בין בית מול הים לבית על ההר

תמה חלפין, בת קיבוץ נירים, היא אנתרופולוגית שמלמדת בסמינר הקיבוצים, ועוסקת במחקריה בסוגיות של החברה הישראלית ושל הקיבוץ. ספרה הראשון – "היה רע לתפארת: הלינה המשותפת – פוליטיקה וזיכרון".

ספרה השני, "בית מול הים", הוא אתנוגרפיה על קיבוץ, ששמו הבדוי הוא "גחלת", פרי מחקר שדה, שבו היא ומשפחתה חיו במשך שנתיים (2006-2008) בקיבוץ; היא למדה אותו, התערתה בתוכו, השתתפה בישיבות ובצוותים ואפילו עבדה חלקית ב"קומונה", כלומר מחסן הבגדים (כבר רמז ראשון שמדובר בקיבוץ של "השומר הצעיר"). אם תבטיחו לא לספר לאף אחד אגלה שכבר בעמוד הראשון של הספר, או לכל היותר בשני, ידעתי שמדובר בקיבוץ זיקים, שבנגב המערבי (אני לא חסיד של הביטוי "עוטף עזה").

הספר בהיר ורהוט ולא כתוב בג'יבריש אקדמי משמים, אלא הוא שווה לכל נפש. וגם אם יש בו הבהרת מונחי יסוד שינחו את הקריאה של מי שאינו מכיר קיבוץ, אני חושב שהוא ירתק בעיקר קיבוצניקים, כי הוא מהווה מראה לכל קיבוצניק, שבכל עמוד יעמת בין המידע על "גחלת" לקיבוצו.

כך גם אני קראתי את הספר. אפשר לומר שקראתי אותו כקורא חיצוני ובעת ובעונה אחת תרגמתי אותו לאורטלית. יש הרבה נקודות דמיון בין זיקים לאורטל, ובעיקר העובדה שמדובר בקיבוץ שיתופי שיש בו הרחבה קהילתית והוא נמצא בצומת הכרעות על אורחות חיים.

במובנים רבים הוא שונה מאורטל. למשל, רמת ההתערבות של הכלל בחיי הפרט, כולל בתחומי רווחה וחינוך דיסקרטיים, הדהימה אותי. האתיקה האורטלית בתחומים אלה, מאז ומתמיד, הייתה לאין ערוך טובה יותר.

הבדל נוסף, הוא שבניגוד מוחלט לתוצאות הסקר שנערך אצלנו – שם מי שדוחפים להפרטה הם הצעירים בעוד המתנגדים לה הם הוותיקים. יכולתי אף לדמות שגם שם באחת האספות התנשא אחד הוותיקים על הצעירים בסגנון "כשתגדלו תבינו", רק מן הכיוון ההפוך. כשקראתי, חשבתי גם על דבריו של נקש באסיפה, בהם ציטט את ד"ר עמיר הלמן, שהקיבוץ הוא מקום טוב לצעירים, אך מקום לא טוב לזקנים. אני דווקא מכיר קלישאה האומרת שהקיבוץ הוא גן עדן לילדים ולזקנים אך לא מקום טוב למי שבאמצע (הקלישאה משתמשת בביטוי הרבה יותר בוטה לגבי מה שבאמצע). אני דווקא מאמין שהקיבוץ, ובוודאי אורטל, עשוי להיות גן עדן לכל, מן העריסה עד הקבר, ובלבד שמדובר במי שמאמינים בדרך החיים הזאת ורוצים להגשימהּ. או כפי שאמר אחד המרואיינים בספר, משפט כמעט זהה לדברים שאמר לי השבוע חבר אורטל: "בלי קיבוצניקים בלתי אפשרי להמשיך ולעשות קיבוץ" (ע' 244).

****

ספרה של תמה חלפין "בית מול הים – חיי יומיום בקיבוץ של ראשית שנות האלפיים", זוכה פרס קרן גולדברג לכתב יד עיוני מקורי מצטיין, בהוצאת "למדא-עיון", הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, מחולק לחמישה פרקים ובהם פרקי משנה רבים. הפרקים הם: הקיבוץ כמשפחה והמשפחה בקיבוץ, כלכלה וחברה בקיבוץ, בין גופו של אדם לגופו של עניין: אוטופיה ותקנונים, יומיום חג וריטואלים של יומיום: הסובייקט הקיבוצי.

הוא עוסק במגוון רחב של תחומים; הקיבוץ כבית, המעמדות בקיבוץ (חברים, תושבים, בנים תושבים וכו'), הקליטה, התרבות והחג, חיי היומיום, בעלי התפקידים והמנהיגות, הכלכלה, המחלוקות על אורחות החיים, השינויים וכד'. דומני שהחוקרת היטיבה להבין את השפה והדקויות, מן הסתם בהיותה בת קיבוץ, ולקלוט היטב הן את התמונה הגדולה והן את הפרטים המרכיבים אותה. היא הקפידה לא להיות שיפוטית והצליחה בכך כמעט לחלוטין. או כפי שהיא כתבה באחרית הדבר: "כמו כל חוקר בכל מחקר, אנשים מנסים לגשש אם אני בעד או נגד, האם אני חושבת שקיבוץ זה רע או טוב, האם הצליח או נכשל, האם יש לו עתיד או שמא הוא בסכנת הכחדה. איני יודעת, איני יכולה ואיני רוצה לשפוט. ניסיתי לכתוב מחקר זה מכורסתו של האנתרופולוג ולא מכס המשפט, משמע ליטול מקטע קטן של אנושות ולשים אותו תחת זכוכית מגדלת. וכשמסתכלים על מקטע אנושי, כל מקטע אנושי, ברזולוציות גבוהות רואים כמה הוא עלוב וכמה הוא מפואר, כמה קטנים וקטנוניים הם בני אדם וכמה גדלות נפש יש בהם. בזאת לא שונה הקיבוץ משום מקום אחר, אך בכל מקום יש צורות שונות הן לעליבות והן להדר" (ע' 252).

היא דיברה על הקושי להיות בעל תפקיד בקיבוץ בעיקר משני טעמים. האחד הוא האופי האנרכי של הקיבוץ כחברה ללא משטרה וללא אכיפה מצד אחד, כאשר מצד שני הוא מלא בחוקים ותקנונים ובעלי התפקידים מחויבים להבטיח שהקיבוץ יפעל על פיהם ללא יכולת אכיפה. השני הוא "העודפות החברתית", מושג סוציולוגי שלמדתי מקריאת הספר, כלומר העובדה שאני מנהל של עובד שאשתו היא הגננת של הילד שלי והילדה שלי היא בגן עם הילד שלו ואשתו היא מרכזת הוועדה שבה אני חבר ואבא שלי ואבא שלו עלו באותה הכשרה. בתוך הסיטואציה הזאת נדרש בעל התפקיד לנהל ולהנהיג וזה קשה; הרבה יותר קשה ומאתגר ממה שנדרש ממנהיג ומנהל במקום אחר. לכן, קיבוצים רבים מעדיפים להכניס בעלי תפקידים מבחוץ (גם זיקים פנה לדרך הזו, אך אחרי התקופה הנסקרת בספר). אולם כידוע לכם, בעיניי זה מהלך שמסרס את הקיבוץ. איני מתכחש לגודל האתגר, אך אני מאמין שהעמידה בו היא העוצמה של הקיבוץ.

****

חלק מרכזי בספר עוסק בתהליכי השינוי. באותן שנים ביצע הקיבוץ תהליך של הפרטות שירותים ציבוריים שאנחנו ביצענו עשור ושני עשורים קודם לכן. למשל, הפרטת הרכב שעברה ברוב גדול, אך המחלוקות והוויכוחים דומים לאלה שהיו אצלנו, ודווקא הפרטת ה"קומונה" – מחסן הבגדים, שנדחתה, למרות שבאחד הקטעים השיפוטיים היחידים בספר מתואר איזו מדמנת בטלה יש שם; דבר שאצלנו לא יכול היה להתקיים. לעומת זאת, בשנים שקדמו למחקר השדה, הוחלט שם על הכנסת מרכיבי תרומה לתמורה, לא במתכונת המודל השילובי שלנו, אלא תשלום על שעות נוספות ותורנויות (וגם תופעה מכוערת של סחר בתורנויות) וקנסות על אי עמידה בחובת העבודה. רעיון של פתיחת דיון על הפרטת הקיבוץ הובא לסקר ורוב גדול התנגד לו. (עם זאת, עשר שנים אחרי מחקר השדה, אך עוד לפני שהספר יצא, גובשה הצעה להפרטה שזכתה לרוב, אך לא ל-2/3 הנדרשים על פי התקנון).

****

בפרק "חברה וכלכלה בקיבוץ", בע' 135, מופיע מאמר שפורסם בעלון הקיבוץ מאת נוחי זמר (כל השמות בדויים) אחד ממתנגדי השינוי, ובין השאר מופיעה בו הפסקה הבאה: "לדוגמה: המושג 'שוויון ערך העבודה'. מרבית שנותיי ב'שומר הצעיר' למדתי שכוונת המושג הנ"ל היא שכל עבודה שווה ואין עבודה המביישת את בעליה. והנה בעלון האחרון, בכתבה המצוטטת של אורי הייטנר (שהביא לדפוס אמנון) כותב הוא כי שוויון ערך העבודה משמע, על החבר לדעת מהו שכר עבודתו ולכן עליו לקבל כל חודש תלוש שכר (גם בקיבוץ שיתופי – דבר המחבר)". ובהמשך הוא תוקף את העמדה שלי. 

לכאורה, מוזר שמי שהביא לפרסום בעלון זיקים מאמר פרי עטי הוא דווקא מי שדוגל בשינוי ומי שיוצא נגד המאמר הוא דווקא מי שמתנגד לשינוי. אך אין זה מקרה, כיוון שכך היה גם באורטל לאורך שנים רבות. אלא שהשינויים שהבאתי לאורטל והרעיונות שעליהם כתבתי גם בעיתונות הקיבוצית, דגלו בשינויים מהותיים ומשמעותיים, אך כאלה שנועדו לשמור על הקיבוץ השיתופי, מתוך הבנה שאם הוא ידרוך במקום ולא יתאים את עצמו לשינויי הסביבה, הזמן והמקום, הוא לא ישרוד. דומני, שבזכות שינויים אלה, שנראו כפירה בעיקר, אורטל היא קיבוץ שיתופי עד היום ואני מקווה שבזכותם היא תהיה קיבוץ שיתופי גם בעתיד.

אכן, יצאתי בעבר נגד הרעיון של שוויון ערך העבודה. הטענה שלי הייתה, שאיננו צריכים לרמות את עצמנו. תרומתה של מהנדסת המפעל אינה זהה לתרומתו של המנקה במפעל. וכדי להתנהל בצורה מושכלת ואמתית, אין לטאטא זאת תחת השטיח. יש לתמחר באופן אמתי ודיפרנציאלי את העבודה, וכפי שעובד חוץ יודע מה המשכורת שהוא מכניס לקיבוץ, כך גם עובד פנים צריך לדעת זאת. וכך, יש לנהל את הענפים בעסק ובקהילה בצורה מושכלת ורציונלית. היכולת לומר לעצמנו את האמת, היא מבחן דבקותנו ברעיון. אם אנו צריכים לרמות את עצמנו כדי להיות קיבוץ, סימן שהיותנו קיבוץ מבוסס על אדני שקר. את שוויון ערך העבודה יש להמיר בשוויון ערך האדם העובד – כאשר גם המהנדסת וגם המנקה, אף שהם מכניסים שכר שונה לקיבוץ, מקבלים תקציב שוויוני, על פי גודל המשפחה והוותק.

את הרעיונות הללו היה לי קשה להעביר גם באורטל, אם כי תמיד הם התקבלו בסופו של דבר, ועברו את הרוב הנדרש על פי התקנון (שבעבר היה 75% מכלל החברים ומאמצע שנות התשעים שינינו את התקנון והורדנו אותו ל-66.6%).

אני מאמין בדרך הזאת ומקווה שנלך בה גם בתהליך האסטרטגי הנוכחי. הקיבוץ השיתופי חייב להיות בשינוי מתמיד. הקיבוץ השיתופי של 1978 לא יכול היה להיות הקיבוץ השיתופי של 1988 (אז היה תהליך השינוי הראשון), הקיבוץ השיתופי של שנת 2000 אינו הקיבוץ השיתופי של 2020 והקיבוץ השיתופי של 2030 לא יכול להיות הקיבוץ השיתופי של 2020. הסקר שהוצג השבוע באסיפה מצביע על בעיה קשה של אבדן הביטחון של החברים בעתידם הסוציאלי, במענה שהקיבוץ ייתן להם לעת זקנה או מחלה. קיבוץ שיתופי לא יוכל להתקיים לאורך זמן ללא הביטחון הזה (בין אם אי-הביטחון מוצדק אובייקטיבית ובין אם לאו), ולכן עלינו כקיבוץ שיתופי לתת את המענה הראוי לבעיה, גם תוך שינוי סדרי העדיפויות הקיימים. אני מאמין שזו הדרך הנכונה לנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

מבחן התוצאה

נכון ליום כתיבת המאמר הזה (יום רביעי בבוקר), מספר החולים קשה בקורונה בישראל הוא 55 איש. מתוכם – 40 מונשמים. סך כל החולים הפעילים – 460. מספר החולים החדשים ליום בשבוע האחרון נע בין 11 ל-33. שיעור הבדיקות החיוביות – 0.1%. מספר הנפטרים ליום נע בין 0-2.

הנתונים הללו כמעט בלתי נתפסים, אם ניזכר היכן עמדנו לפני פחות מחצי שנה. עמדנו אז על אלפי חולים חדשים מדי יום, בסך הכל 80,000 חולים, למעלה מאלף חולים קשה, חצינו את רף 6,000 המתים ובכל יום נפטרו עשרות חולים נוספים. המגפה עמדה על סף אובדן שליטה, בתי החולים עמדו על סף קריסה מול עומס החולים שהלך וגבר מדי יום. זאת, למרות שהיינו אז בסגר, עטינו מסיכות במקומות פתוחים וסגורים ושמרנו על הנחיות ריחוק-חברתי קפדניות מאוד. כל ההנחיות הללו היו הכרח ובזכותן לא הידרדרנו למצב נוסח הודו. ואילו הנתונים המצוינים היום הם למרות שאין סגר, אין עטיית מסכות בחוץ, הנחיות הריחוק החברתי הוסרו כמעט לגמרי ועברנו בשלום את פורים, פסח, יום העצמאות, רמדאן וכל האירועים ההמוניים הכרוכים בהם.

כל זאת, בזכות סיבה אחת ויחידה – החיסון. לא בכדי, החולים החדשים, כולל החולים קשה והנפטרים, רובם ככולם לא התחסנו. כך בארץ וכך בעולם – יש הלימה מוחלטת, חד-חד-ערכית, בין אחוז המחוסנים בכל מדינה לבין מצב התחלואה בה. הנה, ארה"ב שהייתה מהמובילות בכל מדדי התחלואה שינתה כיוון באופן דרמטי ברגע שביידן החל במבצע החיסונים המאסיבי. וכך בכל מדינה ומדינה.

זה לא צריך להפתיע. כל המדינות המתקדמות בעולם השקיעו הון עתק במחקר ובפיתוח של החיסונים. וכך, בתוך זמן קצר נעשו לא רק הייצור אלא גם הניסויים של החיסונים, בסדר גודל חסר תקדים. תוצאות הניסויים, הן של חברות התרופות, הן של ה-FDA – מנהל הבריאות האמריקאי, העידו על כך שאחוזי ההצלחה של החיסון חסרי תקדים, בפער עצום לעומת כל חיסון אחר בתולדות הרפואה. ובמבחן התוצאה – ההצלחה גדולה אף יותר מן ההערכות האופטימיות ביותר.

****

ביקורת ציבורית הוטחה במטה קורונה, ובי כדובר המטה במיוחד, על כך שעשינו, כביכול, "שטיפת מוח" למען החיסונים. יתכן שדי במבחן התוצאה שהצגתי כאן כדי להסביר מדוע צדקנו במסע השכנוע.

הייעוד של מטה קורונה היה בראש ובראשונה לשמור על אורטל נקיה מקורונה. הצלחנו בכך כמעט לגמרי. המטרה השניה הייתה ניהול אחראי ונכון של החיים הקיבוציים שלנו תוך הקפדה על בריאות הציבור ושמירה מרבית על השגרה.

ברגע שנמצא הפתרון למשבר – החיסון, חובתנו הציבורית הייתה לפעול ככל יכולתנו לעידוד ההתחסנות.

בריאות הציבור היא הא"ב של הערבות ההדדית, שהיא הערך המרכזי של חיינו הקיבוציים. בנוסף לכך, המגפה פגעה ביכולת התפקוד הקהילתי והכלכלי שלנו בשל הסגרים, הבידודים, הישארות הורים עם ילדים מבודדים וכו'. האחריות הציבורית חייבה אותנו לעשות כל שלאל ידינו כדי לקרב את קץ המגפה, כאשר היה ברור מה הדרך לכך, והיא כל כך פשוטה, אך מחייבת את היענות הציבור.

בנוסף לכך, אנו נושאים את דגל המשימתיות, כלומר היותנו קיבוץ הרואה עצמו אחראי לעשיה מחוצה לנו, למען החברה הישראלית כולה. כל אחד מאתנו, ברגע שהתחסן, תרם את תרומתו הלאומית להתגברות על המגיפה ששיתקה את המדינה. והפעם הייתה זו אף תרומה לאנושות כולה. ודאי שתפקידנו כמטה קורונה היה לעודד זאת. אני גאה בכך שרוב מוחלט של חברי אורטל נתנו כתף, תרתי משמע, למאמץ הלאומי החשוב הזה.

הביקורת על המטה הייתה שאיננו "מכילים" את כל העמדות והרצונות של כלל הציבור ולכן איננו "מכבדים" דעות אחרות. איני מקבל זאת. תפקידה של מנהיגות – להנהיג. מנהיגות חייבת לנקוט עמדה. בוודאי כאשר מדובר בדיני נפשות. ובוודאי כשנקיטת העמדה לא הייתה בין דעות, אלא בין אמת מדעית מוכחת לפייק-ניוז.

המדינה לא כפתה על האזרחים להתחסן וכמובן שגם אנחנו לא. פעלנו בדרכי הסברה ושכנוע. זו הייתה חובתנו.

****

ה-FDA אישר, בעקבות ניסויים מקיפים, את חיסון הנערים בגיל 12-16. נחמן אש, פרויקטור הקורונה, הודיע השבוע שבקרוב מאוד יחל חיסון הנערים בישראל.

בניגוד למה שהיה לפני כחצי שנה, הפעם, קרוב לוודאי, לא תהיה נהירה המונית להתחסן. הסיבה לכך היא מצב הקורונה בישראל. אילו חיסון הנערים היה מאושר בשיא המגפה, החיסון היה המוני כמו אצל המבוגרים. אבל למה המצב השתנה כל כך? בזכות החיסונים. לכן, המסקנה הרציונלית היא שלאור מבחן התוצאה יש לרוץ ולמהר ולחסן את הנערים. אבל… כנראה שהציפיה שהאנשים ינהגו ברציונליות היא לעתים קצת מוגזמת.

****

184 הודעות שלחתי לציבור מטעם מטה קורונה החל ב-4.3.20 ועד 21.5.21. והייתי ממש מאושר להוציא את ההודעה האחרונה על הפסקת פעילות מטה קורונה. המטה נסגר כיוון שאין בו צורך במצב הקיים. החלטות נקודתיות בנושאי קורונה יתקבלו בידי בעלי התפקידים או בצח"י.

ובינתיים נמשיך לשמור על המגבלות שעדיין קיימות (להערכתי, לא לעוד הרבה זמן) ובראשן עטיית מסכה בחללים סגורים כמו חד"א והכלבו.

ושכולנו נהיה בריאים וחזקים.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

תמונת ניצחון

"גם לך היו נקיפות מצפון על החגיגות שעשינו בשבועות, שעה שכל הדרום והמרכז תחת אש והתושבים יושבים ממ"דים?" שאל אותי חבר.

אכן, ישראל מותקפת בפשע נגד האנושות – ירי אלפי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית. אחינו בדרום ובמרכז נמצאים תחת מתקפה קשה. בנוסף לכך אחינו בערים המעורבות מותקפים בידי פורעים ערבים וגם בגליל יש יישובים נצורים. אין ספק ששמחת החג של כולנו נפגעת.

אך לא; לא זו בלבד שאין לי נקיפות מצפון על החגיגות, אלא אדרבא, דווקא עכשיו, יותר מתמיד, חשוב לחגוג את החג במלוא תפארתו. המטרה של הטרור היא להטיל אימה ולהשבית את חיינו. התשובה שלנו היא אף-על-פי-כן; דווקא עכשיו עלינו לחגוג ביתר שאת. ובחגיגות שחגגנו, חשתי שאנו חוגגים גם בעבור אחינו שאינם יכולים לחגוג השנה.

****

חגיגות שבועות, אחרי שנת הקורונה, היו נפלאות; החל בתיקון ליל שבועות, דרך סעודת החג המיוחדת במגרש הכדורגל ועד חגיגת הביכורים במטע. הייתה זו אורטל במיטבה; ארגון למופת, יחד אמתי וגאוות יחידה. היה זה מפגן עוצמה של הקהילה והקהילתיות, הקיבוץ והקיבוציות, אורטל והאורטליות.

****

לאחר טקס הביכורים באורטל, נסענו כבכל שנה לטקס הביכורים בנהלל (היישוב שבו יעל גדלה), שכותרתו השנה הייתה "מאה שנות קציר בנהלל". מושב נהלל, בכור מושבי העובדים, עלה לקרקע לפני מאה שנה. נהלל נוסד מיד לאחר מאורעות תרפ"א. והנה, גם בתשפ"א נמשכת המלחמה של הערבים לעקירתנו מכאן.

אם נבחן איפה היינו לפני מאה שנה ואיפה אנו היום, על אף כל המלחמות והטרור, יש לנו שפע מקורות לחוסן ועוצמה ולעמידה איתנה מול המשך המלחמה על הארץ.

****

במסגרת טקס הביכורים בנהלל נערכה תהלוכת טרקטורים, החל בטרקטור עתיק ששופץ לפני שנים אחדות וכלה במפלצות של פאר החדשנות במיכון החקלאי היום. ועל אחד הטרקטורים שבאמצע הדרך היה סטיקר דהוי – "העם עם הגולן".

כן, גם המאבק שלנו הוא אבן דרך משמעותית בתולדות ההתיישבות הציונית.

****

ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל איל בצר, שבירך בטקס בנהלל, אמר שהטקס הזה והפגנת העוצמה של החקלאות בעמק, הוא תמונת הניצחון שלנו. הסכמתי אתו והדבר נכון גם לטקס הביכורים באורטל.

אבל תמונת הניצחון הגדולה תהיה בחגיגות הביכורים בשנה הבאה ביישובי הנגב המערבי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

נציג אורטל במליאה: סיכום תפקיד

בתקופת חברותי במליאת המועצה האזורית גולן, ראיתי כחלק מחובתי הציבורית כנבחר ציבור, לדווח לחברי אורטל במידף על דיוני המליאה ועל פעולותיי כחבר מליאה. לפני כשלושה שבועות התפטרתי מהמליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז על ניהול קהילת רמת טראמפ. ברשימה זו אסכם את שליחותי במליאה.

****

שתי תקופות ארוכות ייצגתי את אורטל במליאה. הראשונה הייתה בשנים 1987-1999, מתחילת הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר עד סוף הקדנציה השניה (ובתווך בין הקדנציות נשארתי, לבקשת המזכירים). באותם ימים כמעט כל חברי המליאה היו מזכירי היישובים או מרכזי משק, בניגוד למצב היום שבו החוק רואה משום מה "ניגוד עניינים" בחברות מזכירים, מנהלי קהילה ואפילו חברי ועד היישוב במליאה. באותה תקופה המועצה הייתה הפרלמנט התוסס של הגולן.

התקופה השניה הייתה בשנים 2015-2021. נכנסתי לתפקיד לאחר מותו של יוני, נציגנו הקודם במליאה. בתקופה הראשונה התאכזבתי מאוד מהמליאה. יותר משהייתה זו מליאת מועצה, היה זה מועדון מעריצים של אלי מלכה. אי אפשר היה להשמיע ביקורת, לתהות תהיות. לא הובאו נושאים משמעותיים לדיון. חשתי כרובוט במוסד של הצבעות פה אחד על הנושאים המשעממים שהחוק מחייב להעביר במועצה. קיבלנו הרבה כבוד, כמו כניסת אח"מים למופע היובל, הזמנה לאירועים וכו', אך תכל'ס – לא עשינו כלום. הייתי מתוסכל מאוד. אחרי רוב הישיבות לא היה לי מה לשתף במידף. מה הייתי מספר? שאישרנו את תקציב הקהילה של נוב ואישרנו חילופים בהרכב ועדת ביקורת של אודם?

אף על פי כן רציתי להיבחר שוב למליאה, בבחירות האחרונות. הייתי פעיל במטה של מיכל רייקין, האמנתי שהיא תנצח, והיו לי אתה שיחות גם על המליאה, איך לחזור ולהפוך אותה לגורם משמעותי; המוסד הנבחר הדמוקרטי העליון של הגולן. לצערי, היא לא נבחרה. אך המליאה החדשה הרבה יותר ביקורתית, פעילה ומשמעותית. אני לא חושב שהישיבות מנוהלות באופן מקצועי, אבל יש בשר, יש תוכן, יש עניין.

אני רוצה לשבח בעיקר את האופן שבו המליאה עוסקת בסוגיית טורבינות הרוח. לימוד מעמיק, עד כה בחמש פגישות, עם גורמים שונים, ללימוד הנושא, כדי לגבש עמדה. לצערי, הישיבות הללו אינן מוגדרות כישיבות פורמליות של המליאה, ואני חושב שזו טעות. אבל המהלך עמוק ומעניין. בהודעתי לחברי המליאה, בקבוצת הווטסאפ, על פרישתי, הוספתי: "בטרם אצא מהקבוצה, יש לי עוד חוב קטן, והוא להביע את דעתי בנושא הטורבינות. נכנסתי לתהליך הזה פתוח לגמרי, ויצאתי ממנו מבולבל, כיוון שיש בהחלט נימוקים משכנעים מאוד לשני הצדדים. אני בעד פסק-זמן קצוב בזמן לפני אישור של מיזם חדש, אבל שהמליאה תחליט מה בדיוק יש לבדוק בפסק הזמן ומה הפרמטרים לאישור המשך המיזם. ויש לעשות כל מאמץ שההחלטה תעשה בהסכמה עם המשקים הנוגעים בדבר".

****

כחבר מליאה הייתי פעיל מאוד, לא החסרתי אף ישיבה והרביתי להשתתף בדיונים ולהביע דעה וגם העליתי נושאים לדיון.

פעלתי למען מנהל תקין וניקיון כפיים. תחילה בדרישה לחקירת השתלטות מושחתת על הודעות מוקד החירום של הגולן, לפני הבחירות, להשמצת מועמדים לראשות המועצה. העליתי את הנושא שוב ושוב ושוב, כעמדה שלי וכדרישה של ועדת ביקורת. תבעתי להקפיא את אישור מינוי המנכ"ל עד שתתבצע חקירה. בסופו של דבר לא הצלחתי להשיג את מבוקשי, וחברי המליאה, גם כאלה שתמכו בדרישתי בתחילה, מאסו בכך ודרשו ממני לחדול לעסוק בנושא. לכאורה נכשלתי, אבל אני מאמין שהלחץ הזה יצר הרתעה ותחושה שיש עין פקוחה ואקטיבית וכדאי וראוי להיזהר.

לסוגיה נוספת בתחום מנהל תקין וטוהר מידות – עבירות בניה של חברי ועדת תכנון ובניה עוד אשוב בהמשך המאמר.

נושא נוסף שהעליתי היה ארכיון הגולן, הקרוב ללבי. הגיעו אליי ידיעות על כוונה לבצע קיצוץ משמעותי בארכיון הגולן, שעלול לחסל אותו. העליתי את הנושא במליאה, כתבתי עליו ב"שישי בגולן", הקמתי את פורום ידידי ארכיון הגולן והעליתי את הנושא לתודעה הציבורית. הקיצוץ נמנע. בהמשך הדרך, פורום הידידים לא הצליח למנוע את פיטורי מנהל הארכיון, שהיה מעולה מבחינה מקצועית, אך לא נוח לניהול של מי שאוהבים שקט תעשייתי. ובקורונה לא הצלחנו למנוע קיצוץ משמעותי, אם כי אני מקווה שהוא זמני ונוכל להחזיר את הארכיון לתפקוד סביר.

העליתי בכמה ישיבות את אי הסדר בפרסום פרוטוקולים של המליאה וההנהלה וחוסר השקיפות הכרוך בכך. בנוגע למליאה הדבר תוקן, כאשר נשכרה חברת תמלול. לגבי ההנהלה – עדין הבעיה נותרה בעינה. אין פרוטוקולים לישיבות ההנהלה. כך, אין לחברי המליאה דרך לפקח על ההנהלה. אני מקווה שהנושא יתוקן.

****

לא פחות חשובה מהחברות במליאה היא החברות בוועדות. הייתי יו"ר ועדת ביקורת וחבר בוועדות חינוך והנצחה.

שמחתי על הבחירה ליו"ר ועדת ביקורת, אך מהר מאוד למדתי שעל פי חוק סמכויותיה מצומצמות מאוד, והיא בסך הכל אמורה להיות הגוף המלווה את עבודת המבקר. לא בכדי, הוועדה הייתה רדומה למדיי בעבר. בכל זאת, הפחתי בה רוח חיים ככל שיכולתי. הפעולה הראשונה הייתה החלטה להפסיק את השתתפותם האוטומטית של מנכ"ל המועצה והגזבר בישיבות. ראיתי כלא ראויה את המציאות שבה הגוף המבוקר יושב בוועדת ביקורת. רתמתי את הוועדה למאבק לחקירת פרשת המסרונים בבחירות.

הוועדה מוסמכת להמליץ למבקר על נושא לביקורת בכל שנה. בשנת 2019 המלצנו על ביקורת עומק על הוועדה לתכנון ולבניה. הדו"ח של המבקר היה חמור למדיי. יש לציין שהוא פורסם אחרי חילופי ראש אגף הבינוי והביקורת הייתה בעיקר על הקדנציה של קודמו, ולכן עיקר חשיבותו הייתה ככלי למנהל החדש מה ראוי לתקן. אחד הדברים שעלו בדו"ח, הוא ששלושה מחברי הוועדה לתכנון ובניה ביצעו בעצמם עבירות בניה.

לא היה פשוט לצאת נגד עמיתינו למליאה, אך חשבתי שמדובר בדבר בלתי תקין, שמחייב התייחסות משמעותית של הוועדה. ניסחנו המלצה לראש המועצה ולמליאה, שתבעה התפטרות מהוועדה של אותם חברים, אך גם הציעה מהלך שיאפשר להם לתקן במהרה את הטעון תיקון. המסר היה חובתנו כנבחרי ציבור לתת דוגמה אישית. אחד מהשלושה התפטר מן המליאה (כי הוא נבחר לכנסת) עוד לפני הדיון. לגבי השניים האחרים, חיים רוקח הודיע שהגיעו אתם להסדרים על תיקון הליקויים. בכוונתי להציע למחליפי להבטיח שהנושא לא ירד מסדר היום וייבחן בדו"ח המבקר הבא.

גם נושא הפרוטוקולים שהזכרתי נכנס לדו"ח הביקורת האחרון.

הנושא שבחרנו לביקורת בשנת 2021 – ביקורת עומק על פעילות המועצה הדתית.

ועדת חינוך התכנסה 3-4 פעמים באינטנסיביות גבוהה ואז הפסיקה לפעול. העליתי זאת לא פעם, הן בפני יו"ר הוועדה ס' ראש המועצה גל גפני והן במליאה, אך הדבר לא תוקן. זו ועדה על הנייר.

ועדת ההנצחה, לעומת זאת, היא ועדה פעילה מאוד, אולי הפעילה ביותר במליאה, והיא מנוהלת היטב בידי נציג אבני איתן גלעד הילמן. אנו עוסקים בכל הקשור להנצחה ואנדרטאות בגולן, נושא שעד לאחרונה היה פרוץ. כל מי שרוצים הנצחה, בעיקר נציגי יחידות שלחמו בגולן במלחמת יום הכיפורים ופחות מכך במלחמת ששת הימים, נפגשים אתנו ואנו דנים בבקשות, מבטיחים שהדברים ייעשו בתיאום עם גורמים כרשות שמורות הטבע, קק"ל וכו', ובצורה שמשתלבת עם הנוף, סולידית וככל האפשר משתלבת בצרכי הקהילה. מבחינתי, הפגישה עם הלוחמים ולימוד מורשת הקרב מרגשת ביותר.

באופן אישי עסקתי בוועדה בעיקר בשני מיזמים. האחד הוא יוזמה משותפת של הארכיאולוג ערן מאיר ושלי ליצור את שביל מורשת ההתיישבות (כדוגמת שביל אלי כהן), שייתן ביטוי ונוכחות לתולדות ההתיישבות בגולן. היום ההיסטוריה המטופחת של הגולן היא רק מורשת קרב ומורשת ארכיאולוגית של בתי הכנסת העתיקים. אין שום ביטוי ולו הקטן ביותר להתיישבות. ההצעה עברה בוועדה ולאחרונה הגשנו אותה לקול קורא של המשרד למורשת, בתקווה שהיא תתוקצב בידי המדינה.

הנושא השני היה קביעת קריטריונים ברורים ועשיית סדר בסוגיה העדינה – מי צריכים להיות מונצחים באתר גמלא ואלו שמות יש לקרוא בטקס יום הזיכרון בגמלא. ניסחתי הצעת מדיניות, שהתקבלה בוועדה ובמליאה. 

עם התפטרותי מהמליאה, נעניתי לבקשתו של גלעד שאשאר בוועדה כנציג ציבור, והמליאה אישרה את המינוי בישיבתה האחרונה. בתוך הוועדה לקחתי על עצמי להיות בצוות מצומצם שיגבש את שנת היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן.

אני מרגיש סיפוק על עשייתי ותרומתי כחבר המליאה ומקווה שהיטבתי לייצג את חברי אורטל.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

אזהרה חמורה

לאחרונה מופצים בקבוצת הפייסבוק "קהילת קיבוץ אורטל" פרסומים נגד החיסונים, החתומים בידי "אריה אבני, רופא".

אני רוצה להזהיר את הציבור, שיש להיזהר מהחומרים שהנ"ל מפיץ. הוא אדם מסוכן, המסכן את שלום הציבור. על סמך מה אני מרשה לעצמי לומר עליו מילים קשות כל כך? אין אלו מילים שלי. אני מצטט מתוך פסק דין של כבוד השופט אמנון שטרסנוב.

אריה אבני הוא מתחזה. הוא אינו רופא. רישיון הרפואה שלו נשלל לצמיתות. התחזותו לרופא היא הונאה אופיינית. השופט שטרסנוב, שמונה בידי משרד הבריאות לבדיקת התלונות נגד השרלטן, שלל את הרישיון בשל מעשי הונאה חמורים, ובהם זיוף פנקסי חיסונים. אגב, גם ההגדרה שרלטן אינה שלי – הוא מוגדר כך בפסק דינו של השופט שטרסנוב.

מתוך פסק הדין של השופט שטרסנוב, בו החליט לשלול לצמיתות את רישיונו של אבני: "אין ספק כי בהתבטאויותיו הקשות והבוטות של הנקבל [=מי שהוגשה נגדו קובלנה א.ה.] במאמרים שפרסם באתר האינטרנט, בפייסבוק ולאחרונה גם ביוטיוב, כנגד ההתחסנות מנגיף הקורונה – טמונה סכנה של ממש לשלום הציבור ובריאותו. הוסף לכך את השתלחויותיו חסרות הרסן, הבוטות וחסרות הבסיס כלפי ציבור הרופאים וראשי משרד הבריאות – אשר חורגים בהרבה מהסביר ומהמותר במסגרת חופש הביטוי, שהינו ערך חשוב ומוגן בכל חברה דמוקרטית – והרי לך מרשם ברור לאנרכיה מוחלטת שאותה מנסה הנקבל לגרום, תוך שהוא מתהדר בתואר רופא ובכינוי דוקטור".

עוד ציין השופט שטרסנוב: "לא מצאתי כל קשר בין הערך החשוב של חופש הביטוי, לו טוען הנקבל, לבין הביטויים החריפים והמכפישים שנקט – ללא כל ביסוס מדעי או אקדמי – והכל מדמיונו הפורה וחסר המעצורים. יידעו הנקבל ושכמותו, כי חופש הביטוי, אין משמעותו חופש השיסוי או הביזוי".

יש לציין כי כרופא, אבני שנוי במחלוקת שנים רבות. בעבר כבר נשלל רישיונו זמנית מספר פעמים ולתקופות קצרות לאחר שפרסם מאמרי השמצה והכפשה נגד ציבור הרופאים – ובעיקר נגד אונקולוגים. בפוסט שהעלה בדף הפייסבוק שלו תיאר למשל כיצד שלח מטופל שאשתו חולה, לקיים יחסי מין עם נערת ליווי. הוא מוכר מכבר במערכת הבריאות גם כזייפן פנקסי חיסונים ואחד ממכחישי מגפת הקורונה ומתנגד לחיסונים בכלל. יש אף כאלה שרואים בו "גורו" ובוודאי מהבולטים בהקשר זה בישראל.

יידע הציבור האורטלי, שהחומר המופץ הוא של שרלטן עם דיפלומה; מאחז עיניים ומכחיש מדע. אדם שהוגדר בהחלטה משפטית כמי ש"מהווה סכנה לשלום הציבור ובריאותו". הוא איש מסוכן והוא מסכן את התמימים הנוהים אחריו, בדיוק כמו גורואים של כתות מסוכנות.

כיוון שהוא ממשיך לנהוג כפי שהוא נוהג גם אחרי שנשלל ממנו רישיון הרפואה לצמיתות ומתחזה לרופא, לא אתפלא אם הוא ימצא את עצמו מאחורי סורג ובריח.

****

ומה כל כך אכפת לי שהתעמולה של השרלטן מופצת באורטל, עד שאני טורח לכתוב את המאמר הזה? חזקה עליי מאמר חז"ל: "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". די אם אציל נפש אחת באורטל מהליכה אחרי הגורו הזה, וכאילו קיימתי עולם מלא.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

כאן על פני אדמה

ב-6.6.82, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, או כפי שנקראה בחודשים הראשונים – מבצע "שלום הגליל".

קיבוץ אורטל הצעיר והקטן, בן הארבע, שחבריו היו כבני עשרים, ספג מכה קשה במלחמה הזאת – בתוך שבועות ספורים נפלו ארבעה חברים, ארז פוטרמן, גדי שנהר, אילן מילבאור ומידד אלון. היה זה שנה אחת בלבד אחרי שהקיבוץ שכל את חברו הראשון – עודד בן אריה, שנהרג בתאונת דרכים, בשירותו הצבאי. בשורות האיוב נחתו בזו אחר זו – עוד זה מדבר וזה בא. היגון היה כבד.

שנים מן החללים – ארז ומידד, היו חברים בגרעין "שיאון", גרעין ד'. חברי הגרעין לקחו על עצמם את המשימה, להוביל את הקמת אתר ההנצחה לזכר חללי אורטל. האדריכל שתכנן את אתר ההנצחה היה שבתאי ארגוב, אבא של חנן, חבר הגרעין.

האתר – בתוך בריכת מים, ולפניו רחבת טקסים בזלתית, נבנה בתוך בוסתן נשירים, והוא מוקף בפרגולה, שעליה מטפסות גפנים. מאחורי האתר חלקת ורדים. מתחת לפרגולות – ספסלי עץ למנוחה. הנוף הנשקף מהמקום מקסים – החרמון מזה ורכס בשנית מזה (כשהאתר נבנה עוד לא היו טורבינות הרוח על הרכס, והן הוסיפו ליפי הנוף). התפיסה שעמדה מאחורי העיצוב הסביבתי, הייתה הרצון להפוך אותו למקום חי ותוסס, שמשפחות וילדים יבלו בו, ויהיה חלק מן החיים. בפועל, הדבר לא קרה. המקום אינו שוקק חיים, אך מפעם לפעם פוקדים אותו חברים וילדים.

האתר פעיל בעיקר בטקסי יום הזיכרון, הנפתחים בו – הטקס הרשמי של קריאת "יזכור" וקינת דוד, הורדת הדגל לחצי התורן, הדלקת משואת הזיכרון ושירת "התקווה", טרם ההליכה לערב הזיכרון במבנה ייחודי שנקרא "בזיליקום". בעבר, השביל אל המקום היה עשוי אבני טוף זעירות. ההליכה בהם הייתה כבדה והגישה בעגלות ואופניים הייתה בלתי אפשרית. לכן, הוחלט לסלול מדרכה. אולם היה משהו מיוחד בשאון הצעידה בטוף; היה זה בעבורי פס הקול של יום הזיכרון.

אתר ההנצחה נחנך ביום הזיכרון תשמ"ג, יום הזיכרון הראשון אחרי המלחמה. על האתר נכתבו באותיות מנחושת שמותיהם של חמשת החללים, ולמרבה הצער בשנים שלאחר מכן נוספו עליהם שמותיהם של אלון צור, גילי אבוחצירה ואורי פרידמן.

הטקסט שנחקק על האתר, הוא השורות הראשונות משירה של רחל המשוררת "כאן על פני אדמה".

****

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;

לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל

הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,

הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:

לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,

עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!

מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

רחל כתבה את השיר ב-1927 והקדישה אותו לידידה הקרוב משה ביילינסון, ממנהיגי תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר". יהודה שרת הלחין אותו.

השיר אומץ בידי תנועת העבודה הציונית, כמבטא את ההוויה הציונית, החלוצית. בכנס היסוד של מפא"י – עם איחוד "אחדות העבודה" ו"הפועל הצעיר" ב-1930, עיטרה את במת הנשיאות כתובת גדולה ובה המילים מתוך השיר: "האמנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר?"

שנה לפני מלחמת לבנון, יצא לאור ספר נפלא, ובו סיפורים ומקורות מעשרים השנים הראשונות של התנועה הקיבוצית, בעריכת מוקי צור. הספר נקרא "כאן על פני אדמה". במלאת לדגניה א' מאה שנים, מוקי כתב עליה ביוגרפיה קיבוצית. שם הספר – "לא בעבים מעל" (שמותיהם של עוד שלושה מספריו של מוקי לקוחים משיריה של רחל – "התשמע קולי", "אורות רחוקים" ו"כחכות רחל").

מה יש בו, בשיר הזה, שיצר לו מעמד ייחודי כזה?

כמו ברבים משיריה, מזדהה רחל המשוררת עם רחל אמנו. כאשר היא מדברת על האם, היא מתכוונת לאדמה – אמא אדמה, אך גם לרחל אמנו, כפי שנרמז בפסוק גלילת האבן על פי הבאר; רמז ליעקב שגלל את האבן הכבדה על פי הבאר והשקה את צאן רחל: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ" (בראשית כט, י). יעקב לא נודע כבעל כוח פיסי, והנה מיד אחרי שהרועים שנאספו סביב הבאר אמרו לו שהם ממתינים עד שיבואו כל העדרים, כדי שיוכלו יחד לגול את האבן ולהשקות את הצאן, "והאבן גדולה על פי הבאר". אהבתו העניקה לו כוחות על אנושיים.

רחל אינה מצפה לכוח על אנושי. היא אינה מפארת את ארצה בעלילות גבורה, בשלל קרבות. היא מאמינה באנשים רגילים, אנשי עבודה, הבאים מאהבה ומשתפים פעולה ויחד עושים את המעשה הגדול. האבן על פי הבאר, מסמלת את הקשיים הגדולים העומדים בפני המפעל הציוני, הקורבן הכבד שהמפעל הזה תובע מאתנו. האם יבצר מאתנו לגול את האבן הזאת מעל פי הבאר? שואלת רחל. השיר מסתיים בספק המאתגר הזה, אך התשובה נרמזת בשורה הקודמת לשאלה – הדבר יתכן במאמץ משותף של אלף זרועות.

רחל מתכתבת בשירה עם הסיפור התלמודי אודות תנורו של עכנאי. בסיפור זה, מתוארת מחלוקת הלכתית בדיני טומאה וטוהרה. רבי אליעזר בן הורקנוס סירב לקבל את הכרעת הרוב, כיוון שהיה משוכנע שהוא מבטא את כוונת האל, והוכיח את צדקתו באמצעות הזמנת מעשי נסים ומשהללו לא שכנעו – בהזמנת בת קול שיצאה מהשמים וצדדה במפורש בעמדתו. קם רבי יהושע, דחה את כל אמצעי השכנוע הנסיים הללו באמירה האלמותית: "לא בשמים היא". המסר היה ברור – התורה נתנה פעם אחת. מרגע זה ואילך, אנחנו בני האדם, החיים את החיים הארציים, האמתיים, בני חורין לפרשה על פי הבנתנו האנושית.

"כאן, על פני אדמה, לא בעבים מעל" – כותבת רחל. אנו הציונים נושאים באחריות על עתיד העם היהודי. "לא ערפילי מחר" – איננו מצפים לנסים ולגאולה משיחית, על טבעית. את הגאולה אנו מביאים בעצמנו, באלף זרועות, ואיננו ממתינים למחר – היום, "היום המומש ביד, היום המוצק, החם, האיתן". איננו בורחים מאחריות ולא משאירים את המעשה הציוני לדורות הבאים – ניתנה לנו אחריות על "הקדנציה שלנו"; "לרוות את היום הזה, הקצר, האחד". ואת היום הזה לא נרווה בחלומות גאולה תוך ישיבה בגולה, אלא במאמץ אדירים "על פני אדמתנו כאן".

זאת התורה הציונית כולה על רגל אחת – אנו רואים עצמנו כמי שנושאים על כתפנו הדלה את מלוא האחריות על ההיסטוריה היהודית ועל עתיד העם היהודי, תוך שיתוף פעולה של אלף זרועות, של בני אדם מן היישוב, כאן, על פני אדמה.

אין שורות מתאימות יותר, לאתר הנצחה לזכר חללי קיבוץ צעיר, קיבוץ בן ארבע בלבד, שנטע את שורשיו כאן, על פני אדמת הגולן, כחוליה נוספת בשרשרת ההגשמה הציונית.

בימים אלה אנו מציינים תשעים שנה למותה של רחל בלובשטיין, רחל המשוררת. יהי זכרה ברוך!

* תבור – יהדות ישראלית

מסלולי המראה

וּמַדּוּעַ הַטַּלִּית בְּפַסִּים וְלֹא בְּמִשְׁבְּצוֹת-שָׁחֹר-לָבָן

כְּמוֹ לוּחַ שַׁחְמָט. כִּי הָרִבּוּעִים הֵם סוֹפִיִּים וּבְלִי תִּקְוָה,

הַפַּסִּים בָּאִים מֵאֵין-סוֹף וְיוֹצְאִים לְאֵין-סוֹף

כְּמוֹ מַסְלוּלֵי הַמְרָאָה בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה

לִנְחִיתַת הַמַּלְאָכִים וּלְהַמְרָאָתָם.

בטקס בר המצווה של דביר, לאחר שהוא התעטף בטלית, קראנו את שירו של יהודה עמיחי "מי שהתעטף בטלית בנעוריו", מתוך ספרו "פתוח סגור פתוח", ספר שיריו האחרון, ובעיניי – הטוב שבספריו.

אחרי הטקס נשאלתי האם זה טקס רפורמי. התשובה היא שלילית. אך ברור לי מה המחשבה בבסיס השאלה. ההנחה שאם אין זו התפילה האורתודוכסית, הרי זו תפילה רפורמית. אלה הריבועים שאליהם אנו רגילים.

אך כפי שכתב עמיחי, הריבועים הם סופיים ובלי תקווה. אני מאמין בדרך יהודית שאינה ממוסגרת באף ריבוע; בדרך שבה כל אוצרות הרוח היהודיים מכל הדורות הם מסלול ההמראה שלנו להמשך יצירת היהדות והתחדשותה, באופן שיתאים לנו, לערכינו, לדרך חיינו, לדורנו, לעתידנו. לא לראות את היהדות כספר חתום, אלא כספר שממשיך להיכתב ולעולם לא יחדל, וכולנו בני חורין לכתוב אותו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

מידע הוא חוסן

ב-4 במרץ 2020 פרסמתי הודעה לציבור בשם צח"י, שנפתחה במילים: "מטה צח"י התכנס לישיבה בנושא התפשטות נגיף הקורונה. אנו פועלים על פי ההנחיות המחמירות של משרד הבריאות וממלאים בקפדנות אחרי ההוראות".

באותו יום משרד הבריאות אסר על התכנסות של מעל 5,000 איש… כלומר ההנחיות עדין לא היו ממש מחמירות.

הייתה זו ההודעה הראשונה לציבור בנושא הקורונה. ההודעה הבאה, ב-9 במרץ הייתה על הקמת מטה קורונה והרכבו. במודעה הבאה אחריה דיווחנו על ההחלטה הקשה והכואבת של מטה קורונה לבטל את חגיגת פורים באורטל. היום, כשאנו יודעים מה היו תוצאות מסיבות הפורים ברחבי הארץ אשתקד, ברור עד כמה החלטתנו הייתה אחראית ונכונה.

רבות עסקנו במהלך השנה בסוגיית אורטל בקורונה. גם אני כתבתי על כך מספר מאמרים, שהוקדשו לשאלה כיצד מקיימים קהילה ללא התקהלות. במבט לאחור אני חושב שההתנהלות של אורטל בשנה זו, בהנהגת מטה קורונה, הייתה מצוינת. הקפדנו על כל הנחיות משרד הבריאות ובמקביל השכלנו לנהל חיי קהילה – חינוך, תרבות, חד"א וכו' במקסימום האפשרי. רוח ההתנדבות של החברים והנוער בשנה זו ראויה לשבח.

במאמר זה אתייחס לתחום האחריות שלי כדובר מטה קורונה. המטרה של הנהגת קהילה בשעת חירום היא חיזוק החוסן של הקהילה. אני מאמין שמידע הוא חוסן, ולכן ככל שהציבור יקבל מידע, ככל שנצליח לפזר את ערפל אי הוודאות, המאפיין שעת חירום – כן ייטב. בכך ראיתי ואני רואה את שליחותי כדובר – במסירת מידע עדכני, אמין, בזמן אמת, לכל החברים, התושבים ובני הנוער באורטל. באין מידע אמין בזמן אמת, מחליפה אותו תרבות השמועות, ההגזמות ואי האמון במערכת. מנהיגות שמשכילה לשתף את הציבור במידע בשקיפות, זוכה באמונו ויודעת לרתום אותו.

עם הקמת מטה קורונה, ערכנו ישיבה משותפת עם ראשי המכלולים של צח"י. ראש כל מכלול הציג תכנית ראשונית להתמודדות עם המצב. התכנית שלי הייתה מכאן ועד הודעה חדשה להוציא הודעה לציבור מדי יום. וכך אכן היה עד תום הסגר הראשון. כיוון שעוד לא הייתה שגרת קורונה, היה עלינו להמציא כל יום ולעתים מספר פעמים ביום את עצמנו מחדש, בכל תחום מתחומי חיינו, בין היתר בשל ההנחיות הסותרות שקיבלנו, לעתים בהפרש של שעות ספורות. בתוך הכאוס הזה, ראיתי לנכון לייצב באמצעות המידע לציבור עוגן של יציבות. בימים הראשונים הוצף הציבור במידע מכל זרועות הקהילה. מהר מאוד הגענו להבנה שכל ההודעות צריכות לעבור דרכי, ושאם אין הודעת חירום דחופה אני מרכז את המידע להודעה אחת ביום – בשעה 20:30. עד שעה זו הסתיימה ישיבת המטה – בשבועות הראשונים נערכה ישיבה מדי יום, והפרסום היה אחרי הישיבה. ההודעות הראשונות היו ארוכות ומפורטות, וככל שנכנסנו לשגרה, כך הן הפכו שלדיות יותר.

בתום הסגר הראשון הפסקנו את ההודעה היומית, והחלפנו אותה בהודעה על פי הצורך, וכך אנו נוהגים עד היום, אך עדין יש מספר הודעות בשבוע. חלקן ממוקדות במידע מוסדי כמו מיקום וזמנים של בדיקות וחיסונים.

את ההודעות הראשונות העברנו באמצעות הקהילנט, אך חברים התלוננו על חוסר נוחות ועברנו להודעות בווטסאפ ובפייסבוק. כיוון שהזכרנו שמות מבודדים, חברים ביקשו להפסיק את הפרסום בפייסבוק, שחשוף לאנשים מחוץ לאורטל, וכיבדתי את ההחלטה.

לצד המידע, אנו משתמשים בהודעות גם כדי להעביר לציבור את המסרים של מטה קורונה – לכבד את ההנחיות, לשמור על ריחוק חברתי, לעטות מסיכות, להקפיד על היגיינה, להיבדק, להתחסן, להקפיד על הבידוד. אנו משתמשים בהודעות כדי להסביר לציבור את מדיניות המטה ואת ההחלטות השונות. 

****

מידע הוא דו-כיווני. אני משמש כצינור מהמטה לציבור ולהיפך. הרבה תגובות מגיעות אליי בעקבות ההודעות. רובן – שאלות אינפורמטיביות או שאלות הבהרה. חלקן הצעות או ביקורת, ובהן אני נוהג לשתף את המטה. והיו גם לא מעט תגובות מרגשות של תודה ופרגון – על המידע ובכלל על עבודת המטה. על כל התגובות, מכל הסוגים, אני מודה למגיבים.

לאחרונה קיבלתי תגובות של חברים שהלינו על כך שאני עושה "שטיפת מוח" בנושא החיסונים. אין זו שטיפת מוח, אלא מימוש מדיניות מטה קורונה לפעול בדרכי שכנוע והסברה כדי לעודד את הציבור להתחסן, למען בריאות המתחסנים ולמען הבריאות של כולנו וכדי לגבור על הקורונה.

****

בהודעה הראשונה דיווחנו על תושבים שחזרו מחו"ל ונכנסו לבידוד. מאז אנו מקפידים לדווח על כל בידוד וכמובן על כל אימות לקורונה.

אנו רואים חשיבות רבה בפרסום השמי. אנו קהילה, משפחה מורחבת, ועניינה של הקהילה אם מי מתוכה בבידוד או חלילה חולה. בדיוק כפי שאנו רואים מחובתנו לסייע למבודדים, כך אנו רואים את מחויבותנו לדווח על כך לציבור.

אנו מפרסמים את השמות רק אחרי שקיבלנו את הסכמת החבר. כאשר הוא מסרב, אנו מכבדים את פרטיותו. פרסום שמו בניגוד לרצונו, מנוגד לחוק. אבל לעניות דעתי, סירוב כזה הוא מעשה אנטי חברתי, שפוגע בנו כקהילה. הפרסום חשוב לצורך ההתמודדות שלנו עם הקורונה. הוא חשוב כדי שאנשים ידעו לא לבקר חבר בבידוד, לא לשלוח את הילדים לילד בבידוד או שהוריו בבידוד. וכאשר השמות אינם נמסרים מתחילות לרוץ בשבילים שמועות. בסופו של דבר הרי כולם יודעים, בדרך הלא נעימה של שמועות ורכילות. מוטב שהדברים יימסרו לציבור כמידע רשמי, גלוי, שקוף ומכבד, מצד הגורמים האמונים על כך.

****

אסיים בהתייחסות נוספת לסוגיית החיסונים, בהמשך לדברים שכתבתי בשבוע שעבר; התייחסות למסר: "זכותי על גופי ורק אני אחליט מה אני מכניס לגוף שלי… אין לאף אחד זכות להתערב".  זהו שיח זכויות פוסט-מודרניסטי, ליברטריאני, אגואיסטי, מפונק. השיח היהודי אינו שיח של זכויות. זכויות הפרט הן ערך חשוב מאוד, אבל אינן חזות הכל. האתיקה היהודית היא אתיקה של חובות האדם, של מחויבות, של אחריות, של אכפתיות, של רעות, של "כל ישראל ערבין זה בזה".

זכותי על גופי, ובכל זאת המדינה מחייבת אותי לחגור חגורת בטיחות ברכב ולחבוש קסדה ברכיבה על אופנוע. האם נטילת האחריות של המדינה פוגעת בי ובזכויותיי? הדוגמה הזאת אינה שוות ערך לנושא החיסון, כי כאשר איני חגור אני פוגע רק בעצמי. אך כאשר מדובר בפגיעה בזולת?

זכותי לעשן ולפגוע בבריאותי. אך החוק אוסר עליי לעשן במקומות ציבוריים סגורים, באוטובוס ובמטוס. למה? כי אני פוגע בבריאותם של אחרים ובזכותם לנשום אוויר נקי. כלומר, הזכות שלי מוגבלת. הגבול הוא הפגיעה באחרים. הזכות שלי אינה חזות הכל. יש גם זולת, יש גם ציבור, יש גם כלל. אני חלק מכלל ויש לי אחריות גם עליו.

כאשר איני מתחסן איני פוגע רק בעצמי אלא גם בזולת. קל וחומר כאשר במקצועי אני נותן שרות שבא במגע עם אחרים. וכל שיח הזכויות הזה מתקיים כאשר כלל אין חובת התחסנות ואין הצעה לחייב התחסנות. הוא מתנהל על עצם הזכות לשכנע אנשים להתחסן. "אל תטיף לי, זה הגוף שלי וזכותי להחליט מה אני מכניס אליו". הוא מתנהל על התו הירוק, שנועד למנוע ענישה קולקטיבית לרוב המחוסן בשל המיעוט הסרבן ולהמשיך להשבית את ענפי המשק בשל הסרבנים.

קצת איבדנו כיוון ודרך עם שיח הזכויות הזה.

הצו הקטגורי של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט (1724-1804) קובע: "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי". כלומר, כאשר אתה עושה מעשה, התייחס אליו כאילו כולם היו נוהגים באותה דרך, ובחן מה המשמעות של המעשה הזה על הכלל.

בשיחה שקיימתי עם סרבנית התחסנות, היא אמרה שאינה רוצה להזיק לעצמה והיא מעדיפה להמתין 20 שנה לראות את התוצאות לטווח רחוק של החיסון. ואם כולם ינהגו כמוה? אם כולם ימתינו עשרים שנה? המגפה תמשיך לעשות שמות באנושות, מאות מיליונים ימותו, הכלכלות ייהרסו.

אדם מוסרי צריך לראות עצמו כאילו עתיד העולם תלוי בו ובמעשה שיעשה עכשיו. מי שמסרב להתחסן בונה על כך שאחרים יתחסנו בעבורו ויהיה בסדר. אנו כבר יודעים היום, על סמך למעלה מחמישה מיליון מתחסנים בישראל ועשרות מיליון מתחסנים בעולם, שזו הצלחה החורגת מכל דמיון. מעולם לא היה חיסון שהוכיח את עצמו כמו החיסון הזה. זהו חיסון שבאופיו אין בו סכנה לתופעות לוואי ארוכות טווח, וכפי שנוכחנו – תופעות הלוואי של השעות והימים הראשונים חולפות במהרה. אין שום סיבה שלא להתחסן. מי שמתחסן מגן על עצמו, על משפחתו, על קהילתו, על מקום עבודתו, על חבריו ותורם תרומה להתגברות של האנושות כולה על המגפה. מי שמשתמט מכך פועל באופן בלתי מוסרי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

על חיסונים וערבות הדדית

סוגיית החיסונים ניצבת בשורש חיינו המשותפים ובבסיס הערבות ההדדית בינינו. מה יותר ערבות הדדית מאשר שאני לא אדביק אותך ואת ילדיך ואתה לא תדביק אותי ואת ילדיי?

מה לנו ולשיח הזכויות על פיו הזכות לא להתחסן עולה על המחויבות לבריאות הציבור ולאחריות המשותפת, לא רק בקהילה אלא גם ברמת המדינה והאנושות, לנצח את המגפה שמשתוללת כבר שנה וגורמת נזק בל ישוער? מה לנו ולשיח זכויות על פי הזכות של מאומת לקורונה לא לפרסם את שמו גוברת על המחויבות להודיע לקהילה על כך שהוא מאומת?

יש כאן, לטעמי, סדר עדיפויות לקוי. והוא לא מתאים לנו כחברה שיתופית. שיח הזכויות הזה הוא הרסני. מן הראוי שנאמץ שיח של מחויבות ואחריות.

****

ב-1952 יצאה הודעה לציבור, בחתימת מנכ"ל משרד הבריאות ד"ר חיים שיבא, המסתמכת על פקודת בריאות העם, ומחייבת: "לשם הקטנת הסכנה יש צורך שכל התושבים במדינת ישראל יקבלו זריקות חיסון נגד טיפוס המעיים". בהמשך ההודעה הבהיר ד"ר שיבא שהוא מפעיל את סמכותו ו"מטיל חובה על כל תושב ותושב, מבן 4 ועד בן 60 שנה, לקבל זריקת חיסון תוך שלושה חודשים". היה גם איום על מי שיסרב: "כל המסרב לקבל זריקות חיסון כנ"ל, ייאשם בעבירה לפי סעיף 19 לפקודת בריאות העם וייענש כחוק". ומהו העונש?

הוא מוגדר בפקודה לבריאות העם: "בכל עיר או כפר או אזור שמחלה מידבקת קיבלה בהם או עלולה לקבל בהם צורה אפידמית, או אשר קיימת סמוך להם מחלה מידבקת, שלדעת המנהל יש בה סכנה לבריאות הציבור של העיר, הכפר או האזור הנ"ל, רשאי המנהל או הרופא הממשלתי לנקוט באותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר דברים, להטיל על גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דֶבֶר, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות או למאסר לא יותר מחודש ימים". הרכבה = חיסון.

אנחנו לא ב-1952 אלא ב-2021. היום אי אפשר, כך נראה, לכפות חיסונים. אך ההיגיון העומד מאחורי הפקודה לבריאות העם נכון היום בדיוק כמו אז. הדרך היום אינה כפיה, אלא הסברה ופניה למצפון ולמוסר של האנשים בקריאה לגלות אחריות ולהתחסן. ההיגיון אומר שכאשר יש מגיפה, אדם המסרב להתחסן פוגע לא רק בעצמו, אלא בבריאות הציבור. לכן הפקודה הזו אינה מדברת על מחלות אלא על מגפות. מי שרוצה להימנע מטיפול במחלת לב, בסרטן או בכל מחלה אחרת, מסוכנת ככל שתהיה, פוגע בעצמו – זה עניינו וזו זכותו. כאשר מדובר במגפה, הפגיעה שלו היא בזולת, ולכן, מבחינה מוסרית, אין לו רשות לסכן אחרים.

****

בעיה נוספת בשיח על החיסון, היא השתלטות הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי, על פיו אין אמת או שקר, אין עובדות, יש רק נראטיב. "כל אחד והאמת שלו". הנראטיב שלי הוא שהחיסון מזיק, הנראטיב שלך הוא שהחיסון מועיל, אין שום עדיפות לדעה אחת, כי אין אמת. כל אחד, כאמור, והאמת שלו.

אולם הוויכוח על החיסונים אינו עניין של אמונות ודעות, אלא של עובדות. לא מדובר כאן בדת, פילוסופיה, אידיאולוגיה, השקפת עולם או פוליטיקה. זה לא ויכוח של כן-ביבי לא-ביבי, בעד או נגד מדינה פלשתינאית, סוציאליזם או קפיטליזם, קיבוץ שיתופי או מופרט, התנגדות לטורבינות רוח בגולן או תמיכה בהן. הוויכוח על החיסונים הוא כמו ויכוח על השאלה האם כדור הארץ שטוח או עגול. זו מחלוקת בין מדע והכחשת המדע, בין רפואה ורפואת אליל, בין עובדות לפייק-ניוז. ובניגוד לשאלה האם כדור הארץ שטוח או עגול – בשאלת החיסונים אימוץ עמדת מכחישי המדע מסוכנת וגובה מחיר כבד בחיי אדם.

****

ב-1992 הפיץ משרד הבריאות פרסומת שנכנסה לקלסיקה. "סליחה. את יודעת שבכל פעם שאת שוכבת עם החבר שלך את שוכבת עם החברה שלו לשעבר. ועם החבר של החברה שלו לשעבר. ועם החברה של החבר של החברה של החבר של החברה של החבר שלו לשעבר. אולי לאחד מהם יש איידס".

הייתה זו פרסומת חזקה, שהיטיבה לתאר את משמעותה של מגפה. ההבדל בין האיידס לקורונה, הוא שאת האיידס ניתן להעביר רק באמצעות יחסי מין. את הקורונה מעבירים באמצעות נשימה. די בהיחשפות של רבע שעה במרחק של פחות משני מ' מנשא קורונה, שכלל אינו מודע לכך שהוא נשא, כדי להידבק ואחר כך להדביק את החברים שידביקו את החברות שידביקו את הילדים וכן הלאה. מטרת הפרסומת הייתה לעודד שימוש באמצעי מניעה. אמצעי המניעה נגד הקורונה הוא החיסון.

הקורונה הרגה כבר מיליונים בעולם ולמעלה מ-6,000 ישראלים. היא השביתה כלכלות ובהן את כלכלת ישראל. היא הקפיצה את האבטלה בישראל שהייתה אפסית ל-20%. היא הביאה לקריסת אלפי עסקים. היא השביתה למשך שנה את הלימודים וגרמה נזק כבד לדור של ילדים ובני נוער. הקורונה אינה גזירת גורל. ניתן לנצח אותה. ויותר משהניצחון עליה הוא באחריות הממשלה, משרד הבריאות, ארגון הבריאות העולמי ואפילו מטה קורונה של אורטל – הוא באחריות אישית שלי, שלךָ, שלךְ, של כל אחד ואחת מאתנו.

ירוחם הייתה לאורך זמן עיר ירוקה לחלוטין. גננת אחת, שהיא בכלל תושבת דימונה, סרבנית התחסנות, לקתה בקורונה ללא תסמינים, והדביקה גן שלם. הילדים הדביקו את האחים שלהם וגם את ההורים שלא התחסנו. והעיר הפכה באחת לאדומה. זה יכול היה לקרות גם אצלנו. אצלנו, למרבה המזל, אף תינוק לא נדבק. אך עובדת בלתי מחוסנת אחת סגרה לשבועיים את בית התינוקות של אורטל, השביתה הורה של כל ילד מעבודה לשבועיים והכניסה את המשפחות לחרדות. למה? למה אנחנו צריכים לקבל את זה?

אז נכון. אי אפשר לחייב אף אחד להתחסן. אבל אפשר להציב תביעה מוסרית לכולם – התחסנו! אם לא למענכם ולמען משפחותיכם – למען כולנו. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

****

אנו כבר שנה בקורונה. אתמול, 5.3, מלאה שנה להודעה הראשונה ששלחתי לציבור בנושא הקורונה. במידף הבא אסכם את השנה מנקודת ראותי כדובר מטה קורונה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 21.2.21

* התיישבות וריבונות – רבות מדובר לאחרונה על מחדל ביטחון הפנים, על אובדן המשילות והריבונות בנגב. ועולים רעיונות שונים להתמודדות עם המצב, כולם בתחומי הביטחון והמשפט. ובצדק. גם אני מייחל לשינוי כזה, ואני בטוח שהוא מותנה במהפך פוליטי, כי מי שהפקיר במשך 12 שנה את ביטחון הפנים לא יהפוך לפתע חברבורותיו.

אך התשובה האמתית לבעיה היא בתחום אחר. אנו מאבדים את הריבונות בנגב, כי ויתרנו על יישוב הנגב. איני מדבר על מספר התושבים בבאר שבע ובערי הנגב, וברור שיש חשיבות אדירה למספר התושבים בערים, אלא למספר היישובים הכפריים והפריסה שלהם. באין התיישבות – אין ריבונות. באין התיישבות – מישהו אחר הופך לריבון בפועל. הפזורה הבדואית שהשתלטה שלא כחוק על שטחים אדירים, יכלה לעשות כן, כי אין מי ששומר על קרקעות הלאום. על קרקע הלאום לא שומרת משטרה, אלא התיישבות. אילו ברחבי הנגב הייתה פרוסה התיישבות כפרית ענפה, כולל התיישבות בודדים – המצב היה שונה.

הגיון הציונות הוא ההיגיון הנכון גם במאה ה-21.

זה לא בלתי-הפיך.

* יהודי שחצה את הגבול – מהי התמורה הסודית שישראל העבירה לסוריה תמורת הצעירה ששוחררה? אפשר ללמוד על כך מציוץ של אחמד טיבי: "האם חייבים להמתין שיהודי יחצה את הגבול כדי לזכות בחיסון?" בציוץ הוא דרש מישראל להעביר את החיסונים לעזה. הטיעון שלו: "ישראל היא כוח כובש".

אז כדאי להזכיר לאדון טיבי הנכבד, שיהודי לוקה בנפשו, אברה מנגיסטו, כבר חצה את הגבול לפני 7 שנים. חבריו של טיבי המחזיקים אותו, מסרבים אפילו להודיע אם הוא חי או מת. למותר לציין שהם אינם מאפשרים לצלב האדום לבקר אותו.

האמירה שישראל היא כוח כובש, 16 שנים אחרי שאין ישראלי אחד, אזרח או חייל, חי או מת, בשטח הרצועה, נועדה להצדיק את המשך הטרור מרצועת עזה אחרי הנסיגה. היא גם מלמדת מה יהיה התירוץ שבו יצדיק טיבי את המשך הטרור נגד ישראל אם ישראל תיסוג, חלילה, גם מיהודה ושומרון וגוש דין יהיה עוטף יו"ש.

אין לישראל שום אחריות לחיסונים בעזה. יש לעזתים ממשלה. במקום לעסוק בטרור נגד ישראל – שתעסוק בבריאות הציבור ותדאג לחיסונים. וישראל כבר העבירה חיסונים רבים לעזה.

למרות שאין זו אחריותה של ישראל, אני בעד מעשה חסד של העברת החיסונים לרצועת עזה יום אחרי שגופות חללי צה"ל אורון שאול והדר גולדין יוחזרו לישראל ואזרחי ישראל אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד ייצאו לחופשי.

אגב, כשאחמד טיבי מדבר על "יהודיה שחצתה את הגבול", הוא שוכח שבידי חבריו ברצועת עזה מצוי גם ערבי שחצה את הגבול, הישאם אל-סייד. את מי אמור טיבי לייצג – את הישראלי ערבי החטוף או את הפלשתינאים החוטפים?

* שי לחמאס – האם בחיסונים שחילקנו מתנה לחמאס, הוא יחסן את אברה מנגיסטו והישאם אל-סייד?

* למה הליכוד ברח – הליכוד לא השתתף בהצבעה על פסילת הרשימה המשותפת ורע"ם, בניגוד לנוהגו בכל מערכות הבחירות הקודמות. מה קרה? הם הקריצו איזה הסבר מגוחך, אבל האמת היא, שנתניהו בונה על קואליציה עם האחים המוסלמים (רע"ם), ולא יוכל להסביר מדוע הוא פוסל את המשותפת ולא את רע"ם, שאינה אנטי ישראלית פחות מהמשותפת.

* טיעון דמגוגי – ג'ידא רינאווי זועבי היא מועמדת מס' 4 ברשימת מרצ לכנסת. עיסאווי פרייג' הוא המועמד מס' 5. שניהם ערבים. האם מישהו הציע לפסול אותם כמועמדים לכנסת? כמובן שלא. לכן, הטענה שהתביעה לפסול את מראענה, המועמדת מטעם מפלגת העבודה, היא בשל היותה ערבית, היא שקר ודמגוגיה. אם מועמד יהודי היה מתבטא כמוה, הוא היה מעורר בדיוק אותה סערה, אם לא יותר. הראשונים שעתרו לוועדת הבחירות היו חמישים חברי מפלגת העבודה, שכואבים את העובדה שרשימתם כוללת מועמדת אנטי ישראלית רדיקלית.

אני, באופן כללי, לא מתלהב מריטואלי הפסילות בכל מערכת בחירות.

* מי הפרטנר? – ח"כ מאיר כהן מ"יש עתיד" אמר בראיון שהרשימה המשותפת היא פרטנר לקואליציה. גם יאיר ("זועביז") לפיד אמר דברים דומים. אז עם מי הם חושבים להקים קואליציה? הרי תקווה חדשה וימינה לא יצטרפו לממשלה כזו. גם לא המפלגות החרדיות. אני בספק רב לגבי ישראל ביתנו.

הם לא יודעים זאת? הם יודעים זאת. אז למה הם אומרים זאת? כדי להצדיק בדיעבד את מהלך הנפל אחרי הסיבוב השלישי. אני רואה שעופר שלח הלך אבל פגיעתו הרעה לא סרה מיש עתיד.

* המרוויח היחיד – היחיד שמרוויח ממלחמת האחים המיותרת בין תקווה חדשה וימינה הוא נתניהו. אני שמח שסער התעשת והודיע על הפסקת אש חד-צדדית. אני מקווה שידו המושטת תפגוש יד אחות.

* אנד ד'ה ווינר איז – בתחרות האקסטרים האנטי ישראלי בין גדעון לוי לרוגל אלפר – רוגל אלפר ניצח ביום חמישי האחרון. בעוד גדעון לוי הכה על חטא על שבהיותו ילד בגן תרם לארגון הגזעני קק"ל שגוזל אדמות מהבעלים האמתיים של הארץ, הערבים שהיו שם תמיד ולא היגרו אליה כמו היהודים, רוגל אלפר התפאר שבהיותו נער בן 16 לא עמד בצפירה כמחאה נגד "תעשיית השכול".

* מדינת היהודים היהודית – 125 שנים מלאו לפרסום ספרו של הרצל "מדינת היהודים". מאיר שלו התייחס לכך בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", וכתב: "הרצל, בכוונת מכוון, קרא לספרו 'מדינת היהודים' ואילו המנהיגים שלנו היום אומרים 'מדינה יהודית'. יש שוני גדול ועקרוני בין שני המונחים. 'מדינה יהודית' היא מדינת דת, שמתנהלת על פי עקרונות היהדות. אך השם 'מדינת היהודים' אינו מייחס אמונה למדינה, אלא השתייכות לאומית של אזרחים. 125 שנים חלפו, ושינוי השם ההרצליאני 'מדינת היהודים' לשם הקואליציוני 'המדינה היהודית' כבר התבסס. למעשה, הוא הכשרת הקרקע בדרך למדינת הלכה בנוסח איראן, שמגדירה את עצמה באופן דומה 'רפובליקה אסלאמית' ".

הבה נבחן את הטענה. האם שם ספרו של הרצל הוא "מדינת היהודים"? האם זו באמת בחירה "בכוונת מכוון" לא להיקרא "מדינה יהודית".

ובכן, שם ספרו של הרצל היה: "Der Judenstaat". הרי הספר נכתב גרמנית. ומה פירוש "Der Judenstaat"? הן מדינת היהודים והן המדינה היהודית. מיכאל ברקוביץ', המתרגם שנתן לספר את שמו העברי "מדינת היהודים" יכול היה באותה מידה לתרגם אותו ל"מדינה יהודית". וזה לא היה מעלה ולא מוריד דבר וחצי דבר מבחינת מהות הספר ומהות שמו. האבחנה המלאכותית הזאת היא פשוט קשקוש.

כתבתי על כך לא אחת, אולם הפעם, ליתר ביטחון, בדקתי את הדברים עם פרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל, הביוגרף של הרצל ואולי גדול המומחים להרצל. והוא אושש את הדברים.

אין ספק שהרצל חזה שישראל תהיה מדינת היהודים, כלומר מדינתם של היהודים המגלמת את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, אך הוא בפירוש ראה בה מדינה שתרבותה יהודית, היונקת ממורשת ישראל. בנאומו בקונגרס הציוני הראשון אמר הרצל שהשיבה ליהדות קודמת לשיבה לארץ ישראל. הוא לא דיבר על שיבה לדת, אלא על כך שהציונות אינה רק פתרון למצוקה הפיזית של היהודים, אלא גם למצוקה הרוחנית, להתבוללות. הוא דיבר בפירוש על שיבה לזהות ולתרבות היהודית. בספרו האוטופיסטי "אלטנוילנד" חזה חוזה המדינה שהמדינה תקים את בית המקדש (ללא עבודת קורבנות).

שלו כותב שהמושג "מדינה יהודית" הוא הגדרה קואליציונית, ומתכוון מן הסתם לקואליציית ימין דתיים. אחזיר את מאיר שלו במנהרת הזמן לשנת הולדתו, 1948. ל-14 במאי, ה' באייר תש"ח, חודשיים לפני הולדתו. ביום זה עמד בן גוריון בפני מועצת העם, כשמאחוריו תמונה גדולה של הרצל, והכריז: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". מדינת ישראל הוכרזה מלידתה כמדינה יהודית, ואין זה איזה ניסוח קואליציוני בן ימינו.

הצגת המושג "מדינה יהודית" כשווה ערך להגדרת איראן את עצמה כ"רפובליקה אסלאמית" חסרת שחר. איראן היא מדינת לאום איראנית והגדרתה כרפובליקה אסלאמית היא הגדרה דתית. ישראל היא מדינת הלאום היהודית, וזו משמעות הגדרתה. ההשוואה המופרכת לרפובליקה האסלאמית מתכתבת עם הטענה המופרכת שאין לאום יהודי אלא רק דת יהודית. ערפאת, למשל, הרבה לטעון זאת. הכחשת העם היהודי נועדה לשלול את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו. אם אין עם יהודי, אין לו זכות למדינה, מש"ל. הטענה הזו נועדה לקעקע את יסוד הכרזת העצמאות: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". אם היהדות אינה לאום אלא רק דת, הזכות הטבעית הזאת אינה קיימת.

אבא שלי עלה לא"י בספינת המעפילים "מדינת היהודים". הוא ושאר המעפילים שהצטופפו על סיפון הספינה לא העלו על דעתם שמדינת היהודים עליהם הם חולמים ואליה הם חותרים, תרתי משמע, אינה מדינה יהודית.  

* אחריות – כאופטימיסט חשוך מרפא, אני טיפוס מובהק של "לי זה לא יקרה". מתחילת הקורונה לא חלף במוחי ולו כהרף עין הרהור על אפשרות שאני או מישהו ממשפחתי ילקה בקורונה. למה? אין לזה תשובה. זה לא רציונלי.

ואף על פי כן, אני מקפיד על קלה כחמורה בשולחן ערוך של הקורונה. וכמובן שהתחסנתי מיד כשיכולתי. למה אני נוהג כך? משלוש סיבות: א. אחריות. ב. ערבות הדדית. ג. דוגמה אישית כדובר מטה קורונה באורטל. זה חלקי במאמץ הלאומי והעולמי למיגור המגפה.

אני ממשיך לעטות מסכה, למרות שאני מחוסן ואני יודע שאין בכך צורך, גם מהסיבה שיש לפעול על פי הנחיות משרד הבריאות וגם מהסיבה שאני מבין למה המחוסנים לא שוחררו מחובת העטיה; כי אם ישוחררו, מיד כולם יסירו, גם אלה שלא התחסנו.

* מודה בטעות – שר הבריאות יולי אדלשטיין הודה בטעות של העדפת המסחר על החינוך במתווה היציאה מהסגר. עצם העובדה שאדם מכיר בטעותו ומודה בה, לא כל שכן – פוליטיקאי, ראויה לשבח. אבל למאות אלפי תלמידי ז'-י', ובהם בתי הצעירה, זה לא עוזר. הם כבר שנה בבית. זה בלתי נתפס. לבתי כבת קיבוץ קל יותר, כי יש לה מענה חברתי שאין לבני עיר. וכשאני רואה כמה קשה לה, ברור לי כמה קשה ובלתי נסבל לרוב בני גילה.

אז מה עושים? הוחלט שלא להחזיר אותם ביום ראשון הקרוב. בשבוע הקרוב יש להחליט על הקדמת חזרתם, מבלי להמתין לפעימה השלישית ב-9 במרץ, שבו הם רק יחזרו ללימודים ויצאו מיד לחופשת הפסח. יש להחריג אותם ולהחזיר אותם ללימודים בראשית השבוע הבא (28.2).

* ממעללי פייסבוק – ברשומה שהעליתי לפייסבוק כתבתי על הפגיעה בילדים שכבר שנה לא הלכו לבית הספר. השיבה לי המגיבה גילי שטקר: "הם נהנים מכל רגע שאין בו לימודים, רוב הילדים לא אוהבים את בית הספר. הבעיה היא ההורים שלא רוצים את הילדים בבית ולכן מחפשים תירוצים ומעשיות". בתגובה לתגובה הגיב אדם שסיפר על בנו שבכיתה ב' ועד כמה הוא רצה לחזור כבר לבית הספר. השיבה לו שטקר בגסות רוח ויהירות: "אולי יש לילד שלך ספציפית סיבות לרצות". אני השבתי, שבתי, שממש לא אהבה ללכת לבית הספר, משתוקקת לחזור אליו". שטקר הגיבה בחוצפה: "סביר להניח שילדים שלא טוב להם בבית ירצו לחזור". השבתי לה: "תת רמה. אין טעם להתווכח אתך. לילה טוב!" הנ"ל התלוננה נגדי על "תגובה פוגענית" ונחסמתי לשלושה ימים. לא ייאמן.

* 90% – במפגן משעשע של חוסר מודעות עצמית, העניק לעצמו שר החינוך ציון 90 על תפקוד משרדו במשבר הקורונה.

וכששמעתי זאת נזכרתי ביצחק מודעי. ב-1980 משה דיין התפטר מתפקידו כשר החוץ. יצחק מודעי, איש המפלגה הליברלית בליכוד (טרם איחוד הליכוד למפלגה אחת), שר האנרגיה והתשתית, ביקש להתמנות לתפקיד. בראיון טלוויזיוני הוא נשאל על סמך מה הוא סבור שהוא מתאים לתפקיד, והוא השיב שיש לו 90% כישורים לתפקיד. לבסוף בגין מינה לתפקיד את יו"ר הכנסת יצחק שמיר, שכעבור שלוש שנים החליף אותו כראש הממשלה. יצחק מודעי מונה ב-1984 לשר האוצר בממשלת האחדות הלאומית.

* נחתה או לא? – יש כבר תאוריות קונספירציה ש"התמדה" לא נחתה באמת על מאדים, או שייקח קצת זמן עד שזה יתפתח?

* האגף הרדיקלי – סופת השלגים הייתה החזקה ביותר זה 6 שנים. גובה השלג באורטל הגיע ל-40 ס"מ. היופי קסום ומהפנט. אך יש גם נזקים – עצים וענפים רבים ועמודי תאורה קרסו. היו הפסקות חשמל ארוכות.

יש באורטל שתי מפלגות – אוהבי השלג ואלה שנמאס להם מהשלג. אני שייך לפלג הרדיקלי של מפלגת אוהבי השלג. האגף הזה כולל ילדים ואינפנטילים.

* השלג השנה הוא ממש לא שלג דאשתקד.

          * ביד הלשון

לוּט בערפל – קורא פנה אליי בשאלה על מקור המילה לוט, בעקבות שימוש שלי בביטוי לוט בערפל (על המדיניות המזרח-תיכונית של ביידן).

ראשית, אתייחס להגיית המילה – לוּט בשורוק ולא לוֹט בחולם, כפי שרבים שוגים. ובהטיה – לוּטָה, לוּטִים, לוּטוֹת. ובשום אופן לא לוטֶה – זאת שגיאה. אין מילה כזאת.

פירוש המילה לוט הוא מכוסה. מכאן הפועל "הליט פניו", כיסה, הסתיר את פניו.

"וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן: חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה, הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד. אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ, קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה. וַיֹּאמֶר דָּוִד: אֵין כָּמוֹהָ. תְּנֶנָּה לִּי". חרבו של גליית הייתה מכוסה בשמלה, לוטה בשמלה.

* "חדשות בן עזר"