נשמה ואידיאולוגיה

לא אכנס לחילופי מהלומות מילוליים. לא תקפתי את רינה. התייחסתי למשפטים שנאמרו לי ביותר משיחה אחת ומיותר מאדם אחד. התייחסתי להלך רוח שקיים באורטל. לכן לא ציינתי שֵׁם ולא כתבתי אף פרט מזהה. הצגתי עמדה שאני שומע והגבתי עליה. חבל שרינה בחרה לקחת את זה להתנגחות אישית – אני אמנע מכך, ואשאר במישור הענייני.

לגופו של עניין – אני באורטל בגלל הנשמה ובגלל האידיאולוגיה. אני שותף לסלילת דרך ולבניין בית. 

האידיאולוגיה היא אותה אידיאולוגיה, הנשמה היא אותה נשמה, הדרך אותה דרך והבית – אותו בית. התאמות? לאורך כל השנים התאמנו התאמות. בכל המקרים הייתי שותף לעיצוב ההתאמות ובחלק מהמקרים יזמתי והובלתי את ההתאמות.

כל ההתאמות נועדו להמשיך ולקיים את אורטל, הקיבוץ השיתופי, עם כל האידיאולוגיה ועם כל הנשמה. ובזכות אותה אידיאולוגיה ואותה נשמה בנינו קיבוץ לתפארת.

גם היום יש מקום להתאמות. השאלה היא האם אלה התאמות שנועדו לקיים את אורטל כקיבוץ שיתופי או להפוך את אורטל לדבר אחר. אני בעד התאמות שנועדו לקיים את אורטל כקיבוץ שיתופי ואני מקווה מאוד שרוב חברי אורטל שותפים לשאיפה הזאת.

****

דומני שהיה זה אריק שרון, שסיפר על חוויית הילדות שעיצבה את חייו. הוא חרש יחד עם אביו תלם ארוך, אין סופי, וחש תשישות וייאוש כשראה כמה עוד ארוכה הדרך. אביו הציע לו להביט אחורה, לראות שאת רוב הדרך כבר עשינו. מהמבט אחורה הוא שאב את הכוחות, והעבודה בהמשך הייתה קלה הרבה יותר.

רינה הציגה תיאור יפה ומרגש של אורטל בראשיתה. השאלה היא מה אנו עושים עם התיאור הזה. לאן הוא לוקח אותנו.

כשאני מביט לאחור, אני נפעם מן הדרך הארוכה והמרשימה שעשינו, שהביאה אותנו עד הלום, ואני מלא סיפוק, שמחה וגאווה. עשינו זאת בעשר אצבעותינו, בנחישות ובעבודה קשה, בזכות ההון האנושי שלנו ובזכות ההון האידיאולוגי שלנו – האמונה בדרך. עשינו זאת כקיבוץ שיתופי, ששוב ושוב בוחן את דרכו ועושה התאמות לאתגרי הזמן והסביבה המשתנים. כשאני מביט לאחור, אני מתמלא בתעצומות נפש להמשך הדרך בה הלכנו, ובה נמשיך לפסוע בשנים הבאות ובדורות הבאים, יחד עם כל מי שהצטרפו אלינו ועם כל מי שיצטרפו אלינו בעתיד, והם שיבטיחו שיהיה המשך למפעל חיינו. ובדרך הזו עלינו להמשיך וללכת, כי הדרך שבה הלכנו לא הייתה לשווא. ביטויים כמו "בית במתנה", "לא פראייר" וכד' אינם ראויים, בהתייחס למי שמבטיחים את עתידנו.

ובאשר להגדלת דמי הקליטה; כפי שכתבתי במאמרי הקודם, ברור לי שמבחינה כלכלית לא נוכל להמשיך לקלוט בקצב הרצוי במודל הקיים ולכן אנו מעצבים מודל חדש. הגדלת דמי הקליטה היא בהחלט אפשרות ראויה. יש גם אפשרויות נוספות, טובות לא פחות.

כדאי לזכור: ההחלטה העקרונית והתקציבית על המודל הקיים התקבלה פה אחד באסיפה רבת-משתתפים מאוד. עם המצביעים בעדה, נמנים אלה שמלינים עליה היום. יתכן שמה שהיה נכון כשהיא התקבלה כבר לא נכון היום. נדון ונחליט.

אורטל כקיבוץ שיתופי היא בעבורי מפעל חיים. זהו מפעל חיינו המשותף. נשמור עליו! 

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

 

 

 

 

בית במתנה

"42 שנים אני נותן את הנשמה בעבודה, בשביל מה? כדי לתת בית במתנה לנקלט שרק הגיע לכאן?"

משפט שנאמר לי בשיחה בימים האחרונים.

אני באורטל רק 36 שנה (אם כי מאז הקמת הגרעין שלי באמצע י"א לפני 40 שנה, בתודעתי אני אורטלי). וב-36 השנים האלה נתתי ואני נותן את הנשמה לאורטל בכל מאודי.

אותו נקלט שהגיע לאחרונה לא נתן את הנשמה לאורטל ב-36 השנים האחרונות. אולם הוא נותן היום את הנשמה וייתן אותה גם ב-36 השנים הבאות, הרבה אחרי שאני ובני דורי נצא ממעגל העבודה וגם כאשר נהיה בצדו השני של השיש.

מבחינתי, אין השקעה גדולה וחשובה יותר מהשקעה בעתיד אורטל, בהבטחה שאורטל תמשיך להתקיים גם בדורות הבאים, שנהיה קיבוץ לדורות. וכיוון שאין מה שיבטיח את עתיד אורטל יותר מקליטה צעירה, ההשקעה החשובה ביותר והמשתלמת ביותר שלנו היא בקליטה צעירה.

****

כשהגעתי לאורטל לא ישנתי בשק"ש על הר טרשים קרח. קיבלתי "בית במתנה". אמנם בהתחלה הייתה זו אשקובית ואט אט זה התקדם לדירה המורחבת והמרווחת.

ממי קיבלתי את המתנה הזאת? ממדינת ישראל. באותם ימים, מדינת ישראל ראתה בהתיישבות באזורי הסְפָר של המדינה ערך מקודש; מטרה שראוי להשקיע בה ולבנות את הבתים למתיישבים העולים אליה. היה אז "אגף לבניה כפרית" במשרד השיכון שבנה "בניה תקציבית". זמנים חדשים – זמירות חדשות. כל המושגים הללו מצאו מזמן את מקומם בחצר הגרוטאות של ההיסטוריה הישראלית.

אבל אני רואה גם היום בהתיישבות בסְפָר ובוודאי בהתיישבות בגולן ערך מקודש. וגם היום ראוי להשקיע בבתים לאנשים שעולים להתיישב כאן. גם כאשר המדינה אינה עושה זאת.

ב-36 השנים שאני נותן את הנשמה לאורטל החזרתי מזמן את ההשקעה ב"בית שקיבלתי במתנה". ואני יותר משמח להמשיך ולהשקיע מפרות מתן הנשמה שלי, בבתים "במתנה" לאנשים שיתנו את הנשמה ויחזירו בגדול את ההשקעה הזאת. ואני מקווה שגם הם, בבוא היום, ימשיכו את הדרך וישקיעו בקליטה עתידית בדורות הבאים של המתיישבים באורטל.

****

הבדל נוסף ביני לבין אותו נקלט שמגיע היום או הגיע בשנים האחרונות, הוא שכשאני באתי לאורטל לא נדרשתי לשלם אגורה. אותו נקלט שילם דמי קליטה בסך 200,000 ₪. ומי שיבוא היום ישלם 300,000 ₪.

****

קיצור תולדות דמי הקליטה:

בעבר, אסור היה לחבר קיבוץ להחזיק רכוש פרטי. כיוון שכך, מי שהצטרף לקיבוץ נדרש להכניס לקיבוץ את כל רכושו הפרטי.

הבסיס לדרישה היה האמירה לנקלט: אתה מצטרף לכל היש שנעשה בקיבוץ מיום הקמתו והופך חבר שווה בכל למי שחי בקיבוץ מיום הקמתו – מן הדין שתמסור את כל היש שאתה יצרת עד הגעתך לקיבוץ.

ברגע שאין איסור על חברי הקיבוץ להחזיק ברכוש פרטי, כמובן שאין לדרוש מהנקלט למסור את רכושו.

כך נוצר מצב, שבו הנקלט המצטרף הופך שותף מלא בכל מה שנעשה כאן, מבלי שהכניס דבר.

חשנו שיש בכך אי צדק ופגיעה בשוויון. וכיוון שהצדק החברתי והשוויון הם ערכים שבבסיס החברה שלנו, החלטנו ב-2004 על גביית דמי קליטה גדולים בסך 50,000$ ואח"כ שינינו את ההגדרה ל-200,000 ₪.

היה זה בסוף הקדנציה הקודמת שלי כמרכז קליטה. שגב, שהיה אז מזכיר אורטל, ואני גיבשנו את ההצעה. המוטיבציה העיקרית שלי הייתה, ההבנה שאי הצדק הזה פוגע בדעת הקהל כלפי הקליטה, וגרוע יותר – בדעת הקהל כלפי הנקלטים.

כשקיבלנו את ההחלטה, רבים בתוכנו פקפקו בריאליות שלה. באף קיבוץ שיתופי לא היה דבר כזה. היו קיבוצים שגבו מעין דמי רצינות סמליים, אך לא דמי קליטה גבוהים כאלה. "מי ישלם מכספו 200,000 ₪ כדי לבוא לקיבוץ"? שאלו לא מעט חברים. הרציתי על ההחלטה בכנס ההתיישבות ע"ש גרליק, והתגובות שקיבלתי היו ברוח של "כל הכבוד על האומץ אבל… מי ישלם מכספו סכום כזה?". אבל אני האמנתי באורטל והאמנתי שאנו מספיק אטרקטיביים כדי שאנשים ישלמו את דמי הקליטה. ואכן, כך היה.

מאז התחלנו לגבות דמי קליטה גם מצעירים מתחת לגיל 28, בניגוד להחלטתנו הקודמת, ולאחרונה הגדלנו את הסכום ל-300,000 ₪.

ואני מודה שמוזר לי לשמוע מחברים בני דורי, שכמוני לא נדרשו לשלם דבר וכמוני קיבלו בית מדברים ברוח: "בטח שיבואו לאורטל. למה לא? איפה עוד ימצאו פראיירים שיתנו להם בית במתנה?"

****

מכל הכתוב לעיל, אפשר להבין, בצדק, שעקרונית אני שלם לחלוטין עם המודל הקיים. ואף על פי כן, אני שותף היום לבחינת הנושא וגיבוש מודל חלופי, שיוריד את חלקה של אורטל בבניית הבית באופן משמעותי.

איננו ממציאים את הגלגל, אלא לומדים מקיבוצים שיתופיים אחרים, ומתאימים את המודלים הללו לאורטל.

הסיבה לחיפוש הזה אינה הצורך בשינוי עקרוני, אלא הצורך להבטיח את המשך תנופת הקליטה. ברור לנו שמבחינה כלכלית אורטל לא תוכל לשאת על כתפיה לאורך זמן השקעות בבניה בסדר גודל של ההשקעות בעשור האחרון. וכדי לא לפגוע בצמיחה הדמוגרפית, יהיה עלינו לתת פתרונות חדשניים.

כי כך נהגנו תמיד. בזכות הגמישות שלנו והיצירתיות שלנו, השכלנו לתת את התשובות המתאימות לאתגרים שניצבו בפנינו בכל תקופה, ובזכות תכונות אלו נשארנו קיבוץ שיתופי. זה כוחה של אורטל. ובזכות תכונות אלו אני מאמין שנישאר קיבוץ שיתופי לדורות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

לא להתייאש מן היזמות

ההחלטה על השכרת יקב אורטל הייתה בלתי נמנעת. התוצאות לאורך שנים חייבו אותה. תמכתי בהחלטה ולא בכדי היא התקבלה באסיפה פה אחד

עד היום נמנענו מהכנסת גורם חיצוני לחצר הקיבוץ. יש סיכונים בכך. אבל נכון לראות את ההזדמנות ולהעז לנסות כיוון חדש.

דבר אחד הפריע לי באסיפה. הרוח שנשבה בה הייתה שכנראה יזמות לא מתאימה לנו ואנו איננו מתאימים ליזמות. הנה, סגרנו את הנגריה, את החי-טל ועכשיו את היקב. דברים ברוח זו נאמרו גם בשיחה הכלכלית במוצ"ש שעברה.

****

בימים אלה, שבהם התוצאות הכלכליות של הקורונה פגעו בראש ובראשונה בעצמאים ובעסקים הקטנים, עולה לראש סדר היום הציבורי המשמעות שלהם כאחד ממנועי הצמיחה העיקריים של המשק. לא בכדי המדינה מקצה מיליארדים לתכנית הסיוע, שנועדה לאפשר להם רשת ביטחון. הסיבה לכך אינה רק הסיוע האישי לאנשים שעלולים להגיע לפת לחם, אלא התובנה על הנזק הכלכלי הנורא אם תהיה קריסה של העסקים הקטנים בישראל.

העסקים הקטנים, הם מה שנקרא אצלנו יזמויות. היזמות עשויה להיות מנוע צמיחה כלכלי של אורטל. כמובן שהמנוע המרכזי הוא החקלאות ואח"כ התיירות, אך גם התרומה הפוטנציאלית של היזמות עשויה להיות משמעותית.

מבחינה כלכלית, התרומה של יזם מצליח גדולה הרבה יותר מהשכר שהוא יכול להכניס. ואם יהיו לנו כמה יזמויות מצליחות – על אחת כמה וכמה. ויזמות אינה חייבת להיות רק של חבר אחד, היא יכולה לצמוח ולהעניק פרנסה לאנשים נוספים.

כבר לפני שלושים שנה הגדרנו את עצמנו קיבוץ של אינדיבידואליסטים והנפנו את דגל ההתפתחות האישית המקסימלית של כל חבר. יש לנו עניין לעודד את החברים ליזמות, בין אם זו יזמות חברתית ובין אם זו יזמות עסקית. 

יש לנו עניין לקלוט יזמים, אנשים שיכולים להצמיח באורטל יזמויות ועסקים קטנים.

אני מאמין שאורטל יכולה להיות חממה ליזמויות וליזמים.

עד כה לא הצלחנו. נכון. אבל מי שמפחד להיכשל, לעולם לא יצליח. נכשלנו? יש לנתח את הסיבות לכך, כדי להפיק לקחים ולהצליח בדרכים אחרות.

אולי טעינו בכך שבבחינת היזם שמנו דגש יתר על הייצור ופחות על השיווק, המכירות והשורה התחתונה של הרווח. אולי טעינו במודל של תלוש משכורת מן היזמות ולא אחוזים מן הרווח. אולי לא הענקנו תמיכה וליווי טובים. אולי החבל שנתנו ליזמויות היה ארוך מדי ולא עצרנו אותן בזמן. לבטח יש גם סיבות אחרות. ולפעמים זה עניין של מזל או עיתוי. אולם אסור לכישלונות לשתק אותנו. עלינו להעז ולהצליח.

יש לזכור שלא כל היזמויות נכשלו. היזמות של רינה היא סיפור הצלחה. היזמות החדשה של דרור ש' החלה ברגל ימין ומסתמנת כהצלחה. יש לתחקר גם את ההצלחות כדי להפיק גם מהן לקחים וללמוד מהן. וגם מהצלחות במקומות אחרים.

ובשום אופן לא להתייאש מן היזמות.

ובאשר ליקב, חשוב לזכור דבר נוסף. לא בכדי היזמים ששוכרים את היקב, התעקשו לרכוש את המותג "יקב אורטל". זה לא מקרי. הדבר מעיד על יין אורטל שהוא מותג טוב וחזק. היין שיוצר באורטל הביא לנו כבוד ויוקרה. ומן הראוי שגם את העובדה הזאת נזכור, ונעריך את האנשים שיצרו את היין המשובח – אילן, נעמה וכל מי שעבדו ביקב.

****

בהזדמנות זו אני רואה לנכון להביע הערכה לנקש וירון על הערב הכלכלי שערכו, ולחברים הרבים שהשתתפו בערב, למרות שנערך, תחת כללי הקורונה, בחוץ – בערב קריר, ואף שהוא התארך מאוד.

התרשמתי מאוד מן החזון העסקי לשנים הבאות, שירון הציג ואת התכנית האסטרטגית למימושו. תכנית מרשימה מאוד, מציגה אופק מבטיח, וישימה.

יצאתי מן הערב באמונה וביטחון שצפויה לנו בעתיד הקרוב תקופה של שגשוג וצמיחה, כקיבוץ שיתופי לדורות.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

קיבוץ שיתופי לדורות

חיי השותפות דורשים מאתנו משאבי נפש לא פשוטים לאורך זמן. הם דורשים מאתנו להעמיד את הכלל, את טובת הכלל, מעל הטובה הפרטית שלנו ושל משפחתנו. הם דורשים מאתנו להתאמץ, להשקיע, לעבוד ולהתפרנס ולהתחלק בפירות מאמצינו עם כלל החברים, כולל כאלה שאינם בדיוק חברינו האישיים הטובים ביותר. הם דורשים מאתנו בימים של הצלחה לדעת שנתחלק בה עם אחרים ונסייע למי שמצליחים פחות מאתנו (ומי חושב ברגע כזה שכאשר הוא פחות יצליח הוא יסתייע במישהו אחר שיצליח יותר בתורו?). הם דורשים מאתנו להקדיש את מרבית הכנסותינו למטרות המשותפות, כמו מערכת חינוך מפוארת כאשר ילדינו (שמאוד מאוד נהנו ממנה) כבר אינם מתחנכים בה, ובעתיד – זה ידרוש מצעירים במלוא אונם לממן מערכת טיפול בקשישים ומערכת סיעוד מצד מי שזה יהיה כל כך רחוק מהם. זה דורש מאתנו להקדיש מתוצאות מאמצינו לבניה לנקלטים חדשים (בלי להבין שזו לא הוצאה אלא ההשקעה הטובה ביותר, ההשקעה בהבטחת עתיד אורטל). זה דורש מאתנו להפנות מפירות מאמצנו למען מטרות משותפות כמו אירועי שנת הארבעים ולמען מטרות לאומיות כמו גרעיני עולים וכד'.

אני מודה, זה דורש מאמץ, זה דורש נכונות, זה דורש אמונה, זה דורש מאתנו למתוח תדיר את מרצנו, יכולותינו, כישורינו במאמץ קהילתי משותף, לא למען הנאה פרטית מפירות המאמץ. חברים רבים מאוד מקבלים בשמחה את דרישות השיתוף. והרי אנו נהנים מאוד מפירותיהם. אנו נהנים מהם בקהילה מעולה, בחיי תרבות עשירים, במערכת חינוך מצוינת ובעצם התחושה שבחרנו באורח חיים אחר, לא מובן מאליו, המחפש תמיד איך לקדם צדק חברתי, ערבות הדדית, שוויון. כן, אנו יודעים שאידיאל השוויון הוא אוטופי, אינו בר השגה, אך בחרנו בדרך חיים של חתירה מתמדת למזעור האי-שוויון בתוכנו ולהוות השראה לאחרים בדרך זו.

כן, חיי הקיבוץ תובעים מאתנו להיות אידיאליסטים. הם תובעים מאתנו לכוון את עצמנו להגשמת אידיאולוגיה, השקפת עולם, חלופה ערכית למציאות הישראלית והעולמית, כדי להפוך את החיים לטובים יותר במובן העמוק של מושג ה"טוב". כלומר, לא מה נוח לי עכשיו, אלא מה טוב לכלל – לדורות.

****

תש כוחו של אריאל ל' מחיי השותפות. תש כוחם גם של חברים אחרים. ושוב אנו נקלעים לסיבוב נוסף של מאבק בתוכנו על דמותה של אורטל.

אריאל מגייס לקידום השקפתו את הקשיים עמם אנו מתמודדים ועם אי ההצלחות בחיינו, ומציג אותם כתוצאות השיטה השיתופית.

למשל, את הקליטה המועטה בשנתיים האחרונות. הוא רק שכח משום מה, את הקליטה הגדולה, המוצלחת והמבורכת, שהצילה את אורטל ואנו נהנים כל כך מפירותיה, בשבע השנים שקדמו להן. ומעניין מאוד, גם ההצלחה הגדולה הזאת הייתה של אורטל כקיבוץ שיתופי. יתר על כן, ההצלחה הזו נבעה מכך שאנו קיבוץ שיתופי. כאשר יצאנו לתכנית "אורטל 2017" רבים בתוכנו ראו בה תכנית יומרנית, פנטזיה. מי בימינו רוצה לחיות בקיבוץ שיתופי בגולן? עובדה. היו מתמודדים רבים על כל מקום. אז נכון, איננו קבלני הצלחות כל הזמן, אך אם הצלחנו בגדול כקיבוץ שיתופי, מגוחך להציג שנתיים פחות מוצלחות כתוצאה של השיתוף. ומספר הפניות לקליטה היום ואיכותן, מעידה על כך שאנו עומדים בפתח גל קליטה גדול אף יותר, לאורטל כקיבוץ שיתופי ודווקא כקיבוץ שיתופי, ונצליח בו אם רק נרצה ונחליט על כך.

אריאל מצביע על כך שהשנים האחרונות לא היו מוצלחות במיוחד מבחינה כלכלית. הוא שוכח להזכיר שהשנים שקדמו להן היו המוצלחות ביותר בתולדות אורטל. ואל ההצלחה הזאת הגענו כקיבוץ שיתופי. חיים כלכליים אינם יכולים להיות תמיד על צד ההצלחה. יש הרבה גורמים חיצוניים המשפיעים על ההצלחה ויש שנים של ירידה. אורטל מאופיינת בחוסן כלכלי, שמאפשר לה להתמודד היטב גם עם שנה פחות מוצלחת, ואין לי ספק שאנו בדרך לצמיחה מחודשת. גיוס הירידה הזאת כנימוק נגד הקיבוץ השיתופי הוא לא רציני.

אריאל גם מציע סל של דרכי התמודדות עם בעיותינו, ויש בהן לא מעט הצעות מעניינות הראויות לבחינה וחלקן אף לאימוץ. אלא שהוא כורך אותן כתכנית שלמה שליבתה – הפרטה. פתרון קסם.

אני לא מאמין בפתרונות קסם.

****

אחד האפיונים של אורטל לכל אורך הדרך היה חיפוש הדרכים להיות קיבוץ טוב יותר, תוך נכונות לשבור מוסכמות, לצאת מהקופסה ולהיות יצירתיים, כדי להצליח כקיבוץ שיתופי. אנו נמצאים בפתחו של תהליך אסטרטגי נוסף, והיוזמה של אריאל מדרבנת אותו.

את התהליך יש לפתוח בקבלת ההחלטה האסטרטגית העליונה, ובהתאם לה לתת את הפתרונות הנכונים לאורטל בעשור הקרוב. השאלה היא: האם אנו רוצים להיות קיבוץ שיתופי או מופרט. בהתאם לאסטרטגיית-העל, נבנה תכנית אסטרטגית מלאה.

אני מאמין שכמו בעבר, וכבר כמעט שלושים שנה חיי השותפות שלנו מאותגרים בגלי התנגדות מבפנים, גם מהגל הנוכחי נצא קיבוץ שיתופי טוב יותר. 

ב. יו"ר לקהילה 

לפני שלושים שנה הפרדנו בין העסק והקהילה באורטל, או אולי נכון יותר לומר שהסדרנו את היחסים בין העסק והקהילה. היינו בכך פורצי דרך, בין הקיבוצים הראשונים שעשו את המהלך, שהיום הוא מובן מאליו בכל הקיבוצים, שיתופיים ומופרטים כאחד.

הרעיון שעמד מאחורי הצעד היה המחיר של הערבוב בין השניים – יותר מדי שיקולים לא עסקיים מעורבים בעסק ויותר מדי שיקולים לא קהילתיים מעורבים בקהילה. קיבוצים שה"משקסטים" בהם היו דומיננטיים יותר היו לעסקים שיש להם קיבוץ, ובקיבוצים שה"חברתיסטים" היו יותר דומיננטיים, התקשה העסק לצמוח בשל אג'נדות לא רלוונטיות בניהולו.

ההפרדה נבעה מהבנה שיש הבדל בין המטרות של העסק והקהילה. בעוד העסק נבחן בשורת הרווח ומטרתו היא מקסימום רווח לאורך זמן, הקהילה נבחנת בעמידה במטרות חברתיות ואידיאולוגיות שנועדו למימוש חזון הקיבוץ. ההפרדה נועדה להגן הן על הקהילה והן על העסק מפני בלבול וערבוב במטרות, וכדי לאפשר לשני הגופים לנהל את ענייניהם בשפה הנכונה להם.

כמובן שמדובר בהפרדה ניהולית ולא בניתוק; שני הגופים כפופים לאותה אסיפה, יש מזכירות מתאמת המשותפת לשני הגופים, יש גזבר והנה"ח משותפים. המזכיר הוא חבר בהנהלה הכלכלי ומרכז המשק חבר במזכירות (אגב, כאשר ערכנו את ההפרדה מרכז המשק לא ישב במזכירות, אך כעבור כעשר שנים הדבר השתנה). ויש הרבה שיג ושיח ושיתוף פעולה בין השניים. שיתוף הפעולה הזה בלט מאוד במטה קורונה.

אני רואה בהפרדה הזאת את אחת הסיבות להצלחה של אורטל הן כקהילה שיתופית והן כעסק.

הרעיון של מינוי יו"ר אחד לעסק ולקהילה הוא רעיון גרוע שסותר את עקרון ההפרדה. דומני שבאתגרים הקיימים הן של העסק והן של הקהילה, חשוב מאוד שבראש כל אחד משני הגופים יעמוד יו"ר שכל כולו מחויב למטרה של הגוף שבראשו הוא עומד, ללא כל בלבול.

מי שמתאים להיות יו"ר העסק בשל כישוריו, אינו בהכרח בעל כישורים להיות יו"ר הקהילה ולהיפך, ובחירה כזו עלולה לפגוע לפחות באחד משני הגופים. יתר על כן, על פי החלטותינו יו"ר העסק יכול להיות גם חיצוני. ברור שאסור שיו"ר הקהילה יהיה חיצוני ואיחוד התפקידים מגביל את היכולת לבחור את היו"ר המתאים לעסק.

הקמת ההנהלה הכלכלית, שהייתה חלק מהליך ההפרדה בין העסק והקהילה, כללה מראשיתה את תפקיד היו"ר. אני מודה שהסתייגתי תחילה מתפקיד יו"ר לקהילה, אולם דומני שהיום רצוי שיהיה בעל תפקיד כזה, שיוביל תהליכים אסטרטגיים בקהילה בלי שיהיה שקוע בניהול היומיומי. וממש לא מתאים שהוא יהיה גם יו"ר העסק.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

בדרכנו (ב)

בחלקו הראשון של המאמר הצגתי את קיצור תולדות תהליכי השינוי ההיסטוריים של אורטל, והוכחתי שבניגוד לנראטיב על פיו אנו בתהליך מדורג של כרסום בשותפות, בשוויון ובערבות ההדדית – ההיפך הוא הנכון. השינויים נועדו להעצמת ערכים אלו, ואכן העצימו אותם ובזכותם אנו קיבוץ שיתופי גם היום. כמובן שלא סקרתי את כל השינויים, יש עוד רבים אחרים כמו המעבר ל-5 ימי עבודה בשבוע ועוד. דוגמה נוספת להחלטה מן השנים האחרונות שחיזקה את הערבות ההדדית היא מימון לימודי תואר ראשון לכל בנות ובני אורטל.

בסיום המאמר הזכרתי שתי החלטות שבהן אכן הנמכנו את השותפות וחרגנו מעקרונות היסוד: הכנסת מרכיב הוותק לתקציב האישי והמודל השילובי (בטעות פרוידיאנית כתבתי "המודל השיתופי"…).

הכנסת מרכיב הוותק נעשתה בתהליך אסטרטגי ב-1998. לא היה זה חידוש בתנועה הקיבוצית. רבים מן הקיבוצים נהגו כך הרבה לפנינו וחלקם בסכומים גדולים יותר. בקיבוצים, הוותק נחשב לזכות היסוד של החבר, לרכושו. בעיניי, אין לו מקום בתקציב האישי, שצריך להיות רק על פי גודל המשפחה. ולמרות זאת, דווקא אני, כמזכיר, העברתי את ההחלטה. מדוע? כי חשתי את הלך הרוחות בקרב ותיקי אורטל, הכרתי בתחושות התסכול והבנתי שהחלטה כזו היא פתיחת שסתום לשחרור לחצים שעלולים להיתרגם להפרטה. כלומר, גם ההחלטה הזו נועדה, לפחות מבחינתי, להבטיח את השיתופיות באורטל.

השינוי המהותי ביותר היה המודל השילובי, שבו לראשונה סטינו מהעיקרון המרכזי של הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה. הייתי חבר בצוות האסטרטגי שהציע את המודל. לאורך תקופה ארוכה עמדתי על רגליי האחוריות כדי למנוע זאת, אך בשלב מסוים הבנתי שמה שעומד על הפרק זו שלמותה של אורטל, והעדפתי את שלמות אורטל על דבקות בעיקרון. מבחינתי הייתה זו פשרה. בדיעבד, אני מבין שהמודל הוא הדבר הנכון לאורטל (אז והיום). העליה המרשימה בהכנסות מעבודה גם אוששה חלק מטענות אלה שקראו להפרטה. ב"אורטל של מעלה" שלי, באידיאה השלמה שבה אני מאמין, ההפרדה היא מוחלטת. אבל באורטל של מטה, של החיים עצמם, אני מבין שעשינו את הצעד הנכון. ואחרי עשור אפשר בהחלט לציין שלמרות המודל אנו קיבוץ שיתופי, אנו חשים בשיתופיות וגאים בה, ושומרים על הערבות ההדדית ועל השותפות באורחות חיינו, ובאתגר הקורונה נוכחנו שוב בעוצמת השותפות ובחוסן הקהילתי שהיא מעניקה לנו.

****

אריאל ל' הזכיר במאמרו "שתי החלטות חשובות שהיו מלוות בהרבה חששות ופחד" – הקמת ההרחבה הקהילתית ומתן אפשרות לבני זוג של חבר להתגורר באורטל מבלי לחייב אותם להיות חברים באגודה.

למה החלטנו על ההרחבה? הבנו בהכרח הקיומי בצמיחה דמוגרפית משמעותית ומהירה ורצינו ללכת ליותר מכיוון אחד, בין השאר כי לא היינו בטוחים שיהיה ביקוש לקליטה לחברות בקיבוץ שיתופי בגולן. ראינו בהרחבה הזדמנות לקליטה איכותית של אנשים שמתאימים לקהילה ויכולים לתרום לה, אף שאורח החיים השיתופי אינו מתאים להם. ראינו בהרחבה הזדמנות לקליטת בנים שרוצים לחיות באורטל אך לא להיות חברי הקיבוץ. קיווינו גם לקלוט להרחבה אנשים שחיו באורטל בעבר, אוהבים אותה אך חיי הקיבוץ אינם מתאימים להם. שתי המטרות האחרונות לא מומשו. עד כה אף בת או בן אורטל לא ביקשו להיקלט בהרחבה ואף עוזב אורטל לא חזר להרחבה. אולם משפחות של חברים שהחליטו לא להמשיך בחיי הקיבוץ אך הן מעוניינות להישאר באורטל ביקשו לעבור להרחבה ואישרנו זאת, ויתכן שגם בעתיד תהיינה משפחות שתלכנה בדרך זו. ההרחבה עשויה להיות פתרון לחברי אורטל שרוצים לחיות בתוכנו ואינם רוצים עוד בחיי השותפות.

החשש מן ההרחבה היה שזהותה של אורטל כקיבוץ שיתופי תפגע. הדרך למנוע זאת הייתה ההחלטה שבכל מקרה, מספר התושבים בהרחבה לא יעלה על 20% מתושבי אורטל. האופן שבו אנו משווקים את ההרחבה והמסרים למשפחות הפונות אלינו נועדו לא להיות אבן שואבת למי שמחפשים וילה בכפר, אלא למי שרוצים לחיות את החיים הקהילתיים של אורטל, גם אם אינם רוצים להיות חברי קיבוץ. החיים הקהילתיים של אורטל הם פועל יוצא של היותנו קיבוץ שיתופי. מן הבחינה החומרית אנו משווקים מראש ובמודע מוצר פחות אטרקטיבי מאשר מתחרינו – מגרש קטן יותר, אין אפשרות לצימרים. לעומת זאת אנו מציעים להם חיי קהילה, תרבות וחינוך טובים יותר. ולכן, האנשים שהגיעו להרחבה אכן מתאימים לאורטל, מעשירים אותנו ותורמים לנו.

בתהליך הקליטה התברר לנו שהאטרקטיביות של הקליטה לחברות בקיבוץ השיתופי גדולה הרבה יותר מהקליטה להרחבה. בעיניי, התרומה הגדולה ביותר לקיבוציות שלנו, היא הקליטה הגדולה של העשור האחרון.

ובאשר למסלול בני זוג. ההחלטה על המסלול הזה לא באה ממחשבה שזה מסלול רצוי לחיים קיבוציים, אלא מתוך הכרה פרגמטית במציאות חדשה ובצורך לתת לה מענה. המסלול הראוי והרצוי לחיים השיתופיים, הוא המסלול שבו המשפחה היא התא הכלכלי והחברתי של חברי אורטל. אנו מקבלים לאורטל משפחות ולא חברים. התקציב שאנו נותנים הוא משפחתי ולא אישי. ונכון שכל משפחה תהיה מורכבת משני חברי קיבוץ, שהנם חלק מן השותפות לכל דבר ועניין.

אולם נוצרה מציאות של גירושין וסיבוב שני בגיל מאוחר יותר והבנו שטובת אורטל היא להתפשר על העיקרון הזה. מדובר במשפחות בודדות ואורטל יכולה להכיל זאת ולשמור על צביונה. אני מאמין שהשער לחברות של אותם בני זוג אינו נעול. ימים יגידו.

אריאל מציע לפתוח את המסלול הזה גם בפני שאר משפחות אורטל. אני מתנגד לרעיון. בחיים אנו נאלצים להתגמש ולקבל החלטות פרגמטיות שאינן בדרך המלך הקיבוצית. אין רע בפשרה על עיקרון, אך אין להפוך את הפשרה לעיקרון. ובוודאי שאין לראות במהלך נקודתי שנועד לתת מענה לצורך אישי, "זכות" שצריך לפתוח אותה לכולנו בשם "שוויון הזכויות". זה לא יוסיף לנו דבר. זה יפגע לא רק בשותפות בינינו אלא גם בחוסן החברתי שלנו. לא בשל "פחד וחששות" החלטנו שההסדר הזה יהיה נקודתי ולא פתוח לחברי אורטל, כפי שטוען אריאל, אלא כיוון שאיננו רואים בו הסדר שהולם את אורח חיינו השיתופי. אנו מצפים שכל חברי הקיבוץ ישקיעו את כל יכולתם למען אורטל ויכניסו את מלוא הכנסותיהם לאורטל. וכאשר המודל השילובי מאפשר לנו ליהנות ממחצית ההכנסות – קל וחומר שאין עוד כל סיבה לאפשר לחצאי משפחות להוציא עצמן מן הכלל השיתופי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דרשה לפרשת "בלק" תש"ף

קבלת שבת באורטל 3.7.20

החודש אנו מציינים 21 שנים לפטירתו של מאיר אריאל, ואת הדרשה לפרשת השבוע נקדיש לזכרו ולעילוי נשמתו.

איך מתקשר מאיר אריאל לפרשת השבוע?

אז קודם כל, כל דבר מתקשר לכל פרשת השבוע. ואם לא מצאנו את הקשר, סימן שלא חיפשנו מספיק. ובאופן ספציפי – יש גם יש קשר.

תקליטו הראשון של מאיר אריאל נקרא "שירי חג ומועד ונופל".
תקליטו השני נקרא "וגלוי עיניים".
תקליטו השלישי נקרא "ירוקות".
שלושת התקליטים הללו הם טרילוגיה; כך מאיר אריאל עצמו תפס אותם. והדבר בא לידי ביטוי בשמותיהם.

שמו של התקליט הראשון משחק עם שירי החג והמועד במשחק מילים עם המשמעות השניה של המילה מועד = נופל.
האלבום השני נפתח בו"ו החיבור, כדי לרמוז שהוא אלבום המשך ושמו הוא המשך לשמו של האלבום הראשון. "נופל וגלוי עיניים". מאין לקוח הביטוי הזה? מן הפרשה שלנו. בפתח שני נאומים של בלעם בן בעור, גיבור הפרשה, מופיע הפסוק הזה: "נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם". בלעם מגדיר את עצמו "נופל וגלוי עיניים".
השם של התקליט השלישי, "ירוקות", משייך, למי שלא הבין זאת עד כה, את גלוי העיניים, לבעל העיניים הירוקות, כלומר למאיר אריאל עצמו, שתמונתו המבליטה את ירקות עיניו מתנוססת על עטיפתו. המסר של מאיר אריאל, הוא הזדהות עם בלעם.

מה גורם למאיר אריאל להזדהות עם בלעם? לשם כך עלינו להבין מיהו בלעם. פרשת השבוע, פרשת "בלק", נקראת על שמו של מלך מואב, ששכר את הנביא המפורסם בכל המזרח הקדום, בלעם בן בעור, לקלל את ישראל לפני מלחמה עמו. בלעם בא לקלל ויצא מברך.

ישנן שתי אסכולות של התייחסות לבלעם. האחת, היא המתייחסת אליו כאל "בלעם הרשע", שבא לקלל ואלוהים התערב ברגע האחרון ושיבש את כוונתו והפך את קללתו לברכה.

אולם הטקסט המקראי כפשוטו מוכיח שבלעם הבהיר כל העת שיאמר אך ורק מה שאלוהים יצווה עליו, ודחה כל הצעה כספית שקיבל מבלק בתמורה לכך שיפעל כנביא מטעם. אני דוגל באסכולה השניה, הרואה בבלעם, שאינו מעם ישראל, נביא אמת אמתי.

כנראה שכך רואה אותו גם מאיר אריאל – כאב טיפוס של נביא, הנאמן לאמת שלו, מסרב להיות שכיר עט, שכיר פֶּה או שכיר מיקרופון, ומתעקש לומר רק מה שמצפונו מחייב אותו לומר. כזה היה גם מאיר אריאל.

הדבר היפה והחשוב שעלינו ללמוד מן הפרשה, הוא היכולת להפוך קללה לברכה, איום להזדמנות, משבר לפריצת דרך.

ואיזו ברכה יפה: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

לא בכדי, פסוקים אלה נקראים מידי בוקר בתפילת "שחרית".

****

תפילה נוספת שנאמרת מדי בוקר, על המיטה, היא "מודה אני", שבה המתפלל מודה לאלוהיו על הנשמה שהחזיר לאפו בקומו.

"מודה אני" הוא שיר של מאיר אריאל, המודה, ברוח תפילת "מודה אני", כאשר הוא קם בבוקר בבוקר ורואה את אהובתו לצדו. מילות השיר נקשרות באופן מובהק יותר לתפילה אחרת, תפילת "ריבון כל העולמים", שהינה חלק מסדר ליל שבת, ונהוג לומר אותה אחרי שירת "שלום עליכם", עם החזרה מבית הכנסת לשולחן השבת. בתפילה זו מופיע הפסוק: "מודה אני לפניך, ה' אלוהיי ואלוהי אבותיי, על כל החסד אשר עשית עמדי, ואשר אתה עתיד לעשות עמי, ועם כל בני ביתי, ועם כל בריותיך בני בריתי". את הפסוק הזה דורש מאיר אריאל בשירו.

את השיר הזה נשיר עכשיו.

מודה אני / מאיר אריאל

מוֹדֶה אֲנִי
לְפָנֶיךָ וּלְךָ
עַל כָּל הַחֶסֶד וְהָאֱמֶת וְהַטּוֹבָה וְהָרָעָה וְהַטּוֹבָה
שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּדִי וְעִם בֵּיתִי
וְעִם קְרוֹבַי וִידִידַי
וְעִם בְּנֵי עַמִּי וְעִם אַרְצִי
וְעִם כָּל הָעוֹלָם וְהָאָדָם
אֲשֶׁר בָּרָאתָ
בַּלָּאט חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
אַט אַט טוֹפְפוֹת
עֲתִידוֹת עֲתִידוֹת לִקְרָאתֵנוּ
וְאַתְּ מְחַיֶּכֶת אֵלַי מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה
יִהְיֶה לָנוּ טוֹב טוֹב מִטּוֹב טוֹב מְאֹד
זֶה מַתְחִיל כְּבָר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר
אַתְּ צוֹחֶקֶת אֵלַי
מִתּוֹךְ מִתּוֹךְ הַשֵּׁנָה.

בדרכנו (א')

מאמר זה נכתב בתגובה להצעתו של אריאל ל' לאפשר פתיחת הסדר "בן זוג של חבר" לחברים הוותיקים.

בטרם אגש להצעה עצמה, ברצוני להתייחס להצגת היסטוריית השינויים באורטל, כתהליך הדרגתי של צמצום השיתוף והגדלת אי השוויון, כביכול. לא הייתי מתעכב על כך, אלמלא ידעתי שזהו נרטיב רווח באורטל, אלא שאין הוא נכון.

כאשר אני נפגש עם משפחות לקליטה, אני מגדיר את אורטל "קיבוץ שיתופי בדרכנו". והאמת היא שכזה היה קיבוץ אורטל תמיד. אף פעם לא צעדנו בתלם "על פי הספר", אלא תמיד כתבנו אותו בעצמנו. אני זוכר שכאשר נכנסתי לקדנציה הראשונה שלי כמזכיר, ב-1987, נחתה עליי חוברת ירוקה של התק"ם: הנחיות ל"אחזקת אדם". הנחיות לתקציב הקיבוץ, וכיצד לתקצב סעיפים שכבר אז היו הזויים כמו תיקון שעונים ותספורת. בשנתי השניה כבר לא התייחסתי לחוברת ובניתי תקציב על פי הצרכים האמתיים של אורטל.

בשלהי שנות השמונים ובשנות התשעים חוללנו שינויים פורצי דרך בתנועה הקיבוצית. לכאורה, היו אלה שינויים שעלולים היו להוביל אותנו להפרטה. הקיבוצים השכנים והתנועה איימו עלינו שאם נבצע אותם – הכל יקרוס ולא נישאר קיבוץ. בתוך שנים ספורות כל אותם קיבוצים הפריטו את עצמם לדעת ואילו אנו נשארנו קיבוץ. מדוע? לא למרות השינויים אלא בזכותם. ואינני אומר זאת בחכמת הבדיעבד. הייתי שותף להובלת כל תהליכי השינוי באורטל ואת חלקן הובלתי כמזכיר. בזמן אמת חבריי ואני, שהצענו את השינויים, הסברנו שמטרת השינויים היא לשמור על אורטל כקיבוץ והזהרנו שאם לא נשתנה, לא נוכל להישאר קיבוץ. אני יכול להעיד, בוודאי על עצמי אך גם על שותפיי להובלת התהליכים, שזאת בדיוק הייתה המוטיבציה שלנו. וממש לא ראינו בהם תהליכים לצמצום השיתוף, אלא להבראתו.

ניקח לדוגמה את ביטול סידור העבודה ומתן הזכות לכל חבר לבחור היכן לעבוד, באורטל או בחוץ, לפי כישרונותיו ושאיפותיו, ובלבד שיעמוד בדרישות שכר שהצבנו. במקביל, כדי לאפשר זאת, פתחנו את אורטל לעבודה שכירה (בכל הקיבוצים הייתה עבודה שכירה, אך הדבר היה בניגוד לעקרונות. אנו קיבלנו החלטה עקרונית המאפשרת זאת) ואמרנו שאין חובה לענף להעסיק חבר, אלא הוא צריך להעסיק על פי שיקול הדעת המקצועי. זה היה בשנת 1990. באותם ימים, סידור העבודה היה בשר מבשרו של קיבוץ. אנו הגדרנו את עצמנו "קיבוץ של אינדיבידואליסטים", ונשאנו כדגל של הקיבוץ השיתופי את ההתפתחות המקסימלית של כל חבר. נשאנו את ההתפתחות האישית כמרכיב מרכזי בערבות ההדדית, וראינו בכך העמקת הערבות ההדדית. הקמנו במקביל את היחידה למשאבי אנוש (מי שמע על זה בתנועה הקיבוצית?) ובנינו את תכנית המסלולים – מסלול התפתחות אישית לכל חבר, לתואר ראשון או לימודי מקצוע, בהשקעה של מאות אלפי ₪ (בעלויות אותם ימים!). האם הצעדים הללו הקטינו את השיתוף באורטל? הרי הם הגדילו מאוד את ההוצאה הציבורית. אין לי ספק שהיה זה צעד שחיזק מאוד את השיתוף, השוויון והערבות ההדדית באורטל.

צעד נוסף היה הפרדת העסק מן הקהילה. עצם השימוש במושגים עסק וקהילה היו כפירה בעיקר הקיבוצי. הפרדת העסק מן הקהילה נועדה להגן הן על העסק והן על הקהילה, כדי שלא נהפוך לעסקים שיש להם קיבוץ מצד אחד, ומצד שני – שהעסקים לא יתנהלו בדרך לא מקצועית, על פי שיקולים ורעשים לא עסקיים. והעיקר – שני האגפים הללו יתנהלו בצורה מקצועית יותר, חכמה יותר, יעילה יותר ונכונה יותר. שמעתי לאחרונה מרונן הגדרה יפה למהלך ההוא (שאף הוא נעשה ב-1990): לא הפרדה אלא הסדרה. כלומר לא הפרדנו בין העסק והקהילה, אלא הסדרנו את היחסים ביניהם. זה נכון. אז הגדרנו זאת: הפרדה, אך לא ניתוק. היום, ככל הידוע לי, אין קיבוץ שיתופי אחד שאין בו הפרדה כזו, בין אם הכריז על כך ובין אם לאו. אז הייתה זו פריצת דרך. אז היו שאמרו לנו שכך לא מתנהל קיבוץ ואם נלך בדרך זו לא נהיה קיבוץ. איפה אותם קיבוצים היו כעבור שנים ספורות ואיפה אנחנו – עד היום? לא למרות אותם שינויים, אלא בזכות אותם שינויים. הם נועדו להעמיק את השיתוף בכך שיהיה נכון וחכם יותר, וכך יוכל להאריך ימים. לכן ניתן ונכון לקבוע שהשינוי הזה נועד לחזק את השותפות ואכן, חיזק אותה.

הוא הדין ב"הפרטה" של מוצרי הצריכה. המילה "הפרטה" עלולה להטעות. מכל מקום, כשהחלטנו להגדיל באופן משמעותי את תקציב החבר כדי להגביר את חופש הבחירה והתנועה שלו, טענו והאמנו בכך בכל לבנו, שאם לא נעשה כך, לא לנוכל להמשיך להיות קיבוץ. הצעדים נועדו לחזק את הקיבוציות שלנו. וכדאי לזכור שאת החלטותינו עשינו על פי שיטה: אבחנה בין שלושה סוגים של הוצאות הקהילה: מה שנועד לשימושו של הפרט, מה שנועד לשימוש הכלל, מה שמבטא את הערבות ההדדית. העיקרון היה, שהוצאה משותפת ואחריות משותפת על מה שמיועד לפרט ולחייו הפרטיים אינה רלוונטית לחיי השותפות בינינו ולכן היא מזיקה להם. אין סיבה המצדיקה שהטמפונים, הטיטולים, החלב, הגבינה והביצים, שהחבר אוכל בביתו, יהיו על חשבון הקיבוץ. אין שום סיבה לסבסוד הסיגריות (!) ב-50% ולא ל-300 ק"מ חופשיים לחבר. וכנ"ל בדברים הגדולים – אין שום סיבה שאורטל תרהט את בתי החברים (שיטת ה"שביעיות" הזכורה לרע), אין שום צורך בתור לנסיעה לחו"ל על חשבון אורטל ואורטל אינה צריכה לממן את הוצאות החשמל של החבר. גולת הכותרת – מתן האפשרות לחבר קיבוץ להחזיק ברכב פרטי. לעומת זאת – החינוך המשותף, התרבות המשותפת, חדר האוכל המשותף וכד', שהם ליבת חיי השותפות שלנו, הם משותפים. הבריאות, הרווחה והשיכון הם ליבת הערבות ההדדית בינינו – הם באחריות משותפת. ולערבות ההדדית הוספנו אז את מה שהיה באותם ימים מילה גסה בתנועה הקיבוצית – פנסיה. היום הפנסיה בכל קיבוץ היא חובה. קיבוצים מתמודדים עם חוב אקטוארי אסטרונומי. אנו הרחקנו ראות והחלטנו על פנסיה לחברים כשהגיל הממוצע של החברים היה פחות משלושים. האם הצעד הזה הקטין או הגדיל את הערבות ההדדית ואת השותפות בתוכנו? שאלה רטורית. מאז הגדלנו את הפנסיה, הוספנו שורה של מרכיבי ביטחון סוציאלי כמו ביטוח בריאות, ביטוח אובדן כושר, ביטוח חיים. כל אלה הם ביטויים נעלים של הערבות ההדדית שאך התחזקה עם השנים. ורק בשנים האחרונות הוספנו על כך את הביטוח הסיעודי. אלו הוצאות עתק שהשקענו ואנו משקיעים באופן שיתופי כביטוי לערבות ההדדית בינינו.

יצאנו אז נגד מה שנקרא "סינדרום המטפלת", שבו "המערכת" היא מטפלת והחברים הם מעין ילדים קטנים. טענו שהסינדרום הזה אינו יוצר שותפות בריאה, כי השותפות מחייבת אחריות ומחויבות מקסימליים של החבר.

כל הצעדים הללו הפכו אותנו לקיבוץ שיתופי יותר מכפי שהיינו עד אז.

לאורך השנים, היו שתי החלטות שבהן אכן הנמכנו את השותפות וחרגנו מעקרונות היסוד. האחת הייתה הכנסת מרכיב הוותק לתקציב האישי והשניה הייתה המודל השילובי. לשני אלה ולהחלטות על ההרחבה הקהילתית ועל הסדר בני זוג אתייחס בחלקו השני של המאמר, בשבוע הבא.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

 

שעת רצון

כמי שעוסק עשרות שנים בצמיחה הדמוגרפית לאורטל, אני מזהה עליה חדה במספר הפניות לקליטה בעקבות הקורונה. תנועת הפניות אלינו בימים האחרונים חסרת תקדים, עולה על שיאי תנופת הקליטה בעשור האחרון. וכפי שאני שומע מעמיתיי, גם הם מזהים תנועה כזו.

מה הגורם לכך? אנשים עצרו לרגע את מהלך חייהם והיה להם זמן לחשיבה ולשיח משפחתי על מה חשוב להם בחיים. רבים מהם הבינו פתאום שהם חווים עבדות במרדף אחרי הכסף ובמרדף ההישרדותי אחרי הזנב של עצמם. הם תפסו שהם חווים ניכור ובדידות בכרך הגדול. הם קלטו שלא טוב להם במרכז הצפוף והמפויח וכמה הם כמהים לחיים בטבע ובאוויר הנקי, לא רק בטיול שבת או נופש משפחתי אלא כאורח חיים. פסק הזמן הזה הביא אותם לחיפוש אחרי חיים בעלי משמעות, חיים של הגשמת ערכי ערבות הדדית, קהילתיות, צדק חברתי, שיתוף ושוויון; חיים של התיישבות, של ציונות. הם מחפשים שייכות לקהילה, שבה יוכלו לבטא את עצמם ולהשפיע על חייהם ועל סביבתם.

מוקדם לדעת מה היקף התופעה ועד כמה המחשבות והחלומות יניבו הגשמה, הלכה למעשה. אך לנו, בתנועה הקיבוצית ובהתיישבות הכפרית, נוצרה הזדמנות, ומן הראוי שנשכיל לנצל את שעת הרצון.

ואני מקווה שאנו, אורטל, נתגייס ונירתם למינוף שעת הרצון הזאת לתנופה מחודשת של צמיחה דמוגרפית.

****

בשבוע הבא אגיב על מאמרו של אריאל ל'. איני מקבל כלל את התיאור ההיסטורי של מהלך השינויים של אורטל, שברובם נועדו לחזק את השיתופיות שלנו, חיזקו את השיתופיות שלנו ובזכותם אנו קיבוץ שיתופי בניגוד לשכנינו ולמרבית התנועה הקיבוצית (כאשר התחלנו את השינויים רבים משכנינו טענו שזה סוף הקיבוץ. כעבור שנים ספורות, כשהם הפריטו את עצמם לדעת, לא נסחפנו בזרם ושמרנו על דרכנו – בזכות אותם שינויים). גם איני מקבל את הצעתו להפוך פשרה מסוימת, שנוצרה ככורח המציאות, ל"זכות" שיש להפכה בשם שוויון הזכויות לנחלת הכלל.

כאן אתייחס לאמירה אחת, שנאמרה כדרך אגב במאמרו. לצד שבחים לקליטה הברוכה, הוא טען שהיא פגעה בלכידות החברתית. אני שולל זאת לחלוטין. התחלנו את התהליך בתקופה של קרע חברתי ועזיבה גדולה ומדממת. אלמלא תהליך הקליטה, הקרע היה מעמיק, העזיבה הייתה הופכת להמונית והדימום היה מסכן את קיומנו. העובדה שלקחנו על עצמנו משימה אדירה, נרתמנו אליה בשותפות בפועל של מרבית חברי אורטל ועמדנו בה, הייתה מגנט של לכידות. נכון, הקצב הגדול של הקליטה יצר גם ניכור מסוים בשלבים מסוימים ולתחושה של "אני נכנס לחדר האוכל ולא מכיר חלק גדול מן האנשים", אך זו תחושה זמנית, טבעית ושולית ביחס ללכידות שנוצרה בזכות המשימה המשותפת, בזכות תחושת ההצלחה ובזכות התמורה הגדולה שהביאה הקליטה, כמו יציבות דמוגרפית, הצערת היישוב, התמלאות בתי הילדים בילדינו (בלי הקליטה היום קומץ ילדים מאורטל היו נאלצים לאכלס את בתי הילדים בעין זיוון) והתסיסה התרבותית שהיא הביאה.

לא צעדי פירור השותפות נחוצים לנו, אלא משימות משותפות ועשיה משותפת. כך היה בתנופת הקליטה האחרונה, כך היה בשנת הארבעים ולאורך כל שנות אורטל, זו הייתה הדרך שבנתה אותנו. עלינו למקד את אורטל לעשיה משותפת בתנופת קליטה מחודשת, בצמיחה תרבותית ובמשימות לאומיות. "אדם ואדמה" היא משימה לאומית אדירה שלקחנו על עצמנו ומקור לגאווה גדולה, אך מספר השותפים לה מתוך אורטל נמוך. עלינו לחפש משימות נוספות בתחומים שונים, ואולי כאלו שמאפשרות הירתמות של חברים רבים.

התחלתי את המאמר בתיאור שעת הרצון שהקורונה יצרה, שהיא שעת כושר לתנופת קליטה באורטל. שעת רצון נוספת היא עליה במאות אחוזים בביקוש לעליה לארץ מארצות הרווחה (צפון אמריקה, מערב אירופה ואוסטרליה). יו"ר הסוכנות בוז'י הרצוג חזה השבוע עליה של רבע מיליון עולים מארצות אלו בשלוש השנים הבאות. אולי זו הזדמנות לשלב משימה לאומית עם צמיחה דמוגרפית שתצעיד את אורטל לשיאים חדשים לקראת שנת היובל שלנו.

צרור הערות 31.5.20

* העיקר – בקעת הירדן רבתי, היא נכס לאומי ברמה קיומית. לכן, יש חשיבות רבה בכל צעד שיחזק את אחיזתנו בה. יש לפעול בדרכי הציונות המעשית (התיישבות) והציונות המדינית (ריבונות). והעיקר – לא לפחד כלל.

* המשפט, השיפוט והמנהל – ב"ישראל היום" דווח שמשרד החוץ מבקש "לעדן" את הטרמינולוגיה של החלת הריבונות. הוא מציע להגדיר זאת "החלת חוק", כיוון שלמילה "סיפוח" ובמידה מסוימת גם למילה "ריבונות" יש קונוטציות שליליות, בעוד את החלת החוק ניתן להציג כצעד טכני.

הריבונות הישראלית על הגולן הוחלה במילים הבאות: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן" (השטח הוגדר בנספח ובו מפת הגולן).

לאחר החקיקה היו שניסו להמעיט בערכה ולטעון שלא מדובר בסיפוח וריבונות אלא בהחלטה טכנית בלבד, אולם בית המשפט העליון קבע שמשמעות החוק היא ריבונות לכל דבר.

ואכן, כל ריבונות שישראל החילה על שטח כלשהו, לא הוגדרה במילה ריבונות, אלא כהחלת החוק או כהחלת המשפט. ב-27 ביוני 1967, 17 יום לאחר מלחמת ששת הימים, התקבל בכנסת חוק שהוגדר בשם הטכני-יובשני "חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11) תשכ"ז 1967", ובו נאמר: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח ארץ ישראל שהממשלה קבעה בצו".

החוק התקבל ברוב גדול. המפלגות היחידות שהתנגדו לו היו שתי המפלגות הקומוניסטיות מק"י ורק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש). מפלגה אחת נמנעה – המרכז החופשי, בראשות שמואל תמיר. המרכז החופשי התפלג מתנועת החרות (על רקע של יריבות אישית). כאשר גח"ל (גוש חרות ליברלים, הגלגול הקודם של הליכוד) הצטרף לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שנקראה ממשלת האחדות שקמה לקראת מלחמת ששת הימים) המרכז החופשי נותרה באופוזיציה והייתה האופוזיציה הימנית לממשלה. סיסמתה לאחר המלחמה הייתה "שטח משוחרר לא יוחזר". נציגי המרכז החופשי קראו לסיפוח מיידי של כל השטחים ולכן הם נמנעו. יש לציין שאפילו ח"כ אורי אבנרי, איש השמאל הרדיקלי, מנהיג "העולם הזה – כוח חדש" הצביע בעד, לא כל שכן מפ"ם, לימים המ"ם של מרץ, שהייתה אז חלק מן הקואליציה (אך עדין לא חלק מן המערך).

כאמור, גם בחוק זה הנוסח היה "החלת המשפט, השיפוט והמינהל". החוק הסמיך את הממשלה לספח כל שטח בא"י, אבל היה ברור לכל שהכוונה האופרטיבית היא לירושלים המאוחדת. ואכן, על פי החוק הזה קבע שר הפנים משה חיים שפירא בצו שפרסם למחרת, ב-28.6.67, שהמשפט, השיפוט והמינהל יחולו על ירושלים המאוחדת, על פי מפה שעיצב צוות מטעם משרד הביטחון בראשותו של אלוף (מיל') חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה.

אולם לא היה זה הסיפוח הראשון. ב-1948 סופחו כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה, שצה"ל שיחרר במלחמה. בישיבת מועצת המדינה הזמנית (הפרלמנט הזמני שפעל מיום הקמת המדינה עד השבעת הכנסת הראשונה) ב-16 בספטמבר 1948 התקבלה "פקודת שטח השיפוט והסמכויות". נוסח ההחלטה: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה, ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ ישראל, ששר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא ההגנה לישראל". גם כאן לא הופיעו המילים סיפוח וריבונות, אלא החלת החוק. על סמך החוק הזה, החיל שר הביטחון דוד בן גוריון את הריבונות על אזורים כמו מערב ירושלים, הגליל המערבי ונהריה, לוד, רמלה, יפו, אשדוד, אשקלון, הנגב המערבי ועוד.

ברור שהחלת החוק, המשפט והמינהל היא ריבונות לכל דבר, שאם לא כן, גם יפו ואשדוד אינן שטח ריבוני של ישראל…

חוק נוסף העוסק בריבונות המדינה על שטח, הוא חוק יסוד משאל עם, שהתקבל בשנת 2014, וקובע שוויתור על שטח ריבוני של מדינת ישראל יחייב החלטה של הכנסת ברוב של 61 ח"כים לפחות ורוב במשאל עם. אם 80 ח"כים יתמכו בוויתור, לא יתקיים משאל עם.

וגם בחוק הזה לא מופיעה המילה ריבונות, אלא המילים: המשפט, השיפוט והמנהל. וזה נוסח החוק: "… החליטה הממשלה לאשרר הסכם או לחתום על הסכם, שלפיו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, לרבות הסכם הכולל התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים, יהא ההסכם, לאחר שאושר בכנסת ברוב חבריה, טעון אישור במשאל עם, אלא אם כן אושר ברוב של שמונים חברי הכנסת. … החליטה הממשלה, שלא בדרך של הסכם, שהמשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו, תהא ההחלטה, לאחר שאושרה בכנסת ברוב חבריה, טעונה אישור במשאל עם, אלא אם כן אושרה ברוב של שמונים חברי הכנסת".

ובכן, ניתן לקבל החלטה טקטית מה הביטוי שנכון להשתמש בו, סיפוח, ריבונות או החלת החוק; זה היינו הך. העיקר שהצעד ייעשה.

בגין, שהיה שר בממשלה שהביאה לכנסת את החוק ב-1967 ובין יוזמי החלת הריבונות על ירושלים ושכראש הממשלה הביא לכנסת את ההצעה להחלת הריבונות על הגולן, שלל את השימוש במילה סיפוח. הוא טען שלסיפוח יש קונוטציה של לקיחת דבר שאינו שלנו, וכיוון שזו ארץ ישראל שלנו, אין המדובר בסיפוח.

אני מבכר את המילה ריבונות. זו מילה המבטאת את מהותה של מדינה, שהינה בעלת הזכות העליונה להפעלת סמכות על שטח מסוים. ישראל היא מדינה ריבונית והיא מצרפת לריבונותה חלקים בארץ ישראל.

ושתי הערות נוספות:

– על פי החוק, הממשלה מוסמכת להחיל את הריבונות ואין צורך באישור הכנסת. אף על פי כן, אני סבור ש-53 שנים אחרי שהתקבל החוק, מן הראוי שכל החלטה על ריבונות תתקבל בכנסת. בוודאי, כאשר ביטולה מחייב משאל עם. לדעתי, ראוי היה שקביעת גבולות הקבע של המדינה תתקבל אף היא במשאל עם. אך בוודאי ובוודאי שנדרשת לפחות החלטת כנסת. וראוי שהכנסת תקבל בחגיגיות את ההחלטה ההיסטורית הזאת.

– אם יש חוק המסמיך את הממשלה להחיל את הריבונות על כל שטח ארץ ישראל, מדוע הוחלה הריבונות על הגולן בחוק נפרד?

בגין חשש, שתהיה בעיה חוקית בהחלת הריבונות על הגולן על פי החוק הקיים, המדבר על שטחי ארץ ישראל. הוא חשש, שהחוק יפרש את הביטוי "ארץ ישראל" כשטחי ארץ ישראל המנדטורית, שכוללים אמנם את יהודה ושומרון אך לא את הגולן. בפגישה עם ועד יישובי הגולן שתבע את החלת הריבונות, הוא זימן את היועמ"ש יצחק זמיר ושאל אותו לדעתו. זמיר הצטרף לחששו, והמליץ לחוקק חוק מיוחד.

* משב רוח מרענן – אלוף (מיל') גדי שמני מארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" התראיין לתכנית "מעבירים לראשון" ב"כאן ב'" ותקף את רעיון החלת הריבונות על בקעת הירדן. שוב שמענו ממנו את אותן ההפחדות שליוו בעבר כל החלטה שחיזקה את אחיזתנו בחבלי ארץ ישראל ולא התממשו, לעומת הבוז לאזהרות מפני תוצאות הנסיגות, שלמרבה הצער התאמתו.

אולם אני הבחנתי דווקא במסר מעניין אחר שכמעט נבלע בתוך הפחדותיו. המסר המדיני שהוא דיבר עליו, קרוב הרבה יותר לעמדותיי מאשר לעמדות השמאל היוני בישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. הוא דיבר על חשיבות בקעת הירדן לביטחון ישראל, הוא אמר שכל הסדר יכלול סיפוח שטחים לישראל, הוא אמר שאף אחד לא יכול להתעלם מהמציאות של מאות אלפי ישראלים ביישובים ביו"ש, הוא העלה על נס את תכנית טראמפ ואמר שהיא תחייב כל ממשל אמריקאי עתידי (להערכתו טראמפ ינצח, אך הוא אמר שגם אם ביידן ינצח הוא ידבק בעקרונות תכנית טראמפ).

הוא לא דיבר על פתרון שתי המדינות, בוודאי שהוא לא דיבר על הקו הירוק. והדברים שלו נסכו בי אופטימיות רבה, מה גם ששמעתי דומים כמותם מצד אנשים נוספים שדיברו נגד החלת הריבונות. יש סוף סוף, באיחור אופנתי, תהליך התפכחות ממקסם השווא של "הפתרון היחיד ואין בלתו", כפי שאהוד ברק נוהג להציג את הנסיגה המלאה. תכנית טראמפ ושיח הריבונות יצרו שיח חדש, ריאלי יותר, מתכתב יותר עם המציאות.

החלת הריבונות על בקעת הירדן, תחזק את השיח הזה ותסיר מסדר היום את רעיונות העוועים נוסח פתרון שנֵי האֶהודים. יהיה זה שינוי מדרגה שניה – צעד אסטרטגי היסטורי משנה מציאות, שלאחר ביצועו כל הפרמטרים של השיח ישתנה. לאחר החלת הריבונות על בקעת הירדן, בעיתוי מדיני מתאים כמו המציאות הנוכחית, תשתנה נקודת המוצא של כל דיון מדיני על המזה"ת. 

* ניסוי וטעיה – בעקבות העליה החדה במספר הנדבקים בקורונה בימים האחרונים, צפוי גל של ביקורת על הממשלה, על כך שמיהרה להחזיר את הציבור לשגרה. שאלה ברוח זו כבר נשאלה במסיבת העיתונאים עם צמרת משרד הבריאות בערב שבת. סביר להניח שבין המבקרים יהיו גם כאלה שביקרו את הממשלה על תהליך יציאה איטי מדי…

איני שותף לביקורת. סגר אינו מדיניות. הסגר היה הכרחי כצעד בלימה מהיר למגיפה לא מוכרת ושאי אפשר היה להעריך את מידת פגיעתה הרעה. הסגר הוכיח את עצמו ולא בכדי תוצאות הקורונה בישראל בהחלט טובות.

אולם לסגר יש מחיר כלכלי, חברתי, חינוכי, תרבותי ונפשי כבד מאוד – למדינה ולאזרחים. ולכן, נכון היה לשחרר ולהקל, ולדעתי נכון היה לעשות זאת אף מהר יותר.

התהליך היה מדורג ומלכתחילה נאמר שהוא יעשה בדרך של ניסוי וטעיה, ואף הוצגו בשקיפות הפרמטרים לנסיגה מתהליך היציאה. והעובדה שהגענו אליהם (בינתיים רק ביום אחד) אינה אומרת שתהליך היציאה וההקלות היה שגוי. התהליך עומד בהחלט בהגדרה "ניהול סיכונים". איננו עוצרים את התנועה בארץ בגלל תאונות הדרכים ואי אפשר לעצור את החיים עד שהקורונה תחלוף לחלוטין. צריך להעז ולהתקדם.

חבל שהציבור זלזל בימים האחרונים בנושא המסכות והמרחק, ונכון לחזק את ההסברה והחינוך בנושאים אלה.

* טיפול נקודתי – אם מתוך מאה נדבקים חדשים ביום 60 הם מאותה גימנסיה, אין שום היגיון בהצעת משרד הבריאות להפסיק את הלימודים בכל הארץ.

השכל הישר גבר. הממשלה הפעילה שיקול דעת ודחתה את ההצעה ההיסטרית של משרד הבריאות. זה צריך להיות הכיוון של ההתמודדות בהמשך הדרך – טיפול נקודתי במוקדי ההתפרצות.

* נטורי קרתא – ארגון הנקרא "מחאת הריבון" יוצא בקמפיין חריף נגד הוראת השעה שהממשלה הציגה לאישור הכנסת: "חוק סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף קורונה החדש, תש"ף 2020". הארגון הוציא "צו 8" וקורא לציבור להתנגד לחוק המעניק לממשלה "סמכויות דרקוניות" וכל הלהג הידוע על "דיקטטורה", "רמיסת זכויות האזרח", "שלילת חופש הפרט" וכו'.

תרגיעו! די עם הפרנויה הזאת. אף אחד לא משליט כאן דיקטטורה, לאף אחד אין עניין בכך, אין שום סכנה לדמוקרטיה. מדובר על סמכות לצעדי חירום מצילי חיים בתקופת הקורונה. האיכון הסלולרי, למשל, הציל חייהם של רבים מאתנו. ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת ואני בטוח שגם בדת זכויות האזרח פיקוח נפש דוחה מצוות רבות. אלא שכמו שבכל דת יש קנאים פנאטים, כך גם בדת זכויות האזרח. "מחאת הריבון" ושחורי החולצות הם נטורי קרתא של הדת הזאת.

קדושת החיים היא ערך שאינו סותר את זכויות האדם והאזרח. היא מקדשת קודם כל את הזכות לחיים ולבריאות.

* פגיעה בפרטיות – יש לי דוד שהוא קבלן בניין. לפני שבועות אחדים ראיתי פרסומת של החברה שלו בוויינט, ומתוך סקרנות נכנסתי אליה. מאז אני מוצף בפרסומות של נדל"ן, בניה וכו', למרות שאין לי שום כוונה לזוז מדירתי הקיבוצית הצנועה, עד שאעבור ל"שיכון קבע" בבית העלמין הקיבוצי היפה.

ולכן אני מגחך כשאני שומע את ההתבכיינות על "פגיעה בפרטיות" הפרוצה בלאו הכי, דווקא כשזו נעשית למען הצלת חיים ובריאות הציבור.

* דבֵּר חלש – לפני כשבוע וחצי התראיין פרופ' יורם לס לתכנית "אינטימי" עם רפי רשף. בתכנית הוצג סרט ארכיון מתוך תכנית הטלוויזיה הפופולרית שלו "תצפית" בשנות השמונים. וראו זה פלא, הוא דיבר שם רגיל. כמו בנאדם נורמלי. כמו שאתה ואני מדברים. מה קרה לו?

* לרחוץ בנקיון כפיו – אם מנדלבליט, בן ארי או אחד השופטים יירצח (ולא נראה לי שמישהו יהיה מופתע כשזה יקרה) – נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר "ידיי לא שפכו את הדם הזה".

* לשבור את המראה – 9.5 שנים אני בפייסבוק, ומעולם לא קיבלתי אזהרת חשבון, אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה. רשומה שהעליתי נמחקה ונאמר לי שאם יקרה שוב מקרה דומה אחסם ל-24 שעות.

הייתה זו רשומה שבה הבעתי את דאגתי מפני התוצאות האפשריות של מסע ההסתה של נתניהו נגד בכירי מערכת האכיפה. כנראה שאנשים שהתקשו להתמודד עם המראָה שהצבתי לנגד עיניהם, התלוננו עליי שההודעה הייתה פוגענית בעיניהם.

חבל שהם נוקטים בדרך של סתימת פיות.

החשש הגדול ביותר שלי, הוא שהתחזית שכתבתי ברשומה תתגשם, חלילה.

* הנדיב הידוע – בנימין נתניהו ידוע בנדיבותו המופלגת. זו אחת מתכונותיו היפות והמרשימות. הנה, מוגש נגדו כתב אישום על מעשים שעשה (לכאורה). כתב האישום אישי לחלוטין. והוא, בנדיבות לבו, חולק אותו עם כל מצביעי הימין. בצניעות ונדיבות הוא מזמין אותם לשבת יחד עמו על ספסל הנאשמים, ומשתף אותם: כתב האישום הוא נגד כולנו.

רק משום מה לא זכור לי שהוא שיתף אותם כאשר הוזרמו אליו בקווי אספקה, על פי דרישה, טובות הנאה ("מתנות"), לכאורה.

* כרטיס צהוב – בסקרי בחירות שנערכו לפני כחודש, לאחר הפילוג בכחול לבן, מספר התומכים בכחול לבן היה כפול ממספר התומכים ביש עתיד-תל"ם. בסקר שנערך השבוע, יש עתיד-תל"ם עקפה את כחול לבן.

איך אני מסביר זאת? מה קרה?

לפני כחודש, ציבור מצביעי כחול לבן הביע את דעתו על הבחירה בין שתי אלטרנטיבות. מצד אחד ממשלת אחדות לאומית, מצד שני סיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה. הציבור הבין שאין אף חלופה זולת שתים אלו. הוא גם הבין, שבמקרה הטוב הבחירות תסתיימנה בדילמה בין סיבוב חמישי לממשלת אחדות בתנאים פחות טובים. הציבור הבין שבחירות רביעיות עלולות היו לדרדר אותנו לאנרכיה. בין שתי החלופות הוא תמך ברובו הגדול בהכרעה האמיצה של גנץ ללכת לממשלת אחדות גם במחיר איבוד מחצית כוחו הפוליטי.

למזלה של מדינת ישראל, סכנת הסיבוב הרביעי חלפה, ולכן אינה רלוונטית עוד. כעת ציבור מצביעי כחול לבן שופט את ממשלת האחדות נטו, בפני עצמה, לא בהשוואה לאלטרנטיבה. ומה שהוא רואה לנגד עיניו, לא מוצא חן בעיניו, ובצדק. הוא רואה ממשלה מנופחת ובזבזנית, משרדים מיותרים שהוקמו כסידור עבודה לפוליטיקאים, ללא כל צורך. הוא רואה את החוק הנורווגי, שאני תומך בו מאוד, אבל יחסי הציבור שלו גרועים והוא נתפס כחלק מניפוח הממשלה והבזבוז. והוא רואה שבוע לאחר הבחירות את מופע האימים של נתניהו וההסתה החמורה שלו נגד המערכת המשפטית וראשיה.

ומצד שני הוא רואה את ההבלגה והשתיקה של גנץ לנוכח ההסתה. והוא רואה את יו"ר הסיעה גינזבורג שאינו פוסל את חוק מגה-שחיתות "הצרפתי" (אם כי כחול לבן הבהירה מיד שתתנגד לו). והוא תמה – מה משמעות היותו של גנץ ראש ממשלה חלופי, אם אין הוא מציג חלופה אמתית להסתה של ראש הממשלה המכהן. למה הוא לא גינה את ההסתה? למה הוא אסר על השרים לגנות? למה הוא הסתפק בהבעת אמון חלבית במערכת המשפטית? הציבור חושש שמה שקרה השבוע מעיד על הבאות, ושלף בפני גנץ כרטיס צהוב.

מסקנה נוספת מהשינוי בסקרים, היא שרבים ממצביעי כחול לבן ניידים בין שני הפלגים. הם נותנים קרדיט לגנץ, אבל הקרדיט מוגבל. מעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו. וכיוון שכך, סביר להניח שאם ממשלת האחדות תוכיח את עצמה במעשים, ובני גנץ ושרי כחול לבן יוכיחו את עצמם במעשים, ובני גנץ יוכיח את עצמו כראש הממשלה אחרי הרוטציה, רובם יתמכו בכחול לבן.

עוד נתון משמעותי בסקר – 7 מנדטים תמימים של מצביעי כחול לבן עברו לתמוך בימין. זו תוצאה ישירה של הניסיון הנואל להקים ממשלת מיעוט שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית הלאומנית המשותפת.

* הקו האדום של גנץ – בני גנץ פוצץ פגישה עם נתניהו, במחאה על דברי בלע של מירי רגב נגדו.

בעוד כשראש הממשלה בעצמו, מוקף ברבים משרי הליכוד, אמר דברים חמורים לאין ערוך נגד מערכת המשפט והחוק בישראל, כולל הסתה אישית נגד בכיריה, גנץ הסתפק בתגובה רפה.

כאשר מדובר בכבודו האישי, זה קו אדום.

תגובתו של גנץ מוצדקת כשלעצמה, אבל לנוכח השתיקה הרועמת שלו על מופע האימים של נתניהו בבית המשפט, זו תגובה תמוהה.

* סידור עבודה – שמחתי לקרוא שבני גנץ החליט שלא למנות סגני שרים מטעם כחול לבן, אף שהוא רשאי לעשות כן על פי ההסכם הקואליציוני.

סגן שר הוא לא רק תפקיד מיותר, אלא מזיק. הדרך הראויה לניהול משרד ממשלתי היא כשנבחר ציבור עומד בראשו כשר, וכפופה לו המערכת המקצועית בראשותו של מנכ"ל מקצועי. אין שום צורך בעוד פוליטיקאי במערכת הזאת. תפקיד סגן השר נועד למטרה אחת בלבד – סידור עבודה או פרס ניחומים לח"כים.

אין צורך בסגני שרים ובוודאי לא כאשר גם בלעדיהם הממשלה גדולה מדי ורבים בה התפקידים המיותרים שקמו לצורך סידור עבודה, ולכל אחד כזה יוקם משרד עם כוח אדם וכו'. ובוודאי שאין מקום לכך שכחול לבן, שגם כך מספר השרים שלה אינו פרופורציונלי למספר הח"כים, תמנה ח"כים לסגני שרים. חשוב יותר שימלאו את תפקידם הפרלמנטרי החשוב. אם מילוי מכסת השרים בממשלה המנופחת הזאת חיוני כדי לקיים את עקרון הפריטט, אין זה רלוונטי כשמדובר בסגני שרים. אגב, טוב היה עושה גנץ אילו מינה כמה שרים שאינם ח"כים, כדי שתהיה למפלגתו סיעה אפקטיבית בכנסת (כולל שר ערבי).

יש צורך לבטל בחוק את תפקיד סגן שר.

* משלהב את היצרים – ח"כ לשעבר מוסי רז פרסם רשומת הסתה בפייסבוק שבה השווה את רצח העציר השחור ג'ורג' פלויד בחניקה בידי שוטר בארה"ב לבין המקרה הטרגי שבו נהרג איאד אלחאלאק מירי שוטרי מג"ב.

זו השוואה חסרת שחר. פלויד היה עצור ולכן חסר ישע, והשוטר חנק אותו למוות מתוך סדיזם ושנאה לשמם. לא בכדי הוא נעצר בחשד לרצח. מותו של אלחאלאק הוא טרגדיה. כל מקרה מוות של חף מפשע, לא כל שכן בעל צרכים מיוחדים, הוא טרגי. וברור שיש לבצע תחקיר יסודי כדי לראות האם היו כשלים באירוע ואלו לקחים יש להפיק מכך לעתיד. אולם ככל הנראה השוטרים שירו היו משוכנעים שמדובר במרדף אחר מחבל חמוש, ובמרדף כזה יש לחתור למגע ולסכל את הפיגוע באמצעות ניטרול המחבל. אם התחקיר יאושש את ההנחה הזאת, יש לתת לשוטרים גיבוי מלא, למרות התוצאה הטרגית.

מה דוחף את מוסי רז להשוואות מופרכות כאלו? כנראה שהוא מתקנא במהומות האלימות בארה"ב ורוצה לשלהב את היצרים בתקווה שגם בישראל תהיה תגובה כזו. 

* סיפורו של מלקוש – ביום ראשון ירד המלקוש.

אני אוהב גשם. משחר ילדותי, מאז שאני זוכר את עצמי, אהבתי, כל כך אהבתי גשם. כן, גם כילד עירניק. ומאז ועד היום הגשם ממלא אותי, מציף אותי באושר.

היה נפלא לקום לבוקר גשום כל כך, אחרי שבוע ארוך של שרב כבד ומעיק (נכון, אין דין שרב בצפון הגולן לשרב בחלקי הארץ האחרים, ובכל זאת…). איזה כיף!

אבל אנו הרי מייחלים לגשם בעתו. גשם לא בעתו עלול להזיק לחקלאות.

ביום ראשון בבוקר, בשיא הגשם, הייתי בישיבה עם מרכז המטע שלנו, והוא הדביק אותי בחרדתו. אם יירדו 6 מ"מ ומעלה, הוא הסביר לי, כל הדובדבנים יתפוצצו. הלכה שנה של עבודה. ירדו 13 מ"מ.

בצהרים, אחרי שהוא נסע לשטח, לאמוד את הנזק, התקשרתי אליו. עבר בשלום. לא קרה כלום לדובדבנים.

נס שבועות. וכך זכינו גם למלקוש רענן וגם לדובדבנים בריאים ושלמים.

המלקוש הזה היה אקורד הסיום של שנה שופעת גשמים, שנה ברוכה מאוד – שניה ברציפות. אחרי חמש שנות בצורת רצופות, מגיעות לנו חמש שנות שפע רצופות. אז אני מצפה לעוד שלוש שנים כאלו לפחות. אח"כ נדבר.

* ביד הלשון

נודניק – הבטחתי למישהו שאקדיש לו את הפינה הבאה ואני עושה זאת בחפץ לב. נושא הפינה הוא נודניק.

מקור המילה נודניק הוא יידיש. ההגדרה במילון אבן שושן היא "מי שמרבה להטריד אחרים בשאלות יתר או בבקשות סרק". אבל האמת היא שאף הגדרה מילונית לא תיטיב להגדיר את המילה טוב יותר מהמילה עצמה, כי נודניק הוא נודניק. אין צורך להכביר מילים.

ואיך אומרים נודניק בעברית? נדנדן, טרדן, טרחן (ויש גם קבסתן, עליו אכתוב בנפרד). אבל גם שלושתן יחד אינן טובות כמו נודניק. והמהדרין יאמרו ניג'ס. אך למילה ניג'ס ראוי להקדיש פינה בפני עצמה, כי היא סיפור לשוני מעניין.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לפרשת "נשא" ולשבועות

דרשה לפרשת "נשא" ולשבועות, קבלת שבת באורטל 29.5.20 

בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

כשדיברנו על כך כאן, נשמעה הערה שכבר אז היו משתמטים, כמו החרדים בימינו. ואכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

ומה עשו בוגרי הסיירת בצאתם לפנסיה מוקדמת בגיל 50? בפרקי אבות נאמר: "בן חמישים לעצה". הם הפכו ליועצים, כרבים מיוצאי היחידות המובחרות.

אנו חוגגים היום את חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר, חג מתן תורה. ואיך מתקשרת פרשת השבוע לחג מתן תורה. פרשת "נשא" היא הפרשה השניה בספר במדבר, וגם התורה נתנה במדבר. ספר במדבר מתאר את הנדודים והמעשים במדבר, בתקופת האינקובציה של עם ישראל בין יציאת מצרים לכניסה לארץ ישראל, התקופה שבה הפך מאוסף של עבדים לעם. ולא בכדי, התורה ניתנה לעם ישראל במדבר, ולא אחרי הכניסה לארץ ישראל.

חז"ל הסבירו מדוע ניתנה תורה במדבר: "שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהיה זה אומר בארצי נתנה תורה וזה אומר בארצי נתנה תורה. לפיכך נתנה תורה במדבר … במקום הפקר", כלומר לא בנחלה של שבט מסוים, אלא באזור שאינו בבעלותו של אף אחד. אחד המאפיינים של המדבר הוא העדר קניין. המדבר שייך לכולם. הסבר אחר של חז"ל הוא: "בשלושה דברים נמשלה תורה: במדבר, באש ובמים. לומר לך, מה אלו חינם, אף דברי תורה חינם לכל באי עולם". המאפיין של המדבר במדרש זה, הוא שהמדבר פתוח לכולם. הוא אינו עולה כסף. כל אחד יכול למצוא בו את מקומו. ולכך נמשלה התורה, שאף היא פתוחה לכולם, וכל אחד מוזמן ללמוד בה, לפרש אותה ולדרוש, כהבנתו, על פי ערכיו ובהתאם לתקופה שבה הוא חי.

בקריאת התורה של שבועות, אנו קוראים את סיפור מעמד הר סיני ומתן תורה, ואת הציווי למסור את הביכורים של כל גידול לבית המקדש. שיאה של הקריאה, היא קריאת עשרת הדברות, ונחזור ונקרא אותם כאן:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

לֹא תִרְצַח.

לֹא תִנְאָף.

לֹא תִגְנֹב.

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.