צרור הערות 20.10.21

* להקים יישובים בגולן – בשנת 2000, לאחר ניצחוננו במאבק בן 9 השנים על הגולן (מאבק "העם עם הגולן"), השאלה שעמדה לנגד עינינו הייתה מה עושים עכשיו. איך ממנפים את הניצחון לקידום ההתיישבות בגולן. השאלה הקונקרטית הייתה האם להתמקד בהקמת יישובים חדשים בגולן או בהרחבת היישובים הקיימים.

האמת היא שלא הייתה התלבטות. כולנו סברנו שהדבר הנכון הוא להרחיב את היישובים הקיימים. זו הייתה גם דעתי. במשך העשור של המאבק לא נבנה בית אחד ביישובי המועצה האזורית גולן. בקצרין הייתה קליטה של עליה מחבר המדינות, אך גם היא נעצרה. יישובים החלו להזדקן. בתי ילדים החלו להיסגר. הרחבת היישובים הייתה הכרח. לעומת זאת, ידענו שהממשלה תתנגד להקמת יישובים חדשים, ושלא יהיה זה נכון, אחרי עשור של מאבק, לכלות את כוחותינו במאבק על הקמת יישובים, כשאין לכך סיכוי להתממש, במקום להקדיש את מרצנו להרחבת היישובים. ידענו גם, שאם עכשיו, אחרי הניצחון, נמשיך להיאבק ולהתעמת, נְמוּתָּג בציבור הרחב כנאבקים לשם מאבק, כעושי צרות מקצועיים, ונאבד את הקרדיט שצברנו במאבק הממלכתי והמכובד שניהלנו. ואילו אנו רצינו לשנות את המיתוג של הגולן, ממיתוג של מלחמות, משא ומתן מדיני ומאבקים ציבוריים, למותג אזרחי של אזור שטוב לחיות בו, טוב לבנות בו בית ומשפחה, טוב להשקיע בו, טוב לטייל בו; אזור של חיי קהילה כפרית.

ואכן, כל היישובים בגולן הורחבו. דם חדש הוזרם ביישובים, הן של בנות ובנים חוזרים והן של משפחות צעירות ממרכז הארץ. צריך להמשיך להתרחב. תמיד נכון להמשיך ולהתרחב. אך האיום על עתיד היישובים הוסר. במצב זה, הגעתי לפני שנים אחדות למסקנה, שהגיע הזמן לשוב ולהקים יישובים חדשים בגולן, להזרים שוב רוח חלוצית, של משפחות צעירות שרוצות לעלות על הר טרשים קרח ולהפוך אותו לבית ולקהילה, לבנות ולהיבנות בו ולהגשים בו את מאווייהם. כל הרעיונות והניסיונות החברתיים היפים שצמחו בארץ ישראל – צמחו מהתיישבות חדשה.

בשנים האחרונות אני מנצל כל במה גולנית, אם זה הטור השבועי שלי בעיתון "שישי בגולן", חברותי (עד לאחרונה) במליאת המועצה האזורית גולן, שיחותיי עם ראש המועצה ועם דמויות מפתח בגולן ועוד, כדי להעביר את המסר הזה.

מסתבר, שאיני היחיד. כנראה שהצורך הזה הבשיל ולכן הוא צץ ממקומות שונים. וכך, לפני כשלוש שנים קם גרעין "חגי" להקמת יישוב בגולן. ולפתע ראש הממשלה נתניהו החליט על הקמת רמת טראמפ. ורמת טראמפ קמה, יש בה כבר עשרים משפחות ועד סוף 2022 ישווקו בה מאה מגרשים. ועכשיו ממשלת בנט עומדת להחליט על הקמת עוד שני יישובים. וללא קשר קם גרעין המבקש להתיישב בהר דב.

אני משוכנע שהקמת יישובים חדשים לא תבוא על חשבון חיזוק היישובים הקיימים ובראשם קצרין, אלא להיפך, תדרבן את ההרחבה. מי שרוצה להקים יישוב חדש, בלאו הכי לא יבוא לרובע בקצרין וכנראה שגם לא להרחבה של יישוב קיים, כי באלה הוא לא יוכל לתת ביטוי לרוח החלוצית שפועמת בו, שמייחלת להתיישבות כפרית קהילתית חדשה, ולעיצוב קהילה מבראשית. אבל הצטרפות של מאות משפחות צעירות, אידיאליסטיות, חלוציות לגולן, אולי גם משפחות מתפוצות הגולה, תתן מנת דחף התיישבותית חזקה לגולן, ותחזק את הגולן מכל בחינה אפשרית. הקמת יישובים חדשים תיצור תנופת צמיחה, שתבוא לידי ביטוי גם בהרחבת היישובים ובגידול משמעותי של קצרין.

התיישבות אלפי אנשים בקצרין וביישובים המורחבים היא בשורה גדולה. ואני משוכנע שהמתיישבים האלה הם אנשים נפלאים. ואני אומר זאת מניסיון – רק לאחרונה סיימתי תשע שנים בהובלת הצמיחה הדמוגרפית באורטל, ומעבר לגידול המספרי המשמעותי של עשרות משפחות חדשות ובנוסף להצערה משמעותית אורטל, המהלך הזה הביא לפריחה רבתי של אורטל בכל תחומי החיים ולדם חדש בהנהגת הקיבוץ. אולם רוב האנשים שיש בהם דחף חלוצי להקמת יישוב חדש – לא ימצאו את סיפוקם בהרחבת יישוב קיים.

* אין ואקום – היוזמה להקמת עשרה יישובים חדשים בנגב מעוררת ביקורת בשם הגנת הסביבה. הגנת הסביבה? אין ואקום בנגב. מי שמסתובב ברחבי הנגב רואה איך באזורים שלא התיישבנו בהם, הודרה הריבונות הישראלית והפזורה הבדואית השתלטה עליהם בהתנחלות בלתי חוקית רבתי וכנופיות אלימות מתוכה שולטות באותם אזורים ועושות בהם כרצונם הרע, באין מפריע. ובמבצע "שומר החומות" אזורים שלמים בנגב היו מנותקים ויישובים היו נצורים.

* תכלית הסוכנות היהודית – בראיון שהעניק שר התפוצות נחמן שי לפני כחודשיים, הוא אמר שהעליה אינה יעד של משרדו. השבוע קראתי ששי שוקל להציג את מועמדותו לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית. הצגת מועמדות זו מחייבת ממנו הבהרה – האם בעיניו העליה היא יעד מרכזי של הסוכנות?

המדאיג בדבריו של נחמן שי, הוא שדבריו לא עסקו בסוגיה הטכנית, האם העליה היא בתחום האחריות של משרד התפוצות או בתחום אחריות של גוף אחר, אלא אמירתו שהיום חו"ל זה לא בהכרח גולה.

אם חו"ל אינה גולה, ארץ ישראל אינה מולדת. אם אנו מאמינים שארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מן הסתם יהודי שאינו חי בה הוא בגולה. מה פירוש המושג ארץ ישראל? ארצו של ישראל. של עם ישראל. מה פירוש המושג מדינת ישראל? מדינתו של עם ישראל. ארץ ישראל היא המולדת של כל יהודי, ורבים בעם היהודי חיים עדין בגולה.

נחמן שי אמר שהוא כמובן שמח על כל יהודי שעולה לארץ, אבל "אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא לדרוש מכל יהודי לעלות לארץ". נכון. לא צריך "לדרוש". אבל ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית צריכות לעצב אסטרטגיה איך למשוך את היהודים לעלות לארץ. איך למשוך יהודים רבים ככל האפשר לעלות לארץ.

לעתים, כאשר אני מדבר על חשיבות העליה, שואלים אותי בשביל מה ישראל צריכה את העליה הזאת. בעיניי השאלה הזאת היא עצמה מקור הבעיה. ישראל היא מדינה שייעודה הוא הגשמת הציונות – עליית היהודים לארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל ביהודים. כלומר, העליה אינה כלי לטובתה של המדינה, אלא המדינה היא כלי למימוש מטרות הציונות ובראשן העליה. אחרת, זו סתם עוד מדינה. עם זאת, ודאי שיש לעליה גדולה תרומה אדירה למדינה. קודם כל תרומה דמוגרפית, והבעיה הדמוגרפית היא אחת הבעיות הקשות שלנו. אם יעלו עוד מיליוני יהודים לארץ, ניתן יהיה להחיל את ריבונותנו על ארץ ישראל כולה ולהעניק אזרחות מלאה לכל תושביה ללא כל איום על זהותה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. זהו אינטרס לאומי וביטחוני ממדרגה ראשונה. אבל כפי שראינו בעליה הגדולה מחבר המדינות, התרומה של עליה גדולה היא בכל תחומי החיים; ברפואה, במדע, בחינוך, בתרבות, בספורט, בכלכלה, במה לא?

התרשמתי מאוד מהפן החיובי במדיניותו של נחמן שי כשר התפוצות; מן האמירות שלו מה כן צריך לעשות. כן, חשוב מאוד לחזק את הקהילות היהודיות, חשוב מאוד להדק את הזיקה ההדדית בין העם היהודי בגולה למדינת ישראל ואת מרכזיותה של ישראל בעם היהודי. חשוב לחזק את התמיכה בישראל בקרב הקהילה היהודית בגולה ואת הירתמותה למאבקים למען ישראל. חשוב לחזק את החינוך היהודי, את השפה העברית את התרבות היהודית. הכל נכון וטוב ויפה, ואין כל סתירה בין המטרות החשובות הללו לבין הקריאה לעליה והפעולה לעידוד לעליה. אלו ואלו צריכות להיות מטרות המדינה והסוכנות היהודית.

חיזוק הקשר היהודי בינינו לבין תפוצות הגולה והקריאה לעלות לארץ אינן סותרות זו את זו ואינן באות זו על חשבון זו; אין כאן משחק סכום אפס אלא כלים שלובים. ככל שנחזק את הקהילה היהודית בגולה ואת הזיקה שלה ליהדות, לארץ ישראל ולמדינת ישראל, כך תגבר העליה לארץ. ככל שנעודד אקטיביזם ציוני בדמות עליה לישראל, כך נחזק את הקהילה היהודית ואת הזיקה בינה לביננו. שום דבר לא יחזק את הזיקה ההדדית יותר מאשר הקריאה שלנו ליהודי הגולה: אחינו אתם, אנו אוהבים אתכם, אנו רוצים אתכם כאן אתנו, למענכם ולמעננו.

לנוכח הניכור של רבים מאתנו כלפי יהדות הגולה, ולנוכח גילויי פוסט ציונות של כפירה במהותנו וזהותנו כמדינת הלאום של העם היהודי כולו, יש חשיבות רבה לדגל של שותפות הייעוד והגורל בין חלקי העם היהודי, שאותו מניף נחמן שי. אולם בשום אופן אין לוותר על הקריאה הציונית לעלות לארץ.

אם אכן נחמן שי מתכוון להציג את מועמדותו לתפקיד, ואין ספק שיש לו הכישורים והניסיון לכך, כולל קשרים הדוקים בני עשרות שנים עם יהדות התפוצות, יהיה עליו להבהיר את עמדתו על העליה לארץ ועל תפקיד הסוכנות היהודית בעידודהּ. אם אין הוא רואה בעליה את היעד המרכזי של הסוכנות, אין הוא ראוי לתפקיד.

* גדעון לוי צודק – המסקנה של גדעון לוי מקיומה של ממשלת השמאל-ימין, היא שאין בישראל מחלוקת אמתית בין שמאל וימין, אלא בין ציונים ללא-ציונים. גדעון לוי צודק. הוא רואה זאת מהצד הלא-ציוני, אני רואה זאת מהצד הציוני. אבל זאת המחלוקת האמתית.

הציונים אינם מיקשה אחת. יש מחלוקות גדולות בין הציונים. היטיב להגדיר זאת עמוס עוז: הציונות היא שם משפחה, ויש בתוכה שמות פרטיים רבים. הפערים בין השמות הפרטיים גדולים (בניגוד לניתוח של גדעון לוי), אך המאחד רב על המפריד.

הבעיה היא, שהרעל האנטי ציוני מחלחל גם לתוך השמאל הציוני. אני מקווה שהשותפות בקואליציה הזאת תחסן את השמאל הציוני מפני השפעת הרעל הזה.

* יוסף חדאד – העיתון היהודי אמריקאי algemeiner בחר ביוסף חדאד כאחד ממאה המשפיעים על חיי היהודים בעולם. אני גאה ביוסף ובבחירה בו.

יוסף חדאד הוא ערבי ישראלי מן העיר נצרת. הוא ערבי גאה, ישראלי גאה, ערבי גאה בישראליותו וישראלי הגאה בערביותו. כערבי-ישראלי הוא מזדהה עם מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית; כמדינת הלאום של העם היהודי, המעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום.

יוסף חדאד היה לוחם גולני שנפצע קשה במלחמת לבנון השניה. את כל חייו הוא מקדיש לפעילות ציבורית, למען שילוב ערביי ישראל במדינת ישראל, למען קירוב לבבות בין יהודים וערבים בישראל ולהסברת צדקתה של ישראל בעולם. הוא איש הסברה מחונן, שמביא בצורה מופתית ומשכנעת את דברה של ישראל בעולם – בערבית, באנגלית ובעברית. הוא מוביל מאבקים נגד הדה-לגיטימציה לישראל, נגד העלילות והשקרים על ישראל, נגד BDS ונגד האנטישמיות בעולם. הוא פועל להנחלת תודעת השואה בקרב ערביי ישראל ובעולם הערבי.

זכיתי להכיר את יוסף בחברותנו המשותפת בפורום עמק השווה, הפועל לפיוס ואיחוי הקרעים בין חלקי החברה הישראלית. יוסף הוביל סיור של הפורום בנצרת ואף אירח אותנו בבית הוריו.

מן הראוי שהמדינה תשכיל לגבות ולחזק מנהיגים כמו יוסף חדאד, אם רצונה בהשתלבות אמת של ערביי ישראל בהּ. הייתי שמח מאוד לראות את יוסף חדאד ושכמותו, לא רק כעוזרים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, אלא גם בתפקיד יו"ר ועדת החוץ והביטחון.

* ניכרים דברי אמת – המסר של בנט בנאומו בכנסת, בישיבה לציון יום השנה לרצח רבין, נגד ההאשמה הקולקטיבית שהוטחה בימין ובעיקר בציבור הדתי בשל מעשה הרצח של יגאל עמיר, הוא מסר חשוב מאוד.

סיפורו האישי של בנט, על כך שקשה היה באותם ימים לחבוש כיפה, ובשל כך הוא החזיר את הכיפה לראשו, אחרי שנתיים, צריך להדהד ולהזכיר שגם זה היה חלק מאותה תקופה חשוכה וגם על תופעה כזו יש לומר: לעולם לא עוד.

* כיוון ההסתה – זה לא נכון שההסתה היא תמיד מימין לשמאל. היום עיקר ההסתה היא מימין ימינה.

* אז הוא לא הסית. היום כן – בנאומו בכנסת, ציטט נתניהו דברים רבים שאמר בתקופת המאבק באוסלו, נגד ההסתה, נגד הקריאות "בוגד ורוצח" שהוטחו ברבין, נגד ההקצנה.

הציטוטים נכונים ואמתיים. אכן, זו הייתה גישתו. ונעשה לו עוול ב-26 שנים של האשמות שווא.

יתר על כן, רוב המפגינים והנאבקים נגד אוסלו, שרובם הפגינו באופן דמוקרטי, היו אנשי הציונות הדתית, לא ליכודניקים ובטח לא אנשים שנהו אחרי נתניהו ופעלו על פי דבריו ורצונו. לא כל שכן, הקומץ הקנאי, המסית, האלים.

אולם היום זה שונה. היום מערכת הסתה משומנת היטב בראשותו מובילה מסע הסתה ודה-לגיטימציה לממשלה ולראש הממשלה. והמילה בוגד מוטחת בו שוב ושוב, מצד מעריצי נתניהו ועושי דברו, כולל ח"כים, המתפרעים כל אימת שבנט נואם מעל דוכן הכנסת. אילו רק עִפְעֵף, הם היו מפסיקים.

האשמת נתניהו בהסתה לרצח רבין היא שקר. אבל נתניהו מסית נגד ראש הממשלה וכראש הממשלה (!) הוא הסית נגד היועמ"ש, פרקליט המדינה ומפכ"ל המשטרה.

* ממלא המקום – האזכרות הממלכתיות לזכר רבין בשנים הקודמות, חוּלְלוּ בנאומי שטנה פוליטיים נגד נתניהו. אין צורך להיות תומך נתניהו, ואני רחוק מלהיות כזה, כדי להבין עד כמה התופעה מכוערת ועד כמה היא מנוגדת למסר הממלכתי של יום הזיכרון הממלכתי ושל האזכרה. כן, גם לבני משפחת רבין לא הכל מותר.

לכן, אני יכול להבין את נתניהו שנמנע מלהשתתף בטקס האזכרה. אני מבין, אך איני מסכים. חשוב מאוד שכראש האופוזיציה הוא ישתתף באירוע. ואם הוא נמנע מלהשתתף בטקס, היה עליו למנות נציג רשמי של האופוזיציה, למשל יו"ר הנהלת האופוזיציה יריב לוין, כממלא מקומו. אלא שמבחינת נתניהו, אין דבר כזה ממלא מקום שלו. אם הוא לא יהיה, אף אחד לא יהיה.

* נאום משסע – נאומו של יאיר לפיד בישיבת הזיכרון לרבין היה משסע, לא מכובד, לא ממלכתי; ההיפך מהשינוי, הריפוי ורוח האחדות שלשמה קמה הממשלה.

בדבריו הוא ניסה ליצור רושם כאילו מי שבקואליציה הנוכחית הוא בצד שנגד הרצח ומי שבאופוזיציה הוא בצד של מבצע הרצח. הוא לא אמר זאת ישירות, אך  הרמזים היו עבים כפיל.

בכנסת לא יושבים צאצאיו של הרוצח, אלא רק צאצא אחד. איתמר בן גביר. יש להוקיע את מי שנתנו לו לגיטימציה, אך יש להבחין בינו לבינם.

* חסך את נוכחותו – הדבר הטוב ביותר שעשה הכהניסט בן גביר מאז שנבחר בכנסת, היה החרמת ישיבת הכנסת לזכר רבין. אילו נכח בה, היה זה ביזוי יום הזיכרון הממלכתי וחילול המעמד.

בדיוק חודש לפני הרצח, בן גביר הפרחח הציג בפני צלמי הטלוויזיה את הסמל שנתלש ממכוניתו של ראש הממשלה והתרברב: "בפעם הבאה נגיע אליו". ולאסוננו הוא צדק. הם אכן הגיעו.

עצם העובדה שהכהניסט הוא ח"כ היא כתם על הדמוקרטיה הישראלית. אבל הוא לפחות חסך מאתנו את נוכחותו בישיבת הזיכרון.

* עודה&בן גביר – אלמלא היה זה בית הנבחרים שלנו, והבושה הייתה שלנו, הייתי מאחל הצלחה לשני הצדדים.

* ארגון טרור – יש להוציא את ארגון הטרור "לה פמיליה" מחוץ לחוק. וכפי שראינו במפגן האלימות שלהם בבלומפילד, הארגון הזה הוא בראש ובראשונה האויב של בית"ר ירושלים ושל אוהדיה האמתיים.

* חוקים אנטי ארדואניים – במפגן משעשע של חוסר מודעות, שלמה קרעי מגדיר את החוקים להגבלת קדנציות ולמניעת הטלת ראשות הממשלה על נאשם בפלילים חוקים "ארדואניים".

מהו ארדואניזם? תפיסה של פולחן אישיות למנהיג, שמעצם בחירתו הוא מגלם את רצון העם, ורצונו הוא "רצון העם" והכל מותר לו. מהם החוקים שגדעון סער יוזם? ההיפך הגמור. אלה חוקים שנועדו להגביל את כוחו של המנהיג, מתוך תובנה, על בסיס ניסיון השנים האחרונות, מה נגרם משלטון ממושך מדי ומה נגרם כאשר נאשם בפלילים הוא ראש הממשלה. מהם חוקים ארדואניים? החוקים שנתניהו ניסה לדחוף כדי להעמיד את עצמו מעל החוק, ושפירק ממשלות וגרר אותנו לעוד ועוד סיבובי בחירות, כי לא נרגע עד שיצליח להקים ממשלה עם רוב לחוקים האלה.

החוקים שגדעון סער יוזם הם חוקים אנטי ארדואניים. והטיעונים של מתנגדי החוק, כמו גם תאוריות הקונספירציה המטורללות על "מדינת עומק", "שלטון הפקידים" וכל הזבל הזה, הם הארדואניזם בהתגלמותו.

* למה אכפת לי? – בעקבות דברי תמיכה שכתבתי במועמדותו של אדלשטיין לראשות הליכוד, נשאלתי בהתרסה מדוע אני מתערב בענייניה של מפלגה יריבה.

כאזרח המדינה וכפטריוט, אכפת לי מכל מה שקורה במדינה. אני רואה בליכוד מפלגת שלטון פוטנציאלית, ולכן אכפת לי שיעמוד בראשה האדם המתאים ביותר מתוכה לראשות הממשלה. ואם לא תהיה מפלגת השלטון, אכפת לי שיעמוד בראשה מי שראוי להיות שותף קואליציוני. ואם תהיה באופוזיציה, אכפת לי שיעמוד בראשה מי שיוביל אופוזיציה ממלכתית ונאמנה.

ויש לכך סיבה נוספת. נתניהו אינו ראש הממשלה אבל הביביזם חי ובועט וממשיך להצית שרפות ולהרעיל את החברה הישראלית. רק הנהגת הליכוד יכולה לשקם את הליכוד ואת הימין מן הביביזם. לצערי, גם אדלשטיין עוד לא אזר אומץ להוביל מהלך כזה, והוא מנמק את ריצתו רק בכך שאין לנתניהו יכולת להרכיב קואליציה (מה שנכון), ללא אמירה ערכית, מוסרית. אבל אולי עם המרוץ יבוא גם האומץ.

מאז ומתמיד הבעתי את דעתי בכל התמודדות בכל מפלגה, הן להנהגתה והן לרשימתה לכנסת, וכך אמשיך לעשות גם בעתיד.

* הסוס הטרויאני בדימוס – אמיר מחדל-הר-מירון אוחנה מאשים את השר לביטחון פנים עומר בר לב, שהוא אשם בהתקפה על השוטרים בכפר קאסם בשל בקשה שלו לתחקיר על ירי שוטרים.

לא. האשמה היא בראש ממשלה לשעבר ותעשיית השקרים וההסתה שלו, שבמשך חמש שנים הסית נגד משטרת ישראל, הציג אותה ככנופיית פשע, עשה הכל כדי להבאיש את ריחה, רדף אישית עד חורמה את מפכ"ל המשטרה, ביזה את המשטרה, החליש אותה, במשך למעלה משנתיים לא מינה מפכ"ל כדי שבראשה יעמוד ממלא מקום חסר מעמד ולכן תלוי בו. שיא השיאים של הניסיון להרוס את המשטרה, היה מינויו של הסוס הטרויאני אמיר אוחנה לשר לביטחון פנים, כדי שימשיך במסע הנקם והאדמה החרוכה נגד מדינת החוק ויעשה למשטרה מה שעשה למערכת המשפט.

* כבר מותר להפסיק לקרוא לברלנד "רב"?  

* ביד הלשון

אירוע – בראיון ל"ישראל היום" נשאל יועז הנדל על הגדרתו כחתיך והוא השיב: "אין לי מה לעשות עם האירוע הזה".

יוסי ורטר ב"הארץ": "הם מתרשמים שגם מקץ כארבעה חודשים, מספר שרים בימינה 'לא באירוע' ".

בוועידת הגולן, הנחה העיתונאי יאיר קראוס רב שיח של יזמי אנרגיה ירוקה. הוא הציג באוזניהם את ההתנגדות בקרב תושבים בגולן למיזם אנרגיית הרוח ושאל: "איך אתם מתייחסים לאירוע הזה"?

ועוד בוועידת הגולן ושוב יועז הנדל. הוא דיבר על הנזק של הרשתות החברתיות שאין עליהן פיקוח וכדוגמה הציג את הפצת הפייק ניוז של מתנגדי החיסונים, ואמר שבכוונתו לטפל באירוע הזה.

באסיפה באורטל מרכז המשק הציג מיזם עסקי חדש שאנו בוחנים את היתכנותו ואמר שאנו בוחנים את האירוע.

ח"כ יואב קיש בראיון טלוויזיוני: הקורונה אחרי החיסונים היא אירוע אחר לגמרי.

מהו האירוע שעליו הם מדברים. ההגדרה לאירוע במילון אבן שושן: 1. מקרה, מאורע. 2. הופעה מתוכננת. 3. ברפואה – מקרה או תסמין מזדמן.

אף אחת משש הדוגמאות שהבאתי אינה מתאימה לאף אחת מן ההגדרות שבמילון. כל ההגדרות מדברות על מקרה חד פעמי, ואילו כל הדוגמאות מדברות על דבר מה ממושך, תהליכי, דבר שחוזר על עצמו, תופעה.

אלו שש דוגמאות שליקטתי רק בימים האחרונים, ואלה רק דוגמאות בודדות ממה ששמעתי באותם ימים.

המילה אירוע בסלנג העכשווי, ולדעתי מדובר בתופעה חדשה מאוד, אינה ממוקדת אלא כללית מאוד, שמתאימה לתיאור כל דבר, כל תופעה. הכל נכנס תחת הכותרת "אירוע". לעתים סלנג נותן מענה לצורך לשוני, למשל למילה חסרה. איני רואה זאת במקרה הזה. אולי מדובר בעצלות לשונית, כמו "לשים" במקום ללבוש, לנעול, לגרוב, להרכיב, לענוד, לענוב ולחבוש. אירוע הוא… הכל.

* "חדשות בן עזר"

תבחנו אותנו על פי המעשים

רשמים מוועידת הגולן

"אז מה הכותרת שלך לוועידה?" שאל אותי חבר במהלך ועידת הגולן.

עוד אחזור לכותרת. בינתיים אתחיל עם הפיל שבחדר, מה שריחף מעל לכל הדיונים והיה שיחת היום בין האנשים. נגדיר זאת "הכל דיבורים". או בעצם, עם סימן שאלה: הכל דיבורים?

כן, רבים אמרו ששבענו דיבורים, שבענו הבטחות, שבענו נאומים של פוליטיקאים, מילים יפות ללא כיסוי.

האמנם? זאת שאלת השאלות של הוועידה. כי יש לומר – מעולם לא הייתה ממשלה שהתחייבה כמו הממשלה הזאת לעשות ולפעול למען פיתוח הגולן, עם הגדרת מטרה ברורה: הכפלת ההתיישבות בגולן. וכגודל יצירת הציפיות – גובה השטר לפירעון.

העיתון "מקור ראשון" יזם את ועידת הגולן לכלכלה ופיתוח אזורי. הוועידה משותפת לעיתון ולמועצות בגולן. המטרה הייתה לשוות לאירוע צביון ממלכתי – מדינת ישראל מתגייסת לפיתוח הגולן. ואכן, נאומי הפתיחה של הוועידה היו של נשיא המדינה וראש הממשלה, ומה יותר ממלכתי ומבטיח מזה?

הרצוג, ששיגר נאום מוקלט, נשא את דבר הקונצנזוס הלאומי הרחב סביב הגולן, ובעצם השתתפותו גילם את מעמדו הממלכתי של הגולן. הוא דיבר על הגולן כנכס למדינת ישראל כולה וקרא להעמקת השורשים הישראליים בגולן. עד כה ההתיישבות בגולן התפתחה קמעה קמעה וכעת הגיעה עת הפריצה הגדולה.

לא יכולתי שלא להיזכר שהרצוג היה מזכיר הממשלה בתקופת ממשלת ברק. ברק היה נחוש יותר מכל ראש ממשלה אחר, אובססיבי ממש, למסירת הגולן לאויב הסורי. שלטונו היה המסוכן ביותר לגולן. אפשר לומר שההישג הגדול ביותר לישראל בתקופת שלטונו הוא כישלונו בהשגת המטרה. והנה, מזכיר ממשלתו מברך כנשיא המדינה את ועידת הגולן וקורא לתנופת פיתוח של ההתיישבות בגולן. מה ממחיש יותר מכך את גודל התמורה של עשרים השנים האחרונות; שנות ההתפכחות.

אם הרצוג העניק לוועידה את הארשת הממלכתית, הציפיה מראש הממשלה בנט, ראש הרשות המבצעת, היא מעשית – להציג את כוונות העשיה של הממשלה בגולן. בנט נכח פיזית בוועידה, מה שהפך את מדרשת הגולן למתחם מבוצר ואת שרשרת הבידוק למעיקה ומטורפת. תודה ליגאל עמיר.

בנט פתח את דבריו בסקירה על עומק שורשי עם ישראל בגולן, מימי הבית השני, דרך ההתיישבות בחורן בעליה הראשונה, דרך מלחמות ישראל ועד החלת ריבונות ישראל על הגולן לפני ארבעים שנה והכרת ארה"ב בה לפני שלוש שנים. בנט אמר שגם הממשל הנוכחי מחויב לעמדה זו. אני לא הייתי מהמר על כך, אבל הוא לפחות לא מסיר את ההכרה ואני מקווה שיתמיד בכך, אך רצוי להביא להחלטה ברוח זו של בתי הנבחרים.

הבשורה של בנט לא הייתה בדבריו על העבר, אלא על ההווה והעתיד. הוא דיבר על הצורך בשינוי מדיניות ובפיתוח רבתי של הגולן, שמטרתו להכפיל בזמן קצוב את ההתיישבות בגולן. זה היעד האסטרטגי של הממשלה, הוא אמר. בעוד ששה שבועות, הוא הבטיח, תתכנס הממשלה לישיבה מיוחדת בגולן, שבה תקבל בהחלטת הממשלה את תכנית הפיתוח להכפלת ההתיישבות בגולן, באמצעות פיתוח גדול של קצרין, הרחבת היישובים והקמת שני יישובים חדשים.

הדובר הבא אחריו היה סגן ראש הממשלה ושר המשפטים גדעון סער. מפלגתו של סער, תקווה חדשה, היא שיזמה את התכנית להכפלת הגולן, שאותה הגה ח"כ צביקה האוזר, וזו הייתה תביעתה המרכזית במו"מ הקואליציוני וסעיף מרכזי בהסכם הקואליציוני אתה. גם הנוכחות שלה בוועידה הייתה הגדולה מכולם – השרים סער, יועז הנדל וזאב אלקין וח"כ האוזר.

סער דיבר על החשיבות בריבונות על הגולן, בהכרה האמריקאית בה, בחוק משאל העם, אך לא באלה תלוי עתיד ארץ ישראל, אלא הוא יקבע בשטח, בהתיישבות. אף הוא התחייב לפיתוח מואץ של הגולן וכן להקמת אוניברסיטת הגליל, שעשויה להיות מנוף צמיחה אדיר לגולן ולגליל.

עניין מיוחד עורר נאומו של צביקה האוזר. צביקה נשא נבואת זעם על הסכנה הקיימת לעתיד הגולן והזהיר מפני שאננות. הוא הביע חשש מעסקה בינלאומית של "הגולן תמורת איראן" – יציאת איראן מסוריה, שיקומה של סוריה וחלקה של ישראל יהיה מסירת הגולן לסוריה. זו סכנה קיומית למדינת ישראל, ועיקר מעיינינו צריכים להיות מוקדשים למניעתה. הוא כינה את העשור של מלחמת האזרחים בסוריה, שלא נוצל לפיתוח רבתי של הגולן – העשור האבוד. הוא האשים בכך הן את הממשלה הקודמת והן אותנו, תושבי הגולן. הוא אמר שהשנים הקרובות הן עדיין חלון הזדמנויות שמחייב אותנו לפעולה שתביא לעיצוב מחדש של ההתיישבות בגולן כדי שתמנה מאה אלף יהודים בגולן, שרק הם יבטיחו שהגולן יהיה ישראלי. הוא קרא לממשלה להקים מנהלת ממלכתית לפיתוח הגולן ולהעמיד בראשה פרויקטור.

צביקה האוזר הוא יו"ר שדולת הגולן בכנסת והוא מייסד היחדה למען הגולן. כשהקים את היחדה, הוא הציב בראש סדר היום פעולה למען הכרה אמריקאית בריבונותנו בגולן. בנאומו הוא הזכיר שהרעיון נתפס כפנטזיה אך עובדה שהוגשם, וכך יש להתייחס גם לאמירה שלו על יעדי ההתיישבות של הגולן.

בעיניי, צביקה פסימי מדי ואופטימי מדי. פסימי מדי בראיית הסכנות ואופטימי מדי בהיתכנות ובנכונות של היעד מרחיק הלכת שהוא הציג. אך אני רואה חיוב בכך שיש מי שמאתגר אותנו כך. אני דוגל בפיתוח הגולן כדי שיכלול 50,000 יהודים ב-2030. גם זה יעד לא קל למימוש, אבל ספק אם נשיג אותו אם לא יהיו מי שיאתגרו אותנו ליעד גדול יותר וינערו אותנו כפי שעשה צביקה.

הנציג הבכיר של האופוזיציה היה ח"כ ניר ברקת. ברקת הזהיר מפני האיום האסטרטגי של המשך התרכזות האוכלוסיה במרכז הארץ, לאור צפי הגידול הדמוגרפי של ישראל, והציג את עיקרי תכניתו לפיתוח הפריפריה. אפילו הוא, נציג האופוזיציה, שיבח את הממשלה על תמיכתה בגולן, אך הביע חשש שבשל הרכבה היא לא תבנה ביהודה ושומרון. שרת הפנים איילת שקד אמרה שהממשלה בהחלט תבנה ביהודה ושומרון. היא גם דחתה את הביקורת בימין על כוונת הממשלה לבנות במגזר הערבי, וביטאה את המחויבות של הממשלה לבניה גם במגזר זה. עיקר דבריה התייחסו לגולן, והיו בפיה גם שתי בשורות מעשיות. האחת, היא פעולה שלה לתיקון חוק ועדות הקבלה כך שגם יישובים בני 600 משפחות יוכלו להקים ועדות קבלה. זאת, כדי לפזר את החשש של היישובים לגדול מעבר ל-400 משפחות. השניה, היא הקמת ועדת תכנון ובניה אזורית נפרדת לגולן, במקום התלות בוועדה האזורית, מה שעשוי לפרוץ בירוקרטיות ולקדם את תכניות הפיתוח. היא העלתה על נס את שיתוף הפעולה הפורה שלה עם שר השיכון אלקין ודיברה על החשיבות בהקמת יישובים חדשים.

שר התקשורת יועז הנדל הודיע שבחודש הבא תחל פריסת הסיבים האופטיים בקצרין ובתוך זמן קצר הגולן כולו ירושת. המוקד של פריסת הסיבים הוא הפריפריה, כלומר לא איפה שכדאי, אלא היכן שנחוץ מבחינה ציונית. "אני מחויב לכדאיות הלאומית ולאו דווקא לכדאיות הכלכלית, כי כלכלית – לא כדאי לפרוס בגולן ובפריפריה".

התמקדתי במאמר זה בהופעת חלק מן הפוליטיקאים, אך בלטו בוועידה גורמי המקצוע – מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומנכ"לי משרדי הפנים, השיכון, החקלאות ופיתוח הכפר, התיירות, האנרגיה, הגנת הסביבה והכלכלה וראשי המועצות בגולן. כמו כן תפסו חלק חשוב ביותר יזמים עסקיים וחקלאיים מן הגולן.

אי אפשר לעסוק בפיתוח הגולן בלי לעסוק במיזם אנרגיית הרוח. כאן הביקורת שלי על הוועידה. חברת "אנלייט" הייתה בין הספונסרים, ולכן לא היה דיון אמתי בנושא, אלא רק הצגת העמדה התומכת במיזם. לדעתי, מוטב היה לוותר על תמיכת החברה אם התנאי שלה הוא חד-צדדיות בהצגת הנושא. מי שנשא בנאומו את דגל ההתנגדות למיזם היה דולן אבו-סלאח, ראש המועצה המקומית מג'דל שמס. שרת האנרגיה קורין אלהרר הביעה תמיכה במיזם. היא תקפה את מי שמתנגדים הן לגז הטבעי, הן לאנרגיית הרוח והן לאנרגיית השמש ואמרה ש"להיות דובוני לא-לא זו לא פרוגרמה". מנכ"ל רשות הטבע והגנים הלאומיים אמר בתגובה, שהרשות אינה אומרת רק לא, אלא "כן אבל", כלומר מציגה עמדה מאוזנת.

בדיונים עלתה מחלוקת בשאלה האם יש להקים יישובים חדשים או להרחיב את הקיימים. זהו ויכוח מיותר כי אין שום סתירה בין השניים. עיקר הפיתוח צריך להיות של קצרין, יש להרחיב את כל היישובים ולהקים יישובים חדשים. מי שעולים להתיישבות חדשה לא יבואו לקצרין ורובם גם לא ליישובים קיימים. האנשים האלה מביאים אתם רוח של חלוציות, שעשויה להשפיע על הגולן כולו. אני מאמין שהקמת יישובים חדשים תחזק את תנופת ההתיישבות כולה, כולל הרחבת קצרין והיישובים הכפריים.

אז מה הכותרת שלי? הכותרת היא של בנט. הוא פנה לעורך "מקור ראשון" וביקש לכנס בשנה הבאה את ועידת הגולן השניה. הוא הבטיח לבוא גם לוועידה הזאת, ואז תבחנו אותנו על פי המעשים.

כי אכן, המבחן האמתי הוא במעשים.  

* "שישי בגולן"

צרור הערות 15.8.21

* נותנים כתף – לא מבזבזים זמן. ביום חמישי בלילה התקבלה ההחלטה לאפשר לבני חמישים ומעלה להתחסן. ביום שישי בבוקר אשתי יעל ואני התחסנו.

* אסור להמתין – הטענות נגד החיסונים, ברובן הגדול, הן פייק ניוז וקונספירציות מטורללות של מכחישי מדע, רופאי אליל ועובדי כוכבים ומזלות למיניהם. אבל יש טענה אחת רציונלית נגד ההתחסנות היום – פייזר מייצרים חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, אז מה יש למהר? לא עדיף להמתין?

הטיעון הזה היה נכון אלמלא מצב התחלואה בישראל. כאן, ממד הזמן הוא קריטי. המתנה פירושה אובדן שליטה על המגפה, אי ספיקה של בתי החולים וקריסתם, סגר ממושך על כל הנזק הכלכלי, החברתי, החינוכי, התרבותי, הנפשי והבריאותי הכרוך בו. איננו יכולים להרשות לעצמנו המתנה מפונקת לחיסון החדש.

ומי יודע אם כאשר יהיה חיסון יעיל יותר נגד זן דלתא, לא נהיה בעיצומו של זן אפסילון?

* הבעיה האמתית – ההחלטה על החיסון השלישי, תחילה לבני 60+ ועכשיו גם לצעירים יותר היא החלטה חשובה מאוד. אבל הבעיה האמתית, שאותה חייבים למצוא דרך לפצח, היא מיליון ישראלים שלא התחסנו חיסון ראשון. כל עוד זה המצב, בטרם נצא מהגל הרביעי – הגל החמישי כבר יהיה לפתחנו, ואולי גם הווריאנט הישראלי.

* תוצאות האמת – ביישובי המועצה האזורית גולן יש היום ארבעים חולים מאומתים. מתוכם – 35 לא מחוסנים. זאת, כאשר אחוז המחוסנים בגולן גבוה מאוד. אלו תוצאות האמת. איך זה שהעובדות כל כך חד-משמעיות, ואנשים מעדיפים עדיין להאמין למכשפים וקוסמים למיניהם?

* פיקוח נפש – "לחסן בבית הספר אבל לא בשעות הלימודים". שרת החינוך שאשא ביטון ויפה בן דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, הציעו זאת. קודם כל, יש כאן התרככות, שזה כבר טוב. אולי זה סימן המבשר ירידה מהעץ. אבל זה לא פתרון. יש לחסן את הילדים בבית הספר בשעה שהם בבית הספר וזאת שעת הלימודים. מה הבעיה? הפסד שעות לימודים? הרי החיסון הוא שיאפשר להימנע מהפסד של אינספור שעות וימי לימוד, כפי שהיה בשנתיים האחרונות.

ראש הממשלה, יהודי דתי, נתן הוראה לחסן גם בשבתות. למה? מפאת פיקוח נפש. הרי זו שעת חירום. אז גם שרת החינוך יכולה להבין שזו שעת חירום ולהפסיק להתעקש כמו פרד.

שמחתי לשמוע את דבריו האחראיים של שר הבריאות: "זאת שעת חירום. משרד הבריאות אחראי על הבריאות, גם בבתי הספר. יהיו חיסונים בבתי הספר". במקום ששני השרים יתנצחו, יש להביא את הסוגיה להכרעה מיידית בקבינט הקורונה. אין לי ספק שיוחלט שם על המובן מאליו – חיסונים בבתי הספר.

אגב, גם אני קיבלתי חיסונים בבית הספר, והם היו הרבה פחות יעילים מהחיסון נגד קורונה. הפחד מ"שנוי במחלוקת" לא רלוונטי, כי זו לא מחלוקת רצינית, אלא מחלוקת בין מדע להכחשת מדע. הורים שאינם רוצים שילדיהם יתחסנו – אף אחד לא יכריח אותם. הורים שמפחדים מהלחץ החברתי, שישלחו את הילדים שלהם להתחסן. זה הדבר הטוב ביותר שהם יכולים לעשות למען ילדיהם.

* סגר על הלא-מחוסנים – יותר ויותר קולות בציבוריות הישראלית נשמעים בעד הרעיון של הטלת סגר על סרבני החיסונים, ולהימנע מסגר כללי שהוא ענישה קולקטיבית של הציבור, שרובו נהג באחריות והתחסן, בשל מיעוט חסר אחריות של לא-מתחסנים שגורמים למגפה להכות בנו. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות" נשמעה הקריאה הזאת משלושה אנשים. סימה קדמון לא הציעה זאת מפורשות, אך אמרה שסרבני החיסונים נושאים באחריות לאלפי הנפטרים שיהיו כאן בגל הרביעי אבל לא נכון לסגור את התנועה בכל כבישי ישראל בשל נהגים פרועים. המסקנה ברורה. בן דרור ימיני כתב את ההצעה בבירור. ומי שאמר את הדברים בצורה הנחרצת ביותר היה ראש העיר תל-אביב רון חולדאי בראיון לסבר פלוצקר: "סגר, גם אם יוכרז רשמית, לא יצליח לשנות את מצב התחלואה… לכן אני אומר לממשלה: התמקדו בחיסונים, לא בסגרים. הנפיקי צווי חירום לחיסון חובה לכל תושב הרוצה להסתובב מחוץ לביתו. אדם לא מחוסן מבחירה לא יכול להיכנס למקום שבו הוא עלול להדביק אחרים. לא לתחבורה ציבורית, לא לבילויים, לא ללימודים ולא לעבודה. שיישב בבית, יעשה הכל מהבית אם זו בחירתו". וזכויות הפרט? שואל פלוצקר. חולדאי: "לאף פרט אין זכות להפיץ מחלות. האם המשטרה לא תעצור נהג מתפרע על הכביש, כי זכותו האזרחית לנהוג בפראות? מדינה לא יכולה להישאר אדישה כשבודדים מוכנים בהתנהגותם המופקרת לסכן את בריאות העם".

אני בספק אם זה רעיון מעשי. הוא עלול להביא למרי אזרחי של אי-ציות. הוא עלול לגבות מחיר חברתי כבד, שאני לא בטוח שהוא מה שנחוץ לנו, בוודאי בעיצומה של הקורונה. אבל מבחינה מוסרית, אין צודק יותר מן הרעיון הזה. מבחינה מוסרית, אדם שבחר לא להתחסן צריך מיוזמתו להטיל על עצמו סגר. חשוב מאוד שהקולות הללו יישמעו. חשוב מאוד שסרבני החיסונים יבינו איך התנהגותם נתפסת בעיני הציבור הנורמטיבי. וגם באופן מעשי ניתן למצוא דרכים לעודד חיסונים הן באמצעות גזרים והן באמצעות מקלות, אך באופן פחות קיצוני מסגר על הלא-מתחסנים. והעיקר הוא הסברה; הסברה ממוקדת בכל מגזר, כולל מבצע יזום של שיחה אישית של כל רופאי המשפחה עם המטופלים שלהם שלא התחסנו. אני מאמין שרוב אלה שלא התחסנו אינם שייכים לכת מתנגדי החיסונים מעיקרון, וניתן להשפיע עליהם לגלות אחריות ולהתחסן.

* כת אלימה – "היטלר היה גאה בך מנוול!", "איש רע ודוחה. קרוב יומך לתת את הדין. יהיה נהדר פה כשתתפייד מהעולם. זה לא חיסון זה חיסול", "הכי טוב יהיה לאסוף את כל הנאצים לסמטה חשוכה אחת" – זה מקבץ מקרי מתוך כ-1,400 תגובות ברוח זו לרשומה של פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים בישראל, שבה קרא להטיל סגר על הלא-מחוסנים, ולא להשית עונש קולקטיבי על החברה הישראלית כולה בשל מיעוט סרבני חיסונים. גלבר אף העז לכתוב שהחיסונים אינם נושא של זכויות הפרט אלא של חובות הציבור.

כת אלימה, חולנית ומטורפת גורמת נזק בל ישוער, וכולנו סובלים ממעשיה.

* הסכמי אברהם עומדים במבחן – ההישג של הסכמי אברהם היה הישג כפול – הן עצם חתימת הסכמי השלום עם מדינות ערביות והן ביטול הווטו הפלשתינאי על השלום במזה"ת ושחרור מדינות ערב מן המעמד של בנות ערובה של הפלשתינאים.

חילופי השלטון בארה"ב העלו חששות, שהמומנטום הזה יפסק כיוון שביידן ישוב ויחזיר את הסוגיה הפלשתינאית למרכז ויחתום על הסכם עם איראן, שיחזק את מעמדה האזורי. אני שמח מאוד שהחששות התבדו. נכון לעכשיו, ההסכמים עומדים בהצלחה במבחן הזה. ההסכם עם מרוקו על כינון הדדי של שגרירויות בין המדינות הוא עדות לכך, וכך גם ההתבטאויות של מנהיגי המפרציות בימים האחרונים על קידום השלום והנרמול עם ישראל ועל התנגדותן לחזרה להסכם האיראני.

ממשלת השינוי צריכה לשנות דברים רבים בחברה הישראלית, אך עליה להיות ממשלת המשך לדברים הטובים והנכונים של קודמתה. המשך מהלך הסכמי אברהם, הן בהעמקת הקשרים עם המדינות שעמן חתמנו על הסכמים והן בהרחבת ההסכמים למדינות נוספות, הוא אחד הבולטים שבהם.

* שליפה מן המותן – החלטתו של שר החוץ להחזיר להתייעצויות את הממונה על שגרירות ישראל בפולין, כתגובה על חתימת הנשיא הפולני על החוק המגביל את תביעות הרכוש של ניצולי השואה, היא החלטה מדינית ראויה ומידתית. האמירה שלו שישראל לא תמהר לשלוח את השגריר הקבוע בוורשה והקריאה שלו לשגריר הפולני לא למהר לחזור לישראל – כמוה כהכרזה על הורדת דרג היחסים בין המדינות. צעד כזה אינו יכול להיות תגובת בטן כועסת של שר חוץ. על מהלך מרחיק לכת כזה יש לדון לעומק בקבינט המדיני-ביטחוני, תוך שקלול האינטרסים של ישראל ביחסיה עם פולין ובכלל עם מדינות העולם. החיפזון מהשטן. ביחסים בינלאומיים יש צורך בשיקול דעת רחב ועמוק ולא בשליפות מהמותן.

* הצגה לבייס – סיעת מרצ, כולל שריה, שיגרה מכתב לשר הביטחון בני גנץ, שבו היא מוחה נגד כינוס מועצת התכנון לאישור בניית 2,200 יחידות דיור חדשות ביישובי יהודה ושומרון. לטענתם, בנייה בהתיישבות מנוגדת לעיקרון שכל דבר ייעשה בהסכמה בין השותפות הקואליציוניות, והם לא מסכימים לכך.

אני משוכנע שגנץ לא יתקפל, יכנס את המועצה ויאשר את הבניה. אם הם חושבים שהממשלה תקפיא את הבניה בהתיישבות ותייבש את היישובים, אין הם אלא טועים.

זו ממשלה מורכבת ויש להתחשב בכל מרכיביה. החלטה על מפעל התיישבות רבתי ביו"ש והקמת עשרות יישובים חדשים, היא צעד אסטרטגי, שמרצ יכולה לדרוש שלא ייעשה בממשלה שהיא חברה בו. גם הקפאת בניה היא צעד אסטרטגי, קיצוני ודרמטי לא פחות, שתקווה חדשה, ימינה, ישראל ביתנו, כחול לבן ויש עתיד אינן יכולות להשלים עמו.

עם כל הכבוד, מרצ היא מפלגה שמייצגת עמדת מיעוט קטן מאוד בעם. היא קיבלה אחריות על נושאים גדולים וכבדים, כמו משרד הבריאות בתקופה שהבריאות היא הנושא המרכזי ביותר על סדר יומה של המדינה וכמו המשרד להגנת הסביבה שרק השבוע קיבלנו תזכורת במסמך האו"ם עד כמה הוא עוסק בנושא אקוטי לעתיד כדור הארץ והאנושות, וכמו המשרד לשיתוף פעולה אזורי בימים של הידוק הקשר בין ישראל למדינות ערב, במסגרת הסכמי אברהם (אמנם בעיניי זה משרד מיותר, שצריך היה להיות חלק ממשרד החוץ, אך זו אחריות על נושא חשוב מאוד). במשרדים אלה יש למרצ הזדמנות אדירה להשפיע באמת ובתמים על החברה הישראלית, על אזרחי ישראל, על עיצוב עתיד המדינה. שיתעסקו בתחומים הללו ולא יפריעו לממשלה לממש את השקפת העולם של מרבית אזרחי ישראל ושל מרבית הקואליציה. אדרבא, שיצטיינו בתפקידיהם ויבקשו מהציבור מנדט רחב יותר בבחירות הבאות.

נכון, אני יודע שהמכתב הזה הוא הצגה לבייס של מרצ, שקשה לו לבלוע את העובדה שמפלגתו שותפה לממשלת מרכז-ימין. אבל הצגה לבייס היא מופע אנטי-מנהיגותי.

* הטוב ביותר – אני קונה פירות וירקות – אך ורק תוצרת הארץ. ונשאלת השאלה: לפי מה אני בוחר את הפרי – על פי ארץ הייצור או על פי טיב התוצרת? תשובתי היא: כן.

* מאבק אפקטיבי – שני אקטים נעשו במסגרת מאבק החקלאים בשבועות האחרונים. האחד, השמדת טונות של ביצים ותוצרת חקלאית. השני, חלוקה חינם של תוצרת חקלאית טריה ומשובחת לעוברים והשבים.

לכאורה, אותו מסר, אך איזה הבדל…

איזה מן השניים אפקטיבי יותר להצלחת המאבק?

מישהו באמת חושב שתמונות של השמדה הפגנתית של תוצרת מקדמות איזו מטרה, מעוררות אהדה והזדהות?

* "הישראלי" – בפשקוויל ב"הארץ" טען גדעון לוי שרק מיעוט מבוטל מבין הישראלים מאותתים בכביש. כמעט בכל משפט הוא נחר בבוז ובשנאה את המילה "הישראלי", בה"א הידיעה כמובן, שהמאפיין שלו הוא שאינו מאותת, כי איתות הוא לחלשים, באיתות יש איזו התחשבות באחרים, ו"הישראלי" הרי לא מתחשב באחרים. וכאן הוא "מפתיע" בניתוח אופי קולקטיבי של "הישראלי", שהוא כמובן המ.ש.ל., והן כל מי שקרא אי פעם שני פשקווילים שלו הבין למה הוא חותר כבר במשפט הראשון; "אקיבוש", אתם יודעים, וכל הארסנל הידוע… למשל, חוסר ההתחשבות השחצנית של "הישראלי" שטס כאוות נפשו במדינות השכנות ומפציץ ככל שהוא רוצה (כלומר פועל לסיכול ההתבססות ה"לגיטימית" של איראן על גבולנו לצורך השמדת ישראל או את מיזם חימוש הטילים הקטלני של חיזבאללה).

כמי שנוהג המון בכבישי ישראל, ויש לי בהחלט ביקורת על תרבות הנהיגה בישראל, אני קובע שרוב מוחלט של הישראלים מאותתים לפני פניה ואלה שאינם מאותתים הם מיעוט מבוטל.

וזה מזכיר לי אנקדוטה משנות ה-90. היה לי מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, פרופ' משה דוד הר שמו. מרצה טוב, אדם נעים הליכות ומאיר פנים. יהודי דתי, עם כיפה שחורה גדולה, קצין מילואים במיל', ואדם בעל עמדות יוניות מובהקות. השתתפתי בקורס שלו על שורשי האנטישמיות והפילושמיות בעת העתיקה.

באחת ההרצאות הוא איכשהו סטה מהנושא ודיבר על תרבות הנהיגה בישראל. ואמר משהו כמו: "לא פעם כשאתה רוצה לפנות, פתאום חותך אותך נהג, תוך שהוא צופר ארוכות ומקלל. סביר להניח שעל השמשה האחורית שלו יהיה דבוק סטיקר 'העם עם הגולן' ", תוך שהוא מבליע מבט חטוף לעברי, מצפה לתגובה על העקיצה, שאכן באה.

"יש לי שני דברים לומר לך בתגובה", אמרתי. "א. בדבריך הדגמת את תופעת הדעות הקדומות וההכללות שבה אנו עוסקים בקורס הזה. ב. אם קרה לך מקרה כזה, הסבירות שיהיה על הרכב סטיקר כזה היא גבוהה. אבל באותה מידה של הסתברות, הסטיקר הזה יהיה גם על רכב שינהג באדיבות רבה, בזהירות ותוך הקפדה על החוקים. פשוט, העם עם הגולן ועל רוב המכוניות מופיע הסטיקר". פרופ' הר הגיב בחיוך נבוך ולא יסף.

* בואש – שמעתי הגדרה נאה לתופעת רוגל אלפר, גדעון לוי, אברום בורג, ב. מיכאל ושות' – שמאל בואש. האמת? אני לא בטוח בהגדרה "שמאל".

* איפה ואיפה – אני סולד מברוך מרזל ומיכאל בן ארי ומכל התועבה הכהניסטית, כולל שלוחתה בכנסת. אבל חסימתם לצמיתות של מרזל ובן ארי בידי פייסבוק היא צביעות ויחס של איפה ואיפה, כיוון שלא נחסמו, במקביל, המרזלים הפלשתינאים והאיראנים. ואלה מסוכנים יותר, כיוון שבעזה ובאיראן המרזלים הם השלטון.

* רוכבת על השד הגלותי – בראיון ל"ידיעות אחרונות" הודיעה מירי רגב, שבעידן שאחרי נתניהו היא תציג את מועמדותה לראשות הליכוד, והוסיפה ש"אם הליכודניקים ימשיכו לבחור מנהיגים של די-אן-איי לבן, יקום ליכוד אחר. ליכוד מזרחי אמתי". זו אותה מירי רגב, שאך לפני שנתיים, כאשר גדעון סער קרא תיגר על מנהיג "בעל די-אן-איי לבן", היא אמרה: "לא ניתן לבוכרים לנצח".

שתי האמירות, שכביכול סותרות זו את זו, הן גזעניות באותה מידה. שתיהן מפמפמות את השד הגלותי, המנסה בכוח להנציח את הגלות והעדתיות, ולעצור את המהלך הציוני של מיזוג גלויות. האם מירי רגב היא גזענית? האם היא אנטי ציונית? לא. היא פשוט פוליטיקאית צינית, אלימה, שיכורת כוח וחסרת עכבות. ואם אמירות גזעניות ואידיאולוגיה גלותית משרתות את האינטרס הפוליטי שלה, היא תשתמש בהן בלי להניד עפעף.

* ראיון ההזנק של הקמפיין – פעמיים בשנה, לקראת פסח ולקראת ראש השנה, יוצא "ידיעות אחרונות" בגיליון כפול של "7 ימים". אלה ימי השיא של הצרכנות ולכן ימי השיא של הפרסומות. וימי השיא של הפרסומות הם ימי השיא של הרייטינג. השבוע יצא הגיליון הזה. ובגיליון הזה כתבת השער הייתה ראיון ענק עם מירי רגב, שהתפרס על פני שמונה עמודים תמימים + עמוד השער, עם תמונות מחמיאות רבות.

בכל פעם שיש איזה ראיון עם מי שאינו ממחנה ביבי, התעשייה מפציצה אותנו בהגיגים על חיבוק של האליטה התקשורתית בלה בלה בלה ושנוני מוזס מפנק את בלה בלה בלה וכל הבכיינות הפרנואידית השקרנית הביביסטית.

קראתי את הראיון וחשתי בעיקר מבוכה. מבוכה על כך שמירי רגב הייתה שרה בממשלת ישראל. מבוכה על כך שהיא מועמדת לראשות הממשלה, והרי הייתה זאת כתבת ההזנק שלה בהתמודדות על ראשות הממשלה.

קראתי נבוך את הרמה הנמוכה של הטיעונים, את הפרנויה המתבכיינת (ובעיניי אין היא אלא פוזה, בלתי משכנעת בעליל), את הסגנון המתלהם, המתבהם והאלים, ואת הסגידה לנתניהו ואשתו. היא נושאת דגל "המהפכה המזרחית" כביכול וסוגדת לאדם שיותר מכל אחד אחר בפוליטיקה הישראלית מגלם את האליטה האשכנזית העשירה וכו' וכו', של רחביה-קיסריה. כששואלים אותה על ההתבטאויות הגזעניות הבוטות של שרה נתניהו נגד מזרחים, היא אומרת: "בסדר. מותר לה. מותר לה לחשוב שאירופאים הם עדינים והמזרחים יש להם תרבות אחרת". לה מותר כי הכל מותר לנתניהוז; גם התגזענות על המזרחים. היא מציגה את עצמה כנושאת דגל המאבק המזרחי, אבל כאשר זה נוגע לנתניהו היא מתהפכת כמו סטייק, כפי שכינתה את מי שהיא מכנה בראיון שוב ושוב "סטייקוביץ'". ושוב ושוב היא מתבכיינת שהתקשורת רודפת אותה. כן, גם ראיון הענק הזה הוא חלק מהרדיפה… הרי מי בנה אותה אם לא התקשורת? אין ספק שהיא למדה כמה דברים מנתניהו. גם ה"אני אני אני אני אני אני" וגם ההתבכיינות הפרנואידית ונשיכת התקשורת שבנתה אותה.

הדבר הבזוי ביותר בראיון, אפילו יותר מהפמפום המסוכן של השד הגלותי, היה האמירה שלה שבנט אינו ראש הממשלה שלה. זו אמירה אנרכיסטית, אנטי דמוקרטית ומסוכנת של דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של מדינת ישראל. לפני שנים אחדות, תעשיית השקרים וההסתה הפיצה ברשתות את הסלוגן הבזוי והאנרכיסטי נגד הנשיא ריבלין, "הוא לא הנשיא שלי". לרשומת תגובה שכתבתי הענקתי את הכותרת "הוא ראש הממשלה שלי". התייחסתי בה לנתניהו, שעם כל הביקורת החריפה שלי עליו, הוא ראש הממשלה שלי כי הוא ראש הממשלה החוקי של מדינת ישראל. והנה, מי שרואה עצמה מועמדת לראשות הממשלה, בראיון ההזנק של הקמפיין שלה, מעזה להגדיר את ראש הממשלה החוקי "לא ראש הממשלה שלי".

מירי רגב היא אישה מסוכנת.

דבר אחד אהבתי בראיון; את עצם העובדה שהדבר המעסיק היום את הליכוד הוא היום שאחרי נתניהו. הגדילה לעשות מירי רגב בכפירה בעיקרי דת פולחן האישיות, כשנקבה במועד תפוגת עידן נתניהו – 2022-2023.

* עסקת אסון – במאמר ב"הארץ" מציע רביב דרוקר לפרקליטות לרקום עסקת טיעון מקלה מאוד מאוד עם נתניהו, כזאת שבה יושתו עליו שלושה חודשי עבודות שירות, ובלבד שיעזוב מיד את החיים הפוליטיים, כי אחרת הוא לא ירפה וימשיך להזיק וכו'.

עמדתי בנדון זהה לעמדתי בפרשיות קצב, אולמרט, דרעי, הירשזון וכו'. אני מתנגד עקרונית לכל עסקת טיעון עם אנשי ציבור, וככל שאיש הציבור בכיר יותר, כך עסקת טיעון עמו חמורה יותר. כאשר נחתמה עסקת טיעון עם האנס הסדרתי קצב (לאחר מכן הוא חזר בו מהעסקה) קראתי להתפטרותו של היועמ"ש מני מזוז.

ישנן פריבילגיות שהחוק מאפשר אבל אין זה ראוי שיחולו על נבחרי ציבור – סגירת תיק מחוסר עניין לציבור, זכות השתיקה ועסקת טיעון. ברור עד כמה אבסורדית סגירת תיק לנבחר ציבור מחוסר עניין לציבור. כך גם עסקת טיעון. כאשר מדובר בנבחר ציבור, ובוודאי בנשיא או ראש הממשלה, יש עניין ציבורי מובהק בבירור עד תום בבית המשפט את האישומים כלפיו.

כך צריך להיות גם במשפט נתניהו. אם הפרקליטות מאמינה בראיות שעל פיהן גיבשה את התיק, עליה לדבוק בו ולהציג אותו בבית המשפט, ובית המשפט שישמע את שני הצדדים יפסוק על סמך הראיות.

אך במשפט נתניהו החומרה בעסקת טיעון כפולה ומכופלת. נתניהו ותעשיית השקרים וההסתה שלו מפיצים כבר שנים את הקונספירציה על כך שהמשטרה והפרקליטות הם כנופיית פשע שקשרה קשר לתפור לו תיקים, מתוך רדיפה אישית, כדי לסלק את "הימין" (לא זכור לי שהוא כיבד בסיגרים את אלה שהוא מכבד בנדיבות בצירופם אליו לספסל הנאשמים) מהשלטון. עצם העובדה שהמונים מאמינים לקונספירציה המטורללת הזאת, היא סכנה חמורה לדמוקרטיה. עסקת טיעון, שמשמעותה היא ויתור על בירור האמת ומיצוי הדין תמורת הסתלקותו של נתניהו מהפוליטיקה, תהיה ראיית הזהב לאמתות הקונספירציה, ותביא לאובדן האמון במערכות המשפט ובמדינת החוק. עסקת טיעון עם נתניהו תהיה אסון לאומי.

* השילוש הדוחה – אין זה מקובל לבקר יצירה שלא צפיתי בה. אולם יש מקרים חריגים, שבהם אין צורך לצפות ביצירה, וניתן לשלול אותה רק בשל הקונספט שלה. כזו היא התכנית "חתונה ממבט ראשון" ודומותיה. איני צריך לצפות בה כדי לקבוע שזו תכנית מגעילה.

אין דבר אינטימי יותר מזוגיות ובוודאי מזוגיות בניצניה. הכנסת מצלמות טלוויזיה לתוך האינטימיות הזוגית והכנסת מיליוני צופים אל תוך אותה אינטימיות, היא חילול האינטימיות, הזוגיות והאהבה.

תכניות כאלו הן שילוב של תאוות פרסום, תאוות מציצנות ותאוות בצע (של הערוצים המסחריים). השילוש הדוחה.

* הטרגדיה שלהם – בעיתונים מופיעות כתבות צבע מלודרמטיות על הטרגדיה של מי שנפלטו מבית האח הגדול. אבל הטרגדיה שלהם אינה שהם נפלטו משם, אלא שהם נכנסו לשם.

* הדרוזי הציוני – לפני כעשור וחצי, התארחתי יחד עם קבוצת ירוחם – פורום בראשות ד"ר צביקה צמרת שערך במשך שנים רבות מסע עומק בחברה הישראלית על כל רבדיה, ובחיבורים בין חלקיה, בדליית אל-כרמל, כאורחי התנועה הציונית הדרוזית. הביקור נפתח בביתו של יוסף נסראלדין, מייסד התנועה. בסלון ביתו היו תלויים דגל הלאום, סמל המדינה, תמונות הנשיא וראש הממשלה ותמונות של הרצל ושל דולצ'ין, מי שהיה נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ארון הספרים שלו היה עמוס בספרי היסטוריה ציונית, ספרות ושירה עברית.

לא היה זה ביקור רגיל אצל אזרחים דרוזים המדברים על נאמנות למדינה ואהבת הארץ וברית עם היהודים, אלא אצל דרוזים שאימצו את הציונות כאידיאולוגיה שלהם, נטלו חלק בהסתדרות הציונית העולמית, יש להם תנועה פעילה עם תנועת נוער. יוסף הקים את התנועה בעקבות ההחלטה האנטישמית של האו"ם לגנות את הציונות כגזענות (1975). בנו של יוסף, כרמל, אף הוא פעיל בתנועה, היה ראש המועצה המקומית דליית אל-כרמל.

הביקור היה מרגש מאוד והצטערתי שלא יצרתי ושמרתי על קשר עמם.

השבוע הלך יוסף לעולמו. יהי זכרו ברוך!

* הרב צוקרמן – הלך לעולמו הרב יהושע צוקרמן, מראשי ישיבת הר המור.

הרב צוקרמן היה מחובר מאוד לגולן (בעיקר למושב קשת) ולוועד יישובי הגולן ונטל חלק פעיל ומשמעותי מאוד במאבק על הגולן. הוא רתם את תלמידיו ואת הארגונים שהיו קשורים אליו למאבק והניע אותם למבצעי השילוט של "העם עם הגולן", שהיו קלף מנצח במאבקנו.

הרב צוקרמן היה אדם חכם מאוד, בעל כושר ניתוח חריף וכושר רטורי מעולה, במבטא הצרפתי שלו. מן האנשים שכאשר הם מדברים, הכל משתתקים ומקשיבים להם ברוב קשב.

בתקופת המאבק הכרתי אותו ואת אנשיו, ומהם למדתי על מאבקם המסור למען פתיחת שערי בריה"מ לעליית יהודים ולמען אסירי ציון. כאשר מאבקם הוכתר בהצלחה, הם נרתמו למאבק על הגולן.

יהי זכרו של הרב צוקרמן ברוך. בבניין הגולן והארץ ינוחמו כל תלמידיו ומוקיריו.

* לא תוכל להתעלם – פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת "כי תצא", הפרשה השישית בספר "דברים", היא פרשה עתירת מצוות. מתוך תרי"ג – 613 המצוות בתורה – 74 מצוות הן מן הפרשה הזאת. יש מצוות להן מוקדשת פסקה, לאחרות פסוק ואף מחצית הפסוק. מנעד הנושאים בהם עוסקת הפרשה רחב ומגוון מאוד, מן הפרט, דרך הזוגיות, והמשפחה, הקהילה ועד מצוות לאומיות; יחסים בין אדם לחברו, היחס לגר, יחסי מין, יחסי עבודה ועד מחיית עמלק.

הפרשה עתירה במצוות המעוררות בי גאווה עצומה, על כך שאבות אבותיי, לפני אלפי שנים, הנחילו לאנושות את היפים שבערכי הצדק והמוסר; מצוות של צדק, צדקה, משפט, חסד, חמלה, הומניזם, ערבות הדדית, כבוד לאחר, אכפתיות לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, צער בעלי חיים.

בין המצוות שגורמות לי לגאווה, אני יכול למנות את השבת אבֵדָה – החובה, אם מצאת אבדה, לפעול באופן אקטיבי כדי להשיבה לבעליה. האיסור לחרוש בשור וחמור יחדיו, מתוך גישה של צער בעלי חיים. החובה לסייע לבהמה שכשלה, גם אם אינה שלך. החובה לבנות מעקה על גג הבית כדי למנוע אסון של נפילה מן הגג – אב טיפוס לחוקי הבטיחות בימינו. האיסור על נשך, כלומר על הלוואה בריבית ליהודים. אם לקחת עבוט – משכון מעני, עליך להחזירו לו בו ביום. ההנחה היא שאם בעל החוב לא שילם את חובו, הסיבה לכך אינה חוסר רצון טוב, אלא העדר יכולת כלכלית. ומכאן, שאם העבוט הוא בֶּגֶד, למשל, ברור שאין לו גרדרובה מלאת בגדים, אלא זה הבגד שלגופו, ואם לא תחזיר לו אותו, לא תהיה לו כסות ללילה. איסור מוחלט על הלנת שכר, והדגשה שהאיסור הזה אינו תקף רק כלפי יהודים, אלא גם כלפי הגֵּר, כי גרים היינו בארץ מצרים, כפי שהפרשה מזכירה לנו שוב ושוב. "לא תטה משפט גר, יתום ואלמנה", כלומר משפט צדק לחלש, למי שאינו יכול להרשות לעצמו סוללה של פרקליטי צמרת. חובת "שכחה", כלומר החובה לא לחזור לשדה שקצרת, או למטע שקטפת, כדי לאסוף את הפרי או התבואה שנשארו, אלא להשאיר אותם לעניים. איסור אֵיפָה וְאֵיפָה – כלומר החובה בסחר הוגן ועוד ועוד.

בין הפסוקים העוסקים בהשבת אבֵדה, מופיע הפסוק הבא: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ; לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. זאת תורת הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, על רגל אחת. לא להיות אדיש, להיות אכפתי – לזולת, לאחר, לחלש, למוחלש, למיעוט, לקהילה. לא להיות אדיש לעוול, לסבל.

ומצד שני, חלק מן המצוות מעוררות בי חלחלה עמוקה וזעזוע, כיוון שהן מבטאות גישה ערכית נוראית ואיומה מבחינה מוסרית. לא אמנה אותן כאן. עלינו ללמוד ולהכיר את התורה על כל חלקיה, אבל לדעת להבחין בין  טוב ורע ולבחור בטוב.

          * ביד הלשון

הממזרים שינו את הכללים – במדורה "לוחמת רשת" במגזין "גלריה", כתבה קרין אלדאה על הכניסה הצפויה של נטפליקס לשוק המשחקים המקוונים, כחלק מן השירות שלה, ללא תשלום נוסף. עובדה זו, והצפי שהשירות החדש יכלול אתגרים חדשניים נוספים, יאתגר את ספקיות שירותי המשחקים המקוונים היום – אפל, גוגל, אקסבוק ופלייסטיישן, ועשויה לשנות את כללי המשחק בשוק הזה. כותרת המאמר: "הממזרים שינו את החוקים".

הכותרת משתמשת בביטוי המיוחס לסגן נשיא ארה"ב בתקופת כהונתו הראשונה של ניקסון (1969-1973), ספירו אגניו, שנאלץ לפרוש מן החיים הפוליטיים בשל פרשיות שחיתות – העלמות מס ונטילת שוחד, בתפקידיו כראש הממשל של מחוז בולטימור, מושל מרילנד וסגן הנשיא. בראיון שנתן בתקופת פרשת ווטרגייט (שהוא אישית לא היה מעורב בה) הוא אמר: "לפתע הכללים משתנים באמצע המשחק", כלומר לטענתו המעשים בפרשת ווטרגייט (פריצה למטה הבחירות של המפלגה היריבה ושתילת מכשירי האזנה בהם) הם חלק מנורמה פוליטית שהייתה מקובלת, גם אם היא לא ראויה, ופתאום משנים את הנורמה ומענישים את מי שפעלו על פיה. המשפט הזה קצת שובש, ונכנס לתודעה הציבורית ולהיסטוריה כ"הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו".

הביטוי הזה נכנס לשיח הציבורי בישראל בהקשר של הטרדות מיניות, בעיקר בצה"ל. נאמר בו, שההטרדות היו בעבר חלק מן התרבות, ואם הנורמות השתנו, אין לשפוט את מי שפעלו על פי הנורמות הקודמות.

אני שמעתי לראשונה את הביטוי הזה מפיו של אורי אבנרי, בשנת 2000. שנינו התארחנו בתכנית טלוויזיה כלשהי, אני כדובר ועד יישובי הגולן בנושא המאבק על הגולן שהיה אז בשיאו והוא – בנושא פרשיות המין של שר התחבורה איציק מרדכי, שבעטיין הוא נאלץ להתפטר ועמד לדין. אבנרי יצא להגנתו והשתמש בביטוי הזה.  

* "חדשות בן עזר"

דילמת הפיתוח והשימור

באוקטובר 1968, התקבל במזכירות הקיבוץ הצעיר, בן ה-9 חודשים, עין זיוון, מכתב ממייק לבנה, איש הטבע ואהבת הארץ ומשוחרי הגולן וההתיישבות בו מראשיתו, בזו הלשון:

"לחברי עין זיוון,

קראתי בעיתון כי עומדים לפגוע בבריכת רם, ולהוריד את מפלס מימיה, כדי לספק לכם מים. סבורני, כי עליכם להתקומם נגד רעיון זה! אתם באתם הנה כדי לפתח אזור – ולא להשחיתו. אתם מופקדים על פיקדון יקר. אל תקצצו את הענף שאתם יושבים עליו! בל יקום קיבוצכם על ניצול אוצרות טבע שאינם מיותרים, כגון מי בריכת רם. אל תשמידו את יופיה של ארצכם! האם לא די כיערנו את ארצנו מתוך חשבונות מוטעים של רגע, ועתה אנו מצטערים על כך?

קומו אתם נגד הרעיון, כי כל שיעז לקום – יושתק בשמכם. רק לכם לא יוכלו לומר, כי מחבלים אתם ביישוב הגולן. קומו אתם נגד המעטת דמותה של בריכת רם, כי אתם מעוניינים בה יותר מכל אדם אחר, כי היא נוף ביתכם, ואליה יטיילו ילדיכם בשבת. הרהרו נא, לשם מה באתם לשבת כאן: כדי להשמיד את ערכי הנוף – או כדי לשמרם? אנא, דונו בעניין והחליטו שאינכם רוצים לפגוע בבריכת רם".

לא היה זה מכתב של אדם העוין את ההתיישבות בגולן, להיפך. אך הוא היה חרד לנזק הסביבתי שעלול להיות כרוך בפיתוח הגולן. ככל הידוע לי, זה היה הקונפליקט הראשון בין שימור ופיתוח בגולן, המלווה את ההתיישבות בכל ימיה.

כל בית שאדם בונה בעולם וכל עץ שהוא נוטע, הם התערבות בטבע וניתן לתקוף אותם בשם הגנת הסביבה. האם משמעות הדבר היא שעל בני האדם לחזור להיות ציידים לקטים (בניכוי ציידים, כמובן)? איש לא תובע זאת. ומצד שני, יש לבני האדם אחריות על כדור הארץ, על הסביבה ועל שמירתה. כך גם בגולן, יש למצוא את דרך המלך, של שימור ופיתוח. מן הראוי שכל קהילת הגולן תגבש אמנה אזורית של פיתוח ושימור, בהסכמה רחבה, שתחייב אותנו.

השיח הציבורי על טורבינות הרוח יצא מכל פרופורציות. זהו שיח לא מכבד שאינו הולם את רוח הגולן. אין כאן חלוקה בין מי ששומרים על הגולן למי שמוכרים אותו ואת עתידנו למען בצע כסף. ואין לראות את מתנגדי הטורבינות כאויבי ההתיישבות.

לאחרונה פרשתי מחברותי במליאת המועצה האזורית גולן. קודם לכן השתתפתי בחמישה מפגשים מרתקים של המליאה, ללימוד סוגיית הטורבינות. נפגשנו עם כל הצדדים במחלוקת, האזנו בקשב רב לטענותיהם ונחשפנו למחקרים ששני הצדדים הציגו.

אני חייב לומר שהשתכנעתי משני הצדדים. וכפי שנכנסתי ללא דעה ברורה לתהליך הזה, אני יוצא ממנו במרחב הספק.

אני בעד לקיחת פסק זמן לפני אישור השלבים הבאים של תכנית אנרגיית הרוח לצורך לימוד אמתי של תוצאות המיזמים שכבר הוקמו ויופעלו בקרוב. יש למכון שמיר כל הכלים לבצע את מחקר העומק הזה. על מליאת המועצה להגדיר למכון מה היא רוצה לבחון. להערכתי, די ב-3-4 שנים של בדיקה. במקביל, המשקים השותפים במיזם יכולים להתקדם בתכנון, בלי לקבוע עובדות בשטח (כולל אישורים). התהליך הזה צריך ויכול להיעשות בהסכמה מתוך הידברות בין כל הגורמים, בהובלת המועצה. יש לעשות כל מאמץ שכך הוא אכן יהיה. על כל הצדדים להתחייב מראש שיקבלו את מסקנות הבחינה.

בספר בראשית מסופר על אדם הראשון שהונח בגן העדר והצטווה "לעובדה ולשומרה". לכאורה, יש סתירה בין השניים, אך אני מאמין שניתן למצוא את הדרך הנאותה לעבוד את אדמת הגולן ולשומרה.

מבריכת רם אנו שואבים מים כבר למעלה מחמישים שנה והיא נותרה פנינת טבע קסומה.

* "שישי בגולן"

צרור הערות 5.5.21

צרור הערות הקודם לא פורסם ב"חדשות בן עזר" (כי הגיליון הוקדש כולו למאה שנה לרצח ברנר, כולל מאמר שלי בנדון). הצרור הזה מכיל בתוכו את ההערות שהופיעו בצרור הקודם. אם קראתם את הקודם, אתם מוזמנים לקרוא את זה בדילוגים.

* יהיה בסדר – בנאום בטקס סיום מחזור בבית הספר לפיקוד ולמטה בצה"ל ב-1992, נשא ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין את נאום ה"יהיה בסדר", נאום מכונן, שבו אמר, בין השאר: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם; שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים מאתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עלי', הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה'חפיף' היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא 'בסדר' ".

כל אסון מזכיר לנו עד כמה הוא צדק. כך אסון המכביה, כך אסון נחל צפית וכך אסון הר מירון. הדבר הקשה והזועק ביותר, באסון הר מירון, הוא שכל הכשלים היו ידועים, היו התרעות, היו דו"חות מבקר המדינה ולא נעשה דבר כדי לתקן את הליקויים, כי "יהיה בסדר" ולאסוננו נוכחנו עד כמה לא היה בסדר.

לפני שלוש שנים פרסם אלוף (מיל') יצחק בריק, לשעבר נציב תלונות החיילים, דו"ח קשה ועגום על מצב המוכנות של צה"ל למלחמה. האם הממשלה, מערכת הביטחון וצה"ל התייחסו ברצינות מספקת לדו"ח או הסתפקו ב"יהיה בסדר"? האם הממשלה ומערכת הביטחון התייחסו ברצינות מספקת לדו"חות בדבר מוכנות העורף? או שמא גם כאן – "יהיה בסדר"? שאלות מטרידות.

ולמען הצדק ההיסטורי ראוי לציין, שהסכם אוסלו, עליו חתם רבין עצמו שנה לאחר נאומו, היה אף הוא מקרה קלסי של "יהיה בסדר". הדרגים המקצועיים מודרו לחלוטין מן המהלך ולאחר מכן הדרג המדיני התעלם מן ההערות הקשות של הדרג הצבאי. גם כאן התוצאה נכתבה בדם.

מתי נלמד?

* מנהיגות של נטילת אחריות – התייצבותו של מפקד מחוז הצפון במשטרה ניצב שמעון לביא, מיד לאחר האסון במירון, לאמירה שהוא הנושא באחריות על האירוע, מוכיחה לנו שיש דבר כזה מנהיגות שנוטלת אחריות אישית, ולא מכסת"חת ומוצאת שעירים לעזאזל.

הפעם האחרונה שאני זוכר אמירה כזאת, הייתה של רבין לאחר כישלון ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן. הוא כינס מסיבת עיתונאים, ועוד בטרם הודיע על כישלון המבצע, הוא פתח באמירה: אני אחראי! אני החלטתי על הפעולה ואני נושא באחריות. כל כך הפוך מהתרבות הביביסטית ומתרבות ועדות החקירה.

* ועדה להפקת לקחים – השאלה מי אשם ואת ראשו של מי צריך לערוף מעניינת, אבל אינה הדבר החשוב ביותר. חשוב הרבה יותר ללמוד מה היו הכשלים ולהפיק את הלקחים כדי למנוע כשלים כאלה בעתיד, בהילולת לג בעומר בהר מירון ובאירועים אחרים. הרי אפשר להדיח אנשים ולא לתקן כלום ואפשר לתקן בלי להדיח.

אני מתנגד עקרונית לוועדות חקירה ממלכתיות שיפוטיות. אני בעד ועדת חקירה מקצועית, עם טובי בעלי המקצוע בארץ בתחומי בטיחות, אבטחה, קונסטרוקציה, הפקת אירועים וכו'. אחד מחברי הוועדה צריך להיות שופט, כדי לייצג בה את הפן המשפטי. נכון יותר לומר, שאני בעד שינוי חוק ועדות החקירה ושינוי אופי והרכב הוועדות.

ועדת חקירה ממלכתית, במתכונתה הנוכחית, מעצם טבעה ועל סמך ניסיון העבר, היא ועדה שתפקידה למצוא את האשמים ולמצות אתם את הדין; זו הציפיה הציבורית ממנה, ואם לא תספק את הסחורה הזאת תוגדר כ"וועדת כסת"ח". ועדה כזו לא תספק את מה שדרוש באמת – הפקת לקחים לצורך תיקון.

* כתובת הקורונה על הקיר במירון – המאבקים של ההנהגה הרוחנית והפוליטית של המגזר החרדי, לאפשר פתיחת תלמודי התורה והישיבות בשיא הקורונה, לא לאכוף את ההנחיות, לא להשית קנסות, לאפשר תפילות בבתי הכנסת והלוויות המוניות, לא לבצע את תכנית הרמזור – היו לכאורה מאבקים למען האינטרס המגזרי, גם כשהוא פגע באינטרס הלאומי, אך למעשה פגעו פגיעה קשה קודם כל במגזר עצמו, פגיעה בבריאות ובחיים, שהביאה למותם של חרדים רבים, הרבה יותר מבאסון הר מירון. הכניעה של ראש הממשלה ושרי הממשלה ללחץ המפלגות החרדיות, משיקולים פוליטיים צרים, לכאורה היטיבה עם החרדים, אך למעשה פגעה בהם, בבריאותם ובחייהם.

וזה בדיוק מה שקרה במירון. כאשר אומרים שהכתובת הייתה על הקיר, זה נכון נקודתית במתן האפשרות לעליה של מאות אלפים למירון למרות שאין המקום יכול להכיל אפילו חלק קטן מן ההמון, אך בראייה רחבה, זה אותו דפוס של חוסר מנהיגות, הן אצל החרדים והן אצל הממשלות שנכנעות להם.

הפסוק במשלי "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" עוסק בדיוק בדפוס המנהיגות הזה. מנהיגות שאינה יודעת להתייצב בפני הציבור שלה ולומר "לא"; ולומר דברים קשים ולקרוא להם להשתנות, רק מזיקה להם. ולא בסתם נזק מדובר, אלא בשפיכות דמים ממש. על שפיכות דמים נאמר "ייהרג ובל יעבור" וכאן ההנהגה החרדית עוברת, עוברת בגדול, רק מתוך חולשה וחוסר מנהיגות ופחד לומר לצאן מרעיתה את האמת.

* יום של סולידריות לאומית – האסון במירון הוא אחד האסונות האזרחיים הכבדים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ולכן החלטת הממשלה להכריז על יום אבל לאומי בעקבותיו הייתה מוצדקת.

אולם אני רואה חשיבות נוספת ביום האבל הזה – חישוק הסולידריות הלאומית, דווקא כאשר ההרוגים והפצועים הם חרדים. ביטוי ממלכתי וחברתי זה של סולידריות, עשוי לסייע בהנמכת המחיצות בין הזרם החרדי לחברה הישראלית ובעידוד מגמות הישראליזציה בקרב החרדים.

* הציונות מיועדת לכל היהודים – אני סולד מדבריו של ירון לונדון, דברי הניכור מן האבל והכאב על אסון הר מירון, ובעיקר מן האמירה ש"אנחנו לא אותו עם". ולונדון אינו היחיד. קראתי עוד רבים ברוח זו ברשתות החברתיות. ואחת הטענות שקראתי הייתה שכיוון שהם לא ציונים, הם לא מעניינים אותנו.

מי שאמר זאת, אינו מבין את עומקה של הציונות. הציונות לא נועדה לפתור את בעיית הציונים אלא את בעיית היהודים. היא לא נועדה להקים מדינה לציונים אלא מדינה ליהודים. ספרו של הרצל נקרא "מדינת היהודים", לא מדינת הציונים. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. של כל היהודים. גם של הלא ציונים. גם של המנוכרים לציונות.

ברור שאני רוצה שכל היהודים יאמצו את הציונות. ואני מקווה שהחרדים הלא ציונים יחזרו בתשובה. וחלק מייעודה של מדינת ישראל היא לגרום לכך. אך בראש ובראשונה, התנאי לכך, הוא ההכרה בכך שכולנו יהודים, כולנו אחים. והמסר לחרדים צריך להיות המסר של ירמיהו: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים".

ועוד לפני המסר הציוני – יש מסר אנושי. הזדהות עם אסון של בני אדם. הזדהות עם אסון שקרה בישראל. הזדהות עם אסון שקרה לאזרחים ישראלים. הניכור הזה הוא בעיה לאומית שמחייבת תיקון.

* סולידריות לאומית והבלפוריאדה – כשעם ישראל אבל בעקבות אסון לאומי, ניתן היה לצפות מארגוני הבלפוריאדה להתאפק ולא להפגין במוצ"ש. אבל לא, הם הפגינו גם הפגינו. ההפגנה הפכה לפֶטיש. היא כבר לא אמצעי אלא מטרה.

אני מאמין ומקווה שאכן עידן נתניהו עומד להסתיים בשבועות הקרובים. זה לא יהיה בזכות הבלפוריאדה אלא למרות הבלפוריאדה. והבלפוריאדה סימנה את הדרך לצד השני, שימשיך בדרך זו לאחר חילופי השלטון. לבי לבי עם סבלם של תושבי האזור.

* שיזוז כבר – בסחרחורת הספינים שנתניהו הפציץ אותנו בהם בניסיונו הנואש להיאחז בקרנות השלטון, אחד ההזויים היה ההצעה למין רוטציה שבה הוא יזוז לשנה, בנט יכהן שנה, וכאשר הוא יצבור קצת ניסיון – הופ, הוא יזוז ונתניהו יחזור. נראה לי שאין כלא גרוע יותר מהשנה הזאת שבה בנט יישא בתואר ראש הממשלה ויהיה ילד הכאפות של נתניהו "החליפי" ממשכנו בבלפור.

יש דרך להקמת ממשלה רחבה ויציבה לארבע שנים בראשות הליכוד. שנתניהו יזוז "על מלא". הליכוד יבחר את המנהיג החדש שלו ונתניהו ילך להתעסק בענייניו המשפטיים. כך אין צורך ברוטציה, לא בפריטט, לא ב"חליפי".

ובעוד נתניהו מציע לבנט את ההצעה המגוחכת, בכלל אין לו ממשלה, כי סמוטריץ' מסרב לממשלה עם רע"ם.

* חקיקה כספין פופוליסטי דמגוגי – למה החצים של נתניהו מכוונים כלפי בנט ולא כלפי סמוטריץ'? הרי מי שסיכל את הקמת ממשלתו היה סמוטריץ', שסרב לאפשר ממשלה בתמיכה או השתתפות של רע"ם כפי שנתניהו ניסה, בעוד בנט היה מוכן להצטרף לכל ממשלה של נתניהו והבטיח לו את כל האצבעות של ימינה? כיוון שנתניהו כבר הבין שאינו יכול להקים ממשלה וכל מטרתו היא לסכל הקמת ממשלת שינוי.

זה גם מה שעומד אחרי אוסף החוקים שנער השליחויות שלו מיקי זוהר העלה להצבעת בזק. המהלך נועד לסכל הקמת ממשלת אחדות לאומית, כלומר ליצור מצב שבו ימינה לא תוכל שלא לתמוך בחוקים והעבודה ומרצ לא יוכלו לתמוך בהם. ציפיתי שבנט יגלה מנהיגות ויודיע שימינה תתנגד לכל ההצעות הללו, בלי קשר לתוכנן, ולאחר מכן תפעל על פי ההסכם הקואליציוני של ממשלת האחדות הלאומית. התאכזבתי מכך שתקווה חדשה הצביעה בעד חלק מן החוקים.

כל הצעות החוק הן פופוליסטיות, שלא התקבלו ולא קודמו ב-12 שנות שלטונו של נתניהו. רבות מהן – שליליות ומסוכנות. חלקן כותרות שאינן אומרות כלום. חלקן עשויות להיות חיוביות אם תיבננה באופן מושכל ולא כספין פוליטי. חקיקה היא דבר רציני, ויש להתייחס אליה ברצינות ולא להיסחף אחרי תרגילי דמגוגיה.

מבין החוקים הללו, יש רק אחד שנתניהו באמת מתכוון אליו והוא חוק הבחירה הישירה, שנועד לגרור את מדינת ישראל לסיבוב בחירות חמישי רק בשל גחמותיו של שליט שאוחז בכל כוחו בקרנות השלטון, וומנסה לחוקק חקיקה פרסונלית של שיטת בחירות שלהערכתו תשרת אותו. אני שמח שרעיון הנפל הזה שבק חיים לכל חי.

החלפתו הדחופה של נתניהו היא יעד לאומי פטריוטי עליון.

* לחץ על הברקס – מה גרם לנתניהו לחזור בו ולמנות את גנץ לשר המשפטים? אני רוצה ללמד עליו סניגוריה, ולא בציניות. הוא זה שדרדר את המצב לתהום של התרסקות, תאונת דרכים קטלנית בין מדינת החוק לבין האינטרס האישי שלו והנאמנות אליו. אך הוא גם זה שבלם ברגע האחרון. אני רוצה להאמין שהוא עשה כן מתוך גילוי אחריות לאומית.

יתכן שהוא תפס ברגע האחרון לאן הוא מוביל ובלם. יתכן שהוא הלך על הסף בתקווה שמדינת החוק תתכופף בפניו וכשהבין שזה לא קרה הוא בלם.

השורה התחתונה והחשובה היא שהוא לחץ על הברקס.

* קפיטול זה כאן – אחרי שהכשיל את ניסיונו של נתניהו להקים ממשלת "ימין" עם האחים המוסלמים, סמוטריץ' צריך להוכיח לביביסטים שהוא יותר ביביסט מביביסט. וכעת הוא מסית למלחמת אזרחים למען נתניהו. וכך הוא מאיים: "אם מנדלבליט יוביל בכוחנות הפיכה שלטונית – הוא יפגוש כוחנות נגדית של העם שייאבק על עצמאותו ועל ריבונותו".

הנה, פשיזם פופוליסטי בהתגלמותו, של דמגוג שמנסה לבצע פוטש ומתיימר להציג את עצמו כ"העם". נתרגם את דבריו מפשיסטית לעברית: אם היועץ המשפטי לממשלה, שבניגוד למפלגת הקיצוניות הדתית – הכהניסטים ועוזריהם, הוא מגלם את פניה היפים של הציונות הדתית, ימלא את תפקידו להגן על מדינת החוק ולהבטיח שהממשלה לא תהיה עבריינית, סמוטריץ' מסית את "העם" למהפכה, למלחמת אזרחים להגנה על נתניהו מפני החוק והמשפט.

בדמדומי שלטונו, נתניהו מנסה לחקות את דמדומי שלטונו של טראמפ; הפריצה לגבעת הקפיטול. ובעצם, זו התכלית של ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק מאז החלו חקירותיו. בדיוק לכך הוא כיוון.

* תלמידו של שמיר – כאשר המכון לחקר הגולן שינה את שמו למכון שמיר למחקר, להנצחתו של ראש הממשלה יצחק שמיר, האורח המרכזי בטקס השקת השם החדש היה שר המדע באותם ימים אופיר אקוניס.

אקוניס נשא נאום נרגש ויפה על יצחק שמיר והציג את עצמו כתלמידו. הוא דיבר על שמיר כציוני דגול, העלה על נס את תרומתו האדירה לעליה מחבר המדינות ומאתיופיה ולקליטתה, דיבר על תרומתו הגדולה להתיישבות, על עמידתו המדינית האיתנה על שלמות הארץ, על היותו אידיאולוג ואידיאליסט אמתי. והוא דיבר גם על היותו מופת של טוהר מידות, של דבקות באמת, של צניעות אמתית; ענווה של מי שרואה עצמו כל חייו כמשרת של אידיאל, ללא אגו. והוא צדק.

באותו יום התפרסמה תמונה של נתניהו על יאכטה עם טייקון צרפתי שבאותם ימים עמד לדין על עבירות שחיתות. ככל הזכור לי, היה זה עוד טרם החלו חקירותיו של ראש הממשלה, או היו בראשיתן. אני זוכר שהצגתי את התמונה לראש המועצה לשעבר אלי מלכה והסכמנו שאת שמיר אפילו בפוטומונטאז' אי אפשר להדביק לתמונה הזאת.

איך אקוניס, המגדיר את עצמו תלמידו של שמיר, הסכים להיות בובה בתעלול הציני של נתניהו של "בחירת" שר משפטים? איך? אין לו כבוד עצמי?

* ערך עליון – הרב הגזען שמואל אליהו, ש"אוסר" השכרת בתים לערבים בצפת, חתום על גילוי דעת התומך בממשלת ימין עם רע"ם, כי הנצחת שלטונו המסואב של נתניהו היא ערך עליון.

* רע"ם כבר הייתה בממשלה – אם רע"ם תהיה חלק מהממשלה שתקום, לא יהיה בכך שום תקדים. רע"ם כבר הייתה בקואליציה ובממשלה.

לא, לא רע"ם הנוכחית, הרשימה הערבית המאוחדת המזוהה עם התנועה האסלאמית, אלא רע"ם אחרת, שאף היא ראשי תיבות של הרשימה הערבית המאוחדת.

מקום המדינה ועד ראשית שנות ה-80, השתתפו בבחירות רשימות מיעוטים שהיו מזוהות עם מפא"י / המערך. ב-1977, בשלהי הכנסת השמינית ולקראת הבחירות לכנסת התשיעית, התאחדו שתיים מהן: קדמה ופיתוח ורשימה ערבית לבדואים וכפריים. שמה של המפלגה המאוחדת נקרא רע"ם. היו לה שלושה מנדטים, היא הייתה חלק ממשלת רבין הראשונה  וח"כ הדרוזי ג'אבר מועדי כיהן כסגן שר החקלאות.

בבחירות לכנסת התשיעית קיבלה רע"ם רק מנדט אחד (אחוז החסימה עמד אז על 1%). הוחלט אז על רוטציה בין שלושת ראשי הרשימה: סיף א-דין אל זועבי (שהיה ראש עיריית נצרת וסגן יו"ר הכנסת, פרו-ציוני מובהק שעוד טרם הקמת המדינה התנדב להגנה והוועד הערבי העליון הטיל עליו גזר דין מוות), חמאד אבו-רביעה הבדואי וג'בר מועדי הדרוזי.

סיף א-דין זועבי התפטר לאחר שליש כהונה על מנת לקיים את הרוטציה. בהגיע שעתו של אבו רביעה להתפטר הוא סירב. מועדי עתר לבית המשפט, אך בית המשפט פסק שאין הוא מתערב בהסכמים פנימיים בתוך מפלגות. אז בניו של מועדי רצחו את אבו-רביעה וכך נפתרה הבעיה – הרוטציה קוימה ומועדי כיהן בכנסת.

בבחירות לכנסת העשירית (1981) רע"ם לא עברה את אחוז החסימה.

* רבה אורתודוכסית – בתקשורת אנו נחשפים בעיקר להקצנה בציבור הדתי לאומי, לנאומים מיזוגיניים והומופוביים של רבנים חרד"לים וכו', אבל זו תמונה מאוד חד צדדית. יש תהליכים יפים מאוד של התקדמות ושינוי בציבור הדתי לאומי, לקידום יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

קהילת "שירת התמר", קהילה דתית לאומית באפרת שבגוש עציון, בחרה אישה לתפקיד רב הקהילה. שירה מרילי מירוויס נבחרה למנהיגה ההלכתית והרוחנית של הקהילה, בהגדרה הרשמית. שירה היא הרבה האורתודוכסית הראשונה בישראל. באורתודוכסיה בארה"ב היו חלוצות שקדמו לה.

אני משוכנע ששירה מרילי מירוויס היא סנונית ראשונה ועוד תהיינה רבות כמותה.

לא כל כך מזמן אישה שלומדת גמרא הייתה תופעה מהפכנית, והיום יש תלמידות חכמים לרוב. אני עוד זוכר את הקרבות על אישה חברה במועצה דתית, על נשים לומדות גמרא, על טוענות רבניות, על מניינים שוויוניים. התמורה במעמד האישה הדתית אינה רק בחיי הדת, אלא בכל תחומי החיים. כאשר אנו רואים בתקשורת רבנים מגדפים בנות דתיות המתגייסות לצה"ל ובפרט לשירות קרבי ולועגים לחיילות, עלינו להבין שזו מלחמת מאסף נגד התופעה ההולכת וגדלה של בנות דתיות רבות מאוד שמתנדבות לשירות משמעותי בצה"ל, על אפם ועל חמתם של הקנאים.

התהליכים המבורכים האלה הם ברכה לא רק לציונות הדתית, אלא לחברה הישראלית כולה.

* שקר שקוף – טענתו של אבו מאזן שהוא מבטל את הבחירות ברש"פ, כפי שהוא עושה כבר 15 שנה, כיוון שישראל אינה מאפשרת לפלשתינאים ממזרח ירושלים להשתתף בהן, היא שקר שקוף. ברור שהסיבה היא התפוררות פת"ח לשלוש רשימות יריבות והניצחון הכמעט ודאי של חמאס בבחירות.

מבחינתי, אין בעיה בכך שהפלשתינאים במזרח ירושלים יצביעו. ולמען האמת, ישראל לא אסרה על הצבעתם. אבו-מאזן פנה לישראל בבקשה לאשר את ההצבעה וישראל טרם הגיבה.

להערכתי, הפניה לישראל הייתה בקריצה וישראל ורש"פ מתואמות ביניהן לסיכול ניצחון חמאס ברש"פ.

* על כל פיגוע – על כל פיגוע שיוצא לפועל – עשרות פיגועים מסוכלים. כאשר אתם שומעים את ההתבכיינות על "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" וכו' – תרגמו זאת לידיעה שסוכל פיגוע וניצלו חיי ישראלים.

* יורם לס ההודי – גם להודים יש יורם לס. שמו פרופ' ג'יי בטצ'ריה. הוא השתמש בהילה  המקצועית שלו והטיף להסרת הגבלות ריחוק חברתי ויצירת "חיסון עדר". במאמר בחודש ינואר הוא כתב: "לרוב ההודים יש חסינות טבעית נגד הקורונה. חיסון האוכלוסיה כולה יכול לגרום נזק רב".

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

* הוא לקח את הקורונה – נו, יש כבר תאוריות קונספירציה על הגירושין של ביל גייטס אחרי שייצר והפיץ את הקורונה והרוויח מהחיסונים? היא לקחה קפה, הוא לקח קקאו, היא לקחה דישוושר הוא לקח את הקורונה? משהו כזה. עדכנו.

* צבאה של מדינת הלאום היהודי – דני קושמרו התלווה לטיול הג'יפים השנתי של בוגרי צוות של סיירת שלדג משנת 1982. נאמר שם דבר מעניין. מכל פעילויותיהם מאחורי קווי האויב, כולל מלחמת לבנון, הם רואים כגולת הכותרת שלהם בצה"ל פעולה בסודן לעזרת העולים מאתיופיה במבצע משה. זכור לי ראיון עם העיתונאי גדי סוקניק ששירת בשייטת 13, שבו אמר שגולת הכותרת של שירותו היה במבצעי השייטת להעלאת יהודי אתיופיה.

קראתי לא מכבר את האוטוביוגרפיה של רפי איתן "איש הסוד". מכל שנות פעילותו הרבות בשב"כ, במוסד, כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור וכראש לק"ם, הוא ראה כגולת הכותרת של פועלו את לכידת אייכמן, פעולה שלא הייתה לה שום משמעות לביטחון המדינה, במובן המקובל של המילה.

כן, ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, זה ייעודה, ולכן ייעודו של צה"ל וייעודם של כוחות הביטחון השונים, הם מעבר להגנה על הגבולות ועל ביטחון אזרחי ישראל. ולא בכדי, המשימות האלו הן שנחרטות יותר מכל בתודעתם של הלוחמים, כי עמוק עמוק הם מודעים לייחודה של מדינת ישראל ולמשמעותה.

* מדורות בשטח 9 – ראש העיר גבעתיים התראיין ל"דקל-לוינסון" בנושא מדורות לג בעומר, שמתנהלות בעירו תחת מגבלות, והזכיר שבילדותו היה אזור ענק שנקרא שטח 9 שבו היו מתקיימות המדורות, אבל היום זה אזור של רבי קומות.

אמר, ומיד הצית בי את ניצוצות הנוסטלגיה. אנחנו, בצד הרמת-גני שממזרח לשטח, כינינו אותו "הפרדס", כי פעם היה שם פרדס גדול. ואכן, זה היה אחד מאתרי מדורות לג בעומר החביבים עלינו.

בנושא מדורות לג בעומר איני שותף לעמדה שיש לאסור עליהן בשם האקולוגיה. יום אחד בשנה לא יגרום נזק כה כבד, שהוא לבטח בטל בשישים לעומת הפליטה ממכוניות, מזגנים, תעשיה וכו'. אפשר להגביל את מתחמי המדורות ואת אופיין, לא להתחרות עוד במדורות ענק, אלא ליצור תרבות של מדורות סולידיות. אך לא לבטל את המסורת היפה והמהנה הזאת.

* משתחווה ובוכה – הציונות, שמרדה בפאסיביות היהודית בגלות, הייתה זקוקה בראשיתה לגיבורים; יהודים שלחמו על עצמאות לאומית של העם היהודי במולדתו. המכבים ובר-כוכבא היו לדמויות מופת וחנוכה ולג בעומר היו לחגי הגבורה.

לג בעומר היה חג הגבורה של כל תנועות הנוער הציוניות, מן השומר הצעיר בשמאל ועד בית"ר בימין ובני-עקיבא של הציונות הדתית, הקרויה על שמו של רבי עקיבא, המנהיג הרוחני של מרד בר-כוכבא.

בלג בעומר תש"א לפני 80 שנה בדיוק, הוקמו שני ארגונים ביטחוניים חשובים. האחד הוא הגדנ"ע – גדודי הנוער של ההגנה ולאחר קום המדינה של צה"ל, שנועדו להכשיר את הנוער היהודי בארץ ישראל להגנה ומלחמה. באותו יום קם הפלמ"ח, פלוגות המחץ של ההגנה, הארגון המגויס הראשון, כלומר היחידה הראשונה שאנשיה היו מגויסים ולא רק מתנדבים מחוץ לשעות עבודתם.

התאריך הלועזי של הקמת הפלמ"ח היה 15 במאי 1941. 7 שנים מאוחר יותר קמה מדינת ישראל. לציון 7 שנות הפלמ"ח, ימים אחדים לפני הקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" שלו ב"דבר" את השיר הנפלא "מסביב למדורה" (שהוא שם ספרו של מייסד הפלמ"ח יצחק שדה, שיצא לאור ב-1946). השיר מסתיים במילים האלמותיות:

אֲבָל כָּכָה יוּגַד נָא לֵאמֹר:

נְעָרִים, לֶהֱוֵי נָא יָדוּעַ –

בֵּין חַגָּיו הַגְּדוֹלִים שֶׁל הַדּוֹר

אֵין יָפֶה מֵחַגְּכֶם הַצָּנוּעַ.

לְמוּלְכֶם הָאֻמָּה עַל סִפּוֹ שֶׁל הַדְּרוֹר

מִשְׁתַּחֲוָה, וּבוֹכָה – הֲבִינוּהָ.

מדינת ישראל קמה ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח. היא קמה אל תוך המלחמה ולמחרת פלשו צבאות ערב אל המדינה בת יומה כדי להטביעהּ בדם, לסכל את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מטעמים סמליים, עיכב את ההכרזה הרשמית על הקמת צה"ל עד לג בעומר, 26.5. ביום זה פורסמה הפקודה להקמת צה"ל. בלג בעומר מלאו 73 שנים להקמת צה"ל.  

חמישה ימים לאחר מכן, ב-31.5 פרסם בן גוריון פקודת יום להקמת צבא ההגנה לישראל. בין השאר נכתב בה: "… עכשיו נפתח פרק חדש – מוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירות והעצמאות של ישראל בארצנו, בהתאם לפקודת הממשלה הזמנית שנתפרסמה ברבים על 'צבא הגנה לישראל'. בידיו של צבא זה יופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת, ומגילת החירות של מדינת ישראל תהיה לעיניים לכל הצבאות בישראל; ואלה דברי המגילה:

'מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל: תקיים שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות'.

בלמדו ידיו לקרב, ובמחצו כוחות הרשע והזדון המנסים להרוס קיומנו, גידולנו וחירותנו – יישא צבא ישראל בלבו את חזונם הגדול של נביאינו על הימים, בהם 'לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' ".

הפקודה מסתיימת במילים: "חוסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו – יעשו את 'צבא הגנה לישראל' מבטח־עוז לשלום האומה והמולדת".

* ועוד על מאה שנה למאורעות תרפ"א – האיבה והעוינות של ערביי ארץ ישראל ליהודים החוזרים למולדתם ליוותה את שיבת ציון מראשיתה. האלימות של הערבים כלפי היהודים לא הייתה זקוקה להמרצה מצד גורמים אחרים.

במאמרי בנושא בגיליון המיוחד, תיארתי את העובדות בנוגע לפרוץ המאורעות – ההסתה של הקומוניסטים היהודים לאחר ההתנגשות האלימה בינם לבין החלוצים הציונים בהפגנות האחד במאי בת"א. כמובן שלא התכוונתי לומר שהגורם למאורעות הוא ההסתה של הקומוניסטים היהודים, אלא שהטריגר המידי לפרוץ המאורעות דווקא ביום זה ובמקום זה הייתה אותה הסתה. כמובן שהקרקע הייתה בשלה למאורעות הדמים, כפי שהיו שנה קודם לכן בירושלים, באותה שנה בפ"ת ועוד.

* ושממו עליה אויביכם – אנו קוראים השבוע שתי פרשות: "בהר סיני" ו"בחוקותיי". פרשת "בחוקותיי" (פרשה שיש לי אליה קשר עמוק, כי זו פרשת הבר-מצוה של בני הבכור עמוס), נפתחת בהבטחת שפע ועושר וברכה והצלחה לעם ישראל בארצו "אם בחוקותיי תלכו". ואם לאו? בהמשך הפרשה מוטחת בעם ישראל קללת חורבן וגלות ושממה בארץ ישראל. ודווקא בפסוקים הקשים הללו, מופיע פסוק מעניין: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ". השימותי את הארץ – זה ברור. זה מתיישב היטב עם נבואת החורבן והשממה. אך מה משמעות "שממו עליה אויביכם"?

מסביר הרמב"ן: "אין ארצנו מקבלת את אויבינו; וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תימצא בכל היישוב [כלומר בעולם כולו] ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר הייתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידה".

הרמב"ן טוען, שגם כאשר העם היהודי נענש וגולה מארצו, כפי שהוא מגלה לה נאמנות, כך גם היא מגלה לו נאמנות. עובדה – אף עם אחר לא השתרש בה, לא היכה בה שורשים, לא יצר בה בית לאומי, לא יצר בה תרבות לאומית. ארץ ישראל אינה נושאת את כובשיה ורק בניה שהוגלו ממנה יוכלו להחיותהּ ולהם היא מצפה.

הרמב"ן עלה לארץ ישראל מספרד בשנת 1265, ואף ניסה לחדש את היישוב היהודי בירושלים. הוא גילה ארץ שוממת, חרבה וריקה.

הפירוש של הרמב"ן לכך הוא מיסטי – הארץ דחתה את כובשיה כי היא ממתינה לבניה. אך הוא מתאר מציאות היסטורית עובדתית. הפירוש למציאות הזה אינו רק מיסטי אלא גם היסטורי. אף עם בהיסטוריה לא ראה בארץ ישראל את מולדתו ואכן, היא לא הייתה מולדתו של אף עם. לעומת זאת, כל מהות קיומו של העם היהודי, ומה שהחזיק אותו כעם בכל שנות הגולה הדוויה, היה הזיקה העמוקה למולדתו ההיסטורית, לארץ ישראל. זיקה וקשר עמוק שלא חדלו לרגע, מעולם. ולכן, כאשר העם היהודי החל לחזור למולדתו, הוא מיד הכה בה שורש, יישב אותה, פיתח אותה והקים בה את מדינת הלאום שלו. מי שכופר בזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל, כופר למעשה בעצם קיומו של עם ישראל, כי אין ולא היה עם יהודי ללא הזיקה הזאת. ארץ ישראל כשמה כן היא – ארצו של ישראל, ארצו של עם ישראל, ארצו של העם היהודי.

          * ביד הלשון

ערקתא דמסאנא – העיתונאי אבישי בן חיים צייץ: "גם אם הולכים לרוטציה ונתניהו שני, ההסבר להתעקשות להישאר בבלפור נקבע מזמן בהלכה היהודית: בלפור בתפקיד 'ערקתא דמסאני' (להבדיל כמובן)".

מה פירוש "ערקתא דמסאני"? אני מכיר את הביטוי כ"ערקתא דמסאנא". בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, נאמר: "בשעת השמד – אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה? אמר רבא בר יצחק אמר רב: אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא".

כיוון שהתורה היא תורת חיים, נאמר שאם אדם נאנס לבצע עבירה בעל כורחו, תחת איום במוות, עליו לבצע את העבירה; "יעבור ובל ייהרג". זאת, למעט שלוש עבירות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבר": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. אולם בשעת שמד, כלומר כאשר השלטונות גוזרים גזירה האוסרת על היהודים ללמוד תורה ולקיים מצוות – אז יש כאן עניין עקרוני, ויש להתייחס לכל מצווה ולו מצווה קלה, כאל ייהרג ובל יעבור. נשאלת השאלה – מהי מצווה קלה? ומשיב רבא בר יצחק בשם רב: אפילו שרוך הנעל. כלומר אפילו על דבר פעוט, כמו למשל אם היהודים נוהגים לשרוך את הנעל בדרך מסוימת – אפילו על כך יש ללכת עד הסוף, ייהרג ובל יעבור.

אבישי בן חיים רואה, כנראה, בהחלפת נתניהו ולו לשנה במסגרת רוטציה, גזירת שמד, ולכן עליו להתעקש על הישארות בבלפור, התעקשות שהיא על עניין זוטר, על שרוך נעל. 

נו, נדמה לי שמיותר שאביע את דעתי על הלוגיקה המוזרה של בן חיים. אציין רק, שבעיניי פולחן האישיות של נתניהו, שאבישי בן חיים הוא מנשאיו, הוא עבודה זרה.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 7.3.21

* מבחנה של מעצמת-על – הגינוי האמריקאי להחלטת הצביעות הפרו-טרוריסטית של בית ה"דין" בהאג חשוב מאוד, אבל מבחנו של ביידן יהיה מבחן המעשה. ארה"ב כמעצמת-על יכולה לסכל את המגה-פיגוע הזה, באמצעות סנקציות קשות וכבדות על הארגון ועל ראשיו. בידיו של ביידן לגרום לראשי הארגון הזה להבין, שאם לא ישנו כיוון – הארגון לא יתקיים.

* ה-שופט בן סודה!

* נראטיב מעוות – הפרק השלישי והאחרון של הסדרה על אריק שרון ב"כאן 11" יוחד לעקירת גוש קטיף, הידועה בכינויה המכובס "ההתנתקות". פרק מוטה באופן קיצוני.

אין בו שום סימני שאלה, שום פקפוק בהגיון של המהלך, שום עימות עם תוצאותיו. ואין שום פקפוק בשפה של המהלך. למשל, "היציאה מעזה". אף אחד לא טרח להזכיר שישראל יצאה מעזה, דיר אל-בלאח, חאן יונס ורפיח כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה. כלומר, נקודת המוצא של המהלך הייתה כאשר כבר לא היינו בעזה. היה זה מהלך של חזרה לקווי 1949 ושל עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון. לא יציאה מעזה.

ולכן, טענתו של שרון על כך ש-3.5 מיליון פלשתינאים נמצאים תחת "כיבוש" הייתה שקרית. לא רק כיוון שרוב מוחלט של הפלשתינאים ברצועת עזה כבר לא היו תחת שלטון ישראל, אלא גם כיוון שהרוב המוחלט של הפלשתינאים ביהודה ושומרון לא היו תחת שלטון ישראל, אלא תחת שלטון הרש"פ. והנה, גם אחרי שישראל נסוגה מכל שטחי הרצועה, עדין הפלשתינאים ותומכיהם, גם בישראל, מציגים את רצועת עזה כ"כבושה". אבל אם שרון צדק כאשר הציג את התושבים הפלשתינאים שתחת שלטון הרש"פ כמי שנמצאים תחת כיבוש ישראלי, הרי באותה מידה צודקים אלה שטוענים שישראל נשארה כובשת בעזה גם כאשר יצאה משם. אז מה הועיל המהלך? אז איזו התנתקות היא זו? אלה מקצת השאלות, שניתן היה לצפות מסדרה דוקומנטרית לשאול. אבל זו לא הייתה סדרה המחפשת את האמת, אלא סדרת תעמולה מטעם אג'נדה.

ומהי האג'נדה? שיש "מאבק בין ארץ ישראל למדינת ישראל". עצם הצגת המאבק הזה היא עיוות. והניסיון להציג ניצחון של ארץ ישראל כהפסד של מדינת ישראל היא עיוות בריבוע. כדאי לזכור באלו מילים נפתחת מגילת העצמאות של מדינת  ישראל. "בארץ ישראל קם העם היהודי". איזו הצגה מעוותת! אין לי ספק, שאריק שרון עצמו, גם כאשר הוביל את עקירת גוש קטיף, היה דוחה מכל וכל את המסר המעוות הזה.

ארץ ישראל ניצחה את מדינת ישראל, פסקו יוצרי הסרט. ומהו אותו ניצחון של ארץ ישראל על מדינת ישראל? העובדה שהנסיגה מעזה לא הביאה לנסיגה מיהודה ושומרון. האם רצונו של שרון היה לסגת מיהודה ושומרון? לטענתו של דובי וייסגלס בתכנית – התשובה חיובית. אבל אותו ויסגלס אמר בראיון ל"הארץ" לפני שנים אחדות, שמטרת ההתנתקות הייתה להציל את יהודה ושומרון ואריק שרון רצה "להכניס את הסוגיה הפלשתינאית לפורמלין". הרי בתכנית סופר בפירוש ששרון אמר לאנשי יש"ע: "ביהודה ושומרון יש מאות אלפי יהודים. שם ניצחנו. ברצועת עזה נכשלנו". כלומר, הנסיגה היא תוצאה של כישלון ביישוב מאסיבי של רצועת עזה, לעומת ההצלחה ביהודה ושומרון. איך מסיקים מכאן שהוא רצה גם בנסיגה מיו"ש? איני מתיימר לדעת מה הוא התכוון, ואני לא בטוח שהוא עצמו ידע מה כוונתו. מה שבטוח הוא, שבעקבות תוצאות ההתנתקות – המצב הביטחוני בעוטף עזה, שרון לא היה ממשיך את המהלך ביהודה ושומרון.

אבל המציאות הביטחונית בגבול עזה מן ההתנתקות ועד היום לא הוזכרה ולו ברמז בתכנית. מה שהוצג הוא ש"מורשתו המדינית של שרון נמחקה" בשמונה שנות התרדמת שלו, עד מותו. ההישג המדיני של הצהרת הנשיא בוש, וזה באמת ההישג היחיד של עקירת גוש קטיף, נקבר. והטענה היא שישראל קברה אותו בכך שלא ניהלה מו"מ עם הפלשתינאים. איזה נראטיב מעוות. ראשית, מי שהפסיק את המו"מ וסירב לנהל מו"מ אינה ישראל, אלא הפלשתינאים. שנית, מי שקבר את מסמך בוש היה אולמרט, בשיא המו"מ עם הפלשתינאים, כאשר הציע להם תכנית שמחקה את כל הישגי הצהרת בוש. לא היה לכך רמז בתכנית.

מה קרה לאריק? איני מקבל את תאוריות הקונספירציה של "עומק העקירה כעומק החקירה". אפשר לומר דברים רבים על שרון, אך מעולם לא שמעתי מישהו הטוען שהוא טיפש. ודאי שהוא לא חשב שצעד מדיני זה או אחר יסייע לו בחקירות נגדו. הוא ידע שזה קשקוש. מה שעצר את החקירות נגדו היה האירוע המוחי שהפיל אותו לתרדמת ארוכה.

אני מאמין ששרון באמת שינה את דעתו. הרי 3.5 מיליון פלשתינאים לא נולדו ב-2003. וכאשר הם היו באמת תחת שליטתנו, הוא לא העלה על דעתו להגדיר אותנו ככובשים במולדתנו. אז דווקא כאשר איננו שולטים בהם, פתאום זה "כיבוש"? כיוון שהוא שינה את דעתו – היה עליו ללכת אל העם ולבקש מנדט לדרך חדשה. הוא לא עשה זאת. אולם הוא עשה דבר אחר – הלך למוסד העליון של מפלגתו, משאל חברים. ונחל תבוסה. מנהיג מפלגה דמוקרטית, אם הוא עצמו דמוקרט, היה עושה אחד מהשניים: או מכבד את ההכרעה, כפי שהתחייב, ומוותר על תכניתו, או מתפטר. ומה עשה שרון? הזמין את יועציו לארוחת סטייקים בה הצהיר באוזניהם שהוא נחוש להמשיך במהלך. בכתבה הוא הועלה על נס כמנהיג נחוש ונחרץ. לא הוטל שום ספק ולא נשאלה שום שאלה על המשמעות האנטי-דמוקרטית של המעשה.

עוד שתי נקודות מעניינות. האחת, היא שפילוג הליכוד והקמת קדימה לא הוזכרה כלל. למה? אולי בשל התרסקותה ותבוסתה, אחרי שזכתה לניצחון בבחירות?

הנקודה המעניינת השניה, היא הצבעתו של נתניהו בהצבעה השמית על עקירת גוש קטיף. בניגוד להכחשות של תעשיית השקרים שלו, ראינו בבירור את נתניהו מכריז בקול: "בעד".

* אתיקה של מחויבות – זכותי, זכותך, זכותו, זכותנו. "זכותי על גופי ורק אני אחליט מה אני מכניס לגוף שלי… אין לאף אחד זכות להתערב". שיח זכויות פוסט-מודרניסטי, ליברטריאני, אגואיסטי, מפונק. השיח היהודי אינו שיח של זכויות. זכויות הפרט הן ערך חשוב מאוד, אבל אינן חזות הכל. האתיקה היהודית היא אתיקה של חובות האדם, של מחויבות, של אחריות, של אכפתיות, של רעות, של "כל ישראל ערבין זה בזה".

זכותי על גופי, ובכל זאת המדינה מחייבת אותי לחגור חגורת בטיחות ברכב ולחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. האם נטילת האחריות של המדינה פוגעת בי ובזכויותיי?

הדוגמה הזאת אינה שוות ערך לנושא החיסון, כי כאשר איני חגור אני פוגע רק בעצמי. אך כאשר מדובר בפגיעה בזולת?

זכותי לעשן ולפגוע בבריאותי. אך החוק אוסר עליי לעשן במקומות ציבוריים סגורים, באוטובוס ובמטוס. למה? כי אני פוגע בבריאותם של אחרים ובזכותם לנשום אוויר נקי. כלומר, הזכות שלי מוגבלת. הגבול הוא הפגיעה באחרים. הזכות שלי אינה חזות הכל. יש גם זולת, יש גם ציבור, יש גם כלל. לא רק פרט. אני חלק מכלל ויש לי אחריות גם עליו.

כאשר איני מתחסן איני פוגע רק בעצמי אלא גם בזולת. קל וחומר כאשר במקצועי אני נותן שרות שבא במגע עם אחרים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר אם אני איש צוות חינוכי, השוהה במשך שעות רבות במחיצתם של ילדים שעדין אינם יכולים להתחסן. קל וחומר בן בנו של על-אחת-כמה-וכמה כאשר אני איש צוות חינוכי בגיל הרך, שלוקח את הילדים על הידיים, מחבק ומנשק אותם. זכותי להדביק אותם, והם את אחיהם, ואם הוריהם אינם מחוסנים – גם את הוריהם? זכותי להשבית מקום עבודה, לשלוח את הילדים לבידוד ולהשבית לפחות הורה אחד של כל ילד משבועיים עבודה?

וכל שיח הזכויות הזה מתקיים כאשר כלל אין חובת התחסנות ואין הצעה לחייב התחסנות. הוא מתנהל על עצם הזכות לשכנע אנשים להתחסן. "אל תטיף לי, זה הגוף שלי וזכותי להחליט מה אני מכניס אליו". הוא מתנהל על התו הירוק, שנועד למנוע ענישה קולקטיבית לרוב המחוסן בשל המיעוט הסרבן ולהמשיך להשבית את ענפי המשק בשל הסרבנים.

קצת איבדנו כיוון ודרך עם שיח הזכויות הזה.

* שמים פתוחים – החלטת הממשלה לפתוח את השמים מחדש, באופן מדוד, בכפוף לחובת בידוד והגברת האכיפה היא החלטה נכונה. היא נכונה למרות שיש בה סכנות.

אני תומך בה משתי סיבות. א. כישלון ועדת החריגים שהפכה לוועדת פרוטקציה ו"קשרים" מושחתת ומפלה, כפי שהוכיחו התחקירים העיתונאיים. ב. הסיבה העיקרית – הבטחת הזכות הבסיסית ביותר של אזרח, והיא הזכות להצביע בבחירות. אילו הייתי נתקע בחו"ל והיה ספק אם אוכל לחזור לממש את זכותי האזרחית, הייתי עותר לבג"ץ. בג"ץ לא יכול היה להחליט כל החלטה זולת פתיחת השמים לכל אזרח עד הבחירות. מוטב שהממשלה תחליט על כך ותנהל זאת בצורה מושכלת.

* לא לשלוט בשטחים צפופי אוכלוסיה פלשתינאית – מדי שבוע נעמן כהן חוזר במילים אלה או אחרות על המנטרה של תמיכה בנתניהו (או בלשונו הטרחנית, המגושמת, המגוחכת והילדותית בנימין מיליקובסקי-נתניהו) כיוון שהוא דבק בתכנית אלון-רבין-טראמפ והתנגדות לגדעון סער (או בלשונו הטרחנית, המגושמת, המגוחכת והילדותית גדעון משה זריצ'נסקי-סער) ש"נאבק למען סיפוח כולל של כל שטחי יו"ש". וכדרכו הוא חוזר על המנטרה הזאת שבוע אחר שבוע אחר שבוע, אולם מעולם לא הציג ראיה לטענתו.

האם סער באמת מטיף לסיפוח כל יהודה ושומרון על מיליוני הפלשתינאים שבו? נקרא לנערה ונשאל את פיה.

 מתוך ספרו של גדעון סער "שיחות על הדרך", שיצא לאור לפני ימים אחדים: "אני לא חושב שמדינת ישראל צריכה לשלוט בשטחים צפופי האוכלוסיה הפלשתינאית: לא בג'נין, לא בשכם, לא בטול-כרם ולא ברמאללה. יש ליצור הפרדה בין השטחים האלו לבין מדינת ישראל". זאת האמת.

האם נעמן כהן יחזור בו? חחחחח. הוא ימשיך לדקלם את המנטרה.

אגב, למה "תכנית אלון-רבין" ולא "תכנית יגאל פייקוביץ' אלון-יצחק רביצוב רבין?"

* עבודת אלילים – צפיתי בתחושת קבס בשיר ההלל הפגאני "היידה ביבי – דיינו" של להקת "פרחי ירושלים", להקת תינוקות שנשבו. לעתים אני תוהה ביני לביני, לשם מה אברהם אבינו צריך היה לנתץ את הפסילים של אביו, אם צאצאיו מידרדרים לעבודת אלילים כזאת.

"מלכנו ביבי" יכול לספר שהתקשרו אליו מצפון קוריאה ללמוד על פולחן האישיות.

* חוק אנכרוניסטי – לאחר תקיפת הכור העיראקי, ב-7 ביוני 1981, נערכה מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין ולצדו הרמטכ"ל רפול ומפקד חיל האוויר דוד עברי. דבריהם של הרמטכ"ל ומח"א שודרו בשידור חי והוקרנו שוב ב"מבט" (היה אז עדין ערוץ אחד). לא זו בלבד שדבריו של בגין לא שודרו – זווית הצילום של מסיבת העיתונאים הייתה כזו שדמותו של בגין כלל לא תכנס לפריים. את דבריו של בגין ראו האזרחים באותו ערב, בשידורי תעמולת הבחירות של הליכוד.

ימים אחדים קודם לכן, נערכה פסגה של בגין והנשיא סאדאת באופירה, היישוב הישראלי בשארם א-שייך, שהיה עדין בידינו. גם באירוע הזה שידרה הטלוויזיה את נאומיהם של האורח ושל הנשיא נבון. גם אז נאומו של בגין לא שודר ותמונתו לא נכנסה לפריים. גם אז אזרחי ישראל צפו בנאומו בשידורי התעמולה של הליכוד.

הסיבה לכך הייתה חוקי הבחירות המחמירים, שאסרו הצגת תמונתו או קולו של מועמד לכנסת, מחשש לתעמולת בחירות.

חוק הבחירות האנכרוניסטי שונה מזמן, אך נותר בו שריד – האיסור לשלב תעמולת בחירות בשידורי בידור. גם זו גזירה אנכרוניסטית. מאז ימי "המעגל" של דן שילון היטשטש הגבול בין תכניות בידור ותכניות אקטואליה. ובכלל, בעידן הרשתות החברתיות והאינטרנט כל ההגבלות הללו כבר אינן רלוונטיות.

החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות השופט פוגלמן לאסור שידור הופעתו של נתניהו בתכנית בידור הסתמכה על החוק הזה. אין להלין על השופט שפסק על פי חוק, אולם המחוקק צריך לבטל את הסעיפים האנכרוניסטיים שעוד נותרו בחוק הבחירות.

* הבכיין – לא רחוק היום, אני מקווה שזה עניין של שבועות ספורים, שבראש ממשלת ישראל לא יעמוד בכיין, וראש הממשלה לא יתבכיין כל הזמן על התקשורת שדופקת אותו, ושלטון החוק שרודף אותו ולא נשמע עוד אותו נהי מאוס ופרנואידי. וראש הממשלה לא יהיה מלווה בכת של מקוננות ויללנים שימחזרו את הבכיינות הזאת. הגיע השעה למנהיג אמתי במדינת ישראל.

* למה הוא גורש? – למה גורש ח"כ מנסור עבאס מן ההפגנה באום אל-פחם? כי מה שעומד באמת מאחורי ההפגנות, הוא הניסיון של הרשימה המשותפת לבלום את הירידה של בסקרים. עבאס סולק כיוון שהתפלג מהרשימה המשותפת.

בסיקור הכתבה ב"אולפן שישי" נאמר שבלטה בהפגנה הנוכחות של יהודים. איזה יופי, סולידריות יהודית-ערבית במאבק נגד האלימות בחברה הערבית. אלא שבתמונות נראתה ההפגנה מוצפת בדגלי אש"ף. אלו דגלים המסמלים את החלום של מדינה במקום ישראל. עם מה גילו אותם יהודים סולידריות?

* למה הוא לא ירה בהם? – לוחם קומנדו שניווט בדד באזור שפרעם הותקף ונשקו נחטף. בצה"ל שיבחו אותו על קור רוחו, על כך שנאבק, על כך שדיווח וקרא לעזרה בשעת מעשה, על כך שהשליך את המחסניות לשיחים כדי שלא יפלו לידי התוקפים. אני לא מתפעל מתפקודו. היה עליו לירות בתוקפים ולהרוג אותם. ככל הידוע לי, אלו הפקודות. והן מובנות מאליו, כי חטיפת נשק היא איום על החיים. והיא לא רק איום על חייו של החייל אלא גם של אחרים.

* היה פיגוע? – אילו אסון הזפת היה מגה-פיגוע איראני, לא המשרד להגנת הסביבה היה חוקר אותו אלא המוסד ו/או השב"כ. ולא השרה להגנת הסביבה הייתה עוסקת בו אלא ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט הביטחוני. הנושא היה בטיפול ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, ולבטח נתניהו שנושא את דגל המאבק באיראן ולבטח היה ממנף את המגה-פיגוע להסברה נגד איראן בעולם. ובוודאי שהוא היה מכנס מסיבת עיתונאים דרמטית, נאום לאומה, הודעה לכנסת, בפרט לקראת בחירות, כדי לחזק את המותג שרק ביבי יכול לעמוד נגד איראן.

לא זו בלבד שכל אלה לא קרו, אלא שמערכת הביטחון והמודיעין על אגפיה השונים שמעו על המגה-פיגוע האיראני מהתקשורת שדיווחה על ההצהרה של השרה גילה גמליאל והסתייגו ממנה.

מסתבר שהיה זה מופע פאתטי של עסקנית שניסתה לגנוב שתי דקות תהילה והרגשה שהיא משחקת במגרש של הגדולים.

האם המסקנה מכל מה שכתבתי היא שבוודאות לא היה זה פיגוע איראני? כל עוד איננו יודעים מה היה, אין לפסול על הסף כל כיוון. אם החקירה תניב כיוון כזה, לא נשמע על כך במסיבת עיתונאים פאתטית של השרה להגנת הסביבה, אלא בדרך שציינתי.

* מי למעלה מי למטה – מתוך מאמרו של יוסי ורטר ב"הארץ": "מי למעלה, מי למטה, כפי ששורר ביאליק". לא כך שורר ביאליק, אבל הגרסה הזו קרובה יותר למקור הביאליקי מהטעות השגורה "מלמטה עד למעלה".

מילות השיר אינן "מי למעלה מי למטה" ולבטח לא "מלמעלה עד למטה", אלא "מה למעלה מה למטה", שזה שיבוש מהותי ביותר של משמעות השיר.

מילות השיר המלאות:

נַדְנֵדָה

נַד, נֵד, נַד, נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְמַעְלָה?

מַה לְמָטָּה? –

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמַיִם.

דרך שיר הילדים התמים, ביאליק מעביר מסר תיאולוגי נועז וחתרני.

במשנה, מסכת חגיגה, נאמר: "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור". ובמילים אחרות – אל תחקור במופלא ממך. קבל כנתון את הטקסט שלמדת, ואל תנסה לחקור ולבחון אותו.

ביאליק תלוי בין הארץ והשמים, כמו הילד על הנדנדה; בין היהדות השמיימית של עולם הישיבות אותו עזב, לבין היהדות הארצית של הכאת השורשים הציונית באדמת א"י. הוא כבר לא שם ועוד לא כאן ולא ברור שירצה לבחור בחירה דיכוטומית בין שני העולמות. וכאשר הוא מיטלטל בין שמים וארץ, הוא בוחר להסתכל דווקא באותם הדברים מהם המשנה מזהירה אותו: מה למעלה, מה למטה, מה מלפנים ומה מאחור. הוא מדבר אל אלוהיו בגוף שני, כמקובל גם בתפילה, אך כשווה אל שווה – שנינו תלויים במאזנים בין הארץ לשמים, רק אני ואתה. ובעמדת הכוח הזאת הוא מרשה לעצמו למרוד באיסור ובקללה, ולחקור דווקא במופלא ממנו.

את החלון לאפשרות הפרשנית הזאת פתח בפניי ארי אלון, לפני למעלה משלושים שנה, בספרו "עלמא די".

* חרא דרא – בראיון עם ריטה לקראת צאת ספר ממואר שלה על ילדותה, ב"אולפן שישי", היא קראה קטע מן הספר, בו סיפרה איך זמן קצר אחרי שעלתה ארצה, בגיל 8, אימהּ שלחה אותה למכולת לקנות לחם. כל הדרך היא ניסתה לשנן את המילה "לחם לחם לחם" וכשהגיעה למכולת ביקשה … חלם.

וזה הזכיר לי סיפור כמעט זהה של אמא שלי. אמי עלתה ארצה בגיל 13 ב-1949. נכנסה לבית הספר בכיתה ז'. היא ידעה עברית, שלמדה בבית ספר עברי במחנה עקורים בגרמניה, אבל בשיעור תזונה וכלכלת הבית, שלחו אותה למכולת לקנות מילה שלא ידעה. חרדל. כל הדרך היא שיננה "חרדל חרדל חרדל" וכשהגיעה למכולת ביקשה "חרא דרא".

אגב, סיפוריה של אמי התחילו מיום עלייתה לארץ. את מה שקדם היא הדחיקה לגמרי.

          * ביד הלשון

גיתית – המושב גיתית נמצא במערב בקעת הירדן, במעלות המזרחיים של השומרון, בקרבת היישוב הקהילתי מעלה אפרים. היישוב נוסד כהיאחזות נח"ל בקיץ 1972, ואוזרח בידי תנועת חירות-בית"ר ב-1975. תחילה היה זה מושב שיתופי, ובהמשך הדרך הוא הפך למושב עובדים. גיתית היה יישוב חילוני, אך בשנות ה-2000, עקב מחסור במתיישבים, הוא נפתח גם למשפחות דתיות וכעת הוא יישוב מעורב.

את שמו של היישוב קבע מפקד פיקוד המרכז בעת עליית ההיאחזות, אלוף רחבעם זאבי – גנדי. הוא נושא את שמו של כלי נגינה, כלי מיתר דמוי נבל, שבו ניגנו הלוויים בבית המקדש. שלושה מזמורי תהילים נפתחים במילים "לַמְנַצֵּח עַל-הַגִּתִּית", והפירוש המקובל הוא שאלו הוראות הפעלה למנצח על המקהלה, שהשיר הזה מלווה בנגינת גיתית. על פי פירוש אחר, ההוראה למנצח היא שאת השיר הזה שרה משפחת הלוויים מצאצאיו של עובד אדום הגתי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 13.12.20

* מתנת פרידה – הסכם השלום והנרמול עם מרוקו הוא מתנת הפרידה של טראמפ, גדול ידידי ישראל בין נשיאי ארה"ב. ברכות ותודות לטראמפ ולנתניהו על ההישג המרשים.

הסכם השלום עם מרוקו הוא בשורה גדולה לכל ישראלי שוחר שלום. עיקר חשיבותו הוא העובדה שמדובר בהסכם רביעי בחודשים האחרונים. יש לקוות שתנופת השלום במזרח התיכון תמשך.

מדינות ערב הולכות ומתנתקות מן הסרבנות הערבית ומהיותן בנות ערובה של האינטרס הפלשתינאי. תהליך השלום המבורך ריסק בצורה בלתי הפיכה את היוזמה הערבית, שהייתה מלכודת דבש של הכתבת תנאי כניעה התאבדותיים לישראל תמורת הבטחה לשלום עם כל מדינות המזה"ת.

יש לקוות שביידן ינהג בתבונה, ויבין שהאינטרס של שלום העולם, השלום במזה"ת, הידידות עם בעלת בריתו – ישראל והביטחון הלאומי של ארה"ב הוא להמשיך בנתיב המזרח תיכוני שהתווה טראמפ ולא לחזור לדרך הפייסנות כלפי האסלאם הקנאי של אובמה, ששטפה את המזה"ת בנהרות של דם.

* הפעם זה שונה – ב-1995 כוננו ישראל ומרוקו יחסים דיפלומטיים ביניהם. ב-2000 ניתקה מרוקו את היחסים באופן חד-צדדי. כינון היחסים היה פרס של המלך חסן לישראל על הסכם אוסלו. ניתוק היחסים היה פרס של המלך מוחמד השישי לאש"ף על מתקפת הטרור הרצחנית נגד אזרחי ישראל. אותו מוחמד השישי כונן עתה ישראל יחסי שלום ונרמול עם ישראל.

אינני מזכיר זאת, חלילה, כדי להמעיט בגודל ההישג של חתימת ההסכם עם מרוקו. זהו צעד חשוב ביותר, המשך לתנופת השלום במזה"ת בחודשים האחרונים, שהיא הישג משמעותי לישראל, היא טובה לישראל, למדינות החותמות עמה על ההסכמים, למזה"ת ולשלום העולם. אך כדאי לזכור זאת, כי אנחנו פה במזרח התיכון, ועלינו לזכור שלא לעולם חוסן, ועלינו להיות ערוכים לכך שאלה שאנו חותמים אתם על שלום יתהפכו עלינו.

איראן הייתה בעלת ברית של ישראל והפכה לאויב מספר 1 שלנו. טורקיה הייתה בעלת בריתנו הקרובה רק לפני כעשרים שנה והפכה לאויב מר של ישראל. ישראל חתמה על הסכם שלום ידידותי וחם עם מצרים בהנהגת הנשיא סאדאת שהפך למלחמה קרה בתקופת מובארק, וכמעט התמוטט לחלוטין עם עליית האחים המוסלמים לשלטון לפני עשר שנים. ישראל חתמה על הסכם שלום ידידותי וחם עם ירדן בהנהגת המלך חוסיין שהפך לשלום עוין וקר עם בנו עבדאללה. ישראל חתמה על הסכם שלום עם לבנון שלא התקיים אפילו דקה. ועל הסכמי אוסלו מטוב שלא להכביר מילים.

גם כשאנו מקדמים את השלום המבורך עם מדינות ערב, אל לנו להיות שאננים וכדאי שנזכור זאת.

עם זאת, אני אופטימי יותר באשר להסכמים הנוכחיים מאשר למקרים הקודמים. מה ההבדל בין ההסכם עם מרוקו היום להסכם עם מרוקו לפני 25 שנים? שאין זיקה בין ההסכם היום לסכסוך הישראלי פלשתינאי. כאשר היחסים עם מרוקו היו תמורה על הסכם בין ישראל לפלשתינאים, אך טבעי שקרסו כאשר הפלשתינאים מוטטו את ההסכם. כאשר ההסכם אינו מותנה בהתפתחויות בסוגיה הפלשתינאית, ואין בו ציפיה ודרישה לנסיגה ישראלית או להפסקת ההתיישבות הישראלית או הקפאתה, וכאשר רק השבוע נחתמו הסכמים מסחריים נדיבים בין בעלי עסקים בבחריין עם עסקים ישראליים ביהודה ושומרון, ונחתם הסכם בין עסקים באיחוד האמירויות ליקב הגולן, יש לנו סיבות טובות להאמין שהפעם סיכוייו של השלום הללו טובים יותר. ואף על פי כן, לא נופתע אם הם יתהפכו עלינו.

* החלת הריבונות והאינטרס האמירתי – איחוד האמירויות, בחריין, סודן ומרוקו חתמו על הסכמי שלום ונרמול עם ישראל, כיוון שזה האינטרס הלאומי שלהן. נמאס להן להיות בנות ערובה של הפלשתינאים, במיוחד כשהן מבינות שאין באופק פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הן רואות בישראל בעלת ברית מול האויב האיראני המשותף, שהוא האיום הגדול ביותר גם עליהן. הן יודעות שישראל החזקה היא הגורם היחיד במזה"ת שיכול לעמוד בפני האיראנים. הן רואות בישראל גשר לארה"ב. ואיחוד האמירויות גם הרוויחה עסקת נשק שלא יכלה לחלום עליה ללא ההסכם עם ישראל ומסתמן שכך גם מרוקו.

לכן, אני מאמין שהן היו חותמות על ההסכם עם ישראל, גם אם ישראל הייתה מחילה את ריבונותה על בקעת הירדן וגושי היישובים, בדיוק כפי שהן עשו זאת למרות ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

נתניהו ביטל את תכניתו להחלת הריבונות, בשל האיומים הפלשתינאיים והאירופיים. נוח היה לאיחוד האמירויות להשתמש בביטול החלת הריבונות כהישג מדיני, כלפי הבייס הערבי. וגם לנתניהו נוח היה שכך נראה זאת. לכן, עם כל ההערכה הרבה שלי למירון מדזיני (שאת הביוגרפיה המעולה שכתב על גולדה קראתי בהנאה הן בגרסה הראשונה והן בשניה), אני סבור שהוא טועה בהערכתו בנושא זה.

* זה שלום – כתב דני זמיר: "אין הסכמי שלום בין מדינות שלא לוחמות זו בזו". לפני שתקפצו, הרשומה שלו הייתה מאוד אוהדת להסכם, ממש לא חמוצה, אך הוא שלל את השימוש במושג "שלום" בהקשר שלו.

לדעתי, המסר הזה הוא של ראיה בקטן וטרמינולוגיה פורמליסטית. אילו היה מדובר בכינון יחסים עם מדינה אחרת באפריקה או מדינה באסיה או תנופה מדינית כמו כינון היחסים עם בריה"מ, מדינות הגוש הסובייטי, סין והודו בתקופת ממשלת שמיר, אכן, לא נכון היה לכנות זאת שלום. לא כן כאשר מדובר במדינה ערבית.

היחסים בין ישראל מדינות ערב לא היו סתם העדר יחסים דיפלומטיים, אלא יחסי סכסוך ומלחמה. הסכסוך אינו רק עם שכנותיה המיידיות של ישראל, אלא זהו הסכסוך הישראלי-ערבי. הליגה הערבית הובילה את המלחמה בישראל. יוזמת השלום הערבית לא הייתה באמת יוזמת שלום אלא תכתיב התאבדות, אבל מלכודת הדבש שלה הייתה הבטחה לשלום עם כל מדינות ערב. פרס נהג להתפייט על הגלביות שיכסו את מדשאת הבית הלבן בחתימת הסכם השלום בין ישראל למדינות ערב.

כל הסכם בין ישראל למדינה ערבית, הוא סדק בחומת האיבה לישראל. כל הסכם כזה מפורר את היוזמה הערבית המסוכנת. וכאשר מדובר כבר בהסכמים עם ארבע מדינות ערביות, זהו קידום משמעותי של השלום במזה"ת, ואני מקווה מאוד שתנופת השלום תימשך.

גם ההסכמים על איחוד האמירויות ובחריין הם הסכמי שלום, אך ההסכמים עם סודן ומרוקו הם עם מדינות שלחמו בישראל. מרוקו שלחה כוחות לסוריה ולמצרים במלחמת יום הכיפורים שהשתתפו בקרבות נגד ישראל.

תהליך השלום במזה"ת בחודשים האחרונים הוא בשורה גדולה לכל שוחר שלום.

* שלום עם דמוקרטיות – אנשים מחמיצים פנים על אופי המשטרים שעמם אנו כורתים הסכמי שלום. אם ראוי לחתום על הסכמי שלום רק עם דמוקרטיות, המדינה היחידה במזה"ת שאנו יכולים לחתום אתה על הסכם שלום היא ישראל.

* לא בודק בציציות – כשוחר שלום אמתי, אני בעד שלום עם משטרים שאני סולד מהם (ואני סולד מכל משטר רודני, כלומר מכל מדינות ערב). אני בעד שלום אפילו עם הרודן רוצח ההמונים אסד, אם הוא יכלול הכרה הדדית בריבונות של שני הצדדים, כלומר הכרה סורית בריבונות ישראל על הגולן. תמורת שלום כזה אני מוכן לוותר על תביעת ריבונות על האדמות היהודיות בחורן, שבידי סוריה.

* קץ למנטרה – הדבר החיובי בחמיצות כלפי הסכמי השלום, הוא שהיא שמה קץ למנטרה של "שלום בכל מחיר" ושהשלום הוא מטרה המטהרת את כל האמצעים, כמו נסיגה מאזורים חיוניים לביטחון המדינה, כמו עקירת יישובים ישראליים וכו'.

* שלום על ישראל – במשך עשרות שנים אורי אבנרי הציג עצמו כהתגלמות מושג החתירה לשלום. בשנים האחרונות הוא תקף את מחנה השמאל, שאיבד את האמונה בשלום ושלצד מאבקו למען זכויות האדם הוא זנח את המאבק לשלום. הוא האשים את כל ממשלות ישראל, מבן גוריון ועד היום בכך שאינם פועלים להשגת שלום. כבר בשנות החמישים הוא הציע הקמת "מטכ"ל לבן" – קבינט מיוחד שכל מהותו ותפקידו להביא שלום.

בשנות ה-90 הוא הקים את תנועת "גוש שלום" ועמד בראשה עד יומו האחרון.

כותרת ההודעה לתקשורת של "גוש שלום" ביום שישי בבוקר: "גוש שלום מגנה בחריפות את ההסכם עם מרוקו".

כנראה ש"גוש שלום" מתנגד לשלום עם ישראל ותומך רק בשלום על ישראל.

* מוסר כפול – בפשקוויל של "גוש שלום" נגד הסכם השלום והנרמול עם מרוקו הם יוצאים נגד כיבוש סהרה בידי מרוקו. מעניין שאין להם שום בעיה להחריב את מפעל ההתיישבות בגולן ולבצע טיהור אתני אכזרי שלו מתושביו היהודים, כדי למסור אותו לרודן הסורי צמא הדם שטבח בבני עמו ורצח קרוב למיליון סורים.

* צו נשיאותי – שתי הערות למאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" "מרוקו בידינו".

ברנע כותב: "עשרה שבועות מפרידים בין יום הבחירות להשבעתו של נשיא חדש. הנשיא המכהן מוריד בתקופה הזאת פרופיל… ממעט ליזום, ממעט להופיע. אם נגזר עליו לקבל החלטה חשובה – הוא מגיע אליה בתיאום עם הנשיא הנבחר… טראמפ שובר גם את המסורת הזאת".

תזכורת – אובמה בתקופה המקבילה קידם החלטת גינוי לישראל במועצת הביטחון ונמנע מהטלת וטו, מה שלא עשה בשמונה שנות נשיאותו.

כותב ברנע: "ההכרזה על ההכרה בסיפוח [סהרה המערבית א.ה.] הגיעה בציוץ שכתב. ספק אם לציוץ יש משמעות: יתכן שיתפוגג מעצמו, כמו הציוץ שהכריז על ההכרה של טראמפ ברמת הגולן". ההודעה הראשונה על ההכרה בריבונותנו על הגולן אמנם יצאה בציוץ, אולם ההכרזה הרשמית נעשתה בצו נשיאותי שנחתם בטקס בהשתתפות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

* מחרחרי שנאה – במסגרת תכנית לאומית להגדלת תפוקת האנרגיה ממקורות מתחדשים, ששימוש בהם יצמצם את זיהום האוויר הנגרם משימוש בדלקים, פחם וגז, פועלת המדינה לקידום אנרגיה ירוקה, ובעיקר אנרגיית שמש ואנרגיית רוח. הממשלה אישרה מיזמים רבים להקמת חוות טורבינות רוח – 2/3 מהם בגולן, שהנו אזור עתיר ברוחות.

מיזמי חוות הרוח שנויים במחלוקת בגולן. אף שמדובר באנרגיה ירוקה, המיזם מעורר התנגדות בקרב ארגונים ירוקים, בטענה שיש בו פגיעה בנוף, מפגע רעש וסיכון לעופות ובעיקר לנשרים. הפגיעה בנוף היא כמובן טענה סובייקטיבית, שאלה של טעם. באשר לפגיעה בעופות – ניתן מענה טכנולוגי, בהשקעה של מיליוני ₪, למזעור הסכנה.

גם בקרב תושבים בכפרים הדרוזים בגולן יש התנגדות. ההתנגדות היא לגיטימית, כמובן, ויש בה טיעונים צודקים, אך למרבה הצער גורמים מיליטנטיים הפכו השבוע את ההתנגדות למאבק אלים.

כמו ערפדים, ברגע שהחלו להריח דם קפצו אנשי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כדי לנצל את המחלוקת להסתה נגד מדינת ישראל. ח"כ ג'אבר עסאקלה צייץ פשקוויל על פיו "פצועים ועצורים בעימותים של המשטרה עם התושבים הערבים הדרוזים ברמת הגולן, שמוחאים [העילגות במקור א.ה.] על הקמת טורבינות רוח על אדמותיהם החקלאיות. המדינה שוב גוזלת את אדמתם ופרנסתם של התושבים בשירות הקפיטליזם החזירי. אני עומד לצד התושבים ותומך במאבקם הצודק להגנה על אדמותיהם".

ערימה של שקרים. אין אפילו מ"מ של אדמה חקלאית דרוזית שהוקמה עליה טורבינת רוח. אין אפילו חקלאי דרוזי אחד שפרנסתו תיפגע ולו ליום אחד, בשל המיזם. כל המיזמים הוקמו ויוקמו אך ורק על אדמות של יישובים יהודים בגולן. הקפיטליזם החזירי הוא זה שנלחם, בכל העולם, נגד האנרגיה הירוקה, כי הוא נבנה על רווחי האנרגיה הישנה, המזהמת. אבל המנוול הזה, כמו שאר חבריו ברשימה האנטי ישראלית, לא יחמיץ הזדמנות להסית, לשקר, לחרחר שנאה, לעורר מדנים ולהעליל עלילות שפלות על מדינת ישראל, שאת קיומה הוא שולל. כאשר הוא מדבר על "הגנה על אדמותיהם", כאשר אין אף טורבינה על אדמה דרוזית, כוונתו היא שכל אדמה של יהודי בארץ ישראל היא גזל. הוא מקפיד להגדיר את הדרוזים "ערבים דרוזים", כיוון שבעיניו כל אדמות ארץ ישראל הן אדמה ערבית. כאשר חקלאי יהודי מקים טורבינה על אדמתו בארץ ישראל, כמו כאשר הוא מקים רפת, נוטע עץ או זורע שדה חיטה, בעיני שונאי ישראל אלה הוא גוזל אדמה ערבית.

היחסים בין יהודים ודרוזים בגולן מצוינים, והמחלוקת על תכנית אנרגיית הרוח היא גם בקרב התושבים היהודים בגולן. יש גורמים מיליטנטיים במגזר הדרוזי שמנסים לשלהב את היצרים ולפגוע במרקם היחסים בגולן. הרשימה האנטי ישראלית קופצת על ההזדמנות, כמוצאת שלל רב, ומסיתה את הדרוזים בגולן נגד מדינת ישראל ונגד שכניהם היהודים.

זו הרשימה התומכת ברודן אסד, איש הדמים, שטבח באזרחי מדינתו ורצח קרוב למיליון מתוכם בעשור האחרון.

* אלטרנטיבה ציונית – במשך שלושה סיבובי בחירות, לא היה לנתניהו רוב להקמת ממשלה בראשותו. באותם שלושה סיבובים, לא היה רוב לאלטרנטיבה שלטונית ציונית, כלומר לא היו 61 ח"כים ממפלגות ציוניות שהתלכדו לקואליציה חלופית. כיוון שכך, היו רק שתי חלופות ריאליות – עוד סיבוב בחירות או ממשלת אחדות. אחרי שני הסיבובים הראשונים הלכנו לבחירות. אחרי הסיבוב השלישי, כחול לבן בראשות בני גנץ, מתוך אחריות לאומית עילאית, בחרה בממשלת אחדות כדי לא להיגרר לסיבוב רביעי, שתוצאותיו היו כנראה דילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות.

נתניהו עקץ את כחול לבן שהקימה אתו ממשלה, ובכך הביא לנפילתה ולהקדמת הבחירות. משמעות הדבר היא ירידת כל אופציה של ממשלת אחדות בעתיד, כי מי פראייר ויחתום אתו על הסכם? יתכן שהיינו נגררים לעוד ועוד סיבובי בחירות עם ממשלת מעבר ובלי תקציב, וכשאני שומע את נתניהו מתפייט על הצלחת ממשלתו המהודקת בגל הראשון של הקורונה, יתכן מאוד שהוא מעוניין בזה. ויתכן שהייתה קמה ממשלת ימין בראשות נתניהו ובהשתתפות ימינה.

פרישתו של גדעון סער יצרה מפץ פוליטי אדיר. לראשונה יש אלטרנטיבה ציונית לנתניהו, כלומר יש סבירות גבוהה מאוד להקמת ממשלת רוב חליפית לנתניהו, ללא הסתמכות על הרשימה האנטי ישראלית.

לכאורה, ניתן היה לעשות כן גם ללא אותה פרישה, אם בנט היה מקים ממשלה עם מפלגות המרכז ולא עם נתניהו. אין לי ספק שהוא מעדיף ממשלה כזו. אבל ספק אם הבייס שלו מוכן לכך. כעת, כאשר סביר להניח שגם עם ימינה לא יהיה לנתניהו רוב להקמת ממשלה, גם הבייס של בנט ישמח להקמת ממשלה שתכלול מפלגה גדולה של גדעון סער ודרך ארץ, ימינה, ישראל ביתנו ותל"ם, שלבטח לא תהיה ממשלת שמאל, ויבין שהשתתפותן של כחול לבן ויש עתיד בממשלה כזו, לא תהיה בעלת השפעה דומיננטית שלהן על דרכה. יתר על כן, ברגע שלא תהיה לנתניהו אפשרות להקים ממשלה, גם ש"ס ויהדות התורה תהיינה חופשיות מהתחייבותן לבלוק של נתניהו.

נזכור את 8 בדצמבר 2020, יום פרישתו של גדעון סער, כיום המפץ הגדול של הפוליטיקה הישראלית; המפץ של תום עידן נתניהו.

* דרך הישר – אני שמח מאוד על ההליכה המשותפת של דרך ארץ עם גדעון סער. כתנועה לאומית ממלכתית זו הבחירה הטבעית של דרך ארץ. אני שמח שהספינים על הליכה משותפת עם ימינה, לא כל שכן על הליכה של יועז וצביקה לא כמפלגה אלא כבודדים, ועל הליכה עם ימינה הכוללת את סמוטריץ', הוכחו כעורבא פרח.

* על כוונת השוקניה – השוקניה הציבה על הכוונת שלה את מנהיגי תנועת דרך ארץ יועז הנדל וצביקה האוזר. בגיליון יום שישי של העיתון, השתלחו בו בארסיות רווית הכט, יוסי ורטר ודורון רוזנבלום.

למה דווקא בהם ולמה דווקא עכשיו? יועז וצביקה הם מושאי השטנה, כיוון שהם גנבו להם את הצעצוע. הם מסומנים, ובצדק, כמי שסיכלו את החלום להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית. ולמה דווקא עכשיו? כיוון שהם מבינים, שמפץ סער, שיועז וצביקה הם שותפיו המרכזיים, יוצר אלטרנטיבה שלטונית ציונית לנתניהו, שלא תסתמך על הרשימה המשותפת, והחלום הזה נגוז, קרוב לוודאי, אולי לצמיתות.

מה הם טוענים כלפי יועז וצביקה? שהם נבחרו בקולות השמאל, סיכלו את הקמת ממשלת גנץ כשהיעד המרכזי של כחול לבן היה הפלת נתניהו ושעכשיו כאשר הם הכריזו שאינם הולכים עם גנץ אלא עם סער, הם אינם מתפטרים מן הכנסת כמו סער.

נבחן את העובדות. כחול לבן לא קמה בשום אופן כמפלגת שמאל, אלא כמפלגת מרכז. אנשי השמאל שבחרו בה, עשו זאת כי הם יודעים שאין לשמאל שום אפשרות לגייס רוב בציבור הישראלי ולכן העדיפו הצבעה אסטרטגית למרכז. הם אינם יכולים להצביע למפלגת מרכז ולהלין שאינה מפלגת שמאל. כחול לבן כמפלגת מרכז הקיפה מגוון רחב של דעות, בין עופר שלח ליועז הנדל. כחול לבן כללה את תל"ם בראשות בוגי יעלון, מפלגה ניצית לחלוטין, שיועז וצביקה הם מס' 2 ומס' 3 שלה, והם שותפים אידיאולוגיים של יעלון. חוסן לישראל ויש עתיד ידעו היטב מדוע הם הלכו עם תל"ם. למחרת היום שבו חוסן לישראל ותל"ם הודיעו על ריצה משותפת, גנץ קיבל תוספת של 7 מנדטים בסקרים.

את המצע של כחול לבן כתבו יחד עופר שלח ויועז הנדל. היה בכך מסר, שניתן לגשר בין שמאל וימין ולהגיע להסכמות למען שלמות העם ואחדות החברה הישראלית. יועז ועופר אמרו שהסכימו על 90% מהנושאים. ומי שיקרא את המצע של כחול לבן, למשל בנושא הגולן ובקעת הירדן ובנושאים אחרים, ייווכח שהמצע הרבה יותר קרוב לעמדותיו של יועז מאשר לעמדותיו של שלח. עם המסר הזה כחול לבן הלכה לציבור.

יועז וצביקה פרשו מתל"ם ומכחול לבן כאשר גנץ ניסה להקים ממשלת מיעוט התלויה ברשימה המשותפת ויעלון נתן לכך את ידו. יש לזכור, שסוגיית ההישענות על הרשימה המשותפת הייתה מרכזית מאוד בבחירות והנושא המרכזי שבו נתניהו תקף את כחול לבן. כחול לבן התחייבה בכל דרך שלא תקים ממשלה כזו וכל דובריה תקפו את נתניהו שהוא מעליל עלילות שווא בנושא הזה. בוגי יעלון היה מתנגד חריף ביותר לרעיון. בכל הזדמנות הוא הציג את האבסורד בטענה ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה בתמיכת מי שפועלים להעמיד אותם אישית למשפט בבית הדין בהאג על פשעי מלחמה. כאשר יעלון וגנץ עשו סיבוב פרסה בניגוד להתחייבות לבוחר, יועז וצביקה סירבו להתקרנף, לא נתנו לכך יד, סיכלו את הפיגוע הזה ופרשו.

הייתי בין מייסדי תל"ם ומפעיליה המרכזיים. אני יכול להעיד באופן חד-משמעי, שלא היה שום פער אידיאולוגי בין יעלון ליועז וצביקה. יועז וצביקה הם תל"ם האמתית. וכזה גם אני, שפרשתי מתל"ם מאותה סיבה, שבועות ספורים לפני יועז וצביקה. וכפי שכתבתי לבוגי במכתב הפרישה, תל"ם עזבה אותי, לא אני אותה.

יועז וצביקה דיברו כל הזמן על ממשלת אחדות. גם כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות. יאיר לפיד נהג לומר, שאחרי הניצחון הטלפון הראשון יהיה לליכוד. ההבטחה הייתה להקים ממשלת אחדות ללא נתניהו. שלוש מערכות בחירות הוכיחו שהדבר אינו אפשרי. אפשר להקים ממשלת אחדות עם נתניהו או לא להקים ממשלת אחדות. אי הקמת ממשלת אחדות פירושה היה סיבוב בחירות רביעי, שלא היה צפוי להניב תוצאות אחרות. בסיטואציה הזאת, נאמן להבטחה "ישראל לפני הכל", גנץ קיבל החלטה אמיצה להקים ממשלת אחדות והוא מצא ביועז ובצביקה שותפים אמתיים. 2/3 ממצביעי כחול לבן תמכו בהחלטתו, בכל הסקרים.

הליכוד הפעיל על יועז וצביקה מכבש לחצים אדיר כדי שיקימו אתו ממשלה צרה. הקמת ממשלה כזו הייתה תלויה רק בהם. שניהם יכלו להיות השרים הבכירים ביותר עם שריון לקדנציות רבות. הם דחו את הרעיון בשאט נפש. כפי שהם סיכלו ממשלת מיעוט בחסות המשותפת כך הם סיכלו ממשלה צרה צרורה בראשות נתניהו. גם ההבטחות שהוצעו להם כדי להיות שתי האצבעות שתאפשרנה את ממשלת המיעוט בתמיכת המשותפת היו מפליגות. בכל המקרים הללו הם לא התקרנפו.

כאשר נתניהו עקץ את שותפיו, הם עשו עוד ניסיון למנוע בחירות, ב"עסקת האוזר", אך כשנתניהו המשיך לעקוץ, הם היו הראשונים בגוש כחול לבן שהבהירו – או תקציב או בחירות והראשונים שהחליטו לתמוך בהצעת החוק לפיזור הכנסת.

ההליכה המשותפת של דרך ארץ וגדעון סער היא טבעית, בשל הקרבה הרעיונית הרבה ביניהם והעובדה שהם רואים עין בעין את מצב המדינה ואת הדרוש בה.

מדוע יועז וצביקה לא התפטרו מן הכנסת כמו גדעון סער? כי מצבם שונה משל סער. אם סער יפרוש מהליכוד ויישאר בכנסת, הוא יוגדר כמורד וישללו ממנו זכויות רבות והעיקרית שבהן – הוא לא יוכל לרוץ לכנסת הבאה בשיתוף פעולה עם מפלגה קיימת, כולל דרך ארץ. לכן הוא נהג נכון כשהתפטר. דרך ארץ, לעומת זאת, היא סיעה עצמאית, על פי החלטה פה אחד של ועדת הכנסת, כולל תמיכה של כחול לבן ושל יש עתיד-תל"ם. הרעיון שסיעה בכנסת תחסל את עצמה כדי לרצות את יריביה האידיאולוגיים ואת "הארץ" הוא רעיון הזוי.

* גדעון לוי מתעב את נתניהו ומעריץ אותו – את הפשקוויל שלו נגד גדעון סער פתח גדעון לוי במילים: "פלוגות הסער של הימין מסתערות על דעת הקהל בישראל". איכשהו, אם לא בפסקה הראשונה אז בשניה או לכל המאוחר בשלישית, הוא יגיע לנאצים. פלוגות סער, אלא מה? הרי ישראל היא נאצית.

וכדרכו בקודש יצא לוי נגד האהדה לסער של אנשי "רק לא ביבי", כלשונו. כמו בכל פעם שיש איום על נתניהו, אם זה מצד גנץ, לפיד, בנט ועכשיו סער. בכלל, גישתו של לוי לנתניהו היא שילוב של סלידה והערצה. הוא סולד ממנו בהיותו ראש הממשלה של המדינה שהוא שונא. אבל הוא מעריץ אותו. אולי כיוון שהוא רואה בו את האויב של השמאל הציוני השנוא עליו מכל, כי הוא אשם בעיניו באסון ה"נכבה", כלומר בהקמת מדינת האפרטהייד, בקיבוש באיטנחלויות וכו'. לא בכדי, אמנון לורד אירח אותו ברעיון מפרגן מאוד לפני חודשים אחדים ב"ישראל היום", והציג את גישתו לנתניהו כהתגלמות היושרה, בניגוד לשאר השמאל.

לוי האשים את יוסי ורטר ואחרים, שהביעו אהדה לסער, שעמדתם נובעת מ"שנאה עיוורת לנתניהו". הגיב על דבריו יוסי ורטר: "אם יש מי שלוקה בשנאה עיוורת זה לוי. לשמאל, לצבא, לשב"כ, לטייסי חיל האוויר, למערכת המשפט". ורטר צודק. אך לא זכור לי שהוא יצא נגד עמיתו המשתלח תדיר בשמאל הציוני, בצה"ל, בשב"כ, בטייסי חיל האוויר ובמערכת המשפט הישראלי, עד שלוי השתלח בו אישית.

ומה עוד כתב לוי בפשקוויל? "ישראל היא מדינת אפרטהייד, אבי אבות הטומאה, והציונות הובילה לשם". הרי בכל אשמה הציונות.

* הפוליטיקלי קורקט המסרס – מילה אחת נעדרה מהפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית "לבנון" בערוץ "כאן"11: מחבלים. צירוף המילים "ארגוני שחרור פלשתינאים", לעומת זאת, הופיע גם הופיע. (המילה מחבלים הופיעה בראיון מצולם עם בגין, אך לא בטקסט של הסרט). אפילו את הטבח בכביש החוף ביצעה "חוליה פלשתינאית".

אמנם הוצגו בסרט פיגועים רצחניים מלבנון, אולם נכון היה להדגיש זאת יותר, כדי להמחיש את ההיסטוריה. לא הוזכרו הטבח בקריית שמונה, טבח הילדים במעלות, הפיגועים הנוראים בקיבוץ שמיר, בנהריה, בכפר יובל, במלון "סבוי" בת"א ועוד. לא הוזכרו מטחי הקטיושות על קריית שמונה.

הפרק הסתיים במבצע ליטני. כל האירועים שהזכרתי קדמו למבצע.

* ענווה מול המגפה – לפני שבועות אחדים שודרה כתבת מגזין על דלית אל-כרמל וראש המועצה שלה רפיק חלבי, שניצחו את הקורונה, בלי הממשלה, רק בזכות ההנהגה המקומית. זו הייתה כתבה משכנעת ומעוררת השראה. מנהיגותו של רפיק חלבי הרשימה מאוד.

השבוע החליטה ועדת השרים להטיל סגר על המועצה המקומית דלית אל-כרמל, בשל היותה מועצה אדומה.

הלקח שלי הוא שראויה ענווה מול המגיפה, שאיננו יודעים באמת את אורחותיה. אין למהר להתהדר בהצלחות. ראינו זאת גם ברמה הארצית וגם בארצות אחרות.

התקופה שבה שודרה הכתבה הייתה כאשר התחלואה במגזר הערבי ירדה מאוד, הייתה נמוכה מאשר בכלל האוכלוסיה, זאת אחרי עונת החתונות שבה הגיעה לשיאה. גם אני כתבתי בשבחי ההתמודדות של המגזר הערבי ותוצאותיה המוכחות. והנה, המגמה שוב התהפכה. לכן, למשל, איני מזדרז להתרשם מהמצב הטוב, יחסית, בימים אלה במגזר החרדי.

זו מגפה מתעתעת.

* שיחדש – נתניהו הקליט קליפ דואט עם עדן בן זקן, גרסת כיסוי ל"יש בי אהבה" של אריק איינשטיין. כאשר האיש שנבנה משנאה ומלבה שנאה שר "יש בי אהבה והיא תנצח", גם זה חלק מהשיחדש של תרבות השקר. שקר הוא אמת, שנאה היא אהבה. אגב, ביבי שר יפה. זמר – הוא לא. אבל הוא בהחלט שר יפה.

* נס חנוכה תשי"ט – שלושה ימים לפני חנוכה תשי"ט, 1958, כשהגולן היה תחת הכיבוש הסורי, פתחו הסורים בהרעשה כבדה על יישובי הגבול בגליל העליון. ההרעשה הייתה שילוב של ירי ארטילרי, ירי טנקים ונק"ל. בהתקפה הזו נהרג אסף פילר, חבר משמר השרון, שהתגייס לעזרת קיבוץ גונן, קיבוץ ספר צעיר, כביטוי לערבות ההדדית בתנועה הקיבוצית. יהי זכרו ברוך!

בקיבוץ שמיר נפל פגז בפגיעה ישירה בכיתה, דקות ספורות אחרי שהילדים, המורגלים בכך, ברחו מהכיתה למקלט, כששמעו את השריקה הראשונה.

כך נמנע אסון כבד.

בשבוע הבא, 14 בדצמבר, ימלאו 39 שנים להחלת ריבונות ישראל על הגולן.

* הנס של הלב האמיץ – חג החנוכה עבר מהפך דרמטי ב-120 השנים האחרונות. המהפכה הציונית הפכה אותו מחג שמרכזו האגדה על נס פך השמן, לחג המעלה על נס את הגבורה והאקטיביזם.

אחרי מרד בר כוכבא, חכמי התקופה חששו מאוד מן הרוח הלאומית, וניסו לדכא אותה. הם יצרו רוח יהודית גלותית, של המתנה פאסיבית לגאולה נסית, בידי משיח צדקנו שיופיע ויגאל אותנו. ולכן, הצניעו מאוד את מרד המכבים.

וכשכבר התייחסו אליו, הם לא כתבו על גבורת האדם והאומה, אלא על המלחמות שאלוהים עשה לאבותינו.

כך בפיוט "הנרות הללו" שאנו שרים מידי ערב לאחר הדלקת נר חנוכה:

"הנרות הללו אנו מדליקין

על הנסים ועל הנפלאות

ועל התשועות ועל המלחמות

שעשית לאבותינו

בימים ההם בזמן הזה".

המילים הללו שמשו את המשורר והסופר אהרון זאב, מי שכיהן כקצין חינוך ראשי הראשון בצה"ל, בשיר שמבטא את המהפך ביחס לחנוכה.

השיר נכתב בשנות השלושים, והוא מעלה על נס את המעשה הציוני החלוצי האקטיבי של עליה לארץ ישראל, יישוב שממותיה והקמת המדינה-בדרך, להבדיל מן הפאסיביות החרדית של ישיבה בגולה וציפייה לגאולה נסית. טענתו של זאב, היא שאל לנו לצפות לנס, אלא עלינו לעשות מעשה. המסר של השיר, הוא שאת הגאולה יביא המעשה האנושי.

השיר נקרא "הנס של הלב האמיץ", והחלק המולחן והמוכר הוא חציו השני. בראשיתו, מתכתב השיר עם תפילת "על הנסים". "הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים ועל הנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה. / ניסים ונפלאות / שנעשו בידי אנוש – / הנס של הלב האמיץ, / הפלא של רוח האדם, / זו אשר גברה על צבאות ממלכות גדולות, / הֶאדירה דלים, חיזקה מועטים / ותיתן להם ניצחון".

זאב מעלה על נס את רוח האדם ואת אומץ לבו. היכולת להתריס נגד המציאות, כנגד כל הסיכויים, אם זה נגד מציאות השעבוד לאימפריה היוונית בימים ההם, ואם זאת היכולת להתריס נגד המציאות של חיים בגלות, נעדרי מולדת וריבונות, בזמן הזה – היא הנס הראוי לציון. זאב התריס כלפי הפאסיביות של המתנה לנס, ועודד נס אחר, נס של לקיחת האחריות על קיומו ועתידו של העם היהודי לידינו, במעשה אמיץ ואקטיבי. בפנייתו לעם היהודי ובפרט לנוער היהודי, הוא קורא לכל מי אשר לב לו הצמא לאור, לקחת דוגמה מן החלוצים הציונים שעלו לארץ והפריחו שממותיה; "יישא את עיניו ולבו אלינו, לאור, ויבוא!"

למה שיבוא אלינו? הרי לא קרה לנו שום נס… הרי לא מצאנו פך שמן… במה אנו יכולים להלהיב את הנוער ולשמש לו דוגמה? במעשה האמיץ, של הירידה לעמק והעליה להר; המעשה ההתיישבותי של כיבוש הארץ וגאולת שממותיה. השיר "אנו נושאים לפידים", שהוא בית ב' בשיר "הנס של הלב האמיץ", מלווה מדי שנה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות.

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ

הַצָּמֵא לָאוֹר –

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ

לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –

וַיְּהִי אוֹר!

          * ביד הלשון

פצחנים – ישנן מילים שנכנסו לעברית המדוברת זמן רב אחרי שחודשו בידי האקדמיה, בזכות אירוע מתוקשר שבו כלי התקשורת השתמשו בתחדיש. כזו היא, למשל, המילה קלטת שהחליפה את המילה הנשכחת קסטה, בעקבות פרשת "הקלטת הלוהטת" של נתניהו ב-1993. השימוש במילה קלטת נועד להתאים לחרוז לוהטת. המילה מסרונים במקום סמסים, נכנסה לדיבור העברי בעקבות "פרשת המסרונים" – חילופי המסרונים בין השופטת רונית פוזננסקי-כץ לבין נציג הרשות לניירות ערך עו"ד ערן שחם שביט.

אני מקווה שהדבר הטוב שייצא מפרשת הפריצה ל"שירביט", יהיה השתרשות המילה פצחנים במקום האקרים.

* "חדשות בן עזר"

הגולן של כולנו

מליאת המועצה האזורית גולן תצא בשבוע הבא למסע של קרוב לחודשיים – לימוד לעומק של הסוגיה השנויה במחלוקת של חוות טורבינות הרוח הגולן. מטרת המסע היא גיבוש מדיניות של המועצה האזורית בנושא.

המסע יכלול חמישה מפגשים, על פי הסדר הזה: א. מפגש עם ארגוני סביבה: "שומרי הגולן", החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים. ב. מפגש בעמק הבכא עם החברה היזמית "אנלייט". ג. מפגש עם נציגי מרכזי המשקים השותפים במיזם. ד. מפגש עם נציגי השלטון המרכזי העוסקים בניהול ותכנון אסטרטגי של משאבי טבע ושטחים פתוחים (המשרד לאיכות הסביבה ומנהל התכנון). ה. רב-שיח בזום עם נציגי כל המפגשים בהנחיה מקצועית.

אני שמח על כך שנושא מהותי ומשמעותי כל כך לעתיד הגולן, שהמחלוקת עליו יוצרת קרע בקהילה, מובא לדיון עומק כזה טרם גיבוש המדיניות. אני שמח על הפריסה הרחבה והכבוד למגוון הדעות ומגוון בעלי העניין בתהליך הזה. אני שמח על כך שהדבר נעשה בהידברות. המשורר ט. כרמי כתב שיר קצר על שיח קונכיות. זהו שיח שבו כל קונכייה שומעת את עצמה. נכון לעכשיו, השיח הגולני בנושא הטורבינות הוא שיח קונכיות. כל צד מתחפר בצדקתו ושולל את עמדת בני הפלוגתא שלו. נכון להמיר את שיח הקונכיות לשיח חברי של ההנהגה הקהילתית, עם הגורמים השונים שכולם רוצים בטובת הגולן, בפיתוח הגולן, בשמירת הטבע בגולן, למען תושבי הגולן, אזרחי ישראל והדורות הבאים.

****

בשיחה שקיימתי השבוע, כפר בן שיחי בעצם הלגיטימיות של התערבות המועצה האזורית בנושא הזה. איזו זכות, הוא שאל, יש למועצה האזורית להתערב בעסקים של יישוב, כל עוד אין הוא עובר על החוק? זה הקניין שלו, אלה השיקולים שלו. אם ניתן למועצה להתערב בכך, ייווצר תקדים של מעין שלטון מרכזי שמתערב בחיי קהילות ויישובים, וזהו שינוי דרמטי באורח החיים שלנו.

יש היגיון רב וצדק רב בדברים. אכן, עלינו להיות זהירים מאוד בהתערבות כזאת. ובכל זאת, במקרה הזה היא מוצדקת.

למה הדבר דומה? האם יש לי זכות להתערב באופן שבו השכן שלי מסיק את ביתו; האם הוא מפעיל מזגן, רדיאטור חשמלי או כל מכשיר אחר? התשובה היא שלילית. אבל אם הוא מחמם את ביתו באח עם ארובה, ופליטת העשן מגיעה לביתי ופוגעת באיכות חיי, זה ענייני. אני בעל עניין. אין זה אומר בהכרח שיש לי זכות וטו על הארובה של שכני, אבל זו לבטח סוגיה שיש לפתור אותה בהידברות בינינו ואם איננו מגיעים להסכמה, זהו עניין שיש לערב בו את הקהילה ואת הרשות. במקרה הקיצוני אפשר להביא את הנושא לערכאות משפטיות, אך בעיניי, הגעה לבית המשפט היא כישלון. ניתן ורצוי לפתור סוגיות כאלו ללא בית המשפט.

כך גם כשמדובר ביישוב ובעסקים של יישוב. לאף אחד אין זכות להתערב בהחלטה של יישוב האם לנטוע בשטח חקלאי מסוים כרם ענבים או מטע תפוחים. אולם אם מדובר במיזם שעלול, למשל, להזרים מי שופכין לנחלים, אין זה עניין של היישוב בלבד.

סוגיית טורבינות הרוח אינה נוגעת רק ליישובים שבחרו להשקיע בהן. זו סוגיה שיש לה השפעה סביבתית על הגולן כולו. יש הרואים בו פגיעה בנוף (ויש כאלה שרואים בו תוספת יפה לנוף), וקיימת טענה על אודות פגיעה בנשרים ובעופות, ויש טענות על מפגע רעש. מבלי להיכנס לשאלה האם הטענות הללו נכונות – אין ספק שאלו מסוג הטענות שרלוונטיות לדיון החוצה את גבולות היישוב. אין ספק שאלו סוגיות משמעותיות לסביבה הגולנית כולה, ולכן מן הראוי שיתקיים עליה דיון גולני ושהמועצה תקבע מדיניות על אודותם.

כפי שיש המטילים ספק בלגיטימיות של הדיון בנדון, ומתעקשים לראות בו סוגיה יישובית בלבד, כך יש המטילים דופי במשתתפי הדיון התומכים במיזם. כבר הזכרתי כאן את הניסיון לנשל ולהדיר מן הדיון את נציגי הציבור במליאה החברים באגש"חים, בטענת ניגוד עניינים, כביכול. זו טענה שמבטאת אי הבנה בסיסית במהות האגש"חים ובמהות ההתיישבות בגולן. הטענה הזאת יוצאת מנקודת מוצא, שההתנגדות למיזם נובעת מאכפתיות לגולן והתמיכה במיזם נובעת מאינטרס כלכלי פרטי. הטלת הדופי הזאת פוגעת בעצם היכולת לקיים הידברות אמתית וחברית. אני מתקשה להבין מאין לוקחים אנשים את עזות המצח להטיל דופי באכפתיות לטובת הגולן ועתידו, של אנשים שהקדישו את כל חייהם לקידום ההתיישבות בגולן.

אחד הפעילים במאבק נגד הטורבינות כתב בימים האחרונים בפייסבוק: "אני באמת תוהה מה הדחף שמניע אתכם, מה שבטוח – זה לא טובת הגולן ותושביה". לזכותו של הכותב אציין שאחרי דין ודברים אתי הוא חזר בו מדבריו, וטוב שכך. אולם זו רוח הדברים הנושבת מפי רבים ממתנגדי המיזם.

הגולן הוא של כולנו. והסוגיה הזאת היא סוגיה שכולנו צריכים לעסוק בה, בלי להדיר איש, בלי להטיל דופי באיש ובלי לחלק ציונים על נאמנות לגולן.

יש לדון בסוגיה מתוך אחריות לגולן, אך גם לאינטרס הלאומי והעולמי של יצירת אנרגיה נקיה, ירוקה. יש לנו אחריות על הגולן, אך אנו גם אזרחי מדינת ישראל ואזרחי העולם, והראיה הסביבתית שלנו אינה צריכה להגביל את עצמה לדל"ת אמות של הגולן בלבד, אלא גם לאחריות הגלובלית לעתיד כדור הארץ. יש לזכור שמיזם טורבינות הרוח הוא חלק מתכנית לאומית להגדלת תפוקת האנרגיה ממקורות מתחדשים, ששימוש בהם יצמצם את זיהום האוויר הנגרם משימוש בדלקים, פחם וגז.

פיתוח בר-קיימא של הגולן, שמירה על טבע הגולן, שכנות טובה ויחסי חברות בתוכנו, אחריות סביבתית על הגולן אך גם על כדור הארץ, קידום כלכלי של יישובי הגולן כדי להמשיך לקלוט ולהתפתח – כל אלה הם אינטרסים של כולנו. ומן הראוי שנצא מן המחנאות ובטח משלילת העמדה היריבה, ונלבן בשיח חברי, כראוי לרוח הגולנית (תרתי משמע) את הסוגיה.

* "שישי בגולן"

אמנה גולנית

לפני כעשור ומחצה, הייתה בגולן יוזמה להגדיר את הגולן כשמורה ביוספרית – "גולן ירוק", ברוח המנסה ליצור הסכמות בין האינטרסים השונים של בעלי העניין השונים בגולן. מי שהיה אז ראש המועצה האזורית, אלי מלכה, כתב באותם ימים: "אזורים רבים בארץ נתקלים בקונפליקט בין פיתוח כלכלי לבין שמירה על הטבע. המשאב הגדול ביותר של הגולן הוא הטבע ועלינו מוטלת האחריות לשמור עליו. כדי לגשר על הפער בין פיתוח לשימור החלטנו להניף את דגל 'גולן ירוק' ולקדם את הגולן כמרחב ביוספרי. פרויקט זה הוא כלי בעזרתו ניתן יהיה להגן על המגוון הביולוגי מבלי לפגוע בעידוד הפיתוח החברתי והכלכלי. בנוסף לשימור ערכי טבע עלינו לפעול לפיתוח בר קיימא, שאיננו מכלה משאבים טבעיים. המחויבות המוסרית שלנו כתושבי הגולן היא להגן לטווח ארוך על הנופים, בעלי החיים והמערכות האקולוגיות… המועצה האזורית רואה בתכנית זו קו מנחה לפיתוח מושכל למען הדורות הבאים".

מרכיב מרכזי ברעיון של גולן ירוק, היה יצירת ההסכמות בין האינטרסים השונים ולעתים הסותרים. ומי בעלי העניין יותר מתושבי הגולן עצמם? אחד ממרכיבי המהלך היה שיתוף הציבור. הוא כלל מרכיב של תכנון משתף – הצעה למתווה תהליך תכנון באמצעות בניית קונצנזוס. בין העקרונות דובר על "שיתוף משמעותי, עמוק ורחב, של נציגי-בעלי-עניין, ויידוע, הסברה והיוועצות עם כלל הציבור הגולני". התכנית דיברה על הקמת גרעין של 5-10 אנשים בכל יישוב שירכז את הנושא, והוא אמור היה להיות נושא קהילתי מרכזי. 

למרבה הצער, זה לא קרה. תכנית "גולן ירוק" לא יצאה לפועל ותרבות האמנה אינה מתקיימת. הגולן, שהשכיל לשמור על אחדות יפה לאורך היובל הראשון, נקלע בשנים האחרונות למחלוקות עמוקות ומטלטלות. ואולי לא במקרה, המחלוקות היו בדיוק בסוגיה שעמה התכנית נועדה להתמודד – המתח בין פיתוח התיישבותי וכלכלי לבין שימור הטבע והנוף.

לפני כחמש שנים סער הגולן סביב סוגיית חיפושי הנפט בגולן. במחלוקת הזו לא נעשה שיתוף אמתי של הציבור, לא היה דיאלוג של ממש, ולכן נוצר מצב הפוך מזה של אמנה – מצב של ויכוח יצרי לוהט, רצוף השמצות והקצנה משני הצדדים.

התמונה חזרה על עצמה לפני כשלוש שנים בוויכוח שניצת, ולא כבה עד עתה, בנושא טורבינות הרוח. בפרשה זאת, שוב סערו הרוחות, שוב תחושות של אובדן אמון ושוב – בשל חוסר שקיפות ובעיקר, הימנעות משיתוף אמתי של הציבור ומהידברות עם הציבור.

וכעת, כאשר תכנית חוות הרוח בעמק הבכא קורמת עור וגידים ועל הפרק הרחבת המיזם לאזורים נוספים, שוב מתעוררת מחלוקת. האם הפעם ננהל אותה באופן אחר?

על הגולן לאמץ את גישת האמנה הקהילתית כדרך חיים. מן הראוי שגישה זו תנחה אותנו בנושאים רבים ככל הניתן, ותהיה לדרך חיים גולנית. כיוון שבנושאים רבים יש בעלי עניין שונים, שהאינטרסים שלהם אינם חופפים, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מחלוקות,

היא אמנה שבה מגיעים כל הצדדים לפתרון המוסכם, וכל צד מכבד את צרכי רעהו.

 גם כשעוסקים באנרגיית הרוח, יש לשמור על רוח הגולן, רוח של חברות, כי זו האנרגיה האמתית שלנו.

****

כל עוד איננו פועלים במתכונת של אמנה חברתית, את ההחלטות בסוגיות המרכזיות של הגולן יש לקבל במוסד הנבחר העליון של האזור – מליאת המועצה. בשתי הדוגמאות שהצגתי, קידוחי הנפט ושלב א' של תכנית חוות הרוח, המליאה הודרה מן הדיון. כשמספר חברי מליאה, אני ביניהם, ביקשנו דיון במליאה בנושא קידוחי הנפט, המקסימום שהצלחנו להשיג הוא דיון בלתי-רשמי של המליאה, לאחר סיום ישיבה פורמלית, לא כחלק מסדר היום, ללא רישום בפרוטוקול וכמובן ללא זכות החלטה. וגם לדיון במתכונת הזו לא התאפשר באמת להתפתח.

אני שמח שכעת הוחלט להכניס את המליאה לעובי הקורה. המליאה עומדת לעבור סדרת פגישות עם כל הנוגעים בדבר – החל ביישובים השותפים בתכנית, דרך חברת "אנלייט" ועד הארגונים הירוקים והמתנגדים בתוך הגולן. המטרה היא ללמוד את הנושא לעומקו, מתוך לימוד אמתי של הטענות לכאן ולכאן וקבלת החלטות מתוך הלמידה.

אני מקווה שגם אם התהליך הזה אינו תהליך קהילתי כולל במתכונת של שיתוף הציבור הרחב, הוא יתנהל ברוח האמנה הקהילתית, כיאה למוסד של נבחרי הציבור מכל יישובי הגולן.

****

לצערי, יש היום לא מעט דם רע בין הצדדים במחלוקת. יש המציגים זאת כמחלוקת בין אוהבי הגולן ושומריו לבין רודפי בצע שמה שמעניין אותם הוא רק הכסף, ויש המציגים זאת כמחלוקת בין נאמני ההתיישבות ופיתוח הגולן לבין רחפנים ירוקים מנותקים. נפערת תהום של חשדנות הדדית, חוסר אמון והטלת דופי בין הגורמים. למרבה הצער, קולות כאלה קיימים גם במליאה. חבל. מן הראוי לטהר את האווירה כדי להגיע לתהליך נקי, בניסיון לגבש הסכמות.

יש לזכור שאנו נאמנים למספר יעדים שאינם חופפים ולעתים הם סותרים ויש להגיע לעמק השווה.

כולנו אוהבים את הגולן. כולנו הגענו לכאן מתוך אהבה ליופיו הבראשיתי של חבל ארץ זה. ומי שנולד לתוך המקום הזה, גדל בתוכו והחליט לבנות בו את ביתו – על אחת כמה וכמה. כולנו מחויבים לשמור על צביונו ויופיו של הגולן הקסום.

כולנו רוצים בחיזוק ההתיישבות בגולן, בפיתוח היישובים והאזור, בחיזוק החוסן הכלכלי והחברתי של קהילת הגולן, למשוך קליטה איכותית שתוכל להתפרנס בגולן בכבוד, להתפתח בגולן ולפתח את הגולן.

הכרה בכך שהערכים האלה משותפים לכולנו, היא הבסיס לדיון. אם יהיה זה דיון סכום אפס, בין "משקסטים" שנלחמים על הפיתוח לירוקים שנאבקים על השימור וכל צד מנסה להשיג את המקסימום, אולי נגיע להחלטה, אך לא להסכמה ונצא מצולקים מן התהליך. רק דיון משותף היוצא מהנחה שהשימור והפיתוח הם אינטרס משותף של כולנו, יביא להסכמות.

מן הראוי לציין שבנושא חוות הרוח, המחלוקת אינה רק בין פיתוח ופרנסה לבין שמירת הסביבה, אלא גם בין ערכים שונים של שמירת הסביבה. יש לזכור שיוזמת חוות הרוח נועדה לספק למדינת ישראל אנרגיה נקיה, ירוקה, כמענה לזיהום הסביבתי של האנרגיות הישנות. הוא הדין בפיתוח אנרגיית השמש, שגם הוא מעורר התנגדות מטעמים ירוקים. עם זאת, אין לזלזל בטענות הרציניות נגד טורבינות הרוח, למשל בכל הקשור לפגיעה בנשרים ועופות נוספים, רעש ומראֶה (אם כי לגבי המראה – זו שאלה של טעם. כשנסעתי בצרפת לאורך עשרות קילומטרים וראיתי מכל עבר אינסוף שבשבות פעילות, היה זה מראה רב קסם בעיניי).

בדיון על חוות הרוח ניצבת שאלה נוספת, והיא תרומת הגולן ליעדים הלאומיים. כל חיינו בגולן לא ראינו את עצמנו רק כמי שבאו לכאן לבנות את ביתם, אלא כחלוצים המקדמים את הייעוד הלאומי של מדינת ישראל. ואם מדינת ישראל קבעה מטעמים אקולוגיים יעד לאומי של הפקת אנרגיה ירוקה, וביכולתנו לתרום לכך תרומה משמעותית, השיקול הזה חייב להיות חלק משמעותי בכל דיון.

****

המתח בין פיתוח ושימור הוא מתח אינסופי. הדרך הראויה לנהל אותו אינה במאבק בין שוחרי פיתוח ושוחרי שימור, אלא ביצירת אמנה מוסכמת על אודות פיתוח בר-קיימא, ברוח חזון הגולן.

וכך נאמר בחזון הגולן: להיות חבל ארץ מועדף, שבו יכול אדם לבנות את ביתו ולממש את עצמו בקהילה רבגונית, שוחרת איכות ומסבירת פנים. קהילה שמקיימת חיים המושתתים על חירות, אחריות, יוזמה, צדק חברתי, זיקה למורשת ואהבת האדם, העם והארץ.

ליצור תנופת עשייה, פיתוח וקידום יזמויות תוך שמירה על ערכי הטבע והנוף, ויצירת סביבה שופעת אנושיות, פשטות ושלווה למען התושבים, המטיילים והדורות הבאים.

* "שישי בגולן"

התשתית הכלכלית של ההתיישבות בגולן

בתכתובת בקבוצת הווטסאפ של חברי מליאת המועצה האזורית גולן, נכתבה לפני חודשים אחרים דעה, שעל פיה חברי מליאה, שהנם חברים באגש"חים (אגודות שיתופיות חקלאיות), צריכים להיות מנועים מלהשתתף בהצבעה על סוגיית תכנית חוות הרוח בגולן, מפאת ניגוד עניינים.

האמירה הזאת פותחת, מבחינתי, שני דיונים אפשריים. האחד הוא על הטרלול הצדקני של "ניגוד עניינים", שהפך לגולם שקם על יוצרו. אולי אקדיש לכך מאמר נפרד. הפעם אתמקד בסוגיה אחרת – מהותם של האגש"חים. מי שטען את הטענה, הסביר שהאגש"ח הוא עסק פרטי, וחבר מליאה אינו יכול להצביע על העסק הפרטי שלו. בעיניי, טענה זו מבטאת אי הבנה לא רק במהות האגש"ח, אלא במהות ההתיישבות הכפרית בארץ ישראל, ואי הבנת מהותה של ההתיישבות בגולן.

האגש"ח הוא אכן עסק השייך לחבריו, אך זה לא עיקר ייעודו ומהותו. האגש"ח הוא בראש ובראשונה התשתית הכלכלית של ההתיישבות בגולן והתשתית הכלכלית של כל יישוב בפני עצמו. נטלת מהגולן את האגש"ח – אין התיישבות בגולן. ללא האגש"ח, כל הקיבוצים והמושבים בגולן לא היו קיימים. וללא הקיבוצים והמושבים לא היו גם היישובים הקהילתיים, לא הייתה קצרין וכמובן שלא היו ההרחבות הקהילתיות.

ללא האגש"חים לא הייתה החקלאות בגולן, לא הייתה התיירות בגולן ולא הייתה התעשיה בגולן. וללא אלה, לא היה קיום למפעל ההתיישבות. האגש"חים אינם רק הבעלות על הענפים ביישוב הבודד, אלא גם על השותפויות האזוריות כמו "בראשית", "יקב הגולן", "מי גולן", "שדות בגולן", חמת גדר וכד' וגם על שותפויות רחבות יותר עם משקי הגליל העליון ומשקי עמק הירדן.

אמירה על פיה במוסד העליון של הגולן – מליאת המועצה האזורית, נציגי יישובים שהם חברי קיבוצים ומושבים החברים באגש"ח, שהם רוב גדול במליאה, לא יוכלו להיות שותפים להכרעות בסוגיות הכלכליות של הגולן, היא לא רק אבסורדית מבחינה מעשית, אלא גם מקעקעת את מהות ההתיישבות בגולן. וחמור יותר, היא חותרת תחת ערך היחד הגולני. בחרנו לפתוח את יישובינו לקליטה להרחבות הקהילתיות, וזו קליטה מבורכת וחשובה, שקידמה מאוד את הגולן כאזור ואת היישובים עצמם. אבל תנאי להצלחה של קליטה קהילתית ביישובים כפריים הוא תפיסה של קהילה-אחת. לעומתיות של תושבי ההרחבות כלפי חברי האגודה, עלולה לערער את הבסיס הקהילתי של היישוב ושל האזור. ויש לזכור, שלמרות שלכאורה האגודות שייכות רק לחבריהן, למעשה היישוב כולו נהנה מרווחיהן – בראש ובראשונה בשל התשתיות הציבוריות מן העבר, אך גם בזכות ההשקעה של האגודות בקהילות גם היום, לפחות במרבית היישובים.

יש מחלוקת בגולן בנושא טורבינות הרוח. זו מחלוקת לגיטימית. זו לא מחלוקת בין אוהבי הגולן לאוהבי הבצע, כפי שיש מי שמנסים להציג זאת, אלא מחלוקת בין אוהבי הגולן. זו גם לא מחלוקת בין שוחרי הסביבה למי שאינם אכפתיים לסביבה. הרי כל מיזם אנרגיית הרוח בא לעולם מתוך תפיסה אקולוגית של אנרגיה חלופית נקיה, ומתוך יעד לאומי שמדינת ישראל הגדירה, בראש ובראשונה מטעמים אקולוגיים. נכון, יש גם התנגדות משיקולים אקולוגיים אחרים. ראוי ללבן אותה ולהכריע. אך אסור שהמחלוקת הזאת תפלג בינינו. הפיכתה למחלוקת בין האגש"חים להרחבות, היא מעשה שלא יעשה; היא מעשה רעיל החותר תחת אחדות היישובים ואחדות האזור. כולנו מאמינים בפיתוח בר-קיימא, המשלב שיקולים של שמירת הטבע והסביבה עם שיקולים של קידום ההתיישבות ופיתוחהּ. הרי בגישה חד-ממדית, שאינה רואה את הצורך בפיתוח קהילתי, ניתן להציב סימני שאלה רבים, למשל על המגורים בבתים צמודי קרקע של הטוענים נגד הקמת הטורבינות.

לכן, מוטב שנוריד את הטונים, נקיים דיון ענייני, מכובד ומכבד, והעיקר – שנזכור שכוחנו באחדותנו, ולא ניתן לשום מחלוקת להפוך למחלוקת בין אגש"ח והרחבה, כי מחלוקת כזו היא מתכון לקרע, שהרבה יותר קל לפעור והרבה יותר קשה לאחות.

* "שישי בגולן"