צרור הערות ‏4.1.23

* תמונת הראי של השייח' סלאח – זכותם של יהודים לעלות להר הבית היא זכות יסוד שאינה ניתנת לערעור. חובתה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית דמוקרטית, להבטיח את מימוש הזכות הזאת. כמדינה דמוקרטית על ישראל לאפשר ליהודים את חופש התנועה ובהדרגה גם את חופש הפולחן בהר הבית. כמדינה יהודית עליה לממש את ריבונות ישראל על המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ובוודאי לאפשר גישה חופשית ליהודית להר.

מן הראוי שגם שרי ממשלה וראש הממשלה יעלו על הר הבית, אך יש לעשות זאת בשום שכל ובאיזון בין האינטרס הלאומי שבביקור כזה לבין שלום הציבור וביטחונו.

אבל לא בן גביר. רק לא בן גביר. למען השם, רק לא בן גביר. מן הראוי היה שראש הממשלה יגלה אחריות לאומית ויאסור על בן גביר לבקר כְּשר בהר הבית.

למה לא בן גביר? כדי להסביר זאת, אציג תחילה מולו, לצורך השוואה, את ח"כ לשעבר יהודה גליק, מראשי הנאבקים למען הר הבית. יהודה גליק הוא אוהב אדם באשר הוא אדם. הוא מכבד ואוהב את בני האדם בני כל הדתות וכל הלאומים. הוא רואה בהר הבית מקום שבו תתגשם נבואת ישעיהו "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה". הוא מאמין בהר הבית כהר השלום, שבו יתפללו יהודים ומוסלמים זה לצד זה בשלום, ברעות ובידידות. גליק נלחם בכל גילוי של גזענות וכח"כ קיים יחסי חברות ושיתוף פעולה עם הח"כים הערבים. זו דרך אחת להיאבק על הר הבית ועל זכותם של יהודים לבקר בו ולהתפלל בו.

דרך זו היא היפוכה של דרכו של בן גביר. בן גביר הוא כהניסט. כל כולו סמל לשנאת ערבים באשר הם ערבים. כל עלייתו המטאורית בפוליטיקה נעשתה באמצעות שנאה לערבים. ככהניסט, הוא דוגל באידיאולוגיה הגזענית על פיה אסור לגויים לחיות בארץ ישראל, לא כל שכן בירושלים ובעיקר בהר הבית. על פי האידיאולוגיה הכהניסטית, מסגד אל-אקצה וכיפת הגזע הם שיקוץ שאסור שישארו על הר הבית, כי הם מוקד של טומאה. בן גביר הוא איש הימין הרדיקלי שממנו עלו כל הרעיונות המטורפים לפיצוץ מסגד אל-אקצה.

מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י אמר בדיון בכנסת: "אם גדולי ישראל של המשנה, שראו שועל יוצא ממקום המקדש, געו בבכי כי לא היה בידם הכוח למנוע את החילול, מה נאמר אנחנו, כאשר היום שועלים הילכו בו, והם מכלים בכל רגע את קדוש ישראל, כאשר שמו אותותם הכוזבות, אותות האסלאם, אותות הריבונות שלהם בהר השם, ואנחנו, עם בזוי ושסוי, שיצא מהגלות להקים כאן מדינה יהודית, הפכנו לעם שמבזה את עצמו, ומשסה ומחלל את כבודו העצמי. בתקופת ההשפלה, כאשר ישב עם ישראל בגלות, הגיעו ארצה הישמעאלים מאותו מקור של הפסוק בבראשית 'והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו', ובחירוף וגידוף עלו להר הקודש של אלוקי ישראל וחיללוהו במסגדים שסימלו את השתלטותו של אללה, כביכול, על אלוקי ישראל רחמנא ליצלן. ואנו, בחריקות שיניים עמדנו חסרי אונים מול ההשפלה, מול חילול השם… כנופיה של בריונים, פראי-אדם ישמעאלים, יושבים על הר קודשנו… הדרישה הלאומית וההלכתית לסלק משם את הזרים שכופרים באלוקי ישראל. כמו כן, שלא יהיה ספק כי ממשלה יהודית אמיתית של תנועת 'כך' תיגש מיד, בעזרת השם, לחסל את שורש הנגע, ותוריד מהר-הבית את הזרים ואת המסגדים".

מספר 2 ברשימתו של כהנא היה הרב ישראל אריאל, מייסד מכון המקדש, התובע להקים לאלתר בפועל את בית המקדש ו"לטהר" את הר הבית מן המסגדים.

בן גביר הוא סמל לגזענות, לשנאת ערבים ולרצון לעקור את המסגדים מהר הבית. בן גביר הוא התגלמות עלילת הדם המרושעת שבה בן דמותו המוסלמי השייח' ראאד סלאח מסית נגד ישראל: "מסגד אל-אקצה בסכנה". אם אכן יגיע בן גביר לשלטון, הוא יממש את העלילה של סלאח, בהתאם להבטחתו של כהנא מה תעשה ממשלה "יהודית אמתית" של תנועת "כך".

בן גביר הוא פרובוקטור. הוא רוצה לעלות להר הבית כדי לעורר מהומות דמים, כי הוא נבנה מהן. על נתניהו מוטלת האחריות למנוע זאת ממנו. אבל נתניהו מודל 2023 הוא חלש, סחיט ושפוט של הכהניסט.

* בלי פרובוקציות – בתקופת ממשלת השינוי הגיע מספר העליות של יהודים להר הבית לשיאים חסרי תקדים בכל הזמנים. הייתה זו קפיצת מדרגה של ממש. וכל זאת, בלי פרובוקציות של פירומן זחוח ומדושן עונג, שמשתוקק להביא לשפיכות דמים רבתי.

* חוק הייעוד – אם תובא להכרעת הכנסת ההתנקשות בחוק השבות (ביטול "סעיף הנכד"), אין ספק מי יהיו הראשונים לתמוך בה: עופר כסיף, אחמד טיבי, איימן עודה וחבר מרעיהם. לא הייתה עדנה כזאת לאויבי הציונות.

מהותה, ייעודה, זהותה, צביונה, זכות קיומה והצדקת קיומה של מדינת ישראל הם חוק השבות, החוק החשוב ביותר בספר החוקים של ישראל. זה החוק המגדיר את מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הקיימת למען העם היהודי כולו, הקיימת למען כל יהודי ויהודי באשר הוא; המדינה – שכל יהודִי בעולם הוא אזרח שלה בפוטנציה, וברגע שיעלה לארץ, אזרחותו תקבל תוקף ממשי, באופן אוטומטי. אם מבטלים את חוק השבות, אפשר לבטל את מדינת ישראל. אין בה עוד צורך. אין לה עוד הצדקה. כל פציעה של החוק הזה, עלולה להוביל לדימום שיביא בסופו של דבר לביטולו.

אל תגעו בחוק השבות. לא צריך להסיר ממנו אות, לא פסיק ולא נקודה. השינוי היחיד שצריך לעשות בו הוא להפכו לחוק יסוד, אולי אף להגדיר אותו כחוק-על (הגדרה שאינה קיימת היום בחוק הישראלי) – חוק שניתן להכניס בו שינוי כלשהו רק ברוב של 80 ח"כים ואפשר לבטלו רק בהצבעה פה אחד של 120 הח"כים.

חוק השבות הוא חוק הייעוד של מדינת ישראל.

* לחרות האדם – הלוגו של עיתון "חֵרות", ביטאונה היומי של תנועת החֵרות, מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי, בהנהגתו של מנחם בגין, מפלגת האם של הליכוד, היה: "לשלמות המולדת * לחרות האדם * לקיבוץ גלויות * לצדק חברתי". אלה ערכי היסוד של התנועה, כפי שעוצבה בידי מייסדה, מנחם בגין.

אחד מארבעת ערכי היסוד היה חרות האדם. ערך חרות האדם במשנתו של בגין בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בכתיבת חוקה, גם אם היא תיווצר בהדרגה באמצעות חוקי יסוד, ובראש ובראשונה בחקיקת אמנת זכויות האדם והאזרח, שאכן חוקקה לימים, בהובלת ח"כים מן הליכוד וממשלת שמיר – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. נדבך שני הוא מאבק נגד חוקי החירום שישראל ירשה מן המנדט הבריטי, נגד מעצרים מנהליים, נגד עינויים, נגד הממשל הצבאי לערביי ישראל. בגין, ראש האופוזיציה, נאבק גם למען זכויותיהם של עצירים ביטחוניים וסיכל את סגירת העיתון "העולם הזה" ומעצר מנהלי של עורכו אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי. נדבך שלישי, אולי החשוב מכל, הוגדר בידי בגין "עליונות המשפט". גישת עליונות המשפט של בגין, הייתה גרסה קיצונית של אקטיביזם שיפוטי. בגין יצא נגד עריצות הרוב, שהיא עיוות של הדמוקרטיה, וניסה להשתית דמוקרטיה מהותית, ליברלית, באמצעות איזונים ובלמים בין הרשויות, שיוכלו לבלום את הרוב כדי להגן על המיעוטים ועל זכויות האדם והאזרח. הגורם המרכזי במימוש עליונות המשפט הוא בית המשפט העליון, שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא בקרה שיפוטית על החקיקה בכנסת וסמכות מלאה לפסול חוקים הפוגעים בזכויות האזרח או בזכויות המיעוט. בגין נאבק על עצמאות המשפט, כלומר על הפרדה כמעט מלאה בין המערכת הפוליטית למערכת המשפט וניטרול כמעט מוחלט של מעורבות המערכת הפוליטית בבחירת השופטים. בגין גם עמד על תפקידו העצמאי של היועמ"ש, כמי שתפקידו אינו רק לייעץ, אלא להבטיח שהממשלה, הכפופה לחוק, תפעל על פי חוק, כשהיועמ"ש הוא מי שמפרש לה את החוק. בגין, כראש הממשלה, יזם ב-1977 את הנוהג, שהתקיים עד היום, על פיו היועמ"ש יושב באופן קבע בישיבות הממשלה. היועמ"ש היה אז אהרון ברק, שאותו ירש בגין מממשלת המערך, אך הייתה ביניהם הערכה הדדית גדולה.

עמדתו של בגין בנושאים האלה, הייתה עמדת תנועת החירות ועמדת הליכוד עד העשור הקודם. כל האתוס של שנאת מערכת המשפט והתאווה להחריבה, שאותו מגלם יריב לוין, שר המשפטים החדש, הוא היפוכה המוחלט של האידיאולוגיה של הליכוד. לוין מדבר בשם השמרנות אך הוא מוביל מהפכה רדיקלית. את המהפכה הזאת ניתן להגדיר – מהפכת הדה-בגיניזציה של ישראל.

* חלקו של היועמ"ש בחוק הגולן – כחלק מהמתקפה על בג"ץ, התפרסם בוויינט מאמר של איש ההייטק אלחנן צווכר, הקובע חד-משמעית שאילו חוק הגולן היה נחקק היום, בג"ץ היה פוסל אותו ובעצם הוא היה נפסל מראש בידי היועמ"ש. הוא אף מציין שכלל לא הייתה מעורבות של היועמ"ש בחקיקה, כיוון שאיש לא חשב לערב אותו.

אין לכך שחר. הרי בגין, מי שהביא לחקיקת החוק, הוא זה שצירף את היועמ"ש לישיבות הממשלה והפך אותו לשותף מלא, הרבה יותר מבעבר, לכל החלטות הממשלה. היועמ"ש יצחק זמיר היה שותף מלא למהלך שהביא לחוק הגולן. בגין, מסיבות מדיניות, שמר על החוק בסוד, גם משרי ממשלתו, עד יום הגשתו לכנסת. היו לו שני שותפי סוד מתחילת המהלך – שר המשפטים משה נסים והיועמ"ש יצחק זמיר. בישיבה של שלושתם, חודשים לפני החקיקה, ביקש בגין מזמיר חוות דעת משפטית, האם החוק שהתקבל ב-1967, שמסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על חלקי ארץ ישראל, תקף בגולן שלא היה חלק מארץ ישראל המנדטורית, או שמוטב לחוקק חוק נפרד. זמיר המליץ על חוק מיוחד.

לא הייתה עתירה לבג"ץ נגד החוק, כי לא הייתה כל עילה לכך. אבל בג"ץ פסק סמוך לקבלת החוק, שכל מקום בחוק הישראלי שנאמר בו "מדינת ישראל" תקף גם בגולן. כלומר, הוא נתן את הגושפנקה לחוק. אין ספק שאילו הייתה מוגשת עתירה נגד החוק, היא הייתה נדחית. ואין לי ספק שאילו החוק היה מתקבל היום – בשום אופן הוא לא היה נפסל, כי אין כל עילה לפסילה.

צווכר טוען שחוק הגולן היה נפסל, כמו שההתנתקות התקבלה. בבג"ץ ההתנתקות דווקא התייחס בית המשפט לגולן ולחוק הגולן. השופטים פסקו (בצדק, לדעתי, למרות שהתנגדתי בתוקף לעקירת גוש קטיף), שכיוון שמדובר בשטח מוחזק בתפיסה לוחמתית, ומי שמוסמך לקבוע בענייני ביטחון זו הממשלה, אין מקום להתערבות של בג"ץ. והם הוסיפו, שאילו היה מדובר בגולן, שעליו חלה ריבונות ישראל, הם היו נוהגים אחרת.

* פסול מבחינה מוסרית – היועמ"שית בהרב מיארה צודקת בהחלטתה האמיצה לא להגן על מינויו של העבריין הסדרתי דרעי לממשלה.

אבל הבעיה האמתית היא שאנו נדרשים לדיון משפטי חוקתי על מינוי פסול מלכחתחילה מבחינה מוסרית, ציבורית.

* תרבות השקר – נתניהו הקצה שלושים מיליארד ש"ח לפיתוח המגזר הערבי. זה מוצדק וחשוב מאוד. וזה מוכיח עד כמה ההסתה הבזויה, הנואלת והגזענית, נגד הממשלה הקודמת, הייתה שקרית.

* נגד טובת הציבור – ההחלטה הראשונה של שר האוצר סמוטריץ', היא לבטל את המס על כלים חד-פעמיים ועל משקאות ממותקים. אלו שתי החלטות המנוגדות לאינטרס הציבורי. החלטה אחת פוגעת בעליל בהגנת הסביבה. החלטה שניה פוגעת בעליל בבריאות הציבור.

מסתבר שגם אחרי שהם עלו לשלטון, הם ממשיכים להיות אופוזיציה למדינה.

* אינטרס ציבורי מובהק – כלי הפלסטיק החד-פעמיים הם נזק חמור לסביבה. הם מזהמים את האוויר, את היבשה ואת הים. הם איום על בריאות הציבור ובעלי החיים. המס על הכלים החד-פעמיים הוא מס חשוב מאוד להגנה על הסביבה ולכן הוא אינטרס ציבורי מובהק. הוא אינטרס משותף לחילונים, לדתיים ולחרדים, ליהודים ולערבים, לשמאלנים וימנים.

בהסכמים הקואליציוניים עם החרדים, הוסכם על ביטול מידי של המס, והשר סמוטריץ' מיהר ליישם זאת ביומו הראשון בתפקיד. איזה אינטרס מייצגים החרדים במלחמתם במס הזה? הרי אין כאן שום עניין דתי, שום עניין מסורתי. איזו סיבה יש לחרדים לא להיות שותפים לאינטרס הכלל, אלא לצאת נגדו?

הסיבה היחידה היא הרצון הילדותי לבטל כל החלטה שקיבלה הממשלה הקודמת, ובעיקר כל החלטה של שנוא נפשם ליברמן. הביטול נועד להצדיק את הקונספירציה הילדותית המטורללת, על פיה המס על כלים חד-פעמיים נועד לפגוע בציבור החרדי. איזו פרנויה מופרעת. למעלה משמונים מדינות הטילו מס על כלים חד-פעמיים. האם גם הן חלק מן הקונספירציה – הטילו את המס הזה כדי לפגוע בחרדים בישראל?

ולמה נתניהו נכנע גם לדרישה הזאת?

* למנוע את החופש מהאזרח – בשנים שקדמו לכניסתו של יועז הנדל לתפקיד שר התקשורת, משרד התקשורת היה מיזם להשתלטות נתניהו על התקשורת הישראלית. הוא עסק בעיקר בנושאים שנדונים כעת בבית המשפט. נתניהו כיהן בתפקיד, ובאובססיה המטורפת שלו לתקשורת הוא היה שר התקשורת וראש הממשלה, בסדר הזה. כאשר בג"ץ חייב אותו לוותר על התיק, הוא דאג שימלאו אותו נערי שליחויות הנאמנים לאדונם ככלבלבים מאולפים – איוב קרא ודודי אמסלם.

וכך, כאשר יועז נכנס לתפקיד, ישראל הייתה במקום ה-100 בעולם בפריסת סיבים, כמו מדינת עולם שלישי. בתוך שנתיים ישראל הייתה המדינה המובילה בעולם בקצב פריסת הסיבים ובין הראשונות בעולם באחוז הפריסה בפועל. זו רק אחת המהפכות שיועז הוביל, עד יומו האחרון בתפקיד, לקידום תשתיות התקשורת בישראל, לרווחת אזרחי ישראל כולם.

כששמעתי שדווקא קרעי מונה לתפקיד, נחרדתי, אם כי לגמרי לא הופתעתי. הוא מסוג האנשים שנתניהו שולח לתפקיד הזה, כדי להבטיח את שליטתו המוחלטת במשרד לצורך השתלטותו על התקשורת. לא בכדי, קרעי נושא את דגל חורבן השידור הציבורי בישראל, החיוני כל כך לדמותה הדמוקרטית והתרבותית של ישראל.

מיד עם כניסתו לתפקיד, הודיע קרעי: "בכוונתי לחתום בימים הקרובים על ביטול רפורמת הקומה הכשרה. לא נתערב בהחלטות של שום משתמש באף מגזר. מדיניות המשרד תחתיי תותיר את החופש בידי האזרח".

לא זו בלבד שמדובר בהחלטה נואלת; מה שמרגיז במיוחד הוא השפה האורוויליאנית שבה הוא השתמש. הוא מדבר על "השארת החופש בידי האזרח?" ההיפך המוחלט הוא הנכון. רפורמת הקומה הכשרה במגזר החרדי, נועדה להעביר את החופש לידי האזרח; לאפשר גם לאזרח החרדי לנייד את מספר הטלפון שלו ולעבור עם אותו קו למסלול אחר. בכך, האזרחים החרדים ישוחררו מן השליטה הטוטליטרית של האח הגדול – "ועדת הרבנים לענייני תקשורת", המשרתת אינטרסים כלכליים כוחניים, ומונעת מן האזרחים החרדים את יכולת השליטה על חייהם ואת הכניסה למאה ה-21 באמצעות הטלפון החכם.

הדגל של יועז הנדל היה ביטול האוטונומיות בישראל – לא אוטונומיה של המגזר הערבי ולא אוטונומיה של המגזר החרדי; כולם אזרחי ישראל וחובתה של ממשלת ישראל לתת את השירות הממלכתי לכל אזרחיה ועליה למנוע השתלטות אוטונומית שתמנע את חופש הבחירה מן האזרחים.

קרעי מסיג אחור את המהלך החשוב הזה, שנועד לשפר את חייהם של האזרחים החרדים.

שלמה קרעי – שר התקשורת בממשלת הטרלול הרגרסיבי.

* פשע שנאה אנטישמי – ח"כ הרב גלעד קריב התייחס לעימות בינו לבין ח"כ מאיר פרוש מיהדות התורה ואמר: "הוא בא משושלת פוליטית הידועה בשנאתה לחלקים גדולים בעם היהודי". הוא צודק. השנאה הזאת עוברת מאב לבן – ממשה למנחם וממנחם למאיר.

מנחם פרוש, אביו של מאיר פרוש, שהיה אף הוא ח"כ, ביצע פעם פשע שנאה אנטישמי בזוי בנאום בכנסת, כאשר השליך לרצפה סידור רפורמי וירק עליו.

* לא עלה תאנה – איני אוהב, בלשון המעטה, את האמירות לפיהן אמיר אוחנה הוא עלה תאנה. המסר של האמירות הללו, הוא שהממשלה הומופובית, מתכוונת לפגוע בלהט"ב, והמינוי של אוחנה לתפקיד יו"ר הכנסת הוא עלה תאנה.

התמונה הרבה יותר מורכבת. יש בקואליציה גורמים הומופובים. הבולט שבהם הוא אבי מעוז, שההומופוביה היא המסר המרכזי של מפלגתו, אך גם המפלגות החרדיות ולפחות חלק מהח"כים במפלגות הדתיות. אך יש בקואליציה גורמים השוללים לחלוטין את ההומופוביה. בראש ובראשונה הליכוד, שלפחות מרבית חבריו רחוקים מהומופוביה. לדוגמה, ח"כ גוטליב, אחת הח"כיות הקיצוניות והמתלהמות ביותר בליכוד, הפתיעה בנושא הזה, והודיעה שבכל מקרה תצביע נגד חוק האפליה, אם יובא להצבעה, ו"גם אם תהיה משמעת קואליציונית, היד שלי לא תוכל להתרומם בעד החוק". נתניהו עצמו רחוק מהומופוביה.

ההומופובים השיגו הישגים בהסכמים הקואליציוניים ולבטח ינסו לקדם את דרכם. סביר להניח שנתניהו והליכוד ינסו למסמס זאת. עיקר המאבק בנושא הזה יהיה בתוך הקואליציה.

מינויו של אוחנה ליו"ר הכנסת היא צעד חשוב מאוד, גם אם סמלי (אך לסמלים יש הרבה עוצמה) במאבק הפנימי הזה. במינויו של הומו מוצהר לתפקיד רם המעלה יש מסר חשוב לציבור. בנאומו של אוחנה אחרי היבחרו ובתמיכה שקיבל בליכוד יש מסר חשוב מאוד. מנגד ראינו את השפלת המבט המוחצנת של ח"כים חרדים בעת נאומו של אוחנה, ואת דברי הבלע של הרב מאזוז ושל הרב עמאר.

מה תפקידה של האופוזיציה (בכנסת ובציבור) בסיטואציה הזאת? אופוזיציה טוטלית, כמו האופוזיציה הקודמת, שאינה רואה דבר לנגד עיניה זולת הפלת השלטון, תצייר כמובן את כל הקואליציה בדמותו של אבי מעוז. ואיך היא תתמודד עם המינוי של אוחנה? תגדיר אותו כעלה תאנה. אופוזיציה קונסטרוקטיבית, לעומת זאת, שמטרתה לקדם את הטוב למדינת ישראל גם בשבתה באופוזיציה, תנצל את ההתגוששות הפנימית בקואליציה, לחיזוק האגף הליברלי בתוכה, על מנת לגבש התנגדות של רוב הכנסת לכל ניסיון לפגוע בלהט"ב.

* האידיוטים השימושיים של המוטציה הקנאית – הפובליציסט עפרי אילני לא ידליק יותר נרות חנוכה. כך הוא הכריז במאמר במוסף "הארץ". הוא גם קרא לא למול את הבנים. הוא התנתק מן היהדות. אם היהדות היא בן גביר ואבי מעוז – הוא מעדיף לא להיות יהודי.

כאשר אדם רציני מתבטא כמו רוגל אלפר זה כואב. אך אלה דברים מאוסים כמו של אלפר, גם אם אינם שטחיים וריקניים כמותו.

משמעות דבריו של אילני היא גושפנקא ליומרה של בן גביר ושכמותו להיות היהדות. היא ויתור על המאבק על דמותה של היהדות, שהוא המאבק על דמותה של ישראל כמדינה יהודית. אני לא מוכן בשום אופן לוותר על המאבק הזה. מבחינתי, לוותר על יהדותי זה בדיוק כמו להתאבד. וכאדם תאב חיים לא עולה על דעתי להתאבד. וגם לא לאבד את זהותי. ולא את מהותי. וזהותי היא בראש ובראשונה – היותי יהודי וציוני.

אילני לועג לאנשים כמוני שנאבקים על היהדות מול המוטציה הכהניסטית. "אין טעם להמציא גרסה פרטית של יהדות – דת שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל". ודאי. ממש לא מדובר בהמצאת גרסה פרטית של יהדות. מדובר במאבק על דמותה של היהדות דווקא כיוון שכל מהותה היא הזיקה לעם ישראל. בדיוק על כך המאבק – דווקא כיוון שמדובר בזיקה לאומית.

בתגובה למאמרו של אילני פרסם פרופ' ישי רוזן צבי רשומה בפייסבוק שבה הוא מביע התנגדות להצעתו של אילני להתנתק מן היהדות, אך הוא מציע להתנתק, יחד עם היהדות, מהציונות. כפי שהמוטציה הכהניסטית מעוררת ומעודדת קולות פוסט יהודיים כך היא מעוררת ומעודדת קולות פוסט ציוניים. אילני, רוזן צבי ושכמותם, הם האידיוטים השימושיים של הקנאים הפנאטיים בכך שהם מאשרים את היותם המייצגים של היהדות (אילני) ושל הציונות (רוזן צבי).

כיהודי, כציוני, כפטריוט ישראלי, אין לי שום כוונה להרהר ולו לשבריר שניה על ויתור על היהדות והציונות שלי. לכן, אאבק נגד המגמה המסוכנת שאותה מייצגים בן גביר, אילני ורוזן צבי, כל אחד בדרכו.

* כלי חמס מכרותיהם – בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", אנו מסיימים את קריאת ספר בראשית.

טרם מותו, מכנס יעקב את בניו כדי להיפרד מהם. דבריו הם מלאכת מחשבת – שירה נשגבת. הוא מאפיין כל אחד מן הבנים על פי אופיו וייחודו, אינו מקפיד על פוליטיקלי קורקט, אינו מנסה להיות מאוזן. את הברכות הוא מתאים לאנשים, ולא במובן של "תמשיך להיות מי שאתה", אלא גם ברגעיו האחרונים הוא ממשיך להיות אב מחנך, כנושא שליחות. בתום דבריו, הוא סיים את שליחותו. הוא אוסף את רגליו אל המיטה ומת.

מי שחוטפים ממנו יותר מכל הם נערי הגבעות שמעון ולוי, שביצעו את פשע השנאה – "תג מחיר", בשכם. אותם יעקב אינו מברך כי אם מקלל, ומונע מהם נחלה. מי שנוהגים כפי שהם נהגו, מעידים על עצמם שאין הם ראויים להתיישבות. בדבריו, יעקב משווה אותם לארגון חמאס: שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

* תפילה לשלומו – מישהו יודע מה שם אמו של נסראללה? אומרים שהוא מאוד חולה. צריך להתפלל לשלומו.

* פתיחה מחקרית מאלפת – בקרוב ייצא לאור ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף – תנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969". על העטיפה האחורית של הספר, יופיע הטקסט שכתב פרופ' אבי בראלי: "ספרו של אורי הייטנר הוא ניתוח היסטורי חיוני ביותר להבנת שתי סוגיות חשובות בתולדות מדינת ישראל:  נקודת המוצא ביחסה של מדינת ישראל אל רמת הגולן לאחר כיבושה במלחמת ששת הימים, ושקיעת היכולת ההתיישבותית של תנועת העבודה הציונית לנוכח אתגר יישובם של הגולן ובקעת הירדן. הם היו מחוזות חפץ מדיניים והתיישבותיים של הזרם המרכזי בתנועת העבודה, אולם התנועה התגלתה בחולשתה לנוכח האתגר והותירה את המתיישבים שם ללא עורף משמעותי. הספר מאיר סוגיות אלו בעזרת תיעוד היסטורי רב חשיבות ומציע פתיחה מחקרית מאלפת לבירורן".

* אז איך חגגתי את יום הולדתי השישים? – ב-5:40 זינקתי מהמיטה היישר לבגדי העבודה ונעלי העבודה ונסעתי למטע התפוח הצעיר בדלאווה א'. אני עושה שם עכשיו משימה שאני מגדיר אותה "טיפול אישי בעץ". אני עובר ליד כל עץ, שואל אותו לשלומו, ומטפל בו על פי הצרכים הייחודיים לו. אין עץ שאין מה לעבוד עליו ואני מתעכב דקות אחדות ליד כל עץ. כיוון שמדובר בחמש חלקות ובסך הכל ב-84 דונם, מדובר במשימה הנמשכת שבועות רבים. למשימה הזאת נדרשים הרבה מאוד אורך רוח ובעיקר אהבה; אהבה לכל עץ. בעצם, זו הליבה של העבודה במטע הצעיר. ככל שנעניק תשומת לב וטיפול נכון לעץ, כך נהנה ממנו בעשרים-שלושים שנות חייו.

אני אוהב מאוד את העבודה הזאת, אם כי היום היה קצת מאתגר בשל מזג האוויר – רוחות קדים (שרקיות) עזות ומקפיאות. מי שמכיר את הרוחות המזרחיות בגולן יודע עד כמה הן קשוחות. אבל זה מה יש או כמאמר המשורר: "אדמתנו, בני, אין פנאי לה".

בערב ביליתי בישיבת ועדת הכספים של מדרשת השילוב, שאני היו"ר שלה. הישיבה התקיימה בזום.

ומה עם חגיגות? לאורך היום קיבלתי טלפונים ומסרונים של ברכה וקבוצות הווטסאפ שבהן אני חבר המו מברכות.

שנים רבות אני מוביל את קבלות השבת באורטל – אני מזוהה עם קבלות השבת וקבלות שבת מזוהות אתי. אין דרך מתאימה יותר לחגוג את יום הולדתי העגול מאשר בקבלת השבת. וכך היה. ביום שישי היה התאריך העברי שלי. פרשת השבוע הייתה פרשת הבר מצווה שלי, פרשת "ויגש". ובקבלת השבת חגגנו, והתרגשתי כפי שלא התרגשתי שנים רבות.

ובמשפחה? עמוס, בננו הבכור, כעת במילואים. כשישתחרר – נחגוג. אך עוד לפני כן, בתנו המוכשרת תמר כתבה והלחינה שיר לכבודי, שריגש אותי מאוד מאוד.

          * ביד הלשון

ברקאי – קיבוץ ברקאי, הנמצא בפתח המערבי של בקעת עירון, עלה לקרקע ב-1949. את הקיבוץ ייסדו חלוצים שעלו מרומניה ומפולין, אליהם הצטרפו ב-1960חלוצים שעלו מארה"ב. קיבוץ ברקאי השתייך לקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) ומייסדיו ומשלימיו היו בוגרי תנועת השומר החדש. היום התנועה הקיבוצית מאוחדת בתנועה אחת (זולת הקיבוץ הדתי).  

שם הקיבוץ הוא מחווה לגרעין המייסד שלו; ראשי תיבות של "בני-עבודה, רומניה, קיבוץ, ארץ ישראל". הפירוש השני הוא שהקיבוץ מסמל את ברקאי, כוכב השחר, שזרח מחשכת האימה של מלחמת העולם השנייה. את שם הקיבוץ הציע, הסופר, המורה וחוקר השפה העברית פרופ' נתן מארק.

* "חדשות בן עזר"

בגלגול הזה / שלום חנוך

פינתי השבועית ברדיוטק, 2.1.23

הערב נאזין לאחד משיריו היפים ביותר של שלום חנוך ומהאהובים עליי ביותר מבין שיריו. מסוג השירים שכאשר אני קורא את מילותיהם אני מתבאס במקצת על כך שלא אני כתבתי אותם. כלומר, אלה שירים שמבטאים את מחשבותיי, רגשותיי ואמונותיי.

השיר הוא "בגלגול הזה", שיר הנושא של התקליט "בגלגול הזה", שיצא לאור ב-1991. זה שיר של ברכות ואיחולים, ושלום רומז שאין לו עניין באיחולים שיתגשמו בעולם הבא. כל מה שהוא מאחל לאחרים ולעצמו – נועדו להתקיים בגלגול הזה.

אמור לי מהם איחוליך, ואומר לך מי אתה. כשאני קורא מה שלום חנוך מאחל, אני יכול לקבוע שהוא טיפוס כלבבי, כי אני מזדהה מאוד עם הדברים.

הדבר הראשון שהוא מאחל הוא להיות תמיד שמח ולעולם לא להפסיק לשיר. צמד האיחולים הבא מעניין מאוד: שתמיד תמשיך לגדול ושתמיד תישאר צעיר. יש סתירה בין השניים? השאלה היא מה פירוש לגדול ומה פירוש להישאר צעיר. ילדים מדברים על "לגדול" בהקשר של גיל. לטעמי, שלום חנוך דיבר על גדולה, במובן של האישיות. להיות אישיות גדולה יותר. מה זה? אותם הדברים שהוא יפרט בבתים הבאים. ועם זאת, הוא מאחל צעירות תמידית, ומכאן שגם הצעירות אינה כרונולוגית אלא מנטלית, תפיסתית. כלומר, שמירה על רוח צעירה, על אנרגיות, על התחדשות. והוא מפרט: שתמיד תלך קדימה ושלא תאבד תקווה. מי שתמיד הולך קדימה ולא מאבד תקווה, הוא צעיר, בלי קשר לגילו. והוא גדול. והוא מאחל לדעת שלום וטוב ו"שתמצא את האהבה".

גם הצמד הבא מבטא שניות – שתשכיל להיות ביחד ולהישאר חופשי. אני מזדהה מאוד עם האמירה הזאת. היא מתכתבת עם דבריו של הלל הזקן: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני? אני הטמעתי בקיבוצי אורטל את המסר והסיסמה שהיא אתגר גדול: קיבוץ של אינדיבידואליסטים. זאת, להבדיל ממי שרואים סתירה בין קולקטיב לאינדיבידואליזם. אין סתירה כזו. סתירה היא בין קולקטיב לאגואיזם. יש תמיד מתח בין יחיד ויחד, והאתגר הוא למצוא את ההרמוניה שיש בה גם וגם; גם להיות חלק מיחד וגם לשמור על עצמיות וחופשיות כיחיד. בית המדרש "מעגלים" שאני חבר בו ומנחה שלו, עוסק השנה לאורך כל השנה בסוגיית היחיד והיחד. אני מזדהה מאוד עם השילוב הזה שעושה שלום חנוך.

"שתוכל למצוא תועלת גם במצבים קשים" – עוד מסר שאני מזדהה עמו בכל מאודי. ודומני שאני בהחלט עומד בו ומוצא תועלת, חיוב ואף שמחה גם במצבים הקשים. הרעיון הזה הוא חלק בלתי נפרד מן הרעיון של "שתמיד תלך קדימה ושלא תאבד תקווה". תמיד. גם במצבים קשים. תמיד ללכת קדימה ולעולם לא לאבד תקווה.

"שתמיד תהיה צנוע ושתמיד תהיה בריא". מה הקשר? יש קשר. המרדף אחרי כבוד, שררה ותהילה הורס את הבריאות הנפשית ולעתים גם הגופנית.

והפסוק שאני הכי מזדהה אתו: "שתצליח שחייך לא יהיו לריק". אין דבר החשוב לי יותר מלמצוא משמעות לחיים ומשמעות לכל מה שאני בכל יום. הפסוק הזה מתכתב בתודעתי עם תפילתה של לאה גולדברג, לאלוהיה " לבל יהי יומי

עליי כתמול שלשום, לבל יהי עליי יומי הרגל". לא מדובר כאן, בכך שלא יהיה לי יום מצ'עמם, אלא שבכל יום אמצא את המשמעות לחיי בכל מה שאעשה באותו יום.

"שתהיה אל אחרים כמו שאתה אל עצמך" – הלא כבר רבי עקיבא פסק שהכלל הגדול בתורה הוא הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". והלל הזקן אמר, על דרך השלילה, שכל התורה כולה על רגל אחת היא "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך".

"שתתברך במה שיש ושתשמח בחלקך". לכאורה, יש סתירה בין המסר הזה, לבין המסר של לעולם תמשיך לגדול ושל תמיד תלך קדימה. בעיניי, אין כאן סתירה אלא השלמה. תמיד תצעד קדימה ותשאף לגדול, אך לא מתוך ביטול היש שלך ולא מתוך מיאוס בחלקך. לא. יש בך ויש לך דברים טובים – תתברך בהם. הכר בערך עצמך. הערך את מה שיש לך. שמח בחלקך. ומתוך ההכרה הזו, תמשיך לצעוד קדימה ותמשיך לגדול. ההכרה הזאת והשמחה בחלקך, הם שיבטיחו שהצעידה קדימה אינה מתוך תסכול, מרמור, נרגנות, אלא מתוך שמחה ורצון להוסיף עוד נדבך על הטוב הקיים. אנשים מתוסכלים ונרגנים – יישארו כאלה גם אם ישיגו עוד. אנשים השמחים בחלקם, וכאלה שיודעים למצוא תועלת גם במצבים קשים, יתברכו וישמחו מההתקדמות ומהגדילה.

"שתמצא את דרכך בכל דרך שתלך". איזה יופי. אדם מתכנן ללכת בדרך מסוימת, אבל זה לא צלח לפי תכניותיו. הוא מצא עצמו בדרך אחרת. גם בדרך הזאת הוא יכול למצוא את דרכו, אולי אפילו באופן מוצלח יותר מאשר בתכנית המקורית.

"ושתדע להישרד מול הגורל המתהפך". האמת היא שאני פחות מתחבר להישרדות. זו בעיניי ציפיה נמוכה מדי. אבל אני רואה בפסוק הזה, בהקשרו בתוך השיר, מסר שתנאי להישרדות הוא כל אותם דברים שנאמרו בשיר. בלעדיהם, אין שום טעם בהישרדות ולכן אין כל יכולת לשרוד.

והפזמון: שיהיה לך טוב, שתספיק לאהוב, הו בגילגול הזה. זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל, ועוד בגלגול הזה.

אתמול הגעתי למחצית הגלגול, לגיל שישים. חבר שאל אותי לפני ימים אחדים מה אני מאחל לעצמי ליום הולדתי השישים. השבתי לו: האזן למילות השיר "בגלגול הזה" של שלום חנוך – שם נמצאת התשובה.

מילים, לחן וביצוע – שלום חנוך הנפלא.

שתהיה תמיד שמח

שלעולם לא תפסיק לשיר

שתמיד תמשיך לגדול

ושתמיד תישאר צעיר

שתמיד תלך קדימה

ושלא תאבד תקווה

שתדע שלום וטוב

ושתמצא את האהבה.

שתשכיל לחיות ביחד

ולהישאר חופשי

ושתוכל למצוא תועלת

גם במצבים קשים

שתמיד תישאר צנוע

ושתמיד תהיה בריא

ושתצליח שחייך

לא יהיו לריק.

שיהיה לך טוב

שתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

הגילגול הזה.

כי זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל

ועוד, עוד ועוד

בגילגול הזה.

שתהיה אל אחרים

כמו שאתה אל עצמך

שתתברך במה שיש

ושתשמח בחלקך

שתמצא את דרכך

בכל דרך שתלך

ושתדע להישרד

מול הגורל המתהפך.

שיהיה לך טוב

שתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

בגילגול הזה.

זה לגמרי לא קל

להיות פה בכלל

ועוד, עוד ועוד

בגילגול הזה.

שיהיה לך טוב

ושתספיק לאהוב

הו בגילגול הזה

בגילגול הזה.

צרור הערות ‏1.1.23

* סוס טרויאני – אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י, מורו ורבו של בן גביר (לצד מורו ורבו השני, הארכי-מחבל, רוצח ההמונים גולדשטיין ימ"ש), הכריז בריש גלי שהדמוקרטיה היא ייבוא מערבי מנוון שהורס את הגוף הלאומי, מנוגדת ליהדות ושהדרך לגאולה כוללת את הרס הדמוקרטיה.

לכאורה, בן גביר סטה מדרכו של מורו ורבו. אדרבא, הוא מציג את עצמו כדמוקרט וכמגן הדמוקרטיה. אך זו טעות אופטית. בן גביר היה ונשאר כהניסט, אלא שבניגוד לכהנא הוא כהניסט חכם ומתוחכם, שאימץ את שיטת ה"תאקיה" של קנאי האסלאם שמוכנים טקטית להתחפש כדי לקדם את דרכם. לכן, הוא מסוכן לאין ערוך מכהנא. דרכו של בן גביר, היא להגיע לשלטון ורק אז לממש את תורת הגזע האנטי דמוקרטית של מורו ורבו. עד אז, הוא ישחק תמיד על תפר הלגיטימיות, ימתח למקסימום את הקווים האדומים, אך לא יחצה אותם. כך הסיר את תמונת מורו ורבו רוצח ההמונים מסלון ביתו (ואולי תלה בחדר אחר?), לדרישת רבני הציונות הדתית, כדי להיכנס לרשימת הבית היהודי. כך הקפיד שהתבטאויותיו לא יחצו את הקו האדום של האידיוטים השימושיים בבג"ץ כדי שלא יפסלו אותו. כך המיר את צווחות "מוות לערבים" בצווחות "מוות למחבלים", אך ברור שבעיניו כל ערבי הוא מחבל, ובמיוחד ערבים כמו מנסור עבאס, המוביל את מהפכת ההשתלבות של ערביי ישראל במדינת ישראל היהודית, הציונית. וכך הגיע לממשלה, לקבינט, לתפקיד השר לביטחון פנים, שסחט את שינוי שמו לשר לביטחון לאומי, סחט את הפיכתו למפכ"ל-על של המשטרה, סחט את העברת פלוגות מג"ב ביו"ש לפיקודו. והוא ימשיך לקדם את דרכו הגזענית, אך את הקווים האדומים הוא ימתח, אולם לא יקרע, כדי לא לסכן את היעד – השלטון. בינתיים הצליח לסחוט את חוק הקלון, החוק לעידוד הגזענות – ביטול האיסור על גזענים לרוץ לכנסת. בכך הוא ירחיב את הקווים האדומים ויוכל להסיר בהדרגה את התחפושת.

הטקטיקה של בן גביר היא "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם", אך האסטרטגיה שלו היא: כדי לנצח אותם, היכנס אליהם כדי להרוס אותם מבפנים.

בן גביר הוא סוס טרויאני בדמוקרטיה הישראלית.

נתניהו יודע זאת. נתניהו מתעב את הכהניזם ומתעב את בן גביר. הוא מודע לסכנות, אך הכל כשר כדי לנסות לחלץ את עצמו מאימת הדין, באמצעות חקיקה שתעמיד אותו מעל החוק. נתניהו מאמין שיצליח לתמרן את הכהניסט ולהגן מפניו על הדמוקרטיה. הוא רגיל לעבוד עם פראיירים ועם אומרי-הן שאינם מסוגלים לחשב כמוהו חמישה מהלכים קדימה. אלא שהפעם עומד מולו אדם מתוחכם לא פחות ממנו.

הרגע הרע והנמהר של השבעת הפרחח הכהניסט לשר בממשלת ישראל, ייזכר לדיראון עולם כרגע השֶׁפֶל בתולדות הכנסת, כיום שחור לדמוקרטיה הישראלית, ככתם על תולדות העם היהודי.

* אשמת בג"ץ – מינויו של הפרחח הכהניסט לממשלה הוא חרפה מוסרית וקלון על מדינת ישראל. ראוי להיאבק בממשלה הכוללת את הגזען הפשיסט מאבק ציבורי, פוליטי ותקשורתי. אבל אין עילה להתערבות בג"ץ במינוי הזה. התערבות כזו היא אקטיביזם שיפוטי קיצוני, ואין לכך מקום.

יש לזכור שהאקטיביזם הקיצוני של בג"ץ הוא זה שדרדר אותנו לשעה הקשה הזאת. כאשר בית המשפט העליון ביטל את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את ההתמודדות של הכהניסט הגזען, בהתאם לחוק יסוד הכנסת השולל התמודדות של גזענים, מתוך העדפת פֶּטיש חופש הביטוי על חוק יסוד שחוקק הריבון, הוא קלע אותנו לצרה הזאת.

* אין לנו מדינה סְפֶּייר – את הכותרת לישיבת מרכז מפלגת העבודה שהכריע בעד הקמת ממשלת אחדות עם הליכוד ב-1984 נתן יצחק רבין, בנאומו: "אין לנו מדינה סְפֶּייר".

בימים הקשים האלה, שבהם קמה ממשלת בן גביר, אני מקפיד לא לשכוח את האמירה החשובה הזאת. אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת.

כיוון שאין לנו מדינה ספייר, אני מתנגד לקולות הקוראים למפכ"ל המשטרה להתפטר, עקב מינויו של הכהניסט לשר ובעקבות חוק בן גביר. הרי הסיבה שבעטיה עליו להתפטר, כביכול, היא בדיוק הסיבה לכך שאף ניצב לא יהיה מוכן למלא את התפקיד. ואז מה?

על שבתאי להישאר בתפקידו ולהשתדל להיות המבוגר האחראי. רק אם יחוש בפועל שאין בכוחו לעצור מהלכים כהניסטיים, אחרי שנתן צ'אנס וניסה, עליו להתפטר. אז, אזרחי ידעו, שהוא התפטר מחוסר ברירה.

* המסר שלא נאמר – האתגר הלאומי העליון הניצב לפתחנו בשנים הקרובות, הוא עידוד עליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה וקליטתה. כמדינה ציונית, בכך עלינו להתמקד, לפני כל משימה אחרת.

האזנתי בקשב רב לנאום ההכתרה של נתניהו. הוא לא הזכיר את האתגר הזה במילה וחצי מילה. האזנתי לנאומו של ראש האופוזיציה, לפיד. הוא לא מתח מילה של ביקורת על התעלמותו של נתניהו מהנושא.

איזה מזל שלפני 25 שנים ראש הממשלה היה שמיר, ולא מישהו מהמנהיגים הנוכחיים.

במקום להיערך לאתגר, הממשלה החדשה זוממת להתנקש בחוק השבות, ומְמנה לאחראי על "נתיב" ולשר העליה והקליטה אנשים שגישתם עלולה לחבל בעליה.

* מאז קום המדינה – תומכי ההתנקשות בחוק השבות, ביטול "סעיף הנכד", מיתממים ושואלים מה כל כך נורא לחזור למצב שקדם לחקיקת הסעיף ב-1970? למה זו היתממות? כי מאז קום המדינה וחקיקת חוק השבות, נכדים ליהודים עלו במסגרת חוק השבות ונטמעו בעם היהודי. ב-1970 הדבר עוגן בחוק.

* איחולי כישלון – כפטריוט ישראלי, אני מאחל הצלחה לכל ממשלה, גם כשאני מתנגד לה. הרי כל ממשלה, בדרכה, רוצה לחזק את ביטחון ישראל, את כלכלת ישראל, את מעמדה הבינלאומי של ישראל. לכן, הצלחתה של כל ממשלה היא הצלחתה של מדינת ישראל. גם לממשלה החדשה אני מאחל הצלחה. אבל לשר המשפטים יריב לוין אני מאחל בכל לבי כישלון. אני מאחל לו להיכשל כישלון חרוץ במזימתו להחריב את מערכת המשפט ולהרוס עד היסוד את מדינת החוק.

* דה-בגיניזציה – כשבגין נבחר לראשות הממשלה, ב-1977, הוא החליט להזמין באופן קבוע את היועמ"ש אהרון ברק לישיבות הממשלה. ב-45 השנים שחלפו מאז, הנוהג נשמר בכל הממשלות, כולל חמש הממשלות הקודמות של נתניהו.

החלטתו הראשונה של נתניהו כראש הממשלה החדשה, הייתה לא להזמין את היועמ"שית לישיבת הממשלה הראשונה.

החלטה סמלית, המציגה את מהפכת הדה-בגיניזציה שמובילים נתניהו ולוין.

* התביישתי – ההפרעות לנאומו של נתניהו בנאומו בישיבת ההשבעה בכנסת – מבישות. אמנם זה לא מתקרב להפרות הסדר של האופוזיציה הקודמת בנאום ההשבעה של בנט, אבל הציפייה שלי היא שהאופוזיציה תציג לציבור חלופה של התנהגות ממלכתית. לצערי ולאכזבתי זה לא קורה. גם מחיאות הכפיים של הקואליציה אינן פרלמנטריות. רע, רע מאוד.

* האויב החדש – אני שמח על מינויו של גלנט לשר הביטחון. קודם כל כיוון שאני יודע מי היה האלטרנטיבה (שאילו מונה, נכון היה לשנות את שם המשרד למשרד המלחמה), אבל גם כמינוי בפני עצמו. אני מעריך את גלנט, את מנהיגותו ואת אחריותו, גם אם לא תמיד אני מסכים עם דעותיו.

אבל על גלנט להבין, שברגע שד"ר נתניהו מינה אותו לתפקיד הבכיר ורב העוצמה, מיסטר ביבי סימן אותו כאיום פוליטי מסוכן. ואם הוא איום פוליטי הוא אויב. הרבה יותר מהר ממה שהוא חושב הוא ימצא עצמו כאויב החדש של נתניהו. זה יתחיל ברשומות של יאיר נתניהו שידוקלמו בידי הדקלמנים ולאחר מכן יתחילו לצוץ כל מיני סיפורים עליו, מלוא הטנא שיימינג ופייק ניוז. כבר בשבועות הקרובים נשמע ונקרא שגלנט היה ב"פורום החווה" של שרון.

* נשימת רווחה – אמיר אוחנה, שנכנס כסוס טרויאני למשרד המשפטים ואח"כ למשרד הבט"פ, הוא השר הגרוע בממשלות ישראל לדורותיהן. הוא רחוק מלהיות דמות הראויה לתפקיד יו"ר הכנסת. אולם כאשר התברר שהוא המועמד, נשמתי לרווחה. העיקר שהביביריון החוליגן, ראש "לה פמיליה" הפרלמנטרית, האיש שמתפרע ומשתולל בישיבות הכנסת וגם מן הדוכן, האדם האחרון שראוי לתפקיד והוזכר כמועמד מוביל, דודי אמסלם, לא ימלא אותו.

בימים הקשים האלה, אני רואה בחיוב את עצם מינויו של הומו מוצהר לתפקיד רם המעלה הזה. יש בכך אמירה חשובה, ובמידה מסוימת גם אצבע בעין לאבי מעוז ואורית סטרוק.

* שמחה לאיד – לא יפה לשמוח לאיד, אבל אני מודה שאני שמח לאידו של דודי אמסלם. אמסלם, האיש שיכול להיות פוסטר של הישראלי המכוער, מי שמבזה את כנסת ישראל בכל דקה שהוא במשכן – נשאר בלי כלום.

נער השליחויות של נתניהו, נאמן הנאמנים, יותר ביביסט מביבי – ונתניהו בגד גם בו. כמו בכולם. מגיע לו.

* אתנן כפול – עידית סילמן הייתה יו"ר הקואליציה בממשלת בנט-לפיד, תומכת נלהבת של הממשלה ושל דרכה. אבל היא עברה מסכת של התעללות וטרור אישי נגדה ונגד משפחתה, עד שהתפוררה לאבקה. אילו הייתה בה מעט יושרה, ברגע שנשברה היה עליה לומר "איני יכולה עוד" ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אך אין בה מעט יושרה. ולכן היא מכרה את נשמתה תמורת אתנן כפול – שיריון ברשימת הליכוד ותיק בממשלה. גם אילו זה היה חוקי, זה היה מסריח, בלתי מוסרי ובלתי לגיטימי. אך זה גם לא חוקי. ובית המשפט העליון עוד יידרש לעסוק בסוגיה.

* הגדרת קלון לרמטכ"לים – ב-15 בספטמבר 1969, עם סיום תפקידו כראש אג"ם וכשהבין שקלושים סיכוייו להתמנות לרמטכ"ל, פרש אלוף עזר ויצמן מצה"ל. מיד עם פרישתו הצטרף לתנועת החרות ועוד באותו ערב, שעות אחדות אחרי שחרורו, מונה בידי בגין, יו"ר תנועת החרות, לשר התחבורה מטעם גח"ל (גוש חרות ליברלים, שקדם לליכוד) בממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה אז ממשלת האחדות הלאומית).

ב-1 בינואר 1972, סיים רא"ל חיים בר לב את תפקידו כרמטכ"ל ואת שירותו הצבאי. מיד הצטרף למפלגת העבודה. ב-5 במרץ, חודשיים וארבעה ימים לאחר שחרורו, מונה בר לב לשר המסחר והתעשיה בממשלת גולדה מאיר.

ב-9 ביולי 2002 סיים רא"ל שאול מופז את תפקידו כרמטכ"ל ואת שירותו הצבאי. ב-4 בנובמבר, פחות מארבעה חודשים לאחר מכן, עם פרישת מפלגת העבודה בראשות פואד בן אליעזר מממשלת שרון, מונה מופז לשר הביטחון מטעם הליכוד.

המקרים האלה ואחרים יצרו תחושת אי נוחות בציבור. המעבר המהיר מדי מן השירות הצבאי לתפקיד פוליטי בכיר, התקבל כפגיעה במעמדו הממלכתי של צה"ל כצבא העם. לכן, לקראת בחירות 2003 קיבלה הכנסת חוק מידתי וראוי, המחייב צינון של 6 חודשים בטרם ימונה קצין בכיר מדרגת אלוף ומעלה, והמקבילים לו בארגוני הביטחון האחרים, לתפקיד שר בממשלה או יתמודד לכנסת.

ב-2007 התקבל "חוק אשכנזי", שהאריך את הצינון באופן דרקוני, מ-6 חודשים לשלוש שנים. היה זה חוק פרסונלי שיזם הליכוד בשל הפופולריות של הרמטכ"ל אשכנזי וכדי לחסום את ריצתו לכנסת. הצינון הזה בלתי מידתי ואינו מוצדק.

ועכשיו, ממשלה של משתמטים ועבריינים עומדת ליזום את הארכת הצינון לחמש שנים. סמוטריץ' בכלל הציע צינון של עשר שנים. הם מכופפים את חוקי המדינה כדי לאפשר לעבריין סדרתי לכהן בממשלה, הקבינט מלא במשתמטים, אבל את מי שכל חייו קודש לביטחון המדינה – יש לחסום בכל דרך.

התירוץ לטיהור שרץ החוקים לצירוף עבריינים לממשלה, הוא שצריך לתת לציבור לקבוע. אם הציבור בוחר בפושע – זאת הדמוקרטיה. נו נו. אז תשאירו לציבור לקבוע אם רמטכ"ל בדימוס ראוי להיבחר לכנסת. לא. הם רוצים להטיל קלון על הרמטכ"לים ואלופי צה"ל. ממשלת קלון.

* צינון למשתמטיםאני מציע צינון למשתמטים מצה"ל.

הם יוכלו להיכנס לפוליטיקה חמש שנים אחרי שישרתו שירות צבאי מלא.

* לימודי ליבה על פי הגר"א – כה אמר הגר"א, הגאון רבי אליהו הידוע כ"הגאון מוילנה", על לימודי ליבה: "כל החוכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם… חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת המוזיקה. רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלי חכמת המוזיקה".

המגזר החרדי ליטאי מתיימר ללכת בדרכו של הגר"א. אך האמת היא שהם הולכים נגד דרכו. גפני, הנציג הפוליטי של הליטאים, טען כלפי ח"כ מיכל שיר שהיא "שונאת את הילדים החרדים". היא שונאת את הילדים החרדים? היא מונעת מהם לימודי ליבה וגוזרת עליהם חיי עוני ובערות?

עם הארץ, צא ולמד מה אמר הגר"א על לימודי ליבה.

* מופת של מנהיגות – יועז הנדל הוא שר התקשורת הטוב ביותר בתולדות המדינה. הוא מופת לשר ממלכתי, שכל כולו קודש לקידום האינטרס הלאומי, בתחום שעליו הוא מופקד. בשנה וחצי בתפקיד, הוא עשה הרבה יותר ממה שעשו קודמיו בעשר שנים.

עוד נכונו ליועז עלילות ומשימות בהנהגת המדינה.

* ראש הממשלה שלי – ראש הממשלה שלי הוא בנימין נתניהו.

מה משמעות ההצהרה המוזרה הזאת? הרי אני אזרח ישראל והוא הושבע לראשות הממשלה. יש לי ברירה?

יש משמעות להצהרה הזאת. במשך קרוב לשנתיים הייתה כאן אופוזיציה שלא הכירה בממשלה הנבחרת. ראש האופוזיציה נתניהו ציווה על נתיניו לכנות אותו ראש הממשלה והם צייתו. ביביסטים פרסמו בהמוניהם ברשתות תמונה של בנט ותחתיה הכתובת "הוא לא ראש הממשלה שלי". ולפני כן הם נהגו באותה דרך אנטי-דמוקרטית כלפי הנשיא ריבלין – כתובת "הוא לא הנשיא שלי" תחת תמונתו.

אני מתנגד לממשלה הזאת ואשתתף במאבק נגדה. אבל זו הממשלה שלי, נתניהו הוא ראש הממשלה שלי.

אני מתנגד לדה-לגיטימציה לממשלה שגורמי שוליים מטיפים לה. לדוגמה, קראתי פשקוויל של יואב גרוויס בשוקניה, שבה הוא הציע, בין השאר: "לסרב לקחת חלק בכל אירוע ממלכתי רשמי. זה להדיר רגליים מכל טקס שמתקיים בחסות המשטר, קדוש ככל שיהיה: לא טקסי יום הזיכרון, לא טקס יום העצמאות, לא טקס הענקת פרס ישראל, אפילו לא חידון התנ״ך – כלום. המשמעות היא גם לא לקבל כל פרס או אות הוקרה מטעמו של המשטר החדש. אני בטוח שהוא ימצא די והותר מדליקי משואות בקרב הפירומנים ששותפים בו".

דברים מעוררי קבס. בעצם הוא מאמץ את הדיבר הראשון של הדת הביביסטית הפגאנית: "המדינה זה ביבי". מבחינתו, טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הם טקסים של נתניהו, טקסי יום העצמאות הם של מדינת נתניהו, פרסים ממלכתיים של מדינת ישראל הם פרסים מנתניהו. יאיר נתניהו לא היה מנסח את זה טוב יותר.

כציוני ממלכתי, אין דבר זר לי מהגישה הזו; בין אם היא באה מן הצד של יאיר נתניהו ובין אם היא מהצד של גרוויס הנ"ל. כל הטקסים הממלכתיים הללו – קודש הם בעבורי. גם מירי רגב וגם גרוויס לא יגרמו לי לראות בהם טקסים של נתניהו.

אגב, שלחתי המלצה למשיא משואה השנה. שלחתי את ההמלצה כשלפיד עוד היה ראש הממשלה וטרופר יו"ר ועדת השרים לסמלים וטקסים, אבל היום הייתי שולח בדיוק אותה המלצה.

* פסול חיתון גם באופוזיציה – במאמר ל"הארץ" קבל איימן עודה על שלושה דברים שקרו השבוע והטרידו את מנוחתו. האחד היה ההספד של בני גנץ לרב דרוקמן. השני הוא דיון שהשתתפו בו מזכ"ל התנועה הקיבוצית ומזכ"ל תנועת המושבים ואחרים בנושא האיום הדמוגרפי על הגליל והצורך הדחוף בהתיישבות יהודית בגליל שתשנה את המאזן הדמוגרפי. השלישי הוא העובדה שלפיד לא הזמין אותו לישיבת ראשי האופוזיציה. עודה רואה בשלושת האירועים הללו הוכחה שאין הבדל משמעותי בין לפיד, גנץ ותנועת העבודה לבן גביר. הדרך היחידה להפלת הממשלה ולמלחמה בפשיזם, כותב עודה, היא שותפות אמתית וקבלה מלאה שלו ושל האידיאולוגיה שלו.

אני מסכים עם עודה שיש מכנה משותף בין שלושת האירועים שהוא הציג. אכן, הרב דרוקמן ותלמידיו הם שותפינו להגשמת הציונות וגם כאשר אנו חלוקים עמם, זו מחלוקת על דרך הגשמת החזון הציוני. הציונות היא המצע המשותף בינינו. אכן, ייעודה של מדינת ישראל היא להיות מדינת הלאום של העם היהודי ובין השאר ליישב ביהודים את ארץ ישראל. כאשר היהודים הם מיעוט בגליל, זהו איום על חזונה של ישראל ועליה לתת לו מענה. תנועת העבודה ותנועות ההתיישבות שלה הן מרכיב משמעותי ביוזמה ציונית ליצירת רוב יהודי בגליל כדי להבטיח שלא נאבד אותו, חלילה. ציונים החלוקים ביניהם בשאלת יהודה ושומרון, מסכימים ביניהם בשאלת הגליל. אכן, החלטתו של לפיד לא להזמין את עודה לפורום ראשי האופוזיציה היא החלטה מובנת מאליה. אין שום מכנה משותף בין סיעות האופוזיציה לבין חד"ש-תע"ל. יתר על כן, בניגוד לכנסת הקודמת, שבה מפלגות האופוזיציה חברו לרשימה המשותפת להצבעות נגד מדינת ישראל ונגד הציונות, כמו חוק האזרחות וחוק יו"ש, בכנסת הזה אין אופוזיציה למדינה וזה לא יקרה. נהפוך הוא, סביר להניח שדווקא חד"ש-תע"ל תחבורנה לממשלה ותתמוך ביוזמות אנטי ציוניות שלה, כמו החוקים לעידוד ההשתמטות מצה"ל וכמובן ההתנקשות בחוק השבות.

הטענה שבאי הזמנתו לפיד נוהג כמו בן גביר דמגוגית מגוחכת. הרי לפיד זימן לישיבה את מנסור עבאס שנטל בה חלק. ואם עופר כסיף היה יו"ר חד"ש-תע"ל הוא לא היה מוזמן, בדיוק כפי שעודה לא הוזמן. כסיף לא היה מוזמן כי הוא מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, כלומר של מדינה יהודית. עבאס הוזמן, כי הוא חותר להשתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל, מתוך קבלת עובדת היותה מדינה יהודית ובלי לקרוא על כך תיגר ולהיאבק בכך. ברגע שעבאס אינו חותר נגד קיומה של המדינה, עובדת ערביותו וערביות רשימתו אינה מונעת את שותפותו באופוזיציה או בקואליציה, מה שמוכיח שטענת הגזענות וההשוואה לבן גביר היא שקר.

עודה פסול חיתון לא בשל היותו ערבי, אלא בשל עמדותיו השוללות את זכות קיומה של מדינה יהודית. כמוהו כעופר כסיף. עודה מציג את עבאס "צרכן בלי עמוד שדרה לאומי ובלי עמוד שדרה ערכי". הוא דורש מלפיד לזמן "אדם כמוני: פלסטיני, יליד המקום, שדורש שוויון לאומי ואזרחי מלא ודורש שתהיה כאן דמוקרטיה אמתית לכולם ושותפות יהודית-ערבית מהותית". זו הגדרה מכובסת לאדם ששולל את קיומה של מדינה יהודית. המושג המכובס "שוויון לאומי" הוא שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה יהודית ריבונית במולדתו והמרתה במדינה לא יהודית, אלא "יהודית-ערבית". יתר על כן, עודה אינו מסתפק בדרישה לשלב אותו באופוזיציה למרות עמדותיו ועל אף המחלוקת. הוא דורש לאמץ את דרכו.

איך אומרת ליאת הר לב בפרסומת ל"שופרסל"? "בחלום בלילה".

* תוחלת חיי הממשלה – הערכתי היא שתוחלת חיי הממשלה היא כשנתיים פלוס. הטריגר יהיה הטרור. 150 שנות המאבק על ארץ ישראל לא הסתיימו כיוון שהכהניסט חבר הממשלה, ומדי פעם תהיינה לטרור הצלחות. בן גביר יאשים את נתניהו שהוא כובל את ידיו ואם רק היה נותן לו יד חופשית הוא היה ממגר את הטרור. בשלב כלשהו הוא יפרוש מהממשלה כדי לרוץ לבחירות כאופוזיציה, עם הנראטיב שהוא ורק הוא יכול להדביר את הטרור, אם רק יבחרו בו לשלטון ואף אחד לא יכבול את ידיו.

* אתגר מדיני לממשלה החדשה – האו"ם הוא זירה אנטי ישראלית ותיקה וקיצונית, שלאורך כל שנות המדינה אין כמעט הצעת החלטה אנטי ישראלית ואנטישמית, מטורפת ומטורללת ככל שתהיה, שהרוב האוטומטי לא יתמוך בה. כך גם חגיגת הצביעות שבהצעה להביא את סוגיית "אקיבוש" לבית הדין בהאג.

לנוכח האוטומטיות הזאת, הדבר הבולט בהצבעה הוא דווקא ההישג המדיני שבא לידי ביטוי בתוצאותיה: ההתנגדות של 25 מדינות וההימנעות של 53 מדינות. רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם לא נתנו את ידן לצביעות המטורפת.

זהו הישג מדיני חשוב של הממשלה היוצאת ובעיקר של ראש הממשלה ושר החוץ לפיד ושל השגריר באו"ם ארדן.

יום לאחר תחילת תפקידו כראש הממשלה, נקלע נתניהו לאתגר מדיני לא פשוט. יש לציין שנתניהו הוא מדינאי מוכשר, מנוסה ועתיר הישגים. מי שמתכחש לכך, עושה שקר בנפשו. השאלה היא כיצד יוכל לתמרן עם ההרכב הנוכחי של ממשלתו.

האתגר שלנו הוא להעביר את 53 הנמנעות לתמיכה בעמדת ישראל ולהוציא מדינות כמו פולין, שאינן חלק מן התמיכה האוטומטית אך הפעם תמכו, מן הגוש האנטי ישראלי.

אל לישראל לשתף פעולה עם בית הדין בהאג. אסור לתת לגיטימציה לצביעות הזאת.

* כך נהייתי ביביסט – נכנסתי לדף פייסבוק של אשת שמאל קיצוני, והגבתי על ההאשטאג הוויראלי בחוגי השמאל הסהרורי "# אני ישראל פריי"; סיסמת הזדהות עם התועמלן החרדי, תומך טרור ומטיף לרצח ישראלים, שנעצר לאחר שסירב להגיע לחמש חקירות, אליהן זומן בעקבות דברי הסתה שפרסם. התגובות היו תחרות מי יקצין יותר בתיאורה של מדינת ישראל השנואה. האחד השווה לאנשים שנעלמו בארגנטינה בזמן המשטר הצבאי. אחרים לשטאזי המזרח גרמני. כמובן שישראל היא מדינה פשיסטית. והמשטרה, היא משטרת בן גביר. זאת, למרות שבעת מעצרו של תועמלן הטרור שר הבט"פ היה עומר בר לב והמעצר היה בהנחיית הפרקליטות, שאם נגדיר זאת בעדינות, היא לא בדיוק בן גביר…

כתבתי בתגובה את דעתי על האיש הנקלה הזה ועל אלה שקופצים בראש לגונן עליו. הנה, אחת התגובות שקיבלתי: "… האיש 'הנקלה' הזה, עיתונאי אמיץ נטו לעומת השופרות המתקרנפים עלובי הנפש של הנאשם בפלילים, עבריין פושע וגנב מדופלם, שקרן בן שקרן ובוגד, מסית ממריד מפלג ומשסע. מה אתה קופץ לגונן על חלאת המין האנושי שמאיים לשרוף את המדינה אחרי שהשחית הרס וחירב".

כלומר, אם אני יוצא נגד ישראל פריי, פירוש הדבר שאני קופץ לגונן על נתניהו. זאת תגובה הזויה, מעוררת גיחוך, אך אני מציג אותה, כי היא סימפטום. היא סימפטום לצורת החשיבה האוטומטית של הפנאטים. אין אצלם מורכבות. אין אצלם רצף דעות. אין אצלם אנשים שיש להם דעות משלהם. כל עולמם – שחור/לבן. או שאתה לחלוטין אתי, או שאתה לחלוטין נגדי, ואם אתה לחלוטין נגדי אתה אויב. בדיוק כמו אצל יאיר נתניהו. שמו של האיש שהגיב לי הוא יצחק מטלון. מטלון הנ"ל הוא ממש תמונת ראי של יאיר נתניהו. ברור שהפער ביניהם הוא אפס קצהו של הפער בין כל אחד מהם לביני. אותה צורת חשיבה וכנראה אותו מבנה אישיות.

זאת תרבות המחנאות בגילויה המכוער והנפסד ביותר. אדם משמיע דעה ומכאן הוא משויך אוטומטית ל"מחנה" וברור מה דעותיו בכל הנושאים. ודעותיו הן כמובן רדיקליות, כי אין דעות אחרות. יש רק קצוות. חוק הרדיקלים השלובים.

ויש כאן דבר נוסף. אותו מטלון ושכמותו מאמצים את הדיבר הראשון של הדת הביביסטית: "המדינה זה ביבי". ולכן, מי שיוצא נגד המדינה, כמו אותו ישראל פריי הנקלה, יוצא בעצם נגד ביבי. ומי שכותב בעד המדינה ונגד התועמלן האנטי ישראלי הפנאט, הוא ביביסט.

וכך, מצאתי את עצמי בבוקר בהיר אחד … ביביסט.

* התנועה האחות – רוגל אלפר פרסם בשוקניה פשקוויל שמחה על מותו של הרב דרוקמן, אותו הוא כינה אויב. דרוקמן, בעבורו, הוא אויב "הציבור הליברלי", שהוא מתיימר להימנות עמו. במיוחד הוא יצא נגד אנשי שמאל שספדו לרב וסיפרו סיפורים אישיים על הקשר שלהם עמו והציגו אותו כדמות מופת. ובפשקוויל אחר הוא השתלח בבני גנץ, תלמידו של הרב דרוקמן בישיבת אור עציון, על הספדו לרב.

הנה, להבדיל, מודעה של תנועת דרור-ישראל: "לתנועתנו האחות בני עקיבא, אתכם באבלכם הכבד במותו של הרב חיים דרוקמן ז"ל, מחנך, מורה דרך, מנהיג רוחני לבני עקיבא 70 שנה. משתתפים בצער המשפחה ודורות תלמידיו הרבים. חבריכם וחברותיכם בנוער העובד והלומד ובדרור-ישראל".

ההבדל בין אלפר לבין דרור-ישראל אינו רק הבדל בין איש קטן, גס רוח ומתבהם לבין אנשים נאורים שיודעים להתעלות ולגלות רגש אנושי גם כשמדובר ביריב אידיאולוגי. הוא הרבה יותר משמעותי.

מבחינתי, המילים החשובות ביותר במודעת האבל הן "התנועה האחות". כן, בני עקיבא היא תנועה אחות של הנוער העובד והלומד ושל תנועת דרור-ישראל. עם כל המחלוקות, מדובר באחים להגשמת הציונות, אחים לחינוך ציוני, אחים לחלוציות, אחים לתרומה לעם ולמדינה, אחים לשרות משמעותי, אחים למשימתיות ולערכיות.

אני מזדהה כל כך עם המודעה הזאת. מבחינתי, הרב דרוקמן ותלמידיו הם קודם כל שותפים. שותפים לדרך הציונית. לאחר מכן, הם לעתים יריבים אידיאולוגיים ופוליטיים, במחלוקת על הדרך להגשים את הציונות.

לעומת זאת, רוגל אלפר האנטי ציוני הוא בעבורי אויב. מי שהנו אויב של הציונות, הוא אויבי.

* בן שישים פוקח עין – כשאני שומע בחדשות את הביטוי "גבר בשנות החמישים לחייו", זה נשמע לי משהו ממש רחוק. מישהו מן הדור של הוריי. והנה, היום 1.1 אני בן שישים.

בן שישים? אני?! זה לא כל כך מסתדר. הרי בן שישים אמור להיות כבר זקן. הרי בני שישים הם כבר ב"קבוצת הסיכון". בגיל שישים כבר מתחילים לדבר יידיש, לא? בתודעה שלי, בן שישים זה מישהו שאני צריך לקום לכבודו באוטובוס. הרי עודני נער.

ובכל זאת, הכרונולוגיה לא משקרת. כן, אני בן שישים. מוזר.

הן רק לפני שנה עשיתי שינוי משמעותי בחיי. אחרי עשרות שנים בתפקידי ניהול והנהגה ציבורית באורטל, בגולן ובגליל התחלתי לעבוד כחקלאי, בעבודה פיזית קשה. בדרך כלל הכיוון הוא הפוך. אני גם לא נראה בגילי. אני רגיל ששואלים אותי אם נולדתי באורטל (שנוסדה לפני 45 שנה), ולראות את הלסת הנשמטת כשאני משיב שכאשר נולדתי עוד הסורים שלטו בגולן. הנה סיפור; לפני חודשים אחדים נפגשתי עם מו"ל בתל-אביב. כשהגעתי הוא סקר אותי במבטו והעיר בהפתעה: "חשבתי שאתה הרבה יותר מבוגר". כדרך היהודים הגבתי בשאלה: "בן כמה חשבת שאני?" ותשובתו: "בערך בן חמישים"…

איני מתכחש לגילי. טוב לי בו, כפי שהיה לי טוב בכל גיל. משבר גיל הארבעים פסח עליי ולא פקד אותי גם בגיל חמישים. והיום אני מקבל בכיף ובשמחה את גיל שישים.

          * ביד הלשון

עינת – קיבוץ עינת שמדרום לראש העין עלה לקרקע ב-1952. עינת נולד בעקבות הפילוג בקיבוץ המאוחד. הקימו אותו חברי מפא"י בקיבוץ גבעת השלושה, שאליהם הצטרפו חברי מפא"י שפרשו מרמת הכובש. בתחילה נקרא הקיבוץ גבעת השלושה איחוד, כדוגמת אשדות יעקב איחוד, עין חרוד איחוד וגבעת חיים איחוד. עם הצטרפות פורשי רמת הכובש שינה הקיבוץ את שמו לגבעת השלושה רמת הכובש. בסופו של דבר קיבל הקיבוץ את שמו מוועדת השמות הממשלתית. השם עינת נובע מקרבתו של היישוב למעיינות הירקון.

* "חדשות בן עזר"

ברכה של רונן נחושתן ליום הולדתי השישים

ברכה של חברי היקר רונן נחושתן ליום הולדתי השישים, בקבלת השבת באורטל:

פרשת ויגש

פרשת השבוע שלנו עוסקת ביוסף המתפייס עם אחיו ובאורי הייטנר החוגג היום שישים שנה.

יוסף פוגש את אחיו שמכרוהו לעבד במצרים ולמרות העוול הגדול שעשו לו, הוא בוחר להתפייס עימם ולהמשיך את דרכו עימם בשלום וכמשפחה.

אורי שחווה השנה החלטה קשה מנשוא של בחירה בתהליך לקראת הפרטה, תהליך שהוא שיברו של חלום גדול עבורו, בחר שלא בפעם הראשונה, להציב את אחדות אורטל ושלומה לפני הכל

בשני הסיפורים הללו של שני בעלי החלומות, ניתן למצוא הרבה מן המשותף.

אורי יקר לנו. הנער הנצחי. אורי שהערכים שירש בבית אבא ובתנועת הנוער מלווים אותו והוא בנאמנות ללא פשרות הולך לאורם. לעיתים בעיניים פקוחות ולעיתים באמונה עיוורת.

אורי, בגיל 60 ובצוק העיתים בחרת לחזור ולהיות חקלאי. להצמיח מבראשית ומן השורשים ולהתקרב אל הטבע,  וזאת לצד המשך הכתיבה, הלימוד, העשייה החברתית והתרבותית המבורכת, המרשימה והכל כך ערכית.

לא אאריך אורי מפאת הזמן והמקום, אבל מאד מאד מעריך ומוקיר.

אתה חבר ושותף וגם מורה,   ואני מאחל לך שיהיו בך הכוחות והאמונה להמשיך בשני ימי העבודה אליהם אתה קם בכל בוקר בשמחה ובאהבה.

ובקיצור. מזל טוב. בריאות, סיפוק ואושר.

דרשה לפרשת "ויגש" תשפ"ג

קבלת שבת 30.12.22

בקבלת השבת הקיבוצית, חגגנו את יום הולדתי השישים. היה מרגש מאוד.

זו הדרשה שנשאתי:

פרשת "ויגש" היא הפרשה האהובה עליי ביותר בתורה.

זאת, משתי סיבות. האחת היא שזו פרשה מקסימה, עם הסיפור המרגש על התוודעות יוסף לאחיו, בתום דרמה שנמשכה יותר משתי פרשות.

השניה, היא שזו פרשת הבר-מצווה שלי. בבר המצווה שלי, קראתי את כל הפרשה ואת ההפטרה. זה היה מחר לפני 47 שנים. כן, על פי תאריך עברי, היום אני בן שישים. לפי תאריך לועזי, מחרתיים, ביום ראשון 1.1.

העליה לתורה בבר המצווה היא אחד מאירועי השיא של חיי. פרשת "ויגש" וההפטרה, מלוות אותי כל חיי. אני נושא עמי שני מסרים, אחד מהפרשה ואחד מן ההפטרה.

מהפרשה אני לוקח את תפיסת המנהיגות. יהודה, הבן הרביעי במשפחה, שאף אחד לא בחר בו להנהיג אותה, מתגלה בשעת משבר קיומי במלוא תפארת מנהיגותו. הוא, אדם פשוט מארץ זרה ניגש מיוזמתו אל יוסף, האיש החזק בעולם, ומדבר עמו כשווה אל שווה, ודורש ממנו לשחרר את אחיו בנימין, שנתפר לו תיק בידי יוסף ושלטון מצרים. הוא מבקש לכלוא אותו במקום את אחיו. תקצר היריעה בדרשה קצרה לנתח את מנהיגותו. אך בקצרה – אין זו מנהיגות של שררה וכבוד, אלא של יוזמה, ראש גדול, אומץ, כושר שכנוע, אמירת אמת ונטילת אחריות מוחלטת. ולא בכדי – הוא הצליח במשימתו. יוסף נשבר והתוודע אל אחיו. יהודה הפך לשבט-ההנהגה של עם ישראל. על פי מדרש חז"ל, ים סוף נבקע רק כאשר נשיא שבט יהודה, נחשון בן עמינדב, קפץ למים שעה ששאר השבטים התחמקו. דוד, נער צעיר משבט יהודה, העז להתייצב מול גוליית הענק, החמוש מכף רגל ועד ראש, שעה שכל גיבורי החיל פחדו, וברוגטקה פשוטה פגע לו בול בפוני והיה למלך ישראל. ניכר בשניהם DNA המנהיגות של יהודה. זו תפיסת המנהיגות שבה אני דוגל ולאורה אני הולך.

ההפי-אנד של איחוד משפחת ישראל – יעקב ובניו עם יוסף, בעייתי במקצת. האיחוד היה בדרך של ירידה מן הארץ, למצרים. אפשר להבין את הירידה בשנות הרעב, אך הרעב נגמר והמשפחה, שהפכה לעם, נשארה במצרים, בארץ גושן, על סיר הבשר עד שירדה לעבדות הקשה.

התרופה באה בהפטרה, מפרק ל"ז ביחזקאל. יחזקאל מנבא את אחדות ישראל, אלא שהפעם בארץ ישראל, באמצעות עליה לארץ ישראל. במשכן נשיאי ישראל, באולם המרכזי, חקוקה כתובת ועליה שני פסוקים מן התנ"ך, חזונו של הנביא יחזקאל, שהוא ההפטרה של פרשת "ויגש". נשיא המדינה הוא סמל הממלכתיות הישראלית; הוא מגלם את ערכי המדינה וחזונה. כשפסוק חקוק על משכנו, הוא נועד לבטא את ייעודה של המדינה. אקרא את שני הפסוקים בניגון של ההפטרה, על פי טעמי המקרא, כפי שעשיתי לפני 47 שנים: "וְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יְהוִה֒ הִנֵּ֨ה אֲנִ֤י לֹקֵ֙חַ֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֵּ֥ין הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֣ר הָֽלְכוּ־שָׁ֑ם וְקִבַּצְתִּ֤י אֹתָם֙ מִסָּבִ֔יב וְהֵבֵאתִ֥י אוֹתָ֖ם אֶל־אַדְמָתָֽם׃ וְעָשִׂ֣יתִי אֹ֠תָם לְג֨וֹי אֶחָ֤ד בָּאָ֙רֶץ֙ בְּהָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמֶ֧לֶךְ אֶחָ֛ד יִֽהְיֶ֥ה לְכֻלָּ֖ם לְמֶ֑לֶךְ וְלֹ֤א יִֽהְיוּ עוֹד֙ לִשְׁנֵ֣י גוֹיִ֔ם וְלֹ֨א יֵחָ֥צוּ ע֛וֹד לִשְׁתֵּ֥י מַמְלָכ֖וֹת עֽוֹד". המסר של מי שקבעו זאת, הוא שהיעוד של מדינת ישראל הוא קיבוץ גלויות ואחדות ישראל. זה המסר השני שאני נושא עמי מבר המצווה שלי ועד היום.

ביום שלישי הקרוב, י' בטבת, ימלאו 150 שנה להולדתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. את קבלת השבת אנו מקדישים השבוע לביאליק. ביאליק כתב את אחד משירי השבת הקסומים והיפים ביותר, "שבת המלכה". נשיר עכשיו את השיר. שימו לב, שכל בית בשיר מתכתב עם בית אחד בפיוט "שלום עליכם", שבו פתחנו את קבלת השבת.

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"

יו"ר פורום חינוך – סיכום תפקיד

לאורך שנים רבות, נעשה ניסיון להקים את פורום חינוך באורטל. משום מה, הניסיון לא צלח. בכל פעם הפורום נפגש פעם או פעמיים וגווע.

לפני שש שנים, יזמו מנהלות החינוך קרן פ"א ורותם ג"נ את חידושו של הפורום ואף קבעו קווי יסוד להפעלתו. הגשתי את מועמדותי לחברות בפורום ונבחרתי. הנהלת חינוך פעילה פנתה אליי בבקשה לשרת כיו"ר הפורום, נעניתי לבקשה והפורום בחר בי לתפקיד. בתום קדנציה של שלוש שנים, שָׁבה ההנהלה הפעילה והציעה לי את התפקיד. שוב נעתרתי ונבחרתי. לקראת תום הקדנציה השניה, הודעתי להנהלה הפעילה שלא אלך לקדנציה שלישית, כיוון שבתפקידים ציבוריים כאלה יש חשיבות לעקרון הרוטציה ולשילוב חברים חדשים.

השבוע סיימתי את תפקידי כיו"ר ואת חברותי בפורום.

****

פורום חינוך הוא פורום-על הכולל בתוכו את שתי מסגרות החינוך: הגיל הרך וגיל בית ספר – החינוך החברתי קהילתי. תפקיד הפורום לקבוע את מדיניות החינוך באורטל, לקבל החלטות עקרוניות בנושא החינוך, ללוות, לתמוך וכשצריך – גם לבקר את מנהלי החינוך. הפורום אינו עוסק בשוטף, מלבד קבלת דיווח מהמנהלים בכל ישיבה. עם זאת, כל נושא שמנהלי החינוך ראו לנכון להביא לדיון והחלטה של הפורום – נִדוֹן בו.

פורום חינוך מורכב משני מנהלי החינוך, מזכיר הקיבוץ, מנהל שירותי קהילה (מש"ק), שני נציגים מקצועיים, שנבחרים בידי מנהלי החינוך – נציג לגיל הרך ונציג לחינוך החברתי-קהילתי וחמישה נציגי ציבור. השבוע הרחבנו את מספר נציגי הציבור לשישה.

ישנם קיבוצים שבהם יו"ר פורום חינוך הוא מנהל-על של מערכת החינוך, ורכזי הגיל הרך וגיל בי"ס כפופים לו. אצלנו זה אחרת. יו"ר פורום חינוך אחראי על פורום חינוך ואינו חלק משרשרת הניהול. מנהלי הגיל הרך וגיל בי"ס כפופים למש"ק ולמזכיר (בהתאמה). לדעתי, המבנה הזה נכון, מונע בלבול ובלגן ניהולי. עם זאת, אני ממליץ שיו"ר הפורום יצטרף כחבר קבוע בהנהלת חינוך פעילה (המונה את שני המנהלים, המזכיר והמש"ק). אני כיו"ר השתתפתי רק בישיבות או סעיפים בישיבה שנגעו לפורום עצמו. את סדר היום קבעתי בשיתוף עם ההנהלה הרחבה, בקבוצת ווטסאפ שנועדה לכך. כיו"ר הייתי שותף לראיונות ולהחלטה על בחירת מנהלי החינוך. כן, השתתפתי בישיבות יו"רים באזור, אך היו כאלה רק 4-5 לאורך התקופה.

****

לנוכח הניסיון הלא מוצלח של קיום הפורום בעבר, ראיתי את עיקר תפקידי בהבטחת עצם קיומו של הפורום וכשאני מסכם את התפקיד, אני רואה את הצלחתי בכך שהיה זה פורום חי ומתפקד באופן רצוף ושוטף. עובדה זו הפכה אותו למשמעותי ויוקרתי, מה שהפך את ההצטרפות אליו למבוקשת.

אלה היו עקרונות הפעולה שלי כיו"ר:

א. הקפדה על ישיבה אחת לחודש, ביום ושעה קבועים. לאורך שש השנים כמעט שלא היו חודשים שבהם לא התקיימה ישיבה. בתחילת הקורונה היו ישיבות נוספות, שלא מן המניין.

ב. הקפדה על כך שהישיבות תהיינה פנים אל פנים ולא בזום (אלא במקרים חריגים שלא כל החברים יכלו להשתתף ולא רצינו לדחות את הישיבה).

ג. קביעת תכנית שנתית של הנושאים לישיבות הפורום, בידי הפורום עצמו, שהייתה השלד המרכזי של פעולתו. אף פעם לא עמדנו בתכנית כמות שהיא, אם בשל נושאים שצצו במהלך השנה ואם כיוון שנדרשנו להקדיש יותר מישיבה אחת לנושא שהקצינו לו מפגש אחד. גם כשחרגנו מהתכנית השנתית, היינו כל הזמן עם יד על הדופק ובקשר עין עם התכנית השנתית, ולא התברברנו.

ד. הקפדה על תזכורות לצוות שבוע לפני כל ישיבה, עוד תזכורת יום לפני הישיבה ותזכורת אחרונה ביום הישיבה. אמנם אני סומך על אחריותם של חברי הפורום, אך לא לקחתי סיכונים. אף חבר לא יכול לשכוח את הישיבה.

ה. הקפדה על כתיבת פרוטוקול הישיבות, באופן הנכון בעיניי (גם כהיסטוריון, אך לא רק) לכתוב פרוטוקול: לא רק ההחלטות, אלא סטנוגרמה של כל הדוברים. לאורך כל הישיבות, ניהלתי את הדיון ובמקביל תמללתי את כל מה שנאמר בו. את הפרוטוקולים שלחתי לחברי הפורום מיד בתום הישיבה או לכל המאוחר – למחרת.

ו. שיתוף הציבור במידע על כל ישיבות הפורום ועל כל ההחלטות, במידף הראשון אחרי הישיבה.

ז. אף שבהרבה מן הישיבות הפלגנו למחוזות של חשיבה וחלום ולא דשדשנו רק במיידי ובנראה לעין, הכנסתי נוהג בפתח כל ישיבה, להביא "דבר תורה" – טקסט כלשהו העוסק בחינוך או בענייני השעה, מתוך מקורות ישראל, הספרות והשירה והפילוסופיה. ברוב הפעמים אני הבאתי את דבר התורה אך כמעט כל חבר בפורום הביא לפחות פעם אחת דבר תורה.

ח. הקפדה על כך שתמיד יהיה בפורום ייצוג של לפחות תושב אחד מן ההרחבה, כביטוי לעקרון הקהילה האחת.

ט. שיתוף ציבור – נערכו שלושה מפגשים לציבור ללא נושא, שבהם הציבור יוכל להעלות כל נושא בתחום החינוך, יקבל תשובות במקום כמיטב יכולתנו וכל נושא זכה לדיון וטיפול, או בפורום חינוך או בידי המנהלים. נערכו מפגשים של שיתוף הציבור בנושאים רבים כמו חזון החינוך, החלטה על בית הספר התיכון שבו ילמדו ילדינו, פתיחת בית הספר "ילקוט הרועים", אופי שנת המצוות ועוד. כמו כן, פתחנו את הפורום לכל נושא שחבר או תושב ביקש להעלות בו לדיון.

בעניין אחד נמתחה עליי ביקורת בפורום – בכך שלא קבעתי שעת סיום לישיבות ולעתים הן גלשו אל השעות הקטנות. אני לא מאמין בקטיעה מלאכותית של דיון שלא מוצה; מחוגי השעון אינם מתכתבים עם תוכן הדיונים, ואיני אוהב להיות עבד של הזמן.

****

מכל הנושאים שבהם עסק הפורום, אני גאה במיוחד על המהלך המשמעותי של כתיבתו מחדש של חזון החינוך. הייתי שותף לכתיבת החזון הקודם. כשהתחלנו את התהליך, הערכנו שנאשר את החזון הקודם בשינויים קלים. בסופו של דבר כתבנו מן היסוד חזון חדש, בהרכב מורחב של הפורום (שכלל את כל מי שביקשו להצטרף) ושלוש פגישות לכלל הציבור. כנגזרת מהחזון כתבנו את המטרות והעקרונות של מימוש החזון בפועל בגיל הרך, בחינוך החברתי-קהילתי ובחינוך המיוחד.

בשנה שעברה אימצנו מודל ניהולי שהציג לנו נדב, למעקב אחרי מימוש החזון בפועל. יש לציין שהחזון נוכח כל הזמן במערכת, ניצב לנגד עיני המנהלים והמדריכים. קרן נהגה לפתוח כל אסיפת הורים בהצגת החזון.

נושאים נוספים שבהם עסקנו:

מתן מענה לניהול ותפקוד מיטבי של מערכת החינוך בתקופת הקורונה והסגרים, כאשר ההנחיות שקיבלנו השתנו מיום ליום ולעתים מספר פעמים ביום. הייתה זו התקופה האינטנסיבית ביותר של עבודת הפורום.

– בעקבות הקורונה, ערכנו תהליך מונחה בידי מנחה מקצועית בנושא היערכות לשעת חירום. הנושא לא מוצה עד תום.

ההחלטה על בחירה חופשית של כל ילד והוריו לאיזה בי"ס תיכון לשלוח את ילדיו. נכנסתי לתהליך, שכלל גם מפגשי שיתוף הציבור, בדעה א' (כל הילדים ילמדו באותו בית ספר, בשל החשיבות החברתית) ויצאתי ממנו בדעה ב' (העדפת חופש הבחירה, מתוך הנחה שמערכת החינוך החברתי-קהילתי תדע לתת מענה לחוסר החברתי).

– ההחלטה על הקמת "ילקוט הרועים" והאפשרות להצטרף אליו.

– ההצטרפות לתנועה החדשה. קיימנו מספר דיונים על תנועת הנוער, אך אני מרגיש שממש לא מיצינו את הנושא ועל הפורום להמשיך ולעסוק בו.

– ארגון הגיל הרך עם יציאת ילדי עין זיוון מאורטל לאחר עשרות שנים. קיימנו דיון מעמיק במשמעות של מעבר לגן רב גילאי, וראינו את היתרונות והחסרונות בכך.

– מעבר החינוך החברתי בכיתות א'-ו' ממבנה תלת-שנתי לדו-שנתי, והחזרה כעבור שנתיים של ניסוי וטעיה למבנה התלת-שנתי.

– קיצור פעולת המערכת בקיץ וסיומה עשרה ימים לפני סוף אוגוסט, כדי לאפשר נשימה לעובדים והערכות פיזית וחינוכית נאותה לשנה הנכנסת.

– שילוב ילדי התושבים במערכת החינוך על פי עקרון הקהילה האחת.

– תקצר היריעה להזכיר את כל הנושאים אך אציין דיונים על שנת המצוות, על יום הילד, על שיתוף הפעולה עם ועדת תרבות, על חיבורים בין נוער אורטל ל"אדם ואדמה", דיון עם נציגות בני הנוער על האפשרות לכניסת בני י"ב בתנאים מגבילים לפאב, ניהול עצמי של הנוער, מתכונת חובת העבודה, שינוי תקנון חינוך משלים ובכלל שינויים בתקנוני חינוך, השתלבות הילדים והנוער בשנת הארבעים, הפעלת המערכת בימי שלג, הפעלת מצלמות בפעוטונים על פי דרישת המדינה, בעיית ההסעות לבית הספר, פרופיל המדריך במערכת,  וכמובן דיון על התכנית השנתית של שתי המערכות מדי שנה.

עם פרישתן של רותם ושל קרן מתפקידיהן, ערכנו יום גיבוש לפורום שבמרכזו – הרצאה מקצועית.

לצערי, לקראת סוף תפקידי, אנו מתמודדים עם שתי בעיות: חוסר יציבות בניהול מערכת גיל בית ספר, אחרי שנים רבות של יציבות ובעיית כו"א חריפה בהדרכה.

האתגר המרכזי שהפורום יידרש לו בשנים הקרובות, יהיה שמירה על החינוך הקיבוצי, בגיל הרך ובחינוך החברתי-קהילתי, בקיבוץ המתחדש, ושמירה על העיקרון של "דרוש כפר שלם לגדל ילד אחד", כלומר המשך החינוך המשותף.

****

נהניתי מאוד מהתפקיד והשתדלתי לתרום בו כמיטב יכולתי ונסיוני לחינוך באורטל, במשך קצת יותר משש שנים.

עבדתי עם מספר בעלי תפקידים: מנהלות הגיל הרך רותם ורווית, מנהלי החינוך החברתי-קהילתי קרן, שחר וג'וש, המזכירים רן, ענבל ויאיר, המש"קים אריאל ל' ורונן, אנה שמילאה את מקומותיהן של קרן ורותם כשיצאו לחופשות לידה והילה כ' שמילאה מקום בגיל הרך אחרי סיום תפקידה של רותם ועד כניסתה של רווית.

תודה לכל בעלי התפקידים ולכל חברי הפורום ולכל החברים, התושבים, העובדים, הנוער והילדים.

בהצלחה לאנה – יו"ר פורום חינוך החדשה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אוטוביוגרפיה אלקטורלית (או: קיצור תולדות הזיגזג) – 2022

על פי הסטריאוטיפ המוכר, "הקול הצף", זה שאינו משויך אוטומטית למפלגה או לפחות לגוש מוגדר, הוא מצביע בלתי אידיאולוגי, מצביע אווירה, זגזגן. אני כופר בסטריאוטיפ, ולפחות לגביי הוא חסר שחר. כל מי שקצת מכיר אותי, יודע שאני אדם אידיאולוגי – שחי אידיאולוגיה, נושם אידיאולוגיה, מודרך אידיאולוגיה והאידיאולוגיה מניעה אותי, את בחירותיי בחיים ואת החלטותיי. אני גם אדם פוליטי מאוד, אכפתניק מאוד ודעתן. והנה, אני "קול צף" מובהק, במובן שלאורך רוב שנותיי לא הייתה לי מפלגה, לא היה לי גוש, ועל פניו, מעקב אחרי רצף הצבעותיי מצביע על חוסר קוהרנטיות, כביכול. הסיבה לכך אחת – רוב שנותיי לא הייתה מפלגה ששיקפה וייצגה את האידיאולוגיה שלי.  הייתה כזאת – "אחדות העבודה", אך הפעם האחרונה שבה היא התמודדה בבחירות הייתה שנתיים לפני שנולדתי…

את הבחירה החשובה ביותר בחיי קיבלתי בגיל 17 – לחיות כל חיי בקיבוץ אורטל, שקם באותם הימים. את ההחלטה קיבלתי עוד טרם ביקורי הראשון בקיבוץ. הייתה זאת בחירה בדרך חיים שבה אגשים את האידיאולוגיה שבה אני מאמין; הן האידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית, בחיים בקיבוץ והן האידיאולוגיה הציונית בהתיישבות בגולן. מאז ועד היום לא חלף במוחי להרף עין הרהור על דרך חיים אחרת, חרטה או אפילו ספק קל בדרך שבחרתי. לא בחרתי בדרך של מגורים בקיבוץ, אלא של חיים מלאים, אכפתיות עשיה ותרומה. וכל חיי הם מאבק – מאבק לכך שהקיבוץ יהיה קיבוץ שיתופי אמתי, מצליח ומשגשג. מאבק על ההתיישבות בגולן, קיומה ושגשוגה וסיכול כל ניסיון לעוקרה ולמסור את הגולן לאויב הסורי. את כל חיי אני מקדיש למטרות הללו, שהן מטרות קדושות בעבורי.

מפלגה אינה ערך, אינה מטרה, היא אמצעי להגשמת מטרות ודרך. המפלגה היחידה, עד לאחרונה, שבה הייתי חבר, פעיל וחבר בהנהגתה הייתה הדרך השלישית. עם הקמתה של תל"ם, בראשות יעלון, הצטרפתי אליה, כמפלגה שמייצגת אותי ואני מזדהה אתה ועם מטרותיה. תל"ם הייתה חלק מכחול לבן. הקמת כחול לבן, הייתה החלטה נכונה ותמכתי בה. אך לא הרגשתי שכחול לבן באמת מייצגת אותי, אלא רק תל"ם, שהייתה המפלגה הקטנה בין מרכיבי כחול לבן. כאשר תל"ם נתנה ידה להקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת, פרשתי ממנה. הצטרפתי לדרך ארץ בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, חבריי לתל"ם שפרשו מאותה סיבה. כאשר תל"ם הצטרפה לתקווה חדשה, תמכתי במהלך. בניגוד לכחול לבן, עם תקווה חדשה ההזדהות שלי הייתה מלאה. אך הדרכים נפרדו ובסיבוב הזה דרך ארץ אינה משתתפת. בכל מערכות הבחירות, זולת השתיים בהן הדרך השלישית התמודדה, לא בחרתי במפלגה שבה תמכתי ממש, עמה הזדהיתי באמת, אלא בחרתי בחירה פרגמטית שנראתה לי כמשרתת בצורה הטובה ביותר את מדינת ישראל באותה נקודת זמן, על פי השקפתי. גם ההצבעה הפרגמטית הזאת, היא בחירה אידיאולוגית מאוד.

אבי היה בית"רי, איש אצ"ל, חרותניק. כילד מעורה ומעורב פוליטית משחר ילדותי, הושפעתי מן האווירה והדרך שספגתי בביתי. עם זאת, סקרנותי, העניין שלי בהיסטוריה ובפוליטיקה, הביאו אותי מגיל צעיר מאוד להזדהות עם חלוצי תנועת העבודה, אנשי העליה השניה והשלישית, תנועות הנוער החלוציות והפלמ"ח. שתי ההשפעות הללו עיצבו את דרכי – להט ציוני, אהבת ארץ ישראל, גישה ניצית בנושאי חוץ וביטחון והשקפה סוציאל דמוקרטית בענייני חברה וכלכלה.

בשורות הבאות אסקור את "קיצור תולדות הזיגזג"; הצבעותיי במערכות הבחירות השונות.

1981 – הבחירות לכנסת העשירית

כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, הייתי נער בן 16. הייתי נער פוליטי ודעתן. למרות התרגשותי הרבה בביקור סאדאת, ואף שהאמנתי בכנות רצונו בשלום והייתי נכון לוויתורים עמוקים בסיני, התנגדתי בכל מאודי לנסיגה המוחלטת ובעיקר לעקירת היישובים. בהחלטתו של בגין ראיתי ביטוי לחוסר היחס של הליכוד כלפי ההתיישבות והאחיזה בקרקע, לא בדיבורים אלא בשורשים. פעלתי בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני. והצטרפתי לנוער התחיה.

הפעילות הראשונה שלי בנוער התחיה עם הצטרפותי, הייתה הפגנה ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, לאחר רצח 6 יהודים בחברון. בראשית ההפגנה, החלו המפגינים לצעוק קריאות כמו "ויצמן רוצח יהודים". הבנתי במהרה שמקומי אינו שם, נטשתי את המקום, עליתי על האוטובוס הראשון הביתה, והפסקתי את פעילותי.

כעבור חודשים אחדים שוב התקשרו אליי מנוער התחיה, לשאול מדוע איני פועל. הסברתי. ענה לי איש הקשר, שחל שינוי בגישה. שהקיצונים שפעלו אז עזבו, ומי שפועלים היום הם חבר'ה אחרים לגמרי. חזרתי, ואכן כך היה. וכך, לצד פעילותי כרשג"ד בצופים, פעילותי יום ולילה בשבט הצופים, פעילותי בגרעין לאורטל שכבר פעל, פעלתי גם במסגרת תנועת התחיה.

האמנתי ברעיון שלמות הארץ. כעסתי על מפלגת העבודה הדוגלת בפשרה טריטוריאלית. אף שהערכתי מאוד את יגאל אלון – לפני ואחרי מותו, ובמידה רבה ראיתי בו מורה דרך, שללתי את דרך הפשרה הטריטוריאלית שהוא יזם. הזדהיתי עם אנשי תנועת העבודה, חברי קיבוצים ומושבים, שהיו בין מייסדי תנועת התחיה, ובהם בניו של מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין (שכבר לא היה בין החיים) ואחרים. אהבתי את הרעיון של "הולכים ביחד" – חילונים ודתיים, אנשים מן הימין ומתנועת העבודה. הערכתי את הנהגת התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר. הייתי פעיל בבחירות, והצבעתי לתנועת התחיה. הייתי אז בן 18, תלמיד כיתה י"ב.

1984 – הבחירות לכנסת ה-11

בבחירות לכנסת ה-11 הייתי חייל. הצבעתי בעיצומה של הכנת סגל לקראת מחזור חדש של קורס מ"כים שהדרכתי בו.

את מרבית שירותי עשיתי במלחמת לבנון הראשונה. עמדתי הייתה אמביוולנטית. תמכתי במטרותיה המקוריות. ידעתי מההקפצות הרבות שלנו לפני המלחמה, עד כמה חסר שחר השקר על ה"שקט" כביכול ששרר לאורך הגבול בשנה שקדמה למלחמה. אך התנגדתי מאוד להתרחבות המלחמה ליעדים זרים אותם שללתי, להתערבות בפוליטיקה הלבנונית הבוגדנית והמושחתת, וסלדתי ממנהיגותו חסרת המעצורים של שרון, שר הביטחון. לא תמכתי במתנגדי המלחמה, אך גם לא הייתי בין תומכיה. הסכמתי עם חלק מן הביקורת על המלחמה, אך הייתה לי גם ביקורת חריפה על מתנגדיה. הייתה לי גם ביקורת על תנועת התחיה, שהתייצבה באופן אוטומטי כימין, בתמיכה חסרת ביקורתיות בכל צעד ועמדה קיצונים, בנושא לבנון ובכלל.

אהבתי את ההתייצבות של הנהגת התחיה נגד המחתרת היהודית וגילויי הכהניזם, ואף על פי כן, הרגשתי שהיא פחות ופחות מייצגת אותי, היא נמצאת מימין לי. כאשר רפול הקים את צומת, שקלתי לתמוך בו, כיוון שראיתי בתנועה זו גלגול של זרם שלמות הארץ בתנועת העבודה, למרות ביקורתי על מלחמת לבנון. צומת והתחיה התאחדו ורצו יחד. גם בבחירות הללו תמכתי בהם, אם כי בהרבה פחות התלהבות; הצבעה מסויגת מאוד, כאלטרנטיבה שהעדפתי מתוך הקיים, אך לא בהזדהות של ממש.

בליל הבחירות הזדעזעתי מכניסתה של כך לכנסת ובחירתו של "הרב" כהנא. ראיתי בכהניזם סתירה מוחלטת לרוח היהדות ולרוח הציונות, סוג של פשיזם גזעני מאיים. שמחתי שהתחיה, ובעיקר גאולה כהן, היו בין ראשי הנאבקים להוצאתם מחוץ לחוק. אך עצם בחירתם עוררה בי תחושות קשות על ההקצנה בימין, ודי הרחיקה אותי מן המחנה הזה.

1988 – הבחירות לכנסת ה-12

בשנותיי הראשונות לאחר הצבא, חל שינוי בהשקפת עולמי הפוליטית. אף שהמשכתי להאמין בזכותנו על א"י השלמה, כפי שאני מאמין עד היום, הגעתי למסקנה שכדי להבטיח את היותנו מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, אין מנוס מפשרה טריטוריאלית. התנגדתי לזרמים היוניים במפלגת העבודה, ללהט הוותרנות שלהם. אך תמכתי בפשרה נוסח תכנית אלון – שבה ישראל מוותרת על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בערבים ומספחת את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים, שבהם ראיתי יעד להגשמת הציונות בהתיישבות וריבונות, ולהבטחת גבולות בני הגנה למדינת ישראל. הצטרפתי לעמותת השידרה הכפולה שנשאה את הדגלים הללו. באותן שנים (עוד טרם שחרורי מצה"ל) התחלתי לכתוב מאמרים לעיתונות, בהם ביטאתי את השקפותיי. על העמדות הללו נאבקתי כחבר פעיל בתנועה הקיבוצית.

לא הייתה מפלגה שנשאה ברמה את הדגל הזה – דגל הגולן, הבקעה וכו', לצד נכונות לוויתורים. אולם באופן כללי, מפלגת העבודה הייתה הקרובה ביותר לדרך זו. הזרם הניצי בתוכה, שנקרא "הזרם המרכזי", נשא את הדגל וחשתי קרבה אליו. כיוון שמפלגת העבודה גם ביטאה במידה רבה את עמדותיי בנושאי חברה וכלכלה, אך טבעי היה שאתמוך בה. בוודאי, אחרי פירוק המערך, פרישת מפ"ם ופרישת יוסי שריד שעבר לר"צ.

הייתה לי ביקורת חריפה על הליכוד ועל שמיר. אך הייתה לי ביקורת חריפה לא פחות על מפלגת העבודה ובמיוחד על פרס. חשתי שהעמדות שלה הולכות ונעשות יוניות יותר ויותר, ושפרס עצמו מוביל את הקו הזה. למי להצביע?

עד הרגע האחרון התלבטתי בין שתי רשימות. האחת הייתה לאו"ר של יעקב חסדאי. האמנתי מאוד בחסדאי האיש, שאותו פגשתי לראשונה בהרצאה בצבא, וקראתי בשקיקה את ספריו "בעט ברזל" ו"אמת בצל המלחמה". הייתה לו ביקורת נוקבת על המערכת הפוליטית, על השיטה, על השחיתות, על חוסר היושרה, על תרבות השקר, על תרבות רדיפת הבצע. הוא היה בעל קו ניצי פרגמטי שהתאים לי. השניה הייתה מימ"ד – המפלגה הדתית המתונה, שנשאה את הדגל של חיבור בין חילונים ודתיים וחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל בדרכי חינוך ושלום והתנגדה לחקיקה דתית וכפיה דתית. גם גישתה המדינית הייתה "יונצית" והתאימה לי.

אולם על פי כל הסקרים שתי הרשימות לא עמדו לעבור את אחוז החסימה ולא רציתי לבזבז את קולי. ממש ברגע האחרון החלטתי לתמוך, בלב כבד, בליכוד. הנושא המרכזי על סדר היום של הבחירות היה הוועידה הבינלאומית. מפלגת העבודה תמכה בה ושמיר התנגד בתוקף. אף שלא תמכתי בעמדותיו המדיניות של שמיר, ב"אף שעל" שהיה קיצוני בעיניי, ראיתי בוועידה הבינלאומית מלכודת שבה מדינת ישראל תבודד בלחץ בינלאומי מאסיבי לנסיגה לקווי 49'. לכך הצטרף חוסר האמון שרחשתי לפרס (לצד הערכתי הרבה לרבין) ואי רצוני שהוא יבחר לראשות הממשלה.

אגב, בבחירות להסתדרות שנערכו זמן קצר לאחר מכן, תמכתי במפ"ם בראשות יאיר צבן, שייצגה את השקפותיי החברתיות.

1992 – הבחירות לכנסת ה-13

לאחר הבחירות קמה ממשלת אחדות לאומית נוספת בראשות שמיר. שמחתי על כך מאוד. בממשלה התייצב ציר מרכזי חזק בראשות שמיר ורבין, ומולו עמד שמעון פרס. בצד השני ניצבו שרי החישוקים של הליכוד, שרון, לוי ומודעי, שאיגפו אותו מימין. לשרי החישוקים לא האמנתי, ראיתי בהם קואליציה של אמביציה לשמה. את שמיר ורבין הערכתי, תמכתי בהם וסמכתי עליהם.

בשנת 90' התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. ראיתי בתרגיל עצמו ובפרס אישית את התגלמות הכיעור שבפוליטיקה; פוליטיקה המבוססת על כזב, כחש, מניפולציות מכוערות, כוחנות ורדיפת שלטון שלוחת רסן.

אולם ביקורתי כלפי ממשלת שמיר הלכה והתגברה. שללתי את עמדתו הקיצונית, עמדת ה"אף שעל" וההתנגדות לכל ויתור טריטוריאלי. חשתי שעמדתו מסכנת את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא הבנתי איך האינתיפאדה אינה גורמת לו לחשיבה מחדש. התנגדתי לדרכה החברתית כלכלית של הממשלה, לכניעתה לסחטנות החרדים בנושאים שונים. הרגשתי שישראל דורכת במקום.

בדיעבד, שיניתי את דעתי על ממשלת שמיר. שמיר היה בעיניי אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בנושאים המדיניים והביטחוניים הוא היה זהיר מאוד ונמנע משגיאות היסטוריות, אך עיקר מעייניו והנושא שבו עסק יותר מכל, היה העליה מבריה"מ ואתיופיה וקליטתם. בדרכו הנחושה, ללא הכריזמה מן הסוג של מנהיגים כבן גוריון ובגין, הוא הוליך מדיניות שלמעשה סגרה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ כ"פליטים" וניתבה אותם למולדתם. הוא הוביל מהלכים דרסטיים שיצרו קורת גג למיליון עולים בתוך שנים ספורות. מבצע שלמה עליו הוא החליט ועל ביצועו ניצח, לעליית יהדות אתיופיה, היה אחד המבצעים הציוניים החשובים בתולדות המדינה. גם כאשר הדבר כמעט הביא לנפילת שלטונו, הוא עמד מול לחץ החרדים להתנתק מיהדות ארה"ב באמצעות חקיקה השוללת גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. הדברים נעשו ללא רעמים וברקים, בצניעות, ללא פרגון תקשורתי, ובזמן אמתי לא ראיתי את שמיר בגדולתו, כפי שאני רואה אותו בפרספקטיבה של שלושה עשורים.

כאשר רבין ניצח את פרס בפיירמריז, התחלתי לשקול תמיכה במפלגת העבודה. השתתפתי בכמה מפגשים עם רבין והתרשמתי מאוד. שני ביקורים של רבין בגולן בשבועיים שלפני הבחירות, ובהם ביקור באורטל יום לפני הבחירות, בהם נשבע אמונים לגולן ולשמירתו בידי ישראל, והבטיח לפתח את הגולן ולחזקו, שכנעו אותי. בלב כבד הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין.

1996 – הבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה

רבין אכזב קשות. מיד אחרי הבחירות החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן. הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק נגד הנסיגה. במסגרת המאבק שבתתי רעב בגמלא במשך 19 יום.

תמכתי, על אף חששות רבים והסתייגויות רבות, בהסכם אוסלו. רבין עמד אז על עקרונות הפשרה הטריטוריאלית שבהם דגלתי, אך חשתי בעליית הגורמים היוניים והשתלטותם ההדרגתית על מפלגת העבודה.

שבועות אחדים אחרי הבחירות, התחרטתי על ההצבעה ורציתי בנפילת הממשלה. קיוויתי מאוד שהגורמים הניציים במפלגת העבודה יפרשו ויקימו את תנועת העבודה החדשה, ברוח "אחדות העבודה" של פעם.

הייתי בין מייסדי הדרך השלישית, בין הדוחפים להקמתה ובין התומכים המובהקים בהפיכתה מתנועה חוץ פרלמנטרית למפלגה. הייתי חבר בהנהלתה. התגייסתי כל כולי להצלחתה בבחירות.

היו אלו, לראשונה, בחירות בשני פתקים – פתק לכנסת ופתק לראשות הממשלה. היה לי ברור שאתמוך במועמד שנגד הממשלה.

את רצח רבין לקחתי קשה מאוד, ראיתי בכך ועד היום אני רואה בכך את האסון הלאומי הגדול ביותר שקרה לנו. אך הפרדתי בין הזעזוע מן הרצח ומן ההסתה של הימין הקיצוני, לבין העמדה הפוליטית הלגיטימית לחלוטין של התנגדות לרבין ולממשלתו (כולל של הימין המתנגד לכל ויתורים, שלא ייצג את עמדותיי, אך ניהל מאבק דמוקרטי ראוי. כולל של נתניהו שהעלילו עליו הסתה נגד רבין).

המועמד של הליכוד לראשות הממשלה היה נתניהו. את נתניהו לא הערכתי ומאוד לא רציתי שיבחר לראשות הליכוד. אך היה לי ברור שאצביע בעדו, נגד רבין וכמובן נגד פרס.

נהגתי לומר אז, ש"לעולם לא אסלח לשמעון פרס שבגללו אני נאלץ לתמוך בנתניהו" וש"אילו הסוס של קליגולה היה מתמודד נגד פרס הייתי מצביע לסוס".

בבחירות הצבעתי בעד נתניהו והדרך השלישית. נתניהו הפתיע וניצח והדרך השלישית קיבלה 4 מנדטים.

1999 – הבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה

אחרי בחירות 1996 תמכתי בהצטרפות הדרך השלישית לממשלת נתניהו. אולם מהר מאוד חשתי מיאוס מנתניהו ומאופן ניהול המדינה. פרשת בר-און תמורת חברון, הייתה בעיניי מגה-שחיתות, ניסיון להעמיד בראש התביעה נציג של עבריין מושחת – אריה דרעי, תוך שילוב ענייני מדיניות מהותיים בעסקה המושחתת. בדיעבד, למדתי שהוא גם הסכים לנסיגה מהגולן, אך אז עוד לא ידעתי על כך ולא העליתי זאת על דעתי.

נאבקתי, ללא הצלחה, למען פרישת הדרך השלישית מן הממשלה. רציתי בריצה משותפת של הדרך השלישית עם ישראל בעליה (שרנסקי), מימ"ד וגורמי מרכז אידיאולוגיים נוספים (להבדיל מהבלון הנפוח מן הסוג של מפלגת המרכז), אך גם זה לא קרה.

למרות שהייתה לי ביקורת פנימית לא מעטה, תמיכתי בדרך השלישית הייתה יציבה. תמכתי בה בכל מאודי, ופעלתי להצלחתה בבחירות.

אך במי לבחור לראשות הממשלה? לא יכולתי להצביע לנתניהו, שראיתי בו גורם המשחית את החברה הישראלית. התנגדתי בכל מאודי לדרכו החברתית כלכלית, הקפיטליסטית הקיצונית (שלא אפיינה את הליכוד לפניו) המנפצת את מדינת הרווחה, וראיתי בה הרס של מדינת ישראל. אך לא יכולתי להצביע לברק, שהתנגדתי לדרכו המדינית ובמיוחד בנושא הגולן, אם כי לא העליתי על דעתי עד כמה הוא ירחיק לכת, כי הוא נחשב לאיש המחנה הניצי במפלגת העבודה.

בבחירות לראשות הממשלה הטלתי, בפעם היחידה בחיי, פתק ריק, פתק צהוב. לכנסת הצבעתי לדרך השלישית, אך היא הייתה רחוקה מאחוז החסימה והתפרקה.

2001 – בחירות מיוחדות לראשות הממשלה

אהוד ברק ניהל מדיניות הרסנית. יותר מכל ראש ממשלה אחר הוא ניסה בנחישות להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. אנו ניהלנו נגדו מאבק נחוש וניצחנו.

לאחר מכן הוא עבר לטפל בסוגיה הפלשתינאית. בקמפ-דיוויד הוא נטש את דרכה של מפלגת העבודה, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, עקף את מרצ משמאל והציע נסיגה מלאה כולל מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים, כולל ירושלים העתיקה, על דעת עצמו, ללא כל דיון בממשלה ובקבינט. ראיתי בו מנהיג מסוכן, יהיר ונמהר, חסר אחריות, מוכה שגעון גדלות, המאמין שבשבועיים הוא יכול לפתור סכסוך של מאה שנה, הבז לכל מי ומה שהיה לפניו ומוליך את מדינת ישראל לאסון.

אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, בגלל "זכות" השיבה, במקום להודיע שכעת הצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לזחול לוויתורים נוספים. הוא דחף את קלינטון להפוך את תכנית ברק ל"מתווה קלינטון" שכלל ויתורים נוספים. מדיניותו הנמהרת הובילה למתקפת הטרור הפלשתינאית שבה נהרגו ונרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים. ותחת אש הוא עוד זחל לטאבה ברגע האחרון לפני הבחירות, בניסיון לחלץ הסכם בוויתורים נוספים.

14 ראשי ממשלה היו לישראל. אהוד ברק אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם.

ראיתי בהפלתו משימה לאומית. מולו עמד שרון. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, סלדתי משרון וראיתי בו אדם מסוכן. בתקופת המאבק על הגולן הכרתי אותו אישית, והופתעתי מהפער בין התדמית לבין הדמות שגיליתי.

תמכתי בשרון ואף פעלתי לבחירתו (בין השאר כתבתי לו נאומים). שמחתי מאוד על ניצחונו.

2003 – הבחירות לכנסת ה-16

שרון ביטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ושוב הבחירות היו בפתק אחד. הדרך השלישית כבר לא הייתה קיימת ולא היה לי במי לתמוך.

הערכתי את שרון, בעיקר על מבצע "חומת מגן" ומלחמתו הנחושה בטרור, אך סלדתי מפרשיות השחיתות שנקשרו אליו. בעיקר התנגדתי לדרך הכלכלית של ממשלתו.

למפלגת העבודה שהלכה והתיוננה ואימצה עמדות הרחוקות מאוד מדרכה המסורתית, אפילו לא העליתי על דעתי להצביע.

בחרתי בישראל בעליה, מפלגתו של שרנסקי. שרנסקי היה גיבור לאומי שהערצתי עוד מנעוריי, בזכות מאבקו הנחוש במשטר הסובייטי כמתנגד משטר וכאסיר ציון. כנ"ל מספר 2 שלו – יולי אדלשטיין. לאדלשטיין התקרבתי כאשר הצעתי לו לעמוד בראש לובי הגולן בכנסת, אחרי נפילת הדרך השלישית.

ישראל בעליה נקטה בקו מרכזי, שהיה קרוב למדיי לקו של הדרך השלישית, וכאמור, רציתי באיחוד בין המפלגות. התאכזבתי מתוצאות הבחירות, בהן ישראל בעליה קיבלה רק שני מנדטים. לא אהבתי את ההצטרפות שלה לליכוד מיד אחרי התוצאה המאכזבת, למרות שבהחלט הבנתי את ההחלטה.

2006 – הבחירות לכנסת ה-17

היו אלו הבחירות שאחרי ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות והצבעה לקדימה לא עלתה על דעתי. גם לא הצבעה לליכוד בראשות נתניהו, שתמך בהתנתקות והצביע בעדה בממשלה ובכנסת, אח"כ, כשכבר אי אפשר היה להשפיע, פתאום התנגד להתנתקות ובעיקר – הוביל כשר האוצר מדיניות של הרס מדינת הרווחה, שראיתי בה איום על עתיד החברה הישראלית.

בבחירות תמכתי בתפנית בראשות עוזי דיין. תמכתי בעוזי דיין אידיאולוגית ואישית. אני מאמין באיש ותמכתי בחלק ניכר מעמדותיו (שלא היו ימניות כל כך כמו היום). הוא הקים את כנס שדרות לחברה – הכנס החברתי החשוב ביותר במדינה, והעלה על סדר יומה של המדינה את הסוגיה החברתית, שהייתה מאוד שולית ובלתי פופולרית באותם ימים. שעה שהתקשורת סגדה לעושר ולעשירים והעלתה על נס את הטייקונים, הוא הקים כאנטיתזה לכנס קיסריה הנוצץ את כנס שדרות העממי.

הוא הניף את דגל המלחמה בשחיתות והציג קו מדיני ביטחוני מרכזי עם נטיה ניצית.

לצערי, תפנית לא עברה את אחוז החסימה.

2009 – הבחירות לכנסת ה-18

בבחירות לכנסת ה-18 הצבעתי לבית היהודי, בראשות פרופ' דניאל הרשקוביץ ואורי אורבך. הסיבה העיקרית לכך הייתה שלא הייתה אף מפלגה שבאמת תמכתי בה, ולא נותר לי אלא לבחור ברע במיעוטו.

הבית היהודי, ללא האיחוד הלאומי, הובילה קו מרכזי ומתון, לא מתלהם, שולל כל כיוון גזעני, מקדם דרך של אחדות לאומית ובעיקר מייצג יהדות מתונה ופתוחה. רציתי לחזק את הקו הזה, שראיתי בו אלטרנטיבה להקצנה הדתית. ראיתי בבית היהודי את בני הברית של ההתחדשות היהודית בה אני פעיל ובה אני מאמין ורציתי לחזקה.

היו אלו הבחירות של "ציפי או ביבי". רציתי בניצחון הליכוד, ולו כדי להעניש את "קדימה" שראיתי בה את מפלגת השחיתות, מפלגת המושחתים ואת המפלגה שהציגה את הקו המדיני הוותרני וההרסני ביותר בתולדות המדינה, תוך שהיא מתהדרת בהיותה מפלגת מרכז. אמנם אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל כבר לא עמד בראשה, אך גם לציפי לבני התנגדתי מאוד.

רציתי בהענשת המפלגה הזאת, אך לא רציתי לתמוך ישירות בליכוד ובנתניהו. ברור היה שמפלגת הבית היהודי תלך עם הליכוד, והעדפתי לתמוך בה.

2013 – הבחירות לכנסת ה-19

אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט, הגעתי למסקנה שהוויכוח המדיני הקורע את החברה הישראלית הוא ויכוח עקר. היטיב לנסח זאת אחמד טיבי, שאמר שהמקסימום שישראל יכולה להציע רחוק מהמינימום שהפלשתינאים יכולים להסכים לו. היה לי ברור וברור לי גם היום, שכל עוד ישראל לא תסכים ל"זכות" השיבה, כלומר לוותר על היותה מדינה יהודית ולהסכים להצפתה במיליוני פלשתינאים, אין סיכוי להסכם. ומאחר שברור לי, שגם מרצ, אפילו בראשות זהבה גלאון, מתנגדת לכך, הסוגיה המדינית היא מרכיב חשוב פחות בהחלטתי למי להצביע, לעומת הנושא החברתי כלכלי.

במשך עשרות שנים, החיים הציבוריים בישראל השתעבדו לנושא המדיני. הוא שהגדיר את הימין והשמאל – למשל, נחמיה שטרסלר, נושא דגל הקפיטליזם הליברטריאני, הדרוויניסטי החזירי, נחשב "שמאל" בשל עמדותיו המדיניות. בנושא החברתי והכלכלי, הגישה הקפיטליסטית הייתה לקונצנזוס, כאשר התקשורת כולה הובילה אותה במרוץ של הערצת העושר והעשירים, ובכך שרתה את קומץ המשפחות שלמעשה השתלטו על כלכלת המדינה ואף על התקשורת (משפחות מוזס, נמרודי, שוקן וכו').

משבר הקפיטליזם ב-2008 בישר את ההתפכחות והשינוי (בכל העולם ובישראל) וביתר שאת – המחאה החברתית ב-2011. תמכתי במחאה והשתתפתי בה (בקריית שמונה ובגולן).

הביטוי הפוליטי של הרוח החדשה היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. שלי העלתה באמת ובתמים, מתוך אמונה אמתית ולא כגימיק בחירות נוסח "הזקנה במסדרון", את הצדק החברתי והערבות ההדדית על ראש שמחתה. זה היה הנושא למענו נכנסה לפוליטיקה, פעלה בו כח"כית, עליו רצה לראשות מפלגתה וכראש המפלגה – לכנסת.

אני רואה בשלי יחימוביץ' מנהיגה אמתית, דבקה באידיאולוגיה החברתית ונחושה להגשים אותה ולא פחות חשוב, מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים.

יחימוביץ' יצאה נגד השיח של שנאת מתנחלים, שהוא שיח אנטי חברתי ואנטי סולידרי, ונגד השקר המאשים את המתנחלים בחוליי החברה והכלכלה הישראלית.

את הנושא המדיני היא הורידה למקום נמוך בסדר העדיפויות. אמנם, עמדותיה המדיניות הן עמדות מפלגת העבודה מאז המהפך האידיאולוגי שחולל בה ברק ("מתווה קלינטון", בלשונה, כי הס מלהזכיר את המילים הגסות ברק ואולמרט), אך מתוך הבנה שאין פרטנר פלשתינאי לדרך הזאת, היא העדיפה להתמקד בנושאים החברתיים.

אחרי מפח הנפש שנחלתי ב-1992, לא האמנתי שאצביע שוב למפלגת העבודה, אך לאחר לבטים קשים, מתוך העדר אלטרנטיבה ובשל הערכתי האישית הרבה לשלי יחימוביץ', בחרתי במפלגת העבודה.

2015 – הבחירות לכנסת ה-20

שלי יחימוביץ' הודחה בפריימריז. הרצוג נבחר תחתיה. חברי מפלגת העבודה העדיפו אדם שהיה מעורב בפרשת שחיתות פוליטית חמורה (עמותות ברק) ושתק בחדרי החקירות, על פני מנהיגה ישרה, נקיה והגונה. לא בכדי המפלגה הזאת הריצה את פואד לתפקיד נשיא המדינה.

מפלגת העבודה ירדה מן הפרק, מבחינתי. אמנם היא נהגה באחריות במלחמת "צוק איתן", אך הזדעזעתי מכך שאימצה את הקו ה"שמאלני" הרדיקלי, ובראש ובראשונה בנושא חוק הלאום. לצערי, גם שלי יחימוביץ' הייתה בין נושאי הדגל של הקו הזה. חוק הלאום הוא חוק בן גוריוני מובהק, ברוח מגילת העצמאות. בהתנגדות לו, נשמעו מצד מפלגת העבודה מסרים המושפעים מאוד מן הרעל הפוסט ציוני, המציג סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

היה לי קשה לראות כיצד מפלגת העבודה מידרדרת מתמיכה בפשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון כדי להבטיח את היותה מדינה יהודית ציונית עם רוב יהודי מאסיבי, דרך נכונות לנסיגה מוחלטת ושלום בכל מחיר, דרך אימוץ להג "אקיבוש" (ביטוי שהמצאתי והפך רווח בשיח הישראלי) ולפתע גם כפירה בעיקרי הציונות. צר היה לי לראות איך רוחות של "שמאל" רדיקאלי, לא ציוני, משפיעות עליה.

עם כל התנגדותי, הקפדתי לציין, להבדיל מרבים ממנגחיה מימין, שהמחנ"צ הוא ציוני. איני כופר בפטריוטיות של הרצוג, לבני ורוב חברי מפלגת העבודה. אלה אנשים שמדינת ישראל יקרה להם וחשובה להם לא פחות מכפי שהיא חשובה לי. אבל עשרות שנות שטיפת מוח פוסט ציונית החלו להשפיע עליה ולהחליש את המערכת החיסונית שלה.

שללתי גם את דרכו של הליכוד ונתניהו, בעיקר בתחום החברתי כלכלי, אך גם את אופי התנהלותו האישית, הנהנתנית, הרהבתנית והראוותנית, שאני רואה בה שחיתות מוסרית, העדר דוגמה אישית, גם אם אינה פלילית. בפירוק הממשלה וטלטול מדינת ישראל לבחירות מיותרות ויקרות ראיתי גחמה אישית של מנהיג שאימץ גישה של "המדינה זה אני", ונהג בחוסר אחריות לאומית משווע.

תמכתי בדרך כלל בדרכו של נתניהו בסוגיה האיראנית, כולל נאומו המצוין והחשוב בפני בתי הנבחרים. העמדה של המחנ"צ והשמאל בנושא הזה הייתה חסרת אחריות, והעדיפה אינטרס פוליטי ואלקטורלי צר על פני טובת המדינה.

מערכת הבחירות הזאת העצימה את הצדדים המכוערים בחברה הישראלית, של שנאה, קיטוב ומחנאות. הוליכו זאת בעיקר אנשי "רק לא ביבי" ובראש ובראשונה נוני מוזס ועיתוניו, במערכת הסתה והכפשות חסרת תקדים. אך גם נתניהו והליכוד לא טמנו את ידם בצלחת – בהתערבות הגסה בפרס ישראל ובתעמולה ארסית ומסיתה כלפי יריביהם. ראיתי בקיטוב המעמיק והולך סכנה לאומית גדולה יותר מכל איום ביטחוני וכלכלי.

בבחירות הללו תמכתי בכולנו, בהנהגת משה כחלון – כמפלגה ששידרה אהבת ישראל, אחדות ישראל, מתינות ושפיות כנגד כל אותה שנאה וקיטוב הרסניים, המאיימים על החברה הישראלית. תמכתי במסר החברתי שהיא ייצגה, אף שחלקתי עליה בכמה סוגיות יסוד (ובראשם קריאתו להפרטת רשות מקרקעי ישראל, לה אני מתנגד). ראיתי בכחלון את הלוחם הגדול בטייקוניזם, כפי שהוכיח בעבר, והאמנתי ביכולתו לעמוד מול כוחם המערב הון-שלטון-עיתון. האמנתי שהוא נחוש להתמודד עם קרטל הבנקים המסחריים כפי שנהג בנושא הסלולר, מתוך סלידתו מריכוזיות בכלל ומריכוזיות טייקוניסטית פרטית בפרט. כחלון ומפלגתו תומכים במדינת הרווחה ושללו את הקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. הקו המדיני ביטחוני של כולנו ניצי.

האמנתי שכולנו תצטרף לכל ממשלה שתבחר, ותהיה גורם שפוי, ממתן ומאזן בתוכה, משקל נגד לכוחות ההרסניים הדוחפים להקצנה ולקרע לאומי.

לכן, בין האלטרנטיבות שעמדו בפניי, בחרתי בכולנו.

אפריל 2019 – הבחירות לכנסת ה-21

תקופת כהונתה של הכנסת ה-21 וממשלתו הרביעית של נתניהו, התאפיינה במלחמת חורמה שנתניהו ניהל נגד מדינת החוק. מרגע שנחשפו פרשיות השחיתות והפלילים שנקשרו אליו, הוא איבד כל רסן, ויצא לשרוף את המועדון – מוסדות מדינת ישראל והחברה הישראלית, כדי להציל את עורו. הוא ניסה בכל דרך לחוקק חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעשה שראיתי בו פוטש שישנה את אופי הדמוקרטיה הישראלית מן הקצה אל הקצה. פולחן האישיות שלו השפיע על המונים, והוא הצליח לחלק את החברה הישראלית לשני שבטים שנגררים אחרי ה"בייס" הקיצוני בתוכם, תוך הסתה פרועה נגד כל מי שאינו חלק מן המחנה. הוא הצליח להנחיל למעריציו תאוריית קונספירציה חולנית ומטורפת על איזו "מדינת עומק", הכוללת את כל מוסדות המדינה, החוק, המשפט וכד', שמונעת בידי גורמים אנטי ישראלים זרים, וכל מטרתה להילחם נגד נתניהו, לתפור לו תיקים כדי להפיל אותו. וההמון מאמין לזה. לצד הערכתי ליכולותיו המדיניות והמנהיגותיות המוכחות ולהישגים בלתי מבוטלים שהוא השיג, בעיקר בתחום המדיני (לצד שגיאות ביטחוניות מסוימות) עמדתי כלפיו הלכה ונעשתה שלילית, עד כדי ראייתי בו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית; בו אישית ובמחנה שהולך אחריו בעיניים עצומות.

לזכותו של משה כחלון יצוין שהוא עמד מספר פעמים איתן וסיכל כמה מיוזמותיו הנוראיות של נתניהו, ובראשן הפיגוע נגד הדמוקרטיה – החוק "הצרפתי" שנועד להציב את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה לגיטימית, וניסיונו של נתניהו להחריב את השידור הציבורי בישראל. אך הוא דבק בממשלה ובנתניהו ובסך הכל איכזב.

ראיתי בכאב את הפילוג בחברה הישראלית, את ההקצנה הן בשמאל והן בימין, כשכל צד נגרר אחרי השוליים. ראיתי בשמאל היגררות אחרי השמאל הרדיקלי, הלא ציוני, במלחמה צדקנית ושקרית נגד חוק הלאום, בהגנה על ארגונים כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" שהם חוד החנית של המערכה נגד מדינת ישראל ברחבי העולם, בפרובוקציות נואלות כמו טקסים משותפים לחללי צה"ל ומחבלים שחיללו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובתמיכה בביטויים המשווים את מדינת ישראל לגרמניה הנאצית.

ובימין, הקצנה מטורפת – לא בתחום המדיני, אלא בתחומים הערכיים, כמו היחס לערבים, למשפט, לחוק, לערכים של טוהר הנשק ומוסר לחימה, לממלכתיות. קו פרשת המים הייתה פרשת אלאור אזריה, שבה כמעט כל הימין, כאיש אחד, התייצב להגנה על חייל שסרח, וירה בקור רוח בראשו של מחבל שבוי, גוסס, שלא היווה כל סכנה. התמיכה באזריה, כללה מתקפה נואלת נגד צה"ל ומפקדיו, שהוצג כחלק מאותה "מדינת עומק" הזויה, שמופעלת בידי "הקרן". ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו, הצטרפה להסתה נגד המשטרה והמפכ"ל על שהעזו לבצע את תפקידם ולחקור את השחיתות השלטונית ונגד שאר מוסדות המדינה.

כמהתי להקמתה של דרך שלישית חדשה, מפלגה שתציג חלופה מרכזית לשני המחנות ההולכים ומקצינים, ותשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי.

מי שהצטייר כמגדלור מול התהליך, כמנהיג אמיץ, חזק וישר, שעמד בפרץ מול הגלים העכורים האלה, היה שר הביטחון בוגי יעלון. הוא עמד איתן, למשל בפרשת אזריה, והקרע בינו לבין נתניהו הלך והעמיק. בשלב מסוים, נתניהו החליט להדיח אותו מתפקיד שר הביטחון. יעלון מעריך שהסיבה לכך היא פרשת הצוללות. לדעתי, נתניהו רצה לזרוק את ראשו של יעלון לאספסוף תומכי אזריה, כדי לחפות על כך שכמו יעלון גם הוא, נתניהו, יצא נגד החייל שסרח, אלא שבניגוד ליעלון, עמידתו המנהיגותית החזיקה מעמד 48 שעות והוא נסחף כמו דג מת בזרם העכור. בטרם בוצעה בפועל העברתו מתפקיד שר הביטחון ולאחר שהוצע לו לקבל את תיק החוץ, החליט יעלון לפרוש מן הממשלה, מן הכנסת ומן הליכוד והודיע שיקים מפלגה חדשה ויתמודד על הנהגת המדינה.

חברתי ליעלון וככל שהכרתי אותו הערכתי אותו יותר (אף שיש לי עליו ביקורת לא מעטה, שאותה השמעתי באוזניו). סוף סוף, לראשונה מאז הדרך השלישית, הייתה לי מפלגה שמבטאת את השקפת עולמי, שאני חש שהיא מייצגת אותי. הצטרפתי לתל"ם ואף רציתי להתמודד מטעמה לכנסת, אך לצערי לבסוף יעלון העדיף מועמדים אחרים.

כשיעלון פרש, הייתה לו בסקרים תמיכה של למעלה מ-20 מנדטים. במקום למנף זאת להקמת מפלגה ומיצוב עצמו כמחליפו של נתניהו, הוא נאלם דום ונעלם מן השטח לתקופה ארוכה. הוא לא הקים בפועל מפלגה. וכך הלך ודעך בתודעת הציבור, עד שדיבורי עיתונאים על כך שלא יעבור את אחוז החסימה היו לנבואה שהגשימה את עצמה בסקרים. במקום חיבור של מפלגות המרכז, שמתכנסים סביב תל"ם ויעלון עומד בראש, וכולל מפלגות חברתיות ככולנו וגשר, קיבלנו את כחול לבן.

וכחול לבן, אם להודות על האמת היא… לא לנער הזה התפללתי. לא מן הבחינה הפרסונלית ולא מן הבחינה האידיאולוגית. ואם חשבתי שלראשונה מאז הדרך השלישית יש לי מפלגה שאתמוך בה בלב שלם, התבדיתי, לצערי. לצערי, שוב נאלצתי להצביע לברירה בין האפשרויות הנתונות. ובין האפשרויות, נתניהו נתן עוד ועוד סיבות לתמוך במי שיעמוד נגדו, כשהשיא היה פעולתו הנמרצת להצלת התועבה הכהניסטית, כדי להכניס לכנסת את החוליגנים מעריצי ברוך גולדשטיין, כיוון שהוא סומך על תמיכתם בכל חקיקה שלו שתעמיד אותו מעל החוק.

הצבעתי לכחול לבן. למרות כל ההסתייגויות, ההצבעה הייתה ללא היסוס. ראיתי בה הגנה על מדינת החוק מול הניסיון להחריב אותה. וראיתי בה גם תמיכה ברשימה שתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, בעקרונותיה אני מאמין ואני תומך במנהיג שלה – היא חלק ממנה, שתכנס דרכה לכנסת ותהיה הנציגות האמתית שלי.  

ספטמבר 2019 – הבחירות לכנסת ה-22

"כחול לבן" זכתה בהישג נאה בבחירות, 35 מנדטים, אך לא היה בכך די כדי לחולל מהפך. הנשיא הטיל על נתניהו להרכיב את הממשלה. ההישג שלה היה בתל-אביב, בערים המבוססות ובתנועה הקיבוצית. לעומת זאת, היא נחלה כישלון חרוץ בציונות הדתית ובמעוזי הליכוד. בישיבות תל"ם אחרי הבחירות טענתי שהאתגר שלנו הוא באזורים שבהם נכשלנו, ולשם כך יש לנתק את הקשר הגורדי הנקרא שמאל-מרכז, ולחזק את הצבע של תל"ם בתוך כחול לבן. שיש להקים ולבסס ולחזק את תל"ם, הן למקרה שכחול לבן תתפצל והן למקרה הרצוי שהיא תמשיך להתקיים יחד.

תל"ם החלה להתארגן כמפלגה אך מהר מאוד נחתו הבחירות המוקדמות, מועד ב'. ההתארגנות של תל"ם חדלה וכל המעיינים הופנו לבחירות החדשות.

אני סברתי שיש להתמקד בבוחרי כחלון שנטמע בליכוד, לפעול במרץ לחיבור עם אורלי לוי, ובעיקר לחזק את המסר הניצי של כחול לבן, ולבטל את הרוטציה. לצערי כל אלה לא קרו. יתר על כן, כחול לבן, אימצה את המסר הליברמני של האוקסימורון "ממשלת אחדות חילונית". מסר זה מנוגד לערכים שלי, לערכי תל"ם ולדעתי הוא גם נזק אלקטורלי. סברתי שכחול לבן צריכה להציע בבחירות את החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים, ולצערי זה לא קרה. הכעס שלי על כחול לבן והאכזבה שלי ממנה גדולים. שיא האכזבה שלי הייתה כאשר ראשי כחול לבן הופיעו בהפגנה אחת, נגד החסינות לנתניהו, עם איימן עודה. נסעתי בהסעה להפגנה הזאת, וכששמעתי שהוא ינאם, ירדתי בת"א ועליתי מיד על האוטובוס חזרה, כי לא יכולתי לעשות שקר בנפשי.

ובכל זאת, תמכתי בכחול לבן ללא התלבטות, הן כיוון שהיא כוללת את תל"ם, ובעיקר כיוון שהיא האלטרנטיבה היחידה למה שמייצג נתניהו. כל הרעות החולות שהביאו אותי למאוס בשלטונו של נתניהו ובמה שהוא מייצג רק התחזקו. כל מעייניו – בחסינות, שנועדה להעמיד אותו מעל החוק. הוא שוב פעל ככל יכולתו כדי לחבר את התועבה הכהניסטית לציונות הדתית ולהכניס את תלמידי "הרב" כהנא שר"י לכנסת. הוא המשיך במסע ההסתה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה. הוא משקר בלי למצמץ בסיפורי בדים על כך שגנץ ולפיד תמכו בהסכם הגרעין האיראני או למשל שכחול לבן עומדת להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, (לא העליתי על דעתי שהדבר יתברר כאמת). וההמון התומך בו קונה את השקרים הללו. לפני הבחירות הוביל ספין של הסתה נגד הערבים ש"גונבים את הבחירות" וכמובן נגד היועמ"ש וועדת הבחירות המרכזי שמסייעים להם, אולי כדי להכשיר את הקרקע לסירוב לקבל את התוצאות אם יפסיד. כל התנהגותו היא ההיפך ממנהיגות לאומית, ממלכתית. הוא מפורר את החברה הישראלית וככל ששלטונו מתארך הוא יותר רקוב, מושחת ומשחית. המטרה שלו היא להקים קואליציה צרה שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין, אם באמצעות ניצול לרעה של מוסד החסינות ואם באמצעות חקיקה. ראיתי בהחלפתו משימה לאומית, ושמחתי שהאלטרנטיבה לשלטונו אינה של השמאל היוני, אלא של המרכז הניצי – כחול לבן.

ולכן, למרות הביקורת החריפה שלי על כחול לבן וחרף אכזבתי ממנה, אבחר בכחול לבן.

הבחירות הללו היו הפעם השלישית בלבד שהצבעתי ברציפות לאותה רשימה. רק פעם אחת הצבעתי למפלגת השלטון. אני יודע שיש מי שיראו בביוגרפיה האלקטורלית הזאת "זגזוג".

אבל אני דווקא רואה בה קוהרנטיות רבה – חוט שדרה ציוני פטריוטי, המביא אותי לשקול בכל מערכת בחירות מה הדבר הנכון והטוב באותה נקודת זמן למדינת ישראל, בלי להיות כבול לאף מפלגה ולאף מחנה.

2020, הבחירות לכנסת ה-23

גם הסיבוב השני של הבחירות הסתיים ללא הכרעה.

אני סברתי שיש להקים ממשלת אחדות לאומית, על פי מתווה ריבלין, לפיו נתניהו יכהן ראשון ברוטציה וכשיוגש כתב אישום (או עם פתיחת המשפט) הוא ייצא לנבצרות.

הליכוד השיב בחיוב, אך עם פרשנות מקלה מאוד מבחינתו. כחול לבן, לצערי, לא נענתה.

כחול לבן ניהלה פלירט, הגם שלא הבשיל למו"מ, עם הרשימה המשותפת, ואני התנגדתי לכך בתוקף, וראיתי בכך גם שגיאה ערכית-עקרונית וגם טקטית פוליטית.

אף צד לא הצליח להקים ממשלה ונקבע סיבוב שלישי של הבחירות.

במהלך הסיבוב השלישי הוגשו כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד, מרמה והפרת אמונים.

גם בסיבוב הזה פעלתי במסגרת כחול לבן. הביקורת שלי על כחול לבן גדלה, למעשה לא היה בי אמון ב-3/4 מרביעיית הנהגתה (חוץ מיעלון). אך ראיתי בכחול לבן את הדרך הנכונה להחליף את שלטון נתניהו בממשלת מרכז. האמנתי להבטחות כל ראשי כחול לבן שלא יקימו ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת.

ארגנתי סיור של יעלון בגולן, השתתפתי בסיור של גנץ, עמדתי בראש נפת הגולן של תל"ם, הייתי פעיל במטה הבחירות של כחול בגולן וביום הבחירות כיהנתי כמ"מ ועדת הבחירות של מחוז צפת, מטעם כחול לבן. וכמובן שבחרתי בכחול לבן.

2021, הבחירות לכנסת ה-24

לאחר הבחירות כחול לבן הפרה את התחייבותה וניסתה להקים ממשלת מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת. זאת, בשיאה של מגפת הקורונה. והחמור מכל, מבחינתי, היה שבוגי יעלון נתן לכך את ידו, בניגוד לכל מה שאמר עד אז, כולל בשיחות אישיות רבות בינינו. ביום שבו יעלון ביצע את סיבוב הפרסה, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי על פרישתי מתל"ם, וכתבתי שלא אני עזבתי את תל"ם אלא תל"ם עזבה אותי (הנוסח שבו יעלון מרבה לספר איך הפסיק לתמוך במפלגת העבודה ב-1996).

תמכתי בכל לבי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, שראיתי בה הכרח כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך, כדי למנוע סיבוב רביעי שתוצאותיו יחזירו אותנו לדילמה בין ממשלת אחדות וסיבוב חמישי, ובוודאי כאשר ישראל נקלעה למשבר הקורונה. הייתי בין מקימי "יוזמת אחדות לאומית" שדחפה להקמת ממשלת האחדות.

לאורך התקופה עמדתי בקשר יומיומי עם יועז הנדל וצביקה האוזר, כדי להבטיח שהם לא ישברו בהתנגדותם לממשלת מיעוט ובתמיכתם בממשלת אחדות. כשהם פרשו והקימו את דרך ארץ, הצטרפתי אליהם.

ממשלת האחדות אמנם קמה, אך נתניהו עקץ את שותפיו, הפר את ההסכם, פירק את הממשלה והביא לסיבוב חמישי. הבנתי שלא רק חובה לעשות הכל כדי להחליף אותו, אלא שאסור להצטרף לממשלה בראשותו, כיוון שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו.

כאשר גדעון סער פרש מהליכוד והודיע על הקמת תקווה חדשה, דרך ארץ הצטרפה אליו. תמכתי בצעד הזה. גיששתי עם גדעון סער על אפשרות של שיבוצי למקום ריאלי ברשימה, אך סער לא היה מעונין בכך. בכל זאת הסכמתי "לקשט" את הרשימה והוצבתי במקום ה-37. ללא היסוס בחרתי בתקווה חדשה.

2022, הבחירות לכנסת ה-25

לאחר הבחירות קמה ממשלת השינוי בהנהגת בנט ולפיד. בנט היה ראש הממשלה ראשון. תקווה חדשה ובתוכה דרך ארץ הייתה חלק מן הממשלה. הקואליציה כללה את רע"ם. התנגדתי להקמת קואליציה עם רע"ם. לא האמנתי שמפלגה שהייתה חלק מן המשותפת עברה מהפך כזה. אולם שיניתי את דעתי לנוכח עובדות המציאות.

בנט היה ראש ממשלה מצוין. הממשלה הייתה טובה מאוד. היא הייתה ממשלה ניצית וציונית יותר מממשלות נתניהו. מבחינתי, ההישג הגדול היה התכנית הלאומית לפיתוח הגולן, שצביקה האוזר דחף, תקווה חדשה דרשה בהסכם הקואליציוני ובנט אימץ ודחף. התכנית התקבלה פה אחד, כולל שרי מרצ.

זו הייתה גדולתה של הממשלה – היכולת של יריבים אידיאולוגיים לגשר על הפערים ולשתף פעולה למען טובתה של מדינת ישראל. בנט היטיב להוביל את המהלך הזה, אנטיתזה מוחלטת לפלגנות הביביסטית ולשיטות ההפרד ומשול שלו. הממשלה יכלה להוביל את ריפוי החברה הישראלית אחרי שנות השבר והקרע שנתניהו הוביל אליהן.

למרבה הצער, זה לא קרה. נתניהו הוביל אופוזיציה למדינה, פראית, פרועה, שפוצצה את הכנסת. האופוזיציה הצביעה נגד המדינה בחוקים לאומיים מובהקים כמו חוק האזרחות והארכת תקנות יו"ש. והעיקר – הופעל טרור אישי נגד חוליות חלשות בקואליציה. הטרור הזה הכריע את הנמושות עידית סילמן וניר אורבך, הם התפוררו והממשלה נפלה. הולכים לסיבוב בחירות חמישי בתוך שלוש שנים.

עוד טרם נפילת הממשלה, כתבתי ליועז הנדל וצביקה האוזר את דעתי שעל תקווה חדשה לחבור לימינה בהנהגת בנט ולהקים תנועה גדולה יותר. ואם אפשר, לחבור יחד גם לכחול לבן בהנהגת גנץ. אך בנט פרש. תקווה חדשה בראשות סער חברה לכחול לבן, אך למרבה הצער סער נטש את דרך ארץ והשאיר אותנו בחוץ.

אני פעלתי במסגרת דרך ארץ ואני גם הנציג שלה במוסדות הלאומיים – הוועד הפועל הציוני ואסיפת קק"ל. אני מזדהה עם דרכה ומנהיגיה, אך יש לי ביקורת על כך שלא הקימה מוסדות ואין בה דמוקרטיה מסודרת. מצד שני, יש קרבה אנושית רבה בין פעיליה ומאפיינת אותם איכות אנושית גבוהה; התגלמות הטוב והיפה בחברה הישראלית.

דרך ארץ חברה לימינה בהנהגת איילת שקד, תחת הדגל של הקמת ממשלת אחדות לאומית כדי לצאת מן המשבר הפוליטי. אני מזדהה עם המסר הזה, אבל היו לי כאבי בטן עזים מהחיבור הזה, כי לא סמכתי על שקד שלא תחתוך ותחבור לנתניהו. ידעתי והודעתי שלא אוכל להצביע לרשימה הזו, אם איילת שקד לא תזים את חששותיי. ואכן, התמיכה בנתניהו הייתה סלע המחלוקת שהביא לפרידה בין שתי המפלגות. במצב שנוצר, למרבה הצער דרך ארץ החליטה לא לרוץ.

עם ההחלטה לא לרוץ, החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי – המחנה המשותף לכחול לבן, תקווה חדשה ואיזנקוט. תקווה חדשה ומתן כהנא מייצגים אותי בענייני חוץ וביטחון. חברים בכחול לבן מייצגים אותי בענייני חברה וכלכלה. המסר המאחד והממלכתי של המחנה מתאים לי.

חמוש במזמרה

חברים הפוגשים אותי בשבילי הקיבוץ לבוש בגדי עבודה, נעלי עבודה לרגליי ואני חמוש במזמרה, מרימים גבה, תוהים ושואלים אותי: מה יום מיומיים? הרי כמעט ארבעים שנה הייתי "על א'" – עבדתי בתפקידי ניהול והנהגה ציבורית וחינוכית באורטל, בגולן ובגליל או במחקר וכתיבה. מה הביא אותי למטע?

בראשית 2022 נקלעתי לסיטואציה הבלתי סימפטית של "בין עבודות". בנוסף לכך, החלטתי להפסיק את הדוקטורט ולהסתפק בעבודת התזה, שעתידה לצאת לאור השנה כספר. הסיטואציה הזאת עלולה להיות מתסכלת מאוד. אשריי, מה טוב חלקי, שאני חבר בקיבוץ שיתופי, וככזה יכולתי למצוא לי עוגן תעסוקתי, שממנו אוכל לחפש בנחת את האתגר הבא, בלי להתפשר; בלי לרוץ אחרי כל מכרז של יישוב בגולן או בגליל שמחפש מנהל קהילה או יו"ר אגש"ח וגם בלי להיענות לכל הצעה המופנית אליי, מחוסר ברירה.

כיוון שיש לי זיכרונות טובים מימיי הרחוקים בחקלאות, לא חששתי שאסבול במטע. ואכן, מן היום הראשון, נהניתי מאוד.

אני נהנה מן העבודה בטבע, בנוף האהוב עליי ביותר בעולם, באוויר הצח והנקי של צפון הגולן ומעצם העבודה החקלאית.

כדרכי, אני מחפש משמעות בכל מעשיי, ובעבודה במטע היא קיימת בשפע. משמעות אורטלית – להיות חלק מן המאמץ המשקי-עסקי המרכזי של אורטל; הרי אצלנו הכסף כן גדל על העצים. משמעות לאומית – עצם עבודת האדמה, אדמת המולדת, אדמת הגולן; השמירה על אדמות הלאום (אנו רואים בנגב שאין ואקום), הבטחת הביטחון התזונתי של ישראל. דווקא העובדה שהחקלאות נמצאת תחת מתקפה, מחזקת בי את האמונה בחיוניותה. משמעות מקצועית – ההבנה שכאשר אני מעצב היום עץ צעיר, אני משפיע על תנובתו לעשרים השנים הבאות ואף למעלה מכך. וכך גם של כל פעולה שאני מבצע בשטח. בנוסף לכך, מצאתי עניין רב בחקלאות. אהוד מנור שורר: "לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד". והנה, ניתן, ולא רק של עץ אחד אלא של אלפי דונמים ולא רק ללמוד את דרכו אלא גם לעצבהּ.

אני מודה שלא תמיד היה לי קל. כיוון שאיני חקלאי מקצועי, לא נכנסתי לתפקיד מקצועי או ניהולי, אלא להיות פועל פשוט. העבודות הפשוטות – בחלקן הן הקשות ביותר פיזית. מדובר בעבודה פיזית קשה ובתנאי אקלים לא פשוטים; לעתים כאשר הטמפרטורות הן מתחת לאפס והאדמה מכוסה שכבת קרח, לעתים כאשר השמש קופחת בחום הלוהט בעבודה במטעים צעירים שעוד אין בהם טיפת צל, לעתים ברוחות קדים (שרקיות) עזות ולעתים תוך התבססות ואף התפלשות בבוץ טובעני. והרי כבר איני נער. לא בכדי, עבדתי ואני עובד יחד עם אנשי העבודה המועדפת, ואני מודה שהעבודה הזו מתאימה לבני עשרים יותר מאשר לבני שישים. אבל אם במשמעות עסקינן, עובדה זו הוסיפה משמעות נוספת – חדוות ההתגברות על הקושי. עם אנשי העבודה המועדפת נמנה, רוב התקופה, גם אסף. עבדנו צמוד, וכך זכיתי גם לחוויה הורית נפלאה. וגם עם שאר הצעירים נהניתי ואני נהנה מאוד לעבוד.

****

כיוון שנכנסתי למטע כעוגן תעסוקתי זמני, לא ידעתי לכמה זמן אני נכנס – שבועות? חודשים? שנה? יותר?

מה שלא היה בתודעתי, הוא האפשרות שאת האתגר הבא אמצא דווקא במטע. אך זה מה שקרה. הזמני היה לקבוע. אני התאהבתי במטע. וכנראה שגם לא הייתי הפועל הגרוע ביותר, וכנראה שהשבעתי את רצון מעסיקיי. כאמור, רוב התקופה הייתי "פועל פשוט", אך בתקופת קטיף האוכמניות ניהלתי בשטח את מערך המיון והאריזה, שהיה אתגר משמעותי.

לאחרונה, נעניתי להצעה של אופיר וירון, להישאר במטע ולקחת אחריות על המטע הצעיר. אני מסתער על האתגר בחדווה ובהתלהבות. זאת, לצד יזמות בתחום ההרצאות והכתיבה שבכוונתי להקים בקרוב.

****

מה ההבדל העיקרי בין העבודה במטע היום, לעבודה בכרם בשנות השמונים המוקדמות?

אז עוד לא המציאו את סרטן העור. עבדנו עם מכנסיים קצרים ובלי חולצה (על קרם הגנה כמובן שלא שמענו) והבנות לבשו מכנסיים קצרים והחלק העליון של הביקיני. ואילו היום אנו מכוסים מכף רגל ועד ראש, כמעט כמו אמא טליבן.

מה עדיף?

****

אני שמח וגאה להימנות עם "ירוקי הידיים".

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

לא מגיע לי

לא מגיע לי

פרופ' יצחק אדיג'ס, מומחה בעל שם עולמי לניהול, מוצא הקבלה בין תהליך הצמיחה וההזדקנות של בני אדם ושל ארגונים. תקצר היריעה לתאר כאן את התהליך המקביל. אולם בעוד התהליך האנושי הוא עם סוף בלתי-נמנע – המוות; הארגון, שאינו אורגניזם חי, יכול להתנער בזמן ולחלץ את עצמו, באמצעות מהלכים משני מגמה, כמו הזרמת דם חדש וכד'.

אנו, אורטל, חווינו זאת בשלהי העשור הראשון של המאה הנוכחית. היינו במשבר העמוק ביותר בתולדותינו, שעלול היה להביא לגוויעתנו. במבצע מרשים וחסר תקדים של קליטה גדולה, אליה נרתמה הקהילה, בלמנו את התהליך ויצאנו ל"בראשית חדשה".

אנו מתברכים בקליטה הזאת בכל תחומי חיינו. קשה מאוד להגזים בתרומתה לאורטל.

נכון, הם לא הגיעו לאורטל כשהיו לנו רק 200 ד' מטע. נכון, הם מצאו תשתית מעולה שנבנתה בעמל רב במשך עשרות שנים בידינו, ותיקי הקיבוץ. נכון, אנחנו בראנו יש מאין, ויצרנו את המקום שאליו הם נקלטו. אך בלעדיהם, היינו במדרון, בדרך להתרסקות. אנו חבים להם את ההווה ואת הבטחת העתיד.

ובכל פעם שמדברים בתוכנו על הנקלטים שבאו והכל היה מן המוכן וקיבלו בית בחינם ו… ו… ו… – אני רואה בכך כפיות טובה. כל ה"אנחנו והם" הזה, מיותר, מזיק, פוגע באורטל; זר לרוח אורטל.

****

בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", כתבה נעמי שמר שמצאה "את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת. והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת". והוסיפה "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ".

האם אותה ארץ ישראל יפהפיה הייתה רק לפני שנות אלף? היא לא קיימת היום? היא לא יכולה להיות קיימת מחר? אני משוכנע שכן. אני רואה בהושטת היד כדי לתת ולא כדי לקחת את לוז החיים הקיבוצים.

הדבר שאני אוהב יותר מכל בקיבוץ, הוא היותו מבוסס על תרבות של חובות ולא על שיח של זכויות ושל "מגיע לי". התרבות היהודית היא תרבות של חובות. היא אינה מדברת על הזכויות שמגיעות לאדם, אלא על החובות המוטלות עליו, כדי לבנות עולם טוב ושלם יותר. הקיבוץ מממש, בעצם מהותו, את התרבות הזאת בצורה העילאית. הרעיון של הפרדה בין תרומה לתמורה, הרעיון של מתן שלא על מנת לקבל פרס, הוא מהות הקיבוץ.

הדבר שאני הכי פחות אוהב בקיבוץ הוא… שיח הזכויות ו"המגיע לי", שקיים בו ומלווה אותו, למרות שהוא זר למהותו. אחד מביטוייו המרכזיים הוא הוותק. מגיע לי, כי אני ותיק.

****

על פי בדיחה ישנה של יהודה הראל (שהיום אולי לא הייתה הכי פוליטיקלי-קורקט), איך בוחרים בקיבוץ את מלכת היופי? על פי הוותק.

אני גאה בכך שבאורטל סוגיית הוותק מצומצמת בהרבה מאשר בקיבוצים אחרים. הדבר בולט בעיקר בתחום השיכון. וראוי לציין, שאת ההחלטות הללו הובלנו אנו, ותיקי אורטל. לא חשבנו מה אנחנו כמגזר "הוותיקים" (מעולם לא חשבנו על עצמנו כמגזר) נרוויח, אלא מה נכון, מה ראוי, מה צודק? מהי טובת אורטל.

אני גאה בכך שהחלטנו כבר בימיה הראשונים של אורטל, שהעיקרון המנחה שלנו בתחום השיכון הוא גודל המשפחה, בניגוד למרבית הקיבוצים, שבהם העיקרון המנחה הוא הוותק. חשבנו בהיגיון בריא ובשכל ישר, שמשפחה גדולה יותר זקוקה לבית גדול יותר. כמובן שלא הלכנו בעניין הזה עם הראש בקיר. לא קבענו מטרז' לגולגולת והכפלנו במספר הנפשות. קבענו מספר סטנדרטים של בתים והזכאות להם נקבעת על פי גודל המשפחה. רק כאשר יש לקבוע תור בין משפחות עם אותו מספר ילדים, הוא נקבע על פי הוותק. זה השיקול הנכון, השוויוני והצודק ביותר.

אני גאה במיוחד בהחלטה שקיבלנו, שלדעתי אין לה אח ורע באף קיבוץ, לבנות את הבתים החדשים, הגדולים יותר, למשפחות החדשות, הנקלטות, ולא לנו, הוותיקים. את ההחלטה הזאת לא קיבלו הנקלטים, שכלל עוד לא הגיעו לאורטל. את ההחלטה הזאת קבענו אנו, הקולטים, הוותיקים. הייתה מחלוקת על הנושא, אך כיוון שהעמדנו להצבעה את כל תכנית הצמיחה הדמוגרפית "אורטל 2017" כמקשה אחת, כל אחד נדרש בסופו של דבר להחליט בעד או נגד ההצעה כולה. וההחלטה התקבלה פה אחד! כולנו העדפנו את האינטרס הקיבוצי, על האינטרס המגזרי והאישי.

החלטנו כך, כי צו השעה הייתה קליטה גדולה, לשם כך נדרשנו לבניה הגדולה, ולא רצינו לעכב אותה בשנים רבות לתהליך מדורג של יציאתנו, הוותיקים, מבתינו ומעבר לבתים חדשים ורק אז התפנות בתים לקליטה. החלטנו כך, כי רצינו להיות אטרקטיביים בקליטה, בתחרות עם יישובים אחרים על לב הנקלטים. החלטנו כך, כי אנו גובים דמי קליטה גבוהים, שאנו הוותיקים לא נדרשנו לשלם, וחשבנו שראוי יותר להציע את הבתים הללו כחלק מן החבילה. אך, בעיניי, נכון היה להחליט כך גם מסיבה אחרת. פשוט, כי זו החלטה נכונה יותר. אכן, מי שזקוק יותר לבית גדול הוא מי שבעשרים-שלושים השנים הבאות יגדל בו את ילדיו, ולא אני, שהגוזלים שלי בתהליך היציאה מן הקן, גם אם אותו נקלט עוד לא נולד כשהגעתי לאורטל. בעיניי, זה ראוי יותר, צודק יותר ושוויוני יותר.

****

כאב לי לשמוע את ר' באמירה: "אני רק נתתי לשותפות, ומה השותפות נתנה לי?"

איני בא לשפוט את ר' או כל אדם אחר על תחושותיו, רגשותיו וכאביו. לכן, לא על ר' אדבר אלא על עצמי; על תחושותיי, רגשותיי, ערכיי, אמונתי והשקפת עולמי.

אני קצת פחות ותיק מר'. אף פעם לא עניין אותי איזה מספר אני בוותק וגם היום זה לא מעניין אותי. אבל אני באורטל מתחילת 1984 – 38 שנים וחצי. ודומני שלאורך השנים עשיתי ותרמתי לשותפות לא פחות מר'. במה? בכל אוני, כל מרצי, כל מעייניי, מחשבותיי, כישרונותיי ויכולותיי, בכל שעותיי; שעות היום, שעות הערב ושעות הלילה. ללא לאות.

ומה השותפות נתנה לי? המון. לעולם לא אוכל להקיף את תיאור מה שקיבלתי מן השותפות.

קודם כל, את עצם הזכות להיות חלק מן הקהילה הנפלאה הזאת. ואני באמת מאמין שאורטל היא קהילה בריאה, טובה ויפה.

השותפות נתנה לי את הזכות הגדולה לבנות באורטל את משפחתי, לחנך באורטל את ילדיי.

השותפות נתנה לי את הזכות להשפיע על חיי ועל סביבתי, בכל יום ובכל שעה, כפי שבשום צורת חיים אחרת הדבר אינו אפשרי, ולמיטב ידיעתי, רק במעט מהקיבוצים יש אפשרות כזו, ברמה של אורטל. כשתשעים חברים, בקיבוץ של 120 חברים, יושבים אל תוך הלילה לאסיפה בנושא שיכון, שלרובם הגדול היא אינה נוגעת באופן אישי – יש זכות גדולה מזו? אני רואה בכך זכות גדולה כאשר דעתי מתקבלת, ולא פחות מכך, כאשר היא נדחית.

השותפות נתנה לי את הזכות הגדולה להיות בין מעצבי דרכה של אורטל.

ומעל הכל, השותפות נתנה לי את הזכות הגדולה לעשות, לפעול, לתרום. ומה קיבלתי על העשיה הזאת?

במקורותינו נאמר ש"שכר מצווה – מצווה". כלומר איני מקיים מצווה כדי לקבל על כך שכר, אלא השכר שלי הוא עצם קיום המצווה. ודאי שזה נכון בקיבוץ.

אבל האמת היא שקיבלתי הרבה יותר מכך על העשיה – את ההנאה הגדולה מפרי העשיה.

אני נהנה מהצלחה של כל פעולה, מעשה או אירוע שאני מוביל. ויותר מכך, כאשר אני רואה איך דברים שעשיתי ממשיכים להתקיים ולהתפתח גם אחרי עשרות שנים. יש שכר טוב מכך? יש תמורה גדולה יותר מזו לאגרה?

אם אני מקבל כל כך הרבה, אני עוד יכול לרטון ש"מגיע לי"? לא מגיע לי כלום.

****

יותר מכל מעשיי באורטל, אני גאה במיוחד בקליטה. לא רק בגלל האנשים הנפלאים שהגיעו לאורטל ולא רק בשל החצר השוקקת ילדים, אלא כיוון שבכך הבטחנו את עתיד אורטל. האם יכול להיות שכר הולם יותר לפועלי, מאשר הידיעה שאורטל בידיים טובות, ולמפעל חיינו המשותף יש המשך ויהיה המשך גם כשאנחנו נעבור לצד השני של הגדר?

כשאני רואה את ג'וש, רכז החינוך, מברך בפסטיטל ומדבר עם הילדים והוריהם והקהילה כולה על חינוך לציונות מעשית – מה עוד מגיע לי? מה עוד אני צריך לקבל, כאשר אני רואה ניר ב' מוביל ביד רמה את ענף התיירות, ואני משוכנע שהוא יקפיץ אותו לפסגות חדשות? וכשאני רואה את ירון מנהיג את המשק האורטלי, וכשאני רואה את חן מנהל את ענף המזון ומחולל שינוי מבורך ואת שני ו' מפיקה את מופע המצוות ואת פסטילצ'ה. כשכולנו נהנים כל כך בערב טו באב, בהובלתה של סיסי, רכזת התרבות, בהפקה של אנה, כשלירז עושה את ההגברה וגל, שנקלט באורטל באחת הקדנציות הקודמות שלי, הוא המוביל המוסיקלי – יש יותר "ברינה יקצורו" מזה?

אז משהו מגיע לי מעבר לזה? לא מגיע לי כלום.

****

דיברתי בגנות שיח הזכויות ולאחר מכן כתבתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות כאן ולפעול כאן. אז גם לי יש שיח זכויות קטן. הדבר היחיד שאני מבקש ודורש מאורטל, הוא שתינתן לי הזכות להמשיך לעשות ולפעול ולתרום גם בעתיד. שהצערת אורטל תתבטא בשילוב דורות ולא בחילופי דורות. ושכל עוד כוחי במותניי, ואני מאמין שזה עוד 20-30 שנה, אוכל לתרום מניסיוני ומיכולותיי. אם את הזכות הזאת אקבל – אשריי, מה טוב חלקי.

מה עוד לא נתנו – וניתן!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל