלקה הלא ערבית חטפה ביקורת על מחדליה?

יצחקי מאמין שוועדת חקירה תסיר מסדר היום את הקונספירציה. "צריך ועדה כדי לשלול פורמלית שלא הייתה כל קונספירציה. אם באמת היום אחוזים ניכרים בציבור חושבים שהייתה קונספירציה, אז [הוועדה] תגיד לציבור, לא הייתה קונספירציה… לא הייתה קונספירציה. חס וחלילה. השירות לא היה מעורב בשום צורה ברצח". אבל עצם העובדה שהוא קרא להקים ועדת חקירה ממלכתית, הביאה שוחרי קונספירציה להוציא מהקשרו משפט אחד מדבריו; שצריך להקים ועדה "משום שיש עדין הרבה דברים לדעתי שלא יודעים באמת מה קרה איתם. בעיקר בתחום המודיעיני, אבל גם בתחום האבטחתי. כל העניין של 'סרק, סרק', כל סיפורי אי ההתאמות בנושא של הכדורים. כל מה שנוגע לפרשיות 'התימני הקטן', שמפניה…". אף שהוא אומר שיש לחקור אותם כדי להוכיח שלא הייתה קונספירציה, הם כבר השתמשו במשפט המנותק מהקשרו כ"הוכחה" לכך שאפילו בכיר בשב"כ תומך, כביכול, בקונספירציה. וזו בדיוק הדרך שבה נרקמה הקונספירציה; עיוות שקרי של רסיסי עובדות לצד בדיות מוחלטות.  

* פרס נובל לרצח – אני מתקשה להתרגש מכך ששליט אתיופיה אביי אחמד, חתן פרס נובל לשלום, אחראי למעשי טבח המוניים במלחמת האזרחים בארצו. הוא לפחות קיבל את הפרס לפני שביצע מעשי טבח. מאז שפרס נובל לשלום ניתן לרב המרצחים יאסר ערפאת אחרי עשרות שנות טרור ומעשי טבח – הפרס איבד מערכו המוסרי.

* מפעל חיים ציוני – ביום השנה להצהרת בלפור, זכה בן-דרור ימיני, המוביל יותר מכל ישראלי אחר את המאבק נגד מסעות השקר, עלילות הדם והדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, בפרס על מפעל חייו. בן דרור, שבעיניי הוא העיתונאי החשוב ביותר בישראל, ראוי לפרס ישראל, ואני מקווה שהוא יזכה בו במהרה.

* מילון גידונלויי-עברי – אל-מג'דל = אשקלון.

* ליצן – בתור מה ישב ליאור שליין בפאנל של "אולפן שישי" בערוץ 12? האם בתור בן זוגה של או בתור ליצן החצר? כך או כך זה היה מביך, ואני מקווה שחד-פעמי.

* הנני כאן – מוטי זעירא הוא ממייסדי המדרשה ב"אורנים", בית היוצר של ההתחדשות היהודית בישראל, ומי שעמד בראשה עשרות שנים. מעטים האנשים שיכולים להתברך במפעל חיים כזה.

אך למוטי זעירא מפעל חיים נוסף – הביוגרפיות של גיבורי התרבות של ישראל. הוא כתב ביוגרפיות של שידלובסקי, מרדכי ברנששטר, דוד מלץ, דוד זהבי, נעמי שמר, תרצה אתר ולאחרונה יצאה לאור הביוגרפיה של חיים חפר, פרי עטו, "הנני כאן". איני בטוח שלא שכחתי ביוגרפיה או שתים. לקראת חנוכה תצא הביוגרפיה שהוא כתב על יגאל מוסינזון והיום הוא עובד על ביוגרפיה נוספת.

יש שני תנאים לביוגרפיה טובה – סיפור חיים מרתק וסופר שיודע לרתק. כל הביוגרפיות שכתב מוטי עומדות בשני התנאים. כולן כתובות בשפה קולחת ומרתקות כספר מתח.

קראתי בימים האחרונים את "הנני כאן", המספר את סיפור חייו של חיים חפר על תחנותיו השונות – הפלמ"ח, הצ'יזבטרון, החמאם, פזמוניו, המקאמות בעמודי "פתחלנד" של "ידיעות אחרונות", פרס ישראל. אי אפשר שלא להתפעל מעוצמת הביטוי הנדירה של חפר, מכישרון הכתיבה והחריזה שלו ומהיזמות התרבותית היצירתית והבלתי נלאית שלו, ממש עד נשמת אפו האחרונה. כשקראתי את הספר, נזכרתי למה אהבתי אותו כל כך ומדוע תיעבתי אותו כל כך. אהבתי את אהבת המולדת היוקדת שלו, הפטריוטיות שלו, הגאווה שלו בצה"ל, היותו שומר החותם של הפלמ"ח. תיעבתי את השנאה המרושעת שלו לכל מי ולכל מה שאינו אנ"ש – המתנחלים, הדתיים, החרדים, הליכודניקים, הרפ"יסטים והבן-גוריוניסטים, המרוקאים. ובנוסף לשנאות "הציבוריות" גם את השנאות האישיות לאנשים שהם דווקא מבני חוגו הפוליטי, ואת הבמה החופשית שקיבל מ"ידיעות אחרונות" הוא ניצל גם לחיסול חשבונות אתם. אבל האמת היא שאותה מרושעות, שהיא הצד השני של אותה אהבה, היא חלק ממנו, ובלעדיה הוא לא היה חיים חפר. לטוב ולרע. אני ממליץ בחום על הספר.

ועוד מילה על ביוגרפיות. הסוגה הספרותית האהובה עליי ביותר היא ביוגרפיות. קראתי מאות כאלו. אבל הבעיה היא שכמעט לאף ביוגרפיה אין הפי-אנד. כמעט תמיד בסוף הגיבור מת. אבל בביוגרפיה שאני כתבתי, של יהודה הראל (וכאן הנחתום שמח להמליץ על עיסתו) הספר מסתיים כאשר הגיבור חי ובועט ומקבל את פרס ישראל.

          * ביד הלשון

אגדה שהייתה באמת – אביעד פוהורילט ספד לכדורגלן והמאמן אמציה לבקוביץ', שהלך השבוע לעולמו, והגדיר אותו "אגדה שהייתה באמת".

הביטוי "אגדה שהייתה באמת" לקוח מ"סיפורי פוגי" של להקת "כוורת". המערכון האלמותי "אנשי הארון", נפתח במילים: "אנשי הארון. אגדה שהייתה באמת".

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 3.11.21

* הציונות והמאבק בהתחממות הגלובלית – אהבתי את נאומו של בנט בוועידת גלזגו. "אנו יודעים שההיסטוריה תשפוט את תגובת הדור שלנו לאיום הזה – לא לפי מידת השאפתנות שלנו, אלא לפי הצעדים המעשיים שאנו נוקטים. לאחרונה התחלנו ליישם את 'תכנית 100 השלבים' שלנו, מה שאומר שאנו עושים כיום יותר לקידום אנרגיה נקייה ולהפחתת פליטת גזי חממה, מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה של ארצנו. לראשונה, ישראל מתחייבת לצמצם את פליטת גזי החממה ל-0 עד שנת 2050 ואנו נפסיק בהדרגה את השימוש בפחם עד שנת 2025… בואו נודה על האמת – ישראל היא מדינה קטנה. אנחנו מהווים פחות משליש מגודלה של סקוטלנד. טביעת הרגל הפחמנית שלנו אולי קטנה, אבל ההשפעה שלנו על שינויי האקלים – יכולה להיות אדירה. אם בכוונתנו להשפיע באמת, עלינו להזיז את המחט, לתרום את מקור האנרגיה היקר ביותר של ישראל: האנרגיה והמוח של אנשינו. זה מה שמזין את החדשנות ואת כושר ההמצאה שלנו, זה המקום שבו ישראל יכולה לעשות שינוי אמתי".

וכאשר הוועידה עוסקת באסון כריתת היערות, טוב היה אילו בנט הזכיר את העובדה שישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה מדי שנה ניטעים יותר ויותר עצים, בזכות היערנות של קק"ל. כן, הגשמת הציונות משתלבת עם המאבק בהתחממות הגלובלית ואהבת ארץ ישראל משתלבת עם המחויבות לכדור הארץ כולו. אפשר היה גם להזכיר ששעה שאנו נוטעים, האויב מצית יערות, ובכך גם עוקר נטוע וגם מזהם את האוויר בעשן השריפות.

* כך נציל את כדור הארץ – כל הוועידה בגלזגו היא בזבוז זמן אחד גדול. מחפשים את המטבע מתחת לפנס ועוסקים בהבלים כמו פליטת גזי חממה, כריתת יערות הגשם ועוד מיני זוטי זוטות למיניהן, שאין באמת קשר אמתי בינן לבין התחממות כדור הארץ. הרי הגורם להתחממות כדור הארץ אחר לגמרי וניתן לפתור אותו בקלי קלות, אם רק נפסיק לעצום את העיניים. אמר אותו בוועידה בבירור ראש ממשלת הרש"פ מוחמד אשתייה, בנאומו בוועידה:  "הכיבוש הישראלי הוא המחסום העיקרי למעבר לעתיד בר־קיימא". הבנתם? הגורם להתחממות הגלובלית הוא אקיבוש. כל שדרוש הוא להסיר את הבעיה הזאת וכך נציל את כדור הארץ. ולשם כך אין צורך להמתין עד 2050.

אז מה הקשר בין אקיבוש להתחממות הגלובלית? ע"ע המגפה השחורה.

* הקוזה-נוסטרה מכריזה – פסק זמן היתולי. הרשות הטרוריסטית – הרש"פ, בהנהגת ארגון הטרור פת"ח, הכריזה על הארגונים "רגבים" ו-NGO MONITOR כארגוני טרור.

זה כמו שהקוזה-נוסטרה יכריז על משטרת איטליה כעל ארגון פשע.

* מיליציה להגנה על המחבלים – בשנות אוסלו העליזות נרצחו כ-1,500 ישראלים בידי מחבלים שחדרו משטחי הרש"פ וטבחו ללא רחם בישראלים במסעדות, באוטובוסים, בקניונים ובדיסקוטקים. החיים בישראל היו לסיוט. ידי צה"ל היו כבולות, כי הטרור יצא משטח של ישות "ידידותית", שאנו חתומים אתה על הסכמים. מבצע "חומת מגן" שינה את המציאות באופן דרמטי. הוא השמיד את תשתיות הטרור. אבל הדבר החשוב ביותר במבצע, הוא החזרת חופש הפעולה של צה"ל ושב"כ בשטחי הרש"פ. כך התשתיות לא השתקמו. צה"ל מגיע אל המחבלים לפני שהם מגיעים לריכוזי האוכלוסיה הישראלית. כוחות צה"ל מגיעים אל המחבל במיטתו לפני שהוא מגיע למסעדה בירושלים ומפוצץ את עצמו ועוד 20 ישראלים. מאות פיגועים רצחניים מסוכלים מידי שנה. אלמלא סיכולם, בעשרים השנים האחרונות היו ממשיכים להירצח מדי שנה מאות ישראלים.

כאשר גורמי שמאל רדיקלי אנטי ישראלים מתבכיינים על קלגסי צבא אקיבוש שחוטפים ילדים ממיטותיהם – הם למעשה מלינים על כך שאנו מסכלים פיגועים ומצילים חיי ישראלים. ובחודשים האחרונים הגורמים האלה מעצימים את זעמם, כיוון שכעת גם מרצ שותפה לפשע הנורא של חטיפת הילדים.

גדעון לוי קורא לעבור מדיבורים למעשים ולהקים מיליציות ישראליות להגנה על הטרור ועל המחבלים מפני האויב הנורא – צה"ל. "מול החטיפות הליליות של פלסטינים מבתיהם בידי חיילי צה"ל היה צריך לקום כוח מתעד — גדול וחזק יותר מ'בצלם', שעושה ככל יכולתו אך אין בו די. דמיינו את החיילים שפולשים בכל לילה לחדרי השינה של הילדים — וישראלים נחושים מחכים שם ובידיהם מצלמות".

* הכרה בטבח – נשיא המדינה יצחק הרצוג השתתף בטקס האזכרה לנרצחי הטבח בכפר קאסם והתנצל בשם מדינת ישראל. כך עשה גם הנשיא ריבלין. הנשיא פרס לא השתתף באזכרה, אך ערך ביקור ממלכתי בכפר, עלה למצבה ונשא דברים לזכר הנטבחים.

ועדיין אנו שומעים את טענת הכזב של הפוליטיקאים הערבים על כך שישראל "לא הכירה בטבח" ו"מכחישה את הטבח" ומכאן הקריאות והצעות החוק להכרה בטבח.

ישראל הכירה בטבח כבר לפני 65 שנים, זמן קצר לאחר המאורע. הכנסת התכנסה לישיבת אבל מיוחדת. ראש הממשלה בן גוריון ויו"ר הכנסת שפרינצק נשאו דברים נרגשים וחד-משמעיים בגנות הטבח. הכנסת קמה לדקה דומיה לזכר הנספים. ממשלת ישראל שילמה פיצויים למשפחות הנרצחים. תלמידי ישראל לומדים על הטבח ועל "פקודה בלתי חוקית בעליל", כפי שהוגדרה בעקבות הטבח.

מה יקרה אם הכנסת תקבל את הצעת החוק של הרשימה המשותפת הקוראת להכרה ישראלית בטבח? גם אז הם ימשיכו לטעון שישראל לא הכירה בטבח. על סמך מה אני קובע זאת? על סמך העובדה שהם טוענים זאת היום, למרות שהם יודעים שזהו שקר.

* בשורה לחברה ולמשק – העלאת שכר המינימום היא צודקת וחשובה מבחינה אנושית וחברתית, ולא פחות מכך חכמה ונכונה מבחינה כלכלית. אין דבר יקר יותר מהעוני והשלכותיו. בכל הפעמים ששכר המינימום עלה איימו עלינו בתרחישי אימה על התמוטטות כלכלית, ותמיד קרה ההיפך הגמור.

עסקת החבילה המסתמנת בין הממשלה, ההסתדרות והמעסיקים ובמרכזה העלאת שכר המינימום היא בשורה חשובה למשק ולחברה.

* תעמולת הזוועה של קנאי הכת – שר הבריאות ניצן הורוביץ ביקר בברלין, והעלה רשומה מרגשת על תחושותיו במקום שבו "על כל צעד על האדמה הזאת, בכל מבט אל חלונות הבתים, אי אפשר שלא לחשוב על הזוועות שיצאו מכאן" ודיבר בגאווה על מדינת ישראל שקלטה את ניצולי השואה ובהם הוריו.

להלן לקט קטן מתגובות קנאי כת סרבני החיסון, שיש בקנאותם יותר מקורטוב של הכחשת השואה: "אתה באמת עיוור ניצן? או שאתה רק עושה את עצמך? איך אתה לא מתבייש לא לעסוק בטרגדיה האמתית שאתה שותף ליצירתה? לשואה נוספת שאתה שותף פעיל ליצירתה? בוש לך והיכלם‼️"

"ובאותה נשימה אתה נוהג על פי מורשת מנגלה. פואטיקה".

"זה התחיל כשקראו ליהודים 'מפיצי מחלות' ולא נתנו להם להיכנס לבתי עסק. נשמע מוכר?"

"גם בשואה הקודמת זה התחיל בצעדים של הדרה והפרדה… הרצח ההמוני הגיע בהמשך…

ואלו שנפגעים וחלקם מתים מתופעות הלוואי (נכון יותר לכנות אותם 'תופעות המטרה המוכוונות של הפושעים'), האם אלו לא קורבנות?"

"תמונה מביישת. מעוררת חלחלה. גם כאן העריץ ללא מסכה והעבד עם. גם כאן מעז להשתמש במילה דמוקרטיה תוך כפיית הליכים רפואיים באזרחים. אין לך גבול לבושה.

אבי בן ה 94 שורד שואה, לא יסלח לך על עוונותיך. וזמנו כאן קצר עד מאד. מוכנה להגיש לך בעצמי סולם לרדת ממגדל השן המנותק שבנית לעצמך. תתבייש".

"אתה מנצח פה ומוביל שואה מודרנית. הפכתם את ישראל למדינה לא דמוקרטית בה חוקי זכויות האדם בטלות ומבוטלות. בושה לממשלה. בושה לך באופן אישי, מר הורוביץ".

"ולא לשכוח ללמוד מההיסטוריה: קיום אפליה במרחב הציבורי בין אזרחים סוג א' 'העליונים' לבין סוג ב' 'השונים והמזיקים' היא רעה ונגמרה באסון. שלילת זכויות פרקסלאנס מתרחשת היום, אסור לשכוח לאן זה כבר הגיע בעבר".

"גרמניה של פעם = ישראל של היום!!"

"אמר זה שכופה חיסונים ותו ירוק לעבדים".

"איזו דמוקרטיה. על מה אתה מדבר? חוק הסמכויות הוא בדיוק החוק של גרמניה הנאצית. וכפיית חיסונים, מסכות ובדיקות זה לא אונס? איזה דמוקרטיה?"

"איך כתבת, ניצן הורוביץ, 'אי אפשר שלא לחשוב על הזוועות שיצאו מכאן'? אפשר. ועוד איך אפשר. אתה ההוכחה החיה לכך שאפשר גם אפשר שלא לחשוב, לא ללמוד, לא להבין, לא להסיק מסקנות. אם היית חושב באמת, לא היית מצביע בעד הארכה נוספת של חוק הסמכויות הפאשיסטי ולא מנהל את מדיניות האפרטהייד הדיקטטורית שאתה וחבריך מקיימים פה ביד רמה במדינת ישראל. תתבייש לך, ניצן הורוביץ. מה שאתה עושה בימים אלה בברלין נקרא לרקוד על דם הקורבנות. לרקוד ולנכס לעצמך את תחושת הקורבנות. לא מאמינים לך‼️"

וכן הלאה, וכן הלאה וכן הלאה. זה ממש מקבץ זעיר מתגובות הנאצה האלימות הללו של קנאי הכת. והבאתי יותר מדוגמית אחת או שתיים, כי חשוב להבין שזה לא איזה מטורלל הזוי או שניים, איזה עשב שוטה, אלא כת לא קטנה ומסוכנת, שמנצלת את הרשתות החברתיות להפצת הרעל שלה.

גם אני כתבתי תגובה לרשומה: "כל הכבוד לך, ניצן הורוביץ, על כך שאתה פועל למען בריאות הציבור. אני מקווה שאתה מספיק חזק כדי לא לתת לקנאי כת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים המסוכנת, שכפי שניתן להיווכח כאן היא גם מכחישת שואה, להסיט אותך מהמטרה העליונה של מיגור המגפה".

* דמו הותר – נסעתי השבוע למרכז. על כל המחלפים בכניסה לת"א הופיעו כרזות ביביסטיות, שעליהן תמונות של בנט ומנסור עבאס וכתובת נוטפת דם: "תקציב עם דם על הידיים".

זאת הסתה, במובן הברור ביותר של המושג הסתה. כאשר נתניהו מסרב להשלים עם העובדה שאינו ראש הממשלה, מסית נגד הממשלה החוקית והעומד בראשה, יוצר להם דה-לגיטימציה, האספסוף שנשמע למרותו מתנפל על עידית סילמן בצווחות "בוגדת בוגדת" (כיוון שהמדינה זה נתניהו, מי שנותנת יד לממשלה שאדם אחר עומד בראשה היא כמובן בוגדת), תולה את כרזות ההסתה הללו ומי יודע לאן עוד ידרדר אותנו הביביזם.

אם ראש החטיבה הלא יהודית בשב"כ לא רוצה לפרסם בעוד 26 שנים ספר ששמו "דמו הותר", על השב"כ לעשות משהו עכשיו, לפני שיהיה מאוחר.

* שלולית מעופשת – הפגנת הדה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל, הייתה הפגנה מתועבת. הפגנה שבה הליכודניקים והחלאה הכהניסטית מתבשלים באותו מרק, היא זוועה. בגין ושמיר מתהפכים בקברם למראה מעורר הבחילה הזה.

מיהו הקרעי הזה, האפס הזה, הנבל המנוול הזה, שיכנה את הממשלה אנטי-ציונית ואנטי-יהודית? מיהו? מה הוא מבין בציונות? הכלומניק הזה, כמו כל חבריו, היה מצביע בחדווה בעד ממשלת נתניהו-עבאס, אילו נתניהו היה מצליח להקים אותה, יחד עם כל חבריו הוא היה מריע לו. איש צבוע ודוחה.

הליכוד הייתה מפלגה ממלכתית, ציונית. מה שנשאר ממנה היא שלולית ביביסטית מעופשת.

* זכות היסטורית – בצלאל סמוטריץ' הוא גזען, לאומן, הומופוב, קנאי דתי, על הרצף הכהניסטי. אבל לעולם תעמוד לו זכותו הגדולה, שהוא האיש, הוא ולא אחר, שבזכותו נתניהו כבר אינו ראש הממשלה. הייתה לנתניהו קואליציה שכללה את הליכוד, ימינה (כולל שיקלי), יהדות התורה, ש"ס, רע"ם ואפילו "נועם", שהיא חלק מסיעת הציונות הדתית. מי שהכשיל זאת היה סמוטריץ'. לפני הבחירות נתניהו הוקלט בסתר מתרברב ש"בצלאל מצביע כמו שאני אומר לו", והוא באמת האמין בכך. אבל סמוטריץ' הבריז לו, הכשיל את הממשלה. והשאר – היסטוריה.

* כתוב במפורש – בדיחה שאני מכיר מחבריי הדתיים: איך יודעים שאברהם אבינו חבש כיפה? הרי כתוב במפורש: "וילך אברהם". נו, וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו עליו השלום הלך בלי כיפה?

זה מזכיר לי את הלעג הביביסטי האוטומטי, מראש, על כל נאום או מפגש מדיני של בנט, שהוא תמיד נלעג, עלוב, מביש, לא מגיע לסוליות נעליו של וכו' וכו' וכו'. וכי יעלה על הדעת ש…? שונאים על אוטומט.

* בשורת ההתיישבות – בביקור מטה התנועה הקיבוצית באורטל, לפני שנים אחדות, זמן קצר לאחר שניר מאיר נבחר לראשונה לתפקיד מזכ"ל התק"צ, העליתי את הצורך בהקמת קיבוצים חדשים של התנועה. תשובתו של ניר הייתה חד-משמעית: "היום הקמת יישובים אינה משימה לאומית ולא נעסוק בכך". הוא לא השאיר כל פתח לדיון.

ב-12 באוקטובר שלחתי לניר מסרון בזו הלשון: "ניר, שלום! הממשלה מקדמת הקמת עשרה יישובים חדשים בנגב ושניים בגולן. זאת ההזדמנות שלנו, כתנועת התיישבות, לחזור למרכז העשיה הלאומית בתחום ההתיישבות. להקים לפחות קיבוץ אחד".

לא קיבלתי כל מענה.

חלפו פחות משלושה שבועות וניר צלצל אליי וסיפר לי שמזכירות התנועה החליטה על השתלבות במפעל ההתיישבותי החדש ואף אמר לי: "אתה הנעת את המהלך".

זו בשורה גדולה!

* המוצב שהיה כמפלצת – כל סיור שאני מוביל בעקבות ההתיישבות בגולן, אני פותח במצפה גדות. המצפה, ובו אתר ההנצחה לחללי חטיבת אלכסנדרוני, ממוקם במוצב הסורי מורתפע, מעל קיבוץ גדות, שממנו תקפו הסורים את קיבוץ גדות ויישובי הסביבה, שהיו פרושים כעל כף ידם, במשך 19 השנים שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים. אנו צופים על היישובים ואני מספר על המציאות בימי הכיבוש הסורי של הגולן, שחייבה את ההחלטה לשחרר את הגולן וליוזמה שצמחה בקיבוצי העמק, ליישב את הגולן כדי ליצור בו מציאות ישראלית בלתי הפיכה.

במסגרת הפעולה לפינוי מוקשים, התגלה השבוע במצפה גדות בונקר תחמושת סורי גדול.

* של מי הקדושים האלה – אופנה חדשה התרגשה עלינו – חוגגים את האלווין.

מה לנו ולחג הזה? מה לנו ולקדושים של ליל כל הקדושים? הם קדושים שלנו? החגא הזה אינו חגנו, אינו שייך לתרבותנו, אינו חלק מזהותנו, אינו שייך ללוח השנה שלנו.

איזו רוח של התבוללות, של נמיכות קומה תרבותית, של חקיינות זולה, של התייוונות.

מעניין שאלה שמתבכיינים על דחליל ה"הדתה" – אין להם שום בעיה עם חג נוצרי. חלוקת סופגניות לילדים בחנוכה היא "מיסיונריות" אבל אין בעיה בחלוקת ממתקים בהאלווין לשמחת הילדים ורופאי השיניים. ואם זה מפריע למישהו אז "בחיאת, תקלילו. אל תהיו כבדים". אז אני רוצה להיות "כבד". תרבות אינה רק בילוי, אלא היא צריכה להתבסס על תוכן, על תרבות, על זהות. על הזהות שלנו.

אני מקווה שהאופנה הזרה הזאת תתנדף כנפיחה, כמו שבאה.

* לאום מלאום יאמץ – בפרשת השבוע, פרשת "תולדות", מסופר על הריונה של רבקה, ששני בנים התרוצצו בקרבה והיא הולכת לדרוש את ה'. והתשובה שהיא מקבלת היא הצופן: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".

שני הבנים אכן נפרדו לשני לאומים שונים. עשו היה לשם קוד לגויים בכלל ולאויבי ישראל בפרט, כל אויב בדורו, אם זה השלטון הרומי או הנצרות ויש המשתמשים בו היום כביטוי לערבים. ויש המתארים את עשו, כלומר הגויים, לאויבי נצח של ישראל ורש"י מסתמך על ר' שמעון בר יוחאי ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רשב"י במקור לא אמר שזו הלכה, אך כך כתב רש"י).

בתלמוד הירושלמי מופיע המדרש הבא: "קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: 'חרבו שתיהן' – אל תאמן. 'ישבו שתיהן' -אל תאמן. 'חרבה קסרי וישבה ירושלים', 'חרבה ירושלים וישבה קסרי' – תאמן". המסר הוא, שבין היהדות והתרבות ההלניסטית יש סתירה מוחלטת, בלתי ניתנת לגישור. אין שום מצב שבו הן יכולות לדור זו בצד זו. יש כאן מלחמת נצח, משחק סכום אפס, שבו תמיד כאשר ידה של קסרי על העליונה ירושלים מושפלת וכאשר ידה של ירושלים על העליונה קסרי מושפלת. ורב נחמן בר יצחק סומך את הקביעה הזאת על המילים: "ולאום מלאום יאמץ". זו מלחמת הנצח.

שאול טשרניחובסקי, בשירו "אני מאמין", המוכר גם על פי מילות הפתיחה שלו, "שחקי שחקי", לוקח את הפסוק הזה למקום אחר לגמרי. השיר הזה, אותו הוא כתב בגיל 17 בלבד, מבטא אמונה באוטופיה אוניברסלית הומניסטית; עולם של שלום, שלווה, צדק ושוויון. אולם אין זו אוטופיה קוסמופוליטית. האוטופיה הזו מבוססת על לאומיות, אך כזו שבה הלאומים השונים חיים בשלום. ובעולם האוטופי הזה, שצייר טשרניחובסקי ב-1892, חמש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, יש מקום ללאומיות היהודית, של העם היהודי שיחזור למולדתו ויזכה לחרות לאומית. "יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר". ובשיר האוטופי הזה נדרש טשרניחובסקי לפסוק "לאום מלאום יאמץ" ודורש אותו באופן הפוך מזה של התלמוד הירושלמי. סוגת המדרש מבוססת על הוצאת דברים מהקשרם ומדרש של חלקיק פסוק כעומד בפני עצמו, לעתים בסתירה להקשרו, כביטוי לשבעים פניה של התורה. טשרניחובסקי נוטל את הביטוי, מסיר מתוכו את המילה "יאמץ" ומותיר את "לאום מלאום" כחלק ממסר של שלום בין העמים. "אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם, אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם". מבחינת הלוגיקה של השפה, נכון היה לכתוב שישאו ברכה ושלום לאום ללאום. אך טשרניחובסקי פורט על האסוציאציה של הפסוק מפרשת "תולדות" והמילים "לאום מלאום" כמנבא, ברוח נבואות אחרית הימים, שהוא יתהפך, ובמקום שלאום מלאום יאמץ, לאום מלאום ישאו זה לזה ברכה ושלום.

הבית "ישוב יפרח אז גם עמי" הוא הבית הבא אחרי המשפט המסתיים ב"לאום מלאום". הוא מנבא שכאשר יהיה שלום עולמי, מתוכו תצמח העצמאות של הלאום היהודי, כחלק ממארג השלום בין הלאומים. ואפשר לומר שהוא ניבא בכך את ועידת סן-רמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, שניסתה להביא לשלום ולסדר עולמי חדש, ובתוך הסדר הזה עיגנה את זכותו של העם היהודי לעצמאות בארץ ישראל ובעקבותיה הטיל חבר הלאומים על בריטניה מנדט להקים את הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל.

למרבה הצער, השלום לאירופה ולעולם לא בא אחרי הוועידה הזאת, והעם היהודי בגולה חווה את הנורא שבאסונות, והמדינה היהודית לא קמה מתוך שלום והסכמה אלא מתוך מלחמה קשה ועקובה מדם, והמלחמה הזאת נמשכת עד היום וסופה אינו נראה לעין. ואף על פי כן, אסור לוותר על האמונה שיבוא יום השלום הנכסף, השלום בין העמים בעולם והשלום בינינו לבין שכנינו. "שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ [זו = אשר] אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ".  

* ועוד על קשר לאחד – בגיליון הקודם צוטטו עירית מלברג אמינוף ואהוד בנאי שכתבו על המשוגעת הירושלמית "קשר לאחד". גם חיים באר סיפר עליה, ואף הכתיר את ספרו על מסעות, בתים ואנשים בירושלים – "קשר לאחד".

וכך מספר באר: "לא פעם, בדרכנו חזרה הביתה מבית הספר שלנו ששכן בבית הסבון שבקצה מבוא המתמיד, נקרתה על דרכנו זקנה מסתורית שהילכה עלינו קסם ואימה כאחד. היא הייתה לבושה מדים שחורים כחיילת בצבא הישע, פניה גרמיים, אפורים וחולניים, ובעיניה, שכובע מרופט, שחור גם הוא, הצל עליהן, התנוצץ ניצוץ זר. האישה שכולם קראו לה 'קשר לאחד' מלמלה, לעתים בלחש ולעתים בקול צווחני סדוק, דברי שיר סתומים. אנחנו, שנשרכנו אחריה מכושפים כילדי המֶלין ההולכים בעקבות החלילן, שוררנו בקולות צהלה שברי שורות שהצלחנו לקלוט ולזכור מתוך שיריה, דוגמת 'שלמה ושולמית, שולמית ושלמה, אחד הוא חדא, אין כאחד בארץ, שמש רוח מים, אדם טבע וארץ, קשר לאחד עם ישראל, אלקטרומגנטיקה, שלום עולמי, בלי אוניברסיטה'.

חברינו לכיתה מילדי רחביה, שגרו בקרבת ביתה ברחוב עזה, סיפרו עליה שהיא קרובת משפחתו של פרופסור בעל שם באוניברסיטה. בנעוריה בגרמניה הייתה פיזיקאית גאונה, תלמידתו של אלברט איינשטיין, אלא שדעתה השתבשה עליה. וכאן נחלקו הדעות, היו שטענו כי הדבר קרה מרוב לימודים, והיו שטענו כי חוליגנים נאצים גררו אותה בכוח לאחת המעבדות האוניברסיטאיות בברלין ושם התעללו בה באמצעות מכשירים חשמליים".

את המשך הסיפור הקסום, בכישרון הסיפור הגאוני של חיים באר, אתם מוזמנים לקרוא בספר "קשר לאחד", עמודים 31-33.

* גיא עמיר – הלך לעולמו, בטרם עת, גיא עמיר מקיבוץ עין זיוון שבגולן – מוזיקאי, גיטריסט, זמר, מורה למוסיקה בבית הספר לחינוך מיוחד "עגורים", מורה לגיטרה שלימד ילדים רבים בצפון הגולן, מפיק מוזיקלי, איש הגברה, שדר ברדיו "ארץ הגולן", חבר בהרכבים מוזיקליים ומעמודי התווך של התרבות בגולן.

עבדתי אתו כשניהלתי את מתנ"ס הגולן. בין השאר הוא הוביל מיזם של במה לאמנים מן הגולן, בני נוער ומבוגרים, שנקרא "על טהרת הגולן". הוא גם ניגן, הוביל והגביר באירועים באורטל.

אבדה גדולה לגולן. יהי זכרו ברוך!

* פרידה אחרונה בהחלט – נפרדתי בפעם האחרונה בהחלט מבית הוריי, הבית שבו גדלתי. פינינו היום את הדברים האחרונים שעוד נשארו בבית, לקראת כניסת הרוכשים.

היה זה גם ביקור תנחומים בשבעה על השכן האחרון, מ"דור המייסדים", שעוד התגורר בבית.

קשה לי לתאר את ההתרגשות. זה היה ברמה של "הפעם האחרונה שאני סוגר את הדלת", "הפעם האחרונה שאני לוחץ ק במעלית" וכו'.

          * ביד הלשון

לא ארץ נוכריה לקחנו – הפרסומות ברדיו מבשרות על צאת ספרו האוטוביוגרפי של צחי הנגבי "לא ארץ נוכריה לקחנו".

שם הספר הוא ציטוט מתוך דברי שמעון הנשיא החשמונאי לאנטיוכוס סיטס הסלווקי: "לא ארץ נוכריה כבשנו, ולא ברכוש נוכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא-משפט נכבשה. ואנחנו, כאשר הייתה לנו עת, השיבונו את נחלת אבותינו".

הציטוט מופיע בספר מקבים א, טו, לג-לד, מתוך הספרים החיצוניים בתרגום אברהם כהנא (המקור העברי אבד, התרגום ליוונית נשאר והתרגום לעברית הוא מהגרסה יוונית), כרך ב, ע' קעג, הוצאת מסדה, תל-אביב, 1956.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 31.10.21

* הקורונה בראי הפוזיציה – מלחמות הבוץ בין נתניהו ובנט שמתהדהדות במלחמות בוץ בין רל"ב (רק לא ביבי) ורל"ב (רק לא בנט) בנושא הקורונה, מבטאות את הנתק בין פוזיציה פוליטית לבין החיים עצמם. כל צד מתהדר במדיניותו המוצלחת והמוכחת במאבק בקורונה ומכה בצד השני שכשל.

נפתח ונאמר שאין שום סוגיה אידיאולוגית במאבק בקורונה. במאבק הזה יש רק אידיאולוגיה אחת – להתגבר על המגפה תוך מזעור הפגיעה בחברה ובכלכלה. לאף שלטון אין אינטרס אחר. ואם יש הבדלים בהחלטות אלו או אחרות, הם אינם נובעים מהשקפה פוליטית, ולכן ההתייצבות האוטומטית של הציבור בעד כל החלטה של צד מסוים ונגד כל החלטה של הצד האחר (אגב, במקרה הזה שני המנהיגים נמצאים באותו צד של המפה האידיאולוגית, אך כל שאני כותב כאן היה תקף גם אילו היה מדובר בשני צדדי מתרס אידיאולוגי, כמו למשל בין שרי הבריאות אדלשטיין והורוביץ) אינה רציונלית, אלא תלוית פוזיציה. כי לאמתו של דבר, אין שום סיבה שאיש שמאל לא יתמוך במדיניות של נתניהו בנושא הקורונה, ואין שום סיבה שאיש ימין לא יתמוך בדרכו של שר הבריאות ניצן הורוביץ.

האמת היא שאין מקום להשוואה בין המדיניות של נתניהו למדיניות של בנט, כיוון שכל אחד מהם נדרש לתת מענה למציאות אחרת. נתניהו נדרש להתמודד עם הקורונה כשלא היו חיסונים ואילו בנט נדרש להתמודד עם הקורונה כשכבר היו חיסונים. ולכן, כאשר בנט מתהדר בהצלחתו להביא את הקורונה לדעיכה בלי סגר ומגבלות הוא צודק, אבל כאשר הוא סונט בנתניהו על כך שהוא הטיל סגרים, ומתרברב ש"אני לא בחרתי בפתרון הקל. הכי קל זה להטיל סגר", וטוען שמדיניות נתניהו הייתה מדיניות של סגרים, הוא טועה ומטעה.

האם הוא, אילו היה ראש הממשלה בגלים הראשונים של הקורונה, לא היה מטיל סגרים? ודאי שהוא היה מטיל. כפי שכל המנהיגים בכל העולם הטילו סגרים, ומי שלא עשו זאת בזמן, עשו זאת באיחור במחיר כבד ביותר בחיי אדם. בנט, כמנהיג אחראי, היה מטיל סגרים והגבלות, כי באין חיסון ואין תרופה לא היה מנוס מכך. עובדה היא, שכאשר הגל הרביעי היה בשיאו, בנט הזהיר שאם לא נתחסן בחיסון הבוסטר, לא יהיה מנוס מסגר. והוא אמר שאם לא נתחסן באלול לא נוכל לשמוע קול שופר בתשרי. כלומר, גם הוא לא הוציא את הסגר מארסנל המענים לקורונה. ואם כך כאשר כבר היה חיסון, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכך היה נוהג בגלים הראשונים.

וכאשר נתניהו תוקף את בנט על כך שהמדיניות שלו היא מדיניות של "הכלת" הקורונה, גם הוא טועה ומטעה. וכי אילו הוא היה ראש הממשלה בגל הרביעי, הוא היה מטיל סגרים? הוא היה מטיל את ההגבלות שהטיל בגלים הראשונים? ואם היה מטיל אותם, הציבור היה נשמע לו? הרי כבר בסגר השלישי הציבור לא כל כך נשמע להנחיות, הסגר לא באמת נאכף ורק החיסונים עצרו את הגל הזה. אילו נתניהו היה ראש הממשלה בגל הרביעי, גם הוא היה "מכיל" את הקורונה, כפי שנהג בנט וכפי שנוהגים מרבית מנהיגי העולם.

בסך הכל אני חושב ששני המנהיגים ושתי הממשלות היטיבו להתמודד עם אתגר הקורונה, הגם ששניהם גם שגו בחלק מהחלטותיהם. ספירת המתים ככלי לנגח את ראש הממשלה מסיבות פוליטיות הייתה מגונה בקדנציה של נתניהו והיא מגונה באותה מידה בקדנציה של בנט. עם זאת, נקודה שלילית מאוד בהתמודדותו של נתניהו הייתה הכניעה שלו לעסקנים החרדים (בנושא הרמזור ובנושא הקנסות והאכיפה), שנבעה משיקולים פוליטיים זרים, ובסופו של דבר פגעה קשות בעיקר בציבור החרדי עצמו.

בשורה התחתונה, הן נתניהו והן בנט נקטו אותה אסטרטגיה – הבנה שהפתרון לקורונה הוא חיסון המוני, ושניהם התמקדו בעיקר בחיסונים. ההישג הגדול של נתניהו היה הראשוניות שלו בעולם להבין זאת והפעולה המהירה והאפקטיבית שלו להשיג בזמן, ראשון בעולם, חיסונים בכמות של חיסון האוכלוסיה כולה. הוא היטיב לנצח על מבצע החיסונים המוצלח, ועל הפריסה הרחבה והיעילה של קופות החולים ושל מערך הבריאות הציבורי הישראלי (שהוא עצמו תולדה של תפיסת עולם חברתית-כלכלית הפוכה להשקפתו). ההישג הגדול של בנט, הוא החלטתו המנהיגותית הנועזת על חיסון הבוסטר בלי להמתין ל-FDA ולארגון הבריאות העולמית, תוך הסתמכות על המומחים הישראלים. בהחלטה זו הוא הקדים בחודשים רבים את שאר מדינות העולם, ובזכותה הגל הרביעי בדעיכה.

גם הכישלון הגדול במאבק בקורונה משותף הן לממשלת נתניהו והן לממשלת בנט – חוסר היכולת לשכנע את הציבור כולו להתחסן, והעובדה שמספר רב כל כך של ישראלים טרם התחסנו, ובשל כך הקורונה עדין כאן והגל החמישי בוא יבוא, קרוב לוודאי. זהו כשל מנהיגותי של שניהם.

ונקודה נוספת למחשבה (תזה שאיני יכול להוכיח אותה, אך אני משוכנע באמתותהּ) – מזל שנתניהו לא היה ראש האופוזיציה בגל הראשון. הוא היה מנצל את הסגרים להסתה נגד "הממשלה הבולשביקית", שמנצלת את הקורונה כדי להעמיק את שלטונה תוך רמיסת הדמוקרטיה בלה בלה בלה… סגרים איראניים בלה בלה בלה. אגב, אלה דברים שבשוליים נאמרו גם על נתניהו, והיו נפסדים ומכוערים.

* כשל חינוכי – הקושי הרב בחיסון האוכלוסיה נגד קורונה, שיכול היה להביא למיגורה הסופי, הוא כישלון מנהיגותי הן של ממשלת נתניהו והן של ממשלת בנט. אולם זהו גם כשל חינוכי עמוק של מערכת החינוך הישראלית.

אם ב-2021 כל כך הרבה ישראלים מעדיפים להאמין לפייק ניוז ולתאוריות קונספירציה מטורללות של עוכרי מדע, רופאי אליל, מאחזי עיניים ומכשפות ולהתעלם מן העובדות המדעיות המוכחות ועם האמירות החד-משמעיות של 99.99% של עולם המדע והרפואה, אות הוא כי משהו יסודי דפוק במערכת החינוך הישראלית.

יש לחשב מסלול חינוכי מחדש, ולמצוא את הדרך לחנך לחשיבה רציונלית.

* כמוצאי שלל רב – האם כל אלה שקפצו כמוצאי שלל רב על החלטת מומחי ה-FDA לא לחסן בשלב זה במנת דחף את בני פחות מ-65, ימהרו לחסן את הילדים בגיל 5-12, כפי שממליץ FDA?

* חיסון המוני בבתי הספר – איך ישראל נערכת לחיסון המוני של הילדים בגיל 5-12, בעקבות החלטת ה-FDA? הדרך האפקטיבית ביותר, כפי שהוכחה לאורך עשרות שנים, היא חיסון המוני בבתי הספר. כך חוּסָנּוּ אני ובני דורי, וגם הדור שקדם לנו והדור שאחרינו. וזה בדיוק מה שנחוץ לעשות היום, במתכונת חירום ובמבצע מהיר. על מערכות הבריאות והחינוך להתגייס לכך בכל עוצמתן.

* חיסון ילדים – ביום שתינוק נולד הוא מקבל חיסון נגד דלקת כבד נגיפית B. בגיל חודש הוא מקבל את המנה השניה. בגיל 6 חודשים הוא מקבל את המנה השלישית. כמעט את כל החיסונים שלנו אנו מקבלים עד גיל 13.

אז מה מפחידים אותנו מחיסון ילדים? תרגיעו.

* קמפיין אפקטיבי – משתתפי קמפיין החיסונים של משרד הבריאות איבדו את היקרים להם שחלו בקורונה, או נדבקו בעצמם. כעת הם סופגים איומים, נאצות וגידופים מצד פעילי כת מתנגדי החיסונים. כמובן ש"נאצים" תופסים מקום של כבוד במסכת הגידופים.

העובדה שהקמפיין הזה כל כך מלחיץ את הכת היא ההוכחה שהקמפיין אפקטיבי.

* לא תעמוד על דם רעך – ישיבות של הציונות הדתית החליטו להפסיק לתרום דם במחאה על כך שבטפסים של מד"א שונה הכיתוב משם האב ושם האם להורה 1 והורה 2.

את מי הם מענישים? את החולה או הפצוע שזקוקים למנת הדם שלהם כדי שחייהם יינצלו?

אמנם לא למדתי בישיבה, אבל ביהדות שאני מכיר, כל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קִיֵים עולם מלא. וביהדות שאני מכיר פיקוח נפש דוחה שבת.

וכאן, איש אינו נדרש לחלל שבת למען פיקוח נפש וגם לא לעבור על אף עבירה, אלא בסך הכל לחתום על מסמך ביורוקרטי שהם אינם אוהבים את נוסחו. אז שיתרמו, ועל הטופס ימחקו את הורה 1 והורה 2 ויכתבו שם האב ושם האם. העיקר שיתרמו דם ויקיימו עולם מלא.

ולגופו של מסמך – יש לכתוב: "שמות ההורים" ושלום על ישראל.

* מי מכחיש את הטבח? – בוויכוח הסוער בנוגע לטבח בכפר קאסם, שמעתי אמירות רבות כמו "מכחישי הטבח", "מתכחשים לטבח", "רומסים את ההיסטוריה", "דורכים על הנראטיב שלנו" וכו' וכו'.

באמת? מעולם לא נתקלתי באיש ציבור ישראלי אחד שמכחיש את הטבח. הרי מדינת ישראל הכירה בטבח ופיצתה את משפחות הנרצחים. מיד לאחר הטבח הגיע למקום שר המשטרה בכור שלום שטרית (הטבח נעשה בידי שוטרי מג"ב), הביע זעזוע מהמאורע והתנצל בשם הממשלה. כבר בזמן אמת, ב-1956, התכנסה הכנסת לישיבת אבל מיוחדת, ראש הממשלה בן גוריון ויו"ר הכנסת יוסף שפרינצק נשאו דברים נחרצים וחד-משמעיים בגנות הטבח והכנסת כיבדה את זכר הנספים בדקה דומיה. בית המשפט הישראלי קבע שהיה זה טבח, ואף הגדיר את הפקודה לירות באזרחים האומללים הללו "פקודה בלתי חוקית בעליל שמתנוסס מעליה דגל שחור"; צירוף מילים שנכנס למילון הישראלי ואין כמעט ישראלי שאינו מכיר אותו ואינו יודע פקודה בלתי חוקית בעליל מהי. אין מפקד אחד בצה"ל שלא למד על הטבח בכפר קאסם כמקרה המובהק של פקודה בלתי חוקית בעליל. נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין ערך ביקור ממלכתי בכפר קאסם, השתתף בטקס הזיכרון והתייחד בשם המדינה עם קורבנות הטבח. והשנה חזר על כך הנשיא הרצוג.

יתכן שנכון ליזום אקט פורמלי של אמירה ממשלתית או אמירה של הכנסת בגנות הטבח. אבל ברור שהמטרה של יוזמת הרשימה המשותפת אינה אלא להתריס נגד מדינת ישראל ובין השאר להאשים אותה בהאשמת כזב על הכחשת הטבח.

(אחרי שכתבתי את הדברים נתקלתי בהכחשה של הסמוטריץ'. איש נקלה, על הרצף הכהניסטי).

* פיקוח נפש ממש – בניוזלטר של השר יועז הנדל לפעילי דרך ארץ, הוא סיכם, בין השאר, את ביקורו בארה"ב. לצד תיאור הפגישות המדיניות שלו והפגישות בענייני משרדו, כתב יועז: " בסוף הכי חשוב הוא החלק היהודי. פגשתי את ראשיAIPAC –  שדולה פרו-ישראלית הפועלת בבית הנבחרים האמריקני שפועלת לטובת האינטרסים של מדינת ישראל,  את ראשי ועידת הנשיאים COP שהוא ארגון המטפל בסוגיות קריטיות לקהילה היהודית ועם ארגון ה-IAC ארגון השואף להדק את הקשר בין הקהילה הישראלית בארה"ב למדינת ישראל.

כמי שגדל ביישוב של הציונות הדתית ולא ראה מימיו יהודים רפורמים או קונסרבטיבים עד גיל 21 (בבה"ד 1), המפגש עם הקהילה היהודית המגוונת בארה"ב הייתה חשובה לי מאוד. אנחנו צריכים להכיר אחד את השני ולעבוד קשה כדי לשנות כיוון. הצלחנו להקים ממשלה חדשה וזו הזדמנות חדשה לפעול יחד.

התפללתי תפילה אחת במהלך השבת בבית כנסת אורתודוכסי, ותפילה נוספת בבית כנסת קונסרבטיבי במנהטן, לא במקרה. כאורתודוקס שומר שבת, המפגש הזה בעיני הוא פיקוח נפש ממש. במשך שנים 'הדוד סם' מאמריקה דאג לנו עכשיו אנחנו, מדינת ישראל, צריכים לדאוג לו. כהיסטוריון, אני חושש שאנחנו על הקצה. היו בעם ישראל פיצולים שהכריעו את ההיסטוריה. ממלכת ישראל ויהודה. בבל וירושלים. אסור שזה יחזור, אחדות עם ישראל חשובה וקריטית לעתיד העם. מדינת ישראל היא הבית של העם היהודי כולו על כל גווניו וזרמיו".

דבריו אלה של יועז היו בעבורי כמים צוננים וצלולים, אחרי המים העכורים שלגמתי מוקדם יותר – פשקוויל שכולו שנאה ובורות של עירית לינור, ב"ישראל היום", נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

* תחתית החבית – "שוברים שתיקה" הוא חוד החנית במלחמת הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

כעת הם יוצאים במאבק למען ארגוני הטרור שישראל הסירה מעל פניהן את מסיכת "ארגוני חברה אזרחית", תוך שיתוף פעולה של מנכ"ל הארגון עם חברת הקונגרס האנטי ישראלית הקיצונית אילהאן עומר, במאבק נגד ישראל.

כנופיה בזויה ובוגדנית של ישראלים שמפעל חייהם הוא מלחמה נגד מדינת ישראל.

המיץ של הזבל של החברה הישראלית.

* רבין אתם לא – "רבין אתה לא" כתבה מפלגת העבודה לגנץ, בעקבות החלטות ביטחוניות מוצדקות שלו, שהן לבטח ברוחו של רבין.

ומפלגת העבודה? האם יש עוד שרידים של DNA רביני ברקמותיה? בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת לפני הרצח, הציג רבין את מורשתו המדינית; הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע. וכה אמר:

"…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות שהיא פחות ממדינה והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

האם מישהו יכול לדמיין את מרב מיכאלי אומרת דברים דומים? האם יש קשר ולו מקרי בין מרב מיכאלי לרבין? בהודעת כחול לבן הוזכר שמרב מיכאלי דיברה בזכות סרבנות גיוס (אם כי זה היה טרם כניסתה לפוליטיקה). רבין, לעומת זאת, הודיע שיחרים את טקס הענקת פרסי ישראל ב-1993, כי אינו מוכן ללחוץ את ידיו של ישעיהו ליבוביץ', כיוון שהטיף לסרבנות. זו אותה מפלגה? אני לא יודע מהי מפלגת העבודה של היום. רבין – היא לא.

* נפגעה עד עומק נשמתה – מרב מיכאלי נפגעה עד עומק נשמתה מהודעת כחול לבן שכוונה נגדה במילים: "מי שקורא לסרבנות שלא יטיף על אחריות ביטחונית ומדינית". מה זה?! היה עליהם לכתוב: "מי שקוראת" ו"שלא תטיף", או למצער: "מי שקורא או קוראת" ו"שלא יטיף או תטיף".

* בדרכו של גנץ – מנהיג סעודיה הכריז על ארגון "צדקה" של חיזבאללה בלבנון כארגון טרור. ככל הידוע לי, הוא לא עדכן לפני ההחלטה את מרב מיכאלי וניצן הורוביץ.

* ההישג ההיסטורי של מרצ – בעמוד הראשון של "הארץ" מופיעה מודעה של מרצ, תחת הכותרת "הישג היסטורי", ובה מרצ "גאה להוביל את המאבק במשבר האקלים, בהובלת השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג וחברי מרצ בכנסת ובממשלה" והיא מונה את ההישגים, שהם בהחלט מרשימים מאוד.

אני מאמין שההחלטות הללו היו מתקבלות גם אלמלא מרצ הייתה בממשלה או אם אדם אחר היה השר להגנת הסביבה. אולם כיוון שזנדברג היא השרה, היא הובילה את המהלכים ומרצ בהחלט הייתה שותפה לדחיפתם, יש להם בהחלט סיבה טובה להתנאות בהישג ולדרוש עליו קרדיט.

השאלה היא, מה פתאום מרצ, שאינה עתירה בנכסים והון, יוצאת בקמפיין בחירות כשאין בחירות באופק (בשבוע שעברה היא פרסמה באותו המקום מודעה שבו התהדרה בהסכם המתמחים).

התשובה לכך היא התסכול והתסיסה בקרב הבייס של מרצ, על כך שבנושאי הליבה – חוץ וביטחון, התיישבות וזהותה של המדינה, מרצ יושבת בממשלה שמובילה מדיניות הפוכה לדרכה. אומרת הנהגת מרצ: נכון, אנחנו יושבים בממשלה שבונה ביהודה ושומרון, שמכפילה את ההתיישבות היהודית בגולן ובבקעת הירדן, שיוצאת לתנופת התיישבות יהודית בנגב, ששולחת את חיילי צה"ל מדי לילה לעצור מחבלים ביהודה ושומרון, שמגיבה בכוח ובתקיפות על כל בלון תבערה שמשוגר ברצועת עזה, שאינה מקדמת מדינה פלשתינאית, שלוחמת נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, ש… כך וכך על פי מקורות זרים, שמגדירה ארגונים "אזרחיים" כביכול של החזית העממית כארגוני טרור, שנערכת לתקיפת הגרעין האיראני ואולי אף תעשה זאת, שמחוקקת את חוק האזרחות ושבתקופת כהונתה לא תזוז ממקומה אות בחוק הלאום. כל זה נכון. אבל יש תחומים אחרים, חשובים מאוד, חשובים לא פחות, שבהם יש לנו הישגים גדולים; בבריאות, בהגנת הסביבה, בשיתוף הפעולה האזורי. ויש לנו השפעה בנושאים מסוימים בתקציב ובחוק ההסדרים. ובסאבטקסט הם גם אומרים: אנחנו הרי מיעוט זעיר בעמדותינו המדיניות וזה לא עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין. אז האם לנצח נשב כאופוזיציה עקרה, או נבחר להשפיע על תחומים אחרים שחשובים לנו באמצעות השותפות בממשלה? ואם הם ישרים עם עצמם, הרי שהסאבטקסט של הסאבטקסט, הוא שאנחנו הרי יודעים שאין שום פרטנר פלשתינאי לחזון שלנו, אז למה שנכלה את עצמנו כתנועת מחאה כאשר ביכולתנו להשפיע בתחומים מרכזיים וחשובים?

* חוק מגה-שחיתות – בדיון תיאורטי בתנאי מעבדה יש הרבה טיעונים משכנעים נגד החוק האוסר להטיל את הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים בעבירה שהעונש עליה הוא מעל 3 שנים ויש עמה קלון. אולם איננו חיים בבועה, אלא למודי ניסיון מר. ראינו מה קרה כאן בחמש השנים האחרונות (כלומר לא מהגשת כתב האישום נגד נתניהו אלא מתחילת החקירות). ראינו ראש ממשלה שגרר את ישראל לארבעה סיבובי בחירות מיותרים וכמעט הצליח לגרור אותנו לסיבוב חמישי, ופירק ממשלת אחדות לאומית וגנב את הרוטציה וסירב להעביר תקציב מדינה והכשיר את רע"ם ואת הכהניסטים ומינה סוס טרויאני לשר המשפטים, והכל אך ורק כדי להגיע לממשלת חסינות ולקואליציה שתחלץ אותו מאימת הדין; קואליציה שתאפשר לו למנות בובות לתפקיד היועמ"ש ופרקליט המדינה כדי שיפעלו למענו, קואליציה שתשנה את חוקי החסינות ותחוקק חוקים שיעמידו אותו מעל החוק. וחמור יותר, ראינו ראש ממשלה שעומד בראש תעשיית הסתה נגד המשטרה, הפרקליטות היועמ"ש ומערכת המשפט, ראש ממשלה שרודף עד חורמה את מפכ"ל המשטרה (שמינה) ואת היועמ"ש (שמינה) ומפיץ תאוריות קונספירציה הזויות לפיהן מערכת המשפט הישראלית היא כנופיית פשע שתופרת לו תיקים כדי להפיל את "הימין" וכו' וכו' וכו'. מי שנכווה במרק יזהר בלפתן. אחרי שחווינו את התנהלותו של נתניהו כחשוד ויותר מכך – כנאשם, ברור מדוע נחוץ חוק כזה.

עקיבא נוביק, המתנגד בחריפות לחוק, אינו חולק על העובדות ועל חומרת ההתנהלות של מדינת ישראל בשנים האחרונות. גם הוא ראה מה קרה כאן כאשר נאשם היה ראש הממשלה, והוא אינו מתכחש לכך ואינו מנסה לטייח או ליפות את המציאות. אך מתוך התובנה הזאת, הצעתו, במאמר ל"הארץ", הפוכה. הוא מציע לאמץ את "החוק הצרפתי" שימנע את חקירת ראש הממשלה. כלומר, אילו היה חוק כזה, ונתניהו לא היה נחקר, כל זה לא היה קורה.

אלא שהחוק הזה הוא חוק מגה-שחיתות, הפוגע באחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה ושל מדינת חוק – השוויון בפני החוק. זהו חוק המעמיד את המנהיג מעל החוק והופך את השחיתות השלטונית ללגיטימית.

לזכותו של נוביק ייאמר, שבניגוד לניסיונותיו של נתניהו לחוקק את החוק הזה באופן שבו ראשות הממשלה תהיה קרנות המזבח שלו עד אחרית ימיו, הוא מציע להגביל במקביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות.

* ממשלת אין ברירה – אף שכתבתי על כך לא פעם, שוב ושוב שואלים אותי, לרוב בקנטור, איך זה שהתנגדתי כל כך לממשלה עם המשותפת ואף כיניתי אותה "ממשלת פיגולים" ואילו היום אני תומך בממשלה עם רע"ם? איך הפכתי את עורי? מה קרה? אם מדובר בבנט ובסער זה פתאום לגיטימי?

אתחיל עם השאלה האחרונה. כאשר יצאתי נגד ממשלה עם המשותפת, פרשתי מתל"ם, מפלגה שהייתי קשור אליה הרבה יותר מאשר לתקווה חדשה, ובוודאי יותר מאשר לימינה, שאף לרגע לא עלה על דעתי להצביע לה. הייתי ממייסדי תל"ם ומפעיליה המרכזיים. הייתי מקורב לבוגי יעלון, וגם אחרי שפרשתי מתל"ם ועד היום אני מעריך אותו מאוד, וחושב שהוא מנהיג בדרגה אחת מעל כל גלריית המנהיגים במדינה. פרשתי עוד לפני שעשו כן יועז הנדל וצביקה האוזר. כך שהבדל העמדות שלי בשני המקרים אינו נובע בשום אופן מפוזיציה או מאיזו נאמנות מפלגתית או פרסונלית.

אוסיף ואציין, שמעולם לא תמכתי בהקמת ממשלת השינוי עם רע"ם. להיפך, עד רגע הקמת הקואליציה, כתבתי נגד השותפות עם רע"ם, וקראתי למצות כל דרך אלטרנטיבית ואף הצעתי רעיונות יצירתיים שונים (אך בדיעבד, לא הייתה להם כל היתכנות). כאשר קמה הקואליציה הזאת, כתבתי שאני שמח שאיני ח"כ או חבר במוסד מפלגתי שצריך להכריע בעד או נגד הממשלה החדשה, כי אני קרוע בתוכי. מצד אחד, אני מאושר על קץ שלטונו של נתניהו ועל ההזדמנות לתיקון וריפוי החברה הישראלית אחרי שלטונו. מצד שני, אני מתנגד להרכב הממשלה הנוכחית, בעיקר כיוון שהיא כוללת את רע"ם, מפלגה אנטי ציונית, שאינה מקבלת את העיקרון המכונן של מדינת ישראל – היותה מדינה יהודית דמוקרטית. ולכן, הגדרתי את עצמי כמי שנמצא במרחב הספק.

אולם משהממשלה קמה, גישתי כלפיה זהה לגישתי לכל ממשלה בעבר ובעתיד – מעשייך יקרבוך, מעשייך ירחיקוך. כלומר, אני בוחן את הממשלה על פי פועלה, מדיניותה ומעשיה. ואחרי ארבעה חודשים אני בהחלט יכול לומר שאני שבע רצון, בדרך כלל. אך גם מבלי להתייחס למבחן התוצאה של הממשלה – החל ברגע שבנט עלה לשאת את נאום הבכורה שלו והח"כים של מפלגות ביבי החלו להתפרע כחוליגנים בכנסת יצאתי נגד ההסתה שלוחת הרסן והפרועה נגד בנט וממשלתו, מצד תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, ונגד המהלך האנטי-דמוקרטי של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולכנסת שמינתה אותה.

בדיעבד, אני תומך בהקמת הממשלה בהרכבה הנוכחי, מהסיבה שלא הייתה כל אלטרנטיבה אחרת, והייתה זו בעצם ממשלת אין ברירה.

לאחר ההקדמות הללו, אסביר מה ההבדלים בין הממשלה עם הרשימה המשותפת, שנגד הקמתה יצאתי בתוקף, לבין הממשלה הנוכחית עם רע"ם.

ההבדל הראשון והחשוב ביותר, הוא שאז הייתה אלטרנטיבה שתמכתי בה בכל לבי – ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, בראשות נתניהו. כבר לאחר הסיבוב השני קראתי להקמת ממשלה כזו, והייתי בעמדת מיעוט בתל"ם. לאחר הסיבוב השלישי פעלתי לכך ואף הייתי בין מייסדי "יוזמת אחדות לאומית", שפעלה נמרצות למען הקמת ממשלת אחדות והפעילה לחץ כבד ביותר, בעיקר על גנץ, ללכת לממשלת אחדות. שמחתי מאוד כאשר הממשלה קמה. אולם ראינו מה קרה. ממשלת האחדות הייתה הונאה של נתניהו, שמראש לא התכוון לקיים את ההסכם עליו חתם. נתניהו הפר את ההסכם, גנב את הרוטציה וסירב להעביר תקציב מדינה כדי לשבור את האחדות. בכך הוא הסיר מהפרק כל אפשרות לממשלת אחדות כל עוד נתניהו עומד בראש הליכוד.

ההבדל השני, הוא שלא זו בלבד שהאלטרנטיבה של ממשלת אחדות כבר לא הייתה קיימת – האלטרנטיבה היחידה לממשלה בהרכבה הנוכחי, הייתה ממשלת נתניהו עם רע"ם. בסופו של דבר הממשלה הזאת לא קמה, כיוון שסמוטריץ' הבריז לנתניהו והכשיל את הקמתה. לא כל כך הגיוני להתנגד לממשלת שינוי עם רע"ם, אם האלטרנטיבה היא ממשלת נתניהו עם רע"ם.

ההבדל השלישי, הוא הרכב הממשלה בכללותה. אז היה מדובר בממשלה שתלויה ב-15 מנדטים של המשותפת, הליבה שלה היא מכחול לבן ושמאלה בואכה מרצ, כאשר המפלגה היחידה בתוכה שמבטאת את השקפותיי היא תל"ם הקטנה, שחששתי שתהיה מבודדת מבחינה רעיונית בקואליציה. חששתי שתהיה זו ממשלה יונית מאוד שלא אוכל לתמוך בה. יתר על כן, היה לי ברור שלא יהיה לה קיום, בשל תוצאות התלות שלה ברצונה הרע של הרשימה המשותפת, שבעטיה הממשלה תיפול בתוך שבועות ספורים, והעם יגרש במקלות את כל מי שהיה חלק ממנה ויחזיר את נתניהו לשלטון ברוב גדול. הממשלה הנוכחית שונה, הרבה יותר מאוזנת. חלק משמעותי מאוד בהרכבה הוא ימינה ממני. במחצית הראשונה של כהונתה היא בראשות בנט. זו ממשלה פריטטית, כלומר עם זכות וטו של ימינה ותקווה חדשה, שזו מציאות שונה לחלוטין מזו של ממשלת גנץ עם המשותפת, שנגדה יצאתי. לא זו בלבד שהיא פריטטית – המחצית מטעם ה"מרכז-שמאל" כוללת את ישראל ביתנו, שהיא מפלגת ימין לכל דבר.

ההבדל הרביעי, הוא בין הרשימה המשותפת לרע"ם. רע"ם הייתה חלק בלתי נפרד מהרשימה המשותפת, חלקה עמה אידיאולוגיה משותפת. לא בכדי היא הצביעה, כמו כל סיעת המשותפת, נגד הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות – היא עשתה זאת כי היא נגד שלום עם ישראל. וגם אחרי שהיא פרשה מהרשימה המשותפת, אני משוכנע שאידיאולוגית היא נשארה באותו מקום שהייתה. אולם היא פילגה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות עם מסר אחר לגמרי. היא לא התכחשה ללאומניותה, אך אמרה לבוחריה שהיא שמה בצד את כל סדר היום הלאומי, ותצטרף לכל ממשלה – ממשלת ימין או ממשלת שמאל, כדי לקדם את האג'נדה האזרחית של ערביי ישראל. והאג'נדה האזרחית הזאת צודקת בחלקה הגדול. ממשלה עם המשותפת הייתה מתפרקת ברגע שישראל הייתה מגיבה על בלון התבערה הראשון מרצועת עזה. ממשלה עם המשותפת לא הייתה מאפשרת את המשך התקיפות המיוחסות לצה"ל בסוריה ובמקומות אחרים במזה"ת. רע"ם משלימה עם כל אלה, כי זה המנדט שביקשה וקיבלה מן הציבור שלה. וכפי שאנו רואים, כאשר ישראל מחליטה על בניית אלפי יח"ד ביהודה ושומרון ועל הגדרת ארגוני הבת של החזית העממית – ארגוני טרור, מי שיוצאים נגד ההחלטות הן מרצ ומפלגת העבודה ואילו רע"ם משלימה עמן. כך שמדובר במציאות אחרת לגמרי.

הסיבה העיקרית לשינוי עמדתי, היא שאלמלא הייתה קמה הממשלה הזאת, היינו הולכים לסיבוב חמישי. עוד סיבוב בחירות, אחרי שנתיים של חוסר יציבות פוליטי קיצוני, עלול היה להיות מכה אחת יותר מדי לדמוקרטיה הישראלית. ואילו הלכנו לסיבוב חמישי, סביר להניח שתוצאותיו היו כמו בארבעת הסיבובים הראשונים – תיקו. והיינו עומדים אז בפני אותה ברירה – ממשלת שינוי במתכונתה הנוכחית או סיבוב שישי. ולכן זו ממשלת אין ברירה.

* ליקוי מאורות – עמיר פרץ היה שר הביטחון, תפקיד שבו ניהל את צה"ל ואת מערכת הביטחון כולל התעשיות הביטחוניות. הוא כיהן בתפקידים מיניסטריאליים שונים ובהם השר להגנת הסביבה ושר הכלכלה. הוא החל את דרכו כראש העיר שדרות ובמהלך דרכו היה יו"ר ההסתדרות. לטעון שאין לו ניסיון ניהולי כדי להיות יו"ר מועצת המנהלים של התעשיה האווירית, זו טענה מגוחכת. אבל בשל טענה זו ועדת גילאור פסלה את מועמדותו לתפקיד. וטענה נוספת היא הזיקה הפוליטית של עמיר פרץ לשר גנץ. איזו זיקה פוליטית? הם אפילו לא באותה מפלגה. ועמיר פרץ אינו שייך לגוף בוחר שיכול להשפיע על גנץ או על מי ממקורביו. התחרפנתם?

זו החלטה אומללה, של גוף תאב כוח שהשתן עלה לו לראש. זו החלטה מזיקה מעבר לסוגיית פרץ, כי ביורוקרטיית היתר, מישפוט היתר, רגולציית היתר – לא זו בלבד שפוגעים בהתנהלות התקינה של המדינה, בשם התקינות, אלא הם גם מעניקים תחמושת למי שרוצים בהרס מערכות החוק והמנהל התקין, שיכולים בצדק להצביע על התנהלות כזו כמאוששת את טענתם על אודות "שלטון הפקידים".

ההחלטה הזו היא ליקוי מאורות ואני מקווה שתמצא הדרך לבטלה.

אגב, אין בדבריי אלה הבעת דעה בשאלה האם הבחירה של גנץ בפרץ היא הבחירה האידיאלית. התייחסתי רק לפסילה.

* פונדמנטליסט – ציוץ פונדמנליסטי הזוי של ח"כ קרעי: "לא סתם הצבועים מהשמאל מאמינים שהם באו מהקוף… אם היו צאצאים של אדם הראשון, הייתה להם טיפת בושה טבעית כתוצאה מאכילת עץ הדעת… לא דעת ולא תבונה. לא יושרה ולא טיפת בושה. נוכלות שהפכה למקצוע. בושה וחרפה!"

טוב, נעזוב את העובדה שמי שסוגד לנוכל המוחלט מדבר על נוכלים, על יושרה, על בושה… כבר התרגלנו לתופעה. אבל הקשקוש נגד תורת האבולוציה…

האם האמונה היהודית היא בהכרח פונדמנטליסטית? הרב קוק, למשל, יצא נגד גורמים דתיים שחיקו את הפונדמנטליסטים הנוצרים שיצאו נגד דרווין ותורת האבולוציה. "תורת האבולוציה ההולכת וכובשת עתה את העולם מתאימה לסודות הקבלה יותר מכל תורה פילוסופית אחרת".

להלן מאמר בנדון, שפרסם הרב רפי פוירשטיין לפני 11 שנים:

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3966273,00.html

* על במה אחת עם הכהניסט – בבחירות 84', היה על הנייר רוב לגוש הימין + חרדים. אלא שה-61 היה "הרב" כהנא, ואותו שמיר לא ספר, ולרגע לא העלה על דעתו לספור (גם להמלצתו על מי להטיל את הרכבת הממשלה לא הייתה משמעות, כי הנשיא חיים הרצוג לא הזמין אותו להתייעצויות, ולא נתן לו דריסת רגל בבית הנשיא). וכך, כל ההתייחסות לתוצאות הבחירות הייתה כאל תיקו, והוקמה ממשלת האחדות הרוטציונית. ממשלתו של שמיר הובילה את החקיקה נגד הגזענות, שנועדה לסכל את כניסת הכהניסטים לכנסת. וכאשר כהנא עלה לנאום במליאה, יצחק שמיר קם בהתרסה ויצא את אולם המליאה ועמו כל שאר הח"כים, מן הימין ומן השמאל.

צחי הנגבי היה מבני טיפוחיו של שמיר. הוא היה יועצו של שמיר כשר החוץ בשנים 1984-1986 ומנהל לשכת ראש הממשלה בקדנציה השניה של שמיר כראש הממשלה.

קשה לומר שלאורך הקריירה הפוליטית שלו, ניכר בו שהוא תלמידו של שמיר – לא בטוהר המידות, לא בממלכתיות ולא בעקביות האידיאולוגית. ואף על פי כן, לא הייתי מעלה על דעתי שמי שזכה לצקת מים על ידיו של יצחק שמיר ינאם על אותה במה עם ממשיך דרכו של כהנא, איתמר בן גביר. ובטח שלא בהפגנה שנועדה לשלול את הלגיטימיות של הממשלה החוקית של ישראל. ובוודאי שלא בהפגנה, שבהזמנה שלה נכתב שהיא תתקיים "בכיכר מלכי ישראל" ורק בסוגריים, באותיות זעירות שרק עם זכוכית מגדלת של שען חרש אפשר לקרוא אותן נכתב (כיכר רבין). מילא מאי גולן, אבל מהנגבי לא הייתי מצפה להיות שותף לתועבה הזאת.

ואני מקווה שהוא יתעשת וינתק את עצמו מהמפגן המכוער הזה.

* חילול השם – לעתים אני נשאל מדוע אני מקפיד לשים במירכאות את המילה "הרב" כאשר אני מזכיר את כהנא. מי אני שאשלול תואר מאדם שהוסמך לו רשמית?

התשובה נמצאת בתלמוד: "במקום שיש חילול השם – אין חולקין כבוד לרב".

ואין התגלמות קיצונית יותר של חילול השם מ"רבנים" כמו כהנא וברלנד.

* מי ששלח אותם – מיד עם פרסום הידיעה הראשונה על מעצר חשודים בפרשת הרצח של אבי אדרי ביער רמות בשנת 1990 וההיעדרות של הנער ניסים שטרית שנעדר מאז שנת 1986, כתבתי שאני מקווה מאוד שיהיו ביניהם עדי מדינה, שיספרו מי שלח אותם.

אני שמח לשמוע שיש כבר עד מדינה ראשון.

* מי אמר? – ראיתי תעודת הוקרה שקיבל אדם על הרצאה שהעניק ליחידה צבאית. על התעודה כתוב משפט יפה, אם כי מנוסח בסרבול: "אשרי אדם אשר נותן בלי לזכור זאת אף פעם ומקבל בלי לשכוח זאת אף פעם" ומתחת חתום: פרקי אבות.

ובכן, אין משנה כזו בפרקי אבות. אז מאיפה לקחו את זה?

שאלתי את ידידי פרופ' גוגל. שתי התוצאות הרלוונטיות היו פוסט בפייסבוק שבו אדם שואל מה המקור של הביטוי הזה, ולא מקבל תשובה. התוצאה השניה הייתה רשימה של 100 משפטי תודה, ובו מופיע הפסוק, בשינויים קלים, וחתום – מקור לא ידוע.

אז נסכים על "חכם סיני זקן אמר".

* Meta – השם החדש של פייסבוק: מתה.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

          * ביד הלשון

אַסְדָּרָה – אחד החוקים שיעלו השבוע להצבעה במסגרת חוק ההסדרים הוא חוק האסדרה.

מהי אַסְדָּרָה? המילה העברית שקבעה האקדמיה ללשון עברית לרגולציה. אסדרה – מערכת של תקנות וכללים שנועדו להסדיר את הפעילות במשק. ומכאן שרגולטור = מְאַסְדֵּר. רגולטורי = אַסְדָּרָתִי.

ומה ההבדל בין הסדרה לאסדרה. הסדרה היא מילה כללית לכל דבר שהופך למסודר. אסדרה היא הסדרה ספציפית, הנוגעת רק לרגולציה, בדומה להבדל בין הבטחה לאבטחה ועוד.

* "חדשות בן עזר"