האישה שאתי / דיוויד ברוזה

פינתי השבועית ברדיוטק, 30.1.23

שירים מסוימים נקשרים אצלנו לחוויות שחווינו, למקומות שהיינו בהם, לנערה שבילינו אתה. השירות הצבאי הוא חוויה אינטנסיבית מאוד ומיוחדת, ולא מעט שירים נקשרים אצלי לחוויות צבאיות, בסדיר ובמילואים.

השיר "האישה שאתי" ושאר שירי התקליט "האישה שאתי", מחזירים אותי תמיד למוצב "גפן" ליד הכפר עמיק בבקעת הלבנון. "גפן" היה המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, מוצב הקצה מול האויב. חוויתי שם תעסוקה מבצעית בת שלושה חודשים, קשה ועקובה מדם. התקופה הזו חרוטה היטב בזיכרוני. פס הקול של התעסוקה הזאת היה "האישה שאתי", בפי דייוויד ברוזה.

זה היה לפני ארבעים שנה בדיוק. שירי התקליט כולו, ובראשם שיר הנושא, היו להיט היסטרי באותה תקופה. זהו אחד התקליטים הנמכרים ביותר בכל הזמנים – קרוב לרבע מיליון עותקים. בתוך כשבוע לאחר צאתו, הוא כבר הגיע לאלבום פלטינה, כלומר מכר 40,000 עותקים. הרדיו לא הפסיק לנגן את שיריו. ועד היום, כאשר אני שומע את השירים האלה, אני נזרק לשנת 1983, למוצב "גפן".

בתקליט 9 שירים. 8 מהם שירים ספרדיים מקוריים שיהונתן גפן תרגם, והשיר התשיעי, "רומבה", הוא שיר בסגנון ספרדי, שיהונתן גפן כתב את מילותיו למנגינה של דיוויד ברוזה. מבין השירים אזכיר את "האישה שאתי", "סיגליות", "בנהר של סביליה", "כמו שאת" ו"טיו אלברטו".

דיוויד ברוזה נולד בישראל, אך נעוריו עברו בספרד, בשל שליחות של אביו. המוסיקה והתרבות הספרדית שבתוכה חי בתקופה הפורמטיבית הזו השפיעה עליו מאוד. ברוזה היה נער מוזיקלי מאוד, שלצד היותו שחיין, אלוף מדריד בשחיה בסגנון חתירה, הוא שר וניגן, הקים להקה ובגיל 14 הופיע עם להקתו בפני מלך הממלכה הקטנה פַּאטוֹנֶס שמצפון למדריד.

הלהיט הראשון של ברוזה היה שירו של יהונתן גפן "יהיה טוב" ומאז הם הרבו לשתף פעולה, ברוזה השתתף במופע של יהונתן גפן "שיחות סלון", בתקליט והמופע "הכבש ה-16" ובמופע המשותף שלהם "דוד ויהונתן". התקליט "האישה שאתי" הוא תוצר של שיתוף הפעולה הזה.

מספר דיוויד ברוזה: "עבדתי על שירים עם יהונתן גפן, שמאוד מאוד התעקש שאני אתרגם לו את השירים שאני שר לעצמי לפני הופעות, על מנת להכניס את עצמי למוזה של ההופעות, לפני שאני שר את 'יהיה טוב' או את 'סניוריטה', או שירים אחרים של אותה תקופה. אז הייתי שר לעצמי את השירים האלה. הוא (גפן) אמר על מה אתה כל-כך מתרגש. תרגמתי לו מילה במילה, וככה שיר, שיר, שיר, עברנו על כל השירים האלה, ותרגמנו אותם. נהיה לנו פשוט אוסף שירים".

השיר "האישה שאתי" הוא שיר של אדם מאוהב, המספר על אהבתו הגדולה, אהובתו, האישה שאתו, שעמה בחר לחיות למרות התנגדותם של הוריו והלעג של סביבתו. משפט אחד בשיר עורר סערה: "אני שלה עכשיו וכל מה שהיה לי;

החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים – על הכל ויתרתי". זיונים – ברדיו? לא יעלה על הדעת! המילה צונזרה, ובקול ישראל וגל"צ הושמע פיפס במקומה. מיותר לציין שלא היו לשיר ולתקליט יחסי ציבור טובים יותר מאותו פיפס, שהפך את השיר לשיחת היום. כעבור שנים אחדות הוסר הפיפס, ודומני שהכל יסכימו שזה שיר אהבה תמים וזך.

ארבעים שנה! כמה שהזדקנו…

האישה שאיתי אינה מתעקשת

לרחוץ את גופה בבריכה מקודשת

היא לא בשבילך, כך אימי ממלמלת

ואבא אומר שרזה היא כמו שלד

אבל היא אמיתית יותר מכולנו

זו אהבה כמו בזמנים לפני שנולדנו

רק אני יודע

האישה שאיתי אינה מתעקשת

שבכל לילה אקטוף לה עוד ורד

האישה שאיתי היא פרי גן העדן

בנשמתי כמיתר היא רועדת

החברים הם עושים לה עיניים

והאויבים מרימים שתי ידיים

היא תעטוף אותי רכה ומבושמת

ואחר כך בגופה אותי היא מחממת

ואני לוחש לה

האישה שאיתי היא פרי גן העדן

מחליקה על פני כמו מים על אבן

לאישה שאיתי כל כולי התמכרתי

והיא גם זרעה בשדות שחרשתי

בבוקר אני מתעורר רק אליה

בחושך אני מגשש אל שפתיה

אני שלה עכשיו וכל מה שהיה לי

החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים

על הכל ויתרתי

מסכן חואניטו

לאישה שאיתי כל כולי התמכרתי

אך אל תגלו לה את מה שאמרתי

צליל מכוון / להקת "צליל מכוון"

פינתי השבועית ברדיוטק, 19.12.22

בשנת 2000 התגלה גידול סרטני בראשו של יצחק קלפטר. חייו היו בסכנה, אך הוא יצא מזה.

בשנת 2011 אושפז קלפטר בשל מחלת ריאות קשה. שוב הוא היה במצב מסוכן, בתקשורת כבר הספידו אותו והחל סוג של נוהל "חבצלת" והשמעת שיריו. ושוב הוא יצא מזה בשלום.

מחלת הריאות הייתה כרונית והוא אושפז שוב ב-2018 במצב קשה, היטלטל בין חיים ומוות, שוב אותו נוהל תקשורתי, ושוב הוא יצא בשלום.

לפני שבוע וחצי הוא נפטר. למרות שמצבו היה ידוע, הופתעתי מאוד. לנוכח הפעמים הקודמות, האמנתי שהוא כבר יקבור את כולנו (במבטא פולני זה נשמע יותר טוב). האופטימיות שהוא שידר בראיונות עמו, שהנה או-טו-טו הוא גובר על המחלה, שכנעה אותי.

יצחק קלפטר הוא בראש ובראשונה הגיטרה החשמלית. קלפטר הוא ללא ספק מגדולי הגיטריסטים בתולדות המוסיקה הישראלית, ויש הטוענים שהוא הגדול מכולם. הוא לא היה רק מבצע וירטואוז, אלא גיטריסט יצירתי מאוד, שסולו הגיטרה במרבית השירים שלו הן יצירות גאוניות. קשה לחשוב על שיריו ללא אותם קטעי סולו, וכשאנו שרים את השיר, אנחנו מזמזמים גם את הסולו.

יצחק קלפטר הוא מלחין ומעבד מוכשר מאוד, מהטובים שהיו כאן והוא אחראי על כמה מנכסי צאן ברזל של המוסיקה הישראלית. לחלק מן הלחנים הוא גם כתב את המילים; מילים פשוטות, ללא מליצות, אך יודעות לפרוט על הרגש בצליל מכוון.

יצחק קלפטר הוא להקת "כוורת". הוא לא היה הפרונט של להקת "כוורת". השורה הראשונה הייתה דני סנדרסון וגידי גוב. אך יחד עם יוני רכטר הגאון ועם אלון אולארצ'יק, ממש אין מה להתבייש בשורה השניה של "כוורת". הוא היה גיטריסט, ונגינתו הווירטואוזית והסולואים שלו נתנו צבע ייחודי ל"כוורת" ולכן תרומתו ללהקה גדולה מאוד. סולואי הגיטרה של "יויה" הם חלק בלתי נפרד ממנגינת השיר ולא בכדי הוא קיבל בזכותם את הקרדיט כמלחין השיר לצד דני סנדרסון. הוא הלחין כמה משירי כוורת ובהם "היא כל כך יפה" ו"שיר הטמבל".

יצחק קלפטר הוא "אחרית הימים", אחת מלהקות הרוק הישראליות הראשונות, שהקדימה את זמנה ולא זכתה להצלחה בזמן אמת, אך לאורך ימים ההערכה אליה גדולה מאוד. המוסיקאי המוביל של הלהקה היה זוהר לוי, אך גם שם, הגיטרה של קלפטר עשתה נפלאות. סולו הגיטרה של "מה אכפת לציפור", הוא מהסולואים הטובים ביותר בתולדות המוסיקה הישראלית.

יצחק קלפטר הוא "הצ'רצ'ילים", להקת הקצב והרוק הישראלית הראשונה, שאותה הקים קלפטר בגיל 15 בלבד. הלהקה קיבלה את שמה מכינויו של קלפטר מילדות – צ'רצ'יל. לשיא הצלחתה הגיעה הלהקה אחרי שקלפטר כבר עזב אותה כדי להתגייס לצה"ל. הוא שירת כטנקיסט בחיל השריון ולאחר מכן עבר בפקודת מפקדי החיל ללהקת גייסות השיריון.

יצחק קלפטר הוא להקת "צליל מכוון", הלהקה הראשונה שבה הוא היה המוביל. על הלהקה הזאת נרחיב בהמשך הפינה.

יצחק קלפטר הוא "שיחות סלון", המופע של יהונתן גפן, שקלפטר השתתף בהרכב הראשון שלו והלחין לו את הלהיט הגדול "שיר אהבה בדואי", וכן את "אי ירוק בים", את הקטע הווקלי "תמונה" הלא הוא "דבדבדה בדבה" הפותח כבר למעלה מארבעים שנה את התכנית "ארבע אחרי הצהרים" בגל"צ ואת "עד עולם אחכה" ששר עם יעל לוי. הוא כתב ליעל לוי שירים נוספים ובהם "בלדה לנאיבית".

באותן שנים הוא כתב מוסיקה וליווה בגיטרות אמנים רבים, למשל אריק סיני שהוא כתב לו, בין השאר, את "אם אתה בסביבה", אך גולת הכותרת היא כמובן אריק איינשטיין. מיד אחרי פירוק להקת "כוורת", השתתף קלפטר בהקלטת תקליטם של אריק ויוני רכטר "האהבה פנים רבות לה", בו השתתפו גם חבריו ללהקה אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין. אריק העריץ את נגינתו בגיטרה ואת כישרונו המוסיקלי, ולכן בחר בו לעבוד עמו על תקליטיו "יושב על הגדר" ו"שביר". קלפטר הלחין את שירי התקליטים וגם חיבר מילים לאחדים משירי "יושב על הגדר". "שביר", שנכתב אחרי תאונת הדרכים הקשה של אריק איינשטיין, הוא בעיניי יצירת מופת, תקליטו הטוב ביותר של אריק. בראש ובראשונה בשל המילים, המספרות על מחשבותיו בעקבות התאונה וההתמודדות שלו עם התאונה ותהליך ההחלמה, אך גם בשל הלחנים המקסימים של קלפטר והסולואים הנפלאים של הגיטרה החשמלית במרבית השירים. השיר הראשון שקלפטר כתב לאריק היה "טירוף במה", שהוא כתב את מילותיו ואת לחנו. על פי הפרשנות שלי, קלפטר הכניס לשיר מוטיבים אוטוביוגרפיים לצד מוטיבים ביוגרפיים של אריק. שקלתי להשמיע היום את השיר הזה, ומן הסתם עוד אשמיע אותו בעתיד.

השיר שנשמע היום הוא "צליל מכוון", שיר הנושא של להקת "צליל מכוון", של המופע והתקליט שלהם. הלהקה פעלה במשך שנה אחת בלבד, 1979, אך השפעתה על הרוק הישראלי רבה. היא ליקטה בתוכה שלושה כישרונות אדירים, קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב, ואולי לכן לא יכלה להאריך ימים. שלושתם הלחינו את שירי הלהקה, שלושתם שרו אותם. שם טוב ניגן על קלידים וחליל צד ושלמה וקלפטר על גיטרות. התקליט "צליל מכוון" הוא תקליט מופת, שתרם לפנתיאון של המוסיקה הישראלית שירים נפלאים כמו "ימים לבנים", "ילדי הירח", "לוקח ת'זמן" של קלפטר, "בלילה" ועוד. הלהקה הקליטה גם גרסאות כיסוי לשני שירים ישנים של יוצריה – "יכול להיות שזה נגמר" של שם טוב לוי ו"שיר אהבה בדואי" של קלפטר.  

קלפטר כתב את המילים והלחן לשיר "צליל מכוון". אחרי שנים של חוסר ודאות, לאחר פירוק להקת כוורת ותקופה קשה מבחינה מקצועית, כלכלית, אישית ונפשית, הוא שלח לנמענת השיר צליל מכוון, וקרא לה: "בואי הנה, בוא לכאן… אל הקצב, אל הצלילים". השיר אופטימי, כי הוא מאמין באהבה. "כשעץ בגן מלבלב, זה לא כואב להתאהב". והמסקנה שלו מן התובנה הזאת היא האמונה במוסיקה. "לכן עומד ומנגן". את נמענת השיר הוא מכנה "שוברת לבבות קטנה" והוא מספר לה שהוא "שבור ללא תקנה", ודווקא עובדה זו היא "סיבה מספיק טובה" לקרוא לה לבוא אליו.

המילים והלחן של השיר פשוטים אך סוחפים מאוד והשיר היה להיט גדול וצורף לפסקול הסרט "דיזנגוף 99".

בשיר הזה אין סולו גיטרה וירטואוזי קלפטרי אופייני ולכן התלבטתי אם להשמיע אותו. בסופו של דבר בחרתי בו, כיוון שזה השיר המזוהה ביותר עם קלפטר, וזה שיר הנושא של ספר מבחר שיריו, שקלפטר הוציא זמן קצר לפני מותו. קלפטר נפטר ביום חמישי, יום שבו מתקיימות הופעות רבות. רבים מן האמנים שהופיעו באותו ערב שרו שיר לכבודו, וכמעט כולם בחרו ב"צליל מכוון". אני הייתי באותו ערב בהופעה של מיקה קרני. היא הקדישה את המופע לזכרו ושרה את שירו "דמיון חופשי".

ניפרד מקלפטר עם שירו היפה והאהוב "צליל מכוון" ולבטח עוד נשמיע שירים נוספים שלו בעתיד.

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

בואי הנה אל המילים

אל הקצב, אל הצלילים

מספיק חלום, הפכי למציאות

כשעץ בגן מלבלב

זה לא כואב להתאהב

לכן, עומד ומנגן

בואי הנה, בואי איתי

כל כך פשוט להיות מעשי

נצא ביחד, בטח נהנה

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי…

כשעץ בגן מלבלב…

בואי הנה, בואי לכאן

אני שולח לך צליל מכוון

אחרי שנים של חוסר וודאות

שוברת לבבות קטנה

אני שבור ללא תקנה

וזו סיבה מספיק טובה

אז בואי, כן…

אפילו דקה / מתי כספי וסילביניה אסקפה

פינתי השבועית ברדיוטק, 28.11.22

ב-9 בנובמבר, לפני פחות מעשרים יום, הלכה לעולמה בסאו-פאולו הזמרת הברזילאית הנודעת גל קוסטה, בגיל 77.

מריה דה גרסה קוסטה פנה בורגוס, הידועה יותר בשמה האמנותי גל קוסטה, נולדה ב-1945 בסלבדור שבברזיל. גל קוסטה החלה את הקריירה המוסיקלית שלה ב-1963 והמשיכה בה עד אחרית ימיה.

קוסטה הייתה אחת הזמרות הפופולריות בברזיל לאורך עשרות שנים, וזכתה לפופולריות רבה ברחבי העולם וגם כאן, בישראל.

היא אחת מחלוצי סגנון הטרופיקליה ששטף את ברזיל בשנות השישים והשבעים. הטרופיקליה הוא זרם תרבותי שהתפתח בברזיל בשנות ה-60 של המאה ה-20, בהשפעת תנועת האוונגרד האמנותי ותרבות הפופ המקומית והבינלאומית. הטרופיקליה שילבה ביטויי תרבות ברזילאיים מסורתיים עם חדשנות אסתטית רדיקלית, והיו לה גם יעדים חברתיים ופוליטיים בני הזמן שכוונו לציבור הברזילאי הנתון תחת משטר צבאי. גל קוסטה, ז'ילברטו ז'יל ואחרים היו מובילי הזרם.

ב-1963 הוציאה גל קוסטה את התקליט הראשון שלה, "דומינגו". ב-1973 צונזרה עטיפת תקליטה "אינדייה", כיוון שהיא הצטלמה עליו בביקיני אדום נועז.

גדול להיטיה לאורך הקריירה המרשימה שלה הוא השיר הקצבי והמקפיץ "פסטה דו אינטריור" מתקליטה "פנטזיה" שיצא ב-1982. השיר זכה לגרסה עברית של חוה אלברשטיין, הנקרא "חגיגה"; אף הוא קצבי ומקפיץ.

בסך הכל הוציאה גל קוסטה 33 תקליטי אולפן ושמונה תקליטי הופעה חיה. היא שרה בפרוטוגזית, ספרדית ואנגלית.

גל קוסטה הופיעה פעמים אחדות בישראל. באחד מביקוריה, ב-1982, היא הופיעה בפארק הירקון. הייתי אחד מעשרות אלפי הצופים בהופעה הזאת.

היה זה בתקופה שבה המוסיקה הברזילאית זכתה לפופולריות עצומה בישראל, בעיקר בעקבות התכנית "ארץ טרופית יפה", ששודרה ב-1977 וכבשה את המדינה. הסמבה והבוסה-נובה היו אז סגנונות פופולריים מאוד בעולם ובישראל והשפיעו על יוצרים ישראליים רבים. יהודית רביץ, למשל, הוציאה את התקליט "בוא לריו". "הפרברים" הוציאו את התקליט "פרברים טרופיקל".

ב-1987 העלה מתי כספי את המופע "ארץ טרופית משגעת". הוא הופיע בליווי של להקה ברזילאית, עם שירי המופע המיתולוגי "ארץ טרופית יפה" ושירים נוספים, שכמו ב"ארץ טרופית יפה" גם אותם תרגם אהוד מנור. חלק מן השירים הם תרגום מילולי ואחרים – גרסה עברית על המנגינה המקורית. אהוד מנור לא ידע פורטוגזית ובעצם התרגומים שלו היו תרגומים יד שניה, מאנגלית. אך הוא היטיב לשמור על קרבה אקוסטית למילים המקוריות, מה שמעיד על כשרונו הגדול.

השיר שנשמע היום הוא אחד משירי "ארץ טרופית משגעת", שירה של גל קוסטה "אפילו דקה".

האמת היא שזה לא שיר מקורי של גל קוסטה. השיר Trem das Onze"" – "הרכבת של 23:00", הוא שיר סמבה שנכתב והולחן בידי אדונירן ברבוזה בשנת 1964. הביצוע המקורי שלו היה של דמוניוס דָה גארוֹאָה והיו לו עוד ביצועים רבים. ב-1973 גל קוסטה הקליטה אותו לתקליטה "אינדייה" ומאז הוא מזוהה בעיקר אתה, והוא אחד השירים הפופולריים ביותר שלה. השיר מספר על נער המסביר לאהובתו מדוע אינו יכול להישאר אתה. הוא חייב להספיק לחזור לביתו ברכבת של שעה 23:00, כיוון שהוא גר בפרברים וזו הרכבת האחרונה באותו יום. הוא בן יחיד ואינו יכול להשאיר את אמו לבד.

השיר, בביצועה של גל קוסטה, היה האות לתכנית המוסיקלית של אלי ישראלי בגל"צ בשנות ה-80. ישראלי היה ברזילופיל ידוע, ומהבולטים בסוכני התרבות הברזילאית בישראל. התרגום הראשון לעברית של השיר, היה של המשורר, הסופר והפזמונאי יעקב שבתאי, לתקליטם של "הפרברים" משנת 1981 "פרברים טרופיקל", והוא נקרא "רכבת הלילה":

אינני יכול, אינני יכול

ילדונת שלי להישאר

לרכבת עוד אני כבר מאחר

גר אני באי שם

ואסור לאחר את הרכבת של הלילה

אין עוד אחרת היום

וחוץ מזה יפתי, יש עוד דבר מה פה

יש לי אמא והיא לא תלך לישון

אוי בן יחיד אני

אמא מחכה לי בחלון.

מתי כספי, המפיק המוזיקלי של התקליט, ביקש מאהוד מנור לכתוב לו גרסה חדשה, למופע ולתקליט "ארץ טרופית משגעת" ב-1987. מנור כתב את "אפילו דקה". מתי כספי שר אותו עם הזמרת הברזילאית סילביניה אסקפה. אני אוהב יותר את הגרסה של אהוד מנור על זו של שבתאי.

נאזין למתי כספי וסילביניה אסקפה ונקדיש את השיר לזכרה של גל קוסטה.

אפילו דקה

אפילו דקה

אפילו לרגע אי אפשר

עוד מעט מחר

כן מוכרח ללכת

צר לי כבר מאוחר

הרכבת יוצאת

רכבת אחרונה הלילה

אחת עשרה בדיוק

יש לי בית אחד

ויש לי אמא

השתדלי הלילה לא לכעוס עלי

כי בן יחיד אני

אמא לא נרדמת בלעדי

אנשי הגשם / להקת "חופים"

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.11.22

פרס הנשיא, שאותו יזם הנשיא פרס ב-2012, מוענק מדי שנה למי "שתרמו תרומה יוצאת דופן למדינת ישראל או לאנושות, בכישרונם, בשירותם או בדרך אחרת". זהו אחד הפרסים היוקרתיים ביותר בישראל.

השבוע התפרסמו שמות הזוכים בעיטור לשנה זו. עם ששת הזוכים נמנית המשוררת והפזמונאית רחל שפירא. כדי להמחיש את רמת היוקרה של הפרס, אציין שאחד מחתני הפרס לשנה זו הוא נשיא קפריסין אנסטדיאדיסט. עוד שני ראשי מדינות שקיבלו השנה את העיטור במהלך ביקוריהם במדינת ישראל הם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ונשיא צ'כיה מילוש זמאן.

לא אחת ביטאתי כאן בפינה את הסתייגותי מן ההפרדה, שלא אחת היא מלאכותית, בין שירים לפזמונים. מקובל שפזמונים הם שירי זמר, כלומר שירים שנכתבו לצורך הלחנה להבדיל משירה, שלא נכתבה להלחנה. לכאורה, הפזמונאות היא סוגה נחותה ביחס לשירה. אולם יש פזמונים נשגבים מאוד, שעומדים בשורה אחת עם מיטב השירה, וקשה להבחין בינם לבין שירה שהולחנה בדיעבד, ואיש אינו מגדיר אותה כפזמון. גדולי המשוררים העבריים כתבו גם פזמונים, ובהם ביאליק, אלתרמן, שלונסקי, נתן זך ואחרים. כזו היא גם רחל שפירא. איני חושב שפזמוניה נופלים באיכותם ורמתם משירתה הפואטית.

אני אוהב מאוד את יצירתה של רחל שפירא. לאורך השנים השמענו בפינה עשרה שירים שלה. שתי פינות הוקדשה לה – כאשר נערך לכבודה אירוע הוקרה בכנס "מי אני? שיר ישראלי" השמענו את "כמו צמח בר" בפי חוה אלברשטיין, ובמלאת לה שבעים השמענו את "חומות חימר", בביצוע מרגלית צנעני. מבין שאר הפינות שהקדשנו לשירתה אציין גם את "מה אברך", "בראשית" ו"עוד יום".

רחל שפירא היא אחת היוצרות המוכשרות והבולטות בשירה ובזמר העברי, לאורך יותר מחמישים וחמש שנה. שפירא היא עוף מוזר בתרבות הישראלית. היא רחוקה מאוד מחיי התרבות, מעולם האמנות, מהמיליה האמנותי, מהבוהמה ומהתקשורת הישראלית. לאורך כל הקריירה שלה היא סרבנית ראיונות – הממעטת מאוד להתראיין, היא אינה מופיעה בפרמיירות, תמונותיה אינן מתנוססות בכלי תקשורת; מעטים מאוד יודעים כלל איך היא נראית או מכירים את קולה. היא שומרת בקנאות על פרטיותה.

שפירא נולדה ביולי 1945 בקיבוץ שפיים, בת לחברי הגרעין המייסד של הקיבוץ. שם היא נולדה ושם חיה את כל חייה, ללא כל תקופה מחוץ לקיבוץ. כבר כילדה היא כתבה לעלון הקיבוץ ולאירועי הקיבוץ, אך ממש לא חלמה על קריירה אמנותית ולא תכננה להיות פזמונאית מוכרת. היא שירתה בצה"ל בחיל האוויר, ומיד חזרה לקיבוץ. למדה הוראה ובמשך עשרות שנים עבדה כמורה בחינוך המיוחד. לאחר מכן עזבה את ההוראה ועבדה בבית ההארחה של הקיבוץ.

בית ההארחה קשור מאוד לקריירה שלה כפזמונאית מוכרת. זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, נפצע יאיר רוזנבלום בתאונת דרכים, ועם שחרורו מבית החולים עבר לתקופת התאוששות בבית ההבראה בשפיים. שם, נתקל בחוברת זיכרון לבן הקיבוץ דדי קרוק, שנפל במלחמה. בחוברת הופיע שירה של שפירא "מה אברך", אותו כתבה לזכרו של דדי, בן כיתתה. רוזנבלום התלהב מן השיר, הלחין אותו ומסר אותו ללהקת חיל הים עם הסולנית רבקה זוהר. השיר הזה היה הצלחה גדולה, ועד היום הוא נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית.

בעקבות השיר, זמרים ומלחינים רבים פנו לרחל שפירא בבקשה שתכתוב להם, וכך לאורך השנים שיריה הם חלק מליבת הזמר העברי. היא בעיקר משוררת של זמרות, וזמרות רבות מזוהות עמה, שרו עשרות משיריה ואף הוציאו תקליטים שלמים משיריה, ובהן חוה אלברשטיין, אילנית, גלי עטרי, מרגלית צנעני, רוחמה רז ואחרות. הלחינו את שיריה גדולי המלחינים, ובהם סשה ארגוב, משה וילנסקי, נחום היימן, מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום, נורית הירש, ירוסלב יעקובוביץ', שלום חנוך, מיקי גבריאלוב וחנן יובל.

הכתיבה של שפירא מגוונת מאוד, רבת סגנונות ונושאים, משירים על עצי הזית המחורצים כפני הוותיקים בקיבוץ, המחבר את הנוף הפיזי של ארץ ישראל עם הנוף האנושי של דור המייסדים ועד "פרח משוגע" על ג'ניס ג'ופלין, שהיא אמנית שאורח חייה הוא אולי היפוכם המוחלט של חייה של רחל שפירא. משירי ארץ ישראל הישנה, הקיבוצית והאשכנזית, ועד השירים המזרחיים שכתבה למרגלית צנעני.

השיר אותו נשמע היום הוא "אנשי הגשם", שהלחין נחום היימן ושרה להקת "חופים". שיר מקסים ומסתורי. מיהם אותם אנשי הגשם? על פתרון החידה הזו נשברו קולמוסין רבים, ויש הצעות רבות ושונות זו מזו. רחל שפירא, לא סייעה בפתרון החידה.

השיר מספר על אותם אנשי הגשם, המתכווצים במעיליהם, מצניעים את עצמם, ודואגים לממוענת השיר, אף היא מסתורית, שמרוחקת ואינה רואה את אנשי הגשם. הם מקבצים את חיוכיה בגניבה, ומבטה טרם נפגש במבטיהם והיא לא אמרה להם מילה טובה. אבל כאשר היא תהיה נבגדת, מופקרת ומוחרמת, הם יכתירו אותה למלכתם היחידה ויחלקו אתה את לחם צערה.

אבל בינתיים, היא עוד חוגגת ואינה זקוקה להם. ואילו הם מביטים בה בחמלה, ולו יכלו היו נותנים את חייהם לשמור עליה מעוני או מחלה. הם ממתינים לה בפינה, "נאמנים כצל, סבלניים כזמן" – איזו שורה נפלאה! בכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה, הם לוקחים אותה לעבר מפתנם.

והבית האחרון יפה כל כך: " כשאוהבייך ישכחו / וכל כלבייך ינבחו / אנשי הגשם יאספוך אל מיטתם. / והם ירימו את ראשך / ויאמצו את ייאושך / לחממך בפרורי אהבתם".

זהו שיר אהבה, אך הוא שונה מאוד משירי אהבה אחרים, כיוון שלא מדובר כאן באהבה, אפילו חד צדדית, סודית, לא ידועה, של גבר לאישה, אלא לאהבה קבוצתית, של קבוצת אנשים – אנשי הגשם, לאישה אחת. וכאן מתחילה החידה, מתחיל המסתורין. מיהם אותם אנשים? מדוע הם מסורים אליה כל כך? מה מדריך אותם? ומדוע הם מכונים אנשי הגשם?

באשר לכינוי "אנשי הגשם", יש מעין הסבר טכני בבית הראשון, אך אין הוא מקדם אותנו לפתרון חידת זהותם. מסופר עליהם שהם מתכווצים במעיליהם ומצניעים את עצמם, שעה שטיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם על עלבונם.

להלן כמה מהתיאוריות על זהות אנשי הגשם. על פי אחת התאוריות האישה היא מדינת ישראל ואנשי הגשם הם אנשי המוסד, המסורים לה כל כך אך הם כרואים ואינם נראים, מתכווצים במעיליהם, מצניעים את עצמם, אך יתנו את חייהם כדי להציל את המדינה.

תאוריה אחרת מדברת על אנשי הגשם כעל ההורים, הדואגים לילדיהם ומסוככים עליהם ודואגים למחסורם, ולא תמיד מקבלים את התודה וההכרה שהם ראויים לה. על פי אחת התאוריות ההורות ממוקדת להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים. עוד תאוריה הורית היא על ההורים בקיבוץ, בלינה המשותפת, שכה דאגו לילדיהם, אף שהודרו למדרון אחורי ולא היו בליבת חינוכם והטיפול בהם.

תאוריה אחרת מציגה אותם כחקלאים, המטפלים במסירות בצמחים ובבעלי החיים שעליהם הם מופקדים. ההסבר הזה מתחבר לגשם, החיוני כל כך לחקלאות וגם להיותה של רחל שפירא בת וחברת קיבוץ.

ויש הרואים את אנשי הגשם כעובדים סוציאליים ואפילו כאנשי "חברה קדישא" העושים למת חסד של אמת. ועוד הסבר הוא שמדובר באנשים שעובדים תמיד, גם בגשם ובקור, כמו חיילים ושוטרים.

המסתורין בשיר אינו נוגע רק לזהותם של אנשי הגשם, אלא למטפורות ומשפטים המופיעים בשיר. מה הן הטיפות הגדולות שזולגות עליהם? בדרך כלל איננו משתמשים במילה "זולגות" לתיאור של גשם, אלא דווקא של דמעות. הטיפות הללו זולגות מכחול לילותיהם. מהו לילה כחול? מן הסתם לילה צלול, ללא עננים. אך אם אין עננים אין גשם. ואולי באמת הגשם אינו אלא דמעות?

איך הם מקבצים את חיוכיה בגניבה? אפשר לראות כאן משהו קצת אפל, של אנשים האורבים למישהי ללא ידיעתה כדי לגנוב את חיוכיה.

למה אנשי הגשם יחלקו אתה את "לחם צערה"? מדוע לא יחלקו גם את "לחם שמחתה"? למה הם יופיעו רק בצר לה? רק כשתהיה נבגדת? למה רק אז הם יכתירו אותה למלכתם היחידה? למה רק אם תהיה בעוני או במחלה הם יופיעו? ולמה הם מביטים בה בחמלה? האם הם יודעים משהו שהיא אינה יודעת, על עוני או מחלה או בגידה של חבריה, והם מסתירים זאת ממנה? אם כן, מדוע אינם מנסים למנוע את האסון, אלא מחכים לכך שיקרה ואז יבוא יומם להתערב ולהציל אותה? ומהי אותה בגידה, שצפויה לה, כשאוהביה ישכחו אותה ואפילו כלביה הנאמנים ינבחו עליה כעל אדם זר ואנשים כבר לא יברכו אותה לשלום; אותו אירוע שבו הם יצאו מן החשיכה ויאספו אותה אל מיטתם?

"ממתינים לך בפינה". מה זאת אומרת? האסוציאציה היא ל"מחכה לו בסיבוב", שזו אסוציאציה שלילית. "וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה, לוקחים אותך לעבר מפתנם". מלכתחילה הם מתוארים כרואים ואינם נראים, שממתינים למשהו, נאמנים כצל, סבלניים כזמן. ופתאום הם אקטיבים, שבכל יום, בכל חודש, בכל שנה הם לוקחים אותה אל מפתנם. איך הם לוקחים אותה, ללא ידיעתה? ומהו מפתנם, אליו הם לוקחים אותה. פירוש מעניין שקראתי פעם, הוא שמי שיקחו אותה אל מפתנם, הם היום, החודש והשנה החולפים, שהם הנושא במשפט. יתכן.

ומה פירוש "יאספו אותך אל מיטתם?" האסוציאציה המינית המתבקשת, בעייתית קצת כאשר מדובר בלשון רבים – מיטתם. יש להם מיטה אחת והיא תיאסף אל המיטה של כמה גברים? זה לא נשמע טוב. אבל המשפט הזה מתחבר לפירוש על אודות ההורים בלינה המשותפת בקיבוץ, שבמצוקתה של הילדה, יאספו אותה אל ביתם ואל מיטתם.  

ומה פירוש יאמצו את ייאושך? הם לא יתנו לה תקווה, אלא יצטרפו לייאוש ויאמצו אותו גם אליהם? ולמה הם יתנו לה רק את פרורי אהבתם? למה רק פירורים? היא לא ראויה ליותר?

המון סימני שאלה. ואפילו לא אנסה להציע סימני קריאה, כי היופי בשיר הזה הוא המסתורין שבו, שמאפשר פירושים רבים. אומר רק שאני תמיד ראיתי באנשי הגשם אנשים המסורים למשהו; לאדם, לקולקטיב או לרעיון, ועושים זאת בכל מאודם, שלא על מנת לקבל פרס.

את השיר כתבה רחל שפירא בנעוריה, בשנות השישים, עוד בטרם כתבה שירים להלחנה. במהלך השנים היא הציעה אותו למלחינים רבים, לטענתה – מטובי המלחינים, אך אף לחן לא היטיב לבטא את השיר. בראשית שנות השמונים, כאשר נחום היימן חזר לארץ לאחר שנים רבות באירופה, הקים את להקת "חופים" עם האמנים הצעירים מאיר בנאי, משה דץ, חני לבנה ואחרים, והעלה את המופע שלהם אתו, ממיטב שיריו לאורך השנים, הוא קיבל מרחל שפירא את השיר. הוא הלחין אותו ואריק רודיך עיבד אותו. העיבוד המקסים היטיב ליצור בשמיעת השיר תחושה של נקישות הגשם.

שיר מקסים ואהוב עליי מאוד. איני חושב שהוא מאפיין את יצירתה של רחל שפירא, ואולי דווקא בשל כך, הוא מציג את המנעד היצירתי הרחב שלה. ולכן בחרתי דווקא בו לציין את זכייתה של רחל שפירא בעיטור הנשיא.

אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם

הם כבר למדו איך להצניע את עצמם

טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם

טיפות גדולות זולגות על עלבונם.

את מרוחקת ואינך רואה אותם

הם מקבצים את חיוכייך בגניבה

ומבטך עוד לא פגש במבטם

עוד לא אמרת להם מילה טובה.

אם אהובייך יפקירוך

אם תחניק אותך בגידה

אם לשלום כבר איש אותך לא יברך –

אנשי הגשם יכתירוך

למלכתם היחידה

ויחלקו אתך את לחם צערך.

עודך חוגגת ואינך זקוקה להם

אנשי הגשם מביטים בך בחמלה

לו רק יכלו היו נותנים את חייהם

לשמור אותך מעוני או מחלה.

אנשי הגשם ממתינים לך בפינה

נאמנים כצל, סבלניים כזמן

וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה

לוקחים אותך לעבר מפתנם.

כשאוהבייך ישכחו

וכל כלבייך ינבחו

אנשי הגשם יאספוך אל מיטתם.

והם ירימו את ראשך

ויאמצו את ייאושך

לחממך בפרורי אהבתם.

שיר חייל / שלמה ארצי

פינתי השבועית ברדיוטק, 3.10.22

בעוד יומיים, ביום הכיפורים, ימלאו 49 שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. בעוד שלושה ימים, יחול יום השנה הלועזי לפרוץ המלחמה, 6 באוקטובר.

שירים רבים נכתבו במלחמה ואחריה. השיר שנשמע הערב נכתב עוד לפני המלחמה, בידי קצין צה"ל שנפל במלחמה. הקצין הוא סרן נמרוד גאון. השיר הוא מכתב ששלח נמרוד לחברתו, עמליה. כיוון ששלמה ארצי היה הזמר האהוב על נמרוד, משפחתו שלחה לו את השיר. שלמה ארצי הלחין את השיר, העניק לו את הכותרת "שיר חייל", והכניסו לתקליט "דרכים", שיצא לאור בשנת 1979. מלבד "אתמול חלפו הציפורים" של המשורר משה בן שאול, "שיר חייל" הוא היחיד בין שירי התקליט, שארצי לא כתב את מילותיו.

נמרוד גאון נולד ב-1951 בקיבוץ גבולות שבנגב. בגיל עשר עבר עם משפחתו לאשקלון. את הלימודים העל יסודיים עשה במחזור הראשון של הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד גימנסיה הרצליה בתל אביב. באוגוסט 1969 התגייס נמרוד לחיל השריון, עבר את מסלול ההכשרה לאיש צוות, קורס מט"קים, קורס קציני שריון, וקורס מפקדי פלוגות. בשנים 1972-1973 שירת בסיני בגדוד 46, חטיבה 401, כמפקד פלוגה ג' ולאחר מכן כמפקד פלוגת הצמ"פ. בספטמבר 1973 עבר לבית הספר לשריון (חטיבה 460) ושירת כמפקד פלוגה בגדוד 198. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים הועברה הפלוגה לגדוד 196 תחת המג״ד עמרם מצנע. ביומה הראשון של המלחמה בלם הגדוד את המצרים באזור ציונה ועבר להיות תחת פיקוד חטיבה 14. ביומה השני של מלחמת יום הכיפורים, נהרג סגן נמרוד גאון בקרב שהתחולל באזור נוזל על גדות תעלת סואץ. בן 22 היה במותו. לאחר מותו הוא הועלה לדרגת סרן. על תפקודו בקרב קיבל נמרוד ציון לשבח ממפקד האוגדה.

לאחר נפילתו, הוציאה המשפחה ספר זיכרון, שכלל הספדים, סיפורים של חבריו, מכתבים שכתב וצילומים שצילם. מכתבו לעמליה התפרסם בספר, ושורה מתוכו, "אני חייל ואל תבכי ילדה", הייתה לשם הספר.

השיר מעניין מאוד, כיוון שהוא מעיד על כותבו, אדם שבחר בגיל צעיר מאוד בדרך חיים של חיילות, פיקוד וקצונה – כאדם הרחוק ממיליטריזם. אין הוא נמשך אחרי הצבאיות, אחרי המדים והדְרָגות. כל אלה הם בעבורו תחפושת. הוא אינו חייל במהותו, אלא אדם המחופש לחייל. המדים הם מעין כתונת משוגעים שבה האדם כפות. האדם שמתחת למדים הוא איש תרבות. הוא מציג את עולמו התרבותי. הוא מאזין לג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן על בובי מקגי. הכוונה לשירה Me and Bobby McGee"", "אני ובובי מק-גי", שבוצע לראשונה בפי רוג'ר מילר אך התפרסם בביצועה של ג'ניס ג'ופלין אחרי מותה. הוא מאזין גם למוסיקה קלאסית – רביעייה קאמרית מנגנת מוסיקה צלולה ומעבירה בו אותן צמרמרות עונג ידועות. על שולחנו ספר סיפורים של צ'כוב.

השורה החוזרת בסוף כל בית היא "אני חייל ואל תבכי לי ילדה". אני אוהב במיוחד בית, שהוא בעיניי שירה לירית יפה, המצביעה על עולמו הֶעשיר ונפשו הפיוטית של החייל: "אני מוסיף ללכת בשביל הצר, מושך במעלה הדורות רב החתחתים. מעלי ציפורים, דואות חופשיות והרוח במרחבים – כמו קוראת תגר".

אל תבכי לי ילדה, הוא כותב לה, אך בסוף השיר הוא מבקש, "בכי לי ילדה" והוא מפרט על מה: "על רגעי הבדידות, על הציפיות ועל השנים, ובכי על שני לבבות אוהבים ורחוקים".

אני רואה בשיר ביטוי לחייל ולקצין הישראלי, שהבחירה בשירות אינה מתוך מיליטריזם, אלא מתוך הכרת החובה והאין-ברירה. קצינים שהם "ספרא-וסייפא", אנשי תרבות, שאלמלא הכורח הלאומי, היו בוחרים בנתיב חיים אחר לגמרי.

השיר היפה הזה זכה להצלחה רבה ועד היום הוא מושר רבות. נקדיש את הפינה לזכרו של נמרוד גאון ולזכרם של כל חללי צה"ל במלחמת יום הכיפורים.

אני שומע שוב ברגעי השלווה

את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן

על בובי מק-גי. רביעייה קאמרית

מנגנת מוסיקה צלולה מעבירה בי

שוב אותן צמרמורות עונג ידועות.

אבל אני חייל – ואל תבכי לי ילדה.

אני מוסיף ללכת מוסיף בשביל הצר,

מושך במעלה הדורות רב החתחתים.

מעלי ציפורים, דואות חופשיות

והרוח במרחבים – כמו קוראת תגר,

אבל אני חייל – ואל תבכי לי ילדה.

אהבתי – רגעי זיכרונות וגעגועים טרופים.

על השולחן סיפורים של צ'כוב, כאבן שאין

לה הופכין, כי אני הוא אדם מחופש

לחייל, כפות בכתונת משוגעים –

אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות,

על הציפיות ועל השנים, ובכי על

שני לבבות אוהבים ורחוקים.

לך אִתה / קובי רכט

פינתי השבועית ברדיוטק, 19.9.22

הפינה מוקדשת היום לכבודו של המוסיקאי והשחקן קובי רכט, שמחר ימלאו לו 75.

קובי רכט מופיע על הבמות מגיל 9, תחילה בתיאטראות ילדים ובגיל 13 הוא כבר שיחק ב"הבימה", במחזה "יוליוס קיסר". בגיל 16 הקים את להקת הקצב "קובי רכט וכוכבי הלכת". הוא שירת כסולן של להקת פיקוד מרכז. הוא הקריין שמספר את סיפורי הלוחמים בשיר "גבעת התחמושת".

עם שחרורו מצה"ל פתח בקריירת סולו, הקליט שירים ראשונים וב-1968 הוציא עם עדנה גורן תקליט של שירי סשה ארגוב. עד היום מופיעים השניים עם שירי התקליט. ב-1969 השתתף בקברט הסאטירי של חנוך לוין "קטשופ".

ב-1970 החל שיתוף הפעולה הפורה עם קובי אושרת. הם הקימו את צמד "הקוביות". להיטם הגדול היה "למה עכשיו". מאוחר יותר הצטרף אליהם חנן יובל, וההרכב נקרא שלישיית "שובבי ציון", שזכתה לפופולריות רבה, לפרס "כינור דוד" היוקרתי ולתואר להקת השנה.

ב-1972 קובי ואשתו לשעבר איריס יוטבת יצאו לאירופה ופתחו בקריירה בינלאומית. הם הקימו הרכב משותף עם קובי אושרת שנקרא "וירגו". לאורך שנים כתב קובי מוסיקה לסרטים (ואף זכה על כך בפרס אופיר), כתב עם אשתו מחזמר דיסקו, וכשחקן, שיחק בסרטים ובהם "הלהקה", "הוא הלך בשדות" ו"צומת וולקן", שיחק בהצגות, הלחין ועיבד לזמרים אחרים.

ב-1986 עזב רכט את הארץ וחי שש שנים בלוס-אנג'לס. גם בשנותיו בניכר, המשיך ליצור ולהקליט בעברית, הגיע פעמים אחדות בשנה להקלטות בישראל. הוא חזר לארץ ב-1992 והקים עם יושי שדה את להקת "ההוא".

עד היום רכט ממשיך לכתוב מוסיקה ולהופיע בהרכבים שונים, ובאיחודים של הרכבי העבר שלו. הוא הוציא לאורך השנים 13 תקליטים, 6 בעברית ו-7 באנגלית.

שירו שאשמיע מזוהה בעיקר עם אילנה רובינא, המבצעת המקורית שלו – "לך אִתה". קובי רכט כתב את המילים. יחד עם קובי אושרת הוא כתב את המנגינה. אילנה רובינא, שבעוד כחודש ימלאו שנתיים למותה, הקליטה אותו ב-1971 לתקליטה השני "שני הצדדים". השיר זכה להצלחה רבה, צעד בפסגת מצעדי הפזמונים וכיכב במצעד השנתי.

ב-1995, הוציא קובי רכט את תקליטו "קובי רכט", שכמעט את כל שיריו כתב והלחין בעצמו. עם השירים בתקליט נמנית גרסת הכיסוי שלו לשיר "לך אתה".

השיר נכתב בלשון נקבה בגוף שני – אישה אומרת לבן זוגה שהיא רואה בעיניו, בפניו ובזרועותיו שהוא כבר אינו אתה, אלא מאוהב באישה האחרת. והיא אומרת לו, ש"אם היא אמרה שהיא אוהבת רק אותך כל כך, אז לך אִתה, לך אִתה לשם".

נאחל לקובי רכט להמשיך ליצור, להקליט ולהופיע עוד שנים רבות.

אני רואה שוב בעיניך

שהיית שוב אִתה אתמול

אני רואה איך בעיניך

אתה והיא עכשיו לבד, לבד

אני רואה שוב את פניך

מביטות בי באותו מבט

אני אוחזת בידיך

בידיך הקלות כמעט

אם היא אמרה שהיא

אוהבת רק אותך כל כך

אז לך אִתה

לך לשם

אם היא אמרה שהיא

אוהבת רק אותך כל כך

אז לך אִתה

לך לך אִתה לשם

אני רואה שוב בעיניך

האתמול שלך רק היא אִתך

אני רואה איך בידיה

את ראשך כל כך בחום ליטפה

אני רואה בזרועותיך

איך ראשה בזרועותיך נח

אני רואה שוב בעיניך

איך כולה, כולה שלך, כולה

אם היא אמרה שהיא…

לא אני הוא האיש / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיוטק, 22.8.22

ביום ראשון שעבר הלך לעולמו אחד היוצרים החשובים בתולדות המוסיקה הישראלית, צביקה פיק. הוא הותיר אחריו מאות שירים, שהפכו לחלק ממחזור הדם של הישראליות.

צביקה פיק נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג. החל את דרכו בלהקות קצב שונות ובהן "שוקולדה". היה הסולן של המחזמר "שיער" – תפקיד שהפך אותו לכוכב ענק והוא התמסר לתפקיד הסטאר. לאחר המחזמר החלה הקריירה שלו כסולן וכמלחין לעצמו ולרבים מהזמרים הישראלים.

בראיונות עמו, סיפר צביקה פיק שמשחר ילדותו ועד עתה, כל הזמן מתרוצצות בראשו מנגינות. הוא כל הזמן מלחין. רובן אינו הופכות לשיר. ויש שהן מתבשלות לשיר, וכבר במחשבה בראשו הוא מתזמר את הנגנים ומעבד את התפקידים השונים ואת המעברים המוסיקליים. כשהוא מתיישב ליד הפסנתר, הוא רק מוציא לפועל את הלחן שכבר היה בראשו. במרבית שיריו, המנגינה נכתבה לפני המילים. אך גם כאשר הוא מלחין שיר למילים, התהליך דומה – רובו התנהל בראשו, ברעיונות שעליהם חשב ואז הוא יישם אותם ליד הפסנתר. מה שאני אוהב במיוחד ביצירותיו של צביקה פיק, הוא את קטעי המעבר, קטעי הסולו של הקלידים ואת קטעי הפתיח של רבים מן השירים. מסתבר, שאותם קטעים נהגו מראש, יחד עם הלחן של המילים.

צביקה פיק הוא מלחין ואף פעם לא ניסה לכתוב תמלילים לשיריו. את מרבית שיריו כתבה אשתו הראשונה מירית שם-אור. שירים אחרים כתבו לו הפזמונאים המובילים בישראל. קטגוריה מיוחדת במכלול יצירתו היא שירי המשוררים. ב-1978 הוא הוציא תקליט של שירי משוררים ומאז שירים אלה הם מרכיב משמעותי ביצירתו. בעיניי, השירים הללו הם פסגת יצירתו. בחלק משיריו, בולט הפער בין רמת הלחן לרמת המילים. כך, למשל, השיר "מרי לו", שכתבה מירית שם-אור, מגדולי להיטיו ושיר הנושא במחזמר של "הבימה" על יצירתו. בעיניי, זוהי יצירת מופת מוסיקלית גאונית, המולבשת על מילים בנאליות, החסרות את הניצוץ היצירתי ההולם את המנגינה הנפלאה. ההלימה בין המילים והמנגינות באה לידי ביטוי בשירי המשוררים.

המצליח והמפורסם בין שירי המשוררים שהלחין צביקה פיק, הוא "נאסף תשרי", שכתב נתן יונתן. העובדה שצביקה פיק נפטר בחודש אב, הפכה את השיר, הנפתח במילים "מת אב", לשיר המשמעותי שליווה את הידיעה על מותו. את "נאסף תשרי" השמענו לא מכבר בפינה זו. שיר נוסף של משורר שהשמענו כאן, היה "על חטא" של יונתן רטוש. בין שירי המשוררים הנוספים של צביקה פיק נזכיר את "שושנת פלאים" של טשרניחובסקי, "ערב סתיו יפה" של אלתרמן, "השנים שחלפו" ו"שוב נתחיל מחדש" של נתן יונתן, "אין מדינה לאהבה" ו"פרפרה" של יהונתן גפן, "צער אינו משאיר סימנים" של נתן זך, ו"כוכבים בדו" של אלכסנדר פן.

אנו נאזין היום לשיר אחר של אלכסנדר פן, שזכה ללחן מקסים של צביקה פיק – "לא אני הוא האיש".

פן כתב את השיר שנה לאחר עלייתו לארץ, ב-1928. הכותרת המקורית של השיר היא "לא אני". השיר התפרסם בכתב העת "כתובים" ב-1929. בשנה שבה כתב פן את השיר, הוא התחתן עם בלה דון. בלה הייתה נערה בת 18 שפן התאהב בה בטירוף וחיזר אחריה נמרצות ובעיקשות, אך היא לא נענתה. הוא איים פעמים אחדות בהתאבדות ואף ירה לעצמו ברגל ופצע את עצמו. בלה התפעלה מגילוי האהבה הזה ונעתרה לו. בַּשיר, שכתב באותה תקופה, הוא כותב שלא הוא האיש שיביא לה טבעת. במקום טבעת הוא הביא לה את צרור קורות נדודיו הישנים. "אחר לך יביא טבעת", הוא כותב. אך, כאמור הוא דווקא הביא טבעת לבלה באותה שנה. נישואיהם לא האריכו ימים, אך הם הניבו את בתם זרובבלה ואת בנם אדם שנפטר בגיל שנתיים וחצי.

ב-1972, יומיים אחרי פטירתו, יצא ספר שיריו "היה או לא היה" בעריכת יוסי גמזו. השיר "לא אני" נכלל בו. אותה תקופה התאפיינה בטרנד של הלחנת שירי משוררים. השיר זכה למספר לחנים.

הראשון שהלחין אותו היה משה וילנסקי, ל"חגיגת הזמר העברי" במוצאי יום העצמאות 1976, שבניגוד לפסטיבלי הזמר בשנים שקדמו לה, היא לא היה אירוע תחרותי. את השיר ביצע יהורם גאון. המלחין השני היה רוני וייס, ב-1978, עבור אריק לביא. השיר נכלל בתקליטו של לביא "אני אשיר לך שיר".

באותה השנה, צרויה להב הסבה את תשומת לבו של צביקה פיק לשיר. הוא התרשם וכתב את הלחן היפה ביותר. השיר נכלל בתקליטו עתיר להיטי הענק "מוזיקה". השיר זכה להצלחה גדולה, כמו רבים משירי התקליט ובהם "מרי לו", "מוזיקה", "שוב נתחיל מחדש", "נאסף תשרי", "אהבה בסוף הקיץ", "אין מדינה לאהבה" ו"שושנת פלאים".

לצורך המנגינה, שינה צביקה פיק מעט את המילים. לכן, אקרא את המילים המקוריות:

לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ, לֹא אֲנִי –

אֶל בּוֹאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ.

צְרוֹר קוֹרוֹת נְדוּדַי הַיְשָׁנִים

לָךְ הֵבֵאתִי בִּמְקוֹם טַבַּעַת.

אַל תַּטִּילִי מֶבָּט, כַּחַכָּה, –

אֶת עָצְבִּי מֵעֵינַי לֹא יִמְשֶׁה הוּא.

כִּי לֹא לִי אַתְּ לֵילוֹת מְחַכָּה,

לֹא אֵלַי בְּדִידוּתֵךְ נִמְשֶׁכֶת.

לֹא כּוֹכָב בְּיָדִי, לֹא חֲלוֹם –

יְתוֹמָה מִשְּׁנֵיהֶם וְרֵיקָה הִיא.

לוּ קִרְבִי נָא וּרְאִי בַּחַלּוֹן

עַל מִצְחִי הֶעָיֵף אוֹת קַיִן.

מָה אִכְפַּת לָךְ אֲנִי אוֹ הוּא,

אוֹ אַחֵר יִתְנַבֵּא עֲלֵי סַעַר,

וּבַלֵּיל, תּוֹךְ לִחוּשׁ וְהִרְהוּר,

תֵּרָקֵם לָךְ בְּדָיַת הַסַּהַר.

וְעִם אוֹר, עֵת הַשַּׁחַר יַקִּישׁ

בְּקַרְנֵי אַרְגָּמָן עַל הַדֶּלֶת, –

הוּא אֵלַיִךְ יָשׁוּב לְהַגִּישׁ

לָךְ שִׁירָה מַשְׁכִּימָה עַל אַיֶּלֶת.

מִכֻּלָּם מְנַת-חֶלְקֵךְ תְּאַלְּמִי –

בּוֹ הָעֹז, בּוֹ הַצְּחוֹק, בּוֹ הַכֹּחַ.

וּבְמוֹתֵךְ לֹא יֵדְעוּ לְמִי

אַתְּ הִקְדַּשְׁתְּ אֶת לִבֵּךְ הַמָּנוֹחַ.

אַל תִּבְכִּי, תַּעֲבֹרְנָה שָׁנִים

וְאַחֵר לָךְ יָבִיא טַבַּעַת.

וַאֲנִי –

לֹא אֲנִי, לֹא אֲנִי

הוּא הָאִישׁ אֶל בּוֹאוֹ מְצַפָּה אַתְּ.

הדובר בשיר עוסק באהבתה של אישה שאין בכוונתו לשאתה לאישה. הוא אינו מאמין שאהבתה צריכה להיות נתונה לו אלא לאחר. "מה אכפת לך: אני או הוא או אחר יתנבא עלי סער", שעשוי להגיע בעתיד הרחוק, "תעבורנה שנים ואחר לך יביא טבעת" והוא מתייחס בסרקזם לאהבתה אליו: "ובמותך לא ידעו למי את הקדשת את לבך המנוח".

כמו ברבים משיריו, אני אוהב מאוד את הפתיח ואת קטע המעבר המוסיקלי בשיר. בעיניי, "לא אני הוא האיש" הוא אחת מפסגות יצירתו של צביקה פיק.

יהי זכרו ברוך!

לא אני הוא האיש לא אני

אל שובו משכבר מצפה את

את קורות נדודי הישנים

לך הבאתי במקום טבעת.

במבט אל תצודי יגון

הוא חלף אך לא מת עדיין

התקרבי וראית בחלון

על מצחי העייף אות קין.

אל תבכי תעבורנה שנים

ואחר לך יביא טבעת

ואני לא אני, לא אני

הוא האיש אל בואו מצפה את.

מה איכפת לך אני או הוא

או אחר יתנבא ביער

ובחצות תוך דממת הרהור

לך ירקום אגדת הסהר.

והשחר בשחוק עת יקרא

ויחרוק שן מבעד לדלת

אז יופיע אחר ושירה

לך ישיר משכימה ונבדלת.

אל תבכי תעבורנה שנים…

מכולם מנת חלקך תקחי

בו יגון בו הצחוק בו הכח

ובמותך לא ידעו למי

את הקדשת את ליבך המנוח.

אל תבכי תעבורנה שנים…

ציפור מדבר / יהודית רביץ

פינתי השבועית ברדיוטק, 8.8.22

פרס אקו"ם על מפעל חיים יינתן השנה ליהודית רביץ ולזאב נחמה. יהודית רביץ קיבלה את פרס מפעל חיים על שם נעמי שמר וזאב נחמה את פרס מפעל חיים על שם אהוד מנור.

יהודית רביץ היא אחת הזמרות והיוצרות הפופולריות של פינה זו, בה השמענו עד כה 15 משיריה והרבינו לספר על אודותיה. אציין רק, שבשנים האחרונות היא נעלמה – לא מופיעה, לא מקליטה ואני מקווה שהענקת הפרס לא תהיה סיכום מפעל החיים, אלא להיפך, זריקת מרץ לשוב וליצור, להקליט ולהופיע.

כך נאמר בנימוקי השופטים להענקת הפרס: "יהודית רביץ היא כמעט שם נרדף למינוח 'מוזיקה ישראלית'. בקול צלול ומדויק, בעבודה קשה ובענווה, בכישרון הלחנה מרהיב ובהפקות מוזיקליות מוקפדות – רביץ היא שותפה מרכזית ליצירתו של פס הקול הישראלי. במהלך הקריירה הענפה שלה הלחינה רביץ שירי משוררים שבזכות מנגינותיה היפהפיות והקליטות הפכו לפזמונים השגורים בפי כל. בהיותה זמרת מצליחה שגם יוצרת ומפיקה רבים משיריה, רביץ מהווה לאורך השנים מודל והשראה לזמרות וליוצרות רבות".

לזאב נחמה, זו הופעה ראשונה בפינתנו, ולכן אקדיש קצת יותר לסיפורו.

זאב נחמה, יליד 1961, כלומר בן 61, צעיר בארבע שנים מיהודית רביץ, הוא בראש ובראשונה עמוד התווך של להקת "אתניX"; סולן הלהקה והיוצר של מרבית שיריה. הוא זמר, פזמונאי, מלחין ומפיק. נולד בשכונת פלורנטין בת"א וגדל בחולון. אביו הוא ממשפחה שחציה מסלוניקי שביוון וחציה משפחה ספרדית ירושלמית. אמו עלתה מבלגיה.

לאחר שחרורו מצה"ל, בו שירת כלוחם בסטי"ל, השתתף בלהקת המחאה "מוסקבה", לצד עובדיה חממה, תמיר קליסקי עמוס קשת, יאיר נחום ויאיר גת. את להקת "אתניX" הוא הקים ב-1989, והיא פועלת מאז, כבר שלושים ושלוש שנים. שבע פעמים הוכתרה הלהקה כלהקת השנה, במצעדי הפזמונים השנתיים, יותר מכל להקה אחרת. חברי הלהקה הם זאב נחמה, גלעד פסטרנק, גל הדני, יורם פויזנר ונדב וולפסון. חברים שהיו חברים בלהקה אך פרשו במהלך השנים, הם גיל אלון, תמיר קליסקי ויועד נבו.

במהלך השנים הוציאה הלהקה 19 תקליטים, כולל אלבומי אוסף והופעות חיות. בנוסף לכך, הפיק זאב נחמה שמונה תקליטים לאמנים אחרים, מתוכם שלושה לאייל גולן, התקליטים שהזניקו את הקריירה שלו. יחד עם חברו תמיר קליסקי הוא גם כתב שירים ליוצרים אחרים, ובהם איל גולן, חיים משה, יהודה קיסר, שרון חזיז, מרגלית צנעני, שרית חדד ואחרים. לצד להקת "אתניX" הקים נחמה הרכב נוסף, טוטובל, עם גל הדני ויורם פויזנר.

זאב נחמה הוא אחת הדמויות המרכזיות במהלך של הכנסת הזמר הים תיכוני אל לב המיינסטרים של המוסיקה הישראלית, מאז שנות התשעים. הסגנון שלו מבטא שילוב של מזרח ומערב.

וכך נאמר בנימוקי הפרס: "זאב נחמה הוא יוצר מקורי וייחודי שחתום על עשרות להיטי ענק. מראשית דרכו, גם במסגרת להקת 'אתניX' וגם ביצירתו לאחרים, הצליח נחמה לשלב באופן נפלא וחדשני בין מזרח למערב, בין גיטרות לסינטיסייזר, בין שירים אפלוליים ללהיטי קיץ שמיליונים יודעים לשיר. בכתיבתו נחמה עוסק בנושאים של פיוס, אהבת אדם וחתירה לשלום, וניתן לומר ששיריו, שעד היום אהובים, תרמו הלכה למעשה לקירוב בין שכבות ואוכלוסיות".

אז איך נחבר בין חתן וכלת הפרס, זאב נחמה ויהודית רביץ? שירה האהוב עליי ביותר של להקת "אתניX" הוא "ציפור מדבר". מסתבר שגם יהודית רביץ אוהבת מאוד את השיר, ואף בחרה להקליט אותו במסגרת מיזם "עבודה עברית". זה השיר שנאזין לו היום. את מילות השיר כתב זאב נחמה, והוא הלחין אותו יחד עם יועד נבו.

"ציפור מדבר" הוא אחד השירים הראשונים של להקת "אתניX", והוא הופיע בתקליטה הראשון, הנושא את השם "אתניX", ב-1990. השיר צעד לאורך 32 שבועות במצעד, והגיע למקום השני במצעד השנתי.

ב-2008 הקליטה יהודית רביץ את השיר, וזה הביצוע שנשמע.

ברכות ליהודית רביץ וזאב נחמה, כלת וחתן פרס אקו"ם על מפעל חיים.

את קרובה אל קו הגבול

שבויה, קסמו של המדבר

את עמוד האש לפני המחנה – בראשית את

מסיטה אל קו המים והאש לא תבער

את הלהבה והלהב

כמו ציפור את חופשיה

רוצה לגעת בשמיים

כמו ציפור את חופשיה

מסיטה אל קו המים

ציפור מדבר

את קרובה אל קו הסוף

צמאה, עורפו של המדבר

את מעיין יבש באפיקים צרובים – במדבר את

מסיטה אל קו המים והאש לא תבער

את האהבה והלהב

כמו ציפור את חופשיה…

הוא חזר בתשובה / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיוטק, 13.6.22

אורי זוהר, מהדמויות הבולטות, הייתי אומר אפילו המיתולוגיות, בתולדות התרבות הישראלית, נפטר בגיל 86. מחצית חייו היה אורי זוהר מהבולטים בתרבות החילונית הישראלית. במחצית השניה הוא היה רב חרדי. המקום שתפסה הידיעה על מותו בשיח הישראלי ובתקשורת הישראלית, יותר מארבעה עשורים אחרי שנטש את עולם הבידור והקולנוע, מצביע על מקומו המרכזי בה.

אורי זוהר מת. אריק איינשטיין מת. צבי שיסל מת. שמוליק קראוס מת. טליה שפירא מתה. האנשים הללו, מעמודי התווך של חבורת "לול" המיתולוגית, הלכו לעולמם. אני מזכיר את חבורת "לול" דווקא, כיוון שאורי זוהר שאני אוהב הוא בעיקר אורי זוהר של "לול"; המערכונים הגדולים של תכנית הטלוויזיה המיתולוגית, ובהם "העולים החדשים", "חידון התנ"ך", "האופרה לה-מרמור" ושאר המערכונים, הם בעיניי תרומתו החשובה ביותר של אורי זוהר. אני יודע שבהספדים עליו, הוזכרו דווקא סרטיו, ובראשם "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" כתרומתו הגדולה, אך אני אף פעם לא אהבתי את הסרטים האלה, שתמיד היו בעיניי וולגריים, מיזוגינים – הרבה לפני שהכרתי את המילה הזאת, ולבטח אינם מבטאים את הנורמות של התקופה, כפי שיש המציגים זאת היום. ואם הם מבטאים את הנורמות של המיליה של אורי זוהר, אפשר, אולי, להבין למה הוא ברח משם רחוק כל כך. אני זוכר מאוד לטובה גם את אורי זוהר כמנחה תכניות הטלוויזיה – "ברוכים הבאים", "זה הסוד שלי" ו"תשע בריבוע". הוא הפגין בהם אינטליגנציה רבה, כושר אילתור ונוכחות בימתית מהפנטת וכריזמטית. כנער, נהגתי לחקות אותו, ועשיתי זאת לגמרי לא רע. עוד מערכון של אורי זוהר, לא מהתכנית "לול", שאני אוהב מאוד הוא "הנישואין כמוסד סגור", יחד עם תיקי דיין.

בפינה שהקדשתי לאורי זוהר ביום הולדתו השמונים, השמעתי את "שיר הפטנטים" שלו. הפעם, לא אשמיע שיר שלו, אלא שיר שנכתב עליו – שירו של אריק איינשטיין, חברו, "הוא חזר בתשובה". השורה התחתונה של השיר אומרת "שהלכת לי חבר".

החיבור בין אורי זוהר ואריק איינשטיין היה המנוע המרכזי של חבורת "לול", של תכניות "לול" בטלוויזיה, של התקליטים "פוזי", "שבלול", "פלסטלינה", "על הדשא אצל אביגדור", ושל הסרטים "מציצים" ו"עיניים גדולות".

בגרסתו העברית של אריק איינשטיין לשיר של הביטלס "הבלדה על ג'ון ויוקו" – "היה לנו טוב, נהיה לנו רע", מופיעה השורה "אורי היפה מדליק לו מדורה".  אורי היפה הוא אורי זוהר, שהיה פותח את הופעותיו בשאלה לקהל: "אני יפה?" אותה שורה בדיוק מופיעה גם בגרסתו העברית של איינשטיין ל"אובלדי אובלדה". בתקליט "פוזי", שבו נכלל השיר "היה לנו טוב, נהיה לנו רע" מופיע גם השיר "אחינועם לא יודעת". אחינועם היא בתו של אורי זוהר.

ולפתע, באמצע החיים, תוך כדי צילומי "הצילו את המציל", אורי זוהר החל להתקרב לדת ולאמץ אורח חיים דתי. במהרה הוא הלך לקצה הקיצון ביותר, החרדות הליטאית. אריק איינשטיין איבד שותף ליצירה. ועל פי השיר, הוא איבד גם חבר.

אריק איינשטיין אף פעם לא אישר במפורש שהשיר הוא על אורי זוהר, אך על מי הוא אם לא על אורי זוהר? הוא חברו הטוב ש"חזר בתשובה" ולומד עכשיו תורה ואתו האישה והילדים. אגב, אורי זוהר לא היה הראשון בגל ההתחרדות של אמנים חילונים. קדמו לו הזמר והשחקן פופיק ארנון והצייר איקה ישראלי. אשתו של איקה ישראלי, היא אחותה של אליה זוהר. כך שאם אנו מרימים גבה, איך זה שגם היא הלכה אחריו בדרך הזו, איני בטוח שלא אליה הייתה זו שמשכה אותו אחריה לעולם הדת. בראשית הדרך, רבים התייחסו למפנה בחייו של זוהר כג'וק חולף, שיעבור במהרה. וכפי שכותב איינשטיין – אך עברה לה שנה, שום דבר לא השתנה, זו אותה המנגינה והמילים. וחלפה לה עוד שנה, שום דבר לא השתנה, זו אותה המנגינה והמילים.

אבל הקשרים בין אריק איינשטיין ואורי זוהר לא נותקו, וגם אם החברות השתנתה, היא לא נעלמה. בעקבות אורי זוהר, אשתו אליה וילדיו, גם אלונה איינשטיין, גרושתו של אריק איינשטיין, אימצה אורח חיים דתי, ועמה, שתי בנותיהם המשותפות, שירי ויסמין. שירי ויסמין נישאו לשני בניו של אורי זוהר, אפרים פישל ושלום. אריק ואורי זוהר כבר לא היו רק חברים אלא גם מחותנים. ואם אין להם עוד יצירה אמנותית משותפת – הם חולקים נכדים ונינים משותפים. אריק אף פעם לא התנכר לבנותיו החרדיות, לנכדיו ולניניו, אך גם לא התבטל בפניהם ולא הסתיר את דרך חייו השונה. הוא אהב אותם, היה סבא טוב, אך הוא סיפר שכאשר נכד שלו שאל אותו אם הוא יהודי, הוא הסביר לו שיש יהודים שונים ודרכים שונות להיות יהודים ורוב היהודים הם כמוהו.

אורי זוהר ספד לאריק איינשטיין בהלווייתו, ומירר בבכי. "חיית בעולם של טוב, לא יכולת להבין את הרע, עשית טוב לכל עם ישראל כי אתה בנאדם, מתוך השירים ראו את הנשמה שלך".

נראה לי שבפרספקטיבה של אחרי מותם של אריק ואורי, לא בטוח שהלך לאריק חבר.

יהי זכרו של אורי זוהר ברוך!

הוא חזר בתשובה

הוא לומד עכשיו תורה

ואיתו האישה והילדים

ועברה לה שנה

שום דבר לא השתנה

זו אותה המנגינה והמילים

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

מספר סיפור אחר וחוזר ואומר

שהלכת לי חבר

זהו שיר אהבה

אהבה עצובה

שאני ואתה תמיד שרים

וחלפה לה עוד שנה

שום דבר לא השתנה

זו אותה המנגינה והמילים

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

מספר סיפור אחר וחוזר ואומר

שהלכת לי חבר

וחלפה לה עוד שנה

שום דבר לא השתנה

זו אותה המנגינה והמילים

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

מספר סיפור אחר וחוזר ואומר

שהלכת לי חבר

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

סיפור אחר

יש לי אהבה פשוטה / צמד הפרברים

פינתי השבועית ברדיוטק, 30.5.22

בבחירות המהפך של 1977, הופיע זמריר הבחירות הראשון בישראל בשידורי תעמולת הבחירות בטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית כללה ערוץ אחד בלבד, מדורת השבט, ושידורי התעמולה היו ההצגה הטובה בעיר, שמשכה כמעט 100% רייטינג, והשידורים של הערב עצבו את סדר היום התקשורתי של מחר.

הזמריר היה של הליכוד – פרפרזה לשירם של צמד הפרברים "יש לי אהבה פשוטה". השיר המקורי בנוי מבתים שבהם הדובר מסביר שאין לו ואין לו ואין לו, בעצם אין לו מה להציע לה, אך בפזמון הוא מציע לה דבר גדול יותר מכל מה שאין לו – אהבה פשוטה. הזמריר בנוי באותה צורה. הבתים בנויים משורות הנפתחות באין לי ואין לי, כאשר חלק מן ה"אין לי" לקוחים מתוך השיר המקורי, כמו "אלף ל"י משכורת", "אין לי ג'וב בכיר" ועוד. והפזמון הוא ההבטחה הגדולה, גדולה וחזקה מכל החסרונות, "אני רוצה, אני יכול ויש לי כוח להחליף מחר את השלטון". וכמובן כל מה ש"אין לי" משויכים לשלטון המסואב שאותו אני רוצה להחליף. ולמחרת המהפך, החלה מערכת הבחירות להסתדרות. שם התשדירים היו רק ברדיו. וגם שם הליכוד השמיע זמריר על אותו שיר, שנפתח במילים "ב-17 במאי נפל המערך, כשלונות שחיתות ו'השיטה' אתו לקח" והפזמון מבטיח להחליף את השלטון גם בהסתדרות, דבר שלא עלה בידו.

איני יודע או איני זוכר האם כותב השיר הגיב על השימוש בשיר, אבל אני בטוח שהוא לא אהב אותו. יעקב שרת היא איש המערך שנולד למפא"י, ואף השתייך לאגף היוני ביותר במפלגה, הרחוק ת"ק פרסה מהליכוד ובגין, שנאבקו נגד המשך שלטון המערך. לפני עשרה ימים יעקב שרת, המכונה קובי, הלך לעולמו בגיל 95.

פעם אחת פגשתי את שרת. היה זה באחד במאי 1995. ביום זה נערך במועדון "צוותא" בת"א כנס היסוד של ארגון "השמאל עם הגולן"; ארגון של אנשי שמאל שנאבקו נגד נסיגה מהגולן ויצאו נגד ממשלת רבין שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן. האולם היה מלא מפה לפה ואנשים נאלצו לשבת על המדרגות במעברים. בין היושבים על המדרגות היה גבר לא צעיר, איש שמאל – ממש לא עם הגולן, שבא להפריע. לאורך כל האירוע הוא קרא קריאות ביניים נגד "מחרחרי המלחמה" שמסרבים לסגת מהגולן ולהביא את השלום. היה זה יעקב שרת, הפובליציסט והפזמונאי, בנו של שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת.

את דעותיו היוניות של שרת הכרתי שנים רבות קודם, ממאמריו ב"מעריב", שהיו בניגוד לקו הניצי של העיתון. אך לא הכרתי אותו כקיצוני כל כך. מאז הוא הלך והידרדר. לפני 9 חודשים הוקדשה לו כתבת שער במוסף "הארץ". בראיון ארוך מאוד הוא כרת גט כריתות מן הציונות, תקף בחריפות את הציונות ואת מדינת ישראל ואת העוול לערבים מראשית הציונות והתבטא בגזענות כלפי עדות המזרח, עולי חבר המדינות והדתיים. הוא הביע זעזוע מכך שראש ממשלת ישראל חובש כיפה.

אני הצטערתי בעיקר על כך שאומר הדברים הללו הוא בנו של משה שרת, מנהיג ציוני דגול ומראשי נושאי דברה של ישראל בעולם.

זקנתו של יעקב שרת ביישה את בחרותו. ראוי לזכור דווקא את שירותו בהגנה ובבריגדה, את היותו ממייסדי קיבוץ חצרים, את שירותו הדיפלומטי בבריה"מ, את פעילותו בשב"כ וב"נתיב". ומעל הכל – את מפעל חייו בשימור כתבי אביו, פרסום יומניו ומכתביו.

וכאן נזכור בראש ובראשונה את פזמוניו. הוא כתב, בין השאר, את "נגן לי ירדן", "כינרת אחרת", "נמה יפו", "טיול בגליל", "רק חיוך אחד" ועוד. אנו נאזין לשירו "יש לי אהבה פשוטה".

הדובר מסביר לאהובתו שאין לו כישרון אמנותי לחזר אחריה, אין לו משאבים להבטיח לה. יש לו רק דבר אחד להציע לה: "אהבה פשוטה. אותי היא תמלא, גדולה במלוא תבל, ואת כולה אני מקדיש רק לך יומם וליל".

יהי זכרו של יעקב שרת ברוך!

אין לי חרוזים יפים לשיר לך לפזמון

אין לי מיתרים לפרוט לך תחת החלון

אין לי מליצות נאות ללחוש לך באוזנך

אין כישרון אפילו לתאר יופייך.

אין לי בית מהודר ואין מיזוג אוויר

אין חשבון בבנק ולא מגרש קטן בעיר

אין לי אלף ל"י משכורת ואין לי חליפה של חורף

אפילו אין לי דוד עשיר

אך יש לי אהבה פשוטה

אותי היא תמלא גדולה במלוא תבל

כן יש לי אהבה פשוטה

ואת כולה אני רק לך מקדיש יומם וליל.

אין לי מכונית להושיבך בה לצדי

אין לי גם קטנוע אל גבי שתיצמדי

אין לי שום אלבום של אמנות לך להראות

אין לי תקליטים בשביל לשמוע או לרקוד.

אין לי ג'וב בכיר אני אוכל על חשבוני

לא שלחו אותי לחו"ל, נשארתי אלמוני

אין סירה לי בכנרת, אין לי מצלמה של סרט

אין טלוויזיה במעוני.

אך יש לי אהבה פשוטה…