דברים שאמרתי בטקס יום הזיכרון תשפ"ב

שירותי הסדיר היה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. שלוש תעסוקות מבצעיות היו לי בלבנון, ואזכיר כאן את הקשה והמשמעותית בהן; שלושה חודשים במוצב "גפן" שליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בגזרה המזרחית, בחודשים אפריל עד יולי 1983. מצפון למוצב זרם נהר הרישי, שהיה הגבול בין השטח שבשליטת צה"ל לשטח שבשליטת הסורים.

"איך הגזרה?" שאלנו את קודמינו את השאלה המסורתית, בהגיענו למוצב, ונענינו: "גבעת חלפון". כלומר, כך היה עד אתמול. שלושה חודשים של שקט מוחלט, אך אתמול בלילה ירו עלינו RPG. ואכן, בגג חדר האוכל נפער חור, מן הפגיעה הישירה של הטיל. לא היו נפגעים.

הטיל הזה, מתנת הפרידה לכוח היוצא, היה קו פרשת המים. עד אליו הגזרה הייתה שקטה לחלוטין. ממנו – הייתה זו הגזרה החמה, הרועשת והסוערת ביותר בלבנון. בשלושת החודשים החמים ביותר, אנחנו ישבנו שם.

יומיים אחרי הגעתנו, בעיצומו של טקס יום השואה, שוב נורה טיל RPG לעבר המוצב. הטיל נורה אלינו מכיוון "השחורה", גבעה שחלשה על המוצב, במורדות הג'בל. כל הלוחמים רצו לתפוס עמדות, וירינו לעבר "השחורה" אש תופת מטורפת. כולנו רוקנו בחמת זעם את כל המחסניות שלנו. כל המא"גים בעמדות ירו סרטים שלמים וכך גם נגמ"ש המק"ך. היה ברור לנו שאף חוליית מחבלים לא יכלה לשרוד אש כזאת. למחרת יצאנו לסריקות ב"שחורה". כמו כל תנועתנו באותה תקופה, היו אלו סריקות "רטובות", כלומר כל התקדמות נעשתה תוך כדי ירי. אולם בסריקות לא מצאנו את גופות המחבלים. למחרת, באמצע הלילה, נורה צרור ארוך לעבר המוצב. ושוב אותה תגובה, ושוב אותן סריקות, ושוב – לא נמצא דבר. וכך, במשך כחודש, כמעט מדי לילה, אותו נוהל. חוליית המחבלים יורה צרור אחד או טיל אחד, ונעלמת. השכבנו מארבים, אך שום דבר לא עזר. המוצב תוגבר. כמעט מידי יום הוצאנו "תווסים" (סיורים רגליים), כמעט מדי לילה השכבנו מארבים, ללא הועיל.

כעבור כחודש, צוות של סיירת "שלדג" התמקם ב"שחורה". לאחר כשלושה ארבעה ימים, לוחמי הסיירת זיהו את חוליית המחבלים וחיסלו אותה. מאז, השתרר שקט מכיוון "השחורה".

אולם הקו ממש לא היה שקט. כמעט מידי לילה השכבנו מארבים בנתיבי חדירות מחבלים לאורך הרישי. לעתים המארבים היו בצד שלנו, ולעתים – מארבים חודרים, שההגעה אליהם כללה צעידה קשה במים. לעתים יצאנו עם לוחמי הנדסה קרבית למיקוש במתחם הסורי.

חרף המיקושים והמארבים, היו פה ושם חדירות מחבלים. באחד המקרים, "תווס" של לוחמים מהפלוגה שלנו, בראשות המג"ד, נתקל בשני מחבלים וחיסל אותם.

כדי להתמודד עם החדירות וכדי להיערך לאפשרות של הסלמה, נערכו עבודות ביצורים וחפירת תעלות נ"ט בקו. אנו אבטחנו את הכלים הכבדים שביצעו את העבודות. העבודות הללו הופרעו בירי מן המתחם הסורי, שלעתים התלקח לחילופי אש ממושכים. העבודות הללו היו סמוכות למוצב שלנו, מצפון לו.

על אף העובדה שהמוצב שלנו ספג את הירי הרב ביותר ואנו השתתפנו בפעולות הרבות ביותר, הפלוגה שלנו סיימה את הקו רק עם פצוע קל אחד. לא כן, הגדוד. למרבה הצער והכאב, הגדוד ספג אבדות, הרוגים ופצועים.

ההרוג הראשון היה קצין שריון שנהרג מפליטת כדור במוצב "בוטן", המוצב הקרוב אלינו, ממזרח, שאויש בידי חיילים מפלוגה ב' בגדוד שלנו.

ימים אחדים לאחר מכן, נהרג ארז בצלאל, בן גרעין "זהב" לקיבוץ רעים, לוחם בפלוגה ב'.

ב-11.5 יצאנו לפעולת מיקוש במתחם הסורי, מצפון לנהר הרישי. צוות של הנדסה קרבית ביצע את המיקוש, בליווי של צוות מפלוגה ב' שלנו. צוות מהפלוגה שלי, בפיקודו של המ"פ,  שכב במארב אבטחה, כ-200 מ' משם. אני הייתי בצוות זה.

היה זה לילה חשוך לחלוטין, לילה של סוף אייר. לפתע פילחה את האוויר יריה בודדת. הכדור פגע בדיוק בצווארו של ארז, בין צווארון השכפ"ץ לבין הקסדה. הוא נהרג במקום.

המ"פ נתן את פקודת האש, וכולנו ירינו בטירוף כמעט את כל התחמושת שהייתה בידינו. אני יצאתי למארב כררנ"טיסט, ויריתי את כל הרימונים. לאן ירינו? ירינו. לכל עבר. בחמת זעם. לא היה לנו צל של מושג מהיכן נורה הכדור הבודד והיכן מסתתר המחבל היורה. בדרכנו חזרה, סחבתי את הפק"ל של ארז, פק"ל ררנ"ט מגואל מדם.

ימים אחדים מאוחר יותר, בהתקלות בין לוחמים מפלוגה ב' לבין מחבלים, נפל חברו הטוב של ארז, רונן יפה, אף הוא חבר גרעין "זהב". הייתה זו מכה נוראה לגרעין ולפלוגה.

הקו הגיע לסיומו. החליף אותנו גדוד חי"ר במילואים, השייך לחטיבת "אלכסנדרוני". יומיים לפני ההחלפה, הגיע אלינו הסגל, לחפיפה. ב-6.7, הייתי בכוח שאבטח סיור חפיפה של שני החפ"קים, בראשות שני המג"דים.

הכוח שלנו, בפיקוד המ"פ, צעד כמה עשרות מ' אחרי החפ"קים. לפתע שמענו שני פיצוצים עזים מכיוון החפ"קים. רצנו לשם במהירות. מתברר שיואל אדרת, המג"ד המחליף, עלה על מוקש אדם, הוא עף ונפל על מוקש נוסף והפעיל גם אותו. יואל נהרג. מיימון, המג"ד שלנו, נפצע קשה ואחד הקצינים של הגדוד המחליף איבד את עינו. הכוח שלנו, שמנה 4 לוחמים, נשא את האלונקה עם גופתו של יואל, בתנאי שטח קשים ביותר, אל המוצב שלנו. סא"ל יואל אדרת, בן 36, נשוי ואב לחמישה ילדים, היה מזכיר קיבוץ איילת השחר.

צרור הערות 6.4.22

* הטרנד התורן – הטרנד התורן הוא ללעוג לשר הבט"פ עומר בר לב. אכן, היו לו בימים האחרונים מספר "התחלקויות" מביכות, ואיני מזלזל בהן, אך לא בהן נבחן השר. הוא נבחן ויבחן במעשים. בפחות משנה בתפקידו, הוא הגדיל את תקציב המשטרה, הוסיף תקנים, הפיח רוח לחימה וגאוות יחידה, הוביל שינוי כיוון במלחמה בפשיעה הערבית ובנשק הבלתי חוקי; אמנם מעט מדי, אך הרבה יותר מכפי שהיה בכל השנים שחלפו, וכבר יש הצלחות רבות.

מן הראוי שנזכור איזו ירושה הוא קיבל. משטרה שבמשך חמש שנים ראש הממשלה נלחם בה, הסית נגדה, רדף את המפכ"ל, לא מינה במשך שנתיים מפכ"ל, בז לה, הקניט אותה ולבסוף מינה לשר הבט"פ את הסוס הטרויאני – הפרויקטור שלו לחורבן מדינת החוק. את התוצאות הישירות ראינו בפרעות בעת מבצע שומר החומות ובאסון הר מירון. מן השפל הזה בר לב צריך להתחיל לשקם את המשטרה והוא עושה עבודה טובה.

בר לב, ממקימי שלום עכשיו, הוא מבחינתי יריב אידיאולוגי. אבל מה שחשוב לאין ערוך, הוא הרקורד שלו כלוחם ומפקד מצטיין, כמפקד סיירת מטכ"ל, כאחד הפורצים למלון "סבוי" לשחרור בני הערובה, כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל במבצע אנטבה. מה שחשוב לאין ערוך הוא העובדה שהוא הקים את תנועת "אחריי", המטפחת מנהיגות חברתית בקרב הנוער בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית ומכשירה את הנוער לשירות משמעותי ולפיקוד בצה"ל.

הצטערתי לראות אותו מתגושש עם הכהניסט האפס, שלא שירת אפילו שעה אחת בצה"ל, ומכנה אותו, כראוי לו: "אפס". הצטערתי לראות אותו ואת האפס באותה תמונה, פנים אל פנים, כאילו הכהניסט הוא בר שיח, כאילו הוא לגיטימי. מוטב היה, שברגע שהכהניסט האפס, הרקדן הראשי על הדם, התקרב לשר כדי לבצע פרובוקציה כהניסטית מבחילה, שוטרי משטרת ישראל ומאבטחיו של בר לב היו מזדרזים לחצוץ בין השניים.  

* לרקוד עם כוכבים על הדם – סמוטריץ' מאתגר את הכהניסט בתחרות "לרקוד עם כוכבים על הדם". סמוטריץ', משתמט עלוב מצה"ל, גיבור גדול. גזען והומופוב, על הרצף הכהניסטי. לפחות דבר חיובי אחד נזקף לזכותו. הוא סיכל את הקמת ממשלת החסינות של נתניהו עם רע"ם.

* טקייה – בן גביר הוא הכהניסט המסוכן ביותר. יותר מחבריו ארור מרזל, האיש הרע בן ארי וראש קו-קלוקס-קלאן הישראלי גופשטיין. אפילו יותר מ"הרב" כהנא שר"י. למה? כיוון שהוא אימץ את טקטיקת ה"טקייה", המקובלת אצל תמונת הראי האיסלמיסטית שלו. וכך, הוא הצליח לא להיפסל לכנסת ולהיות כוכב אולפני התקשורת והסחבק של המראיינים. מה זאת טקטיקת ה"טקייה"? שאלו את גוגל, תקבלו תשובה מפורטת.

* בין ביקורת עניינית לריקוד על הדם – "מה, אסור למתוח ביקורת?" רושפים הרוקדים על הדם, כדי ליצור דה-לגיטימציה לביקורת על מחול הדם שלהם.

ודאי שמותר למתוח ביקורת. לא מותר – רצוי. לא רצוי – חובה. ריקוד על הדם וביקורת עניינית הם שני דברים שונים.

ההבדל הוא ב"איך" וב"מה". להגיע כנשוך נחש אל מקום הפיגוע כדי לשלהב את היצרים, להתסיס, להסית, להפריע לכוחות הביטחון במלאכתם, לצווח על שר הבט"פ או על מפכ"ל המשטרה, זו לא ביקורת. לשקר בטיעונים מסיתים כמו שהממשלה לא נלחמת בטרור בשל הקואליציה עם רע"ם – זו לא ביקורת עניינית, זה סתם שקר והסתה. לפרסם תמונות של קורבנות הפיגוע ולהאשים בהם את איילת שקד ונפתלי בנט כי לא הלכו לבחירות חמישיות – זו לא ביקורת, זו הסתה פרועה. מופע האימים של מירי כפיים רגב שחוללה ברחובות בני ברק עם ההמון המשולהב, הוא התגלמות הריקוד על הדם. דפי המסרים של "נתניהו – תחזור" בהקשר של הפיגועים, הם ריקוד ציני על הדם.

מהי ביקורת עניינית? ביקורת שמבוססת על טיעונים עניינים, ואינה מושמעת בהתלהמות כדי לגרוף פופולריות.

הטענה בפיגועים של שנות ה-90 וה-2000, שהכנסת ערפאת וצבאו לתוככי א"י הביאה לגל הטרור, היא טענה עניינית ונכונה. היא מבוססת על עובדות. כאשר נורו רקטות מעזה אחרי שישראל נסוגה ממנה ועקרה את גוש קטיף, למרות האזהרות שזה מה שיקרה, שהושמו ללעג אך התבררו כנכונות, היא טענה עניינית ונכונה. הטענה ששחרור סיטוני של מחבלים ובהם רבים עם דם על הידיים הביאה לפיגועי טרור היא טענה עניינית.

בעקבות הביקורת על פסטיבל המחולות שחולל, תרתי משמע, נתניהו, מיד עלו תגובות שככה עשו גם לנתניהו. כאילו זה מצדיק משהו. גם אני מתחתי ביקורת על נתניהו בשעות משבר ביטחוני, אך הייתה זו ביקורת עניינית. את טענתי, שההבלגה על טרור ההצתות תביא בהכרח לסבבי רקטות, אמרתי בעוד מועד, וכן, כאשר למרבה הצער המציאות אוששה את הדברים, בהחלט ביקרתי את נתניהו. לאורך שנים מתחתי ביקורת על מחדל ביטחון הפנים ועל אובדן הריבונות, ובהחלט הזכרתי זאת בפרעות במהלך מבצע "שומר החומות".

וגם בגל הנוכחי יש מקום לביקורת. למשל, ביקורת על מחדל הפרצות בגדר והעלמת העין מחדירת אלפי שב"חים מדי יום. למשל, ביקורת על שלא נעשה מספיק במלחמה בנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. אם כי, בנושאים האלה, מוטב שהביקורת לא תבוא מצד מי שאחראים למחדלים הללו.

גם ביקורת עניינית עלולה להשתלב בריקוד על הדם. למשל, כאשר נתניהו כראש האופוזיציה היה ממהר לאתרי פיגועים, בפיגועי שנות ה-90, ומשלהב את הרוחות, זה היה ריקוד על הדם, למרות שהביקורת על הכנסת ערפאת ליו"ש הייתה עניינית וצודקת.

הריקודים על הדם אינם פטנט חדש. התופעה החלה כבר לפני ארבעים שנה, במלחמת שלום הגליל. וגם בפיגועים תחת שלטון נתניהו, הכהניסטים מיהרו למקום כדי לרקוד על הדם ולהאשים את נתניהו. אבל שום דבר אינו מתקרב לפסטיבל המחולות בשבוע האחרון.

קראתי לאחרונה את פרוטוקול ישיבת האבל של הכנסת אחרי הטבח במינכן. היה זה מפגן של אחדות לאומית, עמידה איתנה ומסר לאומי אחיד וברור נגד הטרור. לא היה כמעט הבדל בין מסרי הממשלה והאופוזיציה. כך ראוי שתנהג אומה תחת מתקפה.  

* ערבי טוב נוסח גדעון לוי – גדעון לוי פרסם פשקוויל נאצה שבו התגולל על החברה הישראלית על כיבוד זכרו של גיבור ישראל אמיר חורי. כותרת הפשקוויל: "אמיר חורי, הכי ערבי טוב". הוא כותב שאנו מכבדים אותו קודם כל כי הוא ערבי מת, והרי כידוע "היהודים" סבורים שערבי טוב הוא ערבי מת. ושנית כיוון שהוא נוהג כפי שאנחנו, הקולוניאליסטים, מצפים מן הערבים.

לכאורה הוא כיוון את חצי הרעל שלו לחברה הישראלית ונזהר בכבודו של אמיר חורי, אך בין השיטין אי אפשר שלא לחוש בבוז העמוק שהוא רוחש לו, כיוון שבעיניו הוא בוגד, העונה על הציפיות של החזון הקולוניאליסטי שלנו, הרוצה ערבים ש"מוחקים את מורשתם הלאומית והתרבותית, מתעלמים מגורל אחיהם בשטחים ומפנים להם עורף — והכי טוב שישרתו במנגנונים שפועלים נגדם: מג"ב, המשטרה וצה"ל".

גם לגדעון לוי יש חזון של ערבי טוב. ערבי טוב נוסח גדעון לוי הוא מחבל שגורם ליהודים למות. כן, גם בפשקוויל הוא מציג גיבור אמתי, מחבל מג'נין, שהוא נוקב בשמו, שנהרג בעימות עם כוחות מג"ב ש"פלשו לג'נין".

הלוואי שכוחותינו היו "פולשים" לג'נין יום קודם, ומצליחים לשים בעוד מועד את ידם על הערבי הטוב, וכך מצילים את חייהם של ארבעה יהודים וערבי.

* לשחרר את גופות המחבלים – מחלוקת בין צה"ל ושב"כ לבין המשטרה בשאלה האם להחזיר גופות מחבלים. אני בעד. מאוד בעד. ביום שבו יוחזרו גופותיהם של חללי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, יש לשחרר את כל גופות המחבלים. ולא רגע אחד לפני כן.

* פגיעה במורל הציבורי – סרטון אבטחה המתעד פיגוע, הוא מידע חשוב לציבור וחשוב להציג אותו. פעם. פעמיים. אולי שלוש פעמים. אבל הצגת הפיגוע בלוף אינסופי במשך שבוע, לא רק מיותרת אלא מזיקה; יש בה עידוד למחבלים ולמפגעים חקיינים ופגיעה במורל הציבורי ובחוסן הלאומי.

* צבא כושל וברברי – ימנן פייסבוק שסולד מרעיונות מוסר לחימה וטוהר הנשק, שכן לטענתו במלחמה יש רק מטרה אחת, ניצחון, והכל, כולל הכל, כשר כדי להשיגו, היה באופוריה לאחר פלישת רוסיה לאוקראינה. הו, הנה מי שיודע מה זאת מלחמה, בלי כל מני עכבות.

אז ראינו. צבא כושל, מובס, שלא הצליח לעמוד באף יעד, חודש וחצי מתברבר, שוקע וסופג אלפי אבידות. הדבר היחיד שהוא יודע זה לבצע פשעי מלחמה ומעשי טבח ברברים.

* לא לאלימות – שום דבר אינו יכול להצדיק את האלימות נגד עיתונאי בכנס של תקווה חדשה. תקווה חדשה קמה כדי לבנות תרבות חלופית לתרבות של הליכוד, ומצערת מאוד ההתנהגות, שהזכירה את מראות מרכז הליכוד.

* ומחר נלמד לתקוע סכינים – במאמרה על שירו של אלתרמן "ילדי ההפקר" מציינת זיוה שמיר שמילות הפתיחה של השיר נמחקו. מדובר במשפט "חֲצִי גְּרוּשׁ שְׂרוֹכֵי נַעֲלַיִם / וּשְׁלֹשָׁה מִיל עִתּוֹנִים / הַיּוֹם, הַיּוֹם תָּקַעְנוּ רַק עֵינַיִם / מָחָר נִלְמַד לִתְקֹעַ סַכִּינִים!" ראוי לציין שבגרסתו של אריק איינשטיין לשיר, בלחנו של יוני רכטר, המשפט הזה מופיע כפזמון חוזר.

* לא עוד טפלון – ביום שני הוצאתי לציבור האורטלי הודעה של מטה קורונה, על פיה לראשונה מראשית הגל החמישי, אין באורטל אף מאומת.

ויהי ערב ויהיה בוקר, וביום שלישי הוצאתי הודעה שבה… כתבתי על עצמי בגוף שלישי, כולל איחולי רפואה שלמה והחלמה מהירה.

כן, מסתבר שאיני טפלון. מראשית המגפה, לא זו בלבד שלא נדבקתי, גם לא נדרשתי לבידוד. והנה… איך נפלו גיבורים…

אף עיתוי אינו מתאים לקורונה, אבל האמת היא שיצא לי באמת עיתוי מחורבן במיוחד. ביום שבו יצאתי מאומת, הייתי אמור להיות יו"ר מושב בכנס ההתיישבות ע"ש מוישיק גרליק, עליו עמלנו חצי שנה, והוא התכנס אחרי שנתיים שבו לא התקיים בשל הקורונה. ודווקא באותו בוקר, הן ראש המועצה האזורית חיים רוקח שהיה אמור לברך והן אני – מאומתים לקורונה. ומחר הייתי אמור לצאת ליומיים של הדרכה במסע "נפגשים בשביל ישראל".

טוב, לפחות עד סדר פסח הכל יהיה מאחורינו וגם זו לטובה.

אני מאשים בהידבקותי את עצמי ורק את עצמי. למה לא התחסנתי בחיסון הרביעי? מה חשבתי לעצמי, שאם קוראים לבני 60 ומעלה להתחסן, אז בגיל 59 אני פטור? מה, הקורונה הייתה מגיעה לפתחי וממתינה 9 חודשים?

אבל אני, כדרכי, רואה את הצד הטוב (שלא לומר ה"חיובי") בכל דבר. יהיו לי כמה ימי זמן איכות עם עצמי, שבהם אספיק לעשות דברים שאיני מגיע אליהם. אגב, איני זוכר מתי לאחרונה הייתי חולה, אבל זה היה לפני הרבה שנים.

          * ביד הלשון

דָּבְרַת – דברת (הדל"ת בקמץ קטן, נהגה כמו דוברת) הוא קיבוץ בעמק יזרעאל, בקרבת עפולה. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1949, אחרי המתנה של שבע שנים במעיין חרוד. את הקיבוץ הקימו חלוצים מאוסטריה וגרמניה, לצד חלוצים מתנועת מכבי הצעיר וקבוצה של חיילים משוחררים מהצבא הבריטי.

הקיבוץ מנציח בשמו את עיר הלוויים דברת, בנחלת שבט יששכר, המוזכרת בספר יהושע. שמה של דברת השתמר בכפר הערבי דבוריה.

* "חדשות בן עזר"

והיו לאחדים בידך

באמצע המאה ה-19, המאבק בין הזרמים ביהדות מרכז אירופה הלך והחריף והשסע התעצם עד סף קרע. הזרם האורתודוקסי שקם כתגובה להשכלה ולרפורמה מרד באתוס הקהילתיות המסורתית, המתונה, של קהילה יהודית מגוונת ומכילה את המחלוקות בתוכה מתוך אחריות לכלל ישראל, ויצר את אתוס הבדלנות של יצירת קהילה נבדלת שההחמרה ההלכתית מגדירה אותה ומבדלת אותה מכלל ישראל.

לא כך היה בקהילת ברסלאו (היום העיר הפולנית ורוצלב, ועד אחרי מלחמת העולם השניה חלק מגרמניה). עיר זו הייתה אחת ממקורות היהדות הרפורמית ואחת הראשונות שקמה בה קהילה רפורמית חזקה. ב-1849 התפצלה הרבנות בעיר לשתי רבנויות – אורתודוקסית ורפורמית. אולם כעבור שבע שנים בלבד, ב-1856, חזרה הקהילה והתאחדה. ברבנות העיר כיהנו זה לצד זה רב אורתודוקסי ורב רפורמי, שכיבדו זה את זה על אף המחלוקת התיאולוגית.

הסמליל של הקהילה, על החותמת שלה, היה ציור של שני מקלות עצים מצטלבים ומתחתם המילים: "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". המילים הללו הן חלק מפסוק יז בפרק לז ביחזקאל, מן ההפטרה של פרשת "ויגש", שאותה נקרא השבת. הפסוק המלא הוא: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". הפסוק הזה הוא חלק מנבואת הנחמה של יחזקאל, המתארת איך שני הענפים שהתפצלו – יהודה וישראל, שבים ומתאחדים. אך האיחוד אינו כפיית אחידות, אלא חיבור מחדש של שני הענפים, שאומנם הם שונים, אך הם יהיו כאחדים בידינו. לא אחדים, אלא כאחדים, על אף השונות ביניהם. אחדים בידינו במובן של הסולידריות, הערבות ההדדית, האכפתיות וההשתייכות לאותה קהילה ואותו עם, הגם שהם שונים זה מזה. פסוקי הנבואה הזאת חקוקים על קיר בית הנשיא, כביטוי לערך הנשגב של שלמות העם, לא באמצעות מחיקת המחלוקות, אלא באמצעות חיים משותפים של היהודים בעלי העמדות השונות והיכולת לכבד ולהכיל עמדות שונות בעם מאוחד.

פרשת הבר-מצווה שלי הייתה פרשת "ויגש". קראתי בה את כל הפרשה ואת ההפטרה. ועד היום, 46 שנים אחרי בר המצווה, הפסוקים הללו מלווים אותי, ואני נושא את המסר הזה בשבתי בביתי ובלכתי בדרך, בשכבי ובקומי.

צרור הערות 19.9.21

* ההצלחה והכישלון – ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל, הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית, במלחמה בקורונה, היא החיסונים. הכישלון הגדול ביותר של ישראל, אף הוא משותף לשתי הממשלה, גם הוא החיסונים.

ההצלחה הגדולה של נתניהו הייתה ההבנה המוקדמת שהחיסונים הם הפתרון, ההסתערות המהירה והאפקטיבית על חברת "פייזר" להשגת החיסונים בכמות שמאפשרת חיסון מדינה שלמה, ומבצע החיסונים המרשים, שהתבסס על מערכת הבריאות הציבורית של קופות החולים, באופן שאִפשר חיסון של כל המדינה, במהירות, על חשבון המדינה. ההצלחה הגדולה של בנט היא החלטתו האמיצה לא להמתין לאישורים של ה-FDA ולהתחיל מיד בחיסון הבוסטר. ההססנות והפחדנות של FDA, שרק אתמול החליטו לחסן רק את בני ה-65 ומעלה וקבוצות סיכון, מעידה עד כמה ההחלטה, שהתבססה על חוות הדעת של הקהילה המדעית והרפואית בישראל, הייתה אמיצה. אין ספק ש-FDA יאשרו בסופו של דבר את חיסון הבוסטר לכל הגילים, בין השאר בהסתמך על התוצאות בישראל. השאלה היא כמה אנשים ימותו לשווא בשל השמרנות הזאת. הישג נוסף של ממשלת בנט הוא הבטחת מלאי מספיק של חיסונים למבצע כולו. עוד הישג של שתי הממשלות, הוא העובדה שבפועל, מיליוני ישראלים התחסנו. בזכות החיסונים, אנו מצליחים לעבור את הגל הרביעי ללא סגרים ובמינימום הגבלות ומנהלים את החיים, הכלכלה והחינוך במקביל לקורונה, וזה הישג גדול.

אז איפה הכישלון? בדמוקרטיה הרוב קובע. במגיפה, מיעוט יכול לגרום לכך שהמגיפה תימשך. כשהחל הגל הרביעי, אחרי חגיגות הניצחון על הקורונה, מיליון ו-400 אלף ישראלים טרם התחסנו ולו חיסון אחד. זה כישלון. וגם היום קרוב למיליון לא התחסנו כלל ועוד רבים טרם התחסנו בחיסון הבוסטר. זה כישלון. וכדי לנצח את המגפה, יש ללמוד לעומק את הכישלון הזה, ולחולל שינוי.

האתגר הוא לחסן רוב מוחלט של אלה שלא התחסנו. אין כוונתי לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסון העקרוניים. זו כת משיחית, שאין שום דרך לשכנע אותה, בוודאי לא בהיגיון, כי היא מחוסנת מפני ההיגיון. אדרבא, כל הוכחה להצלחת החיסון מתורגמת אצל אנשי הכת כ"הוכחה" לקונספירציות המטורללות שלהם על החיסון. מבחינתם, המוני הבלתי מחוסנים הצעירים, שממלאים את מחלקות הקורונה, תופסים את מכונות ההנשמה ומתים מקורונה – גם הם איכשהו "הוכחה" לטענתם. הנה, כאשר אחד מפעילי הכת, חי שאוליאן, הפך למת שאוליאן בגין הקורונה, הכת מספרת שהמשטרה ו"הממסד הרפואי" הרעילו אותו כדי להשתיק אותו. המסקנה ברורה – אין שום טעם להשקיע מאמץ בכת. אלא שהכת היא רק חלק זעיר מבין הבלתי מחוסנים.

את רוב הבלתי מחוסנים, יש לחלק לשני סוגים. סוג אחד, הוא אוכלוסיות מוגדרות כמו המגזר החרדי, המגזר הערבי ושכבות המצוקה. שם הבעיה היא של מודעות. האתגר הוא להגיע אל הציבור הזה, הן בהסברה אפקטיבית, לכל ציבור בשפתו ובאמצעות מנהיגים מתוכו, והן בהגעה פיזית של החיסונים במבצעים ייחודיים אל תוך אותם מרכזים כדי לחסנם, ואפילו במעבר מבית לבית.

הסוג השני הוא של האנשים שאינם חלק מן הכת, אך מושפעים ממנה ומהפחדותיה. קשה לתפוס איך זה שב-2021 כל כך הרבה אנשים מושפעים מהפחדות של עוכרי מדע ורופאי אליל יותר מאשר מעובדות מדעיות ורפואיות. אך זו עובדה. את הציבור הזה יש לפצח ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהשפיע עליו. ההשפעה של הכת על ציבור גדול כל כך היא תעודת עניות לממשלה, למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולעולם המדע בישראל. אך אני מאמין שניתן לשכנע גם את האנשים האלה. למשל, אם יש אנשים שכל כך קל להפחיד בסיפורי אימה על "אובדן פוריות" אותם – יש להציג להם בצורה מוחשית את המתים הרבים הבלתי מחוסנים, שניתן להגדיר אותם מתאבדי קורונה. להפגיש אותם ולחשוף בגדול בתקשורת בלתי מחוסנים שהבינו את טעותם בדרך הקשה, דרך מכונות ההנשמה ומיטות הטיפול הנמרץ.

יש להמשיך לתגמל את המחוסנים ולהעצים את מדיניות התו הירוק, כך שמי שאינו שייך לכת, יבין שהמחיר של אי התחסנותו אינו כדאי.

אני בטוח שניתן לפצח את אתגר הבלתי מחוסנים. אחרת, לא נמגר את הקורונה.

* שרדו כדי להעיד – הכתבה החשובה ביותר בעיתוני סוף השבוע – "סליחה שלא התחסנתי" בעיתון "7 ימים". ארבעה מונולוגים, של ארבעה צעירים, בני 30-40, שהתפתו לתעמולת השקר של כת סרבני החיסונים, הלכו שבי אחרי כל מיני באבות, רופאי אליל, מכשפים ועוכרי מדע, שהפחידו אותם מפני החיסונים. הם האמינו לשקרים, לפייקניוז ולקונספירציות וכתוצאה ישירה מכך, הם לקו בקורונה וכמעט איבדו את חייהם. בניגוד לרבים אחרים, שאף הם האמינו להפחדות הכת ומתו כתוצאה מכך, הם שרדו, ורואים כשליחות להביא את סיפורם לעולם, להזהיר אחרים שממשיכים להאמין לאנשי הכת ומסכנים את חייהם. חובה לקרוא!

* יום אחד בשנה – 364 יום בשנה המחשב והסמרטפון שלי דלוקים. ביום הכיפורים אני צם מאוכל ומתקשורת.

* שליח ציבור – עד לפני שנתיים, חבורה ירושלמית דתית הגיעה ביום הכיפורים לקיבוץ אורטל והובילה את התפילות. בשנתיים האחרונות, בשל הקורונה, איננו מזמינים אותם ועורכים את התפילות בעצמנו. מסיבות רבות זו תפילה יפה יותר בעיניי, ואני מקווה שנתמיד בכך גם אחרי הקורונה, ולו כיוון שבתפילה שלנו אין הפרדה בין המינים והנשים והבנות אינן מודרות.

אני מוביל את התפילות כשליח ציבור (חזן). ובשעת התפילה חשבתי כמה חבל לי שאבא שלי אינו רואה אותי מוביל את התפילות. הרי מאין הידע שלי? מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עמו לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי. הוא לבטח היה גאה בי. כשאמרתי זאת בחיק המשפחה, הגיבה בתי: "ואולי הוא רואה אותך?" הלוואי.

* לזכרה של אידה נודל – לנו, שנולדנו לתוך מדינת ישראל, קיומה הוא מובן מאליו. בפרספקטיבה היסטורית, זהו נס בלתי נתפס. את התפילה לשלום המדינה באורטל, הקדשתי לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה השבוע בגיל 90.

* ממשלת זדון – את השורות הבאות כתבתי לכבוד יום הכיפורים אשתקד. היה זה בתקופת ממשלת נתניהו, שהתנגדתי לה וייחלתי להחלפתה. אך לא יכולתי להחריש מול התופעה שנגדה יצאתי:

לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש, המיט חורבן על הריבונות היהודית והביא לגלות העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

עד כאן הציטוט מן השנה שעברה. חלפה שנה. התחלפה ממשלה. התחלפה אופוזיציה. אך הנוהג המכוער הזה נשאר, רק החליף צד. ואלה שהיו אז השלטון, שכחו את תלמודו של הלל: השנוא עליך, אל תעשה לחברך.

* נדרנא לא נדרי – הרשומה הזאת מבוססת על רשומה שכתבתי לפני שנתיים, אחרי סיבוב הבחירות השני, כאשר קראתי למפלגות לרדת מהעצים ולהקים ממשלת אחדות לאומית. כזכור, זה לא קרה, והלכנו לסיבוב בחירות שלישי. אחרי הסיבוב השלישי, לשמחתי, כחול לבן התעשתה והקימה ממשלת אחדות לאומית, אך למגינת הלב, התברר שהיה זה הסכם הונאה, נתניהו לא העלה על דעתו לכבדו ועקץ את שותפיו. ושוב נגררנו לסיבוב רביעי. ואלמלא המפלגות שגילו אחריות, ברוח הדברים שכתבתי אז, היינו היום בעיצומו של סיבוב הבחירות החמישי.

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו מקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

* להעמיד דברים על דיוקם – בהמשך לתכתובת המשולשת – אב"ע, זיוה שמיר ואני, ברצוני להעמיד דברים על דיוקם.

הפירוש האירוטי של השיר, לא היה שלי אלא של אבא של חבר אורטל, איש ספר ומורה ותיק לספרות (כבר אז היה פנסיונר, היום הוא בן 94), שהשתתף בערב "כל נדרינו" שאני מוביל באורטל. הוא הביע תמיהה על כך שצירפתי לערב את השיר "סליחות". המאמר שפרסמתי היה תגובה לדבריו, השוללת את הפרשנות שלו.

את הפרשנות על פיה השיר עוסק באביה של לאה גולדברג שמעתי מפיו של המשורר, הסופר והמתרגם אלישע פורת ז"ל, שהיה מהקוראים והכותבים הקבועים בחב"ע. המאמר שלי הוא משנת 2014, כך שסביר בהחלט שהמקור של אלישע היה מאמרה של זיוה, שפורסם שנה קודם לכן. אלישע קרא את מוסף "שבת" וכתב בו, ובהחלט יתכן שהכיר את הפרשנות הזאת דרך מאמרה של זיוה שמיר, באותו עיתון. גם אני קראתי באותן שנים את מוסף "שבת" וכתבתי בו, אך את מאמרה ההוא של זיוה החמצתי, ואת הפרשנות, שאהבתי מאוד, למדתי מאלישע.

* כיפה לבנה – מעניין אם העבריין שנהג בשכרות ביום הכיפורים ודרס למוות את הנער ברק חורי, יופיע לבית המשפט עם כיפה לבנה.

* השקר לא יהפוך לאמת – סימה קדמון, בגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות", מיחזרה את השקר ההיסטורי השחוק עד דק: "בעיית האמון של רבים מהדור שלנו הייתה דווקא בגולדה ובדיין. כשהתברר שהייתה הצעה על השולחן והם דחו אותה, מתוך שטחיות וזחיחות, טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח. היה ברור לכל מי שיצא למלחמה שרק העקשנות והשחצנות של השניים האלה הובילה לאסון. ואכן, לאחר קרוב ל-3,000 הרוגים הגיעו בגין וסאדאת לאותו הסכם". שקר וכזב. שום הצעת שלום מצרית לא הונחה על השולחן, ולכן מובן מאליו שישראל לא דחתה שום הצעה שלא הייתה. המורה של תעמולת השקר, שר התעמולה הנאצי גבלס, אמר: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". אבל גם אם תחזרו אלף פעמים על השקר הוא לא יהפוך לאמת. מה שחשוב הוא להפריך את השקר. את זה עשה פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים הישראליים, בספרו "רהב" שיצא לאחרונה, ובו הוא הפריך מכל וכל את השקר.

בערב החג התפרסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על הספר. הכתבה התמקדה במחדל הרהב, אותו מפרט גלבר היטב בספר. אולם לא מופיעה במאמר אף מילה על הפרכת שקר "הצעת השלום שנדחתה". וחבל, כי "הארץ" הוא ממובילי עלילת הדם.

* סטטיסטיקת החללים – באחד הצרורות האחרונים כללתי הערה, שבה שללתי דברים שכתבה רווית הכט, לפיהם הקיבוצניקים, כמו גם תושבי השכונות העשירות בערים, נמנעים מלהתגייס היום ליחידות קרביות, כחלק מתהליך של חילופי אליטות בצה"ל.

לחיזוק דבריי, אציג את חלקם של בני הקיבוצים בחללי מבצע "צוק איתן". התנועה הקיבוצית מונה 2% מהאוכלוסיה בישראל. בני הקיבוצים היו 14% מחללי המבצע. נקווה ונייחל לכך שלא יהיו עוד מבחנים מן הסוג הזה, אך משנאלצנו לעמוד במבחן – זאת תמונת האמת.

* הכל מותר – כמו רבים אחרים, גם אני מבחין בין פסטיבל המחולות הציני על דמו של חלל צה"ל, שתוזמן ותוזמר היטב בשלט רחוק מאיי תענוגות של העד מהוואי, לבין ההתנהגות של המשפחה השכולה. כל כולי סלידה וזעם על הפסטיבל הצבוע, שאורגן בציניות מרושעת ומקפיאת דם בידי תעשיית שנאה והסתה, אך מי אני שאבקר משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה מכל?

"למשפחה מותר הכל" אמר נפתלי בנט. הכל?! זה נשמע קצת מסוכן. למשל, לכנות את ראש הממשלה "כלב" ו"רוצח עם דם על הידיים" – מותר? אני בספק.

אבל יש שכולים שאסור להם. למשל, מאיה, אלמנתו של עמנואל מורנו. מאיה היא אשת הציונות הדתית, שנעקרה פעם אחת כילדה ממושב שדות בחבל ימית ופעם שניה מגוש קטיף ולאחר מכן איבדה את בעלה קצין הסיירת. אבל היא תומכת בבנט. ולתמוך בבנט – גם לאלמנת מלחמה אסור. הרי הוא "בוגד". ולכן היא מוקד להסתה ושנאה של המוני טוקבקיסטים מוסתים ומורעלים של התעשיה. ואפילו כאשר היא מעלה בפייסבוק תמונה תמימה של קשת, בריוני הרשת – שליחי התעשיה, מגדפים אותה, מנאצים אותה ומשתלחים בה בגסות.

ובכל זאת, אני מאמין שלה מותר למתוח ביקורת אפילו על משפחה שכולה. ועוד איזו ביקורת "קיצונית": "איך הגענו למצב שבו אם שכולה תוקפת את המפקדים שמגיעים אליה לביקור תנחומים". והיא עוד תחטוף על זה. ועוד איך תחטוף. איך היא מעזה? הרי לה אסור.

* לא "עבירה מומצאת" – במאמר מלומד ב"הארץ" מפריך שחר גינוסר את הטענה של תעשיית השקרים, כאילו סיקור חיובי כשוחד הוא "עבירה מומצאת", "המצאה של הפרקליטות", "באף מדינה בעולם מעולם לא הוגש כתב אישום על שוחד בגין סיקור חיובי". גינוסר מציג לנו תקדימים מבריטניה, גרמניה, מלטה, יפן וטייוואן. אוסיף על דבריו, שגם בישראל היו תקדימים כאלה. אורי עמית, ראש עיריית ר"ג מטעם המערך, שאני בחרתי בו, הורשע בשוחד ונאלץ לפרוש מתפקידו ונדון למאסר על תנאי וקנס. הוא לא שוחד בכסף אלא בסיקור חיובי.

* לא תהיה נסיגה – עו"ד איל בסרגליק פרסם ב"גלובס" מאמר תחת הכותרת "נסיגה לתפארת", שבו הוא תקף בחריפות את שר המשפטים גדעון סער על נסיגתו מאחת מתכניות הדגל שלו – פיצול תפקיד היועמ"ש.

הייתי מצטרף לביקורת, אילו הייתה נסיגה כזאת. אולם סער הכחיש מכל וכל, בראיון לערוץ 12 לפני זמן קצר, את הטענה שהוא חזר בו מהשינוי החשוב. להיפך, הוא דבק בו. הוא הסביר שמטעמי לו"ז השינוי לא ייעשה לפני בחירת היועמ"ש החדש, אולם כל המועמדים לתפקיד יודעים על השינוי המתוכנן והדבר הובהר להם באופן חד-משמעי. השינוי הזה הכרחי. העובדה שהתובע הראשי הוא גם האדם שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, פוגעת ביכולתו להוביל בכל כוחו את המאבק בשחיתות ממשלתית. כל יועמ"ש הוא קודם כל בן אדם, עם חולשות אנוש, ולא פשוט להורות על חקירה, לא כל שכן להגיש כתב אישום, נגד ראש ממשלה או שרים, כאשר הוא עובד אתם מדי יום ביומו. ואכן, כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, לא היו נחרצים דיים, משכו זמן, מיתנו מאוד את כתבי האישום. בעקבות ההפרדה, התובע הכללי יהיה ממוקד כל כולו במשימה אחת – להיות המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית.

* נאמן למצפונו – בראיון ל"ידיעות אחרונות", הופנתה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופט מלצר, שאלה שנפתחה כך: "כשיולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת הוא פעל בניגוד לפסיקה שלכם".

אין לכך שחר. אדלשטיין לא פעל בניגוד לפסיקת בג"ץ, אלא התפטר כיוון שהפסיקה הייתה בניגוד למצפונו, אך הוא לא רצה לפעול בניגוד אליה. על כך הוא ראוי לכל שבח. לדעתי הוא צדק בעמדתו, אך גם מי שסבור שהוא טעה ופסיקת בג"ץ הייתה מוצדקת, צריך להעריך אותו על אופן תגובתו.

          * ביד הלשון

צינתוק – הודעה של יועז הנדל, שר התקשורת: "ממשיכים לעבוד למען הצרכנים הישראלים. ‏הודעתי על ביטול דמי הקישוריות. ‏ובעברית: זה מהלך שיוזיל לכולנו את המחירים בטלפון הביתי ובשיחות לחו״ל ויפסיק את תופעת הצינתוקים, שמעיקה על הציבור החרדי. ‏נמשיך לשחרר רפורמות שהיו תקועות שנים".

צינתוקים? צִינְתּוּק הוא הֶלְחֶם של צלצול-ניתוק. מושג עממי המתאר התקשרות טלפונית קצרה שלא על מנת להתחיל שיחה, אלא לשם העברת נתון מספרי או כדי לפתות את מקבל הצינתוק להשיב שיחה למספר הטלפון ממנו הגיע הצינתוק.

הגיוני יותר היה להלחים את המילים כ"צילתוק", ובכך להביא לידי ביטוי באופן שוויוני יותר את שתי המילים. אבל לך תתווכח עם מועצת חכמי הסלנג.

מועדים לשמחה!

* "חדשות בן עזר"

ריכוז היכרות 2012-2021 – סיכום תפקיד

מכל התפקידים שמילאתי באורטל, ואין כמעט תפקיד קהילתי שלא מילאתי לפחות פעם או פעמיים, כולל שתי קדנציות כמזכיר, הובלת תהליכי שינוי ותהליכים אסטרטגיים וגם שתי קדנציות קודמות כרכז קליטה – אין תפקיד שאני גאה בו ורואה בו את תפקיד חיי באורטל, כמו ריכוז היכרות והובלת הצמיחה הדמוגרפית באורטל בתשע השנים האחרונות. בעיניי, תהליך הצמיחה הדמוגרפי בתקופה זו הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לאורטל מיום הקמתה.

כדי להבין את גודל השינוי, ראוי להיזכר היכן היינו לפני עשור. אורטל הייתה בעיצומו של המשבר החמור בתולדותיה, שהיה משבר חברתי ודמוגרפי, שלווה בעזיבה גדולה, כולל של משפחות מרכזיות ומובילות באורטל. התחושה הייתה ששטף העזיבות יימשך וקשה היה לעצור את הדימום. בתי הילדים היו מלאים בעיקר בילדים מן החוץ, ואלמלא הקליטה הגדולה – כשעין זיוון הקימו מחדש את מערכת הגיל הרך והוציאו את ילדיהם ממערכת החינוך של אורטל, היינו אנו נאלצים לשלוח את קומץ ילדינו לעין זיוון. הייתה תחושה של עייפות; עייפות מנשיאה בעול, עייפות מעשיה, עייפות ממשימתיות, עייפות מהקיבוץ. ובתוך המשבר הזה, אחזנו בציציות ראשינו וחילצנו את עצמנו מהביצה הטובענית, בתכנית הצמיחה הדמוגרפית עליה החלטנו ב-2012. הבנו שרק קליטה גדולה תשנה את מצבנו.

רבים בתוכנו לא האמינו שנעמוד במשימה. להרחבה הקהילתית אולי יבואו אנשים, אבל מי בימינו ירצה להיקלט בקיבוץ שיתופי בפריפריה של הפריפריה ועוד לשלם דמי קליטה גבוהים כאשר הבית שבו הוא יגור אינו בבעלותו? זה דימיוני. אבל ההחלטה על הקליטה התקבלה פה אחד. ואני קפצתי למים ולקחתי על עצמי את המשימה.

אורטל שינתה בשנים האלה את פניה, תוך ששימרה וחידשה את רוח אורטל, את הדרך האורטלית. דם חדש וצעיר התערה היטב בקהילה. בתינו ובתי הילדים שלנו שוב הומים מתינוקות ומילדים; בכיתות הגדולות ביותר בתולדות אורטל. הבור הדמוגרפי התאחה, והחלה גם חזרה של בני אורטל, אם כי בזרם דל ומאכזב בינתיים, אך אין לי ספק שנחזה בו כבמעיין המתגבר.

הצעירים הנקלטים רצו לבוא לאורטל, דווקא כיוון שזו אורטל, קיבוץ שיתופי בגולן. והם באו, ברובם, מלאי מרץ ורצון עשיה. איני מאמין במיתוס של הנקלטים שצריכים לעשות קולות של שטיח במשך שנתיים כדי לא להרגיז אף אחד, אלא להיפך, בהתערות מיידית בעשיה. וכך קרה. תחילה בהירתמות הנקלטים הצעירים לעשיה התרבותית, בשנת הארבעים ועוד ובהמשך בהשתלבות בכל הוועדות, בלקיחת אחריות ניהולית ובמילוי תפקידים מרכזיים באורטל. והיום מרכז המשק הוא מן הקליטה החדשה וכך גם מרכז התרבות, רכזת ספורט, רכזת התנדבות, רכז איכות הסביבה ולאחרונה גם מנהל ענף המזון. ואין סמל יפה יותר לכך, מן העובדה שרכז הצמיחה הדמוגרפית החדש, ג'וש, אף הוא מן הקליטה החדשה.

כל ההישג הזה לא היה קורה, אלמלא השכלנו לרתום את החברה האורטלית למאמץ הקהילתי החשוב הזה. נכון, לא כולם. היו חברים שעמדו מהצד או ישבו על הטריבונה ולא היו שותפים. אבל רוב הציבור היה שותף. בעשרות רבות של אירוחי סוף שבוע, לא קרה אפילו מקרה אחד שלא הצלחנו, גם אם במאמץ רב, למצוא שלוש משפחות מארחות, שפתחו את בתיהן ואת לבן לאורחים, ונהג שלקח אותם לסיור היכרות. ושתי הוועדות, היכרות וקליטה, רבות משתתפים ועמוסות בעשיה. צוות היכרות, בתקופות השיא שבהן אירחנו כמעט בכל שבוע, נפגש בשבת בצהרים, בזמן השנ"צ הקדוש, עם המשפחה המתארחת. ולכל משפחה שהגיעה לקליטה הייתה משפחה מלווה. עשרות משפחות נרתמו למשימת הצמיחה הדמוגרפית – וכך עמדנו בה בהצלחה רבה כל כך.

בקליטה להרחבה הקהילתית ההצלחה פחות האירה פנים. בשנים הראשונות בקושי בקושי הצלחנו לקלוט, וזה היה מתסכל ומאכזב. בשלב מסוים נכנסתי גם לשיווק ההרחבה הקהילתית, כדי לחלץ את העגלה. בדיעבד, אני חושב שטוב היה לאורטל שקצב ההרחבה הקהילתית היה אטי יותר. כך יכולנו להתמקד במיוחד במטרה העליונה של קליטה לחברות, והקליטה להרחבה התמזגה בתוך הקליטה הזו אט אט, באופן שבו כל משפחה שהצטרפה להרחבה נכנסה לתוך אווירת הקליטה לקיבוץ, והדבר חיזק את היכולת שלנו להגשים את חזון הקהילה האחת וההשתלבות האורגנית של ההרחבה בקיבוץ. והנה, כעת נותרו רק שני מגרשים פנויים, ואני מאמין שעד סוף 21' ולכל המאוחר בראשית 22' נשלים את ההרחבה.

****

לא קלטנו בני אלים. זאת, כיוון שגם אנו לא בני אלים. קלטנו אנשים בשר ודם, כמונו, בעלי רצון לחיות בקיבוץ, לעשות למענו ולתרום לו. לא חיפשנו את פנטזיית "טייס בשייטת מטכ"ל", אלא אנשים איכותיים בעלי מוטיבציה להיות חברי קיבוץ טובים ותורמים. חיפשנו איך לחזק את "השליש העליון" של הקיבוץ – ברמת המחויבות, המעורבות, העשיה, המשימתיות והמנהיגות. המטרה שלנו הייתה לחזק את המרכז, לא לצרף אנשים לשוליים. נכון, לא תמיד הצלחנו בכך, אבל בראיה כוללת, זו הצלחה אדירה שאנו נהנים ממנה היום ונהנה ממנה יותר בעתיד. ונהנה ממנה עוד יותר עם המשך הקליטה בשנים הבאות, שחייבת להימשך; לא כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, אפשר להפסיק אותה, אלא כי את המנגינה הזאת אסור להפסיק, כי היא חיונית והכרחית להבטחת עתידנו.

לא אחת הייתי בעמדת מיעוט בצוות היכרות, כאשר חשבתי שעלינו להיות פתוחים יותר לקליטת אנשים שאינם "כמונו" ולגוון ולהעשיר יותר את המגוון החברתי באורטל. אני מקווה שבעניין הזה נהיה טובים יותר בשנים הבאות.

****

הקליטה לאורטל היא תרומה לאורטל אך גם לגולן. כל משפחה חדשה שהבאנו לגולן, היא נכס לאזור כולו.

אורטל נהנתה מתוצאות תרומתנו לצמיחה הדמוגרפית של הגולן. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בתכנית הנחלות בגולן, שבזכותה אנו עומדים להשלים את הכפלת שטחי החקלאות של אורטל. תכנית הנחלות היא עדות לראיה של המדינה את חשיבות הקליטה לחברות באגודות השיתופיות חקלאיות של יישובי הגולן. כך היה בממשלה הקודמת וכך גם בממשלה הקיימת. בתקציב המדינה שהתקבל השבוע הוקצה סכום של רבע מיליארד ₪ לתכנית ממשלתית לפיתוח הגולן. כעת עובדים על התכנים. ראש המועצה, שעמו שוחחתי השבוע, אמר לי שחלק מן התכנית הוא בניית מבני ציבור ביישובים קולטים בגולן. ובכלל, המקום שלנו בגולן התחזק מאוד בזכות היותנו יישוב קולט.

****

הצלחת הקליטה היא בזכות ההירתמות של הציבור למשימה הקהילתית. אך לאחרונה, יש גם רוח רעה, שמתבטאת בדיבורים כמו "למה אנחנו נותנים בתים במתנה" וכו'.

גם אנו, הוותיקים, קיבלנו בית "במתנה". אלא שהחזרנו את המתנה בריבית דריבית דריבית, בעשרות שנות עמל ויצירה ותרומה ונתינה ללא גבול לאורטל. וגם הנקלטים, שבניגוד אלינו גם שילמו דמי קליטה נכבדים, יחזירו את ה"מתנה" בדיוק באותה מידה, גם כאשר אנחנו כבר לא כל כך נוכל לתרום וגם כאשר כבר נעבור לאקליפטוסים. לכן, הבניה לנקלטים אינה הוצאה אלא השקעה; ההשקעה החברתית והכלכלית הכדאית ביותר שלנו – ההשקעה בהבטחת עתידה של אורטל.

מסיבות כלכליות וחברתיות הגדלנו את דמי הקליטה באופן משמעותי. הייתי שותף להחלטה הזאת, מתוך הבנה שהיא מחויבת המציאות. אך יש לדעת שיש בה גם סכנות. לבטח נפסיד בשל דמי הקליטה הגבוהים משפחות טובות, בשל האפשרויות הכלכליות שלהן. גם אם אין ברירה, חשוב שנהיה מודעים למשמעות ההחלטה ולמחירה.

****

נהניתי מאוד מהתפקיד. בראש ובראשונה מתוצאותיו, אך גם מן העשיה עצמה, מן המפגש עם עשרות רבות של משפחות שרצו לבחון את האפשרות של שינוי בחייהן ועליה לקיבוץ בגולן. פגשתי את המשפחות בבתיהן והובלתי את המשך תהליך ההיכרות אתן, והכל בתוך השניוּת של שיווק אורטל מצד אחד ומצד שני, בחינת המשפחה והתאמתה לאורטל. הרגעים המשמחים והנעימים ביותר בתפקיד היו ההודעה למשפחה שהחלטנו לקבל אותה לאורטל. אני שמח מאוד שביום לפני האחרון שלי בתפקיד זכיתי להודיע למשפחת זיידנבאום על קליטתה. הרגעים העצובים והקשים היו הצורך להודיע למשפחה שהחלטנו לא לקבל אותה. ככל שזה היה בשלב מאוחר יותר של התהליך, זה היה קשה יותר. אני שמח שבשבוע הראשון לתפקידו, ג'וש זכה לקבל להרחבה את משפחת שפיצר – אין פתיחה יותר נעימה לתפקיד הזה, מקבלת משפחה חדשה.

במגע עם המשפחות, השתדלתי להאהיב עליהן את אורטל; להדביק אותן באהבתי לאורטל; בלי לצייר תמונה כוזבת של מקום מושלם, אלא תמונת אמת של מקום שיש מה לשפר ומה לתקן בו, וכל מי שמגיע אליו, מוזמן להיות שותף בבנייתו ותיקונו. מקום שבו עוד אפשר לחלום. 

אומרים ישנה ארץ

שאפילו לימונים פורחים בה

שבה גם מכאוב, גם מחסור

כאילו תמיד קורנים בה.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לחלום.

נתן זך

נכנסתי לתפקיד הזה מלא תשוקה והתלהבות. סיימתי לאחר תשע שנים באותה תשוקה ואותה התלהבות כמו ביום הראשון.

****

ההצלחה הזו לא הייתה קורית אלמלא השותפות הנפלאה של חברים רבים. בראש ובראשונה צוות היכרות; צוות מתמיד וותיק, שלאורך תשע השנים כמעט לא הייתה בו תחלופה. וכך, הצוות הלך והתמקצע.

חברי הצוות: ענבל, רונן, מאיר, תומר, שרון אל', מיכל ר"נ ויאיר. בנוגע למשפחות להרחבה – גם מושי. אני מודה לכולם. מאיר ורונן החליטו לפרוש מהצוות. בחודש האחרון ג'וש כבר הצטרף לצוות ומעתה הוא עומד בראשו. תודה גם למי שהיו חברים בצוות לאורך השנים – יעל ה', קרן פ"א ונועה בר'.

בשבוע שעבר ערכנו יום פרידה שלי מהצוות בכפר גלעדי, בעקבות מורשת כפר גלעדי בהתיישבות, בביטחון ובעליה. סיימנו בשיחת פרידה מרגשת מאוד.

תודה למזכירים שעמם עבדתי ונהניתי משיתוף הפעולה עמם ומגיבוי שלהם – רן, ענבל ויאיר. לרכזי הקליטה ענבל ותומר. למנהלי משאבי אנוש – הילה ומתן. לרכזות החינוך – רותם וקרן. לרכז השיווק – אריאל ל'.

תודה למתאמי האירוחים, לנהגי הסיורים, לכל המארחים ולכל הציבור, שהעניק לכל משפחה שהתארחה כאן, וכמובן לכל משפחה שנקלטה כאן, תחושת בית ושייכות נפלאה.

ולג'וש – לקחת על עצמך משימה גדולה, המשימה החשובה ביותר להתפתחותה של אורטל ולעתידה. חזק ואמץ! אני מאמין בך ובהצלחתך!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

למה אני צם בתשעה באב

בקיץ 1980 יצאתי כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט צופי ר"ג, ל"מחנה הגדול" כפי שנקרא מחנה הקיץ של השבט, ביער כפר החורש. כבכל שנה, כלל המחנה יום "גיחה" למעיין חרוד.

ראיתי שאחת מחניכותיי לא נכנסה למים, וישבה בבגדיה בחוץ. כששאלתי אותה על כך, היא השיבה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב, מאמונה שהדבר עלול להביא לאסונות.

ידעתי שהתאריך הוא כך וכך ביולי, וכלל לא הייתי ער לעובדה שהיום הוא תשעה באב. ובוודאי שלא היה בכך כדי לשנות דבר בנוהגיי.

גדלתי במשפחה מסורתית, עם הדלקת נרות וקידוש בשבת, בית כנסת בחגים, צום ביום הכיפורים. אף שחובת הצום חלה מגיל הבר מצווה, אני צם כבר מכיתה ג'. אבל תשעה באב? מעולם לא צוין בשום אופן בביתנו. אפילו איני יודע אם הוא לא צוין מתוך החלטה לא לציינו, או שפשוט עבר לידינו.

שבט צופי ר"ג, באותם ימים, היה מעצמת ענק – תנועה שמנתה 5,000 חניכים ומדריכים. הנהגת ר"ג, שכללה את השבטים הקטנים הנוספים בר"ג וסביבתה, מנתה לבטח עוד כאלפיים. ובכל הדיונים, ההכנות, קביעת התאריכים לקראת המחנה, בשנה זו ובכל שנה, כלל לא עלתה שאלת ט' באב. התאריך היה מחוק לגמרי מתודעתנו.

כילד ונער סקרן וחובב היסטוריה, אהבתי לצפות בתכניות הטלוויזיה על ימי בית ראשון ובית שני, בליל תשעה באב. מבחינתי, בכך הסתכם כל הקשר שלי עם מועד זה.

****

46 שנים קודם למחנה הזה, בתשעה באב תרצ"ד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר" שמע על כך והזדעזע. הוא פרסם באותו שבוע שני מאמרים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". במאמר הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות.

וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

כמו המחנה של צופי ר"ג, גם המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. הוא פשוט לא ספר את התאריך, וזה אפילו גרוע יותר. בין מדריכי המחנה, היה גם אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" ואחד ממעצבי התרבות היהודית והחגים בתנועה הקיבוצית. הנזיפה הפומבית של ברל, המנהיג הנערץ, הייתה אחת החוויות המכוננות של חייו, ובין הגורמים שהובילו אותו לעסוק בזהות ובתרבות היהודית. אחד ממפעליו האחרונים, היה ההחלטה להוציא את ילקוט תשעה באב של מכון "שיטים". את משימת העריכה של החוברת הוא הטיל על בן קיבוצו, ד"ר ניר מן.

כתב על כך אב"ג: "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון … אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי … כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון… כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער'".

****

הפעם הראשונה שהייתי שותף לאירוע משמעותי בתשעה באב, הייתה באמצע שנות התשעים, בתקופת המאבק על הגולן. הרב איזנטל, רב היישוב חספין, שהיה מראשי ועד יישובי הגולן בו שירתתי כדובר, הזמין אותי ליטול חלק בהתכנסות שערך בתשעה באב, בבוקר, בחספין. מידי שנה הרב כינס את היישוב לשיח, מעין חשבון נפש לאומי, בכל שנה סביב סוגיה מרכזית בחברה הישראלית. אותה שנה הוא הקדיש את השיחה ליחסי חילונים ודתיים בישראל, והזמין את אמיתי שלם ואותי, שני "חילונים" מראשי הוועד (אני מניח שאצל אמיתי המושג "חילוני" אינו במרכאות, והאמת היא שאז גם אני הגדרתי כך את עצמי) לפאנל פתיחה. עצם חוויית הישיבה על הרצפה, לאות אבל, הדיבור בקול שקט, עשתה עליי רושם רב וריגשה אותי מאוד. בשנים שלאחר מכן, שבתי והזמנתי את עצמי לאירוע, הפעם כאחד הקהל.

לפני 20 שנה, עם התמנותי למנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות בליל תשעה באב, כחצי שעה אחרי קריאת מגילת איכה, במועדון יונתן – מפגש סיום השנה של "חברותא". אני העברתי שיעור קצר וניר מן נשא הרצאה היסטורית מרתקת על תשעה באב בהוויה הציונית. הגיעו להתכנסות כ-120 איש, רובם דתיים, אך היו בתוכם גם כעשרים חילונים. לרובם המכריע הייתה זו הפעם הראשונה שהם ציינו בצורה זו או אחרת את תשעה באב. המפגש היה למסורת, ואני שמח שהיא נמשכת עד היום. בתשס"ה היה המפגש האחרון ביונתן, ערב עקירת יישובי גוש קטיף, ובאווירה קשה מאוד, ממש של אבל, בקרב המשתתפים. שנה לאחר מכן, היה המפגש הראשון בנטור, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. באותו יום, שעות אחדות טרם ההתכנסות, נפלה קטיושה סמוך ליישוב. עם המעבר לנטור, הקדמנו את שעת המפגש, וכללנו בתוכו גם את קריאת מגילת "איכה". אני שמח שהמסורת הזו נמשכת עד היום, ובשנים האחרונות היא שודרגה בכך שהאירוע מתקיים בבתי הכנסת העתיקים בגולן.

ב-2011, עברתי לנהל את מרכז "יובלים" – מרכז לתרבות וזהות יהודית, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי, תפקיד אותו מילאתי במשך ארבע שנים. בישיבת הצוות הראשונה בהשתתפותי, עוד בתקופת החפיפה, שאלתי מה המרכז עושה בתשעה באב. מסתבר שתשעה באב היה מחוץ לתחום. אמר לי אחד מחברי הצוות לשעבר, שאין לו כל עניין בבית המקדש וכל געגוע למשחטת הענק של עבודת הקורבנות. התפתחה שיחה מעניינת מאוד אודות משמעות היום. החלטתי הראשונה כמנהל הייתה לציין החל מהשנה הבאה את תשעה באב.

ואכן, כעבור שנה ערכנו ערב חשוב, מעניין ומרגש במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה. השתתפו בו כמאתיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, תושבי קריית שמונה וקיבוצי הסביבה, צעירים ומבוגרים. לרבים מהם הייתה זו החשיפה הראשונה לתשעה באב. עד אחרי חצות נמשכו מעגלי השיח. המשתתפים הבינו עד כמה עמוק ומשמעותי המועד הזה לחיינו. נביאי ישראל ומדרשי חז"ל יצרו קשר בלתי ניתן להפרדה בין עוולות חברתיים לחורבן, בין צדק חברתי לתקומה, וזה המסר שיצא מן המפגש.

בשנתיים שלאחר מכן ערכנו, מדי שנה, את האירוע בקריית שמונה, בשיתוף פעולה עם גורמים בעיר. האירוע כלל קריאת מגילת איכה ושיח בסוגיות חברתיות ולאומיות מהותיות. אגב, בין קוראי מגילת איכה בציבור היו גם שתי קוראות והישיבה בעת הקריאה הייתה מעורבת, וזה באירוע שהיו שותפים לו, בין השאר, ישיבת ההסדר והמועצה הדתית של ק"ש. בעבורי הייתה זו ממש אתחלתא דגאולה.

לאורך השנים הללו הוזמנתי בתשעה באב לפאנלים ומפגשים במקומות שונים, ובאורטל קיימתי מידי פעם לימוד. כך המועד היה ליותר ויותר משמעותי בחיי, ובאופן טבעי, לפני שנים אחדות התחלתי לצום בתשעה באב.

****

מה קושר אותי למועד הזה? ראשית, השסע בין הציבור הדתי והחילוני בולט במיוחד ביום זה, שבו הציבור הדתי אבל ומבכה את החורבן והציבור החילוני חי את חיי החולין שלו כרגיל. בעיניי, זו בעיה תרבותית וחברתית שאין להשלים אתה. בנוסף לכך, אני מתחבר לתכנים הקשורים ליום זה – אני סבור שההסברים שנתנו חז"ל לחורבנות, רלוונטיים מאוד לחיינו, ועלינו לאמץ את "מפני חטאינו גלינו מארצנו" כתמרור אזהרה. "מאסו בארץ חמדה" – הירידה מן הארץ, הפוסט ציונות, הזלזול בקשר שלנו לארץ ולזכותנו על הארץ, אימוץ נראטיב ה"נכבה" ושלילת זכותה של ישראל להגן על עצמה. "כי אהבו את הממון" – חוסר הצדק החברתי, העוול הנוצר כתוצאה מרדיפת בצע בלתי מרוסנת. מדרשי חז"ל רבים קושרים את החורבן לעוולות חברתיים, וכך גם נביאי ישראל. "כי דנו דין תורה" – המשפטיזציה, הפורמליזם הבירוקרטי המסרב להתגמש למען האדם. "בשל שנאת חינם" – הקרע והשסע בין מגזרים בחברה הישראלית ועוד.

****

תשעה באב שב ותופס בשנים האחרונות מקום מרכזי הולך וגובר בחברה הישראלית, כחלק ממהלכי ההתחדשות היהודית, ברוח דבריו של ברל כצנלסון, במאמר "מקורות לא אכזב": "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".  

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 30.5.21

* בידיים נקיות – גוש השינוי צריך לפעול בכל דרך להקמת ממשלת אחדות רוטציונית עם הליכוד, בתנאי שלפיד, או כל מועמד של הגוש, יהיה הראשון ושתיקי המשפטים והבט"פ יהיו לכל ארבע השנים בידי הגוש. יש להציע זאת עוד היום, לקרוא לנתניהו למו"מ, לפעול באופן תקשורתי בכל העוצמה כדי לקדם את הרעיון. במקרה הטוב אכן תקום ממשלת האחדות. במקרה הרע – נלך לבחירות חמישיות כאשר יהיה ברור לכל שנתניהו אשם בכך או שגוש השינוי יקים ממשלת מיעוט בתמיכת רע"ם, אך ידי גוש השינוי תהיינה נקיות.

* לא חותמת כשרות – הניסיון של גוש השינוי ללכת בעקבות נתניהו ולהקים קואליציה בתמיכת רע"ם הוא שגיאה חמורה. ראשי גוש השינוי מבינים שפרעות הערבים מחייבות החזרת הריבונות הישראלית באזורים האקס-טריטוריאליים בגליל ובנגב ובערים המעורבות. החזרת הריבונות מחייבת פעולה קשה וממושכת. איך הם יעשו זאת כממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברע"ם, שגינתה את מבצע "חוק וסדר" למעצר פורעים ושמנהיגה השתתף ונאם בכנס הזדהות עם סגן מנהיג הפלג הצפוני השייח' כמאל חטיב, שנעצר בשל ההסתה לפרעות? העובדה שנתניהו ניסה להקים אתם קואליציה אינה מכשירה אותם.

* שתי אפשרויות גרועות – נפתלי בנט ניהל שני משאים ומתנים מקבילים; האחד להקמת ממשלת נתניהו בתמיכת רע"ם והשני להקמת ממשלת השינוי בתמיכת רע"ם.

שתי האפשרויות גרועות. יש להקים ממשלת אחדות רחבה ורוטציונית, שנציג גוש השינוי יכהן כראש הממשלה בשנתיים הראשונות (כי אחרת הרוטציה תיגנב).

* ליגה אחרת – לא אחת כתבתי שכל אדם נורמטיבי, פטריוט ועם שמץ אחריות לאומית, לו היה במקום נתניהו, והיה מבין שהוא תוקע את מדינת ישראל וחוסם בפניה את האפשרות להקמת ממשלה יציבה, היה סר מדרכה של המדינה ומדרכה של מפלגתו ומאפשר הקמת הממשלה.

אבל לא רק אדם נורמטיבי. כל מנהיג אחר, גם אם היה נרקיסיסט ברמה חולנית ובעל אגו מטורף, לא היה מגיע לרמת הטירוף של נתניהו; לתאוות השלטון האובססיבית וחסרת הרסן והגבולות של נתניהו, והיה זז. כן, חסידיו השוטים צודקים – נתניהו הוא ליגה אחרת.

* עצם בגרון – אם ביום אחד לפיד, גנץ, בנט, סער, מיכאלי, ליברמן, עבאס, דרעי, גפני, עודה, סמוטריץ' והורביץ יפנו את מקומם – זה לא ישפיע כהוא זה על היכולת להקים ממשלה בישראל. לעומת זאת, אם נתניהו ישחרר ויזוז, בתוך 24 שעות תקום ממשלה חזקה, רחבה ויציבה לארבע שנים.

הראשון שיודע זאת הוא נתניהו. אבל מה אכפת לו?

* חמוצים – ככל שנדמה שעומדת לקום ממשלת השינוי, נותנים לנו הביביסטים הצגת תכלית מה זה באמת חמוצים.

* די – ב-29 במאי 1996, לפני 25 שנה, נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה.

די, שחרר!

גילוי נאות – באותן בחירות הצבעתי בעדו לראשות הממשלה, לצד בחירה בדרך השלישית לכנסת. בנתונים של אותן בחירות, זו הייתה ההצבעה הנכונה.

* איך היו נוהגים המועמדים האחרים – בעקבות ביקורת שמתחתי על מדיניות ההבלגה וההכלה של נתניהו כלפי טרור ההצתות ו"טיפטופי" הרקטות על הנגב המערבי, שדרדרה אותנו למתקפת הרקטות הגדולה בשבועיים האחרונים, נשאלתי – האם אני בטוח שראש ממשלה אחר היה נוהג אחרת? האם אני משוכנע שלפיד / גנץ / סער / בנט לא היו מבליגים?

תשובתי הכנה היא שאיני יודע איך היה נוהג מנהיג אחר. אבל אני יודע איך נהג נתניהו. מדיניות ה"הכלה" שלו התפרשה כחולשה, שחקה את ההרתעה והזמינה תוקפנות. ומי אם לא נתניהו עצמו הודה שהייתה זו מדיניות כושלת? הרי אם הוא הודיע שמעתה תשתנה המשוואה מול עזה, פירוש הדבר שהמשוואה הקודמת הייתה גרועה ויש להחליפה.

דבריי אינם חכמה שלאחר מעשה. אני טוען זאת בעקביות מאז מרץ 2018, כאשר חמאס הפר את השקט עליו שמר במשך 3.5 שנים לאחר "צוק איתן", בצעדות השיבה ובטרור ההצתות.

האם אני משוכנע שהמועמדים האחרים לראשות הממשלה היו נוהגים אחרת? איני משוכנע, אבל אני מאמין שכן.

* עמוד הקלון – "הארץ" עיצב את עמוד השער שלו כעמוד אבל על הילדים הפלשתינאים שנהרגו במבצע "שומר החומות", עם תמונותיהם, שמותיהם וסיפוריהם. המסר הוא ברור – היה זה מבצע של רצח ילדים פלשתינאים בידי חיל האוויר הישראלי.

אין עוד מדינה בעולם שעיתוניה אבלים על אבדות האויב. אבל כאן מדובר בדבר חמור הרבה יותר; בעיוות מוסרי חולני.

מה היה כאן? חמאס תקף את ישראל בארבעת אלפים ושלוש מאות רקטות שכוונו בכוונת מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, מתוך רצון להביא להרג של אלפי אזרחים וילדים ישראלים. סליחה שיש לנו כיפת ברזל שמנעה מהאויב לממש את זממו. חמאס ביצע כאן פשע כפול נגד האנושות – גם מתקפה מכוונת על אזרחים ישראלים וגם ירי רקטות מתוך אוכלוסיה אזרחית, מתוך כוונה להשתמש בילדים ובאזרחים כמגן אנושי וכבשר תותחים לתעמולת זוועה נגד ישראל, כמו זו של השוקניה.

לעומת זאת, צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בתולדות הצבאות בעולם. הדבר הגיע לשיא במבצע הזה, שבו, בזכות היכולות הטכנולוגיות המתקדמות, המבצע היה כירורגי יותר מתמיד. מעולם, באף פעולה צבאית של צבא כלשהו שנלחם בשטח בנוי, אחוז ההרוגים הבלתי מעורבים לא היה נמוך כל כך. ונכון, כואב על כל ילד שנהרג, בין אם כתוצאה מרקטות שנורו לישראל ונחתו ברצועה (אחת מ-680 רקטות כאלו נחתה בגן ילדים והרגה ילדים פלשתינאים שהם חלק מהשמות המוצגים בעמוד הקלון של "הארץ") או כנזק אגבי של התקפות חיל האוויר. אבל מלוא האשמה על מותו של כל ילד כזה – היא על חמאס.

מטרת תעמולת הזוועה הזאת היא לגרום לישראל לא להגן על אזרחיה מפני התקפות הטרור.

"הארץ" הולך בדרכו של הלורד האו-האו במלחמת העולם השניה, והופך שופר תעמולה של האויב; מכשיר תעמולה אנטי ישראלית שקרית בשירותו של ארגון טרור ברברי.

* ילד אסור ילד מותר – התירוץ להצדקת עמוד הקלון של "הארץ" הוא שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות יש לגלות אמפתיה לילדים שנהרגו, באשר הם ילדים. אבל עמוד הקלון היה תרגום של כתבה (אנטישמית, יש לציין) ב"ניו-יורק טיימס", אך בכתבה הזו הוזכרו גם שני הילדים הישראלים שנרצחו ואילו ב"הארץ" הם הושמטו.

התירוץ היה שכבר נכתב על הילדים הישראלים, אז מה הטעם לכתוב עליהם שוב? וואלה, אמפתיה בהתגלמותה.

אבל כשעמוס שוקן, המו"ל של "הארץ", התראיין לערוץ 13, שאל אותו המראיין למה "הארץ" לא העמיד בכותרת הראשית שלו את רצח התינוקת שלהבת פס בחברון או את רצח ילדי משפחת פוגל באיתמר? תשובתו האמפתית של שוקן מדהימה. "כי במדינה מתוקנת הרווחה הייתה מפנה את כל הילדים שההורים שלהם הציבו אותם במקומות האלה".

איזה איש רשע ומכוער נפש. המסר שלו הוא ילד-אסור, ילד-מותר. יש ילד שמותר לרצוח אותו: ישראלי יהודי שחי ביהודה ושומרון או בגוש קטיף. לעומת זאת אסור לישראל להגן על עצמה כדי לא לפגוע בטעות בילדים המשמשים מגן אנושי לטרוריסטים רצחניים.

אני מבין שמדינה מתוקנת, אליבא דשוקן, צריכה לעקור מאות אלפי ילדים יהודים מהוריהם שחיים ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים.

אגב, ישראל כבר גירשה את כל הילדים היהודים, הוריהם וסביהם מגוש קטיף. ובתגובה הקימו הפלשתינאים על חורבות יישובינו בסיסי טרור שמהם משוגרים רקטות לעבר הנגב המערבי, אשקלון, אשדוד, ת"א, ירושלים, באר שבע, מודיעין ונתניה.

במדינה מתוקנת, הרווחה הייתה צריכה להוציא את כל הילדים מן המקומות האלה מידי הוריהם המטורפים שהתיישבו בהם.

* ומה עוד הציעו לנו בשוקניה? – פשקוויל תמיכה מובהק בחמאס והערצה למנהיגיו הצודקים והגיבורים סינואר ודף, מאת גדעון לוי. סינואר הוא נלסון מנדלה בניגוד לפושעי המלחמה הממוגנים נתניהו וגנץ וכמובן טייסי חיל האוויר הרוצחים. הם מנהיגים "צבא יחפנים" אמיץ מול מכונת המלחמה של המעצמה האזורית. והם צודקים, כי הם נולדו במחנות פליטים אליהם גורשו בידי הציונים הוריהם ממג'דל (מה שהציונים מכנים אשקלון) וכוכבא (כפר סמוך לאשקלון) וכו' וכו' וכו'.

ורון חכלילי השתלח בח"כ רייטן שמכוניותיה הוצתו בידי אספסוף פורעים ערבי, על כך שהיא מתנחלת כובשת ביפו. הוא הסביר שאין שום הבדל מהותי בינה לבין לה-פמיליה, חוץ מזה שהיא אשכנזיה נחמדה שמדברת לשווא על דו-קיום ואולי אפילו תלמד לבקש בערבית בקלאווה, אבל היא כובשת אדנותית לכל דבר. והוא האשים את רון חולדאי בביצוע טיהור אתני של יפו. לפחות הוא היטיב להציג את האמת של הפורעים – שאין שום הבדל בין מה שעושה הגרעין התורני ביפו לבין מה שעושה רייטן, כי כל יהודי שמתנחל ביפו הוא קולוניאליסט.

* שינוי פרדיגמה – אורי משגב ("הארץ") מלין "שאחרי 15 שנות ירי מהרצועה ו–13 שנות מבצעי דז'ה־וו איש לא קם, דופק על השולחן וצועק שהגיע הזמן להחליף את כל הפרדיגמה". לפני 15 שנים דווקא החלפנו פרדיגמה. מסרנו את כל הרצועה (שמרובה – עזה והערים נסוגונו כבר ב-1994) ועקרנו את כל יישובינו כדי שלא תהיה להם עוד עילה לתקוף אותנו.

יכול להיות שבאמת צריך לשנות פרדיגמה, אבל בטח לא למה שמשגב מתכוון. כוונתי לכך שאם יהיה סבב נוסף, הוא צריך להיות "חומת מגן" 2.

* ילדים הם ילדים – למעלה מ-3,000 בתים נהרסו בהתפרצות הר הגעש נייראגונגו בקונגו בשבוע שעבר. עשרות אלפי בני אדם, רבים מהם ילדים, נמלטו והפכו לפליטים. לקראת התפרצות הר געש נוספת שצפויה לקרות בכל יום, ממשלת קונגו קראה לכל תושבי העיר גומה והאזורים סביבה לפנות את בתיהם ולהסתלק במהרה. האו"ם הזהיר כי כ-400 אלף בני אדם ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מהם כ-280 אלף ילדים, עלולים למצוא את עצמם ללא קורת גג ולהזדקק להגנה.

ולא רק בקונגו. מיליוני ילדים רעבים מצויים בארצות אפריקה ובעולם השלישי בכלל. התמונות של ילדים עם בטן נפוחה מרעב אינן תמונות ארכיון ישנות. אלו תמונות אקטואליות, המתארות את המציאות העגומה בימינו אלה.

ולמה להרחיק נדוד לאפריקה. אם נפנה מבט לשכנתנו מצפון, המתבוססת כבר למעלה מעשר שנים במלחמת אזרחים קשה ועקובה מדם, שגבתה חייהם של מאות אלפים, קרוב למיליון איש, ניווכח שמיליוני ילדים סורים, בסוריה עצמה או במחנות הפליטים מחוצה לה, נמצאים במצוקה נוראה.

גימנסיה הרצליה בת"א, לא טרחה למעשי סולידריות כלשהם עם הילדים האומללים הללו. אולם בית הספר רתם את הילדים, המורים וההורים למבצע התרמה של מזון ומצרכים אחרים למען הילדים שנפגעו ברצועת עזה.

מנהל הגימנסיה ד"ר זאב דגני שהתארח אצל ליאת רגב ברשת ב' אמר שאין זו פעולה פוליטית אלא הומניטרית. המסר שלו הוא שמעבר לפוליטיקה ולמלחמות, ילדים הם ילדים וצריך להוציא אותם מהמשוואה של המלחמות.

אם ילדים הם ילדים, מדוע בית הספר לא עשה דבר למען הילדים האומללים בקונגו או בסוריה, ופתאום הוא נרתם למען הילדים בעזה?

לא פוליטי? זאב דגני הוא איש שמאל רדיקלי, הרותם את בית הספר לקידום עמדותיו הרדיקליות. הוא מסרב לאפשר כניסת קציני צה"ל לבית הספר להסברה לקראת הגיוס לצה"ל ולהכנה לצה"ל. לעומת זאת הוא מזמין לבית הספר את פעילי "שוברים שתיקה" להפצת השקרים והעלילות שלהם ולהסתת התלמידים נגד מדינת ישראל וצה"ל.

אין שום דבר תמים ו"לא פוליטי" במבצע ההומניטרי. מטרת המבצע היא ליצור אצל התלמידים את התחושה שאנחנו אשמים בסבלם של אותם הילדים ולכן אנחנו צריכים להזדהות אתם ולפצות אותם על העוול שאנו עושים להם. קשה לצאת נגד גילוי יפה של סולידריות אנושית, אבל נכון לקרוע את המסכה התמימה מעל הפעולה החתרנית של דגני.

* הפיל האנטישמי בחדר הדמוקרטי – הנשיא ביידן נשא דברים נחרצים וחריפים בגנות גל האנטישמיות הפוקד את ארה"ב. היה זה נאום חשוב של מנהיג אומה דמוקרטית, שזוועה גזענית מתחוללת בתוכה והוא מוקיע אותה נחרצות.

אולם ביידן התעלם מהפיל שבחדר; מן העובדה שמוקד ההסתה הזאת היא בתוך מפלגתו, באגף ה"פרוגרסיבי" הרדיקלי של המפלגה הדמוקרטית. האגף הזה הוא אגף יריב לביידן והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בגינוי לתמיכתו של ביידן בישראל ובזכותה להגנה עצמית במבצע "שומר החומות". מן הראוי היה, שבנאומו נגד האנטישמיות יסיר ביידן את הכפפות ויוקיע את האגף הזה במפלגתו, אך הוא העדיף להתחמק מעימות, לחסוך מעצמו את המתקפות שהיה מעורר; הוא העדיף את השקט התעשייתי במפלגתו. בכך הוא לא נהג באומץ מנהיגותי.

חברות הקונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית רשידה טליב ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז, המועמד לנשיאות מול ביידן, היהודי חסר החוליות ברני סנדרס וחבר מרעיהם, הם מקור ההסתה הברוטלית והאנטישמית נגד ישראל, שהלהיטה את היצרים, הוציאה את האספסוף לרחובות להפגנות של תמיכה בחמאס ובמתקפת הרקטות על ישראל ושנאה נגד ישראל והיהודים ולמתקפות האנטישמיות החמורות.

נאומו של ביידן בגנות האנטישמיות חשוב, אך כל עוד הוא אינו מצביע על המסיתים ואינו מוקיע אותם, הוא טרם אזר אומץ למלחמה אמתית באנטישמיות.

* מתי פוקעת הדוגמה האישית – אחד ההישגים הגדולים ביותר של כחלון כשר האוצר היה חוק הגבלת שכר בכירי הבנקים. היה זה הישג חברתי ויותר מכך כלכלי גדול; התגוננות של החברה והכלכלה בישראל מפני הגרידיות המושחתת של הקרטל הגדול במדינה, קרטל הבנקים.

והנה, בדיוק שנה מסיום תפקידו, מונה כחלון ליו"ר חברת המימון החוץ-בנקאית יונט, בשכר של 112,000 ₪ בחודש + "בונוס" מובטח כשל 800,000 ₪ בשנה (מה משמעות הבונוס אם הוא מובטח מראש בחוזה ולא קשור לתוצאות?) ואופציות בשווי של 6.1 מלש"ח פרושות לאורך חמש שנים. כל זאת, על משרה של 80%.

יש לציין שהתנאים שיקבל כחלון אינם עבירה על החוק, כיוון שהחוק נוגע לבנקים בלבד, והוא אינו יו"ר של בנק. אבל החוק נועד להיאבק בדיוק בחזיריות הזאת של תנאי ההעסקה של כחלון. יתר על כן, אחת המלחמות הצודקות שניהל כחלון הייתה נגד הריבית הרצחנית של הבנקים, והנה הוא יו"ר ארגון הגובה ריבית רצחנית אף יותר. וסביר להניח שהסיבה העיקרית להעסקתו ולנכונות לשלם לו שכר ותנאים כאלה, היא, במידה רבה, קשריו כשר האוצר לשעבר.

כיוון שהיום כחלון הוא אדם פרטי ואין בהעסקתו עבירה על החוק, למה יש להלין עליו? כאן נשאלת שאלה כללית, החורגת מהמקרה הספציפי של כחלון, והיא מתי פגה הציפיה ממנהיגים לדוגמה אישית? האם ביום שבו הם פרשו מתפקידם הציבורי, הם פרשו מחובת הדוגמה האישית?

בעיניי, דוגמה אישית של מנהיג צריכה להיות לצמיתות. כאשר שר אוצר לשעבר פוגע בכלכלת המדינה בהתנהלותו הכלכלית הפרטית, הוא פוגע באמון הציבור במערכת, במנהיגים הפוליטיים ובמנהיגים המקצועיים (מה שמכונה בעגה הביביסטית "פקידים") ויוצר תודעה על פיה אין משמעות לתביעות שלהם כמנהיגים, שאינן אלא פוזיציה שתחלוף ברגע שיחליפו תפקיד. אובדן האמון במערכת, שגם כך האמון בה ירוד, היא מתכון לאנרכיה.

נכון שבעידן נתניהו נשמע מגוחך לדבר במושגים של דוגמה אישית, אך דעתי הפוכה – דווקא בעידן נתניהו, על הציבור להיאבק ביתר שאת על הערכים הציבוריים, ולא להסכין עם ריסוק כל הנורמות.

גילוי נאות – בבחירות 2015 בחרתי בכולנו בהנהגת כחלון. גם היום אני חושב שהייתה זו הבחירה הנכונה במצב הנתון. מול ההקצנה בין המחנות שהתבצרו כל מחנה תחת אותה סיסמה "הם או אנחנו" כחלון בא עם המסר: כולנו. יותר משתמכתי בו, תמכתי באלטרנטיבה שהוא הציג מול האחרים. בחרתי בו, כי ידעתי שהוא יצטרף לכל ממשלה שתבחר, בין אם תהיה זו ממשלת נתניהו או ממשלת הרצוג, ויהיה הגורם המאזן והממלכתי מול ההקצנה של המחנות. ובכך הוא לא אכזב; הוא הציל את הדמוקרטיה הישראלית כאשר סיכל כמה מן המזימות הביביסטיות המסוכנות ביותר, כמו ריסוק השידור הציבורי, העמדתו של נתניהו מעל החוק ("החוק הצרפתי"), החוק לביטול למעשה של בג"ץ (פסקת ההתגברות הרדיקלית ברוב האוטומטי של ראש הממשלה) ועוד. בכך חשתי שקיבלתי תמורה הוגנת בעד האגרה ששילמתי בקלפי.

אך דווקא בשל תמיכתי בכחלון, אני חש נבגד ומרומה לנוכח תנאי העסקתו החזיריים.

* אפשר לחתוך את המתח בסכין – כססתי את ציפורניי ממתח. מי ינצח בבחירות בסוריה? אחרי שהגיעו קולות הימאים רווח לי. אסד שוב ניצח. כנראה שלא יהיה סיבוב שני.

* אילת מזר – הלכה לעולמה בטרם עת, בגיל 64, אילת מזר, ארכיאולוגית דגולה, מגדולי אוהביה, חוקריה וחופריה של ירושלים. אילת מזר נולדה אל הארכיאולוגיה, כנכדתו של הארכיאולוג וחוקר המקרא בנימין מזר, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית.

מזר אחראית לכמה מהתגליות החשובות ביותר בחקר ירושלים – היא חשפה את מבנה האבן הגדול בעיר דוד, מתקופת ממלכת דוד, שאותו זיהתה כארמונו של דוד המלך (זיהוי שנוי במחלוקת בקרב הארכיאולוגים). היא מצאה בעיר דוד שלוש חותמות של דמויות מקראיות: יהוכל בן שלמיהו, שר בממלכת יהודה בימי צדקיהו, סמוך לחורבן בית ראשון, גדליהו בן פשחור, מאויביו של הנביא ירמיהו והחשוב מכל – חותמו של המלך צדקיהו, החותם היחיד שהתגלה עד כה, השייך לְמלך. היא גילתה גם חלקים מהחומה והמגדל שנבנו בימי נחמיה וחלקים מהחומה שנבנתה בימי שלמה. מזר פרסמה שלושה ספרים על חפירותיה בירושלים ומאמרים רבים בנושא וכן על חפירותיה באכזיב.

לצד עבודתה המחקרית עסקה אילת מזר גם בפעילות ציבורית. היא הייתה בין מייסדי הוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית, שמורכב מאישי ציבור ורוח מכל רחבי הקשת הפוליטית ופועל להגנה על עתיקות הר הבית שהווקף המוסלמי פועל בשיטתיות להריסתם, בניסיון למחוק את הממצאים המאוששים את היות הר הבית מקום המקדש. בין החברים בוועד היו נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, מבקרת המדינה השופטת מרים בן פורת, המשורר חיים גורי, הסופרים יזהר סמילנסקי וא.ב. יהושע, הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון ואלופים ובהם גיורא אילנד, עמוס ידלין, צביקה זמיר ויצחק חופי וכמובן ארכיאולוגים רבים ובהם מזר, שהייתה מהפעילים ביותר בוועד ומדובריו הראשיים.

מזר כיהנה כיו"ר מועצת רשות הטבע והגנים.

היא השמיעה קול צלול וברור בפולמוס התנ"ך בין הארכיאולוגים והייתה מהבולטים באסכולה הרואה בתנ"ך מקור אמין למחקר הארכיאולוגי וההיסטורי.

יהי זכרה ברוך!

* פטור מצינון – מליאת המועצה האזורית גולן החליטה פה אחד לפטור אותי מחובת צינון של שנה וחצי מהתפטרותי מהמליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז על ניהול קהילת רמת טראמפ. ההחלטה דורשת את אישור שר הפנים.

          * ביד הלשון

יאללה בלגן – למרבה הצער, גם השנה השיר הישראלי לאירוויזיון לא היה בשפתנו. עלה התאנה היה ביטוי הסלנג הישראלי ששולב בו, הקריאה: יאללה בלגן.

הביטוי הוא ישראלי, מעין קריאת עידוד להשתולל, אך הוא מורכב משתי מילים לא עבריות. יאללה, שמשמעותה בסלנג העברי היא קריאת זירוז, היא מילה ערבית שהנה קיצור של יה-אללה. בלגן, אחת ממילות הסלנג הוותיקות ביותר בשפה, משמעותה – אי סדר. מקורה הוא פרסי – צמד המילים bala chane – פירושו מרפסת ומכאן – בלקון (המוכר מהגששית: "הבלקון של הגזוזטרה של המרפסת"). המילה הפרסית הזאת התגלגלה לארצות ולשפות שונות, ובהן טורקית, השפות הסלביות ובהן הרוסית. ברוסית משמעותה – מחסן מעץ.

רוביק רוזנטל מסביר: "במחסנים כאלה הציגו הרוסים מאז המאה ה-18 הצגות קומדיה דל ארטה אתן סבבו בכפרים, וגם הן זכו לשם 'בלגן', בעקבות האכסניה. מכאן הושאלה המלה לציון עניין עליז, צבעוני ונעדר סדר. כך נדדה למתווכת היהודייה הפעלתנית, יידיש, ומכאן עשתה עלייה, והגיעה לארצנו, ארץ הבלגן".

* "חדשות בן עזר"

נציג אורטל במליאה: סיכום תפקיד

בתקופת חברותי במליאת המועצה האזורית גולן, ראיתי כחלק מחובתי הציבורית כנבחר ציבור, לדווח לחברי אורטל במידף על דיוני המליאה ועל פעולותיי כחבר מליאה. לפני כשלושה שבועות התפטרתי מהמליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז על ניהול קהילת רמת טראמפ. ברשימה זו אסכם את שליחותי במליאה.

****

שתי תקופות ארוכות ייצגתי את אורטל במליאה. הראשונה הייתה בשנים 1987-1999, מתחילת הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר עד סוף הקדנציה השניה (ובתווך בין הקדנציות נשארתי, לבקשת המזכירים). באותם ימים כמעט כל חברי המליאה היו מזכירי היישובים או מרכזי משק, בניגוד למצב היום שבו החוק רואה משום מה "ניגוד עניינים" בחברות מזכירים, מנהלי קהילה ואפילו חברי ועד היישוב במליאה. באותה תקופה המועצה הייתה הפרלמנט התוסס של הגולן.

התקופה השניה הייתה בשנים 2015-2021. נכנסתי לתפקיד לאחר מותו של יוני, נציגנו הקודם במליאה. בתקופה הראשונה התאכזבתי מאוד מהמליאה. יותר משהייתה זו מליאת מועצה, היה זה מועדון מעריצים של אלי מלכה. אי אפשר היה להשמיע ביקורת, לתהות תהיות. לא הובאו נושאים משמעותיים לדיון. חשתי כרובוט במוסד של הצבעות פה אחד על הנושאים המשעממים שהחוק מחייב להעביר במועצה. קיבלנו הרבה כבוד, כמו כניסת אח"מים למופע היובל, הזמנה לאירועים וכו', אך תכל'ס – לא עשינו כלום. הייתי מתוסכל מאוד. אחרי רוב הישיבות לא היה לי מה לשתף במידף. מה הייתי מספר? שאישרנו את תקציב הקהילה של נוב ואישרנו חילופים בהרכב ועדת ביקורת של אודם?

אף על פי כן רציתי להיבחר שוב למליאה, בבחירות האחרונות. הייתי פעיל במטה של מיכל רייקין, האמנתי שהיא תנצח, והיו לי אתה שיחות גם על המליאה, איך לחזור ולהפוך אותה לגורם משמעותי; המוסד הנבחר הדמוקרטי העליון של הגולן. לצערי, היא לא נבחרה. אך המליאה החדשה הרבה יותר ביקורתית, פעילה ומשמעותית. אני לא חושב שהישיבות מנוהלות באופן מקצועי, אבל יש בשר, יש תוכן, יש עניין.

אני רוצה לשבח בעיקר את האופן שבו המליאה עוסקת בסוגיית טורבינות הרוח. לימוד מעמיק, עד כה בחמש פגישות, עם גורמים שונים, ללימוד הנושא, כדי לגבש עמדה. לצערי, הישיבות הללו אינן מוגדרות כישיבות פורמליות של המליאה, ואני חושב שזו טעות. אבל המהלך עמוק ומעניין. בהודעתי לחברי המליאה, בקבוצת הווטסאפ, על פרישתי, הוספתי: "בטרם אצא מהקבוצה, יש לי עוד חוב קטן, והוא להביע את דעתי בנושא הטורבינות. נכנסתי לתהליך הזה פתוח לגמרי, ויצאתי ממנו מבולבל, כיוון שיש בהחלט נימוקים משכנעים מאוד לשני הצדדים. אני בעד פסק-זמן קצוב בזמן לפני אישור של מיזם חדש, אבל שהמליאה תחליט מה בדיוק יש לבדוק בפסק הזמן ומה הפרמטרים לאישור המשך המיזם. ויש לעשות כל מאמץ שההחלטה תעשה בהסכמה עם המשקים הנוגעים בדבר".

****

כחבר מליאה הייתי פעיל מאוד, לא החסרתי אף ישיבה והרביתי להשתתף בדיונים ולהביע דעה וגם העליתי נושאים לדיון.

פעלתי למען מנהל תקין וניקיון כפיים. תחילה בדרישה לחקירת השתלטות מושחתת על הודעות מוקד החירום של הגולן, לפני הבחירות, להשמצת מועמדים לראשות המועצה. העליתי את הנושא שוב ושוב ושוב, כעמדה שלי וכדרישה של ועדת ביקורת. תבעתי להקפיא את אישור מינוי המנכ"ל עד שתתבצע חקירה. בסופו של דבר לא הצלחתי להשיג את מבוקשי, וחברי המליאה, גם כאלה שתמכו בדרישתי בתחילה, מאסו בכך ודרשו ממני לחדול לעסוק בנושא. לכאורה נכשלתי, אבל אני מאמין שהלחץ הזה יצר הרתעה ותחושה שיש עין פקוחה ואקטיבית וכדאי וראוי להיזהר.

לסוגיה נוספת בתחום מנהל תקין וטוהר מידות – עבירות בניה של חברי ועדת תכנון ובניה עוד אשוב בהמשך המאמר.

נושא נוסף שהעליתי היה ארכיון הגולן, הקרוב ללבי. הגיעו אליי ידיעות על כוונה לבצע קיצוץ משמעותי בארכיון הגולן, שעלול לחסל אותו. העליתי את הנושא במליאה, כתבתי עליו ב"שישי בגולן", הקמתי את פורום ידידי ארכיון הגולן והעליתי את הנושא לתודעה הציבורית. הקיצוץ נמנע. בהמשך הדרך, פורום הידידים לא הצליח למנוע את פיטורי מנהל הארכיון, שהיה מעולה מבחינה מקצועית, אך לא נוח לניהול של מי שאוהבים שקט תעשייתי. ובקורונה לא הצלחנו למנוע קיצוץ משמעותי, אם כי אני מקווה שהוא זמני ונוכל להחזיר את הארכיון לתפקוד סביר.

העליתי בכמה ישיבות את אי הסדר בפרסום פרוטוקולים של המליאה וההנהלה וחוסר השקיפות הכרוך בכך. בנוגע למליאה הדבר תוקן, כאשר נשכרה חברת תמלול. לגבי ההנהלה – עדין הבעיה נותרה בעינה. אין פרוטוקולים לישיבות ההנהלה. כך, אין לחברי המליאה דרך לפקח על ההנהלה. אני מקווה שהנושא יתוקן.

****

לא פחות חשובה מהחברות במליאה היא החברות בוועדות. הייתי יו"ר ועדת ביקורת וחבר בוועדות חינוך והנצחה.

שמחתי על הבחירה ליו"ר ועדת ביקורת, אך מהר מאוד למדתי שעל פי חוק סמכויותיה מצומצמות מאוד, והיא בסך הכל אמורה להיות הגוף המלווה את עבודת המבקר. לא בכדי, הוועדה הייתה רדומה למדיי בעבר. בכל זאת, הפחתי בה רוח חיים ככל שיכולתי. הפעולה הראשונה הייתה החלטה להפסיק את השתתפותם האוטומטית של מנכ"ל המועצה והגזבר בישיבות. ראיתי כלא ראויה את המציאות שבה הגוף המבוקר יושב בוועדת ביקורת. רתמתי את הוועדה למאבק לחקירת פרשת המסרונים בבחירות.

הוועדה מוסמכת להמליץ למבקר על נושא לביקורת בכל שנה. בשנת 2019 המלצנו על ביקורת עומק על הוועדה לתכנון ולבניה. הדו"ח של המבקר היה חמור למדיי. יש לציין שהוא פורסם אחרי חילופי ראש אגף הבינוי והביקורת הייתה בעיקר על הקדנציה של קודמו, ולכן עיקר חשיבותו הייתה ככלי למנהל החדש מה ראוי לתקן. אחד הדברים שעלו בדו"ח, הוא ששלושה מחברי הוועדה לתכנון ובניה ביצעו בעצמם עבירות בניה.

לא היה פשוט לצאת נגד עמיתינו למליאה, אך חשבתי שמדובר בדבר בלתי תקין, שמחייב התייחסות משמעותית של הוועדה. ניסחנו המלצה לראש המועצה ולמליאה, שתבעה התפטרות מהוועדה של אותם חברים, אך גם הציעה מהלך שיאפשר להם לתקן במהרה את הטעון תיקון. המסר היה חובתנו כנבחרי ציבור לתת דוגמה אישית. אחד מהשלושה התפטר מן המליאה (כי הוא נבחר לכנסת) עוד לפני הדיון. לגבי השניים האחרים, חיים רוקח הודיע שהגיעו אתם להסדרים על תיקון הליקויים. בכוונתי להציע למחליפי להבטיח שהנושא לא ירד מסדר היום וייבחן בדו"ח המבקר הבא.

גם נושא הפרוטוקולים שהזכרתי נכנס לדו"ח הביקורת האחרון.

הנושא שבחרנו לביקורת בשנת 2021 – ביקורת עומק על פעילות המועצה הדתית.

ועדת חינוך התכנסה 3-4 פעמים באינטנסיביות גבוהה ואז הפסיקה לפעול. העליתי זאת לא פעם, הן בפני יו"ר הוועדה ס' ראש המועצה גל גפני והן במליאה, אך הדבר לא תוקן. זו ועדה על הנייר.

ועדת ההנצחה, לעומת זאת, היא ועדה פעילה מאוד, אולי הפעילה ביותר במליאה, והיא מנוהלת היטב בידי נציג אבני איתן גלעד הילמן. אנו עוסקים בכל הקשור להנצחה ואנדרטאות בגולן, נושא שעד לאחרונה היה פרוץ. כל מי שרוצים הנצחה, בעיקר נציגי יחידות שלחמו בגולן במלחמת יום הכיפורים ופחות מכך במלחמת ששת הימים, נפגשים אתנו ואנו דנים בבקשות, מבטיחים שהדברים ייעשו בתיאום עם גורמים כרשות שמורות הטבע, קק"ל וכו', ובצורה שמשתלבת עם הנוף, סולידית וככל האפשר משתלבת בצרכי הקהילה. מבחינתי, הפגישה עם הלוחמים ולימוד מורשת הקרב מרגשת ביותר.

באופן אישי עסקתי בוועדה בעיקר בשני מיזמים. האחד הוא יוזמה משותפת של הארכיאולוג ערן מאיר ושלי ליצור את שביל מורשת ההתיישבות (כדוגמת שביל אלי כהן), שייתן ביטוי ונוכחות לתולדות ההתיישבות בגולן. היום ההיסטוריה המטופחת של הגולן היא רק מורשת קרב ומורשת ארכיאולוגית של בתי הכנסת העתיקים. אין שום ביטוי ולו הקטן ביותר להתיישבות. ההצעה עברה בוועדה ולאחרונה הגשנו אותה לקול קורא של המשרד למורשת, בתקווה שהיא תתוקצב בידי המדינה.

הנושא השני היה קביעת קריטריונים ברורים ועשיית סדר בסוגיה העדינה – מי צריכים להיות מונצחים באתר גמלא ואלו שמות יש לקרוא בטקס יום הזיכרון בגמלא. ניסחתי הצעת מדיניות, שהתקבלה בוועדה ובמליאה. 

עם התפטרותי מהמליאה, נעניתי לבקשתו של גלעד שאשאר בוועדה כנציג ציבור, והמליאה אישרה את המינוי בישיבתה האחרונה. בתוך הוועדה לקחתי על עצמי להיות בצוות מצומצם שיגבש את שנת היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן.

אני מרגיש סיפוק על עשייתי ותרומתי כחבר המליאה ומקווה שהיטבתי לייצג את חברי אורטל.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דרך חתחתים

במידף הקודם סיפרתי על התפטרותי ממליאת המועצה, כדי שאוכל להתמודד על תפקיד מנהל הקהילה של רמת טראמפ. כן דיווחתי, שהגשתי בקשה למליאה לפטור אותי מדרישת החוק לצינון של שנה וחצי מחברותי במליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז.

הדיון במליאה התקיים השבוע. פניתי לחברי המליאה בנאום זה:

לפני שנים אחדות הגעתי להכרה שיש לחדש את הקמתם של יישובים חדשים בגולן, ולא להסתפק רק בהרחבת היישובים הקיימים. כתבתי על כך, קראתי לכך, שוחחתי על כך עם ראש המועצה הקודם והנוכחי. כאשר קם גרעין "חגי" להתיישבות חדשה, סייעתי לו, פתחתי לו דלתות, ניסיתי לקדם את עניינו.

כאשר הוחלט על הקמת רמת טראמפ, נרתמתי מן הרגע הראשון לקידומו. מאז אני פועל רבות בעניין, בהתנדבות מלאה. אני חבר בכל צוותי ההקמה של היישוב, היחיד שעושה זאת בהתנדבות, לצד אנשי המועצה והחטיבה להתיישבות. אני משקיע בכך מספר שעות מידי שבוע. מחר, למשל, אשתתף בסדנת מתעניינים. שלשום השתתפתי בישיבת מנהלת המיזם וכך בכל שבוע.

כשיצא המכרז לניהול הקהילה, היה לי מובן מאליו שאגש אליו. יש לציין, שמעולם לא רציתי לנהל קהילה מחוץ לאורטל, גם כשקיבלתי הצעות, כי אני מאמין בהנהגה קהילתית עצמית. כאשר מדובר ביישוב חדש, המצב שונה. אם אהיה בתפקיד, אראה כאחת המשימות המרכזיות שלי – גיבוש הנהגה קהילתית, וההצלחה שלי תהיה שיחליף אותי תושב המקום.

ניגשתי למכרז כאשר אני מביא אתי ניסיון רב, כישורים מתאימים, תשוקה והתלהבות ואת החיבור שלי למיזם.

אני חייב לציין שהמכרז עצמו היה תמוה. לא היה זה מכרז רגיל של בחירת בעל תפקיד, אלא מכרז קבלני. הוא לא היה דרך משאבי אנוש אלא דרך מחלקת רכש. המגישים נדרשו להציע הצעת מחיר ונכתב ש-50% משיקולי הבחירה יהיו הצעת המחיר, כלומר מחיר נמוך יהיה שווה ערך בשיקול להתאמה המקצועית. לא אהבתי את זה, אך זרמתי עם זה, בשל רצוני בתפקיד.

במכרז עצמו הופיע סעיף של ניגוד עניינים. הכרזתי על ניגוד עניינים בשני נושאים. האחד הוא חברותי בוועד אגודת המייסדים, שלאחר אישור רשם האגודות אמורה להעסיק את מנהל הקהילה. הצהרתי שאם אבחר אתפטר מחברותי בוועד. השני הוא חברותי במליאת המועצה. כיוון שבתקופה הראשונה המועצה היא המעסיק הודעתי שאם הדבר יידרש אתפטר מן המליאה.

לפני כשלושה שבועות התקשר אליי אשכול שוקרון והודיע לי שהיועץ המשפטי של המועצה פסל את השתתפותי במכרז, כיוון שכחבר מליאה נדרש ממני צינון של שנה וחצי. כבר באותה שיחה אמרתי שמדובר באבסורד, שזה לא מקובל עליי ושבכוונתי להיאבק.

השגתי חוות דעת משפטית נגדית, שעיקרה הוא שאי אפשר למנוע ממני להשתתף במכרז, כיוון שהמגבלות הללו לא צוינו בתנאי הסף של המכרז. אך לא בשם הטיעון הזה באתי למליאה, אלא דווקא בשל סעיף שהופיע בחוות הדעת של היועץ המשפטי – שהמליאה יכולה ברוב של 2/3 ובאישור שר הפנים לפטור אותי מתקופת הצינון.

נפגשתי עם חיים רוקח ואשכול (אגב, ברמת טראמפ) והגענו להסכמה שאנו הולכים על הסעיף הזה. זאת בקשתי מהמליאה, מהנימוקים הבאים:

יש חוק יבש ויש תכלית החוק. אין ספק שהחוק לא נועד למקרה הזה. החוק נועד למנוע נפוטיזם, מינוי מקורבים, מינויים פוליטיים, מינוי אנשים לא ראויים וחסרי כישורים בשל קשרים. הוא מציב סייג על סייג על סייג למניעת ספק ספיקא של מראית עין של ניגוד עניינים.

אבל ברור שזה לא המקרה וזו לא תכלית החוק. אני לא מקורב של אף אחד. בבחירות למועצה לא הייתי במטה של חיים ולא של אף אחד מהנהגת המועצה. לא מדובר במשרת אמון של ראש המועצה. מדובר בתפקיד שבאופן כללי במהותו – ניהול קהילה, אינו תפקיד של המועצה. לא מדובר בתפקיד עם שכר גבוה, רכב צמוד ותנאי העסקה אטרקטיביים, להיפך. ועניינית – אי אפשר להטיל ספק בהתאמתי לתפקיד ועמידתי בכל תנאי המכרז.

הדבר הקל הוא לפסול, לומר על כל דבר "לא". אבל אני מאמין שיש למצוא את הדרך ל"כן". יש למצוא את הדרך החוקית לקדם את טובת העניין, והדרך החוקית היא אישור המליאה ברוב של שני שליש וזו בקשתי.

אני רוצה להתייחס לשתי סוגיות שעליהן דיברו אתי אנשים. האחת, היא הטענה שהסיכוי ששר הפנים יאשר – קלוש. אני התייעצתי בנושא עם אנשים מהמערכת הפוליטית והערכתם הייתה שונה. להערכתם, אם מליאת המועצה תחליט ברוב של 2/3, ואני מקווה שהיא תחליט פה אחד, וראש המועצה יעמוד מאחורי החלטת המליאה ויוצגו טיעונים עניינים ומשכנעים, רבים הסיכויים שהשר יאשר.

השניה, היא משך הזמן; החשש לעיכוב של המינוי תקופה ארוכה עד שתתקבל החלטת השר. להערכתי, אין שום סיבה שזה יימשך זמן רב. היישוב קם על פי החלטת ממשלה, בדחיפה אישית של ראש הממשלה. הממשלה מעורבת בו מאוד, מקדמת אותו, פורמת פלונטרים בירוקרטיים רבים. אם ראש המועצה יסביר שיש חשיבות ודחיפות למינוי מנהל קהילה, ההחלטה תתקבל מהר מאוד.

אני יודע שמדובר במכרז, וכלל לא בטוח שאבחר לתפקיד. אם לא אבחר אצטער על כך מאוד, אבל לא תהיינה לי טענות. כל בקשתי היא שיינתן לי להשתתף במכרז.

לא הייתי חייב להתפטר לפני שהמליאה מאשרת את הבקשה, אבל חשבתי שיהיה זה נכון יותר מבחינה ציבורית, שלא אאחז בחברותי במליאה, אלא אתפטר ואגיש את הבקשה בידיים נקיות. והאמת היא שגם איני רוצה לחסום בפניי כל תפקיד אזורי שנה וחצי קדימה. ולכן, למרות שהחברות במליאה חשובה לי מאוד, התפטרתי.

****

בתום דבריי הודיע עו"ד קורין, היועץ המשפטי, שהדרישה ל-2/3 היא מכלל חברי המליאה ולא רק מהנוכחים בישיבה הספציפית, וכיוון שאין כאן 2/3 מהמשתתפים אי אפשר לקיים הצבעה. יש לציין שחלק מחברי המליאה השתתפו בה בזום, אבל הם אינם רשאים להצביע.

יש לציין, שהוא לא טרח להודיע על כך בעוד מועד ולכן הדרישה לרוב מכלל חברי המליאה לא הופיע בזימון לישיבה. הרי אילו ידעתי שכך הדבר, הייתי מתקשר אישית לכל חברי המליאה ומבקש מהם לבוא לישיבה.

אחרי שיצאתי מן הישיבה, עו"ד קורין הציג את עמדתו וטען שאין סיכוי שהשר יאשר את הפטור.

בינתיים חברי המליאה התקשרו לחברים חסרים וביקשו מהם לבוא לישיבה. ההירתמות של חברים שבאו מהבית במיוחד כדי להצביע למעני, ריגשה אותי מאוד. ואכן, בתום הישיבה היו בה 22 חברים, 2/3 מבין חברי המליאה. ראש המועצה הכריז על הצבעה, והתוצאה הייתה 21 בעד, בלי מתנגדים ונמנעים. הסתבר שאחד מחברי המליאה, חיים ספיריה מאלוני הבשן, יצא להתפלל מנחה. הוחלט להמתין לשובו. כשהוא חזר שאלו אותו להצבעתו והוא הדהים את כולם ואמר: נמנע. וכך, התוצאה הייתה 21 בעד, ללא מתנגדים ועם נמנע אחד. חסר קול אחד לאישור והישיבה ננעלה.

מיד אחרי הישיבה חברי המליאה דיברו עם חיים ספיריה, שכנעו אותו והוא מיהר ללשכה להודיע שהוא משנה את הצבעתו ותומך בבקשה. עו"ד קורין אמר שהחוק אינו מאפשר לו לשנות את ההצבעה כי הישיבה ננעלה.

אני מעדיף להימנע מלהביע את דעתי על התנהלותו של היועץ ושיקול דעתו. מכל מקום, אין בכוונתי לוותר. הרי ברור מהו רצון חברי המליאה, נבחרי הציבור. ולכן יתקיים לבקשתי דיון נוסף. כעת בודקים את האפשרות לקיים לצורך העניין ישיבה שלא מן המניין, כדי לא להמתין עד הישיבה מן המניין הבאה.

כשיצאתי לדרך, לא העליתי על דעתי שיהיה עליי לעבור כזו דרך חתחתים. בכוונתי להמשיך להילחם ולא לוותר.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אוטוביוגרפיה אלקטורלית או: קיצור תולדות הזיגזג (בחירות 21)

על פי הסטריאוטיפ המוכר, "הקול הצף", זה שאינו משויך אוטומטית למפלגה או לפחות לגוש מוגדר, הוא מצביע בלתי אידיאולוגי, מצביע אווירה, זגזגן. אני כופר בסטריאוטיפ, ולפחות לגביי הוא חסר שחר. כל מי שקצת מכיר אותי, יודע שאני אדם אידיאולוגי – שחי אידיאולוגיה, נושם אידיאולוגיה, מודרך אידיאולוגיה והאידיאולוגיה מניעה אותי, את בחירותיי בחיים ואת החלטותיי. אני גם אדם פוליטי מאוד, אכפתניק מאוד ודעתן. והנה, אני "קול צף" מובהק, במובן שלאורך רוב שנותיי לא הייתה לי מפלגה, לא היה לי גוש, ועל פניו, מעקב אחרי רצף הצבעותיי מצביע על חוסר קוהרנטיות, כביכול. הסיבה לכך אחת – רוב שנותיי לא הייתה מפלגה ששיקפה וייצגה את האידיאולוגיה שלי.  הייתה כזאת – "אחדות העבודה", אך הפעם האחרונה שבה היא התמודדה בבחירות הייתה שנתיים לפני שנולדתי…

את הבחירה החשובה ביותר בחיי קיבלתי בגיל 17 – לחיות כל חיי בקיבוץ אורטל, שקם באותם הימים. את ההחלטה קיבלתי עוד טרם ביקורי הראשון בקיבוץ. הייתה זאת בחירה בדרך חיים שבה אגשים את האידיאולוגיה שבה אני מאמין; הן האידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית, בחיים בקיבוץ והן האידיאולוגיה הציונית בהתיישבות בגולן. מאז ועד היום לא חלף במוחי להרף עין הרהור על דרך חיים אחרת, חרטה או אפילו ספק קל בדרך שבחרתי. לא בחרתי בדרך של מגורים בקיבוץ, אלא של חיים מלאים, אכפתיות עשיה ותרומה. וכל חיי הם מאבק – מאבק לכך שהקיבוץ יהיה קיבוץ שיתופי אמתי, מצליח ומשגשג. מאבק על ההתיישבות בגולן, קיומה ושגשוגה וסיכול כל ניסיון לעוקרה ולמסור את הגולן לאויב הסורי. את כל חיי אני מקדיש למטרות הללו, שהן מטרות קדושות בעבורי.

מפלגה אינה ערך, אינה מטרה, היא אמצעי להגשמת מטרות ודרך. המפלגה היחידה, עד לאחרונה, שבה הייתי חבר, פעיל וחבר בהנהגתה הייתה "הדרך השלישית". עם הקמתה של תל"ם, בראשות יעלון, הצטרפתי אליה, כמפלגה שמייצגת אותי ואני מזדהה אתה ועם מטרותיה. תל"ם הייתה חלק מכחול לבן. הקמת כחול לבן, הייתה החלטה נכונה ותמכתי בה. אך לא הרגשתי שכחול לבן באמת מייצגת אותי, אלא רק תל"ם, שהייתה המפלגה הקטנה בין מרכיבי כחול לבן. כאשר תל"ם נתנה ידה להקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת, פרשתי ממנה. הצטרפתי לדרך ארץ בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, חבריי לתל"ם שפרשו מאותה סיבה. כאשר תל"ם הצטרפה לתקווה חדשה, תמכתי במהלך. בניגוד לכחול לבן, עם תקווה חדשה ההזדהות שלי מלאה. בכל מערכות הבחירות, זולת השתיים בהן "הדרך השלישית" התמודדה, לא בחרתי במפלגה שבה תמכתי ממש, עמה הזדהיתי באמת, אלא בחרתי בחירה פרגמטית שנראתה לי כמשרתת בצורה הטובה ביותר את מדינת ישראל באותה נקודת זמן, על פי השקפתי. גם ההצבעה הפרגמטית הזאת, היא בחירה אידיאולוגית מאוד.

אבי היה בית"רי, איש אצ"ל, חרותניק. כילד מעורה ומעורב פוליטית משחר ילדותי, הושפעתי מן האווירה והדרך שספגתי בביתי. עם זאת, סקרנותי, העניין שלי בהיסטוריה ובפוליטיקה, הביאו אותי מגיל צעיר מאוד להזדהות עם חלוצי תנועת העבודה, אנשי העליה השניה והשלישית, תנועות הנוער החלוציות והפלמ"ח. שתי ההשפעות הללו עיצבו את דרכי – להט ציוני, אהבת ארץ ישראל, גישה ניצית בנושאי חוץ וביטחון והשקפה סוציאל דמוקרטית בענייני חברה וכלכלה.

בשורות הבאות אסקור את "קיצור תולדות הזיגזג"; הצבעותיי במערכות הבחירות השונות.

1981 – הבחירות לכנסת העשירית

כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, הייתי נער בן 16. הייתי נער פוליטי ודעתן. למרות התרגשותי הרבה בביקור סאדאת, ואף שהאמנתי בכנות רצונו בשלום והייתי נכון לוויתורים עמוקים בסיני, התנגדתי בכל מאודי לנסיגה המוחלטת ובעיקר לעקירת היישובים. בהחלטתו של בגין ראיתי ביטוי לחוסר היחס של הליכוד כלפי ההתיישבות והאחיזה בקרקע, לא בדיבורים אלא בשורשים. פעלתי בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני. והצטרפתי לנוער התחיה.

הפעילות הראשונה שלי בנוער התחיה עם הצטרפותי, הייתה הפגנה ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, לאחר רצח 6 יהודים בחברון. בראשית ההפגנה, החלו המפגינים לצעוק קריאות כמו "ויצמן רוצח יהודים". הבנתי במהרה שמקומי אינו שם, נטשתי את המקום, עליתי על האוטובוס הראשון הביתה, והפסקתי את פעילותי.

כעבור חודשים אחדים שוב התקשרו אליי מנוער התחיה, לשאול מדוע איני פועל. הסברתי. ענה לי איש הקשר, שחל שינוי בגישה. שהקיצונים שפעלו אז עזבו, ומי שפועלים היום הם חבר'ה אחרים לגמרי. חזרתי, ואכן כך היה. וכך, לצד פעילותי כרשג"ד בצופים, פעילותי יום ולילה בשבט הצופים, פעילותי בגרעין לאורטל שכבר פעל, פעלתי גם במסגרת תנועת התחיה.

האמנתי ברעיון שלמות הארץ. כעסתי על מפלגת העבודה הדוגלת בפשרה טריטוריאלית. אף שהערכתי מאוד את יגאל אלון – לפני ואחרי מותו, ובמידה רבה ראיתי בו מורה דרך, שללתי את דרך הפשרה הטריטוריאלית שהוא יזם. הזדהיתי עם אנשי תנועת העבודה, חברי קיבוצים ומושבים, שהיו בין מייסדי תנועת התחיה, ובהם בניו של מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין (שכבר לא היה בין החיים) ואחרים. אהבתי את הרעיון של "הולכים ביחד" – חילונים ודתיים, אנשים מן הימין ומתנועת העבודה. הערכתי את הנהגת התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר. הייתי פעיל בבחירות, והצבעתי לתנועת התחיה. הייתי אז בן 18, תלמיד כיתה י"ב.

1984 – הבחירות לכנסת ה-11

בבחירות לכנסת ה-11 הייתי חייל. הצבעתי בעיצומה של הכנת סגל לקראת מחזור חדש של קורס מ"כים שהדרכתי בו.

את מרבית שירותי עשיתי במלחמת לבנון הראשונה. עמדתי הייתה אמביוולנטית. תמכתי במטרותיה המקוריות. ידעתי מההקפצות הרבות שלנו לפני המלחמה, עד כמה חסר שחר השקר על ה"שקט" כביכול ששרר לאורך הגבול בשנה שקדמה למלחמה. אך התנגדתי מאוד להתרחבות המלחמה ליעדים זרים אותם שללתי, להתערבות בפוליטיקה הלבנונית הבוגדנית והמושחתת, וסלדתי ממנהיגותו חסרת המעצורים של שרון, שר הביטחון. לא תמכתי במתנגדי המלחמה, אך גם לא הייתי בין תומכיה. הסכמתי עם חלק מן הביקורת על המלחמה, אך הייתה לי גם ביקורת חריפה על מתנגדיה. הייתה לי גם ביקורת על תנועת התחיה, שהתייצבה באופן אוטומטי כימין, בתמיכה חסרת ביקורתיות בכל צעד ועמדה קיצונים, בנושא לבנון ובכלל.

אהבתי את ההתייצבות של הנהגת התחיה נגד המחתרת היהודית וגילויי הכהניזם, ואף על פי כן, הרגשתי שהיא פחות ופחות מייצגת אותי, היא נמצאת מימין לי. כאשר רפול הקים את צומת, שקלתי לתמוך בו, כיוון שראיתי בתנועה זו גלגול של זרם שלמות הארץ בתנועת העבודה, למרות ביקורתי על מלחמת לבנון. צומת והתחיה התאחדו ורצו יחד. גם בבחירות הללו תמכתי בהם, אם כי בהרבה פחות התלהבות; הצבעה מסויגת מאוד, כאלטרנטיבה שהעדפתי מתוך הקיים, אך לא בהזדהות של ממש.

בליל הבחירות הזדעזעתי מכניסתה של כך לכנסת ובחירתו של "הרב" כהנא. ראיתי בכהניזם סתירה מוחלטת לרוח היהדות ולרוח הציונות, סוג של פשיזם גזעני מאיים. שמחתי שהתחיה, ובעיקר גאולה כהן, היו בין ראשי הנאבקים להוצאתם מחוץ לחוק. אך עצם בחירתם עוררה בי תחושות קשות על ההקצנה בימין, ודי הרחיקה אותי מן המחנה הזה.

1988 – הבחירות לכנסת ה-12

בשנותיי הראשונות לאחר הצבא, חל שינוי בהשקפת עולמי הפוליטית. אף שהמשכתי להאמין בזכותנו על א"י השלמה, כפי שאני מאמין עד היום, הגעתי למסקנה שכדי להבטיח את היותנו מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק, אין מנוס מפשרה טריטוריאלית. התנגדתי לזרמים היוניים במפלגת העבודה, ללהט הוותרנות שלהם. אך תמכתי בפשרה נוסח תכנית אלון – שבה ישראל מוותרת על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בערבים ומספחת את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים, שבהם ראיתי יעד להגשמת הציונות בהתיישבות וריבונות, ולהבטחת גבולות בני הגנה למדינת ישראל. הצטרפתי לעמותת השידרה הכפולה שנשאה את הדגלים הללו. באותן שנים (עוד טרם שחרורי מצה"ל) התחלתי לכתוב מאמרים לעיתונות, בהם ביטאתי את השקפותיי. על העמדות הללו נאבקתי כחבר פעיל בתנועה הקיבוצית.

לא הייתה מפלגה שנשאה ברמה את הדגל הזה – דגל הגולן, הבקעה וכו', לצד נכונות לוויתורים. אולם באופן כללי, מפלגת העבודה הייתה הקרובה ביותר לדרך זו. הזרם הניצי בתוכה, שנקרא "הזרם המרכזי", נשא את הדגל וחשתי קרבה אליו. כיוון שמפלגת העבודה גם ביטאה במידה רבה את עמדותיי בנושאי חברה וכלכלה, אך טבעי היה שאתמוך בה. בוודאי, אחרי פירוק המערך, פרישת מפ"ם ופרישת יוסי שריד שעבר לר"צ.

הייתה לי ביקורת חריפה על הליכוד ועל שמיר. אך הייתה לי ביקורת חריפה לא פחות על מפלגת העבודה ובמיוחד על פרס. חשתי שהעמדות שלה הולכות ונעשות יוניות יותר ויותר, ושפרס עצמו מוביל את הקו הזה. למי להצביע?

עד הרגע האחרון התלבטתי בין שתי רשימות. האחת הייתה לאו"ר של יעקב חסדאי. האמנתי מאוד בחסדאי האיש, שאותו פגשתי לראשונה בהרצאה בצבא, וקראתי בשקיקה את ספריו "בעט ברזל" ו"אמת בצל המלחמה". הייתה לו ביקורת נוקבת על המערכת הפוליטית, על השיטה, על השחיתות, על חוסר היושרה, על תרבות השקר, על תרבות רדיפת הבצע. הוא היה בעל קו ניצי פרגמטי שהתאים לי. השניה הייתה מימ"ד – המפלגה הדתית המתונה, שנשאה את הדגל של חיבור בין חילונים ודתיים וחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל בדרכי חינוך ושלום והתנגדה לחקיקה דתית וכפיה דתית. גם גישתה המדינית הייתה "יונצית" והתאימה לי.

אולם על פי כל הסקרים שתי הרשימות לא עמדו לעבור את אחוז החסימה ולא רציתי לבזבז את קולי. ממש ברגע האחרון החלטתי לתמוך, בלב כבד, בליכוד. הנושא המרכזי על סדר היום של הבחירות היה הוועידה הבינלאומית. מפלגת העבודה תמכה בה ושמיר התנגד בתוקף. אף שלא תמכתי בעמדותיו המדיניות של שמיר, ב"אף שעל" שהיה קיצוני בעיניי, ראיתי בוועידה הבינלאומית מלכודת שבה מדינת ישראל תבודד בלחץ בינלאומי מאסיבי לנסיגה לקווי 49'. לכך הצטרף חוסר האמון שרחשתי לפרס (לצד הערכתי הרבה לרבין) ואי רצוני שהוא יבחר לראשות הממשלה.

אגב, בבחירות להסתדרות שנערכו זמן קצר לאחר מכן, תמכתי במפ"ם בראשות יאיר צבן, שייצגה את השקפותיי החברתיות.

1992 – הבחירות לכנסת ה-13

לאחר הבחירות קמה ממשלת אחדות לאומית נוספת בראשות שמיר. שמחתי על כך מאוד. בממשלה התייצב ציר מרכזי חזק בראשות שמיר ורבין, ומולו עמד שמעון פרס. בצד השני ניצבו שרי החישוקים של הליכוד, שרון, לוי ומודעי, שאיגפו אותו מימין. לשרי החישוקים לא האמנתי, ראיתי בהם קואליציה של אמביציה לשמה. את שמיר ורבין הערכתי, תמכתי בהם וסמכתי עליהם.

בשנת 90' התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. ראיתי בתרגיל עצמו ובפרס אישית את התגלמות הכיעור שבפוליטיקה; פוליטיקה המבוססת על כזב, כחש, מניפולציות מכוערות, כוחנות ורדיפת שלטון שלוחת רסן.

אולם ביקורתי כלפי ממשלת שמיר הלכה והתגברה. שללתי את עמדתו הקיצונית, עמדת ה"אף שעל" וההתנגדות לכל ויתור טריטוריאלי. חשתי שעמדתו מסכנת את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא הבנתי איך האינתיפאדה אינה גורמת לו לחשיבה מחדש. התנגדתי לדרכה החברתית כלכלית של הממשלה, לכניעתה לסחטנות החרדים בנושאים שונים. הרגשתי שישראל דורכת במקום.

בדיעבד, שיניתי את דעתי על ממשלת שמיר. שמיר היה בעיניי אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בנושאים המדיניים והביטחוניים הוא היה זהיר מאוד ונמנע משגיאות היסטוריות, אך עיקר מעייניו והנושא שבו עסק יותר מכל, היה העליה מבריה"מ ואתיופיה וקליטתם. בדרכו הנחושה, ללא הכריזמה מן הסוג של מנהיגים כבן גוריון ובגין, הוא הוליך מדיניות שלמעשה סגרה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ כ"פליטים" וניתבה אותם למולדתם. הוא הוביל מהלכים דרסטיים שיצרו קורת גג למיליון עולים בתוך שנים ספורות. מבצע שלמה עליו הוא החליט ועל ביצועו ניצח, לעליית יהדות אתיופיה, היה אחד המבצעים הציוניים החשובים בתולדות המדינה. גם כאשר הדבר כמעט הביא לנפילת שלטונו, הוא עמד מול לחץ החרדים להתנתק מיהדות ארה"ב באמצעות חקיקה השוללת גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. הדברים נעשו ללא רעמים וברקים, בצניעות, ללא פרגון תקשורתי, ובזמן אמתי לא ראיתי את שמיר בגדולתו, כפי שאני רואה אותו בפרספקטיבה של שלושה עשורים.

כאשר רבין ניצח את פרס בפיירמריז, התחלתי לשקול תמיכה במפלגת העבודה. השתתפתי בכמה מפגשים עם רבין והתרשמתי מאוד. שני ביקורים של רבין בגולן בשבועיים שלפני הבחירות, ובהם ביקור באורטל יום לפני הבחירות, בהם נשבע אמונים לגולן ולשמירתו בידי ישראל, והבטיח לפתח את הגולן ולחזקו, שכנעו אותי. בלב כבד הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין.

1996 – הבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה

רבין אכזב קשות. מיד אחרי הבחירות החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן. הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק נגד הנסיגה. במסגרת המאבק שבתתי רעב בגמלא במשך 19 יום.

תמכתי, על אף חששות רבים והסתייגויות רבות, בהסכם אוסלו. רבין עמד אז על עקרונות הפשרה הטריטוריאלית שבהם דגלתי, אך חשתי בעליית הגורמים היוניים והשתלטותם ההדרגתית על מפלגת העבודה.

שבועות אחדים אחרי הבחירות, התחרטתי על ההצבעה ורציתי בנפילת הממשלה. קיוויתי מאוד שהגורמים הניציים במפלגת העבודה יפרשו ויקימו את תנועת העבודה החדשה, ברוח "אחדות העבודה" של פעם.

הייתי בין מייסדי הדרך השלישית, בין הדוחפים להקמתה ובין התומכים המובהקים בהפיכתה מתנועה חוץ פרלמנטרית למפלגה. הייתי חבר בהנהלתה. התגייסתי כל כולי להצלחתה בבחירות.

היו אלו, לראשונה, בחירות בשני פתקים – פתק לכנסת ופתק לראשות הממשלה. היה לי ברור שאתמוך במועמד שנגד הממשלה.

את רצח רבין לקחתי קשה מאוד, ראיתי בכך ועד היום אני רואה בכך את האסון הלאומי הגדול ביותר שקרה לנו. אך הפרדתי בין הזעזוע מן הרצח ומן ההסתה של הימין הקיצוני, לבין העמדה הפוליטית הלגיטימית לחלוטין של התנגדות לרבין ולממשלתו (כולל של הימין המתנגד לכל ויתורים, שלא ייצג את עמדותיי, אך ניהל מאבק דמוקרטי ראוי. כולל של נתניהו שהעלילו עליו הסתה נגד רבין).

המועמד של הליכוד לראשות הממשלה היה נתניהו. את נתניהו לא הערכתי ומאוד לא רציתי שיבחר לראשות הליכוד. אך היה לי ברור שאצביע בעדו, נגד רבין וכמובן נגד פרס.

נהגתי לומר אז, ש"לעולם לא אסלח לשמעון פרס שבגללו אני נאלץ לתמוך בנתניהו" וש"אילו הסוס של קליגולה היה מתמודד נגד פרס הייתי מצביע לסוס".

בבחירות הצבעתי בעד נתניהו והדרך השלישית. נתניהו הפתיע וניצח והדרך השלישית קיבלה 4 מנדטים.

1999 – הבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה

אחרי בחירות 1996 תמכתי בהצטרפות הדרך השלישית לממשלת נתניהו. אולם מהר מאוד חשתי מיאוס מנתניהו ומאופן ניהול המדינה. פרשת בר-און תמורת חברון, הייתה בעיניי מגה-שחיתות, ניסיון להעמיד בראש התביעה נציג של עבריין מושחת – אריה דרעי, תוך שילוב ענייני מדיניות מהותיים בעסקה המושחתת. בדיעבד, למדתי שהוא גם הסכים לנסיגה מהגולן, אך אז עוד לא ידעתי על כך ולא העליתי זאת על דעתי.

נאבקתי, ללא הצלחה, למען פרישת הדרך השלישית מן הממשלה. רציתי בריצה משותפת של הדרך השלישית עם ישראל בעליה (שרנסקי), מימ"ד וגורמי מרכז אידיאולוגיים נוספים (להבדיל מהבלון הנפוח מן הסוג של מפלגת המרכז), אך גם זה לא קרה.

למרות שהייתה לי ביקורת פנימית לא מעטה, תמיכתי בדרך השלישית הייתה יציבה. תמכתי בה בכל מאודי, ופעלתי להצלחתה בבחירות.

אך במי לבחור לראשות הממשלה? לא יכולתי להצביע לנתניהו, שראיתי בו גורם המשחית את החברה הישראלית. התנגדתי בכל מאודי לדרכו החברתית כלכלית, הקפיטליסטית הקיצונית (שלא אפיינה את הליכוד לפניו) המנפצת את מדינת הרווחה, וראיתי בה הרס של מדינת ישראל. אך לא יכולתי להצביע לברק, שהתנגדתי לדרכו המדינית ובמיוחד בנושא הגולן, אם כי לא העליתי על דעתי עד כמה הוא ירחיק לכת, כי הוא נחשב לאיש המחנה הניצי במפלגת העבודה.

בבחירות לראשות הממשלה הטלתי, בפעם היחידה בחיי, פתק ריק, פתק צהוב. לכנסת הצבעתי לדרך השלישית, אך היא הייתה רחוקה מאחוז החסימה והתפרקה.

2001 – בחירות מיוחדות לראשות הממשלה

אהוד ברק ניהל מדיניות הרסנית. יותר מכל ראש ממשלה אחר הוא ניסה בנחישות להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. אנו ניהלנו נגדו מאבק נחוש וניצחנו.

לאחר מכן הוא עבר לטפל בסוגיה הפלשתינאית. בקמפ-דיוויד הוא נטש את דרכה של מפלגת העבודה, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, עקף את מרצ משמאל והציע נסיגה מלאה כולל מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים, כולל ירושלים העתיקה, על דעת עצמו, ללא כל דיון בממשלה ובקבינט. ראיתי בו מנהיג מסוכן, יהיר ונמהר, חסר אחריות, מוכה שגעון גדלות, המאמין שבשבועיים הוא יכול לפתור סכסוך של מאה שנה, הבז לכל מי ומה שהיה לפניו ומוליך את מדינת ישראל לאסון.

אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, בגלל "זכות" השיבה, במקום להודיע שכעת הצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לזחול לוויתורים נוספים. הוא דחף את קלינטון להפוך את תכנית ברק ל"מתווה קלינטון" שכלל ויתורים נוספים. מדיניותו הנמהרת הובילה למתקפת הטרור הפלשתינאית שבה נהרגו ונרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים. ותחת אש הוא עוד זחל לטאבה ברגע האחרון לפני הבחירות, בניסיון לחלץ הסכם בוויתורים נוספים.

12 ראשי ממשלה היו לישראל. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

ראיתי בהפלתו משימה לאומית. מולו עמד שרון. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, סלדתי משרון וראיתי בו אדם מסוכן. בתקופת המאבק על הגולן הכרתי אותו אישית, והופתעתי מהפער בין התדמית לבין הדמות שגיליתי.

תמכתי בשרון ואף פעלתי לבחירתו (בין השאר כתבתי לו נאומים). שמחתי מאוד על ניצחונו.

2003 – הבחירות לכנסת ה-16

שרון ביטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ושוב הבחירות היו בפתק אחד. הדרך השלישית כבר לא הייתה קיימת ולא היה לי במי לתמוך.

הערכתי את שרון, בעיקר על מבצע "חומת מגן" ומלחמתו הנחושה בטרור, אך סלדתי מפרשיות השחיתות שנקשרו אליו. בעיקר התנגדתי לדרך הכלכלית של ממשלתו.

למפלגת העבודה שהלכה והתיוננה ואימצה עמדות הרחוקות מאוד מדרכה המסורתית, אפילו לא העליתי על דעתי להצביע.

בחרתי בישראל בעליה, מפלגתו של שרנסקי. שרנסקי היה גיבור לאומי שהערצתי עוד מנעוריי, בזכות מאבקו הנחוש במשטר הסובייטי כמתנגד משטר וכאסיר ציון. כנ"ל מספר 2 שלו – יולי אדלשטיין. לאדלשטיין התקרבתי כאשר הצעתי לו לעמוד בראש לובי הגולן בכנסת, אחרי נפילת הדרך השלישית.

ישראל בעליה נקטה בקו מרכזי, שהיה קרוב למדיי לקו של הדרך השלישית, וכאמור, רציתי באיחוד בין המפלגות. התאכזבתי מתוצאות הבחירות, בהן ישראל בעליה קיבלה רק שני מנדטים. לא אהבתי את ההצטרפות שלה לליכוד מיד אחרי התוצאה המאכזבת, למרות שבהחלט הבנתי את ההחלטה.

2006 – הבחירות לכנסת ה-17

היו אלו הבחירות שאחרי ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות והצבעה לקדימה לא עלתה על דעתי. גם לא הצבעה לליכוד בראשות נתניהו, שתמך בהתנתקות והצביע בעדה בממשלה ובכנסת, אח"כ, כשכבר אי אפשר היה להשפיע, פתאום התנגד להתנתקות ובעיקר – הוביל כשר האוצר מדיניות של הרס מדינת הרווחה, שראיתי בה איום על עתיד החברה הישראלית.

בבחירות תמכתי בתפנית בראשות עוזי דיין. תמכתי בעוזי דיין אידיאולוגית ואישית. אני מאמין באיש ותמכתי בחלק ניכר מעמדותיו (שלא היו ימניות כל כך כמו היום). הוא הקים את כנס שדרות לחברה – הכנס החברתי החשוב ביותר במדינה, והעלה על סדר יומה של המדינה את הסוגיה החברתית, שהייתה מאוד שולית ובלתי פופולרית באותם ימים. שעה שהתקשורת סגדה לעושר ולעשירים והעלתה על נס את הטייקונים, הוא הקים כאנטיתזה לכנס קיסריה הנוצץ את כנס שדרות העממי.

הוא הניף את דגל המלחמה בשחיתות והציג קו מדיני ביטחוני מרכזי עם נטיה ניצית.

לצערי, תפנית לא עברה את אחוז החסימה.

2009 – הבחירות לכנסת ה-18

בבחירות לכנסת ה-18 הצבעתי לבית היהודי, בראשות פרופ' דניאל הרשקוביץ ואורי אורבך. הסיבה העיקרית לכך הייתה שלא הייתה אף מפלגה שבאמת תמכתי בה, ולא נותר לי אלא לבחור ברע במיעוטו.

הבית היהודי, ללא האיחוד הלאומי, הובילה קו מרכזי ומתון, לא מתלהם, שולל כל כיוון גזעני, מקדם דרך של אחדות לאומית ובעיקר מייצג יהדות מתונה ופתוחה. רציתי לחזק את הקו הזה, שראיתי בו אלטרנטיבה להקצנה הדתית. ראיתי בבית היהודי את בני הברית של ההתחדשות היהודית בה אני פעיל ובה אני מאמין ורציתי לחזקה.

היו אלו הבחירות של "ציפי או ביבי". רציתי בניצחון הליכוד, ולו כדי להעניש את "קדימה" שראיתי בה את מפלגת השחיתות, מפלגת המושחתים ואת המפלגה שהציגה את הקו המדיני הוותרני וההרסני ביותר בתולדות המדינה, תוך שהיא מתהדרת בהיותה מפלגת מרכז. אמנם אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל כבר לא עמד בראשה, אך גם לציפי לבני התנגדתי מאוד.

רציתי בהענשת המפלגה הזאת, אך לא רציתי לתמוך ישירות בליכוד ובנתניהו. ברור היה שמפלגת הבית היהודי תלך עם הליכוד, והעדפתי לתמוך בה.

2013 – הבחירות לכנסת ה-19

אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט, הגעתי למסקנה שהוויכוח המדיני הקורע את החברה הישראלית הוא ויכוח עקר. היטיב לנסח זאת אחמד טיבי, שאמר שהמקסימום שישראל יכולה להציע רחוק מהמינימום שהפלשתינאים יכולים להסכים לו. היה לי ברור וברור לי גם היום, שכל עוד ישראל לא תסכים ל"זכות" השיבה, כלומר לוותר על היותה מדינה יהודית ולהסכים להצפה במיליוני פלשתינאים, אין סיכוי להסכם. ומאחר שברור לי, שגם מרצ, אפילו בראשות זהבה גלאון, מתנגדת לכך, הסוגיה המדינית היא מרכיב חשוב פחות בהחלטתי למי להצביע, לעומת הנושא החברתי כלכלי.

במשך עשרות שנים, החיים הציבוריים בישראל השתעבדו לנושא המדיני. הוא שהגדיר את הימין והשמאל – למשל, נחמיה שטרסלר, נושא דגל הקפיטליזם הדרוויניסטי החזירי, נחשב "שמאל" בשל עמדותיו המדיניות. בנושא החברתי והכלכלי, הגישה הקפיטליסטית הייתה לקונצנזוס, כאשר התקשורת כולה הובילה אותה במרוץ של הערצת העושר והעשירים, ובכך שרתה את קומץ המשפחות שלמעשה השתלטו על כלכלת המדינה ואף על התקשורת (משפחות מוזס, נמרודי, שוקן וכו').

משבר הקפיטליזם ב-2008 בישר את ההתפכחות והשינוי (בכל העולם ובישראל) וביתר שאת – המחאה החברתית ב-2011. תמכתי במחאה והשתתפתי בה (בקריית שמונה ובגולן).

הביטוי הפוליטי של הרוח החדשה היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. שלי העלתה באמת ובתמים, מתוך אמונה אמתית ולא כגימיק בחירות נוסח "הזקנה במסדרון", את הצדק החברתי והערבות ההדדית על ראש שמחתה. זה היה הנושא למענו נכנסה לפוליטיקה, פעלה בו כח"כית, עליו רצה לראשות מפלגתה וכראש המפלגה – לכנסת.

אני רואה בשלי יחימוביץ' מנהיגה אמתית, דבקה באידיאולוגיה החברתית ונחושה להגשים אותה ולא פחות חשוב, מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים.

יחימוביץ' יצאה נגד השיח של שנאת מתנחלים, שהוא שיח אנטי חברתי ואנטי סולידרי, ונגד השקר המאשים את המתנחלים בחוליי החברה והכלכלה הישראלית.

את הנושא המדיני היא הורידה למקום נמוך בסדר העדיפויות. אמנם, עמדותיה המדיניות הן עמדות מפלגת העבודה מאז המהפך האידיאולוגי שחולל בה ברק ("מתווה קלינטון", בלשונה, כי הס מלהזכיר את המילים הגסות ברק ואולמרט), אך מתוך הבנה שאין פרטנר פלשתינאי לדרך הזאת, היא העדיפה להתמקד בנושאים החברתיים.

אחרי מפח הנפש שנחלתי ב-1992, לא האמנתי שאצביע שוב למפלגת העבודה, אך לאחר לבטים קשים, מתוך העדר אלטרנטיבה ובשל הערכתי האישית הרבה לשלי יחימוביץ', בחרתי במפלגת העבודה.

2015 – הבחירות לכנסת ה-20

שלי יחימוביץ' הודחה בפריימריז. הרצוג נבחר תחתיה. חברי מפלגת העבודה העדיפו אדם שהיה מעורב בפרשת שחיתות פוליטית חמורה (עמותות ברק) ושתק בחדרי החקירות, על פני מנהיגה ישרה, נקיה והגונה. לא בכדי המפלגה הזאת הריצה את פואד לתפקיד נשיא המדינה.

מפלגת העבודה ירדה מן הפרק, מבחינתי. אמנם היא נהגה באחריות במלחמת "צוק איתן", אך הזדעזעתי מכך שאימצה את הקו ה"שמאלני" הרדיקלי, ובראש ובראשונה בנושא חוק הלאום. לצערי, גם שלי יחימוביץ' הייתה בין נושאי הדגל של הקו הזה. חוק הלאום הוא חוק בן גוריוני מובהק, ברוח מגילת העצמאות. בהתנגדות לו, נשמעו מצד מפלגת העבודה מסרים המושפעים מאוד מן הרעל הפוסט ציוני, המציג סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

היה לי קשה לראות כיצד מפלגת העבודה מידרדרת מתמיכה בפשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון כדי להבטיח את היותה מדינה יהודית ציונית עם רוב יהודי מאסיבי, דרך נכונות לנסיגה מוחלטת ושלום בכל מחיר, דרך אימוץ להג "אקיבוש" (ביטוי שהמצאתי והפך רווח בשיח הישראלי) ולפתע גם כפירה בעיקרי הציונות. צר היה לי לראות איך רוחות של "שמאל" רדיקאלי, לא ציוני, משפיעות עליה.

עם כל התנגדותי, הקפדתי לציין, להבדיל מרבים ממנגחיה מימין, שהמחנ"צ הוא ציוני. איני כופר בפטריוטיות של הרצוג, לבני ורוב חברי מפלגת העבודה. אלה אנשים שמדינת ישראל יקרה להם וחשובה להם לא פחות מכפי שהיא חשובה לי. אבל עשרות שנות שטיפת מוח פוסט ציונית החלו להשפיע עליה ולהחליש את המערכת החיסונית שלה.

שללתי גם את דרכו של הליכוד ונתניהו, בעיקר בתחום החברתי כלכלי, אך גם את אופי התנהלותו האישית, הנהנתנית, הרהבתנית והראוותנית, שאני רואה בה שחיתות מוסרית, העדר דוגמה אישית, גם אם אינה פלילית. בפירוק הממשלה וטלטול מדינת ישראל לבחירות מיותרות ויקרות ראיתי גחמה אישית של מנהיג שאימץ גישה של "המדינה זה אני", ונהג בחוסר אחריות לאומית משווע.

תמכתי בדרך כלל בדרכו של נתניהו בסוגיה האיראנית, כולל נאומו המצוין והחשוב בפני בתי הנבחרים. העמדה של המחנ"צ והשמאל בנושא הזה הייתה חסרת אחריות, והעדיפה אינטרס פוליטי ואלקטורלי צר על פני טובת המדינה.

מערכת הבחירות הזאת העצימה את הצדדים המכוערים בחברה הישראלית, של שנאה, קיטוב ומחנאות. הוליכו זאת בעיקר אנשי "רק לא ביבי" ובראש ובראשונה נוני מוזס ועיתוניו, במערכת הסתה והכפשות חסרת תקדים. אך גם נתניהו והליכוד לא טמנו את ידם בצלחת – בהתערבות הגסה בפרס ישראל ובתעמולה ארסית ומסיתה כלפי יריביהם. ראיתי בקיטוב המעמיק והולך סכנה לאומית גדולה יותר מכל איום ביטחוני וכלכלי.

בבחירות הללו תמכתי בכולנו – כמפלגה ששידרה אהבת ישראל, אחדות ישראל, מתינות ושפיות כנגד כל אותה שנאה וקיטוב הרסניים, המאיימים על החברה הישראלית. תמכתי במסר החברתי שהיא ייצגה, אף שחלקתי עליה בכמה סוגיות יסוד (ובראשם קריאתו להפרטת רשות מקרקעי ישראל, לה אני מתנגד). ראיתי בכחלון את הלוחם הגדול בטייקוניזם, כפי שהוכיח בעבר, והאמנתי ביכולתו לעמוד מול כוחם המערב הון-שלטון-עיתון. האמנתי שהוא נחוש להתמודד עם קרטל הבנקים המסחריים כפי שנהג בנושא הסלולר, מתוך סלידתו מריכוזיות בכלל ומריכוזיות טייקוניסטית פרטית בפרט. כחלון ומפלגתו תומכים במדינת הרווחה ושללו את הקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. הקו המדיני ביטחוני של כולנו ניצי.

האמנתי שכולנו תצטרף לכל ממשלה שתבחר, ותהיה גורם שפוי, ממתן ומאזן בתוכה, משקל נגד לכוחות ההרסניים הדוחפים להקצנה ולקרע לאומי.

לכן, בין האלטרנטיבות שעמדו בפניי, בחרתי בכולנו.

אפריל 2019 – הבחירות לכנסת ה-21

תקופת כהונתה של הכנסת ה-21 וממשלתו הרביעית של נתניהו, התאפיינה במלחמת חורמה שנתניהו ניהל נגד מדינת החוק. מרגע שנחשפו פרשיות השחיתות והפלילים שנקשרו אליו, הוא איבד כל רסן, ויצא לשרוף את המועדון – מוסדות מדינת ישראל והחברה הישראלית, כדי להציל את עורו. הוא ניסה בכל דרך לחוקק חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעשה שראיתי בו פוטש שישנה את אופי הדמוקרטיה הישראלית מן הקצה אל הקצה. פולחן האישיות שלו השפיע על המונים, והוא הצליח לחלק את החברה הישראלית לשני שבטים שנגררים אחרי ה"בייס" הקיצוני בתוכם, תוך הסתה פרועה נגד כל מי שאינו חלק מן המחנה. הוא הצליח להנחיל למעריציו תאוריית קונספירציה חולנית ומטורפת על איזו "מדינת עומק", הכוללת את כל מוסדות המדינה, החוק, המשפט וכד', שמונעת בידי גורמים אנטי ישראלים זרים, וכל מטרתה להילחם נגד נתניהו, לתפור לו תיקים כדי להפיל אותו. וההמון מאמין לזה. לצד הערכתי ליכולותיו המדיניות והמנהיגותיות המוכחות ולהישגים בלתי מבוטלים שהוא השיג, בעיקר בתחום המדיני (לצד שגיאות ביטחוניות מסוימות) עמדתי כלפיו הלכה ונעשתה שלילית, עד כדי ראייתי בו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית; בו אישית ובמחנה שהולך אחריו בעיניים עצומות.

לזכותו של משה כחלון יצוין שהוא עמד מספר פעמים איתן וסיכל כמה מיוזמותיו הנוראיות של נתניהו, ובראשן הפיגוע נגד הדמוקרטיה – החוק "הצרפתי" שנועד להציב את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה לגיטימית, וניסיונו של נתניהו להחריב את השידור הציבורי בישראל. אך הוא דבק בממשלה ובנתניהו ובסך הכל איכזב.

ראיתי בכאב את הפילוג בחברה הישראלית, את ההקצנה הן בשמאל והן בימין, כשכל צד נגרר אחרי השוליים. ראיתי בשמאל היגררות אחרי השמאל הרדיקלי, הלא ציוני, במלחמה צדקנית ושקרית נגד חוק הלאום, בהגנה על ארגונים כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" שהם חוד החנית של המערכה נגד מדינת ישראל ברחבי העולם, בפרובוקציות נואלות כמו טקסים משותפים לחללי צה"ל ומחבלים שחיללו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובתמיכה בביטויים המשווים את מדינת ישראל לגרמניה הנאצית.

ובימין, הקצנה מטורפת – לא בתחום המדיני, אלא בתחומים הערכיים, כמו היחס לערבים, למשפט, לחוק, לערכים של טוהר הנשק ומוסר לחימה, לממלכתיות. קו פרשת המים הייתה פרשת אלאור אזריה, שבה כמעט כל הימין, כאיש אחד, התייצב להגנה על חייל שסרח, וירה בקור רוח בראשו של מחבל שבוי, גוסס, שלא היווה כל סכנה. התמיכה באזריה, כללה מתקפה נואלת נגד צה"ל ומפקדיו, שהוצג כחלק מאותה "מדינת עומק" הזויה, שמופעלת בידי "הקרן". ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו, הצטרפה להסתה נגד המשטרה והמפכ"ל על שהעזו לבצע את תפקידם ולחקור את השחיתות השלטונית ונגד שאר מוסדות המדינה.

כמהתי להקמתה של דרך שלישית חדשה, מפלגה שתציג חלופה מרכזית לשני המחנות ההולכים ומקצינים, ותשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי.

מי שהצטייר כמגדלור מול התהליך, כמנהיג אמיץ, חזק וישר, שעמד בפרץ מול הגלים העכורים האלה, היה שר הביטחון בוגי יעלון. הוא עמד איתן, למשל בפרשת אזריה, והקרע בינו לבין נתניהו הלך והעמיק. בשלב מסוים, נתניהו החליט להדיח אותו מתפקיד שר הביטחון. יעלון מעריך שהסיבה לכך היא פרשת הצוללות. לדעתי, נתניהו רצה לזרוק את ראשו של יעלון לאספסוף תומכי אזריה, כדי לחפות על כך שכמו יעלון גם הוא, נתניהו, יצא נגד החייל שסרח, אלא שבניגוד ליעלון, עמידתו המנהיגותית החזיקה מעמד 48 שעות והוא נסחף בזרם העכור. בטרם בוצעה בפועל העברתו מתפקיד שר הביטחון ולאחר שהוצע לו לקבל את תיק החוץ, החליט יעלון לפרוש מן הממשלה, מן הכנסת ומן הליכוד והודיע שיקים מפלגה חדשה ויתמודד על הנהגת המדינה.

חברתי ליעלון וככל שהכרתי אותו הערכתי אותו יותר (אף שיש לי עליו ביקורת לא מעטה, שאותה השמעתי באוזניו). סוף סוף, לראשונה מאז הדרך השלישית, הייתה לי מפלגה שמבטאת את השקפת עולמי, שאני חש שהיא מייצגת אותי. הצטרפתי לתל"ם ואף רציתי להתמודד מטעמה לכנסת, אך לצערי לבסוף יעלון העדיף מועמדים אחרים.

כשיעלון פרש, הייתה לו בסקרים תמיכה של למעלה מ-20 מנדטים. במקום למנף זאת להקמת מפלגה ומיצוב עצמו כמחליפו של נתניהו, הוא נאלם דום ונעלם מן השטח לתקופה ארוכה. הוא לא הקים בפועל מפלגה. וכך הלך ודעך בתודעת הציבור, עד שדיבורי עיתונאים על כך שלא יעבור את אחוז החסימה היו לנבואה שהגשימה את עצמה בסקרים. במקום חיבור של מפלגות המרכז, שמתכנסים סביב תל"ם ויעלון עומד בראש, וכולל מפלגות חברתיות ככולנו וגשר, קיבלנו את כחול לבן.

וכחול לבן, אם להודות על האמת היא… לא לנער הזה התפללתי. לא מן הבחינה הפרסונלית ולא מן הבחינה האידיאולוגית. ואם חשבתי שלראשונה מאז הדרך השלישית יש לי מפלגה שאתמוך בה בלב שלם, התבדיתי, לצערי. לצערי, שוב נאלצתי להצביע לברירה בין האפשרויות הנתונות. ובין האפשרויות, נתניהו נתן עוד ועוד סיבות לתמוך במי שיעמוד נגדו, כשהשיא היה פעולתו הנמרצת להצלת התועבה הכהניסטית, כדי להכניס לכנסת את החוליגנים מעריצי ברוך גולדשטיין, כיוון שהוא סומך על תמיכתם בכל חקיקה שלו שתעמיד אותו מעל החוק.

הצבעתי לכחול לבן. למרות כל ההסתייגויות, ההצבעה הייתה ללא היסוס. ראיתי בה הגנה על מדינת החוק מול הניסיון להחריב אותה. וראיתי בה גם תמיכה ברשימה שתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, בעקרונותיה אני מאמין ואני תומך במנהיג שלה – היא חלק ממנה, שתכנס דרכה לכנסת ותהיה הנציגות האמתית שלי.  

ספטמבר 2019 – הבחירות לכנסת ה-22

"כחול לבן" זכתה בהישג נאה בבחירות, 35 מנדטים, אך לא היה בכך די כדי לחולל מהפך. הנשיא הטיל על נתניהו להרכיב את הממשלה. ההישג שלה היה בתל-אביב, בערים המבוססות ובתנועה הקיבוצית. לעומת זאת, היא נחלה כישלון חרוץ בציונות הדתית ובמעוזי הליכוד. בישיבות תל"ם אחרי הבחירות טענתי שהאתגר שלנו הוא באזורים שבהם נכשלנו, ולשם כך יש לנתק את הקשר הגורדי הנקרא שמאל-מרכז, ולחזק את הצבע של תל"ם בתוך כחול לבן. שיש להקים ולבסס ולחזק את תל"ם, הן למקרה שכחול לבן תתפצל והן למקרה הרצוי שהיא תמשיך להתקיים יחד.

תל"ם החלה להתארגן כמפלגה אך מהר מאוד נחתו הבחירות המוקדמות, מועד ב'. ההתארגנות של תל"ם חדלה וכל המעיינים הופנו לבחירות החדשות.

אני סברתי שיש להתמקד בבוחרי כחלון שנטמע בליכוד, לפעול במרץ לחיבור עם אורלי לוי, ובעיקר לחזק את המסר הניצי של כחול לבן, ולבטל את הרוטציה. לצערי כל אלה לא קרו. יתר על כן, כחול לבן, אימצה את המסר הליברמני של האוקסימורון "ממשלת אחדות חילונית". מסר זה מנוגד לערכים שלי, לערכי תל"ם ולדעתי הוא גם נזק אלקטורלי. סברתי שכחול לבן צריכה להציע בבחירות את החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים, ולצערי זה לא קרה. הכעס שלי על כחול לבן והאכזבה שלי ממנה גדולים. שיא האכזבה שלי הייתה כאשר ראשי כחול לבן הופיעו בהפגנה אחת, נגד החסינות לנתניהו, עם איימן עודה. נסעתי בהסעה להפגנה הזאת, וכששמעתי שהוא ינאם, ירדתי בת"א ועליתי מיד על האוטובוס חזרה, כי לא יכולתי לעשות שקר בנפשי.

ובכל זאת, תמכתי בכחול לבן ללא התלבטות, הן כיוון שהיא כוללת את תל"ם, ובעיקר כיוון שהיא האלטרנטיבה היחידה למה שמייצג נתניהו. כל הרעות החולות שהביאו אותי למאוס בשלטונו של נתניהו ובמה שהוא מייצג רק התחזקו. כל מעייניו – בחסינות, שנועדה להעמיד אותו מעל החוק. הוא שוב פעל ככל יכולתו כדי לחבר את התועבה הכהניסטית לציונות הדתית ולהכניס את תלמידי "הרב" כהנא שר"י לכנסת. הוא המשיך במסע ההסתה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה. הוא משקר בלי למצמץ בסיפורי בדים על כך שגנץ ולפיד תמכו בהסכם הגרעין האיראני או למשל שכחול לבן עומדת להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, (לא העליתי על דעתי שהדבר יתברר כאמת). וההמון התומך בו קונה את השקרים הללו. לפני הבחירות הוביל ספין של הסתה נגד הערבים ש"גונבים את הבחירות" וכמובן נגד היועמ"ש וועדת הבחירות המרכזי שמסייעים להם, אולי כדי להכשיר את הקרקע לסירוב לקבל את התוצאות אם יפסיד. כל התנהגותו היא ההיפך ממנהיגות לאומית, ממלכתית. הוא מפורר את החברה הישראלית וככל ששלטונו מתארך הוא יותר רקוב, מושחת ומשחית. המטרה שלו היא להקים קואליציה צרה שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין, אם באמצעות ניצול לרעה של מוסד החסינות ואם באמצעות חקיקה. ראיתי בהחלפתו משימה לאומית, ושמחתי שהאלטרנטיבה לשלטונו אינה של השמאל היוני, אלא של המרכז הניצי – כחול לבן.

ולכן, למרות הביקורת החריפה שלי על כחול לבן וחרף אכזבתי ממנה, אבחר בכחול לבן.

הבחירות הלו היו הפעם השלישית בלבד שהצבעתי ברציפות לאותה רשימה. רק פעם אחת הצבעתי למפלגת השלטון. אני יודע שיש מי שיראו בביוגרפיה האלקטורלית הזאת "זגזוג".

אבל אני דווקא רואה בה קוהרנטיות רבה – חוט שדרה ציוני פטריוטי, המביא אותי לשקול בכל מערכת בחירות מה הדבר הנכון והטוב באותה נקודת זמן למדינת ישראל, בלי להיות כבול לאף מפלגה ולאף מחנה.

מרץ 2020, הבחירות לכנסת ה-23

גם הסיבוב השני של הבחירות הסתיים ללא הכרעה.

אני סברתי שיש להקים ממשלת אחדות לאומית, על פי מתווה ריבלין, לפיו נתניהו יכהן ראשון ברוטציה וכשיוגש כתב אישום (או עם פתיחת המשפט) הוא ייצא לנבצרות.

הליכוד השיב בחיוב, אך עם פרשנות מקלה מאוד מבחינתו. כחול לבן, לצערי, לא נענתה.

כחול לבן ניהלה פלירט, הגם שלא הבשיל למו"מ, עם הרשימה המשותפת, ואני התנגדתי לכך בתוקף, וראיתי בכך גם שגיאה ערכית-עקרונית וגם טקטית פוליטית.

אף צד לא הצליח להקים ממשלה ונקבע סיבוב שלישי של הבחירות.

במהלך הסיבוב השלישי הוגשו כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד, מרמה והפרת אמונים.

גם בסיבוב הזה פעלתי במסגרת כחול לבן. הביקורת שלי על כחול לבן גדלה, למעשה לא היה בי אמון ב-3/4 מרביעיית הנהגתה (חוץ מיעלון). אך ראיתי בכחול לבן את הדרך הנכונה להחליף את שלטון נתניהו בממשלת מרכז. האמנתי להבטחות כל ראשי כחול לבן שלא יקימו ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת.

ארגנתי סיור של יעלון בגולן, השתתפתי בסיור של גנץ, עמדתי בראש נפת הגולן של תל"ם, הייתי פעיל במטה הבחירות של כחול בגולן וביום הבחירות כיהנתי כמ"מ ועדת הבחירות של מחוז צפת, מטעם כחול לבן. וכמובן שבחרתי בכחול לבן.

מרץ 2021, הבחירות לכנסת ה-24

לאחר הבחירות כחול לבן הפרה את התחייבותה וניסתה להקים ממשלת מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת. זאת, בשיאה של מגפת הקורונה. והחמור מכל, מבחינתי, היה שבוגי יעלון נתן לכך את ידו, בניגוד לכל מה שאמר עד אז, כולל בשיחות אישיות רבות בינינו. ביום שבו יעלון ביצע את סיבוב הפרסה, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי על פרישתי מתל"ם, וכתבתי שלא אני עזבתי את תל"ם אלא תל"ם עזבה אותי (הנוסח שבו יעלון מרבה לספר איך הפסיק לתמוך במפלגת העבודה ב-1996).

תמכתי בכל לבי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, שראיתי בה הכרח כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך, כדי למנוע סיבוב רביעי שתוצאותיו יחזירו אותנו לדילמה בין ממשלת אחדות וסיבוב חמישי, ובוודאי כאשר ישראל נקלעה למשבר הקורונה. הייתי בין מקימי "יוזמת אחדות לאומית" שדחפה להקמת ממשלת האחדות.

לאורך התקופה עמדתי בקשר יומיומי עם יועז הנדל וצביקה האוזר, כדי להבטיח שהם לא ישברו בהתנגדותם לממשלת מיעוט ובתמיכתם בממשלת אחדות. כשהם פרשו והקימו את דרך ארץ, הצטרפתי אליהם.

ממשלת האחדות אמנם קמה, אך נתניהו עקץ את שותפיו, הפר את ההסכם, פירק את הממשלה והביא לסיבוב חמישי. הבנתי שלא רק חובה לעשות הכל כדי להחליף אותו, אלא שאסור להצטרף לממשלה בראשותו, כיוון שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו.

כאשר גדעון סער פרש מהליכוד והודיע על הקמת תקווה חדשה, דרך ארץ הצטרפה אליו. תמכתי בצעד הזה. גיששתי עם גדעון סער על אפשרות של שיבוצי למקום ריאלי ברשימה, אך סער לא היה מעונין בכך. בכל זאת הסכמתי "לקשט" את הרשימה והוצבתי במקום ה-37. ללא היסוס בחרתי בתקווה חדשה.