שיתופי חדשני

לפני 33 שנה, במסגרת אירועי העשור לאורטל, ארחנו את ותיקי בית השיטה. ביקור זה היה גם אירוע לציון סיום הליווי של אורטל בידי ביה"ש. היינו אז בעיצומו של תהליך השינוי הראשון, שבו בחנו את עצמנו וקידמנו שינויים, כמו הפרטת מוצרי צריכה, הפרדת העסק מן הקהילה ועוד. הייתי אז מזכיר צעיר (בן 25, שנה שניה בתפקיד). סקרתי בפני האורחים את הנעשה באורטל ואת עיקר הדגש שמתי על תהליך השינוי. האורחים היו מזועזעים. "זה סוף הקיבוץ", הם גזרו את גזר דיננו.

חלפו עשר שנים. אורטל חגגה את שנת העשרים. ושוב אירחנו את ותיקי בית השיטה. ושוב נערכה שיחה. שוב הייתי מזכיר. שוב סקרתי את הנעשה באורטל. ושוב – את עיקר הדגש בדבריי שמתי על התהליך האסטרטגי שהיינו אז בעיצומו. אולם היה הבדל גדול. בביקור זה, בית השיטה היתה בעיצומו של תהליך הפרטה כואב וקיצוני. בתום דבריי, ביקשה אחת מוותיקות ביה"ש, את רשות הדיבור. היא הביעה התפעלות מהנס, מהעובדה שאורטל נשארה קיבוץ שיתופי, בניגוד לרוח הנושבת בתנועה. "מה הסוד שלכם? למה זה מצליח לכם?", היא שאלה.

בתשובתי, הזכרתי את השיחה שנערכה עשור קודם לכן, ואת האזהרות של אורחינו. "בזכות השינוי שעשינו אז", קבעתי, "אנו היום קיבוץ שיתופי. סוד הצלחת השיתוף, הוא השינוי".

****

אני באמת מאמין בכך, עד היום. גם היום, 33 שנים אחרי הביקור הראשון ו-23 שנים אחרי הביקור השני ולפחות עשרים שנה מאז אורטל נושאת בכתר "הקיבוץ השיתופי היחיד בגולן", אני מאמין שאנו שיתופיים בזכות הגמישות שלנו, בזכות היכולת להבחין בין עיקרי חיים לשיטות משתנות. מאז עברנו תהליכים אסטרטגיים נוספים, שבהם בחנו את דרכנו. לפני כעשור, אף הכנסנו מרכיב של תרומה לתמורה לחיינו. החלטנו על מסלול משולב, שיש בתוכו בחירה במסלול שבו התקציב האישי הוא 50% מהנטו של שכר בני הזוג, עד סכום גג, כדי להבטיח שלא יהיו פערים גדולים. רוב גדול של החברים בחרו במסלול הזה. היה זה השינוי היחיד עד כה שבו התפשרנו על עיקרון יסוד של הקיבוץ השיתופי. אולם השינוי הזה נוגע אך ורק למקור התקציב האישי. גם היום החינוך, הבריאות, הרווחה, חדר האוכל, התרבות, השיכון, הביטחון הסוציאלי, המיסוי וכד' הם בשותפות מלאה, כביטוי לערבות ההדדית.

ההחלטה על המסלול המשולב הייתה קשה לי ולאחרים. לאחר מחלוקת קשה מאוד עם עצמי, בחרתי להיות שותף לעיצובה. הבנתי שהשינוי הזה הכרחי להבטחת שלמותה של אורטל, ושלמרות הפשרה הזאת, נישאר שיתופיים במהותנו. ואכן, כאלה אנחנו ובעשור האחרון קלטנו עשרות משפחות צעירות שבחרו בקיבוץ השיתופי.

היום אנו נמצאים שוב בראשיתו של תהליך אסטרטגי. גם היום יש קולות רמים באורטל הדוחפים להפרטה, בעיקר בקרב הוותיקים, דווקא. ויש קולות רמים לא פחות של מי שרוצים שאורטל תהיה קיבוץ שיתופי לדורות, בעיקר בקרב המשפחות הצעירות. איני מתיימר להתנבא מה תהיה ההחלטה בסוף התהליך, אולם ברור לי, שהתנאי להישארותנו קיבוץ שיתופי, הוא מתן פתרונות שיתופיים לאתגרים ולמצוקות של אורטל בעשור השלישי של המאה ובמתן מענה הולם לצרכים של החברים הוותיקים בנוגע ליכולת ההורשה והעזרה לבנות ולבנים, לביטחון הסוציאלי לעת זקנה וכיו"ב.

תמיד האמנתי שהדרך להישאר קיבוץ שיתופי, הוא להשתנות תמיד כדי לשמר את הליבה. אין דין קיבוץ שיתופי בשנות החמישים כקיבוץ שיתופי בשנות השבעים. אין דין קיבוץ שיתופי בשנות האלפיים כקיבוץ שיתופי ב-2021. וקיבוץ שיתופי ב-2040 לא יהיה הקיבוץ השיתופי של היום. ובמילים אחרות – שמרנות אינה מתכון לקיבוץ שיתופי.

****

בתהליכי השינוי הראשונים שערכנו, החלטנו על פנסיה לחברים. זאת הייתה אז כפירה בעיקר. פנסיה?! בקיבוץ?!?! איזה בזבוז כסף. במקום להשקיע בפיתוח, לבזבז על פנסיה? הרי אנו מקיימים משק כדי לפרנס את בנינו וכשהם יגדלו הם יפתחו את המשק כדי לפרנס אותנו בזקנתנו.

מישהו יכול להבין היום את הגישה המוזרה הזאת, שראתה בפנסיה, בביטוח חיים, בביטוח בריאות, בביטוח אובדן כושר ובביטוח סיעוד צעד המנוגד לעקרונות הקיבוץ? מישהו יכול להבין איך גישה כזאת נחשבה, משום מה, "סוציאליסטית" וקיבוצית? האם לא היה זה פחד קמאי משינוי, מעצם השינוי? למזלנו, כשפתחנו קופות פנסיה באורטל, הגיל הממוצע של חברינו היה פחות משלושים, וכך חסכנו מעצמנו את בורות הענק של הגרעון האקטוארי שנוצרו בקיבוצים רבים. וכי יש היום קיבוץ שיתופי אחד שמעלה על דעתו קיום ללא פנסיה לחבריו?

האם הפרדת העסק מן הקהילה, שהייתה אז צעד מהפכני והיו שהציגו אותה כסוף הקיבוץ, אינה מנת חלקם של כל הקיבוצים השיתופיים (גם אם אינם משתמשים בביטוי הזה)? בשנות ה-90 המוקדמות עבדתי עם יהודה הראל בחברת "וקטור", שהטיפה לרעיון "הקיבוץ החדש". הקיבוץ החדש לא היה הקיבוץ המופרט של היום, או בכיבוסית "הקיבוץ המתחדש", אלא הדרך להציל את הקיבוץ השיתופי ולמנוע את הפרטתו. אני מאמין שאילו הקיבוצים והתנועה – במקום להילחם ברעיונות הללו היו מאמצים אותם, עד היום הקיבוצים – רובם ככולם, היו עדין קיבוץ שיתופי.

****

אני זוכר כינוס של מזכירי קיבוצים ופעילים בקיבוצים שיתופיים מטעם "קיבוץ תמיד" שנערך בפלמחים בשלהי שנות ה-90. השתתפתי בכנס כמזכיר אורטל. חשתי שם זר ומוזר. חשתי שאני בכנס של נטורי קרתא של הקיבוץ. ואני, לעומת זאת, נשאתי את דגל "כזה ראה – וחדש", בקיבוץ כמו גם ביהדות.

כמה מהקיבוצים שהשתתפות בכנס ההוא נשארו שיתופיים? לא רבים. גם לא הקיבוץ המארח. בעיניי, זו תוצאה של ההחמצה הגדולה בשנות השמונים והתשעים, של אימוץ הדיכוטומיה בין שימור ושינוי; כאילו האפשרות היא לשמר ולהקפיא את הקיבוץ כמות שהוא או להפריט אותו לדעת. אני מאמין שגישה אחרת, גמישה יותר, יצירתית יותר, פתוחה לשינוי, הייתה משאירה את רובם הגדול של הקיבוצים – שיתופיים. אני מאמין שגם היום זו הגישה הנכונה, שתבטיח את עתידם של הקיבוצים השיתופיים ככאלה, אולי אף תחזיר קיבוצים שהופרטו לדרך השיתופית ואני מאמין שאף תביא להקמת קיבוצים שיתופיים חדשים.

במשך שנים פרסמתי את רעיונותיי במדור אישי באתר "שווים" של הזרם השיתופי, תחת הכותרת "שיתופי-חדשני". אני מאמין גם היום במסר הזה.

* שותפות ושוויון – כחלק מחברת המחר". עיון בשאללות הקיבוץ והקבוצה, חוברת מס' 2. קובץ מאמרים ליום עיון של הזרם השיתופי לזכר אמרי רון, אוקטובר 2021

הקפות ראשונות באורטל

לאורך שנים, כאשר הצגתי את התרבות האורטלית, סיפרתי בגאווה שאנו חוגגים את כל חגי ישראל, ללא יוצא מן הכלל, מראש השנה ועד טו באב ולכל חג יש המסורות האורטליות שלו. האמת היא שלא דייקתי. על חג אחד פסחנו – שמחת תורה. הוא נבלע כ"החג השני" של סוכות.

אפשר להבין את הסיבה לכך. הוא היה רחוק מחיינו. אל כל חגי ומועדי ישראל ואל תכניהם יש לנו חיבור. אולם בשמחת תורה אנו מציינים את הסיום של קריאת ספר התורה ותחילת מחזור קריאה חדש. ואם איננו קוראים את התורה ופרשת השבוע אינה נוכחת בחיינו, מה לנו ולחג הזה?

מאז שאנו עורכים קבלת שבת, מדי שבת בשבתו, המציאות הזו השתנתה. אמנם איננו קוראים בקבלת השבת את פרשת השבוע, אך אנו עוסקים בה. אנו דורשים דרשה על פרשת השבוע. אנו חדים חידות על פרשת השבוע. פרשת השבוע מופיעה בפרסומים על קבלת השבת במידף, על לוח המודעות, בקבוצת הפייסבוק וב"מקומי". זו השנה ה-14 שפרשת השבוע נוכחת בחיינו, וגם מי שאינו משתתף פיזית בקבלת השבת – היא נוכחת לפחות חלקית בחייו. פרשת השבוע תפסה מקום משמעותי בתרבות הקהילתית של אורטל. בנוסף לכך, כל בנינו עולים לתורה (ולצערי כמעט כל בנותינו לא עושות כן) וגם עובדה זו מחברת אותנו אל התורה ואת התורה אלינו.

וכשזה המצב, שמחת תורה הפך לחג הנוגע לחיינו. בשמחת תורה תשע"ו (2015), בשנה השמינית של קבלת השבת, התחלנו לציין את שמחת תורה בטקס קבלת חג. בטקס זה קראנו מהקריאה בתורה של שמחת תורה, שרנו משירי שמחת תורה והתפללנו את תפילת הגשם, שהיא חלק מתכני החג. דבר אחד היה חסר – ספר תורה.

בשנה שעברה קם בית הכנסת של ענף התיירות ובו ספר תורה. יש לנו, סוף סוף, ספר תורה משלנו. אבל בחגי תשרי שעבר היינו בסגר. את קבלת החג ערכנו בבית הכנסת, עם ספר התורה – צוות קבלת שבת וחג בלבד, והקהילה קיבלה את החג בסרטון שהפצנו בקבוצת הפייסבוק וקבוצות הווטאספ, עם כניסת החג.

השנה, לראשונה, יכולנו לחגוג את שמחת תורה, עם ספר תורה ועם הקפות. אני מודה ומתוודה – היו לי פרפרים בבטן וחששות רבים. פעילויות רבות יכולות להתקיים גם עם קהל זעיר ואפילו פאסיבי. אני מקבל זאת באהבה ובאמצעות ההתמדה, הפעילויות הללו מתחילות לזרום בעורקי הקהילה. אבל הקפות אי אפשר לקיים ללא שמחת שותפים, שישירו וירקדו ויצהלו. והיססתי מאוד. אפילו כשכתבתי את ההודעה למידף, כתבתי "קבלת חג" ולא הזכרתי הקפות. חשבתי בלבי, שאם נראה שזה מתאים, נצא באופן ספונטני להקפות. אך יום לפני האירוע, שלחתי גרסה חדשה למידף – "קבלת חג והקפות" ופרסמתי זאת במדיות האורטליות והתגובות שקיבלתי במהלך יום שני החזירו לי את האופטימיות. ואכן, לראשונה בתולדות אורטל, שמחנו את שמחת התורה בהקפות אורטליות. אני מודה שהתרגשתי מאוד.

האירוע היה שונה ממסכת קבלת החג שהכנתי; חשתי את הקהל וזרמתי אתו בספונטניות וויתרתי על חלק ניכר מהתוכן למען החוויה. כי בשמחת תורה – החוויה שאותה אנו חווים בכל גופנו, חשובה לא פחות מהתוכן. כמובן שיש לקחים להפיק מן האירוע כדי שבשנה הבאה ובשנים הבאות נעשה אותו נכון וטוב יותר.

****

למה חשוב כל כך שנשמח את שמחת התורה? האם זו השמחה שלנו כחילונים? האין זו "הדתה", רחמנא לצלן?

התורה היא תשתית התרבות היהודית לדורותיה, עד היום. היא תשתית השפה העברית. היא תשתית ההיסטוריה שלנו. בפסוק הראשון של מגילת העצמאות אנו מכריזים בגאווה על כך שבארץ ישראל העם היהודי כתב את ספר הספרים הנצחי והנחיל אותו לעולם כולו. הציונים החילונים הסוציאליסטים שעלו לארץ שרו "פה בארץ חמדת אבות / תתגשמנה כל התקוות / פה נחיה ופה ניצור / חיי זוהר חיי דרור / פה תהא השכינה שורה / פה תפרח גם שפת התורה".

התנ"ך היה בסיס החינוך הציוני, הדתי והחילוני כאחד, לפני הקמת המדינה ואחריה. אני ובני דורי למדנו תנ"ך הרבה פחות מהתלמידים בחינוך הממלכתי בשנים הראשונות של המדינה ועוד הרבה פחות מהתלמידים בזרם העובדים בחינוך (החילוני סוציאליסטי) טרם הקמת המדינה, אבל הרבה יותר מכפי שלומדים היום. והיום כל הזמן מפחידים אותנו עם דחליל ה"הדתה-שמדתה" המופרך.

התורה אינה "של הדתיים האורתודוכסים" אלא של כולנו. של כל יהודי ויהודי. של כל זרם ביהדות. של כל קהילה יהודית. איננו רואים עצמנו חייבים לציית לכל הכתוב בה, גם לא להאמין בכל הכתוב בה. אך כיהודים אנו מחויבים אליה כתשתית תרבותנו ומן הראוי שנעביר את המחויבות הזאת ואת הסקרנות הזאת גם לדורות הבאים. איני תמים, וברור לי שהילדים שמשיבים על החידות בקבלת השבת עושים זאת בעיקר כדי לקבל את הפרס. ואולי גם עולים לשם כך לקבלת השבת. אבל אני מאמין שמשהו נזרע בתוכם, וגם אם כבני נוער הם יהיו קצת מנוכרים, בהמשך זו תהיה חלק מחוויית חייהם שהם ירצו להנחיל לילדיהם. כך גם חגיגת כל חגי ישראל. כך גם חוויית שמחת התורה. לוח השנה העברי הוא שלנו וכאשר אנו חוגגים את חגי ישראל – אנו חוגגים את החג שאותו חוגגים היהודים בכל מקום בארץ ובעולם, ואנו חוגגים את החגים שחגגו הורינו והורי הורינו וכל הדורות היהודים בעבר ושיחגגו כל דורות היהודים בעתיד. זו הזהות שלנו.

****

מכירים את הפזמון של "הבה נגילה" – "מוכרחים להיות שמח"? אז זהו, שאין פזמון כזה. זהו שיבוש של "עורו אחים להיות שמח". לא, לא מוכרחים להיות שמח. אי אפשר להכריח לשמוח. אבל אפשר לעורר אחים להיות שמחים. ודומני שבכך הצלחנו בהקפות הראשונות באורטל, ולבטח נצליח ביתר שאת בשנים הבאות.

תודתי לכל השותפים. בראש ובראשונה לשותפותיי לארגון – סיסי ונועה ס'. לגיא ק' שהוביל את המחולות. לנועם ס' ואורחיו על הנגינה. ליאיר א' ואוריה נ' שקראו (בספונטניות) בתורה; התרגשו וריגשו. לצוות התיירות שכיבד אותנו בספר התורה. לשאול על הבאת ארון הקודש לסוכה. ולכל מי שנטלו חלק, ששרו ורקדו ושמחו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

ברך את מדינת ישראל

ישראל גולדברגר מוכר בכינויו "הזמיר מברגן-בלזן". הוא שרד את השואה במחנה, בזכות קולו כזמר וחזן; הנאצים השאירו אותו בחיים כדי שימשיך לשיר ולהנעים גם להם בקולו.

ביולי האחרון, נערכה צניחה של מאה צנחנים ישראלים בסלובניה, לזכרה של הצנחנית חנה סנש, במלאת מאה שנים להולדתה. לקראת הצניחה, נפגשו הצנחנים עם ישראל גולדברגר. גולדברגר בן המאה, עמד מולם, זקוף קומה, ובקול רם, ברור וצלול, ללא סדק של רעד, נשא בפניהם את התפילה לשלום המדינה.

לנו, שנולדנו למדינת ישראל, קיומה של המדינה הוא המובן מאליו. אבל בפרספקטיבה היסטורית, קיומה של המדינה הוא נס בלתי נתפס. ברור, שלאדם כמו גולדברגר, אחרי כל מה שעבר, אין דבר מרגש יותר מלהתפלל על מדינת ישראל: "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו". האיש, שזכה לשרוד את השואה, להיות שותף לתקומה, לשרת בצה"ל, עמד זקוף וגאה מול הצנחנים שעמדו לצנוח לזכר חנה סנש, ושיתף אותם בתפילה. היה זה מעמד מרגש מאוד.

מן הסרטון של המפגש הזה, למדתי את הניגון של התפילה לשלום המדינה. איני יודע אם גולדברגר חיבר אותה, אבל מבחינתי זה הניגון שלו. לקראת יום הכיפורים למדתי את הניגון, וזה הניגון שבו התפללתי כשליח ציבור בתפילת יום הכיפורים. את התפילה הקדשנו לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה יומיים קודם לכן בגיל 90.

****

בשנתיים האחרונות, תפילת יום הכיפורים הקהילתית שלנו, הייתה תפילה עצמית שלנו, בהובלה שלנו ולא של האורחים מירושלים. הסיבה לכך הייתה הקורונה.

כולי תקווה שכך ננהג גם בשנים הבאות, בחלוף הקורונה.

אני רואה יתרון גדול לתפילה הזאת. בראש ובראשונה בכך שהנשים היו חלק מן התפילה, ולא הודרו אל מאחורי מחיצה, מחוץ לחלל התפילה עצמו. המחיצה הזאת אינה אנחנו, היא מנוגדת לערכינו, לאורח חיינו, המקדש את השוויון המגדרי. אני כגבר חש מושפל מכך שאשתי, בתי וחברותיי לקיבוץ נדחקות אל מאחורי המחיצה בתפילה. אחד מרגעי השיא של התפילה, בעיניי, היה בתפילת "אבינו מלכנו", שבה כל מתפללת ומתפלל קראו פסוק מן הפיוט. אני מייחל לכך, שכך ננהג בכל שנה.

היתרון השני הוא בכך ששילבנו תפילה בנוסח אשכנזי ובנוסח מזרחי.

ובאופן עקרוני – בית כנסת הוא מוסד קהילתי מאוד. אין כל סיבה שהקהילה לא תנהל את התפילה בעצמה, בוודאי כאשר יש בה כוחות היכולים לעשות כן. אין כל סיבה שנביא מיקור חוץ של "יהודים אמתיים", כביכול, לנהל את תפילת יום הכיפורים שלנו. איני חש שאנו יהודים פחות אמתיים מהם. ומבחינה חינוכית, ככל שהילדים שלנו יכירו את היהדות כדבר רחוק מחייהם ומנוגד לערכיהם, כך הם יהיו מנוכרים אליה. וחשוב לי שהדורות הבאים שלנו יהיו בני בית ובעלי בית ביהדות.

בשנה שעברה, חלק מן החוויה מרוממת הנפש הייתה התפילה בחוץ, על הדשא. אולם האמת היא שמזג האוויר שיחק לטובתנו אשתקד. השנה, בערב יום הכיפורים היה קר ואנשים סבלו. לכן העברנו את התפילה למחרת למועדון. הקפדנו לפתוח לרווחה את כל החלונות ולספק מסכות למתפללים, שבאו להתפלל בחוץ ולא נערכו לתפילה באולם. "ועיניתם את נפשותיכם" – נכון. זה הצום. אבל לא צריך להיסחף…

****

  ובנימה אישית, זו השנה השניה שאני מוביל את תפילת יום הכיפורים באורטל. בשעת התפילה חשבתי על אבא שלי, שנפטר לפני שנתיים. מה לא הייתי נותן כדי שיראה אותי מוביל את התפילה. הרי מנין אני מכיר את התפילה, אם לא מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עם אבי לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי? הוא לבטח היה גאה בי מאוד.

כשחלקתי את התחושה הזאת עם משפחתי, תמר אמרה: "אולי הוא כן ראה אותך?". הלוואי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות 19.9.21

* ההצלחה והכישלון – ההצלחה הגדולה ביותר של ישראל, הן של הממשלה הקודמת והן של הממשלה הנוכחית, במלחמה בקורונה, היא החיסונים. הכישלון הגדול ביותר של ישראל, אף הוא משותף לשתי הממשלה, גם הוא החיסונים.

ההצלחה הגדולה של נתניהו הייתה ההבנה המוקדמת שהחיסונים הם הפתרון, ההסתערות המהירה והאפקטיבית על חברת "פייזר" להשגת החיסונים בכמות שמאפשרת חיסון מדינה שלמה, ומבצע החיסונים המרשים, שהתבסס על מערכת הבריאות הציבורית של קופות החולים, באופן שאִפשר חיסון של כל המדינה, במהירות, על חשבון המדינה. ההצלחה הגדולה של בנט היא החלטתו האמיצה לא להמתין לאישורים של ה-FDA ולהתחיל מיד בחיסון הבוסטר. ההססנות והפחדנות של FDA, שרק אתמול החליטו לחסן רק את בני ה-65 ומעלה וקבוצות סיכון, מעידה עד כמה ההחלטה, שהתבססה על חוות הדעת של הקהילה המדעית והרפואית בישראל, הייתה אמיצה. אין ספק ש-FDA יאשרו בסופו של דבר את חיסון הבוסטר לכל הגילים, בין השאר בהסתמך על התוצאות בישראל. השאלה היא כמה אנשים ימותו לשווא בשל השמרנות הזאת. הישג נוסף של ממשלת בנט הוא הבטחת מלאי מספיק של חיסונים למבצע כולו. עוד הישג של שתי הממשלות, הוא העובדה שבפועל, מיליוני ישראלים התחסנו. בזכות החיסונים, אנו מצליחים לעבור את הגל הרביעי ללא סגרים ובמינימום הגבלות ומנהלים את החיים, הכלכלה והחינוך במקביל לקורונה, וזה הישג גדול.

אז איפה הכישלון? בדמוקרטיה הרוב קובע. במגיפה, מיעוט יכול לגרום לכך שהמגיפה תימשך. כשהחל הגל הרביעי, אחרי חגיגות הניצחון על הקורונה, מיליון ו-400 אלף ישראלים טרם התחסנו ולו חיסון אחד. זה כישלון. וגם היום קרוב למיליון לא התחסנו כלל ועוד רבים טרם התחסנו בחיסון הבוסטר. זה כישלון. וכדי לנצח את המגפה, יש ללמוד לעומק את הכישלון הזה, ולחולל שינוי.

האתגר הוא לחסן רוב מוחלט של אלה שלא התחסנו. אין כוונתי לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסון העקרוניים. זו כת משיחית, שאין שום דרך לשכנע אותה, בוודאי לא בהיגיון, כי היא מחוסנת מפני ההיגיון. אדרבא, כל הוכחה להצלחת החיסון מתורגמת אצל אנשי הכת כ"הוכחה" לקונספירציות המטורללות שלהם על החיסון. מבחינתם, המוני הבלתי מחוסנים הצעירים, שממלאים את מחלקות הקורונה, תופסים את מכונות ההנשמה ומתים מקורונה – גם הם איכשהו "הוכחה" לטענתם. הנה, כאשר אחד מפעילי הכת, חי שאוליאן, הפך למת שאוליאן בגין הקורונה, הכת מספרת שהמשטרה ו"הממסד הרפואי" הרעילו אותו כדי להשתיק אותו. המסקנה ברורה – אין שום טעם להשקיע מאמץ בכת. אלא שהכת היא רק חלק זעיר מבין הבלתי מחוסנים.

את רוב הבלתי מחוסנים, יש לחלק לשני סוגים. סוג אחד, הוא אוכלוסיות מוגדרות כמו המגזר החרדי, המגזר הערבי ושכבות המצוקה. שם הבעיה היא של מודעות. האתגר הוא להגיע אל הציבור הזה, הן בהסברה אפקטיבית, לכל ציבור בשפתו ובאמצעות מנהיגים מתוכו, והן בהגעה פיזית של החיסונים במבצעים ייחודיים אל תוך אותם מרכזים כדי לחסנם, ואפילו במעבר מבית לבית.

הסוג השני הוא של האנשים שאינם חלק מן הכת, אך מושפעים ממנה ומהפחדותיה. קשה לתפוס איך זה שב-2021 כל כך הרבה אנשים מושפעים מהפחדות של עוכרי מדע ורופאי אליל יותר מאשר מעובדות מדעיות ורפואיות. אך זו עובדה. את הציבור הזה יש לפצח ולמצוא את הדרך להגיע אליו ולהשפיע עליו. ההשפעה של הכת על ציבור גדול כל כך היא תעודת עניות לממשלה, למערכת החינוך, למערכת הבריאות ולעולם המדע בישראל. אך אני מאמין שניתן לשכנע גם את האנשים האלה. למשל, אם יש אנשים שכל כך קל להפחיד בסיפורי אימה על "אובדן פוריות" אותם – יש להציג להם בצורה מוחשית את המתים הרבים הבלתי מחוסנים, שניתן להגדיר אותם מתאבדי קורונה. להפגיש אותם ולחשוף בגדול בתקשורת בלתי מחוסנים שהבינו את טעותם בדרך הקשה, דרך מכונות ההנשמה ומיטות הטיפול הנמרץ.

יש להמשיך לתגמל את המחוסנים ולהעצים את מדיניות התו הירוק, כך שמי שאינו שייך לכת, יבין שהמחיר של אי התחסנותו אינו כדאי.

אני בטוח שניתן לפצח את אתגר הבלתי מחוסנים. אחרת, לא נמגר את הקורונה.

* שרדו כדי להעיד – הכתבה החשובה ביותר בעיתוני סוף השבוע – "סליחה שלא התחסנתי" בעיתון "7 ימים". ארבעה מונולוגים, של ארבעה צעירים, בני 30-40, שהתפתו לתעמולת השקר של כת סרבני החיסונים, הלכו שבי אחרי כל מיני באבות, רופאי אליל, מכשפים ועוכרי מדע, שהפחידו אותם מפני החיסונים. הם האמינו לשקרים, לפייקניוז ולקונספירציות וכתוצאה ישירה מכך, הם לקו בקורונה וכמעט איבדו את חייהם. בניגוד לרבים אחרים, שאף הם האמינו להפחדות הכת ומתו כתוצאה מכך, הם שרדו, ורואים כשליחות להביא את סיפורם לעולם, להזהיר אחרים שממשיכים להאמין לאנשי הכת ומסכנים את חייהם. חובה לקרוא!

* יום אחד בשנה – 364 יום בשנה המחשב והסמרטפון שלי דלוקים. ביום הכיפורים אני צם מאוכל ומתקשורת.

* שליח ציבור – עד לפני שנתיים, חבורה ירושלמית דתית הגיעה ביום הכיפורים לקיבוץ אורטל והובילה את התפילות. בשנתיים האחרונות, בשל הקורונה, איננו מזמינים אותם ועורכים את התפילות בעצמנו. מסיבות רבות זו תפילה יפה יותר בעיניי, ואני מקווה שנתמיד בכך גם אחרי הקורונה, ולו כיוון שבתפילה שלנו אין הפרדה בין המינים והנשים והבנות אינן מודרות.

אני מוביל את התפילות כשליח ציבור (חזן). ובשעת התפילה חשבתי כמה חבל לי שאבא שלי אינו רואה אותי מוביל את התפילות. הרי מאין הידע שלי? מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עמו לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי. הוא לבטח היה גאה בי. כשאמרתי זאת בחיק המשפחה, הגיבה בתי: "ואולי הוא רואה אותך?" הלוואי.

* לזכרה של אידה נודל – לנו, שנולדנו לתוך מדינת ישראל, קיומה הוא מובן מאליו. בפרספקטיבה היסטורית, זהו נס בלתי נתפס. את התפילה לשלום המדינה באורטל, הקדשתי לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה השבוע בגיל 90.

* ממשלת זדון – את השורות הבאות כתבתי לכבוד יום הכיפורים אשתקד. היה זה בתקופת ממשלת נתניהו, שהתנגדתי לה וייחלתי להחלפתה. אך לא יכולתי להחריש מול התופעה שנגדה יצאתי:

לקראת יום כיפורים מופצות בשמחה לאיד ברשתות המילים, מתוך תפילת יום הכיפורים: "כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדון מִן הָאָרֶץ". זה לא מקורי. אני זוכר את השימוש הזה עוד מההפגנות נגד הסדר הביניים עם מצרים ב-1975 ומאז שוב ושוב בהפגנות נגד מלחמת לבנון ובמחאות הימין נגד אוסלו וההתנתקות.

התפילה הזאת מדברת על שלטון זר, השלטון הרומי שהחריב את בית המקדש, המיט חורבן על הריבונות היהודית והביא לגלות העם היהודי. היא מייחלת להחזרת ארץ ישראל לשלטון יהודי. גם בימים הנוראים שבהם ממשלות ישראליות ניסו להחריב את ההתיישבות בגולן ולגרש אותנו כדי למסור את הגולן לאויב הסורי, סברתי שהשימוש בפסוק הזה כלפי ממשלה ישראלית נבחרת אינו ראוי.

וכך גם עכשיו.

אני התחברתי לשני פסוקים בתפילה. האחד, מתוך התפילה לשלום המדינה:  "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך". והשניה מתוך "אבינו מלכנו": "אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך".

עד כאן הציטוט מן השנה שעברה. חלפה שנה. התחלפה ממשלה. התחלפה אופוזיציה. אך הנוהג המכוער הזה נשאר, רק החליף צד. ואלה שהיו אז השלטון, שכחו את תלמודו של הלל: השנוא עליך, אל תעשה לחברך.

* נדרנא לא נדרי – הרשומה הזאת מבוססת על רשומה שכתבתי לפני שנתיים, אחרי סיבוב הבחירות השני, כאשר קראתי למפלגות לרדת מהעצים ולהקים ממשלת אחדות לאומית. כזכור, זה לא קרה, והלכנו לסיבוב בחירות שלישי. אחרי הסיבוב השלישי, לשמחתי, כחול לבן התעשתה והקימה ממשלת אחדות לאומית, אך למגינת הלב, התברר שהיה זה הסכם הונאה, נתניהו לא העלה על דעתו לכבדו ועקץ את שותפיו. ושוב נגררנו לסיבוב רביעי. ואלמלא המפלגות שגילו אחריות, ברוח הדברים שכתבתי אז, היינו היום בעיצומו של סיבוב הבחירות החמישי.

נדרנא לא נדרי – תפילת "כל נדרי", שבה אנו פותחים את יום הכיפורים, היא קצת מוזרה. אנו מתירים את כל נדרינו, משחררים את עצמנו מהתחייבויות שלקחנו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ואפילו מראש – מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה. והתפילה מסתיימת במילים: "כולהון יהון שרן, שביקין שביתין בטלין ומבוטלין, לא שרירין ולא קיימין. נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות", כלומר: כולם (כל הנדרים והאיסורים והשבועות) יהיו מותרים. עזובים, בטלים ומבוטלים, לא שרירים ולא קיימים. נדרינו לא נדרים והאיסורים לא איסורים והשבועות לא שבועות.

איזה מין דבר זה? האם מילה אינה מילה? הבטחה אינה הבטחה? זה המסר של יום הכיפורים? איך אפשר לקיים חברה בצורה כזאת? הרי משמעות הדבר היא חוסר אמון מוחלט.

כמובן שלא זו הכוונה. הכוונה היא להעדיף את זרימת החיים על דבקות בכל מיני נדרים שאולי היו נכונים כשנאמרו, ואולי נאמרו בעידנא דריתחא. לדוגמה, אדם רב עם אחיו ובלהט הוויכוח אומר: "בחיים אני לא אדבר אתו". בא יום הכיפורים ומציב לו סולם לרדת מן העץ. הנדר מותר. הרי בתנ"ך ראינו מקרים נוראים שבהם, בשל דבקות אלילית ממש בנדרים, הורים רצחו את ילדיהם (ראו פרשת בת יפתח).

בשתי מערכות הבחירות שנערכו בתשע"ט, כל המפלגות נדרו נדרים ונשבעו שבועות, ואם כל מפלגה תדבק בכל נדריה, אסריה, שבועתיה, חרמיה, קונמיה, קינוסיה וכינוייה – לא יהיה מנוס מבחירות חדשות, בזבזניות ומיותרות. יום הכיפורים מציע למפלגות השונות סולמות לרדת מן העצים, ולהתיר את הנדרים והשבועות, למען טובת המדינה, למען החיים עצמם.

* להעמיד דברים על דיוקם – בהמשך לתכתובת המשולשת – אב"ע, זיוה שמיר ואני, ברצוני להעמיד דברים על דיוקם.

הפירוש האירוטי של השיר, לא היה שלי אלא של אבא של חבר אורטל, איש ספר ומורה ותיק לספרות (כבר אז היה פנסיונר, היום הוא בן 94), שהשתתף בערב "כל נדרינו" שאני מוביל באורטל. הוא הביע תמיהה על כך שצירפתי לערב את השיר "סליחות". המאמר שפרסמתי היה תגובה לדבריו, השוללת את הפרשנות שלו.

את הפרשנות על פיה השיר עוסק באביה של לאה גולדברג שמעתי מפיו של המשורר, הסופר והמתרגם אלישע פורת ז"ל, שהיה מהקוראים והכותבים הקבועים בחב"ע. המאמר שלי הוא משנת 2014, כך שסביר בהחלט שהמקור של אלישע היה מאמרה של זיוה, שפורסם שנה קודם לכן. אלישע קרא את מוסף "שבת" וכתב בו, ובהחלט יתכן שהכיר את הפרשנות הזאת דרך מאמרה של זיוה שמיר, באותו עיתון. גם אני קראתי באותן שנים את מוסף "שבת" וכתבתי בו, אך את מאמרה ההוא של זיוה החמצתי, ואת הפרשנות, שאהבתי מאוד, למדתי מאלישע.

* כיפה לבנה – מעניין אם העבריין שנהג בשכרות ביום הכיפורים ודרס למוות את הנער ברק חורי, יופיע לבית המשפט עם כיפה לבנה.

* השקר לא יהפוך לאמת – סימה קדמון, בגיליון יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות", מיחזרה את השקר ההיסטורי השחוק עד דק: "בעיית האמון של רבים מהדור שלנו הייתה דווקא בגולדה ובדיין. כשהתברר שהייתה הצעה על השולחן והם דחו אותה, מתוך שטחיות וזחיחות, טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח. היה ברור לכל מי שיצא למלחמה שרק העקשנות והשחצנות של השניים האלה הובילה לאסון. ואכן, לאחר קרוב ל-3,000 הרוגים הגיעו בגין וסאדאת לאותו הסכם". שקר וכזב. שום הצעת שלום מצרית לא הונחה על השולחן, ולכן מובן מאליו שישראל לא דחתה שום הצעה שלא הייתה. המורה של תעמולת השקר, שר התעמולה הנאצי גבלס, אמר: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת". אבל גם אם תחזרו אלף פעמים על השקר הוא לא יהפוך לאמת. מה שחשוב הוא להפריך את השקר. את זה עשה פרופ' יואב גלבר, מגדולי ההיסטוריונים הישראליים, בספרו "רהב" שיצא לאחרונה, ובו הוא הפריך מכל וכל את השקר.

בערב החג התפרסמה ב"הארץ" כתבה גדולה על הספר. הכתבה התמקדה במחדל הרהב, אותו מפרט גלבר היטב בספר. אולם לא מופיעה במאמר אף מילה על הפרכת שקר "הצעת השלום שנדחתה". וחבל, כי "הארץ" הוא ממובילי עלילת הדם.

* סטטיסטיקת החללים – באחד הצרורות האחרונים כללתי הערה, שבה שללתי דברים שכתבה רווית הכט, לפיהם הקיבוצניקים, כמו גם תושבי השכונות העשירות בערים, נמנעים מלהתגייס היום ליחידות קרביות, כחלק מתהליך של חילופי אליטות בצה"ל.

לחיזוק דבריי, אציג את חלקם של בני הקיבוצים בחללי מבצע "צוק איתן". התנועה הקיבוצית מונה 2% מהאוכלוסיה בישראל. בני הקיבוצים היו 14% מחללי המבצע. נקווה ונייחל לכך שלא יהיו עוד מבחנים מן הסוג הזה, אך משנאלצנו לעמוד במבחן – זאת תמונת האמת.

* הכל מותר – כמו רבים אחרים, גם אני מבחין בין פסטיבל המחולות הציני על דמו של חלל צה"ל, שתוזמן ותוזמר היטב בשלט רחוק מאיי תענוגות של העד מהוואי, לבין ההתנהגות של המשפחה השכולה. כל כולי סלידה וזעם על הפסטיבל הצבוע, שאורגן בציניות מרושעת ומקפיאת דם בידי תעשיית שנאה והסתה, אך מי אני שאבקר משפחה שזה עתה איבדה את היקר לה מכל?

"למשפחה מותר הכל" אמר נפתלי בנט. הכל?! זה נשמע קצת מסוכן. למשל, לכנות את ראש הממשלה "כלב" ו"רוצח עם דם על הידיים" – מותר? אני בספק.

אבל יש שכולים שאסור להם. למשל, מאיה, אלמנתו של עמנואל מורנו. מאיה היא אשת הציונות הדתית, שנעקרה פעם אחת כילדה ממושב שדות בחבל ימית ופעם שניה מגוש קטיף ולאחר מכן איבדה את בעלה קצין הסיירת. אבל היא תומכת בבנט. ולתמוך בבנט – גם לאלמנת מלחמה אסור. הרי הוא "בוגד". ולכן היא מוקד להסתה ושנאה של המוני טוקבקיסטים מוסתים ומורעלים של התעשיה. ואפילו כאשר היא מעלה בפייסבוק תמונה תמימה של קשת, בריוני הרשת – שליחי התעשיה, מגדפים אותה, מנאצים אותה ומשתלחים בה בגסות.

ובכל זאת, אני מאמין שלה מותר למתוח ביקורת אפילו על משפחה שכולה. ועוד איזו ביקורת "קיצונית": "איך הגענו למצב שבו אם שכולה תוקפת את המפקדים שמגיעים אליה לביקור תנחומים". והיא עוד תחטוף על זה. ועוד איך תחטוף. איך היא מעזה? הרי לה אסור.

* לא "עבירה מומצאת" – במאמר מלומד ב"הארץ" מפריך שחר גינוסר את הטענה של תעשיית השקרים, כאילו סיקור חיובי כשוחד הוא "עבירה מומצאת", "המצאה של הפרקליטות", "באף מדינה בעולם מעולם לא הוגש כתב אישום על שוחד בגין סיקור חיובי". גינוסר מציג לנו תקדימים מבריטניה, גרמניה, מלטה, יפן וטייוואן. אוסיף על דבריו, שגם בישראל היו תקדימים כאלה. אורי עמית, ראש עיריית ר"ג מטעם המערך, שאני בחרתי בו, הורשע בשוחד ונאלץ לפרוש מתפקידו ונדון למאסר על תנאי וקנס. הוא לא שוחד בכסף אלא בסיקור חיובי.

* לא תהיה נסיגה – עו"ד איל בסרגליק פרסם ב"גלובס" מאמר תחת הכותרת "נסיגה לתפארת", שבו הוא תקף בחריפות את שר המשפטים גדעון סער על נסיגתו מאחת מתכניות הדגל שלו – פיצול תפקיד היועמ"ש.

הייתי מצטרף לביקורת, אילו הייתה נסיגה כזאת. אולם סער הכחיש מכל וכל, בראיון לערוץ 12 לפני זמן קצר, את הטענה שהוא חזר בו מהשינוי החשוב. להיפך, הוא דבק בו. הוא הסביר שמטעמי לו"ז השינוי לא ייעשה לפני בחירת היועמ"ש החדש, אולם כל המועמדים לתפקיד יודעים על השינוי המתוכנן והדבר הובהר להם באופן חד-משמעי. השינוי הזה הכרחי. העובדה שהתובע הראשי הוא גם האדם שיושב עם ראש הממשלה והשרים ומייעץ להם, פוגעת ביכולתו להוביל בכל כוחו את המאבק בשחיתות ממשלתית. כל יועמ"ש הוא קודם כל בן אדם, עם חולשות אנוש, ולא פשוט להורות על חקירה, לא כל שכן להגיש כתב אישום, נגד ראש ממשלה או שרים, כאשר הוא עובד אתם מדי יום ביומו. ואכן, כל היועמ"שים, ללא יוצא מן הכלל, לא היו נחרצים דיים, משכו זמן, מיתנו מאוד את כתבי האישום. בעקבות ההפרדה, התובע הכללי יהיה ממוקד כל כולו במשימה אחת – להיות המצביא של המלחמה בשחיתות השלטונית.

* נאמן למצפונו – בראיון ל"ידיעות אחרונות", הופנתה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופט מלצר, שאלה שנפתחה כך: "כשיולי אדלשטיין היה יו"ר הכנסת הוא פעל בניגוד לפסיקה שלכם".

אין לכך שחר. אדלשטיין לא פעל בניגוד לפסיקת בג"ץ, אלא התפטר כיוון שהפסיקה הייתה בניגוד למצפונו, אך הוא לא רצה לפעול בניגוד אליה. על כך הוא ראוי לכל שבח. לדעתי הוא צדק בעמדתו, אך גם מי שסבור שהוא טעה ופסיקת בג"ץ הייתה מוצדקת, צריך להעריך אותו על אופן תגובתו.

          * ביד הלשון

צינתוק – הודעה של יועז הנדל, שר התקשורת: "ממשיכים לעבוד למען הצרכנים הישראלים. ‏הודעתי על ביטול דמי הקישוריות. ‏ובעברית: זה מהלך שיוזיל לכולנו את המחירים בטלפון הביתי ובשיחות לחו״ל ויפסיק את תופעת הצינתוקים, שמעיקה על הציבור החרדי. ‏נמשיך לשחרר רפורמות שהיו תקועות שנים".

צינתוקים? צִינְתּוּק הוא הֶלְחֶם של צלצול-ניתוק. מושג עממי המתאר התקשרות טלפונית קצרה שלא על מנת להתחיל שיחה, אלא לשם העברת נתון מספרי או כדי לפתות את מקבל הצינתוק להשיב שיחה למספר הטלפון ממנו הגיע הצינתוק.

הגיוני יותר היה להלחים את המילים כ"צילתוק", ובכך להביא לידי ביטוי באופן שוויוני יותר את שתי המילים. אבל לך תתווכח עם מועצת חכמי הסלנג.

מועדים לשמחה!

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות 21.9.21

* גאווה – הצלחת הבריחה מכלא גלבוע ושרשרת הכשלים והמחדלים שגרמו לכך, יצרו תחושות בושה והשפלה לישראל וכרסמו בכושר ההרתעה שלה. הלכידה המהירה של ארבעה מן המחבלים, כולל שני הבכירים שבהם, ונקווה שגם לכידת השניים הנותרים קרובה, איזנו במידה מסוימת את הבושה, והביאו לגאווה ביכולות של שב"כ, המשטרה וצה"ל.

חשוב מאוד להפיץ את התמונות של המחבלים המבוהלים, המושפלים וחסרי האונים נכבלים, עיניהם מכוסות בפלנלית, למען יראו זאת הפלשתינאים וכדי לתקוע סיכה בבלון האופוריה שלהם מאז הבריחה.

ההגעה אל זביידי וחברו בידי יחידת הגששים במילואים מרעול, היא ביטוי להפקת לקחים. היחידה הוקמה בעקבות חטיפת שלושת הנערים, וכדי לשפר את יכולת הגששות ואיתור נעדרים ובמקרה זה – מבוקשים. היחידה הוכיחה את עצמה.

סימן חיובי נוסף בפרשה הוא שהמחבלים שברחו לא קיבלו סיוע ממשי מערביי ישראל, כפי שאולי ציפו בעקבות מאורעות תשפ"א בעת מבצע "שומר החומות". עם זאת, כמובן שבחקירה יש לברר אם בכל זאת היו להם סייענים, ואם כן, יש להגיע אליהם ולהענישם במלוא החומרה. ראויה לכל שבח המשפחה הערבית שדיווחה על חוליית המחבלים שנמלטה לנצרת והביאה ללכידתה. חשוב מאוד להציב אבטחה למשפחה הזאת.   

* כשל בסיסי – בדברים שכתבתי בעקבות האירועים במסוף קרני שבהם נהרג בראל שמואלי, יצאתי נגד האוטומט של עריפת ראשים, בזכות הגיבוי למפקדים ולחיילים ששוגים בשיקול הדעת המבצעי ובזכות תרבות של תחקיר לצורך הפקת לקחים ולא של חקירה משפטית לצורך חיפוש אשמים והדחתם.

גם בפרשת הבריחה מכלא גלבוע הדבר החשוב ביותר הוא להפיק לקחים ולתקן את הליקויים, אבל במקרה הזה לא יהיה מנוס ממסקנות אישיות. אין המדובר כאן בשיקול דעת מוטעה בסערת קרב. מדובר כאן במחדל חמור, שרשרת של מחדלים מבישים, שמעידים על כשל בסיסי ויסודי ארוך טווח במערכת. מדובר כאן ברעידת אדמה של השב"ס בסדר גודל של רצח רבין לאגף האבטחה בשב"כ. במקרה כזה, אי אפשר לסמוך על ממלאי התפקיד שהביאו את המערכת למצב כזה להישאר בתפקידם. כאן מדובר בשרשרת כשלים ושרשרת אשמה, החל מהסוהרת שנרדמה (כן, גם הש"ג אשם, כי הש"ג הוא הרמטכ"ל של העמדה שעליו הוא אחראי), דרך מפקד הכלא ועד נציבת השב"ס.

האם גם השר לביטחון פנים צריך לקחת אחריות ולהתפטר? כאן אין לי עמדה ברורה. מצד אחד, כאשר יש כשל עמוק כל כך במערכת, נכון לדרוש מהדרג המדיני, במקרה הזה שר הבט"פ, לשאת באחריות ולסיים את תפקידו. מצד שני, עומדת לזכותו של בר-לב העובדה, שהוא עדין חדש בתפקיד, רק שלושה חודשים. ואי אפשר בשלושה לתקן מערכת רקובה כל כך. אילו האירוע היה מתרחש למחרת כניסתו לתפקיד, כמובן שאי אפשר היה לצפות ממנו לשאת באחריות. אילו היה שנה בתפקיד, הוא היה חייב להתפטר. ברור שהרקב בשב"ס נעוץ בתקופה שקדמה לכניסתו לתפקיד. אולם יש לבחון את השאלה האם הוא ניצל את שלושת החודשים כדי ללמוד את המערכת, לבחון את כשליה, לעמוד על הרקב שפשה בה?

ברור שבר לב אינו אחראי לכך שבמשך שנתיים לא מונה נציב שב"ס, כחלק מהמסע הממשלתי להרס מדינת החוק ומוסדותיה. ברור שהוא אינו אשם במדיניות של קניית שקט בכל מחיר, שאינה שונה בהתנהלות מול המחבלים הכלואים ובהתנהלות הכוללת – אובדן הריבונות בגליל ובנגב ובערים המעורבות, האין אונות מול הטרור החקלאי, ההבלגה וההכלה של טרור ההצתות מעזה וכו'. כל אלה הם ירושת הממשלה הקודמת. השאלה שיש לבחון היא מה בר לב עשה בשלושת חודשי כהונתו כדי לטלטל את המערכת.

* הנפש הטרוריסטית – שעה שכוחות הביטחון עסוקים במרדף אחרי 6 מחבלים רוצחים, כותב עופר כסיף: "נפש האדם שואפת לחופש. גם הנפש הפלסטינית. שום חומה ונקמנות מצד הכובש – בקציעות או בשאטה, בגדה, בעזה או בירושלים המזרחית, לא ימנעו מהעם הפלסטיני את המשך מאבקו הצודק לחופש. את סיום הכיבוש ואת שחרורו מהדיכוי הרצחני שמפעילה עליו ישראל".

אף מילה על מעשי הרצח האכזריים שבעטיים אותם מחבלים יושבים בכלא. וכאשר הוא מדבר על אקיבוש בעזה (!) משתמע מכך שהוא יתמוך בהמשך הטרור ורצח היהודים גם אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון ("הגדה") ומזרח ירושלים ("ירושלים המזרחית"), כי גם אז הוא יגדיר את יו"ש וירושלים שטחים קבושים תחת דיכוי רצחני שמפעילה ישראל. כיוון שכפי שהאוטו-אנטישמי הזה אמר לא פעם, אין זכות קיום למדינה יהודית. ולכן, כל עוד מדינה יהודית קיימת – עצם קיומה הוא "קיבוש" ו"דיכוי" ולכן זכותה של הנפש הפלשתינאית שוחרת החופש לרצוח יהודים.

* שליח השטן – מתוך מטרות החינוך הממלכתי, כפי שהן מופיעות בחוק החינוך הממלכתי:

– להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

– ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל.

– ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם.

הנוסח הזה הוא מתוך תיקון לחוק החינוך הממלכתי, שהכנסת אישרה בשנת 2000, כאשר שר החינוך היה יוסי שריד, מנהיג מרצ. איני אוהב את הנוסח. חסרים בו ערכים חשובים, כמו חינוך לציונות ולהכרה בזכותנו על ארץ ישראל. אך גם הנוסח הזה מבטא את המחויבות הלאומית והפטריוטית של מערכת החינוך.

ונשאלת השאלה – איך אדם כמו רם כהן, תומך מוצהר באויבי ישראל ובטרור נגד אזרחי ישראל, מורשה להיות איש חינוך ועוד מנהל בית ספר במדינת ישראל, שאלו מטרות החינוך המוצהרות שלה, החקוקות בחוק החינוך? איך אדם שאחרי בריחת מחבלים רוצחים מן הכלא כותב: "לחשוב על כוחות הנפש, הפחד, ההעזה, הנחישות והיצירתיות של אותם אנשים שחפרו באדמת כלא גלבוע כדי לזכות בחירותם ואי אפשר שלא להרגיש הזדהות. ברור שעתה נצא לציד אדם. מאות חיילים חמושים בתתי מקלעים יצאו לציד אדם. הבורחים הם חלק מהמאבק האלים של העם הפלשתינאי. תגובה לאלימות שלנו כלפיהם. כן אי אפשר להעריך 'טרוריסטים' [המירכאות במקור א.ה.] שפוגעים בחפים מפשע. אך אנו פוגעים בחפים מפשע כל הזמן"; איך אדם כזה יכול לנהל בית ספר במדינת ישראל? ומי ההורים המטומטמים וחסרי המודעות, ששולחים את ילדיהם להתחנך בבית ספר שעוכר ישראל זה הוא המנהל שלו?

ומה שכואב יותר מכל, הוא שהאיש מנהל בית ספר על שם נתן אלתרמן. הרי הוא מחנך לכל מה שהיה בזוי, נקלה ומעורר סלידה בעיניי אלתרמן, ונגד כל מה שהיה ציפור הנפש שלו.

בעיניו הנבואיות ניבא אלתרמן כבר ב-1970 את תופעת רם כהן, והזהיר שזו התופעה היחידה שיכולה להביס את ישראל. וכך כתב בשירו האחרון סמוך למותו:

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

דומה שרם כהן, המחנך הדגול, הוא שליחו של השטן, בקומו לבצע המזימה.

* הערצת לוחמי החופש – בערב החג, לאחר בריחת המחבלים מכלא גלבוע, כתבתי את התחזית: "ביום חמישי ב'הארץ' – שורת מאמרי הערצה ללוחמי החירות שיצאו אל החופש".

מתוך "הארץ", יום חמישי 9.9. הכותרת הראשית (!), לפחות במהדורה המקוונת, אינה ידיעה אלא פשקוויל של עמירה הס, שחגגה את הניצחון הפלשתינאי. ותיארה בהרחבה את ביטויי הגאווה והשמחה על הבריחה ובעיקר על ההשפלה של ישראל.  גדעון לוי: "ששת האסירים הפלסטינים הנמלטים הם לוחמי החופש הכי נועזים שאפשר להעלות על הדעת… אי אפשר להטיל ספק בצדקתה [של ה"התנגדות האלימה", שם מכובס לטרור א.ה.]. מותר להם להתנגד באלימות לכיבוש שהוא אלים ואכזרי יותר מכל טרור פלסטיני… תנאי המאסר שלהם הם חרפה, והם לא עומדים בשום מבחן של זכויות אדם ואנושיות…" לוי מספר על חברותו האישית עם הארכי-טרוריסט הרוצח זביידי, אותו הוא מכנה "קורבן וגיבור", והוא מספר שזביידי "רצה בשלום עם ישראל, אבל בתנאים של צדק וכבוד לעמו". שלום של צדק וכבוד לעמו פירושו שלום ללא מדינה יהודית במזה"ת. כלומר לא שלום עם ישראל אלא על חורבותיה של ישראל. חנין מג'אדלה התבכיינה על החיפושים אחר המחבלים בכפרים ערבים, וכותרת המאמר: "להיות ערבי כשהיהודים בפניקה". אורי משגב מלין על התגובה הציבורית בישראל, שבוחנת את המחדלים ומחפשת את הדרך למנוע מקרים אלה ועסוקה במצוד אחרי המחבלים. בעיניו הבריחה צריכה לעורר תגובה אחרת: "להתעמת בעיניים פקוחות עם נושאי הליבה שעומדים בבסיס האירועים: המצור בעזה, ירושלים, הכיבוש, בעיית האסירים". וכמובן "הגטו בעזה", שעצם השימוש במושג המאוס הזה הוא הכחשת שואה. הוא משווה את בריחת האסירים לבריחת אסירי אצ"ל ולח"י מהכלא הבריטי. אני משווה את הבריחה שלהם לבריחות של צבי גור – רוצח הילד אורון ירדן, האנס הסדרתי בני סלע והרוצח הרצל אביטן.

עם זאת, אני חייב לציין שהופתעתי לטובה ממאמר המערכת. הוא ממש לא היה ברוח השוקניסטית. הוא הצביע על המחדלים החמורים בבריחה וקרא להקים ועדת חקירה חיצונית, לא לטייח את הכשלים ולא להסתפק בסוהרת שנרדמה, אלא לחקור את הדרגים הגבוהים ביותר כולל ראש השב"ס ולהפיק לקחים כדי שהדבר לא יקרה שוב בעתיד. כמובן שהמילה "מחבלים" לא הוזכרה במאמר, אך הם כונו "אסירים ביטחוניים" ולא "אסירים פוליטיים" כפי שהם מכונים בז'רגון השוקניסטי.

* רגע שפל – עמוס הראל, הפרשן הביטחוני המצוין של "הארץ", הוא ציוני, פטריוט וביטחוניסט; רחוק מאוד מהשוקניזם. במאמרו ביום שישי האחרון, הוא תקף את עמיתיו לעיתון, בלי לציין את שמותיהם ושם העיתון שבו הם כותבים, על אהדתם למחבלים שברחו.

"התמיכה של חלק מאנשי השמאל בישראל בצורך בהקמת מדינה פלשתינאית, גולשת לעתים להצדקה עקיפה של פעילות טרור. רגע שפל כזה נרשם ב-2001, במלאת שנה לאינתיפאדה, כששורת ארגוני שמאל, בהם בצלם והאגודה לזכויות האזרח, פרסמו מודעה בעיתונים ובה שמות קורבנות העימות משני הצדדים. זו כללה לא רק אזרחים פלשתינאים שנורו בידי צה"ל, אלא גם את המחבלים המתאבדים במועדון הדולפניריום ובמסעדה הירושלמית 'סבארו', לצד קורבנותיהם. חשבתי על כך השבוע כשכמה כותבים, דוק מצועף בעיניהם, התרפקו על אומץ לבם של לוחמי החופש, שהשכילו לברוח מכלא גלבוע. אין לזלזל בתושיה וביוזמה של האסירים בדרכם אל החופש, אבל מוטב לא להגזים עם הרומנטיקה. אחד האסירים הורשע ברצח נער תמים בן 18 שכל חטאו היה שעלה לטרמפ במכונית בגדה; חברו היה מעורב בפיצוץ מכונית ממולכדת, שממנו נהרגו אזרחים ישראלים".

* אנטישמיות – אין אנטי ציונות שאינה אנטישמיות. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. היא התנועה שהגשימה ומגשימה ותמשיך להגשים את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו. מי שמתנגד לציונות מתנגד למימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. מי שסבור שזכות זו מוקנית לכל עם זולת העם היהודי הוא אנטישמי. ואם הוא עצמו יהודי, הוא אנטישמי מן הזן הנחות ביותר – אוטו-אנטישמי.

בהגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה, IHRA –International Holocaust Remembrance Alliance, מוגדרת אנטישמיות, בין השאר: "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית". כל מי שמכחיש את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית הוא אנטישמי על פי הגדרה. המדינות שכבר אימצו את הגדרת הציונות הנ"ל – ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, אלבניה, ארגנטינה, אוסטריה, בלגיה, בולגריה, קנדה, קפריסין, צ'כיה, יוון, גואטמלה, הונגריה, איטליה, ליטא, לוקסמבורג, מולדובה, הולנד, צפון מקדוניה, סרביה, סלובקיה, סלובניה, דרום קוריאה, ספרד, שבדיה, אורוגוואי וישראל.

האם יהודים שהתנגדו לציונות בראשיתה היו אנטישמים? לא. הם התנגדו כי לא האמינו שהרעיון מעשי, חששו שהוא עלול לסכן את העם היהודי, פחדו שהוא יגרום להאשמת היהודים בנאמנות כפולה וחיפשו פתרונות אחרים לעם היהודי. אולם היום, כאשר הציונות הביאה להקמת מדינת ישראל, וכאשר מדינה יהודית היא עובדה – התנגדות לציונות היא התנגדות לקיומה של מדינה, אך ורק בשל היותה יהודית. ולכן כל התנגדות כזו היא אנטישמית.

* מנסים להלך אימים – אש נורתה לעבר ביתו של ניצב ג'מאל חכרוש, הממונה על האגף לסיכול פשיעה ביישובים הערביים, שמתגורר בכפר כנא. מצד אחד, אפשר לראות במעשה ביטוי לאובדן הפחד ולתעוזה והחוצפה ההולכים וגוברים של גורמי הפשע במגזר הערבי. מצד שני, ניתן לראות בכך ביטוי ללחץ מפני שינוי כיוון ותחילת מלחמה של ממשלת ישראל וגורמי האכיפה נגד הפשיעה במגזר הערבי.

כך או כך, ברור שהמעשה נועד להלך אימים על המשטרה בכלל, ועל קציני המשטרה הערביים בפרט. עובדה זו חייבת לדרבן את הממשלה ואת המשטרה להגביר ביתר שאת את הלחץ ולהגדיר את שבירת הפשיעה הערבית כיעד לאומי ראשון במעלה.

* תסמונת מנגלה – המחבל שניסה לרצוח שוטר בירושלים הוא רופא. אין דבר מזוויע יותר מרופאים רוצחים, בין אם קוראים להם ג'ורג' חבש, בשאר אסד, צ'ה גווארה או ברוך גולדשטיין. אני מכנה זאת תסמונת מנגלה.

* פד"ס – איני סובל את ערד ניר. מאז ומתמיד חיוכו מדושן העונג והמתנשא, שביעות הרצון העצמית שלו מכלום, מניתוחיו הרדודים, המוטים, שתמיד "הוכיחו" את מש"ל, הפכו אותו בעיניי לפד"ס (פרצוף דורש סטירה). ומאז תחילת הקורונה – הנגיף הקצין את תכונותיו השליליות של ניר. הוא היה ליורם לס של התקשורת; לא באמירות ישירות ובוטות כשל לס, אבל באופן מתוחכם יותר.

באולפן שישי האחרון, הוא קפץ מעורו עם ה"אקדח המעשן" כביכול שמצא בעבור תאוריות הקונספירציה של סרבני החיסונים. הקלטה של משפט שאמר בכיר ב"פייזר" על כך שהעולם לומד מתוצאות החיסונים בישראל, ומה שקורה בישראל מאז החיסונים קורה לאחר מכן במדינות שהתחסנו אחריה, הוצגה בידיו כ"הוכחה" לתאוריה של "ניסויים בבני אדם" ומיד הוא פתח במתקפה על כך ש"הסתירו מאתנו" ו"לא ביקשו מאתנו רשות לביצוע הניסוי", ולכן זה "לא דמוקרטי"… וכאשר דפנה ליאל מיהרה להפריך את הקשקוש הוא הגיב בהתנשאות הזחוחה והיהירה הרגילה שלו; של מי שיודע הכל יותר מכולם.

כל התאוריה שלו מופרכת. ברור שהמדינה שהתחסנה ראשונה, היא זו שאפשר לבחון בה את תוצאות החיסון. וכי המדינה הראשונה שהתחסנה תלמד את הלקחים מהמדינה התשיעית שתתחסן? האם ממשלות ישראל הסתירו את העובדה שאנו הראשונים להתחסן? נתניהו התגאה בכך שאנו המדינה הראשונה שהתחסנה ו"כל מנהיגי העולם מתקשרים אליי". נפתלי בנט מתגאה בכך שאנו המדינה הראשונה שהתחסנה בחיסון השלישי, הבוסטר, ובהחלטתו הנועזת לא להמתין לאישור ה-FDA. אז מה החוכמולוג הזה מתהדר ב"סקופ" שהביא, כביכול? בסך הכל הוא הוכיח שהוא מגויס ליצירת אנדרלמוסיה בציבור ולמתן תחמושת לכת מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים. כאילו מחלקות הקורונה אינן מלאות בקורבנות סרבנות החיסונים גם בלעדיו. והרי לעצמו הוא דאג כאשר התחסן פעמיים והבהיר שברגע שיהיה אישור ה-FDA הוא יתחסן גם בפעם השלישית. אבל את הנזק לחברה הוא ממשיך לגרום.

* המובן מאליו – משרד הבריאות הוציא למנהלי בתי החולים הנחיה, תחת הכותרת "אי התניית טיפול רפואי בהצגת תו ירוק", בזו הלשון: "נבקש להבהיר כי אין להתנות מתן טיפול רפואי (ובפרט לא טיפול חיוני או דחוף) בהצגת תו ירוק, קבלת חיסון או ביצוע בדיקת קורונה על ידי המטופל… לגבי מטופל שאינו מסכים להיבדק או למסור מידע על סטטוס החיסון / החלמה שלו, מומלץ לנקוט באמצעי זהירות, כמי שעלול להיות חיובי. באחריות הנהלות המוסדות להנחות את הצוותים המטפלים להתמגן בהתאם ולהגן על עצמם ועל מטופלים אחרים, בדרכים המקובלות". על החתום, ד"ר ורד עזרא, ראש חטיבת הרפואה.

ההנחיה הזו מובנת מאליה. בדיוק כמו שבתאונת דרכים יתנו אותו הטיפול לפצועים בלי לשאול מי אשם בתאונה. בדיוק כפי שיגישו אותו טיפול לטובע שטבע בחוף מוכרז עם מציל ולטובע שטבע בחוף לא מוכרז. גם מחבלים פצועים מקבלים את הטיפול המיטבי.

יש לדרוש הצגת תו ירוק, כדי לדעת אם להתמגן על פי הנחה שהנבדק חולה בקורונה. אבל אין להתנות טיפול.

על משרד הבריאות לפעול בכל דרך כדי לשכנע את הציבור לנהוג באחריות ולהתחסן, אך הטיפול צריך להיות ללא משוא פנים. אני בטוח שכך נעשה גם בלי האיגרת הזאת, שכנראה נכתבה בעקבות התסכול של הצוותים הרפואיים שנופלים מהרגליים בשל הטיפול בחולים הקשים הרבים, שאילו התחסנו לא היו מגיעים למצבם ובשל חששם של אנשי הצוותים הרפואיים מפני הידבקות במחלה או הדבקת מטופלים אחרים. התסכול מובן מאליו, אך המחויבות לשבועת היפוקרטס היא מוחלטת.

חבל שיש מי שמנצלים לרעה את העובדה שבכל מקרה יקבלו טיפול, ומרשים לעצמם לא רק לא להתחסן, אלא גם לא להיבדק. אולם נשאלת השאלה, למה מי שמרשים לעצמם גם לא להתחסן וגם לא להיבדק הולכים בכלל לטיפול במערכת שמבצעת "ניסויים בבני אדם" בלה בלה בלה ולא הולכים לטיפול אצל עוכרי המדע, המכשפות ורופאי האליל ששטפו את מוחם בפייק ניוז ובקונספירציות המטורללות על החיסונים.

* תמר זנדברג הפשיסטית – הידעת? תמר זנדברג היא פשיסטית. ולא רק היא אלא גם מרב מיכאלי. וכל זאת למה? בשל כתבה משותפת עם תשע השרות בממשלה. מסתבר שכל השרות, מתמר זנדברג עד איילת שקד מאמינות שיש קורונה והן אפילו בעד חיסונים. הוא שאמרנו – פשיסטיות, לא? כן, תפוצת נאטו ברשתות של כת המכחישים לרשומה נגד השרות הפשיסטיות. "השרות של ישראל מתאחדות. אין יותר ימין ושמאל. כולנו תומכות בפשיזם ושלילת זכויות… איזו תמונה מרגיזה של צביעות ושקר, תמונה כל כך מכוערת, שאפילו בימים מכוערים כימינו, לא רואים כל יום. עצוב לי שכולן החליטו להתאחד סביב ערכים פשיסטיים של סגרגציה ושלילת זכויות. דוגמניות הפשיזם החדשות הן מכל צדי המפה הפוליטית ומדגימות את השקר במלוא כיעורו. אף לא אחת מהן יצאה להגן על זכויות הילדים שלנו שהוגדרו מפיצי מחלות ועברו חופש גדול בו אסור היה להם ללכת לבריכה או לבקר במשחקיה. שלא נדבר בכלל על חוקי ה'טלאי הירוק' הפשיסטיים. צבועות, מגעילות ושקרניות".

ובינתיים נפטרה יולדת בת שלושים, סרבנית חיסונים. עוד קורבן שווא של תעמולת הכת.

* משוחרר מהבייס – הפרשנים מדברים על כך שבנט איבד את הבייס שלו ואין לו בייס חדש וזו חולשתו. ואולי להיפך? אולי דווקא כיוון שאין לו בייס (אם זה נכון) הוא יהיה משוחרר מהמחויבות לבייס, משוחרר מֵעריצוּת הבייס, ופשוט יעשה את הנכון והטוב למדינת ישראל.

* הסדר הנכון – תקווה חדשה הגישה הצעת חוק להגבלת כהונה של ראשי רשויות מקומיות. אני בעד, אבל קודם כל צריך להגביל את הקדנציות של ראש הממשלה ורק אח"כ לעשות כן גם בשלטון המקומי.

* איפה הייתי ב-11 בספטמבר – לאחר מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2021 הייתה נפוצה האמירה, שכמו ברצח קנדי, כל אחד יזכור בדיוק איפה היה כאשר שמע על מתקפת הטרור. ואכן, אני זוכר. זוכר בדיוק.

באותו יום יצאתי מוקדם מן העבודה, כדי לקחת את הילדים מהגן, משימה שבדרך כלל הייתה של אשתי. נכנסתי לרכב, הרדיו היה על רשת ב', והאזנתי לתכנית שאהבתי "שעה בינלאומית". מיד אחרי שיצאתי מקצרין, נקטעה הכתבה המשודרת, אפילו בלי איזו אמירה בנוסח "אנחנו נאלצים לקטוע את הכתבה בשל אירוע דרמטי", אלא פשוט המגיש נכנס לתוך הכתבה ודיווח שהוא רואה במסכי הטלוויזיה מטוס נכנס לתוך המגדלים התאומים בניו-יורק. הפרשנות שניתנה לאירוע הייתה שזו כנראה תאונה, אך אני זוכר שמיד היה לי ברור שזה פיגוע טרור של אל-קאעידה. לקחתי את הילדים, נכנסתי הביתה והסתערתי על הטלוויזיה, ובדיוק היה הדיווח על המטוס השני שנכנס למגדלים, וכעת היה ברור לחלוטין במה המדובר.

באותו יום היה לי מבחן מסכם של קורס לנהיגה מונעת. לא הייתי מסוגל להתנתק מן הטלוויזיה ולא נסעתי למבחן.

למחרת בבוקר נסעתי לבית התנועה הקיבוצית בת"א, לראיין נקלטים לאורטל. בהגיעי נתקלתי בבכיר בתנועה, איני זוכר מי, שאמר לי: "ניצחתם. אחרי מה שקרה אתמול, אף אחד כבר לא יעלה על דעתו נסיגה מהגולן".

* הקיבוצניקים הקרביים – רווית הכט כתבה ב"הארץ" על חילופי האליטות בצה"ל. היא ציינה בצדק את המקום ההולך וגדל של הציונות הדתית ומזרחים מהפריפריה ביחידות החי"ר ובקצונה – תופעה ברוכה וחשובה. והיא כותבת ש"הקיבוצניקים ותושבי השכונות המבוססות של גוש דן, חיפה והשרון הלכו ונסוגו מסיירת צנחנים, קל וחומר מחטיבות כמו גבעתי… וגולני… כך קרה גם בשריון ובתותחנים… אליטות השמאל … התפנקו ומשכו את ידיהן מהנטל כדי לינוק משאבים בתנאים נוחים יותר" (בהמשך היא הדגישה את הנהירה שלהם ל-8200). לגבי השכונות המבוססות בערים יתכן שהיא צודקת. אבל לגבי הקיבוצניקים – אין שחר לדבריה. כמעט 100% מבני הקיבוצים בעלי הפרופיל המתאים מתגייסים ליחידות קרביות; הן ליחידות המיוחדות ולקורס טיס והן ליחידות החי"ר והשריון. רבים מהם מתנדבים לפני כן לשנת שירות.

מה שנכון, הוא שיש ירידה משמעותית בהליכה לקצונה בקרב בני הקיבוצים. זו תופעה שמדאיגה את התנועה וצריך לבחון ממה היא נובעת ואיך מתמודדים אתה כדי לשנות את המגמה.

* יום הכיפורים הישראלי – בטור שלה ב"ידיעות אחרונות" העלתה חן ארצי סרור על נס את המסורתיות היהודית-ישראלית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביום הכיפורים. היא הציגה זאת בשלושה ביטויים. האחד הוא הרוכבים על האופניים ברחובות השוממים מרכב ממונע. היא מזכירה, בצדק, שאין איסור בחוק על נסיעה ברכב ממונע, ומבחינה הלכתית האיסור הזה אינו שונה מאשר בכל שבת, ואף על פי כן, הישראלים, עוד מימי המנדט, יצרו נורמה לפיה אין נוסעים ביום הכיפורים. רכיבה על אופניים ביום הכיפורים סותרת את ההלכה, אך היא הביטוי לשביתת הרכב הממונע, היא הפכה למסורת יום כיפורים בפני עצמה, וארצי סרור מציגה זאת כמנהג יפה המבטא את מסורת היהדות הישראלית.

הביטוי השני הוא ההצטופפות של המוני ישראלים, רבים מהם חילונים לחלוטין, בבתי הכנסת ומחוצה להם, לשמוע קול שופר בתפילת נעילה, בצאת יום הכיפורים. היא מציינת שבעוד בראש השנה חלה מצווה לשמוע קול שופר, אין חובה כזאת ביום הכיפורים ובכל זאת, דווקא ביום הכיפורים המונים נוהרים לשמוע קול שופר.

הביטוי השלישי הוא שהלחן שבו מושר "ונתנה תוקף" ברוב מוחלט של בתי הכנסת הדתיים לאומיים ואף החרדיים (לגבי החרדיים – זה חדש לי) הוא של יאיר רוזנבלום, המוסיקאי החילוני, שנכתב עבור טקס יום הזיכרון בקיבוץ החילוני בית השיטה, שאיבד 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים.

המאמר יפה והתובנות בו מעניינות. ויש לי מספר תיקונים באשר לפרטים בתוכו. כותבת ארצי סרור על "ונתנה תוקף": יש המייחסים את הפיוט לרבי אמנון ממגנצא, דמות מהמאה ה-11, שעל פי האגדה סירב להמיר את דתו ועבר עינויים איומים עד שמת. ככל הנראה מקורו של הפיוט קדום יותר, ויש מי שמייחסים אותו אפילו לימיו של ינאי המלך".

סיפור כתיבתו של הפיוט בידי רבי אמנון ממגנצא, טרם נפח את נשמתו, הוא אגדה שהופרכה לחלוטין. יש ספק האם אמנון ממגנצא הוא דמות אמתית או אגדית. כך או כך, מדובר בדמות שאם הייתה, היא הייתה במאה ה-11.

אולם נוסח הפיוט נמצא בגניזה הקהירית, והוא מתוארך לכל המאוחר במאה העשירית, קרוב לוודאי שכמה מאות שנים קודם לכן. החוקרים מעריכים שזהו פיוט ארצישראלי מתקופת התלמוד. אחת הסברות היא שמחבר הפיוט הוא ייני, פייטן ארצישראלי מן המאה החמישית או השישית. יש הסבורים שהוא אפילו קדום יותר. כנראה שהשיוך לייני, בלבל את ארצי סרור שייחסה אותו לימי ינאי, אך המלך אלכסנדר ינאי חי במאות השניה והראשונה לפני הספירה, מאות שנים לפני כתיבת הפיוט.

הערה נוספת – ארצי סרור מספרת על התגבשות המסורת של אי נסיעה ביום הכיפורים, שהחלה עוד בימי המנדט, אך לטענתה רק באמצע שנות השמונים האופניים ניצחו את המכונית. "בשנות ה-70 הייתה איזו תחרות סמויה בין כלי הרכב להולכי הרגל ורוכבי האופניים בנוגע לכבישים ביום כיפור".

אני מבוגר ב-25 שנה מארצי סרור, וגדלתי בשנות ה-60 וה-70 ברמת גן. אני יכול להעיד שבאותן שנים אף רכב לא נסע בכבישים. אני זוכר שמדי פעם דווח אחרי החג על חרדים שיידו אבנים באמבולנס שהסיע יולדת ביום הכיפורים. גם אז, הכבישים מלאו באופניים, קורקינטים וסקטים, מאוחר יותר גם סקייטבורדים. במלחמת יום הכיפורים המכוניות מלאו במכוניות של מגויסים למילואים, אך שנה לאחר מכן חזרה שגרת אי הנהיגה ביום הקדוש.

* עט בכל עת – מגיל צעיר מאוד הייתי ילד דעתן והתעניינתי מאוד באקטואליה ופוליטיקה. התחלתי לקרוא עיתונים בכיתה ג'. אני זוכר בדיוק מתי – בחטיפת מטוס סבנה. הייתי מרותק לרדיו ולטלוויזיה, ולמחרת – קראתי את העיתון. אך לא רק את הכתבות על סבנה, אלא גם נושאים אחרים ומאז אני קורא עיתונים אדוק.

העיתון של ילדותי היה "מעריב", שבאותם ימים היה העיתון הנפוץ במדינה, כפי שהכריז עליו בגאווה הלוגו שלו (שהמשיך לעטר את העמוד הראשון עוד שנים אחרי ש"ידיעות אחרונות" עקף אותו). זה היה העיתון שהוריי קראו ואני התרגלתי לקרוא בו. מלבד החדשות, מהר מאוד התחלתי לקרוא גם את מאמרי הדעות וכתבות עומק במוספי השבת. במיוחד נהניתי לקרוא את הכתבות של יוסף חריף, הכתב והפרשן המדיני של "מעריב", במוסף השבת. "מעריב" לא היה אז טבלואיד, וגודל הדף היה משהו באמצע בין גודל של טבלואיד (הגודל של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום") לבין גודל הדף של "הארץ". הכתבה השבועית של יוסף חריף, מעוטרת בקריקטורה של זאב, השתרעה על עמוד שלם של "מעריב", והיו בה סקופים רבים, מדיניים ופוליטיים, המון מידע מאחורי הקלעים וניתוח מעניין.

יוסף חריף נפטר ב-2013. שנים אחדות לאחר מכן, הוציאה משפחתו את הספר "עט בכל עת; יוסף חריף – עיתונאי בלב ההתרחשות". השער הראשון הוא דברים על חריף ורוב הספר הוא לקט רשימות של חריף לאורך השנים. חלקן – מאמרים פובליציסטיים וחלקן -הכתבות הגדולות של מוספי השבת. קראתי את הספר בעניין רב, והרגשתי כאילו אני קורא את העיתון הטרי שיצא זה עתה ממכבש הדפוס. היו אף כתבות אחדות שזכרתי מאז. ממליץ על הספר למתעניינים בהיסטוריה של מדינת ישראל ולאוהבי העיתונות.

          * ביד הלשון

שאטה / בית השיטה – כלא גלבוע, ממנו ברחו ששת המחבלים, הוא הרחבה של כלא שאטה, שנקרא תחילה שאטה ב' ולאחר מכן הפך לכלא נפרד וקיבל את השם גלבוע.

כלא שאטה היה מצודת טגארט בריטית, שהוסבה לכלא ב-1952. הוא נקרא כך על שם תחנת שאטה של רכבת העמק, שהייתה במתחם הכלא. תחנת שאטה נקראת כך על שם כפר ערבי קטן בשם שאטה, על אדמות סורסוק, משפחה יוונית-אורתודוקסית עשירה מביירות, בעלת קרקעות רבות בארץ ישראל ובהן אדמות רבות בעמק יזרעאל. מראשית המאה ה-20 קק"ל ניהלה עם המשפחה מו"מ על הקרקעות שברשותו, ובמהלך שנות העשרים והשלושים גאלה את הקרקעות בעמק ועליהן הוקמו היישובים גבע, כפר יחזקאל, עין חרוד, תל יוסף, חפציבה, בית אלפא ובית השיטה. האזור בו היה כפר שאטה נרכש ב-1933 ובסמוך לו עלה לקרקע קיבוץ בית השיטה. שֵׁם הקיבוץ משמר את השם שאטה, אך בעיקר את שם היישוב המקראי בית השיטה, שיתכן ששאטה שימר את שמו. בית השיטה מופיע בספר שופטים פרק ז, בסיפור מלחמת גדעון במדיינים, בעמק חרוד: "וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת הַשּׁוֹפָרוֹת וַיָּשֶׂם יְהוָה אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל-הַמַּחֲנֶה, וַיָּנָס הַמַּחֲנֶה עַד-בֵּית הַשִּׁטָּה צְרֵרָתָה עַד שְׂפַת-אָבֵל מְחוֹלָה עַל-טַבָּת".

בית השיטה הוא הקיבוץ הראשון שהוקם בידי בני הארץ, אנשי קבוצת החוגים, ב-1928 בחדרה. לימים הצטרפו אליהם חברי לגיון הצופים, שפרשו מתנועת הצופים. הם התאחדו תחת השם קבוצת החוגים, והאיחוד ביניהם הוליד את תנועת המחנות העולים. מחדרה עברה הקבוצה ב-1931 למחנה עבודה בכפר יחזקאל ומשם למעיין חרוד, שם שהו עד העליה לקרקע באדמות שאטה ב-1935.

קיבוץ בית השיטה השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ הצטיין בנטילת משימות לאומיות חלוציות על כתפיו לאורך השנים. בית השיטה הוא הקיבוץ שהקים את קיבוצי, קיבוץ אורטל בגולן, והיה הקיבוץ המאמץ שלו בשנותיו הראשונות. את המשימה של הקמת אורטל לקח על עצמו הקיבוץ ב-1976, פחות משלוש שנים אחרי ששכל 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים. משימה נוספת שלקח הקיבוץ על עצמו בסוף שנות השבעים הייתה שיקום אסירים מכלא שאטה באמצעות עבודה בקיבוץ.

הגרעינים הראשונים של אורטל עברו את תקופת ההכשרה (השל"ת) בבית השיטה. השבוע לפני ארבעים שנה, ב-1 בספטמבר 1981, הגעתי עם הגרעין שלי, הגרעין החמישי של אורטל – "שיטל" לחצי שנה בבית השיטה, שבה עבדתי במטעים, מילאתי תפקידים מרכזיים בגרעין והתחלתי את חיי הקיבוציים.

* "חדשות בן עזר"

ריכוז היכרות 2012-2021 – סיכום תפקיד

מכל התפקידים שמילאתי באורטל, ואין כמעט תפקיד קהילתי שלא מילאתי לפחות פעם או פעמיים, כולל שתי קדנציות כמזכיר, הובלת תהליכי שינוי ותהליכים אסטרטגיים וגם שתי קדנציות קודמות כרכז קליטה – אין תפקיד שאני גאה בו ורואה בו את תפקיד חיי באורטל, כמו ריכוז היכרות והובלת הצמיחה הדמוגרפית באורטל בתשע השנים האחרונות. בעיניי, תהליך הצמיחה הדמוגרפי בתקופה זו הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לאורטל מיום הקמתה.

כדי להבין את גודל השינוי, ראוי להיזכר היכן היינו לפני עשור. אורטל הייתה בעיצומו של המשבר החמור בתולדותיה, שהיה משבר חברתי ודמוגרפי, שלווה בעזיבה גדולה, כולל של משפחות מרכזיות ומובילות באורטל. התחושה הייתה ששטף העזיבות יימשך וקשה היה לעצור את הדימום. בתי הילדים היו מלאים בעיקר בילדים מן החוץ, ואלמלא הקליטה הגדולה – כשעין זיוון הקימו מחדש את מערכת הגיל הרך והוציאו את ילדיהם ממערכת החינוך של אורטל, היינו אנו נאלצים לשלוח את קומץ ילדינו לעין זיוון. הייתה תחושה של עייפות; עייפות מנשיאה בעול, עייפות מעשיה, עייפות ממשימתיות, עייפות מהקיבוץ. ובתוך המשבר הזה, אחזנו בציציות ראשינו וחילצנו את עצמנו מהביצה הטובענית, בתכנית הצמיחה הדמוגרפית עליה החלטנו ב-2012. הבנו שרק קליטה גדולה תשנה את מצבנו.

רבים בתוכנו לא האמינו שנעמוד במשימה. להרחבה הקהילתית אולי יבואו אנשים, אבל מי בימינו ירצה להיקלט בקיבוץ שיתופי בפריפריה של הפריפריה ועוד לשלם דמי קליטה גבוהים כאשר הבית שבו הוא יגור אינו בבעלותו? זה דימיוני. אבל ההחלטה על הקליטה התקבלה פה אחד. ואני קפצתי למים ולקחתי על עצמי את המשימה.

אורטל שינתה בשנים האלה את פניה, תוך ששימרה וחידשה את רוח אורטל, את הדרך האורטלית. דם חדש וצעיר התערה היטב בקהילה. בתינו ובתי הילדים שלנו שוב הומים מתינוקות ומילדים; בכיתות הגדולות ביותר בתולדות אורטל. הבור הדמוגרפי התאחה, והחלה גם חזרה של בני אורטל, אם כי בזרם דל ומאכזב בינתיים, אך אין לי ספק שנחזה בו כבמעיין המתגבר.

הצעירים הנקלטים רצו לבוא לאורטל, דווקא כיוון שזו אורטל, קיבוץ שיתופי בגולן. והם באו, ברובם, מלאי מרץ ורצון עשיה. איני מאמין במיתוס של הנקלטים שצריכים לעשות קולות של שטיח במשך שנתיים כדי לא להרגיז אף אחד, אלא להיפך, בהתערות מיידית בעשיה. וכך קרה. תחילה בהירתמות הנקלטים הצעירים לעשיה התרבותית, בשנת הארבעים ועוד ובהמשך בהשתלבות בכל הוועדות, בלקיחת אחריות ניהולית ובמילוי תפקידים מרכזיים באורטל. והיום מרכז המשק הוא מן הקליטה החדשה וכך גם מרכז התרבות, רכזת ספורט, רכזת התנדבות, רכז איכות הסביבה ולאחרונה גם מנהל ענף המזון. ואין סמל יפה יותר לכך, מן העובדה שרכז הצמיחה הדמוגרפית החדש, ג'וש, אף הוא מן הקליטה החדשה.

כל ההישג הזה לא היה קורה, אלמלא השכלנו לרתום את החברה האורטלית למאמץ הקהילתי החשוב הזה. נכון, לא כולם. היו חברים שעמדו מהצד או ישבו על הטריבונה ולא היו שותפים. אבל רוב הציבור היה שותף. בעשרות רבות של אירוחי סוף שבוע, לא קרה אפילו מקרה אחד שלא הצלחנו, גם אם במאמץ רב, למצוא שלוש משפחות מארחות, שפתחו את בתיהן ואת לבן לאורחים, ונהג שלקח אותם לסיור היכרות. ושתי הוועדות, היכרות וקליטה, רבות משתתפים ועמוסות בעשיה. צוות היכרות, בתקופות השיא שבהן אירחנו כמעט בכל שבוע, נפגש בשבת בצהרים, בזמן השנ"צ הקדוש, עם המשפחה המתארחת. ולכל משפחה שהגיעה לקליטה הייתה משפחה מלווה. עשרות משפחות נרתמו למשימת הצמיחה הדמוגרפית – וכך עמדנו בה בהצלחה רבה כל כך.

בקליטה להרחבה הקהילתית ההצלחה פחות האירה פנים. בשנים הראשונות בקושי בקושי הצלחנו לקלוט, וזה היה מתסכל ומאכזב. בשלב מסוים נכנסתי גם לשיווק ההרחבה הקהילתית, כדי לחלץ את העגלה. בדיעבד, אני חושב שטוב היה לאורטל שקצב ההרחבה הקהילתית היה אטי יותר. כך יכולנו להתמקד במיוחד במטרה העליונה של קליטה לחברות, והקליטה להרחבה התמזגה בתוך הקליטה הזו אט אט, באופן שבו כל משפחה שהצטרפה להרחבה נכנסה לתוך אווירת הקליטה לקיבוץ, והדבר חיזק את היכולת שלנו להגשים את חזון הקהילה האחת וההשתלבות האורגנית של ההרחבה בקיבוץ. והנה, כעת נותרו רק שני מגרשים פנויים, ואני מאמין שעד סוף 21' ולכל המאוחר בראשית 22' נשלים את ההרחבה.

****

לא קלטנו בני אלים. זאת, כיוון שגם אנו לא בני אלים. קלטנו אנשים בשר ודם, כמונו, בעלי רצון לחיות בקיבוץ, לעשות למענו ולתרום לו. לא חיפשנו את פנטזיית "טייס בשייטת מטכ"ל", אלא אנשים איכותיים בעלי מוטיבציה להיות חברי קיבוץ טובים ותורמים. חיפשנו איך לחזק את "השליש העליון" של הקיבוץ – ברמת המחויבות, המעורבות, העשיה, המשימתיות והמנהיגות. המטרה שלנו הייתה לחזק את המרכז, לא לצרף אנשים לשוליים. נכון, לא תמיד הצלחנו בכך, אבל בראיה כוללת, זו הצלחה אדירה שאנו נהנים ממנה היום ונהנה ממנה יותר בעתיד. ונהנה ממנה עוד יותר עם המשך הקליטה בשנים הבאות, שחייבת להימשך; לא כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, אפשר להפסיק אותה, אלא כי את המנגינה הזאת אסור להפסיק, כי היא חיונית והכרחית להבטחת עתידנו.

לא אחת הייתי בעמדת מיעוט בצוות היכרות, כאשר חשבתי שעלינו להיות פתוחים יותר לקליטת אנשים שאינם "כמונו" ולגוון ולהעשיר יותר את המגוון החברתי באורטל. אני מקווה שבעניין הזה נהיה טובים יותר בשנים הבאות.

****

הקליטה לאורטל היא תרומה לאורטל אך גם לגולן. כל משפחה חדשה שהבאנו לגולן, היא נכס לאזור כולו.

אורטל נהנתה מתוצאות תרומתנו לצמיחה הדמוגרפית של הגולן. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בתכנית הנחלות בגולן, שבזכותה אנו עומדים להשלים את הכפלת שטחי החקלאות של אורטל. תכנית הנחלות היא עדות לראיה של המדינה את חשיבות הקליטה לחברות באגודות השיתופיות חקלאיות של יישובי הגולן. כך היה בממשלה הקודמת וכך גם בממשלה הקיימת. בתקציב המדינה שהתקבל השבוע הוקצה סכום של רבע מיליארד ₪ לתכנית ממשלתית לפיתוח הגולן. כעת עובדים על התכנים. ראש המועצה, שעמו שוחחתי השבוע, אמר לי שחלק מן התכנית הוא בניית מבני ציבור ביישובים קולטים בגולן. ובכלל, המקום שלנו בגולן התחזק מאוד בזכות היותנו יישוב קולט.

****

הצלחת הקליטה היא בזכות ההירתמות של הציבור למשימה הקהילתית. אך לאחרונה, יש גם רוח רעה, שמתבטאת בדיבורים כמו "למה אנחנו נותנים בתים במתנה" וכו'.

גם אנו, הוותיקים, קיבלנו בית "במתנה". אלא שהחזרנו את המתנה בריבית דריבית דריבית, בעשרות שנות עמל ויצירה ותרומה ונתינה ללא גבול לאורטל. וגם הנקלטים, שבניגוד אלינו גם שילמו דמי קליטה נכבדים, יחזירו את ה"מתנה" בדיוק באותה מידה, גם כאשר אנחנו כבר לא כל כך נוכל לתרום וגם כאשר כבר נעבור לאקליפטוסים. לכן, הבניה לנקלטים אינה הוצאה אלא השקעה; ההשקעה החברתית והכלכלית הכדאית ביותר שלנו – ההשקעה בהבטחת עתידה של אורטל.

מסיבות כלכליות וחברתיות הגדלנו את דמי הקליטה באופן משמעותי. הייתי שותף להחלטה הזאת, מתוך הבנה שהיא מחויבת המציאות. אך יש לדעת שיש בה גם סכנות. לבטח נפסיד בשל דמי הקליטה הגבוהים משפחות טובות, בשל האפשרויות הכלכליות שלהן. גם אם אין ברירה, חשוב שנהיה מודעים למשמעות ההחלטה ולמחירה.

****

נהניתי מאוד מהתפקיד. בראש ובראשונה מתוצאותיו, אך גם מן העשיה עצמה, מן המפגש עם עשרות רבות של משפחות שרצו לבחון את האפשרות של שינוי בחייהן ועליה לקיבוץ בגולן. פגשתי את המשפחות בבתיהן והובלתי את המשך תהליך ההיכרות אתן, והכל בתוך השניוּת של שיווק אורטל מצד אחד ומצד שני, בחינת המשפחה והתאמתה לאורטל. הרגעים המשמחים והנעימים ביותר בתפקיד היו ההודעה למשפחה שהחלטנו לקבל אותה לאורטל. אני שמח מאוד שביום לפני האחרון שלי בתפקיד זכיתי להודיע למשפחת זיידנבאום על קליטתה. הרגעים העצובים והקשים היו הצורך להודיע למשפחה שהחלטנו לא לקבל אותה. ככל שזה היה בשלב מאוחר יותר של התהליך, זה היה קשה יותר. אני שמח שבשבוע הראשון לתפקידו, ג'וש זכה לקבל להרחבה את משפחת שפיצר – אין פתיחה יותר נעימה לתפקיד הזה, מקבלת משפחה חדשה.

במגע עם המשפחות, השתדלתי להאהיב עליהן את אורטל; להדביק אותן באהבתי לאורטל; בלי לצייר תמונה כוזבת של מקום מושלם, אלא תמונת אמת של מקום שיש מה לשפר ומה לתקן בו, וכל מי שמגיע אליו, מוזמן להיות שותף בבנייתו ותיקונו. מקום שבו עוד אפשר לחלום. 

אומרים ישנה ארץ

שאפילו לימונים פורחים בה

שבה גם מכאוב, גם מחסור

כאילו תמיד קורנים בה.

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לחלום.

נתן זך

נכנסתי לתפקיד הזה מלא תשוקה והתלהבות. סיימתי לאחר תשע שנים באותה תשוקה ואותה התלהבות כמו ביום הראשון.

****

ההצלחה הזו לא הייתה קורית אלמלא השותפות הנפלאה של חברים רבים. בראש ובראשונה צוות היכרות; צוות מתמיד וותיק, שלאורך תשע השנים כמעט לא הייתה בו תחלופה. וכך, הצוות הלך והתמקצע.

חברי הצוות: ענבל, רונן, מאיר, תומר, שרון אל', מיכל ר"נ ויאיר. בנוגע למשפחות להרחבה – גם מושי. אני מודה לכולם. מאיר ורונן החליטו לפרוש מהצוות. בחודש האחרון ג'וש כבר הצטרף לצוות ומעתה הוא עומד בראשו. תודה גם למי שהיו חברים בצוות לאורך השנים – יעל ה', קרן פ"א ונועה בר'.

בשבוע שעבר ערכנו יום פרידה שלי מהצוות בכפר גלעדי, בעקבות מורשת כפר גלעדי בהתיישבות, בביטחון ובעליה. סיימנו בשיחת פרידה מרגשת מאוד.

תודה למזכירים שעמם עבדתי ונהניתי משיתוף הפעולה עמם ומגיבוי שלהם – רן, ענבל ויאיר. לרכזי הקליטה ענבל ותומר. למנהלי משאבי אנוש – הילה ומתן. לרכזות החינוך – רותם וקרן. לרכז השיווק – אריאל ל'.

תודה למתאמי האירוחים, לנהגי הסיורים, לכל המארחים ולכל הציבור, שהעניק לכל משפחה שהתארחה כאן, וכמובן לכל משפחה שנקלטה כאן, תחושת בית ושייכות נפלאה.

ולג'וש – לקחת על עצמך משימה גדולה, המשימה החשובה ביותר להתפתחותה של אורטל ולעתידה. חזק ואמץ! אני מאמין בך ובהצלחתך!

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

בין בית מול הים לבית על ההר

תמה חלפין, בת קיבוץ נירים, היא אנתרופולוגית שמלמדת בסמינר הקיבוצים, ועוסקת במחקריה בסוגיות של החברה הישראלית ושל הקיבוץ. ספרה הראשון – "היה רע לתפארת: הלינה המשותפת – פוליטיקה וזיכרון".

ספרה השני, "בית מול הים", הוא אתנוגרפיה על קיבוץ, ששמו הבדוי הוא "גחלת", פרי מחקר שדה, שבו היא ומשפחתה חיו במשך שנתיים (2006-2008) בקיבוץ; היא למדה אותו, התערתה בתוכו, השתתפה בישיבות ובצוותים ואפילו עבדה חלקית ב"קומונה", כלומר מחסן הבגדים (כבר רמז ראשון שמדובר בקיבוץ של "השומר הצעיר"). אם תבטיחו לא לספר לאף אחד אגלה שכבר בעמוד הראשון של הספר, או לכל היותר בשני, ידעתי שמדובר בקיבוץ זיקים, שבנגב המערבי (אני לא חסיד של הביטוי "עוטף עזה").

הספר בהיר ורהוט ולא כתוב בג'יבריש אקדמי משמים, אלא הוא שווה לכל נפש. וגם אם יש בו הבהרת מונחי יסוד שינחו את הקריאה של מי שאינו מכיר קיבוץ, אני חושב שהוא ירתק בעיקר קיבוצניקים, כי הוא מהווה מראה לכל קיבוצניק, שבכל עמוד יעמת בין המידע על "גחלת" לקיבוצו.

כך גם אני קראתי את הספר. אפשר לומר שקראתי אותו כקורא חיצוני ובעת ובעונה אחת תרגמתי אותו לאורטלית. יש הרבה נקודות דמיון בין זיקים לאורטל, ובעיקר העובדה שמדובר בקיבוץ שיתופי שיש בו הרחבה קהילתית והוא נמצא בצומת הכרעות על אורחות חיים.

במובנים רבים הוא שונה מאורטל. למשל, רמת ההתערבות של הכלל בחיי הפרט, כולל בתחומי רווחה וחינוך דיסקרטיים, הדהימה אותי. האתיקה האורטלית בתחומים אלה, מאז ומתמיד, הייתה לאין ערוך טובה יותר.

הבדל נוסף, הוא שבניגוד מוחלט לתוצאות הסקר שנערך אצלנו – שם מי שדוחפים להפרטה הם הצעירים בעוד המתנגדים לה הם הוותיקים. יכולתי אף לדמות שגם שם באחת האספות התנשא אחד הוותיקים על הצעירים בסגנון "כשתגדלו תבינו", רק מן הכיוון ההפוך. כשקראתי, חשבתי גם על דבריו של נקש באסיפה, בהם ציטט את ד"ר עמיר הלמן, שהקיבוץ הוא מקום טוב לצעירים, אך מקום לא טוב לזקנים. אני דווקא מכיר קלישאה האומרת שהקיבוץ הוא גן עדן לילדים ולזקנים אך לא מקום טוב למי שבאמצע (הקלישאה משתמשת בביטוי הרבה יותר בוטה לגבי מה שבאמצע). אני דווקא מאמין שהקיבוץ, ובוודאי אורטל, עשוי להיות גן עדן לכל, מן העריסה עד הקבר, ובלבד שמדובר במי שמאמינים בדרך החיים הזאת ורוצים להגשימהּ. או כפי שאמר אחד המרואיינים בספר, משפט כמעט זהה לדברים שאמר לי השבוע חבר אורטל: "בלי קיבוצניקים בלתי אפשרי להמשיך ולעשות קיבוץ" (ע' 244).

****

ספרה של תמה חלפין "בית מול הים – חיי יומיום בקיבוץ של ראשית שנות האלפיים", זוכה פרס קרן גולדברג לכתב יד עיוני מקורי מצטיין, בהוצאת "למדא-עיון", הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, מחולק לחמישה פרקים ובהם פרקי משנה רבים. הפרקים הם: הקיבוץ כמשפחה והמשפחה בקיבוץ, כלכלה וחברה בקיבוץ, בין גופו של אדם לגופו של עניין: אוטופיה ותקנונים, יומיום חג וריטואלים של יומיום: הסובייקט הקיבוצי.

הוא עוסק במגוון רחב של תחומים; הקיבוץ כבית, המעמדות בקיבוץ (חברים, תושבים, בנים תושבים וכו'), הקליטה, התרבות והחג, חיי היומיום, בעלי התפקידים והמנהיגות, הכלכלה, המחלוקות על אורחות החיים, השינויים וכד'. דומני שהחוקרת היטיבה להבין את השפה והדקויות, מן הסתם בהיותה בת קיבוץ, ולקלוט היטב הן את התמונה הגדולה והן את הפרטים המרכיבים אותה. היא הקפידה לא להיות שיפוטית והצליחה בכך כמעט לחלוטין. או כפי שהיא כתבה באחרית הדבר: "כמו כל חוקר בכל מחקר, אנשים מנסים לגשש אם אני בעד או נגד, האם אני חושבת שקיבוץ זה רע או טוב, האם הצליח או נכשל, האם יש לו עתיד או שמא הוא בסכנת הכחדה. איני יודעת, איני יכולה ואיני רוצה לשפוט. ניסיתי לכתוב מחקר זה מכורסתו של האנתרופולוג ולא מכס המשפט, משמע ליטול מקטע קטן של אנושות ולשים אותו תחת זכוכית מגדלת. וכשמסתכלים על מקטע אנושי, כל מקטע אנושי, ברזולוציות גבוהות רואים כמה הוא עלוב וכמה הוא מפואר, כמה קטנים וקטנוניים הם בני אדם וכמה גדלות נפש יש בהם. בזאת לא שונה הקיבוץ משום מקום אחר, אך בכל מקום יש צורות שונות הן לעליבות והן להדר" (ע' 252).

היא דיברה על הקושי להיות בעל תפקיד בקיבוץ בעיקר משני טעמים. האחד הוא האופי האנרכי של הקיבוץ כחברה ללא משטרה וללא אכיפה מצד אחד, כאשר מצד שני הוא מלא בחוקים ותקנונים ובעלי התפקידים מחויבים להבטיח שהקיבוץ יפעל על פיהם ללא יכולת אכיפה. השני הוא "העודפות החברתית", מושג סוציולוגי שלמדתי מקריאת הספר, כלומר העובדה שאני מנהל של עובד שאשתו היא הגננת של הילד שלי והילדה שלי היא בגן עם הילד שלו ואשתו היא מרכזת הוועדה שבה אני חבר ואבא שלי ואבא שלו עלו באותה הכשרה. בתוך הסיטואציה הזאת נדרש בעל התפקיד לנהל ולהנהיג וזה קשה; הרבה יותר קשה ומאתגר ממה שנדרש ממנהיג ומנהל במקום אחר. לכן, קיבוצים רבים מעדיפים להכניס בעלי תפקידים מבחוץ (גם זיקים פנה לדרך הזו, אך אחרי התקופה הנסקרת בספר). אולם כידוע לכם, בעיניי זה מהלך שמסרס את הקיבוץ. איני מתכחש לגודל האתגר, אך אני מאמין שהעמידה בו היא העוצמה של הקיבוץ.

****

חלק מרכזי בספר עוסק בתהליכי השינוי. באותן שנים ביצע הקיבוץ תהליך של הפרטות שירותים ציבוריים שאנחנו ביצענו עשור ושני עשורים קודם לכן. למשל, הפרטת הרכב שעברה ברוב גדול, אך המחלוקות והוויכוחים דומים לאלה שהיו אצלנו, ודווקא הפרטת ה"קומונה" – מחסן הבגדים, שנדחתה, למרות שבאחד הקטעים השיפוטיים היחידים בספר מתואר איזו מדמנת בטלה יש שם; דבר שאצלנו לא יכול היה להתקיים. לעומת זאת, בשנים שקדמו למחקר השדה, הוחלט שם על הכנסת מרכיבי תרומה לתמורה, לא במתכונת המודל השילובי שלנו, אלא תשלום על שעות נוספות ותורנויות (וגם תופעה מכוערת של סחר בתורנויות) וקנסות על אי עמידה בחובת העבודה. רעיון של פתיחת דיון על הפרטת הקיבוץ הובא לסקר ורוב גדול התנגד לו. (עם זאת, עשר שנים אחרי מחקר השדה, אך עוד לפני שהספר יצא, גובשה הצעה להפרטה שזכתה לרוב, אך לא ל-2/3 הנדרשים על פי התקנון).

****

בפרק "חברה וכלכלה בקיבוץ", בע' 135, מופיע מאמר שפורסם בעלון הקיבוץ מאת נוחי זמר (כל השמות בדויים) אחד ממתנגדי השינוי, ובין השאר מופיעה בו הפסקה הבאה: "לדוגמה: המושג 'שוויון ערך העבודה'. מרבית שנותיי ב'שומר הצעיר' למדתי שכוונת המושג הנ"ל היא שכל עבודה שווה ואין עבודה המביישת את בעליה. והנה בעלון האחרון, בכתבה המצוטטת של אורי הייטנר (שהביא לדפוס אמנון) כותב הוא כי שוויון ערך העבודה משמע, על החבר לדעת מהו שכר עבודתו ולכן עליו לקבל כל חודש תלוש שכר (גם בקיבוץ שיתופי – דבר המחבר)". ובהמשך הוא תוקף את העמדה שלי. 

לכאורה, מוזר שמי שהביא לפרסום בעלון זיקים מאמר פרי עטי הוא דווקא מי שדוגל בשינוי ומי שיוצא נגד המאמר הוא דווקא מי שמתנגד לשינוי. אך אין זה מקרה, כיוון שכך היה גם באורטל לאורך שנים רבות. אלא שהשינויים שהבאתי לאורטל והרעיונות שעליהם כתבתי גם בעיתונות הקיבוצית, דגלו בשינויים מהותיים ומשמעותיים, אך כאלה שנועדו לשמור על הקיבוץ השיתופי, מתוך הבנה שאם הוא ידרוך במקום ולא יתאים את עצמו לשינויי הסביבה, הזמן והמקום, הוא לא ישרוד. דומני, שבזכות שינויים אלה, שנראו כפירה בעיקר, אורטל היא קיבוץ שיתופי עד היום ואני מקווה שבזכותם היא תהיה קיבוץ שיתופי גם בעתיד.

אכן, יצאתי בעבר נגד הרעיון של שוויון ערך העבודה. הטענה שלי הייתה, שאיננו צריכים לרמות את עצמנו. תרומתה של מהנדסת המפעל אינה זהה לתרומתו של המנקה במפעל. וכדי להתנהל בצורה מושכלת ואמתית, אין לטאטא זאת תחת השטיח. יש לתמחר באופן אמתי ודיפרנציאלי את העבודה, וכפי שעובד חוץ יודע מה המשכורת שהוא מכניס לקיבוץ, כך גם עובד פנים צריך לדעת זאת. וכך, יש לנהל את הענפים בעסק ובקהילה בצורה מושכלת ורציונלית. היכולת לומר לעצמנו את האמת, היא מבחן דבקותנו ברעיון. אם אנו צריכים לרמות את עצמנו כדי להיות קיבוץ, סימן שהיותנו קיבוץ מבוסס על אדני שקר. את שוויון ערך העבודה יש להמיר בשוויון ערך האדם העובד – כאשר גם המהנדסת וגם המנקה, אף שהם מכניסים שכר שונה לקיבוץ, מקבלים תקציב שוויוני, על פי גודל המשפחה והוותק.

את הרעיונות הללו היה לי קשה להעביר גם באורטל, אם כי תמיד הם התקבלו בסופו של דבר, ועברו את הרוב הנדרש על פי התקנון (שבעבר היה 75% מכלל החברים ומאמצע שנות התשעים שינינו את התקנון והורדנו אותו ל-66.6%).

אני מאמין בדרך הזאת ומקווה שנלך בה גם בתהליך האסטרטגי הנוכחי. הקיבוץ השיתופי חייב להיות בשינוי מתמיד. הקיבוץ השיתופי של 1978 לא יכול היה להיות הקיבוץ השיתופי של 1988 (אז היה תהליך השינוי הראשון), הקיבוץ השיתופי של שנת 2000 אינו הקיבוץ השיתופי של 2020 והקיבוץ השיתופי של 2030 לא יכול להיות הקיבוץ השיתופי של 2020. הסקר שהוצג השבוע באסיפה מצביע על בעיה קשה של אבדן הביטחון של החברים בעתידם הסוציאלי, במענה שהקיבוץ ייתן להם לעת זקנה או מחלה. קיבוץ שיתופי לא יוכל להתקיים לאורך זמן ללא הביטחון הזה (בין אם אי-הביטחון מוצדק אובייקטיבית ובין אם לאו), ולכן עלינו כקיבוץ שיתופי לתת את המענה הראוי לבעיה, גם תוך שינוי סדרי העדיפויות הקיימים. אני מאמין שזו הדרך הנכונה לנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

מבחן התוצאה

נכון ליום כתיבת המאמר הזה (יום רביעי בבוקר), מספר החולים קשה בקורונה בישראל הוא 55 איש. מתוכם – 40 מונשמים. סך כל החולים הפעילים – 460. מספר החולים החדשים ליום בשבוע האחרון נע בין 11 ל-33. שיעור הבדיקות החיוביות – 0.1%. מספר הנפטרים ליום נע בין 0-2.

הנתונים הללו כמעט בלתי נתפסים, אם ניזכר היכן עמדנו לפני פחות מחצי שנה. עמדנו אז על אלפי חולים חדשים מדי יום, בסך הכל 80,000 חולים, למעלה מאלף חולים קשה, חצינו את רף 6,000 המתים ובכל יום נפטרו עשרות חולים נוספים. המגפה עמדה על סף אובדן שליטה, בתי החולים עמדו על סף קריסה מול עומס החולים שהלך וגבר מדי יום. זאת, למרות שהיינו אז בסגר, עטינו מסיכות במקומות פתוחים וסגורים ושמרנו על הנחיות ריחוק-חברתי קפדניות מאוד. כל ההנחיות הללו היו הכרח ובזכותן לא הידרדרנו למצב נוסח הודו. ואילו הנתונים המצוינים היום הם למרות שאין סגר, אין עטיית מסכות בחוץ, הנחיות הריחוק החברתי הוסרו כמעט לגמרי ועברנו בשלום את פורים, פסח, יום העצמאות, רמדאן וכל האירועים ההמוניים הכרוכים בהם.

כל זאת, בזכות סיבה אחת ויחידה – החיסון. לא בכדי, החולים החדשים, כולל החולים קשה והנפטרים, רובם ככולם לא התחסנו. כך בארץ וכך בעולם – יש הלימה מוחלטת, חד-חד-ערכית, בין אחוז המחוסנים בכל מדינה לבין מצב התחלואה בה. הנה, ארה"ב שהייתה מהמובילות בכל מדדי התחלואה שינתה כיוון באופן דרמטי ברגע שביידן החל במבצע החיסונים המאסיבי. וכך בכל מדינה ומדינה.

זה לא צריך להפתיע. כל המדינות המתקדמות בעולם השקיעו הון עתק במחקר ובפיתוח של החיסונים. וכך, בתוך זמן קצר נעשו לא רק הייצור אלא גם הניסויים של החיסונים, בסדר גודל חסר תקדים. תוצאות הניסויים, הן של חברות התרופות, הן של ה-FDA – מנהל הבריאות האמריקאי, העידו על כך שאחוזי ההצלחה של החיסון חסרי תקדים, בפער עצום לעומת כל חיסון אחר בתולדות הרפואה. ובמבחן התוצאה – ההצלחה גדולה אף יותר מן ההערכות האופטימיות ביותר.

****

ביקורת ציבורית הוטחה במטה קורונה, ובי כדובר המטה במיוחד, על כך שעשינו, כביכול, "שטיפת מוח" למען החיסונים. יתכן שדי במבחן התוצאה שהצגתי כאן כדי להסביר מדוע צדקנו במסע השכנוע.

הייעוד של מטה קורונה היה בראש ובראשונה לשמור על אורטל נקיה מקורונה. הצלחנו בכך כמעט לגמרי. המטרה השניה הייתה ניהול אחראי ונכון של החיים הקיבוציים שלנו תוך הקפדה על בריאות הציבור ושמירה מרבית על השגרה.

ברגע שנמצא הפתרון למשבר – החיסון, חובתנו הציבורית הייתה לפעול ככל יכולתנו לעידוד ההתחסנות.

בריאות הציבור היא הא"ב של הערבות ההדדית, שהיא הערך המרכזי של חיינו הקיבוציים. בנוסף לכך, המגפה פגעה ביכולת התפקוד הקהילתי והכלכלי שלנו בשל הסגרים, הבידודים, הישארות הורים עם ילדים מבודדים וכו'. האחריות הציבורית חייבה אותנו לעשות כל שלאל ידינו כדי לקרב את קץ המגפה, כאשר היה ברור מה הדרך לכך, והיא כל כך פשוטה, אך מחייבת את היענות הציבור.

בנוסף לכך, אנו נושאים את דגל המשימתיות, כלומר היותנו קיבוץ הרואה עצמו אחראי לעשיה מחוצה לנו, למען החברה הישראלית כולה. כל אחד מאתנו, ברגע שהתחסן, תרם את תרומתו הלאומית להתגברות על המגיפה ששיתקה את המדינה. והפעם הייתה זו אף תרומה לאנושות כולה. ודאי שתפקידנו כמטה קורונה היה לעודד זאת. אני גאה בכך שרוב מוחלט של חברי אורטל נתנו כתף, תרתי משמע, למאמץ הלאומי החשוב הזה.

הביקורת על המטה הייתה שאיננו "מכילים" את כל העמדות והרצונות של כלל הציבור ולכן איננו "מכבדים" דעות אחרות. איני מקבל זאת. תפקידה של מנהיגות – להנהיג. מנהיגות חייבת לנקוט עמדה. בוודאי כאשר מדובר בדיני נפשות. ובוודאי כשנקיטת העמדה לא הייתה בין דעות, אלא בין אמת מדעית מוכחת לפייק-ניוז.

המדינה לא כפתה על האזרחים להתחסן וכמובן שגם אנחנו לא. פעלנו בדרכי הסברה ושכנוע. זו הייתה חובתנו.

****

ה-FDA אישר, בעקבות ניסויים מקיפים, את חיסון הנערים בגיל 12-16. נחמן אש, פרויקטור הקורונה, הודיע השבוע שבקרוב מאוד יחל חיסון הנערים בישראל.

בניגוד למה שהיה לפני כחצי שנה, הפעם, קרוב לוודאי, לא תהיה נהירה המונית להתחסן. הסיבה לכך היא מצב הקורונה בישראל. אילו חיסון הנערים היה מאושר בשיא המגפה, החיסון היה המוני כמו אצל המבוגרים. אבל למה המצב השתנה כל כך? בזכות החיסונים. לכן, המסקנה הרציונלית היא שלאור מבחן התוצאה יש לרוץ ולמהר ולחסן את הנערים. אבל… כנראה שהציפיה שהאנשים ינהגו ברציונליות היא לעתים קצת מוגזמת.

****

184 הודעות שלחתי לציבור מטעם מטה קורונה החל ב-4.3.20 ועד 21.5.21. והייתי ממש מאושר להוציא את ההודעה האחרונה על הפסקת פעילות מטה קורונה. המטה נסגר כיוון שאין בו צורך במצב הקיים. החלטות נקודתיות בנושאי קורונה יתקבלו בידי בעלי התפקידים או בצח"י.

ובינתיים נמשיך לשמור על המגבלות שעדיין קיימות (להערכתי, לא לעוד הרבה זמן) ובראשן עטיית מסכה בחללים סגורים כמו חד"א והכלבו.

ושכולנו נהיה בריאים וחזקים.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

תמונת ניצחון

"גם לך היו נקיפות מצפון על החגיגות שעשינו בשבועות, שעה שכל הדרום והמרכז תחת אש והתושבים יושבים ממ"דים?" שאל אותי חבר.

אכן, ישראל מותקפת בפשע נגד האנושות – ירי אלפי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית. אחינו בדרום ובמרכז נמצאים תחת מתקפה קשה. בנוסף לכך אחינו בערים המעורבות מותקפים בידי פורעים ערבים וגם בגליל יש יישובים נצורים. אין ספק ששמחת החג של כולנו נפגעת.

אך לא; לא זו בלבד שאין לי נקיפות מצפון על החגיגות, אלא אדרבא, דווקא עכשיו, יותר מתמיד, חשוב לחגוג את החג במלוא תפארתו. המטרה של הטרור היא להטיל אימה ולהשבית את חיינו. התשובה שלנו היא אף-על-פי-כן; דווקא עכשיו עלינו לחגוג ביתר שאת. ובחגיגות שחגגנו, חשתי שאנו חוגגים גם בעבור אחינו שאינם יכולים לחגוג השנה.

****

חגיגות שבועות, אחרי שנת הקורונה, היו נפלאות; החל בתיקון ליל שבועות, דרך סעודת החג המיוחדת במגרש הכדורגל ועד חגיגת הביכורים במטע. הייתה זו אורטל במיטבה; ארגון למופת, יחד אמתי וגאוות יחידה. היה זה מפגן עוצמה של הקהילה והקהילתיות, הקיבוץ והקיבוציות, אורטל והאורטליות.

****

לאחר טקס הביכורים באורטל, נסענו כבכל שנה לטקס הביכורים בנהלל (היישוב שבו יעל גדלה), שכותרתו השנה הייתה "מאה שנות קציר בנהלל". מושב נהלל, בכור מושבי העובדים, עלה לקרקע לפני מאה שנה. נהלל נוסד מיד לאחר מאורעות תרפ"א. והנה, גם בתשפ"א נמשכת המלחמה של הערבים לעקירתנו מכאן.

אם נבחן איפה היינו לפני מאה שנה ואיפה אנו היום, על אף כל המלחמות והטרור, יש לנו שפע מקורות לחוסן ועוצמה ולעמידה איתנה מול המשך המלחמה על הארץ.

****

במסגרת טקס הביכורים בנהלל נערכה תהלוכת טרקטורים, החל בטרקטור עתיק ששופץ לפני שנים אחדות וכלה במפלצות של פאר החדשנות במיכון החקלאי היום. ועל אחד הטרקטורים שבאמצע הדרך היה סטיקר דהוי – "העם עם הגולן".

כן, גם המאבק שלנו הוא אבן דרך משמעותית בתולדות ההתיישבות הציונית.

****

ראש המועצה האזורית עמק יזרעאל איל בצר, שבירך בטקס בנהלל, אמר שהטקס הזה והפגנת העוצמה של החקלאות בעמק, הוא תמונת הניצחון שלנו. הסכמתי אתו והדבר נכון גם לטקס הביכורים באורטל.

אבל תמונת הניצחון הגדולה תהיה בחגיגות הביכורים בשנה הבאה ביישובי הנגב המערבי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

נציג אורטל במליאה: סיכום תפקיד

בתקופת חברותי במליאת המועצה האזורית גולן, ראיתי כחלק מחובתי הציבורית כנבחר ציבור, לדווח לחברי אורטל במידף על דיוני המליאה ועל פעולותיי כחבר מליאה. לפני כשלושה שבועות התפטרתי מהמליאה, כדי שאוכל לגשת למכרז על ניהול קהילת רמת טראמפ. ברשימה זו אסכם את שליחותי במליאה.

****

שתי תקופות ארוכות ייצגתי את אורטל במליאה. הראשונה הייתה בשנים 1987-1999, מתחילת הקדנציה הראשונה שלי כמזכיר עד סוף הקדנציה השניה (ובתווך בין הקדנציות נשארתי, לבקשת המזכירים). באותם ימים כמעט כל חברי המליאה היו מזכירי היישובים או מרכזי משק, בניגוד למצב היום שבו החוק רואה משום מה "ניגוד עניינים" בחברות מזכירים, מנהלי קהילה ואפילו חברי ועד היישוב במליאה. באותה תקופה המועצה הייתה הפרלמנט התוסס של הגולן.

התקופה השניה הייתה בשנים 2015-2021. נכנסתי לתפקיד לאחר מותו של יוני, נציגנו הקודם במליאה. בתקופה הראשונה התאכזבתי מאוד מהמליאה. יותר משהייתה זו מליאת מועצה, היה זה מועדון מעריצים של אלי מלכה. אי אפשר היה להשמיע ביקורת, לתהות תהיות. לא הובאו נושאים משמעותיים לדיון. חשתי כרובוט במוסד של הצבעות פה אחד על הנושאים המשעממים שהחוק מחייב להעביר במועצה. קיבלנו הרבה כבוד, כמו כניסת אח"מים למופע היובל, הזמנה לאירועים וכו', אך תכל'ס – לא עשינו כלום. הייתי מתוסכל מאוד. אחרי רוב הישיבות לא היה לי מה לשתף במידף. מה הייתי מספר? שאישרנו את תקציב הקהילה של נוב ואישרנו חילופים בהרכב ועדת ביקורת של אודם?

אף על פי כן רציתי להיבחר שוב למליאה, בבחירות האחרונות. הייתי פעיל במטה של מיכל רייקין, האמנתי שהיא תנצח, והיו לי אתה שיחות גם על המליאה, איך לחזור ולהפוך אותה לגורם משמעותי; המוסד הנבחר הדמוקרטי העליון של הגולן. לצערי, היא לא נבחרה. אך המליאה החדשה הרבה יותר ביקורתית, פעילה ומשמעותית. אני לא חושב שהישיבות מנוהלות באופן מקצועי, אבל יש בשר, יש תוכן, יש עניין.

אני רוצה לשבח בעיקר את האופן שבו המליאה עוסקת בסוגיית טורבינות הרוח. לימוד מעמיק, עד כה בחמש פגישות, עם גורמים שונים, ללימוד הנושא, כדי לגבש עמדה. לצערי, הישיבות הללו אינן מוגדרות כישיבות פורמליות של המליאה, ואני חושב שזו טעות. אבל המהלך עמוק ומעניין. בהודעתי לחברי המליאה, בקבוצת הווטסאפ, על פרישתי, הוספתי: "בטרם אצא מהקבוצה, יש לי עוד חוב קטן, והוא להביע את דעתי בנושא הטורבינות. נכנסתי לתהליך הזה פתוח לגמרי, ויצאתי ממנו מבולבל, כיוון שיש בהחלט נימוקים משכנעים מאוד לשני הצדדים. אני בעד פסק-זמן קצוב בזמן לפני אישור של מיזם חדש, אבל שהמליאה תחליט מה בדיוק יש לבדוק בפסק הזמן ומה הפרמטרים לאישור המשך המיזם. ויש לעשות כל מאמץ שההחלטה תעשה בהסכמה עם המשקים הנוגעים בדבר".

****

כחבר מליאה הייתי פעיל מאוד, לא החסרתי אף ישיבה והרביתי להשתתף בדיונים ולהביע דעה וגם העליתי נושאים לדיון.

פעלתי למען מנהל תקין וניקיון כפיים. תחילה בדרישה לחקירת השתלטות מושחתת על הודעות מוקד החירום של הגולן, לפני הבחירות, להשמצת מועמדים לראשות המועצה. העליתי את הנושא שוב ושוב ושוב, כעמדה שלי וכדרישה של ועדת ביקורת. תבעתי להקפיא את אישור מינוי המנכ"ל עד שתתבצע חקירה. בסופו של דבר לא הצלחתי להשיג את מבוקשי, וחברי המליאה, גם כאלה שתמכו בדרישתי בתחילה, מאסו בכך ודרשו ממני לחדול לעסוק בנושא. לכאורה נכשלתי, אבל אני מאמין שהלחץ הזה יצר הרתעה ותחושה שיש עין פקוחה ואקטיבית וכדאי וראוי להיזהר.

לסוגיה נוספת בתחום מנהל תקין וטוהר מידות – עבירות בניה של חברי ועדת תכנון ובניה עוד אשוב בהמשך המאמר.

נושא נוסף שהעליתי היה ארכיון הגולן, הקרוב ללבי. הגיעו אליי ידיעות על כוונה לבצע קיצוץ משמעותי בארכיון הגולן, שעלול לחסל אותו. העליתי את הנושא במליאה, כתבתי עליו ב"שישי בגולן", הקמתי את פורום ידידי ארכיון הגולן והעליתי את הנושא לתודעה הציבורית. הקיצוץ נמנע. בהמשך הדרך, פורום הידידים לא הצליח למנוע את פיטורי מנהל הארכיון, שהיה מעולה מבחינה מקצועית, אך לא נוח לניהול של מי שאוהבים שקט תעשייתי. ובקורונה לא הצלחנו למנוע קיצוץ משמעותי, אם כי אני מקווה שהוא זמני ונוכל להחזיר את הארכיון לתפקוד סביר.

העליתי בכמה ישיבות את אי הסדר בפרסום פרוטוקולים של המליאה וההנהלה וחוסר השקיפות הכרוך בכך. בנוגע למליאה הדבר תוקן, כאשר נשכרה חברת תמלול. לגבי ההנהלה – עדין הבעיה נותרה בעינה. אין פרוטוקולים לישיבות ההנהלה. כך, אין לחברי המליאה דרך לפקח על ההנהלה. אני מקווה שהנושא יתוקן.

****

לא פחות חשובה מהחברות במליאה היא החברות בוועדות. הייתי יו"ר ועדת ביקורת וחבר בוועדות חינוך והנצחה.

שמחתי על הבחירה ליו"ר ועדת ביקורת, אך מהר מאוד למדתי שעל פי חוק סמכויותיה מצומצמות מאוד, והיא בסך הכל אמורה להיות הגוף המלווה את עבודת המבקר. לא בכדי, הוועדה הייתה רדומה למדיי בעבר. בכל זאת, הפחתי בה רוח חיים ככל שיכולתי. הפעולה הראשונה הייתה החלטה להפסיק את השתתפותם האוטומטית של מנכ"ל המועצה והגזבר בישיבות. ראיתי כלא ראויה את המציאות שבה הגוף המבוקר יושב בוועדת ביקורת. רתמתי את הוועדה למאבק לחקירת פרשת המסרונים בבחירות.

הוועדה מוסמכת להמליץ למבקר על נושא לביקורת בכל שנה. בשנת 2019 המלצנו על ביקורת עומק על הוועדה לתכנון ולבניה. הדו"ח של המבקר היה חמור למדיי. יש לציין שהוא פורסם אחרי חילופי ראש אגף הבינוי והביקורת הייתה בעיקר על הקדנציה של קודמו, ולכן עיקר חשיבותו הייתה ככלי למנהל החדש מה ראוי לתקן. אחד הדברים שעלו בדו"ח, הוא ששלושה מחברי הוועדה לתכנון ובניה ביצעו בעצמם עבירות בניה.

לא היה פשוט לצאת נגד עמיתינו למליאה, אך חשבתי שמדובר בדבר בלתי תקין, שמחייב התייחסות משמעותית של הוועדה. ניסחנו המלצה לראש המועצה ולמליאה, שתבעה התפטרות מהוועדה של אותם חברים, אך גם הציעה מהלך שיאפשר להם לתקן במהרה את הטעון תיקון. המסר היה חובתנו כנבחרי ציבור לתת דוגמה אישית. אחד מהשלושה התפטר מן המליאה (כי הוא נבחר לכנסת) עוד לפני הדיון. לגבי השניים האחרים, חיים רוקח הודיע שהגיעו אתם להסדרים על תיקון הליקויים. בכוונתי להציע למחליפי להבטיח שהנושא לא ירד מסדר היום וייבחן בדו"ח המבקר הבא.

גם נושא הפרוטוקולים שהזכרתי נכנס לדו"ח הביקורת האחרון.

הנושא שבחרנו לביקורת בשנת 2021 – ביקורת עומק על פעילות המועצה הדתית.

ועדת חינוך התכנסה 3-4 פעמים באינטנסיביות גבוהה ואז הפסיקה לפעול. העליתי זאת לא פעם, הן בפני יו"ר הוועדה ס' ראש המועצה גל גפני והן במליאה, אך הדבר לא תוקן. זו ועדה על הנייר.

ועדת ההנצחה, לעומת זאת, היא ועדה פעילה מאוד, אולי הפעילה ביותר במליאה, והיא מנוהלת היטב בידי נציג אבני איתן גלעד הילמן. אנו עוסקים בכל הקשור להנצחה ואנדרטאות בגולן, נושא שעד לאחרונה היה פרוץ. כל מי שרוצים הנצחה, בעיקר נציגי יחידות שלחמו בגולן במלחמת יום הכיפורים ופחות מכך במלחמת ששת הימים, נפגשים אתנו ואנו דנים בבקשות, מבטיחים שהדברים ייעשו בתיאום עם גורמים כרשות שמורות הטבע, קק"ל וכו', ובצורה שמשתלבת עם הנוף, סולידית וככל האפשר משתלבת בצרכי הקהילה. מבחינתי, הפגישה עם הלוחמים ולימוד מורשת הקרב מרגשת ביותר.

באופן אישי עסקתי בוועדה בעיקר בשני מיזמים. האחד הוא יוזמה משותפת של הארכיאולוג ערן מאיר ושלי ליצור את שביל מורשת ההתיישבות (כדוגמת שביל אלי כהן), שייתן ביטוי ונוכחות לתולדות ההתיישבות בגולן. היום ההיסטוריה המטופחת של הגולן היא רק מורשת קרב ומורשת ארכיאולוגית של בתי הכנסת העתיקים. אין שום ביטוי ולו הקטן ביותר להתיישבות. ההצעה עברה בוועדה ולאחרונה הגשנו אותה לקול קורא של המשרד למורשת, בתקווה שהיא תתוקצב בידי המדינה.

הנושא השני היה קביעת קריטריונים ברורים ועשיית סדר בסוגיה העדינה – מי צריכים להיות מונצחים באתר גמלא ואלו שמות יש לקרוא בטקס יום הזיכרון בגמלא. ניסחתי הצעת מדיניות, שהתקבלה בוועדה ובמליאה. 

עם התפטרותי מהמליאה, נעניתי לבקשתו של גלעד שאשאר בוועדה כנציג ציבור, והמליאה אישרה את המינוי בישיבתה האחרונה. בתוך הוועדה לקחתי על עצמי להיות בצוות מצומצם שיגבש את שנת היובל למלחמת יום הכיפורים בגולן.

אני מרגיש סיפוק על עשייתי ותרומתי כחבר המליאה ומקווה שהיטבתי לייצג את חברי אורטל.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל