ניצוץ האהבה / אהוד בנאי ודקלון

פינתי השבועית ברדיוטק, 15.5.23

יוסף לוי הוא חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשפ"ג.

יוסף לוי? אני מכיר אישית כמה יוסף לוי, אבל אף אחד מהם אינו בכיוון. אנסח מחדש את המשפט, כך שיהיה מובן לכולם:

דקלון הוא חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשפ"ג.

את דקלון הכל מכירים. את הכינוי דקלון הוא קיבל בנעוריו, כיוון שהיה רזה מאוד, דק.

כך נכתב בנימוקי הפרס: "בשירתו, דקלון העניק נופך ייחודי לזמר העברי ובה משתקפת אישיותו הייחודית: נעים זמירות ישראל. דקלון נערץ על קהל מאזינים מכל גווני הקשת בחברה הישראלית וכן הוא מושא להערכה וחיקוי על ידי חבריו האמנים".

דקלון הוא זמר, מלחין ופזמונאי. הוא הוציא לאורך הקריירה שלו 42 תקליטים ועוד ארבעה משותפים עם סגיב כהן.

דקלון נולד ב-1944 בשכונת כרם התימנים בתל-אביב, להורים שעלו מתימן. כבר בגיל 6 הוא החל את הקריירה, כאשר שר שירי שבת בתכנית רדיו ב"קול ישראל". כבר בנעוריו היה זמר חפלות ידוע בשכונות תל-אביב.

אחרי שחרורו מצה"ל הקים הרכב, עם חברו משה בן משה, המוכר בכינויו בנמוש ועם נגנים אחרים, שהופיעו בשמחות ואירועים. הם נקראו מדי פעם בשמות שונים, עד שהתמסד שמם "צלילי הכרם". תקופת "צלילי הכרם" היא פסגת הקריירה של דקלון.

ב-1975 פרצו דקלון וצלילי הכרם בלהיטם הענק "חנהל'ה התבלבלה". זהו שיר של אלתרמן שהיה פופולרי בחפלות בכרם התימנים, והלהקה הקליטה אותו וחיברה אליו את השיר "הביאני אל בית היין", המבוסס על שיר השירים. באותה שנה גם הלהקה המקבילה, אולי המתחרה, "צלילי העוד", הקליטה את השיר.

זה היה להיט ענק, הלהיט המזרחי הגדול ביותר בשנות השבעים. הוא הושמע רבות ברדיו. אהבתי מאוד את השיר והתאהבתי בלהקות, שלמען האמת לא ממש ידעתי להבחין ביניהן.

הפינה מוקדשת היום לכבודו של חתן הפרס דקלון. נשמיע את השיר שאני כל כך אוהב – "ניצוץ האהבה". זהו דואט של דקלון ואהוד בנאי, למילותיו של בנאי שכתב על לחן עממי.

את השיר כתב אהוד בנאי בשיא הקרע בציבור הישראלי בתקופת אוסלו, ב-1993. אפשר לפגוש את התקופה במילים:

"כשיורדת עלי החשיכה עליך זורח אור. מה שבשבילך חלום לי זו האימה. מה שבשבילי שלום לך זו מלחמה".

מה כל כך יפה, בעיניי, במילים הללו? הוא לא נקט בסגנון שהיה מקובל בברנז'ה, שחילקה את הציבור ל"מחנה השלום" ול"אויבי השלום" ומחרחרי מלחמה. הוא הצביע על כך שכל צד במחלוקת מתאר אחרת את המציאות. אלה רואים בהסכם אוסלו שלום. אחרים רואים בו מלחמה. היום, שלושים שנים אחרי, נדמה לי שברור מי צדק במחלוקת הזאת.

כך סיפר אהוד בנאי לעופר גביש על כתיבת השיר: "אני מקשיב הרבה לתוכניות של שמעון פרנס, מקשיב ולומד. הוא מביא שירים לא מוכרים, חושף סגנונות וזמרים, ויום אחד שמעתי אצלו דואט שאהבתי מאד. קזנדז'ידיס ועוד מישהו, אני לא זוכר, מישהו מהרי הפונטיס". לשאלתו של עופר, שמעון פרנס נזכר בקלטת ההיא, "כנראה פיראטית", אמר, וסיפר שהזמר השני היה חריסנצוס. "לאחר חיפושים רבים", המשיך אהוד בנאי, "מצאתי את הקלטת, קניתי אותה והקשבתי לה שוב ושוב, למרות שלא הבנתי אף מילה". על המנגינה הזאת הוא כתב את "ניצוץ האהבה". "השיר ידבר", אמר אהוד, "על שוני בין אנשים ואיך כל אחד חי בעולם אחר, ומרגיש אחרת".

באותה שנה, הוזמן אהוד בנאי להופיע במצדה, במסגרת פסטיבל ערד. הוא אירח בתכנית את דקלון. בחזרות, הוא השמיע לו את השיר החדש. דקלון התלהב, ולמרות שהשיר עוד טרם הוקלט ולא הושמע ברדיו, הם החליטו לשיר אותו במופע.

השיר התקבל בהתלהבות ולאחר מכן הם הקליטו אותו ושידרו אותו ברדיו. השיר יצא לראשונה על תקליט ב-1998, שלוש שנים אחרי רצח רבין, והמשמעות שלו הייתה מצמררת מתמיד.

גם היום, לנוכח הקרע בציבור בעקבות המהפכה המשטרית, השיר אקטואלי מאוד. חשבתי עליו השבוע, בעקבות הסערה הציבורית והפוליטית סביב קרן הארנונה. מדובר בחוק סוציאליסטי מובהק, של העברת מקצת כספי הארנונה של הרשויות העשירות והחזקות לרשויות המוחלשות, הרשויות שבפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. והנה, השמאל יוצא נגדו בשצף קצף, וארגוני המחאה קופצים על המציאה כדי להפגין נגדו. מה שבשבילי צדק חלוקתי, חיזוק החלשים, בשבילם זה שוד הרשויות של מה שמכונה בפוליטיקת הזהויות "הציבור הליברלי", כדי להעביר לחרדים ולדתיים. ופתאום אנשי שמאל מדקלמים סיסמאות של פופוליזם אנטי חברתי, של קפיטליזם דרוויניסטי, חזירי. למה? בגלל הפוזיציה. כי ביבי. כי החרדים. השנאה מדברת, אין שום ענייניות. וכך, כמובן, גם בצד השני.

אהוד בנאי ראה אז את הקרע, היטיב לתאר אותו, אך הוא מסרב להיכנע לו ולהשלים אותו. מה שהוא מציע לחברה הישראלית, הוא את ניצוץ האהבה. כי בלעדיו, שום דבר טוב לא יקרה פה.

למקום אליו אני הולך הן גם אתה תגיע. כל הדרכים הרי עולות אל אותו הרקיע.

אל המקום אליו אתה הולך, הן גם אני אגיע. אך בלי ניצוץ האהבה שום דבר לא יתניע.

ברכות לדקלון, חתן פרס ישראל לזמר עברי, בשנת ה-75 למדינת ישראל.

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה

למקום אליו אני הולך

הן גם אתה תגיע

למקום אליו אני הולך

הן גם אתה תגיע

כל הדרכים הרי עולות

אל אותו הרקיע

כל הדרכים הרי עולות

אל אותו הרקיע

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע.

צרור הערות ‏16.4.23

* כרטיס צהוב – הורדת תחזית דירוג האשראי של ישראל בידי חברת דירוג האשראי הבינלאומית מודי'ס, היא כרטיס צהוב לממשלה.

המסר הוא ברור. אילו חלילה התקבלו חוקי המהפכה או בליץ החקיקה היה נמשך, דירוג האשראי היה יורד. מה שמנע זאת, זו בראש ובראשונה הודעת ראש הממשלה על השהיית החקיקה. שנית, השיחות הממושכות של הנשיא ורוה"מ עם בכירי החברה, שבהן רוה"מ נתן להבין שהחקיקה תיעצר ושבכל מקרה לא תהיה פסגת התגברות רדיקלית והנשיא הקרין אופטימיות באשר לסיכויי ההידברות להביא להסכמה.

אם חלילה תחודש חקיקת המהפכה, דירוג האשראי ירד.

הכרטיס הצהוב מצד מודי'ס לצד הכרטיס הצהוב של הבוחרים בסקרים, יורידו, כך אני מעריך, את נתניהו מעץ המהפכה.

* להכשיר את הלבבות – אני מקווה מאוד שההידברות בבית הנשיא תביא לרפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה לאומית רחבה. אני משוכנע שניתן להגיע להסכמה. קשה לי להתנבא אם כך יהיה.

אין ספק, שהמחנה הממלכתי ויש עתיד, המנהלים את ההידברות, לא יתפשרו על הדמוקרטיה ולא יתנו ידם להשתלטות הממשלה על הרשות השופטת ועל הוועדה למינוי שופטים.

אבל אין לי ספק, שאם תהיה הסכמה, תהיינה פרטיה אשר תהיינה, יקומו גורמים קיצוניים כמו אהוד ברק, שמבחינתם המאבק אינו אמצעי אלא מטרה, או אולי נכון יותר – היא אמצעי למטרה זרה, אישית, ויגדירו את ההסכמה "כניעה". הרי ברק מפמפם מהשכם עד הערב את הביטוי "פשרה רקובה" כהגדרה לכל פשרה שהיא, ומפריח את הסיסמה הפופוליסטית הדמגוגית ש"אין פשרה עם דיקטטורה על חצי דיקטטורה".

זה יהיה מבחן המנהיגות של לפיד וגנץ. יהיה עליהם להתייצב באומץ, להגן על ההסכמות ולקרוא להפסיק את המחאה ואף לפעול לכך.

לי קל. ברור לי שההסכמות, אם תהיינה, תהיינה קרובות לעמדות המוצא שלי. קשה יותר למי שיידרשו לוויתורים משמעותיים, משני הצדדים. אבל המטרה – הצלת החברה הישראלית מקרע שעלול להיות סופני ובלתי ניתן לאיחוי, מחייבת נכונות לפשרה.

על מנהיגי שני הצדדים להכשיר את הציבור לפשרה. על מנהיגי האופוזיציה לומר בבירור שיהיה שינוי משמעותי במערך הכוחות בין שלוש הרשויות; שהתערבות הרשות השופטת בחקיקה ובמדיניות תוגדר לנושאים ספציפיים ותוגבל בדרישות לרוב מיוחד בפורום רחב של בית המשפט ושתהיה לכנסת יכולת להתגבר ברוב מיוחד על פסילת חוק. על מנהיגי הקואליציה להבהיר שלא תהיה פגיעה בעצמאות מערכת המשפט, שהממשלה לא תשלוט בוועדה למינוי שופטים ושפסקת ההתגברות תדרוש רוב מיוחד, הרבה מעבר לרוב האוטומטי של כל קואליציה. על מנהיגי שני הצדדים לרדת מהסולם של עמדות הקצה.

* נטיה קלה – גדעון לוי, מהגרועים בעוכרי מערכת המשפט הישראלית, שהיא "מכשירת אקיבוש ואאטנכלויות", כתב שאין בבית המשפט העליון אפילו שופט ליברלי אחד.

זאת כמובן שטות גמורה. האמת היא באמצע בין טענתו המופרכת לבין הטענה המופרכת של לוין שאין שופטים שמרנים. האמת היא באמצע עם נטיה קלה לטענתו של לוי.

* לא לסלף את העובדות – איני אוהב את העיסוק בשירות המילואים של נתניהו במלחמת לבנון הראשונה. הוא שכל את אחיו שש שנים קודם לכן, ועצם העובדה שהמשיך לשרת במילואים ביחידה, ראויה להערכה.

אבל כדי להתמודד עם הטענה נגדו, לא צריך לסלף את העובדות ההיסטוריות. דף מסרים שמופץ ומדוקלם מספר שנתניהו שירת כציר המדיני בוושינגטון מאז 1981, ולכן לא התייצב. אין זה נכון. הוא מונה לתפקיד ביולי 1982, חודש לאחר פרוץ המלחמה.

* טרלול על סטרואידים – דף המסרים החדש של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית מטורלל אפילו בקנה המידה של הזבל המונפק בתעשיה.

הם מספרים שיחידות הל.א. והסייבר של הדיפ-סטייט שיבשו את שידור הראיון של נתניהו בערוץ התעמולה.

מסתבר שגם כאשר י.נ. הג'ורה סתום, הביוב זורם.

* עסקנים ישפטו שופטים – העובדה שהכלומניק הרשע דודי אמסלם הוא שר בממשלת ישראל, היא עדות להידרדרות הפוליטיקה הישראלית. הרי מה יש בו מלבד רוע, שנאה והסתה? אם ניטול ממנו את השנאה והרוע מה ישאר ממנו? כלום. כי אין כלום ולא היה כלום.

בראיון לערוץ 12 הוא קרא להעמיד לדין את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ואת הנשיא לשעבר אהרון ברק , באשמת "הפיכה".

שמעה תחתית-החבית גוטליב והבינה שגם היא חייבת להוסיף קיסם למדורת ההסתה. בנאום בהפגנה, בראשות הפרחח הכהניסט, צווחה הבהמה ש"השמאל" הם בוגדים והיא קראה להעמיד לדין את אהוד ברק.

זו מהות המהפכה המשטרית. אם המהפכה תצליח, חלילה, (ואמסלם הבטיח שהיא תצליח) עסקנים עלובים, עבדים כי ימלכו, מן הזן הנחות של גוטליב ואמסלם יעמידו לדין שופטים בישראל, בעוון היותם מתנגדי משטר.

* מתפכחים – סקר "מעריב" ממשיך לאושש את מגמת ההתפכחות הציבורית ממשלת "מלא מלא" שמתגלה כריק ריק. על פי הסקר הזה, מפלגות הקואליציה מתרסקות לחמישים ואחד מנדטים בלבד.

לכאורה, הסקר הזה הרבה פחות טוב מהסקר בערוץ 13. בערוץ 13 המחנה הממלכתי העפיל ל-29 מנדטים בעוד הליכוד התרסק ל-20 בלבד. ואילו כאן שתי המפלגות מונות 26 מנדטים. אבל דווקא הסקר הזה מציג בשורה מעודדת – החיה הכהניסטית מגרדת את אחוז החסימה.

מצביעי עוצמה כהניסטית, שרובם אינם כהניסטים, אלא הלכו שולל אחרי ססמאות הכזב הדמגוגיות הפופוליסטיות של בן גביר "בעל הבית שיעשה סדר" וכל הקשקוש המטופש הזה, מתחילים להבין. הכהניזם עומד לחזור לגודלו הטבעי – קומץ מטורפים.

באופן כללי, קורה היום לימין מלא מלא מה שקרה לשמאל הישראלי בעקבות תוצאות אוסלו וההתנתקות והצעות השלום מרחיקות הלכת לפלשתינאים: הניסוי מתנפץ אלי סלע המציאות.

* לא תטהר את השרץ – שום העלאת שכר לחיילי החובה לא תטהר את שרץ ההשתמטות של שבט שלם בעם ישראל.

אין דבר פחות יהודי מן ההשתמטות מהגנה על המולדת.

אין דבר מנוגד יותר לתורה מעריקה ממלחמת מצווה.

ההשתמטות היא חרפה.

* הופכים את הרע לנורמה – בדיון הציבורי על השתמטות החרדים מהגנה על המולדת ומשירות בצה"ל, עולה תמיד הטענה, שההשתמטות עדיפה על גיוס של המוני חרדים שלא יתרמו אלא רק יזיקו. בכל פעם שאני כותב על הנושא, שואלים אותי – מה אתה מציע? לגייס אותם בכוח? האם בכוח החלטה חרדים יהפכו לחטיבת חי"ר ובחורי ישיבה לטייסי חיל האוויר? האם זה מעשי? גם כאן, בכל פעם שאני ואחרים כותבים על כך, אהוד בן עזר מעלה את הסוגיה, ואומר שמבחינה ביטחונית עדיף לצה"ל לשמר את המצב הקיים מאשר לגייס את החרדים.

זו בהחלט בעיה. אני מודה במבוכה שאין לי פתרון. אני יודע שאת הנזק שחוללו – תחילה בן גוריון, כשהסכים להשתמטות של כמה מאות ויצר את הלגיטימציה לתופעה השלילית הזאת  ואח"כ בגין שהסכים להשתמטות גורפת של כל בחורי הישיבות, אי אפשר לתקן בהחלטה כוחנית לגייס את כולם מיד. במצב שנוצר, גיוס המוני בכפיה הפך לגזירה שהציבור החרדי הגדול והגדל לא יכול לעמוד בה. בערך כמו שרוב הציבור לא יכול לחיות עם המהפכה המשטרית. אני גם נגד התערבות של בית המשפט העליון בסוגיה הזו, שאינה שייכת לזכויות הפרט או המיעוט.

יש צורך במהלכים מדורגים שיצמצמו את ההשתמטות ואת הנלוות שלה. בטח לא מהלכים שיש בהם הכרה סופית וחוקית של מדינת ישראל, בכך ששבט שלם בעם ישראל הוא שבט טפילי, שחי על דמם של בנינו ומתפרנס מעבודתנו, וקוניוקטורה פוליטית נותנת לו כוח פוליטי סחטני עצום, הרבה הרבה מעל לחלקו בחברה. אבל בראש ובראשונה, החברה הישראלית צריכה להגדיר ברמה הערכית והמוסרית שההשתמטות היא רעה חולה ויש לפעול לצמצומה ההדרגתי. כן, גם לערכים יש מקום במדינת ישראל. לערכים ציוניים, לערכים לאומיים, לערכים יהודיים, לערכים דמוקרטיים, לערכים חברתיים, לערכים דתיים, לערכים של "כל ישראל ערבים זה בזה". ההשתמטות סותרת את כל הערכים הללו. חברה צריכה להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע.

הקושי המעשי בגיוס החרדים אמתי, ולכן אף אחד אינו מציע היום לקבל החלטה גורפת של גיוס המוני של כל החרדים וכפיה שלה בכוח. אך צריך לומר שהגיוס של כולם הוא הדבר הנכון, ולשאוף לכך בהדרגה. למשל, במכסות גיוס הולכות וגדלות. למשל, בחובת שירות לאומי לכל האזרחים, כולל במוסדות חסד חרדיים.

אלא שהמחנה המתקרא בחוסר מודעות עצמית ובעזות מצח "לאומי", הפך את החרדים לחלק בלתי נפרד ממנו ונותן גיבוי להשתמטותו, כבר לא מתוך אונס וכורח פוליטי, אלא מתוך לגיטימציה להשתמטות. שרת התעמולה עלובת הנפש, דיסטל אטבריאן הנמושה, זו שכינתה את טייסי חיל האוויר, שבמשך עשרות שנים עושים מאה ימי מילואים בשנה ומסכנים כל שבוע את חייהם בפעולות מאחורי קווי האויב "לא פטריוטים", "לא ציונים" ו"נפולת של נמושות", מגדירה את המשתמטים "סיירת מטכ"ל של היהדות"! לא פחות.

נכון, אין פתרון קל, חד ומידי לבעיית ההשתמטות, אך אין זה פוטר את החברה הישראלית מהתמודדות הדרגתית עם התועבה הזאת. אסור להיכנע לרע ולהפוך את הרע לנורמה.

* חילול השם – כפי שכתבתי פעמים רבות, הדבר השלילי ביותר בהשתמטות החרדים מהגנה על המולדת, יותר מהנזק החברתי, יותר מהנזק הביטחוני, יותר מעקרון השוויון – הוא הפגיעה בתורה ובערכי היהדות. אין חילול השם גדול יותר מהסילוף הקיצוני של התורה, בהפיכת לימוד התורה לתירוץ להשתמטות. מי שלומד באמת את תורת ישראל, הוא הראשון שיתגייס ליחידות הקרביות ביותר ויגלה מסירות נפש בהגנה על המדינה. מי שלימוד התורה מביא אותו להשתמטות ולעריקה ממלחמת מצווה – אין שום ערך ללימוד התורה שלו. הלימוד שלו שווה לתחת. לא את תורת ישראל הוא לומד. הוא לומד תורה שבדה מלבו. השתמטות בשם התורה, כמוה כגניבה בשם התורה, כמוה כשוחד בשם התורה, כמוה כאונס בשם התורה. מי שמלמד את בנו השתמטות – כאילו למדו ליסטות.

הדבר היחיד שאפשר לומר להגנתם של המשתמטים, הוא שהם תינוקות שנשבו. כך שטפו את מוחם מינקות. אני מתפלל על הציבור החרדי המשתמט שיחזור בתשובה.

* לייבש את הביצה – נכון, אין דרך לכפות באחת על החרדים להתגייס לצה"ל. ההשתמטות אינה מקור הבעיה אלא תוצאתה. היא המוגלה, לא הפצע. היא היתושים, לא הביצה. שורשי הבעיה הם בחינוך החרדי העצמאי, שאנו מממנים. את הביצה הזאת על המדינה לייבש.

היום, כאשר יש חינוך ממלכתי חרדי, אין עוד סיבה כלשהי לכך שמשלם המסים יממן ולו באגורה אחת חינוך חרדי שמחנך להשתמטות, שאינו מחנך לציונות, שמתנגד למודרנה ושגוזל מהילדים את זכותם הטבעית ללמוד מדעים, אנגלית, היסטוריה, לשון, תנ"ך וספרות.

יש לשנות לחלוטין את שיטת מימון החינוך בישראל. אין לכפות חינוך ממלכתי. אין לאסור על מי שרוצה לחנך את ילדיו בחינוך פרטי לעשות כן. אבל החינוך הממלכתי צריך להיות כולו במימון המדינה, והחינוך הפרטי צריך להיות כולו במימון ההורים. אפילו אגורה אחת מתקציב המדינה אינה צריכה ללכת לחינוך הפרטי.

הורים חרדים שאינם רוצים ללכת לחינוך הממלכתי החרדי – זו זכותם. שיממנו מכיסם את הלימודים. מדינת ישראל נותנת להם אלטרנטיבה במימון מלא. הבחירה היא שלהם.

* הטווח הארוך – בטווח הקצר, ההחלטה לסגור את הר הבית בפני יהודים בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן היא החלטה נכונה. אם יש מידע מודיעיני אמין שעליית יהודים עלולה להבעיר תבערה בכל הארץ, וניתן למנוע זאת – אך טבעי ומוצדק שהממשלה תעשה את הנדרש כדי למנוע את התבערה.

הבעיה היא, שלטווח הארוך הנזק עלול להיות גדול מן התועלת. ההבנה של האויב שהצליח באיומי טרור והסלמה לכופף את ישראל, תתפרש שחולשה שמזמינה עוד איומים כאלה, עוד טרור והסלמה.

הציפיה שלי מן ההנהגה היא לחשוב על הטווח הרחוק.

* גם לצה"ל הוא שולח את ידו הגסה – בן גביר זימן אליו את מח"ט החרמון, בלי ידיעת הממונים עליו ובלי אישורם, בניסיון לשדל אותו לעזוב את צה"ל כדי לפקד על המיליציה הפשיסטית החמושה הפרטית שהוא מנסה להקים.

כאילו לא די שהוא הורס את משטרת ישראל, הוא שולח את ידו הגסה גם לצה"ל.

בכל מקום שבו הוא נמצא הוא זורע הרס וחורבן.

המח"ט ננזף. משום מה – לא הודח. אבל הרבה יותר חשוב ודחוף להדיח את הכהניסט מן הממשלה.

* אלטרנטיבי – האם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ייערך כנס זיכרון משותף לנספים בשואה ולרוצחים הנאצים, כי שניהם "קורבנות השנאה"?

* לא כצעקתה – צפיתי (במטושטש) בסרטון של בנות אולפנת חורב, ומסקנתי היא שלא כצעקתה. מדובר בסרטון פורימי הומוריסטי, שיש בו הומור סטריאוטיפי עדתי, אך ממש לא התנשאות של עדה על זולתה. באותה מידה ניתן לומר שיש כאן ירידה על האשכנזים החנונים והקרים ואהדה לחום ולשמחה המזרחיים.

ככל שנשתחרר מן העדתיות הגלותית – ייטב, אך את החלוקה הסטריאוטיפית לא המציאו הבנות הללו ואין סיבה להעמיס זאת על שכמן.

על טיב ההומור אפשר להתווכח. אומר בעדינות שהוא אינו לטעמי. אך טענת הגזענות מופרכת או לפחות מוגזמת. בטח אין כאן עניין שהצדיק הודעות מיוחדות של ראש הממשלה, ראש האופוזיציה ושר החינוך וסערה ציבורית רבתי. ובוודאי שאין מקום להכללות על הציונות הדתית בכללה ולניצול הנושא לניגוח פוליטי, כאילו רק זה חסר לנו בימים טרופים אלה.

קראתי את הרשומה שכתבו הבנות ובה הסבירו את עצמן. ניכרים דברי אמת.

* מעמדה של הערבית שודרג בחוק הלאום – הפילוסוף והסופר היהודי צרפתי ברנאר-אנרי לוי פרסם ספר המגן על היהדות, הציונות ומדינת ישראל, מול ההסתה נגדן, בשם "רוח היהדות". אבי גרפינקל קטל את הספר ועשה מן הכותב חוכא ואיטלולא במוסף "הארץ" – ספרים. כיוון שלא קראתי את הספר איני יכול לחוות עליו דעה, אבל ברור שהמאמר, שכותרתו "דברי ימי הקיטש" כותש את הספר בשל עצם מהותו ובשל המטרה שלו. ניכר בעליל, שאין זו ביקורת הוגנת.

בין השאר, הוא יורד עליו בשל שגיאות עובדתיות. אכן, השגיאות שעליהן הוא מצביע נכונות. זה קורה בספרים, גם אני מצביע על כך בביקורות שאני כותב על ספרים, אבל יש לקחת אותן בפרופורציות. כאן נעשה בכך שימוש כדי לקטול את הספר ובעיקר את הסופר. לצד השגיאות העובדתיות, גרפינקל מצג באותה רשימת "שגיאות" עמדות המנוגדות לשלו. כלומר, טענה שהוא מתנגד לה שקולה לשגיאה כמו שעבר הוא צאצא של חם בעוד הוא צאצא של שם.

ובין השאר הוא קטל אותו על המשפט ש"הערבים בישראל מדברים שפה המוכרת כשפה הרשמית השניה של המדינה", והעיר: "מציאות שהשתנתה כידוע בעקבות חקיקת חוק הלאום". ה"כידוע" נועדה להציג את הטיעון כמובן מאליו, שאינו צריך לעמוד לביקורת. אבל זה לא רק שקר, אלא שהאמת הפוכה לגמרי. לוי שוגה בשימוש במושג "שפה רשמית" – הערבית לא הייתה ואינה שפה רשמית שניה. אבל הטענה שמעמדה השתנה לרעה בחוק הלאום חסרת יסוד.

בסעיף 4 בחוק הלאום, תחת הכותרת "שפה", נאמר:" 4. (א) עברית היא שפת המדינה.

(ב) לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.

(ג) אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה".

סעיף ג' מבהיר שאין כל פגיעה במעמדה של הערבית. משמעות הדבר, היא שהערבית תמשיך להיות שפת הלימוד בבתי הספר הערביים, שהיא תמשיך להיות שפה שניתן לנאום בה בכנסת ושפה שאפשר לטעון בה בבית המשפט.

אבל סעיף ב' משדרג את מעמדה של הערבית, כאשר לראשונה הוא מעניק לה מעמד מיוחד המעוגן בחוקה!

כל הטענות על שינמוך השפה הערבית בחוק, חסרות שחר לחלוטין.

מה שמפריע להם באמת, זו ההגדרה שעברית היא שפת המדינה. אז זה מפריע להם. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ולכן שפתו הלאומית של העם היהודי היא שפת המדינה.

בהמשך המשפט כותב גרפינקל: "ותשתנה [המציאות שלוי תיאר ביחס למעמד השפה הערבית] עוד יותר בעקבות ההפיכה משפטית של יריב לוין". מאיפה הוא הביא את זה? איפה יש במהפכה המשפטית התייחסות כלשהי לשפה הערבית?

אגב, על אמירה אחרת של לוי, ש"העיכובים והנסיגות בדמוקרטיה חדשה הם שכיחים מן ההתקדמות, ראו הנעשה בעיראק ובהונגריה. לחוקיות זו יש יוצא מן הכלל אחד, ישראל", כותב גרפינקל בצדק שהדברים היו נכונים בשעת הכתיבה, אבל אינם נכונים היום. זה נכון, אך במה הוא מאשים את לוי? לוי עצמו, פרסם לפני שבועות אחדים מסה נגד המהפכה המשטרית.

* אובדן – צר כל כך על הספרים שמאיר שלו כבר לא יכתוב.

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

* כימים אחדים – מאיר שלו אהב את התנ"ך, היה בקיא בתנ"ך, כתב על התנ"ך, פירש את התנ"ך, הנגיש את התנ"ך לילדים, טייל בארץ ישראל עם התנ"ך. ספרו האחרון, שהתחיל לכתוב אך כשהבין שלא יספיק לסיימו גרס את הטיוטה שלו, היה על רות המואביה.

מאיר שלו אמר פעמים רבות, שהפסוק האהוב עליו ביותר בתנ"ך, הוא בראשית כט, כ: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". רומן שלם, אמר שלו, בן 11 מילים. אין זה מפתיע, שאחד מספריו המקסימים היה "כימים אחדים", ששמו וסיפורו הם כמובן בהשראת הפסוק.

את אהבת איש לאישה בפסוק, שאל מאיר שלו לתיאור אהבת יהודי את עמו וזיקתו להיסטוריה הארוכה שלו. שלו כתב לנשיא המדינה עזר ויצמן את נאומו הגדול בפני הפרלמנט הגרמני. וכך הוא כתב, בין השאר: "כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיניי כימים אחדים".

* תרבות של שנאה – הרשת מלאה בגל ביביסטי עכור של פשקווילי נאצה נגד מאיר שלו.

תרבות של שנאה.

* שפל של וולגריות – צפיתי בטלוויזיה ב"לשחרר את שולי". הסרט הישראלי שובר הקופות מס' 1 – לא אצפה בו?

מה אומר ומה אגיד? תת-רמה זו מחמאה. שפל של וולגריות – 7 בסולם גוטליב (סולם מאפס עד מאה).

ולמה צפיתי עד הסוף? זו איזו שריטה אצלי. אני לא נוטש סרט בשטח. כמה זמן יקר בזבזתי על הזבל הזה.

* כצליל נבל רונן – בערב פסח התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" רשימת 75 השירים של המדינה, כפי שדורגו בידי רשימת מומחים. השבת, הוסיף העיתון עוד 25 שירים משמעותיים שלא נכנסו לרשימה (ללא דרוג). בעוד ברשימה המקורית נכנס רק שיר אחד של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", ואף הוא רק במקום הארבעים וארבעה, ברשימת המילואים לא נוסף אף שיר אחד נוסף שלה. כלומר, מתוך מאה השירים – רק אחד של נעמי שמר.

זה הזוי.

נעמי שמר נולדה בכינרת, תשעה חודשים לפני מותה של רחל המשוררת. היא נולדה על שפת הכינרת שרחל כה אהבה. רחל ונעמי שמר, טמונות במרחק של מטרים אחדים זו מזו בבית הקברות של כינרת, על אותה גבעת הכרךְּ, בקרבת אותו דקל שפל צמרת, עליהם כתבה רחל את שירה "כינרת" ("שם הרי גולן") שאותו הלחינה נעמי שמר.

כמו את נעמי שמר, גם את רחל היו מי שניסו להקטין. איפה הם ואיפה היא, בתודעת האומה בחלוף מאה שנה?

מול ההקטנה של רחל המשוררת, התייצב אלתרמן להגנתה בשירו "האיר השחר" בטור השביעי, שבו ניבא ששיריה של רחל יהיו נצחיים.

"כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי". מִי יֵדַע מַה קּוֹבֵעַ

אֶת נִצְחָם שֶׁל שִׁירִים? דְּמוּת גּוֹלֶשֶׁת מִתֵּל:

כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ

נִשְׁתַּלְּבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.

נעמי שמר הלחינה את השיר.

גם שיריה של נעמי שמר ישתלבו לעד בשירת ישראל.

* החמץ הראשון – בילדותנו הרחוקה, כאשר יצא שביעי של פסח, נהגנו ללכת למרכז הפלאפל לנוער, ברחוב עוזיאל בר"ג, פלאפל נפלא שנסגר לאחרונה לאחר כשישים שנה, כדי לאכול את החמץ הראשון. אלא מה? לא היינו היחידים. כשהגענו לשם, כבר השתרך תור ארוך, עד שנראה היה שאנשים עמדו שם מהבוקר. וכך, הזדחלנו שעה ארוכה בתור עד שזכינו לאכול את החמץ הנפלא הזה.

אבא שלי סלד מהתופעה. הוא טען שזה מנהג פרעסערי וחזירי. "אפשר לחשוב שרעבתם שבוע שאתם לא יכולים להתאפק עד הבוקר". הוא לא הבין את היצר לעמוד שעה בתור בשביל קצת אוכל. האמת היא שהוא צדק, כמובן, אבל מסורת זו מסורת, לא?

מאז שאני באורטל, החמץ הראשון שלי הוא המופלטות והספינג' במימונה. באורטל אנו חוגגים בכל שנה מימונה. בשנים הראשונות, כמדריך גרעין, נסעתי למימונה אצל החניכים שלי בנצרת עלית (היום נוף הגליל) ומגדל העמק. שם זו הייתה מימונה כהלכתה, במובן של לעבור מבית לבית. באורטל המימונה היא כללית, במועדון הקיבוץ.

אפילו בקורונה חגגנו את המימונה. איך? הרי אסור היה להתכנס. ועדת תרבות דאגה לחלוקת מופלטות חמות לבתים. קלנועית שהשמיעה מוסיקה מרוקאית עברה מבית לבית ופעילי התרבות חילקו ערכת מימונה לכל משפחה.

          * ביד הלשון

חוק גודווין – חוק גודווין הוא חוק בתרבות הרשתות החברתיות והאינטרנט הקובע: "ככל שדיון מקוון מתארך, ההסתברות שתתקיים הקבלה הקשורה לנאצים או להיטלר מתקרבת לאחת (ודאות מוחלטת)".

החוק קרוי על שם מנסחו, מייקל גודווין, שהיה היועץ המשפטי של קרן החזית האלקטרונית בראשית שנות ה-90. הקרן היא מוסד שנועד לחנך את הציבור על זכויות האדם והאזרח בשימוש באינטרנט.

החוק אינו מביע עמדה – אם זה טוב או רע, ולא מציע דרך התמודדות אתו. הוא לא קובע, למשל, שברגע שעולה הנאציזם או השואה, אין טעם להמשיך את הדיון. החוק פשוט קובע עובדה. מניסיון, אני יכול לקבוע שהחוק אולי קצת נחרץ מדי, אך נכון למדיי.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏5.4.23

* ניצוץ האהבה – בהתקדש החג נתכנס – עם ישראל כולו, בארץ ובתפוצות הגולה, לליל הסדר ונשוב ונספר את הסיפור הלאומי של עם ישראל, סיפור יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

זה הסיפור המשותף לנו, חילונים, מסורתיים, דתיים, חרד"לים וחרדים, "אשכנזים" ו"מזרחים", ימין, מרכז ושמאל, תומכי המהפכה המשטרית ומתנגדיה.

סוגיית החירות שתעלה על שולחן הסדר תקבל השנה זווית שונה; מן הסתם היא תעורר דיונים ולבטח אף מחלוקות. תולדות עם ישראל הם היסטוריה של מחלוקות, ואף מחלוקות קשות ביותר. ואף על פי כן, הסיפור המשותף שמר עלינו כעם והתגברנו על כל המחלוקות, כדי לפנות מקום למחלוקות חדשות. חשוב מאוד שנשמור על עצמנו, פן המחלוקת הנוכחית תקרע את העם.

בשירו של אהוד בנאי, שבערב שבת האחרון מלאו לו שבעים, "ניצוץ האהבה", שאותו הוא שר עם חתן פרס ישראל לזמר עברי דקלון, הוא נוגע במחלוקות הקורעות אותנו.

כל אחד חי בעולם אחר

כל כך גדול השוני.

את מה שאני מרגיש בפנים

איש לא מרגיש כמוני.

את מה שאתה חושב עמוק

אני חושב שטוח.

מה שאתה רואה סגור

אני רואה פתוח.

את מה שאני רואה לבן

אתה רואה שחור.

כשיורדת עלי החשיכה

עליך זורח אור.

מה שבשבילך חלום

לי זו האימה.

מה שבשבילי שלום

לך זו מלחמה…

איזה משפט חכם. "מה שבשבילי שלום לך זו מלחמה". אהוד בנאי כתב את השיר ב-1993. הארץ געשה במחלוקת על הסכם אוסלו ובמחלוקת על המו"מ לנסיגה מהגולן. המשפט הזה חתרני, כי התזה הרווחת במיליה של אהוד בנאי, הייתה שיש "מחנה השלום" ו"אויבי השלום" או אפילו "מחרחרי מלחמה". לא, אומר בנאי. אין זו מחלוקת בין מי שרוצה שלום ומי שמתנגד לו. זו מחלוקת על הערכת מצב. מה שבשבילי שלום, לו זו מלחמה. הוא נגד מה שאני מאמין בו, לא כי הוא לא רוצה שלום, אלא כי בעיניו זה לא מוביל לשלום אלא למלחמה. ובחשבון ההיסטורי, אנו יודעים מי צדקו במחלוקת הזאת.

אילו אהוד בנאי כתב היום את השיר, הוא יכול היה להוסיף את המשפט "מה שבשבילי הוא דיקטטורה – לך הוא דמוקרטיה". כן, גם המחלוקת הזאת היא לא בין מי שרוצים דמוקרטיה למי שרוצים דיקטטורה. כן, תומכי המהפכה מאמינים באמת ובתמים שהיא תקדם את הדמוקרטיה. וכדאי שאנחנו, מתנגדי המהפכה, שרואים בה איום על הדמוקרטיה, נקשיב לטענות ונכבד אותן, גם אם לא נשתכנע מהן.

אחרי שבנאי מציג את המחלוקת הוא מסיים:

אל המקום אליו אתה הולך

הן גם אני אגיע,

אך בלי ניצוץ האהבה

שום דבר לא יתניע.

ערב פסח, כדאי שנראה כחובה לשמר ולחזק את ניצוץ האהבה שביננו, את אחדות ישראל ואת אהבת ישראל, שמעל ומעבר לכל מחלוקת, קשה ומרה ככל שתהיה.

שוחחתי השבוע עם אישה פעילה במחאה. אביה הוא תומך נלהב במהפכה המשטרית. היא ממש חוששת מה יהיה בליל הסדר. היא חשבה לקיים עם אביה שיחה לפני הסדר, כדי להבטיח שהפוליטיקה תישאר בחוץ, כדי שלא יהיה פיצוץ. אני מקווה מאוד שכך יהיה, אך היה לי עצוב מאוד לשמוע על כך.

אני בטוח שבהרבה בתים ייסובו לליל הסדר אנשים משני צדי המתרס ולבטח יתעלו מעל המחלוקת, כי המשותף גדול יותר מהמפריד ובזכות ניצוץ האהבה. האהבה של אדם לאחיו או אחותו או לגיסתו או אחיינו, חזקה יותר מהמחלוקת. הוא אולי יחשוב שכמובן כל התומכים/המתנגדים מנוולים, אבל אח שלי זה משהו אחר. אז זהו, שלא. כמו אח שלך, כך גם האח של מי שעמד לידך בהפגנה.

יהיה ליל הסדר לחג של אחדות ישראל. אינשאללה.

* הרהורים על ערך החירות – פסח הוא חג החירות. אנו חוגגים את ערך החירות, שהעם היהודי הנחיל לעולם כולו. בניגוד לעמים אחרים, שסיפורם נפתח בעלילות גבורה ושלל קרבות, הסיפור שלנו מתחיל בעבדות קשה ומשפילה. למה? כדי להעביר דרך סיפור העבדות והשחרור את שנאת העבדות ואהבת החירות.

את ערכי החירות ניתן לחלק לשלושה סוגים – חירות לאומית, חירות אזרחית-אישית וחירות חברתית.

ביום העצמאות נחגוג 75 שנים להשגת החירות הלאומית – הקמת מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. המלחמה על חירותנו לא פסקה לרגע לאורך השנים, ואף על פי כן היא יציבה ואיתנה. אם יש איום על עצמאותנו, הוא סכנת התפוררות פנימית.

החירות האזרחית-אישית, היא הדמוקרטיה. מרכיב הבחירות ושלטון הרוב הוא מרכיב מרכזי בדמוקרטיה אך אינו חזות הכל. על מנת להבטיח חירות אזרחית, יש חשיבות להגבלת השלטון, ולא רק באמצעות בחירות. במקום שהשלטון הוא ללא מיצרים, אין חרויות לאזרחים ואין הגנה על האזרחים מפני שחיתות. הגבלת השלטון היא באמצעות הפרדת רשויות, איזונים ובלמים בין הרשויות, מערכת משפט עצמאית וחזקה, שלטון החוק – כלומר שוויון בפני החוק וכפיפות הממשלה והעומד בראשה לחוק, שומרי סף חזקים שמפקחים על כך שהשלטון יפעל על פי חוק ולא יפגע בזכויות האזרח והמיעוט. על החירות הזאת נערך בימים האלה מאבק אזרחי עממי נחוש.

סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של חירות לאומית ושל חירות חברתית – החזון של ביטול העבדות. גם הדמוקרטיה אינה מבטיחה את החירות החברתית. גם בדמוקרטיה ניתן לעשוק עובדים, לנצל חלשים, להפקיר את השכבות החלשות. אמר יגאל אלון: "כדי לבנות כאן חברת-מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו-זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. בשביל להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון ניטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב הסוציאלי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה הייתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחיה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד".

לא בכדי, יש דמיון בין המילים חירות ואחריות. יש קשר הדוק ביניהן. אין חירות ללא אחריות. ומי שזוכה בחירות, נוטל על עצמו אחריות על סביבתו, חברתו ומדינתו. גם כשאנחנו נאבקים על החירות האזרחית ועל הדמוקרטיה, איננו יכולים לזרוק מעצמנו את האחריות שלנו למדינת ישראל. לכן, המאבק אינו יכול להיות ללא קווים אדומים. קו אדום שלמרבה הצער נחצה, הוא הסרבנות לשירות במילואים. חוששני, שגם אם המאבק במהפכה המשטרית יסתיים בניצחון, את מחיר האיום בסרבנות החברה הישראלית תשלם עוד שנים רבות.

* לשמור על יום הזיכרון – השתתפות נציגי הממשלה והכנסת בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אינה רק מצוות הפרוטוקול מלומדה, אלא היא דבר נכון ונחוץ. נבחרי הציבור מייצגים את הממלכתיות ומדברים בשם המדינה בטקסים הללו. בטקסים משתתפים נציגים מן הקואליציה ומן האופוזיציה, כביטוי לאחדות הלאומית סביב השכול.

יש לנטרל לחלוטין את יום הזיכרון ואת הטקסים הממלכתיים של יום העצמאות מפוליטיקה ומן המחלוקת על המהפכה המשטרית. בשנה שעבר, נשלחו ביביריונים לפוצץ את הטקסים, להשתולל ולהתפרע בעת דברי בנט והשרים. היה זה אחד המחזות הנחותים והבזויים שידענו. והנה, יש חשש כבד שהתופעה תחזור גם השנה, הפעם כלפי נתניהו ושרי הממשלה הנוכחית. וזה מגונה באותה מידה.

כעת יוצאת קריאה לפוליטיקאים להימנע מנוכחות בטקסים. זו קריאה רעה מאוד, כי נוכחותם חשובה מאוד. וכעת ההחלטה היא בידי הממשלה. האם להיענות לקריאה או לא? אני יכול בהחלט להבין החלטה, שעל פיה הממשלה לא נכנעת לביריונות ושולחת את נציגיה. ואף על פי כן, עם כל הצער שבדבר, דומני שהנזק של השתתפות השרים והח"כים – אם תעורר ויכוחים וצעקות וריב בין משפחות שכולות משני צדי המתרס, חמור יותר מהנזק שבאי שליחת הנציגים, ולכן הפעם עדיף להיענות לקריאה.

ואם הממשלה תחליט בכל זאת לנהוג על פי המסורת, יש לקוות שהיא תהיה רגישה דיה ולא תשלח את הכהניסט לדבר בשמה באף טקס. שילך להשתטח על קבר המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, מורו ורבו הנערץ עליו, ושלא יתחוב את אפו לטקסים לזכר חללי צה"ל.

אני מקווה מאוד שההידברות תביא להסכמות, ומיד לאחר מכן יש צורך בהידברות לאומית, להסכמה רחבה על המותר והאסור במאבקים ציבוריים. בין השאר, יש לנטרל את השכול ואת יום הזיכרון מכל מחלוקת פוליטית.

* קווי מתאר לפשרה – היום יכול כל שופט בבית המשפט העליון לבטל כל חוק. חייבים לשנות זאת. בסיס הרפורמה המשפטית בהסכמה, חייב להיות חוק יסוד: חקיקה, שיגדיר בצורה מאוזנת יותר את מערכת היחסים בין הרשויות. יש לקבוע הרכב מינימום לדיון על חוק, למשל 11 שופטים, ושחוק יבוטל ברוב של לפחות 2/3. יש לחוקק פסקת התגברות, שתאפשר לכנסת להתגבר על ביטול חוק ברוב של 75 ח"כים, ובכל מקרה לא פחות מ-70. כמו כן, יש להגדיר שניתן לבטל חוק רק כאשר הוא פוגע באופן משמעותי בזכויות האזרח או המיעוט או מנוגד בעליל לחוק יסוד. אין מקום לפסיקות אידיאולוגיות. לדוגמה, סוגיית השתמטות החרדים היא מורסה קשה וכואבת בחברה הישראלית, אך אינה עניין לבג"ץ. זו סוגיה ערכית, חברתית ופוליטית, והדיון עליה צריך להיות במסגרות החברתיות, הפוליטיות והתקשורתיות ולא בבית המשפט. יש היגיון רב בטענה שאין לאפשר ביטול חוק יסוד. הבעיה היא, הזילות בחוקי יסוד וברור שאם יוחלט שאין ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, יוגדרו חוקים בלתי חוקתיים, שדינם להיפסל בבג"ץ, כחוקי יסוד. כדי למנוע זאת, יש לקבוע כללים חדשים לחקיקת חוקי יסוד. למשל, ארבע קריאות וברביעית – תמיכה של 75 ח"כים לפחות. אולי הקריאה הרביעית צריכה להיות בכנסת העוקבת. חוק יסוד: חקיקה ברוח זו, הוא שינוי דרמטי ומהותי של הסדר הקיים, אך בלי לשבור את הכלים וניתן להסכים עליו.

תומכי המהפכה, שמתייחסים להשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים כאל "סלע קיומנו" ומציגים כל ויתור על כך כ"כניעה", מעידים על עצמם שאין הם רוצים הסכמות. הסעיף הזה הוא הוא העושה את הרפורמה המשפטית להפיכה משטרית. לעולם אי אפשר יהיה להסכים עליו. תומכי המהפכה חייבים לוותר עליו. ברגע שיתקבל חוק יסוד חקיקה ברוח הדברים שכתבתי, תהיה זו רפורמה משמעותית גם בעבור תומכי המהפכה, וכדי לקבל אותה בהסכמה רחבה, יהיה עליהם לוותר על הדרישה הזאת.

בעיניי, שיטת בחירת השופטים מאז תיקון סער (2008) היא אידיאלית, ולא בכדי היא שינתה ללא הכר את בית המשפט העליון, שהיום כמחציתו שופטים ימנים, דתיים ושמרנים. אין לי ספק, שכל שינוי בשיטת בחירת השופטים יהפוך אותה לפחות טובה מן הנוכחית. אולם כיוון שהוועדה למינוי שופטים הפכה לסמל בעיני תומכי המהפכה, וקשה לוותר על סמלים, יהיה צורך לשנות את השיטה לפחות טובה, כדי לאפשר הסכמה. אבל הקו האדום, הוא שבשום אופן לא יהיה רוב לקואליציה בוועדה.   

עוד נושא שאי אפשר לוותר עליו, הוא עילת הסבירות. ללא עילת הסבירות, אין ביקורת שיפוטית על פעילות הממשלה, הן בדרג המדיני והן בדרג הפקידותי, ובלי ביקורת כזו, השלטון הוא ללא מיצרים וזו לא דמוקרטיה. ועובדה, אין אף דמוקרטיה בעולם שאין בה עילת סבירות. ובישראל עילת הסבירות קיימת מיום קום המדינה, כי ירשנו את החוק הבריטי שבו עילת הסבירות קיימת כבר 250 שנה. אבל אפשר לדון ולנסח כללים שיגבילו את עילת הסבירות וימתנו את השימוש בה.

* תואם יריב לוין – ליברמן יצא נגד קיום ההידברות וכינה את גנץ ולפיד "לפלפים".

אין לי ספק, שאילו ניתנה לו בחירה בין העברת המהפכה כמות שהיא לבין רפורמה בהסכמה, הוא (בדומה לאהוד ברק) היה מעדיף שהמהפכה תעבור וניתן יהיה להילחם בה ובממשלה. הוא נבנה ממלחמה.

המהפכה המשטרית מבטאת פוליטיקה כוחנית של הכנעה. יש לנו כרגע כוח, ולכן כאילו זכינו בכל הקופה ונעשה מה שאנחנו רוצים, נתקע אצבעות בכל העיניים, נביס ונשפיל, נדרוס ונרמוס. וזו גם הפוליטיקה של ליברמן. כזה הוא היה מאז ומתמיד.

ליברמן מעולם לא היה אביר שלטון החוק, בלשון המעטה. הוא תמיד היה ממלהגי ה"משילות" במובן של שלטון ללא מיצרים. הכל אצלו, גם המאבק הנוכחי, מאבקי כוחות. התוכן לא חשוב. מה שחשוב הוא "אנחנו או הם".

הקו המיליטנטי שלו, בדומה לקו המיליטנטי של יריב לוין ושמחה רוטמן, מסוכן לחברה הישראלית.

ליברמן הוא תואם יריב לוין.

* הרפורמה של ליברמן – ממשלת בנט הייתה היפוכה של הממשלה הנוכחית. הייתה זו ממשלה של פיוס לאומי, של הידברות והסכמות. ממשלה שקידמה את האינטרסים הלאומיים ועסקה בנושאים החשובים ולא במלחמות אחים מיותרות. לא בכדי, דווקא הממשלה הזאת, עם מרצ ועם רע"ם בקואליציה, קיבלה את ההחלטה המשמעותית ביותר מאז מלחמת ששת הימים על תכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן ושרי מרצ הצביעו בעד (כידוע, אין משמעת הצבעה בממשלה). זו דוגמה לתוצאות של פוליטיקה של הסכמות, להבדיל מפוליטיקה של הכנעה. חבל שחולשה פוליטית גרמה לנפילת הממשלה המצוינת.

אבל היה חריג בממשלת בנט. נושא החקלאות. כאן, ליברמן ופורר קידמו "רפורמה" בדומה ללוין ורוטמן. לפורר החקלאות חשובה כמו שהמשפט חשוב ליריב לוין והתקשורת לקרעי. הם הובילו באופן כוחני ודורסני רפורמה רדיקלית, שעלולה הייתה לחסל את החקלאות הישראלית. הם הלכו עם הראש בקיר, ולא שעו לאזהרות המומחים, כולל מחלקות המחקר במשרד החקלאות עצמו. הם עשו הכל באופן חד-צדדי, בלי הידברות עם החקלאים או ליתר דיוק, במראית עין של הידברות. והחקלאים היו מוכנים לרפורמה – רפורמה קונסטרוקטיבית, לא הרס וחורבן בזבנג וגמרנו. תוך כדי "הידברות" ליברמן ופורר המשיכו במרוץ אמוק, שיכורי כוח. ומה שלא הצליחו להשיג בחקיקה, כי לא היה להם רוב, הם עשו באמצעות תקנות.

לשבחה של הממשלה הנוכחית ייאמר שהיא עצרה את המהפכה. אמנם לא מהסיבה הנכונה – אלא מהאובססיה לבטל כל מה שהממשלה הקודמת ביצעה. מתוך שלא לשמה – בא לשמה. ושר החקלאות הנוכחי, אבי דיכטר, מבין עניין ואוהד החקלאות הישראלית.

הרפורמה הרדיקלית החד-צדדית בחקלאות נבלמה, בטרם הספיקה להחריב את החקלאות הישראלית, אך היא גרמה לנזקים. את יוקר המחיה, שהרפורמה נועדה להוריד, היא לא הורידה כהוא זה. מחירי הפירות הירקות לא ירדו כתוצאה מהחשיפה ליבוא. אבל ענף השום, למשל, התמוטט.

* אל תגידו "לא ידענו" – על פי חוק בנק ישראל, נגיד בנק ישראל הוא היועץ הכלכלי של הממשלה. חובתו להזהיר מפני ההשלכות הרות האסון של המהפכה המשטרית. אלמלא הזהיר והציג את ההשלכות, היה מועל בתפקידו ולא היה ראוי לו.

הכלומניק קרעי כבר השתלח בו, אלא מה. החרה החזיק אחריו שיקלי.

התעלמות מדו"ח הנגיד, כמוה כהתעלמות מהתרעה של אמ"ן על מלחמה קרובה בסבירות גבוהה.

בוועדת אגרנט על האסון שתמיט עלינו המהפכה המשטרית, אילו תבוצע, חלילה, הדרג המדיני לא יוכל להסתתר מאחורי הדרג המקצועי ולטעון שלא התריע.

* להרוג את השליח – השרים שתוקפים את נגיד בנק ישראל, על שהוא מציג תחזית מקצועית ולא תחזית מטעם, מזכירים תקופות שבהן נהגו להרוג את השליח שהביא בשורה רעה.

* למה מי הוא – למה מי זה הנגיד, פקיד שאף אחד לא בחר בו, שיכתוב תחזית כלכלית מנוגדת לרצון הרוב? העם החליט מה התחזית הכלכלית שהוא רוצה.

* סטטיסטיקאי הבית – תגובות השרים לדו"ח נגיד בנק ישראל, מסבירות מדוע נתניהו ניסה למנות נער שליחויות שלו לראשות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

* היו פיטורין? – נתניהו קיבל רגליים קרות בעקבות תגובת הציבור הישראלי להדחה הדיקטטורית של שר הביטחון כיוון שאמר אמת.

אז הוא ניסה להביא להתפטרות גלנט מהכנסת במסגרת החוק הנורבגי, כדי שלא יצביע נגד המהפכה המשטרית. גלנט סרב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט על אמירת האמת, אך גלנט סרב, כמובן.

אז הוא ניסה להביא להתנצלות של גלנט לא על אמירת האמת אלא על עיתוי אמירת האמת. גם לכך גלנט סירב, כמובן.

אז עכשיו הוא אומר שהוא "יידרש לנושא בהמשך".

* המצב הביטחוני הסבוך – נתניהו תירץ את "דחיית" פיטוריו של גלנט ב"מצב הביטחוני הסבוך".

וכי ביום ראשון שעבר המצב הביטחוני היה פחות סבוך? הרי גלנט פוטר כיוון שיום קודם לכן הציג לציבור את המצב הביטחוני הסבוך.

אם המצב הביטחוני הסבוך הוא הסולם של נתניהו לירידה מעץ ההדחה, מן הראוי שינצל את הסולם הזה גם כדי לרדת מעץ המהפכה, שמחוללה, יריב לוין, הבהיר שהיא אינה יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית.

* לא יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית – מי שהיטיב לתמצת לשורות ספורות את טיעוני המחאה נגד המהפכה המשטרית, היה שר המשפטים יריב לוין בעצמו, ברגע נדיר של אמינות, במהלך ריאיון לערוץ התעמולה 14: "הייתה טענה אחת אמתית – אם ברוב קואליציוני אפשר למנות מספר בלתי מוגבל של שופטים, נמצא במצב שקואליציה שגם כך יש לה שליטה בממשלה ובכנסת – תשתלט על בית המשפט וכל שלוש הרשויות יהפכו לאחת. זה לא יכול להתקיים במדינה דמוקרטית. זה חשש נכון".

כל מה שהוא ברבר לפני ואחרי המשפט הזה במהלך הריאיון, באמת לא חשוב. מה שחשוב, הוא שלוין עצמו הגדיר את מפעל חייו, שכפי שהוא אומר בכל הזדמנות – כבר עשרים שנה הוא נמצא בפוליטיקה למען העניין הזה, מנוגד לדמוקרטיה.

אכן, זו בדיוק טענתם של מאות אלפי ישראלים, דגלי הלאום בידיהם, שיוצאים להפגין שבוע אחר שבוע כבר למעלה משלושה חודשים. לוין עצמו מודע לכך שהם צודקים.

לוין מנע כל פשרה, כל עצירה לחמש דקות בבליץ החקיקה הדורסנית, באיומי התפטרות. והנה, המהלך הושהה ולוין לא התפטר.

נתניהו, בתצהיר לבג"ץ, היטיב להגדיר את המצב שאליו נקלענו כתוצאה מן המהפכה המשטרית – משבר לאומי. אגב, אני מסכים עם טענתו שהאיסור עליו לעסוק בנושא לוקה בחוסר סבירות. אבל מה גרם למשבר הלאומי? תכנית שעל פי עדות הנחתום – אינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה.

אם ישראל נמצאת במשבר לאומי כעדות ראש הממשלה, בעקבות תכנית שאינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה כעדות שר המשפטים, והמשבר קלע אותנו ל"מצב ביטחוני סבוך" כעדות ראש הממשלה, שבעטיו אינו יכול לבצע את פיטורי שר הביטחון, אז יאללה… קחו אחריות. קודם כל הכריזו על ביטול המהפכה ודבר שני, פנו את המקום.

* מי שאינו לומד מן ההיסטוריה – מפכ"ל המשטרה, שהבוס הכהניסט מנע ממנו להגיע לישיבת הממשלה כדי להציג את הסכנות בהקמת המיליציה, כתב מסמך מפורט שמסביר את הפגיעה האנושה בביטחון הפנים של ישראל ובמשטרה כתוצאה מהמהלך המופקר. "לניתוק המערך המוצע מהמשטרה יהיו מחירים כבדים ביותר שעלולים להגיע עד כדי פגיעה בביטחון האישי של האזרחים. מאידך – למהלך זה לא הוצגו יתרונות כלשהם", כתב שבתאי וצדק בכל מילה.

דברי המפכ"ל נכונים וחשובים מאוד, אבל את העיקר הוא לא יכול להרשות לעצמו לכתוב. מדובר בהקמת מיליציה פרטית של מנהיג פשיסט. זו הסכנה הגדולה. כך נהגו קודמיו בגרמניה, באיטליה, בספרד. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נדון לחזור עליה.

* נמושות – רוב שרי הממשלה התנגדו להקמת המיליציה הפרטית של הכהניסט, ובסוף הצביעו בעד. נמושות.

* הפקרות – מי שצה"ל, בצדק, מתוך אחריות, לא גייס כדי לא להפקיר בידיו נשק – היום הממשלה החליטה להפקיר בידיו מיליציה מזוינת. ממשלה מופקרת.

* גושפנקא משפטית – מינויו של בן גביר לשר הוא בלתי מוסרי, בלתי ערכי ואנטי יהודי. אבל ספק בידי, אם יש עילה משפטית מספקת לפסילתו. יתכן שתוצאת העתירה נגד מינויו, תהיה גושפנקא של בית המשפט העליון למינוי האומלל.

          * ביד הלשון

עין השלושה – קיבוץ בצפון מערב הנגב, סמוך לגבול עזה, במועצה האזורית אשכול. קיבוץ עין השלושה מתמודד מיום הקמתו עם בעיות ביטחוניות. הוא אחד היישובים שספגו את המספר הרב ביותר של רקטות מן השכנים בעזה. בין השאר, נתפסה מנהרת תופת שהגיע עד קרבתו.

עין השלושה עלה לקרקע ב-1950. מייסדיו הם בני גרעין של תנועת הנוער הציוני באמריקה הלטינית. הם התיישבו תחילה בקרבת מקום, בקיבוץ נווה יאיר שהוקם בידי יוצאי לח"י ביוני 1949 והנציח את זכרו של מייסד לח"י אברהם שטרן – יאיר, אך ננטש כעבור שנה. גרעין הנוער הציוני התיישב בצריפיו הנטושים וישב שם חמישה חודשים. ב-2 נובמבר, יום הצהרת בלפור, עבר לנקודת הקבע.

שלושה מבני הגרעין המייסד נפלו במלחמת השחרור, והקיבוץ מנציח בשמו את זכרם. שלושת הנופלים:

אברהם גלר, יליד 1924 מאורוגוואי.

יעקב קרוך, יליד 1924 מארגנטינה.

דבורה אפשטיין,  ילידת 1929 מאורוגוואי.

* "חדשות בן עזר"

מהרי נא / אהוד בנאי

פינתי השבועית ברדיוטק, 27.3.23

הילד בן שבעים. כן כן, כוונתי כמובן לאהוד בנאי, שביום שישי הקרוב ימלאו לו שבעים. וכבר מהפתיח ברור באיזה משיריו היפים בחרתי לציין את יום ההולדת העגול – "מהרי נא", הידוע יותר כ"הילד בן שלושים", על פי המילים הראשונות של השיר ושל כל בית בתוכו. השיר הוא אוטוביוגרפי. כלומר הילד בן השלושים היה אהוד בנאי עצמו, שעוד לא ידע מה יעשה כשיגמור את הצבא.

במזמור קמז בתהלים, מופיע הפסוק הבא:

הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב   

וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם.

אני מוצא חיבור בין פסוק זה לשירו של אהוד בנאי "מהרי נא" ואולי הוא נכתב בהשראתו.

בשירו של אהוד בנאי, פונה המספר לאמו:

מהרי נא והניחי על לִבִּי תחבושת.

היהדות מתייחסת להורים כאל סוג של אלוהים, בהיותם יוצרי האדם. לא בכדי, הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" נמנה עם המצוות שבין אדם למקום.

בנאי משתמש במילות התהילה לאלוהים, בציפיה להשגחה פרטית של אמו, בצר לו, גם כאשר הוא כבר בן שלושים.

אז מה פתאום בן שלושים הוא ילד? כדי להבין זאת, נצלול לסיפורו של אהוד בנאי.

כשאהוד בנאי השתחרר מצה"ל, הוא יצא למסע תרמילאים באירופה, הרבה לפני שהטיול אחרי צבא היה חלק מהמסלול של הצעירים הישראלים. הוא הגשים בכך חלום נעורים. הוא נדד ברחבי אירופה במשך שנה וחצי, עבד וטייל, קנה גיטרה חדשה. בסוף המסע הגיע ללונדון, התגורר בדירה נטושה, נגמר לו הכסף והוא לא מצא עבודה. הוא החל להופיע עם הגיטרה ברכבות התחתיות של לונדון, כדי להרוויח כמה פני מדי יום. ואז החל להתגבש בלבו החלום ליצור מוסיקה.

גם לאחר שובו לארץ, בשנות העשרים לחייו, המשיך אהוד לנדוד ולחפש את עצמו, את דרכו ואת פרנסתו. כשהילד היה בן ששים, השבוע לפני עשר שנים, השמענו כאן את "עיר מקלט" וגם שם דיברנו על המסע האינסופי של אהוד בנאי הצעיר. במסעו הגיע אהוד בנאי לראש פינה.

בראש פינה הוא גר בצריף עץ, עבד כשיפוצניק ובערב ניגן ויצר. כתב מחברות של שירים, אך לא הלחין אותם. כאילו המוסיקה והשירה היו שני עולמות שונים בתוכו. בקיץ 1977 הפליג לטיול בן חודשיים בכרתים. שם קנה תקליט של הזמר היווני דימיטריס מיטרופאנוס.

בגיל שלושים חזר אהוד לגבעתיים והחל לעסוק ברצינות במוסיקה. לפרנסתו עבד כפועל במה במופע של "הגשש החיוור" "קרקר נגד קרקר", בבימויו של דודו יוסי בנאי, ואחד הגששים הוא דודו האחר גברי בנאי. יום אחד אהוד חלה, היה לו חום גבוה, והוא הלך לשכב על הספה בבית הוריו, בחדר נעוריו. הוריו הזמינו רופא. כבר סיפרתי פעם, בפינה שהקדשתי לשירו "משורר וילד", שילדותו של אהוד בנאי הייתה במחוזות ילדותי, ומקומות וחוויות שהוא מספר עליהם, בעיקר בתקליטו "רסיסי לילה", מחזירים אותי לילדותי ונעוריי. בפרק בהסכת "שיר אחד" שהוקדש לשיר, שרבים מן הפרטים שאני מספר כאן לקוחים ממנו, מספר אהוד בנאי, שהוריו הזמינו את רופא המשפחה, דוקטור שוורצמן. כן, כן, אותו ד"ר שוורצמן, רופא המשפחה חמור הסבר שלנו, שהגיע לביקורי בית אצלנו בכל פעם שמי מאתנו היה חולה. הרופא אבחן ברונכית קשה וציווה עליו להישאר בבית.

בראיון סיפר אהוד, שבשלב מסוים הוא קם מהמיטה לקחת שתיה מהמקרר. הוא ראה בזווית עיניו את אמו, שהייתה אישה חולה, יושבת בסלון, וחש שהיא צריכה שהוא ידבר אתה. אבל הוא רק אמר לילה טוב והלך לישון. למחרת בבוקר הידרדר מצבה, היא אושפזה ונפטרה, בגיל 54.

במשך שנים, מספר אהוד, הוא התייסר על כך שלא התיישב לשוחח אתה, ולו לכמה דקות. הייתה זו תחושת אשמה מהולה בתחושת החמצה גדולה.

באותה תקופה, יוסי בנאי סידר לאהוד תפקיד במחזמר שהפיק, "כמו ציפורים". תפקידו היה של צועני אילם. הוא ישב על מדרגות של קרון, ובקטעי המעבר בין הסצנות הוא אילתר בגיטרה. אחת הרקדניות במחזמר הייתה אודליה. ביום שבו חזר מן השבעה, היא חיפשה טרמפ לר"ג והוא הסיע אותה. הם היו לזוג. חמישה חודשים אחרי מות אמו הם התחתנו והקימו את משפחתם. אהוד מספר שתחושתו המיסטית הייתה שאמו עלתה כדי לרמוז לו שעליו למצוא סוף סוף אהבה. באותה תקופה יצא הסינגל הראשון שלו לרדיו, ולא הצליח. הוא החל לפקפק בבחירת הקריירה. הוא פנה לכישרון השני שלו, כישרון הכתיבה, והחל לכתוב רומן. ברקע הוא שמע מוסיקה. אחד השירים ששמע היה מן התקליט של דימיטריס מטרופנוס, שאותו קנה ביוון. היה שם שיר אחד, של הזמרת רנה פנדה, שהתארחה בתקליט. בפרק ב"שיר אחד" השמיעו את אותו קטע בשיר, הדומה מאוד לפזמון של "מהרי נא". תוך כדי כתיבת הספר, אהוד שמע את השיר, והחל לכתוב בשולי הדף מילים לשיר, על בסיס המנגינה הזאת. הוא כתב: "מהרי נא והניחי על לבי תחבושת, בטרם תשכיביני לישון, וספרי לי על הילד שהייתי, איך שמחתי על הגשם הראשון". הוא נזכר, שאמו תמיד סיפרה לו, איך בילדותו התפרץ בשמחה כשירד הגשם הראשון.

אהוד לא המשיך לכתוב את הספר. את המחברת שבה כתב אותו הכניס למגירה, ובה גם המילים הללו. כעבור שנתיים נולדה בתו הבכורה. הוא קרא לה מרים, על שם אמו. ברגע שהוא קרא בשמה לבתו, מספר אהוד, הוא חש שהתפייס עם אמו, אחרי רגשות האשם שליוו אותו מאז הלילה האחרון שלה.

ב-1985, בגיל 32, נענה אהוד להפצרות של אודליה ושל אביו, השחקן יעקב בנאי, וניסה שוב את מזלו במוסיקה. הוא הוציא את שירו "עיר מקלט" שהיה ללהיט ענק, והשאר – היסטוריה.

ב-1994, עשר שנים אחרי הניסיון לכתוב את הספר, הוא שב וקרא בו, ומצא את השורות שכתב – הפזמון של "מהרי נא". ואז הוא כתב את הבתים. בכולם הוא מספר את הסיפור, ובשיאו, נקודת המפנה – קריאת שמה של אמו לבתו.

את הפזמון הוא השאיר בקרבת המנגינה היוונית שעל בסיסה הוא כתב אותו. לבתים הוא כתב לחן מקורי. אודליה, אשתו של אהוד, ליוותה אותו בקולות בהקלטת השיר.

השיר יצא בשנת 1996, בתקליטו המצליח – "עוד מעט". דווקא השיר הזה, אולי האישי ביותר שאהוד בנאי כתב, היה לשיר המצליח והפופולרי ביותר שלו. משהו בו, כנראה, נגע בלבבות רבים.

מזל טוב לאהוד בנאי בן השבעים. נאחל לנו ולו שעוד שנים רבות נהנה מיצירתו הנפלאה.   

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא שוכב על הספה בבית הוריו

כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא חוזר אל חדר נעוריו.

אמא באה ואומרת: "תשתה משהו חם"

הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו"

מסתכל על ארון הספרים הישנים

סיפורים שליוו את חייו.

מהרי נא והניחי על לבי תחבושת

בטרם תשכיביני לישון

וספרי לי על הילד שהייתי

איך שמחתי על הגשם הראשון.

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא מובטל מעבודה ואהבה

כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע

מה יעשה כשיגמור את הצבא.

אמא באה ואומרת: "בוא קצת לסלון"

הוא מתעצבן ואומר: "לא, לא עכשיו"

מסתכל על מדף התקליטים הישנים

השירים שליוו את חייו.

מהרי נא…

את עכשיו מול כוכב, מנצנץ במרחק

את חזרת אל ביתי, כן עכשיו את איתי

אני קורא בשמך לבתי.

הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא שוכב על הספה בבית הוריו

כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה

הוא חוזר אל חדר נעוריו.

כשאמא באה ואומרת: "יש לך מכתב"

הניצוץ חוזר לפתע אל עיניו

הוא מריח באוויר את הגשם מתקרב

ומביא את אהבת חייו.

מהרי נא…

אין לי אהבה / שימי תבורי

פינתי השבועית ברדיוטק, 27.2.23

הפינה מוקדשת היום לשימי תבורי – הופעת בכורה בפינתנו, לכבוד יום הולדתו השבעים, שחל ב-9 בפברואר. במשך כחמישה עשורים וחצי שימי הוא אחד הזמרים הבולטים בישראל ובפרט במוסיקה הים תיכונית. ולא פחות מכך, הוא אינו יורד מכותרות מדורי הרכילות.

שמעון טוילי נולד לפני 70 שנה בנס ציונה, בן למשפחה בת 7 ילדים, להורים עולים מתימן. כבר בילדותו גילה כישרון מוסיקלי ואהבה למוסיקה וכנער החל בקריירה כזמר. הוא הופיע על במות באירועים ובמועדונים, ובהם המועדונים הנחשבים "קליפסו" ו"כריש" ברמלה, שהיו המרכז של המוסיקה הצעירה באותה תקופה; להקות הקצב וגם זמרים סולנים.

חברו עמוס רומנו, שנפל מאוחר יותר במלחמת יום הכיפורים, ארגן לו הופעה בחיפה. הוא חיפש שם משפחה "סקסי" יותר, ועל המודעה להופעה כתב שימי תבורי. שימי אימץ את השם.

שימי תבורי ניסה להתקבל ללהקה צבאית, אך ללא הצלחה. הוא שירת בצה"ל כלוחם בחיל תותחנים.

עם שחרורו מצה"ל שב לקריירת הזמר שלו. השיר הראשון שהקליט, על גבי תקליטון, היה "הלנה", שאלי קניאל הלחין למילותיו של אורי אסף. השיר לא זכה להצלחה. לימים, כאשר שימי הפך לזמר פופולרי, השיר הפך ללהיט.

באחת החתונות שבהן הופיע, שר שימי, בין השאר את השיר "אשליות", הלהיט של ניסים סרוסי. בין האורחים בקהל היה כותב השיר, הפזמונאי והמשורר דוד חלפון. חלפון חיבר בין שימי תבורי לעוזי חיטמן. וכך נוצרה זוגיות יצירתית ומוזיקלית ששרדה ארבעים שנה, עד מותו של חיטמן. הישג יוצא דופן, בוודאי למי שזוגיות יציבה אינה המאפיין הדומיננטי של דמותו. בכל זאת מדובר באדם שנשוי בפעם החמישית, אם לא פספסתי במקרה עוד גירושין.

שיתוף הפעולה הראשון בין השניים הוליד את תקליטו הראשון של שימי תבורי – "חיפשתי שירים לצאת לעולם", שיצא ב-1976. את המילים והלחן לשיר הנושא כתב עוזי חיטמן. שירים נוספים מהתקליט הם "לילה בלי כוכב" שחיטמן הלחין למילותיו של יואל ריפל, "הלנה" ועוד. על עטיפת התקליט הופיע תבורי כשלצדו אישה עירומה מצולמת מגבה. העטיפה עוררה סערה ציבורית, העטיפה נגנזה והוחלפה בעטיפה סולידית יותר.

כעבור שנה יצא התקליט השני, "שלךְ באהבה", ובו הלהיטים הגדולים "שחורה ונאווה", "אין לי אהבה" ואחרים. השיר "שחורה ונאווה" זיכה אותו באותה שנה במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי. כעבור שנה שב והשתתף בפסטיבל וזכה במקום השני עם "כינור דוד". חלפה עוד שנה, ושימי זכה שוב במקום הראשון, בשיר "משה". באותה שנה הוא השתתף גם בפסטיבל הזמר והפזמון וזכה במקום השלישי עם להיטו הגדול ביותר והשיר המזוהה ביותר עמו, "אתמול היית שונה".

ההחמצה הגדולה ביותר שלו הייתה בפסטיבל הזמר המזרחי ב-1982. הוא דחה את ההצעה לשיר את "הפרח בגני". את השיר ביצע זוהר ארגוב, וזו הייתה הפריצה הגדולה ביותר של ארגוב בפרט ושל המוסיקה המזרחית בכלל. אך עם כל הכבוד לשימי תבורי, זוהר ארגוב – הוא לא.

בסך הכל הוציא שימי תבורי לאורך השנים 31 תקליטים כולל תקליטי אוסף ושמונה ילדים מנשותיו השונות. אחד מהם הוא הזמר בן אל תבורי, שמערכת היחסים ביניהם פרנסה רבות את מדורי הרכילות.

השיר שנשמע היום הוא אחד מלהיטיו הגדולים – "אין לי אהבה". את המילים כתב אליעוז רבין ואת הלחן אלי קניאל.

זהו שיר של אהבה נכזבת. הכותב מבכה את האהבה שהייתה, עד שאהובתו עזבה אותו. בתמימותו, הוא האמין באהבתה, כמו פרפר הוא היה בידיה, והנה היא אינה ובלעדיה אין עוד ריח פרח ליומו. הוא מדבר על השבר הגדול והכאב הגדול של עזיבתה המפתיעה, כאילו רוח באה ונשאה אותה. וכך, בלי האהבה, אין עוד שמש בוקר מעליו. אבל השיר מסתיים באופטימיות. הוא כותב שלא יגיף את התריס ולא ינעל את דלתו והוא מאמין שהיא תחזור, או שמא תהיה זו אהובה אחרת. יש לו לב אוהב והוא קשוב לקול צעדים של אהבה.

שימי תבורי בן 70. מזל טוב!

כמו פרפר הייתי בידיה

נח ומבקש לי לתומי

אך הנה אינה ובלעדיה

אין עוד ריח פרח ליומי

כמו יונה צחורה עם אור ראשון

מקיני המראתי לקראתה

אך עם לילה בלכתי לישון

רוח באה ונשאה אותה

אין לי, אין לי אהבה

לא עוד שמש בוקר מעלי

אין לי, אין לי אהבה

רק ימי ענן מבלי אולי

מה פשוטה הייתה אהבתה

לא יותר מבכי שאבד

לילה ליל ויום לא מעטה

עד הדלת נסגרה לעד

לא אגיף תריסי והיא תשוב

לא אנעל דלתי עד אושר בא

לב לי לב אוהב והוא קשוב

לקול צעדים של אהבה

יפה כלבנה / אביתר בנאי

פינתי השבועית ברדיוטק, 20.2.23

לפני פחות משבועיים חגג אביתר בנאי את יום הולדתו החמישים.

אביתר בנאי הוא קודם כל חלק משבט בנאי, אצולת אמנות הבמה בישראל לאורך שלושה דורות. אביתר שייך לדור השני.

אביו של אביתר הוא יצחק בנאי. אפשר לומר שיצחק היה הכבשה השחורה של המשפחה. הוא לא היה אמן אלא… בסך הכל שופט, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע. אבל דווקא הוא, יותר מאחיו האמנים, העמיד דור של שלושה אמנים מרכזיים ומצליחים – המוסיקאי מאיר בנאי ז"ל, השחקנית אורנה בנאי ואביתר בנאי ובדור השלישי – בנו של מאיר בנאי, המוסיקאי נועם בנאי ובנה של אורנה בנאי, השחקן אמיר בנאי.

אביתר נולד בבאר שבע וגדל בעומר. במשך שנות ילדותו ונעוריו ניגן פסנתר ולמד במגמה לקולנוע. שירת כעורך וידאו בפיקוד דרום ובזמן שירותו כתב תסריט לקומדיה "שש" שהוקרנה בערוץ הראשון, וגם ביים אותה וכתב את פס הקול שלה.

לאחר שירותו התגורר בגולן ועסק בחקלאות, במטע אבוקדו. באותה תקופה כתב מחזה, שלא עלה לבמות. הוא עבר לתל-אביב והחל בקריירת המוסיקאי והזמר. הוא יצא במופע משיריו וב-1997 הוציא את תקליטו הראשון "אביתר בנאי", שזכה להצלחה רבה והיה אלבום פלטינה. ב-1999 הוציא את "שיר טיול", ב-2005 את "עומד על נייר", ב-2009 את "לילה כאור יאיר", ב-2013 את "יפה כלבנה", ב-2017 את "לשונות של אש" וב-2021 את החיים מתחילים לנגן. בשנת 2018 הוא זכה בפרס מפעל חיים של משרד החינוך בתחום התרבות היהודית ישראלית.

לאורך השנים עסק אביתר רבות בחיפוש עצמי ברמה הרוחנית, המקצועית והזוגית. נסע למזרח, התגורר במצפה רמון ובשנות האלפים הראשונות התקרב למסורת ואימץ בהדרגה אורח חיים דתי, מה שנקרא, ביטוי שיש לי השגות על אודותיו אך לא ניכנס לכך היום – חזר בתשובה. הוא התגורר בבני ברק והיה בדרך להתחרדות, אך חש שלא מצא שם את התשובה וחשש להיכנס שוב לחברה של "מה יגידו", בעוד בדיוק מכך ברח כשחיפש את הדרך לעצמו. וכך, זכינו בהמשך היצירה והקריירה של הזמר הנפלא הזה.

השיר שנשמיע הוא האהוב עליי מבין שיריו של אביתר, שיר הנושא של תקליטו החמישי, "יפה כלבנה". השיר מתאר את החיפוש שהעסיק אותו כל השנים ואת האהבה שמצא. בפרק על השיר בהסכת "שיר אחד" סיפר אביתר את סיפור אהבתו עם זוגתו רות, שלה הוא מיען את השיר. הוא היה במסע הופעות בארה"ב. בהופעה הראשונה בניו-יורק עינו צדה אישה בקהל, והוא חש שהיה קונטאקט מסוים ביניהם. כעבור עשרה ימים, הלך לצפות בהופעה ולהפתעתו הוא פגש בה את אותה אישה. הם החלו לשוחח, להופעה כבר לא נכנסו אלא ישבו בבית קפה ושוחחו שעות. מסתבר שזו אישה דנית. הייתה ביניהם קרבת נפש והרבה נושאי שיחה משותפים. הם שמרו על קשר ביניהם, שלא האריך ימים.

אביתר מספר ששבת אחת לא הצליח למצוא את עצמו. למרות שכבר היה בתהליכי החזרה בתשובה, נכנס לרכב בשבת ונסע לאורנה, אחותו. הוא פתח שם את המחשב, ולהפתעתו מצא מייל ששלחה לו אותה אישה, שסיפרה על מסעות החיפוש שלה. הקשר התחדש, היא באה לארץ לביקור, האהבה ביניהם פרחה, היא נשארה בארץ, התגיירה, שינתה את שמו לרות, הם נישאו וחיים כמשפחה דתית ולה חמישה ילדים, בלי עין הרע.

השיר נפתח בסערות הנפש שחווה בחייו – "סופות מתוכי ומחוץ מוטטו את קירות הבית". מתוך המציאות הזאת פרצה הזוגיות והאהבה. מעניין התיאור שלו – "את מתוכי זרמת". כאילו הייתה בתוכו תמיד עד שזרמה משם, מפוזרת וחזרה לשם עייפה ושותקת. עוד כשהוא היה ילד, היא הייתה בתוכו נשברת. רמת האהבה שאליה הם הגיעו, מאפשרת להם לוותר על הסממנים החיצוניים. "הורידי אודם שפתייך". אין להם צורך להרשים זה את זה. "את לא צריכה להוכיח לי כלום".

הוא פונה אליה במעין תפילה: "היי לי קרובה וזוכרת היי לי רק לי מיוחדת. היי לי אחות מקודשת היי יחפה מנוחמת". והוא מסיים במילות שיר השירים. מי זאת עולה? הוא תוהה. והאסוציאציה שלי היא לשיר השירים: "מי זאת" – הנשקפה כמו שער, ו"שיניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה". והתשובה לקוחה בשלמותה משיר השירים: "יפה כלבנה". הפסוק המלא: "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת".

בהסכת מספר אביתר שהוזמן לבקר אישה ששכבה בהוספיס על ערש דווי, וביקשה שיבקר אותה וישיר לה את השיר. והיא פרשה אותו כהשלמה שלה עם המוות ועם האיחוד שלה עם אלוהים שמחכה לה.

ביצוע נפלא נוסף לשיר הזה הוא של נורית גלרון. אנו נשמע את אביתר בנאי, במלאת יובל להיווסדו.

סופות מתוכי ומחוץ מוטטו את קירות הבית

ואת מתוכי זרמת מפוזרת וחזרת עייפה ושותקת

עוד פעם כשהייתי ילד היית בתוכי נשברת

פעם שלך פעם אחרת על יופיך לזרים מוותר

לא אבקש דבר

את לא צריכה להוכיח לי כלום

הורידי אודם שפתייך

אבק דרכים רחצי מרגלייך

היי לי קרובה וזוכרת היי לי רק לי מיוחדת

היי לי אחות מקודשת היי יחפה מנוחמת

מי זאת עולה

יפה כלבנה

שיר של יום חולין / אילנית

פינתי השבועית ברדיוטק, 13.2.23

לפני שבועות אחדים, הוענק לרחל שפירא עיטור הנשיא; אחד מביטויי ההוקרה הגבוהים יותר של החברה הישראלית לטובי בניה. ובשבוע שעבר, בכנס השפה העברית השנתי "לשון ראשון", שפירא זכתה להוקרה נוספת – פרס מאיר אריאל על יצירתיות בשפה העברית. בהחלט, שנה מיוחדת בעבורה, של הכרה והוקרה. אם נוסיף לכך את פרס אקו"ם על מפעל חיים שבו זכתה לפני שש שנים ועל אירוע הוקרה בכנס "מי אני? שיר ישראלי" לפני תשע שנים, הרי שאפשר בהחלט לומר שהחברה הישראלית מכירה לה תודה על תרומתה הגדולה לתרבות הישראלית. האם שפירא היא נביאה גם בעירה? שפירא, שנולדה בקיבוץ שפיים וכל חייה חיה בקיבוץ ולצד כתיבתה עבדה תמיד בענפי הקיבוץ – בחינוך ובתיירות, זכתה השנה, בעקבות עיטור הנשיא, באירוע הוקרה של קיבוצה. שיריה היפים בוצעו בידי זמרים חברי הקיבוץ ובני נוער בו.

כך נאמר בנימוקי פרס מאיר אריאל, שאותם כתבה הבלשנית רות אלמגור רמון: "הפרס מוענק לרחל על יצירה ענפה ומגוונת בזמר העברי ובשפה העברית: שירים עבריים אהובים, הערבים לכל אוזן ומושרים בכל פה. שירה ענפה אמרנו: שש-מאות שירים ספוגי ישראליות, שחיבורם מתפרס על פני חמישים וחמש שנים. שירה מגוונת אמרנו: שירה ישראלית בת ימינו השוזרת אירועים ומראות מחיי הארץ והמדינה, מחיי עדות ישראל ותרבויותיה, שירי פופ, שירי רוק, בלדות אישיות ומוזיקת עולם.

את המילים המרגשות 'מה אברך לו, במה יבורך',  כתבה רחל כשהייתה בת עשרים ושתיים, לזכר אלדד, בן כיתתה בקיבוץ שפיים. צירוף מיוחד כל כך בעברית, 'מה אברך לו', ומוזיקלי כל כך, לצד 'במה יבורך'. הלוא הצירוף הרגיל הוא: אברך אותו, ולא אברך לו. רחל הצעירה הילכה כאן על הגבול שבין 'נברך אותו' לבין 'נאחל לו', אבל גם קלעה ללשונו של נחמיה: 'וַיְבָרְכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירושלים': בירכו להם… גם אם לא הכירה רחל את המובאה מנחמיה, קלעה יפה כל כך לְדרך הבעה עברית מלשון התנ"ך המאוחרת. ברור כל כך למה נשבה איש המוזיקה יאיר רוזנבלום בקסם המילים האלה: 'מה אברך לו, במה יבורך'.

ארבע שנים אחר כך כתבה רחל את השיר 'ומתוק האור לעיניים', והתחברה יפה כל כך ללשונו של קהלת: 'ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השָמש'. כך הפיחה רחל בלשון המקורות רוח חדשה בת ימינו, ויצרה שירים אהובים, מהם השואבים ממקורותינו, ומהם המחדשים בלשון ימינו, אבל כולם הציתו אש בליבם של מלחינים, מעבדים ומבצעים, והם ממשיכים להצית אש בלב כולנו.

נברך לך, רחל, עם הזכייה בפרס ראש עיריית ראשון לציון על שם מאיר אריאל, ונאחל לך ולנו עוד שנים רבות של יצירת מופת". 

רבים משיריה של רחל שפירא הם נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות. 11 מהם השמענו כאן בפינה לאורך השנים, ובהם השניים שהוזכרו בנימוקי הפרס. כן השמענו את "חומות חימר", "עוד יום", "נחמה", "מנטה", "בראשית", "כמו צמח בר", "ציפור השיר", "נפאל" ו"נחמה". די בשירים האלה כדי להיווכח בגדולתה של המשוררת והפזמונאית רחל שפירא ובתרומתה הגדולה לזמר העברי. ניתן להבחין גם בקשר שלה אל כמה זמרות ששרות רבים משיריה וחלקן אף הוציאו תקליטים שלמים משיריה. היא כתבה שירים רבים לחוה אלברשטיין, לגלי עטרי, למרגלית צנעני ולאילנית.

גם השיר שנשמע היום, "שיר של יום חולין" נמצא על כותל המזרח של התרבות הישראלית. את השיר הלחין יאיר רוזנבלום ושרה אילנית.

בשנת 2019, פרסם אקו"ם את רשימות ההשמעה ברדיו בשני העשורים הראשונים של המאה. השיר המושמע ביותר היה "שיר של יום חולין". זהו הישג גדול בפני עצמו, אך הוא בולט במיוחד לנוכח הנטיה של הרדיו להשמיע בעיקר שירים חדשים, ואילו השיר הזה היה כבר בשנת 2000 קלסיקה ישנה, ותויק בקטגוריית "ארץ ישראל הישנה והטובה". השיר הוא משנת 1976. הוא נכתב לחגיגת הזמר הישראלי ששודרה במוצאי יום העצמאות תשל"ו. באותה השנה חגיגת הזמר הייתה אירוע לא תחרותי, תחליף לפסטיבל הזמר והפזמון התחרותי. כל אחד מהזמרים שר שיר מוכר שלו ושיר חדש. אילנית שרה שני שירים מקסימים – "ללכת שבי אחריך" של אהוד מנור ונורית הירש, ואת "שיר של יום חולין". כמו כן, היא שרה בליווי הגבעטרון שני שירים נוספים – "שיר שמח" המוכר יותר כ"אם גם ראשנו שח", "זמר" של שלונסקי, המוכר יותר כ"לא אורחת גמלים". את שלושת השירים האחרים כבר השמענו בפינה זו, ועתה הגיע תורו של השיר הרביעי.

זה שיר מקסים, אחד השירים האהובים עליי. שיר אהבה, שהכותבת ממענת אותו לבן זוגה, ומדברת בו על אותם רגעי חסד של אוהבים ביום יום, ביום חולין. הרי המבחן של אהבה אינו בסערת ההתאהבות או בהתרגשות הגדולה של החתונה, אלא ביום החולין הזה שיש בו חסד; באותם "פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין", שאותם "אני למענך כל בוקר מלקטת". ובזכות אותם רגעי חסד, האהבה נשמרת למרות שהרוח משנה תכופות את כיוונה, ולכן, למרות ש"ניסינו לעזוב" היא יודעת: "אנחנו נשארים שנה אחר שנה".

המילה "אהבה" מוצנעת בשיר. היא מופיעה בו פעם אחת (אך בבית שמושר פעמיים), לאחר מילת תנאי: "אם יש בי אהבה", ואם יש בה אהבה, היא אינה מוחצנת, "היא תאמר בשקט". אך למרות הכל, ואולי דווקא בשל כך, זו אהבת אמת.

יש לכותבת ספקות האם גם אהובה אוהב אותה. "האם אתה משיב? האם אתה עונה לי?" היא שואלת ותשובתה מהוססת: "אולי אתה מקשיב. אולי אתה דומה לי". אך הדמיון, הוא פרי האהבה שנמשכת שנה אחר שנה, וכשהיא מביטה בפניו, היא מגלה פתאום: "הן בפניך משתקפים פתאום פניי". ובכך היא מבינה שאהבתה אליו חוזרת אליה, ממנו. וזו התשובה לספק "אולי באוזנך הולמים גם שעוניי", כן, הם הולמים. והתגלית הזאת היא מאותם רגעי חסד של יום חולין. ובחסדו היא כותבת את השורות הללו, ובחסדו היא מבקשת ממנו "קח את ידי עכשיו, עשני מפויסת", כי "ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות".

השיר המקסים, הן במילותיו והן בלחן הנפלא של יאיר רוזנבלום, זכה לאורך השנים לגרסאות כיסוי רבות: ירדנה ארזי, שרית חדד, מאור כהן, שלומית אהרון ואחרים וגם לביצועים בתכניות הריאליטי "כוכב נולד" ו-"ד'ה-וויס". אבל דומני שלנצח הוא יהיה מזוהה בראש ובראשונה עם המבצעת המקורית, אילנית, שזה היפה בשיריה הרבים.

לכבוד כל אחד מהפרסים שבהם זכתה רחל שפירא הקדשנו לה את הפינה, ואני מבטיח להקדיש לה אותה גם אם תזכה בפרס ישראל.  

אִם יֵשׁ לִי מֵיתָרִים, הֵם מִתְנַגְּנִים בְּרֶטֶט.

אִם יֵשׁ בִּי דְּאָגָה, הִיא חֲשׂוּפָה כִּמְעַט.

אִם יֵשׁ בִּי אַהֲבָה, הִיא תֵּאָמֵר בְּשֶׁקֶט.

אִם יֵשׁ לִי שָׁרָשִׁים, הֵם מִתְאָרְכִים לְאַט.

אַתָּה רוֹאֶה כֵּיצַד פִּתְאֹם עוֹבֵר בִּי רַעַד,

הָרוּחַ מְשַׁנָּה תְּכוּפוֹת אֶת כִּוּוּנָהּ.

נִסִּינוּ לַעֲזֹב, אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת:

אֲנַחְנוּ נִשְׁאָרִים שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.

בַּחֲדָרִים שֶׁלְּךָ הַשֶּׁמֶשׁ מְשַׂרְטֶטֶת

קַוִּים וּרְצוּעוֹת שֶׁל אוֹר עַל הַכְּתָלִים.

אֲנִי לְמַעַנְךָ כָּל בֹּקֶר מְלַקֶּטֶת

פְּרָטִים קְטַנִּים, שְׂמָחוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל יוֹם חֻלִּין.

הַאִם אַתָּה מֵשִׁיב, הַאִם אַתָּה עוֹנֶה לִי,

אוּלַי בְּאָזְנְךָ הוֹלְמִים גַּם שְׁעוֹנַי.

אוּלַי אַתָּה מַקְשִׁיב, אוּלַי אַתָּה דּוֹמֶה לִי,

הֵן בְּפָנֶיךָ מִשְׁתַּקְּפִים פִּתְאֹם פָּנַי.

אִם יֵשׁ לִי מֵיתָרִים, הֵם מִתְנַגְּנִים בְּרֶטֶט.

אִם יֵשׁ בִּי דְּאָגָה, הִיא חֲשׂוּפָה כִּמְעַט.

אִם יֵשׁ בִּי אַהֲבָה, הִיא תֵּאָמֵר בְּשֶׁקֶט.

אִם יֵשׁ לִי שָׁרָשִׁים, הֵם מִתְאָרְכִים לְאַט.

יוֹם הַחֻלִּין הַזֶּה הוּא יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסֶד

וּבְחַסְדוֹ שׁוּרוֹת אֵלֶיךָ נִכְתָּבוֹת.

קַח אֶת יָדִי עַכְשָׁו, עֲשֵׂנִי מְפֻיֶּסֶת.

בְּיוֹם חֻלִּין כָּזֶה דְּרָכֵינוּ מִצְטַלְּבוֹת.

האישה שאתי / דיוויד ברוזה

פינתי השבועית ברדיוטק, 30.1.23

שירים מסוימים נקשרים אצלנו לחוויות שחווינו, למקומות שהיינו בהם, לנערה שבילינו אתה. השירות הצבאי הוא חוויה אינטנסיבית מאוד ומיוחדת, ולא מעט שירים נקשרים אצלי לחוויות צבאיות, בסדיר ובמילואים.

השיר "האישה שאתי" ושאר שירי התקליט "האישה שאתי", מחזירים אותי תמיד למוצב "גפן" ליד הכפר עמיק בבקעת הלבנון. "גפן" היה המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, מוצב הקצה מול האויב. חוויתי שם תעסוקה מבצעית בת שלושה חודשים, קשה ועקובה מדם. התקופה הזו חרוטה היטב בזיכרוני. פס הקול של התעסוקה הזאת היה "האישה שאתי", בפי דייוויד ברוזה.

זה היה לפני ארבעים שנה בדיוק. שירי התקליט כולו, ובראשם שיר הנושא, היו להיט היסטרי באותה תקופה. זהו אחד התקליטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים – קרוב לרבע מיליון עותקים. בתוך כשבוע לאחר צאתו, הוא כבר הגיע לאלבום פלטינה, כלומר מכר 40,000 עותקים. הרדיו לא הפסיק לנגן את שיריו. ועד היום, כאשר אני שומע את השירים האלה, אני נזרק לשנת 1983, למוצב "גפן".

בתקליט 9 שירים. 8 מהם שירים ספרדיים מקוריים שיהונתן גפן תרגם, והשיר התשיעי, "רומבה", הוא שיר בסגנון ספרדי, שיהונתן גפן כתב את מילותיו למנגינה של דיוויד ברוזה. מבין השירים אזכיר את "האישה שאתי", "סיגליות", "בנהר של סביליה", "כמו שאת" ו"טיו אלברטו".

דיוויד ברוזה נולד בישראל, אך נעוריו עברו בספרד, בשל שליחות של אביו. המוסיקה והתרבות הספרדית שבתוכה חי בתקופה הפורמטיבית הזו השפיעה עליו מאוד. ברוזה היה נער מוזיקלי מאוד, שלצד היותו שחיין, אלוף מדריד בשחיה בסגנון חתירה, הוא שר וניגן, הקים להקה ובגיל 14 הופיע עם להקתו בפני מלך הממלכה הקטנה פַּאטוֹנֶס שמצפון למדריד.

הלהיט הראשון של ברוזה היה שירו של יהונתן גפן "יהיה טוב" ומאז הם הרבו לשתף פעולה, ברוזה השתתף במופע של יהונתן גפן "שיחות סלון", בתקליט והמופע "הכבש ה-16" ובמופע המשותף שלהם "דוד ויהונתן". התקליט "האישה שאתי" הוא תוצר של שיתוף הפעולה הזה.

מספר דיוויד ברוזה: "עבדתי על שירים עם יהונתן גפן, שמאוד מאוד התעקש שאני אתרגם לו את השירים שאני שר לעצמי לפני הופעות, על מנת להכניס את עצמי למוזה של ההופעות, לפני שאני שר את 'יהיה טוב' או את 'סניוריטה', או שירים אחרים של אותה תקופה. אז הייתי שר לעצמי את השירים האלה. הוא (גפן) אמר על מה אתה כל-כך מתרגש. תרגמתי לו מילה במילה, וככה שיר, שיר, שיר, עברנו על כל השירים האלה, ותרגמנו אותם. נהיה לנו פשוט אוסף שירים".

השיר "האישה שאתי" הוא שיר של אדם מאוהב, המספר על אהבתו הגדולה, אהובתו, האישה שאתו, שעמה בחר לחיות למרות התנגדותם של הוריו והלעג של סביבתו. משפט אחד בשיר עורר סערה: "אני שלה עכשיו וכל מה שהיה לי;

החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים – על הכל ויתרתי". זיונים – ברדיו? לא יעלה על הדעת! המילה צונזרה, ובקול ישראל וגל"צ הושמע פיפס במקומה. מיותר לציין שלא היו לשיר ולתקליט יחסי ציבור טובים יותר מאותו פיפס, שהפך את השיר לשיחת היום. כעבור שנים אחדות הוסר הפיפס, ודומני שהכל יסכימו שזה שיר אהבה תמים וזך.

ארבעים שנה! כמה שהזדקנו…

האישה שאיתי אינה מתעקשת

לרחוץ את גופה בבריכה מקודשת

היא לא בשבילך, כך אימי ממלמלת

ואבא אומר שרזה היא כמו שלד

אבל היא אמיתית יותר מכולנו

זו אהבה כמו בזמנים לפני שנולדנו

רק אני יודע

האישה שאיתי אינה מתעקשת

שבכל לילה אקטוף לה עוד ורד

האישה שאיתי היא פרי גן העדן

בנשמתי כמיתר היא רועדת

החברים הם עושים לה עיניים

והאויבים מרימים שתי ידיים

היא תעטוף אותי רכה ומבושמת

ואחר כך בגופה אותי היא מחממת

ואני לוחש לה

האישה שאיתי היא פרי גן העדן

מחליקה על פני כמו מים על אבן

לאישה שאיתי כל כולי התמכרתי

והיא גם זרעה בשדות שחרשתי

בבוקר אני מתעורר רק אליה

בחושך אני מגשש אל שפתיה

אני שלה עכשיו וכל מה שהיה לי

החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים

על הכל ויתרתי

מסכן חואניטו

לאישה שאיתי כל כולי התמכרתי

אך אל תגלו לה את מה שאמרתי

צליל מכוון / להקת "צליל מכוון"

פינתי השבועית ברדיוטק, 19.12.22

בשנת 2000 התגלה גידול סרטני בראשו של יצחק קלפטר. חייו היו בסכנה, אך הוא יצא מזה.

בשנת 2011 אושפז קלפטר בשל מחלת ריאות קשה. שוב הוא היה במצב מסוכן, בתקשורת כבר הספידו אותו והחל סוג של נוהל "חבצלת" והשמעת שיריו. ושוב הוא יצא מזה בשלום.

מחלת הריאות הייתה כרונית והוא אושפז שוב ב-2018 במצב קשה, היטלטל בין חיים ומוות, שוב אותו נוהל תקשורתי, ושוב הוא יצא בשלום.

לפני שבוע וחצי הוא נפטר. למרות שמצבו היה ידוע, הופתעתי מאוד. לנוכח הפעמים הקודמות, האמנתי שהוא כבר יקבור את כולנו (במבטא פולני זה נשמע יותר טוב). האופטימיות שהוא שידר בראיונות עמו, שהנה או-טו-טו הוא גובר על המחלה, שכנעה אותי.

יצחק קלפטר הוא בראש ובראשונה הגיטרה החשמלית. קלפטר הוא ללא ספק מגדולי הגיטריסטים בתולדות המוסיקה הישראלית, ויש הטוענים שהוא הגדול מכולם. הוא לא היה רק מבצע וירטואוז, אלא גיטריסט יצירתי מאוד, שסולו הגיטרה במרבית השירים שלו הן יצירות גאוניות. קשה לחשוב על שיריו ללא אותם קטעי סולו, וכשאנו שרים את השיר, אנחנו מזמזמים גם את הסולו.

יצחק קלפטר הוא מלחין ומעבד מוכשר מאוד, מהטובים שהיו כאן והוא אחראי על כמה מנכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית. לחלק מן הלחנים הוא גם כתב את המילים; מילים פשוטות, ללא מליצות, אך יודעות לפרוט על הרגש בצליל מכוון.

יצחק קלפטר הוא להקת "כוורת". הוא לא היה הפרונט של להקת "כוורת". השורה הראשונה הייתה דני סנדרסון וגידי גוב. אך יחד עם יוני רכטר הגאון ועם אלון אולארצ'יק, ממש אין מה להתבייש בשורה השניה של "כוורת". הוא היה גיטריסט, ונגינתו הווירטואוזית והסולואים שלו נתנו צבע ייחודי ל"כוורת" ולכן תרומתו ללהקה גדולה מאוד. סולואי הגיטרה של "יויה" הם חלק בלתי נפרד ממנגינת השיר ולא בכדי הוא קיבל בזכותם את הקרדיט כמלחין השיר לצד דני סנדרסון. הוא הלחין כמה משירי כוורת ובהם "היא כל כך יפה" ו"שיר הטמבל".

יצחק קלפטר הוא "אחרית הימים", אחת מלהקות הרוק הישראליות הראשונות, שהקדימה את זמנה ולא זכתה להצלחה בזמן אמת, אך לאורך ימים ההערכה אליה גדולה מאוד. המוסיקאי המוביל של הלהקה היה זוהר לוי, אך גם שם, הגיטרה של קלפטר עשתה נפלאות. סולו הגיטרה של "מה אכפת לציפור", הוא מהסולואים הטובים ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית.

יצחק קלפטר הוא "הצ'רצ'ילים", להקת הקצב והרוק הישראלית הראשונה, שאותה הקים קלפטר בגיל 15 בלבד. הלהקה קיבלה את שמה מכינויו של קלפטר מילדות – צ'רצ'יל. לשיא הצלחתה הגיעה הלהקה אחרי שקלפטר כבר עזב אותה כדי להתגייס לצה"ל. הוא שירת כטנקיסט בחיל השריון ולאחר מכן עבר בפקודת מפקדי החיל ללהקת גייסות השיריון.

יצחק קלפטר הוא להקת "צליל מכוון", הלהקה הראשונה שבה הוא היה המוביל. על הלהקה הזאת נרחיב בהמשך הפינה.

יצחק קלפטר הוא "שיחות סלון", המופע של יהונתן גפן, שקלפטר השתתף בהרכב הראשון שלו והלחין לו את הלהיט הגדול "שיר אהבה בדואי", וכן את "אי ירוק בים", את הקטע הווקלי "תמונה" הלא הוא "דבדבדה בדבה" הפותח כבר למעלה מארבעים שנה את התכנית "ארבע אחרי הצהרים" בגל"צ ואת "עד עולם אחכה" ששר עם יעל לוי. הוא כתב ליעל לוי שירים נוספים ובהם "בלדה לנאיבית".

באותן שנים הוא כתב מוסיקה וליווה בגיטרות אמנים רבים, למשל אריק סיני שהוא כתב לו, בין השאר, את "אם אתה בסביבה", אך גולת הכותרת היא כמובן אריק איינשטיין. מיד אחרי פירוק להקת "כוורת", השתתף קלפטר בהקלטת תקליטם של אריק ויוני רכטר "האהבה פנים רבות לה", בו השתתפו גם חבריו ללהקה אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין. אריק העריץ את נגינתו בגיטרה ואת כישרונו המוסיקלי, ולכן בחר בו לעבוד עמו על תקליטיו "יושב על הגדר" ו"שביר". קלפטר הלחין את שירי התקליטים וגם חיבר מילים לאחדים משירי "יושב על הגדר". "שביר", שנכתב אחרי תאונת הדרכים הקשה של אריק איינשטיין, הוא בעיניי יצירת מופת, תקליטו הטוב ביותר של אריק. בראש ובראשונה בשל המילים, המספרות על מחשבותיו בעקבות התאונה וההתמודדות שלו עם התאונה ותהליך ההחלמה, אך גם בשל הלחנים המקסימים של קלפטר והסולואים הנפלאים של הגיטרה החשמלית במרבית השירים. השיר הראשון שקלפטר כתב לאריק היה "טירוף במה", שהוא כתב את מילותיו ואת לחנו. על פי הפרשנות שלי, קלפטר הכניס לשיר מוטיבים אוטוביוגרפיים לצד מוטיבים ביוגרפיים של אריק. שקלתי להשמיע היום את השיר הזה, ומן הסתם עוד אשמיע אותו בעתיד.

השיר שנשמע היום הוא "צליל מכוון", שיר הנושא של להקת "צליל מכוון", של המופע והתקליט שלהם. הלהקה פעלה במשך שנה אחת בלבד, 1979, אך השפעתה על הרוק הישראלי רבה. היא ליקטה בתוכה שלושה כישרונות אדירים, קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב, ואולי לכן לא יכלה להאריך ימים. שלושתם הלחינו את שירי הלהקה, שלושתם שרו אותם. שם טוב ניגן על קלידים וחליל צד ושלמה וקלפטר על גיטרות. התקליט "צליל מכוון" הוא תקליט מופת, שתרם לפנתיאון של המוסיקה הישראלית שירים נפלאים כמו "ימים לבנים", "ילדי הירח", "לוקח ת'זמן" של קלפטר, "בלילה" ועוד. הלהקה הקליטה גם גרסאות כיסוי לשני שירים ישנים של יוצריה – "יכול להיות שזה נגמר" של שם טוב לוי ו"שיר אהבה בדואי" של קלפטר.  

קלפטר כתב את המילים והלחן לשיר "צליל מכוון". אחרי שנים של חוסר ודאות, לאחר פירוק להקת כוורת ותקופה קשה מבחינה מקצועית, כלכלית, אישית ונפשית, הוא שלח לנמענת השיר צליל מכוון, וקרא לה: "בואי הנה, בוא לכאן… אל הקצב, אל הצלילים". השיר אופטימי, כי הוא מאמין באהבה. "כשעץ בגן מלבלב, זה לא כואב להתאהב". והמסקנה שלו מן התובנה הזאת היא האמונה במוסיקה. "לכן עומד ומנגן". את נמענת השיר הוא מכנה "שוברת לבבות קטנה" והוא מספר לה שהוא "שבור ללא תקנה", ודווקא עובדה זו היא "סיבה מספיק טובה" לקרוא לה לבוא אליו.

המילים והלחן של השיר פשוטים אך סוחפים מאוד והשיר היה להיט גדול וצורף לפסקול הסרט "דיזנגוף 99".

בשיר הזה אין סולו גיטרה וירטואוזי קלפטרי אופייני ולכן התלבטתי אם להשמיע אותו. בסופו של דבר בחרתי בו, כיוון שזה השיר המזוהה ביותר עם קלפטר, וזה שיר הנושא של ספר מבחר שיריו, שקלפטר הוציא זמן קצר לפני מותו. קלפטר נפטר ביום חמישי, יום שבו מתקיימות הופעות רבות. רבים מן האמנים שהופיעו באותו ערב שרו שיר לכבודו, וכמעט כולם בחרו ב"צליל מכוון". אני הייתי באותו ערב בהופעה של מיקה קרני. היא הקדישה את המופע לזכרו ושרה את שירו "דמיון חופשי".

ניפרד מקלפטר עם שירו היפה והאהוב "צליל מכוון" ולבטח עוד נשמיע שירים נוספים שלו בעתיד.

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

בואי הנה אל המילים

אל הקצב, אל הצלילים

מספיק חלום, הפכי למציאות

כשעץ בגן מלבלב

זה לא כואב להתאהב

לכן, עומד ומנגן

בואי הנה, בואי איתי

כל כך פשוט להיות מעשי

נצא ביחד, בטח נהנה

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי…

כשעץ בגן מלבלב…

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי, כן…

אפילו דקה / מתי כספי וסילביניה אסקפה

פינתי השבועית ברדיוטק, 28.11.22

ב-9 בנובמבר, לפני פחות מעשרים יום, הלכה לעולמה בסאו-פאולו הזמרת הברזילאית הנודעת גל קוסטה, בגיל 77.

מריה דה גרסה קוסטה פנה בורגוס, הידועה יותר בשמה האמנותי גל קוסטה, נולדה ב-1945 בסלבדור שבברזיל. גל קוסטה החלה את הקריירה המוסיקלית שלה ב-1963 והמשיכה בה עד אחרית ימיה.

קוסטה הייתה אחת הזמרות הפופולריות בברזיל לאורך עשרות שנים, וזכתה לפופולריות רבה ברחבי העולם וגם כאן, בישראל.

היא אחת מחלוצי סגנון הטרופיקליה ששטף את ברזיל בשנות השישים והשבעים. הטרופיקליה הוא זרם תרבותי שהתפתח בברזיל בשנות ה-60 של המאה ה-20, בהשפעת תנועת האוונגרד האמנותי ותרבות הפופ המקומית והבינלאומית. הטרופיקליה שילבה ביטויי תרבות ברזילאיים מסורתיים עם חדשנות אסתטית רדיקלית, והיו לה גם יעדים חברתיים ופוליטיים בני הזמן שכוונו לציבור הברזילאי הנתון תחת משטר צבאי. גל קוסטה, ז'ילברטו ז'יל ואחרים היו מובילי הזרם.

ב-1963 הוציאה גל קוסטה את התקליט הראשון שלה, "דומינגו". ב-1973 צונזרה עטיפת תקליטה "אינדייה", כיוון שהיא הצטלמה עליו בביקיני אדום נועז.

גדול להיטיה לאורך הקריירה המרשימה שלה הוא השיר הקצבי והמקפיץ "פסטה דו אינטריור" מתקליטה "פנטזיה" שיצא ב-1982. השיר זכה לגרסה עברית של חוה אלברשטיין, הנקרא "חגיגה"; אף הוא קצבי ומקפיץ.

בסך הכל הוציאה גל קוסטה 33 תקליטי אולפן ושמונה תקליטי הופעה חיה. היא שרה בפרוטוגזית, ספרדית ואנגלית.

גל קוסטה הופיעה פעמים אחדות בישראל. באחד מביקוריה, ב-1982, היא הופיעה בפארק הירקון. הייתי אחד מעשרות אלפי הצופים בהופעה הזאת.

היה זה בתקופה שבה המוסיקה הברזילאית זכתה לפופולריות עצומה בישראל, בעיקר בעקבות התכנית "ארץ טרופית יפה", ששודרה ב-1977 וכבשה את המדינה. הסמבה והבוסה-נובה היו אז סגנונות פופולריים מאוד בעולם ובישראל והשפיעו על יוצרים ישראליים רבים. יהודית רביץ, למשל, הוציאה את התקליט "בוא לריו". "הפרברים" הוציאו את התקליט "פרברים טרופיקל".

ב-1987 העלה מתי כספי את המופע "ארץ טרופית משגעת". הוא הופיע בליווי של להקה ברזילאית, עם שירי המופע המיתולוגי "ארץ טרופית יפה" ושירים נוספים, שכמו ב"ארץ טרופית יפה" גם אותם תרגם אהוד מנור. חלק מן השירים הם תרגום מילולי ואחרים – גרסה עברית על המנגינה המקורית. אהוד מנור לא ידע פורטוגזית ובעצם התרגומים שלו היו תרגומים יד שניה, מאנגלית. אך הוא היטיב לשמור על קרבה אקוסטית למילים המקוריות, מה שמעיד על כשרונו הגדול.

השיר שנשמע היום הוא אחד משירי "ארץ טרופית משגעת", שירה של גל קוסטה "אפילו דקה".

האמת היא שזה לא שיר מקורי של גל קוסטה. השיר Trem das Onze"" – "הרכבת של 23:00", הוא שיר סמבה שנכתב והולחן בידי אדונירן ברבוזה בשנת 1964. הביצוע המקורי שלו היה של דמוניוס דָה גארוֹאָה והיו לו עוד ביצועים רבים. ב-1973 גל קוסטה הקליטה אותו לתקליטה "אינדייה" ומאז הוא מזוהה בעיקר אתה, והוא אחד השירים הפופולריים ביותר שלה. השיר מספר על נער המסביר לאהובתו מדוע אינו יכול להישאר אתה. הוא חייב להספיק לחזור לביתו ברכבת של שעה 23:00, כיוון שהוא גר בפרברים וזו הרכבת האחרונה באותו יום. הוא בן יחיד ואינו יכול להשאיר את אמו לבד.

השיר, בביצועה של גל קוסטה, היה האות לתכנית המוסיקלית של אלי ישראלי בגל"צ בשנות ה-80. ישראלי היה ברזילופיל ידוע, ומהבולטים בסוכני התרבות הברזילאית בישראל. התרגום הראשון לעברית של השיר, היה של המשורר, הסופר והפזמונאי יעקב שבתאי, לתקליטם של "הפרברים" משנת 1981 "פרברים טרופיקל", והוא נקרא "רכבת הלילה":

אינני יכול, אינני יכול

ילדונת שלי להישאר

לרכבת עוד אני כבר מאחר

גר אני באי שם

ואסור לאחר את הרכבת של הלילה

אין עוד אחרת היום

וחוץ מזה יפתי, יש עוד דבר מה פה

יש לי אמא והיא לא תלך לישון

אוי בן יחיד אני

אמא מחכה לי בחלון.

מתי כספי, המפיק המוזיקלי של התקליט, ביקש מאהוד מנור לכתוב לו גרסה חדשה, למופע ולתקליט "ארץ טרופית משגעת" ב-1987. מנור כתב את "אפילו דקה". מתי כספי שר אותו עם הזמרת הברזילאית סילביניה אסקפה. אני אוהב יותר את הגרסה של אהוד מנור על זו של שבתאי.

נאזין למתי כספי וסילביניה אסקפה ונקדיש את השיר לזכרה של גל קוסטה.

אפילו דקה

אפילו דקה

אפילו לרגע אי אפשר

עוד מעט מחר

כן מוכרח ללכת

צר לי כבר מאוחר

הרכבת יוצאת

רכבת אחרונה הלילה

אחת עשרה בדיוק

יש לי בית אחד

ויש לי אמא

השתדלי הלילה לא לכעוס עלי

כי בן יחיד אני

אמא לא נרדמת בלעדי