תהליך היכרות בעידן קורונה

הקורונה השפיעה על תהליך הצמיחה הדמוגרפית באורטל לטוב ולרע. ההשפעה החיובית, והיא העיקר, היא גל של פניות לקליטה לאורטל בעקבות הסגר הראשון של הקורונה, ובימים האחרונים מסתמן גל נוסף, בעקבות הסגר השני. ההתכנסות של אנשים בבתיהם יצרה להם הזדמנות לחשבון נפש של חייהם, ורבים הגיעו להכרה שהם מבזבזים את חייהם במרדף עקר וחסר תכלית אחרי הזנב של עצמם, בחיי הניכור העירוניים והגיע זמן שינוי ותמורה באורח חייהם. זו הזדמנות גדולה בעבורנו.

ההשפעה השלילית היא על היכולת לקיים תהליך היכרות סדיר. לאחר ראיון טלפוני שלי עם המשפחה וביקור בית שלי אצלה – השלב הבא הוא סופשבוע באורטל. האירוח הזה חשוב ביותר, הן בשל המפגש של צוות היכרות עם המשפחה ולא פחות חשוב – המפגש הבלתי אמצעי של המשפחה עם שלוש משפחות באורטל. המפגש הזה הוא הזדמנות גדולה לאפשר למשפחה לראות את אורטל דרך עיני משפחות שונות זו מזו באורטל. רצף הביקורים של המשפחות בכל שנה וההירתמות של חברים רבים לארח, יוצר אווירה של תנופת צמיחה וקליטה.

למרבה הצער, הקורונה משבשת את היכולת שלנו לקיים את האירוחים. בתחילת הגל הראשון סגרנו את אורטל מפני כניסה של אנשים מבחוץ, וגם לאחר הסגר, חלף זמן עד שפתחנו את התיירות ואת חדר האוכל. וכשפתחנו את התיירות, הייתה תפוסה מלאה בכל יולי אוגוסט. בשבועות הללו של הסתיו היינו אמורים להיות בעיצומה של תנופת אירוחים. הספקנו לארח משפחה אחת בלבד, ואז פרץ הסגר השני. והפעם צפוי תהליך איטי יותר של הקלות ויציאה ממנו.

מצב זה עלול היה לגרום לנו לאובדן שנת הקליטה, כיוון שתהליך ההיכרות בנוי כך שכל שלב בתהליך הוא תנאי למעבר לשלבים הבאים. אם נמתין עד סוף ההגבלות, לא נספיק לערוך את תהליך ההיכרות.

לכן, צוות היכרות החליט על תכנית חלופית. בשבועות הבאים נזמין קבוצות של ארבע משפחות לסדנת היכרות בימי שישי, בין השעות 10:00-16:00. בנינו תכנית יפה ומשמעותית ליום הזה, שיובל בידי חברי צוות היכרות ויונחה בידי שרון פ"א ומיכל נ"ר שנרתמו לבניית הסדנה והנחייתה.

סדנאות ההיכרות מיועדות למשפחות המועמדות הן לקליטה לחברות והן להרחבה הקהילתית.

בעקבות הסדנה נחליט מי מבין המשפחות תמשיך הלאה בתהליך ותעבור לשלב האבחונים.

אנו מקווים מאוד שבהמשך התהליך ניתן יהיה לבצע את שבתות האירוח, בשל חשיבותן, אך הסדנה תשחרר את החסם בפני המשך התהליך. אם וכאשר ניתן יהיה לארח, ננסה לעשות בליץ של אירועים, של מספר משפחות במקביל. יהיה זה מבצע שיחייב הירתמות גדולה של חברי אורטל לארח באותן שבתות.

****

תהליך ההיכרות מתעכב השנה מסיבה נוספת – טרם התקבלה ההחלטה על המודל הכלכלי החדש של הקליטה. אני מקווה שהחלטה תתקבל מהר ככל הניתן. אולם כדי לא לתקוע את התהליך, עד ההחלטה נהפוך את סדר האבחונים, ונקדים את האבחון הקהילתי לאבחון הכלכלי. בדרך כלל האבחון הכלכלי קודם לקהילתי, ואנו שולחים לאבחון הקהילתי רק את המשפחות שעומדות בדרישות הכלכליות של אורטל. עד שתתקבל החלטה בנדון, אין טעם לאבחון הכלכלי וזו הסיבה לשינוי בסדר.

טרם החלטנו כמה משפחות נקלוט בשנת 2021. ההחלטה תתקבל רק אחרי שינוי המודל הכלכלי. אנו בקשר עם משפחות מצוינות, שנתברך בהן בשנים הקרובות.

מידף – עלון קיבוץ אורטל

שמחת תורה – חג שלנו (תשע"ו)

שני מעגלים מרכיבים את לוח השנה העברי: מעגל החגים והמועדים ומעגל השבתות ופרשות השבוע.

מעגל החגים הוא לב חיי התרבות באורטל. אנו חוגגים את כל חגי ישראל, מראש השנה ועד ט"ו באב. אין שנה שבה אנו מדלגים ולו על חג אחד. סליחה, חוץ מחג אחד. שמחת תורה.

את שמחת תורה איננו חוגגים. אנו חוגגים אולי את "חג שני" של סוכות. כלומר, במסגרת אירועי סוכות, אנו מכילים גם את היום הזה, כמו יום הכיף בכינרת שערכנו השנה. אולם את כל החגים אנו חוגגים בהקשר של תוכנם, ההיסטורי – לאומי, החקלאי, האנושי, היהודי. חוץ משמחת תורה. היו כמה שנים שיצאה הסעה מאורטל ל"הקפות שניות" לאחר צאת החג (אני לא השתתפתי, כדי לא להיות שותף באירוע של הדרת נשים), אולם באורטל, כקהילה, לא חגגנו את שמחת תורה.

הסיבה לכך, היא חוסר רלוונטיות של החג לחיינו. אין לנו ספרי תורה ובעיקר – איננו קוראים לאורך השנה את פרשת השבוע, ולפיכך מה יש לנו לחגוג? הרי בשמחת תורה אנו חוגגים את סיום קריאת התורה ותחילת קריאתה מבראשית.

כל זה היה נכון, אך היום המצב שונה. זו כבר השנה השמינית, שבה גם מחזור השבתות ופרשות השבוע חל באורטל. אמנם אין כאן קריאת פרשת השבוע, אולם מדי שבוע אנו מקבלים את השבת, ובקבלת השבת הקהילתית אנו מספרים על פרשת השבוע, אנו דורשים אותה, אנו חדים עליה חידות, יש בינינו מי שלומדים אותה לקראת החידון. אני מאמין שקבלת השבת משמעותית לכל הקהילה, גם למי שאינם נוהגים להשתתף בה בגופם. וגם מי שאינו עולה לקבלת השבת, נחשף לפחות לקיומה של פרשת השבוע ולשמה דרך לוח המודעות, המידף וקבוצת הפייסבוק. ולכן, יש משמעות קהילתית למחזור השנתי של פרשת השבוע. זאת ועוד, מדי שנה עולים לתורה בני המצווה של אותה שנה, קוראים חלק מן הפרשה ורבים מחברי הקיבוץ משכימים קום ונוטלים חלק בחגיגה.

ולכן, שמחת תורה הוא היום חג רלוונטי לאורטל וראוי לחגוג אותו באורטל.

השנה, לראשונה, חגגנו אותו בקבלת החג שנערכה בסוכה.

****

קבלת החג נערכה בסוכה דווקא, בשביל הכיף והחגיגיות. שמיני עצרת – שמחת תורה, הוא כבר מעבר לשבעת ימי הישיבה בסוכה. בקידוש לשמחת תורה כבר לא בירכנו "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה", ומצד שני בירכנו "שהחיינו" לכבוד החג החדש (וגם לכבוד הגויאבות שבאותו יום החלה מכירתן בכלבו).

בקבלת החג שרנו משירי החג: "שישו ושמחו בשמחת תורה", "ושמחת בחגך והיית אך שמח" ו"מפי אל", לקול צלילי הגיטרה של ורד ל'. שרנו, ושמחנו וחלק מהילדים הגיעו עם דגלוני שמחת תורה ואף רקדו. קידשנו על היין והחלה, קראנו פסוקים מהתורה על שמיני עצרת, חדנו את החידות לפרשת "וזאת הברכה" ואני קראתי בנגינת טעמי המקרא, את הקריאות של "חתן תורה" – החלק האחרון של פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בתורה (והקהל השיב בקריאות "חזק חזק ונתחזק") ושל "חתן בראשית" – תחילתה של פרשת "בראשית", סיפור בריאת העולם.

סיימנו בקריאת קטע מתוך תפילת הגשם, מה שמבטיח לנו גשם בהמשך השבוע. אני מקווה שפתחנו בכך מסורת חדשה, שתצטרף למעגל השנה היהודי של קהילתנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל (תשע"ו 2015)

שמחת תורה תשפ"א

דרשה לקבלת שבת וחג, שמחת תורה תשפ"א

בשעה טובה, יש לנו ספר תורה משלנו.

לא נצטרך עוד לשאול ספר מהמועצה הדתית או מגורמים אחרים ליום הכיפורים או לעליה לתורה של בני ובנות מצווה. כיישוב יהודי, זה דבר חשוב מאוד.

מה טוב ומה נעים היה להתכנס ברוב עם ולחגוג הקפות עם ספר התורה בשמחת תורה. אך מה לעשות, יש קורונה, יש סגר ונאלץ להמתין לשנה הבאה. את קבלת השבת והחג אנו עושים במתכונת מקוונת. זה לא הדבר האמתי, אך כך אנו שומרים על הגחלת, ושמחים בשמחת החג בכפוף למגבלות.

את קבלות החג של שמחת תורה בשנים שעברו ערכנו בסוכה. עשינו זאת כדי להרוויח עוד ערב אחד משמחת חג הסוכות. אך שמיני עצרת – שמחת תורה, אינו חלק מחג הסוכות. חג סוכות הוא בן שבעה ימים. נאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים". שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו.

לכן, בקידוש שנקרא עוד מעט לא נוסיף כבערב הסוכות את ברכת "שציוונו לישב בסוכה". לעומת זאת, בניגוד לשביעי של פסח, נברך "שהחיינו" לכבוד החג. מדובר בחג העומד בפני עצמו.

השנה, כשיש לנו בית כנסת משלנו והוא משכן ספר התורה, ראינו לנכון לקבל את החג בבית הכנסת.

בתורה נצטווינו לחוג למחרת הסוכות את שמיני עצרת, אך אין לחג הזה הסבר ותוכן מיוחדים. חז"ל העניקו לחג תוכן חדש – שמחת תורה. במסגרת חגי תשרי, אירועי פתיחת השנה, נפתח גם בקריאה המחזורית של התורה. לאורך השנה אנו קוראים את כל התורה, בכל שבת פרשה. את הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה", אנחנו קוראים בשמחת תורה ומיד מתחילים מבראשית, וקוראים את סיפור בריאת העולם, הפותח את ספר בראשית. בהמשך קבלת החג, נקרא את הסיום והפתיחה של התורה.

החיבור של שמיני עצרת ושמחת תורה תקף רק בארץ ישראל. בגולה, שבה מתקיים יום טוב שני של גלויות, שמחת תורה היא למחרת שמיני עצרת, ביום שאנו מציינים "אסרו חג" והוא יום שבתון רק במערכת החינוך.

בשמחת תורה אנו גם מתפללים את תפילת הגשם. נסיים את קבלת השבת בתפילת הגשם ונתפלל בהתכוונות רבה לעוד שנה מבורכת בגשמים.

קהילה ללא התקהלות

עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק

האויב הגדול ביותר שלנו במלחמה בקורונה הוא ההתקהלות. ההתקהלות היא סכנה, היא הגורם להדבקה ולתחלואה, ממנה מזהירים אותנו יותר מכל. "ריחוק חברתי" – האוקסימורון הזה הוא הנשק היעיל ביותר במאבק בקורונה. סגר, בידוד, אלה התרופות.

אבל האדם הוא חיה חברתית. ויש לו צורך ורצון להשתייך, להיות חלק מ…, להתקהל. האנשים מתקשים לוותר על ההתקהלות – חתונות, תפילות, הפגנות, הופעות, משחקי ספורט.

קהילה והתקהלות הן מילים מאותו שורש ויש להן אותה משמעות. קהילה היא התקהלות אנושית, שנועדה לספק לאדם את הצורך בחברה, בציבור, במסגרת, בהשתייכות. זו מהותה. קל וחומר כאשר מדובר בקהילה קיבוצית. ההתקהלות וההתקבצות הן מהותה של קהילה קיבוצית. ובאורטל – על אחת כמה וכמה. אין הרבה קהילות קהילתיות כמו אורטל, גם בתנועה הקיבוצית. ההתקהלות, היחד, היא נשמת אפנו, היא לחם חוקנו, היא לוז חיינו. כל מוסדותינו הם מוסדות קהילתיים. חדר האוכל הוא מרכז ההתקהלות היומיומית שלנו. החינוך החברתי-קהילתי הוא ספינת הדגל שלנו. חיי התרבות שלנו מבוססים על מפגש, על יחד, על התקהלות. אנו נדחקים עד אפס מקום ב"שישי מתוק", מקטרים על הצפיפות ושוב ושוב חוזרים להתקהלות הזאת בשמחה. אנו מתקהלים בכל חגי ישראל. נתקלתי השבוע במאמר שפרסמתי בסוכות לפני 13 שנים, והעליתי בו על נס את העובדה שבכל שבעת ימי סוכות, בכל יום היה אירוע קהילתי. והשנה, יש לנו שני אירועים… מקוונים.

ואם תחילה חשבנו שהקורונה היא עניין של שבועות ספורים, אנו כבר 7 חודשים באירוע והסוף לא ידוע, אך דומה שהוא הולך ומתרחק. איך עובדה זו תשפיע עלינו לטווח הקצר ולטווח הרחוק? האם יש חיוניות לקהילה ללא התקהלות?

****

אין תחליף להתקהלות ואני מקווה שבקרוב נשוב להקהיל קהילות, אך עלינו להיות ערוכים להתמשכות המצב הזה ולהעצים ערכים אחרים שלנו שמשקלם הסגולי צריך לעלות שעה שהמפגש הקהילתי מצטמצם.

בראש ובראשונה – הערבות ההדדית. קראנו במידף שעבר את דבריהן של משפחות שהיו בבידוד; התודה וההתרגשות שלהן מההתגייסות של אורטל, הן של הקהילה הממוסדת והן של החברים כבודדים, כדי להקל עליהם. קראנו את דבריה של ענבלעל החיבוק שקיבלה מן הקהילה ברגעיה הקשים.

חדר האוכל הוא לב הקהילה. הוא לא מוסד שנועד לספק מזון לחברים. אנחנו יכולים לקנות אוכל ולהכין לעצמנו. חדר האוכל נועד להקהיל אותנו למפגשים, איש איש בתדירות שהוא רוצה. הוא נועד לחבר בינינו, לאפשר לנו לשבת זה עם זה, לשוחח, להיפגש. סעודות השבת והחג שלנו הן חגיגה של קהילה. ולפתע הוא אינו יכול למלא את ייעודו. התחליף שמצאנו בדמות הארוחות שהחברים לוקחים הביתה, בין במשלוחים בתחילת הסגר הראשון ובין במתכונת הנוכחית, הוא תחליף קהילתי נאה, שנועד לשמור על הגחלת של חדר האוכל, שעה שאינו יכול למלא את ייעודו, להמשיך להיות מוסד מרכזי בחיינו, לשמר את קיומו, ולהוות ביטוי לערבות ההדדית באמצעות מוסד הדואג לצרכים הבסיסיים שלנו.

ערך נוסף הוא המשימתיות. המשימתיות היא ההתנדבות הגדולה של נוער אורטל שתִפעֵל את שירותי הקהילה בסגר הראשון. המשימתיות היא מבצע הניקיון ואיסוף האשפה של חברת הילדים השבוע. המשימתיות היא העשיה של מטה קורונה ושל מכלולי צח"י ושל מתנדבים רבים בהתמודדות עם הקורונה.

תרבות חלופית – אנו נוהגים לומר שיותר משהקהילה בונה תרבות, התרבות בונה את הקהילה. עיקר חיי התרבות שלנו מבוססים על מפגש. כעת המשימה שלנו היא למצוא חלופות של חיי תרבות תוך שמירה על המגבלות. אם לא יכולנו לערוך את אירוע המצוות הרגיל, ערכנו אירוע חלופי, ללא אורחים, ובמקום המופע – סרט. אגב, הסרט אמור היה להיות מוקרן בדרייב-אין, אולם כיוון שהאירוע התרחש בתקופה של הקלות, יכולנו להתכנס, בקפסולות ועם מסכות, ולצפות בו. את הרעיון של דרייב-אין כדאי ליישם כהזדמנות תרבותית בעידן קורונה.

וכך, על פי ההנחיות המשתנות לפרקים, למצות את האפשרות לערוך חיי תרבות. כשאי אפשר להיפגש – פעילות מקוונת. כשאי אפשר להתכנס בפנים – להתכנס בחוץ (כמו בתפילות יום הכיפורים). כשאי אפשר לכנס אנשים רבים – להתכנס בקפסולות  קטנות (כמו ב"יוצאים באורטל"). ופעילות מפנקת כמו ניידת המופלטות במימונה ושאר הפינוקים שמורעפים עלינו.

וחשוב לקיים אסיפות. אם אי אפשר להתכנס במקום סגור – להתכנס במגבלות האפשר, כמו האסיפה הכלכלית מחוץ לפאב. כשאי אפשר להתכנס כלל – אסיפה בזום, כמו האסיפה האחרונה. כמובן שהזום הוא תחליף עלוב למדיי למפגש פנים אל פנים, אך הוא עדיף על כלום.

בקיצור – בתקופה הקשה הזאת עלינו לחשוב כל הזמן מה ניתן לעשות כדי לחזק את חיינו המשותפים בכפוף למגבלות, כי אם לא נטפח אותם הם עלולים להתנוון. "יום תעזבני – יומיים אעזבךְָ".

****

בחג סוכות אנו קוראים את ספר קהלת. בפרק ג מופיעה השירה האלמותית הזאת:

לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם.

עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת. עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.  עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא. עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק. עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד. עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר. עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא. עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

אנו קוראים את הטקסט הזה מדי שנה בטקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. מה פירוש "עת ללדת ועת למות", "עת לאהוב ועת לשנוא", עת מלחמה ועת שלום", זה ברור. אבל אף פעם לא הבנתי את הפסוק "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק". מתי עת לרחוק מחבק? מסתבר שהחכם-מכל-אדם חשב על הכל וכיסה את כל האפשרויות, וכתב פסוק לזמן הקורונה.

אז אנו בעת-לרחוק-מהתקהל, אך איננו מוותרים על חיי הקהילה שלנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

דרשה בקבלת חג סוכות באורטל תשפ"א

חג סוכות הוא חג האסיף. כפי ששרנו עתה, אנו אוספים את המעשים, ואנו אוספים את התוצרת החקלאית, ואנחנו אוספים את העם – מצוות ה"הקהל" היא המצווה להקהיל את העם בסוכות כדי לשמוע את התורה.

אנו בשנה קשה. השנה אי אפשר להקהיל פיזית את העם. יש אפילו קנס למי שיימצא בסוכה שאינה הסוכה המשפחתית שלו. וגם אנו, באורטל, איננו יכולים להתכנס ברוב עם, כבכל שנה, לקבל את החג בסוכה הקיבוצית שלנו, ואנו מסתפקים בקבלת חג מקוונת.

ולמרבה הצער, קשה השנה לכנס את העם גם מבחינה רוחנית – החברה הישראלית מידרדרת לשיאים של פילוג, של קרע, של שיסוי ושל שנאה. ולא רק צד אחד בחברה הישראלית אחראי לכך.

מעט מן האור מרחיק הרבה מן החושך. חג הסוכות הוא הזדמנות להציג אלטרנטיבה. חג סוכות מבטא את ערכי הסולידריות החברתית והערבות ההדדית שהם מיסודות החג. ארבעת המינים הם סמל של אחדות לאומית. הישיבה בסוכה מבטאת את ערך השוויון. שבוע בשנה נקרא היהודי להתנתק מרכושו ולשבת בסוכה הפשוטה, כל העם כאיש אחד, כביטוי לערך הנעלה של השוויון; של החתירה לשוויון. אנו, שבונים קהילה המבוססת על הערכים האלה, מנסים להגשים 365 יום בשנה את האלטרנטיבה הזאת, ובחג הסוכות ראוי להעלות אותם על נס.

חג הסוכות הוא חג השמחה, חג של אופטימיות, של הכרה בטוב ובמה שהתברכנו בו. ויש לנו שפע של מה שראוי להתברך בו, במדינה ובקיבוץ. ואין מתאים מכך בתקופה הקשה שאנו חווים.

השנה קשה להתקהל, אבל לפחות רוחנית ראוי להתקהל סביב רעיונות משותפים. קבלת החג מחולקת לשערים, שכל שער מבטא רעיון מרעיונות החג: שערי השמחה, הצדק החברתי, ארבעת המינים, האסיף, המים והשלום.

צרור הערות 30.9.20

* לשבור את המחנאות – לא כל מי שמתנגד לנתניהו תומך בבלפוריאדה.

לא כל מי שמתנגד לבלפוריאדה תומך בנתניהו.

אני, למשל, מתנגד לנתניהו ולבלפוריאדה (את הנימוקים כתבתי ברשומות רבות).

וככל שיותר אנשים ייצאו מהאוטומט המחנאי והשבטי וישברו את המחנאות האוטומטית, כך ייטב לחברה הישראלית.

* אנחנו ואפסנו עוד – הכותל המערבי הוא באוויר הפתוח. אם לא נדבקים באוויר הפתוח, היו יכולים להצטופף שם אלפים, דבוקים זה לזה, נושמים זה את זה. אבל השידור החי מליל הסליחות של ערב יום הכיפורים הראה את רחבת הכותל ריקה. מצד אחד זה עצוב. מצד שני, הערכתי את האחריות והסולידריות של המתפללים שהבינו שפיקוח נפש דוחה את הסליחות בכותל.

במסך המפוצל ראינו לצד הכותל הריק דבוקה של אלפי אנשים מצטופפים ומתגוששים עם השוטרים בבלפוריאדה. היה זה מפגן יהיר של צפצוף על החברה הישראלית; של חוסר אחריות, חוסר התחשבות, חוסר סולידריות. אנחנו ואפסנו עוד. בסוף הם ינציחו את שלטונו הרקוב והמסואב של נתניהו. אנשים יצביעו לו הצבעת מחאה נגד הבלפוריאדה.

* אוזניים ערלות – אורנה שמעוני כתבה רשומה שבה הפצירה להפסיק כעת את ההפגנות בשל הקורונה ולמען הפיוס הלאומי ונענתה במטח של נאצות "בולשיט", "את תומכת בביבי הפושע" וכו'. חלקן נפתחו ב"אורנה יקרה". קריאתה השפויה והאחראית נפלה על אוזניים ערלות. הרי לדבר עם הבלפוריאדה על פיוס לאומי זה כמו לדבר בבית הכנסת על סעודת חזיר ביום כיפור.

* מכחישי הבלפוריאדה – 45% מהמתושאלים בחקירות האפידמיולוגיות מדווחים שלא פגשו אף אדם בשבועיים האחרונים. כמעט מחצית מהנשאלים. גם האחרים משקרים ומדווחים רק על חלק מפגישותיהם. אני משוכנע שרוב המשתתפים בבלפוריאדה שיקרו בחקירות והכחישו את השתתפותם שם. קצת שכל ישר. הרי ברור שהמגיפה אינה פוסחת על מפגינים נגד נתניהו. אם אין בעיה של הידבקות באוויר הפתוח, אפשר לפתוח מחדש לקהל את מגרשי הכדורגל, את התפילות ההמוניות בכותל המערבי, את המופעים בפארק הירקון ובקיסריה וכו'. עובדה – אין אף מדינה שעושה כן. וחוץ מתמהונים כמו יורם לס ומכחישי קורונה, אף אחד לא יקרא לעשות כן. אז יאללה.

אה, בעצם יש עוד אפשרות. שהקב"ה יורד לבלפור ומסמן את המפגינים נגד נתניהו והקורונה עוברת מימינם ומשמאלם ופוסחת עליהם כפי שמכת בכורות פסחה על בני ישראל. אבל מי שמאמין לגרסה הזאת… קצת חסר טעם להתווכח אתו.

* מכחישי הקורונה – מספר המתים מקורונה בעולם חצה את המיליון. ועדין יש מטורללים והזויים שמכחישים את הקורונה.

* ממשלת זדון – לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש והגלה את העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

* נדרנא לא נדרי – בערב יום הכיפורים שעבר, לאחר סיבוב הבחירות השני, פרסמתי את הרשומה הזאת, שבה קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית, כדי למנוע סיבוב שלישי. לצערי, זה לא קרה ונגררנו לטירוף של סיבוב שלישי. למרבה המזל, אחרי הסיבוב השלישי התעשתו חלק מן הגורמים הפוליטיים והקימו ממשלת אחדות לאומית ובכך סיכלו סיבוב רביעי. אלמלא כן, היינו נגררים לסיבוב בחירות רביעי בתנאי קורונה שבסופו היינו עומדים שוב בפני אותה דילמה – בין ממשלת אחדות לאומית לסיבוב בחירות חמישי. … וגם היום יש מי שדוחפים לבחירות.

להלן הרשומה מאשתקד:

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו במקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

הדרך היחידה לכך היא ממשלת אחדות לאומית. על כחול לבן והליכוד להתיר נדרים שנדרו ערב הבחירות ואחריהן. להתיר כל ברית אחרת, כל הסכם עם מפלגות אחרות, ולשבת, שתי המפלגות הגדולות יחד, למצוא דרך לממשלת אחדות לאומית רוטציונית. עליהן להבהיר מראש, שכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד שכחול לבן והליכוד יחליטו עליהן מוזמנת להצטרף, ושאף מפלגה אינה פסולה.

* צום קל – מאז כתה ג' אני צם ביום הכיפורים, והשנה היה זה הצום החמישים שלי. ומעולם לא זכיתי לקיים את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם". פשוט, אף פעם לא היה לי קשה לצום.

מדי שנה, מגיעה לאורטל קבוצת חברים דתיים מירושלים שמובילה את התפילות. השנה, בשל הקורונה, לא אירחנו אותם והובלנו את התפילה בעצמנו, על הדשא.

אני הובלתי את התפילות. סברתי, שעם העמידה הממושכת ואימוץ הגרון במשך שעות, הפעם זה יהיה קשה. מה שלא לקחתי בחשבון זה את האדרנלין כבעל תפילה. כשהסתיים הצום לא חשתי הפעם אפילו טיפה צמא או רעב.

* שקר, לא פרשנות מוטעית – טרנד בעיתוני יום הכיפורים – השוואת מחדל הקורונה עם מחדל יום הכיפורים. בעיניי זו היסחפות, אך לא לכך ברצוני להתייחס אלא לאמירה אגבית, באחת ההשוואות. ודווקא היותה אמירה אגבית, היא הבעייתית ביותר. במאמרו "גרוע ממחדל יום הכיפורים" כתב סבר פלוצקר, בין השאר: "בקיץ 1973 הייתה הממשלה שבויה בקונספציה ולפיה עדיף להחזיק בחצי האי סיני בלי שלום עם מצרים מלסגת ממנו תמורת שלום". הוא אמר את הקשקוש הזה כבדרך אגב, כאיזו אקסיומה שאינה דורשת הוכחה, כי המיתוס חסר השחר הזה כל כך חלחל אל התודעה, שהוא כבר קוד מוכר וידוע.

אבל איך לכך שחר. ראשית, המצרים בשום אופן לא היו מוכנים לשלום תמורת סיני לפני מלחמת יום הכיפורים. אפילו לא ברמז. לכל היותר הם דרשו הסכמה ישראלית לנסיגה לקווי 4.6.67 בכל הגזרות ו"החזרת זכויות הפלשתינאים", כלומר טענת "זכות" השיבה, כתנאי לניהול מו"מ על אי-לוחמה. שנית, ישראל לא רצתה להחזיק בחצי האי סיני, והייתה נכונה לסגת כמעט מכל סיני תמורת שלום. הייתה זו הצעה בלתי כבילה על המצרים, שלא היו מוכנים לתנאי של שלום.

מחדל מלחמת יום הכיפורים לא היה "הסרבנות הישראלית" כטענת האגדה הפוליטית השקרית הזאת. המחדל החל ב-1970 כאשר ישראל הבליגה על הצבת טילי הנ"מ המצריים סמוך לתעלה. הביטוי "הקונספציה", בנוגע למלחמת יום הכפורים, מכוון לתאוריה שגיבש אמ"ן לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל לפני שתשיג מערכות נשק מסוימות לצורך השגת איזון אסטרטגי עם ישראל, ואילו סוריה לא תצא למערכה ללא מצרים. אמ"ן כל כך דבק בקונספציה עד כדי כך שגם כאשר כל הסימנים העידו על מלחמה, הוא טען עד הרגע שבו פרצה המלחמה, שהסבירות למלחמה נמוכה מנמוכה, והרדים את הנהגת ישראל.

פרופ' דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, ואחד מגדולי החוקרים בתחום ההיסטוריה המדינית של המזה"ת פרסם מסה חשובה מאוד על מלחמת יום הכיפורים ב"ישראל היום" – "השבר, ההתעשתות, ההישגים", שבה התמקד בעיקר באסטרטגיה של סאדאת במלחמה ובעקבותיה. הוא התייחס במסה למיתוס החמצת השלום. הוא שב ומוכיח שללא מלחמה שתציל את הכבוד המצרי, לא הייתה לסאדאת שום כוונה לחשוב על שלום עם ישראל. בין השאר הוא כתב על המיתוס: "הטיעון הזה מעוות ושקרי כמעט בכל היבט. ראשית, סאדאת דחה לחלוטין, וכמובן לא הציע ביוזמתו, לפני המלחמה, שלום נפרד תמורת נסיגה מסיני, מן הטיפוס שנחתם שש שנים אחריה בעקבות יוזמתו המהפכנית ב-1977. למרות נכונותו לחולל שינוי עמוק ביחסו לארה"ב, עמד סאדאת באופן אולטימטיבי לפני המלחמה ב-1973, ושנים אחריה, על כפיה אמריקנית של נסיגה שלמה, בליווי הסדר אי לוחמה מוגבל עם ישראל. לפעמים רמז על אפשרות להעמיק את ההסדר בעתיד בלתי מוגדר על יסוד נסיגה מכל הישגיה של ישראל ב-1967 ומימוש 'זכויותיהם של הפלשתינאים'. גם כשהשתמש במונח 'הסכם שלום' הבהיר סאדאת בפומבי ובשיחות מדיניות כי כוונתו למתכונת המוגבלת של הסדר, כתוצר של לחץ אמריקני. בפני הציבור המצרי התחייב בדימויים קיצוניים שלא לפנות לדרך זו: הוא תיאר את 'הפלישה הציונית' כאכזרית מהפלישה הצלבנית, כיוון שמאחוריה עומדת ארה"ב, כמו גם 'הציונות העולמית, אשר בידיה מפתחות הכספים, התעמולה, הטלוויזיה והעיתונות בכל העולם', ואמר בפרוש כי 'הכיבוש הציוני הפוקד אותנו לא יבוא לקצו על ידי החזרת השטחים הכבושים. זוהי מלחמת צלבנים חדשה, שתימשך בדורנו ובדורות הבאים'. מה שהציל את האזור מהצלבנים הטטארים הייתה 'התלכדות מצרים וסוריה'; אלה שתי זרועות של מלקחיים' וישראל ביניהן 'כאגוז'. … שנית, עמדותיו של סאדאת, שהוצגו לקיסינג'ר ב-1973 באמצעות יועצו לביטחון לאומי חאפז איסמעיל, תאמו את המתכונת של הסדר כפוי על ישראל. קיסינג'ר הציע, בתיאום עם ישראל, מתכונת שנועדה להבטיח ריבונות מצרית על כל סיני, תמורת נכונות מצרים לסידורי ביטחון של ישראל בחצי-האי (ופירש את הסידורים האלה, בשיחותיו עם ישראל, כנוכחות ישראלית בנקודות מפתח שם). איסמעיל הגיב בקרירות, הבטיח לקיסינג'ר להשיב על ההצעה ולא חזר אליו. … הטענה כאילו 'דחתה ראש ממשלת ישראל את תכניתו של קיסינג'ר לגבש את עקרונות הסכם השלום בין ישראל ומצרים לפני ספטמבר 1973 היא שקר. לא פרשנות מוטעית. גולדה מאיר השיבה להצעתו של קיסינג'ר בחיוב על פי עדויותיהם של המעורבים בהחלטה ובמענה. בשיחות עם קיסינג'ר העלה איסמעיל תביעה המוכיחה את נחישותו של סאדאת לצאת למלחמה, בלא קשר לגמישותה של ישראל. הוא תבע במאי 1973 שארה"ב תכפיף את ישראל לתנאיו עד ספטמבר אותה שנה, ולא – איים שייצא למלחמה, כפי שאמנם עשה. … טענה נוספת בדבר האפשרות למנוע את המלחמה, מתייחסת להצעה מוקדמת יותר של סאדאת להסדר חלקי, שהיה נותן למצרים מוטיבציה לרגיעה ארוכת טווח, בשל הפעלת התעלה ושיקום הערבים לאורכה. גם לזו השיבה ישראל עקרונית בחיוב ומצרים איבדה בה עניין. קיסינג'ר העיד כי 'בתחילת 1972 כבר נקבעו כמה עקרונות: ישראל אמרה שתסכים לסגת למעברי סיני, תמורת הפסקת אש מוסכמת שתמשך עד ראשית 1974; מצרים תוכל להעביר שוטרים אל מעבר לתעלה, אך לא כוחות מזויינים; הקישור להסדר סופי יהיה מעורפל; ישראל לא תפריע לפתיחתה של תעלת סואץ מחדש'. ישראל גם הסכימה שלא להכליל בהסדר שיט ספינותיה בתעלה. קיסינג'ר גם אישר שאיסמעיל דחה הסדר ביניים שאינו חלק מנסיגה ישראלית כוללת, בלוח זמנים מוגדר 'ומעל לכל, היה על ישראל להסכים, לפני שכל דבר אחרי יקרה, שתשוב לגבולות 1967 עם כל שכנותיה, אולי עם כמה התאמות בגדה המערבית' ".

הציטוט עליו כתב שיפטן שהוא "שקר, לא פרשנות מוטעית", לקוח מספרו של יגאל קיפניס "1973" שבו הוא מפיץ את תאוריית החמצת השלום ואף ממעיט מחומרת המחדל המודיעיני כדי להעצים את התאוריה. זהו ספר שרלטני, שבו הכותב ירה חץ, סימן סביבו את המטרה, והכפיף כל עובדה לתזה. לדוגמה, הוא מספר שם על הצעה מרחיקת לכת שהציע דיין והעביר לאמריקאים ולמצרים והודיע שיקדם אותה אחרי הבחירות. קיפניס הציג זאת כהעדפת פוליטיקת בחירות קטנה על האינטרס הלאומי להביא לשלום, כאילו אינו יודע שבדמוקרטיות יש יוזמות שלא מתאים להעלותן לפני בחירות. אבל הרי על פי דבריו בספר, מצרים ידעה על ההצעה הזאת, ומיהרה לתקוף את ישראל לפני הבחירות, כלומר הכשילה במודע את ההצעה. הבחירות נועדו ל-30 באוקטובר (נדחו בחודשיים בגלל המלחמה) וסאדאת תקף את ישראל ב-6 באוקטובר.

* לנצח במלחמה – לנוכח טרנד ההשוואות בין הקורונה למלחמת יום הכיפורים, אני רוצה להציג זווית שונה. אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוביל ראש האופוזיציה בגין מתקפה חריפה ביותר נגד הממשלה בגין המחדל. זכורה זעקתו: "למה לא קרבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?"

אבל כל עוד נמשכה המלחמה, הוא הניח את כל הביקורת בצד. בנאום בכנסת ביומה העשירי של המלחמה אמר בגין: "אופוזיציה בבית נבחרים של מדינה חופשית ודמוקרטית מבטאת את השוני, את ההבדל בהשקפות, בהערכות, במסקנות. זה תפקידה הממלכתי, זו חובתה הלאומית. אולם יש יום שבו האופוזיציה מביאה לכלל ביטוי את האחדות הלאומית. זה היום. החל מצהרי יום הכיפורים… מאותו רגע גמלה החלטה בלבנו לדחות את כל השאלות, ואכן יש שאלות, לגבי מה שנתרחש בין כסה לעשור וביום הכיפורים, עד לאחר הניצחון, עד לאחר שיהיה ברור לכל שישראל שב וגבר על אויביו. לא סטינו בכל עשרת ימי הלחימה מעמדה זו. לא נסטה ממנה… לעתים טוב ללמוד מאנשים גדולים. ארשה לעצמי להזכיר אימרה משנות הארבעים. כאשר בריטניה עמדה במלחמת קיום, אמר צ׳רצ׳יל: 'שואלים אותנו מהי תכניתנו, מהי מדיניותנו? ואנו ומשיבים: לנצח במלחמה'. זוהי מדיניותנו, זוהי תכניתנו, ללא הבדל בין ממשלה לבין אופוזיציה בבית-נבחרים זה: לנצח במלחמה. העם נקרא לעמוד באחדות לבבות מאחורי צבאו הלוחם; העם נקרא לעמוד בלב אמיץ, גם אם הוא דואב, כואב, במלחמה הגורלית הזאת. עת צרה ליעקב, עת מערכה לישראל, וממנה ייוושע".

לא. הקורונה אינה מלחמת יום הכיפורים. מחדליה אינם מחדלי מלחמת יום הכיפורים. אך הגישה נכונה. ואם כבר עורכים את ההשוואה הזאת, אני מציע לאמץ את הגישה של בגין, שהראה לנו מהי אופוזיציה אחראית וממלכתית.

* שלום תמורת שלום עם סוריה – על פי דיווח ב-N-12  אסד אמר שיבקש לחדש את המו"מ עם ישראל. על הממשלה להודיע לו שהסכם שלום מבורך עם סוריה יתבסס על כיבוד הריבונות של שתי המדינות והגבול הקיים. הגולן לא יעמוד למו"מ. ואם הם מתעקשים על הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אפשר לדבר על הגולן הסורי.

יש לזכור שבמצע "כחול לבן" נאמר שהגולן יישאר ישראלי לנצח ושלא יהיה מו"מ על הגולן. לליכוד אין מצע, אבל נתניהו נושא את הדגל של שלום תמורת שלום.

תהא שנת שלום תמורת שלום גם עם שכנינו הסורים.

            * ביד הלשון

הר חוזק – הר חוזק הוא הר ברכס בשנית – קו פרשת המים במרכז הגולן לאורך הגבול עם סוריה. ההר מוכר יותר בשמו הקודם – תל חזקה.

הר חוזק הוא הר געש המתנשא לגובה 1,150 מ'. היישוב הקרוב אליו ביותר הוא אלוני הבשן. ההר מפורסם בזכות פריחת החלמוניות והסתווניות בסתיו.  

* "חדשות בן עזר"

יום כיפורים אורטלי בימי קורונה

איך יהיה יום הכיפורים בעידן הקורונה? שאלה זו שאלנו בחשש.

בדיעבד, היה זה יום כיפורים של התעלות נפש, של התרוממות רוח.

יום כיפורים שיהיה ציון דרך לעתיד, ואני מקווה שכך נציין אותו גם אחרי הקורונה. דברים ברוח זו אמרו לי חברים רבים לאחר תפילת נעילה.

****

יום הכפורים בעבורי הוא בראש ובראשונה ערב "כל נדרינו" שאני עורך ומוביל באורטל מאז 2004. ערב שהוא אורטל בעבורי, הוא אורטל שלי, הוא מבטא את השותפות הרוחנית, התרבותית, היהודית שלנו.

השנה ברור היה שלא נוכל לקיים אותו במתכונת הרגילה. וכפי שאנו נוהגים גם בדברים אחרים, גם כאן התחליף היה זום. אני לא אוהב את הזום, למרות שכבר חצי שנה הוא לחם חוקי מדי יום ביומו. אי אפשר לשחזר בזום את אווירת הקדושה וההתעלות של מפגש "כל נדרינו". אבל חשוב היה לי, אחרי 16 שנים רצופות, לשמור על הגחלת, ולעשות את הטוב ביותר שאנו יכולים במצב שנוצר.

כיוון שיום אחד בשנה, ביום הכיפורים, המחשב והטלפון שלי כבויים, הקדמתי ביום את "כל נדרינו" והוא נערך בזום במוצ"ש. הוא היה במתכונת אחרת; קצרה יותר ומבוססת יותר על לימוד בחברותא של טקסטים. חשבתי שנקדיש לזה את הזמן של שיחת זום אחת (40 ד') אך זה לקח שתי שיחות זום – שעה ועשרים. היה לימוד מעניין, מהנה ומעשיר וחברותא נעימה, וכך גם הצפיה בקליפים ("בין קודש לחול" של אמיר דדון ושולי רנד, "כולנו זקוקים לחסד" של נורית גלרון, והקליפ המקורי והמרגש של "ונתנה תוקף" של חנוך אלבלק, עם הצילומים המרגשים מבית השיטה, ובהם הצילומים מהלוויית 11 בני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום הכיפורים). אבל… זה היה רחוק מ"כל נדרינו" הרגיל. גם השתתפו מעט אנשים. חשבתי שאולי כיוון שאין זו הליכה ל"בזיליקום" אלא למחשב הביתי, ישתתפו יותר אנשים, אך קרה ההיפך. אני מעריך שהסיבה לכך היא שזה לא היה ביום כיפור, ואי אפשר לשחזר את תחושת הקדושה של יום הכיפורים ביום אחר, גם אם זה רק יום אחד לפני. ובדיעבד, נכון היה שאחרוג ממנהגי, אדליק את המחשב ונערוך את "כל נדרינו" בערב יום הכפורים.

****

השנה, גולת הכותרת בעבורי הייתה התפילה. ודומני שלא רק כיוון שהובלתי אותה, אלא כיוון שבאמת היה בה משהו מיוחד. המשהו המיוחד הזה נקרא קדוּשה. כן, השכינה שכנה בחצרו של קיבוץ.

לפני התפילה אמרתי לניר בר', שהתנאי שלי להובלת התפילה, הוא שלא תהיה מחיצה בין נשים וגברים; מחיצה שהיא בעיניי חילול הקודש. לשמחתי, מסתבר שהתפרצתי לדלת פתוחה. איש לא העלה על דעתו להציב מחיצה. היה כל כך ברור ומובן מאליו שכך נכון שנתפלל, שכך נכון שנתכנס. שכך תפילת יום הכיפורים מתאימה לנו, לערכינו, להשקפת עולמנו, לאורח חיינו. ואני מקווה מאוד, שכך יהיה גם אחרי הקורונה.

הדבר היפה השני, היה החיבור בין הנוסח האשכנזי והמזרחי. הובלתי את התפילה בגרסא דינקותא שלי, הנוסח האשכנזי, אך הדבר שריגש אותי יותר מכל היה השילוב בהובלה של טל ב', איציק ב' וניר בר' עם הפיוטים והנוסח המזרחי. השילוב הזה הוא היהדות הישראלית, המבטאת את אמת חיינו – העובדה שהתקבצנו משבעים גלויות ואנו בונים כאן עם אחד, תרבות אחת, היונקת משורשיה שמכל העדות. וכאשר יש מי שמסיבות פוליטיות זרות זורעים את הפירוד, את הפילוג, את השסע העדתי, משחררים בתאוות פלגנות את השד העדתי, מהרסים במזיד את החברה הישראלית עם הבלי "ישראל ראשונה" ו"ישראל שניה", שאותם הם שולים בתאוות הרס מפח האשפה של ההיסטוריה, אנו מבטאים את ההיפך הגמור; את החיבור, את האחווה, את אהבת האחים, את הגשר.

התפילה על הדשא, תחת כיפת השמים, לא נעשתה מתוך בחירה, אלא בשל מגבלות הקורונה. אך בדיעבד, היא הוסיפה מאוד לאווירה, לתחושה ודומני שגם על כך ראוי לחזור, גם אחרי הקורונה.

ותקיעת השופר המיומנת והנפלאה של איציק פתחה שערי שמים והביאה לשיא את תחושת הקדושה, ההתעלות והתרוממות הנפש.

****

שלושה מרכיבים יש ליום הכיפורים האורטלי – התפילה, "כל נדרינו" והסעודה המפסקת. סעודה מפסקת משותפת לא הייתה לנו השנה, וכל משפחה ערכה אותה בביתה. אני כל כך אוהב לראות את הנהירה של כל הקיבוץ, הכל לבושים לבן, לסעודה המפסקת בחדר האוכל,  וזה חסר לי מאוד.

אבל התפילה הייתה הפעם מיוחדת. דומני שהוכחנו לעצמנו שאנו יכולים לערוך את תפילות יום הכיפורים באורטל בעצמנו, בדרכנו. ללא מיקור חוץ של מי שמתוך התבטלות אנו חשים שהם "קצת יותר יהודים" מאתנו. לא. אנחנו, כמות שאנו, יהודים מספיק טובים כדי להתפלל בדרכנו, ללא מחיצה בין גברים ונשים, בחיבור יפה בין עדות. ואם כך הפעם כשזה היה מאולתר למדיי, בוודאי כשכבר נהיה מיומנים וגם נפיק לקחים ונדע לעשות זאת אף טוב יותר.

****

לפני יום הכיפורים היה טרנד ברשתות החברתיות, להציב במרכז את מילות התפילה "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ", בהקשר הפוליטי. זה לא חידוש, כך נוהגים מתנגדי ממשלות שונות, משמאל ומימין, כבר עשרות שנים.

אני מאוד לא אוהב את זה, כי התפילה נכתבה על שלטון רומי, השלטון הזר שהמיט עלינו חורבן וגלות, מתוך כמיהה לשיבת ציון והחזרת שלטון יהודי לארצנו, והשבת "שמחה לארצך וששון לעירך". ועלינו להודות שזכינו לחיות בדור שיש לנו מדינה יהודית וממשלה יהודית, שאנו יכולים לתמוך בה או להתנגד לה, אך היא שלנו, ודמוקרטיה שבה אם איננו תומכים בממשלה אנו יכולים להיאבק נגדה ולהחליף אותה בבחירות.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

מידף – עלון קיבוץ אורטל

פרשת "האזינו" תשפ"א

דרשה לפרשת "האזינו" תשפ"א

קבלת שבת באורטל, מוקדשת לזכרו של בוג'ה

לפני כשנה וחצי ערך צוות קבלת השבת יום השתלמות עם בוג'ה, במכון "שיטים". כתמיד, נפגשנו עם עושר בלתי נדלה של ידע ורעיונות, אבל לא פחות מכך בסקרנות כשל ילד. בוג'ה תחקר אותנו לעומק, בעניין רב, על קבלות השבת של אורטל. ונדמה לי שהוא אהב את מה ששמע.

אחד הדברים שלמדנו ממנו, הוא הקדשת קבלת השבת לנושא אקטואלי כלשהו. ואכן, אימצנו את הרעיון. לא כל קבלת שבת מוקדשת לנושא, אך מאז הקדשנו קבלות שבת רבות לנושאים שונים. היום אנו מקדישים את קבלת השבת לזכרו של בוג'ה, שהלך לפני שבועיים לעולמו.

הברכה שקראנו עם הדלקת הנר, לקוחה מתוך חוברת שבוג'ה ערך, הנקראת "מעין הברכות" – צרור בִּרְכּוֹת השבת, הנר והיין כמנהג קהילות קיבוציות. הברכה שקראנו, שאגב, הייתה נהוגה בקבלות שבת שערכנו באורטל לפני כ-35 שנה, נקראה במספר קיבוצים ובהם בית העמק, קיבוצו של בוג'ה, בקבלות השבת שהוא הוביל במשך עשרות שנים.

במבוא לחוברת כתב בוג'ה, בין השאר: "קהילות הקיבוצים בארץ ישראל, לאורך רוב שנות המאה העשרים, חתרו למצוא ביטוי קהילתי לסמל היהודי הקרוי שבת. השותפות האנושית אותה קיימו בששת ימי המעשה נמשכה מאליה אל הטקס המשותף, שנתקרא בקיבוצים רבים, במשך שנים רבות, 'קבלת שבת'. חדר האכילה המשותף לכולם היה לתערובת מיוחדת של בית כנסת (בו מתכנסים ובו מקיימים את קבלת השבת) ובית פרטי (בו 'מקדשים' וסועדים). ההתנערות מן המשמעויות ה'דתיות' של השבת הניבה סוגים שונים של קבלות שבת, שנקודת המוצא שלהם הייתה, ככל שמדובר בדור המייסדים, היכרות אינטימית עם המודל המסורתי, תוך מרידה בו והכפפתו לנוסחים חדשים המבטאים תכנים חדשים של לאומיות יהודית".

לפני 13 שנים, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הובלנו, בוג'ה ואני, את המחזור הראשון של הקורס לפעילי תרבות ביישובי הגולן: "הקהילה במעגל השנה". בכל מפגש עסקנו בחג אחר. מפגש אחד הוקדש לשבת ובעיקר לקבלת השבת.

ענבל קופליק, שהשתתפה בקורס, התלהבה ויזמה את קבלת השבת באורטל, המתקיימת מדי שבת, אפילו בתקופת הקורונה, בהתאמה להנחיות, זו השנה ה-13. וכך, ניתן לקבוע בעליל, שבוג'ה היה שותף משמעותי בחידוש קבלות השבת באורטל.

עד שהתחלנו את קבלות השבת, מדי שנה הוזמן בוג'ה לשבת סבים וסבתות של שנת המצוות והנחה קבלת שבת לבני המצוות, הוריהם, אחיהם וסביהם. ורבים מאתנו זוכרים בהתרגשות את החוויה הייחודית.

העובדה שפעם בשנה, בליל שנה, בוג'ה נסע במיוחד לאורטל, מעידה על שני דברים. האחד, הוא אופיו ומחויבותו של בוג'ה להנחיל את תורתו, שבעטיה, ממש עד מחלתו, היה נוסע לכל רחבי הארץ, להיפגש עם כל מי שרצה לשמוע אותו, מחניכי תנועות הנוער ועד בתי אבות. והוא ידע לדבר, בקולו הצרוד, בגובה עיניים, עם כל קהל, בכל טווח הגילאים הזה. הדבר השני, הוא הקשר של בוג'ה לאורטל. בוג'ה אהב מאוד את אורטל ואנו החזרנו לו אהבה. הוא הנחה באורטל סדרי טו בשבט, הרצה לקראת פסח על "הגדת מוס", הנחה לימוד חווייתי לחנוכה. כאשר הקדשנו "חמשוש" לתרבות האורטלית, הזמנו אותו לפתוח בהרצאה על הנושא: "כזה ראה וחדש". לפני שנים אחדות הוא לקח את כל שבט יוגב לחופשה בצימרים באורטל. הוא בא עם דניאלה, אשתו, לאירוע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל. ולפני שנתיים ערכנו יחד סדר טו בשבט שנושאו: 40 שנה לאורטל, 80 שנה לבוג'ה, והוא זכה לשמוע מחברים רבים את האהבה וההערכה שהם רוחשים לו.

בקבלות השבת שבוג'ה ערך הוא דרש את פרשת השבוע ותמיד היטיב לקשור אותה לנושא של קבלת השבת. וכך נעשה גם אנחנו. לקראת סוף פרשת "האזינו", אחרי שמשה קורא באוזני עמו את שירת "האזינו", הוא נקרא לעלות להר נבו, אל מותו: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא".

זהו סוף טרגי לספר התורה ולסיפור חייו של משה. האיש שהנהיג וחינך את עמו לאורך ארבעים שנות הליכה בארץ לא זרועה והכשיר אותו להיות נכון לכיבוש ארץ ישראל ולהתנחלות בה, לא זכה להיות שותף להתגשמות חלומו.

אחד ההסברים לכך, הוא תפיסת התפקיד: למשה היה תפקיד, ותוחלתו של משה היא מילוי תפקידו. תפקידו של משה הסתיים, ומשסיים את התפקיד – עליו להסתלק מן העולם. שכר המצווה שלו לא יהיה כניסה לארץ ישראל, אלא הידיעה שמשימתו צלחה וחזונו התגשם.

בוג'ה היה כל חייו בתפקיד, מסור עד אין קץ לתפקידו, למשימתו, למפעל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. משה הלך לעולמו אחרי שהכשיר במשך ארבעים שנה את יורשו, יהושע בן נון, ולאחר שסמך עליו את ידיו והעביר לו מרוחו. גדולתו של מנהיג היא גם היכולת לסיים בזמן ולהעביר את השרביט לממשיכים.

כשבוג'ה הגיע לגיל הפנסיה, הוא החליט לפרוש מניהול מכון "שיטים". ומאז ועד מותו הוא המשיך לעבוד במכון כמרצה ואיש התוכן המרכזי, תוך שהוא משך את ידיו מהניהול. הוא ראה עצמו שווה לעמיתיו חברי הצוות, אך הם ראו בו את מורם ורבם ומנהיגם. הוא הכשיר דור של צעירים; צעירים ממנו בכחמישים שנה, חברי תנועת הבוגרים של "המחנות העולים", ובמשך השנים האציל עליהם מרוחו ומידיעותיו. והוא הלך לעולמו ביודעו שיש לו ממשיכים ושתורתו לא מתה עמו.  

בהספד שנשאתי בהלוויה של בוג'ה, קראתי את מילות המזמור: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". חשתי שהמילים האלו כאילו נכתבו על בוג'ה. בתום ההלוויה, שר הקהל את השיר. את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" הקדשתי בשבוע שעבר לבוג'ה, והשמעתי בה את השיר הזה. וגם אנחנו נשיר אותו כעת, לעילוי נשמתו של בוג'ה.

בוג'ה

דברים בהלוויה, בית העמק 13.9.20

זכיתי לברך בשמחה את בוג'ה בחגיגות ימי ההולדת השבעים והשמונים שלו. היום אני סופד לו בצער.

בוג'ה נפטר בטרם עת בשיבה טובה. בדרך כלל, משפט כזה הוא אוקסימורון. או שאדם נפטר בטרם עת או שהוא נפטר בשיבה טובה. אולם כל מי שהכיר את בוג'ה יודע, שלמרות שהוא חצה את הגבורות ונפטר בעשור התשיעי לחייו – קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה, וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה; וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ – וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד, אָבַד לָעַד!

כי בוג'ה, עד אחרית ימיו, היה התפרצות הר געש בלתי פוסקת של חיים, של שמחת חיים, של טוב לב, של אופטימיות, של מרץ, של עשיה, של סקרנות, של למידה, של תשוקה ללמד, לחנך, להנחיל את תורתו; את אהבת האדם, העם, הארץ, הקיבוץ, חגי ישראל, חגי הקיבוץ. באירוע לכבודו של בוג'ה בהגיעו לגבורות, שנערך בבית השיטה, כיניתי אותו "הסנה הבוער", שאיננו אוכל. והנה, שירת חייו באמצע נפסקה.

בוג'ה הוא אחד מעמודי התווך של ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. אך לא נכון להגדיר אותו כ"אחד מ…", כיוון שהמקום שלו בעולם היהדות הישראלית הוא מקום ייחודי. לא היה כמוהו איש החגים. ויותר משהיה איש של העמקה בתכני החגים, והוא בהחלט העמיק מאוד בתכני החגים, כפי שניתן לקרוא בילקוטים ובחוברות שחיבר וערך על כל חגי ישראל, הוא היה האיש של שמחת החגים, של "ושמחת בחגך והיית אך שמח". איש חסיד הוא היה. לא חסיד של אדמו"ר, אלא חסיד במובן של דבקות, של שמחה, של עבודת ה' בשמחה. ויחד עם זה, הוא גם היה מודאג מאוד ומוטרד מאוד מתופעות קשות בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית, שאותן לקח מאוד ללבו. והדאגה והצער שכנו באופן קבע לצד השמחה.

זכיתי להכיר מקרוב את בוג'ה, שבמידה רבה הוא מורה רוחני שלי. למדתי ממנו הרבה. שיתפנו פעולה במיזמים רבים מאז אמצע שנות התשעים. הנחינו יחד קורסים של "הקהילה במעגל השנה" במתנ"ס הגולן ובמתנ"ס מבואות חרמון. ערכנו יחד ערבי הכנה לסדר פסח. ובמשך 18 שנים רצופות, הנחינו יחד סדרי טו בשבט ביישובי הגולן והגליל. בוג'ה, בצניעותו ובהומור המיוחד שלו, נהג לומר לי: "אני מתנצל ששוב תיאלץ לשמוע את הסיפורים שלי. לא נמאס לך?" ואני השבתי תמיד, בכנות מלאה, שאני נהנה מהסיפורים הללו ומאזין להם בצמא כאילו שמעתי אותם בפעם הראשונה.

בוג'ה היה מספר סיפורים נפלא. וכאשר הוא חש באיזו נפילת מתח בקהל, מיד הוא שלף סיפור ועורר את כולם. והוא סיפר את סיפוריו בלי להזיז מילה ממקומה, כאילו היו פסיפס סדור שכל אבן בו מונחת במקומה. וכך, כשהאזנתי לסיפוריו ידעתי היכן בדיוק הוא יטעים "וכשיצאנו לרחוב בארבע לפנות בוקר – הגאולה לא באה וגם לא המשטרה", ומתי "ומי שלא הכיר את אריה בן גוריון זכרונו לברכה, יחשוב שהמצאתי את הסיפור", ומתי "ונודע הדבר. אוי לבושה". וכשהוא סיפר את הסיפור המסביר למה הוא צרוד – סיפור ליל כ"ט בנובמבר 1947, לפעמים הצטרפתי אליו כאשר קרא בהתלהבות ובגרון ניחר, כאילו הוא חווה כעת חיה את אותו לילה היסטורי: "מדינה עברית – עליה חופשית – בוז לספר הלבן – יחי דגלנו כחול לבן!"

והחברות והקשר בינינו לא נסדקו כהוא זה, על אף המחלוקות הפוליטיות בינינו. כאשר הוא אמר "מורנו ורבנו ישעיהו ליבוביץ'" והזכרתי לו שבעיני ליבוביץ' מפעל חייו אינו יהדות אלא פגאניות, הוא חייך את חיוכו הטוב, אך את צמד המילים ישעיהו ליבוביץ' לא יכול היה להגות ללא ה"מורנו ורבנו".

לפני כל אירוע משותף הייתי מוטרד ומודאג – האם הציבור יבוא? כמה יבואו? וְבוג'ה לימד אותי את חכמת חייו: "כשהייתי צעיר ספרתי תמיד את אלה שלא באו ותמיד הייתי מאוכזב. כשבגרתי אני סופר את מי שבא, ותמיד אני מרוצה". והמשפט הזה הוא כל כך בוג'ה!

הייתה לבוג'ה פינה חמה בלב לקיבוץ אורטל, וחברי אורטל השיבו לו אהבה. הוא הוביל במשך שנים רבות קבלת שבת למשפחות שנת המצוות, כולל הסבים והסבתות של בנות ובני המצווה, שעלו לאורטל לאותו סופ"ש במיוחד. הוא הנחה סדרי טו בשבט, הרצה בחגים. לפני שנתיים ערכנו לכבודו סדר טו בשבט, בסימן ארבעים שנה לאורטל ושמונים שנה לבוג'ה. דניאלה ובוג'ה התרגשו עד דמעות באירוע, והתקשרו אליי בימים שלאחר מכן כדי לספר עד כמה הם נרגשים. ביקורם האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה באותה שנה, במופע המרכזי של שנת הארבעים, שהיה גם אירוע שנת המצוות, כולל של בתי תמר. ובשנה שעברה, צוות קבלת שבת של אורטל נפגש עם בוג'ה במכון "שיטים" לסדנת לימוד על קבלת השבת. בחודשים האחרונים, הקדשנו את קבלות השבת לתפילה להחלמתו של בוג'ה. את קבלת השבת הבאה נקדיש לזכרו.

"מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו".

בוג'ה. זכר צדיק לברכה.

צרור הערות 13.9.20

* נקודת מפנה – לפני עשרים שנה פרצה מתקפת הטרור החמורה, הקשה והעקובה ביותר מדם בתולדות מדינת ישראל, הקרויה משום מה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה" והמהדרין ידקלמו "אינתיפאדת אל-אקצה". ביום פרוץ מתקפת הטרור, פרץ במקביל מרד אלים בקרב ערביי ישראל.

מתקפת הטרור פרצה שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שבו הכירה ישראל באש"ף והכניסה את ערפאת ואת צבאו לתוככי ארץ ישראל. היא פרצה מיד לאחר פסגת קמפ-דיוויד שבה אהוד ברק הציע לערפאת הצעה מופקרת, שריסקה את ההסכמה הלאומית הבסיסית בישראל ומחקה את מורשת רבין; הצעה לנסיגה לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים" סמליים), חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן וכד'. אבל הוא דרש בתמורה הסכם שלום והצהרה משותפת על סיום הסכסוך. לכך, כמובן, ערפאת לא הסכים. סלע המחלוקת היה תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

מתקפת הטרור פרצה שש שנים אחרי הקמת הרש"פ בעזה ויריחו וחמש שנים אחרי הנסיגה הישראלית מן הערים הערביות ומהאזורים ביו"ש המאוכלסים בפלשתינאים לאחר הסכם אוסלו ב'. במשך אותן שנים, פלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה. הרש"פ הייתה למעשה מדינה עצמאית.

כאלף ישראלים נרצחו במתקפת הטרור הזאת. רובם בפיגועי התאבדות בכל רחבי מדינת ישראל.

המודיעין הישראלי ידע על הכוונה לפתוח במתקפת הטרור, כולל על תאריך היעד – ספטמבר 2000, והתרה על כך בפני הדרג המדיני. המידע שהיה בידי המודיעין תיאר במדויק את ההתפתחויות. אך כל ההתראות נפלו על אוזניו הערלות של אהוד ברק, שהיה אובססיבי להיות האיש ששם קץ לסכסוך הישראלי ערבי. בספרו של ראש אמ"ן באותם ימים בוגי יעלון "דרך ארוכה קצרה" ובספר השיחות עם ראש חטיבת המחקר באמ"ן באותם ימים עמוס גלעד – "המתריע", ניתן לקרוא על ההערכות המדויקות של אמ"ן ועל הצפצוף והבוז של ברק להערכות, שהתאמתו במלואן. ויש אנשים הזויים שעד היום מדקלמים את השקר שה"אינתיפאדה השניה" פרצה כיוון שאריק שרון ביקר בהר הבית… הרי איך אפשר לא להאשים את ישראל בתוקפנות נגדה?

רק מבצע "חומת מגן" והפעולות שנקטה ישראל בשנה שלאחריו, דיכאו את מתקפת הטרור. ישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון, והפכה את הרש"פ ממדינה-מינוס לאוטונומיה-פלוס. מאז, בכל יום ובכל לילה פועלים צה"ל והשב"כ בשטחי הרש"פ ומגיעים למחבלים לפני שהם מספיקים לבצע את הפיגועים (מה שנקרא בתעמולת החמאס וגדעון לוי: "הקלגסים שחוטפים ילדים פלשתינאים ממיטותיהם" או משהו כזה). בכך, הצילו כוחות הביטחון את חייהם של עוד אלפי ישראלים.

פרוץ מתקפת הטרור בשנת 2000 הוא קו פרשת המים בדעת הקהל הישראלית בסוגיה המדינית ביטחונית. במשך שנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, הצליחה "שלום עכשיו" להנדס את התודעה הישראלית, ומה שהיה בשנות השבעים עמדת-קצה זניחה, הפכה בהדרגה לעמדת השמאל הישראלי, לעמדת ממשלת ישראל ולעמדה שנתמכה בידי חצי העם. האסון של "שלום עכשיו", הוא שדרכם נוסתה והתנפצה אל סלעי המציאות. היא הוכחה כשלום אך-שווא, כשלום באספמיה. דרכם – בְּפִרְפּוּרֵיהָ, נוסתה עוד בעקירת גוש קטיף בתכנית ההתנתקות ובהצעתו של אולמרט לאבו מאזן שהרחיקה לכת אף יותר מהצעת ברק ונדחתה אף היא. שני האירועים הללו היו, בדיעבד, לווידוא ההריגה של התפיסה הזאת. נקודת המפנה הייתה "האינתיפאדה השניה"; נקודת ההתפכחות מן האשליות (הגם שפועלים בתוכנו עדיין קומץ סרבני התפכחות).

* ראוי לפרס – עם היבחרו לנשיאות ארה"ב זכה ברק אובמה בפרס נובל לשלום. הוא עוד לא הספיק לבצע אף שגיאה, אך גם לא לעשות דבר חיובי כנשיא כשקיבל את הפרס. בעצם, הוא קיבל את הפרס על כך שנבחר.

ואולי גם כמקדמה לקראת השלום שיביא לעולם בשנות כהונתו. היום אנו יודעים איזה שלום הוא הביא לעולם. הדרך בה נקט, ואין לי ספק שמתוך כוונות חיוביות לקדם שלום, הייתה דרך של פייסנות כלפי הקנאות האיסלמית. האם הדרך הזאת קידמה את השלום בעולם, במזרח התיכון, במדינות ערב? האם העולם בטוח יותר? כמה דם נשפך בידי מושאי פייסנותו? גולת הכותרת של מדיניות הפייסנות שלו הייתה הסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני; הסכם שהעצים את איראן, המדינה המאיימת על שלום העולם יותר מכל מדינה אחרת מאז גרמניה הנאצית, ומאפשר לה להגיע למעמד של מעצמת-סף גרעינית.

השבוע הוגשה לוועדת פרס נובל לשלום מועמדותו של הנשיא טראמפ. התגובות להמלצה נעו בין צחוק פרוע לגינוי. אבל בניגוד לפרס ההזוי לאובמה, לטראמפ יש בהחלט קבלות שבעטיין הוא ראוי לפרס. טראמפ הוא השושבין של הסכם השלום והנרמול בין ישראל לאיחוד האמירויות, להסכם השלום והנרמול עם בחריין ועל פי כל הסימנים אנו צפויים להסכמים דומים עם מדינות ערביות נוספות. זהו צעד משמעותי ביותר בדרך לשלום במזה"ת, אחד האזורים הסוערים ביותר בעולם בעשרות השנים האחרונות. ההסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הם שלב בדרך להתקבלותה של מדינת ישראל בידי שכנותיה, שבמשך למעלה משבעים שנה מסרבות להכיר בה. זו בשורה לכל שוחר שלום בעולם.

טראמפ הוא גם השושבין של הסכם הנרמול בין סרביה וקוסובו. אנו זוכרים את מרחץ הדמים הנורא שהיה שם לפני פחות משנות דור. גם זה הישג משמעותי המקדם את שלום העולם.

טראמפ בהחלט ראוי לפרס נובל לשלום.

אגב, באותה מידה גם נתניהו ובן זאיד ראויים לַפרס.  

מצד שני… אחרי שאיש הדמים, רב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל ל…שלום, לא בטוח שזו מציאה גדולה כל כך.

* הרש"פ צודקת – הרשות הפלשתינאית מאשימה את בחריין שהיא ממוטטת את היוזמה הערבית. הרש"פ צודקת.

וזה מה שטוב בהסכמי הנרמול עם איחוד האמירויות ועם בחריין. הן ממוטטות את היוזמה הערבית. היוזמה הערבית הייתה תכתיב התאבדות לישראל, בתוך מלכודת דבש של "שלום" כביכול עם כל המזה"ת. כל צעד שממוטט את היוזמה הזאת, מקדם את השלום במזרח התיכון.

* סדר עדיפויות – כתבתי כבר מספר פעמים שאין שום סתירה בין החלת הריבונות על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות לבין הנרמול עם איחוד האמירויות ומדינות נוספות. הסברתי שניתן להחיל את הריבונות ולקדם את הנרמול, שהוא אינטרס שלהם לא פחות משלנו. הבהרתי שנתניהו נבהל מן ההפחדות מפני החלת הריבונות, והלינקג' בין ביטול (דחיית?) החלת הריבונות להסכם עם איחוד האמירויות היה הסולם שלו לרדת מהעץ ועל הדרך גם מתן "הישג" מדיני מדומה לאיחוד האמירויות מול המתקפות עליה בעולם הערבי.

אבל על כך אוסיף, שאילו היה עלינו לבחור בין השניים – הריבונות קודמת וחשובה יותר. היא מעצבת את גבולה המזרחי של ישראל, מבטיחה גבולות בני הגנה לישראל, מסכלת את הרעיון של גימוד מדינת ישראל לקווי 1949 ומאפשר פשרה טריטוריאלית ראויה שאינה מסכנת את ישראל.

* מוצא אחרון – מאז כניסתו לתפקיד הפרויקטור ועוד קודם לכן, פעל פרופ' רוני גמזו נגד הסגר. הוא הציג את הסגר כנשק יום הדין, שיש להשתמש בו רק כמוצא האחרון. ולכן, כאשר גמזו תומך בסגר וממליץ עליו, אני מאמין שכנראה אין ברירה. אילו היה זה, למשל, פרופ' גבי ברבש, נושא דגל הסגר, היה לי קשה הרבה יותר לקבל זאת.

העובדה שהידרדרנו למצב המחייב סגר, היא תוצאה של כישלון הממשלה בטיפול בקורונה. עיקר הכישלון היה בזמן הגל הראשון. אמנם בגל הראשון התקבלו החלטות נכונות שבזכותן צלחנו אותו טוב יותר ממרבית העולם, אך הסגר הממושך בוזבז, כיוון שלא נערכנו בו לגל השני, בעיקר בהקמת מערך יעיל לקטיעת שרשרת ההדבקה, שאינו מוכן גם היום, כחצי שנה אחרי פרוץ הקורונה. זה מחדל לאומי.

יש לקוות שהסגר השני ינוצל למאמץ מרוכז שיסכל התפרצות שלישית בחורף.

* כן לקורונה – מחאת בלפור והגשרים הייתה אמש תחת סיסמה אחת: "לא לסגר".

אולי בשבוע הבא תהיה המחאה תחת הסיסמה: "כן לקורונה".

* הדילמה של רוגל אלפר – רוגל אלפר בדילמה. מצד אחד, הוא מכחיש קורונה קיצוני, מיום שהיא החלה. מכאן, שהיה עליו לשבח את החרדים שקוראים תיגר על הוראות הקורונה, למשל בחתונות המוניות או בנסיעה לאומן, כפי שהוא שמח על כל קריאת תיגר בארץ ובעולם על ההנחיות, שהרי כל הקורונה היא קונספירציה של דיקטטורים בכל העולם. אבל כאן יש בעיה. מדובר בחרדים. והרי הוא מסית ומדיח קנאי נגד כל מה שמריח דת, דתיים, מסורת, מסורתיים, אמונה באלוהים וכו'. הדילמה של אלפר היא מה הוא יותר, מכחיש קורונה או שונא דתיים. מסתבר שהשנאה לדתיים ולחרדים המפעפעת בכל נים ונים שבו עולה על הכחשת הקורונה. ולכן, רק כאשר מדובר בחרדים, האנרכיסט פתאום מדבר על "הפרת הנחיות המדינה" וכו' כפשע. בדרך כלל, כאשר לא מדובר בחרדים, הפשע הוא הנחיות המדינה.

"הארץ" לא היה מפרסם, בצדק, פשקוויל כמו של אלפר, אילו נכתב על ערביי ישראל, למשל. כמה דוגמיות: "החרדים הם המגזר שמוביל הפרה שיטתית והמונית של המגבלות, והנגיף נפוץ בקרבם. למה הם עושים זאת? הסיבה השטחית: מיאון לשנות את אורחות חייהם — בישיבות, בטיש ובחתונות. והסיבה האמתית, העמוקה יותר? זו חברה כוחנית מאוד, ששואפת להתפשט ולהשתלט. החרדים מזהים במשבר הקורונה הזדמנות פז לייצר אמירה אוטונומית מהדהדת שפירושה שהם אינם סרים למרות המדינה, אך ממשיכים להיות ממומנים על ידה. כלומר, שהמדינה היא העבד שלהם… החרדים חיים במידה רבה על חשבון משלמי המסים החילונים, שמממנים גם את מחלקות הקורונה, שחלק מהמאושפזים בהן חרדים. והתנהגותם עוד תכפה סגר כללי באשמתם, שישבור את מטה לחמם של חילונים נוספים המפרנסים אותם בכספי מסיהם". אנטישמיות לשמה. הוא, שטוען בכל הזדמנות שחופש ההפגנה הוא מוחלט, וכל מחשבה על מגבלה כלשהי היא דיקטטורה, תומך באיסור תפילה, וברור שהקורונה, שבעיניו היא קונספירציה, היא רק צידוק לאיסור תפילות. הוא כבר כתב על כך כמה פשקווילים. וכך גם ביום חמישי: "זכות ההפגנה הדמוקרטית מנוגדת לזכות התפילה הדתית. זה קרב לחיים ולמוות". ולמה החרדים מתחתנים? הנה, "דר שטירמר" במרעו: " 'מחאת החתונות': קיום חתונות המוניות בניגוד לתקנות לכל אורך הגל השני, וביתר שאת לאחר כניסת העוצר הלילי. המסר של המחאה הזו הוא: החרדים לא כפופים למדינה, אבל באמצעות כוחם הפוליטי ימשיכו לסחוט אותה… כוחם של החילונים כלכלי. כוחם של החרדים במספריהם, הנובעים משיעור הילודה הגבוה אצלם. והנה עובדה הלכתית פשוטה: חתונה היא תנאי הכרחי להזדווגות במגזר החרדי. כדי לנצח את החילונים, החרדים חייבים לעשות ילדים. וכדי לעשות ילדים, הם חייבים להתחתן. כך שלא בכדי נהפכה החתונה ההמונית לסמל המאבק החרדי נגד החברה החילונית בימי הקורונה. החתונה מסמלת את הפוריות החרדית. לא רק כדימוי: אם ייפסקו החתונות במגזר החרדי, ייפסקו גם הלידות. זה עניין הישרדותי בעבורם. בלי חתונות לאורך זמן הם ייכחדו".

אבל כאן יש לו בעיה נוספת. במגזר הערבי בעיית החתונות ההמוניות בולטת יותר. מה הוא כותב עליהם? משפט אגבי אחד: "גם הערבים מפרים ומפיצים, אבל בישראל הם ממילא לא נחשבים חלק אינטגרלי מהציבור. הם מחוץ למחנה גם כך, ונענשים בתת־תקצוב כרוני".

ולגבי ה"חילונים שמפרנסים אותם". מעבר לביקורת המוצדקת על מודל "חברת הלומדים" – האם באמת "החרדים" בהכללה אינם מתפרנסים? לא כולם בחורי "כולל", ואלה שכן – הנשים שלהם עובדות ומפרנסות. והעוני שם קשה מאוד. ומעבר לכך, האם מי שאינם חרדים ומפרנסים אותם הם רק חילונים? האם הדתיים לאומיים והמסורתיים עובדים ומפרנסים ומשלמים מסים פחות מהחילונים?

איש רע ושקרן. חלאה.

* גאון מכחיש קורונה – מתי כספי הוא מכחיש קורונה. מה שמוכיח שאפשר להיות גאון מוסיקלי ואידיוט ציבורי בעת ובעונה אחת. הכחשת הקורונה לא גורעת כהוא זה מגאוניותו המוסיקלית של מתי כספי. גאוניותו המוסיקלית של מתי כספי אינה מוסיפה גרם של היגיון לקונספירציה של מכחישי הקורונה.

* הצד של העיתונות החופשית – עמית סגל וגיא פלג מייצגים לכאורה שני מחנות, שני צדדים של המתרס. אך למעשה, הם באותו צד בדיוק – הצד של העיתונות החופשית, של התקשורת החוקרת. שניהם מופת של עיתונאים שחוקרים, שמשיגים מידע על גורמי כוח בישראל, לא מטייחים ומציגים את חולשותיהם, טעויותיהם, קלונם, שקריהם, ושחיתות שקיימת בהם. זה תפקידם, זו שליחותם; אחת היא אם מדובר במערכת הפוליטית על כל חלקיה, במערכת המשפטית, במערכת הביטחון או במרכזי ההון בישראל. וגם במערכות התקשורת. אין גוף חסין מפני ביקורת וחשיפה. עמית סגל אינו אחראי לשימוש הציני והספינולוגי שהשקרן עושה עם המידע שהוא חשף. חובתו הייתה לחשוף זאת.

אין לי ספק, שאילו המידע שגיא פלג חושף היה מגיע לעמית סגל והמידע שסגל חושף היה מגיע לגיא פלג, כל אחד מהם היה חושף אותו ללא משוא פנים.

גילוי נאות – עמית סגל חשף לפני כשנה, לפני אחד מסיבובי הבחירות, התבטאות בעייתית שלי בתכתובת פנימית של תל"ם; חשיפה שגרמה לי ולתנועתי (לשעבר) מבוכה רבה. ולמרות המבוכה, שאף חייבה אותי למהר ולהתנצל, אישית ובאופן פומבי, הסרתי בפניו את הכובע, כי הוא מילא היטב את תפקידו (כעסתי רק על החפרפרת שהדליפה, שעד היום איני יודע מיהי). מאוחר יותר הוא שוב חשף התבטאות פנימית חריפה שלי בקבוצה, אבל אז דווקא שמחתי שהיא דלפה…

* בדיקה בלתי תלויה – "דוברוּת הליכוד" (כלומר נתניהו) הוציאה הודעה הדורשת בדיקה בלתי תלויה של סוגיית חקירות נתניהו, או בלשונם השקרנית משולחת הרסן "תפירת התיקים" ושאר עלילות הקונספירציה המטורללות.

מהי בדיקה בלתי תלויה? בדיקה של ועדה בראשות שופט. אבל אם תקום ועדה כזאת, הרי הם יטענו מראש, שזו ועדה מוטה הרי השופטים הם "מפלגת צלאח א-דין" "דיפסטייט" ושאר הבלי העלילה.

אז מי הם רוצים שיערכו את הבדיקה ה"בלתי תלויה"? ועדת לינץ' פרלמנטרית של עסקנים "בלתי תלויים" כיריב לוין, מיקי זוהר, אסנת מארק, שלמה קרעי, סמוטריץ' ודומיהם. שונאי החוק והמשפט ונערי השליחויות של הנאשם. כמובן שאסור לאפשר את הקמת ועדת הלינץ' הזאת.

אז מי צריך לבדוק את הסוגיה?

יש שופטים בירושלים. ובינואר יחל משפטו של נתניהו. הוא נכנס למשפט כנאשם, אך עומדת לו חזקת החפות, כלומר הוא מגיע למשפט כחף מפשע. הוא אינו צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה נדרשת להוכיח את אשמתו. שם, במשפט, תוצגנה הראיות ועל פיהן ורק על פיהן השופטים יפסקו את דינו. ושם, במשפט, יוכל נתניהו להציג את כל טענותיו כלפי החקירה, אך שם הוא גם יצטרך להוכיח את טענותיו על סמך עובדות.

בבית המשפט יזכה נתניהו למשפט צדק. ניסיונותיו לסכל בכל מחיר את המשפט מעידים שכנראה הוא אינו משוכנע כל כך בחפותו.

* השאלה הרלוונטית – יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל. נקודה. וזה נכון ללא קשר לספין הציני של ה"התנצלות" של נתניהו, שבה כהרגלו הוא שם את עצמו במרכז כ"קורבן".

יעקב אבו-אלקיעאן אינו מחבל, אך עובדה זו אינה רלוונטית לשאלה מה קרה באום אלחיראן. השאלה הרלוונטית היא האם השוטרים שירו בו חשו סכנה, סברו שהם בפיגוע דריסה וירו מתוך הגנה עצמית. העובדה שעד היום הנושא הזה לא נסגר, היא עינוי דין ממושך ומיותר. יש להאיץ את החקירה ולסגור את הפרשה. אבל כל עוד היא לא הסתיימה, מן הראוי שלא נשפוט את השוטרים היורים ולא נציג אותם כעבריינים (כפי שהוצגו בימים האחרונים בכלי התקשורת).

* חקירה כוללת – הרשימה המשותפת קוראת להקים ועדת חקירה על אירועי אום אלחיראן. הם צודקים. יש להקים ועדה כזאת. אך ועדה כזו, אם תקום, חייבת לדון בכל האירועים במקום באותו יום, שהביאו להשתלשלות העניינים הטרגית שהסתיימה במותם של השוטר ארז עמדי לוי ושל יעקב אבו-אלקיאן. יש לחקור את האלימות הקשה שבה נתקלו שוטרי משטרת ישראל שבאו לאכוף את החוק ואת פסיקת בית המשפט. יש לחקור את תפקידם של הח"כים מן הרשימה המשותפת, בראשות איימן עודה, שהיו במקום, התסיסו את הרוחות, שלהבו את היצרים ועודדו את הפרת החוק ואת האלימות. עודה עצמו נפצע בראשו מאבן שיידו המתפרעים שהוא הסית, והתקשורת חגגה סביב תמונתו חבוש ראש א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים. אלמלא האלימות הזאת ואלמלא ההסתה הזאת, סביר להניח שהשוטרים לא היו חשים סכנה וכל הטרגדיה הייתה נמנעת.

ובכלל, כל אימת שהח"כים מהרשימה המשותפת מלינים על כך שהמשטרה אינה פועלת נגד האלימות במגזר הערבי, והם צודקים בטענתם, כדאי לזכור כיצד מתקבלת המשטרה כאשר היא באה לאכוף את החוק ואיזה תפקיד ממלאים אותם ח"כים באירועים האלה.

* אסור לקבל מתנות? – טיילתי עם חבריי לבית המדרש "מעגלים" בחורבות רעבנה שביער אודם. הדריך אותנו (זו כבר הפעם השניה) מנהל אזור הגליל המזרחי והגולן ברשות העתיקות אורן זינגבוים.

ההדרכה הייתה ללא תשלום, כמו בפעם שעברה. בתום הסיור הענקנו לו שי צנוע – שובר לקניית ספר בסטימצקי. "אני מתנצל", אמר אורן, "אסור לי לקבל מתנות".

כשראינו את עקשנותו, ניסינו כיוון אחר. "בשעה שאתה הדרכת אותנו, לא היית בבית עם אשתך והילדים ואשתך הייתה לבד. זאת מתנה לאשתך".

לא עזר שום דבר. "חברים, אני עובד מדינה, זה חלק מהעבודה שלי, אני מקבל על זה משכורת, אני לובש חולצה עם הסמל של רשות העתיקות, מצטער, איני יכול".

טוב, כבר נמצא למי להעניק את השי הצנוע.

ולמה אני מספר זאת? באמת, למה?  

* השקרן – כמה עשרות מבוגרי קרן וקסנר תבעו את יאיר נתניהו השקרן בסכום של מיליון ₪. מצוין! זאת הדרך לטפל בַּשקרן.

* קליפורניה הבוערת – יושב בסן פרנציסקו על המים. שוטף את העיניים בכתום ובאדום.

* בוג'ה – יקירנו בוג'ה, בנימין יוגב, חבר קיבוץ בית העמק, מי שניהל במשך שנים רבות את מכון "שיטים" והמשיך לעבוד כמרצה מרכזי עד יומו האחרון, הלך בשבת בבוקר לעולמו. בן 82 היה במותו. בוג'ה נפטר ממחלת הסרטן.

בוג'ה היה מן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. עד מחלתו, המשיך להרצות כמעט מדי יום בכל רחבי הארץ, בפני חיילים, סטודנטים ומעגלים שונים בנושא התרבות היהודים והחגים. הוציא הרבה מאוד חוברות וילקוטים על חגי ישראל, על השבת ובנושאים נוספים של התרבות היהודית ישראלית. היה מרכז תנועת הצופים ושליח עליה בארה"ב.

בוג'ה היה מורי ורבי וחברי. הרבה מאוד שיתופי פעולה היו לנו, ובהם קורסים משותפים שהעברנו במתנ"ס הגולן בנושא מעגל השנה וחגי ישראל, סדרי טו בשבט שהעברנו יחד במשך שנים רבות ביישובי הגולן והגליל ועוד.

בוג'ה היה יקיר אורטל. במשך שנים הוביל באורטל מדי שנה קבלת שבת לקבוצת בנות ובני המצווה, משפחותיהם והסבים והסבתות שלהם שהגיעו אותה שבת לאורטל. הנחה יחד אתי סדרי טו בשבט בקיבוץ והרצה בחגים שונים. הוא אהב את אורטל מאוד, ותמיד ראה בה מופת של קהילתיות וחיי תרבות. לפני שנתיים ערכנו באורטל ט"ו בשבט בהנחיה משותפת של שנינו, שנושאה היה: ארבעים שנה לאורטל, שמונים שנה לבוג'ה. בארבע הכוסות, ארבעה חברים בירכו את בוג'ה. הביקור האחרון באורטל של דניאלה ובוג'ה היה במופע המרכזי של שנת הארבעים לאורטל, שהיה גם האירוע המרכזי של שנת המצוות, בקבוצה שבה הייתה חברה בתי תמר.

היה איש צנוע, עממי, שמח, מקרין שמחה, אופטימיות ואהבת האדם. בר אוריין אוטודידקט, שופע ידע ביהדות על כל גווניה ושלל מקורותיה.

בוג'ה הוא אבדה ענקית. כאב לי מאוד לאורך השבת. יהי זכרו ברוך!

* הפריבילגית – אני רוצה לספר על אמא שלי, רחל הייטנר, שאמש מלאו 32 שנים לפטירתה, בטרם עת, בגיל 52, ממחלת הסרטן.

ילדותה של אמי נעשקה בתלאות השואה. לאחר השואה, משפחתה התאחדה וחייתה עוד ארבע שנים במחנה עקורים בגרמניה. בגיל 13 אמי עלתה עם משפחתה לארץ. תחילה התגוררו במחנה העולים "שער עליה" בחיפה ולאחר מכן עברו לאזוּר, ונכנסו לבית ערבי נטוש וקטן בלי גג ובהמשך עברו לבית עם תנאים קצת יותר סבירים.

אמי החליטה למתוח קו על עברה עד עלייתה לארץ. עד מותה לא סיפרה לנו במילה על מוראות השואה, כמי שרוצה לגונן עלינו (ועל עצמה) מן המידע הזה (את הסיפורים דלינו אחרי מותה). היא התערתה בארץ, הקדישה את זמנה ללימודים והייתה תלמידה מצטיינת, ולתנועת הנוער השומר הצעיר בה הייתה פעילה ומדריכה. היא למדה בסמינר למורות והתגייסה לצה"ל כמורה חיילת. היא שירתה ביישובי העולים בנגב ולימדה את ילדי העולים עברית ואת כל מקצועות היסוד. היא, העולה החדשה, ירדה לנגב כוותיקה המסייעת לעולים החדשים. בשובלים היא פגשה את אבי, יוסי הייטנר, שהלך לעולמו אשתקד בגיל 90. גם אבי שרד את השואה, שבה הוא איבד את אחיו ורבים ממשפחתו במחנה טרנסניסטריה ושם לקה, עוד כילד, באולקוס ממנו סבל עשרות שנים. הוא עלה לארץ בספינת המעפילים "מדינת היהודים", גורש לקפריסין וחזר עדין כנער (בן פחות מ-18) היישר למלחמת השחרור בה לחם. אבי ירד לנגב כדי לסייע, כוותיק, לעולים החדשים. הוא היה מזכיר, גזבר ומנהל חשבונות של מושבי עולים. הוריי היו בין המייסדים של היישוב מבועים בנגב, שם נולדה אחותי הבכורה. הייתה זו התקופה היפה בחייהם. כאשר החבורה של המייסדים התפרקה, הם היו בין אחרוני העוזבים ועברו לרמת גן. הם קנו בית קטן, שם גידלו את שלושת ילדיהם. שלושתנו גדלנו בחדר ילדים אחד, וכשאחותי הגיעה לגיל ההתבגרות הם סגרו לה מרפסת קטנה, כדי להקנות לה מעט פרטיות. הוריי היו אנשי עבודה, חרוצים מאוד ובעלי מוסר עבודה גבוה, כערך עליון. אמי חינכה דורות של תלמידים ורבים מציינים אותה עד היום כמורה לחיים. אבי היה מנהל החשבונות של שירותי רכב בע"מ, וכשחזר אחה"צ מהבית המשיך במשרות הנהלת חשבונות נוספות, לעתים עד השעות הקטנות. הורינו חינכו אותנו על אהבת האדם, העם והארץ, עבודה קשה, הצנע לכת וחיסכון. כך הוריי חסכו, בעבודה קשה, אגורה לאגורה, לירה ללירה, עברנו לגור בבית מרווח יותר, בשנות הארבעים לחייהם הוריי החלו לנסוע בחופשות הקיץ לחו"ל, ובגיל מאוחר אמי הרשתה לעצמה לצאת ללימודים אקדמיים, אך נפטרה בטרם השלימה את התואר השני.

ולמה אני מטריח אתכם בסיפור המשפחתי שלנו? רק כדי שכאשר מספרים לכם על "ישראל הראשונה", על האשכנזים-הפריבילגים-ההגמונים-המתנשאים-המנותקים – שתדעו על מי מדובר. 

            * ביד הלשון

העלה חרס בידו – השתתפתי בסיור ארכיאולוגי. אחת המשתתפות הרימה חרס ואמרה: "העליתי חרס בידי". ובאותו הרגע העליתי בידי את הרעיון לפינה.

מה מקור הביטוי? ברור שאין הכוונה למציאת חרס בחפירות ארכיאולוגיות. נהפוך הוא – מציאת חרס בחפירות היא מציאת האוצר שאותו הארכיאולוג מחפש. ואילו הביטוי מדבר על כך שחיפשתי וחיפשתי אחר האוצר שאני מבקש, ולא מצאתי. אז מה עושה כאן חרס?

מקור הביטוי הוא תלמודי, בבא קמא צא ע"א: "…אמר לו ר' עקיבא; צללת במים אדירים והעלית חרס בידך".

למה הכוונה? כאן חרס – פירושו צדף. המשל של ר' עקיבא מתייחס למלאכתם של שולי הפנינים, המתייגעים בחיפוש צדפות הפנינים וכושלים במוצאם צדפים חסרי תועלת.

התייחסות לכך נמצאת במקום אחר בתלמוד הבבלי, ששם השולים דווקא מצאו את אוצרם; מסכת יבמות צב ע"ב: "אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה?" ובעברית: "לולא העליתי לך את מכיתת החרס, לא היית מוצא המרגלית שתחתיה".

המים האדירים שעליהם דיבר ר' עקיבא לקוחים משירת הים: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם, צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

פירוש נוסף לחרס – שמש.

* "חדשות בן עזר"