נציג אורטל במליאה: סיכום תפקיד

בתקופת חברותי במליאת המועצה האזורית גולן, ראיתי כחלק מחובתי הציבורית כנבחר ציבור, לדווח לחברי אורטל במידף על דיוני המליאה ועל פעולותיי כחבר מליאה. לפני כשלושה שבועות התפטרתי מהמליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז על ניהול קהילת רמת טראמפ. ברשימה זו אסכם את שליחותי במליאה.

****

שתי תקופות ארוכות ייצגתי את אורטל במליאה. הראשונה הייתה בשנים 1987-1999, מתחילת הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר עד סוף הקדנציה השניה (ובתווך בין הקדנציות נשארתי, לבקשת המזכירים). באותם ימים כמעט כל חברי המליאה היו מזכירי היישובים או מרכזי משק, בניגוד למצב היום שבו החוק רואה משום מה "ניגוד עניינים" בחברות מזכירים, מנהלי קהילה ואפילו חברי ועד היישוב במליאה. באותה תקופה המועצה הייתה הפרלמנט התוסס של הגולן.

התקופה השניה הייתה בשנים 2015-2021. נכנסתי לתפקיד לאחר מותו של יוני, נציגנו הקודם במליאה. בתקופה הראשונה התאכזבתי מאוד מהמליאה. יותר משהייתה זו מליאת מועצה, היה זה מועדון מעריצים של אלי מלכה. אי אפשר היה להשמיע ביקורת, לתהות תהיות. לא הובאו נושאים משמעותיים לדיון. חשתי כרובוט במוסד של הצבעות פה אחד על הנושאים המשעממים שהחוק מחייב להעביר במועצה. קיבלנו הרבה כבוד, כמו כניסת אח"מים למופע היובל, הזמנה לאירועים וכו', אך תכל'ס – לא עשינו כלום. הייתי מתוסכל מאוד. אחרי רוב הישיבות לא היה לי מה לשתף במידף. מה הייתי מספר? שאישרנו את תקציב הקהילה של נוב ואישרנו חילופים בהרכב ועדת ביקורת של אודם?

אף על פי כן רציתי להיבחר שוב למליאה, בבחירות האחרונות. הייתי פעיל במטה של מיכל רייקין, האמנתי שהיא תנצח, והיו לי אתה שיחות גם על המליאה, איך לחזור ולהפוך אותה לגורם משמעותי; המוסד הנבחר הדמוקרטי העליון של הגולן. לצערי, היא לא נבחרה. אך המליאה החדשה הרבה יותר ביקורתית, פעילה ומשמעותית. אני לא חושב שהישיבות מנוהלות באופן מקצועי, אבל יש בשר, יש תוכן, יש עניין.

אני רוצה לשבח בעיקר את האופן שבו המליאה עוסקת בסוגיית טורבינות הרוח. לימוד מעמיק, עד כה בחמש פגישות, עם גורמים שונים, ללימוד הנושא, כדי לגבש עמדה. לצערי, הישיבות הללו אינן מוגדרות כישיבות פורמליות של המליאה, ואני חושב שזו טעות. אבל המהלך עמוק ומעניין. בהודעתי לחברי המליאה, בקבוצת הווטסאפ, על פרישתי, הוספתי: "בטרם אצא מהקבוצה, יש לי עוד חוב קטן, והוא להביע את דעתי בנושא הטורבינות. נכנסתי לתהליך הזה פתוח לגמרי, ויצאתי ממנו מבולבל, כיוון שיש בהחלט נימוקים משכנעים מאוד לשני הצדדים. אני בעד פסק-זמן קצוב בזמן לפני אישור של מיזם חדש, אבל שהמליאה תחליט מה בדיוק יש לבדוק בפסק הזמן ומה הפרמטרים לאישור המשך המיזם. ויש לעשות כל מאמץ שההחלטה תעשה בהסכמה עם המשקים הנוגעים בדבר".

****

כחבר מליאה הייתי פעיל מאוד, לא החסרתי אף ישיבה והרביתי להשתתף בדיונים ולהביע דעה וגם העליתי נושאים לדיון.

פעלתי למען מנהל תקין וניקיון כפיים. תחילה בדרישה לחקירת השתלטות מושחתת על הודעות מוקד החירום של הגולן, לפני הבחירות, להשמצת מועמדים לראשות המועצה. העליתי את הנושא שוב ושוב ושוב, כעמדה שלי וכדרישה של ועדת ביקורת. תבעתי להקפיא את אישור מינוי המנכ"ל עד שתתבצע חקירה. בסופו של דבר לא הצלחתי להשיג את מבוקשי, וחברי המליאה, גם כאלה שתמכו בדרישתי בתחילה, מאסו בכך ודרשו ממני לחדול לעסוק בנושא. לכאורה נכשלתי, אבל אני מאמין שהלחץ הזה יצר הרתעה ותחושה שיש עין פקוחה ואקטיבית וכדאי וראוי להיזהר.

לסוגיה נוספת בתחום מנהל תקין וטוהר מידות – עבירות בניה של חברי ועדת תכנון ובניה עוד אשוב בהמשך המאמר.

נושא נוסף שהעליתי היה ארכיון הגולן, הקרוב ללבי. הגיעו אליי ידיעות על כוונה לבצע קיצוץ משמעותי בארכיון הגולן, שעלול לחסל אותו. העליתי את הנושא במליאה, כתבתי עליו ב"שישי בגולן", הקמתי את פורום ידידי ארכיון הגולן והעליתי את הנושא לתודעה הציבורית. הקיצוץ נמנע. בהמשך הדרך, פורום הידידים לא הצליח למנוע את פיטורי מנהל הארכיון, שהיה מעולה מבחינה מקצועית, אך לא נוח לניהול של מי שאוהבים שקט תעשייתי. ובקורונה לא הצלחנו למנוע קיצוץ משמעותי, אם כי אני מקווה שהוא זמני ונוכל להחזיר את הארכיון לתפקוד סביר.

העליתי בכמה ישיבות את אי הסדר בפרסום פרוטוקולים של המליאה וההנהלה וחוסר השקיפות הכרוך בכך. בנוגע למליאה הדבר תוקן, כאשר נשכרה חברת תמלול. לגבי ההנהלה – עדין הבעיה נותרה בעינה. אין פרוטוקולים לישיבות ההנהלה. כך, אין לחברי המליאה דרך לפקח על ההנהלה. אני מקווה שהנושא יתוקן.

****

לא פחות חשובה מהחברות במליאה היא החברות בוועדות. הייתי יו"ר ועדת ביקורת וחבר בוועדות חינוך והנצחה.

שמחתי על הבחירה ליו"ר ועדת ביקורת, אך מהר מאוד למדתי שעל פי חוק סמכויותיה מצומצמות מאוד, והיא בסך הכל אמורה להיות הגוף המלווה את עבודת המבקר. לא בכדי, הוועדה הייתה רדומה למדיי בעבר. בכל זאת, הפחתי בה רוח חיים ככל שיכולתי. הפעולה הראשונה הייתה החלטה להפסיק את השתתפותם האוטומטית של מנכ"ל המועצה והגזבר בישיבות. ראיתי כלא ראויה את המציאות שבה הגוף המבוקר יושב בוועדת ביקורת. רתמתי את הוועדה למאבק לחקירת פרשת המסרונים בבחירות.

הוועדה מוסמכת להמליץ למבקר על נושא לביקורת בכל שנה. בשנת 2019 המלצנו על ביקורת עומק על הוועדה לתכנון ולבניה. הדו"ח של המבקר היה חמור למדיי. יש לציין שהוא פורסם אחרי חילופי ראש אגף הבינוי והביקורת הייתה בעיקר על הקדנציה של קודמו, ולכן עיקר חשיבותו הייתה ככלי למנהל החדש מה ראוי לתקן. אחד הדברים שעלו בדו"ח, הוא ששלושה מחברי הוועדה לתכנון ובניה ביצעו בעצמם עבירות בניה.

לא היה פשוט לצאת נגד עמיתינו למליאה, אך חשבתי שמדובר בדבר בלתי תקין, שמחייב התייחסות משמעותית של הוועדה. ניסחנו המלצה לראש המועצה ולמליאה, שתבעה התפטרות מהוועדה של אותם חברים, אך גם הציעה מהלך שיאפשר להם לתקן במהרה את הטעון תיקון. המסר היה חובתנו כנבחרי ציבור לתת דוגמה אישית. אחד מהשלושה התפטר מן המליאה (כי הוא נבחר לכנסת) עוד לפני הדיון. לגבי השניים האחרים, חיים רוקח הודיע שהגיעו אתם להסדרים על תיקון הליקויים. בכוונתי להציע למחליפי להבטיח שהנושא לא ירד מסדר היום וייבחן בדו"ח המבקר הבא.

גם נושא הפרוטוקולים שהזכרתי נכנס לדו"ח הביקורת האחרון.

הנושא שבחרנו לביקורת בשנת 2021 – ביקורת עומק על פעילות המועצה הדתית.

ועדת חינוך התכנסה 3-4 פעמים באינטנסיביות גבוהה ואז הפסיקה לפעול. העליתי זאת לא פעם, הן בפני יו"ר הוועדה ס' ראש המועצה גל גפני והן במליאה, אך הדבר לא תוקן. זו ועדה על הנייר.

ועדת ההנצחה, לעומת זאת, היא ועדה פעילה מאוד, אולי הפעילה ביותר במליאה, והיא מנוהלת היטב בידי נציג אבני איתן גלעד הילמן. אנו עוסקים בכל הקשור להנצחה ואנדרטאות בגולן, נושא שעד לאחרונה היה פרוץ. כל מי שרוצים הנצחה, בעיקר נציגי יחידות שלחמו בגולן במלחמת יום הכיפורים ופחות מכך במלחמת ששת הימים, נפגשים אתנו ואנו דנים בבקשות, מבטיחים שהדברים ייעשו בתיאום עם גורמים כרשות שמורות הטבע, קק"ל וכו', ובצורה שמשתלבת עם הנוף, סולידית וככל האפשר משתלבת בצרכי הקהילה. מבחינתי, הפגישה עם הלוחמים ולימוד מורשת הקרב מרגשת ביותר.

באופן אישי עסקתי בוועדה בעיקר בשני מיזמים. האחד הוא יוזמה משותפת של הארכיאולוג ערן מאיר ושלי ליצור את שביל מורשת ההתיישבות (כדוגמת שביל אלי כהן), שייתן ביטוי ונוכחות לתולדות ההתיישבות בגולן. היום ההיסטוריה המטופחת של הגולן היא רק מורשת קרב ומורשת ארכיאולוגית של בתי הכנסת העתיקים. אין שום ביטוי ולו הקטן ביותר להתיישבות. ההצעה עברה בוועדה ולאחרונה הגשנו אותה לקול קורא של המשרד למורשת, בתקווה שהיא תתוקצב בידי המדינה.

הנושא השני היה קביעת קריטריונים ברורים ועשיית סדר בסוגיה העדינה – מי צריכים להיות מונצחים באתר גמלא ואלו שמות יש לקרוא בטקס יום הזיכרון בגמלא. ניסחתי הצעת מדיניות, שהתקבלה בוועדה ובמליאה. 

עם התפטרותי מהמליאה, נעניתי לבקשתו של גלעד שאשאר בוועדה כנציג ציבור, והמליאה אישרה את המינוי בישיבתה האחרונה. בתוך הוועדה לקחתי על עצמי להיות בצוות מצומצם שיגבש את שנת היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן.

אני מרגיש סיפוק על עשייתי ותרומתי כחבר המליאה ומקווה שהיטבתי לייצג את חברי אורטל.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דרך חתחתים

במידף הקודם סיפרתי על התפטרותי ממליאת המועצה, כדי שאוכל להתמודד על תפקיד מנהל הקהילה של רמת טראמפ. כן דיווחתי, שהגשתי בקשה למליאה לפטור אותי מדרישת החוק לצינון של שנה וחצי מחברותי במליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז.

הדיון במליאה התקיים השבוע. פניתי לחברי המליאה בנאום זה:

לפני שנים אחדות הגעתי להכרה שיש לחדש את הקמתם של יישובים חדשים בגולן, ולא להסתפק רק בהרחבת היישובים הקיימים. כתבתי על כך, קראתי לכך, שוחחתי על כך עם ראש המועצה הקודם והנוכחי. כאשר קם גרעין "חגי" להתיישבות חדשה, סייעתי לו, פתחתי לו דלתות, ניסיתי לקדם את עניינו.

כאשר הוחלט על הקמת רמת טראמפ, נרתמתי מן הרגע הראשון לקידומו. מאז אני פועל רבות בעניין, בהתנדבות מלאה. אני חבר בכל צוותי ההקמה של היישוב, היחיד שעושה זאת בהתנדבות, לצד אנשי המועצה והחטיבה להתיישבות. אני משקיע בכך מספר שעות מידי שבוע. מחר, למשל, אשתתף בסדנת מתעניינים. שלשום השתתפתי בישיבת מנהלת המיזם וכך בכל שבוע.

כשיצא המכרז לניהול הקהילה, היה לי מובן מאליו שאגש אליו. יש לציין, שמעולם לא רציתי לנהל קהילה מחוץ לאורטל, גם כשקיבלתי הצעות, כי אני מאמין בהנהגה קהילתית עצמית. כאשר מדובר ביישוב חדש, המצב שונה. אם אהיה בתפקיד, אראה כאחת המשימות המרכזיות שלי – גיבוש הנהגה קהילתית, וההצלחה שלי תהיה שיחליף אותי תושב המקום.

ניגשתי למכרז כאשר אני מביא אתי ניסיון רב, כישורים מתאימים, תשוקה והתלהבות ואת החיבור שלי למיזם.

אני חייב לציין שהמכרז עצמו היה תמוה. לא היה זה מכרז רגיל של בחירת בעל תפקיד, אלא מכרז קבלני. הוא לא היה דרך משאבי אנוש אלא דרך מחלקת רכש. המגישים נדרשו להציע הצעת מחיר ונכתב ש-50% משיקולי הבחירה יהיו הצעת המחיר, כלומר מחיר נמוך יהיה שווה ערך בשיקול להתאמה המקצועית. לא אהבתי את זה, אך זרמתי עם זה, בשל רצוני בתפקיד.

במכרז עצמו הופיע סעיף של ניגוד עניינים. הכרזתי על ניגוד עניינים בשני נושאים. האחד הוא חברותי בוועד אגודת המייסדים, שלאחר אישור רשם האגודות אמורה להעסיק את מנהל הקהילה. הצהרתי שאם אבחר אתפטר מחברותי בוועד. השני הוא חברותי במליאת המועצה. כיוון שבתקופה הראשונה המועצה היא המעסיק הודעתי שאם הדבר יידרש אתפטר מן המליאה.

לפני כשלושה שבועות התקשר אליי אשכול שוקרון והודיע לי שהיועץ המשפטי של המועצה פסל את השתתפותי במכרז, כיוון שכחבר מליאה נדרש ממני צינון של שנה וחצי. כבר באותה שיחה אמרתי שמדובר באבסורד, שזה לא מקובל עליי ושבכוונתי להיאבק.

השגתי חוות דעת משפטית נגדית, שעיקרה הוא שאי אפשר למנוע ממני להשתתף במכרז, כיוון שהמגבלות הללו לא צוינו בתנאי הסף של המכרז. אך לא בשם הטיעון הזה באתי למליאה, אלא דווקא בשל סעיף שהופיע בחוות הדעת של היועץ המשפטי – שהמליאה יכולה ברוב של 2/3 ובאישור שר הפנים לפטור אותי מתקופת הצינון.

נפגשתי עם חיים רוקח ואשכול (אגב, ברמת טראמפ) והגענו להסכמה שאנו הולכים על הסעיף הזה. זאת בקשתי מהמליאה, מהנימוקים הבאים:

יש חוק יבש ויש תכלית החוק. אין ספק שהחוק לא נועד למקרה הזה. החוק נועד למנוע נפוטיזם, מינוי מקורבים, מינויים פוליטיים, מינוי אנשים לא ראויים וחסרי כישורים בשל קשרים. הוא מציב סייג על סייג על סייג למניעת ספק ספיקא של מראית עין של ניגוד עניינים.

אבל ברור שזה לא המקרה וזו לא תכלית החוק. אני לא מקורב של אף אחד. בבחירות למועצה לא הייתי במטה של חיים ולא של אף אחד מהנהגת המועצה. לא מדובר במשרת אמון של ראש המועצה. מדובר בתפקיד שבאופן כללי במהותו – ניהול קהילה, אינו תפקיד של המועצה. לא מדובר בתפקיד עם שכר גבוה, רכב צמוד ותנאי העסקה אטרקטיביים, להיפך. ועניינית – אי אפשר להטיל ספק בהתאמתי לתפקיד ועמידתי בכל תנאי המכרז.

הדבר הקל הוא לפסול, לומר על כל דבר "לא". אבל אני מאמין שיש למצוא את הדרך ל"כן". יש למצוא את הדרך החוקית לקדם את טובת העניין, והדרך החוקית היא אישור המליאה ברוב של שני שליש וזו בקשתי.

אני רוצה להתייחס לשתי סוגיות שעליהן דיברו אתי אנשים. האחת, היא הטענה שהסיכוי ששר הפנים יאשר – קלוש. אני התייעצתי בנושא עם אנשים מהמערכת הפוליטית והערכתם הייתה שונה. להערכתם, אם מליאת המועצה תחליט ברוב של 2/3, ואני מקווה שהיא תחליט פה אחד, וראש המועצה יעמוד מאחורי החלטת המליאה ויוצגו טיעונים עניינים ומשכנעים, רבים הסיכויים שהשר יאשר.

השניה, היא משך הזמן; החשש לעיכוב של המינוי תקופה ארוכה עד שתתקבל החלטת השר. להערכתי, אין שום סיבה שזה יימשך זמן רב. היישוב קם על פי החלטת ממשלה, בדחיפה אישית של ראש הממשלה. הממשלה מעורבת בו מאוד, מקדמת אותו, פורמת פלונטרים בירוקרטיים רבים. אם ראש המועצה יסביר שיש חשיבות ודחיפות למינוי מנהל קהילה, ההחלטה תתקבל מהר מאוד.

אני יודע שמדובר במכרז, וכלל לא בטוח שאבחר לתפקיד. אם לא אבחר אצטער על כך מאוד, אבל לא תהיינה לי טענות. כל בקשתי היא שיינתן לי להשתתף במכרז.

לא הייתי חייב להתפטר לפני שהמליאה מאשרת את הבקשה, אבל חשבתי שיהיה זה נכון יותר מבחינה ציבורית, שלא אאחז בחברותי במליאה, אלא אתפטר ואגיש את הבקשה בידיים נקיות. והאמת היא שגם איני רוצה לחסום בפניי כל תפקיד אזורי שנה וחצי קדימה. ולכן, למרות שהחברות במליאה חשובה לי מאוד, התפטרתי.

****

בתום דבריי הודיע עו"ד קורין, היועץ המשפטי, שהדרישה ל-2/3 היא מכלל חברי המליאה ולא רק מהנוכחים בישיבה הספציפית, וכיוון שאין כאן 2/3 מהמשתתפים אי אפשר לקיים הצבעה. יש לציין שחלק מחברי המליאה השתתפו בה בזום, אבל הם אינם רשאים להצביע.

יש לציין, שהוא לא טרח להודיע על כך בעוד מועד ולכן הדרישה לרוב מכלל חברי המליאה לא הופיע בזימון לישיבה. הרי אילו ידעתי שכך הדבר, הייתי מתקשר אישית לכל חברי המליאה ומבקש מהם לבוא לישיבה.

אחרי שיצאתי מן הישיבה, עו"ד קורין הציג את עמדתו וטען שאין סיכוי שהשר יאשר את הפטור.

בינתיים חברי המליאה התקשרו לחברים חסרים וביקשו מהם לבוא לישיבה. ההירתמות של חברים שבאו מהבית במיוחד כדי להצביע למעני, ריגשה אותי מאוד. ואכן, בתום הישיבה היו בה 22 חברים, 2/3 מבין חברי המליאה. ראש המועצה הכריז על הצבעה, והתוצאה הייתה 21 בעד, בלי מתנגדים ונמנעים. הסתבר שאחד מחברי המליאה, חיים ספיריה מאלוני הבשן, יצא להתפלל מנחה. הוחלט להמתין לשובו. כשהוא חזר שאלו אותו להצבעתו והוא הדהים את כולם ואמר: נמנע. וכך, התוצאה הייתה 21 בעד, ללא מתנגדים ועם נמנע אחד. חסר קול אחד לאישור והישיבה ננעלה.

מיד אחרי הישיבה חברי המליאה דיברו עם חיים ספיריה, שכנעו אותו והוא מיהר ללשכה להודיע שהוא משנה את הצבעתו ותומך בבקשה. עו"ד קורין אמר שהחוק אינו מאפשר לו לשנות את ההצבעה כי הישיבה ננעלה.

אני מעדיף להימנע מלהביע את דעתי על התנהלותו של היועץ ושיקול דעתו. מכל מקום, אין בכוונתי לוותר. הרי ברור מהו רצון חברי המליאה, נבחרי הציבור. ולכן יתקיים לבקשתי דיון נוסף. כעת בודקים את האפשרות לקיים לצורך העניין ישיבה שלא מן המניין, כדי לא להמתין עד הישיבה מן המניין הבאה.

כשיצאתי לדרך, לא העליתי על דעתי שיהיה עליי לעבור כזו דרך חתחתים. בכוונתי להמשיך להילחם ולא לוותר.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אוטוביוגרפיה אלקטורלית או: קיצור תולדות הזיגזג (בחירות 21)

על פי הסטריאוטיפ המוכר, "הקול הצף", זה שאינו משויך אוטומטית למפלגה או לפחות לגוש מוגדר, הוא מצביע בלתי אידיאולוגי, מצביע אווירה, זגזגן. אני כופר בסטריאוטיפ, ולפחות לגביי הוא חסר שחר. כל מי שקצת מכיר אותי, יודע שאני אדם אידיאולוגי – שחי אידיאולוגיה, נושם אידיאולוגיה, מודרך אידיאולוגיה והאידיאולוגיה מניעה אותי, את בחירותיי בחיים ואת החלטותיי. אני גם אדם פוליטי מאוד, אכפתניק מאוד ודעתן. והנה, אני "קול צף" מובהק, במובן שלאורך רוב שנותיי לא הייתה לי מפלגה, לא היה לי גוש, ועל פניו, מעקב אחרי רצף הצבעותיי מצביע על חוסר קוהרנטיות, כביכול. הסיבה לכך אחת – רוב שנותיי לא הייתה מפלגה ששיקפה וייצגה את האידיאולוגיה שלי.  הייתה כזאת – "אחדות העבודה", אך הפעם האחרונה שבה היא התמודדה בבחירות הייתה שנתיים לפני שנולדתי…

את הבחירה החשובה ביותר בחיי קיבלתי בגיל 17 – לחיות כל חיי בקיבוץ אורטל, שקם באותם הימים. את ההחלטה קיבלתי עוד טרם ביקורי הראשון בקיבוץ. הייתה זאת בחירה בדרך חיים שבה אגשים את האידיאולוגיה שבה אני מאמין; הן האידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית, בחיים בקיבוץ והן האידיאולוגיה הציונית בהתיישבות בגולן. מאז ועד היום לא חלף במוחי להרף עין הרהור על דרך חיים אחרת, חרטה או אפילו ספק קל בדרך שבחרתי. לא בחרתי בדרך של מגורים בקיבוץ, אלא של חיים מלאים, אכפתיות עשיה ותרומה. וכל חיי הם מאבק – מאבק לכך שהקיבוץ יהיה קיבוץ שיתופי אמתי, מצליח ומשגשג. מאבק על ההתיישבות בגולן, קיומה ושגשוגה וסיכול כל ניסיון לעוקרה ולמסור את הגולן לאויב הסורי. את כל חיי אני מקדיש למטרות הללו, שהן מטרות קדושות בעבורי.

מפלגה אינה ערך, אינה מטרה, היא אמצעי להגשמת מטרות ודרך. המפלגה היחידה, עד לאחרונה, שבה הייתי חבר, פעיל וחבר בהנהגתה הייתה "הדרך השלישית". עם הקמתה של תל"ם, בראשות יעלון, הצטרפתי אליה, כמפלגה שמייצגת אותי ואני מזדהה אתה ועם מטרותיה. תל"ם הייתה חלק מכחול לבן. הקמת כחול לבן, הייתה החלטה נכונה ותמכתי בה. אך לא הרגשתי שכחול לבן באמת מייצגת אותי, אלא רק תל"ם, שהייתה המפלגה הקטנה בין מרכיבי כחול לבן. כאשר תל"ם נתנה ידה להקמת ממשלת מיעוט שתלויה ברשימה המשותפת, פרשתי ממנה. הצטרפתי לדרך ארץ בראשות יועז הנדל וצביקה האוזר, חבריי לתל"ם שפרשו מאותה סיבה. כאשר תל"ם הצטרפה לתקווה חדשה, תמכתי במהלך. בניגוד לכחול לבן, עם תקווה חדשה ההזדהות שלי מלאה. בכל מערכות הבחירות, זולת השתיים בהן "הדרך השלישית" התמודדה, לא בחרתי במפלגה שבה תמכתי ממש, עמה הזדהיתי באמת, אלא בחרתי בחירה פרגמטית שנראתה לי כמשרתת בצורה הטובה ביותר את מדינת ישראל באותה נקודת זמן, על פי השקפתי. גם ההצבעה הפרגמטית הזאת, היא בחירה אידיאולוגית מאוד.

אבי היה בית"רי, איש אצ"ל, חרותניק. כילד מעורה ומעורב פוליטית משחר ילדותי, הושפעתי מן האווירה והדרך שספגתי בביתי. עם זאת, סקרנותי, העניין שלי בהיסטוריה ובפוליטיקה, הביאו אותי מגיל צעיר מאוד להזדהות עם חלוצי תנועת העבודה, אנשי העליה השניה והשלישית, תנועות הנוער החלוציות והפלמ"ח. שתי ההשפעות הללו עיצבו את דרכי – להט ציוני, אהבת ארץ ישראל, גישה ניצית בנושאי חוץ וביטחון והשקפה סוציאל דמוקרטית בענייני חברה וכלכלה.

בשורות הבאות אסקור את "קיצור תולדות הזיגזג"; הצבעותיי במערכות הבחירות השונות.

1981 – הבחירות לכנסת העשירית

כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, הייתי נער בן 16. הייתי נער פוליטי ודעתן. למרות התרגשותי הרבה בביקור סאדאת, ואף שהאמנתי בכנות רצונו בשלום והייתי נכון לוויתורים עמוקים בסיני, התנגדתי בכל מאודי לנסיגה המוחלטת ובעיקר לעקירת היישובים. בהחלטתו של בגין ראיתי ביטוי לחוסר היחס של הליכוד כלפי ההתיישבות והאחיזה בקרקע, לא בדיבורים אלא בשורשים. פעלתי בתנועה לעצירת הנסיגה מסיני. והצטרפתי לנוער התחיה.

הפעילות הראשונה שלי בנוער התחיה עם הצטרפותי, הייתה הפגנה ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, לאחר רצח 6 יהודים בחברון. בראשית ההפגנה, החלו המפגינים לצעוק קריאות כמו "ויצמן רוצח יהודים". הבנתי במהרה שמקומי אינו שם, נטשתי את המקום, עליתי על האוטובוס הראשון הביתה, והפסקתי את פעילותי.

כעבור חודשים אחדים שוב התקשרו אליי מנוער התחיה, לשאול מדוע איני פועל. הסברתי. ענה לי איש הקשר, שחל שינוי בגישה. שהקיצונים שפעלו אז עזבו, ומי שפועלים היום הם חבר'ה אחרים לגמרי. חזרתי, ואכן כך היה. וכך, לצד פעילותי כרשג"ד בצופים, פעילותי יום ולילה בשבט הצופים, פעילותי בגרעין לאורטל שכבר פעל, פעלתי גם במסגרת תנועת התחיה.

האמנתי ברעיון שלמות הארץ. כעסתי על מפלגת העבודה הדוגלת בפשרה טריטוריאלית. אף שהערכתי מאוד את יגאל אלון – לפני ואחרי מותו, ובמידה רבה ראיתי בו מורה דרך, שללתי את דרך הפשרה הטריטוריאלית שהוא יזם. הזדהיתי עם אנשי תנועת העבודה, חברי קיבוצים ומושבים, שהיו בין מייסדי תנועת התחיה, ובהם בניו של מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין (שכבר לא היה בין החיים) ואחרים. אהבתי את הרעיון של "הולכים ביחד" – חילונים ודתיים, אנשים מן הימין ומתנועת העבודה. הערכתי את הנהגת התנועה – יובל נאמן, גאולה כהן, חנן פורת ומשה שמיר. הייתי פעיל בבחירות, והצבעתי לתנועת התחיה. הייתי אז בן 18, תלמיד כיתה י"ב.

1984 – הבחירות לכנסת ה-11

בבחירות לכנסת ה-11 הייתי חייל. הצבעתי בעיצומה של הכנת סגל לקראת מחזור חדש של קורס מ"כים שהדרכתי בו.

את מרבית שירותי עשיתי במלחמת לבנון הראשונה. עמדתי הייתה אמביוולנטית. תמכתי במטרותיה המקוריות. ידעתי מההקפצות הרבות שלנו לפני המלחמה, עד כמה חסר שחר השקר על ה"שקט" כביכול ששרר לאורך הגבול בשנה שקדמה למלחמה. אך התנגדתי מאוד להתרחבות המלחמה ליעדים זרים אותם שללתי, להתערבות בפוליטיקה הלבנונית הבוגדנית והמושחתת, וסלדתי ממנהיגותו חסרת המעצורים של שרון, שר הביטחון. לא תמכתי במתנגדי המלחמה, אך גם לא הייתי בין תומכיה. הסכמתי עם חלק מן הביקורת על המלחמה, אך הייתה לי גם ביקורת חריפה על מתנגדיה. הייתה לי גם ביקורת על תנועת התחיה, שהתייצבה באופן אוטומטי כימין, בתמיכה חסרת ביקורתיות בכל צעד ועמדה קיצונים, בנושא לבנון ובכלל.

אהבתי את ההתייצבות של הנהגת התחיה נגד המחתרת היהודית וגילויי הכהניזם, ואף על פי כן, הרגשתי שהיא פחות ופחות מייצגת אותי, היא נמצאת מימין לי. כאשר רפול הקים את צומת, שקלתי לתמוך בו, כיוון שראיתי בתנועה זו גלגול של זרם שלמות הארץ בתנועת העבודה, למרות ביקורתי על מלחמת לבנון. צומת והתחיה התאחדו ורצו יחד. גם בבחירות הללו תמכתי בהם, אם כי בהרבה פחות התלהבות; הצבעה מסויגת מאוד, כאלטרנטיבה שהעדפתי מתוך הקיים, אך לא בהזדהות של ממש.

בליל הבחירות הזדעזעתי מכניסתה של כך לכנסת ובחירתו של "הרב" כהנא. ראיתי בכהניזם סתירה מוחלטת לרוח היהדות ולרוח הציונות, סוג של פשיזם גזעני מאיים. שמחתי שהתחיה, ובעיקר גאולה כהן, היו בין ראשי הנאבקים להוצאתם מחוץ לחוק. אך עצם בחירתם עוררה בי תחושות קשות על ההקצנה בימין, ודי הרחיקה אותי מן המחנה הזה.

1988 – הבחירות לכנסת ה-12

בשנותיי הראשונות לאחר הצבא, חל שינוי בהשקפת עולמי הפוליטית. אף שהמשכתי להאמין בזכותנו על א"י השלמה, כפי שאני מאמין עד היום, הגעתי למסקנה שכדי להבטיח את היותנו מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק, אין מנוס מפשרה טריטוריאלית. התנגדתי לזרמים היוניים במפלגת העבודה, ללהט הוותרנות שלהם. אך תמכתי בפשרה נוסח תכנית אלון – שבה ישראל מוותרת על חלקי א"י המאוכלסים בצפיפות בערבים ומספחת את האזורים שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים, שבהם ראיתי יעד להגשמת הציונות בהתיישבות וריבונות, ולהבטחת גבולות בני הגנה למדינת ישראל. הצטרפתי לעמותת השידרה הכפולה שנשאה את הדגלים הללו. באותן שנים (עוד טרם שחרורי מצה"ל) התחלתי לכתוב מאמרים לעיתונות, בהם ביטאתי את השקפותיי. על העמדות הללו נאבקתי כחבר פעיל בתנועה הקיבוצית.

לא הייתה מפלגה שנשאה ברמה את הדגל הזה – דגל הגולן, הבקעה וכו', לצד נכונות לוויתורים. אולם באופן כללי, מפלגת העבודה הייתה הקרובה ביותר לדרך זו. הזרם הניצי בתוכה, שנקרא "הזרם המרכזי", נשא את הדגל וחשתי קרבה אליו. כיוון שמפלגת העבודה גם ביטאה במידה רבה את עמדותיי בנושאי חברה וכלכלה, אך טבעי היה שאתמוך בה. בוודאי, אחרי פירוק המערך, פרישת מפ"ם ופרישת יוסי שריד שעבר לר"צ.

הייתה לי ביקורת חריפה על הליכוד ועל שמיר. אך הייתה לי ביקורת חריפה לא פחות על מפלגת העבודה ובמיוחד על פרס. חשתי שהעמדות שלה הולכות ונעשות יוניות יותר ויותר, ושפרס עצמו מוביל את הקו הזה. למי להצביע?

עד הרגע האחרון התלבטתי בין שתי רשימות. האחת הייתה לאו"ר של יעקב חסדאי. האמנתי מאוד בחסדאי האיש, שאותו פגשתי לראשונה בהרצאה בצבא, וקראתי בשקיקה את ספריו "בעט ברזל" ו"אמת בצל המלחמה". הייתה לו ביקורת נוקבת על המערכת הפוליטית, על השיטה, על השחיתות, על חוסר היושרה, על תרבות השקר, על תרבות רדיפת הבצע. הוא היה בעל קו ניצי פרגמטי שהתאים לי. השניה הייתה מימ"ד – המפלגה הדתית המתונה, שנשאה את הדגל של חיבור בין חילונים ודתיים וחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל בדרכי חינוך ושלום והתנגדה לחקיקה דתית וכפיה דתית. גם גישתה המדינית הייתה "יונצית" והתאימה לי.

אולם על פי כל הסקרים שתי הרשימות לא עמדו לעבור את אחוז החסימה ולא רציתי לבזבז את קולי. ממש ברגע האחרון החלטתי לתמוך, בלב כבד, בליכוד. הנושא המרכזי על סדר היום של הבחירות היה הוועידה הבינלאומית. מפלגת העבודה תמכה בה ושמיר התנגד בתוקף. אף שלא תמכתי בעמדותיו המדיניות של שמיר, ב"אף שעל" שהיה קיצוני בעיניי, ראיתי בוועידה הבינלאומית מלכודת שבה מדינת ישראל תבודד בלחץ בינלאומי מאסיבי לנסיגה לקווי 49'. לכך הצטרף חוסר האמון שרחשתי לפרס (לצד הערכתי הרבה לרבין) ואי רצוני שהוא יבחר לראשות הממשלה.

אגב, בבחירות להסתדרות שנערכו זמן קצר לאחר מכן, תמכתי במפ"ם בראשות יאיר צבן, שייצגה את השקפותיי החברתיות.

1992 – הבחירות לכנסת ה-13

לאחר הבחירות קמה ממשלת אחדות לאומית נוספת בראשות שמיר. שמחתי על כך מאוד. בממשלה התייצב ציר מרכזי חזק בראשות שמיר ורבין, ומולו עמד שמעון פרס. בצד השני ניצבו שרי החישוקים של הליכוד, שרון, לוי ומודעי, שאיגפו אותו מימין. לשרי החישוקים לא האמנתי, ראיתי בהם קואליציה של אמביציה לשמה. את שמיר ורבין הערכתי, תמכתי בהם וסמכתי עליהם.

בשנת 90' התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. ראיתי בתרגיל עצמו ובפרס אישית את התגלמות הכיעור שבפוליטיקה; פוליטיקה המבוססת על כזב, כחש, מניפולציות מכוערות, כוחנות ורדיפת שלטון שלוחת רסן.

אולם ביקורתי כלפי ממשלת שמיר הלכה והתגברה. שללתי את עמדתו הקיצונית, עמדת ה"אף שעל" וההתנגדות לכל ויתור טריטוריאלי. חשתי שעמדתו מסכנת את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ולא הבנתי איך האינתיפאדה אינה גורמת לו לחשיבה מחדש. התנגדתי לדרכה החברתית כלכלית של הממשלה, לכניעתה לסחטנות החרדים בנושאים שונים. הרגשתי שישראל דורכת במקום.

בדיעבד, שיניתי את דעתי על ממשלת שמיר. שמיר היה בעיניי אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. בנושאים המדיניים והביטחוניים הוא היה זהיר מאוד ונמנע משגיאות היסטוריות, אך עיקר מעייניו והנושא שבו עסק יותר מכל, היה העליה מבריה"מ ואתיופיה וקליטתם. בדרכו הנחושה, ללא הכריזמה מן הסוג של מנהיגים כבן גוריון ובגין, הוא הוליך מדיניות שלמעשה סגרה את שערי ארה"ב בפני יהודי בריה"מ כ"פליטים" וניתבה אותם למולדתם. הוא הוביל מהלכים דרסטיים שיצרו קורת גג למיליון עולים בתוך שנים ספורות. מבצע שלמה עליו הוא החליט ועל ביצועו ניצח, לעליית יהדות אתיופיה, היה אחד המבצעים הציוניים החשובים בתולדות המדינה. גם כאשר הדבר כמעט הביא לנפילת שלטונו, הוא עמד מול לחץ החרדים להתנתק מיהדות ארה"ב באמצעות חקיקה השוללת גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים. הדברים נעשו ללא רעמים וברקים, בצניעות, ללא פרגון תקשורתי, ובזמן אמתי לא ראיתי את שמיר בגדולתו, כפי שאני רואה אותו בפרספקטיבה של שלושה עשורים.

כאשר רבין ניצח את פרס בפיירמריז, התחלתי לשקול תמיכה במפלגת העבודה. השתתפתי בכמה מפגשים עם רבין והתרשמתי מאוד. שני ביקורים של רבין בגולן בשבועיים שלפני הבחירות, ובהם ביקור באורטל יום לפני הבחירות, בהם נשבע אמונים לגולן ולשמירתו בידי ישראל, והבטיח לפתח את הגולן ולחזקו, שכנעו אותי. בלב כבד הצבעתי למפלגת העבודה בראשות רבין.

1996 – הבחירות לכנסת ה-14 ולראשות הממשלה

רבין אכזב קשות. מיד אחרי הבחירות החל לשאת ולתת על נסיגה מהגולן. הייתי דובר ועד יישובי הגולן ומראשי המאבק נגד הנסיגה. במסגרת המאבק שבתתי רעב בגמלא במשך 19 יום.

תמכתי, על אף חששות רבים והסתייגויות רבות, בהסכם אוסלו. רבין עמד אז על עקרונות הפשרה הטריטוריאלית שבהם דגלתי, אך חשתי בעליית הגורמים היוניים והשתלטותם ההדרגתית על מפלגת העבודה.

שבועות אחדים אחרי הבחירות, התחרטתי על ההצבעה ורציתי בנפילת הממשלה. קיוויתי מאוד שהגורמים הניציים במפלגת העבודה יפרשו ויקימו את תנועת העבודה החדשה, ברוח "אחדות העבודה" של פעם.

הייתי בין מייסדי הדרך השלישית, בין הדוחפים להקמתה ובין התומכים המובהקים בהפיכתה מתנועה חוץ פרלמנטרית למפלגה. הייתי חבר בהנהלתה. התגייסתי כל כולי להצלחתה בבחירות.

היו אלו, לראשונה, בחירות בשני פתקים – פתק לכנסת ופתק לראשות הממשלה. היה לי ברור שאתמוך במועמד שנגד הממשלה.

את רצח רבין לקחתי קשה מאוד, ראיתי בכך ועד היום אני רואה בכך את האסון הלאומי הגדול ביותר שקרה לנו. אך הפרדתי בין הזעזוע מן הרצח ומן ההסתה של הימין הקיצוני, לבין העמדה הפוליטית הלגיטימית לחלוטין של התנגדות לרבין ולממשלתו (כולל של הימין המתנגד לכל ויתורים, שלא ייצג את עמדותיי, אך ניהל מאבק דמוקרטי ראוי. כולל של נתניהו שהעלילו עליו הסתה נגד רבין).

המועמד של הליכוד לראשות הממשלה היה נתניהו. את נתניהו לא הערכתי ומאוד לא רציתי שיבחר לראשות הליכוד. אך היה לי ברור שאצביע בעדו, נגד רבין וכמובן נגד פרס.

נהגתי לומר אז, ש"לעולם לא אסלח לשמעון פרס שבגללו אני נאלץ לתמוך בנתניהו" וש"אילו הסוס של קליגולה היה מתמודד נגד פרס הייתי מצביע לסוס".

בבחירות הצבעתי בעד נתניהו והדרך השלישית. נתניהו הפתיע וניצח והדרך השלישית קיבלה 4 מנדטים.

1999 – הבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה

אחרי בחירות 1996 תמכתי בהצטרפות הדרך השלישית לממשלת נתניהו. אולם מהר מאוד חשתי מיאוס מנתניהו ומאופן ניהול המדינה. פרשת בר-און תמורת חברון, הייתה בעיניי מגה-שחיתות, ניסיון להעמיד בראש התביעה נציג של עבריין מושחת – אריה דרעי, תוך שילוב ענייני מדיניות מהותיים בעסקה המושחתת. בדיעבד, למדתי שהוא גם הסכים לנסיגה מהגולן, אך אז עוד לא ידעתי על כך ולא העליתי זאת על דעתי.

נאבקתי, ללא הצלחה, למען פרישת הדרך השלישית מן הממשלה. רציתי בריצה משותפת של הדרך השלישית עם ישראל בעליה (שרנסקי), מימ"ד וגורמי מרכז אידיאולוגיים נוספים (להבדיל מהבלון הנפוח מן הסוג של מפלגת המרכז), אך גם זה לא קרה.

למרות שהייתה לי ביקורת פנימית לא מעטה, תמיכתי בדרך השלישית הייתה יציבה. תמכתי בה בכל מאודי, ופעלתי להצלחתה בבחירות.

אך במי לבחור לראשות הממשלה? לא יכולתי להצביע לנתניהו, שראיתי בו גורם המשחית את החברה הישראלית. התנגדתי בכל מאודי לדרכו החברתית כלכלית, הקפיטליסטית הקיצונית (שלא אפיינה את הליכוד לפניו) המנפצת את מדינת הרווחה, וראיתי בה הרס של מדינת ישראל. אך לא יכולתי להצביע לברק, שהתנגדתי לדרכו המדינית ובמיוחד בנושא הגולן, אם כי לא העליתי על דעתי עד כמה הוא ירחיק לכת, כי הוא נחשב לאיש המחנה הניצי במפלגת העבודה.

בבחירות לראשות הממשלה הטלתי, בפעם היחידה בחיי, פתק ריק, פתק צהוב. לכנסת הצבעתי לדרך השלישית, אך היא הייתה רחוקה מאחוז החסימה והתפרקה.

2001 – בחירות מיוחדות לראשות הממשלה

אהוד ברק ניהל מדיניות הרסנית. יותר מכל ראש ממשלה אחר הוא ניסה בנחישות להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. אנו ניהלנו נגדו מאבק נחוש וניצחנו.

לאחר מכן הוא עבר לטפל בסוגיה הפלשתינאית. בקמפ-דיוויד הוא נטש את דרכה של מפלגת העבודה, מחק את כל הקווים האדומים של רבין, עקף את מרצ משמאל והציע נסיגה מלאה כולל מבקעת הירדן וחלוקת ירושלים, כולל ירושלים העתיקה, על דעת עצמו, ללא כל דיון בממשלה ובקבינט. ראיתי בו מנהיג מסוכן, יהיר ונמהר, חסר אחריות, מוכה שגעון גדלות, המאמין שבשבועיים הוא יכול לפתור סכסוך של מאה שנה, הבז לכל מי ומה שהיה לפניו ומוליך את מדינת ישראל לאסון.

אחרי שערפאת דחה על הסף את הצעתו, בגלל "זכות" השיבה, במקום להודיע שכעת הצעתו בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לזחול לוויתורים נוספים. הוא דחף את קלינטון להפוך את תכנית ברק ל"מתווה קלינטון" שכלל ויתורים נוספים. מדיניותו הנמהרת הובילה למתקפת הטרור הפלשתינאית שבה נהרגו ונרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים. ותחת אש הוא עוד זחל לטאבה ברגע האחרון לפני הבחירות, בניסיון לחלץ הסכם בוויתורים נוספים.

12 ראשי ממשלה היו לישראל. אהוד ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

ראיתי בהפלתו משימה לאומית. מולו עמד שרון. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה, סלדתי משרון וראיתי בו אדם מסוכן. בתקופת המאבק על הגולן הכרתי אותו אישית, והופתעתי מהפער בין התדמית לבין הדמות שגיליתי.

תמכתי בשרון ואף פעלתי לבחירתו (בין השאר כתבתי לו נאומים). שמחתי מאוד על ניצחונו.

2003 – הבחירות לכנסת ה-16

שרון ביטל את הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ושוב הבחירות היו בפתק אחד. הדרך השלישית כבר לא הייתה קיימת ולא היה לי במי לתמוך.

הערכתי את שרון, בעיקר על מבצע "חומת מגן" ומלחמתו הנחושה בטרור, אך סלדתי מפרשיות השחיתות שנקשרו אליו. בעיקר התנגדתי לדרך הכלכלית של ממשלתו.

למפלגת העבודה שהלכה והתיוננה ואימצה עמדות הרחוקות מאוד מדרכה המסורתית, אפילו לא העליתי על דעתי להצביע.

בחרתי בישראל בעליה, מפלגתו של שרנסקי. שרנסקי היה גיבור לאומי שהערצתי עוד מנעוריי, בזכות מאבקו הנחוש במשטר הסובייטי כמתנגד משטר וכאסיר ציון. כנ"ל מספר 2 שלו – יולי אדלשטיין. לאדלשטיין התקרבתי כאשר הצעתי לו לעמוד בראש לובי הגולן בכנסת, אחרי נפילת הדרך השלישית.

ישראל בעליה נקטה בקו מרכזי, שהיה קרוב למדיי לקו של הדרך השלישית, וכאמור, רציתי באיחוד בין המפלגות. התאכזבתי מתוצאות הבחירות, בהן ישראל בעליה קיבלה רק שני מנדטים. לא אהבתי את ההצטרפות שלה לליכוד מיד אחרי התוצאה המאכזבת, למרות שבהחלט הבנתי את ההחלטה.

2006 – הבחירות לכנסת ה-17

היו אלו הבחירות שאחרי ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות והצבעה לקדימה לא עלתה על דעתי. גם לא הצבעה לליכוד בראשות נתניהו, שתמך בהתנתקות והצביע בעדה בממשלה ובכנסת, אח"כ, כשכבר אי אפשר היה להשפיע, פתאום התנגד להתנתקות ובעיקר – הוביל כשר האוצר מדיניות של הרס מדינת הרווחה, שראיתי בה איום על עתיד החברה הישראלית.

בבחירות תמכתי בתפנית בראשות עוזי דיין. תמכתי בעוזי דיין אידיאולוגית ואישית. אני מאמין באיש ותמכתי בחלק ניכר מעמדותיו (שלא היו ימניות כל כך כמו היום). הוא הקים את כנס שדרות לחברה – הכנס החברתי החשוב ביותר במדינה, והעלה על סדר יומה של המדינה את הסוגיה החברתית, שהייתה מאוד שולית ובלתי פופולרית באותם ימים. שעה שהתקשורת סגדה לעושר ולעשירים והעלתה על נס את הטייקונים, הוא הקים כאנטיתזה לכנס קיסריה הנוצץ את כנס שדרות העממי.

הוא הניף את דגל המלחמה בשחיתות והציג קו מדיני ביטחוני מרכזי עם נטיה ניצית.

לצערי, תפנית לא עברה את אחוז החסימה.

2009 – הבחירות לכנסת ה-18

בבחירות לכנסת ה-18 הצבעתי לבית היהודי, בראשות פרופ' דניאל הרשקוביץ ואורי אורבך. הסיבה העיקרית לכך הייתה שלא הייתה אף מפלגה שבאמת תמכתי בה, ולא נותר לי אלא לבחור ברע במיעוטו.

הבית היהודי, ללא האיחוד הלאומי, הובילה קו מרכזי ומתון, לא מתלהם, שולל כל כיוון גזעני, מקדם דרך של אחדות לאומית ובעיקר מייצג יהדות מתונה ופתוחה. רציתי לחזק את הקו הזה, שראיתי בו אלטרנטיבה להקצנה הדתית. ראיתי בבית היהודי את בני הברית של ההתחדשות היהודית בה אני פעיל ובה אני מאמין ורציתי לחזקה.

היו אלו הבחירות של "ציפי או ביבי". רציתי בניצחון הליכוד, ולו כדי להעניש את "קדימה" שראיתי בה את מפלגת השחיתות, מפלגת המושחתים ואת המפלגה שהציגה את הקו המדיני הוותרני וההרסני ביותר בתולדות המדינה, תוך שהיא מתהדרת בהיותה מפלגת מרכז. אמנם אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל כבר לא עמד בראשה, אך גם לציפי לבני התנגדתי מאוד.

רציתי בהענשת המפלגה הזאת, אך לא רציתי לתמוך ישירות בליכוד ובנתניהו. ברור היה שמפלגת הבית היהודי תלך עם הליכוד, והעדפתי לתמוך בה.

2013 – הבחירות לכנסת ה-19

אחרי שאבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט, הגעתי למסקנה שהוויכוח המדיני הקורע את החברה הישראלית הוא ויכוח עקר. היטיב לנסח זאת אחמד טיבי, שאמר שהמקסימום שישראל יכולה להציע רחוק מהמינימום שהפלשתינאים יכולים להסכים לו. היה לי ברור וברור לי גם היום, שכל עוד ישראל לא תסכים ל"זכות" השיבה, כלומר לוותר על היותה מדינה יהודית ולהסכים להצפה במיליוני פלשתינאים, אין סיכוי להסכם. ומאחר שברור לי, שגם מרצ, אפילו בראשות זהבה גלאון, מתנגדת לכך, הסוגיה המדינית היא מרכיב חשוב פחות בהחלטתי למי להצביע, לעומת הנושא החברתי כלכלי.

במשך עשרות שנים, החיים הציבוריים בישראל השתעבדו לנושא המדיני. הוא שהגדיר את הימין והשמאל – למשל, נחמיה שטרסלר, נושא דגל הקפיטליזם הדרוויניסטי החזירי, נחשב "שמאל" בשל עמדותיו המדיניות. בנושא החברתי והכלכלי, הגישה הקפיטליסטית הייתה לקונצנזוס, כאשר התקשורת כולה הובילה אותה במרוץ של הערצת העושר והעשירים, ובכך שרתה את קומץ המשפחות שלמעשה השתלטו על כלכלת המדינה ואף על התקשורת (משפחות מוזס, נמרודי, שוקן וכו').

משבר הקפיטליזם ב-2008 בישר את ההתפכחות והשינוי (בכל העולם ובישראל) וביתר שאת – המחאה החברתית ב-2011. תמכתי במחאה והשתתפתי בה (בקריית שמונה ובגולן).

הביטוי הפוליטי של הרוח החדשה היה בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה. שלי העלתה באמת ובתמים, מתוך אמונה אמתית ולא כגימיק בחירות נוסח "הזקנה במסדרון", את הצדק החברתי והערבות ההדדית על ראש שמחתה. זה היה הנושא למענו נכנסה לפוליטיקה, פעלה בו כח"כית, עליו רצה לראשות מפלגתה וכראש המפלגה – לכנסת.

אני רואה בשלי יחימוביץ' מנהיגה אמתית, דבקה באידיאולוגיה החברתית ונחושה להגשים אותה ולא פחות חשוב, מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים.

יחימוביץ' יצאה נגד השיח של שנאת מתנחלים, שהוא שיח אנטי חברתי ואנטי סולידרי, ונגד השקר המאשים את המתנחלים בחוליי החברה והכלכלה הישראלית.

את הנושא המדיני היא הורידה למקום נמוך בסדר העדיפויות. אמנם, עמדותיה המדיניות הן עמדות מפלגת העבודה מאז המהפך האידיאולוגי שחולל בה ברק ("מתווה קלינטון", בלשונה, כי הס מלהזכיר את המילים הגסות ברק ואולמרט), אך מתוך הבנה שאין פרטנר פלשתינאי לדרך הזאת, היא העדיפה להתמקד בנושאים החברתיים.

אחרי מפח הנפש שנחלתי ב-1992, לא האמנתי שאצביע שוב למפלגת העבודה, אך לאחר לבטים קשים, מתוך העדר אלטרנטיבה ובשל הערכתי האישית הרבה לשלי יחימוביץ', בחרתי במפלגת העבודה.

2015 – הבחירות לכנסת ה-20

שלי יחימוביץ' הודחה בפריימריז. הרצוג נבחר תחתיה. חברי מפלגת העבודה העדיפו אדם שהיה מעורב בפרשת שחיתות פוליטית חמורה (עמותות ברק) ושתק בחדרי החקירות, על פני מנהיגה ישרה, נקיה והגונה. לא בכדי המפלגה הזאת הריצה את פואד לתפקיד נשיא המדינה.

מפלגת העבודה ירדה מן הפרק, מבחינתי. אמנם היא נהגה באחריות במלחמת "צוק איתן", אך הזדעזעתי מכך שאימצה את הקו ה"שמאלני" הרדיקלי, ובראש ובראשונה בנושא חוק הלאום. לצערי, גם שלי יחימוביץ' הייתה בין נושאי הדגל של הקו הזה. חוק הלאום הוא חוק בן גוריוני מובהק, ברוח מגילת העצמאות. בהתנגדות לו, נשמעו מצד מפלגת העבודה מסרים המושפעים מאוד מן הרעל הפוסט ציוני, המציג סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

היה לי קשה לראות כיצד מפלגת העבודה מידרדרת מתמיכה בפשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון כדי להבטיח את היותה מדינה יהודית ציונית עם רוב יהודי מאסיבי, דרך נכונות לנסיגה מוחלטת ושלום בכל מחיר, דרך אימוץ להג "אקיבוש" (ביטוי שהמצאתי והפך רווח בשיח הישראלי) ולפתע גם כפירה בעיקרי הציונות. צר היה לי לראות איך רוחות של "שמאל" רדיקאלי, לא ציוני, משפיעות עליה.

עם כל התנגדותי, הקפדתי לציין, להבדיל מרבים ממנגחיה מימין, שהמחנ"צ הוא ציוני. איני כופר בפטריוטיות של הרצוג, לבני ורוב חברי מפלגת העבודה. אלה אנשים שמדינת ישראל יקרה להם וחשובה להם לא פחות מכפי שהיא חשובה לי. אבל עשרות שנות שטיפת מוח פוסט ציונית החלו להשפיע עליה ולהחליש את המערכת החיסונית שלה.

שללתי גם את דרכו של הליכוד ונתניהו, בעיקר בתחום החברתי כלכלי, אך גם את אופי התנהלותו האישית, הנהנתנית, הרהבתנית והראוותנית, שאני רואה בה שחיתות מוסרית, העדר דוגמה אישית, גם אם אינה פלילית. בפירוק הממשלה וטלטול מדינת ישראל לבחירות מיותרות ויקרות ראיתי גחמה אישית של מנהיג שאימץ גישה של "המדינה זה אני", ונהג בחוסר אחריות לאומית משווע.

תמכתי בדרך כלל בדרכו של נתניהו בסוגיה האיראנית, כולל נאומו המצוין והחשוב בפני בתי הנבחרים. העמדה של המחנ"צ והשמאל בנושא הזה הייתה חסרת אחריות, והעדיפה אינטרס פוליטי ואלקטורלי צר על פני טובת המדינה.

מערכת הבחירות הזאת העצימה את הצדדים המכוערים בחברה הישראלית, של שנאה, קיטוב ומחנאות. הוליכו זאת בעיקר אנשי "רק לא ביבי" ובראש ובראשונה נוני מוזס ועיתוניו, במערכת הסתה והכפשות חסרת תקדים. אך גם נתניהו והליכוד לא טמנו את ידם בצלחת – בהתערבות הגסה בפרס ישראל ובתעמולה ארסית ומסיתה כלפי יריביהם. ראיתי בקיטוב המעמיק והולך סכנה לאומית גדולה יותר מכל איום ביטחוני וכלכלי.

בבחירות הללו תמכתי בכולנו – כמפלגה ששידרה אהבת ישראל, אחדות ישראל, מתינות ושפיות כנגד כל אותה שנאה וקיטוב הרסניים, המאיימים על החברה הישראלית. תמכתי במסר החברתי שהיא ייצגה, אף שחלקתי עליה בכמה סוגיות יסוד (ובראשם קריאתו להפרטת רשות מקרקעי ישראל, לה אני מתנגד). ראיתי בכחלון את הלוחם הגדול בטייקוניזם, כפי שהוכיח בעבר, והאמנתי ביכולתו לעמוד מול כוחם המערב הון-שלטון-עיתון. האמנתי שהוא נחוש להתמודד עם קרטל הבנקים המסחריים כפי שנהג בנושא הסלולר, מתוך סלידתו מריכוזיות בכלל ומריכוזיות טייקוניסטית פרטית בפרט. כחלון ומפלגתו תומכים במדינת הרווחה ושללו את הקיצוצים בתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. הקו המדיני ביטחוני של כולנו ניצי.

האמנתי שכולנו תצטרף לכל ממשלה שתבחר, ותהיה גורם שפוי, ממתן ומאזן בתוכה, משקל נגד לכוחות ההרסניים הדוחפים להקצנה ולקרע לאומי.

לכן, בין האלטרנטיבות שעמדו בפניי, בחרתי בכולנו.

אפריל 2019 – הבחירות לכנסת ה-21

תקופת כהונתה של הכנסת ה-21 וממשלתו הרביעית של נתניהו, התאפיינה במלחמת חורמה שנתניהו ניהל נגד מדינת החוק. מרגע שנחשפו פרשיות השחיתות והפלילים שנקשרו אליו, הוא איבד כל רסן, ויצא לשרוף את המועדון – מוסדות מדינת ישראל והחברה הישראלית, כדי להציל את עורו. הוא ניסה בכל דרך לחוקק חוקי מגה-שחיתות שנועדו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעשה שראיתי בו פוטש שישנה את אופי הדמוקרטיה הישראלית מן הקצה אל הקצה. פולחן האישיות שלו השפיע על המונים, והוא הצליח לחלק את החברה הישראלית לשני שבטים שנגררים אחרי ה"בייס" הקיצוני בתוכם, תוך הסתה פרועה נגד כל מי שאינו חלק מן המחנה. הוא הצליח להנחיל למעריציו תאוריית קונספירציה חולנית ומטורפת על איזו "מדינת עומק", הכוללת את כל מוסדות המדינה, החוק, המשפט וכד', שמונעת בידי גורמים אנטי ישראלים זרים, וכל מטרתה להילחם נגד נתניהו, לתפור לו תיקים כדי להפיל אותו. וההמון מאמין לזה. לצד הערכתי ליכולותיו המדיניות והמנהיגותיות המוכחות ולהישגים בלתי מבוטלים שהוא השיג, בעיקר בתחום המדיני (לצד שגיאות ביטחוניות מסוימות) עמדתי כלפיו הלכה ונעשתה שלילית, עד כדי ראייתי בו סכנה של ממש לדמוקרטיה הישראלית; בו אישית ובמחנה שהולך אחריו בעיניים עצומות.

לזכותו של משה כחלון יצוין שהוא עמד מספר פעמים איתן וסיכל כמה מיוזמותיו הנוראיות של נתניהו, ובראשן הפיגוע נגד הדמוקרטיה – החוק "הצרפתי" שנועד להציב את נתניהו מעל החוק ולהפוך את השחיתות השלטונית לנורמה לגיטימית, וניסיונו של נתניהו להחריב את השידור הציבורי בישראל. אך הוא דבק בממשלה ובנתניהו ובסך הכל איכזב.

ראיתי בכאב את הפילוג בחברה הישראלית, את ההקצנה הן בשמאל והן בימין, כשכל צד נגרר אחרי השוליים. ראיתי בשמאל היגררות אחרי השמאל הרדיקלי, הלא ציוני, במלחמה צדקנית ושקרית נגד חוק הלאום, בהגנה על ארגונים כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם" שהם חוד החנית של המערכה נגד מדינת ישראל ברחבי העולם, בפרובוקציות נואלות כמו טקסים משותפים לחללי צה"ל ומחבלים שחיללו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובתמיכה בביטויים המשווים את מדינת ישראל לגרמניה הנאצית.

ובימין, הקצנה מטורפת – לא בתחום המדיני, אלא בתחומים הערכיים, כמו היחס לערבים, למשפט, לחוק, לערכים של טוהר הנשק ומוסר לחימה, לממלכתיות. קו פרשת המים הייתה פרשת אלאור אזריה, שבה כמעט כל הימין, כאיש אחד, התייצב להגנה על חייל שסרח, וירה בקור רוח בראשו של מחבל שבוי, גוסס, שלא היווה כל סכנה. התמיכה באזריה, כללה מתקפה נואלת נגד צה"ל ומפקדיו, שהוצג כחלק מאותה "מדינת עומק" הזויה, שמופעלת בידי "הקרן". ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו, הצטרפה להסתה נגד המשטרה והמפכ"ל על שהעזו לבצע את תפקידם ולחקור את השחיתות השלטונית ונגד שאר מוסדות המדינה.

כמהתי להקמתה של דרך שלישית חדשה, מפלגה שתציג חלופה מרכזית לשני המחנות ההולכים ומקצינים, ותשקם את המיינסטרים הציוני, הממלכתי, הדמוקרטי.

מי שהצטייר כמגדלור מול התהליך, כמנהיג אמיץ, חזק וישר, שעמד בפרץ מול הגלים העכורים האלה, היה שר הביטחון בוגי יעלון. הוא עמד איתן, למשל בפרשת אזריה, והקרע בינו לבין נתניהו הלך והעמיק. בשלב מסוים, נתניהו החליט להדיח אותו מתפקיד שר הביטחון. יעלון מעריך שהסיבה לכך היא פרשת הצוללות. לדעתי, נתניהו רצה לזרוק את ראשו של יעלון לאספסוף תומכי אזריה, כדי לחפות על כך שכמו יעלון גם הוא, נתניהו, יצא נגד החייל שסרח, אלא שבניגוד ליעלון, עמידתו המנהיגותית החזיקה מעמד 48 שעות והוא נסחף בזרם העכור. בטרם בוצעה בפועל העברתו מתפקיד שר הביטחון ולאחר שהוצע לו לקבל את תיק החוץ, החליט יעלון לפרוש מן הממשלה, מן הכנסת ומן הליכוד והודיע שיקים מפלגה חדשה ויתמודד על הנהגת המדינה.

חברתי ליעלון וככל שהכרתי אותו הערכתי אותו יותר (אף שיש לי עליו ביקורת לא מעטה, שאותה השמעתי באוזניו). סוף סוף, לראשונה מאז הדרך השלישית, הייתה לי מפלגה שמבטאת את השקפת עולמי, שאני חש שהיא מייצגת אותי. הצטרפתי לתל"ם ואף רציתי להתמודד מטעמה לכנסת, אך לצערי לבסוף יעלון העדיף מועמדים אחרים.

כשיעלון פרש, הייתה לו בסקרים תמיכה של למעלה מ-20 מנדטים. במקום למנף זאת להקמת מפלגה ומיצוב עצמו כמחליפו של נתניהו, הוא נאלם דום ונעלם מן השטח לתקופה ארוכה. הוא לא הקים בפועל מפלגה. וכך הלך ודעך בתודעת הציבור, עד שדיבורי עיתונאים על כך שלא יעבור את אחוז החסימה היו לנבואה שהגשימה את עצמה בסקרים. במקום חיבור של מפלגות המרכז, שמתכנסים סביב תל"ם ויעלון עומד בראש, וכולל מפלגות חברתיות ככולנו וגשר, קיבלנו את כחול לבן.

וכחול לבן, אם להודות על האמת היא… לא לנער הזה התפללתי. לא מן הבחינה הפרסונלית ולא מן הבחינה האידיאולוגית. ואם חשבתי שלראשונה מאז הדרך השלישית יש לי מפלגה שאתמוך בה בלב שלם, התבדיתי, לצערי. לצערי, שוב נאלצתי להצביע לברירה בין האפשרויות הנתונות. ובין האפשרויות, נתניהו נתן עוד ועוד סיבות לתמוך במי שיעמוד נגדו, כשהשיא היה פעולתו הנמרצת להצלת התועבה הכהניסטית, כדי להכניס לכנסת את החוליגנים מעריצי ברוך גולדשטיין, כיוון שהוא סומך על תמיכתם בכל חקיקה שלו שתעמיד אותו מעל החוק.

הצבעתי לכחול לבן. למרות כל ההסתייגויות, ההצבעה הייתה ללא היסוס. ראיתי בה הגנה על מדינת החוק מול הניסיון להחריב אותה. וראיתי בה גם תמיכה ברשימה שתל"ם, המפלגה שבה אני חבר, בעקרונותיה אני מאמין ואני תומך במנהיג שלה – היא חלק ממנה, שתכנס דרכה לכנסת ותהיה הנציגות האמתית שלי.  

ספטמבר 2019 – הבחירות לכנסת ה-22

"כחול לבן" זכתה בהישג נאה בבחירות, 35 מנדטים, אך לא היה בכך די כדי לחולל מהפך. הנשיא הטיל על נתניהו להרכיב את הממשלה. ההישג שלה היה בתל-אביב, בערים המבוססות ובתנועה הקיבוצית. לעומת זאת, היא נחלה כישלון חרוץ בציונות הדתית ובמעוזי הליכוד. בישיבות תל"ם אחרי הבחירות טענתי שהאתגר שלנו הוא באזורים שבהם נכשלנו, ולשם כך יש לנתק את הקשר הגורדי הנקרא שמאל-מרכז, ולחזק את הצבע של תל"ם בתוך כחול לבן. שיש להקים ולבסס ולחזק את תל"ם, הן למקרה שכחול לבן תתפצל והן למקרה הרצוי שהיא תמשיך להתקיים יחד.

תל"ם החלה להתארגן כמפלגה אך מהר מאוד נחתו הבחירות המוקדמות, מועד ב'. ההתארגנות של תל"ם חדלה וכל המעיינים הופנו לבחירות החדשות.

אני סברתי שיש להתמקד בבוחרי כחלון שנטמע בליכוד, לפעול במרץ לחיבור עם אורלי לוי, ובעיקר לחזק את המסר הניצי של כחול לבן, ולבטל את הרוטציה. לצערי כל אלה לא קרו. יתר על כן, כחול לבן, אימצה את המסר הליברמני של האוקסימורון "ממשלת אחדות חילונית". מסר זה מנוגד לערכים שלי, לערכי תל"ם ולדעתי הוא גם נזק אלקטורלי. סברתי שכחול לבן צריכה להציע בבחירות את החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי היישובים, ולצערי זה לא קרה. הכעס שלי על כחול לבן והאכזבה שלי ממנה גדולים. שיא האכזבה שלי הייתה כאשר ראשי כחול לבן הופיעו בהפגנה אחת, נגד החסינות לנתניהו, עם איימן עודה. נסעתי בהסעה להפגנה הזאת, וכששמעתי שהוא ינאם, ירדתי בת"א ועליתי מיד על האוטובוס חזרה, כי לא יכולתי לעשות שקר בנפשי.

ובכל זאת, תמכתי בכחול לבן ללא התלבטות, הן כיוון שהיא כוללת את תל"ם, ובעיקר כיוון שהיא האלטרנטיבה היחידה למה שמייצג נתניהו. כל הרעות החולות שהביאו אותי למאוס בשלטונו של נתניהו ובמה שהוא מייצג רק התחזקו. כל מעייניו – בחסינות, שנועדה להעמיד אותו מעל החוק. הוא שוב פעל ככל יכולתו כדי לחבר את התועבה הכהניסטית לציונות הדתית ולהכניס את תלמידי "הרב" כהנא שר"י לכנסת. הוא המשיך במסע ההסתה שלו נגד מדינת החוק ומוסדותיה. הוא משקר בלי למצמץ בסיפורי בדים על כך שגנץ ולפיד תמכו בהסכם הגרעין האיראני או למשל שכחול לבן עומדת להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, (לא העליתי על דעתי שהדבר יתברר כאמת). וההמון התומך בו קונה את השקרים הללו. לפני הבחירות הוביל ספין של הסתה נגד הערבים ש"גונבים את הבחירות" וכמובן נגד היועמ"ש וועדת הבחירות המרכזי שמסייעים להם, אולי כדי להכשיר את הקרקע לסירוב לקבל את התוצאות אם יפסיד. כל התנהגותו היא ההיפך ממנהיגות לאומית, ממלכתית. הוא מפורר את החברה הישראלית וככל ששלטונו מתארך הוא יותר רקוב, מושחת ומשחית. המטרה שלו היא להקים קואליציה צרה שתעמיד אותו מעל החוק ותמלט אותו מאימת הדין, אם באמצעות ניצול לרעה של מוסד החסינות ואם באמצעות חקיקה. ראיתי בהחלפתו משימה לאומית, ושמחתי שהאלטרנטיבה לשלטונו אינה של השמאל היוני, אלא של המרכז הניצי – כחול לבן.

ולכן, למרות הביקורת החריפה שלי על כחול לבן וחרף אכזבתי ממנה, אבחר בכחול לבן.

הבחירות הלו היו הפעם השלישית בלבד שהצבעתי ברציפות לאותה רשימה. רק פעם אחת הצבעתי למפלגת השלטון. אני יודע שיש מי שיראו בביוגרפיה האלקטורלית הזאת "זגזוג".

אבל אני דווקא רואה בה קוהרנטיות רבה – חוט שדרה ציוני פטריוטי, המביא אותי לשקול בכל מערכת בחירות מה הדבר הנכון והטוב באותה נקודת זמן למדינת ישראל, בלי להיות כבול לאף מפלגה ולאף מחנה.

מרץ 2020, הבחירות לכנסת ה-23

גם הסיבוב השני של הבחירות הסתיים ללא הכרעה.

אני סברתי שיש להקים ממשלת אחדות לאומית, על פי מתווה ריבלין, לפיו נתניהו יכהן ראשון ברוטציה וכשיוגש כתב אישום (או עם פתיחת המשפט) הוא ייצא לנבצרות.

הליכוד השיב בחיוב, אך עם פרשנות מקלה מאוד מבחינתו. כחול לבן, לצערי, לא נענתה.

כחול לבן ניהלה פלירט, הגם שלא הבשיל למו"מ, עם הרשימה המשותפת, ואני התנגדתי לכך בתוקף, וראיתי בכך גם שגיאה ערכית-עקרונית וגם טקטית פוליטית.

אף צד לא הצליח להקים ממשלה ונקבע סיבוב שלישי של הבחירות.

במהלך הסיבוב השלישי הוגשו כתבי אישום נגד נתניהו על שוחד, מרמה והפרת אמונים.

גם בסיבוב הזה פעלתי במסגרת כחול לבן. הביקורת שלי על כחול לבן גדלה, למעשה לא היה בי אמון ב-3/4 מרביעיית הנהגתה (חוץ מיעלון). אך ראיתי בכחול לבן את הדרך הנכונה להחליף את שלטון נתניהו בממשלת מרכז. האמנתי להבטחות כל ראשי כחול לבן שלא יקימו ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת.

ארגנתי סיור של יעלון בגולן, השתתפתי בסיור של גנץ, עמדתי בראש נפת הגולן של תל"ם, הייתי פעיל במטה הבחירות של כחול בגולן וביום הבחירות כיהנתי כמ"מ ועדת הבחירות של מחוז צפת, מטעם כחול לבן. וכמובן שבחרתי בכחול לבן.

מרץ 2021, הבחירות לכנסת ה-24

לאחר הבחירות כחול לבן הפרה את התחייבותה וניסתה להקים ממשלת מיעוט שתלויה בתמיכת הרשימה המשותפת. זאת, בשיאה של מגפת הקורונה. והחמור מכל, מבחינתי, היה שבוגי יעלון נתן לכך את ידו, בניגוד לכל מה שאמר עד אז, כולל בשיחות אישיות רבות בינינו. ביום שבו יעלון ביצע את סיבוב הפרסה, כתבתי לו מכתב שבו הודעתי על פרישתי מתל"ם, וכתבתי שלא אני עזבתי את תל"ם אלא תל"ם עזבה אותי (הנוסח שבו יעלון מרבה לספר איך הפסיק לתמוך במפלגת העבודה ב-1996).

תמכתי בכל לבי בהקמת ממשלת אחדות לאומית, שראיתי בה הכרח כדי לשים קץ למשבר הפוליטי המתמשך, כדי למנוע סיבוב רביעי שתוצאותיו יחזירו אותנו לדילמה בין ממשלת אחדות וסיבוב חמישי, ובוודאי כאשר ישראל נקלעה למשבר הקורונה. הייתי בין מקימי "יוזמת אחדות לאומית" שדחפה להקמת ממשלת האחדות.

לאורך התקופה עמדתי בקשר יומיומי עם יועז הנדל וצביקה האוזר, כדי להבטיח שהם לא ישברו בהתנגדותם לממשלת מיעוט ובתמיכתם בממשלת אחדות. כשהם פרשו והקימו את דרך ארץ, הצטרפתי אליהם.

ממשלת האחדות אמנם קמה, אך נתניהו עקץ את שותפיו, הפר את ההסכם, פירק את הממשלה והביא לסיבוב חמישי. הבנתי שלא רק חובה לעשות הכל כדי להחליף אותו, אלא שאסור להצטרף לממשלה בראשותו, כיוון שאין כל ערך למילה שלו ולחתימת ידו.

כאשר גדעון סער פרש מהליכוד והודיע על הקמת תקווה חדשה, דרך ארץ הצטרפה אליו. תמכתי בצעד הזה. גיששתי עם גדעון סער על אפשרות של שיבוצי למקום ריאלי ברשימה, אך סער לא היה מעונין בכך. בכל זאת הסכמתי "לקשט" את הרשימה והוצבתי במקום ה-37. ללא היסוס בחרתי בתקווה חדשה.

צרור הערות 20.1.21

* כישלון מחפיר – מבצע החיסונים הישראלי הוא הצלחה גדולה.

העובדה שכבר שבוע ישראל היא המובילה בעולם במספר המאומתים ביחס לאוכלוסיה היא כישלון מחפיר.

מי שלוקח לעצמו את מלוא הקרדיט על ההצלחה – נושא באותה רמה של קרדיט באחריות על הכישלון, שעולה לנו בחיי אדם. הכישלון הוא פרי החלטות שגויות, שחלקן נובעות משיקולים פוליטיים זרים. ההימנעות מסגר דיפרנציאלי על אזורים אדומים על פי שיטת הרמזור, אך ורק בשל הרצון לא לפגוע בחרדים כי הם שותפיו הטבעיים של נתניהו לבלוק – היא הגורם המרכזי לכישלון.

ואגב, הנפגעים העיקריים מהמדיניות הפופוליסטית כלפי החרדים הם החרדים עצמם. כי הם הסובלים העיקריים מן ההפקרות שלהם בנושא הקורונה. מנהיג אמתי היה נוהג באחריות כלפיהם – בסגר דיפרנציאלי ובאכיפה. אם כל מוסד חינוכי שפתח את שעריו באופן בלתי חוקי וכנגד החלטות הממשלה היה משלם קנס של 50,000 ש"ח, מספר הנדבקים, החולים קשה והנפטרים, בעיקר במגזר החרדי עצמו, היה יורד באופן משמעותי. נתניהו מנע אפילו החלטה על קנס של 15,000 ש"ח. בפגישתו עם השולמנים הוא התפאר שהחרדים עושים מה שהוא אומר להם. זה אולי נכון בהצבעות על חוקי מגה-שחיתות. במה שקשור לחיים עצמם – הוא עושה מה שהם אומרים לו.

* מחיר הבדלנות – מערכת היחסים בין החברה הישראלית למגזר החרדי חייבת להשתנות. היא חייבת להשתנות למען החברה הישראלית כולה ובראש ובראשונה לטובת המגזר החרדי, שמשלם את מחיר הבדלנות, חוסר האחריות של מנהיגיו ועסקניו המנותקים והכניעה, הרפיסות וחוסר המנהיגות של ראש הממשלה. הקורונה הציפה את חומרת הבעיה, הדורשת טיפול דחוף באכיפת כללי הקורונה, וטיפול שורש בבוקר שלמחרת הקורונה. חייבים להחזיר את המגזר החרדי לחיק עם ישראל.

* אין דמוקרטיה בלי בית משפט עליון – הוויכוח הציבורי על החלטתו הבלתי חוקית בעליל של אמיר אוחנה לא לחסן אסירים והצפצוף הגס והבוטה שלו על הוראת היועמ"ש לפעול על פי חוק, מעלה ביטויים כמו "אין סמכות לבית המשפט, שאף אחד לא בחר אותו, לבטל החלטה של שר נבחר" וכו'. כל הרשומות שלי בימים האחרונים נגד ההחלטה הבלתי חוקית בעליל הזאת, עוררו ויכוח ותגובות ברוח זו.

מי שטוען זאת – אין לו מושג ירוק מהי דמוקרטיה. כל דמוקרטיה בעולם מבוססת על הפרדת רשויות, עם איזונים ובלמים בין הרשויות. אין אפילו דמוקרטיה אחת בעולם שבה בית המשפט העליון אינו מוסמך לפסוק שצעד של שר אינו חוקי ולבטל אותו. אין ולא הייתה דמוקרטיה כזאת. יש מחלוקת בכל העולם בין שמרנות ואקטיביזם של בית המשפט העליון. המחלוקת הזאת נוגעת לסמכות בית המשפט העליון לפסול חוקים או החלטות מדיניוֹת. ואגב, גם השמרנים אינם שוללים את הסמכות הזאת לחלוטין, אלא רוצים להגביל אותה, ובנושא הזה גם אני נוטה יותר לצד השמרני. אבל אין, לא הייתה ולא תהיה דמוקרטיה בעולם שבה אין לבית המשפט העליון סמכות לבטל החלטות של הרשות המבצעת המנוגדת לחוק. אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק ואין מדינת חוק שבה שרים, ראש הממשלה או הנשיא רשאים לעבור על החוק.

דמוקרטיה אינה רק בחירות ושלטון הרוב, אחרת גם שלטון פוטין ברוסיה ושלטון ארדואן בטורקיה הם דמוקרטיים. דמוקרטיה היא גם ביזור הכוח. דמוקרטיה היא גם מדינת חוק. מהי מדינת חוק? מדינה שבה השלטון הנבחר כפוף לחוק ולא שהוא החוק ומה שהוא קובע – זה החוק. בכל מדינה דמוקרטית יש רשות שופטת. ובכל מדינה דמוקרטית יש בית משפט עליון, שבו יכול אזרח לעתור נגד הממשלה אם הוא חש שנעשה לו עוול, שנפגעו זכויותיו וכו'. ובית המשפט העליון רשאי לבטל את החלטת הרשות המבצעת אם אינה חוקית. זה א"ב של כל דמוקרטיה. אין אפילו דמוקרטיה אחת בעולם ללא בית משפט עליון שזאת סמכותו.

* תיקון החיים הפרלמנטריים – כאשר מנחם בגין היה ראש האופוזיציה, הוא הציע פעמים רבות לשנות את החוק כך שהכנסת תוכל להביע אי אמון בשר. למרבה הצער, כשעלה לשלטון לא קידם את הצעתו.

היום, כאשר מעמדה של הכנסת נשחק והיא הפכה לאסקופה נדרסת של הרשות המבצעת, יש להחליט על רפורמות שונות שתחזקנה את הכנסת ואת עצמאותה. אחת הדרכים לכך, היא הסמכות להביע אי אמון בשר.

בנאום בכנסת ב-31.8.66 אמר בגין: "נציע שהכנסת תוכל להביא אי אמון לא רק לממשלה כולה אלא גם לכל אחד מחבריה. אחריות משותפת של ממשלה היא כלל גדול במשטר הפרלמנטרי. אבל אם הכנסת רואה ששר מסוים נהג שלא כהלכה, פגע בתפקידו, לפי הערכתנו יש לתת לה סמכות להעבירו מכהונתו. אם הממשלה תראה במקרה כזה צורך להזדהות אתו, כפי שהדבר קורה בפרלמנט, ולומר: אם תביעו אי-אמון לאחד מחברנו, נתפטר כולנו – ניחא. אני סובר, שבדרך כלל סולידריות כזאת נאה. אבל אם אחד מחברי הממשלה נהג שלא כהלכה, אין שם הצדקה לכך, שהכנסת תפנה מיד את זעמה – אם אפשר לומר כך – נגד הממשלה, ולא תינתן לה סמכות להביע אי-אמון לחבר ממשלה אינדיבידואלי".

ב-25.12.74 בגין הציע הצעת חוק לשינוי חוק יסוד הממשלה ברוח זו, ואמר בין השאר: "הבעיה היא מוסרית ולא רק משפטית… צריך להבחין בין האחריות האישית, בין מה שאפשר לכנות, לא מבחינה משפטית, האשם, לבין האחריות המשותפת של הממשלה כולה. אם שר נכשל, אם במשרדו יש כישלונות גלויים, יש לאפשר לכנסת לקבוע את העובדה הזאת ולהגיש לשר כזה שנכשל הצעת אי-אמון… אנחנו מציעים שלא יהיה צורך בפיטורי הממשלה כולה. אם היא בוחרת להתייצב מאחורי השר הכושל – זה עניינה. אבל אם היא מעדיפה שהיא תישאר בכהונתה, יפוטר השר… תוגש הצעה כזאת אם באמת יהיה ברור לבריות שפה היה כישלון חמור מאוד… זה תיקון החיים הפרלמנטריים. זו אזהרה לכל חבר ממשלה: תשתדל להצליח, אם תיכשל – תיקרא לדין ציבורי לפני הכנסת. אני חושב, שהדבר הזה ייטיב את פעולות הממשלה".

מן הראוי שהצעתו הוותיקה של בגין תהיה נדבך מרכזי ברפורמות שיחזקו את מעמדה הרמוס של הכנסת, את כוחה וסמכויותיה. אילו היה נהוג היום חוק כזה, מן הראוי היה להביע אי אמון בשר הכושל לביטחון פנים.

* סייעני נתניהו – זאב אלקין לערוץ 7: "סער הוא היחיד שיכול להרכיב ממשלה". הוא טועה. יש שניים שיכולים להרכיב ממשלה – גדעון סער ונתניהו. כל מי שמבין שצריך לסיים את שלטון נתניהו ואינו נותן את קולו לסער, מסייע להנצחת שלטון נתניהו.

* השד הגלותי – נתניהו בלחץ והוא מוציא את השד העדתי-גלותי מהבקבוק ומסית. נער השליחויות שלו מיקי זוהר אמר שאלקין עזב את הליכוד, כי היא לא "מפלגה של לבנים".

כל ההבל העדתי-גלותי הוא אנטי ציוני. הציונות היא מיזוג גלויות ולא הנצחת החלוקה הגלותית. הציונות מנצחת את הגלות דרך האהבה, הנישואין והמיטה. בעוד דור לא יהיה כאן ילד שידע להשיב על השאלה המטומטמת מאיזו "עדה" הוא.

ואם נער השליחויות כבר העלה את הסוגיה הגלותית, כדאי להזכיר לו שמנהיג הרשימה שלו "לבן" וכל צמרת מפלגתו "לבנה". ואילו במפלגה שאליה עזב אלקין "המתנשא והגזען" המנהיג הוא 50:50 וממלאת מקומו בת ליוצאי מרוקו. אך כאמור, אין לכך כל חשיבות, אלא בעבור גזענים כמיקי זוהר, נער השליחויות של נתניהו, שדבריו הם הסתה נגד אלקין שכנראה בעולם המושגים האנטי ציוני שלו הוא "רוסי".

* חדשות טובות – אם הגירושין בין בנט לסמוטריץ' סופיים, אלו חדשות טובות. הימין החדש ללא סמוטריץ' יהיה מתון יותר, שקול יותר, פרגמטי יותר ובעיקר – ממלכתי יותר. הימין החדש ללא סמוטריץ' יהיה שותף טבעי לממשלה בראשות גדעון סער, ובנט יוכל לכהן בה כשר בכיר.

החדשות הרעות, הן שסמוטריץ' עלול לחבור לעוצמה כהניסטית, ואם הם יעברו את אחוז החסימה, הוא עלול להכניס, חלילה, את החיה הכהניסטית לכנסת. סמוטריץ' עצמו נמצא על הרצף הכהניסטי.

קראתי ראיון עם סמוטריץ' בסופ"ש ונחרדתי. דרישותיו בנושא המשפטי, פירושן המעשי – ביטול הרשות השופטת בישראל. ואין ספק שאם הם יעברו את אחוז החסימה, הם יתמכו בהתלהבות בכל דרך שבה ינסה נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק.

אני מקווה מאוד שסמוטריץ' יהיה קרוב מאוד לאחוז החסימה (שתמיד התנגדתי להעלאתו. זה היה תעלול של נתניהו & ליברמן) אך לא יעבור, ועשרות אלפי קולות שנועדו לכיסו של נתניהו, ירדו לטמיון.

* תואם ביבי – מה ההבדל בין חולדאי לקנייבסקי? כל אחד מהם יודע מה טוב וזה מספיק כדי שיפעיל את כוחו על פי רצונו, בניגוד להחלטות המדינה. חולדאי יכול להיאבק על דעתו, אבל אינו יכול לעשות שבת לעצמו. כי אם כל אחד יעשה שבת לעצמו – תהיה כאן אנרכיה.

שכרון הכוח של חולדאי הוא תוצאה של שלטון ממושך מדי, שגורם לו להאמין ש"העיר זה אני". מוכר? יתכן שהמודעה שלו על כך שיש בארץ רק שני מנהיגים, מבטאת הזדהות עם סגנון המנהיגות של המנהיג השני. מה שמדינת ישראל זקוקה לו היום הוא להחליף – לא רק את הפרסונה, אלא את התרבות הפוליטית.

* הלכת דרעי – דרעי: "נביא את סער ובנט לשבת בממשלה תחת נתניהו". הוא שכח לומר אם גם הפעם הוא ערב לקיום ההסכם. אגב, האם הלכת דרעי-פנחסי תקפה גם לגבי דרעי?

* האישה היחידה – המפלגה היחידה שבחרה באישה לעמוד בראשה היא הבית היהודי, שבחרה בחגית משה. אבל היא לא תעמוד בראש רשימה. השאלה היא אם הבית היהודי ילך עם בנט או עם סמוטריץ'.

* למה אני מעדיף את הערבי על היהודי – הארגון האנטי ישראלי "בצלם"; ארגון שהוא חוד החנית של התעמולה האנטי ישראלית ושל מסעות הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל, פרסם השבוע בארץ ובעולם גילוי דעת, על פיו ישראל, מיום הקמתה, אינה מדינה דמוקרטית אלא מדינת אפרטהייד. כלומר, גם אם תוגשם הפנטזיה של הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים בקווי 49', תוך ביצוע טרנספר אכזרי לחצי מיליון יהודים והפיכתם לעקורים במולדתם – גם כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל לא תהיה לגיטימית, כל עוד היא תהיה מדינה יהודית. כלומר, על פי תפיסת הארגון הנתעב הזה, זכות ההגדרה העצמית מוקנית לכל עם ועם זולת עם אחד – העם היהודי. הוא העם היחיד שאין לו זכות למדינה ריבונית במולדתו. זו גישה גזענית ואנטישמית ממדרגה ראשונה.

קראתי שני מאמרים בעקבות גילוי הדעת הזה. האחד של אזרח יהודי והשני של אזרח ערבי. גדעון לוי, שנולד לאם יהודיה, פרסם בשוקניה פשקוויל החוגג את גילוי הדעת וקצת נוזף ב"בצלם" שהוציאו אותו מאוחר כל כך. "בפעם הראשונה חצה הארגון את הרוביקון וקבע שמשטר העליונות היהודית, שאת פשעיו הוא מתעד מאז הקמתו, אינו חל רק בשטחי הכיבוש — אלא בכל השטח, מהים ועד הירדן". או במילים אחרות: עכשיו באים? אבל גדעון לוי מגדיר את כל מי שטוען את טענת הכפירה שישראל היא דמוקרטיה, או את אלה, שהם ממועני הפשקוויל – הטוענים שהאפרטהייד הוא רק ביו"ש, במילים האלה: "מוחותיהם נשטפו מינקות על ידי מכונת התעמולה הציונית, והם מתקשים להשתחרר משקריה ומכבליה, מכל מה שסיפרו להם". עד כאן הפשקוויל האוטו-אנטישמי של היהודי.

המאמר של האזרח הערבי התפרסם ב"ישראל היום". פרסם אותו יוסף חדאד, ערבי ישראלי גאה; גאה בישראליותו וגאה בערביותו. יוסף חדאד, ערבי מנצרת, בן של כומר, לוחם ומפקד בגולני, נכה צה"ל, הוא פעיל חברתי במגזר הערבי, המייסד ומנכ"ל עמותת "ביחד ערבים זה לזה". יוסף ואני חברים בפורום עמק השווה, שנועד להביא להסכמות ולפיוס בין חלקי החברה הישראלית – יהודים וערבים, חילונים ודתיים, שמאל וימין וכו'. ציטוטים  ממאמרו הנפלא: "להגיד שאני, ערבי ישראלי, חי תחת משטר אפרטהייד? אני, שפיקדתי בצבא הגנה לישראל על חיילים יהודים? אני, שניהלתי בחיי מאות עובדים יהודים? איך אפשר להגיד שהחברה שלנו חיה תחת משטר אפרטהייד כשיש בינינו רופאים, שופטים ואפילו חברי כנסת! איך אפשר להגיד שסאמר חאג' יחיא חי תחת משטר אפרטהייד כשהוא מנהל את הבנק הגדול בישראל? 'בצלם' שברו שיאים של צביעות, אבל יותר מכך: להשוות את ישראל למשטר האפרטהייד על חוקי הגזע שלו זה לא רק שקר מעוות, אלא גם עלבון לכל אותם בני אדם בדרום אפריקה שחוו על בשרם משטר אפרטהייד אמתי. זה זילות למושג ושימוש ציני בו… כשמנכ"ל ארגון 'בצלם' חגי אלעד, יהודי, מחליט בשבילי ובשביל משפחתי וחבריי הערבים שאנחנו חיים תחת משטר אפרטהייד, הוא וארגונו בעצם אומרים לנו בעצמם שבעיניהם אנחנו סוג ב'. 'בצלם', אל תרכבו על הגב שלנו כדי לשווק את האג'נדות שלכם.

לשמחתי, ישראל תצא ככל הנראה ראשונה בעולם ממשבר הקורונה, ואולי בעוד כמה חודשים יוכלו להגיע לכאן אנשים מהעולם כדי לראות בעיניהם איך נראה האפרטהייד בישראל. ואז הם יוכלו לשמוע בשוק בנצרת עברית וערבית, יוכלו לראות ביפו מסגדים, כנסיות ובתי כנסת זה לצד זה, ויוכלו לראות ברחבי הארץ קיום משותף של הפסיפס הישראלי. ולכו תדעו, אולי אחרי ביקור כזה גם הם ירצו לחיות תחת משטר אפרטהייד".

אותו חגי אלעד, מנכ"ל "בצלם", נשא נאום בוגדני במועצת הביטחון, בו הוא הטיף לעולם לפעול בכוח נגד מדינת ישראל ולעבור מדיבורים ומעשים. איש נתעב.

בכל פעם שאני כותב נגד קואליציה עם הרשימה המשותפת, בשל עמדותיה האנטי ישראליות, אני מקבל תגובות צדקניות ושקרניות כאילו אני נגד קואליציה עם ערבים. זה שקר וכזב. אם תקום מפלגה שכולה יהודים כמו חגי אלעד, גדעון לוי, אברום בורג, מרדכי וענונו, טלי פחימה, נציג נטורי קרתא ולאה צמל, היא לא תהיה ראויה למו"מ קואליציוני, לא כיוון שאנשיה יהודים אלא בשל עמדותיה. אך אני כמה לראות בממשלת ישראל שרים ערבים כמו יוסף חדאד.

אגב, יוסף חדאד החליף השבוע את מספר הטלפון שלו, אחרי שהמספר הקודם שלו הופץ בקרב גורמים לאומנים קיצוניים שמטרידים אותו בלי סוף. ועל כך הוא כתב: "לשמחתי זה מעיד על כך שהדרך שלי עובדת והם מפחדים… אל דאגה אמשיך בכל הכוח".

* בלי להב"ה ובלי "בצלם" – לפני כעשר שנים, כאשר ניהלתי את מרכז "יובלים" במכללת תל-חי, ראיתי מודעה על לוחות המודעות, עם הזמנה לסדנה בת 14 מפגשים בחינם של ארגון "זוכרות". פרק הזמן מהרגע שבו ראיתי את המודעה ועד שהסדנה בוטלה היה לכל היותר רבע שעה. יש לציין שמנכ"ל המכללה באותם ימים היה איש מרצ. אבל הייתה אז עדין תהום בין השמאל הציוני לארגונים אנטי ישראליים, וברור היה לו שאין להכניס את השיקוץ הזה למכללה. האישור לסדנה ניתן בתמימות. המזכירה שאחראית על השכרת כיתות קיבלה פניה מארגון הנקרא "זוכרות". שם תמים, בסך הכל. אולי מדובר בעמותה שעוסקת בקשר בין דימנציה למגדר?

הארגון לא ויתר והעביר את הסדנה לבית הספר "עינות ירדן". כששמעתי על כך פעלתי במהירות והסדנה בוטלה. הם המשיכו להתעקש וקבעו סדנה בקיבוץ הגושרים. אחרי שלושה מפגשים של הסדנה, הדבר נודע לי. כתבתי מכתב גלוי לחברי הקיבוץ, ומזכירות הקיבוץ עצרה את הסדנה.

מי שיקיש בגוגל את המילים אורי הייטנר ו"זוכרות", אולי גם מכללת תל-חי או קיבוץ הגושרים, ימצא תיעוד לפרשה. במסמכים של העמותה אני מוגדר "ימין קיצוני", "מקארתיסט" וכמובן "פשיסט". ברור שהייתי נוהג בדיוק באותה דרך אילו היה מדובר בסדנאות של ארגוני "תג מחיר".

מדוע נהגתי כפי שנהגתי? כיוון שמדובר בעמותה השוללת את קיומה של מדינת ישראל ונלחמת נגד עצם הרעיון של מדינה יהודית ומטרתה המוצהרת היא "שיבה" של מיליוני פלשתינאים לישראל. ישראל היא מדינה דמוקרטית ומאפשרת את הקיום של ארגון כזה והדבר מקובל עליי. אין זה אומר שמכללה או בית ספר או קיבוץ חייבים לארח אותם. עובדה, כאשר המוסדות הללו הבינו במה המדובר, הם החליטו לסגור בפניהם את המוסד. דמוקרטיה אינה רק הזכות של עמותה אנטי ישראלית לפעול בישראל, אלא גם הזכות של מוסד לא לארח בתוכו עמותה כזו. או כמו תג מחיר, כהניסטים וכו'.

צודק שר החינוך יואב גלנט האוסר כניסה של "בצלם" לבתי הספר של משרד החינוך. מדובר בארגון אנטי ישראלי קיצוני, הפועל בכל רחבי העולם נגד ישראל, שמנהיגו מופיע במועצת הביטחון ומפציר בה לפעול בכוח נגד ישראל, שרק בשבוע שעבר הוציא גילוי דעת שמסביר שמדינת ישראל מיום הקמתה היא מדינת אפרטהייד. כי מדינה יהודית = אפרטהייד. זו הרי קביעה אוטו-אנטישמית מובהקת. חזקה עליו שבאותה מידה הוא לא יאשר פעולה של "לה-פמיליה" או ארגון להב"ה בבתי הספר. חופש הביטוי רחב ביותר, ובתי הספר צריכים לתת במה למגוון דעות רחב, אבל יש גבול. בלי להב"ה ובלי "בצלם".

* בזכות הקלגסים – השב"כ מסר כי ב-2020 סוכלו 430 "פיגועים משמעותיים" ביהודה ושומרון ובירושלים.

נזכור זאת כאשר נשמע התבכיינות של כל מיני גדעון לוי'ם, שוברי שתיקה וצלמונים למניהם, על "קלגסי צה"ל שחוטפים ילדים ממיטותיהם". בהנחה שפיגוע משמעותי הוא עם עשרה הרוגים, 4,300 מאתנו, אולי אני, אולי אתה, אולי גדעון לוי, חייבים את חיינו לקלגסים הללו.

* שכנות טובה – בכל פעם שיורד גשם ויש ברקים, בטעות משוגרות רקטות מרצועת עזה לעבר ישראל.

כנראה שמצב הרקטות שם בעייתי.

עלינו לגלות שכנות טובה ולשדרג את מערך הרקטות שלהם. כמחווה הומניטרית.

* דמוקרטיה דמוקרטיה תרדוף – "צדק צדק תרדוף" נאמר בתורה, ונשאלת השאלה, מדוע נאמר פעמיים צדק? מה הסיבה לכפילות הזאת? אחד ההסברים החביבים עליי הוא שצדק אחד עוסק במטרה והאחר באמצעים. יש לרדוף צדק בדרכי צדק. אין טעם ואין משמעות לרדיפת צדק בדרכי עוול.

הדבר נכון גם בנוגע לדמוקרטיה. אי אפשר להיאבק על הדמוקרטיה בדרכי דיקטטורה. סתימת הפיות לצמיתות של הרשתות החברתיות לטראמפ ועשרות מיליוני תומכיו, היא צעד אנטי דמוקרטי ברוטלי. הוא גם עלול להשיג תוצאה הפוכה, כי מי שסותמים את פיו – עובר מהפה לידיים. זאת ממש הזמנה לאלימות.

אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת. סתימת פיות לצמיתות לחצי עם אינו דמוקרטיה מתגוננת. השעיית חשבון פייסבוק או טוויטר לטראמפ לשבועיים, בעקבות הפריצה לקאפיטול ועד השבעת ביידן, כדי לא לתת במה להסתה שעלולה להביא לפורענות בטקס ההשבעה – היא צעד מידתי וניתן להגדיר אותו כדמוקרטיה מתגוננת. דמוקרטיה מתגוננת יכולה למחוק הודעות מסיתות בעליל. מכאן ועד הצעדים הברוטליים שננקטו ארוכה הדרך.

ונקודה נוספת, אך היא ראויה למאמר בפני עצמו – ביזור הכוח הוא מהות הדמוקרטיה. זה נכון לגבי כל הרשויות. זה נכון גם לגבי טייקונים בעלי רשתות חברתיות חובקות עולם. אגב, אולי האירועים הללו יעוררו מחשבה נוספת אצל מי שאינם מבינים את חשיבות השידור הציבורי.

* החטא ועונשו – למה נבלני נעצר בהגיעו למוסקבה? כעונש על כך שלא מילא את חובתו ולא מת כששליחי פוטין הרעילו אותו.

* דיפ-סטייט – מי הפקיד, שאף אחד לא בחר אותו, שיכול לומר לפוטין, שנבחר על ידי העם, אם מותר לו או אסור לו להרעיל את נבלני?

* ובאשר לתחזית מזג האוויר – אם בשגרה ביום שלג אין לימודים, אני מבין שבסגר ביום שלג יש לימודים. אני מבין נכון?

כן, התחזית מדברת על שלג בצפון הגולן, מגובה 800 מ' ומעלה ביום רביעי. אנחנו, קיבוץ אורטל, מתנשאים לרום של 915 מ', ולכן אנו מצפים לשלג.

אחרי חודש שלם של עצירת גשמים מוחלטת וטמפרטורות גבוהות, נפתחו ארובות השמים. עד יום שלישי ב-8:00 ירדו אצלנו 142 מ"מ והגשם המשיך לרדת כמעט ללא הפסקה גם לאחר מכן.

* ביד הלשון

הר בני צפת – הפינה הקודמת הוקדשה להר בן רסן, ברכס בשנית שבגולן. סיפרתי ששם הוקמה חוות טורבינות הרוח הראשונה, לפני כשלושים שנה, וציינתי שגם למיזם הזה קדמה סנונית ניסיונית.

הסנונית הזו הייתה על הר אחר ברכס בשנית – הר בני צפת.

שמו הערבי של ההר הוא תל-אבו-קטאיף, שפירושו הר אבי-הקטיפה. שמו העברי מנציח את בני צפת שעלו להתיישבות בגולן, ברמתניה הסמוכה, שם הקימו ב-1885 את המושבה בית יהודה, עד שגורשו ונושלו בידי השלטון העות'מאני. הם עברו לביר אשגום בדרום הגולן והקימו את המושבה בני יהודה, שאחרוניה נרצחו או נמלטו במאורעות 1921.

בהר בני צפת הוקמה טורבינת רוח קטנה, ניסיונית, כהכנה למיזם הר בני רסן. לאור התוצאות החיוביות של הניסוי, הוקמה החווה בהר בני רסן.

אבי חוות הרוח בגולן והיזם הוא חברי אבי זעירא, ממייסדי קצרין. לאחר הקמת החווה בבני רסן, הוא הקים טורבינה פרטית שלו בהר בני צפת. הוא הקדיש את האתר לזכר אחיו, שמחה, שנפל בגולן במלחמת יום הכיפורים. אבי ושמחה זעירא עצמם – הם בני צפת.

* "חדשות בן עזר"

הבחירה הטבעית של איש המרכז

השמאל והימין הם מושגים אנכרוניסטיים, שמזמן אבד עליהם כלח. את דעתי זו הצגתי ונימקתי פעמים רבות בעבר, ולא אתעמק בכך הפעם. אני, מכל מקום, מוצא את עצמי במקרים שונים ובנושאים שונים מזדהה עם עמדות המוגדרות "שמאל" ובמקרים ונושאים אחרים עם עמדות המוגדרות "ימין". על פי התגובות שאני מקבל על הדברים שאני כותב – בעבור הימנים אני שמאלן ובעבור השמאלנים אני ימני.

אם אין משמעות אמתית לשמאל ולימין, המשתמע מכך מבחינה לוגית, הוא שאין גם מרכז. אבל כיוון שהחברה הישראלית מחולקת למחנות, אני רואה עצמי, כמי שאינו שייך לאף מחנה – איש מרכז.

תרבות המחנאוּת בישראל היא הביטוי של הקרע בחברה. ברגע שאנשים מגדירים עצמם על פי המחנות, ה"אנחנו" שלהם אינו עוד עם ישראל, אלא "המחנה". לעתים ה"אנחנו" – לא זו בלבד שאינו עם ישראל, אלא הוא המחנה הגלובלי של הימין / שמאל בעולם. ההשתייכות למחנה מעמעמת את החשיבה העצמית והביקורתית. אם אני שייך למחנה הימין או השמאל, ברור מה צריכה להיות דעתי בכל נושא. וכך, די אם תשמע מה דעתי בנושא אחד, אתה צריך להבין מה דעתי בכל הנושאים. ובמשטר המחנאות ההולך ומתהדק, כל מחנה מתיישר אחרי הקיצונים בשוליו, שנותנים בו את הטון. הם הבייס של הבייס של הימין והשמאל. וכך הולך ונפער הקרע.

בשנים האחרונות, לב ההגדרה של השמאל והימין היא העמדה כלפי נתניהו. אם בוגי יעלון, ליברמן, גדעון סער ויועז הנדל אינם סוגדים לנתניהו, הם סססמולנים. אם אנשי ימין מובהקים כמו רוני אלשייך ומנדלבליט מבצעים את תפקידם ללא משוא פנים, באופן מקצועי ונאמנותם היא למדינה ולחוק ולא לנתניהו, הם בוגדים. בוגדים במחנה, כמובן, כי ה"אנחנו" הוא המחנה. כאשר אני כותב נגד השחיתות של נתניהו, נגד תרבות השקר, נגד הפרת ההסכמים, נגד פולחן האישיות, נגד מלחמת החורמה במוסדות החוק והמשפט שהוא מנהל, נגד ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, אני מקבל תגובות בנוסח "אתם הסמולנים", "אתם האנרכיסטים מפיצי המחלות מבלפור". וכאשר אני משבח את נתניהו על הסכמי השלום, על החיסונים או על העמידה האיתנה בנושא האיראני, או כשאני מבקר גילויים אנרכיסטיים והפרות חוק וסדר במחאת בלפור, אני מקבל תגובות בנוסח "אתם הביביסטים". אני כבר רגיל לזה. כשאני מגנה את המעשה של אלאור אזריה ומשבח את התגובה הערכית והמנהיגותית של שר הביטחון והרמטכ"ל אני "אתם הססמולנים" וכאשר אני מגנה את דברי הבלע של סגן הרמטכ"ל שהשווה את ישראל לגרמניה הנאצית, אני עצמי מגלם את "התהליכים בגרמניה לפני 70-80-90 שנה". גם לזה אני רגיל.

אני איש מרכז ואיני שייך לאף מחנה. וערב בחירות אני בוחן מהי הבחירה הנכונה, המייצגת את השקפת עולמי המרכזית. אלה השיקולים המנחים אותי:

א. אחדות ישראל – הקרע בעם הוא נורא, הוא האיום הקיומי האמתי. ראש הממשלה פלגן ומסית ושלטונו קורע את החברה. אירועי הדמים בוושינגטון וההסתערות על גבעת הקפיטול  חייבים להוות תמרור אזהרה בעבורנו. המשך הקרע עלול לדרדר אותנו למראות הללו. יש צורך בשלטון שילכד את העם, שיוביל לפיוס לאומי, שיראה זאת כמטרתו המרכזית, כיעד לאומי. יש צורך בשלטון שיבטא את הרוב הדומם ולא את הקצוות ההרסניים. יש צורך בשלטון של מתינות מול ההקצנה ההולכת וגוברת של השמאל והימין.

ב. ממלכתיות – מול ההתנהלות הבלתי ממלכתית של נתניהו, העמדת האינטרס האישי-משפטי שלו מעל האינטרס הלאומי, יש צורך בראש ממשלה שיראה עצמו כמשרת הציבור, שיעמיד את האינטרס הלאומי מעל כל אינטרס כיתתי ואישי. בימים אלה של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי, מן הראוי שינהיג את מדינת ישראל אדם שהשיקול היחיד המנחה אותו הוא האינטרס הלאומי. שהחלטותיו לא תהיינה נגועות בשיקולים מן הסוג של הימנעות מאכיפה במגזר החרדי, כי הם השותפים הטבעיים שלו שיתמכו בכל דרך שבה ינסה להתחמק מאימת הדין.

ג. שינוי תרבותי – יש להחליף את תרבות השקר, המרמה, הפרת האמונים והשחיתות של נתניהו בתרבות של אמת, טוהר מידות, ניקיון כפיים. את תרבות פולחן האישיות יש להמיר בתרבות של ענווה.

ד. כבוד למוסדות המדינה – אף אדם ואף גוף אינם חסינים בפני ביקורת ומותר לבקר את כל מוסדות המדינה, כולל מערכת המשפט. יש מקום לרפורמות כדי לשפר את המערכת ולתקן את הטעון תיקון בה. אך הכל מתוך כבוד והערכה למערכת המשפט והצדק המפוארת של ישראל. הגנה עליה מפני מי שרוצים למוטט אותה. הגנה עליה מפני המסיתים נגדה והמפיצים תאוריות קונספירציה מופרכות, הזויות ומטורללות המציגות אותה ככנופיית פשע מושחתת שתופרת תקים לראש הממשלה כדי לבצע הפיכה שלטונית ולהפיל את הימין.

ה. ישראל והתפוצות – ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו מהותה, זו זהותה, זו הצדקת קיומה. לאחרונה, באיחור של שבעים שנה, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי עוגנה בחוק יסוד. מדינת הלאום של העם היהודי אינה מדינת מגזר של הזרם האורתודוכסי. עליה להיות הבית ומשאת הנפש של כל שבטי ישראל; של כל הזרמים ביהדות. בשנים האחרונות ישראל מפנה עורף למרבית העם היהודי בעולם, באי מימוש מתווה הכותל ובניסיונות לחוקק את חוק הגיור הכיתתי, המדיר והמפלה. יש לשנות כיוון ולאמץ דרך ציונית המושיטה יד אחים לכל העם היהודי באשר הוא.

****

דרך המרכז היא חיפוש שביל הזהב בין הקצוות במגוון הנושאים שעל הפרק.

חוץ וביטחון – שתי העמדות הקיצוניות, זו הדורשת מימוש מוחלט של זכותנו על ארץ ישראל באמצעות סיפוח יהודה ושומרון וזו הדורשת נסיגה לקווי 4.6.67 והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית על כל השטח תוך עקירה המונית של מתיישבים יהודים, הן בלתי ריאליות וכל ניסיון ליישם אותן ימיט אסון על מדינת ישראל. סיפוח מלא פירושו מתן אזרחות למיליוני פלשתינאים ובכך לסכן את הרוב היהודי שהוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינה יהודית. כמובן שאין מקום לרעיונות עוועים כמו סיפוח ללא אזרחות, שמשמעותו אפרטהייד או של טרנספר לערבים שהוא רעיון זוועה הנוגד את אמות המוסר האנושיות והיהודיות. מצד שני, נסיגה משטחי מולדת, שאין נשקפת מהם סכנה דמוגרפית והם חיוניים לביטחון ישראל, מסכנת את ביטחונה של ישראל. נסיגה מיהודה ושומרון, שתהפוך את גוש דן ואת ירושלים לעוטף יו"ש, בדומה לעוטף עזה אחרי ההתנתקות, היא צעד הרה אסון. יש לפעול בשביל הזהב, של ריבונות ישראלית על בקעת הירדן במובנה הרחב ועל גושי ההתיישבות וירושלים רבתי והיפרדות מן השטחים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. יש לחתור לפתרונות מחוץ לקופסה שיעצבו מציאות כזו (ברוח תכנית אלון, תכנית השדרה הכפולה, מורשת רבין, תכנית טראמפ בניכוי חילופי השטחים וכד'), ועד שניתן יהיה להגשים חזון כזה, ונכון לעכשיו אין לנו פרטנר לשלום בכל תנאי – לנהל את הסכסוך בשום שכל ובאחריות.

חברה וכלכלה – הדרך של כלכלה מודרכת ומתוכננת שחונקת את היוזמה הפרטית והשוק החופשי, והדרך של שוק פרוע ואכזרי שמנוהל על ידי "היד הנעלמה" ובעצם מכפיף את החברה לתאגידי ענק של טייקונים, פשטו את הרגל. יש לעצב דרך המשלבת כלכלה חופשית עם מדינת רווחה. משבר הקורונה הוכיח את החשיבות הרבה של מדינת הרווחה; של אחריות לאומית על תחומי הבריאות, הרווחה והחינוך. המדינה חייבת לתקן כשלי שוק כמו תמיכה באזורים מרוחקים ומיעוטי אוכלוסין, שלא משתלם לשוק החופשי להשקיע בהם, כדוגמת רפורמת הסיבים האופטימיים שהוביל יועז הנדל כדי להבטיח אינטרנט מהיר גם באזורי הספר.

משפט – התפיסות הקיצוניות של "הכל שפיט" ו"שום דבר אינו שפיט" מסוכנות ומאיימות על הדמוקרטיה. יש להגיע בהידברות להסכמות בין שלוש רשויות השלטון, לחזק את הכנסת מול הממשלה ומול הרשות השופטת, ולעצב את חוק יסוד חקיקה באופן מאוזן, לא אקטיביסטי מדי אך לא מסרס את הביקורת השיפוטית. יש מקום לרפורמות במערכת המשפט, שמטרתן תיקון ולא חורבן. יש להגן על מערכת המשפט מפני המתנכלים לה ולסכל חוקי מגה-שחיתות כמו החוק "הצרפתי". אי אפשר לבצע רפורמות במערכת המשפט במציאות של ניגוד עניינים בין ראש הממשלה שנאשם בפלילים ורודף את המערכת לבין החוק והמשפט. עם החלפת נתניהו, ניתן יהיה לבצע רפורמות ראויות.

דת ומדינה – ישראל היא מדינה יהודית ועליה לחזק את זהותה היהודית בדרכי חינוך ותרבות, אך להימנע לחלוטין מחקיקה דתית ומכפיה דתית, ומצד שני מכפיה אנטי-דתית. יש לטפח זהות יהודית-ישראלית פלורליסטית ומתחדשת, הנותנת ביטוי לשבעים הפנים של היהדות. אין להיגרר אחרי סיסמאות ההפחדה מפני דחליל ה"הדתה", אך יש להבטיח שהחינוך היהודי יהיה מאוזן ופלורליסטי. יש להגיע להסדרה והסכמה בין חילונים ודתיים ולעצב שביל זהב ברוח אמנת גביזון-מדן.

המרכז הוא החתירה לעיצוב הסכמה לאומית רחבה בשיח מכבד ולנסות להגיע לעמק השווה בתחומי החיים השונים. ואת המחלוקות – לנהל בכבוד וללא שנאה, הסתה ודה-לגיטימציה.

יש להוביל לרפורמת הדה-ביביזציה של החברה הישראלית, בחקיקה כמו הגבלת קדנציות של ראש הממשלה, נבצרות של ראש ממשלה הנאשם בפלילים, חובת מינוי ממלא-מקום ראש הממשלה, צמצום חסינות חברי הכנסת לחסינות מהותית בלבד, איסור על שימוש כלשהו בכספי ציבור לביתו הפרטי של ראש הממשלה (זולת אבטחה) ועוד.

****

כאיש מרכז, הבחירה שלי היא במפלגה המקדמת את הדרכים הללו. איני משלה את עצמי שיש או שתהיה אי פעם מפלגה שתאמץ את השקפת עולמי במלואה. אני מחפש תמיד את המפלגה שהכיוון שלה הוא הכיוון הזה.

בבחירות הללו, הבחירה הטבעית שלי כאיש מרכז היא "תקווה חדשה" בהנהגת גדעון סער. זו המפלגה הקרובה יותר מכל מפלגה אחרת לתפיסה שהצגתי. "תקווה חדשה" היא מפלגת מרכז-ימין. אני בוחר בה כאיש מרכז.

אל מול הקרע בעם, אין מסוכן יותר מהפנטזיה שנתניהו מבטיח של "ממשלת ימין על מלא", שמשימתה העיקרית היא ניסיון להשתלט על הרשות השופטת ולסרס אותה, למען ענייניו  האישיים. פנטזיה של "ממשלת שמאל על מלא" אינה נשמעת כעת כי אינה ריאלית, אך אילו הייתה אפשרות כזאת, גם היא הייתה מסוכנת מאוד. כאיש מרכז, איני יכול לתת יד למי שינסו לקדם קואליציות מסוג זה. אין מקום לשום קואליציה עם גורמים רדיקליים החותרים תחת מהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, כדוגמת הרשימה המשותפת ועוצמה יהודית. כאיש מרכז, איני יכול לתת את קולי למי שמעלה על דעתו להקים קואליציה כזאת. פרשתי מתל"ם ומכחול לבן מהסיבה הזאת. הקמת ממשלה שתהיה תלויה בקצוות המטורפים הללו, היא הנפת יד על הדמוקרטיה הישראלית.

אני מאמין בממשלת אחדות. הייתי שותף ל"יוזמת ממשלת אחדות" לאומית, ולמרות אי האמון שלי בנתניהו פעלתי להקמת ממשלת אחדות רוטציונית. למרבה הצער, נתניהו הקים את הממשלה כתרגיל הונאה, חתר תחתיה מיומה הראשון ועקץ את שותפיו. ברור שהוא לא יכול להקים ממשלה כזו.

אני תומך בהקמת ממשלת אחדות לאומית, שתאחד את המפלגות הקונסטרוקטיביות מבנט וימינה ועד חולדאי והישראלים. רק ממשלה בהנהגת גדעון סער ותקווה לישראל מסוגלת לאחד את הגורמים הללו לקואליציה אחת. ממשלה כזו תהיה ממשלת אחדות לאומית, שתאפשר לליכוד לשקם את עצמו באופוזיציה ולבחור מנהיג נורמטיבי.

הבחירה שלי בבחירות 2021 היא תקווה חדשה.

* "חדשות בן עזר"