פינתי השבועית ברדיו: סמבה בשניים

סמבה בשניים / מתי כספי ויהודית רביץ

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.7.21

מחר, 13 ביולי, ימלאו שמונים שנה להולדתו של אהוד מנור, חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת 1983, בהיותו בן 42 בלבד, ואחד מגדולי הפזמונאים העבריים. מנור הקפיד להדגיש שהוא אינו משורר אלא פזמונאי. הוא לא אמר זאת מתוך ענווה או הצטנעות, אלא מתוך כבוד לפזמון, וראייתו את הפזמון כסוגה שאינה נופלת בחשיבותה התרבותית מהשירה. בעיניי, אגב, הוא משורר. חלק משיריו, כדוגמת "ברית עולם", הם שירה נשגבת, גם אם נכתבו מלכתחילה להלחנה. אך הוא עצמו הקפיד להתכחש להיותו משורר. הוא היה פזמונאי, מתרגם, מגיש תכניות רדיו ומנחה תכניות טלוויזיה, בתחומי המוסיקה והקולנוע.

אהוד מנור נפטר לפני 17 שנים. כיוון שהוא היה יוצר פורה בצורה בלתי רגילה, אין ספק שהתרבות הישראלית הפסידה מאות רבות של שירים שלא נכתבו, בשל פטירתו המוקדמת כל כך, בגיל 63 בלבד.

פינות רבות הקדשנו לשיריו של אהוד מנור. יקרות לי במיוחד הפינות שהוקדשו למה שאני מכנה "טרילוגיית שירי הצומוד" שלו – "ללכת שבי אחריך", "יליד הארץ" ו"אין לי ארץ אחרת".

הפעם אתמקד בשיריו המתורגמים של אהוד מנור. האמת היא שהשבוע, שבוע הגמר של קופה אמריקה והיורו, השיר המתורגם האקטואלי ביותר שלו הוא "איזה כדורגל", אבל את השיר הזה כבר השמענו.

שיריו המתורגמים, או כפי שהוא נהג לכנות אותם "שירים שעשו עליה", היו מרכיב משמעותי ביותר ביצירתו של אהוד מנור. הוא תרגם מאות שירים. הוא תרגם בעיקר מאנגלית, אך גם משפות אחרות, שאינו דובר אותן, אך תרגמו בעבורו את השירים תרגום חופשי והוא עיבד אותם לשירים, תוך הקפדה על חריזה ועל התאמה מוסיקלית מדויקת ללחן.

אהוד מנור היה המתרגם של כמה מיזמים מוסיקליים גדולים של שירים מתורגמים משפות שונות. המיזם הראשון היה שלישיית "הטוב, הרע והנערה" – הדודאים וג'וזי כץ, שפעלה בשנים 1972-1973. המופע והתקליט שלהם היו של שירים מתורגמים מסרטים ומחזות זמר אמריקאיים. בנוסף ל-13 השירים המתורגמים, אהוד כתב להם גם חמישה שירים מקוריים.

המיזם הבא היה "ארץ טרופית יפה" – מיזם של שירים ברזילאים שהוקלטו ב-1977 במסגרת תכנית הרדיו "דו-רה ומי עוד" ב"קול ישראל" ואח"כ לתקליט שנשא את השם. הייתה זו הצלחה גדולה. אהוד מנור כתב את הגרסה העברית של כל השירים.

ב-1981 תרגם אהוד מנור את שירי תכנית הטלוויזיה "עמק הנהר האדום" – שירי המערב הפרוע; שירי קאונטרי ושירים ממערבונים. השירים יצאו בתקליט.

באותה השנה נערך המיזם "שיר לדרום אמריקה", אף הוא בתכנית "דו-רה ומי עוד" ב"קול ישראל". שירים מספרדית, מדרום אמריקה. גם שירי התכנית הזאת יצאו בתקליט.

המפיק המוזיקלי של "ארץ טרופית יפה", "עמק הנהר האדום" ו"שיר לדרום אמריקה" היה חברו הקרוב ושותפו המרכזי ליצירה, שאותו הוא כינה "נפש תאומה", מתי כספי.

ב-1983, מתי כספי והפרברים הקליטו תקליט נוסף של שירים מדרום אמריקה, שגם את מילותיהם כתב אהוד מנור, "שיר אהבה רחוק".

ב-1987 יצא תקליט של ירדנה ארזי עם שירים צועניים, בתרגומו של אהוד מנור, "נשמה צוענית". כעבור שנתיים ירדנה הוציאה תקליט עם שירים ערביים בתרגומו של אהוד מנור – "דמיון מזרחי".

אהוד מנור תרגם מחזות ומחזות זמר רבים מאוד. הראשון, ב-1971, היה המחזמר "שיער", ואחריו עוד כעשרים מחזות ובהם: "אילוף הסוררת", "רומאו ויוליה", "הקמצן", "הלילה ה-12", "טרטיף", "דון ז'ואן", "חתולה על גג פח לוהט", "קברט", "אחים בדם", "סיפור הפרברים", "עלובי החיים", "אופרה בגרוש" ועוד.

השיר שנשמע היום הוא שיר מקסים מתוך "ארץ טרופית יפה", בביצוע מתי כספי ויהודית רביץ, ובליווי וירטואוזי של אורי הרפז בגיטרה, "סמבה בשניים". את מילות השיר המקוריות כתב ויניסאוס דה מוראס ואת הלחן – בדן פדל. דה מוראס היה פזמונאי, משורר, עיתונאי, מלחין, זמר, מחזאי ודיפלומט ברזילאי, דמות מרכזית מאוד בתרבות הברזילאית, שמזוהה בעיקר עם סגנון הבוסה-נובה. הדבר היחיד שאני יודע על בדן פדל הוא שהנו מלחין השיר "סמבה בשניים" והשיר "בירמבאו", אף הוא למילותיו של דה מוראס, ושאף אותו הלחין אהוד מנור ומתי כספי שר.

"סמבה בשנים" הוא שיר אהבה וגעגועים של איש לאישה ושל האישה לאיש. הבית הראשון הוא שירו של הגבר. הבית השני, במנגינה אחרת, הוא שירה של האישה. ובבית השלישי הם שרים במקביל, איש את המילים שלו במנגינה שלו, כשההרמוניה בין מתי כספי ויהודית רביץ נהדרת והם ממש משלימים זה את זה. הבית השלישי מסתיים במילים הזהות ובמנגינה הזהה, כשההבדל הוא רק בהטיה המגדרית: "אם אינךְ לצדי אז אני לא כלום" ו"אם אינךָ לצדי אז אני לא כלום".

הגבר מבטא את געגועיו ואת חסרונה של אהובתו בשורה של מטאפורות – הוא אומר לה שבלעדיה הוא אש בלי אור, שדרה בלי כוכב, כוכב בליל כפור בלי זוג מאוהב, סירה ללא ים, שדה בלי פרחים. והאישה פונה לאהובה בפשטות: "בוא, בוא כמו פעם. זרועותיך זקוקות לשלי, לילותיך זקוקים ללילי". כשאנו מאזינים לשיר, נדמה שבבית השלישי שני האוהבים המתגעגעים נפגשים ומתאחדים, אך המפגש הזה קורה רק במוסיקה.

את לא איתי – אני כאן לבד

כשאת לא איתי – אין טעם כמעט

אני אש בלי אור – שדרה בלי כוכב

כוכב בליל כפור – בלי זוג מאוהב

אל האי שם אובדות הדרכים

סירה ללא ים – שדה בלי פרחים

העצב תמידי העצב חתום

אם אינך לצידי אז אני לא כלום

עוד געגוע

אל השחר של יום בראשית

אל הטעם

בוא בוא כמו פעם

זרועותיך זקוקות לשלי

לילותיך זקוקים ללילי

אני עוד זוכרת

את עיני עייפות

מלראות יום עגום

בוא בוא כמו פעם

אם אינך לצידי

אז אני לא כלום

פינתי השבועית ברדיו: קוראל לאוהבים הצעירים

קוראל לאוהבים הצעירים / "הצ'רצ'ילים"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 21.6.21

היום, נעשה משהו בלתי נשכח. לראשונה בתולדות הפינה, נשמיע יצירה אינסטרומנטלית. ולא סתם יצירה אינסטרומנטלית, אלא יצירה קלאסית של יוהאן סבסטיאן באך. ואיך באך מתקשר לפינה העוסקת במוסיקה הישראלית? הקשר נראה בלתי צפוי. הקשר הוא "הצ'רצ'ילים". ואם המוסיקה של באך מעוררת בנו אסוציאציה מעונבת ומתקשרת עם התזמורת הפילהרמונית, בעוד "הצ'רצ'ילים" הם להקת קצב של ראשית ימי הרוק הישראלי, שהביאה לכאן את הרוק הפסיכדלי, הרוק הכבד והרוק המתקדם, והיא הדבר הכי פחות מעונב שאנו יכולים להעלות על דעתנו, הרי שעוד נופתע לשמוע ש"הצ'רצ'ילים" הופיעו עם הפילהרמונית, במופע בניצוחו של זובין מהטה.

אך קצת הקדמתי את המאוחר. נתחיל בסיבה שבעטיה דחיתי את חגיגות הגעתה של אסתר עופרים לגבורות, שתכננתי להיום, והימרתי את הפינה ללהקת "הצ'רצ'ילים". הסיבה היא שבשבוע שעבר הלך לעולמו במונטריאול, בגיל 73, סולן הלהקה סטן סולומון. סולומון, הזמר והמוסיקאי היהודי-הקנדי שהה בארץ בסך הכל שנתיים, אך תרומתו לתרבות הישראלית, ובעיקר בהנחת היסודות לרוק הישראלי היא אדירה. סולומון נולד במונטריאול ב-1947. לאחר שנים אחדות משפחתו היגרה לארה"ב, למיאמי. שם הוא החל את הקריירה המוסיקלית שלו, כזמר ונגן בס בלהקת רוק. הוא נולד למשפחה בורגנית עשירה, אביו היה בעל רשת של חנויות לבגדי נשים. אבל חייו היו פרועים למדיי, הוא נזרק מבית הספר והסתבך עם החוק.

לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נסע לישראל להתנדב בקיבוץ. המתנדבים בקיבוצים הביאו לכאן את הרוק, בוודאי הרוק הכבד שלא היה לו זכר בארץ, יחד עם עוד כל מיני דברים שהם הביאו כמו "אהבה חופשית" – שזו שפה נקיה לסקס פרוע, וסמים.

סולומון הצטרף עד מהרה לסצנת להקות הקצב הישראליות. תחילה הצטרף לזמן קצר ללהקה החיפאית "הקדושים" ולאחר זמן קצר ללהקה החשובה ביותר באותה סצנה – "הצ'רצ'ילים".

עד אז, "הצ'רצ'ילים" ניגנו גרסאות כיסוי לרוק אמריקאי ובריטי וזה מה שהקהל שלהם ציפה מהם. אבל סולומון הביא אתו את הרוח הרוקיסטית, שמרכיב משמעותי בתוכה הוא שהרוקרים שרים חומר שהם כתבו והלחינו. רבים משירי הלהקה, כולם באנגלית, הוא כתב והלחין. ב-1968, כשיצחק קלפטר והסולן סלווין ליפשיץ התגייסו לצה"ל, הוא היה לסולן של הלהקה. הוא גם צירף ללהקה את הגיטריסט הבריטי רוב האקסלי, שאף הוא הגיע לישראל באותה תקופה. האקסלי החליף את קלפטר, שכינויו אז היה צ'רצ'יל ועל שמו – הלהקה. השירה של סולומון הייתה זרה לתרבות הישראלית, וכללה צרחות, שאז לא כל כך ידעו כאן איך לאכול אותן. כך גם הנגינה של האקסלי. ב-1969 הוציאה הלהקה את תקליטה אריך הנגן הראשון, שהוא מוערך מאוד עד היום בארץ ובעולם. את מרבית השירים כתבו והלחינו הסולן סולומון והגיטריסט האקסלי.

לאחר צאת התקליט נמאס לסולומון מ"הצ'רצ'ילים", מישראל ומהמוסיקה. הוא חזר לארה"ב ועזב את המוסיקה. בשלב מסוים עבר תאונת דרכים ואחריה התמכר לתרופות וסמים ואף ישב בכלא בארה"ב. לאחר מכן חזר לארץ הולדתו, קנדה.

לפני שש שנים להקת "הצ'רצ'ילים" התאחדה למסע הופעות. הם פנו גם לסולומון, אך מצב בריאותו לא איפשר לו לחזור. עם האיחוד, הקדשנו את הפינה ללהקה. אז התמקדנו בהיותה להקת הליווי של אריק איינשטיין והשמענו את השיר "אחינועם לא יודעת".

להקת "הצ'רצ'ילים" פעלה בין השנים 1965 (כשקלפטר היה רק בן 15.5) ו- 1973. הרכבה השתנה פעמים אחדות. היצירה שלה נאזין היום, הוקלטה כבר אחרי תקופת סולומון. ב-1970 הזמין זובין מהטה, המנצח של התזמורת הפילהרמונית, את להקת "הצ'רצ'ילים" לקונצרט משותף עם התזמורת. הפילהרמונית ו"הצ'רצ'ילים" לא ניגנו יחד, אלא במהלך הקונצרט של הפילהרמונית הוזמנו "הצ'רצ'ילים" להופיע. הם ניגנו שתי יצירות, בעיבודו של  נועם שריף, לימים חתן פרס ישראל למוסיקה. הלהקה ניגנה שתי יצירות של באך: "קוראל לאוהבים הצעירים" ו"קונצ'רטו כפול". אף שלא היה המשך לשיתוף הפעולה הזה, הייתה זו פגישת פסגה של צמרת המוסיקה הקלאסית עם צמרת הרוק המתקדם, מה שמעיד על פתיחות תרבותית מרשימה של שני הצדדים. לאחר המופע, הוציאה הלהקה תקליטון, עם שתי היצירות, יצירה בכל צד. כשהייתי בכיתה א' או ב', בן דוד שלי הביא לנו את התקליטון הזה, ושמענו אותו המון. אנו נאזין היום ל"קוראל לאוהבים הצעירים" בעיבודו של נועם שריף ובביצוע "הצ'רצ'ילים". הרכב הלהקה באותה הקלטה:  מיקי גבריאלוב, עמי טרוויש, חיים רומנו, דייב הקשלי ועדי שפירוביץ.

יהי זכרו של סטן סולומון ברוך!

פינתי השבועית ברדיו: צרות טובות

צרות טובות / השלושרים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 14.6.21

מדי שנה מתקיים באוניברסיטת בר-אילן הכנס האקדמי החשוב ביותר בנושא הזמר העברי: "מי אני? שיר ישראלי!". בשנה שעברה, בשל הקורונה, הכנס לא התקיים והשנה הוא שב ומתכנס.

אני משתדל בכל שנה להגיע לכנס ואף הרציתי בו פעמים אחדות. הכנס של 2021 מתקיים היום, אך לא הצלחתי להתארגן ולהשתתף בו.

בסופו של כל כנס, מוקדש ערב מיוחד לכבודו של יוצר מסוים, ומוענק לו עיטור הוקרה מטעם הכנס. השנה העיטור מוענק לפזמונאית שמרית אור. כיוון שלא נכחתי היום באירוע, לפחות אקדיש לה את הפינה.

שמרית אור היא בתו של המשורר והפזמונאי יעקב אורלנד, חתן פרס ישראל לזמר עברי.

שמרית אור היא יוצרת בולטת מאוד ובעלת זכויות רבות בזמר הישראלי, ולא בכדי עוד לפני העיטור שקיבלה היום היא גם כלת פרס אקו"ם על מפעל חיים ופרס כינור דוד.

שירה הידוע ביותר ופסגת הקריירה שלה היה "הללויה", שזיכה את ישראל במקום הראשון באירוויזיון.

תחילת דרכה הייתה דווקא כשחקנית. היא השתתפה בהצגות ובהן "עוץ לי גוץ לי" ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בהרכבים המקוריים שלהם.  

היא למדה משחק בביה"ס לתיאטרון בית צבי. שלום חנוך היה בן כיתתה, ושם נרקם שיתוף הפעולה ביניהם, שאחד מפירותיו הוא השיר שנאזין לו היום. הם גם כתבו יחד את השיר "סתיו" של חדווה ודוד.

לאחר שנים ספורות על הבמות היא פרשה מעולם התיאטרון והתמקדה בכתיבה – כפזמונאית ומתרגמת. היא שיתפה פעולה עם טובי המלחינים, ובהם מתי כספי שהלחין משיריה ובהם "שיר היונה" ו"עוד תראי את הדרך", בועז שרעבי שהלחין ושר את "אצלי הכל בסדר" ו"תני לי יד". שירים שלה הפכו ללהיטים גדולים שכבשו את צמרת מצעדי הפזמונים ומצעדי הפזמונים השנתיים כמו "כל חיי" של אבי טולדנו ו"גלגל ענק" של גלי עטרי ולהקת "חלב ודבש". מלבד "הללויה" ו"גלגל ענק" אור כתבה לגלי עטרי גם את "נסיך החלומות" המוכר כ"ולנטינו" ו"יש לך שמש". אחרי שגלי עטרי נפרדה מלהקת "חלב ודבש" ולאה לופטין החליפה אותה, המשיכה שמרית אור לכתוב להם, וכתיבתה הניבה להיטים כמו "אולי עוד קיץ" ו"יחד". להיטים נוספים שלה הם "אל הדרך" של אילנית, "חלקת אלוהים הקטנה" של יגאל בשן, תרגומים כמו "אני חוזר הביתה", שירי ילדים כמו "אמת או חובה" ו"איזידור" ועוד ועוד.

אנחנו נאזין היום ל"שלושרים" בשירם של שמרית אור ושלום חנוך "צרות טובות". "השלושרים" היא שלישיה שפעלה בשנים 1969-1967 ביוזמתו של בני אמדורסקי הוותיק שצירף אליו את שני בוגרי להקת הנח"ל וקיבוץ משמרות הצעירים שלום חנוך וחנן יובל. בשיר הזה, חנן יובל היה הסולן.

שלום חנוך נתן את המנגינה לידידתו שמרית אור והיא כתבה את המילים. בשם השיר יש משחק מילים. למילה צָרָה שני פירושים. האחד הוא דבר רע, מצוקה. השני הוא כינוי לאישה במערכת יחסים פוליגמית ביחס לרעותה. כלומר אשתו האחת של הגבר היא צרתה של אשתו האחרת. המילה נובעת כנראה מכך שהנשים הללו מתחרות ביניהן על אהבת הבעל וקרבתו, ולכן כל אחת מהווה צרה לרעותה. אני נותן לכך פירוש נוסף – צרה במובן של אויבת, כי בלשון התנ"ך צר פירושו אויב. השיר אכן עוסק בשתי אחיות תאומות, שכל אחת מהן היא אהובה של המספר, אך הן אינן יודעות זו על זו.

אפשר לפרש את כותרת השיר "צרות טובות" כביטוי הסלנג לבעיות הנובעות משפע, כמו שפע כסף וכו'; אמירה שאלה אולי צרות אך הן צרות טובות. ואפשר לפרש זאת כשתי הצרות, שתי האהובות במקביל, שכל אחת מהן טובה למספר. מצד שני, אם הן אינן יודעות זו על זו וזו על זו, משמעות המושג צרה מתעמעמת.

שמרית אור כתבה את השיר על פי הזמנה לגבר, והיא כתבה אותו בלשון זכר וכסיפור של גבר על שתי אהובותיו. שתיהן עלמות יפות והן תאומות. הן כל כך דומות העלמות, אולי הן אפילו תאומות זהות. והן אינן יודעות אישה על רעותה. עם כל אחת מהן הוא מבלה במקום אחר ובשעה אחרת של היממה. את האחת לקח להרים לראות בזרוח החמה ואת השניה ליערים לראות בשקיעתה. והוא אוהב את שתיהן, "זו שלי הייתה וזו שלי".

אבל זה לא יכול להימשך כך לעד, והמלאכים מדרבנים אותו לבחור כבר. והשיר מסתיים ללא פתרון – מה אעשה? במי מהן אבחר?

שלום חנוך הקליט את השיר מחדש במופע ובתקליט "יציאה", גם חנן יובל הקליט אותו בנפרד, חנן יובל שר אותו גם עם "החברים של בני", הלהקה המנציחה את בני אמדורסקי ויש ביצוע יפה של גידי גוב ושייקה לוי מתוך "שירים מלילה גוב". אחרי לבטים בחרתי להשמיע את המקור – השלושרים.

בעירי היו שתי עלמות

שתי עלמות יפות ותאומות.

הן היו תמיד כל כך דומות,

כל כך דומות היו העלמות.

ואהבתי את שתיהן, אלי,

זאת שלי הייתה וזאת שלי,

ככה באו לי צרות טובות

שתים הן ולא יודעות

זאת על זו, וזו על זאת.

האחת נשאתי להרים

כדי לראות בזרוח החמה

ואת השניה ליערים

לראות כיצד השמש נעלמה.

ואהבתי את שתיהן, אלי…

איך שהימים חולפים מהר

ואיך הליל הולך ומתקצר,

והמלאכים רומזים לי כבר –

מה אעשה, במי מהן אבחר?

כי אהבתי את שתיהן, אלי…

חייו מלאי שיר

41 שנים מלאו לפטירתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי. אברהם חלפי נולד בלודג' שבפולין, כנראה ב-1904. אמו נפטרה בהיות כבן שלוש. את תאריך לידתו לא ידע ובאחד משיריו כתב על כך שהוא אדם ללא יום הולדת. בגיל 20 עלה כחלוץ לא"י ועבד בבניין ובחקלאות. שנה לאחר עלייתו, הצטרף לתיאטרון הפועלים "האוהל". בתקופה הראשונה לקיומו, לא זו בלבד שהתיאטרון לא שילם שכר לשחקנים, אלא כל שחקן תרם יום עבודה ממשכורתו כפועל לתיאטרון, על מנת לאפשר את קיומו. שלושים שנה שיחק חלפי ב"האוהל". לצדו שיחק אביו של אריק איינשטיין שהיה חברו הקרוב, ובעבור אריק איינשטיין הוא היה מעין דוד. שנים רבות מאוחר יותר, אריק איינשטיין היה האיש שהחזיר את יצירתו של חלפי מתהום הנשיה אל התודעה הציבורית, כאחד המשוררים האהובים והמוערכים בתרבות הישראלית.

ב-1954 עבר חלפי לתיאטרון "הקאמרי" שם שיחק שנים רבות, בעשרות הצגות. אחת מהן, "האדרת", בה שיחק תפקיד ראשי, תורגמה והועלתה לבמה ביוזמתו ובדחיפתו. תפקיד נוסף אותו גילם לאורך 18 שנים, היה "עוץ לי גוץ לי", בהצגת הילדים "עוץ לי גוץ לי".

חלפי עצמו ראה עצמו בראש ובראשונה כשחקן. במקביל לעבודתו כשחקן, כתב שירים והחל לפרסם אותם בראשית שנות ה-30. ספר שיריו הראשון, "מזווית אל זווית" יצא לאור ב-1939. בסך הכל פרסם חלפי עשרה ספרי שירה ועוד שני קבצים של מבחר שירתו.

חלפי השתייך לחבורה הספרותית של אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אלכסנדר פן ויעקב אורלנד, אף שמעולם לא היה בקדמת הבמה הספרותית, במת השירה. את הבמה הוא השאיר למשחק. חלפי היה משורר גדול, כתב שירים נפלאים, ששנים רבות אחרי מותו זוכים לפופולריות רבה, בעיקר בזכות ההלחנה של רבים מהם.

דמותו של חלפי מיוחדת ורבת סתירות – הקומדיאנט העליז ומשורר הבדידות והעצב. איש רעים להתרועע ואדם סגור ומופנם. אוהב ילדים וילדים אוהבים אותו, שבחר לא להביא ילדים לעולם.

חלפי עצמו הספיק לשמוע בחייו שיר אחד שלו שהולחן, אולי הגדול שבהם – "עטור מצחך זהב שחור".

את השיר הלחין יוני רכטר, ושר אותו אריק איינשטיין, בליווי יהודית רביץ וקורין אלאל, והוא נחשב לאחת הקלסיקות הגדולות של הזמר העברי בכל הדורות. השיר התפרסם ב-1977 בתקליטם של אריק איינשטיין ואבנר קנר "ארץ ישראל הישנה והטובה, חלק ג'", כעשרים שנה לאחר שנכתב. השיר התקבל באהבה ובאהדה רבה, הן בידי הקהל הרחב והן בידי הביקורת, והוא נחשב בעיני רבים כטוב בשיריו של אריק איינשטיין. השילוב בין המילים הנפלאות של שיר האהבה הזה והלחן הנפלא של יוני רכטר – מקסים, וכך גם השירה של אריק והזמרות שליוו אותו.

אריק איינשטיין היה שותף לעבודה של יוני רכטר על השיר, שנמשכה שנתיים. יוני רכטר סיפר באחד הראיונות, שהרעיון להפריד את המילים בשורה "את אוהבת להיות עצובה ושותקת" היה של אריק.

לפני שנים אחדות, החליט העיתונאי אורי משגב ליצור סרט דוקומנטרי על השיר, המתמקד בשלושת השותפים ליצירה – חלפי, יוני רכטר ואריק איינשטיין. כבר בראשית העבודה שינה את טעמו והמיר אותו בסרט יפה ומקצועי על אברהם חלפי. שם הסרט הוא שורה מן השיר – "חייו מלאי שיר".

מצפיה בסרט, למדתי לראשונה למי כתב חלפי את השיר. אגב, הדבר נחשף לראשונה בתכנית ברשת א' לפני כעשר שנים, אך לא זכה לתהודה. מושא השיר היא זהבה ברלינסקי, אשת חברו, השחקן זאב ברלינסקי. היה זה משולש רומנטי, שבו חלפי היה מעין "הצלע השלישית", שזעק את זעקת האוהב שאהבתו לא התממשה. השאלה האם היא התממשה ועד כמה נותרת פתוחה בסרט, אולם אני מבין מהשיר, משורות כמו "שוכנת נפשי בין כותלי ביתך, ושרויה בין כתליך, ממני נפרדת, עת אני בגופי נפרד ממך", את כאב אי המימוש (אם כי גם את השורה הזאת ניתן לפרש באופן הפוך).

בסרט מופיעות תמונות של זהבה ברלינסקי, אישה יפהפיה, שמצחה עטור תסרוקת בשיער ראשה השחור. בתה סיפרה שאמה נהגה לדבר בגלוי על מחזריה ובהם חלפי, ועל כך שהשיר נכתב לה. אפילו החלוק הוורוד, הצמרירי והרך אינו אלגוריה, אלא חלוק אמתי שהיה לברלינסקי, עד שכעבור שנים רבות מסרה אותו כמתנה לעוזרת… זאב ברלינסקי עצמו, כנראה שלא היה מן הקנאים, ואפילו היה גאה בכך שאשתו מושכת מחזרים…

הבית הראשון של השיר חקוק על מצבתה של ברלינסקי, ותמונת המצבה מופיעה בסרט.

יש לציין שחלפי עצמו מעולם לא סיפר על מי נכתב השיר, ובאופן כללי הוא סירב לדבר על שיריו. כידוע, חלפי כתב גם את "אשר טייל אתך בשוק אני הוא. נשים שראוני אמרו: הנה הוא. נשים שראוני עלי הצביעו. הנה מאוהב באשת רעהו". גם את השיר הזה הלחין רכטר ואף אותו שר אריק. על פי הסרט, את השיר הזה הוא כתב דווקא על אשתו של קלצ'קין, אף הוא חברו הטוב וחברו לתיאטרון.

ובכלל, קשה לומר על חבורת הבוהמה התל-אביבית באותן שנים שהמאפיין הראשי שלה היה הינזרות. מדובר בחבורה מתירנית למדיי, אך כפי שאמר אחד המרואיינים בסרט, בדיבור הם דווקא נמנעו מגסויות.

עטור מצחך זהב שחור

(אינני זוכר אם כתבו כך בשיר)

מצחך מתחרז עם עיניים ואור,

(אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)

אך למי שתהיי

חייו מלאי שיר.

חלוקך הוורוד צמרירי ורך.

את בו מתעטפת תמיד לעת ליל.

לא הייתי רוצה להיות לך אח,

לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך

ורואה חלומות עגומים של קדושה

ולמולו את אישה…

את אוהבת להיות

עצובה ושותקת

להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק

ואני, שלא פעם אביט בך בשקט

אין קול ודברים

שוכח הכל על אודות אחרים.

שוכנת נפשי בין כתלי ביתך

ושבויה בין כתלייך

ממני נפרדת

עת אני בגופי נפרד ממך.

פרוש חלומי כמרבד לרגליך

צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך

לבשי חלוקך הוורוד לעת ליל

עוד מעט ואבוא אליך.

עטור מצחך זהב שחור

יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר

אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור

כשיכור…

עטור מצחך זהב שחור.

* תבור – תרבות ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: פגישה חצי פגישה

פגישה חצי פגישה / חנן יובל

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.4.21

בשבוע שבו נכנסנו לסגר השני והתכנית יצאה לפגרה עד היציאה מהסגר השלישי, התכוונתי להשמיע את שירה של רחל המשוררת "פגישה חצי פגישה" ולהקדיש את הפינה לציון 130 שנה להולדת רחל. כאמור, זה לא יצא לפועל, אבל לפני שלושה ימים מלאו 90 שנה לפטירתה, ואני חוזר אל השיר הזה.

חשבון מהיר של המספרים בפתיח מלמד אותנו שרחל, שאגב שם משפחתה אינו המשוררת אלא בלובשטיין, חייתה קרוב לארבעים ואחת שנה. היא נפטרה ממחלת השחפת, מחלה נוראה שלא הייתה לה תרופה, ושבעטיה ומתוך רצון להגן על ילדי דגניה, היא נאלצה לִגְלוֹת מדגניה, קיבוצה. סיפור גירושה של רחל מדגניה הוא טראומה בתולדות התנועה הקיבוצית ותנועת העבודה. דוד גלעד הוא החבר שנשלח לבשר לרחל את הבשורה: "את חולה ואנחנו בריאים, ולכן את צריכה ללכת". דומני שיותר משעצם הבשורה פגעה בה, היא נפגעה מן הדרך. מכך שהחברים לא באו להיפרד ממנה. היא כתבה: "ענן כבד ושחור ירד עלי. הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי".

והיא כתבה את השיר:

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר

עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב,

בָּלְטוּ עַצְמוֹת גֵּווֹ אֵין-שְׁאֵר,

עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו.

אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר

הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,

שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר

תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן.

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה,

נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן:

אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶה

שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן!

בשנותיה האחרונות התגוררה רחל בדירה ברח' בוגרשוב 5 בתל-אביב. היא חיה בדוחק, אבל דווקא אז יצירתה שפעה יותר מבכל תקופה אחרת. וכך גם האהבה אליה ואל שירתה. היו לה יחסים קרובים מאוד עם ברל כצנלסון ועם זלמן שז"ר, לימים נשיא המדינה, שניהם מעורכי "דבר", ושיריה התפרסמו בעיתון "דבר" באופן בולט מאוד. מנהיגי תנועת העבודה ראו ביצירה האמנותית ובעיקר בשירה מרכיב משמעותי בבניין האומה, לצד עבודת האדמה, עמל הכפיים והרעיון השיתופי. ברחל הם ראו את פאר היצירה הספרותית והתרבותית של תנועת העבודה והדבר ניכר ביחס אל שירתה בעיתון "דבר". היפה בכך, הוא שהכתיבה שלה ממש לא מניפסטית, אלא שירה פשוטה, בגובה עיניים, נוגעת ללב, עוסקת בנושאים הנוגעים לנפשו של האדם, של כל אדם. ולכן, זו הייתה שירה פופולרית מאוד. ולא בכדי, שירים רבים כל כך שלה הולחנו, אם כי היא זכתה לשמוע רק שיר מולחן אחד, "ואולי לא היו הדברים", המוכר יותר בשמו המקוצר "ואולי", בלחנו של יהודה שרת.

סיפור ימיה האחרונים של רחל נכנס אף הוא למיתולוגיה של התרבות העברית ושל תנועת העבודה. לאחר מאמצי שכנוע רבים היא הסכימה לנסוע לבית-מרפא לחולי שחפת בגדרה. היא סבלה שם מאוד וכעבור ימים אחדים ביקשה לחזור לתל-אביב. היא הוחזרה לתל-אביב, כאשר היא שוכבת על גבי עגלה רתומה לסוס. היא ביקשה להיכנס לרחובות להיפרד מאהוב עלומיה נקדימון אלטשולר, שכבר היה אז נשוי ואב לילדים. סיפר נקדימון: "היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפניי שלד אדם. שערה הנהדר נהפך לקש יבש. פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו-משמעות, שגבר לא יבין את סוף בשרה, היו עתה צמוקות ונפולות, קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות, שהיו כשמי אביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה", סיפר אלטשולר. מילותיה האחרונות של רחל היו "שלום נקדימון".

המסע נמשך לתל-אביב, היישר לבית החולים "הדסה", שם נפטרה.

רחל, שראתה בימיה בחוות העלמות בכינרת ובקיבוץ דגניה את התקופה היפה בחייה, ביקשה להיטמן על שפת הכינרת. היא כתבה על כך בשיר, שהיה לצוואה ולימים הולחן בידי נחום היימן והושר בפי חוה אלברשטיין:

אִם צַו הַגּוֹרָל

לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ –

תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,

לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ.

מסע ההלוויה של רחל יצא מבית החולים הדסה והשתתפו בו המונים. בית הקברות בכינרת, שבו נכרה קברה, היה לבית הקברות שבו רבים ממנהיגי תנועת העבודה ביקשו להיקבר. המקום היה בעשרות השנים האחרונות ליעד לסיורים מודרכים, תחילה בידי מוקי צור ומאז גם בידי רבים מתלמידיו. במעבר בין הקברים מסופר סיפורה של העליה השניה וסיפורה של העליה השלישית ושל תולדות תנועת העבודה. קברה של רחל, אליו מחובר קשור בשרשרת ומוגן מפני הרוחות והגשם ספר שיריה, הוא אתר עליה לרגל של רבים מאוהבי השירה עד היום. מטרים אחדים מקברה, נכרה קברה של נעמי שמר, שנולדה תשעה חודשים לפני שרחל נפטרה, והלחינה את שירה "כנרת" – "שם הרי גולן", שאותו השמענו בפינה זו. גבעת הכרך המופיעה בשיר, "מה ירבו פלאים בחורף על הכֶּרָךְּ", היא הגבעה עליו נבנה בית הקברות. גם אותו דקל שפל צמרת המוזכר בשיר מצוי באתר.

השיר שנשמע הוא "פגישה, חצי פגישה".

פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!

את השיר כתבה רחל בביתה בתל-אביב ב-13 באפריל 1925, חמש שנים טרם מותה.

השיר מתאר פגישה של אישה עם מי שהיה אהובה, פגישה חטופה וקצרה אחרי שנים של נתק. פגישה קצרה, בעצם חצי פגישה, מבט אחד מהיר. מה כבר אפשר להספיק בפגישה כזאת? קטעי ניבים סתומים וזהו, זה די.

אבל המפגש הזה הציף הכל, את כל הרגשות האדירים אל האהוב. היא מדמה את סערת הרגשות למִשְׁבָּר, גל גדול, שהתגבר על הסכר שהיא בנתה כדי להתגונן מפניו, סכר השכחה. המִשְׁבָּר הזה טומן בחובו את מנעד הרגשות שבין אושר לדווי. והוא שב והסעיר אותה, וסכר השכחה היה כלא היה. המשבר הזה יצר אגם סואן, והיא כורעת על ברכיה של שפתו, לשתות ממנו לרוויה. כלומר בסופו של דבר, היא שמחה על הפרץ הזה, שנתן לה הזדמנות לשוב ולשתות לרוויה ממי האהבה המודחקת הזאת.

השיר המקסים הזה אופייני מאוד ליצירתה של רחל. היא מתארת סערה שאין מטלטלת ממנה, בשורות קצרות, במילים פשוטות, במבנה מאופק. והסוף הוא הפתעה גדולה. תיאור כזה של מִשְׁבָּר, של סערה, שממוטטת באחת את ההגנה שמאחוריה הכותבת התבצרה, יוצר ציפיה להמשך של מנוסה מפני הסערה, של התרסקות, של שבר. והנה, איזה סוף רגוע ואופטימי. הסערה הייתה לאגם שניתן לכרוע ברך לידו ולשתות ממימיו, והיא בוחרת לשתות לרוויה מן המים האלה.

יש הטוענים שהשיר נכתב על זלמן שז"ר. רחל הקדישה לשז"ר כמה משירי האהבה שלה. ואפשר לראות בשיר גם נבואה לפגישה האחרונה שלה עם נקדימון אלטשולר.

הלחן הראשון של השיר היה של דינה עמלי מקיבוץ כפר סאלד, שהייתה חברה בצוות הווי הדרכה, והצוות הקליט ושר אותו ב-1969. אבל את הפרסום הגדול לשיר, הלחן המוכר כל כך והאהוב כל כך, הלחין חנן יובל, שהלחין רבים משיריה לערב שירי המשוררת רחל בשנת 1974. הביצוע המקורי, במופע, היה של דורית ראובני ודני כץ, ומאוחר יותר חנן יובל עצמו הקליט אותו.

ובטרם נאזין לביצועו של חנן יובל, אנקדוטה קטנה ואהובה עליי. בתכנית הרדיו הפופולרית "מה יש" באמצע שנות השמונים בגל"צ, הייתה פינה של דני רובס שכונה ג'ימי אוחנה, ששיבש שירים בדרך הומוריסטית מבריקה. וכך הוא שר את השיר הזה: "פגישה. חצי פגי".

פינתי השבועית ברדיו: לכל אחד יש

לכל אחד יש / שלומי שבת וליאור נרקיס

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.4.21

בערב יום העצמאות ישיא הזמר שלומי שבת משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל. השנה לקה שלומי שבת בקורונה, היה מאושפז במשך שלושה שבועות, חלקם במצב קשה ובשלב מסוים החלו לרוץ ברשת שמועות על מותו, כמיטב מסורת הפייק המכוערת. הציבור בישראל עקב בדאגה אחר מחלתו והחלמתו.

בעבורי שלומי שבת זה קודם כל "רק בגלל הרוח", שיר אהוב עליי מאוד שמלווה אותי למעלה משלושים שנה. אבל את השיר הזה השמעתי כבר ביום הולדתו השישים של שבת, לפני כשבע שנים.

וכך כתבתי אז: "שבת, יליד הארץ, בן למשפחה של יוצאי טורקיה, משלב בשירתו מוסיקה מזרחית עם רוק; שילוב שאני אוהב מאוד. השיר 'רק בגלל הרוח', אותו הקליט ב-1989, היה להיט ענק שהביא לפריצת הדרך שלו כזמר מצליח. עד אז הוא דִשדש ונכשל. השיר הזה היה שיר הנושא לאלבומו השני והמצליח, ולתחילתה של קריירה ארוכה, שידעה עליות ומורדות. אחרי דעיכה במחצית השניה של שנות ה-90, בהם כמעט נמחק מהתודעה ומהתקשורת, פרץ שלומי שבת שוב לתודעה, בשנת 2000, ושוב, כמו עם 'רק בגלל הרוח', בזכות להיט ענק. הפעם היה זה שירו של עוזי חיטמן 'לכל אחד יש' אותו שר בדואט עם ליאור נרקיס. מאז ולכל אורך השנים האחרונות, הרוח שוב נושבת בגבו של שלומי שבת והוא והקריירה שלו נהנים מתחיה מחודשת".

השיר שאותו אשמיע בפינה לכבוד השאת המשואה הוא "לכל אחד יש". השיר הזה היה להיט גדול, שאף זכה בתואר שיר השנה ברשת ג' בשנת תש"ס (2000) והגיע למקום השני בפסטיבל השנתי בגל"צ. השיר נכתב עבור תקליט של ליאור נרקיס ולאחר מכן שובץ בתקליט דואטים של שלומי שבת.

השיר "לכל אחד יש" הוא שיר הלל לאהבה ולזוגיות. הוא מדבר על כך שלכל אחד יש את האחת שלו ולכל אחת יש את האחד שלה. לזכות באחד או באחת האלה, זה כמו לזכות בגורל. מי שזכה בהגרלה הזאת, מי שזכה שהאחת שלו תסגור אתו מעגל, זוכה לחיים של שלמות. חיטמן מציג שורה של מטאפורות להצגת ההתאמה הפלאית הזאת – כמו בגד לגוף, כמו אוויר לנשימה. העולם מטורף, החיים מטריפים, ומה שנותן לאדם נחמה, זו הזוגיות המוצלחת, עם האחת שלו. והשותפות עם האחת הזאת מעצימה אותו מאוד – "אתך אני כל העולם, אתך אני כל היקום". לעומת זאת, בלעדיה הוא חצי בנאדם, הוא בעצם כלום.

האם באמת לכל אחד ולכל אחת יש את האחד / אחת הזה? לא בהכרח. מה שבטוח, טוען חיטמן, הוא שלכל אחד ולכל אחת יש את החלום הזה. "לכל אחד יש ת'חלום שלו שנדמה שהנה הוא קרב, לכל אחת יש ת'חלום שלה שיבוא ויסעיר את הלב". ואם יש חלום ויש אמונה ואופטימיות שהוא יתגשם – עצם החלום הוא כבר הדרך להגשמה. החלום הזה הוא לחולם כמו מים לצמא וכמו התקווה לייאוש. והוא עובר במהרה לתאר את החולמים כמי שחלומם התגשם, "ובים של קרירות יש להם אהבה".

נצטרף גם אנחנו לאופטימיות האינסופית של עוזי חיטמן ושלומי שבת, ונאחל לחג העצמאות ה-73 של מדינת ישראל את מלוא הברכות להצלחה ושגשוג של המדינה בכל התחומים ומעל הכל – נאחל איחוי הקרעים, חידוש הסולידריות החברתית והלאומית ושיקום האחדות הלאומית. כי ללא אלה, אנו חצי עם וחצי מדינה, וככאלה אנו בעצם כלום. ואתם – אנו כל היקום.

ברכות חמות לשלומי שבת, משיא המשואה.

לכל אחד יש ת'אחת שלו

שתסגור אתו מעגל

לכל אחת יש ת'אחד שלה

שיבוא וייפול בגורל

כמו בגד לגוף

כמו אוויר לנשימה

ובתוך הטירוף

הם מוצאים נחמה

ואת הנשמה המתוקה שלי

היחידה שמדליקה אותי

ואתך אני כל העולם

ואתך אני כל היקום

בלעדייך אני חצי בן אדם

בלעדייך אני בעצם כלום

לכל אחד יש ת'חלום שלו

שנדמה והנה הוא קרב

לכל אחת יש ת'חלום שלה

שיבוא ויסעיר את הלב

כמו מים לצמא

ולייאוש התקווה

ובים של קרירות

יש להם אהבה

ואת הנשמה המתוקה שלי…

פינתי השבועית ברדיו: בואי לאילת

בואי לאילת / ליאור ייני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 5.4.21

ב-2 בינואר הלך לעולמו בגיל 85 הזמר והשחקן ליאור ייני; זמר בעל קול ענק, עוצמתי ונעים, קול יוצא דופן באיכותו, שתופס מקום של כבוד בפס-הקול הישראלי, גם אם בעשורים האחרונים הוא נדחק לשוליים.

שני שירים של ליאור ייני השמענו בפינה זו: את "בדומיה" ואת יצירת המופת "השמלה הסגולה" שאותה השמענו במלאת לייני 80.

ליאור ייני נולד בקיבוץ אפיקים. חרף כישרונו כזמר ושחקן הוא לא שירת בלהקה צבאית, אלא כלוחם בחטיבת "גולני". לאחר שחרורו השתתף בהרכבים פופולריים מאוד, שרוב משתתפיהם היו בוגרי הלהקות הצבאיות וגם התכנים שלהם ומבנה ההופעות שלהם היה המשך ישיר ללהקות – להקת "התרנגולים" ולהקת "החמציצים". הוא אף התחתן עם הבמאית של שתי הלהקות הללו נעמי פולני, ויש להם שני ילדים משותפים. מאז הספיק להתגרש, להתחתן, לעבור בעקבות אשתו לצרפת, להתגרש, לחזור לארץ ולהתחיל זוגיות שלישית. אשתו האמצעית הייתה אביבה אורשלום, "מדריכה רוחנית", פילוסופית, ציירת ומשוררת, שהנהיגה סוג של כת. באותה תקופה שינה ליאור את שמו לאליאור. זוגתו השלישית הייתה אחיינתיה של אשתו הראשונה, רותי ייני. בין ילדיו השחקן יותם ייני (מגרושתו הראשונה) ושחקן הכדורגל שרן ייני (מזוגתו השלישית). יותם ייני ואחותו איה, ילדיו מנעמי פולני, חזרו בתשובה. בקיצור – משעמם לא היה שם.  

ליאור ייני היה זמר ושחקן, וכמה מלהיטיו הגדולים הם ממחזות זמר וסרטים שבהם השתתף. כך, למשל, מתוך המחזמר "איי לייק מייק" הלהיט "מה צריך בסך הכל בנאדם", ומתוך הסרט המשובח של אברהם הפנר, בכיכובו של ייני, "לאן נעלם דניאל וקס" – הביצוע המקורי של "אגדה יפנית", הלא

היא "בחמש קם צייד", למילותיו של אהוד מנור ולחנו של אריאל זילבר.

ב-1968, ביקרה המוסיקאית הצעירה נורית הירש, לימים כלת פרס ישראל, בביתם של נעמי פולני וליאור ייני, כדי לעבוד עם נעמי, במאית להקת הנח"ל באותה תקופה, על השיר "בלבולי קיץ", שהלחינה למילותיו של יעקב שבתאי, לתכניתה של הלהקה. על הדרך היא סיפרה לליאור שיש לה שיר בשבילו, שממש מתאים לקולו. והיא הציגה לו שיר שהלחינה למילותיו של ירון לונדון, בעבור סרט תדמית של עיריית אילת. "בואי לאילת".

אילת של היום אינה בדיוק אותה אילת שעליה כתב ירון לונדון, אבל אני עוד זוכר את אילת ההיא. אילת שהייתה עיירה קטנה ושכוחת אל, שנסיעה אליה מת"א ארכה יום שלם, ושהייתה אזור בתולי, מעין דיונה גדולה לצד המים הצלולים ובתים בה מעט ומלונות בודדים. מאז אילת התפתחה מאוד, ובמידה רבה היא דומה יותר אל אותן ערי אספלט מקומטות שמהן הדובר בשיר מציע לאהובתו להימלט.

אך עדיין נשאר בעיר הקסם של הלגונות, גם אם הן כבר פחות שקטות. לגונות? עוד נחזור לכך. ואני אוהב גם את אילת של היום.

אילת בשירו של לונדון היא היפוכה של הבורגנות התל-אביבית; עיר המפלט למי שרוצים להתפשט ולשחות עירומים במים הצלולים; בירת השמש של מי שרוצים להימלט אל גני האלמוגים. שם, באילת, אפשר לשכב סרוח כמו לטאה עם שיער פרוע שפרע הרוח. בתוך חודשיים הוא כבר ילמד להתייצב על המגלשיים. והוא מסיים בהצהרה, שכותב השיר לבטח לא יחתום עליה באופן אישי, שבין כחול ובין ירוק הוא יכול לחיות לעד.

אבל מה הן, לכל הרוחות, ערים מקומטות, חוץ מחרוז ללגונות השקטות? את השאלה הזאת הפניתי הבוקר לירון לונדון, וזו תשובתו: " 'מקומט' הוא, פחות או יותר, ההיפך משטוח, מרענן, מצעיר. פניו של אדם זקן 'חרושות קמטים'. יש שאלה טובה יותר: למה כתבתי 'נימלט אל הלגונות השקטות', בעוד שבאילת אין לגונות כלל. על כך אין לי תשובה".

ואם בחיבור של ירון לונדון וליאור ייני עסקינן, ראוי להזכיר שייני השתתף בסרטו של מיכה שגריר, משנת 1967, "סיירים" ושר, יחד עם שלושת כוכביו האחרים של הסרט, את שירו של לונדון "עמיחי". ובשיר הזה מופיעה השורה האלמותית: "ובאצבע הגליל חטף כדור בכף ידו / ומאז הוא מנגן בחלילו בלי סול ודו".

כאמור, לפני שלושה חודשים ליאור ייני נפטר. נשמיע לזכרו את "בואי לאילת". יהי זכרו ברוך!

בואי נמלט מן האספלט

ומן הערים המקומטות

בואי נמלט אל הלגונות השקטות

בואי לאילת לאילת

בבירת השמש

מנומש בנמש

למול הרקיעים נחטוף תנומה

והרוח שיישוב

ישיאנו לא לחשוב

על מאומה

עצומי עיניים

נמלט בשניים

למים אל גני האלמוגים

בין כחול לבין ירוק

את בגדי הים נזרוק

נשליך אותם אל הגלים

בואי נמלט מן האספלט…

בשיער פרוע

שפרע הרוח

אני סרוח לי כמו לטאה

כמו דולפין אשר נפלט

מעמקי מפרץ אילת

כמו הפתעה

תנו לי רק חודשיים

על המגלשיים

ועל גלי המים לא אמעד

בין ירוק לבין כחול

בן אדם אני יכול

אני יכול לחיות לעד

בואי נמלט מן האספלט…

פינתי השבועית ברדיו: וידוי

וידוי / אילנה רובינא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.3.21

לפני חמישה חודשים הלכה לעולמה הזמרת, השחקנית והדוגמנית אילנה רובינא. רובינא, שהייתה חולה בסרטן, נפטרה ממחלת הקורונה בגיל 86.

הידיעה על מותה הייתה בשולי התודעה הציבורית. בקושי הוזכרה כידיעה בשולי השוליים של האקטואליה. לעומת זאת, כאשר היא נולדה היה זה אירוע לאומי, שמזכיר אולי לידה של נסיך במשפחת המלוכה בבריטניה. נסיך הוא מי שנולד לבית מלוכה. כותרת הביוגרפיה של חנה רובינא, אמהּ  של אילנה, מאת כרמית גיא, היא "המלכה נסעה באוטובוס". הכותרת הזאת ממחישה עד כמה חנה רובינא הייתה רחוקה מדמות הסלב-על של ימינו. אבל היא באמת הייתה מלכת התיאטרון ואף יותר מכך, מעמדה לא היה של סלב א-לה תכניות גיא פינס, אלא דמות לאומית.  

אילנה רובינא הייתה בתם של חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן. הרומן ביניהם היה החדשה המסעירה ביישוב הארצישראלי. העובדה שמלכת התיאטרון והתרבות הרתה ללא נישואין, גרמה לזעזוע בקרב מעריציה. אלכסנדר פן, המשורר הנערץ, בין השאר בשל יופיו ובשל המסתורין של חייו והביוגרפיה שלו, שכנראה חלקים רבים ממנה הם פרי דמיונו, היה רודף שמלות ידוע, שניהל רומנים לא מעטים במקביל ולא ידע שובע. פן החל רומן עם האחות בבית החולים כאשר המתין ללידת בתו. היום, בעידן המי-טו אלכסנדר פן היה מוקע אל עמוד הקלון.

אילנה רובינא מעולם לא גדלה באותו בית עם אביה. אמה גידלה אותה לבד. משפחה יחידנית הייתה אז מושג בלתי נתפס. כל עולמה של חנה רובינא היה התיאטרון, ואילנה גדלה אצל משפחת אומנה בירושלים ואח"כ כילדת חוץ בגבע.

כבר בנעוריה התבלטה כזמרת מוכשרת מאוד, אך היא לא התגייסה ללהקה צבאית אלא שירתה כקצינה וכרל"שית של אלוף. לאחר שחרורה, אמה שכנעה אותה ללמוד פיתוח קול באיטליה. בזמן לימודיה פתחה בקריירה של דוגמנות. שם היא גם נישאה לראשונה. היו אלה הנישואין הראשונים מתוך ארבעה. בעלה השני היה אורי זוהר. בעלה הרביעי התאבד ב-2006.

בארבעים השנים האחרונות לא נשמע קולה של רובינא. אמנם היא הוציאה תקליט ב-2001 והיה לה מופע עם שלמה בר-שביט, אך היא הייתה הרחק מחוץ למרכז התרבות הישראלית. עיקר העניין בה עלה סביב רומן והצגת תיאטרון שעסקו בפרשת הרומן של חנה רובינא ואלכסנדר פן. בשנות ה-60 וה-70, לעומת זאת, היא הייתה זמרת פופולרית ומצליחה. היא הייתה חברה בלהקה המאוד פופולרית בראשית שנות השישים "בצל ירוק". בין הישגיה היו הפרס הראשון בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "יברכך", הפרס השני בפסטיבל הזמר הבינלאומי שנערך בפולין. היא הופיעה בפסטיבל שירי ילדים בשירו הנפלא של יוסי גמזו "לילך רוצה לקטוף את הירח". היו לה להיטים גדולים כמו "ספני שלמה המלך" של אלתרמן ונעמי שמר, "לך אתה", "איריסים", "החופש בבית הבראה" עם אורי זוהר ועוד. היא עבדה עם טובי המלחינים. והצליחה גם כשחקנית, בין השאר בסרט "חור בלבנה" עם אורי זוהר, במחזמר "איי לייק מייק" ועוד.

בפסטיבל הזמר והפזמון ביום העצמאות תשל"ב 1972, הופיעה אילנה רובינא בשיר מקסים, "הבלדה על נערי שגדל" ואף הגיעה למקום האחרון והמכובד. באותו יום נפטר אלכסנדר פן. אילנה קיבלה את הידיעה רק לאחר הופעתה בפסטיבל. את השיר כתבה תרצה אתר, בתו של אלתרמן, המשורר הדגול שאלכסנדר פן היה בן דורו ושותף לסירוגין לחבורה הספרותית שלו. לפני ארבע שנים, לרגל צאת מופע משיריה של תרצה אתר בפסטיבל ישראל, הקדשנו את הפינה לשיר זה. באותה פינה עסקנו בשירים המיזוגיניים, עד כדי אלימות, של המשוררים הגדולים, אבותיהן של תרצה אתר ואילנה רובינא. הדגמנו זאת בשורה של שירים עם מסרים וביטויים קשים, של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות.

באותה פינה הצבעתי על האלימות האנטי גברית בשירן של תרצה אתר ואילנה רובינא, שיש בו אותו שילוב של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות כמו בשירים של אבותיהן. השיר, המתאר אהבה גדולה מהחיים, עם הבטחה בת עשרות שנים שהופרה וקנאה עזה שמסיימת את השיר במילים: "בלב הכפר בקתת עצים לי יש, ושתי עיני דולקות בליל כלהט אש. בל יקרב איש אלי, פן תאכלנו האש!" אגב, רק הבוקר, כשכתבתי את הפינה, הבחנתי במילה "פן" של "פן תאכלנו האש". השיר הזה, של תרצה אתר, מהדהד כל כך את שורותיו של אלתרמן, בשיר אחר של אהבה עזה שהופכת לקנאה ושנאה: "אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדיי במסיבת מרעייך תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עליך".

בין השירים שמניתי בפינה היה שירו של פן "וידוי". בשיר זה פן, מתמלל את האישה, שמבטאת נאמנות אין קץ אליו, ולא רק נכונות לקבל אותו כמות שהוא, אלא רצון לקבל אותו דווקא כמות שהוא, על האלימות והבוגדנות שלו.

בעניינו המר, בעבור אותךָ זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה.

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות.

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת…

יהיה כך, כך יהיה, אות באות.

פן כתב את השיר ב-1941 אך פרסם אותו רק ב-1970. היה זה השיר האחרון שפרסם בחייו. לשיר הזה שני לחנים מקסימים. אחד של שמעון שגיא שאותו מבצעת גילה אלמגור. הביצוע המוכר יותר והיפה אף יותר הוא של סשה ארגוב, שזכה לביצועים רבים, הראשון שבהם של מיכל טל מ-1971, היפה ביותר בעיניי הוא של יהודית רביץ, וכן של מתי כספי, צילה דגן, מרינה מקסימיליאן ואורה זיטנר. גם אילנה רובינא שרה את השיר. יש משהו מרגש מאוד בכך שבתו של פן, שסבלה מילדות עשוקה בשל אישיותו המורכבת של אביה ותפיסת הזוגיות המעוותת שלו, שרה את השיר.

נשמיע אותו לזכרה של אילנה רובינא. יהי זכרה ברוך!

מעילי הפשוט ופנס על הגשר,

ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם

כך ראית אותי ראשונה, התזכור?

והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,

כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים

וכאל מים ולחם אלי תחזור.

בענינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת,

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

וקינאתי לך ובחושך ארבתי

ושנאתי לך ועד דמע אהבתי

וביתנו שמם מחיוך ומצחוק

ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב

עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף

ואדע כי חשבת עלי מרחוק

ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת

והלכת לעד ואני נושאת ילד

רק חשך אור עיני אך לבי לא נשבר

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים

ואני בפניך אביט ואומר

כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר ישאוך בדרך אלי

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, יהיה אות באות.

לכרוע על חוף הסליחה (ליום השנה למותה של לאה גולדברג)

מדי שנה, בערב יום הכיפורים, אני מוביל את הערב "כל נדרינו" בקיבוץ אורטל, התכנסות תרבותית משמעותית ומרגשת, שבה אנו עוסקים בתכני יום הכיפורים בקריאה ושירה, מתוך מחזור שאני עורך לקראת היום הגדול.

לפני שנים אחדות, אחד השירים ששרנו היה שירה של לאה גולדברג "סליחות". לאחר ששרנו את השיר, קם אחד המשתתפים, ואִתְגֵר אותנו באמירה ששיר זה שונה מכל הטקסטים במחזור ואינו שייך לו. זהו שיר תשוקה אירוטי מאוד, כמעט פורנוגרפי, של אישה מזדקנת לגבר צעיר, שבו היא מתארת כיצד הוא מלמד אותה "שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף… ניחוח לילו של הגוף".

ואף על פי כן, השבתי, השיר נקרא "סליחות" והמשוררת מדברת בו "על חוף הסליחה".

לא בכדי הכתירה לאה גולדברג את השיר בשם "סליחות". היא ידעה, כמובן, מה האסוציאציה של הכותרת הזאת. היא בחרה בכותרת זו, כדי להאיר בעיני הקורא את לוז השיר, את המסר העיקרי שלו, וכך להדריך אותו איך לפסוע בשביליו.

את השיר לא כתבה אישה מזדקנת. השיר פורסם בספרה השני של לאה גולדברג "שיבולת ירוקת העין". הספר יצא לאור ב-1939, כאשר גולדברג היתה בת 28, כך שהשיר נכתב בשנות העשרים לחייה.

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,

וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

שיר ששמו "סליחות" הוא שיר שנושאו המרכזי הוא הסליחה. "וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי". החלון פותח לנו פתח החוצה. הראי משקף לנו את עצמנו. המבט אל עצמנו הוא יסוד חשבון הנפש של יום הכיפורים. יתכן שדרכו עיניה נפקחות ("בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ") להכיר את עצמה.

מהו חוף הסליחה? האסוציאציה שלי היא למנהג ה"תשליך" המקובל בא' ראש השנה, לקראת השקיעה – התכנסות על חוף הים או סמוך למקווה מים, השלכה סמלית לים של חטאינו בשנה היוצאת, וקריאת תפילה מיוחדת. המנהג מבוסס על הפסוק "…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', י"ט).

מהי הסליחה עליה מדברת המשוררת? האם היא מצפה לסליחה מאהובה שבגד? האם היא מצפה ליכולת שלה לסלוח לו, כיוון שהיא מתייסרת בקנאה? האם היא מחפשת את היכולת לסלוח לעצמה?

לי נראה שהיא מבקשת את היכולת לסלוח. הנחתי מבוססת על שורה בהמשך השיר: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ / וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים. / וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ / חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים". שמא יש בה תקווה שהוא יחזור, והיא מבקשת שיהיה לה הכוח לסלוח אם אכן יחזור?

עודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה (לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון, מוצאי יום העצמאות תשל"ז 1977) רק את חלקו הראשון של השיר. אבל לשיר חלק נוסף, אף הוא בן שלושה בתים:

הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,

תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:

זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,

דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.

אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,

לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.

וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ

לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.

וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,

וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.

וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,

חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.

בחלק זה החיבור ליום הכיפורים מועצם, בעיקר בשורה: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ". השיר, שמלא כולו בניגודים: חלון וראי, צער ועונג, להראות בחושך, לבלב יגוני בחיוך, מדבר על הזוהר והעונש. החודש ש"תלש את ימיי וזרק אל התהום" מרמז אף הוא על מנהג התשליך. "אם היו עינויים" – יום הכיפורים הוא יום תענית, "ועיניתם את נפשותיכם"; ואולי בימים הנוראים שלה, תרתי משמע, העינויים הפליגו אליו, אל האיש שבאהבתו אליו היא מתייסרת.

פרשנות אחרת לשיר, אותה שמעתי פעם מפי המשורר וחוקר הספרות אלישע פורת ז"ל, לוקחת אותנו למחוזות אחרים לגמרי. על פי פרשנות זו, השיר "סליחות" מוליך אותנו לביוגרפיה של המשוררת והוא מכוון אל אביה. פרשת יחסים טראגית ביניהם היא שילדה את השיר. לאה גולדברג חשה שבגדה באביה עם אמה, כאשר מסרו אותו לבית חולים לחולי רוח. היא מתייסרת על הבגידה ומחפשת את הכוח לבקש מאביה סליחה ומחילה.

מה שמקשה על קבלת הפרשנות הזאת, הוא הרמיזה האירוטית שבשיר. מצד שני, בקריאת השיר כבקשת מחילה מאביה, ניתן לקרוא אחרת גם את השורות שבקריאה ראשונית נראות בעליל כארוטיות (ויתכן שהמשוררת עצמה כיסתה את סיפורה במכוון ברובד כזה). בקריאה האלטרנטיבית נזכרת הילדה באביה שהיה ניגש אליה בחושך כאשר התעוררה משנתה. אביה שממנו למדה לדבר, ולכנות בשם "כל ריס וציפורן". אולי הזיכרונות והגעגועים המציפים אותה הם ניחוחות גופו של אביה, וזהו "ריח ילדות" עליה היא מדברת. וכך נקל יותר להבין את ההקשר של "ריח דבק ואורן", שיתכן שגם הם ניחוחות ילדותה, ניחוחות זיכרונותיה המשותפים עם אביה.

בימים אלה חל יום השנה ה-51 למותה של לאה גולדברג.

* תבור – תרבות יהודית ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: כלים שלובים

כלים שלובים / גידי גוב

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 10.8.20

גידי גוב בן שבעים! קשה להאמין.

כשאני חושב על גידי גוב, האסוציאציה הראשונה שלי היא להקת "כוורת". ואח"כ להקת "גזוז" ולהקת "דודה". ו"זהו זה", ו"לילה גוב", ו"שירים מלילה גוב". ו"הלהקה", ו"דיזינגוף 99" ("ערום זה ערום באבא"), ו"גוג ומגוג שואו", ו"משירי תנועות הנוער", ו"הכבש הששה עשר" ו"מסע אלונקות" ו"גידי גוב הולך לאכול" ו"המסע המופלא של אהרוני וגידי" והפרזנטור של GOV IL ושל בזק.

להערכתי, לא רק אצלי האסוציאציות אינן שירי הסולו שלו. זאת, למרות שהוא זמר מצוין, כל כך ותיק. וכל כך הרבה שנים במרכז הבמה ועם פופולריות רבה. הוא מאוד מאוד אוהב לשיר, אך יחסית לוותק ולמעמד שלו הוא הוציא מעט תקליטי סולו. נדמה לי שנוח לו יותר בהרכב, בלהקה, בשיתופי פעולה, בשירה בכיף של גרסאות כיסוי לשירים האהובים עליו.

יכול להיות שהיה נכון להשמיע אחד משיתופי הפעולה הללו. למשל "הריקוד המוזר של הלב" עם רונה קינן, או אחד משיתופי הפעולה הקסומים שלו ב"שירים מלילה גוב" שכמה מהם השמענו כאן כמו "מה הוא עושה לה", או אולי אחד מהשירים הנפלאים בביצוע "זהו זה 2020" שמרגשים אותנו מחדש בכל שבוע.

בכל זאת, בחרתי להשמיע שיר סולו שלו, ולא בפעם הראשונה. אשמיע את אחד משיריו האהובים והיפים ביותר, מתוך תקליט הסולו השני שלו, התקליט המקסים "40:06". התקליט יצא לאור במאי 1983. הוא יצא חמש שנים אחרי תקליט הסולו הראשון שלו "תקליט ראשון", ואחרי להקת "גזוז" ולהקת "דודה" וכשהוא כבר כיכב ב"זהו זה".

המפיק המוסיקלי, המעבד, הקלידן והמלחין של רוב השירים בתקליט הוא חברו של גידי גוב עוד מימי להקת "כוורת", יוני רכטר. יוני רכטר אף כתב את המילים של אחד השירים, יחד עם אשתו של גידי, ענת גוב ז"ל – "יש אי שם", משיריו היפים ביותר של גידי. שישה מן השירים של התקליט כתב אהוד מנור ושלושה – חברו של יוני רכטר עלי מוהר. הסגנון של התקליט הוא שילוב של רוק רך וג'אז, סגנון שמתאים מאוד ליוני רכטר. המפיק של התקליט דודו אלהרר והמפיק המוסיקלי יוני רכטר, ליהקו לתקליט את טובי הנגנים, ובהם גיל דור (גיטרות), אלון הלל (תופים), שם טוב לוי (חליל), הסקסופוניסטים מורטון קם, פטר ורטהיימר וירוסלב יעקובוביץ', איתמר ארגוב (חצוצרה) ועוד רבים וטובים, וכן רביעיית כלי מיתר של נגנים מהתזמורת הפילהרמונית.

שמו של התקליט, "40:06" הוא אורכו של התקליט – ארבעים דקות ושש שניות. שם מקורי, ללא ספק. בין שירי התקליט "יש אי שם", "נם לא נם", "שטח ההפקר", "זה תלוי רק בנו", "עד הבוקר" והשיר שנשמע היום, שירם של אהוד מנור ויוני רכטר "כלים שלובים". שיר שנגיעות הג'אז הרכטריות בולטות בו מאוד, בעיקר בקטעי המעבר המוסיקליים, עם הדומיננטיות של כלי הנשיפה.

בשנות ה-80 וה-90, "כלים שלובים" היה השיר הפופולרי ביותר בצעדות של בני זוג אל החופה. ועד היום, כמעט ארבעים שנה אחרי צאת התקליט, השיר שרד והוא עדין אהוב על אוהבים, נאהבים ואהובים.

בשיר, מתאר אהוד מנור את האהבה בין שני בני זוג לחוק הכלים השלובים. חוק הכלים השלובים הוא חוק פיזיקלי הקובע כי גובה פני נוזל מסוים בכלים שלובים – כלים המאפשרים מעבר נוזל בחופשיות ביניהם, ישאף להיות שווה. כך, לדידו של אהוד מנור, גם הזוגיות הטובה. באהבה כל צד נותן מעצמו, מוותר כשצריך, והאוהבים מתמזגים ביניהם, "כמו כלים שלובים, אני ואת ביחד מתמלאים עד קו הלב". אהוד מנור הוא רומנטיקן חסר תקנה, ובשיר הזה – אולי יותר מבכל שיר אחר.

הוא מתאר את האהבה כנתינה ללא תנאי, "את באת ונתת ולא ביקשת דבר כמעט". מה שיפה באהבה הזאת, הוא התבשלותה האיטית. "את באת ונגעת בלאט, כל פעם קצת, לאט לאט. אני לא הרגשתי מתי ואיך נכנסת לתוך חיי".

אחד הדברים שאני אוהב בגידי גוב, הוא הדיסוננס בין ההומור העוקצני והסרקסטי שלו, לבין שירי האהבה הרומנטיים הענוגים, שהוא שר בהזדהות כזו. ובשיר הזה, אולי יותר מבשירים אחרים.

ברכות לגידי גוב בן השבעים, בתקווה שעוד נמשיך ליהנות משירתו וממשחקו וממכלול יצירתו.

 

את באת ונתת

ולא ביקשת דבר כמעט,

את באת ונגעת בלאט

כל פעם קצת,

לאט לאט.

אני לא הרגשתי מתי

ואיך נכנסת אל תוך חיי.

 

את באת ואותי אהבת,

כאבת ולא עזבת.

את באת ונשארת, נשבעת

בכול משפט,

בכל מבט.

אני עוד הייתי אי שם

כשאת נכנסת אצלי לדם.

 

כמו כלים שלובים

אני ואת ביחד מתמלאים

עד קו הלב.

שנינו עכשיו בקו אחד,

יחד זורמים מיד ליד

פעם אני ופעם את…

 

את באת ונתת

ולא ביקשת דבר כמעט,

את באת ונגעת בלאט

כל פעם קצת,

לאט לאט.

אני לא הרגשתי מתי

ואיך נכנסת אל תוך חיי.

 

כמו כלים שלובים

אני ואת ביחד מתמלאים

עד קו הלב

שנינו עכשיו בקו אחד,

 

באת ונתת ולא

ביקשת דבר כמעט…