סגר טו בשבט

במשך 21 שנים, מאז שנת 2000, הובלתי מדי שנה סדרי טו בשבט; באורטל וביישובים נוספים בגולן ובגליל, בשלוחות המתנ"ס, בבית הספר "אביטל" במכללת תל-חי; סדרים יישוביים ואזוריים, לעתים מספר סדרים בשנה (בימים שסביב טו בשבט).

השנה, שנת הקורונה, לצערי הרב, אחווה טו בשבט ללא סדר.

אחרי שכתבתי את הפתיחה הזאת, חיטטתי קצת בתיקיית טו בשבט, ומצאתי שזה לא מדויק. פעמיים ביטלנו סדרי טו בשבט אזוריים באורטל בשל סופות שלגים; ב-2008 וב-2016. בעקבות הביטול ב-2008 פרסמתי מאמר במידף שכותרתו "שלג על קיבוצי"; כותרת המתכתבת עם השיר "פירות חמישה עשר" של נעמי שמר, העוסק בטו בשבט (חמישה עשר – ט"ו) בגולה, ונפתח במילים "שלג על עירי". וב-2016 הכותרת הייתה… "סגר טו בשבט". כתבתי, ולא ידעתי מה כתבתי. הלוואי עלינו שסגר יהיה שוב רק בגלל שלג.

****

המנהג של סדר טוב בשבט – מקורו בשכונה שלנו, בצפת. במאה ה-16 הייתה בצפת פריחה רוחנית ודתית אדירה. את תיקון ליל טוב בשבט תיקנו האר"י ו"גוריו". האר"י הוא "האלוהי רבי יצחק", ר' יצחק לוריא, מנהיגם של המקובלים בצפת. במשנה נאמר על טו בשבט שהוא ראש השנה לאילן. במשנה, הכוונה למועד הקובע אם פרי שייך לשנת המס הקודמת או הבאה. המקובלים הפכו את המועד לחגיגת ראש השנה לפרי האילן.

מתיאורו של חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, אנו למדים שהתיקון היה טקס הנותן ביטוי להשתתפות האדם בשמחת העצים. עיקרו – אכילת פירות רבים, וסביבם – ברכות ולימוד תורה הקשורים לפירות.

המקובלים קבעו תיקונים שונים, שנועדו לתקן את המקולקל בעולם. אחד מהם הוא תיקון טו בשבט או סדר טו בשבט, במתכונת דומה לסדר פסח. הטקסט הראשון של סדר טו בשבט, שנמצא בידינו, מופיע בספר "חמדת ימים", שיצא לאור ב-1763. זהו ספר קבלה, שמחברו אינו ידוע. בספר מופיעים תיקוני חג שונים. בטו בשבט – תיקון חטא גן העדן. המשתתפים אוכלים מפירות הארץ, ומברכים עליהם בהתכוונות לפירות שמימיים, פירות גן עדן. זהו מנהג רווי במיסטיקה יהודית. הוא נועד להשפיע על הבורא, לקרב את גאולת ישראל.  

המאפיין את תיקון ליל טו בשבט לעומת תיקונים אחרים: א. יש בו אוכל. ב. כל המשפחה משתתפת בו ולא רק גברים.

טקסט נוסף של סדר טו בשבט מאותה תקופה מופיע בספרון שנקרא: "פרי עץ הדעת". בסדר – טקסטים מן התנ"ך, המשנה וספר הזוהר העוסקים בעצים, צמחים ופירות. בסדר שותים ארבע כוסות: לבן, לבן מהול באדום, אדום מהול בלבן, אדום. הצבעים מסמלים את עונות השנה. בסדר מופיעים 30 מיני פירות. סדר הפירות מסמל עליה במדדים שמימיים של תוך וחיצוניות. הפירות מחולקים לשלוש קטגוריות: פירות שאנו אוכלים וזורקים את הגלעין. פירות שאנו אוכלים וזורקים את הקליפה. בסיום – פירות שנאכלים בשלמותם, שאין בהם פסולת.

המנהג התפשט בקהילות שונות. בעשרות השנים האחרונות הוא חודש בארץ ישראל, לאו דווקא במתכונת הקבלית, אלא במתכונת של חגיגת פירות: אכילת פירות, קריאת טקסטים נבחרים על פירות, שמחה ושירה.

****

אני נוהג להוביל סדרי טו בשבט עם שתי הגדות שאני אוהב מאוד. האחת היא של החברה למתנ"סים, שאותה ערך ד"ר יעקב מעוז. השניה היא מכון "שיטים" שאותה ערך בוג'ה.

ההגדה של מעוז מנסה לשחזר את המהלך הקבלי של הסדר המקורי, עם טקסטים מכל התקופות ושירים בני ימינו. ההגדה של בוג'ה מתמקדת בשבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל – חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.

את הסדרים שאני מנחה לבד, אני נוהג להנחות עם ההגדה של החברה למתנ"סים. את הסדרים שהנחיתי עם בוג'ה, הנחינו עם ההגדה של מכון "שיטים".

במשך שנים רבות הנחיתי סדרים בגולן ובגליל עם בוג'ה, ואירחנו בהם את עזריה אלון, שליווה אותנו בהסברים מרתקים על כל אחד משבעת המינים. את אחד הסדרים ערכנו באורטל ב-2007, כסדר אזורי, ובו אירחנו את עקורי גוש קטיף שעברו לגולן. לפני שבע שנים עזריה אלון נפטר. השנה בוג'ה נפטר.

את הסדר האחרון עם בוג'ה, הנחיתי לפני שלוש שנים באורטל. הסדר הוקדש לציון ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. לקראת האירוע הדפסנו הגדה אורטלית מיוחדת, ובה סיפורים אורטליים על עצים, ושילבנו סיפורים מן המטע באורטל לדורותיו עם ברכות לבוג'ה וכמובן שירה.

בשנה שעברה ערכנו באורטל סדר אזורי. הקדשנו אותו לאיחולי החלמה לבוג'ה. רציתי להקדיש השנה את סדר טו בשבט האורטלי לזכרו של בוג'ה. נאלץ לדחות זאת לשנה הבאה.

התלבטתי תחילה אם לערוך סדר בזום או במודל מקוון כלשהו, אך הגעתי למסקנה שאי אפשר לשחזר את החוויה, שהאכילה והשתיה והשירה במרכזה, לצד הלימוד, בצורה מקוונת.

אבל פטור בלא כלום – אי אפשר. טקס קבלת השבת, שהוקלט אמש בהובלת צוות קבלת שבת, ויעלה הערב ב-18:30 בקבוצת הפייסבוק ובקבוצות הווטסאפ, עוסק בטו בשבט ויש בו מעט ממנהגי הסדר.

שנזכה לחדש את מסורת סדר טו בשבט בשנה הבאה!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

למי באמת שייך הגולן?

לזכרו של עזריה אלון, במלאת 7 שנים למותו

בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ב-1976, הוצגה תכנית ההתיישבות התנועתית, שהגולן נכללה בה באזורי העדיפות. לקראת ההצבעה עלו צירים שונים להציע הסתייגויות אלו או אחרות. בין המסתייגים היה עזריה אלון, מנציגי בית השיטה, חתן פרס ישראל, ממייסדי החברה להגנת הטבע, גדול יודעי ואוהבי ארץ ישראל. בניגוד להסתייגויות האחרות – שלו כלל לא עסקה בתוכן ההצעה. הוא ביקש לשנות מילה אחת. בהצעה נכתב "רמת הגולן" והוא הציע להוריד את "רמת" ולהשאיר את "הגולן". הוא אמר שהביטוי "רמת הגולן" שגוי מבחינה גיאוגרפית.

קראתי את פרוטוקול הוועידה במסגרת מחקרי, ודבר ראשון רציתי להתקשר לעזריה, לבקש שירחיב בנושא. אולם זה היה, לצערי, אחרי שעזריה נפטר. עזריה אלון נפטר השבוע לפני 7 שנים, בגיל 96.

מן האנקדוטה הזאת ניתן ללמוד על עזריה, לא רק עד כמה היה פדנט וקפדן בפרטים, אלא גם כמה אהב את הגולן. ובאמת, לגולן היה מקום חם מאוד בלבו. הוא אהב את הטבע והנוף הגולני, את ההיסטוריה והארכיאולוגיה הגולניים ואת ההתיישבות בגולן. באותה ועידה בשפיים, הוחלט על הקמת הקיבוץ הרביעי של הקיבוץ המאוחד בצפון הגולן. את שם הקיבוץ, אורטל, נתן עזריה אלון.

****

בינואר 1995, לפני 25 שנים בדיוק, בשרתי בתפקיד דובר ועד יישובי הגולן, בימי המאבק הסוערים, ארגנתי שלושה ימי עיון למסבירים. אחד הנושאים ביום העיון הראשון, היה הקשר ההיסטורי שלנו לגולן. המרצה היה עזריה אלון. אביא כאן את עיקרי דבריו, כפי שנרשמו בזמן ההרצאה (כמדומני בידי דניאלה שאול) והובאו בביטאון הוועד, אותו ערכתי, "הרי גולן".

איננו יודעים הרבה על בני ישראל בגולן בימי ההתנחלות ובימי בית ראשון. פרקי תנ"ך מספרים על התנחלות חצי שבט מנשה ועל מלחמות עם ארם. מאז ימי החשמונאים יש בגולן יישוב יהודי מבוסס, המגיע לשיאו בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית. בחלק הגולן שבשליטת ישראל יש יותר משלושים שרידים של בתי כנסת מימי המשנה והתלמוד. מתוך 72 בתי כנסת יהודיים ששרידיהם נתגלו ברחבי הארץ – 32 נמצאו בגולן. לאחר הכיבוש המוסלמי גווע יישוב הקבע בגולן. מאות שנים היה זה תחום מרעה של נודדים ולא של שוכני קבע. בין העימותים שבין המוסלמים לצלבנים היו תקופות של שלטון משותף בגולן.

רק במחצית השניה של המאה ה-19 החל השלטון הטורקי לעודד יישוב של קבע בגולן. למקום, שהיה אזור סְפָר של האימפריה העות'מנית, הובאו צ'רקסים בני עם מוסלמי בקווקז, שארצם נכבשה בידי הרוסים. הם הקימו יישובי קבע – קוניטרה וכפרים אחרים. לאחר מכן החל יישוב קבע גם של נוודים מוסלמים. גם יישוב יהודי החל בגולן באותה תקופה. הברון רוטשילד קנה ב-1890 במזרח הגולן שטח בן 150,000 דונם והוחל בבניינם של היישובים תפארת בנימין, נחלת משה, אחווה וזיכרון מנחם. אבל ב-1898 נאלצו המתיישבים, שסבלו קשות משכניהם ובעיקר מהתנכלות המשטר העות'מני, לנטוש את היישובים. הקרקעות נותרו בבעלות יהודית עד 1948. עד 1930 אף נוהלו בפועל בידי יהודים. היו גם ניסיונות נוספים להיאחז בגולן, במיוחד ביישוב בני יהודה, שהחזיק מעמד עד פרעות 1920, במהלכן נרצחו בני המשפחה היהודית האחרונה שנותרה במקום. יישוב יהודי אחר היה ברמתניה.

הגולן היה בכל החשיבה הציונית חלק מיישוב הארץ. אנשי "השומר" ראו עצמם בחזונם מיישבים את אזור הספר שנקרא "חורן". בשנת 1918, כאשר הציעה התנועה הציונית למדינות הברית את גבולות ארץ ישראל לפי השקפתה, היה הגולן כלול בתוך גבולות אלה. אז עדיין לא דובר על עם פלשתינאי ואפילו לא על עם סורי, אלא על "האומה הערבית". אנגליה וצרפת, שניצחו את טורקיה במלחמת העולם הראשונה, חילקו ביניהן את שרידי האימפריה העות'מנית לפי האינטרסים שלהן, והגבולות השתנו פעמים ספורות במשך שמונה השנים שבין הסדרי מקמהון (1915) לבין הקביעה הסופית של הגבולות (1923). עד לאותה שנה הייתה מחצית הגולן כלולה בתחום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הגבול נקבע ב-1923, בלחץ צרפתי, מהבניאס לאורך הירדן, במרחק כ-300 מ' מזרחה מהנהר, ומשפך הירדן לכנרת לאורך חוף האגם, שכשכל הכנרת כלולה בתחומי ארץ ישראל.

האמת היא שגם הסורים ראו בגבול זה כזמני, כפי שראוהו ערביי ארץ ישראל, שעד שהגדירו עצמם כ"עם פלשתינאי" בזכות הציונות, חשבו עמם לסורים ואת ארץ ישראל לחלק של "סוריה הגדולה". ב-20 השנים ממלחמת העצמאות ועד 1967 היה הגולן פצע פתוח. לסורים הייתה פרשנות משלהם להסכמי שביתת הנשק והם לא החמיצו שום הזדמנות לכפות אותה על ישראל – כאשר היה להם יתרון שליטה מ"הרמה הסורית". כך הם גזלו את חמת גדר, השתלטו על השטחים המפורזים, תקפו בכל ניסיון לעבד את מה שהם חשבו לאדמות ערביות והחלו במפעל ההטיה של מקורות הירדן. יישובי עמק החולה סבלו מידיהם קשות. במלחמת ששת הימים החלו הסורים בהפגזות קשות, תוך ניסיון פריצה לקיבוץ דן.

יש אלמנט אחד, אשר כמה ממנהיגינו ומהוגי הדעות שלנו רואים אותו כמובן מאליו: מכיוון שלפי דעת הסורים הגולן הוא "אדמה סורית קדושה" ואין הם יכולים, כביכול, לוותר עליו בשום אופן, מובן מאליו שאנחנו, שאין לנו שום דבר קדוש, חייבים להסתלק ממנו ולהיות בטוחים שעכשיו ישבו שם רק סורים טובים: הם לא יירו עלינו אף פעם, לא יתנכלו למקורות המים שלנו, לא ישתלטו על רבע החוף של הכינרת, שהוא מחוץ לתחומם אבל יש להם גישה אליו ולא יעשו את המוות לדגים ולדייגים. ובכלל, מכיוון שבכל העולם, מבוסניה עד רואנדה, הגיעו כבר ימות המשיח וגר זאב עם כבש, צריכים אנחנו לרוץ ראשונים ולהגיש לסורים את הגולן.

למי שייך הגולן ולמי הוא צריך להיות שייך? הזכויות של הסורים על השטח אינן עדיפות במאומה על אלה שלנו. "האדמה הסורית הקדושה" היא בת 44 שנה לכל היותר.

הסורים כבר איבדו פעם "אדמה סורית קדושה", כאשר צרפת, ששלטה על סוריה, מסרה לטורקים את חבל אלכסנדרטה בצפון מערב סוריה – חבל הרבה יותר גדול ויותר חשוב לסורים מהגולן. על המחוז הזה ויתרו הסורים מפני שהם ידעו שאין בכוחם להתמודד מול 50 מיליון טורקים עיקשים, המחזיקים בידיהם גם את מקורות הפרת. כל שטח הגולן הוא כגודל חצי אחוז משטחה של סוריה ואין לו כל משמעות מבחינתה.

ידוע שאיננו מעצמה ואנחנו תלויים גם בשכנינו וגם בכוחות עולמיים חזקים מאתנו. אולי נאלץ לוותר גם על דברים חיוניים ולהסתכן בצרות בעתיד. אבל מה הריצה? מה ההכרזות הללו מראש שזה לא שלנו, שאנחנו מוכנים ורוצים להגיש את הגולן לסורים – רק שהם יסכימו לשגרירות ישראלית בדמשק?

****

בקיץ 1958, פרסם עזריה אלון במדורו "מרחבי ארצנו" בעיתון "למרחב" סדרת מאמרים תחת הכותרת "מכת האזור המפורז", שבהם תקף את הכניעה הישראלית לסורים, כהגדרתו, בהסכמי שביתת הנשק, ואת ההסכמה לפירוז אזורים ריבוניים של ישראל. נביא כאן קטעים מחלקו השלישי של המאמר, שפורסם ב-1.8.58.  

לכל גבול, וכמובן לכל אזור מפורז, יש "עונות התלקחות" משלו, ואם כי השוכנים בקרבת הגבול נוטים לחשוב תמיד, כי "שלהם" הוא הגרוע ביותר – אין ספק כי האזור המפורז בגבול סוריה גרם כמה פעמים כאבי ראש רבים ביותר למדינה. חלקם היו זמניים, אך חלקם, ביחוד אלה הקשורים במפעל הירדן, הינם ממושכים ורבי תוצאות ומשמעות.

כדי להבין את הפרשה כולה, צריך להפליג קצת אל היסטוריה יותר רחוקה: בשעת חלוקת האימפריה העות'מנית בין האנגלים והצרפתים זכו האחרונים בחלק של ארץ ישראל המזרחית – הגולן והבשן. הצרפתים, ואחריהם הסורים, לא הסתפקו מעולם בחלוקה זו ותבעו את זכותם ליותר מכך – את "קו המים", החוצה את החולה ואת הכנרת.

בשעת החלוקה זכתה ארץ-ישראל בכל הירדן (פרט למקורותיו נחל חרמון–בניאס ונחל שניר-חצבני), בשתי הימות, ברצועה ברוחב כמה מאות מטרים במזרח הירדן וב"משולש" ממזרח לכנרת – בין ההרים, הכנרת, הירדן והירמוך, הכולל את יישובי בקעת כנרות עד עין-גב.

הזדמנות נאותה לשינוי חלוקה זו נראתה לסורים במלחמת השחרור. הם רצו אמנם יותר – לפחות את ה"אצבע" הצפונית, בראש פינה והלאה, אך כתכנית מינימום ראו את "קו המים". זה היה פשר הקרב על הדגניות, כיבוש מסדה ושער הגולן, ההתקפות על עין גב, כפר סאלד ושאר היישובים. רוב המערכות הללו נגמרו, כידוע, בכישלון לסורים, אך בכמה גזרות זכו להצלחה: כל מזרח הירדן מן החולה עד לכנרת היה למעשה בידיהם, ובשני מקומות הצליחו אף לחדור מערבה: מצפון לכנרת ובגזרת משמר הירדן. כן נאחזו בכמה משלטים בפינה הצפונית שבתחומנו.

שביתת הנשק מצאה את הסורים "יושבים חזק" בגזרת משמר הירדן, ותמורת נסיגתם משם ומנקודות גבול אחרות נדרשנו לשלם פיצויים כבדים: יצירת שלושה "אזורים מפורזים": אחד קטן, בן כמה אלפי דונם, ליד קיבוץ דן; שני, הכולל את כל מזרח הירדן, מאשמורה עד הכינרת ושתי בליטות מערבה – המשולש בגזרת משמר הירדן, ושטח מצפון לכנרת; ושלישי – כל מזרח הכנרת, מעין גב בצפון עד הכביש ומסילת הברזל צמח-אל חמה.

[…] היה – ויש ביחוד עכשיו – מקום להרהר אם מוצדקת הייתה כניעתנו בעניין זה. על כל פנים – שילמנו בעדה ביוקר רב.

תחילה הייתה פרשת אל-חמה (חמת גדר), שאין מזכירים אותה בחברה הגונה. כל מעיין במפה יודע, כי יש למדינת ישראל בליטה מוזרה מזרחה בבקעת הירמוך – בין הנהר ובין הגבול הסורי. הקשר אליה הוא בכביש אחד הלחוץ בין ההרים והנהר. יום אחד החליטו הסורים לעשות סוף לבעלות הישראלית על בליטה זו; הציבו מארב לקבוצת שוטרים שהייתה בדרכה לאל-חמה, הרגו כמה מהם, התייצבו בעצמם במעבר הצר והודיעו כי לא יניחו עוד לישראלים להיכנס לאל-חמה. בזה נגמרה הפרשה. בלענו את העובדה, ויתרנו על השטח, ומסיבה בלתי ברורה לא העלינו יותר את הבעיה הזו בשום מקום – לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. על המפות השטח הוא ישראלי, למעשה אין לנו דריסת רגל בו.

והייתה פרשת תל מוטילה – כאשר ניסו הסורים להרחיב את שליטתם בגזרת צפון הכנרת והתבססו במשלטים בתוך השטח הישראלי. אז הגיעו הדברים עד כדי "מלחמה זוטא", שבסופה חזרו הסורים לתחום המוקצב להם לפי המפות.

לא נבוא למנות כאן את מאות התקריות האחרות, מתל קציר בדרום ועד דן בצפון, שהפכו כמעט ללחם חוקה של המדינה. לא ניכנס לפרשת המאמצים הנואשים של הסורים לחבל, בעזרת זכויות האזור המפורז, במפעל ייבוש החולה, ונסביר רק את הפרשה הכאובה ביותר,  מפעל הירדן.

לפי אחד הפירושים לענייני האזור המפורז – אין זכות למדינת ישראל לפגוע בכל צורה שהיא באדמות תושבי המקום, היינו  באדמות ערביות הכלולות בו (דבר זה נוצל עד הטיפה האחרונה ע"י ערביי הכפר כראד-אל-בקרה שליד איילת השחר, שהציקו למדינה כשהם נתונים לחסות או"ם, עד שפונו מן השטח בימי מבצע קדש).

מפעל הטיית מי הירדן [המוביל הארצי א.ה.] חייב העברת תעלה מדרום החולה אל בקעת בית נטופה, העוברת בקטע הראשון שלה בגזרה המפורזת של משמר הירדן. הסורים הפעילו במשך השנים בעניין זה כוחות צבאיים ופוליטיים – וזכו. מדינת ישראל נסוגה וויתרה, למעשה (לפחות למשך השנים הקרובות) על מפעל הירדן בצורתו המקורית.

כך , אפוא, מסתכמת פרשת האזורים המפורזים כמאזן שכולו הפסד בעבורנו. יתכן ויוכיחו כי בצד הרווח עומדת חתימת הסכמי שביתת הנשק בשעתו – אך ודאי שיש לא מעט טענות צודקות בפי אלה הטוענים, כי את שביתת הנשק יכולנו להשיג, לו גילינו יתר סבלנות וכושר תמרון, בתנאים הרבה יותר טובים ובלי הצרה הזו העוכרת את המדינה מיומה הראשון ועד היום.

עד כאן, דבריו של עזריה אלון, 9 שנים לפני שחרור הגולן. ב-9 השנים הללו התמונה שתיאר עזריה החמירה והסלימה. שחרור הגולן שחרר את יישובי הגליל והעמק מן הסיוט הסורי.

יהי זכרו של עזריה אלון ברוך!

* "שישי בגולן"

דרשה לפרשת שמות תשפ"א

קבלת שבת באורטל 8.1.21

אנו מתחילים לקרוא השבת את ספר "שמות", השני בחמשת חומשי תורה. ספר בראשית נפתח בבריאת העולם והתמקד במשפחת האבות. בספר שמות אנו קוראים על העבדות במצרים, על יציאת מצרים ועל מעמד הר סיני; על לידתו הפיזית והרוחנית של עם ישראל. הגיבור של ספר שמות ושל שלושת החומשים הבאים הוא משה.

בפרשת שמות אנו רואים כיצד מנהיג נולד. ההתגלות האלוהית למשה, ליד הסנה הבוער, שבה הוטלה עליו שליחותו הנבואית והמנהיגותית, הייתה בהיותו בן 80. ומה אנו יודעים על 80 שנותיו הראשונות? על לידתו ומשייתו מן היאור והעברתו לארמון פרעה, ועל שלושה אירועים בחייו. זה הכל. המסר של התורה, הוא ששלושת האירועים הללו הם אלה שצריכים לתת לנו את ההסבר, כיצד עוצבה דמותו של משה ובזכות מה הגיע למנהיגות.

היו אלו שלושה אירועים. הראשון – סיכול ממוקד של איש מצרי שהיכה איש עברי. השני, התערבות במקרה שבו שני עברים ניצים, כלומר באלימות בין עברים, כאשר ברור מיהו הרשע. השלישי, כאשר הוא הציל את בנות כהן מדין שבאו לשאוב מים וגורשו בידי רועים אלימים.

המשותף לכל המקרים, הוא תחושת הצדק, הרוח האקטיביסטית ואומץ הלב של משה. אין הוא יכול להישאר אדיש לעוול. כאשר הוא רואה עוול, הוא מבין שתפקידו להילחץ למען החלש. במקרה הראשון הוא נחלץ לעזרת אח מפני אויב. במקרה השני הוא נחלץ לעזרת אח מפני אחיו. ובמקרה השלישי הוא מתערב בעוול שכלל אינו קשור לבני עמו; פשוט עוול נגד בני אדם. ובכל המקרים האלה, הוא הבין שיש לו תפקיד, יש לו משימה – להתערב למען מי שנעשה לו עוול.

אף אחד לא מינה אותו להתערב. אף אחד לא הסמיך אותו. השאלה ששאל אותו העברי הרשע "מי שמך?" כלל אינה מעסיקה אותו. הוא שליח של תכונה פנימית עמוקה המפעמת בלבו – רדיפת צדק.

אלו התכונות שבעטיין ראה אלוהים במשה את האיש הראוי והמתאים להוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, מגולה לגאולה, להנהיג ולחנך אותו ולעצב אותו כעם. המסר לנו, הקוראים, עם ישראל לדורותיו, הוא תביעה לרדיפת צדק, למאבק בעוול.

אחד משיאי הפרשה הוא ההתגלות למשה, שרעה את צאן יתרו, בסנה הבוער, סמוך להר חורב. הסמליות של סנה בוער ואיננו אוּכָּל, שממנו יוצאת בשורת הגאולה ובשורת מנהיגותו ונביאותו של משה, מלווה את התרבות היהודית והאנושית מאז, ותלווה אותה לתמיד.

הסנה הבוער מככב בשירם של יענקלה רוטבליט ושמוליק קראוס "רואים רחוק רואים שקוף".

השיר, השזור לכל אורכו רמזים וביטויים מקראיים, מדבר על חיפושי הדרך של האדם, על סערות נפשו, על משאת הנפש שלו. והוא מדבר על הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא – כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה? האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של האלוהים למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג. בבית האחרון מתאר המשורר את האש שבערה בו, הוא סער כסופה. לא הייתה לו ברירה אלא לעזוב את חייו הרגילים, לצאת למסע חיפוש. בסופו של המסע, הוא מצא את התשובה. התשובה נמצאת אצלו בבית – האהבה, האהובה שהמתינה לו בשובו. הוא הבין שהיא נשארת אתו לתמיד, והוא יישאר אתה, עד בוא הדרך אל סופה. האם זהו סוֹפה של הסוּפה?

שירי תשיר את השיר המקסים הזה, בליווי אופיר.

ערבות הדדית בימי קורונה

שבת בבוקר, יום יפה.

שלוש דפיקות בדלת – ה"רום סרביס" עם הבראנץ' המפנק.

תודה לו' תרבות לענף המזון ולנוער על הצ'ופר.

הטוב הזה מצטרף לשפע המורעף עלינו מראשית הקורונה.

ליצירתיות הממציאה פתרונות הולמים לקיום קהילתיות בעידן האוסר התקהלות. פעם זה הזמר במסכה בפייסבוק ובקבוצות הווטסאפ. פעם זו פעילות הספורט בחנוכה. פעם זו התפילה המרגשת על הדשא ביום כיפור, וטקסי יום הזיכרון והמשואות של יום העצמאות המוסרטים. וכמובן, הפינוקים וההפתעות של ועדת תרבות ושל ענף המזון.

חדר האוכל לא נועד לספק לנו מזון לאכילה בבית, אלא להקהיל אותנו יחד בלב הפועם של הקיבוץ. כאשר אין אפשרות לקיים את מהותו של המוסד – ענף המזון התאים את עצמו למציאות המשתנה, ועבר לספק מזון הביתה. ופתאום, דווקא סיפוק הארוחות הביתה הפך לביטוי קהילתי; לכך שיש מי שחושב עלינו, שאכפת לו מאתנו. ואנו מקבלים בכל ארוחה כזו ד"ש מחדר האוכל הקיבוצי, גם אם באמצעות פעילות המנוגדת למהותו בשגרה. זאת הערבות ההדדית בימי הקורונה.

היה מרשים ומרגש לקרוא במידף שעבר את הרשימה הארוכה של הצוותים והוועדות שפירטה ענבל; העדות לעשיה האינסופית של חברי אורטל, בתוך המציאות שנחתה עלינו השנה. (אגב, תיקון טעות קטנה – לא חגגנו השנה עשור לקבלת השבת, כי אם בת מצווה). כן, זוהי הקהילתיות, זו הקיבוציות, זו האורטליות במיטבה. ויש לנו הרבה במה להתגאות.

****

אחד המיתוסים על הקיבוץ השיתופי, הוא שכיוון שהממסד מארגן את הכל ודואג לכל, לא נותר מקום ליוזמה האישית; הערבות ההדדית באה לידי ביטוי באמצעות המערכת ולא בעזרה הדדית ואכפתיות בין חבר לחבר.

בשבוע שעבר, כשיעל הייתה בבידוד, חשתי עד כמה מופרכת הטענה הזאת. כשבסעודת ליל שבת המשפחתית היינו בדילמה איזו מן החלות, מאפה ידי חברותינו להתפאר, כדאי לבצוע תחילה – האם היה זה משהו "ממסדי"? "מערכתי"? האם העֶרכה המפנקת למבודד שמפיקה ועדת תרבות, מחליפה את החברות והזיקה הבלתי פורמלית בין החברים? ממש לא. להיפך, כאשר הרוח היא של ערבות הדדית, היא מתקיימת הן במערך הממוסד והן באינטראקציה הבין-אישית.

ברשימה הארוכה של הוועדות והצוותים ענבל הזכירה רק את שמות הרכזים, אך אילו הייתה כותבת את שמות כל החברים בצוותים, רוב חברי אורטל היו מוזכרים. רוב חברי אורטל מטים שכם בעשיה התנדבותית למען הכלל. יש פעילים יותר, יש פעילים פחות אך רק בודדים נמצאים מחוץ למעגל העשיה. זאת רוח אורטל והיא באה לידי ביטוי יפה בקורונה.

****

אסיים בסוגיה הנוגעת לתפקידי כדובר מטה קורונה.

חוק הגנת הפרטיות מגן באופן מוחלט על זכותו של כל אזרח לא לשתף במידע על אודותיו. החוק הזה אינו מחייב רק את מוסדות המדינה, אלא גם את מוסדות הקיבוץ.

אם חבר אינו רוצה שנפרסם שהוא בבידוד – לא נפרסם זאת. נקודה. אין על כך ויכוח.

אבל קהילה, בוודאי קהילה קיבוצית קטנה, היא הרבה יותר משפחה מורחבת מאשר מיני-מדינה. ומעבר לזכויות הפרט, יש גם מחויבות של הפרט לקהילה. מחויבות של החבר לחבריו. אסור לפרסם מידע על הפרט ללא הסכמתו, אך מן הראוי שהחבר יבין את החשיבות בפרסום המידע הזה. חשוב שאנשים יידעו שאדם שהם בילו במחיצתו פגש חולה מאומת והוא כעת בבידוד. לא כל שכן, אם יש חולה מאומת בקיבוץ (לשמחתנו לא היה לנו עד כה אף מאומת, אך היה מקרה של חשד כזה, כאשר תושב היה חיובי בבדיקה ראשונה, אך בדיקה חוזרת הייתה שלילית).

אני מקפיד לפרסם בהודעות מטעם המטה את שמות המבודדים. כל פרסום כזה הוא בידיעתו ובהסכמתו של האיש. וכמעט בכל המקרים שיתפנו את החברים. המילה "כמעט" מבטאת את כיבוד הזכות לפרטיות מצדנו, אך גם את חוסר תחושת המחויבות מצד בודדים בתוכנו.

להיות מבודד או חלילה מאומת – זו אינה בושה. אין סיבה להסתיר זאת. ומן הראוי לפרסם זאת, כי הפרסום עשוי לעצור שרשרת הדבקה. וכיוון שבתוך עמנו אנו יושבים… כאשר המידע אינו מופיע בצורה מסודרת, עוף השמיים מעביר את הבשורה בשבילים ובנתיבי הרכיל. וזה פחות נעים.  

****

ובאופן כללי, לסיום – תקופת הקורונה היא מכה, אך אם כבר נגזר עלינו לחוות אותה, זכינו שאנו חווים אותה באורטל.

שבת שלום!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

נושאי הדגל החדשים

לפני שבועות אחדים נערך במשמר העמק יום העיון השנתי של הזרם השיתופי בתנועה הקיבוצית לזכרו של אמרי רון, שהיה חבר משמר העמק, מזכיר הקיבוץ הארצי, ח"כ ובשנותיו האחרונות מנהיג הזרם השיתופי.

לקראת יום העיון, יצא קובץ מאמרים שכותרתו: "שותפות ושוויון – כחלק מחברת המחר. עיון בשאלות הקיבוץ והקבוצה".

בין המאמרים פורסם מאמר שלי, שפרסמתי במידף ובאתר "שווים" של הזרם השיתופי, לקראת יום הכיפורים לפני עשר שנים. הכותרת המקורית של המאמר הייתה "על כף המאזניים". עורכי החוברת שינו אותו ל"נושאי הדגל החדשים".

אני מפרסם אותו כאן בשנית, כי הוא אקטואלי בעיניי היום בדיוק כביום בו נכתב.

****

בגיליון ראש השנה של "הדף הירוק", התפרסם מאמר יפה ומרגש, מן הספר "מסכת חיים, עשרים שנה למדרשה באורנים", מאת תום נבון, בחור צעיר, הרכז הפדגוגי של המכינה הקד"צ ע"ש רבין, שחי בקיבוץ עירוני של "המחנות העולים" במגדל העמק. המאמר, "איזהו צעיר?" מסתיים בפסקה הבאה: "איזהו צעיר?… זה שיוצא בכל רגע ממצרים שלו, מעולם השעבוד, הניכור ומלחמת הכל בכל; זה שיורש את 'הראייה היהודית הקדומה, שהעולם כולו נתון תדיר על כף המאזניים, וכל אחד ואחד מאתנו, וכל מעשה של כל אחד מאתנו, יש בו כדי להכריע את הכף, וכל שעה היא שעת ההכרעה' (ברל); זה אשר מקיים את ציוויו של יצחק שדה: 'בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים, בכוח ובאומץ!' ".

אני אופטימי על אודות עתיד הרעיון הקיבוצי. איני אופטימי רק כיוון שאני אופטימיסט חשוך מרפא. גם לא רק כיוון שאני מאמין שהחתירה לצדק, לשוויון ולסולידריות חברתית היא נצחית, וגם אם היא לובשת צורה ופושטת צורה, היא ממש לא אמרה את המילה האחרונה שלה. אני אופטימיסט בעיקר כיוון שאני מזהה שיש היום גוף נושא המוליך את הרעיון הלאה – כמה אלפי צעירים, חברי תנועות ההמשך של תנועות הנוער, חברי הקיבוצים העירוניים המחנכים והקבוצות השיתופיות, בוגרי המכינות הקדם צבאיות המתאגדים לקהילות המשך ועוד ביטויים של צעירים חדורי תחושת שליחות חלוצית, המגשימים בדרכם את האידיאל הציוני והסוציאליסטי. אנשים כמו תום, כותב המאמר הזה. התום שלהם, הוא תום של שלמות – חתירה להגשמה שלמה של האידיאל, לא תום של נאיביות.

לא בכדי, אותם אנשים מתחברים לאנשי העליה השניה והשלישית ולכתביהם. העולם השתנה ללא היכר במאה השנים שחלפו, אך אין הצעירים הללו מנסים לשחזר את העבר, אלא לשאוב מאנשי העליה השניה את הרוח החלוצית, עמה יגשימו את רעיונותיהם בהתאם לשינויי הזמן והסביבה.

גם חלוצי העליה השניה התכתבו עם מי שקדמו להם – עם התרבות היהודית על כל רבדיה. כתביהם של אנשי העליה השניה רוויים במקורות ישראל. את הרעיון של ברל כצנלסון, אותו ציטט תום נבון, הוא ינק מהתלמוד הבבלי, מסכת קידושין: "תנו רבנן: לעולם יראה אדם עצמו, כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה… ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נדון אחר רובו, והיחיד נדון אחר רובו, עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". מאמר חז"ל הזה תובע מן האדם מתח תמידי, של מי שחש בכל עת, כאילו עתיד העולם כולו מונח על כתפיו, וגורלו יחרץ במעשה שיעשה עתה. זו הדרישה הגבוהה ביותר שניתן להציב בשם ערך האחריות האישית.

אני פגשתי את מאמר חז"ל הזה לפני כ-25 שנה, ואימצתי אותו כמוטו של חיי, ככוכב הצפון המנחה אותי בכל דרכיי.

****

המהות העליונה של יום הכיפורים, היא כף המאזניים בו נשפט אדם. יש המאמינים בבית דין של מעלה. אולם כיוון שהיהדות דורשת אחריות אישית, המהות האמיתית היא בית דין של הלב, משפט מצפונו של האדם.

משפט שבו אדם בוחן את עצמו ואת מעשיו, מה הדברים הטובים והרעים שעשה במשך השנה, האם הוא תרם לחברה הסובבת אותו – הקהילה, העם, האנושות, או שמא הזיק חלילה.

הבחירה החופשית וחשבון הנפש הם מהותה הבסיסית של היהדות.

הטקסט התלמודי שהבאתי, מדגיש את האחריות האישית, אך אין זו רק אחריות של אדם לעצמו ולמשפחתו, אלא אחריות לכלל. זה הרעיון האמיתי של הקיבוץ.

יש שתי דרכים לתאר קיבוץ. בעצם – לא לתאר קיבוץ אלא לחיות בקיבוץ. יש דרך של – "מה רע לי? אני מסודר. אני קיבוצניק. לא צריך להתאמץ יותר מידי. אעשה את המינימום ויהיה בסדר. אחרים כבר ידאגו לעניינים". גם לגישה הזאת יש ביטוי תלמודי: "קדרא דבי שותפי, לא חממי ולא קררי" כלומר: קדרה משותפת, לא תחומם ולא תקורר. למה? כי כאשר קיימים מספר אחראים, המשימה לא תבוצע. במילים אחרות – השיתופיות מעודדת ראש קטן, השתמטות מאחריות ועצלנות. ויש דרך של "עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". כלומר שיתופיות המעודדת ראש ענק, אחריות יתרה וחריצות רבה.

איזה משני התיאורים מיטיב לצייר את דרך החיים של חבר קיבוץ? שניהם. בידי כל אחד ואחד מאתנו הבחירה, איזה חבר קיבוץ להיות. עתידו של הקיבוץ הוא בראש ובראשונה פועל יוצא של הבחירה של חבריו בין שתי האפשרויות הללו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

לשם כך קיימים הארגונים הארציים

ביום חמישי שעבר, בשעת ערב מאוחרת, אומת כחיובי לקורונה עובד ברפת הצפון, המשותפת לקיבוצים אורטל, מרום גולן ואל-רום וממוקמת באורטל. העובד הוא תושב בוקעתא. כל עובדי הרפת נדרשו להיכנס לבידוד. כיוון שהעבודה ברפת חייבת להימשך, על העובדים להיות בבידוד ברפת.

עוד בטרם מרכזי המשקים קיבלו את ההודעה מן הרפת, כבר הגיעו הטלפונים הראשונים מליאור שמחה, מנכ"ל ארגון מגדלי הבקר, עם הודעה שהם לרשותנו לכל מה שנחוץ.

מה שהיה נחוץ הוא קרוואנים שבהם ישהו העובדים בבידוד. עוד באותו לילה שיגר ליאור קרוואנים ובשעת בוקר מוקדמת הם כבר מוקמו ברפת.

היה זה ביטוי מופתי של חברות וערבות הדדית, והוכחה לחשיבות הארגונים הארציים, שיש האוהבים לשנוא אותם ולהעניק להם שמות חיבה כמו "בולשביקים".

תודה לליאור שמחה!

* "הזמן הירוק"

הרים את הכפפה

למיכאל ירבעם מבית השיטה, אביו של שגב, שהלך השבוע לעולמו, יש מקום של כבוד בהיסטוריה של אורטל.

מתוך ספרי "יהודה הראל ביוגרפיה": "מנהג היה בבית השיטה, לקיים פעמיים בשנה אספה בנושאים רעיוניים ולאומיים בלבד, ביום הכיפורים וב-1 במאי. ביום הכיפורים תשל"ו הוקדשה האספה להתיישבות בגולן. היה זה שבועות ספורים לאחר חתימת הסדר הביניים בין ישראל למצרים, ועל רקע החשש מפני משא ומתן על הסדר עם סוריה שיכלול ויתורים קוסמטיים. הישיבה הוקדשה לנושא, והתקבלו בה החלטות שביטאו תמיכה בקיומה ובחיזוקה של ההתיישבות בגולן.

כעבור חצי שנה, ב-1 במאי, הוקדשה האספה לנושא ההתיישבות. הוזמנו אליה שלושה חברים מחוץ לקיבוץ – פרופ' אברהם וכמן,  אבי רעיון השדרה הכפולה; אברהם ארגוב, שעמד בראש אגף ההתיישבות בקיבוץ המאוחד; ויהודה הראל. בהגיע תורו של יהודה לדבר, הודיע על תוכניתם המהפכנית של הקיבוצים מרום גולן ועין זיוון להקמת קיבוץ רביעי. יהודה הציע שבית השיטה ייטול עליו את משימת הקיבוץ הוותיק. מיד בתום דבריו קם מיכאל ירבעם, מזכיר קיבוץ בית השיטה, ואמר: "אנחנו מרימים את הכפפה."

התכנית המהפכנית הייתה שכל שלושה קיבוצים בתנועה אחד ותיק, אחד בינוני ואחד צעיר, יקימו יחד קיבוץ רביעי. אורטל נועדה להיות הפיילוט.

כך הכל החל. אבל זה לא היה כל כך פשוט. בארכיון של יהודה הראל מצאתי מכתב חריף שהוא כתב למזכירות בית השיטה שבו הוא מיצר על שאינה לוקחת על עצמה את המשימה ועל האכזבה שהיא הנחילה ליישובי הגולן. מכך אני מסיק, שאחרי אותה אסיפה היו התנגדויות ולא בקלות התקבלה ההחלטה. אך עובדה – מיכאל העביר בסופו של דבר את ההחלטה ובית השיטה באמת הרימה את הכפפה. מרום גולן ובית השיטה הציגו בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים 1976 חזית אחת של יישובים שלקחו על עצמם להקים את אורטל, וממש אנסו את הוועידה לקבל את ההחלטה.

בית השיטה לקחה את המשימה ברצינות רבה. מיד הוקם צוות ליווי אורטל, גויס מדריך לגרעין א' ובמשך עשור בית השיטה אמנה את אורטל, באופן שאני בספק אם היה כדוגמתו בתולדות התנועה הקיבוצית.

****

מה היה קורה אלמלא מיכאל הרים את הכפפה, או אם אדם אחר היה מזכיר הקיבוץ? האם אורטל הייתה קמה? ואם כן – ללא בית השיטה, האם הייתה זו אותה אורטל?

כמובן שאלו שאלות שלעולם לא נוכל לדעת את התשובה עליהן. מה שאנו יודעים, הוא שמיכאל ירבעם הרים את הכפפה, והשאר – היסטוריה.

ותרומתו הגדולה של מיכאל לאורטל היא, כמובן, שגב.

****

כאמור, עיקרי הסיפור הופיעו בספרי. מיכאל כבר התקשה לקרוא אבל אחות של שגב הקריאה לו את הספר, והתרגשתי מאוד לקבל ממנו מסר – עד כמה הוא נהנה מהספר.

יהי זכרו ברוך!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

טרלול צדקני

לפני עשר שנים מינתה אותי שרת התרבות והספורט לימור לבנת למועצה הלאומית לספריות הציבוריות. המעמד המשפטי של המועצה הוא כשל דירקטוריון של חברה ממשלתית. אחרי שהשבתי בחיוב על ההצעה, נשלחה אליי חוברת. חוברת? ספר! מסמך ניגוד עניינים עב כרס. עשרות עמודים שנכנסו לקרביים כדי לוודא שאין לי שום ניגוד עניינים.

מדובר בתפקיד התנדבותי. תפקיד שאי אפשר להפיק ממנו שום תועלת אישית; בסך הכל הזדמנות לתרום לחברה ולתרבות הישראלית בנושא הספריות. ופתאום – לעמוד מול שאלון חטטני; חקירת שתי וערב לוודא שאין … ניגוד עניינים.

לב התחקיר היה הניסיון לוודא שאיני שייך לגוף הבוחר במפלגתו של השר. השרה לבנת הייתה בליכוד. הגוף הבוחר בליכוד הוא כלל המתפקדים למפלגה. מדובר ב-120,000 איש. משמעות הדבר היא שכל אחד מחברי הליכוד מנוע מלהיות חבר באיזושהי מועצה ציבורית / דירקטוריון וכו' של ארגון הקשור למשרד שבראשו עומד שר מן הליכוד.

ברור מה עומד מאחורי אותו תחקיר – מינויים פוליטיים מושחתים של קבלני קולות וחברי מרכז לעמדות כוח ממשלתיות ללא כל קשר לקישוריהם. מינויים מן הסוג שעליהם הורשע צחי הנגבי. הבעיה היא שבמקום להיאבק נגד מינויים כאלה, הרחיקו לכת לקיצוניות שניה, שפוגעת ביכולת התפקוד של המדינה ומדירה מאות אלפי אזרחים מהיכולת לתרום למדינה בגופים הללו. מדובר במשפוט ובירוקרטיזציה שבסופו של דבר אינם אלא כסת"ח. המושחתים ימצאו דרך לעקוף את ההנחיות הללו, אבל הן כובלות את ידי הנורמטיביים. ורוב האנשים, כן, אפילו רוב הפוליטיקאים, הם נורמטיביים.

כדי לא להשאיר את הקוראים במתח אציין שעברתי את הסף וכיהנתי קדנציה במועצה. לא לפני שחתמתי על מסמך ניגוד עניינים, שלא אגע בשום נושא הקשור לספריית הגולן לפחות עשר שנים לאחר תום תפקידי כמנהל מתנ"ס הגולן (שהספריה האזורית שייכת לו).

****

המשפוט הטהרני הזה לא פסח גם עלינו, המועצות האזוריות. לפני שנים אחדות נקבע שחברים בוועדי היישובים אינם יכולים להיות חברי מליאת המועצה האזורית, מחשש לניגוד עניינים.

מה שעומד מאחורי ההחלטה הוא העיקרון שחברי מליאת המועצה מחויבים לטובת המועצה ותושביה ולא ליישוב שהם מייצגים. כך זה היה תמיד, גם לפני החוק הזה. ובכל זאת, הרי חברי המליאה הם נציגי היישובים, שנבחרו בידי חברי היישוב. כך קובע החוק. כלומר,  המחוקק הבין שמי שייצגו בצורה המיטבית את האינטרס האזורי של המועצה, הם האנשים שקיבלו את אמון חברי יישוביהם לייצג אותם במליאה. מדוע שלא יהיו אלה חברי הוועדים הנבחרים ביישובים? מדוע יש ניגוד אינטרסים בין חברות בוועד היישוב לחברות במליאה ואין ניגוד עניינים בין עצם החברות ביישוב ובחירה בידי תושבי הישוב לבין החברות במליאה? האם מי שאינו חבר בוועד היישוב פחות אכפתי כלפי בוחריו ביישוב מאשר חבר הוועד? ואולי התושבים ביישוב יבחרו כנציגם למועצה דווקא את מי שילחם על האינטרס של היישוב, גם בניגוד לאינטרס האזורי? מי שקבעו את התקנה הזאת, בסך הכל כסת"חו. הנה, הם עשו משהו כדי למנוע ניגוד עניינים…

בעבר זה היה שונה. חברי המליאה היו המזכירים או מרכזי המשק של היישובים במועצה. אני ייצגתי את אורטל במליאה בשנים 1987-1999. נבחרתי למליאה כשנבחרתי למזכיר הקיבוץ, כפי שהיה מקובל אז, במקום המזכיר שקדם לי. נשארתי נציג אורטל במליאה לבקשת שני המזכירים שבאו אחריי, וחברותי במליאה נמשכה בקדנציה השניה שלי כמזכיר. החליף אותי במליאה המזכיר הבא אחריי. בחמש השנים האחרונות אני שוב חבר במליאה, הפעם בזכות העובדה שאיני חבר במזכירות אורטל. מניסיוני אני יכול לקבוע חד-משמעית, שהמחויבות של חברי המליאה לטובת הגולן בתקופה שכיהנו בה מזכירי היישובים לא נפלה כהוא זה מכפי שהיא היום. ולכן, מן הראוי היה שהמליאה תהיה מורכבת מן ההנהגות של היישובים. כלומר, טוב היה אילו מזכירת אורטל הייתה הנציגה במליאה, ולא אני. בסופו של דבר, נציגי היישובים במליאה הם חלק מהנהגת היישוב, רובם ממלאים תפקידים מרכזיים ביישוב, חלקם מזכירים או יושבי ראש ועדים לשעבר. האם המחויבות שלהם ליישוב שהם מייצגים קטן יותר מאשר של חברי הוועד או המזכירות הנוכחית? כמובן שלא. ולכן, אין שום היגיון בשיגעון, זולת כסת"ח. ואם המטרה היא למנוע ניגוד עניינים מושחת – אל דאגה, מושחתים יידעו לעקוף כל כסת"ח.

את הטרלול הצדקני, הכסת"חי של ניגוד העניינים, אני יכול להציג בעוד שתי עובדות שאני קשור אליהן; המעידות על ההחמרות המיותרות בשנים האחרונות.

שרון פז אגאי, מנהל המרכז הקהילתי, היה חבר מזכירות אורטל כשנבחר לתפקיד. עם כניסתו לתפקיד הוא נדרש לעזוב את המזכירות, כדי למנוע ניגוד עניינים. איזה ניגוד עניינים יכול להיות בין ניהול המרכז הקהילתי לחברות במזכירות היישוב? החשש שמנהל המרכז יעדיף את האינטרס של היישוב שלו על פני האינטרס האזורי. וכאשר הוא פרש מהמזכירות, היישוב שלו פחות חשוב לו? הוא לא עלול לנהוג כך? כאשר החברה למתנ"סים והמועצה בוחרים תושב לניהול המרכז, יש לסמוך על מחויבותו לתפקידו, בלי הכסתוח הזה. שרון נאלץ לעזוב את המזכירות, אבל המשיך לשאת תפקיד מרכזי ביישוב – מרכז ועדת צעירים. האם היה איזה ניגוד עניינים כתוצאה מכך? כמובן שלא. גם אני ניהלתי את מתנ"ס הגולן, במשך כמעט עשור. ובמקביל, ,הייתי חבר מזכירות אורטל ורכז הקליטה של קיבוץ. מה השתנה מאז? כלום, זולת כסת"ח.

דוגמה נוספת קשורה לתפקידי כיו"ר עמותת מדרשת השילוב. היה עליי לחתום על הסדר ניגוד עניינים כחבר מליאה, כיוון שהמועצה תומכת במדרשת השילוב. וזה הגיוני. נאסר עליי להיות שותף להצבעה במליאה הנוגעת לתקציבים למדרשת השילוב. מקובל לחלוטין. נאסר עליי להיות נוכח במליאה שעה שנדון בו נושא שקשור למדרשת השילוב. זאת כבר הגזמה. אבל נאסר עליי להחליף מילה עם ראש המועצה או בעלי תפקידים במועצה בכל מה שקשור למדרשת השילוב. זה כבר טרלול צדקני.

בעבר הלא רחוק זה לא נדרש. מייסד המדרשה וראש המדרשה, חברי הטוב הרב אביה רוזן, לא היה רק חבר מליאה אלא גם חבר הנהלה. בניגוד אליי, שמכהן כיו"ר בהתנדבות, הוא ראש המכינה בפועל, בשכר. ברור שהוא לא השתתף בהצבעות על תקציבים למדרשת השילוב. אבל אף אחד לא העלה על דעתו שיש סתירה בין חברותו במליאה ובהנהלה של המועצה לפעולתו למען המדרשה מול ראשי המועצה. אבל תקנות הכסת"ח הולכות ומחריפות ומחמירות. במקום להתעסק בשחיתות אמתית, ממציאים ניגודי עניינים דמיוניים כדי לסמן וי שעשו משהו. כסת"ח – כבר אמרנו?

****

אני כותב זאת כהמשך למאמרי הקודם, שבו הזכרתי את האמירה שחברי מליאה שהם חברי אגש"חים לא יוכלו להצביע בנושאים כלכליים במליאה. כאילו אין די בתקנות הטהרניות – יש להוסיף על כך החמרות משלנו.

יקב הגולן, בראשית, מי גולן, הארגונים הכלכליים של הגליל העליון ועמק הירדן הם רק חלק מן הארגונים שבבעלות יישובי הגולן והסביבה. מי יושב במועצות המנהלים שלהם? לרוב מרכזי המשקים או יו"רי ההנהלות הכלכליות של היישובים. זה הרי מובן מאליו. ולאורך עשרות שנים, האינטרסים של הארגונים האזוריים מקודמים בידי נציגי היישובים השותפים, מתוך הבנה שאין ניגוד עניינים בין הארגון ושותפיו; שהצלחת החברה או הארגון היא הצלחת השותפים בה. הטרלול הזה טרם הגיע לארגונים הללו, וכולנו מרוויחים מכך.

כך בדיוק צריכה להיות השותפות בין המועצה והיישובים. אבל המשפוט, הבירוקרטיזציה, הצדקנות והכסת"ח כובלים את ידינו ופוגעים בנו.

* "שישי בגולן"

תהליך היכרות בעידן קורונה

הקורונה השפיעה על תהליך הצמיחה הדמוגרפית באורטל לטוב ולרע. ההשפעה החיובית, והיא העיקר, היא גל של פניות לקליטה לאורטל בעקבות הסגר הראשון של הקורונה, ובימים האחרונים מסתמן גל נוסף, בעקבות הסגר השני. ההתכנסות של אנשים בבתיהם יצרה להם הזדמנות לחשבון נפש של חייהם, ורבים הגיעו להכרה שהם מבזבזים את חייהם במרדף עקר וחסר תכלית אחרי הזנב של עצמם, בחיי הניכור העירוניים והגיע זמן שינוי ותמורה באורח חייהם. זו הזדמנות גדולה בעבורנו.

ההשפעה השלילית היא על היכולת לקיים תהליך היכרות סדיר. לאחר ראיון טלפוני שלי עם המשפחה וביקור בית שלי אצלה – השלב הבא הוא סופשבוע באורטל. האירוח הזה חשוב ביותר, הן בשל המפגש של צוות היכרות עם המשפחה ולא פחות חשוב – המפגש הבלתי אמצעי של המשפחה עם שלוש משפחות באורטל. המפגש הזה הוא הזדמנות גדולה לאפשר למשפחה לראות את אורטל דרך עיני משפחות שונות זו מזו באורטל. רצף הביקורים של המשפחות בכל שנה וההירתמות של חברים רבים לארח, יוצר אווירה של תנופת צמיחה וקליטה.

למרבה הצער, הקורונה משבשת את היכולת שלנו לקיים את האירוחים. בתחילת הגל הראשון סגרנו את אורטל מפני כניסה של אנשים מבחוץ, וגם לאחר הסגר, חלף זמן עד שפתחנו את התיירות ואת חדר האוכל. וכשפתחנו את התיירות, הייתה תפוסה מלאה בכל יולי אוגוסט. בשבועות הללו של הסתיו היינו אמורים להיות בעיצומה של תנופת אירוחים. הספקנו לארח משפחה אחת בלבד, ואז פרץ הסגר השני. והפעם צפוי תהליך איטי יותר של הקלות ויציאה ממנו.

מצב זה עלול היה לגרום לנו לאובדן שנת הקליטה, כיוון שתהליך ההיכרות בנוי כך שכל שלב בתהליך הוא תנאי למעבר לשלבים הבאים. אם נמתין עד סוף ההגבלות, לא נספיק לערוך את תהליך ההיכרות.

לכן, צוות היכרות החליט על תכנית חלופית. בשבועות הבאים נזמין קבוצות של ארבע משפחות לסדנת היכרות בימי שישי, בין השעות 10:00-16:00. בנינו תכנית יפה ומשמעותית ליום הזה, שיובל בידי חברי צוות היכרות ויונחה בידי שרון פ"א ומיכל נ"ר שנרתמו לבניית הסדנה והנחייתה.

סדנאות ההיכרות מיועדות למשפחות המועמדות הן לקליטה לחברות והן להרחבה הקהילתית.

בעקבות הסדנה נחליט מי מבין המשפחות תמשיך הלאה בתהליך ותעבור לשלב האבחונים.

אנו מקווים מאוד שבהמשך התהליך ניתן יהיה לבצע את שבתות האירוח, בשל חשיבותן, אך הסדנה תשחרר את החסם בפני המשך התהליך. אם וכאשר ניתן יהיה לארח, ננסה לעשות בליץ של אירועים, של מספר משפחות במקביל. יהיה זה מבצע שיחייב הירתמות גדולה של חברי אורטל לארח באותן שבתות.

****

תהליך ההיכרות מתעכב השנה מסיבה נוספת – טרם התקבלה ההחלטה על המודל הכלכלי החדש של הקליטה. אני מקווה שהחלטה תתקבל מהר ככל הניתן. אולם כדי לא לתקוע את התהליך, עד ההחלטה נהפוך את סדר האבחונים, ונקדים את האבחון הקהילתי לאבחון הכלכלי. בדרך כלל האבחון הכלכלי קודם לקהילתי, ואנו שולחים לאבחון הקהילתי רק את המשפחות שעומדות בדרישות הכלכליות של אורטל. עד שתתקבל החלטה בנדון, אין טעם לאבחון הכלכלי וזו הסיבה לשינוי בסדר.

טרם החלטנו כמה משפחות נקלוט בשנת 2021. ההחלטה תתקבל רק אחרי שינוי המודל הכלכלי. אנו בקשר עם משפחות מצוינות, שנתברך בהן בשנים הקרובות.

מידף – עלון קיבוץ אורטל

שמחת תורה – חג שלנו (תשע"ו)

שני מעגלים מרכיבים את לוח השנה העברי: מעגל החגים והמועדים ומעגל השבתות ופרשות השבוע.

מעגל החגים הוא לב חיי התרבות באורטל. אנו חוגגים את כל חגי ישראל, מראש השנה ועד ט"ו באב. אין שנה שבה אנו מדלגים ולו על חג אחד. סליחה, חוץ מחג אחד. שמחת תורה.

את שמחת תורה איננו חוגגים. אנו חוגגים אולי את "חג שני" של סוכות. כלומר, במסגרת אירועי סוכות, אנו מכילים גם את היום הזה, כמו יום הכיף בכינרת שערכנו השנה. אולם את כל החגים אנו חוגגים בהקשר של תוכנם, ההיסטורי – לאומי, החקלאי, האנושי, היהודי. חוץ משמחת תורה. היו כמה שנים שיצאה הסעה מאורטל ל"הקפות שניות" לאחר צאת החג (אני לא השתתפתי, כדי לא להיות שותף באירוע של הדרת נשים), אולם באורטל, כקהילה, לא חגגנו את שמחת תורה.

הסיבה לכך, היא חוסר רלוונטיות של החג לחיינו. אין לנו ספרי תורה ובעיקר – איננו קוראים לאורך השנה את פרשת השבוע, ולפיכך מה יש לנו לחגוג? הרי בשמחת תורה אנו חוגגים את סיום קריאת התורה ותחילת קריאתה מבראשית.

כל זה היה נכון, אך היום המצב שונה. זו כבר השנה השמינית, שבה גם מחזור השבתות ופרשות השבוע חל באורטל. אמנם אין כאן קריאת פרשת השבוע, אולם מדי שבוע אנו מקבלים את השבת, ובקבלת השבת הקהילתית אנו מספרים על פרשת השבוע, אנו דורשים אותה, אנו חדים עליה חידות, יש בינינו מי שלומדים אותה לקראת החידון. אני מאמין שקבלת השבת משמעותית לכל הקהילה, גם למי שאינם נוהגים להשתתף בה בגופם. וגם מי שאינו עולה לקבלת השבת, נחשף לפחות לקיומה של פרשת השבוע ולשמה דרך לוח המודעות, המידף וקבוצת הפייסבוק. ולכן, יש משמעות קהילתית למחזור השנתי של פרשת השבוע. זאת ועוד, מדי שנה עולים לתורה בני המצווה של אותה שנה, קוראים חלק מן הפרשה ורבים מחברי הקיבוץ משכימים קום ונוטלים חלק בחגיגה.

ולכן, שמחת תורה הוא היום חג רלוונטי לאורטל וראוי לחגוג אותו באורטל.

השנה, לראשונה, חגגנו אותו בקבלת החג שנערכה בסוכה.

****

קבלת החג נערכה בסוכה דווקא, בשביל הכיף והחגיגיות. שמיני עצרת – שמחת תורה, הוא כבר מעבר לשבעת ימי הישיבה בסוכה. בקידוש לשמחת תורה כבר לא בירכנו "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה", ומצד שני בירכנו "שהחיינו" לכבוד החג החדש (וגם לכבוד הגויאבות שבאותו יום החלה מכירתן בכלבו).

בקבלת החג שרנו משירי החג: "שישו ושמחו בשמחת תורה", "ושמחת בחגך והיית אך שמח" ו"מפי אל", לקול צלילי הגיטרה של ורד ל'. שרנו, ושמחנו וחלק מהילדים הגיעו עם דגלוני שמחת תורה ואף רקדו. קידשנו על היין והחלה, קראנו פסוקים מהתורה על שמיני עצרת, חדנו את החידות לפרשת "וזאת הברכה" ואני קראתי בנגינת טעמי המקרא, את הקריאות של "חתן תורה" – החלק האחרון של פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בתורה (והקהל השיב בקריאות "חזק חזק ונתחזק") ושל "חתן בראשית" – תחילתה של פרשת "בראשית", סיפור בריאת העולם.

סיימנו בקריאת קטע מתוך תפילת הגשם, מה שמבטיח לנו גשם בהמשך השבוע. אני מקווה שפתחנו בכך מסורת חדשה, שתצטרף למעגל השנה היהודי של קהילתנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל (תשע"ו 2015)