פינתי השבועית ברדיו: אנבל-לי

אנבל-לי/ יוסי בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 27.7.20

בשבוע שעבר בוטלה התכנית, ואנו משמיעים השבוע את הפינה שתוכננה לערב כ"ט בתמוז, יום השנה השמונים למותו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה מנהיג, מדינאי, פוליטיקאי. הוא ייסד והנהיג את הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, היה ראש בית"ר, ראש ההסתדרות הציונית החדשה ומצביא האצ"ל והוא אחד המנהיגים הבולטים והמשמעותיים בתולדות הציונות.

לצד העשיה הציבורית שלו, הוא גם היה אמן – עיתונאי, משורר, סופר, מחזאי ומתרגם. הוא כתב מסות של הגות מדינית וחברתית ושירים פוליטיים, אך גם יצירה ספרותית לירית, לא פוליטית. כך, למשל, בשני הרומנים שכתב, "שמשון" ו"חמשתם" ושירים ותרגומים רבים.

הפעם נעסוק בז'בוטינסקי המתרגם. ז'בוטינסקי שלט בשפות רבות ויצר בשפות רבות ואף תרגם משפות שונות לשפות אחרות. אחד המשוררים שז'בוטינסקי תרגם משיריו היה המשורר והסופר האמריקאי אֶדְגָר אֶלֶן פּוֹ. הוא תרגם, בין השאר, את יצירתו הגדולה ביותר של אלן פו, הפואמה "העורב" ואת שירו האחרון, שכתב ב-1849, ערב מותו מאלכוהוליזם בגיל ארבעים – "אנבל-לי".

ז'בוטינסקי, שנולד יותר משלושים שנה אחרי מותו של אלן פו, התאהב בשירתו ותרגם ממנה לעברית. אנו נשמיע היום את "אנבל-לי", בלחנו של יוחנן זראי ובביצועו של יוסי בנאי.

השיר הוא בלדה טרגית המתארת באופן אגדי את אהבתו של המשורר לאנבל-לי. עוד בילדותם הם התאהבו זה בזה. אהבתם הייתה עזה כל כך, שגרמה לקנאה של השרפים, שהחליטו להעניש אותם. אנבל-לי מתה מדלקת ריאות, והמשורר בטוח שהיא לקתה במחלה בשל רוח שהחדירו לגופה השרפים. לאחר מותה, המשפחה לקחה ממנו את גופתה וקברה אותה ליד הים. המשורר ממשיך לאהוב אותה גם אחרי מותה והוא משוכנע שגם אהבתה אליו נמשכת גם אחרי מותה. בכל לילה הוא שוכב ליד קברה, צופה בכוכבים ורואה בהם את עיניה הנוצצות אליו. וגם אם אנבל-לי בגופה נלקחה ממנו, הוא בטוח שאין אף שרף או שטן או סער בים ערפלי, שיוכל לקרוע או לגרוע את האהבה שבינו לבין אנבל-לי.

על פי הפרשנות, השיר נכתב על אשתו ובת דודו של פו, וירג'יניה, שנישאה לו בגיל 13, כשהוא היה בן 26, ומתה משחפת בטרם מלאו לה עשרים. הוא מציג את אהבתם כאהבה שמימית, שגרמה לאלים לראות בה חטא ההיבריס, הגאווה של בני אדם שרואים את עצמם, ובמקרה זה את אהבתם, כעליונה על האלים, ולכן הענישו אותם. את השיר הוא הרחיק מדמותו בכך ששיווה לו אופי אגדתי, כבר במשפט הפתיחה המספר שזה היה לפנים, לפני שנים.

כאמור, היה זה השיר האחרון שכתב אדגר אלן פו לפני מותו הטרגי. השיר התפרסם לאחר מותו, כחלק מהספד שנכתב עליו בעיתון הניו-יורקי "דיילי טריביון".

ז'בוטינסקי תרגם את השיר ב-1919 ופרסם אותו ב"הארץ". התרגום נאמן למקור, לאווירה האגדית, לחרוז ולמשקל ולשפה הגבוהה. אולם בעוד בשיר המקורי מקום התרחשותה של האגדה אינו ידוע, ז'בוטינסקי הציב אותה במקום ספציפי, אך מקום שאינו קיים, ליד ים שהוא כינה אותו ים עַרְפַּלִי. שינוי נוסף – במקור אלן פו כתב ששם דרה ילדה שאת שמע אולי תדע, ואילו ז'בוטינסקי שינה זאת ל"את שמה לא תדע".

הביצוע המקורי של השיר הוא של יוסי בנאי. ביצעו אותו גם שלמה ארצי, מיכה שטרית ויובל בנאי. אך הביצוע האהוב עליי ביותר, שהוא גם המזוהה ביותר עם השיר, הוא הביצוע המקורי של יוסי בנאי, שלו נאזין עתה.

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים,

בְּמַלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵּדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

 

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלְדָּה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי;

אַך יָדַעְנוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי

וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,

וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

 

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי –

רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים

מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי

וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִּנְוֵה שְׂרָפִים –

לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;

הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

 

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם

שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי

וְרָבָּה חָכְמָתָם מִשִׂכלִי;

וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,

וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,

שֶׁיִקְרַע אוֹ יִגְרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב

בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

 

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם

שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;

לִי רוֹמֵז כֹּל כּוֹכָב בְּקַרְנָיו –עֵינָיו

כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;

אַךְ בְּלֵיל אֲפֵלָה –עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,

וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה

בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –

הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

 

פינתי השבועית ברדיו: שש עשרה

שש עשרה / חבורת בימות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.7.20

כדי שנשמיע כאן בפינה שיר של נעמי שמר, לא צריך להיות לה יומולדת 90. הן רק בחודש האחרון השמענו את שירה "התחדשות" והפתענו כשחשפנו שהיא זו שכתבה את מילות השיר "זה קורה". אגב, בפינה על "זה קורה" אמרתי שאריק לביא שר משירי נעמי שמר רק את "נועה", ומסתבר שגם את "זה קורה". אבל נזכרתי שהוא שר גם את "החגיגה נגמרת". ובסך הכל השמענו כבר, לאורך השנים, ארבעים שירים שלה, חלקם בתכנית שלמה שהקדשנו לה ולשיריה. עם זאת, לא יעלה על הדעת שנעמי שמר תחגוג 90 והפינה הזאת תעבור על כך בשתיקה.

אז אנחנו חוזרים שוב לנעמי שמר, והפעם לחבורת "בימות". חבורת "בימות" היא חבורה של זמרים שהוקמה בשנת 1972, למופע משירי נעמי שמר. החבורה הורכבה מזמרים ונגנים צעירים, בוגרי להקות צבאיות, ובהם מירי אלוני, כוכבת להקת הנח"ל, דני גרנות, עוזי מאירי, יגאל חרד ואחרים.

צדי צרפתי הפיק וביים את המופע, שזכה להצלחה רבה. נעמי שמר הייתה אז בת 42, וכבר חמש שנים, מאז "ירושלים של זהב", היא הייתה בגדר סמל לאומי, מעמד שהיא הייתה די אמביוולנטית כלפיו. המופע שילב כמה משיריה המוכרים, שנכתבו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, ושירים חדשים שנכתבו במיוחד לערב זה. חלק מן השירים היו ללהיטים פופולריים.

לצד שירים מלודיים ורציניים כמו "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", נעמי שמר כתבה לתכנית הזאת שירים קלילים, הן בלחנם ובעיקר במילותיהם, כמי שרוצה להדוף מעליה את קדושת המשוררת הלאומית המיתולוגית של "ירושלים של זהב". היא כתבה את "מר נרקיס" על רווק דון ז'ואן, את "שיר ערש למקרים מיוחדים" על ילדים שהוריהם גרושים (שיר חביב ששמעתי לאחרונה ביצוע שלו מפי רבקה מיכאלי, חברתה הטובה של נעמי, בערב השקת הביוגרפיה שלה "על הדבש ועל העוקץ" מאת מוטי זעירא, שנערך בקבוצת כנרת), "אנשים יפים" העוסק בסלבריטאים מיופייפים, "המכשפות" על עיתונאית רכילאית, "ארבעים" – "יצאתי תמיד עם יותר צעירים… ולבשתי ביקיני אחרי גיל עשרים" ו"אני מגדלת בעל".

לא הכל אהבו את האופי הקליל, רווי ההומור, שגילתה לפתע נעמי שמר, והדבר בא לידי ביטוי יפה במחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה.

רוב שירי המופע הוקלטו לתקליט אולפן – "שירי נעמי שמר". כל המילים והלחנים הם כמובן של שמר. המנהל המוסיקלי והמעבד היה מתי כספי הצעיר, שנעמי שמר העריצה אותו ואת כשרונו.

השיר שנשמע היום הוא מתוך התכנית – "שש עשרה". הסולנים בשיר הם רותי בן אברהם ואלי מנטבר.

את סיפור השיר שמעתי לראשונה מפיה של לֶלי שמר, בתה של נעמי שמר, בערב ההשקה של ספרו של עופר גביש "בשביל השירים". הסיפור מופיע בספר וגם בביוגרפיה של נעמי שמר.

השיר מספר על ללי שמר בת השש עשרה והחבר שלה יואב מסר. שניהם למדו בבית הספר "תיכון חדש", וביום שישי בצהרים, אחרי הלימודים, הם נהגו ללכת ברגל מבית הספר לרמת אביב ותכנית ל', שם הם גרו. וכך הם מתוארים בשיר: "בסנדלים על גשר הירקון, שניהם בג'ינס ובטריקו". הם "תולים מבט ירוק במים" – הם צעירים, "בשישית", יפים, תמימים, והשאלות שמעסיקות אותם תמימות כמותם. "אם טוב או רע, אם כן או לא", הוא שואל, והיא מצדה ידה על מותן שָׂמָה, ושואלת: "מתי ואיך, כמה ולמה".

ומה הסיפור שמאחורי השיר? באחד מאותם ימי שישי, כשללי ויואב צעדו בסנדלים על גשר הירקון, חלפה לידם נעמי שמר, שנסעה במונית כי מעולם לא הצליחה לעבור טסט ולא היה לה רישיון נהיגה, והציעה להם טרמפ. אבל זוג האוהבים הצעירים העדיפו להמשיך לצעוד ברגל, ונעמי שמר מיד תרגמה את הסיטואציה לשיר, "במכוניתך הם לא רוצים לנסוע, הם מסתכלים כמו מגבוה".

בפזמון נשאלה השאלה "האם מתוך הפרח יעלה הפרי?". עוד אחת השאלות שהזוג הצעיר והתמים מתחבט בהן. ואולי זו שאלה של האם המביטה בסקרנות בהתבגרותה של הפרי שלה. בביוגרפיה מתוארת התקופה הזו כתקופה לא קלה ביחסים בין נעמי שמר ובתה, בין השאר בשל קנאה של נעמי שמר, שגידלה את בתה לבדה, ופתאום הבת היא פחות שלה ויותר של החבר. והכעס על כך שהזוג מבלה תמיד בביתו של יואב ולא בביתה.

מעניין שגיל שש עשרה הניב שירים רבים. מלבד השיר הזה גם "שש עשרה מלאו לנער" של עלי מוהר, "תשע בכיכר" של להקת "גזוז", "לא בת 16" של ריטה, "את בת שש עשרה" של יהורם גאון. אני באמת זוכר את גיל שש עשרה כגיל מקסים.

מזל טוב לנעמי שמר!

בסנדלים על גשר הירקון
שניהם בג'ינס ובטריקו
והם תולים מבט ירוק במים
הם בשישית – ובינתיים-

ספרי ספרי
האם מתוך הפרח יעלה הפרי
ספרי ספרי
איך מן הפרח בא הפרי

הולכים ברגל עד רמת אביב
ובדממה שמסביב
בנקישות הרגל הקלה – לה
כל סימני השאלה -לה

ספרי ספרי…

הוא רציני, ויש לו שאלות
אם טוב או רע, אם כן או לא
היא מצידה ידה על מותן שמה:
מתי ואיך, כמה ולמה –

ספרי ספרי…

הם לא רוצים תשובה לשאלתם
הם חכמים בתמימותם
במכוניתך הם לא רוצים לנסוע
הם שואלים – כמו מגבוה –

ספרי ספרי…

פינתי השבועית ברדיו: אישי ואהובי

אישי ואהובי / שלומית אהרון
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 6.7.20

אנו חוגגים היום את יום הולדתה השבעים של אחת הזמרות הטובות ביותר בישראל, שלומית אהרון.

שלומית דביניק נולדה ב-10 ביולי 1950 בתל-אביב. הוריה היו ניצולי שואה. אביה איבד בשואה את אשתו הראשונה ואת שני ילדיו. כששלומית הייתה בת 11, אמה ילדה את אחותה הקטנה, שנפטרה בגיל 9 ימים. בהיותה בת 17 נפטר אביה. היא גדלה למציאות של אובדן, והאובדן מלווה אותה כל חייה.

אמה הייתה זמרת אופרה ושחקנית בתיאטרון יידיש בלודג' וגם בישראל. היא הייתה בת של שחקן. כך שהמוסיקה והתיאטרון הם אצלה בדי.אן.איי. שלושה דורות. הכישרון שלה נדיר.

כישרונה של שלומית אהרון התגלה כבר בילדותה. היא למדה בבית הספר לאמנויות רננים, לצד כישרונות כיגאל בשן, שלמה בראבא ודובלה גליקמן. בהיותה בת 16 יגאל בשן והיא הקימו צמד – "יגאל ושלומית" ושיר שלהם אף הגיע לרדיו.

היא שירתה בלהקת פיקוד מרכז. בלהקה היא שינתה את שם משפחתה לאהרון – שמו של אביה. בטרם קיבלה את ההחלטה היא התייעצה עם נעמי שמר, שליוותה את הלהקה וכתבה לה, ונעמי נתנה לה את ברכתה. בלהקה היא שרה כסולנית שירים כ"יש לי אהוב בסיירת חרוב" ו"הימים האחרים". לאחר שחרורה הופיעה במופע "החייט ואשת הסנדלר".

הפריצה הגדולה שלה הייתה ב-1975, כאשר הצטרפה לשלישיית "אף אוזן וגרון" ויחד העלו את המופע "הכל עובר חביבי", בבימויו של צדי צרפתי, שהיה גם מעין מנטור ואבא רוחני שלה. אמנון אברמזון היה המפיק ואלדד שרים המנהל המוסיקלי. היה זה מופע של גרסאות כיסוי לשירי שנות החמישים והשישים, בגל של נוסטלגיה שהציף את החברה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים. שם המופע היה שמו של אחד השירים שההרכב חידש. ההצלחה של המופע הייתה אדירה. ההרכב היה ללהקה. שלומית אהרון אף הייתה נשואה ליובל דור, אחד מחברי הלהקה, ויש להם שני ילדים משותפים.

הלהקה הייתה פופולרית מאוד בשנות השבעים והשמונים, ולאחר שני המופעים הראשונים הם עברו לשיר שירים מקוריים שלהם. הלהקה זכתה פעמיים בפרס "כינור דוד" ובתואר להקת השנה. שלומית הייתה הסולנית, בקולה המהפנט, ושלושת הגברים ליוו אותה בקולות. מבין שיריהם אזכיר שיר שכבר השמענו בפינה זו, כי הוא האהוב עליי ביותר ברפרטואר של הלהקה, "אני ארקוד על מדרגות הרבנות". נדמה לי שבשיר הזה יותר מבכל שיר אחר בא לידי ביטוי קולה פורץ הגבולות, וכן הסקסיות המתפרצת בשיר. עוד שיר נפלא של הלהקה הוא "המנגינה נגמרת" שנעמי שמר כתבה ללהקה במיוחד, לאירוע המרכזי של יום העצמאות 1979.

באותן שנים היו לשלומית אהרון גם כמה החמצות. שני שירים שהוצעו לה והיא סירבה לשיר אותם, הם "אבניבי" ו"הללויה", השירים שזכו באירוויזיונים. היא עצמה הופיעה באירוויזיון ב-1981 בשיר "הלילה", והגיעה למקום השביעי, שהוא לא כל כך רע, אבל הייתה זו אכזבה כיוון שהשיר נחשב לפייבוריט לניצחון.

ב-1989 שלומית אהרון פרשה מלהקת "הכל עובר חביבי". הלהקה עצמה המשיכה לפעול עד 2005, כשאת מקומה של שלומית תפסו זמרות אחדות, אך הלהקה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה. שלומית בת ה-39 פתחה בקריירת סולו, והוציאה את תקליט הסולו הראשון שלה "אישי ואהובי", ששמונה מתשעת שיריו כתבה המשוררת מאיה בז'רנו ושיר נוסף כתבה צרויה להב. חלק מן השירים בתקליט היו נועזים מאוד בתיאורים ארוטיים. את התקליט הפיק לואי להב, והמנהל המוסיקלי היה ירון בכר, שהלחין ועיבד את השירים, מלבד שיר אחד שהלחין בן זוגה של שלומית באותן שנים יובל דור. את שיר הנושא "אישי ואהובי" דור ובכר הלחינו יחד.

התקליט לא זכה להצלחה מסחרית, כך שהקריירה של שלומית כסולנית לא החלה ברגל ימין. אך במקביל היא כיכבה בהצגה "אחים בדם" ותקליטה הבא "תקליט עברי" ובו גרסאות כיסוי שלה לשירים האהובים עליה והמופע בשם זה זכו להצלחה גדולה. עם זאת, בדיעבד זכה התקליט להערכה רבה, כתקליט איכותי ביותר.

שלומית אהרון הוציאה תקליטים רבים ומופעים רבים ומבין שיריה הרבים אזכיר במיוחד שיר לא כל כך מוכר, "תגיד לי", שיר געגועים לאביה שממנו נפרדה בנעוריה. את השיר כתב לה שלמה ארצי.

במקביל לקריירת הסולו שלה היא המשיכה להופיע בהרכבים – מופע עם ייבגני שפובלוב, מופע עם "שלושת הטנורים", סיבוב הופעות בפני קהילות יהודיות בארה"ב וקנדה עם מרגלית צנעני, רותי נבון, אילנית וירדנה ארזי שנקרא "חמש הדיוות". ב-2006 היא אף השתתפה במסע הופעות מחודש עם "הכל עובר חביבי". היא הופיעה במחזות הזמר "עלובי החיים" ו"אחים בדם" ודיבבה בסרטים ובהם "ספר הג'ונגל".

השיר שנשמע היום לכבוד יום הולדתה השבעים, הוא שיר הנושא של תקליטה הראשון – "אישי ואהובי". בשיר פונה הדוברת לעתים לאיש שלה ולעתים לאהובה. כשהיא עם האיש שלה היא מייחלת שיהיה כאהובה ולהיפך. "הלוואי ופיך, אישי, כפיו של אהובי" ומצד שני "הלוואי שכוח מותנך, אהובי, גווך ההולם בי, בכריעה נחרצת של ברכיך, היו כשל אישי הביישן".

נאחל לשלומית אהרון עוד שנות יצירה ומוסיקה רבות.

הלוואי
שראשך היה עטור תלתלים שחורים
הלוואי
הלוואי
ופיך אישי כפיו של אהובי

הלוואי
ענבים עמוסים סגולים,
תלתלים שחורים, שחורים
הלוואי
שכוח מותנך אהובי
גווך ההולם בי
בכריעה נחרצת של ברכיך
היו כשל אישי הביישן
היו כשל אישי הביישן.

הלוואי
שראשך היה עטור תלתלים שחורים
הלוואי
הלוואי
שכוח מותנך אהובי
גווך ההולם בי,
בכריעה נחרצת של ברכיך
היו כשל אישי הביישן
היו כשל אישי הביישן
אהובי הרך והחמקן

הלוואי

פינתי השבועית ברדיו: שיר אהבה ישן

שיר אהבה ישן / הפרברים
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.3.20

לא אשמיע היום אף שיר על קורונה, על נגיף, על מגפה, על בידוד, על נייר טואלט, על מצב חרום, על ממשלת חרום, על אלכוג'ל וכד'. ניקח פסק זמן של דקות אחדות מהנושאים הללו שעומדים בראש דאגותינו, כדי לחגוג יחד 60 שנה לצמד הפרברים.

צמד, שמחזיק מעמד 60 שנה ולחו לא נס, הוא תופעה חריגה גם ברמה העולמית. אבל האמת היא שהצמד לא החזיק מעמד 60 שנה, כי הרכבו השתנה עם השנים. הציר המרכזי או הפרבר הראשי הוא יוסי חורי, האיש שהקים את הצמד לפני 60 וכנראה יישאר בו עד יומו האחרון. הפרבר השני הוא כבר השלישי בסדרה. השותף הראשון ליוסי חורי היה ניסים מנחם, שפרש לאחר 17 שנים, ב-1977, בעקבות חזרתו בתשובה, בגל החזרה בתשובה של אמנים כאורי זוהר, פופיק ארנון ואיקה ישראלי. החליף אותו אורי הרפז, האיש והגיטרה הקטנה, שהיה חבר בהרכב 38 שנים ופרש, בגירושין די מכוערים, ב-2015. ומאז, הצטרף להרכב חגי רחביה הצעיר.

יוסי חורי חגג לפני שבועות אחדים את יום הולדתו ה-80. הוא זמר וגיטריסט מצוין שלבטח יכול היה להצליח בקריירת סולו, אבל הוא אוהב את ההרמוניה הקולית המוסיקלית של הרכב ששר בקולות. ואין ספק שהפרברים הצטיינו בכך בכל ההרכבים. בעיניי, הם הגיעו לשיאם בהרכבים גדולים יותר כמו הפרברים והדודאים בשנות ה-80 והחברים של בני לאחר מותו של בני אמדורסקי.

מלבד ההרמוניה הנפלאה, הדבר הנוסף המאפיין את צמד הפרברים הוא הפריטה הווירטואוזית על הגיטרה האקוסטית, שאפיינה את הצמד בכל ההרכבים ובעיקר בנגינתו של אורי הרפז.

הרפרטואר של הפרברים משלב בין שירי ארץ ישראל, שירים עבריים מקוריים והרבה שירים מתורגמים ממקומות שונים בעולם ומשפות שונות. הם היו שותפים ב"ארץ טרופית יפה" בשירים מברזיל, העלו עם מתי כספי את המופע והקליטו אתו את התקליט "שיר אהבה רחוק" עם שירים מדרום אמריקה. הם הוציאו תקליט שלם של גרסאות עבריות לשירי הצמד סיימון וגרפינקל.

השיר של הפרברים שנשמיע היום הוא שירם של נתן יונתן ונחום היימן "שיר אהבה ישן", או בשמו המקורי "רומנסה" או בשמו העממי הבלתי רשמי "אניטה וחואן".

זהו שיר עברי מקורי, אך בניחוח לטיני, הן בשמות גיבוריו אניטה וחואן והן בשמו המקורי "רומנסה".

"שיר אהבה ישן" הוא שיר על אהבה שהוחמצה. בדומה לשירים אחרים כמו "אדון כמעט וגברת כבר" של חנוך לוין, "יום יום אני הולך למעונך" של יעקב פיכמן ואחרים, מדובר בו על אוהבים שבשל מעצור, מבוכה או בושה הם לא למדו את שפת האוהבים והחמיצו את אהבתם הגדולה.

אניטה לחואן חכתה, אך הוא אחר לקטוף את רמוני אהבתה. גביעי שפתיה הוא עוד לא שתה.

ומה נשאר? סיפור אהבתם. הסיפור לא ייתם. כי אין זה הסיפור שלהם בלבד. הוא שייך לחלומות שיש לאנשים שאיחרו לפרוח באביב, שלא למדו את שפת האוהבים.

שיר כל כך עצוב וכל כך יפה ומרגש. יש לו למעלה מ-100 ביצועים רשומים. הביצוע המקורי היה של צמד דרום. מבין הביצועים, אני אוהב במיוחד שלושה: של חוה אלברשטיין מתוך התקליט "אני הולכת אליי", תקליט שכולו שיריו של נחום היימן שהפיק אותו, של להקת "חופים" ושל הפרברים, עם נגינת הגיטרות המופלאה.

זה הביצוע שנשמע, ונאחל ליוסי חורי ולפרברים עוד שנות יצירה רבות, שיעשירו את הזמר העברי.

… ושנעבור את הקורונה בשלום.

זהו שיר ישן
על אניטה וחואן
גבהו עשבי הזמן
והשושן פרח עם החוחים
הם שייכים עכשיו למלאכים.

אניטה לחואן חכתה
אך הוא אחר לקטוף את רמוני אהבתה
גביעי שפתיה הוא עוד לא שתה
פתאום הקיץ תם
אך לא יתם ספור אהבתם.

זהו כל השיר
הוא שייך לחלומות
שיש לאנשים
שאחרו לפרוח באביב
שלא למדו את שפת האוהבים.

ההם שלא נולדו בזמן
אבל איזו אניטה מחייכת בלבבם
אותו חואן, אותה האהבה
פתאום הקיץ תם
אך לא יתם ספור אהבתם.

 

פינתי השבועית ברדיו: עוד מחכה לאחד

עוד מחכה לאחד / עפרה חזה
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.2.20

אתמול מלאו עשרים שנה למותה בטרם עת של עפרה חזה, שהכה בתדהמה את מדינת ישראל.

מזה שבועות אחדים התקשורת עוסקת בציון המועד הזה. והעיסוק אינו מתמקד בקריירה האמנותית שלה, אלא בעיקר במותה.

סיפור מותה מעצים את המיתוס. מחלת האיידס המסתורית, הסתרתה בכל מחיר של המחלה, שכנראה בעטיה לא נרפאה ממנה, או כפי שהגדירה זאת ועדת חקירה רפואית – עפרה מתה מבושה. המאבקים המתוקשרים אחרי מותה בין משפחתה למשפחת בעלה דורון אשכנזי. חילופי ההאשמות בין אמרגנה לאורך עשרות שנים בצלאל מזרחי, שהיה שילוב של אבא, אמרגן ומי שהקדיש את כל חייו לקריירה שלה, לדורון מזרחי, בעלה, שהביא לפרידתה מאלוני והיה למנהלה האישי האחרון. הרכילויות על מערכת היחסים בינה לבין אשכנזי. הידיעות על הריונה שלא עלה יפה, בשנה שלפני מותה. מותו ממנת יתר של אשכנזי, שאף הוא היה חולה באיידס, שנה וחצי אחריה.

אך האמת היא שעפרה חזה הייתה אגדה כבר בחייה. מין סינדרלה, שגדלה למשפחה קשת יום ומרובת ילדים בשכונת התקווה, והייתה לזמרת הישראלית עם הקריירה הבינלאומית המצליחה ביותר אי פעם, ששמה נישא בפי מיליוני מעריצים באירופה, אמריקה, המזרח הרחוק ואפילו מדינות ערב. השחקנית והזמרת שהחלה את הקריירה כילדה ונערה צעירה, עלתה לגדולה עם הופעתה בפסטיבל הזמר המזרחי בגיל 17, נסקה כשחקנית וזמרת בסרט "שלאגר" ובלהיט "שיר הפרחה" שהיה שנוי במחלוקת כבר אז. הזמרת הפופולרית ביותר בישראל בשנות ה-80, שזכתה במקום השני בהפרש של 6 קולות בלבד מן המקום הראשון באירוויזיון. שזכתה שנים רבות בתואר זמרת השנה בכל הרשתות ובכל העיתונים וניצחה בפסטיבלים ותחרויות בארץ ובעולם. המאבק המתוקשר על פסגת הפופולריות בישראל עם ירדנה ארזי, או לפחות המאבק בין מעריצותיהן, שהגיע לשיאו כאשר מעריצה שלה התיזה דיו לעבר שמלתה של ארזי מאקדח מים. הופעתה בטקס הענקת פרס נובל לשלום לרבין, פרס וערפאת באוסלו, והופעתה בשיר "ירושלים של זהב" במופע הגרנדיוזי "פעמוני היובל" – המופע המרכזי של יום העצמאות בשנת היובל למדינת ישראל. היחלצותה בריאה ושלמה מהתרסקות דרמטית של מטוס ססנה בדרכה חזרה מהופעה בדרום. הופעתה לצד הכוכבים הגדולים בעולם וסירובה להצעתו של מייקל ג'קסון לצאת אתה למסע הופעות משותף. סירובה, מטעמים דתיים, להופיע בפני האפיפיור.

עפרה חזה הייתה אישה יפהפיה וזמרת בעלת קול צלול ונעים והופעה מלאת חן ושמחת חיים, שאולי היא מקור הכריזמה שלה. יש לציין, שבניגוד לפופולריות שלה בדעת הקהל, הביקורת לא תמיד פרגנה לה ואהבה אותה, אך לנוכח הצלחתה הבינלאומית, כבר לא היה ויכוח על איכויותיה.

את עפרה חזה אפיינו שלושה סגנונות – מוסיקת פופ קלילה, שירי מולדת – גרסאות כיסוי לשירי ארץ ישראל הישנים, שחיברו אליה קהל מבוגר וחיברו לשירי המולדת קהל צעיר, ומוסיקה תימנית. פריצתה הגדולה לעולם הייתה בזכות המוסיקה התימנית. היא נחשבת לאחת מחלוצות סוגת מוסיקת עולם והחיבור בין מוסיקה מערבית ומוסיקה אתנית. היא הקליטה בעברית, אנגלית, צרפתית וערבית. למרות גילה הצעיר היא הספיקה להוציא למעלה מ-40 תקליטים: תקליטי אולפן, תקליטי הופעה ואוספים, תקליטים ישראליים ובינלאומיים, ורובם זכו להצלחה מסחררת.

איזה שיר של עפרה חזה נשמיע לציון עשרים שנה לפטירתה? כמובן, את השיר היפה ביותר שלה. ואין לי שום היסוסים בקביעה מה הוא שירה היפה ביותר, הגם שלא היה מלהיטיה הפופולריים ביותר – "עוד מחכה לאחד" שסשה ארגוב הלחין למילותיו של אהוד מנור.

השיר "עוד מחכה לאחד" הוא מתקליטה הישראלי של עפרה חזה "אדמה", שיצא בשנת 1985. במקור, התקליט היה אמור להיות מוקדש כולו לשירי נעמי שמר. עפרה חזה ביקשה מנעמי לכתוב לה שיר, ונעמי הציעה לכתוב לה תקליט. אולם התכניות השתנו, ולתקליט נכנס רק שיר אחד של נעמי שמר – "התחדשות", הגרסה השניה של "אחרי החגים". את שירי התקליט יצרו טובי היוצרים בישראל, ממש מקבץ של כלות וחתני פרס ישראל לזמר עברי. אהוד מנור כתב לה שלושה שירים, והלחינו לה טובי המלחינים ובהם סשה ארגוב, משה וילנסקי, נורית הירש, שם טוב לוי ואפי נצר. בין השירים בתקליט: שיר הנושא "אדמה", "גורל אחד", "מישהו הולך תמיד אתי", ו"רוח צפונית רוח דרומית".

"עוד מחכה לאחד" הוא בעיניי אחת היצירות היפות ביותר של גאון המוסיקה הישראלית סשה ארגוב. וכתמיד, הוא היטיב להתאים את הלחן למילים כמו כפפה ליד. וגם המילים של אהוד מנור מקסימות.

עפרה חזה הייתה אז בת 28, עוד לא היה לה אף חבר, ואהוד מנור כתב שיר מקסים של אישה שמחכה לאחד, שכשיופיע היא תזהה אותו מיד, והוא ישכיח בעיניו את העולם וכאביו. מחכה לאחד שחותם שפתיו יטביע בה לעד. היא אינה מוותרת ואינה מתפשרת, מחכה ואינה מפחדת, וגם אם הזמן שיניו נועץ, עוד יש בה רוח עד אין קץ, לאחד שציפור נפשה בכף ידו תרעד.

זהו שיר אופטימי, שיר של אמונה ותקווה ללא ייאוש, אך הפזמון מעורר את השאלות והספקות: אם יש אהבה בעולם, אז היכן היא הלילה? אך היא מוסיפה, שאם יש אהבה – אחכה לה עד יכלו ימי ולילם.

ממש מרגש איך אהוד מנור ידע להזדהות עם אישה המתייסרת בציפיה לאחד שתאהב. ימיה האחרונים מעלים ספקות האם באמת מצאה בסוף את האחד המיוחל.

עשרים שנה חלפו מאז פטירתה של עפרה חזה. היום היא הייתה אמורה להיות בת 62, עדין בשיא הצלחתה, ותחושת ההחמצה גדולה מאוד.

עוד מחכה לאחד,
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד.
מחכה לאחד
כשיופיע אזהה אותו מיד.
עוד מחכה לאחד
אשר ישכיח בעיניו
את העולם וכאביו
לאחד
שחותם שפתיו יטביע בי לעד.

עוד מחכה, לא אפחד,
עוד נאחזת בחלום, לא אמעד.
מחכה לאחד
שהבטיחו לי בספר מנוקד.
עוד מחכה, לא אפחד,
גם אם הזמן שיניו נועץ,
עוד יש בי רוח עד אין קץ
לאחד
שציפור נפשי בכף ידו תרעד.

אם יש אהבה, אם יש אהבה
אם יש אהבה בעולם,
אז היכן היא הלילה?
אם יש אהבה, אם יש אהבה,
אחכה לה עד יכלו ימי ולילם.

עוד מחכה לאחד,
מילים רכות עוד ממתינות צד בצד.
מחכה לאחד
שיניף בי את הדגל המורד.
עוד מחכה, לא אפחד,
אשיב ללעג בדממה,
אמתין לו כאן זקופת קומה,
לאחד
שליבו ופיו שווים, רק לו בלבד.

אם יש אהבה…

עוד מחכה לאחד,
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד.
מחכה לאחד
כשיופיע אזהה אותו מיד.
עוד מחכה לאחד
אשר ישכיח בעיניו
את העולם וכאביו
לאחד
שחותם שפתיו יטביע בי לעד.

פינתי השבועית ברדיו: השואבות

השואבות / עליזה קאשי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 10.2.20

בשבוע הבא ימלאו 50 שנה לפטירתו של חתן פרס נובל לספרות וחתן פרס ישראל לספרות ש"י עגנון. הייתה זו תקופה קשה לעולם התרבות העברית, כאשר בתוך שלושה חודשים הלכו לעולמם שלושה מגדוליה, לאה גולדברג, ש"י עגנון ואלתרמן.

חשבתי שלא יתכן שבפינה הזאת לא נתייחס לש"י עגנון. הן מדובר באחד מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה, בישראלי הראשון שזכה בפרס נובל ובמי שהשפיע מאוד על רבים מגדולי הספרות בדורות שאחריו; השפעה הניכרת לא רק מעדותם על עצמם, אלא בפירוש ביצירתם. בין הבולטים שבהם חיים באר, עמוס עוז, א.ב. יהושע, חיים סבתו. איך נדלג על ציון יובל למותו.

הבעיה היא שעגנון היה סופר ולא משורר או פזמונאי. והרי אין זו פינה העוסקת בפרוזה. ואם איני יכול להשמיע שיר של עגנון, נשמיע שיר שהוא מוזכר בו. והתכוונתי לשירו של מאיר אריאל "דלת אחורית". אבל כשהתיישבתי לכתוב את הפינה, הרגשתי שזה לא זה. הרי אין זה שיר על עגנון. עגנון מוזכר בו ממש כדרך אגב, בשורות ההקדמה של הצגת גיבור השיר, המכונה "דלת אחורית":
"אם חסר לכם בשטח טיפוס עם סגנון
אנטי גיבור מעורב דימון ראניון – ש"י עגנון".

אולי עוד נגיע פעם לשיר היפה הזה של מאיר אריאל, אך הוא לא מתאים לנושא הפינה.

האם עגנון באמת לא היה משורר? הרי כך הוא העיד על עצמו בנאומו בטקס פרס נובל ב-1966:
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו, נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים. בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחיי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמהּ בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה, שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם היו אחיי בני עמי שומעים, לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה, נתנו לי לעשות שירים בכתב.

"משבט לוי אני בא, ואני ואבותיי מן המשוררים שבבית המקדש היינו ומסורת קבלנו במשפחת בית אבותיי שמזרעו של שמואל הנביא אנו באים, ושמו נקרא עלי [השם ש"י הוא ראשי תיבות של שמואל יוסף].

"בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון. מתוך געגועים על אבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז"ל לרגל עסקיו. תקפו עלו געגועיי עליו ועשיתי שיר. מכאן ואילך עשיתי שירים הרבה. מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא, שהנחתי שם חדר מלא כתבים נשרף במלחמה הראשונה, ונשרפו עמו כל שהנחתי שם. והאומנים הצעירים, החייטים והסנדלרים, שהיו שרים את שיריי בשעת מלאכתם נהרגו במלחמה הראשונה, ואותם שלא נהרגו במלחמה, מקצתם נקברו חיים עם אחיותיהם בבור שכרו לעצמם בפקודת האויב, ורובם נשרפו במשרפות אושוויץ עם אחיותיהם שפיארו את עירנו ביופיים והנעימו בקולן המתוק את שירי".

יש לציין שהאסון של שריפת הבית על יצירתו חזר פעמיים נוספות בחייו של עגנון. ב-1924 פרצה שריפה בדירתו בבאד הומבורג שבגרמניה וכל יצירתו עלתה באש, לצד אלפי ספרי הקריאה והעיון שלו, שחלקם ירש מאביו וחלקם רכש במיטב כספו, תוך שחסך מפיו כדי להשקיע בספריו. כעבור חמש שנים, במאורעות 1929 פרצו פורעים ערבים לביתו בירושלים, הרסו את ביתו עד שלא היה ראוי עוד למגורים והשמידו כמעט כל מה שהיה בו, לרבות יצירות שכתב.

שמואל יוסף צ'אצ'קס נולד ב-8 באוגוסט 1887 בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית, היום באוקראינה. ב-1908 עלה לראשונה לארץ, בעליה השניה. ב-1912 התלווה לנסיעה של ארתור רופין לגרמניה, והשתקע שם. בגרמניה הוא הכיר את אסתר מרכס ונישא לה. רק ב-1924, לאחר השריפה, שב ועלה עם אשתו וילדיו, לארץ ישראל, הפעם לצמיתות.

ובכן, כאמור, דרכו של ש"י עגנון בספרות החלה דווקא בשירה. בגיל 8 החל לכתוב שירה בעברית וביידיש ולקרוא את גדולי השירה העולמית. בגיל 15 פרסם את יצירתו הראשונה, פואמה ביידיש על המקובל יוסף דלה ריינה. בגיל 16 פרסם את שירו העברי הראשון, "גיבור קטן". אך כידוע, בהמשך דרכו נמשך עגנון לפרוזה, וכתב רומנים וסיפורים, ולא עוד שירים.

אולם בעזרתו האדיבה של גוגל, הגעתי לפזמון מושר שכתב אותו עגנון. והאמת היא שזו הפעם הראשונה שאני משמיע בפינה שיר, שלא הכרתי עד היום שלפני השידור, ואף לא ידעתי על קיומו.

השיר נקרא "השואבות". השיר הוא במנגינה טורקית עממית, שנקראה "אמן דוקטור". היה זה שיר טורקי פופולארי שהיה נפוץ מאוד במושבות הארצישראליות. השיר של עגנון הותאם ללחן זה. השיר נמצא בספרו של עגנון – "על כפות המנעול", קובץ סיפורים שיצא לאור ב-1923. הקובץ כלל נובלות, ובהן כמה מן החשובות ביצירתו, כמו "בדמי ימיה" ו"סיפור פשוט" וסיפורים קצרים ובהם "הרופא וגרושתו". בין הסיפורים הקצרים מופיע הסיפור "חופת דודים". בספר שיבץ עגנון שני שירים, בשורות קצרות ומנוקדות. פרק 13 נקרא "מן המיצר". בתוכו מופיע השיר.

בפרק מסופר שם על באר, שהריבות נהגו לשאוב ממנה מים לשתיה ולרחצה. יוחנן, גיבור הסיפור, בא לבאר, להמתין לאהובתו, שאמורה להיות בין השואבות. באותו היום, הבחורות הקדימו את בואן, ושלא כדרכן הגיעו בצהרים. הבחור שואל אותן "מה מיהרתן הנה?" והן משיבות לו: "כל מימינו שופּכו חוצה – מֵתָה אַחַת שכֵנָה". בשולחן ערוך מצוין מנהג, לשפוך את כל המים שנשאבו בשכונה של אדם שנפטר. כך נודע ליוחנן על מות אהובתו.

יש לשיר ביצועים אחדים. נאזין לביצוע של עליזה קאשי, בליווי המקהלה העממית של קול ישראל, בעיבודו ובניצוחו של גיל אלדמע.

לֵיל כִּי אֵצֵא מִן הַבַּיִת
אָבוֹא אֶל הָעַיִן
חֶמְדַּת לִבִּי, בִּרְכַּת חַיַּי
הָה, גַּם שָׁם אַיִן!

רִיבוֹת יוֹצְאוֹת אֶל הַבְּאֵרוֹת
מְחוֹלְלוֹת הַמַּחֲנַיִם
יָד לַמֹּתֶן, כַּד לַשֶּׁכֶם,
קַלּוֹת הָרַגְלַיִם.

הַיּוֹם בָּאוּ בַּצָּהֳרַיִם
מַה מִּהַרְתֶּן הֵנָּה?
"כָּל מֵימֵינוּ שֻׁפְּכוּ הַחוּצָה",
מֵתָה אַחַת שְׁכֵנָה.

פינתי השבועית ברדיו: שיר כלולות

שיר כלולות / שייקה לוי
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.12.19

שייקה לוי בן 80. או במילים אחרות – "הגשש החיוור" לגבורות. וזו בהחלט סיבה למסיבה ולפינה. כי אם יש מי שבאמת אני יכול לומר שגדלתי עליהם – אלה הגששים. בכל שבת בעשר הקשבתי לתכנית המערכונים ב"גל הקל" – "אותי זה מצחיק" שהורכבה בעיקר מהמערכונים של "הגשש". הקלטתי מערכונים שלהם מהרדיו לקסטות, כפי שנקראו אז הקלטות, והכרתי את המערכונים שלהם בע"פ, כולל הצחוק של הקהל. ועד היום אני יכול לדקלם מערכונים שלמים.

אהבתי וידעתי לחקות אותם ובעיקר את שייקה ואת הצחוק המתגלגל שלו. או כפי שאמר גברי ב"מגרש השדים": "יש פה אחד, חבל שהוא איננו – עושה אותך, אתה רואה ראי". אגב, בראיון ל"ישראל היום", לכבוד יום הולדתו השמונים, שייקה אמר שזה המערכון האהוב עליו ביותר. וגם היום באורטל, מפעם בפעם אני עוד חוזר אל הגששים. בפורים לפני שנתיים עשיתי עם שני חברים נוספים, מאיר וגיא, את המערכון "שירים ושערים וטכנאים", ואני חייב לציין שגם הדור שלא ידע את "יוסף מהעריה" אהב וצחק.

אי אפשר לדבר על "הגשש החיוור" בלי להזכיר את המפיק האגדי שלהם, פשנל, שכונה "הגשש הרביעי". והבמאים שלהם היו טובי הטובים – שייקה אופיר, ניסים אלוני, יוסי בנאי ומוטי קירשנבאום. כולם – נוחם עדן. וכך גם פולי. נותרו עמנו שני בני השמונים – שייקה וגברי.

הם הכירו בתקופת השירות הצבאי. גברי ופולי שירתו בלהקת הנח"ל ושייקה לוי בלהקת פיקוד מרכז. לאחר מכן הם שרו יחד בלהקת "התרנגולים".

לדעתי, "הגשש החיוור" הוא הרכב ההומור הטוב ביותר בישראל בכל הזמנים. אבל זו לא פינה של מערכונים אלא של שירים. ו"הגשש החיוור" היו גם הרכב מוסיקלי נפלא. כל אחד מהשלושה – שייקה, פולי וגברי, הוא זמר מצוין, וההרמוניה שלהם יוצאת מן הכלל. הם מקצוענים לעילא ולעילא, פדנטים מאוד, גם במערכונים וגם בשירים. יש להם שירים מצחיקים, אך גם שירים רציניים ואף עצובים, והם השתלבו היטב בין המערכונים בתכניות שלהם. מי שהרבתה לכתוב להם הייתה נעמי שמר, ועל כך דיברנו כאן בפינה, כשהבאנו את אחד משיריהם היפים והאהובים עליי ביותר, "למה צחקה מיכל".

רשימה חלקית של שיריהם: "חבלי משיח", "מים לדוד המלך", "לו יהי", "זמזם אישה כמו שקד", "בטי בם", "פנס בודד", "המנגינה היא שקובעת", "עובדים עלינו עבודה עברית", "זו שמעל המצופה" המקסים של דני סנדרסון, "שיר הדייג", "עוזי עוזי", "על הדבש ועל העוקץ", "אחותי רוחמה", "הלאה", "יפות יפות", "שיר הטלפון", "סינמה גשש" ועוד.

כילד, אהבתי במיוחד, מבין הגששים, את שייקה, שכאמור גם אהבתי מאוד לחקות אותו. עד שהגיע הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", שבו התאהבתי יותר בפולי, שלדעתי היה השחקן המוכשר בין שלושתם. הגאונות שלו הייתה בעיקר במימיקה, אך הגששים היו בעבורי בעיקר תרבות הרדיו, וברדיו בלט מבין השלושה שייקה בזכות קולו וצחוקו.

אחד הדברים המעניינים אצל שייקה, הוא שלפני 45 שנה הוא היה הרבה יותר דומה למי שהוא היום, מאשר למי שהיה עשר שנים קודם. בסרט "סלאח שבתי" ובמערכונים משנות השישים הוא נראה ממש ילד, ואילו ב"גבעת חלפון" הוא נראה כמעט כפי שהוא היום.

דבר אחד אני לא אוהב אצל שייקה – כאשר הוא מדבר ברצינות. בכל הראיונות אתו הוא נשמע לי נרגן וממורמר, תכונה שקשה לי להתחבר אליה.

לא אשמיע היום שיר של "הגשש", אלא שיר סולו של שייקה. בשנת 2000 שלישיית "הגשש החיוור" התפרקה ובאותה שנה אף זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה הישראלית. שנה קודם לכן, הוציא שייקה את תקליט הסולו הראשון שלו "שייקה לוי". לאחר פירוק "הגשש" הוא הוציא עוד שני תקליטים – "כמו שקיוויתי" ו"רציתי לומר" ומארז משולש "שייקה לוי דור 3".

השיר שנשמע היום, מזוהה בעיקר עם יזהר כהן, אך אני אוהב מאוד את הביצוע היפה והמרגש של שייקה – "שיר כלולות", שאת מילותיו כתב המחזאי, הבמאי והמשורר ניסים אלוני והלחין אותו עודד לרר.

ניסים אלוני התכתב בשיר זה עם שיר האהבה האולטימטיבי – שיר השירים. הרומן בין השירה והזמר העברי לשיר השירים הניב עשרות שירים. לפני שנים אחדות לעופר גביש ולי היה מופע שנקרא "עת הזמיר הגיע – הזמר העברי משוחח עם שיר השירים". במסגרת מיזם 929, שבו כתבתי 929 מאמרים על 929 פרקי התנ"ך – אהבתי במיוחד את הכתיבה על שיר השירים. בספר זה עסקתי קצת פחות בתוכנם של הפרקים, והתמקדתי בעיקר בדיאלוג של התרבות הישראלית ובעיקר הזמר העברי עם שיר השירים. למעשה, אלו תשע מסות על שיר השירים בתרבות הישראלית. לקראת פסח עתיד לצאת ספר פירוש חדש על שיר השירים של פרופ' אביגדור שינאן, שכפי שהוא סיפר לי, הוא ציטט הרבה ממאמריי, ואני מצפה לצאת הספר בכיליון עיניים. ואולי עוד אפרסם פעם כספר את המסות שלי על שיר השירים.

"שיר כלולות" הוא שיר מקסים, ובו השורה הנפלאה: "שחורים כל שושניי, כמו לחם אביונים, כמו שיר האהבה". השיר נכתב לפסטיבל הזמר והפזמון תשל"ג 1973 – במוצאי יום העצמאות ה-25. הפסטיבל שהשיר הזוכה בו היה "את ואני נולדנו בתש"ח" של יגאל בשן, והיו בו "ליל חניה" של אלתרמן, "שיר בבוקר בבוקר" של אמיר גלבוע ושלמה ארצי, "יעלה ויבוא" של גידי גוב, עירית דותן עם "תנו לנו יד ונלך", "יליד הארץ" עם אלי מגן, מירי אלוני ב"שיר לערב חג", "רכבת העמק" של דורית ראובני, סילוון ויאיר ב"אצלך כמו תמיד". פסטיבל נפלא, ואחדים משיריו השמענו כאן בפינה. בין האריות הללו, עלה בצניעות זמר צעיר וצנום, שזה עתה השתחרר מלהקת הנח"ל – יזהר כהן, ששר את "שיר כלולות".

בבתיו הראשונים של השיר, מחזר הכותב אחרי אהובתו, אותה הוא מכנה במילות שיר השירים "אחותי כלה", והוא מבטיח לה מתנות יקרות ערך, שהשגתן דורשת השקעה ומאמץ רבים – טל מהר גלעד, זהב אופיר, פנינת הים ובגדי מלכות. ולשערה, הוא מבטיח, הוא יקלע שושן שחור. שחור? למה לא צחור, או אדום? כאן המשורר מטרים רמז להמשכו של השיר.

אם בבתים הראשונים הוא הבטיח לה את יקר המציאות, בהמשך הוא מבטיח לה מתנות עוני, כמו פת של חרובים, לחם אביונים, שמלת אביון, כוכב רחוק וקר. כי כל שושניו – שחורים הם. כמו לחם אביונים. כמו… שיר האהבה. כאן שיר האהבה הרומנטי של ראשית השיר, הופך לשיר אפל ושחור.

המהלך הזה הוא מהלך פסימי מאוד. הוא מתחיל בפנטזיה של עושר ואושר, בתקופת החיזור הרומנטי, ונמשך בחיי יום יום קשים, חיי עוני ודלות, ניגודם של דימויי הפנטזיה.

אולם אני, אולי בהיותי אופטימיסט חשוך מרפא, מסרב לראות בשיר רק את הפסימיות. הרי הוא אינו אומר שיקלע לראשה פחמים, למשל, אלא שושנים. גם אם שחורים כל שושניו, עדין הם פרחים. וגם אם לחמם הוא לחם אביונים, על השושנים הם אינם מוותרים. וזה מה שנותן תקווה ואושר גם בחיים קשים של עוני. השושנים השחורות, הן שיר האהבה.

ביום שישי הקרוב יחגוג שייקה לוי שמונים, נעניק לו שושן שחור ושושן צחור ונקשיב לביצועו היפה כל כך ל"שיר כלולות".

טל מהר גלעד אביא לך, אחותי כלה.
זהב אופיר אני אמצא לך, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.

את פנינת הים אדוג לך, אחותי כלה.
ובגדי מלכות אתפור לך, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.
בשערך אני אקלע שושן שחור כלה.

אל גני תבואי חרש חרש,
אל גני באין רואים.
שחורים כל שושני, כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.
שחורים כל שושני, כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.

פת של חרובים אתן לך, אחותי כלה.
ושמלת אביון אלביש לך, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.

את יומי המר תמתיקי, אחותי כלה.
ובגדי כלולות תתני לי, אחותי כלה.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.
בשערך אני אקלע כוכב רחוק וקר.

אל גני תבואי חרש חרש
אל הגן באין רואים
יפים השושנים כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה
יפים השושנים כמו לחם אביונים,
כמו שיר האהבה.

פינתי השבועית ברדיו: בלדה על אדון כמעט וגברת כבר

בלדה על אדון כמעט וגברת כבר / יהודית רביץ
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.8.19

עשרים שנה מלאו אתמול למותו של המחזאי, הבמאי והמשורר חנוך לוין.

איני מכיר אדם שהשקפת עולמו רחוקה משלי יותר מחנוך לוין. ואיני מתכוון דווקא להשקפת העולם הפוליטית, אלא להשקפתו על החיים ועל העולם. גישתו היא גישה של פסימיות מוחלטת, יאוש מוחלט, ראיית הרע שבאדם ובחיים, כמעט ללא שמץ של אור, של טוב, של תקווה. מחזותיו, מערכוניו ושיריו, מבטאים מציאות של כיעור ורוע, וכאשר יש ניצוץ של תקווה, זו תמיד מראית עין של ניצוץ, שמהר מאוד יכבה ויגביר את היאוש ויוסיף לו טעם מר וריח רע של החמצה. ותמיד, כאשר נמצאים בתחתית של התחתית, היכן שעוד אי אפשר לרדת, נפתחת הרצפה ומתברר שאפשר להמשיך ולרדת למקום עוד יותר נמוך ואפל.

בשיריו ומחזותיו אין גיבורים. יש אנטי גיבורים שהם אפסים. תיאוריו הם של חיים בזבל, חיים עלובים, ללא תקווה, של אנשים קטנים זעיר בורגניים שהחיים עוברים לידם ובקושי נוגעים בהם.

חנוך לוין מציג עולם שאין בו טעם לחיים, וגם המוות בו סתמי וחסר ערך. לכן, השיר המבטא יותר מכל שיר אחר את עולמו, הוא "כשאהיה גדול אהיה קטן":
כשאהיה גדול אהיה קטן / אהיה קטן ואומלל. / אנשים בעלי ראייה בינונית / לא יראוני בכלל. // במקום בו לא עובר אף אחד / אפתח לי חנות קטנה / חנות לדברים שאינם נחוצים / ירושה מאמי הזקנה. // כל היום הארוך אשב לבדי / ואצטער על חיי / ובין הערביים אגש לפינה / לבכות בחשאי, בחשאי. // בימים ארוכים וקשים במיוחד / אחתוך קצת את אצבעי / ואקפוץ מכאב מאחורי הדלפק / במין חיוך אווילי. // ולא ירחק היום ושכנה תחוש / בריח מתוך דירתי / ורופא צעיר שחייו לפניו / יקבע סופית את מותי. // מוות סתמי לחיים סתמיים / מין סיפור שכולו מיותר / ושלו רק ניתן להתחיל מחדש / לא היה משתנה בו דבר // לו חייתי ביום קבורתי / היה אז מי שיבכה. / כשאהיה גדול אהיה קטן / עד אשר לא אהיה". אולי המשפט הכי חנוך לויני בשיר הוא: "שלו רק ניתן להתחיל מחדש / לא היה משתנה בו דבר". זה הפטאליזם הלויני, המובהק כל כך.

גם בכתיבתו הפוליטית, בכתיבתו החברתית, בכתיבתו על אהבה, הוא לא מציג אופק, תקווה, הוא לא מציע תיקון. הוא רק מציג מציאות נוראה, ומבהיר שזאת המציאות ואי אפשר לתקן אותה ולו רק ניתן להתחיל מחדש, לא היה משתנה דבר.

בכתיבתו הפוליטית הוא נתפס כחלק ממחנה השמאל, אולי כיוון שהשמאל מזדהה עם חלק מביקורתו. אולם אין בשירתו הפוליטית כמיהה לשלום ובוודאי לא אמונה בשלום. אין בה קריאה לפשרה, אין בה, נניח, הכרה בצדקת הפלשתינאים. המסר המרכזי שלו הוא שהמלחמה היא משחק ציני שבו פוליטיקאים שיכורי כוח משתעשעים בהמוני האנשים הפשוטים, החיילים, שהם בשר תותחים לסיפוק יצריהם. בשירו "שחמט", למשל, הוא מתאר את המלחמה כמשחק שחמט בין מלך ומלכה ציניים שהחיילים, האנשים הפשוטים, אנחנו, איננו אלא כלים שחייהם חסרי משמעות. חנוך לוין אינו מציג בשיר צד אחד צודק וצד אחר שאינו צודק. הוא גם אינו מציג שני צדדים שנאבקים על הצדק והאמת שלהם. אין מלחמות צודקות – לא מלחמות לאומיות, לא מלחמות חברתיות. המלחמה היא צינית, היא משחק שבו החיילים השחורים והלבנים, שהם "אבי" ו"ילדי", כלומר אנחנו, הורגים אלה את אלה. סתם. החיילים הם כלים במשחק שחמט, שבסופו של דבר המלך והמלכה לא נפגעים ממנה. רק החיילים המסכנים. זה גם המסר של מחזותיו "את ואני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה".

אמחיש זאת דרך כמה מן השירים של חנוך לוין שכבר השמעתי בעבר בפינה זו. בשיר "שתי משאיות" מספר בעל המשאיות, בגוף ראשון, שבלילה מטעינים במשאיותיו פרות, בבוקר פועלים לעבודה. פעם הנהג עשה טעות, הטעין פועל פשוט במקום פרה, הוביל אותו לבית המטבחיים, שם שחטו אותו שחיטה כשרה. השופט פסק לי פיצויים, משפחתו של הפועל שילמה את ההפרש אשר הפסדתי, בין הפועל לבין הבהמה… וגם מן התחתית הזאת, יש תחתית נוספת בבית הבא. ניתן לראות בשיר הזה אב טיפוס לאופן שבו הוא מציג את החברה, את הכלכלה, את המדינה (כל מדינה), את הצבא (כל צבא). "שתי משאיות" הוא שיר של ביקורת חברתית. אך אין בכתיבתו הצגת חזון של חברה צודקת, מתוקנת, חברה שאליה ניתן לשאוף, עליה ראוי לחלום, למענה כדאי להילחם. כתיבתו החברתית היא תיאור ציני ובוטה של מציאות ללא סולידריות, ללא חמלה וללא צדק. מציאות של ייאוש כבד וקודר, נטול תקווה.

חוסר הסולידריות בא לידי ביטוי בשיר אחר שהשמעתי כאן, שירו האלגורי "מה אכפת לציפור". העץ, הים, הציפור והאדם חיים בכפיפה אחת, אבל לאיש לא אכפת מרעהו. "מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק?" "מה אכפת לו לעץ שהים הוא כחול?" ניצנים של קשר אנושי מגלה האדם – "אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים". הוא אינו אוטיסט חברתי, אלא הוא קשוב לסביבה ויכולת כתיבת השירים שלו מותנית בהיות הציפור לצדו. התקווה, מעט האופטימיות, אובדת במהרה. "מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?"

השמענו גם את "לונדון". אם אין כל תקווה, היאוש מולך בכל, אולי אפשר לברוח, לארץ אחרת, לעולם אחר? למשל ללונדון? לא. יכול להיות שבלונדון היאוש יותר נוח, אבל מהותית, היאוש הוא אותו יאוש. נכון, "בלונדון יש יותר סרטים, בלונדון יש מוסיקה טובה, בלונדון טלוויזיה מצוינת". אז מה? "אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה…" יש הבדל בין מקום למקום. פה יש טלוויזיה טובה יותר. שם מוסיקה יותר טובה. אבל מהבדידות והניכור אי אפשר לברוח. כאן ושם המהות אותה מהות – "למות כמו כלבה".

שיר נוסף שהשמענו הוא שיר אהבה. ובשירי האהבה שלו, כמו במחזות שלו, האהבה היא אהבה אומללה מאוד, בין אנשים אומללים מאוד. השיר הוא "אין מקום לשנים על עמוד החשמל". "אני רואה אותך מלמעלה, גברת פוקס היקרה / כשאת אוכלת עוגיות ומפהקת לתקרה / אני רואה אותך נושאת אלי את מבטחך, אבל / אין מקום לשניים על עמוד חשמל // אך אולי ניפגש, גברת פוקס, / אך אולי ניפגש עוד ביום אחרון / רק את ואני וחצי עפיפון / למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון".

כן, גם באהבה הוא מוצא את האובדן. ואם מישהו מחפש את האהבה באובדן – הרי שאחרי מותו של אחד מבני הזוג מורגש החסר, חשים בגעגוע, והגעגוע מבטא את האהבה שהייתה ונשארה. ובכן, גם את הפינה הזאת חנוך לוין חוסם, למשל בשירו "בצער לא רב". "אני זוכרת אותך, זוכרת היטב / בצער לא רב ביגון לא קודר / וככל שהזמן מוסיף וחולף / הצער לא רב, היגון לא קודר / … כי הזמן את העצב ליד המתים קובר".

זוהי תמונת עולמו של חנוך לוין – יאוש מוחלט. עולם שחור משחור. האנשים בעולמו של חנוך לוין הם אנשים קטנים, חסרי חוט שדרה וחסרי תקווה. אנשים שכל עולמם מתמצה בדילמה הקיומית שלו – "רבע עוף או בורקס" או באימה הקיומית שלה – אם ידעו שהיא "אשת מהנדס", כמו במערכון המפורסם שכתב. חנוך לוין מציג עולם שאין בו טעם לחיים, וגם המוות בו סתמי וחסר ערך.

ואני תמה – בשביל מה צריך אמנות, אם במקום לרומם את האדם היא משפילה אותו עד עפר?

הוא שאמרתי. אין אדם שהשקפת עולמו רחוקה כל כך מעולמי, כמו חנוך לוין. אז למה שוב ושוב אני חוזר אליו, קורא את כתביו, משמיע את שיריו? מה מושך אותי ביצירתו? נראה שמה שמושך אותי אליו זו הגאונות. היכולת שלו לבטא את עולמו האפל, ביצירתיות ובגאוניות ובכישרון כה רב. כי השירים שהשמעתי, וכן הרבים שלא השמעתי, והמערכונים והמחזות, רוויים בכישרון נדיר.

את השיר שנשמיע היום, "בלדה על אדון כמעט וגברת כבר", בלחנה ובביצועה של יהודית רביץ, לא בחרתי בשל הקרבה לטו באב. ממש לא. לטו באב הייתי בוחר שיר אחר, ומן הסתם של משורר אחר. כי גם כשהוא כותב על אהבה, זו אהבה שאינה מתממשת. וזו אהבה של שני אנשים אומללים. הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו. אבל הוא אדון כמעט, ולכן הוא רק כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר. והיא גברת כבר, וכך כבר עבר החורף הקר על האדון כמעט והגברת כבר. ועד אביב חלף, וסתיו נוסף נגמר, והאדון כמעט ראה בלב נשבר כמה הפסיד כל הימים שלא אמר את דבר אהבתו אל הגברת כבר. נו, אז אם הוא כבר ראה כמה הפסיד, אולי הוא יקום ויעשה מעשה? אך, לא. הוא רק כמעט יקום וכמעט יעשה מעשה, כי הרי הוא אדון כמעט. ואצל הדמויות של חנוך לוין, לא יכולה להיות תמורה חיובית. הרי לו רק ניתן להתחיל מחדש, לא היה משתנה דבר. וגם כאן, שנים חלפו מאז, לא השתנה דבר, אדון כמעט אהב את הגברת כבר. כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר. וכאן שורת המחץ הסופית – עכשיו כבר באמת היה כבר מאוחר. אך אצל חנוך לוין, כמו אצל חנוך לוין, צריך עוד סיבוב לסכין. גברת כבר התגוררה בבית קט, כמעט שהתגורר בו גם האדון כמעט, עכשיו לא מתגורר בו אף אחד. לא הגברת כבר ולא אדון כמעט.

נורא. אבל לא גאוני? ואגב, גם אמתי. יש ויש אדוני כמעט וגברות כבר כאלה. לגנותו של חנוך לוין ייאמר שהוא רואה רק אותם. לזכותו ייאמר, שהוא רואה אותם. והוא מציג אותם. והוא שר עליהם. אך שוב לגנותו ייאמר, שלעולם הוא לא מראה להם תקווה.

עשרים שנה חלפו ממותו של גאון, של אמן מבריק, אך שנוי במחלוקת. ועם זאת, נדמה לי שעל דבר אחד אין מחלוקת – על כשרונו.

"בלדה על אדון כמעט וגברת כבר". נאזין ליהודית רביץ, מתוך תקליטה השני "גלוי ונעלם".

אדון כמעט אהב את הגברת כבר
כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר.
החורף קר היה וכבר עבר
על האדון כמעט והגברת כבר.

גברת כבר טיילה עם האדון כמעט
היא אהבה אותו וכבר נתנה לו יד,
הלילה חם היה, ירח שט
על הגברת כבר ואדון כמעט.

ועוד אביב חלף וסתיו נוסף נגמר,
והאדון כמעט ראה בלב נשבר
כמה הפסיד כל השנים שלא אמר
את דבר אהבתו אל הגברת כבר.

ועוד שנה חלפה, ועוד שנה אחת,
וגברת כבר שכבה על משכבה לבד
חושבת איך כמעט היה וכבר אבד,
לגברת כבר ולאדון כמעט.

שנים חלפו מאז, לא השתנה דבר.
אדון כמעט אהב את הגברת כבר
כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר.
עכשיו כבר באמת היה קצת מאוחר.

גברת כבר התגוררה בבית קט,
כמעט שהתגורר בו גם האדון כמעט,
עכשיו לא מתגורר בו אף אחד
לא הגברת כבר ולא אדון כמעט

פינתי השבועית ברדיו: נשבע

נשבע / חיים משה
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 3.6.19

הפינה מוקדשת היום ליום הולדתו ה-75 של יאיר קלינגר, שאמנם יחול בחודש הבא, אבל אנו ממהרים לעשות ספתח לחגיגותיו. קלינגר הוא קצת זמר, קצת תמלילן אך בראש ובראשונה מלחין, אחד המלחינים הבולטים בזמר העברי, שאחראי לרבים מן השירים האהובים ובהם "אצלך כמו תמיד", "דרישת שלום", "חלומות", "קום והתהלך בארץ", "עפרה", "אני עושה לי מנגינות", "הביתה", "כל נדריי", "אבשלום", "עגילי דמאר", "ירושלים שלי", "לאהוב את החיים" (שהשמענו לפני שבועיים), "ימים טובים ימים באים", "אדמה" ועוד רבים וטובים.

לפני שלוש שנים, הקדשנו את הפינה לציון 50 שנה לקריירה המוסיקלית שלו, שהחלה בפסטיבל הזמר והפזמון 1966, כשהשיר "בואי ילדה", שאת מילותיו ולחנו כתב יאיר האלמוני בן ה-22, השתתף בתחרות. כל שיר זכה בפסטיבלים הראשונים לשני ביצועים, ואת השיר הזה ביצעו שלישיית גשר הירקון ועדנה גורן.

יאיר קלינגר נולד ב-1944 למשפחה דתית בתל-אביב. משחר ילדותו אהב את הבמה – מוסיקה ומשחק. בגיל 9 החל לנגן פסנתר ובגיל 11 החל להלחין. כנער יצא בשאלה, עבר ללמוד בבית ספר חילוני ועיקר חייו היו בשבט הצופים וכשחקן בחוג הדרמטי של תיכון עירוני י"א. בצופים היה פעיל מרכזי, מדריך ותרבותניק – כתב הצגות ושירים. הוא שירת בנח"ל בגרעין לקבוצת כנרת, וכנח"לאי כתב וביים הצגות לחגי הקיבוץ.

אחרי שחרורו החל ללמוד תיאטרון ופילוסופיה באוניברסיטת ת"א והחל לפעול כשחקן בסדנת התיאטרון של נולה צ'לטון ובסטודיו למשחק של תיאטרון הקאמרי, והייתה צפויה לו קריירה של שחקן. הוא שיחק במשך שנים אחדות ב"קאמרי" ועל במות אחרות, אך לאט לאט, לאחר אותו פסטיבל זמר נמשך יותר ויותר למוסיקה. הוא הלחין להיטים גדולים באותה תקופה וכבש את מקומו בשורה הראשונה של הזמר העברי. ב-1970 הקים עם צילה דגן ודני מסינג את "שלישיית הצירוף המקרי".

ב-1971 נסע לפריז עם להקת "כרמון" לסיבוב הופעות של חודש ימים, ונשאר שם 11 שנים. הוא התוודע לתרבות הצרפתית ושיתף פעולה בעיקר עם אמנים ישראליים שפעלו בצרפת כמו מייק ברנט וריקה זראי. שם הוא כתב מוסיקה לסרטים, הצגות ומופעים צרפתיים ובהם של להקת "קומפניון דה-לה שמפיון" ולאורך כל השנים המשיך ליצור ולכתוב בעברית, אנגלית וצרפתית.

בצרפת הוא הכיר מוסיקאי ישראלי נוסף, סילבן מרגי. הם הקימו את הצמד "סילבן ויאיר" שפעל במשך 11 שנים והופיע בצרפת ובישראל.

כמי שכוכבו דרך בפסטיבל הזמר והפזמון, המשיך יאיר קלינגר את הקשר עם הפסטיבל בכל שנות קיומו, ובכל שנה שלח לו שיר – לעתים למילותיו ולחנו, לעתים בלחן למשוררים או פזמונאים אחרים; לעתים בביצוע של סילבן ויאיר ולעתים בביצוע זמרים אחרים. חלק מהשירים הצליחו מאוד כמו "אני עושה לי מנגינות" של סקסטה, "חלומות" של רחל שפירא בביצוע רוחמה רז ו"אצלך כמו תמיד", שאותו כתב והלחין יאיר, ובוצע בפי סילבן ויאיר בפסטיבל.

ב-1982 יאיר חזר לארץ ומאז הוא ממשיך ליצור, לכתוב ולהופיע. הוא ניהל להקות נוער, ועוסק בניצוח על חבורות זמר, מקהלות וניהול אמנותי של פסטיבלים כמו פסטיבל ערד, פסטיבל היין בראשל"צ ובכתיבת מחזות זמר ויצירות תיאטרליות מוסיקליות כמו "בין ורשה וירושלים" מאת דודו ברק ו"פתוח סגור פתוח" – ערב משיריו של יהודה עמיחי בלחניו של קלינגר ועוד.

השיר שאשמיע היום, הוא "נשבע", למילותיו של שמוליק קלוסקי ובביצועו של חיים משה. לאחרונה שמעתי אותו בהתרגשות רבה, בטקס ההשבעה בלטרון, של בני אסף.

"נשבע" הוא אחד הלהיטים הענקים של חיים משה אם לא ה-, בשנים שבהן היה בשיא הצלחתו ותהילתו. זהו שיר הנושא של תקליטו "נשבע", שיצא ב-1989. השיר הצליח מאוד, צעד כמחצית השנה במצעד הפזמונים של רשת ג', מתוכם ארבעה שבועות בראש. אך מדד מצעדי הפזמונים אינו מנבא בהכרח אם השיר יאריך ימים. היום, אחרי 31 שנה מאז ששודר לראשונה ברדיו, אפשר לומר שהוא היה לאחד מנכסי צאן הברזל של הזמר העברי, ולשיר בעל מעמד המנוני.

שמוליק קלוסקי כתב את המילים בְּהפסקה בין הקלטות. הוא לא ייחס לו חשיבות רבה, ובתחילה לא ממש אהב אותו, אך נתן אותו לחיים משה. חיים משה הלך אתו ליאיר קלינגר, כדי שילחין אותו. יאיר, החל מנגן על פסנתר, משרבט כמה אלתורים ברוח השאנסון הצרפתי, ולפתע הפציע בו הלחן. הוא שר באוזני חיים משה את שתי השורות הראשונות, וחיים הגיב מיד – "את זה אני רוצה. את הלחן הזה". עוד בטרם נכתב הפזמון.

כאשר השיר התפרסם, הביקורת כתבה שחיים משה חרג מסגנונו, או בשפה וולגרית יותר – השתכנז. חיים משה כעס מאוד על הדברים. צפיתי לא מזמן בראיון אתו, שבו הסביר שהוא בן הארץ, אוהב את שירת הארץ ומסרב להיות משובץ במגירה אחת מסוימת. ואכן, בהמשך דרכו כתבו לו נעמי שמר ונורית הירש, ולצד המוסיקה הים תיכונית הוא התרחב למגוון של סגנונות.

לכל זמר יש שיר או שניים, שכל חייו לא יוכל לסיים הופעה בלי שישיר אותם. הקהל לא ייתן לו לרדת בלי השיר הזה. כזהו "נשבע" של חיים משה. הוא מספר, שכאשר הוא משמיע את השורה הראשונה, הוא חש חשמל באוויר, והקהל מצטרף אליו בהתרגשות.

"נשבע" הוא שיר אהבה מקסים של גבר לאישה. הוא נשבע באהבה. השיר הזה פופולרי מאוד בחתונות וזוגות רבים צעדו אתו אל החופה.

בשל המילה "נשבע" הוא הפך להמנון טקסי ההשבעה בצה"ל, למרות שאין בו שום דבר המזכיר את הצבא, את המדינה או את המולדת, שכן הוא שיר אינטימי של איש לאישה. אולם טבעם של שירים, שלעתים הם פורצים מעבר לכוונתם המקורית, כיוון שהם משרתים צורך נוסף. השיר "נשבע" ממשיך להיות שיר אהבה אינטימי, גם כאשר הוא משמש במקביל כהמנון צבאי.

בשנת ה-70 למדינה, הוזמן חיים משה לשיר את השיר בטקס הדלקת המשואות. הקהל יצא מגדרו והצטרף לשירתו, והיה זה אחד מרגעי השיא בקריירה שלו.

אם לא הבחנתם, אציין שאני אוהב מאוד את השיר הזה, ומצאתי אותו כשיר המתאים לחגיגת יום ההולדת העגול של יאיר קלינגר. נאחל לו עוד הרבה שנות יצירה פוריות.

עכשיו זה בא
ולטובה
ליום הבא אני נשבע,
במחשבות, בהרגשות,
בכוונות אני נשבע.

היו ימים,
קולי נדם
סירה טרופה בלב הים
אין חוף מקלט, הכל אבד
אני חוזר ושוב נשבע.

נשבע,
כמו היום הזה שבא
כמו מילה אחת פשוטה
בחיי אני נשבע.

נשבע,
כמו פרפר לאש
כמו גופי המתרגש
באהבה נשבע.
וכשאור היום יכבה,
יישאר לי עוד הרבה.

ואת יפה כמו כאב
באת ולקחת פינה בלב
אני חופשי, אליך בא,
כמו שאני, אני נשבע.

נשבע,
כמו היום הזה שבא
כמו מילה אחת פשוטה
בחיי אני נשבע.

נשבע,
כמו פרפר לאש
כמו גופי המתרגש
באהבה נשבע.
וכשאור היום יכבה,
יישאר לי עוד הרבה.
אני נשבע.

 

פינתי השבועית ברדיו: בשביל אל הבריכות

בשביל אל הבריכות / חוה אלברשטיין
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.5.19

השיר שנשמע היום, הוא אחד משירי הזיכרון הקלסיים, האהובים ביותר והיפים ביותר – שירה של חוה אלברשטיין "בשביל אל הבריכות". זהו גם אחד משירי האהבה היפים ביותר. לא נשמיע אותו היום בשל הקרבה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אלא כיוון שביום הזיכרון נפטרה מי שהלחינה אותו, אלונה טוראל.

אלונה טוראל נפטרה בגיל 75 מדום לב, בנהיגה במכוניתה בדרך להופעה עם חברתה ושותפתה הזמרת רונית אופיר, שאותה היא ליוותה בהופעותיה בקלידים. המופע נקרא "אדבר אתך".

רשימת לחניה של אלונה טוראל כוללת רבים מנכסי צאן הברזל של המוסיקה הישראלית, כמו "אדבר אתך", "גשם בוא", "שיר שלכת אדומה", "מכתבי אהבה", "אחד חולמני", "שלושה חיילים", "קום לך אל נינווה", "הוא לא כל כך חכם", "עסק ביש" של מאיר אריאל ועוד רבים וטובים.

אך הרשימה הזאת לא מתארת את מכלול פועלה ותרומתה של אלונה טוראל למוסיקה הישראלית. טוראל הייתה מחלוצות הרוק והג'אז הישראלי, בשנות ה-60 וה-70, כאשר היו אלו סוגות גבריות מאוד.

לאחר שחרורה מצה"ל, בו שירתה כמדריכה מוסיקלית של להקת הנח"ל, למדה טוראל מוסיקה באוניברסיטה "מאנס קולג' אוף מיוזיק" בארה"ב במשך חמש שנים. בניו יורק היא הופיעה עם שמוליק קראוס. עם שובה לארץ ב-1969 היא ניגנה בהרכבי ג'אז ורוק שונים ובהן להקת הג'אז המצליחה, להקת הפלטינה ובשנות השבעים בלהקת "שמים" עם דני ליטני. היא ליוותה בקלידים את הטובים בזמרי ישראל, ובהם אריק איינשטיין, שלום חנוך, חוה אלברשטיין, אושיק לוי ואחרים.

את השיר "בשביל אל הבריכות" כתב לפני כחמישים שנה יורם טהרלב. השיר נכתב בימים שאחרי מלחמת ששת הימים ותחילת מלחמת ההתשה. על פי נראטיב מסוים, באותה תקופה היינו שיכורי ניצחון ובאופוריה לא שרנו כל שירי זיכרון, אלא רק שירי ניצחון ורהב. בפינה זו כבר ניפצנו את הנראטיב הזה, וגם השיר הזה הוא אחד מעשרות שירים המפריכים אותו.

מהו השביל אל הבריכות? יורם טהרלב מספר שהנוף שבו הציב את הסיפור, הוא הנוף של קיבוצי עמק זבולון, האזור שבו הוא גדל, והוא מתאר מקום שבו נהגו להתבודד זוגות אוהבים. שמו המקורי של השיר היה "ציפורן לבנה", בשל הציפורן שהלבינה בתוך שיער ראשה של הנערה שבסיפור.

הסיפור הוא על זוג אוהבים צעיר, בחור ואהובתו. הוא נפתח בתיאור פסטורלי ואידילי של זוג צעיר בשלוות אהבתו. הם פסעו שלובי ידיים בשביל אל הבריכות, והיא אמרה לו: "אתה כל כך יפה, חייל". כאן אנו לומדים לראשונה שהבחור הוא חייל.

למחרת בבוקר, עמד החייל לצאת לדרך, לחזור אל הצבא. היא מספרת לו שארזה את תרמילו. אבל היא לא השאירה לו מכתב או מזכרת כל שהיא. "הן אם תזכור – תזכור, ואם תשכח – תשכח". היא מקווה שיזכור אותה, לא בזכות מכתב או מזכרת, אלא בזכות הקשר שנוצר ביניהם, בזכות מה שהיא. נטו. ואם ישכח – ישכח. הוא הבטיח לה שהוא יחזור, ושהיכן שהוא יהיה – לבו יישאר אתה.

והוא הלך לקרב ולא חזר. והיא יודעת שהוא לא יחזור לנצח. והיא מפנטזת בסוג של דמיון מודרך, שהוא סתם שכח.

סיפור מקסים ועצוב של אהבה ללא תנאי, אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה שנגדעה במלחמה, אך נותרה בלבה של הנערה.

לשיר יש ביצועים רבים, כולל של רונית אופיר במופע האחרון, שבדרך אליו נפטרה אלונה טוראל. אך זהו בראש ובראשונה שירה של חוה אלברשטיין.

נאזין לחוה בשיר היפה הזה, לעילוי נשמתה ולזכרה של אלונה טוראל.

רוחות חמות נשבו בינות עצי האורן
ורחש ממטרות עלה מן השדות
בתוך שער ראשה הלבינה הציפורן
וכף ידה קטנה הלבינה בידו.

בשביל אל הבריכות פסעו שלובי ידים
וכוכבים נשרו למים עם הטל
ותן בודד צחק הרחק בתוך הליל
והיא אמרה: אתה כל כך יפה, חייל.

והיא אמרה לו: הן מחר תצא לדרך
את תרמילך ארזתי שאותו תיקח
לא שמתי בו מכתב, לא פרח למזכרת
הן אם תזכור – תזכור, ואם תשכח – תשכח.

ועת חזרו בשביל מן הבריכות עם שחר
דמעות הטל נתלו גדולות על קני הסוף
והוא את כף ידה אחז ביד בוטחת
והיא הביטה בו מתוך מסך שקוף.

והוא אמר לה: ילדתי אני אחזור עוד
גם אם רחוק אלך, לבי נשאר אתך
והיא החזירה לו בלאט את הציפורן
הן אם יזכור – יזכור, ואם ישכח – ישכח.

והוא הלך לקרב עת החמה הנצה
ולא חזר משם ימים רבים כל כך.
והיא יודעת שהוא לא יחזור לנצח
והיא עוד מתפללת שהוא רק שכח.