שלושה שיחסרו בסדר

בטו בשבט תשס"ב, 2002, לפני עשרים שנה בדיוק, הובלתי לראשונה, יחד עם בוג'ה, סדר טו בשבט אזורי באניעם. אירחנו את עזריה אלון, שסיפר, לאורך הסדר, על כל אחד משבעת המינים, ועוד הוסיף כהנה וכהנה על צמחים למיניהם. הסדר היה מוצלח מאוד, ועזריה היה נפלא.

עזריה אלון, חתן פרס ישראל על מפעל חיים, ממייסדי החברה להגנת הטבע, כתב עשרות ספרים על הטבע ועל הארץ, ובהם ספר על שבעת המינים. אחד מספריו נקרא "כישרון לארץ ישראל". אין מי שניחן כמוהו בכישרון הזה.

בתום הסדר אמרתי לו: "בשנה הבאה – פעם נוספת". עזריה השיב לי, שהוא בן 84 והוא לא יכול להתחייב על השנה הבאה. הדיאלוג חזר על עצמו גם בשנה הבאה ושוב מדי שנה עד 2013. מדי שנה הובלנו שלושתנו סדר, בכל שנה ביישוב אחר בגולן, וכשסיימתי לנהל את מתנ"ס הגולן ועברתי לנהל את מרכז "יובלים" – בכל שנה ביישוב אחר בגליל. אחד הסדרים, ב-2006, היה בחדר האוכל של אורטל. היה זה סדר אזורי, ואירחנו בו את עקורי נצר חזני מגוש קטיף, ששהו אותם ימים במדרשת הגולן בחספין. ב-2014 עזריה הודיע לנו ימים אחדים לפני הסדר שמצבו הבריאותי מחייב אותו לבטל את השתתפותו. את הסדר, שערכנו בקריית שמונה, הקדשנו לבריאותו והחלמתו של עזריה. אולם ימים אחדים אחרי טו בשבט עזריה נפטר, בגיל 96.

****

אחרי מותו של עזריה ערכתי עוד סדרים אחדים עם בוג'ה. האחרון שבהם היה באורטל ב-2018. הקדשנו אותו לציון ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. הפקנו חוברת טו בשבט מיוחדת לסדר הזה, ולבטח עוד נשוב אליה מדי פעם בשנים הבאות. בכל אחת מארבע הכוסות, ברכו את בוג'ה חברים מאורטל. עוד ימים רבים לאחר מכן בוג'ה ואשתו דניאלה לא חדלו להודות לי בהתרגשות ולבקש שאמסור תודה לחברים. אפילו אחד מבניהם התקשר אליי כדי לספר לי כמה ריגשנו את הוריו.

לפני שנתיים וחצי, גם בוג'ה הלך לעולמו.

****

אחרי כעשרים שנים של קיום סדר טו בשבט באורטל, בשנתיים שעברו לא יכולנו לקיים אותו, בשל הקורונה. הסתפקנו בשילוב מִינִי סדר טו בשבט, בקבלת שבת מצולמת, שהעלינו בקבוצת הפייסבוק וקבוצות הווטסאפ.

סדר טו בשבט האחרון באורטל נערך לפני שלוש שנים. הנגנים בסדר היו גל ש' וגיא עמיר.

לפני מעט יותר משנה, גיא הלך לעולמו בטרם עת.

בסדר טו בשבט השנה, נזכור ונציין את זכרם של עזריה אלון, בוג'ה וגיא.

****

סדר טו בשבט הראשון שבוג'ה הנחה באורטל היה בשנת 2000. בסדר זה אירחנו את אלוני הבשן לסדר משותף. השנה, נחזור ונארח את אלוני הבשן.

הסדר ייערך ביום א' הקרוב, ערב טו בשבט, ב-20:00 במועדון.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

לא כצעקתה

אחד הטיעונים המרכזיים של מתנגדי מיזם אנרגיית הרוח, מזהיר מפני מפגע הרעש הנורא, שיפגע באוכלוסיה ברדיו גדול מהטורבינות.

אין יישובים בקרבת הטורבינות, אבל יש שטחים חקלאיים ועובדים בהם אנשים. גם אצלנו, בבראון. יש טורבינות בתוך שטח המטע, ויצא לי לעבוד בחלקות שיש בתוכן טורבינות ואף בשורות הצמודות אליהן. אני מעיד מניסיון על עצמי: לא כצעקתה. תרתי משמע.

אם לא נמצאים ממש בקרבת הטורבינות, הרעש הוא קצת יותר מרעש של מזגן. כאשר ממש קרובים, הרעש חזק יותר. כמובן שככל שהרוח חזקה יותר – רעש הטורבינות חזק יותר. אבל גם בשרקיות העזות לפני שבועיים, ובאותם ימים עבדתי בחלקה שיש בתוכה טורבינות – כאשר עבר טרקטור במרחק חלקה או 2 לידנו, הרעש שלו היה חזק יותר.

אם להשוות את רעש העבודה בקרבת הטורבינות לעבודה על האפרונים, שוותיקי אורטל זוכרים איך עבדנו עליהם ימים שלמים לאורך שבועות – הרעש של האפרון חזק פי מאה. וכך גם עבודה על טרקטור. וכך גם העבודה במדיח הכלים בחד"א.

גם הסיפור על הריצודים שמשגעים ומטריפים את מי שנמצא ברדיוס ענק מהטורבינות, מוגזמים בטירוף.

****

לפני כשנתיים, עת שירתתי כחבר מליאת המועצה, השתתפתי בסדרת מפגשי לימוד ועיון בנושא הטורבינות, ובהם מפגשים שאורגנו והוגשו בידי מתנגדי המיזם – "שומרי הגולן" והארגונים הירוקים.

האזנתי לדבריהם ולעמדותיהם ברוב קשב והתייחסתי אליהם במלוא כובד הראש. והם בהחלט העלו נתונים מדאיגים. אני שמח שמכון שמיר למחקר לקח על עצמו לבצע מחקר עומק מקיף על ההשפעות הסביבתיות, הבריאותיות, הכלכליות והאנרגטיות של המיזם, שיהווה בסיס נתונים להחלטה אם להרחיבו.

אם כל האיומים וההפחדות מפני המיזם מדויקים כמו ההפחדה ממפגע הרעש והריצוד – אין מקום לדאגה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

נגענו בכוכב הצפון

ב-1990, הפרדנו את העסק מהקהילה. היה זה שינוי מהפכני בתנועה הקיבוצית. היינו בין הקיבוצים הראשונים שעשו זאת, ככל הזכור לי רק מרום גולן קדמה לנו. מכל עבר סיפרו לנו שזה סוף הקיבוץ. היום זאת בדיוק דרכם של הקיבוצים השיתופיים.

כאשר בנינו את המבנה החדש, הצגנו כאידיאל מצב שבו הקהילה תוכל לממן את פעילותה ממקורותיה ובראשם שכר החברים. "כאידיאל", כתבתי, כי זו לא הייתה מטרה לביצוע או תכנית מעשית. זה היה כל כך רחוק, שניתן היה רק לחלום על כך. אולם הצבנו זאת בפנינו ככוכב צפון שלאורו אנו מנווטים את דרכנו. לאורך למעלה משלושים שנה, לאט לאט, צעד אחר צעד, צימצמנו את תלות הקהילה בעסק. לפני שנים אחדות, כשזה כבר לא נראה מדע בדיוני, רונן הציב את היעד – "המרוץ למיליון". לצמצם פער של מיליון ₪ ולכסות את כל פעילות הקהילה מהכנסותיה. בשנה היוצאת, 2022, הגענו ליעד; נגענו בכוכב הצפון.

בעיניי, זו בשורה גדולה וחשובה, החשובה ביותר בסיכום 2022 ותכנית 2023. היא קצת אבדה בתוך תשומת הלב שהוקדשה בעיקרה לתוצאות הלא טובות של העסק בשנה האחרונה. אני מודה שאיני מתרגש במיוחד מהתוצאות הללו. אני מאמין בחוסן הכלכלי שלנו ובעסקים שלנו. 2021 הייתה שנה מצוינת. ב-2022 היה מצבור של נסיבות שהביא לתוצאה, אבל אני סמוך ובטוח שכבר ב-2023 נראה היפוך מגמה שתלך ותגבר בשנים הקרובות.

ההישג בתוצאות הקהילה נראה לי דבר יציב, שנבנה צעד אחר צעד לאורך שנים רבות, והוא משקף תמונה אמתית של הקהילה. ועל כך ראויים למלוא האשראי יאיר, רונן, מנהלי הוועדות וענפי הקהילה והעובדים בהם ובעצם כולנו, הקהילה כולה.

****

היכולת של הקהילה לעמוד ברשות עצמה, אינה אמורה לצמצם את השתתפות העסק בקהילה. היא מגינה על הקהילה מפני תלות במצב העסק, כפי שנוכחנו כעת. אבל העסק ממשיך להיות מחויב לקהילה, שהיא בעלת העסק; אלא שכעת העברת הכספים מן העסק לקהילה תלך רק להשקעות, לפיתוח הקהילה ולמיזמים חברתיים.

איך נתנהל אחרי המעבר לקיבוץ "מתחדש", כאשר הבסיס של הכנסות הקהילה – שכר העבודה, ילך ישירות לחברים? זה המבחן הגדול של אורטל. מנעד ההבדלים בין המודלים השונים של קיבוצים מתחדשים – רחב מאוד. יש קיבוצים שגם אחרי השינוי בנו את חברתם על בסיס של צדק חברתי, ערבות הדדית גבוהה, קהילתיות רחבה, חינוך משותף ומשימתיות. הם הגיעו לכך באמצעות מס קהילתי גבוה ופרוגרסיבי, השתתפות יפה של העסק ושמירה על רוח ההתנדבות. בקצה השני של המנעד נמצאים קיבוצים שהסתפקו בדיאט-קהילתיות כמו ביישוב קהילתי או מושבה. מה תהיה הדרך שלנו? זה האתגר הגדול הניצב לפנינו. אני מקווה מאוד שנבחר בקוטב הקיבוצי של המנעד, ונמצא את הדרך החדשה לדבוק במידה רבה בערכי היסוד שלנו.

****

הערת ביקורת על האסיפה בנושא התכנית השנתית. להעברת התכנית כולה, של המשק והקהילה, באסיפה אחת, הגם שהייתה ארוכה מאוד, יש יתרונות רבים ובעיקר – שאותם אנשים נמצאים באסיפה עד ההצבעה. בעבר, כאשר חילקנו את הנושא למספר אסיפות, מי שהיה באסיפה א' הוא לא בהכרח מי שהיה באסיפה ב' ולעתים מי שהצביע לא נכח בדיון על נושא ההצבעה.

אבל יש בכך החמצה רבה. תכנית העבודה מורכבת ממטרות ויעדים ומתקציב. התקציב הוא המימוש המעשי של המטרות והיעדים. אבל העיקר הוא המטרות והיעדים. השאלה העיקרית שעלינו לשאול את עצמנו כשאנחנו דנים בתכנית, היא לאן מועדות פני הקהילה ומה המטרות של כל ועדה וענף. מכך נגזרת השאלה איך נגשים את המטרות, כלומר מה התקציב ואיך הוא מחולק. כך גם בסיכום השנה היוצאת. הדבר העיקרי שצריך לעניין אותנו הוא האם עמדנו במטרות וביעדים ורק אח"כ האם ואיך עמדנו בתקציב. אם תקצבנו ועדה מסוימת והיא לא עמדה במטרותיה וביעדיה, האם יש לשבח אותה על כך שלא חרגה מהתקציב?

באסיפה לא עסקנו בתכנים אלא רק בתקציב, וזו החמצה גדולה. מן הראוי לנהוג אחרת בשנים הבאות.

****

באסיפה, ירון הסביר את חשיבות הסיור המקצועי של צוות המטע באיטליה. נשאלה שאלה: האם אפשר לעשות העתק-הדבק מאיטליה לכאן?

התשובה שלי היא: הלוואי. הלוואי שיכולנו לעשות העתק-הדבק ליותר משקעים, פחות רוחות, אדמה ללא אבנים ותמיכה ממשלתית מסיבית במו"פ חקלאי.

אך למרות ההבדלים, יש הרבה מאוד מה ללמוד משיטות הגידול באיטליה, ולמצוא את הדרך המתאימה ליישם אותן ככל הניתן בתנאי צפון הגולן.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

החיטה צומחת שוב / חוה אלברשטיין

פינתי השבועית ברדיוטק, 9.1.23

במלחמת יום הכיפורים נפלו 11 בני קיבוץ בית השיטה. איני בטוח אם מי שלא חי בקיבוץ או לפחות ביישוב כפרי קטן, יכול להבין את משמעות האובדן הזה. קיבוץ הוא מעין משפחה מורחבת, שמכה קשה כל כך נחתה עליה.

באותם ימים, שהו בבית השיטה הנשים והילדים של קיבוץ מרום גולן, שפונו לשם ביומה הראשון של המלחמה. ארבעה מחברי מרום גולן נפלו במלחמה. שתי הקהילות ישבו יחד וקיבלו יחד את בשורות האיוב – עוד זה מדבר וזה בא. אירוח מרום גולן בידי בית השיטה אינו מקרי. בית השיטה היה תמיד מופת של האקטיביזם הקיבוץ-מאוחדניקי, הטבנקיני, של משימתיות אין קץ ונכונות להירתם תמיד למען המטרות הלאומיות.

וכעת, אחרי המלחמה, יש להשקיע את מלוא האנרגיה לטיפול במשבר של האובדן המר, ולסעוד 11 משפחות שאיבדו את עולמן. ואף על פי כן, בית השיטה לא נטשה את המשימתיות האקטיביסטית שלה. ב-1976, שנתיים וחצי בלבד אחרי המלחמה, לקחה על עצמה בית השיטה משימה אדירה – להקים את קיבוץ אורטל בגולן. עשרות מחברי בית השיטה נרתמו למהלך. רבים ליוו את הקיבוץ המתהווה בתחומים שונים, משפחות וצעירים מבית השיטה עלו לשנה שנתיים לקיבוץ החדש. שלושה חברים נשארו באורטל, בנו בה את ביתם, הקימו את משפחתם והיו מעמודי התווך של הקיבוץ. החבורות והגרעינים הראשונים לאורטל הוקמו והודרכו בידי בית השיטה וערכו בבית השיטה את ההכשרה שלהם.

כשקם הגרעין שלי, הגרעין החמישי לאורטל, ב-1980, שנה וחצי אחרי העליה לקרקע של אורטל, המדריך שלנו היה חבר בית השיטה. מלכתחילה, הקשר שלנו התפצל בין שני הקיבוצים. אחרי כיתה י"א יצאנו למחנה עבודה בבית השיטה. וכשבחרנו את שם הגרעין, נתנו לו את השם "שיטל" – בית השיטה / אורטל. את השל"ת המוקדם ערכנו בבית השיטה.

אי אפשר היה להתעלם מן העצבות השורה על הקיבוץ באותם ימים, אך הוא לא שקע באבל, אלא המשיך לחיות, לפעול, לקיים חיי תרבות מופתיים ולקחת משימות לאומיות, בנוסף להקמת אורטל. לדוגמה, מתן תעסוקה לאסירים מכלא שאטה, במסגרת תכנית שיקום ייחודית. בית השיטה הוא מושא להערצה של ותיקי אורטל. לבית השיטה מקום חם מאוד בלבי, ועד היום אני בקשר עם הקיבוץ ועם חברים בו.

שני שירים שנוצרו בבית השיטה, מבטאים את האובדן הכבד וההתמודדות עמו. האחד הוא לחנו הקלסי של יאיר רוזנבלום לפיוט "ונתנה תוקף". יאיר רוזנבלום עבר בשנות ה-80 לבית השיטה, לחיות עם חברתו לחיים. הוא נחשף לאובדן הכבד של הקיבוץ. לקראת יום הכיפורים תשנ"ג 1992, הוא הלחין את היצירה שאותה שר לראשונה חנוך אלבלק בטקס כניסת יום הכיפורים בקיבוץ. ליצירה הזאת הקדשנו את אחת מפינותינו.

השיר השני הוא "החיטה צומחת שוב". את השיר הנפלא הזה כתבה חברת הקיבוץ דורית צמרת ב-1974, זמן קצר אחרי המלחמה. השיר נועד לביצוע חבורת הזמר של בית השיטה, "האשכולית", בטקס יום הכיפורים במלאת שנה למלחמה. היא מסרה את המילים למוסיקאי, חבר הקיבוץ, חיים אהוביה, כדי שילחין אותו. כעבור חצי שנה החזיר לה אהוביה את השיר, לאחר שנכשל ניסיונו להלחין אותו. דורית לא ויתרה ושלחה אותו לנעמי שמר. גם נעמי שמר לא הצליחה להלחין את השיר. נעמי הציעה לדורית לשלוח את השיר לחיים ברקני, חבר קיבוץ שער הגולן. בהסכמתה של דורית היא שלחה לו את השיר והוסיפה למילים פתק בנוסח הבא: "מדובר בבנים שלא חזרו. אינני מסוגלת נפשית להתמודד עם השיר, ואני מעבירה אותו אליך. יש בו חומר נפץ רגשי רב, אבל אני תקווה שאתה, עם רגישותך לנושא, תוכל לנסות, וגם להצליח".

ברקני קרא את השיר, התיישב ליד הפסנתר ובתוך חצי שעה כתב את הלחן הנפלא, ההולם כל כך את המילים. השיר הולחן ב-1978, ארבע שנים אחרי שנכתב.

השיר מבטא בעיניי את עוצמתה של בית השיטה. נכון, זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתם אינכם ולא תוכלו לשוב… אך החיטה צומחת שוב". "ואיך קורה, ואיך קורה, ואיך קורה עדין שהחיטה צומחת שוב?" תמהה היוצרת, אך עובדת הצמיחה חזקה יותר מכל. והיא גוברת על האבל ומונעת מהקהילה שקיעה ביגון. גם מן העפר המר, העיריות עולות.

בשיר מתארת דורית את נופו של בית השיטה אשר בעמק חרוד, למרגלות הגלבוע. את השדות השפוכים הרחק, מאופק ועד סף, וחרובים, וזית וגלבוע – זהו יופי שעוד לא היה כמוהו. דורית משתמשת במילים מספר קהלת, "וזרח השמש ובא השמש", כביטוי לשגרה האינסופית של הקיום. והמסקנה הפילוסופית שלה, היא שכל מה שהיה אולי יהיה לעד. עוד השירים שרים. היא חוששת משכחה, ותמהה איך יוגד כל המכאוב וכל האהבה.

הביצוע הראשון של השיר היה של להקת "הגבעטרון". ב-1983 חוה אלברשטיין הקליטה אותו לתקליטה "נמל בית", והביאה אותו לתודעה הציבורית. השיר הנפלא הוא אחד מהמנוני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

לפני שנים אחדות, כתבתי שהשיר הזה הוא השראה בעבורי, כי הוא מגלם את הנחישות הציונית לדבוק באדמת הארץ גם במחיר הכבד ביותר, לא לוותר ולא להתייאש ובסופו של דבר, על אף כל הקשים וכל האסונות החיטה צומחת שוב, החיטה תצמח שוב.  

אחרי שכתבתי את הדברים, כתב לי חבר קיבוץ בית השיטה, שאולי איני יודע אבל דורית צמרת היא היום פעילה בשמאל הקיצוני. השבתי לו מיד, שמבחינתי שום דבר לא ימחק את השיר הנפלא הזה, שיישאר עוד דורות אחרינו והמסר שלו חזק מכל מעשה זה או אחר של הכותבת. זמן מה לאחר מכן קראתי ראיון עם דורית צמרת, שבו ביטאה את השקפותיה הפוליטיות ואמרה: "היום לא הייתי כותבת את השיר הזה". ושוב, המחשבה שלי כשקראתי את הדברים הייתה, שגם דורית צמרת לא תוכל למחוק את השיר הנפלא.

דורית צמרת, פזמונאית, עיתונאית, עורכת ומורה לקולנוע נולדה ב-1943 בבית השיטה, גדלה בקיבוץ וחיה בו עד יומה האחרון. היא שרתה בצה"ל בעיתון "במחנה נח"ל". בשנות השמונים המוקדמות היא ערכה את העיתון "יחד" – בטאון התק"ם, התנועה הקיבוצית המאוחדת, שנוסד לאחר הקמת התק"ם, התנועה המשותפת של הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. זה העיתון הראשון שבו פרסמתי מאמרים, עוד בזמן שירותי בצה"ל. דורית צמרת היא העורכת הראשונה שפרסמה את מאמריי.

שירים נוספים שכתבה דורית צמרת הם "זה רק מילים" ללחנו וביצועו של יחזקאל דורי, "יש מה לספור" שהלחין דן פלד, "סיפורי אהבה" שהלחין יחזקאל דורי וכן "וכל זה תם ולא נשלם יותם" ללחן של נחום היימן, שביצעה סי היימן. השיר נכתב לזכר יותם לוטן, בן בית השיטה, שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

ביום חמישי שעבר, התאבדה דורית צמרת בביתה, והיא בת 80.

יהי זכרה ברוך!

שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף

וחרובים וזית וגלבוע –

ואל ערבו העמק נאסף

ביופי שעוד לא היה כמוהו.

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט

אך החיטה צומחת שוב

מן העפר המר העיריות עולות

ועל הדשא ילד וכלבו

מואר החדר ויורדים לילות

על מה שבו ומה שבליבו

זה לא אותו העמק…

וכל מה שהיה אולי יהיה לעד

זרח השמש שוב השמש בא

עוד השירים שרים אך איך יוגד

כל המכאוב וכל האהבה

הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית

אבל אתם הן לא תוכלו לשוב

ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין

שהחיטה צומחת שוב.

מקור ה-DNA האורטלי

מהיכרותי עם יישובים רבים ועם ההיסטוריה של ההתיישבות, אני מאמין שיש DNA של יישוב – דפוסים שנקבעו בשנותיו הראשונות ומלוות אותו לדורות, גם אם הוא עובר מהפכים ושינויים רבים.

ה- DNAשל אורטל הוא מקוריות, יצירתיות, חדשנות, אי הליכה עיוורת באף תלם, מנהיגות מחויבת מאוד ולוקחת אחריות מלאה, כמעט אפס פער בין החלטות לביצוען המלא (דבר נדיר שקיים במעט מאוד ארגונים), תהליכיות – קיבוץ שנמצא כל הזמן בתהליכים חברתיים משתפים.

אם נעשה בדיקת רקמות כדי לתור אחרי מקור ה- DNAהאורטלי, נגיע לשאול אורן, המלווה של אורטל בשנותיה הראשונות מטעם בית השיטה. חלקו בעיצוב דרכה של אורטל בימיה הראשונים – מכריע, ודמותו משתקפת היטב בדמותנו.

שאול היה איש חזון, בעל חלומות היודע לפרוט אותם למציאות מעשית, אדם ההולך בגדולות, איש מעוף יצירתי ומקורי, איש של חדשנות, בולדוזר הפורץ דרכים חדשות, אדם בעל כריזמה אדירה, שידע להדביק אנשים לחזונו ולרתום אותם לפעולה.

****

קיבוץ בית השיטה בעמק בית שאן הוא הקיבוץ המאמץ של אורטל, עוד בטרם ההחלטה על הקמתה. ספק אם יש עוד קיבוץ בתנועה שזכה לליווי מוצלח כמו אורטל.

שאול אורן התמנה ב-1979, חצי שנה לאחר העליה לקרקע, למלווה המשקי של אורטל. הוא הביא אתו תנופה משקית, כמו בהקמת ענף הבקר, בהקמת קבוצת הבניה, בהקמת מפעל הקלטל, בהכנסת טכנולוגיה חדשנית לענפים, כמו הקו-נוע להשקיה בגד"ש, שהיה פאר החדשנות בחקלאות.

מהר מאוד הוא היה לראש צוות המלווים של אורטל ולמלווה הכללי של אורטל – חברתי ומשקי כאחד. המסר שלו היה ש"אורטל תהיה המקום הטוב ביותר בעולם" והוא הדביק את חלוצי אורטל באמונה הזאת. הוא הביא לאורטל את התפיסה החדשנית באותם ימים, שההתפתחות האישית של החברים היא תפקיד ומשימה חשובה של הקיבוץ ועודד יציאה של החברים ללימודים על פי רצונם, ולאו דווקא על פי צרכי המשק. הוא יזם טיול לקפריסין של אורטל, בשני מחזורים, שכלל גם לימוד על מחנות המעפילים בקפריסין בהדרכת אביו, מנחם אורן, שהיה שליח מטעם "ההגנה" במחנות. אלו רק דוגמאות ליוזמות שלו, שהמשיכו ללוות את אורטל לכל אורך חייה.

אחד המסרים שלו היה שאין דבר בלתי אפשרי; אם רוצים משהו – משיגים אותו. ואכן, כך היה. הוא ידע לרתום לצרכי אורטל משרדי ממשלה, את התנועה, את הסוכנות עם המסר שאורטל תהיה אב טיפוס להתיישבות קיבוצית מוצלחת. באותן שנים היו ניצני המשבר של התנועה הקיבוצית שהתפרץ באמצע שנות השמונים, ואורטל היא הקיבוץ היחיד שקם באותן שנים והיה לסיפור הצלחה. חלק מן היישובים האחרים התפרקו והאחרים דשדשו לאורך עשרות שנים.

שאול סחף את בית השיטה לעזרת אורטל, ועשרות חברים נרתמו והיו מעין חוג ידידי אורטל בבית השיטה.

לאחר שלוש שנים, נאלץ שאול, בניגוד לרצונו, להפסיק את התפקיד. בית השיטה החליטה שעליו לחזור הביתה כדי להיות מזכיר הקיבוץ. הוא נאלץ לקבל את הדין.

בדצמבר 1982, שאול מת בנסיבות טרגיות, בגיל 42.

****

לא זכיתי להכיר את שאול כמלווה אורטל. הכרתי אותו דווקא בבית השיטה. הייתי בן גרעין בשל"ת מוקדם בבית השיטה, כאשר הוא חזר לבית השיטה. כחבר גרעין הייתי מעורה מאוד בנעשה באורטל ובבית השיטה. ככל הזכור לי, מי שחיבר בין שאול לביני היה מדריך הגרעין שלי מביה"ש. זכיתי לקיים אתו שורה של שיחות מעניינות מאוד.

שוחחנו על אורטל, על הגרעין, על האידיאולוגיה ועל פוליטיקה. שאול היה בין מובילי יוזמת "השידרה הכפולה". היה זה חזון גאופוליטי מרחיק ראות של האדריכל פרופ' אברהם וכמן, לשינוי פני המדינה, באמצעות תנופת התיישבות רבתי לאורך השידרה המזרחית של ארץ ישראל, במקביל לשידרה המערבית – מישור החוף. הוא ראה בחזונו התיישבות עירונית וכפרית ענפה מן החרמון עד שארם א-שייך, שתיצור עומק אסטרטגי לישראל, תפזר את האוכלוסיה ותיתן מענה כלכלי, חברתי, מדיני וביטחוני לדורות למדינת ישראל.

שאול ראה בעשייתו באורטל חלק מהגשמת החזון הגדול הזה. הוא ראה בהצלחתה של אורטל מודל שיביא להקמת קיבוצים רבים לאורך השידרה המזרחית. הוא דיבר על כך בהתלהבות, בעיניים בוהקות, וקשה היה שלא להיסחף אל חזונו.

על אורטל הוא דיבר באהבה אין-קץ ובהערצה. הוא באמת האמין שבאורטל אנו מקימים את המקום הטוב ביותר בעולם. בדבר אחד לא הלכנו בדרכו וכבר אז הוא היה מאוכזב. הוא ראה בדמיונו את אורטל כקיבוץ גדול המונה מאות רבות של חברים.

****

מדי שנה, חמולת אורן/שריג עורכת מפגש לזכרו של שאול בחודש דצמבר. השנה, לציון ארבעים שנה למותו, הם הזמינו כמה מוותיקי אורטל לאירוע.

ילדיו של שאול שדיברו באירוע, ציינו שאורטל הייתה היהלום בסיפור חייו של שאול. מטעם אורטל דיברה שלומית, שהייתה מזכירת הקיבוץ בתקופה שבה שאול ליווה את אורטל.

המשפחה העניקה לנו אלבום עם תמונות מימיו של שאול באורטל. בטרם אעביר את האלבום לארכיון, אמצא את ההזדמנות המתאימה, בהתכנסות חברתית שלנו, להציג את האלבום ולאפשר לחברים לעיין בו.

****

שאול אורן קיפח את חייו בדמי ימיו, בגיל 42 בלבד. אילו חי בינינו היום, הוא היה בן 82. קשה להמשיג את גודל ההחמצה – ולחשוב אלו עלילות עוד נכונו לו אילו האריך ימים, ואיזו תרומה גדולה יכול היה להמשיך לתרום לבית השיטה, לאורטל, לתנועה הקיבוצית, להתיישבות ולמדינת ישראל.

יהי זכרו ברוך!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

ברכה של רונן נחושתן ליום הולדתי השישים

ברכה של חברי היקר רונן נחושתן ליום הולדתי השישים, בקבלת השבת באורטל:

פרשת ויגש

פרשת השבוע שלנו עוסקת ביוסף המתפייס עם אחיו ובאורי הייטנר החוגג היום שישים שנה.

יוסף פוגש את אחיו שמכרוהו לעבד במצרים ולמרות העוול הגדול שעשו לו, הוא בוחר להתפייס עימם ולהמשיך את דרכו עימם בשלום וכמשפחה.

אורי שחווה השנה החלטה קשה מנשוא של בחירה בתהליך לקראת הפרטה, תהליך שהוא שיברו של חלום גדול עבורו, בחר שלא בפעם הראשונה, להציב את אחדות אורטל ושלומה לפני הכל

בשני הסיפורים הללו של שני בעלי החלומות, ניתן למצוא הרבה מן המשותף.

אורי יקר לנו. הנער הנצחי. אורי שהערכים שירש בבית אבא ובתנועת הנוער מלווים אותו והוא בנאמנות ללא פשרות הולך לאורם. לעיתים בעיניים פקוחות ולעיתים באמונה עיוורת.

אורי, בגיל 60 ובצוק העיתים בחרת לחזור ולהיות חקלאי. להצמיח מבראשית ומן השורשים ולהתקרב אל הטבע,  וזאת לצד המשך הכתיבה, הלימוד, העשייה החברתית והתרבותית המבורכת, המרשימה והכל כך ערכית.

לא אאריך אורי מפאת הזמן והמקום, אבל מאד מאד מעריך ומוקיר.

אתה חבר ושותף וגם מורה,   ואני מאחל לך שיהיו בך הכוחות והאמונה להמשיך בשני ימי העבודה אליהם אתה קם בכל בוקר בשמחה ובאהבה.

ובקיצור. מזל טוב. בריאות, סיפוק ואושר.

האמת והשלום אהבו

"כיצד מרקדין לפני הכלה?" בשאלה הרת גורל זו, דנים חז"ל בכובד ראש, והדיון מובא בתלמוד הבבלי, מסכת כתובות  יז ע"א.

בית שמאי אומרים: "כלה כמות שהיא".

בית הלל אומרים: "כלה יפה וחסודה". כלומר, לדעת בית הלל, יש להלל ולשבח את הכלה.

אך מה יקרא אם, אויה, תהיה הכלה מכוערת, לא עלינו?

על כך סונטים בהם בית שמאי: "הרי שהייתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה?" כלומר, אם היא נכה או עיוורת נגדיר אותה כיפה? ואת דבריהם הם מחזקים בפסוק, ובמסר ערכי ממדרגה ראשונה: "והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'!"

תשובת בית הלל היא שכל כלה בליל הכלולות יפה בעיניי החתן שמתחתן עמה, ולכן אין המדובר בשקר. וכידוע, הלכה כבית הלל.

ולסיכום אומר התלמוד: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". פירוש הדבר, שדעתו של אדם אינה מסתכמת אך ורק במחשבה הפרטית שלו, אלא עליה להכיל גם דעות שונות. ויש מקרים שבהם נכון שאדם ייסוג מן האמת שלו, למען היכולת לחיות עם הבריות.

הנביא זכריה אמר: "והאמת והשלום אהבו". לעתים יש סתירה בין האמת והשלום. לעתים, כשאדם עומד על האמת שלו, הוא לא יוכל להגיע להבנות ולפיוס עם זולתו. לעתים, כדי שיוכל להגיע להבנות עם זולתו, עליו לשלם את המחיר הכבד של ויתור על חלק מהאמת שלו. אז מה קודם למה, האמת או השלום? תשובתו היפה של זכריה אינה פוסקת. יש לאהוב את האמת ויש לאהוב את השלום. אין לקבל את השלום כעקרון-על אך גם לא את האמת. יש להפעיל שכל ישר כדי למצוא את שביל הזהב, שיקיים ככל הניתן את האמת והשלום.

בשירו "צדק צדק תרדוף" מעמת מאיר אריאל בין שני פסוקים בתנ"ך: "צדק צדק תרדוף" (דברים כז, כ) ו"בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד, טו). כמו האמת, גם הצדק עלול להתנגש עם השלום. אנו מצווים לרדוף את הצדק ולרדוף שלום. אם יש סתירה, איך מיישבים אותה? גם מאיר אריאל מסרב לוותר על הצדק ולא על השלום, והוא מלחים את שני שברי הפסוקים לפסוק אחד: "צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו". יש לחפש את דרך המלך.

****

עד רגע קבלת ההחלטה העקרונית על אימוץ מודל הקיבוץ "המתחדש", נאבקתי על האמת והצדק שאני מאמין בהם, שבאים לידי ביטוי בקיבוץ השיתופי. עשיתי כל שלאל ידי, כדי לא לוותר על חלום חיי. כשרוב החברים החליטו אחרת, אין בכך כדי להזיז אותי כמלוא הנימה מאמונתי היוקדת בצדקת דרכי ובאמת שבה. אבל מה הטעם בדבקות הזאת אם אין היא עוד מעורבת עם הבריות? העדפתי להניח את האמת והצדק במדרון אחורי ולהציב על ראש שמחתי את השלום; את שלומה ושלמותה של החברה האורטלית.

מיד עם קבלת ההחלטה, היה ברור לי שאין פניי למלחמת מאסף ולא אנסה לגבש התנגדות להחלטה המעשית, מתוך התבססות על כך שהתקנון קובע רף של 2/3 להחלטה אופרטיבית, והתומכים בקיבוץ השיתופי הם יותר משליש. אני ידוע שמאבק כזה הוא הרסני, ושאחיזה בקרנות המזבח של כוח הווטו של השליש, היא רודנות של המיעוט, המסכנת את שלמות החברה. תחת זאת הצהרתי ש"אין לי אורטל אחרת", שאני מכבד את החלטת הרוב ואמשיך להיות חבר פעיל, מסור ותורם בדיוק כפי שהייתי עד היום ובדיוק כפי שהייתי אילו התקבלה החלטה הפוכה. זה מובן מאליו בעבורי. מעולם לא הייתי חבר קיבוץ על תנאי. מעולם לא יצאתי לשנת חופשה כדי להשקיף מבחוץ מה ילד יום, ולראות האם אורטל ראויה לחברותי. הגישה הזו רחוקה ממני כרחוק מזרח ומערב.

משהתקבלה ההחלטה, אני רתום לסייע לה ולהשפיע עליה, כך שתהיה הטובה והצודקת ביותר בעבור אורטל ובעבור החברים. ואנסה להשפיע על כך שגם במתכונת החדשה, נשמר ככל הניתן את ערכי אורטל, שהנחו אותנו מיום הקמת הקיבוץ ועד כה.

לאחר פרסום מאמרי "אין לי אורטל אחרת" אמר לי חבר: "כל הכבוד שהעדפת את הדמוקרטיה על האידיאולוגיה". השבתי לו, שהדמוקרטיה היא מרכיב מרכזי באידיאולוגיה של הקיבוץ.

****

בדיוק כפי שיש לשלול רודנות של המיעוט, יש לשלול רודנות של הרוב. גם מתומכי ההפרטה אני מצפה שדעתם תהיה מעורבת עם הבריות. עליהם להבין שמיעוט גדול, גדול מהיכולת להטיל וטו על ההחלטה – 41% מחברי אורטל, תומכים בקיבוץ השיתופי ורוצים בו. יתר על כן, בשיחות שקיימתי עם חברים טרם קבלת ההחלטה, אמרו לי חברים שתמכו בה, שהם עדין מאמינים באידיאולוגיה של הקיבוץ השיתופי, אך הם סבורים שהיא אינה פועלת היום כראוי באורטל, או שהם חשים שיש חברים המנצלים לרעה את השותפות, או שיש חברים שהתנהגותם מוציאה את החשק מלהיות שותפים שלהם וכד'. ובאופן כללי, תומכי השינוי הצהירו שגם לאחר השינוי נשמור על ערכי אורטל. כעת, על כל אחד מאתנו להעדיף את השלום על האמת שלו, ועלינו לגבש יחד החלטה מוסכמת, על קיבוץ "מתחדש", השומר ככל הניתן על ערכי אורטל.

בראש ובראשונה, יש להקים צוות מוביל אסטרטגי, שיהיה בו ייצוג לתומכי הקיבוץ השיתופי.

שנית, יש להיזהר כמו מאש מרעיונות של מהלך-בזק דורסני. עלינו לפעול ברגישות ובשום-שכל כדי לבנות את התכנית הטובה ביותר לאורטל, שבשום אופן לא תהיה "העתק-הדבק" של קיבוצים אחרים, אלא תביא לידי ביטוי את המקוריות, החדשנות והיצירתיות של אורטל. כפי שכקיבוץ שיתופי לא קיבלנו את "השיטה" – "כזה ראה וקדש", אלא פעלנו בדרך של "כזה ראה וחדש", כך עלינו לנהוג גם במהלך המעבר לקיבוץ מתחדש.

שלישית, את המהלך אין להתחיל בשאלה מה אנו רוצים לשנות בעקבות ההחלטה, אלא מה אנו רוצים לשמר. מהם הערכים הבסיסיים המשותפים לנו, שעליהם איננו מוכנים לוותר.

ברור לי שאת שוויון ערך האדם, ואת הנגזרת ממנו – שוויון ערך האדם העובד (איני מקבל את המינוח, שאיני מאמין בו – שוויון ערך העבודה), אי אפשר לקיים בקיבוץ שמוותר על ההפרדה בין תרומה לתמורה. אבל אני מאמין שניתן לשמור במידה רבה על ערך היסוד של הערבות ההדדית; במס קהילתי גבוה ופרוגרסיבי, בקרנות עזרה הדדית ובמנגנוני ביטחון סוציאלי מתקדמים. 

אם נחליט שאנו רוצים לשמר את החינוך המשותף, ושהחינוך אינו עניין פרטי של ההורים שילדיהם מתחנכים היום, אלא צריך כפר שלם לחנך ילד אחד – עלינו לתת לכך ביטוי בהחלטות השינוי.

במידף הקודם אריאל הציע מודל לשימושים ברווחי העסק, לאחר מס: 33% לכרית מזומנים, 33% להשקעה בעסק ו-33% לחברי האגודה. והיכן, בתוך ה-100%, נמצאת הקהילה? היא לא נמצאת.

בכל הקיבוצים המופרטים שאני מכיר, וההבדלים בין קיבוץ לקיבוץ גדולים מאוד, לא נתקלתי במודל שבו העסק אינו שותף בהפעלת הקהילה. גם לא במושבים שיתופיים. אפילו לא במושבי עובדים. על פי ההצעה של אריאל, הקהילה תישאר גוף קטן וחלש, שלא יהיה בכוחו לקיים את ערכינו המשותפים.

****

תהליך השינוי צריך להיבנות באופן רציני, וזה דורש זמן. אל לנו להציב אקדח על רקתנו.

עם זאת, הצמיחה הדמוגרפית אינה יכולה להמתין עד תום התהליך + תקופת הנעה. עלינו לחדש עתה, בכל הקיטור, את הקליטה לחברות.

לכן, יש לנתק את ההחלטות בנוגע לצמיחה הדמוגרפית מן המהלך הכולל. אם ניתן לבנות כבר עתה את מודל הקליטה בקיבוץ השיתופי – יש לעשות כן. אם מתברר שההחלטה תלויה בהחלטות רבות אחרות והדבר אינו מעשי – יש לקבל החלטה על מודל קליטה לתקופת הביניים, גם אם הוא יהיה שונה מהמודל הסופי. בנושא הזה, איננו יכולים להמתין.

****

אין לנו אורטל אחרת!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

חקלאות היי-טק

בנובמבר האחרון, ביום שבו החל קטיף הקיווי הראשון של אורטל, נטענו חלקה ראשונה של פטריות כמהין, בתל מחפי.

מה פירוש "נטענו כמהין"? ממתי נוטעים פטריות? ובכן, לא פטריות נטענו, אלא עצי אלון-גלעין ואגוזי-לוז, שבשורשים שלהם הושתלו נבגים של פטריות כמהין חורפיות שחורות. לכל שתיל יש שם – לכל שתיל הוצמד ברקוד. אחרי הנטיעה כל הברקודים נסרקו וכך בתוכנת GPS ניתן לעקוב אחרי כל עץ ועץ.

בבוא עת האסיף, בעוד שנים אחדות, הפטריות לא תצוצנה מעל פני הקרקע. הן גדלות מתחת לאדמה. האסיף נעשה באמצעות כלבים שמאולפים לחפש ולזהות את הפטריות הבשלות לאסיף.

חקלאות היי-טק.

****

עבודתי הראשונה בגולן, לפני 39 שנים, הייתה במטע קשת. במשך שלושה חודשים עבדתי במטע האורגני למרגלות הר שיפון. המטע הזה היה פאר הקדמה וההתחדשות בתחום המטע. בכלל, מטע אורגני היה אז הצעקה האחרונה. עבודתי לאורך שלושת החודשים הייתה גיזום עצי התפוח (משם עברתי לכרם אורטל).

כשהתחלתי לעבוד במטע, לפני כשנה, נכנסתי לגיזום תפוח בבראון. לקח לי פחות מחמש דקות להבין, שעליי לשכוח כל מה שידעתי על גיזום. הכל השתנה. עיצוב העץ, עיצוב השורה, עיצוב החלקה ואפילו אופן הגיזום.

חדשנות היא שם נרדף לחקלאות שלנו. לומדים מן הניסיון של עצמנו ומהניסיון של אחרים ומתקנים, וטועים ומתקנים, ומשפרים ומחדשים.

לפני שבועות אחדים נסענו, צוות המטע בהרכב כמעט מלא, לסיור מקצועי של "בראשית" באיטליה.

כשכתבתי בפייסבוק על הנסיעה, קיבלתי את התגובה המפרגנת הזאת: "אין תפוחים טובים כמו תפוחי הגולן. מה יש לכם ללמוד?"

אין דבר כזה. תמיד יש מה ללמוד. תמיד יש מה לשנות. תמיד יש לאן לשאוף. תמיד יש לאן להתקדם. אסור לחקלאות לדרוך במקום. היא חייבת להשתכלל ולהתפתח. מי שדורך במקום – מתנוון.

הסיור היה במחוז בולזאנו שבדרום טירול; חבל אוסטרי אוטונומי בצפון איטליה, דובר גרמנית ותרבותו גרמנית. זהו חבל שמגדלים בו 180,000 דונם תפוחים! סיירנו במטעים מתקדמים, בחוות ניסיונות חקלאיים המתמחות בתפוח, בבית אריזה חדשני לתפוחים ובתערוכה חקלאית ממוקדת תפוח.

היה זה סיור מאלף, שלמדנו בו שיטות גידול חדשניות, טכנולוגיות חדשות ואפילו היכרנו זנים חדשים. 

לא כל מה שמתאים לאיטליה מתאים לכאן, אך למדנו המון ואני יכול להעיד על עצמי, שדברים שראיתי שם ניצבים כל הזמן לנגד עיניי.

בעוד ההתחדשות בענפים מסורתיים כמו התפוח היא אבולוציונית, הכניסה לענף כמו הכמהין הוא קפיצת מדרגה.

החיים במטע מרתקים!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

יו"ר פורום חינוך – סיכום תפקיד

לאורך שנים רבות, נעשה ניסיון להקים את פורום חינוך באורטל. משום מה, הניסיון לא צלח. בכל פעם הפורום נפגש פעם או פעמיים וגווע.

לפני שש שנים, יזמו מנהלות החינוך קרן פ"א ורותם ג"נ את חידושו של הפורום ואף קבעו קווי יסוד להפעלתו. הגשתי את מועמדותי לחברות בפורום ונבחרתי. הנהלת חינוך פעילה פנתה אליי בבקשה לשרת כיו"ר הפורום, נעניתי לבקשה והפורום בחר בי לתפקיד. בתום קדנציה של שלוש שנים, שָׁבה ההנהלה הפעילה והציעה לי את התפקיד. שוב נעתרתי ונבחרתי. לקראת תום הקדנציה השניה, הודעתי להנהלה הפעילה שלא אלך לקדנציה שלישית, כיוון שבתפקידים ציבוריים כאלה יש חשיבות לעקרון הרוטציה ולשילוב חברים חדשים.

השבוע סיימתי את תפקידי כיו"ר ואת חברותי בפורום.

****

פורום חינוך הוא פורום-על הכולל בתוכו את שתי מסגרות החינוך: הגיל הרך וגיל בית ספר – החינוך החברתי קהילתי. תפקיד הפורום לקבוע את מדיניות החינוך באורטל, לקבל החלטות עקרוניות בנושא החינוך, ללוות, לתמוך וכשצריך – גם לבקר את מנהלי החינוך. הפורום אינו עוסק בשוטף, מלבד קבלת דיווח מהמנהלים בכל ישיבה. עם זאת, כל נושא שמנהלי החינוך ראו לנכון להביא לדיון והחלטה של הפורום – נִדוֹן בו.

פורום חינוך מורכב משני מנהלי החינוך, מזכיר הקיבוץ, מנהל שירותי קהילה (מש"ק), שני נציגים מקצועיים, שנבחרים בידי מנהלי החינוך – נציג לגיל הרך ונציג לחינוך החברתי-קהילתי וחמישה נציגי ציבור. השבוע הרחבנו את מספר נציגי הציבור לשישה.

ישנם קיבוצים שבהם יו"ר פורום חינוך הוא מנהל-על של מערכת החינוך, ורכזי הגיל הרך וגיל בי"ס כפופים לו. אצלנו זה אחרת. יו"ר פורום חינוך אחראי על פורום חינוך ואינו חלק משרשרת הניהול. מנהלי הגיל הרך וגיל בי"ס כפופים למש"ק ולמזכיר (בהתאמה). לדעתי, המבנה הזה נכון, מונע בלבול ובלגן ניהולי. עם זאת, אני ממליץ שיו"ר הפורום יצטרף כחבר קבוע בהנהלת חינוך פעילה (המונה את שני המנהלים, המזכיר והמש"ק). אני כיו"ר השתתפתי רק בישיבות או סעיפים בישיבה שנגעו לפורום עצמו. את סדר היום קבעתי בשיתוף עם ההנהלה הרחבה, בקבוצת ווטסאפ שנועדה לכך. כיו"ר הייתי שותף לראיונות ולהחלטה על בחירת מנהלי החינוך. כן, השתתפתי בישיבות יו"רים באזור, אך היו כאלה רק 4-5 לאורך התקופה.

****

לנוכח הניסיון הלא מוצלח של קיום הפורום בעבר, ראיתי את עיקר תפקידי בהבטחת עצם קיומו של הפורום וכשאני מסכם את התפקיד, אני רואה את הצלחתי בכך שהיה זה פורום חי ומתפקד באופן רצוף ושוטף. עובדה זו הפכה אותו למשמעותי ויוקרתי, מה שהפך את ההצטרפות אליו למבוקשת.

אלה היו עקרונות הפעולה שלי כיו"ר:

א. הקפדה על ישיבה אחת לחודש, ביום ושעה קבועים. לאורך שש השנים כמעט שלא היו חודשים שבהם לא התקיימה ישיבה. בתחילת הקורונה היו ישיבות נוספות, שלא מן המניין.

ב. הקפדה על כך שהישיבות תהיינה פנים אל פנים ולא בזום (אלא במקרים חריגים שלא כל החברים יכלו להשתתף ולא רצינו לדחות את הישיבה).

ג. קביעת תכנית שנתית של הנושאים לישיבות הפורום, בידי הפורום עצמו, שהייתה השלד המרכזי של פעולתו. אף פעם לא עמדנו בתכנית כמות שהיא, אם בשל נושאים שצצו במהלך השנה ואם כיוון שנדרשנו להקדיש יותר מישיבה אחת לנושא שהקצינו לו מפגש אחד. גם כשחרגנו מהתכנית השנתית, היינו כל הזמן עם יד על הדופק ובקשר עין עם התכנית השנתית, ולא התברברנו.

ד. הקפדה על תזכורות לצוות שבוע לפני כל ישיבה, עוד תזכורת יום לפני הישיבה ותזכורת אחרונה ביום הישיבה. אמנם אני סומך על אחריותם של חברי הפורום, אך לא לקחתי סיכונים. אף חבר לא יכול לשכוח את הישיבה.

ה. הקפדה על כתיבת פרוטוקול הישיבות, באופן הנכון בעיניי (גם כהיסטוריון, אך לא רק) לכתוב פרוטוקול: לא רק ההחלטות, אלא סטנוגרמה של כל הדוברים. לאורך כל הישיבות, ניהלתי את הדיון ובמקביל תמללתי את כל מה שנאמר בו. את הפרוטוקולים שלחתי לחברי הפורום מיד בתום הישיבה או לכל המאוחר – למחרת.

ו. שיתוף הציבור במידע על כל ישיבות הפורום ועל כל ההחלטות, במידף הראשון אחרי הישיבה.

ז. אף שבהרבה מן הישיבות הפלגנו למחוזות של חשיבה וחלום ולא דשדשנו רק במיידי ובנראה לעין, הכנסתי נוהג בפתח כל ישיבה, להביא "דבר תורה" – טקסט כלשהו העוסק בחינוך או בענייני השעה, מתוך מקורות ישראל, הספרות והשירה והפילוסופיה. ברוב הפעמים אני הבאתי את דבר התורה אך כמעט כל חבר בפורום הביא לפחות פעם אחת דבר תורה.

ח. הקפדה על כך שתמיד יהיה בפורום ייצוג של לפחות תושב אחד מן ההרחבה, כביטוי לעקרון הקהילה האחת.

ט. שיתוף ציבור – נערכו שלושה מפגשים לציבור ללא נושא, שבהם הציבור יוכל להעלות כל נושא בתחום החינוך, יקבל תשובות במקום כמיטב יכולתנו וכל נושא זכה לדיון וטיפול, או בפורום חינוך או בידי המנהלים. נערכו מפגשים של שיתוף הציבור בנושאים רבים כמו חזון החינוך, החלטה על בית הספר התיכון שבו ילמדו ילדינו, פתיחת בית הספר "ילקוט הרועים", אופי שנת המצוות ועוד. כמו כן, פתחנו את הפורום לכל נושא שחבר או תושב ביקש להעלות בו לדיון.

בעניין אחד נמתחה עליי ביקורת בפורום – בכך שלא קבעתי שעת סיום לישיבות ולעתים הן גלשו אל השעות הקטנות. אני לא מאמין בקטיעה מלאכותית של דיון שלא מוצה; מחוגי השעון אינם מתכתבים עם תוכן הדיונים, ואיני אוהב להיות עבד של הזמן.

****

מכל הנושאים שבהם עסק הפורום, אני גאה במיוחד על המהלך המשמעותי של כתיבתו מחדש של חזון החינוך. הייתי שותף לכתיבת החזון הקודם. כשהתחלנו את התהליך, הערכנו שנאשר את החזון הקודם בשינויים קלים. בסופו של דבר כתבנו מן היסוד חזון חדש, בהרכב מורחב של הפורום (שכלל את כל מי שביקשו להצטרף) ושלוש פגישות לכלל הציבור. כנגזרת מהחזון כתבנו את המטרות והעקרונות של מימוש החזון בפועל בגיל הרך, בחינוך החברתי-קהילתי ובחינוך המיוחד.

בשנה שעברה אימצנו מודל ניהולי שהציג לנו נדב, למעקב אחרי מימוש החזון בפועל. יש לציין שהחזון נוכח כל הזמן במערכת, ניצב לנגד עיני המנהלים והמדריכים. קרן נהגה לפתוח כל אסיפת הורים בהצגת החזון.

נושאים נוספים שבהם עסקנו:

מתן מענה לניהול ותפקוד מיטבי של מערכת החינוך בתקופת הקורונה והסגרים, כאשר ההנחיות שקיבלנו השתנו מיום ליום ולעתים מספר פעמים ביום. הייתה זו התקופה האינטנסיבית ביותר של עבודת הפורום.

– בעקבות הקורונה, ערכנו תהליך מונחה בידי מנחה מקצועית בנושא היערכות לשעת חירום. הנושא לא מוצה עד תום.

ההחלטה על בחירה חופשית של כל ילד והוריו לאיזה בי"ס תיכון לשלוח את ילדיו. נכנסתי לתהליך, שכלל גם מפגשי שיתוף הציבור, בדעה א' (כל הילדים ילמדו באותו בית ספר, בשל החשיבות החברתית) ויצאתי ממנו בדעה ב' (העדפת חופש הבחירה, מתוך הנחה שמערכת החינוך החברתי-קהילתי תדע לתת מענה לחוסר החברתי).

– ההחלטה על הקמת "ילקוט הרועים" והאפשרות להצטרף אליו.

– ההצטרפות לתנועה החדשה. קיימנו מספר דיונים על תנועת הנוער, אך אני מרגיש שממש לא מיצינו את הנושא ועל הפורום להמשיך ולעסוק בו.

– ארגון הגיל הרך עם יציאת ילדי עין זיוון מאורטל לאחר עשרות שנים. קיימנו דיון מעמיק במשמעות של מעבר לגן רב גילאי, וראינו את היתרונות והחסרונות בכך.

– מעבר החינוך החברתי בכיתות א'-ו' ממבנה תלת-שנתי לדו-שנתי, והחזרה כעבור שנתיים של ניסוי וטעיה למבנה התלת-שנתי.

– קיצור פעולת המערכת בקיץ וסיומה עשרה ימים לפני סוף אוגוסט, כדי לאפשר נשימה לעובדים והערכות פיזית וחינוכית נאותה לשנה הנכנסת.

– שילוב ילדי התושבים במערכת החינוך על פי עקרון הקהילה האחת.

– תקצר היריעה להזכיר את כל הנושאים אך אציין דיונים על שנת המצוות, על יום הילד, על שיתוף הפעולה עם ועדת תרבות, על חיבורים בין נוער אורטל ל"אדם ואדמה", דיון עם נציגות בני הנוער על האפשרות לכניסת בני י"ב בתנאים מגבילים לפאב, ניהול עצמי של הנוער, מתכונת חובת העבודה, שינוי תקנון חינוך משלים ובכלל שינויים בתקנוני חינוך, השתלבות הילדים והנוער בשנת הארבעים, הפעלת המערכת בימי שלג, הפעלת מצלמות בפעוטונים על פי דרישת המדינה, בעיית ההסעות לבית הספר, פרופיל המדריך במערכת,  וכמובן דיון על התכנית השנתית של שתי המערכות מדי שנה.

עם פרישתן של רותם ושל קרן מתפקידיהן, ערכנו יום גיבוש לפורום שבמרכזו – הרצאה מקצועית.

לצערי, לקראת סוף תפקידי, אנו מתמודדים עם שתי בעיות: חוסר יציבות בניהול מערכת גיל בית ספר, אחרי שנים רבות של יציבות ובעיית כו"א חריפה בהדרכה.

האתגר המרכזי שהפורום יידרש לו בשנים הקרובות, יהיה שמירה על החינוך הקיבוצי, בגיל הרך ובחינוך החברתי-קהילתי, בקיבוץ המתחדש, ושמירה על העיקרון של "דרוש כפר שלם לגדל ילד אחד", כלומר המשך החינוך המשותף.

****

נהניתי מאוד מהתפקיד והשתדלתי לתרום בו כמיטב יכולתי ונסיוני לחינוך באורטל, במשך קצת יותר משש שנים.

עבדתי עם מספר בעלי תפקידים: מנהלות הגיל הרך רותם ורווית, מנהלי החינוך החברתי-קהילתי קרן, שחר וג'וש, המזכירים רן, ענבל ויאיר, המש"קים אריאל ל' ורונן, אנה שמילאה את מקומותיהן של קרן ורותם כשיצאו לחופשות לידה והילה כ' שמילאה מקום בגיל הרך אחרי סיום תפקידה של רותם ועד כניסתה של רווית.

תודה לכל בעלי התפקידים ולכל חברי הפורום ולכל החברים, התושבים, העובדים, הנוער והילדים.

בהצלחה לאנה – יו"ר פורום חינוך החדשה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אתה כמו שאתה

אני אוהב את המנהג של פרסום שיר בפתח המידף.

זו פינה תרבותית, המרוממת אותנו אל מעבר לעיסוק השוטף ביום יום.

היא מכניסה אותנו לאווירת השבת עם משהו מן התרבותי, לעתים אפילו מן הנשגב.

השיר הוא גם חומר למחשבה ואפשר לפתוח את המסרים שלו לדיון.

כך אעשה במאמר זה, המתייחס לשיר שפורסם במידף שעבר, ומאוד לא התחברתי למסר שלו.

****

 כתבה תמר אשר:

בעולם שמנסה

כל הזמן לתקן אותך

האתגר הכי גדול

הוא להאמין

שלא רק שאינך מקולקל

אלא שאתה כמו שאתה

זה הדבר הכי נפלא שקיים.

זהו? אני כמו שאני זה הדבר הכי נפלא שקיים? אתה כמו שאתה זה הדבר הכי נפלא שקיים?

אין מה לתקן? אין לאן לשאוף? אין לאן לחתור? אין לאן להתקדם? אנחנו מושלמים?

זהו מסר ניו-אייג'י.

אני מעדיף את המוסר היהודי, שהוא מוסר של חובות, שדורש מאתנו תמיד לתקן את עצמנו, לעבוד על המידות שלנו ולחזור בתשובה (לא במובן המעוות של "המחזירים בתשובה" למיניהם). לא כיוון שאנחנו מקולקלים, אלא כיוון שתמיד יש מה לתקן, תמיד יש לאן לשאוף, כי איש אינו מושלם ולעולם איש לא יהיה מושלם. כל פסגה אליה מגיע אדם, היא הבסיס להעפלה לפסגה הבאה.

הרעיון של תיקון אדם ותיקון עולם, שהוא יסוד מוסד ביהדות, נועד להפוך את עצמנו לטובים יותר. אני מאמין בדרך הזאת ומואס ברעיון של ויתור לעצמנו, כי "אתה כמו שאתה זה הדבר הכי נפלא שקיים".

אני כמו שאני, זה לא הדבר הכי נפלא שקיים.

יש לי עוד הרבה לאן לשאוף והרבה מה לשפר. ויש לי הרבה מה לתקן.

גם אתה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל