צרור הערות ‏28.5.23

* לא קומץ – יש לשלול מבית"ר את הגביע. הפעם אי אפשר לטעון שזה היה "קומץ".

* סיפור מקומי ולאומי – מוישיק גרליק היה ראש המועצה האזורית גולן הראשון ומעמודי התווך של ההתיישבות בגולן בכלל וההתיישבות הדתית בפרט. הוא נפטר בטרם עת, בן שישים, שבע מעשים, בשנת 2001. מאז, כמעט מדי שנה אנו עורכים לזכרו את כנס ההתיישבות, שבו אנו עוסקים מדי שנה בנושא כלשהו העוסק בהתיישבות.

השנה, לראשונה, בכנס ההתיישבות ה-17 לזכר משה גרליק, התמקדנו בעיקר בהיסטוריה, אך עם מבט לעתיד. במלאת יובל למלחמת יום הכיפורים, הנושא היה: "מלחמת יום הכיפורים – סיפור מקומי". כותרת המשנה: "מלחמת יום הכיפורים מהזווית המקומית. אנשים – התיישבות – צבא".

הכנס התמקד בצד האזרחי-התיישבותי של המלחמה, ובראש ובראשונה סיפור פינוי היישובים והשיבה אליהם. ותיקי ההתיישבות עדני מינרט ממרום גולן ומאירה גרליק מרמת מגשימים סיפרו את סיפור הפינוי והאירוח ביישובים עורפיים. חיימקה גרליק והגר הראל קוניאל סיפרו את חוויית המלחמה והפינוי מנקודתם ראותם כילדים (היום שניהם סבים). יהודה הראל סיפר על המאבקים אחרי המלחמה. אפרת בדיחי סיפרה על הקמת קשת. אני הרציתי על הקמת קצרין, שהיא תוצאה ישירה של המלחמה ולקחיה. אסף קוטף מרמות, אז ממרום גולן, סיפר על לחימתו במילואים על הבית, בגולן, ובעיקר על פועלו לאחר המלחמה, בשיקום מחצבת תל-פארס, שמנהלה נהרג והוא החליף אותו ועל האנדרטה לזכר חללי הגולן באתר גמלא, שהוא היה הפרויקטור שלה. הוא רק "שכח" לספר שהוא זכה בעיטור העוז על גבורתו במלחמה. מה שהתחדש לי, היה סיפור הדרוזים בגולן, אותו סיפר נזיה פרחאת מבועקתא. מסתבר שהסורים הפגיזו את הכפרים הדרוזים. מטוס סורי הפציץ את מג'דל שמס. תושב בוקעתא נהרג ובתו נפצעה קשה. בתום הכנס, שנערך במדרשת הגולן בחספין, יצאנו לסיור קצר בשביל מורשת רמת מגשימים.

אירוע דרמטי היה בהרצאתו של יהודה הראל. לאחר שסיפר את סיפורו, הוא אמר שברצונו להוסיף כמה מלים אישיות. את החלק הזה הוא קרא מן הכתב. הוא דיבר על הגעגוע למוישיק, ולאופי החברות בין המתיישבים החילונים והדתיים שהוא ייצג. הוא הביע צער עמוק על ההקצנה בציונות הדתית, שהעדיפה את הברית עם בן גביר, גולדקנופף ודרעי, על השותפות עמנו. הוא אמר שמדינת "ימין מלא מלא" אינה המדינה שעליה חלמו אבות הציונות הרצל, אחד העם, בן גוריון וז'בוטינסקי.

יהודה אמר דברים קשים ונוקבים. כדרכו, הוא דיבר בשקט. הייתה דממה באולם. סביר להניח שאילו אדם אחר היה אומר את הדברים הייתה פורצת סערה. אבל יהודה הוא אבי ההתיישבות בגולן. בכל ההרצאות הוא היה הגיבור המרכזי. ההערכה אליו עצומה. וכשהוא מדבר, מקשיבים.

אני בטוח שיש מי שנפגעו מדבריו. אבל אני מקווה שהעובדה שיהודה הראל, שמקרב תנועת העבודה ספק אם יש מי שמזוהה כמותו עם החיבור לציונות הדתית ולגוש אמונים, חש תחושה כה קשה כמוהו, תעורר חשבון נפש בקרב הציבור הדתי בגולן.

שתי תגובות שאמרו לי אנשים מן הציבור הדתי בקהל: אחת אמרה לי ש-95% מהדתיים באולם מסכימים עם יהודה, ומי שגרם למצב הזה הוא ביבי. אחר אמר לי שדברי יהודה הם שערוריה. "הוא דיבר מדם לבו", השבתי והוא ענה: "גם אני יכולתי לדבר מדם לבי. לכל אחד יש מטען כבד. זה לא מתאים לאירוע". אני מקווה שגם הוא, אחרי שהכעס ישכך, ינסה להבין מה הביא את יהודה למקום הזה.

* סתימת פיות – אני מתנגד למהפכה המשטרית, תומך במאבק נגדה ושותף לה, אך כפי שכתבתי פעמים רבות, הרבה דברים במחאה אינם לרוחי. הדבר הבעייתי מכל, עליו כתבתי רבות, הוא האיום בסרבנות.

אני גם נגד המרדף אחרי השרים בכל מקום שבו הם נואמים, וההפרעה בנאומם. זה ממש ניסיון למנוע מהם לדבר. זו כבר ממש סתימת פיות, דבר הרחוק מהדמוקרטיה שעליה נסוב המאבק. האם פעילי המאבק אינם מבינים שהם מכשירים אותן פעולות בעתיד, נגד ממשלה בראשותם? וגם אם לא – הדבר פסול כשלעצמו.

זכות הצעקה מאפשרת מדי פעם לעשות הפגנה כזו, של פיצוץ נאום. לבוא לכנס מסוים, שבו נואם השר לוין, למשל, ולהפגין ולהפריע לו. זה חלק מכללי המשחק. אבל מרדף יומיומי אחרי כל שר ושר, בכל כנס וכנס ולא לאפשר להם לדבר – זו חציית הקו האדום של מאבק לגיטימי.

* עליהום מקארתיסטי – פורום "קהלת" הוא בראש ובראשונה גורם המקדם השקפת עולם כלכלית-חברתית ימנית קיצונית של דרוויניזם ליברטריאני. גישה זו מנוגדת בתכלית הניגוד להשקפת עולמי הסוציאל דמוקרטית, שאותה אני מגשים בחיים שבחרתי כחבר קיבוץ ובה אני מאמין ודוגל. ולכן, קשה לחשוד בי באיזו אהדה גדולה לפורום. אך העליהום עליו מקומם ומקארתיסטי. פורום "קהלת" הוא ארגון לגיטימי, שמקדם באופן לגיטימי, השקפת עולם לגיטימית שאני מתנגד לה. הוא לגיטימי בדיוק כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה, קרן ברל כצנלסון, מרכז "מולד" ועוד, המקדמים גם הם השקפות עולם לגיטימיות, שונות לחלוטין משל "קהלת". גם הם חותרים להשפיע על המדינה ועל מקבלי ההחלטות ולקדם אידיאולוגיה. ולא רק שכל הגופים הללו לגיטימיים, הם מבורכים, כי הם מעשירים את הדיון הפוליטי במחקרים, בנתונים ובעומק.

אני מכבד את פורום "קהלת" על אף שאני מתנגד לרבות מעמדותיו. אני שותף לחלק מביקורתו על מערכת המשפט ומעוניין ברפורמה משפטית למרות התנגדותי הנחרצת למהפכה המשטרית שהם תומכים בה. עם זאת, ראוי לציין, שבשיא תנופת הדי-9 של שיכורי הכוח שניסו לחולל את המהפכה בשם "רצון הרוב", כביכול, אנשי פורום "קהלת" קראו להידברות ולהסכמה והיו שותפים להידברות של גורמי מקצוע משני צדי המתרס על הסכמות. ראש התחום הכלכלי בפורום יצא חוצץ נגד המהפכה והסביר מדוע ריכוז שלוש הרשויות ביד אחת היא סכנה לדמוקרטיה. אני תומך בחוק הלאום שהם תמכו בו, אם כי בניגוד לאגדות, הם לא יזמו אותו, כיוון שכאשר הפורום קם החוק כבר הונח על שולחן הכנסת ורק מוסמס בידי נתניהו במשך שנים. האמת היא, שהחוק הוא אכן יוזמה של אקטיביסטים במכון של החברה האזרחית, אך מכון אחר, המכון לאסטרטגיה ציונית. גילוי נאות – עבדתי תקופה מסוימת במכון לאסטרטגיה ציונית ועמדתי בראש תכנית למנהיגות צעירה מטעמו.

* מי ייתן עוד שמפניות – רוב הסוטים, שמאמינים בתאוריית הקונספירציה המטורללת על רצח רבין, לא ישנו את דעתם גם אחרי תכנית "עובדה" עם אבישי רביב. לשכנע אותם באמצעות עובדות זה בלתי אפשרי. לשכנע אותם לשנות את דעתם, זה כמו לשכנע את המאמינים שהרבי מילובביץ' חי, שהוא מת, או לשכנע את המאמינים שהמוסד ביצע את פיגועי 11 בספטמבר, שאין לכך שחר.

ניכרים דברי אמת, ולרוב דבריו של רביב אני מאמין. ודווקא בשל כך, ניכרים גם השקרים. ההתפתלות שלו בשאלת הכרזה של רבין במדי SS אינה אמינה. אבישי רביב לא הדפיס את הכרזה ובוודאי שלא השב"כ, אלא שני נערים בני 16 שהורשעו על כך בדין (ושמם חסוי כי היו קטינים). אבל רביב הוא שהראה לניצן חן, כתב ערוץ 1, ואולי גם לעיתונאים אחרים, את הכרזה.

הריאיון עם רביב חשוב מאוד ומעורר מחשבות רבות. לב העניין, הוא הדילמה של סוכן שיצא מכלל שליטה. ברגע שרביב, שרצה להסיר מעצמו את החשד שהוא סוכן, החל ליזום פרובוקציות ופעילות אלימה, בניגוד להנחיות הממונים עליו, איך היה על השב"כ לפעול? האם היה עליו להפסיק לאלתר את הפעלתו ולאבד סוכן חשוב כל כך, שבמשך 8 שנים נכנס ללב המאפליה של הימין הכהניסטי? זו דילמה קשה מאוד. אם יאבד הסוכן, לא יהיה מי שיסכל פיגועים קשים ביותר. אם יישאר, למרות אובדן השליטה, הוא עלול בעצמו ליצור פיגועים. ככל שאני חושב על כך, איני מצליח לגבש עמדה מה נכון לעשות.

אבישי רביב אינו דמות מופת. בדרך כלל, אנשים מן היישוב אינם הופכים לסוכנים, לא בקרב ארגוני פשיעה וסוחרי סמים ולא בקרב ארגוני טרור ערבי או יהודי. כבר בנעוריו רביב היה פעיל בכהנא-יוגנד והעריץ את "הרב" שר"י. אבל אי אפשר להילחם בטרור ללא מודיעין אנושי; סוכנים, המוחדרים עמוק ללב ארגוני הטרור ומספקים מידע מסכל. מן הבחינה הזאת, הלוואי שיהיו עוד שמפניות.

חשוב מאוד שיהיו שמפניות כאלה, אבל המבחן שלהם הוא בתוצאה. רביב היה שתול בלב הכנופיה הכהניסטית ובכל זאת לא הצליח למנוע את רצח רבין ואת הטבח במערת המכפלה, כך שמהבחינה הזאת הוא כישלון חרוץ. מצד שני, איננו יודעים כמה ואיזה פיגועים ומעשי רצח הוא הצליח לסכל. עכשיו, אחרי שני פרקי הריאיון אתו, אנו יודעים שהוא סיכל פיגוע בהר הבית. רק על כך הוא ראוי להוקרת המדינה ולהערכתה.

הדבר הנורא העולה מן הסרט, הוא דמותו הטרוריסטית של הפשיסט הגזען החוליגן המכהן היום כשר (!) ל"ביטחון" לאומני בממשלת ישראל.

* הוא לא מאמין – אב"ע תמה איך זה יתכן שנתניהו מאמין לעלילת ילדי תימן. ובכן, הוא לא מאמין לה, כמובן. הוא משקר ביודעין, כדי לפלג ולהסית ולחרחר מדנים בעם ישראל, כי הוא נבנה מן השנאה והפילוג. המסר שלו, הוא ש"השמאל", "האנרכיסטים", המפגינים בקפלן וכו' הם חוטפי תינוקות מתימן.

נתניהו מאמין לאגדה הזאת כמו שהוא מאמין לאגדת ה"53 מיליארד לאחים המוסלמים" ולשאר הפייק המופק בתעשיית השקרים וההסתה, שהוא עומד בראשו.

* מבינים באנטישמיות – בגרמניה נפתחה חקירה נגד רוג'ר ווטרס בגין הפצת מסרים אנטישמיים.

הגרמנים מבינים דבר וחצי דבר באנטישמיות.

אצלנו יש עדין מעריצים לצורר, כולל עיתון לאנשים חושבים שמתן במה לגדול המטיפים האנטישמיים אחרי מלחמת העולם השניה זו פתיחות ונאורות.

* תיקון ליל שבועות – לב חגיגות שבועות באורטל, הוא טקס הביכורים הנערך מדי שנה במטע – החג החקלאי. עם שיבתו של העם היהודי לארצו, החזירה התנועה הקיבוצית את עטרת חג השבועות ליושנה, כחג חקלאי, כפי שהיה במקורו. טקס הביכורים באורטל מרשים תמיד, מרגש תמיד, ומוציא את החקלאות, שהיא מטה לחמנו העיקרי, מן החולין והיומיום אל החגיגי ומרומם הנפש. והן זו מהותו של חג.

אולם שבועות הוא גם חג מתן תורה, וקהילה יהודית אינה יכולה להתעלם מן התוכן הזה. זה כעשור וחצי, אני מוביל באורטל תיקון ליל שבועות. השנה עסקנו בתכנים של היחיד והיחד, פרט – משפחה – קהילה – עם. מאור רובין, בחור צעיר מאורטל שזכות גדולה נפלה בחלקו, לנהל את עיזבונו של חתן פרס ישראל, פרופ' אליעזר שבייד, מענקי הרוח של עם ישראל בדורות האחרונים, שהוריש את עיזבונו למדרשת עין פרת, לימד על היחיד והבודד במשנתו של אליעזר שבייד. אני הנחתי לימוד העוסק בנושא היחיד והיחד, תחת הכותרת "או חברותא או מיתותא", ושילבתי בו טקסטים עתיקים וחדשים, סיפורים ושירים.

הייתה זו חוויה מיוחדת של לימוד ושירה.

* רות אלון – ב-1981 הגעתי עם הגרעין שלי לתקופת השל"ת המוקדם, לפני הצבא, בקיבוץ בית השיטה, הקיבוץ המאמץ של אורטל.

באותה תקופה רות אלון, מורה ומחנכת רבת פעלים, הייתה רכזת התרבות של הקיבוץ. בית השיטה הייתה אימפריה תרבותית. מידי יום היו פעילויות וחוגים לכל הגילאים, החגים נחוגו ברוב עם והדר, עם תוכן יהודי, ציוני וקיבוצי. רות ניצחה על הפעילות הזאת ביד רמה. הנוכחות שלה הייתה אצילית ומרשימה ביותר.

כתרבותניק בנשמתי, כבר אז ועד עתה, הערצתי את חיי התרבות של בית השיטה. רות אלון הייתה ועודנה מודל של מנהיגת תרבות קהילתית קיבוצית.

רות ועזריה אלון היו מאוהדי אורטל ואוהביה בבית השיטה. עזריה אלון, חתן פרס ישראל, הוא שנתן לאורטל את שמה. במשך שנים רבות הובלתי יחד עם בוג'ה ממכון שיטים ועם עזריה אלון סדרי טו בשבט. בדרך כלל רות התלוותה לעזריה, וכך פגשתי אותה מדי שנה, עד מותו של עזריה, לפני 9 שנים.

בשבועות הלכה רות לעולמה. בת 99 הייתה במותה.

יהי זכרה ברוך!

          * ביד הלשון

טנא עומרים – מקום בחדשות – היישוב הקהילתי בדרום הר חברון, המשלב דתיים וחילונים, טנא עומרים, עלה לכותרות בעקבות סיכול הפיגוע בתוכו בשבועות, בידי חברי כיתת הכוננות של היישוב שחיסלו מחבל חמוש בסכין שחדר ליישוב.

היישוב עצמו קם כתגובה לפיגוע. ב-1983 נרצחה אסתר אוחנה, תושבת בית שאן, בדאהריה שבדרום הר חברון. בתגובה, החליטה הממשלה להקים בקרבת מקום את היאחזות הנח"ל עומרים.

באפריל 1984, החליטה ועדת השרים להתיישבות בממשלת שמיר, שבראשה עמד יו"ר תנועת התחיה, שר המדע, חתן פרס ישראל למדעים מדויקים פרופ' יובל נאמן, על הקמת שורה של יישובים ביהודה, שומרון, הנגב והגליל. בין השאר הוחלט על אזרוח היאחזות עומרים. כעבור חודש עלה לקרקע הגרעין החלוצי המייסד, שהתיישב בחמישה קרוונים. בניית בתי הקבע החלה ב-1986. ב-2005 קלט היישוב עשרים משפחות מעקורי היישוב מורג בגוש קטיף, שנעקר בהתנתקות.

מייסדי היישוב קראו לו בשם ההיאחזות – עומרים וכך הם קוראים לו עד היום. ועדת השרים להתיישבות החליטה לקרוא לו טנא, על שמו של מנכ"ל משרד השיכון הראשון דוד טַנֶה. המעניין בהחלטה הוא שהנצחת שמו של טנה, אינה בשמו הלועזי, אלא במילה עברית הדומה לו במצלול – טנא.

טֶנֶא הוא סל עשוי מענפים המשמש לנשיאת תבואה. המונח קשור מאוד לחג הביכורים, שבו נעשה ניסיון הפיגוע. הוא מופיע בתורה במצוות הבאת הביכורים: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, כו, ב).

עונת הבאת הביכורים מתחילה בשבועות, שבו הובאו ביכורי קציר החיטים. בתרבות הציונית חודש אופיו החקלאי של החג, וילדים בגנים ובבתי הספר הלכו למוסדות החינוך עם טנא, סל קלוע ובו פירות וירקות העונה.

כאמור, תושבי היישוב ממשיכים לקרוא ליישובם עומרים. בכיתוב הרשמי הם מכנים את יישובם בשני השמות: טנא עומרים.

* "חדשות בן עזר"

דרשה לשבועות ולפרשת "נשא" תשפ"ג

כאשר השבת צמודה לחג השבועות, אנו זוכים, למעשה, לחג כפול, עמוס באירועים אך בנחת, בלי לחץ.

פתחנו את החג בסעודת החג החלבית, החגיגית, במגרש הכדורגל, עם מסכת החג והריקודים. המשכנו הבוקר בטקס הביכורים היפה ורב המשתתפים במטע. לאחר מכן מלחמת מים, בהובלת הנוער. את תיקון ליל שבועות, העברנו לליל שבת, הערב ב-21:00 במועדון. וגם קבלת השבת היא חלק מאירועי החג ונעסוק בה בעיקר בתכני החג. כבר מספר שנים אנו עורכים את קבלת השבת הסמוכה לשבועות בגינה הקהילתית. האמת היא שהגינה ידעה ימים טובים מאלה, ונקווה שקבלת השבת תעורר את חידושה.

חג השבועות הוא חג מן התורה, חג חקלאי, שבו אנו חוגגים את קציר החיטה ומביאים לבית המקדש את ביכורי קציר חיטים. לאחר שבית המקדש חרב ועם ישראל גלה מארצו, עשו חז"ל את הרפורמה המשמעותית ביותר של היהדות, שהצילה אותו מכליה; יצרו יהדות שמתאימה למציאות החדשה, ועיקרה הוא הספר, לימוד התורה, בית המדרש ובית הכנסת. התוכן החדש שהוענק לחג השבועות, הוא חג מתן תורה.

החלוצים ששבו לארץ ישראל בראשית הציונות והכו שורשים באדמת המולדת, חידשו את החג החקלאי. את הביכורים הם תרמו לקק"ל, במקום לבית המקדש. היום אנו מסתפקים בהצגת הביכורים, כולל ביכורי הבטן. כאשר החלו חגיגות הביכורים, התעוררה סערה בארץ. החוגים הדתיים קצפו על כך שקדושת החג מחוללת, באירוע שנוסעים בו בטרקטורים ויש בו, לשיטתם, חילול חג המוני.

חברי הקיבוצים האמינו בדרכם, האמינו שהם משיבים את עטרת החג ליושנה, מתחברים למקורות החג ומחיים אותם ומעניקים נופך של קדושה לחיי החולין שלהם, המבוססים על חקלאות. כך כתב יוסקוביץ', מחלוצי אשדות יעקב בשנת 1925: "מכאן סוד קנאותנו לחג צעיר זה, שאנו אומרים לחוג כרצוננו וכאשר עם ליבנו. ואמרנו: אשר עשינו בחיי החולין שלנו נעשה גם לחג שלנו. ערכים קרקעיים אלה וחתירה זו למגע בלתי אמצעי עם הטבע ועם ענפי עבודה בראשיתיים הממלאים את ישותנו כל ימות השנה ביצירתנו ובמפעלנו – לאלה אנו רוצים למצוא ביטוי הולם בימי חג ומועד. לא מקרי הוא הדבר, שבחלקנו נפל הגורל להשיב לחגי הטבע את דמותם הראשונית, להשיב לעם השב לאדמתו את חגי אדמתו".

יורם טהרלב, בהומור האופייני לו, שיתף את חוויית חג הביכורים בילדותו ביגור, בהרבה פחות פאתוס:

אני יושב על חבילת שחת

ועל ראשי זר, ושושנים שלוש,

ודוקר לי בתחת

ודוקר לי בראש.

לצד המעשה היהודי המשמעותי של חידוש החגים החקלאים, נטשו הקיבוצים והחברה החילונית כולה, את התוכן האחר של החג, שהתקדש במשך אלפים שנה – חג מתן תורה. זהו אובדן תרבותי משמעותי, וצר על כך. אולם דווקא בקיבוצים, התחדש במתכונת חדשה תיקון ליל שבועות, אותו מנהג שהחלו שכנינו המקובלים בצפת במאה ה-16, של לימוד תורה לאורך הלילה. חידש את המנהג מאיר איילי בקיבוץ יפעת בשנות השישים, ומאז בהדרגה נפוץ המנהג לקיבוצים רבים ומהתנועה הקיבוצית החוצה לעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית כולה. באורטל אנו עורכים תיקון מדי שנה כבר כעשור וחצי, ואתם מוזמנים להצטרף אלינו בשעה 21:00 במועדון.

פרשת השבוע היא פרשת "נשא", הפרשה הארוכה בתורה. יש הרבה מה לדרוש ולדבר על הפרשה, וניתן להפליג עמה לסוגיות אקטואליות כמו שאלת הגיוס וההשתמטות, מעמד האישה, אלימות נגד נשים וקנאות של גברים. באווירה החגיגית הזאת, בחרתי מתוך הפרשה שלושה פסוקים נפלאים ומרגשים, נוסח ברכת הכוהנים. טקסט ברכת הכוהנים הוא הטקסט התנ"כי העתיק ביותר שהתגלה בחפירות ארכיאולוגיות. זהו טקסט שקוראים הכוהנים בבית הכנסת בשבתות ובחגים, ובאמצע שבוע לרוב רק החזן קורא אותו בחזרה על תפילת עמידה. ובבתים רבים, מברכים בה ההורים את ילדיהם מדי ליל שבת.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

ספינת הדגל של המשימתיות האורטלית

"קיבוץ שיתופי, משימתי" – כך נפתח חזון אורטל.

על החזון השיתופי החלטנו, ברוב קולות, לוותר. ומה באשר לחזון המשימתי?

תמיד ראיתי את מאזן הכוחות בין שני צירי החזון האלה ככלים שלובים. ככל שמפלס השיתופיות גבוה יותר, כך גם מפלס המשימתיות גבוה יותר. בקיבוץ שמבוסס על הנתינה לכלל, על העדפת אינטרס הכלל על האינטרס הפרטי, אך טבעי שגם הקיבוץ יהיה מחויב למה שמחוצה לו, שגדול ממנו, ויירתם למשימות לאומיות.

כעת, לאחר ההחלטה שקיבלנו, אני רוצה מאוד להתבדות. אדרבא, אני מייחל לכך, שהמאזן יהיה של יחס הפוך. שדווקא כאשר הורדנו את מפלס השותפות, ילך חלק מן האנרגיה שהשקענו בשותפות למשימתיות, ומפלס המשימתיות יעלה. זו תקוותי.

****

המשימתיות היא ההירתמות של אורטל למשימות חברתיות ולאומיות שמחוצה לה. בעצם קיומה, אורטל ממלאת משימה לאומית של יישוב הגולן, אולם מעולם לא הסתפקנו בכך. לאורך השנים לקחנו על עצמנו משימות לאומיות, כמו קליטת ארבעה גרעיני עולים, קליטת גרעין צב"ר, אירוח "בית ראשון במולדת", אימוץ חיילים בודדים, אימוץ מבקשות מקלט מאריתריאה ועוד. בשנותיה הראשונות של אורטל, אורטל גם הקימה שבט צופים בקצרין הצעירה. ולצד המשימות הגדולות – הרבה משימות התנדבות נקודתיות.

גולת הכותרת של המשימתיות האורטלית, היא "אדם ואדמה".

****

אורטל היא תולדה של קיבוץ משימתי. קיבוץ בית השיטה, שנתיים וחצי בלבד אחרי האסון הכבד שפקד אותו, עם נפילת 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים, לקח על עצמו משימה אדירה – הקמת קיבוץ חדש בגולן.

הקיבוץ נרתם למשימה. הוקם צוות ליווי אורטל. בית השיטה הייתה מעורבת בכל המהלכים להקמת אורטל. חברים ובנים של הקיבוץ עלו לקיבוץ הצעיר, להיות שותפים לו. בית השיטה הקצתה מלווה חברתי, מלווה משקי, מלווה תעשיה, מלווה בניה, מלווה חינוכי. בית השיטה הדריכה את הגרעינים הראשונים ואירחה לתקופות ההכשרה את החבורות הראשונות ואת שמונת הגרעינים הראשונים. בית השיטה הייתה מופת של קיבוץ מאמץ. ספק אם יש אח ורע בתנועה לאימוץ כזה. ובאותם שנים של אימוץ אורטל, בית השיטה לקחה על עצמה עוד משימה חברתית, של שיקום אסירים בכלא שאטה, באמצעות העסקתם בקיבוץ.

לצד בית השיטה, גם מרום גולן, קיבוץ בן עשר, נרתם להקמת אורטל, סייע ואף אירח בתוכו את הקיבוץ החדש טרם העליה לקרקע.

כקיבוץ עם היסטוריית הקמה כזו, ניתן לצפות שהמשימתיות תהיה ב-DNA שלנו.

ואכן, לאורך שנים, אנו חולמים על משימה גדולה שניקח על עצמנו, אולי בתחום החינוך, אולי בתחום הרווחה; משימה שרבים מאתנו יירתמו אליה והיא תהיה ארוכת טווח.

הדבר הקרוב ביותר לכך הוא "אדם ואדמה".

****

רן ק', כמזכיר הקיבוץ, נשא ברמה את דגל המשימתיות. הוא הרבה לדבר על כך שארגון משגשג הוא ארגון שאחוז האנרגיה והמשאבים שהוא מקדיש החוצה גבוה יחסית לאלה שהוא מקדיש פנימה. הוא הוביל מהלך של "קיבוץ משימתי" ועיקרו היה מציאת מיזם קהילתי גדול שאורטל תיקח על עצמה.

במסע הזה הגענו ל"אדם ואדמה". אך טבעי שרן נבחר לנהל את בית הספר.

אחד מראשי "השומר החדש", הארגון ש"אדם ואדמה" הוא זרוע שלו, סיפר לי, שאחרי המפגש הראשון עם הנהגת אורטל, במועדון הקיבוץ, יצאו הוא וחבריו ואמרו זה לזה, על אורטל: "הם מדברים בשפה שלנו". נזכרתי מיד, שרן סיפר לי, שמיד בתום אותה פגישה, אחרי שאנשי "השומר החדש" יצאו, החברים מאורטל ציינו ש"הם מדברים אורטלית".

"אדם ואדמה" הוא מפעל חינוכי מופתי, שלא בכדי זכה השנה בפרס יגאל אלון למעשה מופת חברתי-חלוצי. רשת "אדם ואדמה" זכתה בפרס בזכות "חינוך לערכים ומצוינות תוך שילוב של עשיה חקלאית, עבודת אדמה וחיבור לשורשים". "אדם ואדמה" הוא מפעל חינוכי נפלא, המחנך על ערכי הציונות, החלוציות, ההתיישבות, העבודה והחקלאות. הוא מפעל המחנך באמצעות הגשמה – לא "מדבר על", אלא "עושה את". הערכים שעליהם מחנך "אדם ואדמה", הם הערכים המובילים של אורטל.

זכות גדולה נפלה בחלקנו, להקים את "אדם ואדמה" באורטל. לצערי, הקיבוץ אינו מעורב מספיק ב"אדם ואדמה". בפועל, אין זו ממש משימה שלנו. אנו בעיקר מארחים את המיזם. זו בהחלט נקודה הטעונה שיפור. אך גם עצם האירוח הוא משימה גדולה וחשובה. "אדם ואדמה" הוא סיבה גדולה לגאוות יחידה שלנו. "אדם ואדמה" הוא ספינת הדגל של המשימתיות האורטלית.

****

משימתיות של קיבוץ נבחנת בראש ובראשונה בנתינה. הקיבוץ נותן מעצמו למען המשימה. מה הוא מרוויח? שכר מצווה – מצווה. מה בית השיטה הרוויחה מהקמת אורטל? היא הרוויחה מעצם העשיה, מעצם התרומה. מי שתורם, נהנה מעצם תרומתו ותמיד הוא נשכר ממנה.

אך אנו בהחלט גם מקבלים הרבה מ"אדם ואדמה". תרומתם לחקלאות האורטלית גדולה מאוד. כמי שעובד אתם, אני שוב ושוב מתפעל ממוסר העבודה שלהם, מהחריצות שלהם, מהרצינות שלהם. תקצר היריעה לתאר כאן את חוויותיי מן העבודה אתם במטע ומכך שאני מלמד ב"אדם ואדמה". עוד אקדיש לכך מאמר בפני עצמו.

ומעבר לתרומה בחקלאות, הם תורמים גם לקהילה, כמדריכים בתנועת הנוער, בפעילות תרבותית כמו הובלת טקס יום השואה כבר שנה שניה ברציפות, ערב שירה בפאב לפני חודשים אחדים, קבלת שבת קהילתית מדי שנה ועוד. וגם בנושא הזה יש מקום לשיפור ולקידום שיתוף הפעולה הקהילתי. כיו"ר פורום חינוך ניסיתי לקדם זאת, אך לא בהצלחה מספקת. אני סבור שיש להקים צוות משותף, קבוע, שיקדם את הידוק השותפות בין אורטל ל"אדם ואדמה".

****

בכל מקרה של יישוב המארח בתוכו מוסד או קבוצה זו או אחרת, יש גם חילוקי דעות בעניינים תקציביים וחיכוכים אלה או אחרים. אך טבעי שזה יקרה. וכשזה קורה, סביר להניח שיש אמת וצדק בטענות שני הצדדים. מה עושים? משוחחים ופותרים את הבעיות. ובעתיד תצוצנה בעיות חדשות וגם הן תיפתרנה בשיח והידברות.

מה שחשוב הוא לא לאבד פרופורציות ולדעת להפריד בין טפל ועיקר; בין החזון הגדול והתרומה הגדולה, לבין זוטי זוטות בחיים השוטפים. הבסיס לראיה כזו, היא לא להתייחס למשימה לאומית כאל עוד "כל פעילות עסקית".

קראתי את מאמרו של ע' במידף שעבר בצער רב.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דרשה לפרשת "במדבר", קבלת שבת באורטל 19.5.23

המשורר, המסאי והמחנך בארי צימרמן ז"ל, בן קיבוץ משמר השרון וחבר גבעת חיים איחוד עד אחרית ימיו, פרסם לפני למעלה מעשרים שנה ספרון בשם "דורש טוב לתורה". מכל פרשה מפרשות השבוע הוא בחר פסוק אחד, וכתב עליו מדרש-שיר.

בפרשת "במדבר" הפסוק הוא "איש על דגלו, באותות לבית אבותם, יחנו בני ישראל מנגד, סביב לאוהל מועד".

הוא דרש את הפסוק בשיר הבא:

אבותינו מנגד לבית אבותם

חנו.

בית חדש הקימו, מנהג אבותם

שינו.

כך נבראנו, קרועי מועד

נבוכי תאריך

מחדשי חידושים כשצריך

וכשלא צריך.

בא מועד, עת לשוב

בית אבותינו

להפוך את הרבים

לרבותינו.

אוהל מועד הוא שלנו

אם יש בו או אין בו אל

ואנחנו סביבו נחנה

ככל בני ישראל.

השיר עצמו אומר "דרשני" וניתן לדרוש בו כל מילה וכל פסוק. השבוע לימדתי אותו בשיעור פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". תקצר היריעה לעשות כן בפורמט של דרשה בקבלת שבת. אומר רק את תמצית המסר שלו – בארי מתפלמס עם דור המייסדים של הקיבוץ שרחק מן המסורת וקרע אותנו ממנה, וטוען שהגיע המועד שנחזור ונאמץ את המסורת. "אם יש בו או אין בו אל", כלומר ללא קשר לשאלת האמונה באל. סביב המסורת, כתרבות חיים, נחנה ככל בני ישראל.

מסורת כזו היא, למשל, פרשת השבוע, ציר הזמן של השנה העברית, לצד חגי ישראל, אותה הוא קיים בספרון הזה. וגם אנו מקיימים אותו בקבלת השבת, שאנו עורכים מדי שבוע, כבר 15 שנה.

לב פרשת "במדבר" הוא מפקד של בני ישראל. אנו רואים במפקד הזה מפגן של עוצמה, של סדר ומשמעת למופת. דו"ח מודיעיני של האויב שיצפה במסדר, ידווח למפקדיו על צבא מאורגן וממושמע. בעוד שבועיים, בפרשת המרגלים, ניווכח כיצד העוצמה הזאת, שהיא עוצמה חיצונית, תתפורר, בהעדר חוסן לאומי, ובאיזו קלות מאס העם בארץ חמדה, ונדון על כך לארבעים שנות נדודים.

הרמנו בראשית קבלת השבת כוסית לכבוד הולדת ספרי השני "אל נאחר רגע נכסף". הספר עוסק בתנועת העבודה וההתיישבות בגולן 1967-1969. לקראת קבלת השבת ניסיתי למצוא את החיבור בין הספר לפרשה.

בדומה לאופוריה של המפקד בפרשת השבוע, כך ניתן לראות את האופוריה בתנועות ההתיישבות ובראש ובראשונה בקיבוץ המאוחד לאחר המלחמה. הייתה אמונה שהנה, בעקבות הניצחון, הנוער בקיבוצים, בתנועות הנוער, בחברה הישראלית ובתפוצות הגולה יתגייס כולו למבצע התיישבות אדיר, שיחזיר את תנועת העבודה לימי תפארתה הגדולים כתנועה מגשימה. טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, דיבר על הקמת מאה קיבוצים בני מאה חברים כל אחד בתוך שנה!

מהר מאוד התברר שהנוער לא נענה לקריאה, למעט קומץ קטן. הפער בין החזון ליכולת להגשים אותו הוא פער דרמטי, כמעט בלתי נתפס. תנועת העבודה, במהותה, היא תנועה של הגשמה, לפני היותה מפלגה פוליטית. שקיעתה כתנועה מגשימה, בימים שהייתה בשיא כוחה הפוליטית, הטרים את שקיעתה הפוליטית. עם זאת, אותו קומץ שעלה לגולן, יצר את מפעל ההתיישבות הנפלא שלנו, הכה שורשים באדמת הבזלת הגולנית, עיצב את גבול המדינה ויישם את ריבונותה על הגולן.

היום הוא יום ירושלים (שנחוג אתמול בשל השבת). לצערי, בעשרים-שלושים השנים האחרונות, הוא כמעט ואינו נחוג בציבור החילוני. אני מקווה שהוא יחזור לגדלותו, גם באורטל. בינתיים אנו מקפידים לציין אותו בקבלות השבת.

נשיר יחד את שירו של המשורר והמלחין, בן בית השיטה, שנפל במלחמת יום הכיפורים, יוסף שריג, "אור וירושלים".

שלושים שנה לסדר בגן הוורדים

הערב, ערב פסח, ימלאו שלושים שנה לאחד האירועים המכוננים בתולדות אורטל – סדר הפסח המיתולוגי בגן הוורדים בירושלים, מול משרד ראש הממשלה והכנסת, בתקופת המאבק על הגולן.

בתקופת המאבק שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן וכראש צוות הפעולה של אורטל – הצוות שהוביל את התמודדות אורטל עם המצב ואת תרומתה למאבק.

את סיפור הסדר המיוחד הזה סיפרתי בספר "אורטל – שלושים שנים וסיפורים", שאותו הוצאנו בשנת השלושים לאורטל, תחת הכותרת "באורטל הבנויה". אני מביא כאן את הסיפור במלואו.

באורטל הבנויה

מכל סדרי הפסח שחוויתי מימיי, אחד אני נוצר בלבי כסדר אותו לא אשכח, כאחד מרגעי השיא של חיי.

אם עליי לבחור רגע אחד, המבטא בעבורי את תמצית ההוויה האורטלית, אבחר בסדר הפסח שערך קיבוץ אורטל בגן הוורדים בירושלים, ערב פסח תשנ"ג 1993.

היה זה בעיצומו של המאבק על הגולן. כותרות העיתונים תארו את ההסכם העומד להיחתם עם אסד בתוך ימים או שבועות. מידי יום הופיעה בעיתון אחר גירסה אחרת של מפת הנסיגה. דומה היה שכל מפעל חיינו עומד על סף עקירה וחורבן.

עוד רבות יסופר על התנערותם של תושבי הגולן; על כושר העמידה שגילינו בעשור של מאבק, שהסתיים בניצחוננו. מקומה של אורטל במאבק הזה היה ייחודי.

****

ביום ב' 22.7.92, יום לפני הבחירות, פתח יצחק רבין את הסיור המסכם של מסע הבחירות שלו, בקיבוץ אורטל. הוא בחר לפתוח את הסיור באורטל, על מנת לבטא בכך את מחויבותו הברורה להתיישבות בגולן. בביקורו באורטל חזר רבין על דברים שאמר חודש קודם לכן, בעצרת לציון 25 שנה להתיישבות בגולן – שנסיגה מן הגולן פירושה הפקרת ביטחון ישראל, ושהוא מחויב לשמירה על הגולן, לחיזוק ההתיישבות בה ולפיתוחה. דבריו היו חד משמעיים – אם הוא יבחר לראשות הממשלה, הוא יראה כמטרה עליונה את השמירה על הגולן כאזור ישראלי פורח.

הוא שכנע אותנו בכנותו. כמו רוב אזרחי ישראל, כמו רוב תושבי הגולן, כך גם רוב מוחלט של חברי אורטל נתנו לו את קולו.

חודשיים לאחר מכן, בספטמבר 92', התכנסנו, חברי אורטל, לאסיפת חירום רבת משתתפים בחדר האוכל, כדי לדון בסכנה הקיומית שנחתה עלינו. היתה זו האסיפה הראשונה מני רבות בנדון, באותן שנים. האווירה היתה קשה, אך האמירה שיצאה ממנה היתה נחושה – אמירה ברורה אודות מחויבותנו למאבק לשמירה על הגולן בריבונות ישראלית. הוחלט שאורטל תיטול חלק פעיל במאבק של ועד יישובי הגולן ושאורטל תבצע פעולות ייחודיות שלה. הוחלט שאורטל ממשיכה לחיות, לבנות, לנטוע ולנהל את חייה כרגיל, ואינה עוסקת בהיערכות לעקירה. נבחר צוות פעולה, שיוציא לפועל את ההחלטות ויוביל את ההתמודדות של אורטל עם המצב. הרכב הצוות היה המנהיגות הפורמלית והבלתי פורמלית של אורטל, והוא כלל את כל המזכירים ומרכזי המשק בעבר ובהווה.

****

לא אתאר כאן את כל הפעולות של אורטל באותם ימים. אציין רק, שלאורך כל שנות המאבק הלכנו לאור אותם עקרונות שנקבעו באסיפה הראשונה. לאור העקרונות האלה פעל הצוות, והעקרונות הללו אושררו פעם אחר פעם באסיפות רבות משתתפים שערכנו בנושא.

הסדר בגן הוורדים, וכך גם חגיגת הביכורים שערכנו בגני יהושע בת"א בשבועות תשנ"ד 1994, היה בעיניי גולת הכותרת של המאבק האורטלי. היה במבצע הזה שילוב של אמירה פוליטית ברורה – התנגדות לנסיגה, עם הצגת היופי שבהוויית החיים שאורטל מבטאת: היחד, השותפות, התרבות הקיבוצית. היתה זו מעין התרסה – המנגינה הזו היא תמצית הציונות, ואת המנגינה הזאת אסור להפסיק; אי אפשר להפסיק.

בפסח עלינו לירושלים, כמעט כל החברים והילדים וכן מספר אורחים. התמקמנו בגן הוורדים, מול לשכת ראש הממשלה מצד אחד והכנסת מצד שני, ושם ערכנו את ליל הסדר. היה זה הסדר היפה והמרגש ביותר בתולדות אורטל. המבצע אורגן באופן מופתי, הן מבחינת הלוגיסטיקה והן מבחינת התוכן: ההגדה הקיבוצית, הקולית – חבורת הזמר של אורטל, התפאורה היפה. הסדר התנהל בתוך חממה גדולה שהורכבה במיוחד לצורך העניין. בתוכה הצבנו תבליט של אורטל על רקע הנוף הגולני, כתובות "שלום עם הגולן" (אז טרם הומצאה הסיסמה המובילה "העם עם הגולן") וכתובת ענק ועליה ציטוט מתוך ספר עמוס, המופיע בהגדה הקיבוצית – "ולא ינתשו עוד מעל אדמתם".

האירוע זכה לסיקור תקשורתי רחב, בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים, זכה להערכה רבה בגולן ומחוצה לו, גיבש את החברה האורטלית וחיזק את גאוות היחידה.

הסדר שערכנו, היה סדר פסח כהלכתנו. בין הטקסטים שקראנו וששרנו, אמרנו אמירות הנוגעות למאבק על הגולן. לשירי הסדר הוספנו שיר אחד – שירן של רחל המשוררת ונעמי שמר "כינרת" ("שם הרי גולן"). זהו שיר בלתי פוליטי לחלוטין, לבטח אין זה שיר מחאה. אך דווקא בו ראינו ביטוי לתחושתנו ולמאוויינו. השיר הזה מבטא את הוויית החלוציות של ראשית ההתיישבות הציונית בעמק הירדן. אמירתנו כקיבוץ, היתה שאנו נאמנים לדרך, אנו ממשיכים בדרך, אנו מחויבים לדרך גם אם תש כוחם של מנהיגי תנועתנו, הם כשלו וסטו ממנה. אני זוכר היטב עד היום את ההתרגשות הרבה שאחזה בי, כחבר הקולית של אורטל, כששרנו את השיר הזה. כל המסובים הצטרפו אלינו לשירה. במעמד הזה היתה משמעות מיוחדת למילים "האוכל לבגוד בך, האוכל לשכוח חסד נעורים?".

סדר פסח מסתיים בהכרזה "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". אנו, מירושלים, הכרזנו "לשנים הבאות באורטל הבנויה". איני יודע כמה מן המשתתפים באמת האמינו שכך יהיה. באותה שנה חגגנו 15 שנים לקיומנו. 15 שנים חלפו מאז, ואנו חוגגים את שנת השלושים באורטל הבנויה. ואני מאמין, שגם את שנת היובל ואת שנת המאה נחגוג באורטל הבנויה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

רפורמה בהסכמה רחבה

מדינת ישראל נמצאת בעיצומו של המשבר החמור בתולדותיה, על ספו של קרע איום ונורא. הלוואי שתימצא הדרך לפשרה, לרפורמה בהסכמה רחבה. איני רוצה לדמיין את האלטרנטיבה.

מעניין אם הממשלה הייתה יוצאת לדרך הזאת אילו שיערה מה תהיה התגובה הציבורית. הרבה יותר קשה לעצור מהלך כזה בתוך הסיטואציה המשברית. חובתה של הנהגה לחשוב מראש לפני שהיא קולעת את עמה למצעד איוולת כזה.

מה שקורה במדינה הוא חומר למחשבה לכל קבוצה, ארגון וקהילה. איך לשמור על היחד, ולא לקלוע חברה לקרע, מתוך צעדים קיצונים ומהירים. הלקח הזה נכון גם לאורטל.

****

לפני כארבעה חודשים החלטנו עקרונית על שינוי דרמטי באורחות חיינו, מעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ "מתחדש", או מופרט. שינוי כזה עלול ליצור טלטלה קשה באורטל, כפי שהייתה בחלק מן הקיבוצים; שמחירה הכבד נמשך שנים רבות ויש קיבוצים שלא נחלצו מהמשבר. זה לא חייב לקרות. על כולנו האחריות שזה לא יקרה אצלנו. האתגר שעלינו להציב לנגד עינינו הוא ליצור שינוי בהסכמה רחבה ככל האפשר – שרוב גדול מהציבור יתמוך בה ומי שלא יתמוך בה, יוכל לחיות אתה.

עד כה, זו הדרך שבה אנו הולכים. זה התחיל בהצבעה שהייתה בנובמבר. מבחינה חוקית, אין משמעות להחלטה שקיבלנו. היא לא משנה דבר ואין בה דבר מעשי. החלטה על שינוי אורחות חיים מחייבת הצבעה של 2/3. אנחנו החלטנו בתבונה, לקיים הצבעה עקרונית, לא מחייבת, כדי לראות מה החברים רוצים ולפעול בהתאם. התוצאה הוכיחה שרוב החברים, 59% מהם, רוצים לשנות את אורחות החיים. זה רצון הרוב, אך אין זה רוב שמאפשר שינוי. מה עושים עכשיו?

כאן גילינו אנו, תומכי הקיבוץ השיתופי, אחריות קהילתית. עוד לפני ההחלטה וביתר שאת אחריה, קיבלנו את התוצאה; לא בשמחה, אך בהבנה והשלמה. הבנה, שאין טעם בקיבוץ שיתופי, אם רוב החברים אינם חפצים בו.

כתבתי על כך במידף לאחר ההצבעה, והתגובות שקיבלתי היו של הזדהות עם דבריי. כך היה גם בשיחות בעל פה. עד כה, לא נתקלתי אפילו בחבר אחד שהציע לנהל מלחמת מאסף ולנסות למנוע מהרוב לממש את רצונו בכוח השליש.

לאן הולכים מכאן?

****

עלינו ללמוד את לקח המשבר הלאומי, ולהימנע מצעדים דומים. יש להימנע מצעדים קיצוניים, מצעדים נמהרים וחפוזים ומניסיון לכפות את עמדת הרוב על המיעוט. אלמלא כן, אנו עלולים להיקלע למשבר חברתי.

את המהלך יש לעשות בתבונה, בשום שכל ובזהירות. בראש ובראשונה, עלינו להסכים מה הדברים שאנו רוצים לשמור עליהם; מה מערכי אורטל יישארו אתנו, אלו מסורות אנו רוצים לקיים, על איזה מוסדות אנו רוצים לשמור. אני מאמין שהסכמה רחבה על כך, היא ערובה לגיוס רוב הציבור, גם מי שהתנגד למהלך, להיות שותף לו.

הדבר השני, הוא שאת המהלך יובילו יחד מי שתמכו בשינוי ומי שהתנגדו לו. לשם כך יש צורך באמון הדדי. אמון במתנגדי השינוי, שלא יתקעו מקלות בגלגלים, אלא ינסו בכנות לקדם את רצון הרוב, בצורה מושכלת. אמון בתומכי השינוי, שאינם רוצים לזרוק את התינוק עם המים, ושהם פתוחים ונכונים וקשובים לעמדותיהם ורצונותיהם של תומכי הקיבוץ השיתופי.

רק יחד נוכל להוביל בביטחה את המהלך הזה וליצור יחד עתיד טוב לאורטל, לנו ולדורות הבאים.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

מה החיסרון שלך?

בכל ראיונות העבודה והקליטה שערכתי, הקפדתי לא לשאול את השאלה, שהיא כביכול "על פי הספר": מה החסרונות שלך?

השאלה הזו אינה הוגנת, אינה חכמה ואינה תורמת דבר להיכרות עם המרואיין. תרומתה המרבית היא סימון "וי" ברשימת השאלות של המראיין.

היא אינה הוגנת, כיוון שהמועמד מגיע לראיון כדי להרשים ולשכנע שנכון לקבל אותו. אין זו המשימה שלו להסביר מה החסרונות שלו. היא אינה חכמה, כי אין מצב שהמרואיין יספק תשובה שניתן יהיה להפיק ממנה משהו.

אבל המראיין אינו רוצה רק להתרשם מהפרזנטציה היפה של המרואיין. הוא רוצה להכיר את הצדדים האחרים שלו. נכון, אך לשם כך עליו לפעול בתבונה ובתחכום. לנסות להבין דבר מתוך דבר, ולא בשאלה ישירה מביכה, מעצבנת ולא מלמדת.

לדוגמה, כשריכזתי את צוות היכרות, הגדרנו כקריטריון את יכולתו של הנקלט להשתלב בעבודת צוות (כמנהל או כחבר צוות). בראיון, שאלתי שאלות על עבודת הצוות שלו. איך אתה מתמודד עם קונפליקטים? הוא השיב את תשובתו. מתשובתו יצאתי לשאלות סימולציה. מה תעשה אם… ומתוך התשובה להציג מקרים ולשאול על תגובותיו. אח"כ ביקשתי שיספר על קונפליקט או שניים שהיו לו בתפקידיו השונים וכיצד הוא התנהג. ומתוך תשובתו ניהלנו שיחה בנדון.

בשיחה כזו ניתן לקבל מידע טוב לאין ערוך מאשר בשאלת החסרונות.

****

לאיזו תשובה אנחנו מצפים על השאלה מה החיסרון שלך? שהוא יגיד שהוא טיפש, שקרן ומכוער? סביר להניח שהוא יסביר איך החיסרון שלו הוא שהוא טוב מדי.

הנה סוג של תשובות שניתן להשיב על השאלה הזאת:

– אומרים שהאויב של הטוב מאוד הוא המצוין. אני אויב של הטוב מאוד.

– אני פרפקציוניסט. בכל דבר שאני עושה אני לא מוותר עד שאני מגיע לפתרון האופטימלי. לעתים זה עלול להאט את התהליך (אם כי כמובן למרות הפרפקציוניזם, אני מהיר יותר מאדם ממוצע).

– יש לי נוכחות מרשימה. כשאני נכנס לאולם, מיד כל העיניים נסובות אליי. הכריזמה שלי מטורפת. יש אנשים שקשה להם עם זה. הם מרגישים נחותים לידי.

– אני גאון, ולעתים קשה לאנשים רגילים להתמודד עם גאונות.

וכן הלאה וכן הלאה, הפרינציפ ברור: אני מושלם ולכן אולי אני טוב מדי בעבורכם.

****

ביומי הראשון כמנהל המתנ"ס, הייתה לי שיחת היכרות עם מנהל המחוז וסגנו. זה לא היה ראיון כי כבר התקבלתי, אך הם שאלו אותי את השאלה המעצבנת. עניתי שאין לי כישרון טכני. "מה הקשר לניהול מתנ"ס?", הם הקשו, בצדק. עכשיו אני כבר צריך לשכנע אותם עד כמה החיסרון שלי יפגע בתפקיד. "במתנ"ס מארגנים אירועים ויש הגברה ותאורה, ואני לא מבין בזה כלום", הנפצתי.

כעבור שנים אחדות, בשיחת הסיכום עם מנהל המחוז לקראת פרישתו, הוא הזכיר לי בחיוך את התשובה שהשבתי להם.

"כשאתה שואל שאלה כזו, לאיזו תשובה אתה מצפה"? הקשיתי. הוא הגיב בחיוך של הסכמה.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

שבת אחים גם יחד

ביום ראשון, ערב החג, אירחנו את חברינו מאלוני בשן לסדר טו בשבט. היה אירוע מרגש, שמח ומרומם נפש.

חשנו עד כמה אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת הגולן, אהבת התרבות היהודית הישראלית; כל אלה חזקים יותר מכל מחלוקת ומכל הבדל באורחות החיים.

את הערב הנחיתי יחד עם ערן מאיר מאלב"ש. את המוסיקה הוביל שחר נדב מקשת.

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!

לאחר הסדר, ניגש אליי אחד החברים מאלב"ש, שהודה לי על היוזמה והאירוח, ואמר: "אלה החיים האמתיים. בתקשורת ובפוליטיקה אנחנו שומעים על הקרע והשסע ומלחמת אחים, אבל המציאות היא מה שאנחנו עושים כאן". לא הסכמתי אתו. אמרתי לו שהקרע הוא המציאות ומה שאנחנו עושים זאת המציאות. השאלה איזו מציאות תגבר. מה שאנו עושים זה מאבק על דמות החברה, ועלינו להתעקש ולפעול ולא לתת לשוחרי הקרע ולמפיצי השנאה לנצח.

למחרת בבוקר קראתי בוויינט פשקוויל של איזה ימנן מחרחר שנאה וקרע, שמדקלם את המנטרה רוויית השנאה והדעות הקדומות, על פיה המאבק הוא בין יהודים וישראלים. לא ניתן לחצוף הזה ושכמותו להטיל דופי ביהדותנו, ולא ניתן להם להתנער מן הישראליות שלהם. הדיכוטומיה בין ישראליות ויהודיות היא המתכון לקרע. התרופה היא היהדות הישראלית והישראליות היהודית של מחנה המיינסטרים הציוני, שיעמוד מול מחנה השונאים, הקורעים והמשסעים, שקיימים בין שני המחנות.

****

תודה רבה לסיסי, על הארגון המופתי של האירוע. ידעתי שאני יכול להתמקד בתוכן ולהיות סמוך ובטוח שהארגון יהיה על הצד הטוב ביותר. תודה לעדי על העיצוב הנפלא של המועדון. אורחינו היו המומים מן הסידור. תודה לענבל ק' ולג'וד על השותפות והעזרה. ולכל מי שיצאו מהבית בערב החורפי, השתתפו, שרו, קראו, שתו ואכלו והיו שותפים להצלחה.

כבר דיברנו עם אלוני הבשן על אירוח אצלם בסדר טו בשבט תשפ"ד.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏8.2.23

* רעידת אדמה – בניגוד לרעידת האדמה בטורקיה, את רעידת האדמה בישראל עוד אפשר למנוע.

יש לעצור את הדהירה המטורפת לעבר תאונת דרכים קטלנית.

על הממשלה לעצור את דהרת הדי-9 של המהפכה המשטרית. על האופוזיציה לא להתחפר בסרבנות לשינוי ולהוקיע את הקולות הקיצונים הדוחפים למאבק אלים.

על הצדדים להיענות ליוזמת הנשיא ולבנות יחד רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה.

* המבוגר האחראי – לא תמכתי בבחירתו של הרצוג לנשיא המדינה. הסיבה הראשית לכך הייתה אהבת מרדכי – תמכתי במרים פרץ, שהתמודדה נגדו. הסיבה השניה הייתה מעורבותו בפרשיית השחיתות של עמותות ברק ושתיקתו בחקירה.

אבל אני מעריך אותו מאוד כנשיא. כעת, עיניי ולהערכתי עיני רוב העם נשואות אליו, בתור המבוגר האחראי המנסה לעצור את הדהרה המטורפת להתנגשות חזיתית ולקרע חסר תקדים בעם. הוא דוחף בכל כוחו לעצירת דהרת האמוק המטורפת של ממשלת הדי-9 שהורסת, רומסת, דורסת ומנסה להחריב את מדינת החוק ואת מערכת המשפט. הדרך לכך היא לא התבצרות במצב הקיים במערכת המשפט וסרבנות לכל שינוי, אלא הידברות בין הממשלה, בית המשפט העליון והכנסת על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה; רפורמה של תיקון הפגמים במערכת המשפט ולא של שפיכת התינוק עם המים.

על לפיד וגנץ להביע תמיכה בלתי מסויגת במהלך שהרצוג מוביל, ולו בעקבות הידרדרות המחאה לשיח אלים ומסוכן. עליהם לעשות זאת מיד, ולא להמתין לתגובת הממשלה. תמיכה שלהם במהלכי הנשיא, תיצור לחץ על דובוני הלא-לא בממשלה לעצור את הדהרה ולגשת להידברות אמת.

הרצוג מנסה להציל את מדינת ישראל. מן הראוי שכל פטריוט אמתי יתמוך במאמציו. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות.

* אם הוא רציני – בראיון להסכת "רואים רחוק" של "ישראל היום" אמר יריב לוין, שהוא מוכן ורוצה בהידברות על הרפורמה המשפטית".

אם הוא כן ורציני, עליו להוכיח זאת במעשים. עליו להקפיא מיד את כל הליך החקיקה, ולהיכנס להידברות אמתית, בלב פתוח ונפש חפצה, ללא תנאים מוקדמים, על רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה.  

* זה הזמן לאחריות – נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות החרימה את המפגש המסורתי בטו בשבט, יום ההולדת של הכנסת, בהשתתפות הנשיא, יו"ר הכנסת, ראש הממשלה וראש האופוזיציה.

זו טעות חמורה מצדה. אפשר להבין את רצונה לא לשדר "עניינים כרגיל", שעה שהממשלה מנסה להשתלט על הרשות השופטת. אבל המפגש הזה, בהרכב הזה, בעיתוי הזה, עשוי להיות תחילתה של הידברות בין הגורמים הרלוונטיים על רפורמה קונסטרוקטיבית במקום המהפכה המשטרית. זה לא זמן למשחקי חרמות. זה הזמן לאחריות.

* רפורמה לדורות – בעוד ארבע שנים, או שנתיים, יתחלף השלטון. ואז מיד תבוטל כל המהפכה המשטרית. ואז יחלפו עוד ארבע שנים, או שנתיים, או שמונה שנים, ושוב יתחלף השלטון. ושוב תחוקק המהפכה הזאת.

ככה אי אפשר לנהל מדינה. יש לעצור את המהפכה ולגבש יחד, בהסכמה רחבה, רפורמה קונסטרוקטיבית שתזכה לתמיכה של הרוב הגדול בכנסת ובעם. רפורמה לדורות.

* יגאל עמיר הבא – מנהיגי המחאה חייבים להוקיע בכל לשון את זאב רז, שהסית לרצוח את נתניהו.

אם יקלו ראש בכך, לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר שידם לא שפכה את הדם, אם יקום יגאל עמיר של המחאה.

אין לי חשק להסביר איזה נזק הדברים האלה מסבים למחאה הצודקת, כי כאשר מדובר בחציית קו אדום ערכי ומוסרי, אין לי עניין בטיעונים תועלתניים, צודקים ככל שיהיו.

* הסכנה הגדולה יותר – האיומים על חיי נתניהו חמורים ומסוכנים ומחייבים את השב"כ והמשטרה להתייחס אליהם בכל כובד הראש.

עם זאת, עדין האיומים על בהרב-מיארה (כרגע היא היעד המרכזי, כמו מנדלבליט, שי ניצן ורוני אלשייך לפניה) הם בסבירות גבוהה יותר.

* תפילת הכהניסטים – לאחר מופע האימים של השר החוליגן בן גביר למחרת הטבח בנווה יעקב, שבו הסית נגד היועמ"שית והתיר את דמה, נשלחה בקבוצות הווטסאפ של עוצמה כהניסטית הודעה עם פרק תהילים למותה של גלי בהרב מיארה.

לא בכדי, האבטחה עליה הועלתה לדרגה הגבוהה ביותר. הסכנה היא מוחשית.

אסור לזלזל בבן גביר. כאשר נופף בסמל שנתלש ממכוניתו של רבין והתחייב: "בפעם הבאה נגיע אליו", לקח חודש פחות יום והם הגיעו אליו.

* עוד חוק מושחת – אין דמוקרטיה שאינה מדינת חוק. הבסיס של מדינת חוק הוא השוויון בפני החוק. בדמוקרטיה איש אינו עומד מעל החוק.

חבילת חוקי המהפכה המשטרית שעוכר המשפט יריב לוין הציג במסיבת העיתונאים, הוגדרה בפיו כפעימה הראשונה של המהפכה. הוא מסתיר את תכני שלוש הפעימות הבאות. הוא משהה אותן עד לאחר קבלת פסקת ההתגברות האוטומטית, ואז יוצגו, בין השאר, חוקי מגה-שחיתות, שנועדו לפסילה, אך הרוב האוטומטי יתגבר עליה.

אין זה מן הנמנע שהפעימות הבאות תכלולנה חוקים שיעמידו את נתניהו מעל החוק ויחלצו אותו מאימת הדין.

בינתיים, יו"ר הקואליציה ח"כ אופיר כץ כבר יוזם חוק חסינות לראשי ערים. יש לציין, שלהוותנו קיימת בשלטון המקומי תופעה של שחיתות נרחבת. ראשי הרשויות, שלרוב הם יושבי ראש ועדות התכנון והבניה של יישוביהם, עומדים בפני פיתויי שוחד מצד אחד ואיומים מצד שני של קבלנים מושחתים ושל גורמים עברייניים, כדי לקדם את המיזמים שלהם. רבים עומדים בפיתוי, אך לא מעט נופלים.

מה שעומד בפני פיתויי השוחד, הוא מצפונם של ראשי ערים ואימת החוק. אופיר כץ רוצה להסיר את אימת החוק.

לכאורה, החסינות לראשי הערים היא "רק" ממעצר. אך הרי המעצר הוא לצורך חקירה, למניעת שיבוש החקירה, ליצירת לחץ על הנחקרים. משמעות הצעתו של אופיר כץ, היא מתן אפשרות לראשי ערים לעבור על החוק ללא הפרעה.

מה דוחף אותו לקדם שחיתות? איזו חברה הוא רוצה שתהיה כאן? סביר להניח שהמוטיבציה שלו היא כוחם והשפעתם של ראשי רשויות מן הליכוד על מתפקדים בפריימריז. הם יהיו חייבים לו ויקדמו אותו.

אני שב וקורא לפשרה והידברות ולרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. אבל במה שקשור לטוהר המידות ולניקיון כפיים של נבחרי הציבור אין מקום לשום פשרה. להיפך, יש לצמצם גם את חסינות הח"כים. במלחמה בשחיתות אין פשרות.

אני מצפה מראשי רשויות הגונים ושונאי שחיתות להתייצב נגד היוזמה המושחתת.

* מינויים הזויים של אנשים הזויים – הממשלה ההזויה הזאת ממשיכה לנפח את עצמה במינויים הזויים של אנשים הזויים לתפקיד שרים מיותרים. עכשיו ניפחו את משרד המשפטים בעוד שר. שני הגרועים בעוכרי המשפט בישראל, לוין ואמסלם, מאכלסים עכשיו את משרד המשפטים. דודי אמסלם מתאים למשרד המשפטים כמו שעופר כסיף מתאים למשרד הביטחון, כמו שמרדכי וענונו מתאים לתפקיד יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית וכמו שבן גביר מתאים לשר לביטחון "לאומי".

* התנהלות נכלולית – כעסתי מאוד כשקראתי ששגרירת ישראל בפריז יעל גרמן לא קיבלה את פניו של ראש הממשלה בהגיעו לפריז. איזו התנהגות בלתי ממלכתית, בלתי מקצועית ובלתי דמוקרטית. הוא ראש הממשלה הנבחר, היא אמנם התפטרה אך טרם הוחלפה, היא מייצגת את מדינת ישראל וראש הממשלה נבחר בידי אזרחי ישראל בהצבעה דמוקרטית. ראיתי בהתנהגותה חוצפה.

מה מסתבר? שגרמן הכינה במסירות ובמקצועיות את הביקור אבל לשכת ראש הממשלה הודיעה לה שאינה רצויה בטקס והיא "התבקשה" לא להגיע. במקביל, הם הדליפו את השקר שהיא החרימה את הטקס. ומיד, הכתב"מים נשלחו להפיץ את הבשורה.

אכן, התנהגות בלתי ממלכתית, בלתי מקצועית ובלתי דמוקרטית. אך לא של גרמן אלא של נתניהו. כרגיל, התנהגות נכלולית, התנהלות שקרית.

גם כשדוקטור נתניהו יוצא לשליחות מדינית, מיסטר ביבי מאפיל עליו.

* אנשי אמת, שונאי בצע – בפרשת השבוע, פרשת "יתרו", אנו קוראים על המהלך שביצע משה על פי עצת יתרו כהן מדיין – להקים מבנה ארגוני שיבזר את העומס, אך יהיה היררכי. עד אז, משה לבדו הנהיג ושפט את העם. העומס עליו היה בלתי נסבל. הוא פתר כל סכסוך בין שני אנשים. כעת הקים מערכת של שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. במבנה הזה, אין עדין הרעיון המודרני של הפרדת רשויות. כל המבנה הזה הוא הרשות המבצעת והשופטת כאחד והיא כפופה למשה, שהוא המנהיג העליון והשופט העליון. את המסר הזה אסור לנו לקחת מן הפרשה. 

מה שחשוב לתת עליו את הדעת, הוא מי ראויים להיות השרים, כלומר נושאי המשרות הציבוריות: "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". אין די במבנה ארגוני יעיל. חשוב יותר שנושאי המשרות יהיו אנשים ישרים והגונים. עוד לא ניתנה התורה, למעשה – עוד אין חוקים. אבל יש מה שקודם לחוקים, והוא דמותם של בעלי התפקידים. אם לא יעמדו בתקן הזה, אין משמעות לחוקים.

זה המסר שכה חשוב שנאמץ.

* חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט – אבי היה חבר תנועת החרות מיום הקמתה ואח"כ חבר הליכוד עד יומו האחרון. על תעודת החבר שלו, בחתימת מנחם בגין, מופיע הסעיף "שליחות התנועה ועקרונותיה". ובו נכתב: "השקפת העולם שלה מבוססת על: חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט".

* כרזות בכנסת – התפרצות מפגינים צעירים לאולם ועדת החוקה הזכירה לי אירוע מלפני שלושים שנה.

באותו יום (28.4.93) נערך בכנסת דיון מדיני, שיפתח בנאום מדיני של ראש הממשלה יצחק רבין.

נאום של ראש הממשלה ממקד תמיד את כל התקשורת. החלטנו לעשות מעשה הפגנתי תקשורתי בעת הדיון. קבוצה של תושבים מהגולן, בראשותי, הגיעה עם שלטים "העם עם הגולן" וסיסמאות נגד נסיגה מהגולן. אמנם באותה תקופה עוד לא הייתה בדיקה קפדנית בכנסת, כפי שקיימת מאז רצח רבין, אך בכל זאת, להיכנס עם כרזות, לא היה פשוט.

תיאמתי עם ח"כ משה פלד מצומת, הוא נפגש עמנו ליד הכניסה והכניס את הכרזות. נכנסנו והלכנו לחדרו של פלד לקחת את הכרזות. ואז התברר שרבין הבריז לנו ושלח את חיים רמון לנאום במקומו. זה היה מאכזב מאוד, כי היה ברור שנאום של שר אינו מעורר תשומת לב כמו נאום ראש הממשלה.

מה עושים? האם לקיים את ההפגנה בכל זאת, או להמתין להזדמנות אחרת שבה ראש הממשלה ינאם? הרי ברור שזה לא תרגיל שנוכל לעשות פעמיים. מה שהכריע מבחינתי את הכף, הוא שהאנשים אתי היו פעילים מן השורה, שלקחו יום חופש מהעבודה ולא רציתי שירגישו שסתם בזבזו את זמנם לריק.

הסתרנו את הכרזות מתחת לחולצות. בעת נאום רמון, שלפנו אותן והנפנו אותן. מיד כל המצלמות כוונו לעברנו. היו"ר, שבח וייס שהלך השבוע לעולמו, הורה לסדרנים לסלק אותנו. אחרי כדקה, שבה עמדנו והנפנו את הכרזות, הגיעו הסדרנים, חטפו את הכרזות וסילקו אותנו אחר כבוד מן המשכן.

ברור שלא זכינו להד שציפינו לו אם רבין היה נואם, אך היה סיקור ולמחרת תמונתנו התנוססה בעיתונים.

אגב, האירוע הזה ממש לא היה האירוע החשוב מבחינתי באותו יום. באותו ערב היה לי הדייט, ששינה את חיי.

* המקפיא הסדרתי – נתניהו הסכים לבקשת ארה"ב להאט את קצב הבניה ביהודה ושומרון. זה לא צריך להפתיע. הוא רגיל לזה. הרי הוא כבר הקפיא את ההתיישבות והבניה ביו"ש ובירושלים. איך הוא היה מסתער על הממשלה הקודמת אילו הסכימה לכך… באיזו אלימות ותוקפנות. אבל זה לא היה קורה, כי בשום מצב הממשלה הקודמת לא הייתה מוכנה לכך.

* מי יכפה את פינוי חאן אל אחמר – הממשלה ביקשה מבג"ץ אורכה של ארבעה חודשים לפינוי חאן אל אחמר. בית המשפט אישר לה חודשיים.

האם בג"ץ הססססס0000000מולני יכפה על ממשלת ימין על מלא מלא מלא מלא לפנות את חאן אל אחמר?

* בחזרה לטיפטופים – בגבול עזה מסתמנת בימים האחרונים חזרה לתקופת ה"טיפטופים" הזכורה לרע. אפילו רפורמת הפיתות לא מרתיעה אותם.

* ספין ההטבות למחבלים האסורים – המנטרה של בן גביר והאספסוף הנוהה אחריו, היא שהמחבלים האסורים נהנים מתנאים טובים יותר מן האסירים היהודים.

מה ההטבות שניתן ליהנות מהן בכלא?

במקרה של אסירי עולם – קציבת העונש.

היכולת לקצר שליש על התנהגות טובה.

קבלת ביקורים של קרובי משפחה.

חופשות.

התייחדות עם בת הזוג.

כל שאר ההטבות הן חרטא. הן בשוליים.

כל ההטבות המשמעותיות הללו נמנעות מהמחבלים, ולכן הטענה הזאת שקרית וכל האובססיה על תנאי האסירים היא דמגוגיה פופוליסטית.

יש רק יתרון אחד למחבלים על אסירים אחרים – היכולת שלהם להשתחרר בעסקאות שבויים. הפתרון לכך הוא לא לבחור מנהיגים חלשים לתפקיד ראש הממשלה, בוודאי לא כאלה שכבר כשלו בעסקה כזו.

* מפרקים את משרד החקלאות – כחלק ממהלכי פירוק המשרדים של ממשלת הדי-9, הממשלה עומדת להוציא ממשרד החקלאות את אחת היחידות החשובות שלו, הרשות לתכנון ופיתוח ההתיישבות והכפר, ולהעביר אותה למשרדו של פרח-הכהניסטים יצחק וסרלאוף. למה? כי הכהניסטים רוצים עוד ועוד כוח ושליטה ומולם עומד ראש ממשלה רופס, שהחקלאות מעולם לא עניינה אותו, ולכן בין השאר הוא "הכיל" את הטרור החקלאי ואת טרור ההצתות.

שר החקלאות דיכטר מתנגד, אבל נתניהו אפילו לא דיבר אתו על כך. הוא לא סופר אותו.

מה לכהניסטים ולחקלאות? חקלאות זה לא לעקור עצי זית של פלשתינאים.

* מעצמה הומניטרית – ישראל היא מעצמת-על הומניטרית.

בכל אסון המתרחש במקום כלשהו בעולם, ישראל הראשונה שנלחצת לעזרה.

טוב מאוד שישראל מסייעת גם לסוריה. בסיטואציות כאלו יש להיחלץ גם לעזרת אויב.

ברעידת האדמה באיראן, ישראל הציעה לה סיוע אך איראן דחתה את ההצעה. אני מודה שהופתעתי שאסד ביקש עזרה ישראלית, אך משביקש, על ישראל להיענות לבקשה. טוב עשה נתניהו שהחליט על כך.

* שאילתה לשלטונות ריכטר – לפני שבועות אחדים ערכנו – צח"י (צוות חירום יישובי) אורטל, תרגיל היערכות לרעידת אדמה. ימים אחדים לפני התרגיל, הזמנו מומחה לרעידות אדמה, רפי סדי, להרצאה בנושא.

בהרצאה הוצגה בפנינו רשימה עם מועדי רעידות האדמה הגדולות שפקדו את ארץ ישראל. לאורך מאות שנים, אחת בכמאה שנה מתרחשת רעידת אדמה חזקה בא"י. הרעידה החזקה האחרונה הייתה ב-1927, אז דיר בלאק.

ואני רק שאלה לשלטונות ריכטר – האם אפשר להכיר ברעידת האדמה הגדולה בשכונה שלנו, בטורקיה וסוריה, כרעידת המאה שלנו ולדחות את הרעידה בעוד מאה שנה?

* רוגל אלפר, אחי – אם אח או אחות או קרוב משפחה קרוב של רוגל אלפר היה עכשיו בטורקיה, הוא היה דואג לשלומו יותר מאשר לשלומם של שאר הטורקים ושאר האנשים שנמצאים בטורקיה? למה? הרי כולם בני אדם. איזה אגואיסט.

הוא מגנה את הישראלים והתקשורת הישראלית שמתעניינת קודם כל אם יש ישראלים בקרב הנפגעים. אבל העניין שלנו בשלומם של אחינו הישראלים והיהודים הוא מובן מאליו, ואין בו כל זילות, חלילה, של הצער על חיי בני אדם אחרים. בדיוק כמו הדאגה שלו למשפחתו הקרובה.

הבעיה היא שאלפר מצהיר שאינו יהודי, הוא בז לכל רגש לאומי ופטריוטי, הוא סולד מכל אחווה יהודית. זאת, שעה שהוא מעריץ כל רגש לאומי ואף לאומני של הפלשתינאים, ומסביר שערביי ישראל אינם יכולים שלא לתמוך בפיגועים של "אחיהם". לנו, לעומת זאת, אין אחים.

אז אני מצהיר, שכהומניסט שחונך על אהבת האדם, האכפתיות שלי לאחיי היהודים והישראלים חזקה יותר מהאכפתיות הכלל אנושית. וכאשר קורה אסון או פורצת מלחמה במקום כלשהו בעולם, מעניין אותי קודם כל מה שלומם של היהודים באותו מקום.

ואפילו רוגל אלפר, המתכחש ליהדותו, הוא אחי. אמנם אח שאני מתבייש בו, אח שמגעיל אותי, אח המעורר בי חלחלה. ובכל זאת אחי. לכן, כאשר ערבי, למשל, כותב דברי שנאה למדינת ישראל כמו רוגל אלפר, זה לא כל כך מזיז לי. וכאשר אלפר כותב את הדברים, הם כואבים לי.  

* שבת אחים גם יחד – ביום ראשון, ערב החג, אירחנו באורטל את חברינו מהמושב הדתי אלוני בשן לסדר טו בשבט משותף. היה זה אירוע מרגש, שמח ומרומם נפש.

חשנו עד כמה אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת הגולן, אהבת התרבות היהודית הישראלית; כל אלה חזקים יותר מכל מחלוקת ומכל הבדל באורחות החיים.

את הערב הנחיתי יחד עם חברי ד"ר ערן מאיר מאלב"ש.

הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!

לאחר הסדר, ניגש אליי אחד החברים מאלב"ש, שהודה לי על היוזמה והאירוח, ואמר: "אלה החיים האמתיים. בתקשורת ובפוליטיקה אנחנו שומעים על הקרע והשסע ומלחמת אחים, אבל המציאות היא מה שאנחנו עושים כאן". לא הסכמתי אתו. אמרתי לו שהקרע הוא המציאות ומה שאנחנו עושים זאת המציאות. השאלה היא איזו מציאות תגבר. מה שאנו עושים זה מאבק על דמות החברה, ועלינו להתעקש ולפעול ולא לתת לשוחרי הקרע ולמפיצי השנאה לנצח.

למחרת בבוקר קראתי בוויינט פשקוויל של איזה ימנן מחרחר שנאה וקרע, שמדקלם את המנטרה רוויית השנאה והדעות הקדומות, על פיה המאבק הוא בין יהודים וישראלים. לא ניתן לחצוף הזה ושכמותו להטיל דופי ביהדותנו, ולא ניתן להם להתנער מן הישראליות שלהם. הדיכוטומיה בין ישראליות ויהודיות היא המתכון לקרע. התרופה היא היהדות הישראלית והישראליות היהודית של מחנה המיינסטרים הציוני, שיעמוד מול מחנה השונאים, הקורעים והמשסעים, שקיימים בין שני המחנות.

* עדות לדור – מו"ר יריב בן אהרון זצ"ל הוא מחדש סוגת המסכת. המסכתות של יריב, היו טקסטים ציוניים ובעיקר של הגרעין החלוצי של הציונות, שאותם פרסם כדף גמרא – המקור, וסביבו פירושים, הצגת המקורות היהודיים שצוטטו או נרמזו בטקסט ולעתים טקסטים נוספים של בעל הטקסט עצמו המפרשים את דבריו בטקסט הנדון. מפעלו התרבותי הזה כלל מסכתות על "שירי עיר היונה" של אלתרמן, "מסדה" של יצחק למדן, "גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק", "לפני החוק" של קפקא, "זמר" של שלונסקי, מספר מסכתות על יצירותיו של ברנר ועוד. את המסכת האחרונה שכתב הוא לא זכה לראות בדפוס, וכשהיה על ערש דווי, עסק בעריכתה הסופית; הייתה זו מסכת על כתבים של ברל כצנלסון. תלמידו המובהק של יריב, תום נבון, השלים את המלאכה ואף כתב מבוא חשוב ומעניין. הספר, שיצא בשנת 2019, אך קראתי אותו רק עתה, הוא: "ברל כצלנסון – ניצוצות מעולמו הרוחני".

כמו המסכתות הקודמות שערך, גם את המסכת הזאת יריב כתב מתוך לימוד משותף עם תלמידיו.

מבין חמשת המאמרים של ברל המופיעים בספר (בתום הספר הובא כנספח מאמר של יריב על ברל, שפורסם ב-1972) אציין את "עדות לדור", מאמר שכתב ברל לספר "מאורעות תרצ"ו", שיצא לאור חודשים אחדים לאחר פרוץ המאורעות. את המסכת הזאת כתב יריב בתקופת מתקפת הטרור הרצחנית המכונה "האינתיפאדה השניה", והפירוש שלו נע רצוא ושוב ממאורעות תרצ"ו למאורעות האינתיפאדה.

היכרותי האישית עם יריב וחברותי אתו החלה בשנת 2001. עד אז הכרתי אותו ברמה הציבורית מקריאת כתביו. תמיד הערכתי אותו מאוד כאיש רוח דגול, כמחנך וסופר, אבל פוליטית הייתי רחוק מעמדותיו. הוא השתייך למחנה היוני בתנועה הקיבוצית. כאשר הכרנו אישית, הייתה בינינו קרבה פוליטית רבה. דחיית הצעותיו של ברק בידי ערפאת ומתקפת הטרור, הביאו אותו להתפכחות מחלומות השלום ולאימוץ השקפה ניצית מפוכחת. ההשקפה הזו באה לידי ביטוי ברור במסכת.

יריב הקפיד להשתמש במינוח הציוני "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט" ולא לאמץ את המינוח הפלשתינאי "המרד הערבי הגדול", כצו האופנה של ההיסטוריונים. אגב, הוא גם הקפיד לאיית "פלשתינאים" ולא "פלסטינים" כאותו צו אופנה. הוא מתאר את הסרבנות הערבית להשלים עם קיומה של ישות יהודית בארץ ישראל ב-1936 ואת דרכי הטרור של הפלשתינאים, כמאפיין המרכזי העובר כחוט השני לאורך כל שנות הסכסוך. וכך, הזדהותו עם דבריו הציוניים, הלאומיים, של ברל בתקופת המאורעות, באה לידי ביטוי בדברים שכתב במסכת על זמננו. וכפי שברל יצא בחריפות נגד הגורמים בתוכנו שמזדהים עם האויב בשנות ה-30, כך יריב עם ממשיכי דרכם היום. ובעניין זה, שבער בקרבו, יריב פירש את דברי ברל במאמר, בעיקר באמצעות ציטוטים נרחבים מנאומים ומאמרים אחרים של ברל באותם ימים, שבהם הוא יצא חוצץ נגדם. ולצד זאת, יריב הזדהה עם ברל גם בתביעתו הברורה לטוהר הנשק (ביטוי שהוא הגה) ויציאתו נגד פגיעה בחפים מפשע, ויצא נגד גורמים בימין הקיצוני בימינו שנוהגים כך. בעיקר הזדהה יריב עם הנחישות של ברל לדבוק במעשה הציוני ולהגביר את הגשמתו, חרף הקושי, הכאב ומחיר הדמים, ברוח ה"אף על פי כן" הברנרי.

אהבתי מאוד את המסכת, שעוררה את געגועיי ליריב.

          * ביד הלשון

נווה – בעקבות הפינה שהוקדשה למילה "ינוו", מתוך שירו של יורם טהרלב "על כפיו יביא", שאלה אביבה קם: "הייתכן שהמילה יִנְווּ באה מהשם נווה, נראה לי יותר מתאים מאשר מהתואר נאה?"

התשובה היא שאכן, היא באה גם מן המילה "נווה", אך גם מ"נאה" ו"ונאוֶה".

המילה נווה היא מילה נרדפת של שתי הצורות שציינתי.

כך נאמר באתר האקדמיה ללשון העברית: "נָוֶה הוא כתיב חלופי של נָאוֶה – שם תואר שמשמעו 'נאה', 'יפה': 'כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה' (שיר השירים ב, יד). הצורה נָוֶה (בלי אל"ף) אינה מתועדת בתנ"ך, אך פעם אחת מצויה צורת הנקבה נָוָה: 'הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת צִיּוֹן' (ירמיהו ו, ב). גם בנקבה הכתיב הרגיל בתנ"ך הוא באל"ף (נחה): נָאוָה (מילה זו משמשת אף היא שם פרטי לפחות כמה דורות). בספרות חז"ל יש גם נָוֶה בזכר (למשל משנה ערכין ג, א)".

עוד אציין, שהמילה "נוי" נגזרת מאותה קבוצת מילים.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏5.2.23

* על פי כל גרסה – זו הפרת אמונים – בין אם נכונה גרסתו של עו"ד חימי שמדובר היה ברומן מתמשך ובין אם נכונה גרסתה של העו"דית שמדובר במעשה מגונה והטרדה מינית – הגשת מכתב ההמלצה היא הפרת אמונים. יתר על כן, הפרת האמונים חמורה אף יותר אם הייתה זו המאהבת שלו במשך שנים, והוא, כיו"ר לשכת עורכי הדין, תפקיד רב עוצמה והשפעה, החולש גם על נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים כתב מכתב המלצה (או בכיבוסית חוות דעת מקצועית) בלי שום גילוי נאות.

כמובן שיש הבדל עצום בין הגרסאות שלהם באשר לעבירת המין החמורה. אבל הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבורי באופן גס על פי שתי הגרסאות.

טענתו, שהעובדה שהעו"דית נפסלה כבר בראשית התהליך, מעידה שהוא לא פעל למענה, אינה מחזיקה מים. חומרת המעשה היא בעצם חוות הדעת. העובדה שההחלטה המקצועית של הוועדה הייתה לפסול אותה, אינה מעלה ואינה מורידה מחומרת ההמלצה.

גם אם נכונה טענתו של חימי שעיתוי הפרסום נועד לחבל בחלקו במאבק הציבורי נגד המהפכה המשטרית, היא אינה רלוונטית. מה שרלוונטי הוא השאלה האם עשה את המעשה או לא. נניח שאין תמימות בעיתוי הפרסום וסביר להניח שאין בו תמימות. אז מה? זה מכשיר את המעשה? אדרבא, מצופה מאיש ציבור לקחת בחשבון שמעשים פסולים שיעשה יצופו דווקא בעיתוי הפוליטי הכי לא נוח לו. אפשר לטעון שחשיפת העבירות שבעטיין הוגשו כתבי אישום נגד פואד בן-אליעזר שלושה ימים לפני התמודדותו לנשיאות הייתה מארב מתוכנן ובלתי הוגן. ואולי זה נכון. אבל אין בכך כדי להלבין את העבירה (יש לציין שפואד נפטר במהלך המשפט, כך שהוא נפטר בחזקת חף מפשע). כך גם התלונות על הטרדות מיניות שצצו באותו שבוע נגד סילבן שלום שהיה בין המתמודדים מולו בבחירות לנשיאות. וכך גם התלונה על עבירות מין שביצע אלוף (מיל') אורי שגיא, שצצה אחרי שהודיע על הצטרפותו לחיים הפוליטיים והתמודדותו מטעם מפלגת העבודה. ויש עוד דוגמאות רבות.

אין זה ראוי להשהות מידע על עבירה עד הרגע הזה ואפשר למצוא בעיתוי הפרסומים טעם לפגם ואקט פוליטי פוגעני, אך אין בכך כדי לעמעם כהוא זה את חומרת מעשיו של איש הציבור.

ובאשר להפרת האמונים – כדאי לזכור שתכנית ה"רפורמות" במערכת המשפט שהציע סמוטריץ' ערב הבחירות, כללה את ביטול עבירות המרמה והפרת האמונים, בהן נאשם נתניהו. כאשר עוכר המשפט יריב לוין הציג את המהפכה המשטרית, הוא הגדיר אותה כפעימה הראשונה של המהפכה. אין זה מן הנמנע, שלאחר השלמת הפעימה הראשונה, שתאפשר לרוב האוטומטי של הקואליציה להתגבר על כל פסיקת בג"ץ, ביטול העבירות הללו יהיה חלק מן הפעימות המושחתות הבאות. אם אין הפרת אמונים – אין כל עילה למנוע מראש לשכת עורכי הדין להמליץ על המאהבת הסודית שלו לשופטת.

* קונספירציית האתרוג – ההתנערות המוחלטת מחימי שאילצה אותו להתפטר מתפקידו בתוך פחות מ-24 שעות מאז החשיפה, מפריכה לחלוטין את תאוריית הקונספירציה המטורללת כאילו הוא התייצב נגד המהפכה המשטרית כדי ש"המערכת" תאתרג אותו.

ראשית, הנה, איש לא איתרג אותו. עובדה. להיפך. שנית, הטענה הזאת מציגה את חימי כמטומטם ואינפנטיל, שחושב שאם יתייצב נגד המהפכה מישהו יאתרג אותו. וחימי אינו מטומטם ואינו אינפנטיל.

אבל הקונספירציה תימשך. אם, למשל, יעמוד חימי לדין וייגזרו עליו מאסר עולם ועבודת פרך, דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה יטענו שבית המשפט הקל עליו, ואילו הוא היה "ימני" (אגב, הוא ימני, תומך ליכוד מוצהר, שמתנגד למהפכה המשטרית) בית המשפט היה גוזר עליו עונש מוות + עבודת פרך. מה שמוכיח שבית המשפט הוא חלק מ"דיפ-סטייט" הססססס00000מולני.

* המסר המשמעותי – המסר המשמעותי מפרשת חימי, היא שאיש ציבור שסרח מתפטר בתוך פחות מ-24 שעות. עוד לפני שהוא חשוד. זו צריכה להיות הנורמה הציבורית. קל וחומר מי שהוגש נגדו כתב אישום. על אחת כמה וכמה מי שהורשע בדין. 

* לינצ'וקרטיה – ב-1977 היו לראשונה בתולדות המדינה חילופי שלטון. אח"כ היו חילופי שלטון ב-1992, ב-1996, ב-1999, ב-2001, ב-2006 (ספק אם נכון להגדיר זאת כחילופי שלטון, אך בכל זאת קדימה החליפה את הליכוד בשלטון), ב-2009 וב-2021.

מעולם לא קרה ששלטון חדש עלה, ותרגם את המנדט שלו לייפוי כוח מטעם "רצון העם" לרמוס, לדרוס, להרוס, להחריב ולאבד כל מה שמפריע לו לשלוט ללא מיצרים.

ממשלת הדי-9 הדורסנית, שלוחת הרסן – אין לה אלוהים, אין לה מעצורים, אין לה קווים אדומים.

והכל בשם הסיסמה הפופוליסטית של "רצון הרוב". זו לא דמוקרטיה אלא לינצ'וקרטיה. בלינץ' הרוב רוצה להרוג את היחיד או המיעוט. רצון הרוב.

* הדי-9 דוהר – ממשלת הדי-9 ממשיכה ללחוץ על הגז. עוכר החינוך יואב קיש, שכבר הצהיר שהמשימה העיקרית שלו היא הגדלת התקציב למערכת החינוך האנטי ממלכתית והלא ציונית של החרדים, המחנכת להשתמטות, לבערות ולבטלה, הוציא הנחיה ז'דנוביסטית, שעל פיה יש צורך באישורו לכניסת פוליטיקאים להרצאות בבתי הספר. כלומר, שפוליטיקאי יחליט איזה פוליטיקאי כשר לפגוש תלמידים ואיזה לא.

יו"ר ועדת החוקה רוטמן יוזם חקיקה להגבלת זכות השביתה, שהיא זכות מוקנית בכל דמוקרטיה. אבל אחרי שיוחלט על פסגת התגברות אוטומטית של 61 ח"כים, לא תהיה בעיה לרמוס את זכויות האדם והאזרח, ולא יהי מי שיגן על האזרח ועל זכויותיו.

* מיתוס המחטף – אחד המיתוסים שמופצים בדיון על המהפכה המשטרית, הוא שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף, במספר זעום של מצביעים, ברוב קטן של 32 נגד 21. כביכול, רוב הח"כים כלל לא נכחו ופתאום הייתה הצבעה. וכך השמאל כפה את רצונו על הרוב הגדול.

העובדה היחידה הנכונה במיתוס הזה היא שתוצאות ההצבעה היו 32 נגד 21. כל השאר חסר שחר.

הממשלה שהובילה את המהלך הייתה ממשלת הליכוד (ממשלת ימין מלא מלא היחידה עד הנוכחית) בראשות יצחק שמיר, עם שר המשפטים מהליכוד דן מרידור ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת אוריאל לין מן הליכוד. יש לציין שהחוק הזה מגלם את המאבקים של הליכוד ועוד קודם לכן של מרכיביו המרכזיים, תנועת החרות והמפלגה הליברלית (גם בגלגולה הקודם כציונים הכלליים) מאז קום המדינה. שלושת הח"כים הבולטים בניסיון לקדם את החוק הזה (בשמות שונים ובגלגולים שונים) היו מנחם בגין ובנימין הלוי מתנועת החרות ויצחק הנס קלינגהופר מן המפלגה הליברלית.

חקיקת חוק היסוד הזה הייתה מהלך משותף של הקואליציה והאופוזיציה. בהכנת קבלת החוק נערכו הרבה מאוד דיונים, הוא עבר תהפוכות רבות והיו בו פשרות בין עמדות שונות. אבל התוצאה הסופית הייתה מקובלת על רוב עצום של חברי הכנסת; כל הליכוד, כל מפלגת העבודה, שלוש המפלגות שהרכיבו את מרצ, צומת, חלק מן המפד"ל וחד"ש. בסך הכל – 95 ח"כים, ללא המפד"ל שהתפצלה. עם המפד"ל 96-97. רוב גדול ומוחלט.

למה מעטים כל כך הצביעו? כיוון שבדרך כלל, הצבעות שמשתתפים בהן ח"כים רבים הן או הצבעות בנושאים שבמחלוקת וכל קול חשוב, או הצבעות שנדרש בהן רוב מיוחד. אילו היה גיוס כללי, התוצאות היו כנראה 97:23.

ביום ההצבעה (או אולי למחרת), היו פריימריז במפלגת העבודה, שלה היו 39 ח"כים וכולם היו עסוקים בפריימריז ולא נכחו במליאה. ובכלל, ח"כים לא מיהרו להצביע על חוק שהתמיכה בו רחבה כל כך והעברתו בטוחה. לעומת זאת, המתנגדים ערכו גיוס כללי, כי טבעו של מיעוט הוא הרצון להשמיע את קולו. ובסופו של דבר, מיעוט המשתתפים מבין תומכי החוק הניב הישג משמעותי למתנגדים – הם הצליחו להעביר ברוב של 27:26 הסתייגות שמחקה מן החוק את הסעיף על פיו ניתן לשנותו רק ברוב של 61 ח"כים.

בסך הכל, העובדה שחוק יסוד חשוב כל כך עבר במספר נמוך כל כך של מצביעים הוא תעודת עניות לכנסת. זאת, לא כיוון שמישהו יכול היה להעלות על דעתו שיום יבוא ויקומו שרלטנים שימציאו את נראטיב ה"מחטף", אלא פשוט כי הצבעה על חוק כזה צריכה להיות אירוע חגיגי שכל הח"כים מתכנסים לדון בו ולהצביע עליו. אבל לא היה כל מחטף והרוב שתמך בחוק היה עצום.

* אגדת המהפכה החוקתית – אגדה נוספת הנוגעת לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, היא שהח"כים שהצביעו עליו לא ידעו שהוא במעמד של חוקה, ולמעשה אהרון ברק על דעת עצמו הפך את החוק לחוקה, וזו "המהפכה החוקתית".

גם הטענה הזו אינה נכונה. כל חוקי היסוד הם פרקים בחוקה. בכנסת הראשונה הייתה מחלוקת האם לחוקק מיד חוקה. בסופו של דבר התקבלה "פשרת הררי", איש המפלגה הפרוגרסיבית (לימים ל"ע), לבנות את החוקה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. בדיוק כפי שחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום), למשל, הוא פרק בחוקה וכך גם חוק יסוד: משאל עם, חוק יסוד: הממשלה וכו'. לכן, אין שום צורך להכריז עליו ככזה – הוא כזה מעצם היותו חוק יסוד.

זה נוסח החלטת הכנסת הראשונה, שאימצה את פשרת הררי (13.6.50): "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה".

* לא לעולם חוסן – כאשר יש מיגרנה, לא כורתים את הראש. אבל צריך לטפל במיגרנה.

משמעות המהפכה המשטרית היא לכרות את הראש ולכן יש לסכל אותה. אבל הכחשת המיגרנה מתעלמת מכך שהזנחתה הביאה למזימה לכריתת הראש.

בלי האקטיביזם השיפוטי והסירוב לכל בחינה עצמית של בג"ץ, לא היינו מגיעים למצב שחצי העם תומך בתכנית שמשמעותה היא ביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, שגם כך שולטת בכנסת. בלי המישפוט של החברה הישראלית, לא היינו מגיעים למצב שניתן לשכנע חצי עם בקונספירציות מטורללות על "תפירת תיקים", כביכול.

אין ספק שאהרון ברק הוא גאון משפטי בקנה מידה עולמי, אולם עמדותיו הקיצוניות ויהירותו, שבאו לידי ביטוי בסלוגנים נוסח "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין היא שפיטה" וכו', הביאו אותנו למצב הנוכחי. השיא, או השפל, של היהירות הזאת, הייתה התנגדותו של ברק לצירופה של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון, שאף היא גאון משפטי לא פחות ממנו, ואף היא מנהיגה משפטית וציבורית לא פחות ממנו, לבית המשפט העליון. הוא שלל את מינויה בטענה ש"יש לה אג'נדה", אך המשמעות של דבריו הייתה, שהאג'נדה שלה שונה משלו. הוא רצה בית משפט חד-אג'נדאי. מה שנחוץ היה דווקא בית משפט פלורליסטי, רב אג'נדאי, שיש בו שני מנהיגים דגולים כמו ברק וגביזון. ההתנהלות הזאת חוללה את אי האמון של רבים בציבור במערכת המשפט, מה שהקל על שרלטנים מושחתים להסית את הציבור נגד המערכת ולגרום לחלקים רחבים ממנו לתמוך במהפכה המשטרית המסוכנת.

במשך שנים יצאתי נגד הקו הזה והזהרתי – לא לעולם חוסן. זה יתהפך עליכם.

חיפשתי מאמרים שכתבתי בזמן אמת בעד מינויה של גביזון, ועוד לא מצאתי. אבל מצאתי שני מאמרים שכתבתי מאוחר יותר. האחד, ביום כניסתה של דורית בייניש לתפקיד הנשיאה, שבו קראתי לה לשנות את הדרך. "פתחי חלון", הייתה כותרת המאמר.

המאמר השני הוא משנת 2016. כותרתו היא "לא לעולם חוסן". גיגלתי את הכותרת לצד שמי, בהנחה שאגיע למאמר בעד מינויה של גביזון. אך המאמר, שפורסם ב"ישראל היום", שהזכרתי בו גם את סוגיית גביזון, עסק דווקא בניסיון בוטה, אם כי מתון מאוד יחסית למהפכה המשטרית, של איילת שקד להשתלט בכוחניות על הוועדה לבחירת שופטים. שוב הזהרתי – "לא לעולם חוסן". זה יתהפך עליכם. באותו מאמר העליתי על נס את השינוי שהוביל גדעון סער, שפתר את בעיית הוועדה למינוי שופטים. קראתי לאיילת שקד לא להרוס את המבנה המושלם שנוצר. אין לי ספק, שאחרי התיקון של סער, גביזון הייתה מתמנה לבית המשפט העליון. ואכן, בעקבות התיקון, נוצר הרכב מאוזן מאוד לבית המשפט העליון, בין אקטיביסטים לשמרנים. כפי שהוכח בבג"ץ דרעי, גם השמרנים אינם אומרי הן של השלטון ואינם מכשירי שחיתות. לכן ממשלת הדי-9 רוצה לעקור הכל מן היסוד ולמנות בעצמה אומרי הן ומכשירי שחיתות.

התיקון בוועדה למינוי שופטים, הוא המופת לאופן שבו צריכה להיעשות רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. זה מה שנחוץ היום, במקום הדורסנות הכוחנית, והלוואי שהנשיא יצליח להוליך מהלך כזה.

וגם לממשלת הדי-9 אני אומר: לא לעולם חוסן. בסופו של דבר, זה יתהפך עליכם.

* מקלות בגלגלי הדי-9 – התכנית לסגירת תאגיד השידור הציבורי הוקפאה.

מעבר לבשורה המצוינת בפני עצמה לעיתונות החופשית, ליצירה הישראלית, לחופש הביטוי ולדמוקרטיה, זה סימן שאפשר לתקוע מקלות בגלגלי הדי-9 ולעצור את דהירתו המטורפת. זה סימן שהממשלה נלחצת מהמאבק. כך היה גם בביטול ההתנקשות במיזם שבת ישראלית בעקבות הביקורת הציבורית.

זה סימן מעודד למאבק במהפכה המשטרית. הוא יכול להביא את הממשלה להקפיא את המהלך ההרסני ולהיכנס להידברות אמתית, ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה.

* לעצור אותו מיד – אל"מ (במיל') זאב רז: "יש להחיל דין רודף על נתניהו. חובה להרוג אותו, את כל שריו ואת כל עושי דברו אם הרפורמה תעבור".

זאת הסתה נוראה לרצח.

את האיש צריך לעצור מיד בחשד להסתה לרצח.

שום דבר לא יכול להצדיק את הזוועה. גם לא עברו המפואר של אחד ממפקדי הפצצת הכור העיראקי. עם כל הכבוד לעברו, מסתבר שהוא קורץ מהחומר של יגאל עמיר. דודו, נחמן רז, המחנך והמנהיג הקיבוצי הדגול מתהפך בקברו.

* שערוריה באל-על – אם נכונה הידיעה על סירובם של טייסי אל-על להטיס את רוה"מ לצרפת, זו שערוריה.

סירוב להטיס כל אדם הוא חמור, אבל סירוב להטיס את ראש הממשלה, היוצא לשליחות מדינית בחו"ל, חמור שבעתיים.

גם במאבק הצודק ביותר, יש קווים אדומים, יש כללי משחק. אין טעם למאבק על הדמוקרטיה בדרכים בלתי דמוקרטיות.

מי שלא מתאים לו להטיס את רוה"מ – שיתפטר.

בינתיים דוברת "אל על" הכחישה את הסיפור. אני מקווה שדבריה נכונים.

* צ'רצ'יל דה-לה-שמאטה – אהוד ברק נהג בדרכו הידועה לשמצה של יאיר נתניהו: פרסם ציוץ השמצה מכוער ואלים, ואחרי שהבין שעבר מספיק זמן והאנשים קלטו את המסר והעבירו אותו הלאה – מחק אותו. אפילו מלמל איזו "התנצלות" דחוקה.

ברק תקף בחריפות את הנשיא הרצוג, הפועל לקדם הידברות ופשרה שתמיר את המהפכה המשטרית ברפורמה קונסטרוקטיבית. הלוואי שיצליח. ברק הציג אותו כבן דמותו של צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה שחתם על הסכם כניעה עם הנאצים ערב מלחמת העולם השניה.

כאשר מישהו מכונה צ'מברליין, האסוציאציה המיידית היא שהוא צלע במשולש. הצלע השניה היא מי שצ'מברליין נכנע לו, בעצם הנכונות לשאת ולתת אתו ולהגיע אתו להסכם. ברק אינו מתכוון, כמובן, לערפאת. עם רב המרצחים אין בעיה לנהל מו"מ ולעשות עסקים. הרי ברק עצמו זחל על גחונו לרב המרצחים עם הצעות מופקרות, שניתצו את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר, כמו על ירושלים השלמה ובקעת הירדן. כזכור, לא שלום הוא הביא אלא מתקפת טרור שלא הייתה כדוגמתה, שגבתה חייהם של יותר מאלף ישראלים והפכה את החיים במדינה לסיוט. הצלע השניה במשולש צ'מברליין היא היטלר. אם הרצוג הוא צ'מברליין, נתניהו הוא בן דמותו של היטלר. אתו, בניגוד לערפאת, אסור לנהל מו"מ. כל מו"מ עמו, מעצם קיומו, הוא כניעה. הצלע השלישית היא צ'רצ'יל, המנהיג הדגול שינהל את המערכה באויב הטוטלי.

אז מיהו צ'רצ'יל במשוואה של ברק? ודאי שלא לפיד וגנץ שפועלים גם הם, כל אחד בדרכו, לפשרה. צ'רצ'יל הוא כמובן אהוד ברק. או כפי שכתב במאמר ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, "אסתר חיות ואנוכי". כמובן שהאסתר חיות הוזכרה לצאת ידי חובה.

את חיציו ברק אינו מפנה למהפכה המשטרית אלא לרעיון הפשרה, כי הוא מאיים עליו יותר מהמהפכה. פשרה תשים קץ למאבק, שעליו בונה צ'רצ'יל דה-לה-שמטה את הקמבק המנהיגותי שלו.

* אין קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ  – בכתבה באחד הערוצים על מחאת ההיי-טק, רואיין אחד ההיי-טקיסטים הבכירים, תום לבנה, ואמר: "הדבר הכי נכון לעשות, שאני אעשה ואני גם קורא לאחרים לעשות, הוא לעזוב את הארץ" (הציטוט הוא מהזיכרון).

אם אלה פני המחאה – זו לא המחאה שלי. אני מתנגד בכל ישותי למהפכה המשטרית, אך מחאה המטיפה לירידה מהארץ, גרועה בעיניי יותר מכל מהפכה משטרית. אני יכול לקבל ביקורת על מדיניות זו או אחרת מתוך הבעת חשש שהיא עלולה להביא לירידה. אבל בשום אופן לא הצדקת ירידה. בשום אופן לא עידוד ירידה ובטח לא הטפה לירידה.

אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת. והיא בוערת. אבל אין לי ולעולם לא תהיה לי אחרת. שאלה שנשאלתי: ואם החרדים יעלו לשלטון ויכפו כאן מדינת הלכה? זה קו אדום שיצדיק ירידה מן הארץ? תשובתי היא שאין שום קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ. כשאבא שלי עלה לארץ היה כאן שלטון זר. אני אשאר בארץ גם אם יהיה כאן שלטון זר וגם אם יהיה כאן שלטון שבעיניי הוא לא לגיטימי. אם יהיה ניסיון לכפות מדינת הלכה, לא אציית לחוקי הממשלה, אך לא ארד מהארץ. אם מדינת ישראל תבטל את הגדרתה כמדינה יהודית – לא אראה בה מדינה שלי. לא אציית לחוקיה, לא אשלם לה מיסים. אך לא ארד מהארץ. אם אויב יכבוש את הארץ, אלחם נגדו בכל מחיר, אך לא ארד מן הארץ.

כתב מורנו ורבנו א.ד. גורדון לפני 110 שנים: "אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מלבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו".

כאשר הוא כתב זאת, הטורקים שלטו בארץ. והוא אמר שראוי לעלות לארץ ולחיות בה אפילו כדי לחיות את חורבנה עם הצער והגבורה שבחורבנה. היום אנו חיים במדינתנו בארצנו, והאנשים המצליחים ביותר, העשירים ביותר, המפונקים ביותר, מרשים לעצמם לא רק להצהיר שירדו מהארץ אלא להטיף לירידה מהארץ?!

לא יהי חלקי עמהם.

מה הפלא שרוגל אלפר כבר פרסם פשקוויל אהדה והערצה, מגדיר אותו מנהיג וגנרל בקרב וטוען שתום לבנה אחד שווה יותר מ-150,000 מפגינים ומה שדרוש לנו הוא עוד 10 טייקונים שינהגו כמוהו.

* שורשי עד – בהספד שכתבתי על אמי, לאחר פטירתה ב-1988, כתבתי: "הערך של אהבת העם והארץ היה הערך המרכזי שגדלנו עליו… ברור, שמי שגדל בבית הייטנר – לעולם לא יעלה בדעתו, ולו הרהור קל שבקלים, על ירידה מהארץ".

את הערכים האלה, שעליהם גדלתי, הנחלתי גם לילדיי. ואני מקווה ומאמין שהם יעברו הלאה, לדורות הבאים.

הורינו עלו ארצה כדי לשים קץ לתופעת היהודי הנודד, חסר השורשים, הנע והנד והזר בכל מקום. הם עלו ארצה כדי לטעת שורשי עד במולדת.

בעבורי, אין שום סיבה בעולם שתצדיק ירידה מהארץ. ואם אפשר להתייחס בסלחנות לאדם שכשל ובחר לרדת מהארץ, אין סליחה ואין מחילה למי שמטיף לירידה מהארץ והופך את הירידה מהארץ לאידיאולוגיה.

איום בירידה במסגרת מאבק פוליטי הוא לא לגיטימי (והוא גם לא חכם כי הוא ישיג תוצאה הפוכה), כי הוא נושא מסר של ישראלים על תנאי. איזה מין מאבק זה של ישראלים על תנאי? מה, אני ישראלי רק כשדעותיי מתקבלות?! זה המסר שלי לציבור – קבלו את דעותיי, ולא – אנטוש?

כשהמסר הזה בא מאליטות כלכליות, הוא מעורר סלידה שבעתיים. כאשר אליטות כלכליות מוכנות להפשיל שרוולים למען מאבק על פני המדינה – הדבר ראוי לשבח. כך מצופה מאליטה משרתת. אבל כאשר האליטה מאיימת בירידה או בהוצאת כספיה מהארץ ואף מוציאה אותם בפועל – היא היפוכה של אליטה משרתת. היא אליטה מפונקת, אגואיסטית, שבועטת בחברה שמתוכה נבנתה והגיעה לאן שהגיעה, ומפנה לה עורף.

כאשר נגיד בנק ישראל מזהיר מפני ההשלכות הכלכליות המסוכנות של המהפכה המשטרית, הוא מבצע את תפקידו. אם לא יעשה זאת, ימעל בתפקידו ולא יהיה ראוי לו. גם האזהרות של הנגידים בדימוס ושל מאות הכלכלנים הבכירים חשובות מאוד.

אבל כאשר הראשונים להוציא את כספם החוצה הם ישראלים – הם ראויים להוקעה. ברגע שהטייקונית עינת גז מיהרה להוציא מישראל את כספי החברה שלה, היא איבדה את לגיטימיות השמעת הקול שלה בדיון הציבורי. ברגע שהטייקון תום לבנה קרא לרדת מהארץ, בכלל לא משנה מה דעתו בענייני החברה שהוא הפנה לה עורף.

אין לנו ארץ אחרת!

* נותנים שכר אניה לבוא תרשישה – חדשות ערוץ 12 הציגו כתבת מגזין על תופעה מדאיגה של ירידה לקפריסין. הערוץ לא המציא את התופעה אלא דיווח עליה. אין לי ביקורת על עצם הדיווח. הביקורת שלי על הכתבה, היא שהיא עשתה גלוריפיקציה של הירידה.

אף יורד לא נשאל ולו שאלה קלושה שהוזכרו בה מילים כמו: "מולדת", "גולה", "שורשים", "היהודי הנודד", "פטריוטיות", "מחויבות", "ציונות", "ירידה". המילים הללו חסרות משמעות, כנראה. דיברו אתם רק על ההצלחה, הנהנתנות, והכתבה הייתה מנקרת עיניים ומציגה בהערצה את האנשים החכמים שיודעים מה טוב. ולמרבה האירוניה הכתבה דיברה על "קיבוץ" ישראלי בקפריסין ועל "התנחלות". כפי שכתבת גלוריפיקציה ליורדים ליוון במוסף "הארץ" לפני שבועות אחדים כינה אותם "חלוצים.

בי זה עורר קבס.

משפחה אחת סיפרה שהחליטה לברוח מהטילים. מה שהזכיר לי דברים של מורנו ורבנו ברל כצנלסון, במאמרו המכונן "עדות לדור", אותו כתב בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, כאשר היישוב היהודי בא"י וכל יהודי בארץ עמדו בפני איום חמור לאין ערוך יותר ממתקפות הטילים, שרובם מיורטים בידי "כיפת ברזל": "בתולדות ישראל רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באניה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אניה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו".

לזכותו של הערוץ יש לציין, שהכתבה הבאה, שעסקה בשיר "חי" הייתה ציונית ופטריוטית מאוד.

* רפורמת הפיתות – אחרי הפצצת חיל האוויר בעזה, המחבלים שבו וירו, ללא תגובה.

חוזרים למדיניות ה"הכלה"? או שהתגובה הישראלית היא רפורמת הפיתות של בן גביר?

* הכהניסט מלבה את הטרור – מה קל יותר לדמגוג פופוליסט מאשר לשלהב את הרוחות בנושא "תנאי המחבלים האסירים"? מי שמביע התנגדות מיד מוקע כ… על מי אתה מגן? על מחבלים ארורים? וכו'.

ובכל זאת, הבה נשאל את עצמנו שתי שאלות: א. האם פגיעה בתנאי העצירים תרתיע ותצמצם את הטרור? התשובה: חד משמעית לא. ב. האם היא תלבה את הטרור ותביא להסלמתו? התשובה: חד משמעית כן.

האם תאוות הנקם והשנאה מצדיקה פגיעה בביטחון ישראל, דרבון הטרור והסלמתו?

כל האובססיה הפופוליסטית הזאת על תנאי המעצר חסרת שחר. שלילת חירות היא עונש כבד ביותר. לחיות מאחורי סורג ובריח עשרות שנים, זה עונש קשה ביותר. ובמקרה של מחבלים, מדובר במאסר ללא חופשות וללא ביקור משפחות.

אז מה הקשקוש האובססיבי בשאלה האם אופים להם פיתות טריות? מה כל הקשקוש הזה על "בית הבראה"? ואם נכביד את עולנו – זה יספק את הציבור שבן גביר מסית? ואם הם יקבלו לחם ולא פיתות, אי אפשר יהיה לצרוח: למה הם מקבלים לחם? מה, זה בית הבראה? למה הם מקבלים לחם בלי עובש? למה הם מקבלים מים? אין לזה סוף.

שיהיה ברור. הצעדים של בן גביר יביאו ליותר טרור, ליותר פיגועים, ליותר הרוגים, ליותר שכול, ליותר יתמות, ליותר אלמנות, ליותר סבל. לנו, לישראלים, ליהודים.

אגב, נתניהו יודע ומבין זאת. לא בכדי, בכל שנות שלטונו הוא לא הלך למקומות האלה. וגם היום אני בטוח שהוא ינסה איכשהו לרסן קצת את החוליגן הכהניסט. אבל הוא שבוי בידיו, ולכהניסט אין אלוהים. הוא לא רואה בעיניים.

* ממשיך לפגוע בביטחון ישראל – אפיית הפיתות בבתי הכלא נועדה למנוע הברחות מהכלא ואליו, והיא גם חוסכת 1.5 מלש"ח בשנה. אבל החוליגן הכהניסט שיצא בפסטיבל מחולות על כל דם יהודי שנשפך ומכר מקסם שווא שאם רק יבחרו בו ייפסק הטרור, צריך להראות איזה הישג. אז מה יותר פופוליסטי מאשר להראות שהוא פוגע בתנאי המחבלים בכלא. זה יפגע בביטחון ישראל? מה אכפת לו? הרי משחר נעוריו הוא פוגע בביטחון המדינה. הרי בשעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הפך דוכנים של ערבים בחברון, הפריע ללוחמי צה"ל במילוי תפקידם, התעמת עם המשטרה, ארגן עליות לרגל למוזילאום המשוקץ של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, תלש את הסמל ממכונית ראש הממשלה והבטיח שבפעם הבאה "נגיע גם אליו", מה שאכן קרה. שר בממשלת ישראל…

* חוק הרדיקלים השלובים ובן בריתו הלא-מפתיע של אבי מעוז – חוק הרדיקלים השלובים מחבר את גדעון לוי לרדיקלים מימין ביותר ויותר נקודות מפגש. שנאתו היוקדת לשמאל הציוני, שגרם בעיניו לפשע הנורא נגד האנושות – הקמת מדינת ישראל, גורם לו להעריץ את נתניהו, הנמסיס של השמאל הציוני ולאתרג את שחיתותו. גם הוא נוהג על די-9, גם אם די-9 של נייר, לרמיסת בית המשפט העליון השנוא עליו, בטענה שהוא המכשיר הגדול של אקיבוש, ה"אפרטהייד" והביטוי התורן "עליונות יהודית" והוא השכפ"ץ של קלגסי צבא אקיבוש הישראלי. וכמו הקיצונים שבחרד"לים, כמו אבי מעוז ושות', גם הוא נאבק נגד שירות בנות כלוחמות בצבא השנוא של המדינה השנואה. בפשקוויל האחרון הוא מתחרע בקצינה בדרגת סא"ל, שהשתתפה באטימת ביתו של המחבל שרצח 7 ישראלים, שבפשקוויל הקודם הוא הביע תמיכה נהלבת במעשהו, כי לא הייתה לו ברירה לנוכח פשעי אקיבוש וכי הוא בסך הכל רצח "מתנחלים" בירושלים, והרי ידוע שהם בני-מוות (כאילו אינו תומך בפיגועים רצחניים בתוך הקו הירוק). הוא כתב נגד השתתפות נשים בפשעי המלחמה, ואטימת ביתו של המחבל היא פשע מלחמה. הוא השתלח באורנה ברביבאי שהעלתה בגאווה סרטון של הקצינה בפעולה, והביע בוז לפמיניזם שדורש שוויון בקלגסות והשווה אותו לדרישה לשוויון לנשים במשפחות פשע.

* ניקי היילי לנשיאות – שמחתי לשמוע על החלטתה של ניקי היילי להתמודד לנשיאות ואהיה מאושר אם היא תיבחר.

היילי היא ציונית בכל רמ"ח ושס"ה, אוהבת את ישראל ונלחמת נגד אויבי ישראל. כשגרירת ארה"ב באו"ם, היא פעלה למען ישראל לא פחות משגריר ישראל.

הנשיא הפרו-ישראלי ביותר שהיה עד כה היה טראמפ. אך טראמפ היה בור בכל הנושא הישראלי עד בחירתו לתפקיד, ולא היה עומק לאהדתו. היא הייתה יותר כדי לרצות את האוונגליסטים שתמכו בו. יתר על כן, מדובר היה באיש מפוקפק, בלשון המעטה, ועל כן, על אף שביעות הרצון הרבה מתמיכתו בישראל וההחלטות הפרו-ישראליות ההיסטוריות, לא היה מדובר באדם שאנחנו יכולים להתגאות באהדתו אלינו.

לא כן היילי. היא רחוקה מהטירוף הטראמפי ומכל תכונותיו האיומות. להיפך, היא דמות חיובית ביותר. בניגוד לטראמפ, היא רחוקה מכל מה שמריח גזענות. כמושלת קרוליינה הדרומית, היא הורתה להסיר את דגל הקונפדרציה (הדגל של המדינות שדגלו בעבדות, שעד היום פופולרי בקרב הימין באותן מדינות) מבית הממשל, בניגוד לדעת הקהל הימנית במדינתה וחרף מחאותיו.

תמיכתה בישראל נובעת מהיכרות מעמיקה עם הציונות, עם ישראל ועם הסכסוך הישראלי ערבי, והיא נובעת מאמונתה בצדקתנו. כמושלת היא הייתה הראשונה שהובילה את מדינתה לחקיקה שהוציאה את BDS אל מחוץ לחוק. כחברת בית הנבחרים הייתה מראשי המבקרים את מדיניותו המזרח תיכונית של אובמה ובפרט את הסכם הגרעין האיראני. וכאמור, כשגרירה באו"ם היא נשאה את דגל התמיכה בישראל.

הגיעה השעה שאישה תנהיג את ארה"ב ותישא בתפקיד הרם בעולם. הלוואי שתהיה זו ניקי היילי.

* הוא ייצג אותנו? – על פי פרסום בוויינט, ראש הממשלה שוקל למנות את חבר הפרלמנט הצרפתי עד לאחרונה, מאיר חביב, לשגריר ישראל בצרפת.

חביב הודח השבוע מחברותו בפרלמנט, בשל עבירות על חוקי הבחירות. בנוסף לכך, מתנהלת נגדו חקירה בחשד לשחיתות. זה מי שצריך לייצג את ישראל בצרפת? הוא האיש שיפתח דלתות בעבורנו בממשל הצרפתי?

אגב, גם אם היה מדובר באדם הגון וישר שלא דבק בו רבב – את ישראל צריך לייצג אזרחי ישראלי תושב ישראל. חביב אמנם אזרח ישראלי, לצד אזרחותו הצרפתית, אבל הוא קודם כל צרפתי, חי בצרפת ועד לשבוע שעבר היה חבר בפרלמנט הצרפתי.

אני מקווה מאוד שהידיעה אינה נכונה. אבל היא גם יכולה להיות בלון ניסוי, ולכן חשוב להגיב כלפיה בשלילה.

* אתגר החיבור – יש מכנה משותף לחלק ניכר מן הפעילות הציבורית שלי.

יו"ר מדרשת השילוב – מכינה קדם צבאית מיוחדת במינה, במתכונת של ישיבה, המורכבת מבנות ובנים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני; שנועדה להכשיר אותם כתלמידות ותלמידי חכמים וכהנהגה רוחנית בעם ישראל.

מלמד שיעור פרשת השבוע בפנימיה החקלאית "אדם ואדמה" באורטל, שהיא פנימיה משותפת לבנות ובנים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני. אני גם עובד אתם במטע, ורואה בכך שליחות חינוכית לא פחות מאשר חקלאית.

חבר בית המדרש הגלילי-גולני "מעגלים" והמנחה שלו. בית מדרש של לומדות ולומדים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני.

חבר מנהלת היישוב הצעיר רמת טראמפ בצפון הגולן; יישוב מעורב של חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני. קהילה כפרית מעורבת אינה דומה לעיר שחיים בה חילונים ודתיים. בעיר מדובר בשכנות. בקהילה מדובר בשותפות חיים, שותפות תרבותית, חינוכית וקהילתית.

חבר בצוות ההיגוי של תכנית "חולקים" המשותפת למרכז הקהילתי גולן ולמתנ"ס קצרין, העוסקת בהידברות בין חלקי החברה בסוגיות המחלוקת בחברה הישראלית ובגולן.

כל הפעולות הללו עוסקות בחיבור בין חילונים ודתיים. אני רואה בשסע ההולך ונפער בין חלקי העם את האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית. רבים מהקרעים, כמו סביב המהפכה המשטרית, הם במידה רבה תולדה של השסע הזה ושל אי האמון בין חלקי העם. הפתרון לשסע הוא חיבור. האתגר הוא יצירת החיבור. אני מאמין ביכולת לחולל שינוי באמצעות פעולות קטנות שצומחות בשטח, מלמטה, גם כאשר הרוח הנושבת מן ההנהגה הלאומית הפוכה. אני חש שליחות קדושה בעשיה הזאת.

ביום ראשון, ערב טו בשבט, אנחה סדר טו בשבט משותף של אורטל והיישוב הדתי אלוני הבשן. יחד אתי ינחה את האירוע הארכיאולוג ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. האירוע יתקיים באורטל. זה עוד נדבך באותו מהלך.

* המוהיקני האחרון – 24 ספרים כתב פרופ' שבח וייס – יו"ר הכנסת, השגריר בפולין, יו"ר יד-ושם. בצעירותו הוא היה חידונאי ידוע, וספריו הראשונים היו ספרי חידות ושעשועונים. רוב ספריו היו במדע המדינה, בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל ובפוליטיקה מוניציפלית.

אני רוצה להזכיר ספר אחד, שאני מזדהה עמו מאוד. ספר משנת 1991, שנקרא "ההסתדרות בין עבר לעתיד". וייס היה מאחרוני המוהיקנים של חברת העובדים וההסתדרות הכללית כתנועה חברתית וולונטרית החובקת חיי אדם וקהילה. הוא היה מאחרוני האידיאולוגים של תנועת העבודה הציונית. בספר זה, שהוא קובץ מאמרים שלו בנושא ההסתדרות, בימים שבתוך מפלגת העבודה הופנה עורף לרעיונות תנועת העבודה, שלוש שנים לפני מהפכת חיים רמון שמוטטה את ההסתדרות הכללית והפכה אותה לאיגוד עובדים בלבד, ברוח הטרייד-יוניוניזם שהיה נלעג בתנועת העבודה, ניסה וייס לצייר תמונה עתידית של תנועת העבודה הציונית, היונקת מיסודות העבר שלה ומתאימה אותם לאתגרי המחר. כמה עצוב שקולו נותר כמעט בודד וחסר השפעה.

וייס היה מודע לזרמים במפלגת העבודה המתכחשים לערכי תנועת העבודה, אך כאופטימיסט חשוך מרפא הוא סירב להשלים אתם. כותרת המאמר הראשון בספר היא: "ההודעה על מותה הייתה מוקדמת מדי".

להלן ציטוטים אחדים מן הספר: "חברת העובדים הפכה בשנים האחרונות לשק איגרוף לישראלים רבים, בהם גם חברי תנועת העבודה. המשבר הכלכלי, הניהולי והחברתי שפקד אותה, הסעיר את דעת הקהל. סביב המשבר הזה התפתח פולקלור של כישלון סוחף, שכמו כל פולקלור, יש בו גרעינים עובדתיים ודמיון ססגוני המשמשים בערבוביה. כאשר הונחה אבן הפינה לבנייני הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב, בראשית שנות ה-50, אמר ישראל גלילי, כי 'בתים גדולים מטילים צל גדול'. הפן הפילוסופי והפסיכולוגי של האמירה הזאת מייצג ודאי את הבעייתיות של חברת העובדים. כאשר הניחו את אבן הפינה למבנה החברתי והכלכלי הייחודי הזה, היו מייסדי חברת העובדים חדורי אמונה בצדקת ערך השוויון וחרתו להגשמתו המלאה, בדרך אנושית, וולונטרית ודמוקרטית. ברטרוספקטיבה היסטורית קשה לתאר את בניין הארץ והקמת המדינה, ללא התרומה הסגולית של תנועת העבודה וחברת העובדים כמנוף ביצוע".

הספר נכתב אחרי נפילת בריה"מ והגוש הסובייטי. החדשות הנפלאות הללו היו עשויות להיות קן הפריצה של רעיונות הסוציאליזם הדמוקרטי, הוולונטרי, הקהילתי, ההומניסטי – היפוכה של הרודנות הקומוניסטית המרושעת. זו הייתה כוונתו של מחולל הפרסטרויקה והגלסנוסט מיכאיל גורבצ'וב. אך את החלל תפס דווקא גל קפיטליסטי אכזר וחזירי. הוא שתף גם את מפלגת העבודה ואפילו את התנועה הקיבוצית. שבח וייס התריע מפני הגל הזה וניסה בספרו להציב חלופה של סוציאליזם דמוקרטי. "תפילת האשכבה לקומוניזם, אסור שתיהפך למצעד ניצחון של קפיטליזם ציני, אלא כביטוי לניצחונו של הסוציאליזם הפרלמנטרי, הקונסטיטוציוני, המתחרה בתוך חברה חופשית ובכלים של חברה חופשית על השלטון ומשתמש בשלטון כבמנוף לטיפוח חברה אנושית וצודקת יותר". הוא העלה על נס את העליה הגדולה מבריה"מ וקרא לקיבוצים ולמושבים להירתם לקליטה ההמונית כדי להציג להמוני העולים קליטה מהסוג השיתופי, המעלה על נס את ערכי הצדק החברתי.

יהי זכרו ברוך!

* גלגולו של ספר – לפני שנים אחדות נעלם לי ספרו של הרב יואל בן נון "נס קיבוץ גלויות"; ספר שאני אוהב מאוד וגם חוזר אליו ומצטט מתוכו. ביום חמישי קיבלתי טלפון מפתיע מאדם שאיני מכיר. הוא אמר שהתגלגל לידיו הספר הזה והיה כתוב עליו השם הייטנר, והוא התעניין אם הספר שייך לי. כשהשבתי בחיוב הוא אמר לי שאחותו מתגוררת בגולן והוא ידאג שהספר יחזור אליי.

כל הכבוד לו! איך הספר התגלגל לידיו? חידה.

זה נשמע כמו נס קיבוץ גלויות של הספר.

כנראה שעליי לחזור למנהגי הישן, לכתוב את שמי על כל ספר.

          * ביד הלשון

תשבחת – "תשבחת בצלחת" היא ביטוי שאני זוכר מטו בשבט בילדותי. אמי נהגה לכנות כך את הגשת הפירות היבשים. אלה ראשי תיבות של תאנים, שקדים, בוטנים/בננות, חרובים ותמרים. כמובן שלרוב היו גם פירות נוספים, ובוודאי צימוקים. אך היא קראה לכך תשבחת. מעבר לראשי התיבות, יש כאן הטיה של השורש שבח, כלומר הביטוי נועד לשבח את פירות ארץ ישראל.

כיוון שלא נתקלתי בביטוי הזה מלבד בבית ילדותי, לא ידעתי אם זה מושג כללי או מילה מקורית של אמי. לשם כך פניתי לידידי הרב פרופ' גוגל. מצאתי שתי תוצאות, ללמדך שאין זה ביטוי נפוץ, אך הוא קיים ואינו המצאה של אמי.

הנה לדוגמה:

https://www.etlichtov.co.il/items/1552266-%D7%AA%D7%A9%D7%91%D7%97%D7%AA-%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%97%D7%AA-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94

*את הפינה הבאה אקדיש לתשובה לשאלתה של אביבה קם. הפעם רציתי להתמקד בטו בשבט.

* "חדשות בן עזר"