פנים אל מול פנים / להקת "בנזין"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.5.22

ביום שישי 4 ביוני 1982, הייתי עדין בטירונות, בסדרת אימונים במשאבי שדה. באותו יום היינו אמורים לצאת הביתה. אך בבוקר, נמסר על ההתנקשות בחיי שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב, צה"ל נכנס לכוננות, והיציאות בוטלו. נמסר לנו שיוצאים לצפון, להתחיל להתארגן. ואנו העמסנו במהירות את כל האוהלים ואת כל הציוד הפלוגתי על "ריוסים" שיצאו צפונה לפנינו, ובפינו שירה אדירה: "יום שישי את יודעת / יש בעיר מסיבה / נשארים כל הלילה / עד הבוקר הבא". ביום ראשון פרצה מלחמת שלום הגליל, ועד היום השיר הזה מזוהה אצלי עם המלחמה. האמת היא שאצלי כמעט כל אירוע, אישי או לאומי, מזוהה עם שירים.

השיר "יום שישי" יצא לאור באותו השבוע, אבל הרדיו השמיע אותו ללא הפסק מרגע צאתו. וכך, ימים אחדים לאחר פריצתו כבר הכרנו אותו היטב ושלטנו במילותיו.

"יום שישי" היה תקליט השדרים השני של הלהקה. קדם לו בארבעה חודשים השיר הראשון "חופשי זה לגמרי לבד", שגם הוא היה להיט גדול. השנה מלאו ארבעים שנה ללהקת "בנזין", שפעלה בשנים 1982-1985, ולציון התאריך העגול, אנו מקדישים לה את הפינה.

במיתולוגיה של המוסיקה הישראלית, שתי להקות הרוק המובילות של התקופה, "בנזין" ו"תיסלם", היו יריבות. אני אהבתי את שתיהן, אם כי העדפתי את "בנזין", וכך גם מרבית חבריי. אני לא זוכר שום יריבות כזאת וגם חברי הלהקות מכחישים אותה ומציינים שהם אף שיתפו פעולה והופיעו יחד. לדעתי, מיתוס היריבות הומצא בדיעבד.

להקת "בנזין" היא קודם כל יהודה פוליקר, הסולן, הגיטריסט והמלחין של רוב שיריה. בצדק, הלהקה מזוהה בעיקר אתו, ולא בכדי, היא התפרקה כאשר הוא פרץ בקריירת הסולו שלו, עם התקליט "עיניים שלי". חבריה הנוספים היו בנימין קמחי, המכונה בנג'ו (בס), יחיאל אמסלם (גיטרה) ואלי חדד (תופים). הצלע החמישית של הלהקה, היא יעקב גלעד, שכתב את מילות רוב שירי הלהקה, היה המלווה האמנותי שלה וגם מי שהעניק לה את שמה.

האמת היא, שהלהקה עצמה פעלה שבע שנים לפני שהפכה ל"בנזין"; לא רק לשם "בנזין", אלא גם לרמה המוסיקלית והתמלילית שלה ולהצלחה שלה. ב-1975 הלהקה קמה תחת השם "ברקת". כל חבריה התגוררו באזור חיפה והקריות. אף אחד מהם לא התפרנס ממוסיקה. פוליקר היה ספר, חדד צבע, אמסלם טכנאי שיניים ובנג'ו דוור. הלהקה הופיעה בעיקר בחתונות, בעיקר בגרסאות כיסוי.

ב-1981 פוליקר שלח לפזמונאי הפופולרי יעקב גלעד, שהיה מזוהה בעיקר עם יהודית רביץ, בשיא תהילתה, קלטת ובה כמה גרסאות כיסוי וקטעים אינסטרומנטליים שהלחין פוליקר. גלעד שמע – והתאהב. הוא שכנע את הלהקה להעביר הילוך, לעבור לת"א, להתחיל להתפרנס ממוסיקה ופתח לה את כל הדלתות האפשריות.

בפברואר 1982 יצא לאור הסינגל הראשון, "חופשי זה לגמרי לבד", שסימן את דרך ההצלחה של הלהקה וביוני הסינגל השני, "יום שישי". באוגוסט כבר יצא התקליט אריך הנגן הראשון, "עשרים וארבע שעות", ובו הלהיטים "יום שישי", "חופשי זה לגמרי לבד", "גשם", "תני לי סיבה" ועוד. 9 מ-11 השירים נכתבו בידי גלעד והולחנו בידי פוליקר, שהיה הסולן שלהם. את העיבודים עשו חברי הלהקה יחד, כשיהודית רביץ הצטרפה אליהם.

ההצלחה הייתה גדולה. התקליט נמכר בלמעלה מ-50,000 עותקים, "יום שישי" היה לשיר השנה והלהקה – ללהקת השנה ולפרס "ורד הכסף". גם מסע ההופעות של הלהקה היה מוצלח מאוד.

בסוף 1983 יצא תקליטה השני של הלהקה, "משמרת לילה", שזכה לפחות הצלחה, אך בעיניי הוא הטוב מבין שני תקליטי הלהקה. מתוך התקליט הזה אשמיע את השיר האהוב עליי ביותר של הלהקה, "פנים אל מול פנים".

גם את השיר הזה כתב גלעד והלחין פוליקר.

השיר מספר על פגישה באמצע החיים של מי שהיו בני זוג בנעוריהם. הגבר פונה אל האישה ומבקש ממנה להישאר אתו הלילה ולחכות אתו לבוקר שיבוא, לחוש ולמשוך עוד קצת את הרגע המיוחד של המפגש הזה.

הפגישה היא כבר שנים רבות אחרי הפרידה בין בני הזוג. הם עברו דברים רבים ונמצאים במקומות כל כך שונים. וכשהם נפגשו, "הגענו אל עצמנו", הוא אומר. אולי הכוונה שהם הגיעו שוב לחוויה הזוגית שלהם, חוויית האהבה הראשונה. ואולי גם כל אחד הגיע אל עצמו, אל הבתוליות הטהורה שלו, שהיא ה"אני" המזוקק שלו.

הכל השתנה סביב. העיר נראית אחרת, כאילו לא היינו פה. והפגישה הזאת, אולי תתקיים רק פעם בחיים. "הזמן סוגר עלינו, מעגל של שינויים". "מה עבר עליך?", הוא שואל אותה "ומה הביא אותך לפה?". והוא קובע "הלילה את נשארת" ומבקש "חכי אתי לבוקר שיבוא". הוא יודע שיהיה זה לילה חד-פעמי, אך הוא אינו רוצה לוותר עליו, ועל ההזדמנות לטעום פעם נוסף מאהבת הנעורים היפה והתמימה הזאת. "אהבנו פעם באמת ובתמים, כמו שילדים יודעים", והוא רוצה לשחזר את הרגע. וכשהם מתבוננים זה בזה, פנים אל מול פנים, הם רואים זה על זה את השנים. והוא קובע, גם עכשיו, "ואת יפה".

פנים אל מול פנים

פגישה באמצע החיים

הגענו אל עצמנו

ממקומות כל כך שונים.

העיר נראית אחרת

כאילו לא היינו פה,

הלילה את נשארת

חכי איתי לבוקר שיבוא.

אהבנו פעם באמת ובתמים

אהבנו כמו שילדים יודעים

עלי וגם עלייך רואים את השנים

ואת יפה, פנים אל מול פנים.

פנים אל מול פנים

אולי רק פעם בחיים

הזמן סוגר עלינו

מעגל של שינויים.

אז מה עבר עלייך

ומה מביא אותך לפה,

הלילה את נשארת

חכי איתי לבוקר שיבוא.

אהבנו פעם באמת ובתמים…

היה או לא היה / אריק לביא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 25.4.22

בשנים 1970-1973, בתוך שלוש שנים בלבד, הלכו לעולמם כמה מגדולי הספרות והשירה העברי, וכמו השידרה המרכזית של דור בתרבות הישראלית, נגדעה באחת. בינואר 1970 נפטרה לאה גולדברג. כעבור חודש נפטר ש"י עגנון. חודשיים לאחר מכן נפטר אלתרמן. ב-19 באפריל 1972, לפני חמישים שנה בדיוק, נפטר אלכסנדר פן. ובמחצית הראשונה של 1973 נפטרו חיים הזז ואברהם שלונסקי.

אלכסנדר פן חריג בתוך הרשימה הזאת, בכך שהוא היחיד מהם שלא זכה בפרס ישראל, למרות שאין ספק שהוא היה ראוי לפרס. אך לא רק את פרס ישראל הוא לא קיבל. כל אחד מן השמות שציינתי עטור בפרסים רבים – פרס ביאליק, פרס ברנר ופרסים אחרים. פן לא זכה באף פרס.

מה הסיבה לכך? הסיבה לכך היא פוליטית. אלכסנדר פן היה קומוניסט. התנתק מן הציונות. והוא התנתק גם מן המיליה התרבותי שבו צמח. עולם הספרות הישראלי החרים אותו בשל השתייכותו הפוליטית. והאמת היא שגם הוא החרים את עולם הספרות הישראלי. ובתקופתו כקומוניסט, פן נטש את הכתיבה הלירית, שהביאה אותו לפסגות השירה העברית, והתמקד בכתיבת שירה פוליטית, קומוניסטית, שגם בה הוא הביא לידי ביטוי את כשרונו הנדיר, אך היא לא העפילה לפסגות של שירתו הלירית.

לאלכסנדר פן יש שתי ביוגרפיות. סיפור חייו האמתי וסיפור החיים שבדה לעצמו. סיפור חייו האמתי הוא די שגרתי לבני דורו היהודים במזרח אירופה, שהוא לא סיפור סקסי במיוחד. הוא נולד באוקראינה. אביו היה מלמד. אמו הייתה בת מלמד. אֶה, לא מעניין. סיפור חייו הבדוי הרבה יותר מסעיר. בסיפור זה, הוא נולד ליד ים הקרח הצפוני. אביו היה צאצא של מייסד חב"ד הרב שניאור זלמן מלאדי. אמו הייתה סובוטניקית בת לרוזן שוודי. אמו נפטרה אחרי לידתו והוא גדל אצל סבו, שהיה צייד דובים. כשהיה בן עשר, סבו נהרג במסע ציד, והוא נדד ברגל, לבדו, לאורך שנים, עד שהגיע לקווקז. אני בטוח שהמאזינים יסכימו אתי, שהביוגרפיה הבדויה הרבה יותר מושכת.

אלכסנדר פן היה בחור יפה תואר, חסון, מתאגרף ומאמן איגרוף, רודף נשים ואהוב על נשים שנפלו על צווארו, בוהמיין ומי שלא בחל בטיפה המרה. בגיל 14 החל לכתוב שירים ברוסית, שהתקבלו באהדה בעולם התרבות הרוסית ופן הצעיר התיידד עם גדולי הסופרים והמשוררים הצעירים של רוסיה, ולימים תרגם משיריהם לעברית. בשנות העשרים הוא נמשך לציונות, היה לפעיל ציוני ואף ישב בכלא בשל פעילותו. ב-1927 עלה לארץ, בן 21, בלי לשלוט בשפה העברית. ביאליק אימץ אותו אל לבו ולימד אותו עברית בשיעורים שבועיים פרטיים בני 6 שעות. פן השתלט במהרה על השפה, התאהב בה והיטיב ליצור בה וללהטט בה. בהמשך הדרך הוא הכיר את שלונסקי, שצירף אותו לחבורתו הספרותית, והוא היה לבן בית בעולם הספרות והשירה הארץ ישראלי.

הוא היה גם בן בית בעולם הבוהמה הארץ ישראלית; הוא ידע אהבות גדולות, פרידות גדולות, בגידות גדולות. אשתו הראשונה, בלה דון, נישאה לו אחרי שאיים להתאבד כיוון שחיזוריו אחריה לא נענו, ואכן, הוא ירה בעצמו ופצע את עצמו. היא התלהבה מגודל מסירותו ואהבתו ונישאה לו ונולדו להם בת ובן, שנפטר בגיל צעיר. אך כעבור שנים אחדות הם התגרשו. הוא התאהב במלכת התיאטרון חנה רובינא ופרי הרומן שלהם היה הזמרת אילנה רובינא. שעה שסעד את רובינא שהחלימה מהלידה הקשה, התאהב באחות בבית החולים, רחל לופטגלס, אשתו עד אחרון ימיו ואם בתו סינילגה.

פן עלה לארץ כציוני וכתב שירים ציוניים, ובהם "על גבעות שיך אברק" שאותו השמענו בפינה זו במלאת 75 שנה לרצח אלכסנדר זייד, שהיה חברו הקרוב של פן, "הבו לבנים" ועוד. אולם לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, עליית הפשיזם באיטליה וספרד הוא הלך והשמאיל, התקרב למפלגה הקומוניסטית וככל שהתחזק כקומוניסט – התרחק מהציונות ומחבריו הסופרים הציונים. הוא היה נאמן לדרכו ולאמונתו ושילם מחיר אישי ומקצועי כבד ביותר. אף הוצאת ספרים לא הייתה מוכנה לפרסם את ספריו, מלחינים לא הלחינו את שיריו, שיריו המולחנים כמעט לא הושמעו וכשהושמעו – לא הוזכר שמו של יוצרם. הוא היה משורר המפלגה של מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהעלתה אותו על נס, הוא כתב בעיתונה "קול העם" וערך את המוסף הספרותי שלו. הוצאת ספרים של המפלגה הוציאה את ספר שיריו.

בשנותיו האחרונות התרכך בהשקפתו והלך והתפכח מן הקומוניזם. תחילת ההתפכחות הייתה לאחר הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ שבה פורסמו פשעיו של סטלין. בשנות השישים, כאשר מק"י התפלגה, הוא נשאר עם הפלג המתון, בהנהגת משה סנה ומיקוניס, שהלך והתקרב לציונות. גם בפלג הזה הוא התבלט במתינותו והלך והתרחק עד שפרש סופית מן הקומוניזם ומן המפלגה לאחר הפלישה הסובייטית לפראג, ב-1968.

באותן שנים הוא גם התקבל מחדש לעולם הספרות הישראלית. חבריו שלונסקי ואלתרמן שבו וכתבו עליו ועל שירתו בהערכה, וכך גם דור הסופרים הצעירים יותר כחיים גורי ומשה שמיר. בערוב ימיו הוא חדל לכתוב שירה פוליטית וחזר לכתוב שירה לירית. בשנותיו האחרונות הוא התמודד עם מחלת הסוכרת. שתי רגליו נקטעו. הוא נפטר במוצאי יום העצמאות 1972. באותה שעה בתו, אילנה רובינא, הופיעה על במת פסטיבל הזמר והפזמון ושרה את "הבלדה על נערי שגדל", שכתבה תרצה אתר, בתו של אלתרמן. על קברו של פן נחקקו השורות מתוך שירו הציוני ביותר:

אֲדָמָה-אַדְמָתִי,

רַחוּמָה עַד-מוֹתִי,

רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ,

רוּחַ רַב הִרְתִּיחַ.

אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם

שֶׁאָדַם וְנָדַם.

אזכיר כמה משיריו המולחנים היפים: המוכר והמצליח מכולם הוא "וידוי", על שני לחניו, שאותו השמענו בפינה זו. וכן, "לא אני הוא האיש", "כינרת", "למדבר שאנו", "סורו מני", "שתו העדרים", "שיר השיכור" ועוד.

השיר שנשמיע היום הוא "היה או לא היה" שכתב פן ב-1939 לתיאטרון "לכל הרוחות" תחת השם "רומאנס". מרדכי זעירא, שהלחין את "על גבעות שיך אברק", "כינרת", "הבו לבנים" ועוד משיריו של פן, הלחין גם את השיר הזה.

השיר מספר סיפור אהבה בין איש לאישה, שאהבה אותו מאוד, וגם הוא אהב אותה, אבל הוא אהב יותר את היין. לילה היה לילו, אך לילו היה לא לה. הוא היה ליין. היא אותו אהבה, הוא את בית המרזח. היא קינאה ביינו, כי שפתו מתנשקת עם כוסית אדומה מחשמל ותירוש. בסוף נמאס לה, והיא אמרה לו: "עייפתי לאהוב, שלום לך לא-לי". לא היה זה שירו היחיד של פן על אהבת היין, ויש בו מן האוטוביוגרפי.

הביצוע של אריק לביא מקסים. אם נאזין למספר הקלטות של השיר, ניווכח שכל ביצוע שונה מרעהו. השיר תיאטרלי מאוד ולביא מקצין את התיאטרליות, בשילוב מאולתר של דיבור בתוך השירה בדיאלוג בין השניים.

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית פּוֹרַחַת אֵיזוֹ תְּכֵלֶת

לְכָל מַבָּט רִאשׁוֹן – נִיחוֹחַ הַלִּילָךְ

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – יֶשְׁנָם לֵילוֹת כָּאֵלֶּה

לֵילֵךְ הָיָה לֵילוֹ, לֵילוֹ הָיָה לֹא לָךְ!

נִפְגְּשׁוּ בְּמִקְרֶה. גַּם מִקְרִים יֵאָמֵנוּ.

הִיא הָיְתָה עֲצוּבָה, הוּא שָׁקֵט וְשָׁתוּי.

הוּא אָמַר: תִּסְלְחִי לִי, מַה טּוֹב עוֹלָמֵנוּ

אִם אֶפְשָׁר בּוֹ לִפְגֹּשׁ אֵיזֶה פֶּלֶא בָּדוּי.

הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה, הוּא – אֶת בֵּית-הַמַּרְזֵחַ,

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ אֶת הַלַּיְלָה בָּרְחוֹב.

כָּל חֲצוֹת, עֵת לִוָּם עַד בֵּיתָהּ הַיָּרֵחַ,

הוּא חִיֵּךְ: "לֵיל מְנוּחָה." הִיא שָׁתְקָה: "לַיְלָה טוֹב!"

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – הַפֵּשֶׁר לֹא נוֹדַע לִי,

בְּמַגָּעָם שָׂגְבָה סִימְפוֹנִיַּת לוֹלוֹ…

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית יֵשׁ מַשֶּׁהוּ פָטָלִי:

לֵילוֹ הָיָה לֹא לָהּ, לֵילָהּ הָיָה לֵילוֹ.

הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה. הוּא אָהַב אֶת הַיַּיִן,

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ לְלַקֵּט כּוֹכָבִים.

הַיָּרֵחַ אָהַב אֶת שְׁנֵיהֶם, כִּי עֲדַיִן

הַיָּרֵחַ אוֹהֵב לֶאֱהֹב אֲהוּבִים.

וְשָׁתְקוּ, יְרֵאִים לְנַפֵּץ אֶת הַשֶּׁקֶט.

רַק חִיּוּךְ אִישׁוֹנָיו מְלַטֵּף אֶת הָרֹאשׁ.

הִיא קִנְּאָה בְּיֵינוֹ, כִּי שְׂפָתוֹ מִתְנַשֶּׁקֶת

עִם כּוֹסִית אֲדֻמָּה מֵחַשְׁמַל וְתִירוֹשׁ.

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה, תְּמִימוּת הִיא אוֹ אִוֶּלֶת?!

עַל סַף דַּלְתָּהּ הַצַּר גָּוְעוּ הַרְבֵּה לֵילוֹת…

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – חֲלוֹם בָּדוּי אוֹ פֶּלֶא,

לֵילוֹ הָיָה לֹא לָהּ, לֵילָהּ הָיָה לֵילוֹ.

הַיָּמִים לֹא חִכּוּ… כֹּה חוֹפְזִים בְּיָמֵינוּ

הַיָּמִים, שֶׁהִסְכִּינוּ לַחְתֹּר אֶל הַחוֹף.

הִיא חָשְׁבָה: מָה אָיֹם וּמַצְחִיק עוֹלָמֵנוּ,

אִם אֶפְשָׁר בּוֹ עֲדַיִן כָּל-כָּךְ לֶאֱהֹב.

הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה, הוּא – אֶת בֵּית הַמַּרְזֵחַ,

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ אֶת הַפַּחַד הַחַד.

וְלִבְסוֹף נִתְרַעֵד וְשָׁמַע הַיָּרֵחַ

אֶת דְּבָרֶיהָ אוֹמְרִים לוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד:

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה, הַפֵּשֶׁר לֹא נוֹדַע לִי.

לֵילִי הָיָה לֵילְךָ, לֵילְךָ הָיָה לֹא לִי.

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית יֵשׁ מַשֶּׁהוּ פָטָלִי:

עָיַפְתִּי לֶאֱהֹב… שָׁלוֹם לְךָ, לֹא לִי!

ואם תבואי אליי / "זהו זה"

פינתי השבועית ברדיוטק, 4.4.22

בשבוע שעבר העניקה האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה פרס מפעל חיים לתכנית הטלוויזיה הוותיקה "זהו זה".

" 'זהו זה' היא אחת התוכניות המשפיעות ביותר ששודרו על המסך הישראלי", נאמר בנימוקי ההחלטה למתן הפרס. "למעלה מ-30 שנה היא משמשת כמדורת השבט של עם ישראל ומרתקת אל שידוריה רבבות צופים. התוכנית על כותביה, במאיה ומגישיה, תרמה רבות לעידוד השיח הציבורי סביב סוגיות חברתיות, לאומיות ופוליטיות כגון: יוקר מחייה, אפליה, פקקי תנועה, גזענות, מפלס הכנרת ויצרה אין סוף פארודיות נוקבות על תופעות מרכזיות. דווקא בימים קשים כמו מלחמת המפרץ ועכשיו בצל מגפת הקורונה, ידעה התוכנית להפיג את המתח והחרדה באמצעות הומור ושנינה. אך לא רק סאטירה והומור יש בה, במרוצת השנים הצליחה לשלב בתוכן העלילתי גם העברת מידע, ובעזרת פינות הנגישה לנוער ולצופים את עולמות הקולנוע, התיאטרון, מוסיקה, מדע, ספורט, לשון, רפואה מחשבים ועוד. לאורך השנים התארחו בה מאות שחקנים, שקיבלו בזכותה הזדמנות ראשונה בתעשיית הטלוויזיה. 'זהו זה' שימשה מקום עבודה, יצירה ופרנסה לרבבות שחקנים, כותבים ובמאים".

טוב, נראה לי ש"רבבות שחקנים, כותבים ובמאים" זו הגזמה פרועה. מצד שני, הדיבור על 30 שנה זו המעטה, כיוון שהתכנית עלתה לאקרנים לראשונה לפני לא פחות מ-44 שנים. ההחלטה על הענקת הפרס נכונה, כי "זהו זה" היא ללא ספק מפעל חיים משמעותי, וקשה להגזים בתרומתה לתרבות הישראלית ובמקומה המרכזי בישראליות של עשרות השנים האחרונות.

ב-1978 החלה התכנית את דרכה כמגזין לנוער בטלוויזיה החינוכית, ששידוריה היו בערוץ הטלוויזיה הכללית; ערוץ הטלוויזיה היחיד באותה תקופה. המנחים הראשונים של התכנית היו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק וליניץ. השניים הראשונים משתתפים גם היום. בראשית דרכה התכנית שודרה שלוש פעמים בשבוע ובהדרגה הצטמצמה לתכנית שבועית עם שידור חוזר ביום שישי ב-13:30. לצד שיר הנושא שלה, שאותו כתב אהוד מנור והלחין בני נגרי, והוא אותו השיר עד היום – גם מספר הטלפון שלה לחיוג של הקהל, 414155 הולחן לשני סלוגנים שונים. התכנית שילבה מערכונים, מידע נגיש בנושאים שונים ומוזיקה. על הפינה המוזיקלית הייתה אחראית תחילה להקת "ברוש", לאחר מכן להקת "חלב ודבש" שהעלתה מדי שבוע שיר של אהוד מנור וקובי אשרת ולאחר מכן שלמה גרוניך, שבכל שבוע הופיע עם שיר חדש. מיטב השירים קובצו בתקליטו "אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יופיע בטלוויזיה".

לאט לאט, התכנית התמצבה בעיקר כתכנית מערכונים, ואף שהוגדרה עדין תכנית לנוער ושודרה בטלוויזיה החינוכית אחרי הצהרים, היא זכתה לצפיה ואהדה גם של מבוגרים, בעיקר כאלה שהתאהבו בה כבני נוער וגדלו עליה. היא הייתה יותר ויותר פופולרית, חלק ממערכוניה היו למערכוני פולחן מיתולוגיים. לעיקר תהילתה היא הגיעה במלחמת המפרץ, עם דמויות כמו שלושת הזקנים, הבאבא בובה ועוד. לאחר מכן התכנית עברה לערוץ 2 בשעות הערב ולאחר הפסקה של שנים אחדות, היא שבה לשדר ב"כאן 11" לפני שנתיים, בשיא הקורונה. כעת מככבים בה חמשת השחקנים המרכזיים ב-44 שנות שידוריה – מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב, דובל'ה גליקמן ואבי קושניר.

אודה ואתוודה, שבגלגולה הנוכחי "זהו זה" קצת מאכזבת, בעיניי. אולי הכותבים שלה פחות מוכשרים. אמנם שלמה בראבא לא צריך לפתוח את הפה כדי להצחיק אותי, די שאראה אותו. אך אם להשוות לתכנית הבידור והסאטירה בתחנה המתחרה, "ארץ נהדרת", קשה לא להודות ש"ארץ נהדרת" היא ליגה אחרת.

אולם ל"זהו זה" בגלולה הנוכחי נוספה קומה חדשה, שבעיניי היא פסגת התכנית – השיר השבועי, ששרים חברי הצוות, ממיטב הקלסיקה של הזמר העברי, בהרמוניה נפלאה, בעיבודים יפים והתוצאה נהדרת. גידי גוב הוא הזמר המקצועי היחיד בהרכב, אבי קושניר החל את דרכו גם כזמר ואף הופיע באירוויזיון 1987 עם נתן דטנר כצמד "הבטלנים" בשיר הדבילי "הופה הולה". את בראבא, מושונוב וגליקמן אנו מכירים כשחקנים, לא כזמרים. והנה, בגילם המופלג – כוכבים נולדו, להקה נפלאה. ואם את שלמה בראבא האקורדיוניסט הכרנו עד היום כמי שיודע לנגן אקורד אחד ל"אחד אלוהינו" בתור יאצק, מתברר שהוא אקורדיוניסט מוכשר ומיומן. ומסתבר שאבי קושניר הוא סקסופוניסט.

בפינתם שרו חברי "זהו זה" שיר מקורי אחד – "הפיצה שבלב". והשאר – גרסאות כיסוי לשירים מוכרים. בין השירים: "כל עוד", "בואי נתחבק", "שני תפוחים", "שיר לשירה", "שיר נבואי קוסמי עליז", "אחלה עולם", "סתם יום של חול", "שיר ההד", "ילדותי השניה", "צל עץ תמר", "צלצולי פעמונים", "ערב כחול עמוק", "דצמבר", "פזמון ליקינטון", "עוד יהיה לי", "ערב עירוני", "אני גיטרה" ועוד.

לכבוד זכייתם בפרס, נשמיע בפינה את גרסתם לשירו של עידן רייכל "ואם תבואי אליי", בעיבוד והפקה מוזיקלית של אמיר לקנר, בליווי נפלא של סלעית להב באקורדיון, כשהיא גם מרכז הקליפ. נגנים נוספים: רמי אוסרווסר בגיטרות, אבי יפרח בגיטרת בס, עידן פרידמן על התופים, אלון רדעי ואמיר לקנר בקלידים. מוני ובראבא קופצים ומפזזים בעשור השמיני לחייהם באופן שמשאיר אבק לבני עשרים. "ואם תבואי אליי" שיר אהבה אופטימי שבו הכותב מציין שעכשיו הגיע הרגע, הרי את חיכית לי ואני תמיד חיכיתי לך והנה היום הזה הגיע. ומכאן, יוצא הכותב בהצהרה והתחייבות, שאם פתאום תעלמי, אחכה כל הלילה ואם תבואי אליי נישאר כל הלילה ובבוקר תראי שנישאר ביחד, הולכים את הדרך הזו תמיד יד ביד.

עכשיו הגיע הרגע

הרי חיכית לי

ואני תמיד חיכיתי לך

והנה היום הזה הגיע

עכשיו מבטיח

שאף פעם לא תהיי לבד

ואם פתאום תיעלמי

אחכה כל הלילה

ואלחש בתפילה

שאליי תחזרי

ואם תבואי אליי

נישאר כל הלילה

ואלחש לך מילים

שתדעי שאני שלך

ובבוקר תראי נישאר ביחד

הולכים את הדרך הזו

לתמיד יד ביד

בגידה / ריטה

פינתי השבועית ברדיוטק, 28.3.22

לפני כשבועיים חגגה הזמרת והשחקנית ריטה, בשעה טובה, את כלולות בתה, הזמרת והשחקנית משי קליינשטיין, ובשבוע שעבר היא חגגה את יום הולדתה השישים. מזל טוב!

גם בקריירה שלה יש חידושים והפתעות – מופע משותף עם האקס המיתולוגי רמי קליינשטיין ואוטוביוגרפיה פרי עטה.

ריטה החלה את הקריירה בתחילת שנות ה-80, עת שירתה בלהקת "צה"ל 80" לצד רמי קליינשטיין. באמצע שנות ה-80 היא פרצה לתודעה הציבורית והקריירה שלה נסקה מיד לגבהים עצומים, כאחת הזמרות הפופולריות והמצליחות בישראל וכשחקנית מצליחה ומבוקשת בתיאטרון ובקולנוע. היא הוציאה עד כה 14 תקליטים, ובהם שני תקליטי אוסף ותקליט מופע. לאורך השנים התבלטה גם כזמרת ייצוגית של המדינה, ששרה בטקסים חשובים, כמו שירת ההמנון במופע "פעמוני היובל" ביום העצמאות החמישים למדינה, בטקס השאת המשואות ביום העצמאות ובביקורי מדינאים בבית הנשיא.

מבקריה של ריטה יוצאים נגד סגנון שירתה הפומפוזי, המלודרמטי והמוגזם, אך איש אינו מפקפק באיכויות הקוליות הנדירות שלה ובכישרונה המוזיקלי.

לכבוד יום הולדתה השישים, נשמיע את שיר הפריצה שלה, "בגידה". זהו סינגל הבכורה שלה כסולנית, שיצא לרדיו בנובמבר 1985. מי שגילה אותה היה המפיק המוזיקלי רוני בראון, מייסד ומנכ"ל חברת התקליטים "הליקון", אחת מחברות התקליטים המובילות במדינה. אחד מתקליטיה הראשונים של החברה היה "ריטה", אלבום הסולו הראשון של ריטה, שיצא לאור ב-1986. התקליט כולל את להיטיה הגדולים בראשית דרכה, ובהם "עבד של הזמן", "שיר אהובת הספן", "שביל הבריחה", גרסתה הנפלאה ל"הכניסיני תחת כנפך", "משחק מכור" ועוד. גם "בגידה" מופיע בתקליט זה.

סיפר בראון כאשר הסינגל יצא לרדיו: "קיץ 83', מלחמת שלום הגליל. יורדים לקריית שמונה לראות הופעה. הגעתי מוקדם, האולם היה ריק וחשוך, על הבמה בחור צעיר עם משקפיים מנגן על פסנתר ולידו צעירה שחרחורת. פתאום היא ניגשת למיקרופון ומתחילה לשיר. נדבקתי לכיסא. זאת הייתה ריטה. עברו יותר משנתיים של עבודה, הכנה, בחירת חומר. שנתיים בהן הספיקה ריטה להשתחרר מהצבא, ללמוד בהצטיינות בבית צבי, להתחתן עם רמי קלינשטיין (אותו בחור ממושקף ליד הפסנתר) ולהתקרב יותר ללבי. 'בגידה' הוא השיר הראשון אותו הקלטנו ואין לי ספק שריטה תהפוך לאחד הנכסים הגדולים של שדה הזמר הישראלי".

ואכן, כך היה. סיפור מזיכרוני – בקיץ 1986 צפיתי בשתי הופעות בכרטיס אחד באמפיתיאטרון של כפר האמנים עין-הוד. ההופעה הראשונה הייתה של דני בסן והשניה של רמי קליינשטיין. רמי עלה על הבמה, והקהל פרץ בקריאות "ריטה-ריטה-ריטה". וכך, אחרי כל שיר ושיר שלו. ואז, לקראת סוף ההופעה, ריטה עלתה על הבמה, וכמו התפרץ הר געש של תשואות וקריאות עידוד נלהבות.

כמו את מרבית שיריה של ריטה, גם את "בגידה" הלחין ועיבד רמי קליינשטיין. את המילים כתבה הסופרת, הפזמונאית והמעבדת יעל טבת. השיר זכה להצלחה רבה ולהשמעות רבות. ריטה הקליטה גם גרסה אנגלית של השיר, "Moment Of Truth", לתקליטה הבינלאומי.

השיר הוא זעקה של אישה שבן זוגה בוגד בה. היא מבטאת את תחושת הבדידות והסבל. אין לה שינה, "שנתי היא שלך", כלומר המחשבות עליו טורפות את שנתה. היא חשה שיש בתוכה עופות טורפים, ואין לה מקלט או חבר לצדה. העופות הללו, המנקרים בתוכה, מחפשים בה ילדה שכבר אינה. היא אינה מוצאת מנוחה אפילו בלילה, כי היא נושמת תמונות וקולות של איש בוגדני. היא ראתה בעיניה את הבגידה, והתמונות של נשים שפגשה באמצע הלילה נשמרות עמוק בתוכה, והאיש שהיה בן – הוא העוף הפוקד את לילותיה.

שיר כואב, עצוב וכיאה לריטה – מלודרמטי.

דבריך עולים בי ברגע של לילה

קורעים חלונות בנפשי

מראות בשנתי נושאים אותי הלאה

שנתי היא שלך, לא שלי.

עופות טורפים בי ואין גם הלילה

מקלט או חבר לצדי

אני שלהם והם מחפשים בי

ילדה שמזמן כבר איני.

לא אמצא מנוחה אפילו בלילה

אין לי מי שחס על כוחי

גם בבוקר חדש

אני עוד נושמת תמונות

וקולות של איש בוגדני.

נשים שפגשתי באמצע הלילה

שמרתי עמוק בתוכי

זכרתי אותן ואת מי שהיה בן

הוא העוף הפוקד את לילי.

לא אמצא מנוחה…

עץ הרימון / אריק לביא

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.3.22

ספק בידי, האם יש בספרות, בכל הדורות ובכל השפות, שיר אהבה יפה כל כך, ותיאור יופיה של אהובה מפעים ומרגש כל כך, כמו פרק ד בשיר השירים. הנה, פסוקים אחדים מתוך הפרק:

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים. מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים.

שירים רבים נכתבו לאורך הדורות בהשראת שורות אלו. באחד מהם נעסוק היום – שירו הקסום של יעקב אורלנד "עץ הרימון". הרימונים הם בני בית בשיר השירים, כמו פרדס הרימונים בפרק זה, ותיאורי שיר השירים הם לב השיר.

אורלנד מזכיר את אֶלֶף הַמָּגֵן ואת כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים שבפסוקים אלה, ויש בו גם הדוֹד, ודגולה כנדגלות, ותַּמָּתִי ועֵינַיִךְ יוֹנִים; השיר כולו משדר – שיר השירים. הוא גם נטוע בזירת ההתרחשות של שיר השירים – אזור ים המלח.

בספר "היו לילות – שירי הזמר של יעקב אורלנד", מובא סיפורו של אורלנד על נסיבות כתיבת השיר: "זמן קצר לאחר גיוסי לצבא הבריטי בראשית שנות הארבעים, הגעתי לחופשת מולדת בירושלים. בשעות אחר הצהרים הלכתי לבקר זוג ידידים שלי ברחוב החבשים. היה זה בית אבן ישן מוקף חצר גדולה. הבית היה מלא שמחה וזמר שלא כרגיל. כלי נגינה אקזוטיים, כלי הקשה וכלי מיתר הדהדו בו. תלבושות ססגוניות וקהל רב. מסתבר שנערכה שם חתונה של בת עדת הבוכרים עם אברך אשכנזי ממקורבי הבית.

שיר אחד ויחיד הדהד כל אותה שעה בכל חדרי הבית. היה זה זמר מונוטוני בעל ארבעה טורי-שיר, שצליליו מתוקים מדבש, אף כי רחוקים ולא מכאן. שאלתי את הכלה מה פשר המילים החוזרות על עצמן בלי הרף, והשיבה: 'שיר אהבה – אוהבת אותך, אוהב אותך, אתה יודע'.

כל חדרי הבית היו מלאים וההמולה כבדה מנשוא. ברחתי לחדר האמבטיה, הסתתרתי שם וכתבתי בשטף-רצף אחד את מילות 'עץ הרימון' לצליליו המונוטוניים עד אין-מנוס של זמר העם הבוכרי.

השיר 'תפס' מיד. בו בערב כבר שרה אותו רובינא בנוסחו זה בתל אביב. כעבור כמה שבועות פגשתי את ידידי, המלחין ידידיה אדמון-גורוכוב, שאמר לי: 'שמע, 'עץ הרימון' נחמד מאוד אבל מונוטוני. ניסיתי להפקיע אותו מחדגוניותו והוספתי לו בית מלודי בנוסח הבית הראשון' ".

החיבור של הבית הבוכרי עם הבית של אדמון, יצר מעין נס מוסיקלי; הזיווג המוסיקלי נשמע כאילו ירד כרוך מן השמים.

כאמור, המבצעת הראשונה של השיר הייתה חנה רובינא. זמן קצר לאחר מכן, רובינא יצאה למסע הופעות בין היחידות העבריות של הצבא הבריטי באירופה ונשאה עמה את "עץ הרימון" אל החיילים במחנותיהם ובחפירותיהם. השיר כבש אותם והפך לפופולרי מאוד.

לאורך השנים, רבים סנטו באורלנד על כך שכתב שעץ הרימון נתן ריחו. והרי לעץ הרימון אין ריח. הנושא הטריד אותו מאוד, ובמשך שנים רבות הוא התייסר בגינו.

אליהו הכהן מספר שאורלנד התייעץ אתו בנדון, כאשר הוציא את ספר שירי הזמר שלו "היו לילות", ב-1985, האם כדאי לשנות את המילים. אליהו הציע לו להשאיר את השיר כמות שהוא, והציג לו דוגמאות רבות של שירים שאינם מדייקים בפרטים המסופרים בהם והכל מקבלים זאת כחירות המשורר. אורלנד השתכנע ופרסם את השיר בגרסתו המקורית. אולם בכרך הראשון של כל כתבי אורלנד, שיצא לאור ב-1997, השיר מופיע בגרסה אחרת. במקום נתן ריחו הוא כתב "עץ הרימון נתן לחו", כלומר את העסיס שלו. שינוי נוסף: במקום "בין ים המלח ליריחו" – "בין ים המלח לירֵחוֹ", כלומר לירח שלו. אבל הקהל דבק במקור, ובחירות המשורר להעניק לעץ הרימון ריח.

בשבוע שעבר, ב-5 במרץ, מלאו עשרים שנה למותו של המשורר, הפזמונאי, המחזאי, העורך והמתרגם, חתן פרס ישראל לשירה יעקב אורלנד, אביה של הפזמונאית שמרית אור. אורלנד השתייך לחבורת המשוררים שסבבה את אלתרמן. הוא אף פרסם את הספר "נתן היה אומר" ובו 27 שירים וכולם הערצה ואהבה לאלתרמן. בשירים גנוזים וטיוטות שלו יש גם מסרים אחרים, על אלתרמן שסירס את היצירה של המשוררים שסבבו אותו, ועל היחס הבוטה שלו אליהם כאשר היה בגילופין. ומי יודע, אולי גם אלתרמן היה בין היורדים עליו בגין ריחו של עץ הרימון?

לאורך השנים השמענו בפינתנו אחדים משיריו של אורלנד ובהם "היו לילות", "אני נושא עמי" ו"שיר שמח" (המוכר יותר כ"אם גם ראשנו שח"). היום, הקדשנו ליום השנה העשרים למותו את השיר "עץ הרימון". חברו של אורלנד, אלכסנדר פן, אמר לו פעם: "דע לך, כל כמה שלא תרבה לכתוב פואמות ושירים ובלדות, מה שבאמת יישאר ממך זה 'עץ הרימון', אף אם ישכחו כבר מי חיבר אותו". 

כאמור, הביצוע המקורי של השיר היה של חנה רובינא. לאורך השנים היו לו ביצועים רבים נוספים, ובהם של בתה אילנה רובינא, שושנה דמארי, עפרה חזה, גלי עטרי, אברהם פררה ועוד. הביצוע האהוב עליי ביותר הוא של אריק לביא, ולו נאזין.

עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ

בֵּין יָם הַמֶּלַח לִירִיחוֹ.

שָׁב, חוֹמָתִי, גְּדוּדֵךְ מִנְּדוֹד,

שָׁב, תַּמָּתִי, דּוֹדֵךְ מִדּוֹד.

אוֹצְרוֹת אוֹפִיר וּצְרִי גִּלְעָד

רֶכֶב מִצְרַיִם שָׁלַלְתִּי לָךְ, בַּת.

אֶלֶף הַזֶּמֶר אֶתְלֶה לָךְ מָגֵן

מִן הַיְּאוֹר עַד הַיַּרְדֵּן.

אַתְּ כְּלוּלָה מִכָּל כַּלּוֹת,

אַתְּ דְּגוּלָה כַּנִּדְגָּלוֹת

שְׁתַּיִם עֵינַיִךְ כִּשְׁתַּיִם יוֹנִים

וְקוֹל קוֹלֵךְ פַּעֲמוֹנִים.

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה לִּי חֵיל אֶלֶף וּמָה רְבָבָה?

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

שָׁב אֶל הַקֶּשֶׁת, שָׁב הַחֵץ,

שָׁב הָרִמּוֹן אֶל רֹאשׁ הָעֵץ.

לָךְ וְאֵלַיִךְ הַחַיִל יוֹחֵל,

בּוֹאִי כַּלָּה, כִּי רַד הַלֵּיל.

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה לִי חֵיל אֶלֶף וּמַה רְבָבָה?

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

פינתי השבועית ברדיו: רוזה

רוזה / יהורם גאון

פינתי השבועית ברדיוטק, 24.1.22

מחרתיים יחגוג חתן פרס ישראל לזמר עברי דובי זלצר את יום הולדתו ה-90, ופינתנו חוגגת אתו.

דובי זלצר הוא מוסיקאי מחונן; מלחין, מעבד, מנצח ופסנתרן. הוא יוצר הן של מוסיקה סימפונית והן של מוסיקה קלה. הוא כתב את המוסיקה לעשרות סרטים ומחזות זמר, הלחין מאות שירים ויצירות סימפוניות רבות.

דובי זלצר נולד ברומניה. בגיל 5 החל ללמוד פסנתר ולהפגין את כישרונו המוסיקלי. בגיל 11 החל ללמוד קומפוזיציה. בגיל 14 כתב את המחזמר הראשון שלו "הארץ ללא מבוגרים" שהועלה על במת "התיאטרון המקצועי לילדים" בבוקרשט. בגיל 16 עלה לארץ, במסגרת עליית הנוער, בספינת המעפילים "עצמאות" שנלכדה בידי הבריטים ונוסעיה גורשו לקפריסין. לאחר הקמת המדינה הוא עלה לארץ, ובמסגרת עליית הנוער חי בקיבוץ בית זרע ולאחר מכן במשמר העמק. בקיבוצים הוא התבלט מיד כאקורדיוניסט, והמשיך ללמוד מוסיקה ופסנתר. הוא היה ממייסדי להקת הנח"ל ומנהלה המוסיקלי הראשון.

דובי זלצר היה נשוי לזמרת גאולה גיל, לה הלחין את רוב שיריה. לאחר גירושיהם הוא התחתן עם מעצבת האופנה האיטלקית גרציאלה פונטנה. הם חלקו את חייהם בין איטליה לישראל, ובשנים האחרונות הם חיים ברומא.

בארבעים השנים האחרונות עיקר יצירתו היא בתחום המוסיקה הקלסית. הוא חיבר סימפוניות רבות, שבוצעו בידי תזמורות מובילות ברחבי העולם, ובהן התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של זובין מהטה, התזמורת הסימפונית של וינה ועוד. בין השאר הוא כתב רקוויאם ליצחק רבין, לאחר הירצחו.

בין הסרטים הרבים וסדרות הטלוויזיה שהוא כתב את פס הקול שלהם – "אני ירושלמי", "שמונה בעקבות אחד", "פורטונה", "ארבינקה", "מלכת הכביש", "אני אוהב אותך רוזה", "קזבלן", "קונילמל בתל-אביב", "מבצע יונתן", "מיליונר בצרות", "המאהב", "טיפת מזל", "רמת אביב ג'", "השיבה מהודו" ועוד. הוא נחשב לאבי המחזמר העברי, ובין מחזות הזמר ומחזות התיאטרון: "קזבלן", "עוץ לי גוץ לי", "המגילה", "איי לייק מייק", "שוק המציאות", "אלוף בצלות ואלוף שום" ועוד.

רשימת שיריו ארוכה מאוד ואציג רק שירים בודדים כדי לסבר את האוזן: "כל הכבוד", "הורה היאחזות", "לא נפסיק לשיר", "שירי לי כי טוב הזמר", "מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", "השר משה מונטיפיורי", "הימים האחרים", "הכותל", "בית אבי", "נערה ושמה כינרת", "אני עושה לי מנגינות", "נאחז בכל משלט", "למנצח שיר מזמור", "ארץ צבי", "מה צריך בסך הכל בנאדם", "אני קונילמל", "אל תלחץ על הבננה", "לא גומר ת'חודש", "שמרי על המנגינה", "המלחמה האחרונה", "הכותל", "הנני כאן", "לחיי העם הזה" ו"לא נפסיק לשיר".

דובי זלצר הוא אמן עתיר פרסים. האחרון שבהם הוא פרס התיאטרון, בו זכה ב-2013. החשוב מכולם הוא כמובן פרס ישראל, בו זכה זלצר ב-2007. וכך נאמר, בין השאר, בנימוקי השופטים: "זלצר הוא אחד היוצרים הפוריים והמגוונים ביותר בשדה הזמר הישראלי… הוא ידע לשקף את ההוויה המקומית של ארץ ישראל בלחנים מקוריים ובשירים המושרשים היטב בנוף חיינו. שיריו אהובים ומושרים בערבי שירה בציבור, זוכים לעיבודים חדשים והם מבוצעים על ידי זמרים שעוד לא נולדו כששירים אלה הוקלטו לראשונה וכיכבו במצעדי הפזמונים. זלצר הוא מגדולי המלודיסטים הפועלים בארץ ושיריו נושאים חותם ישראלי מובהק הקשור למקום והזמן בו הם נכתבו… זלצר תרם גם לשימור תרבות היידיש והלדינו, בזכות השירים הרבים בשפות אלה שהוא הלחין או עיבד לאורך השנים". הוא גם זכה לעבודת דוקטורט על יצירתו, שכתבה המוסיקולוגית ד"ר אסנת גולדפרב-ארזואן.

יש בתולדות הזמר הישראלית זוגות ושלשות של יוצרים ששיתפו פעולה ביניהם לאורך עשרות שנים. כאלה הם, למשל, מתי כספי ואהוד מנור, או השלשה אלתרמן, וילנסקי ושושנה דמרי. גם דובי זלצר היה חלק משלשה כזו, של פזמונאי-מלחין-זמר. שותפיו הם חיים חפר ויהורם גאון. ניתן לראות ברשימת הסרטים, מחזות הזמר ובעיקר השירים, את שיתוף הפעולה הזה. כשהחלטתי להקדיש את הפינה לכבודו של זלצר, היה לי ברור שאשמיע שיר שחפר כתב את מילותיו ויהורם גאון שר אותו.

דובי זלצר הלחין את המחזמר "קזבלן", המבוסס על המחזה של יגאל מוסינזון. המחזמר עלה על הבמות ב-1966, והיה הצלחה אדירה, חסרת תקדים. את שירי המחזמר כתבו חיים חפר, דן אלמגור ועמוס אטינגר וזלצר הלחין את כולם. כוכב המחזמר היה יהורם גאון. אחד השירים היפים במחזמר, שאותו השמענו כאן בפינה, הוא "יש מקום". באחד הראיונות אמר זלצר שזה השיר האהוב עליו ביותר מבין שיריו. ב-1973 עלה על האקרנים הסרט המוסיקלי "קזבלן", אף הוא בכיכובו של יהורם גאון. על שירי המחזמר הוסיפו חפר וזלצר שיר נוסף, "רוזה", שהיה להיט גדול, שני רק ל"כל הכבוד" בין שירי הסרט.

השיר הזה לא נכתב עבור הסרט, אלא כשיר בפני עצמו. שמו המקורי היה "רוזה, רוזה". הוא נכתב לתכנית היחיד הראשונה של גאון, והוכנס לרשימה השחורה של "קול ישראל" ונאסר לשידור בתואנה שאינו ברמה המקובלת ובגלל שהמילים אינן מוסריות. מוזר. אולי הסיבה לכך הן המילים: "מכות הלכתי בשבילך והסתכסכתי עם החוק". הצלחת השיר בהופעות החזירה אותו לרדיו. בסרט הוסר הבית "מכות הלכתי בשבילך" ונוסף אליו בית – התשובה של רוזה, הנאהבת. שרה אותו עליזה עזיקרי, בתפקיד הזמרת שרלוטה.

במלחמת יום הכיפורים, חודשים אחדים אחרי צאת הסרט לאקרנים, הופיעו זלצר ויהורם גאון בפני חיילי צה"ל בחזיתות. הם נקראו "סיירת רוזה". במופע שלהם שר גאון לראשונה את "המלחמה האחרונה".

השבוע ימלאו לדובי זלצר תשעים ונאחל לו בריאות ועוד שנות יצירה רבות.

כשראיתיך ילדה קטנה

צוחקת צחוק רחב כזה,

פתאום הרגשתי איך כמו סכין

אלי נכנסת פה בחזה.

מיליון פרחים שלחתי לך

ושני מיליונים מכתבים,

אך את המשכת לצחוק ואת שיגעת

ברחוב את כל התושבים.

רוזה רוזה רוזה רוזה

את אהובה שלי

כמה שירים עוד לך אחרוזה

עד שתהיי אשתי

אך, רוזה רוזה,

את אהובה שלי.

אני סחבתי לבנים

ת'גב שברתי בשבילך,

בשביל לראות אותך מן הבניין

אשר בנו אז מול ביתך.

אמרת שאת רוצה לחיות

חיים טובים ומתוקים,

אז בשבילך פתחתי פה ברחוב

חנות שקדים וצימוקים.

רוזה רוזה רוזה…

[לי יא חביבי אין כבוד

רק לב פתוח לכולם

אני רוצה רק אהבות

וצחוק גדול על העולם

רוצה אותך אותך אותך אותך

ולא צריכה לזה תירוץ

רוצה חיוך גדול על פרצופך

ולא מלפפון חמוץ].

רוזה רוזה רוזה…

מכות הלכתי בשבילך

והסתכסכתי עם החוק,

ואת גם לא חתמת לי על ערבות

רק כל הזמן המשכת לצחוק.

תגידי מה יהיה הסוף

אני כבר לא יכול יותר,

את כבר בת ארבעים חמש או שש

ואני ת'חמישים סוגר.

רוזה רוזה רוזה…

פינתי השבועית ברדיו: עוד לא תמו כל פלאיך

עוד לא תמו כל פלאייך / להקת פיקוד צפון

פינתי השבועית ברדיוטק 17.1.22

אני שמח מאוד על חזרתה של התכנית "ינשופים" ובתוכה הפינה שלי, והפעם בבמה חדשה – רדיוטק.

השיר האחרון שהשמענו, לפני כשלושה חודשים, בתחנה הקודמת, היה "שהשמש תעבור עליי". השמענו אותו לציון יום הולדתה השבעים של מבצעת השיר ירדנה ארזי ויום הולדתו ה-75 של מלחין השיר חנן יובל. בדיעבד, היה זה מעין שיר פרידה ממחבר המילים, יורם טהרלב, שנפטר לפני כעשרה ימים.

בחודש שבט לפני 84 שנים יורם טהרלב פקח את עיניו ליד ההר הירוק תמיד, בקיבוץ יגור. השנה, בחודש שבט, עצם טהרלב לאחרונה את עיניו ונטמן בקיבוץ יגור, אצל ההר הירוק תמיד, "לשכב לצדך כרמל".

"עוד לא תמו כל פלאיך", "שהשמש תעבור עליי", "צל ומי באר", "חשמל זורם בכפות ידיך", "אנחנו ואתם", "בשביל אל הבריכות", "החולמים אחר השמש", "הדרך אל הכפר", "הוא פשוט שריונר", "יעלה ויבוא", "גבעת התחמושת", "על כפיו יביא", "הבלדה על הסוס עם כתם על המצח וכתם על הגב", "הבלדה על יואל משה סלומון", "האיש אשר יביא את הבשורה", "ההר הירוק תמיד", "שירו של צנחן", "קום והתהלך בארץ", "עץ של כוכבים", "נח", "ארבע אחרי הצהרים", "ישנן בנות", "היה לי חבר היה לי אח", "הורה", "בים בם בום", "אתה לי ארץ" – אלו הם מעט מן המעט מתוך כאלף מן השירים שכתב יורם טהרלב. לפני כשלושים שנה, החליט יורם טהרלב להפסיק לכתוב שירים. הוא המשיך ליצור, כתב ספרים, מאמרים, דרשות לפרשות השבוע, ערך והופיע. אך כל כך חבל על מאות השירים שלא נכתבו, בשל החלטתו זו.

יורם טהרלב, היה מגדולי הפזמונאים שלנו, סופר ומשורר, מעמודי התווך של התרבות הישראלית. מותו הוא אבדה גדולה לזמר הישראלי. שיריו היפים ימשיכו ללוות אותנו ואת הדורות הבאים. הוא כתב כמה מן היפים בשירי ארץ ישראל, הוא כתב שירים תנ"כיים, וכל כתיבתו הייתה רוויה ביהדות על כל רבדיה, עם אהבה מיוחדת לסיפורים החסידיים, שהיו מסד לא רק לשיריו, אלא גם לספריו, מאמריו והופעותיו.

הופעותיו של יורם טהרלב היו בסגנון "ספוקן וורד", עשרות שנים לפני שה"ספוקן וורד" הגיח לעולם. הן היו סטנד-אפ הרבה לפני שהמושג הזה נולד. היה זה סטנד-אפ מחורז. הוא היה בעל זיכרון פנומלי והקריא על פה, מקאמות וסיפורים מחורזים, רוויים בהומור, נוסטלגיה ומקוריות.

אז איזה שיר נשמיע היום לעילוי נשמתו? בתי הזכירה לי, שאמרתי פעם שכאשר יורם טהרלב ימות אשמיע את שירו "אני מת". זה בהחלט רעיון מוצלח, אבל נדמה לי שעדיף למצוא שיר שמגלם בעיניי את דמותו של יורם טהרלב ואת הסיבה לכך שאני אוהב כל כך אותו ואת שירתו. מיד אחרי ששמעתי על פטירתו כתבתי "עוד לא תמו כל פלאיו". מסתבר שלא הייתי היחיד שזו הייתה האסוציאציה; כך הגיבו גם אחרים ובהם נשיא המדינה יצחק הרצוג. למחרת פטירתו, הקדשנו את קבלת השבת של אורטל לזכרו – זה השיר שבחרנו לשיר.

בשנת השישים למדינת ישראל, ערכתי יחד עם ד"ר יעקב מעוז וד"ר מיכל אפללו חוברת מהודרת של סדר יום העצמאות, מטעם החברה למתנ"סים (שבה עבדתי באותה תקופה, כמנהל המתנ"ס האזורי גולן). את החוברת – "אנו מכריזים בזאת", חילקנו ל-12 שערים בנושאים שונים, ולכל פרק הענקנו כותרת הלקוחה מתוך מגילת העצמאות.

השער השמיני נקרא: תרבות ישראלית – "בה יצר נכסי תרבות לאומיים". את הפרק הזה פתחנו בשירו של יורם טהרלב "עוד לא תמו כל פלאיך". אנו שרים אותו מדי שנה גם בסדר טו בשבט, וכך יהיה גם בסדר שנערוך בשבוע הבא.

מה יש בשיר הזה ששובה כל כך את לבי ולבבות רבים כל כך מאתנו. אפשר להמחיש זאת באמצעות הנגטיב, עיתונאי "הארץ" רוגל אלפר. יש ברוגל אלפר תכונה אחת שאני מעריך ותכונה אחת שאני מתעב. התכונה שאני מעריך היא היכולת שלו להבחין בין טוב ורע. התכונה שאני מתעב, הוא הבחירה שלו, תמיד, ברע. כאשר הוא כותב נגד משהו, סביר להניח שזהו דבר טוב וחיובי.

למחרת מותו של יורם טהרלב הוא פרסם פשקוויל נאצה ושטנה נגדו ונגד שירתו, וכעבור יומיים הוא הוסיף עוד פשקוויל כזה. הוא כתב שעכשיו, ימי האבל עליו, זה הזמן הנכון לריב אתו. את סלידתו מטהרלב הוא ביטא דרך מספר שירים שהוא כתב. המרכזי שבהם הוא "עוד לא תמו כל פלאיך". השיר הזה, בעבורו, הוא תמצית הפשיזם שבשירתו של טהרלב. וכך הוא כתב על מילות השיר: "אני מתפלץ. זה נורא… הסימביוזה בין האדם לאדמה מוחלטת… המולדת היא ישות אורגנית, אם ובת, כמו בתורות פשיסטיות באירופה של ראשית המאה ה-20".

אני אוהב את יורם טהרלב ואת שיריו, דווקא בזכות אותם ערכים שבעטיים אלפר סולד ממנו. ערכים של אהבת ארץ ישראל, אהבת עם ישראל, אהבת היהדות. ובמילה אחת: ציונות. אצל אלפר הציונות היא "פשיזם אירופי".

יורם טהרלב הוא יוצר ציוני קלסי. הוא התרחק מפוליטיקה ונמנע מהבעת דעה, ואין לי מושג מה הייתה דעתו על הסכמי אוסלו, על ההתנתקות או על ההתנחלויות. אהבת המולדת שהוא ביטא, היא מעל לפוליטיקה ומעל לאסטרטגיות מדיניות אלו או אחרות. זו אהבת הארץ כפשוטה ולכן שירתו היא קונצנזוס של כל ציוני, כל פטריוט, כל אוהב הארץ, בין אם השקפתו הפוליטית היא זו או אחרת. הוא מבטא את המשותף והמאחד השנוא כל כך על אנשים מסוגו של רוגל אלפר.

את השיר כתב יורם טהרלב ב-1984. רמי קליינשטיין הצעיר הלחין אותו והביצוע הראשון שלו היה זה שנאזין לו היום – של להקת פיקוד צפון, מתוך תכניתה "קום והתהלך בארץ", שיר הנושא שגם אותו כתב יורם טהרלב. ביצועים נוספים של השיר הם של רמי קליינשטיין עצמו ודואט של קליינשטיין עם ישי לוי.

השיר הוא שיר אהבה לארץ ישראל ולנופיה. הוא נפתח במילים "ארצנו הקטנטונת". יש כאן ביטוי למציאות הגיאוגרפית, העובדה שארץ ישראל היא קטנה. אך יותר מכך, זהו ביטוי חיבה, כביטוי חיבה של גבר לאהובתו. צירוף המילים "ארצנו הקטנטונת" לקוחות מלהיט גדול משנות הארבעים של המאה שעברה, שזה שמו. כתב אותו שמואל פישר, והמסר שלו הוא אותו מסר של "עוד לא תמו כל פלאיך". השיר, שנכתב בילדותו של טהרלב, מגלם את החינוך והערכים שלתוכם נולד ועליהם גדל.

תְּכֵלֶת שָׁמַיִם, סֶלַע אָדָם,

רֶגֶב, אַדְמַת טְרָשִׁים.

עֵמֶק שֶׁלָּנוּ, נֶגֶב וָיָם

בִּרְכַּת שָׂדוֹת חֲרוּשִׁים.

לַיְלָה רוֹגֵעַ, אֹהֶל קָטָן

צַעַר קָדוֹשׁ בַּלֵּב.

לָךְ מֵעַסְלוּג', מַנָּרָה וְדָן

לָךְ שִׁירַת הָאוֹהֵב.

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי,

נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת.

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי

אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת.

אַחֲרֵי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת

אֵלַיִךְ חָזַרְתִּי.

חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ, אַתְּ הַיְּחִידָה שֶׁלִּי

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

לָנֶצַח אֵרַשְׂתִּיךְ.

חַיִּי, חַיִּי לָעַד, אַרְצֵנוּ.

לא צריך דמיון מפותח במיוחד כדי לשער מה חושב רוגל אלפר על השיר הפשיסטי הזה, שבו הארץ היא אם והארץ היא ארושה לנצח. מהשיר הזה שאב יורם טהרלב את הרעיונות ואת המסרים לשיר שכתב בחלוף ארבעים שנה. ואליהם אני מתחבר היום, בחלוף ארבעים שנים נוספות. יורם טהרלב בחר להשתמש בדיוק באותן מילים, ובכך להצהיר על החיבור שלו לאותם מסרים, שכאשר הוא כתב את השיר, הוא חש שהם הולכים ומתערערים.

גם יורם טהרלב כתב שיר ששמו "ארצנו הקטנטונת". בשיר הזה הוא הביע צער על ערכים של ארצנו הקטנטונת שאבדו או נשחקו ובעיקר את ההתרחקות מן העברית השורשית. וכדרכו, לא בהטפה אלא בהומור טבול בנוסטלגיה.

וכך הוא כותב בשיר שהלחין ושר יגאל בשן:

ארצנו הקטנטונת

ארצנו הקטנטונת

עם סטריאו יפני

וראש אמריקני

דה לנד אוף מילק אנד האני.

זאת הארץ שאותה הקימו אבותינו

זאת הארץ שקיבלנו ממשה רבנו

והטיפו ההרים עסיס ואורנג'דה

והושבתי את עמי בהילטון ורמדה

ואנחנו מתיישבים על מוס ועל בוואריה

מעשנים לנו בנחת פילטר עם סיגריה

מנגנים ומדברים עם צ'רצ'יל ועם גרי

וקוראים לילדינו שירלי תום ושרי.

בהמשך הוא כותב על:

העברית העצובה עומדת לה בסתר

כי לכל חנות היום קוראים בוטיק או סנטר

דרגסטור מילק בר וגם פאב נפתח פה מידי חודש

ופיצריות, כמובטח בכל ספרי הקודש.

והוא מסיים במילים:

זאת הארץ שאותה בנינו וחיזקנו

זאת היא התרבות שמתוכה ינקנו

זה התחיל עם החזון מימי ישעיהו

והמשיך עם ארצ'י באנקר, דאלאס, מיקי מהו.

בערך באותה תקופה הוא כתב גם את "עוד לא תמו כל פלאיך".

זהו שיר של מאהב, לארצנו הקטנטונת היפה, המולדת היחפה, ללא כותונת. הוא מדבר אליה כאל כלה יפהפיה, ומבקש שתקבל אותו אל שיריה. ובפרפרזה על "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה" מתהילים ומתפילת ההלל, הוא מבקש: "פתחי לי שעריך, אבוא בם, אודה יה".

ולמרות אותם דברים שהוא מבכה, בשירו "ארצנו הקטנטונת", כאן הוא אופטימי מאוד והוא בטוח ש"עוד לא תמו כל פלאיך". כן, גם אם הוא לא מרוצה מהשמות הלועזיים שקוראים לילדים, הוא מאמין שלא איבדנו את הקשר השורשי שלנו לארץ. "יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה". לבו מכה בלאט ולוחש בלאט למולדת: "את לי, את האחת, את לי את, אם ובת, את לי את המעט, המעט שנותר".

ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה

מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה

קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה

פתחי לי שערייך אבוא בם אודה יה.

בצל עצי החורש, הרחק מאור חמה

יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה

אל מעיינות הזוהר, אל בארות התום

מולדת ללא תואר וצועני יתום.

עוד לא תמו כל פלאייך

עוד הזמר לו שט

עוד לבי מכה עם ליל

ולוחש לו בלאט:

את לי את האחת

את לי את, אם ובת

את לי את המעט

המעט שנותר.

נביאה בבגדינו את ריח הכפרים

בפעמון ליבנו יכו העדרים,

ישנה דממה רוגעת

וקרן אור יפה,

ולאורה נפסעה ברגל יחפה.

עוד לא תמו כל פלאייך…

פינתי השבועית ברדיו: אלף נשיקות

אלף נשיקות / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 23.8.21

לאחר הפסקה של שנה, בשל הקורונה, חודשה השנה מסורת הענקת פרסי אקו"ם, הפרסים ליוצרים הבולטים בתחום המוסיקה הישראלית של אגודת קומפוזיטורים, ומחברים ומו"לים.

הזוכים השנה, בטקס שייערך מחר: חנן בן ארי על הישג השנה, עדן חסון מלחין השנה, תמיר בר, רביד פלוטניק וישי סוויסה אלבום השנה על תקליטם "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", יסמין מועלם ואייל דוידי שיר השנה על "מסיבה", מעבד השנה ג'וני גולדשטיין, תגלית השנה נוגה ארז, ופרסים מיוחדים ל"קרן נכט" על תרומתה הרבה לקידום המוסיקה והיוצרים בישראל,

גרי אקשטיין על תרומתו הרבה ליצירה והתרבות הישראלית, יורם רותם ודלית עופר על פועלם לקידום ושימור הזמר העברי ויוצריו.

הפרסים היוקרתיים ביותר מדי שנה, וגם בעלי הערך הכספי הגבוה ביותר – 35,000 ₪, הם הפרסים על מפעל חיים, על שם אהוד מנור ונעמי שמר. הזוכות השנה הן מירית שם-אור שזכתה בפרס ע"ש אהוד מנור ואתי אנקרי שזכתה בפרס ע"ש נעמי שמר.

הפינה מוקדשת היום לכבודה של כלת הפרס מירית שם אור. כך נאמר בנימוקי הפרס: "בעולם הישן היה נהוג לחלק את כותבי הטקסטים לכותבי 'שירה' ולכותבי 'פזמונים'. המשוררים הסתכלו מלמעלה על כותבי השירים, ובין כותבי הפזמונים – משוררי הרוק התייחסו בעליונות על כותבי שירי הפופ. כמה מגוחך זה נראה בימינו אלה. מהמקום בו אנו נמצאים היום, בפרספקטיבה של זמן ושל מקום, אפשר להביט בהתפעלות ובהערכה עצומה על כותבות וכותבים ברוכי כשרון שכאלה. אחת הבולטות ופורצות הדרך ביניהם הייתה מירית שם אור. מירית ידעה לספר סיפורים מופלאים ולתאר רגשות אנושיים מורכבים במילים שנוצקו למנגינות פופ. קשה שלא להתפעל מול יכולת ביטוי, עושר לשוני ותבונה פונטית בהמנוני פופ אלמותיים כמו: 'מרי לו', 'אהבה בסוף הקיץ', 'אלף נשיקות', 'בין האצבעות', 'לגור אתו', 'הלב', 'שוב הגשם', 'דם חם', 'מעלה מעלה', והרשימה ארוכה מלהכיל את כולם. במילים ישירות ומחודדות היו השירים שכתבה פס קול של תקופה שלמה, קולו של דור שחיפש במוסיקה ביטוי לשמחה, לאהבה, לנעורים ולסערות הגוף. במידה רבה הייתה מירית שם אור חיל החלוץ שהבקיע דרך עבור כותבות וכותבים רבים היום, שמרגישים שזה מרגש ונוגע לא פחות להגיד את כולך באינטליגנציה בהירה וישירה של פופ. על תרומתה לעושרה, לכוחה ולחיוניותה של התרבות הישראלית בכלל ולמוסיקה בפרט, מוענק למירית שם אור פרס אקו"ם על מפעל חיים".

המשותף לכל השירים שהוזכרו בנימוקי השופטים, מלבד העובדה שמירית שם אור כתבה את מילותיהם, הוא שכולם הולחנו בידי פיק. את "שוב הגשם" הלחינה שרונה פיק ואת שאר השירים – צביקה פיק. וזה לא מקרי – מירית שם-אור היא אימן של שרונה ודניאלה פיק וגרושתו של צביקה פיק. שיתוף הפעולה האמנותי שלה ושל צביקה פיק נמשך שנים רבות אחרי שנפרדו בחייהם האישיים. צביקה פיק מלחין את מרבית שיריה, והיא מתמללת את מרבית שיריו.

השיר שנאזין לו היום הוא "אלף נשיקות". השיר נכתב בהשראת מכתב שכתב לאהובתו אבשלום פיינברג, איש מחתרת ניל"י – נצח ישראל לא ישקר, שפעלה במלחמת העולם הראשונה, כרשת ריגול למען בריטניה נגד השלטון העות'מאני בארץ ישראל. אבשלום נולד ב-1889 בגדרה, להורים מאנשי הביל"ויים מייסדי גדרה. בהיותו בן 9 עברה משפחתו לחדרה. מגיל צעיר התבלט אבשלום במנהיגותו ובפעילותו הציבורית. בגיל 12 הקים אגודה ציונית שנקראה "ארץ ישראל חופשית". בהגיעו לגיל תיכון נשלח ללמוד בבית הספר של אגודת "כל ישראל חברים" בצרפת. לאחר מכן הוא נדד במצרים, שוויץ ושוב פריס וב-1910 שב לארץ ישראל, לבית הוריו בחדרה. הוא עבד בחוות הניסיונות החקלאיים בעתלית בניהולו של אהרון אהרונסון. למרות שהוא היה צעיר ב-13 שנים מאהרונסון, נוצרו ביניהם יחסי חברות הדוקים, והוא הפך לבן בית במשפחת אהרונסון ואף התארס עם בת המשפחה רבקה אהרונסון. הוא הצטרף לאגודת "הגדעונים" שנוסדה בזיכרון יעקב בידי חברו הקרוב אלכסנדר אהרונסון, והוא היחיד בה שלא היה בן זיכרון יעקב. היה זה ארגון חשאי של בני המושבות שעסק בשמירה והתיישבות. אבשלום היה ממנהיגי הקבוצה. יחד עם בני משפחת אהרונסון, היה אבשלום ממייסדי ומנהיגי ניל"י, שבראשה עמד אהרון אהרונסון.

בעקבות נתק עם הבריטים שישבו במצרים, יצאו יוסף לישנסקי ואבשלום פיינברג למצרים. הם התברברו בדרכם לסיני, ובעקבות הלשנה של בדואי שנקלע לדרכם, הם נתקלו בקבוצת בדואים ושוטרים טורקים. בקרב הלילי שהתפתח ב-20 בינואר 1917 נפצעו השנים. לישנסקי הפצוע הצליח לברוח. אבשלום ירה באקדחו בז'נדרם טורקי ולאחר מכן נורה בראשו ונהרג. הבריטים ואנשי ניל"י ניסו למצוא את גופתו באזור שבו נהרג, ומשלא נמצאה הופצו שמועות לפיהן לישנסקי רצח אותו. רק לאחר מלחמת ששת הימים מצא ד"ר שלמה בן אלקנה את גופתו, סמוך לעץ דקל שצמח מגרעין תמר שהיה בכיסו של אבשלום. בדיקה פתולוגית אוששה בוודאות את זיהוי הגופה ואת סיפורו המדויק של לישנסקי, חמישים שנה לאחר שהוצא להורג בדמשק. אבשלום פיינברג הובא למנוחות בטקס ממלכתי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל.

בעיזבונו של אבשלום פיינברג נמצא מכתב אהבה משנת 1911, שארוסתו רבקה אהרונסון טענה שהוא כתב אליה, אך האמת היא שהוא נכתב חודשיים בטרם הכיר אותה.

ב-1985 שמרית אור עיבדה את המכתב לשיר, צביקה פיק הלחין ויהורם גאון שר. זהו שיר הנושא של תקליטו "אלף נשיקות". השיר זכה להצלחה רבה.

כיוון שהפינה מוקדשת למירית שם אור, וצביקה פיק הוא שותפה למכלול יצירתה, נאזין לשיר בביצועו של פיק, ולאחר מכן נשמע את המכתב במלואו. אל תלכו לשום מקום!

נשיקה ראשונה על מצחך הלבן

כמו קשר באמצע דמותך

וממנה יצאו בשפעת זוהרה

נשיקות, נשיקות לשערך

כותרת פנינים עשויה מנשיקות

על שחור תלתלייך אמטיר

שתהיי לי ילדה היפה בנסיכות

המושלמת בכל בנות העיר.

אלף נשיקות לך אהובתי

אלף נשיקה ונשיקה

אלף נשיקות לך חמודתי

היפה, הקטנה, המתוקה.

וגם את צווארך השלגי, הבתולי

הגמיש כמו צוואר הברבור

אכסה בנשיקות מחרוזות מחרוזות

ילדת מים, קטנטונת שלי

ועתה שום אשים את ראשי על כתפך

כדי למצוא בו את דופק הלב

וגם סתם נשיקות בלי תאווה ותכלה

כמו פרחים מושלכים על כלה.

אלף נשיקות…

השמיים אינם בעד עיני החוטאות

ואינני שותה בך עד רוות

האור אינו בעד שפתי הטמאות

וחזי נצרב לו עד כלות

נשיקת האלף אינה אפשרית אהובה

חסרה נשיקה אחרונה

רק תשע מאות תשעים ותשע נשיקות לי

סוערות אוהבות ומתוקות

ובכל זאת אנשקך אלף נשיקות

אלף נשיקות…

תודה לצביקה פיק. וזה נוסח המכתב, המכתב המקסים, וכל כך יפה לראות איך תרגמה אותו מירית שם אור לפזמון:

אלף נשיקות לך אהובתי!

כך גומרים האוהבים את כל המכתבים שלאהוּבותיהם הם כותבים.

אלף נשיקות לך אהובתי. כּך מתחיל אני את מכתבי אליך אהובתי. ומה מאוד מתאווה אני לנשקך: אלף נשיקות, אהובתי.

ראשית־כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח.

ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבּה הרבּה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים, כמו כְּתֹרֶת של נשיקות, כמו ששמות למען הִתְיָפוֹת היפות מחרְזָה של פנינים. ואחרי כן הייתי לוחש לך בּשני פּרחי צֶדֶף וָרוד, אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהֵדָם מצלצל עד אמצע הלב. ובשפתיי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפיך. ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רוות כּוס יין בּצמא בּקיץ. ועתה צריך להעמיק בּגֻמות לחייך, לחפּור ולחפּור, וגם את הצלוחית הקטנטונת שבּקצה סנטרך הקטן. ואחר צריך לאסוף את שפתותיך הוורודות אל תוך פּי, ולשאוף ולשאוף ולנשום נשיקה עד אפס כוח, עד שימלא החזה ולא יישאר שם מקום גם כּחוט השערה.

ועל צווארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצוואר הבּרבֻּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות-המים צריך לשים חוטים חוטים, מחרוזות מחרוזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה הקטנה שבּקצה הצוואר, שם בּמקום שהשמלה הטיפּשה והמרשעת מכסה את הכל….

ועל מפרקתך זכת אור וכתפיך, ברד של נשיקות.

ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדוייקה, אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתיי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אליי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כרכוריו: תק, תק־תק, תק־תק־תק.

ועל מסגרת חגורתך נשיקה. ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות. ובנשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתיי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים.

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תועות בלי מטרה ובלי תאווה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת. והנה כּוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע מאות תשעים ותשע נשיקות.

ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי מה!

ועכשיו רום התאווה, פסגת החשק. איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמים וקסם האור, אייהו מלא אור מעיין האור?

את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתיי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות ולשתות עד רְווֹת וזאת הייתה נשיקת האלף.

אבל השמים אינם בעד עיניי החוטאות, האור איננו בעד שפתיי הטמאות, הארציוֹת, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי-אפשרית הזאת את שפתיי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב.

ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע מאות תשעים ותשע נשיקות יפתי.

ובכל זאת! אלף נשיקות לך כוכבי!"

פינתי השבועית ברדיו: סמבה בשניים

סמבה בשניים / מתי כספי ויהודית רביץ

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.7.21

מחר, 13 ביולי, ימלאו שמונים שנה להולדתו של אהוד מנור, חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת 1983, בהיותו בן 42 בלבד, ואחד מגדולי הפזמונאים העבריים. מנור הקפיד להדגיש שהוא אינו משורר אלא פזמונאי. הוא לא אמר זאת מתוך ענווה או הצטנעות, אלא מתוך כבוד לפזמון, וראייתו את הפזמון כסוגה שאינה נופלת בחשיבותה התרבותית מהשירה. בעיניי, אגב, הוא משורר. חלק משיריו, כדוגמת "ברית עולם", הם שירה נשגבת, גם אם נכתבו מלכתחילה להלחנה. אך הוא עצמו הקפיד להתכחש להיותו משורר. הוא היה פזמונאי, מתרגם, מגיש תכניות רדיו ומנחה תכניות טלוויזיה, בתחומי המוסיקה והקולנוע.

אהוד מנור נפטר לפני 17 שנים. כיוון שהוא היה יוצר פורה בצורה בלתי רגילה, אין ספק שהתרבות הישראלית הפסידה מאות רבות של שירים שלא נכתבו, בשל פטירתו המוקדמת כל כך, בגיל 63 בלבד.

פינות רבות הקדשנו לשיריו של אהוד מנור. יקרות לי במיוחד הפינות שהוקדשו למה שאני מכנה "טרילוגיית שירי הצומוד" שלו – "ללכת שבי אחריך", "יליד הארץ" ו"אין לי ארץ אחרת".

הפעם אתמקד בשיריו המתורגמים של אהוד מנור. האמת היא שהשבוע, שבוע הגמר של קופה אמריקה והיורו, השיר המתורגם האקטואלי ביותר שלו הוא "איזה כדורגל", אבל את השיר הזה כבר השמענו.

שיריו המתורגמים, או כפי שהוא נהג לכנות אותם "שירים שעשו עליה", היו מרכיב משמעותי ביותר ביצירתו של אהוד מנור. הוא תרגם מאות שירים. הוא תרגם בעיקר מאנגלית, אך גם משפות אחרות, שאינו דובר אותן, אך תרגמו בעבורו את השירים תרגום חופשי והוא עיבד אותם לשירים, תוך הקפדה על חריזה ועל התאמה מוסיקלית מדויקת ללחן.

אהוד מנור היה המתרגם של כמה מיזמים מוסיקליים גדולים של שירים מתורגמים משפות שונות. המיזם הראשון היה שלישיית "הטוב, הרע והנערה" – הדודאים וג'וזי כץ, שפעלה בשנים 1972-1973. המופע והתקליט שלהם היו של שירים מתורגמים מסרטים ומחזות זמר אמריקאיים. בנוסף ל-13 השירים המתורגמים, אהוד כתב להם גם חמישה שירים מקוריים.

המיזם הבא היה "ארץ טרופית יפה" – מיזם של שירים ברזילאים שהוקלטו ב-1977 במסגרת תכנית הרדיו "דו-רה ומי עוד" ב"קול ישראל" ואח"כ לתקליט שנשא את השם. הייתה זו הצלחה גדולה. אהוד מנור כתב את הגרסה העברית של כל השירים.

ב-1981 תרגם אהוד מנור את שירי תכנית הטלוויזיה "עמק הנהר האדום" – שירי המערב הפרוע; שירי קאונטרי ושירים ממערבונים. השירים יצאו בתקליט.

באותה השנה נערך המיזם "שיר לדרום אמריקה", אף הוא בתכנית "דו-רה ומי עוד" ב"קול ישראל". שירים מספרדית, מדרום אמריקה. גם שירי התכנית הזאת יצאו בתקליט.

המפיק המוזיקלי של "ארץ טרופית יפה", "עמק הנהר האדום" ו"שיר לדרום אמריקה" היה חברו הקרוב ושותפו המרכזי ליצירה, שאותו הוא כינה "נפש תאומה", מתי כספי.

ב-1983, מתי כספי והפרברים הקליטו תקליט נוסף של שירים מדרום אמריקה, שגם את מילותיהם כתב אהוד מנור, "שיר אהבה רחוק".

ב-1987 יצא תקליט של ירדנה ארזי עם שירים צועניים, בתרגומו של אהוד מנור, "נשמה צוענית". כעבור שנתיים ירדנה הוציאה תקליט עם שירים ערביים בתרגומו של אהוד מנור – "דמיון מזרחי".

אהוד מנור תרגם מחזות ומחזות זמר רבים מאוד. הראשון, ב-1971, היה המחזמר "שיער", ואחריו עוד כעשרים מחזות ובהם: "אילוף הסוררת", "רומאו ויוליה", "הקמצן", "הלילה ה-12", "טרטיף", "דון ז'ואן", "חתולה על גג פח לוהט", "קברט", "אחים בדם", "סיפור הפרברים", "עלובי החיים", "אופרה בגרוש" ועוד.

השיר שנשמע היום הוא שיר מקסים מתוך "ארץ טרופית יפה", בביצוע מתי כספי ויהודית רביץ, ובליווי וירטואוזי של אורי הרפז בגיטרה, "סמבה בשניים". את מילות השיר המקוריות כתב ויניסאוס דה מוראס ואת הלחן – בדן פדל. דה מוראס היה פזמונאי, משורר, עיתונאי, מלחין, זמר, מחזאי ודיפלומט ברזילאי, דמות מרכזית מאוד בתרבות הברזילאית, שמזוהה בעיקר עם סגנון הבוסה-נובה. הדבר היחיד שאני יודע על בדן פדל הוא שהנו מלחין השיר "סמבה בשניים" והשיר "בירמבאו", אף הוא למילותיו של דה מוראס, ושאף אותו הלחין אהוד מנור ומתי כספי שר.

"סמבה בשנים" הוא שיר אהבה וגעגועים של איש לאישה ושל האישה לאיש. הבית הראשון הוא שירו של הגבר. הבית השני, במנגינה אחרת, הוא שירה של האישה. ובבית השלישי הם שרים במקביל, איש את המילים שלו במנגינה שלו, כשההרמוניה בין מתי כספי ויהודית רביץ נהדרת והם ממש משלימים זה את זה. הבית השלישי מסתיים במילים הזהות ובמנגינה הזהה, כשההבדל הוא רק בהטיה המגדרית: "אם אינךְ לצדי אז אני לא כלום" ו"אם אינךָ לצדי אז אני לא כלום".

הגבר מבטא את געגועיו ואת חסרונה של אהובתו בשורה של מטאפורות – הוא אומר לה שבלעדיה הוא אש בלי אור, שדרה בלי כוכב, כוכב בליל כפור בלי זוג מאוהב, סירה ללא ים, שדה בלי פרחים. והאישה פונה לאהובה בפשטות: "בוא, בוא כמו פעם. זרועותיך זקוקות לשלי, לילותיך זקוקים ללילי". כשאנו מאזינים לשיר, נדמה שבבית השלישי שני האוהבים המתגעגעים נפגשים ומתאחדים, אך המפגש הזה קורה רק במוסיקה.

את לא איתי – אני כאן לבד

כשאת לא איתי – אין טעם כמעט

אני אש בלי אור – שדרה בלי כוכב

כוכב בליל כפור – בלי זוג מאוהב

אל האי שם אובדות הדרכים

סירה ללא ים – שדה בלי פרחים

העצב תמידי העצב חתום

אם אינך לצידי אז אני לא כלום

עוד געגוע

אל השחר של יום בראשית

אל הטעם

בוא בוא כמו פעם

זרועותיך זקוקות לשלי

לילותיך זקוקים ללילי

אני עוד זוכרת

את עיני עייפות

מלראות יום עגום

בוא בוא כמו פעם

אם אינך לצידי

אז אני לא כלום

פינתי השבועית ברדיו: קוראל לאוהבים הצעירים

קוראל לאוהבים הצעירים / "הצ'רצ'ילים"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 21.6.21

היום, נעשה משהו בלתי נשכח. לראשונה בתולדות הפינה, נשמיע יצירה אינסטרומנטלית. ולא סתם יצירה אינסטרומנטלית, אלא יצירה קלאסית של יוהאן סבסטיאן באך. ואיך באך מתקשר לפינה העוסקת במוסיקה הישראלית? הקשר נראה בלתי צפוי. הקשר הוא "הצ'רצ'ילים". ואם המוסיקה של באך מעוררת בנו אסוציאציה מעונבת ומתקשרת עם התזמורת הפילהרמונית, בעוד "הצ'רצ'ילים" הם להקת קצב של ראשית ימי הרוק הישראלי, שהביאה לכאן את הרוק הפסיכדלי, הרוק הכבד והרוק המתקדם, והיא הדבר הכי פחות מעונב שאנו יכולים להעלות על דעתנו, הרי שעוד נופתע לשמוע ש"הצ'רצ'ילים" הופיעו עם הפילהרמונית, במופע בניצוחו של זובין מהטה.

אך קצת הקדמתי את המאוחר. נתחיל בסיבה שבעטיה דחיתי את חגיגות הגעתה של אסתר עופרים לגבורות, שתכננתי להיום, והימרתי את הפינה ללהקת "הצ'רצ'ילים". הסיבה היא שבשבוע שעבר הלך לעולמו במונטריאול, בגיל 73, סולן הלהקה סטן סולומון. סולומון, הזמר והמוסיקאי היהודי-הקנדי שהה בארץ בסך הכל שנתיים, אך תרומתו לתרבות הישראלית, ובעיקר בהנחת היסודות לרוק הישראלי היא אדירה. סולומון נולד במונטריאול ב-1947. לאחר שנים אחדות משפחתו היגרה לארה"ב, למיאמי. שם הוא החל את הקריירה המוסיקלית שלו, כזמר ונגן בס בלהקת רוק. הוא נולד למשפחה בורגנית עשירה, אביו היה בעל רשת של חנויות לבגדי נשים. אבל חייו היו פרועים למדיי, הוא נזרק מבית הספר והסתבך עם החוק.

לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נסע לישראל להתנדב בקיבוץ. המתנדבים בקיבוצים הביאו לכאן את הרוק, בוודאי הרוק הכבד שלא היה לו זכר בארץ, יחד עם עוד כל מיני דברים שהם הביאו כמו "אהבה חופשית" – שזו שפה נקיה לסקס פרוע, וסמים.

סולומון הצטרף עד מהרה לסצנת להקות הקצב הישראליות. תחילה הצטרף לזמן קצר ללהקה החיפאית "הקדושים" ולאחר זמן קצר ללהקה החשובה ביותר באותה סצנה – "הצ'רצ'ילים".

עד אז, "הצ'רצ'ילים" ניגנו גרסאות כיסוי לרוק אמריקאי ובריטי וזה מה שהקהל שלהם ציפה מהם. אבל סולומון הביא אתו את הרוח הרוקיסטית, שמרכיב משמעותי בתוכה הוא שהרוקרים שרים חומר שהם כתבו והלחינו. רבים משירי הלהקה, כולם באנגלית, הוא כתב והלחין. ב-1968, כשיצחק קלפטר והסולן סלווין ליפשיץ התגייסו לצה"ל, הוא היה לסולן של הלהקה. הוא גם צירף ללהקה את הגיטריסט הבריטי רוב האקסלי, שאף הוא הגיע לישראל באותה תקופה. האקסלי החליף את קלפטר, שכינויו אז היה צ'רצ'יל ועל שמו – הלהקה. השירה של סולומון הייתה זרה לתרבות הישראלית, וכללה צרחות, שאז לא כל כך ידעו כאן איך לאכול אותן. כך גם הנגינה של האקסלי. ב-1969 הוציאה הלהקה את תקליטה אריך הנגן הראשון, שהוא מוערך מאוד עד היום בארץ ובעולם. את מרבית השירים כתבו והלחינו הסולן סולומון והגיטריסט האקסלי.

לאחר צאת התקליט נמאס לסולומון מ"הצ'רצ'ילים", מישראל ומהמוסיקה. הוא חזר לארה"ב ועזב את המוסיקה. בשלב מסוים עבר תאונת דרכים ואחריה התמכר לתרופות וסמים ואף ישב בכלא בארה"ב. לאחר מכן חזר לארץ הולדתו, קנדה.

לפני שש שנים להקת "הצ'רצ'ילים" התאחדה למסע הופעות. הם פנו גם לסולומון, אך מצב בריאותו לא איפשר לו לחזור. עם האיחוד, הקדשנו את הפינה ללהקה. אז התמקדנו בהיותה להקת הליווי של אריק איינשטיין והשמענו את השיר "אחינועם לא יודעת".

להקת "הצ'רצ'ילים" פעלה בין השנים 1965 (כשקלפטר היה רק בן 15.5) ו- 1973. הרכבה השתנה פעמים אחדות. היצירה שלה נאזין היום, הוקלטה כבר אחרי תקופת סולומון. ב-1970 הזמין זובין מהטה, המנצח של התזמורת הפילהרמונית, את להקת "הצ'רצ'ילים" לקונצרט משותף עם התזמורת. הפילהרמונית ו"הצ'רצ'ילים" לא ניגנו יחד, אלא במהלך הקונצרט של הפילהרמונית הוזמנו "הצ'רצ'ילים" להופיע. הם ניגנו שתי יצירות, בעיבודו של  נועם שריף, לימים חתן פרס ישראל למוסיקה. הלהקה ניגנה שתי יצירות של באך: "קוראל לאוהבים הצעירים" ו"קונצ'רטו כפול". אף שלא היה המשך לשיתוף הפעולה הזה, הייתה זו פגישת פסגה של צמרת המוסיקה הקלאסית עם צמרת הרוק המתקדם, מה שמעיד על פתיחות תרבותית מרשימה של שני הצדדים. לאחר המופע, הוציאה הלהקה תקליטון, עם שתי היצירות, יצירה בכל צד. כשהייתי בכיתה א' או ב', בן דוד שלי הביא לנו את התקליטון הזה, ושמענו אותו המון. אנו נאזין היום ל"קוראל לאוהבים הצעירים" בעיבודו של נועם שריף ובביצוע "הצ'רצ'ילים". הרכב הלהקה באותה הקלטה:  מיקי גבריאלוב, עמי טרוויש, חיים רומנו, דייב הקשלי ועדי שפירוביץ.

יהי זכרו של סטן סולומון ברוך!