פינתי השבועית ברדיו: לכל אחד יש

לכל אחד יש / שלומי שבת וליאור נרקיס

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 12.4.21

בערב יום העצמאות ישיא הזמר שלומי שבת משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל. השנה לקה שלומי שבת בקורונה, היה מאושפז במשך שלושה שבועות, חלקם במצב קשה ובשלב מסוים החלו לרוץ ברשת שמועות על מותו, כמיטב מסורת הפייק המכוערת. הציבור בישראל עקב בדאגה אחר מחלתו והחלמתו.

בעבורי שלומי שבת זה קודם כל "רק בגלל הרוח", שיר אהוב עליי מאוד שמלווה אותי למעלה משלושים שנה. אבל את השיר הזה השמעתי כבר ביום הולדתו השישים של שבת, לפני כשבע שנים.

וכך כתבתי אז: "שבת, יליד הארץ, בן למשפחה של יוצאי טורקיה, משלב בשירתו מוסיקה מזרחית עם רוק; שילוב שאני אוהב מאוד. השיר 'רק בגלל הרוח', אותו הקליט ב-1989, היה להיט ענק שהביא לפריצת הדרך שלו כזמר מצליח. עד אז הוא דִשדש ונכשל. השיר הזה היה שיר הנושא לאלבומו השני והמצליח, ולתחילתה של קריירה ארוכה, שידעה עליות ומורדות. אחרי דעיכה במחצית השניה של שנות ה-90, בהם כמעט נמחק מהתודעה ומהתקשורת, פרץ שלומי שבת שוב לתודעה, בשנת 2000, ושוב, כמו עם 'רק בגלל הרוח', בזכות להיט ענק. הפעם היה זה שירו של עוזי חיטמן 'לכל אחד יש' אותו שר בדואט עם ליאור נרקיס. מאז ולכל אורך השנים האחרונות, הרוח שוב נושבת בגבו של שלומי שבת והוא והקריירה שלו נהנים מתחיה מחודשת".

השיר שאותו אשמיע בפינה לכבוד השאת המשואה הוא "לכל אחד יש". השיר הזה היה להיט גדול, שאף זכה בתואר שיר השנה ברשת ג' בשנת תש"ס (2000) והגיע למקום השני בפסטיבל השנתי בגל"צ. השיר נכתב עבור תקליט של ליאור נרקיס ולאחר מכן שובץ בתקליט דואטים של שלומי שבת.

השיר "לכל אחד יש" הוא שיר הלל לאהבה ולזוגיות. הוא מדבר על כך שלכל אחד יש את האחת שלו ולכל אחת יש את האחד שלה. לזכות באחד או באחת האלה, זה כמו לזכות בגורל. מי שזכה בהגרלה הזאת, מי שזכה שהאחת שלו תסגור אתו מעגל, זוכה לחיים של שלמות. חיטמן מציג שורה של מטאפורות להצגת ההתאמה הפלאית הזאת – כמו בגד לגוף, כמו אוויר לנשימה. העולם מטורף, החיים מטריפים, ומה שנותן לאדם נחמה, זו הזוגיות המוצלחת, עם האחת שלו. והשותפות עם האחת הזאת מעצימה אותו מאוד – "אתך אני כל העולם, אתך אני כל היקום". לעומת זאת, בלעדיה הוא חצי בנאדם, הוא בעצם כלום.

האם באמת לכל אחד ולכל אחת יש את האחד / אחת הזה? לא בהכרח. מה שבטוח, טוען חיטמן, הוא שלכל אחד ולכל אחת יש את החלום הזה. "לכל אחד יש ת'חלום שלו שנדמה שהנה הוא קרב, לכל אחת יש ת'חלום שלה שיבוא ויסעיר את הלב". ואם יש חלום ויש אמונה ואופטימיות שהוא יתגשם – עצם החלום הוא כבר הדרך להגשמה. החלום הזה הוא לחולם כמו מים לצמא וכמו התקווה לייאוש. והוא עובר במהרה לתאר את החולמים כמי שחלומם התגשם, "ובים של קרירות יש להם אהבה".

נצטרף גם אנחנו לאופטימיות האינסופית של עוזי חיטמן ושלומי שבת, ונאחל לחג העצמאות ה-73 של מדינת ישראל את מלוא הברכות להצלחה ושגשוג של המדינה בכל התחומים ומעל הכל – נאחל איחוי הקרעים, חידוש הסולידריות החברתית והלאומית ושיקום האחדות הלאומית. כי ללא אלה, אנו חצי עם וחצי מדינה, וככאלה אנו בעצם כלום. ואתם – אנו כל היקום.

ברכות חמות לשלומי שבת, משיא המשואה.

לכל אחד יש ת'אחת שלו

שתסגור אתו מעגל

לכל אחת יש ת'אחד שלה

שיבוא וייפול בגורל

כמו בגד לגוף

כמו אוויר לנשימה

ובתוך הטירוף

הם מוצאים נחמה

ואת הנשמה המתוקה שלי

היחידה שמדליקה אותי

ואתך אני כל העולם

ואתך אני כל היקום

בלעדייך אני חצי בן אדם

בלעדייך אני בעצם כלום

לכל אחד יש ת'חלום שלו

שנדמה והנה הוא קרב

לכל אחת יש ת'חלום שלה

שיבוא ויסעיר את הלב

כמו מים לצמא

ולייאוש התקווה

ובים של קרירות

יש להם אהבה

ואת הנשמה המתוקה שלי…

פינתי השבועית ברדיו: בואי לאילת

בואי לאילת / ליאור ייני

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 5.4.21

ב-2 בינואר הלך לעולמו בגיל 85 הזמר והשחקן ליאור ייני; זמר בעל קול ענק, עוצמתי ונעים, קול יוצא דופן באיכותו, שתופס מקום של כבוד בפס-הקול הישראלי, גם אם בעשורים האחרונים הוא נדחק לשוליים.

שני שירים של ליאור ייני השמענו בפינה זו: את "בדומיה" ואת יצירת המופת "השמלה הסגולה" שאותה השמענו במלאת לייני 80.

ליאור ייני נולד בקיבוץ אפיקים. חרף כישרונו כזמר ושחקן הוא לא שירת בלהקה צבאית, אלא כלוחם בחטיבת "גולני". לאחר שחרורו השתתף בהרכבים פופולריים מאוד, שרוב משתתפיהם היו בוגרי הלהקות הצבאיות וגם התכנים שלהם ומבנה ההופעות שלהם היה המשך ישיר ללהקות – להקת "התרנגולים" ולהקת "החמציצים". הוא אף התחתן עם הבמאית של שתי הלהקות הללו נעמי פולני, ויש להם שני ילדים משותפים. מאז הספיק להתגרש, להתחתן, לעבור בעקבות אשתו לצרפת, להתגרש, לחזור לארץ ולהתחיל זוגיות שלישית. אשתו האמצעית הייתה אביבה אורשלום, "מדריכה רוחנית", פילוסופית, ציירת ומשוררת, שהנהיגה סוג של כת. באותה תקופה שינה ליאור את שמו לאליאור. זוגתו השלישית הייתה אחיינתיה של אשתו הראשונה, רותי ייני. בין ילדיו השחקן יותם ייני (מגרושתו הראשונה) ושחקן הכדורגל שרן ייני (מזוגתו השלישית). יותם ייני ואחותו איה, ילדיו מנעמי פולני, חזרו בתשובה. בקיצור – משעמם לא היה שם.  

ליאור ייני היה זמר ושחקן, וכמה מלהיטיו הגדולים הם ממחזות זמר וסרטים שבהם השתתף. כך, למשל, מתוך המחזמר "איי לייק מייק" הלהיט "מה צריך בסך הכל בנאדם", ומתוך הסרט המשובח של אברהם הפנר, בכיכובו של ייני, "לאן נעלם דניאל וקס" – הביצוע המקורי של "אגדה יפנית", הלא

היא "בחמש קם צייד", למילותיו של אהוד מנור ולחנו של אריאל זילבר.

ב-1968, ביקרה המוסיקאית הצעירה נורית הירש, לימים כלת פרס ישראל, בביתם של נעמי פולני וליאור ייני, כדי לעבוד עם נעמי, במאית להקת הנח"ל באותה תקופה, על השיר "בלבולי קיץ", שהלחינה למילותיו של יעקב שבתאי, לתכניתה של הלהקה. על הדרך היא סיפרה לליאור שיש לה שיר בשבילו, שממש מתאים לקולו. והיא הציגה לו שיר שהלחינה למילותיו של ירון לונדון, בעבור סרט תדמית של עיריית אילת. "בואי לאילת".

אילת של היום אינה בדיוק אותה אילת שעליה כתב ירון לונדון, אבל אני עוד זוכר את אילת ההיא. אילת שהייתה עיירה קטנה ושכוחת אל, שנסיעה אליה מת"א ארכה יום שלם, ושהייתה אזור בתולי, מעין דיונה גדולה לצד המים הצלולים ובתים בה מעט ומלונות בודדים. מאז אילת התפתחה מאוד, ובמידה רבה היא דומה יותר אל אותן ערי אספלט מקומטות שמהן הדובר בשיר מציע לאהובתו להימלט.

אך עדיין נשאר בעיר הקסם של הלגונות, גם אם הן כבר פחות שקטות. לגונות? עוד נחזור לכך. ואני אוהב גם את אילת של היום.

אילת בשירו של לונדון היא היפוכה של הבורגנות התל-אביבית; עיר המפלט למי שרוצים להתפשט ולשחות עירומים במים הצלולים; בירת השמש של מי שרוצים להימלט אל גני האלמוגים. שם, באילת, אפשר לשכב סרוח כמו לטאה עם שיער פרוע שפרע הרוח. בתוך חודשיים הוא כבר ילמד להתייצב על המגלשיים. והוא מסיים בהצהרה, שכותב השיר לבטח לא יחתום עליה באופן אישי, שבין כחול ובין ירוק הוא יכול לחיות לעד.

אבל מה הן, לכל הרוחות, ערים מקומטות, חוץ מחרוז ללגונות השקטות? את השאלה הזאת הפניתי הבוקר לירון לונדון, וזו תשובתו: " 'מקומט' הוא, פחות או יותר, ההיפך משטוח, מרענן, מצעיר. פניו של אדם זקן 'חרושות קמטים'. יש שאלה טובה יותר: למה כתבתי 'נימלט אל הלגונות השקטות', בעוד שבאילת אין לגונות כלל. על כך אין לי תשובה".

ואם בחיבור של ירון לונדון וליאור ייני עסקינן, ראוי להזכיר שייני השתתף בסרטו של מיכה שגריר, משנת 1967, "סיירים" ושר, יחד עם שלושת כוכביו האחרים של הסרט, את שירו של לונדון "עמיחי". ובשיר הזה מופיעה השורה האלמותית: "ובאצבע הגליל חטף כדור בכף ידו / ומאז הוא מנגן בחלילו בלי סול ודו".

כאמור, לפני שלושה חודשים ליאור ייני נפטר. נשמיע לזכרו את "בואי לאילת". יהי זכרו ברוך!

בואי נמלט מן האספלט

ומן הערים המקומטות

בואי נמלט אל הלגונות השקטות

בואי לאילת לאילת

בבירת השמש

מנומש בנמש

למול הרקיעים נחטוף תנומה

והרוח שיישוב

ישיאנו לא לחשוב

על מאומה

עצומי עיניים

נמלט בשניים

למים אל גני האלמוגים

בין כחול לבין ירוק

את בגדי הים נזרוק

נשליך אותם אל הגלים

בואי נמלט מן האספלט…

בשיער פרוע

שפרע הרוח

אני סרוח לי כמו לטאה

כמו דולפין אשר נפלט

מעמקי מפרץ אילת

כמו הפתעה

תנו לי רק חודשיים

על המגלשיים

ועל גלי המים לא אמעד

בין ירוק לבין כחול

בן אדם אני יכול

אני יכול לחיות לעד

בואי נמלט מן האספלט…

פינתי השבועית ברדיו: וידוי

וידוי / אילנה רובינא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 15.3.21

לפני חמישה חודשים הלכה לעולמה הזמרת, השחקנית והדוגמנית אילנה רובינא. רובינא, שהייתה חולה בסרטן, נפטרה ממחלת הקורונה בגיל 86.

הידיעה על מותה הייתה בשולי התודעה הציבורית. בקושי הוזכרה כידיעה בשולי השוליים של האקטואליה. לעומת זאת, כאשר היא נולדה היה זה אירוע לאומי, שמזכיר אולי לידה של נסיך במשפחת המלוכה בבריטניה. נסיך הוא מי שנולד לבית מלוכה. כותרת הביוגרפיה של חנה רובינא, אמהּ  של אילנה, מאת כרמית גיא, היא "המלכה נסעה באוטובוס". הכותרת הזאת ממחישה עד כמה חנה רובינא הייתה רחוקה מדמות הסלב-על של ימינו. אבל היא באמת הייתה מלכת התיאטרון ואף יותר מכך, מעמדה לא היה של סלב א-לה תכניות גיא פינס, אלא דמות לאומית.  

אילנה רובינא הייתה בתם של חנה רובינא והמשורר אלכסנדר פן. הרומן ביניהם היה החדשה המסעירה ביישוב הארצישראלי. העובדה שמלכת התיאטרון והתרבות הרתה ללא נישואין, גרמה לזעזוע בקרב מעריציה. אלכסנדר פן, המשורר הנערץ, בין השאר בשל יופיו ובשל המסתורין של חייו והביוגרפיה שלו, שכנראה חלקים רבים ממנה הם פרי דמיונו, היה רודף שמלות ידוע, שניהל רומנים לא מעטים במקביל ולא ידע שובע. פן החל רומן עם האחות בבית החולים כאשר המתין ללידת בתו. היום, בעידן המי-טו אלכסנדר פן היה מוקע אל עמוד הקלון.

אילנה רובינא מעולם לא גדלה באותו בית עם אביה. אמה גידלה אותה לבד. משפחה יחידנית הייתה אז מושג בלתי נתפס. כל עולמה של חנה רובינא היה התיאטרון, ואילנה גדלה אצל משפחת אומנה בירושלים ואח"כ כילדת חוץ בגבע.

כבר בנעוריה התבלטה כזמרת מוכשרת מאוד, אך היא לא התגייסה ללהקה צבאית אלא שירתה כקצינה וכרל"שית של אלוף. לאחר שחרורה, אמה שכנעה אותה ללמוד פיתוח קול באיטליה. בזמן לימודיה פתחה בקריירה של דוגמנות. שם היא גם נישאה לראשונה. היו אלה הנישואין הראשונים מתוך ארבעה. בעלה השני היה אורי זוהר. בעלה הרביעי התאבד ב-2006.

בארבעים השנים האחרונות לא נשמע קולה של רובינא. אמנם היא הוציאה תקליט ב-2001 והיה לה מופע עם שלמה בר-שביט, אך היא הייתה הרחק מחוץ למרכז התרבות הישראלית. עיקר העניין בה עלה סביב רומן והצגת תיאטרון שעסקו בפרשת הרומן של חנה רובינא ואלכסנדר פן. בשנות ה-60 וה-70, לעומת זאת, היא הייתה זמרת פופולרית ומצליחה. היא הייתה חברה בלהקה המאוד פופולרית בראשית שנות השישים "בצל ירוק". בין הישגיה היו הפרס הראשון בפסטיבל הזמר החסידי עם השיר "יברכך", הפרס השני בפסטיבל הזמר הבינלאומי שנערך בפולין. היא הופיעה בפסטיבל שירי ילדים בשירו הנפלא של יוסי גמזו "לילך רוצה לקטוף את הירח". היו לה להיטים גדולים כמו "ספני שלמה המלך" של אלתרמן ונעמי שמר, "לך אתה", "איריסים", "החופש בבית הבראה" עם אורי זוהר ועוד. היא עבדה עם טובי המלחינים. והצליחה גם כשחקנית, בין השאר בסרט "חור בלבנה" עם אורי זוהר, במחזמר "איי לייק מייק" ועוד.

בפסטיבל הזמר והפזמון ביום העצמאות תשל"ב 1972, הופיעה אילנה רובינא בשיר מקסים, "הבלדה על נערי שגדל" ואף הגיעה למקום האחרון והמכובד. באותו יום נפטר אלכסנדר פן. אילנה קיבלה את הידיעה רק לאחר הופעתה בפסטיבל. את השיר כתבה תרצה אתר, בתו של אלתרמן, המשורר הדגול שאלכסנדר פן היה בן דורו ושותף לסירוגין לחבורה הספרותית שלו. לפני ארבע שנים, לרגל צאת מופע משיריה של תרצה אתר בפסטיבל ישראל, הקדשנו את הפינה לשיר זה. באותה פינה עסקנו בשירים המיזוגיניים, עד כדי אלימות, של המשוררים הגדולים, אבותיהן של תרצה אתר ואילנה רובינא. הדגמנו זאת בשורה של שירים עם מסרים וביטויים קשים, של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות.

באותה פינה הצבעתי על האלימות האנטי גברית בשירן של תרצה אתר ואילנה רובינא, שיש בו אותו שילוב של אהבה-קנאה-שנאה עזה כמוות כמו בשירים של אבותיהן. השיר, המתאר אהבה גדולה מהחיים, עם הבטחה בת עשרות שנים שהופרה וקנאה עזה שמסיימת את השיר במילים: "בלב הכפר בקתת עצים לי יש, ושתי עיני דולקות בליל כלהט אש. בל יקרב איש אלי, פן תאכלנו האש!" אגב, רק הבוקר, כשכתבתי את הפינה, הבחנתי במילה "פן" של "פן תאכלנו האש". השיר הזה, של תרצה אתר, מהדהד כל כך את שורותיו של אלתרמן, בשיר אחר של אהבה עזה שהופכת לקנאה ושנאה: "אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדיי במסיבת מרעייך תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עליך".

בין השירים שמניתי בפינה היה שירו של פן "וידוי". בשיר זה פן, מתמלל את האישה, שמבטאת נאמנות אין קץ אליו, ולא רק נכונות לקבל אותו כמות שהוא, אלא רצון לקבל אותו דווקא כמות שהוא, על האלימות והבוגדנות שלו.

בעניינו המר, בעבור אותךָ זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפיי הקרות רעדו משמחה.

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך.

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת,

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות.

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת…

יהיה כך, כך יהיה, אות באות.

פן כתב את השיר ב-1941 אך פרסם אותו רק ב-1970. היה זה השיר האחרון שפרסם בחייו. לשיר הזה שני לחנים מקסימים. אחד של שמעון שגיא שאותו מבצעת גילה אלמגור. הביצוע המוכר יותר והיפה אף יותר הוא של סשה ארגוב, שזכה לביצועים רבים, הראשון שבהם של מיכל טל מ-1971, היפה ביותר בעיניי הוא של יהודית רביץ, וכן של מתי כספי, צילה דגן, מרינה מקסימיליאן ואורה זיטנר. גם אילנה רובינא שרה את השיר. יש משהו מרגש מאוד בכך שבתו של פן, שסבלה מילדות עשוקה בשל אישיותו המורכבת של אביה ותפיסת הזוגיות המעוותת שלו, שרה את השיר.

נשמיע אותו לזכרה של אילנה רובינא. יהי זכרה ברוך!

מעילי הפשוט ופנס על הגשר,

ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם

כך ראית אותי ראשונה, התזכור?

והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,

כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים

וכאל מים ולחם אלי תחזור.

בענינו המר, בעבור אותך זעם

גם למוות אתה קיללתני לא פעם

וכתפי הקרות רעדו משמחה

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שיובילו אותך בגללי בנחושתיים

וגם אז לבבי לא יסור מעמך

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת,

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

וקינאתי לך ובחושך ארבתי

ושנאתי לך ועד דמע אהבתי

וביתנו שמם מחיוך ומצחוק

ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב

עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף

ואדע כי חשבת עלי מרחוק

ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת

והלכת לעד ואני נושאת ילד

רק חשך אור עיני אך לבי לא נשבר

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים

ואני בפניך אביט ואומר

כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, כך יהיה אות באות

הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו

הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער

אבל לא מידי זר – מידיך יבוא

וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני

בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני

ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי

כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים

שאבוא לביתך בעצמך עיניים

עד אשר ישאוך בדרך אלי

כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת

אבל עד לי האל החורץ גורלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

רק אותה אהבה עניה וסוררת

באותו מעילון עם אותו ציץ הורד

באותה השמלה הפשוטה משמלות

אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת

יהיה כך, יהיה אות באות.

לכרוע על חוף הסליחה (ליום השנה למותה של לאה גולדברג)

מדי שנה, בערב יום הכיפורים, אני מוביל את הערב "כל נדרינו" בקיבוץ אורטל, התכנסות תרבותית משמעותית ומרגשת, שבה אנו עוסקים בתכני יום הכיפורים בקריאה ושירה, מתוך מחזור שאני עורך לקראת היום הגדול.

לפני שנים אחדות, אחד השירים ששרנו היה שירה של לאה גולדברג "סליחות". לאחר ששרנו את השיר, קם אחד המשתתפים, ואִתְגֵר אותנו באמירה ששיר זה שונה מכל הטקסטים במחזור ואינו שייך לו. זהו שיר תשוקה אירוטי מאוד, כמעט פורנוגרפי, של אישה מזדקנת לגבר צעיר, שבו היא מתארת כיצד הוא מלמד אותה "שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף… ניחוח לילו של הגוף".

ואף על פי כן, השבתי, השיר נקרא "סליחות" והמשוררת מדברת בו "על חוף הסליחה".

לא בכדי הכתירה לאה גולדברג את השיר בשם "סליחות". היא ידעה, כמובן, מה האסוציאציה של הכותרת הזאת. היא בחרה בכותרת זו, כדי להאיר בעיני הקורא את לוז השיר, את המסר העיקרי שלו, וכך להדריך אותו איך לפסוע בשביליו.

את השיר לא כתבה אישה מזדקנת. השיר פורסם בספרה השני של לאה גולדברג "שיבולת ירוקת העין". הספר יצא לאור ב-1939, כאשר גולדברג היתה בת 28, כך שהשיר נכתב בשנות העשרים לחייה.

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,

וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

שיר ששמו "סליחות" הוא שיר שנושאו המרכזי הוא הסליחה. "וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי". החלון פותח לנו פתח החוצה. הראי משקף לנו את עצמנו. המבט אל עצמנו הוא יסוד חשבון הנפש של יום הכיפורים. יתכן שדרכו עיניה נפקחות ("בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ") להכיר את עצמה.

מהו חוף הסליחה? האסוציאציה שלי היא למנהג ה"תשליך" המקובל בא' ראש השנה, לקראת השקיעה – התכנסות על חוף הים או סמוך למקווה מים, השלכה סמלית לים של חטאינו בשנה היוצאת, וקריאת תפילה מיוחדת. המנהג מבוסס על הפסוק "…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', י"ט).

מהי הסליחה עליה מדברת המשוררת? האם היא מצפה לסליחה מאהובה שבגד? האם היא מצפה ליכולת שלה לסלוח לו, כיוון שהיא מתייסרת בקנאה? האם היא מחפשת את היכולת לסלוח לעצמה?

לי נראה שהיא מבקשת את היכולת לסלוח. הנחתי מבוססת על שורה בהמשך השיר: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ / וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים. / וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ / חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים". שמא יש בה תקווה שהוא יחזור, והיא מבקשת שיהיה לה הכוח לסלוח אם אכן יחזור?

עודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה (לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון, מוצאי יום העצמאות תשל"ז 1977) רק את חלקו הראשון של השיר. אבל לשיר חלק נוסף, אף הוא בן שלושה בתים:

הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,

תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:

זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,

דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.

אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,

לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.

וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ

לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.

וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,

וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.

וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,

חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.

בחלק זה החיבור ליום הכיפורים מועצם, בעיקר בשורה: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ". השיר, שמלא כולו בניגודים: חלון וראי, צער ועונג, להראות בחושך, לבלב יגוני בחיוך, מדבר על הזוהר והעונש. החודש ש"תלש את ימיי וזרק אל התהום" מרמז אף הוא על מנהג התשליך. "אם היו עינויים" – יום הכיפורים הוא יום תענית, "ועיניתם את נפשותיכם"; ואולי בימים הנוראים שלה, תרתי משמע, העינויים הפליגו אליו, אל האיש שבאהבתו אליו היא מתייסרת.

פרשנות אחרת לשיר, אותה שמעתי פעם מפי המשורר וחוקר הספרות אלישע פורת ז"ל, לוקחת אותנו למחוזות אחרים לגמרי. על פי פרשנות זו, השיר "סליחות" מוליך אותנו לביוגרפיה של המשוררת והוא מכוון אל אביה. פרשת יחסים טראגית ביניהם היא שילדה את השיר. לאה גולדברג חשה שבגדה באביה עם אמה, כאשר מסרו אותו לבית חולים לחולי רוח. היא מתייסרת על הבגידה ומחפשת את הכוח לבקש מאביה סליחה ומחילה.

מה שמקשה על קבלת הפרשנות הזאת, הוא הרמיזה האירוטית שבשיר. מצד שני, בקריאת השיר כבקשת מחילה מאביה, ניתן לקרוא אחרת גם את השורות שבקריאה ראשונית נראות בעליל כארוטיות (ויתכן שהמשוררת עצמה כיסתה את סיפורה במכוון ברובד כזה). בקריאה האלטרנטיבית נזכרת הילדה באביה שהיה ניגש אליה בחושך כאשר התעוררה משנתה. אביה שממנו למדה לדבר, ולכנות בשם "כל ריס וציפורן". אולי הזיכרונות והגעגועים המציפים אותה הם ניחוחות גופו של אביה, וזהו "ריח ילדות" עליה היא מדברת. וכך נקל יותר להבין את ההקשר של "ריח דבק ואורן", שיתכן שגם הם ניחוחות ילדותה, ניחוחות זיכרונותיה המשותפים עם אביה.

בימים אלה חל יום השנה ה-51 למותה של לאה גולדברג.

* תבור – תרבות יהודית ישראלית

פינתי השבועית ברדיו: כלים שלובים

כלים שלובים / גידי גוב

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 10.8.20

גידי גוב בן שבעים! קשה להאמין.

כשאני חושב על גידי גוב, האסוציאציה הראשונה שלי היא להקת "כוורת". ואח"כ להקת "גזוז" ולהקת "דודה". ו"זהו זה", ו"לילה גוב", ו"שירים מלילה גוב". ו"הלהקה", ו"דיזינגוף 99" ("ערום זה ערום באבא"), ו"גוג ומגוג שואו", ו"משירי תנועות הנוער", ו"הכבש הששה עשר" ו"מסע אלונקות" ו"גידי גוב הולך לאכול" ו"המסע המופלא של אהרוני וגידי" והפרזנטור של GOV IL ושל בזק.

להערכתי, לא רק אצלי האסוציאציות אינן שירי הסולו שלו. זאת, למרות שהוא זמר מצוין, כל כך ותיק. וכל כך הרבה שנים במרכז הבמה ועם פופולריות רבה. הוא מאוד מאוד אוהב לשיר, אך יחסית לוותק ולמעמד שלו הוא הוציא מעט תקליטי סולו. נדמה לי שנוח לו יותר בהרכב, בלהקה, בשיתופי פעולה, בשירה בכיף של גרסאות כיסוי לשירים האהובים עליו.

יכול להיות שהיה נכון להשמיע אחד משיתופי הפעולה הללו. למשל "הריקוד המוזר של הלב" עם רונה קינן, או אחד משיתופי הפעולה הקסומים שלו ב"שירים מלילה גוב" שכמה מהם השמענו כאן כמו "מה הוא עושה לה", או אולי אחד מהשירים הנפלאים בביצוע "זהו זה 2020" שמרגשים אותנו מחדש בכל שבוע.

בכל זאת, בחרתי להשמיע שיר סולו שלו, ולא בפעם הראשונה. אשמיע את אחד משיריו האהובים והיפים ביותר, מתוך תקליט הסולו השני שלו, התקליט המקסים "40:06". התקליט יצא לאור במאי 1983. הוא יצא חמש שנים אחרי תקליט הסולו הראשון שלו "תקליט ראשון", ואחרי להקת "גזוז" ולהקת "דודה" וכשהוא כבר כיכב ב"זהו זה".

המפיק המוסיקלי, המעבד, הקלידן והמלחין של רוב השירים בתקליט הוא חברו של גידי גוב עוד מימי להקת "כוורת", יוני רכטר. יוני רכטר אף כתב את המילים של אחד השירים, יחד עם אשתו של גידי, ענת גוב ז"ל – "יש אי שם", משיריו היפים ביותר של גידי. שישה מן השירים של התקליט כתב אהוד מנור ושלושה – חברו של יוני רכטר עלי מוהר. הסגנון של התקליט הוא שילוב של רוק רך וג'אז, סגנון שמתאים מאוד ליוני רכטר. המפיק של התקליט דודו אלהרר והמפיק המוסיקלי יוני רכטר, ליהקו לתקליט את טובי הנגנים, ובהם גיל דור (גיטרות), אלון הלל (תופים), שם טוב לוי (חליל), הסקסופוניסטים מורטון קם, פטר ורטהיימר וירוסלב יעקובוביץ', איתמר ארגוב (חצוצרה) ועוד רבים וטובים, וכן רביעיית כלי מיתר של נגנים מהתזמורת הפילהרמונית.

שמו של התקליט, "40:06" הוא אורכו של התקליט – ארבעים דקות ושש שניות. שם מקורי, ללא ספק. בין שירי התקליט "יש אי שם", "נם לא נם", "שטח ההפקר", "זה תלוי רק בנו", "עד הבוקר" והשיר שנשמע היום, שירם של אהוד מנור ויוני רכטר "כלים שלובים". שיר שנגיעות הג'אז הרכטריות בולטות בו מאוד, בעיקר בקטעי המעבר המוסיקליים, עם הדומיננטיות של כלי הנשיפה.

בשנות ה-80 וה-90, "כלים שלובים" היה השיר הפופולרי ביותר בצעדות של בני זוג אל החופה. ועד היום, כמעט ארבעים שנה אחרי צאת התקליט, השיר שרד והוא עדין אהוב על אוהבים, נאהבים ואהובים.

בשיר, מתאר אהוד מנור את האהבה בין שני בני זוג לחוק הכלים השלובים. חוק הכלים השלובים הוא חוק פיזיקלי הקובע כי גובה פני נוזל מסוים בכלים שלובים – כלים המאפשרים מעבר נוזל בחופשיות ביניהם, ישאף להיות שווה. כך, לדידו של אהוד מנור, גם הזוגיות הטובה. באהבה כל צד נותן מעצמו, מוותר כשצריך, והאוהבים מתמזגים ביניהם, "כמו כלים שלובים, אני ואת ביחד מתמלאים עד קו הלב". אהוד מנור הוא רומנטיקן חסר תקנה, ובשיר הזה – אולי יותר מבכל שיר אחר.

הוא מתאר את האהבה כנתינה ללא תנאי, "את באת ונתת ולא ביקשת דבר כמעט". מה שיפה באהבה הזאת, הוא התבשלותה האיטית. "את באת ונגעת בלאט, כל פעם קצת, לאט לאט. אני לא הרגשתי מתי ואיך נכנסת לתוך חיי".

אחד הדברים שאני אוהב בגידי גוב, הוא הדיסוננס בין ההומור העוקצני והסרקסטי שלו, לבין שירי האהבה הרומנטיים הענוגים, שהוא שר בהזדהות כזו. ובשיר הזה, אולי יותר מבשירים אחרים.

ברכות לגידי גוב בן השבעים, בתקווה שעוד נמשיך ליהנות משירתו וממשחקו וממכלול יצירתו.

 

את באת ונתת

ולא ביקשת דבר כמעט,

את באת ונגעת בלאט

כל פעם קצת,

לאט לאט.

אני לא הרגשתי מתי

ואיך נכנסת אל תוך חיי.

 

את באת ואותי אהבת,

כאבת ולא עזבת.

את באת ונשארת, נשבעת

בכול משפט,

בכל מבט.

אני עוד הייתי אי שם

כשאת נכנסת אצלי לדם.

 

כמו כלים שלובים

אני ואת ביחד מתמלאים

עד קו הלב.

שנינו עכשיו בקו אחד,

יחד זורמים מיד ליד

פעם אני ופעם את…

 

את באת ונתת

ולא ביקשת דבר כמעט,

את באת ונגעת בלאט

כל פעם קצת,

לאט לאט.

אני לא הרגשתי מתי

ואיך נכנסת אל תוך חיי.

 

כמו כלים שלובים

אני ואת ביחד מתמלאים

עד קו הלב

שנינו עכשיו בקו אחד,

 

באת ונתת ולא

ביקשת דבר כמעט…

פינתי השבועית ברדיו: אנבל-לי

אנבל-לי/ יוסי בנאי

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 27.7.20

בשבוע שעבר בוטלה התכנית, ואנו משמיעים השבוע את הפינה שתוכננה לערב כ"ט בתמוז, יום השנה השמונים למותו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה מנהיג, מדינאי, פוליטיקאי. הוא ייסד והנהיג את הזרם הרוויזיוניסטי בציונות, היה ראש בית"ר, ראש ההסתדרות הציונית החדשה ומצביא האצ"ל והוא אחד המנהיגים הבולטים והמשמעותיים בתולדות הציונות.

לצד העשיה הציבורית שלו, הוא גם היה אמן – עיתונאי, משורר, סופר, מחזאי ומתרגם. הוא כתב מסות של הגות מדינית וחברתית ושירים פוליטיים, אך גם יצירה ספרותית לירית, לא פוליטית. כך, למשל, בשני הרומנים שכתב, "שמשון" ו"חמשתם" ושירים ותרגומים רבים.

הפעם נעסוק בז'בוטינסקי המתרגם. ז'בוטינסקי שלט בשפות רבות ויצר בשפות רבות ואף תרגם משפות שונות לשפות אחרות. אחד המשוררים שז'בוטינסקי תרגם משיריו היה המשורר והסופר האמריקאי אֶדְגָר אֶלֶן פּוֹ. הוא תרגם, בין השאר, את יצירתו הגדולה ביותר של אלן פו, הפואמה "העורב" ואת שירו האחרון, שכתב ב-1849, ערב מותו מאלכוהוליזם בגיל ארבעים – "אנבל-לי".

ז'בוטינסקי, שנולד יותר משלושים שנה אחרי מותו של אלן פו, התאהב בשירתו ותרגם ממנה לעברית. אנו נשמיע היום את "אנבל-לי", בלחנו של יוחנן זראי ובביצועו של יוסי בנאי.

השיר הוא בלדה טרגית המתארת באופן אגדי את אהבתו של המשורר לאנבל-לי. עוד בילדותם הם התאהבו זה בזה. אהבתם הייתה עזה כל כך, שגרמה לקנאה של השרפים, שהחליטו להעניש אותם. אנבל-לי מתה מדלקת ריאות, והמשורר בטוח שהיא לקתה במחלה בשל רוח שהחדירו לגופה השרפים. לאחר מותה, המשפחה לקחה ממנו את גופתה וקברה אותה ליד הים. המשורר ממשיך לאהוב אותה גם אחרי מותה והוא משוכנע שגם אהבתה אליו נמשכת גם אחרי מותה. בכל לילה הוא שוכב ליד קברה, צופה בכוכבים ורואה בהם את עיניה הנוצצות אליו. וגם אם אנבל-לי בגופה נלקחה ממנו, הוא בטוח שאין אף שרף או שטן או סער בים ערפלי, שיוכל לקרוע או לגרוע את האהבה שבינו לבין אנבל-לי.

על פי הפרשנות, השיר נכתב על אשתו ובת דודו של פו, וירג'יניה, שנישאה לו בגיל 13, כשהוא היה בן 26, ומתה משחפת בטרם מלאו לה עשרים. הוא מציג את אהבתם כאהבה שמימית, שגרמה לאלים לראות בה חטא ההיבריס, הגאווה של בני אדם שרואים את עצמם, ובמקרה זה את אהבתם, כעליונה על האלים, ולכן הענישו אותם. את השיר הוא הרחיק מדמותו בכך ששיווה לו אופי אגדתי, כבר במשפט הפתיחה המספר שזה היה לפנים, לפני שנים.

כאמור, היה זה השיר האחרון שכתב אדגר אלן פו לפני מותו הטרגי. השיר התפרסם לאחר מותו, כחלק מהספד שנכתב עליו בעיתון הניו-יורקי "דיילי טריביון".

ז'בוטינסקי תרגם את השיר ב-1919 ופרסם אותו ב"הארץ". התרגום נאמן למקור, לאווירה האגדית, לחרוז ולמשקל ולשפה הגבוהה. אולם בעוד בשיר המקורי מקום התרחשותה של האגדה אינו ידוע, ז'בוטינסקי הציב אותה במקום ספציפי, אך מקום שאינו קיים, ליד ים שהוא כינה אותו ים עַרְפַּלִי. שינוי נוסף – במקור אלן פו כתב ששם דרה ילדה שאת שמע אולי תדע, ואילו ז'בוטינסקי שינה זאת ל"את שמה לא תדע".

הביצוע המקורי של השיר הוא של יוסי בנאי. ביצעו אותו גם שלמה ארצי, מיכה שטרית ויובל בנאי. אך הביצוע האהוב עליי ביותר, שהוא גם המזוהה ביותר עם השיר, הוא הביצוע המקורי של יוסי בנאי, שלו נאזין עתה.

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפְנֵי שָׁנִים,

בְּמַלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵּדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

 

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלְדָּה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי;

אַך יָדַעְנוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי

וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,

וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

 

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה

בַּמַּלְכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי –

רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים

מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי

וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִּנְוֵה שְׂרָפִים –

לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;

הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרְפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

 

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם

שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי

וְרָבָּה חָכְמָתָם מִשִׂכלִי;

וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,

וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,

שֶׁיִקְרַע אוֹ יִגְרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב

בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

 

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם

שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;

לִי רוֹמֵז כֹּל כּוֹכָב בְּקַרְנָיו –עֵינָיו

כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;

אַךְ בְּלֵיל אֲפֵלָה –עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,

וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה

בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –

הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

 

פינתי השבועית ברדיו: שש עשרה

שש עשרה / חבורת בימות
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 13.7.20

כדי שנשמיע כאן בפינה שיר של נעמי שמר, לא צריך להיות לה יומולדת 90. הן רק בחודש האחרון השמענו את שירה "התחדשות" והפתענו כשחשפנו שהיא זו שכתבה את מילות השיר "זה קורה". אגב, בפינה על "זה קורה" אמרתי שאריק לביא שר משירי נעמי שמר רק את "נועה", ומסתבר שגם את "זה קורה". אבל נזכרתי שהוא שר גם את "החגיגה נגמרת". ובסך הכל השמענו כבר, לאורך השנים, ארבעים שירים שלה, חלקם בתכנית שלמה שהקדשנו לה ולשיריה. עם זאת, לא יעלה על הדעת שנעמי שמר תחגוג 90 והפינה הזאת תעבור על כך בשתיקה.

אז אנחנו חוזרים שוב לנעמי שמר, והפעם לחבורת "בימות". חבורת "בימות" היא חבורה של זמרים שהוקמה בשנת 1972, למופע משירי נעמי שמר. החבורה הורכבה מזמרים ונגנים צעירים, בוגרי להקות צבאיות, ובהם מירי אלוני, כוכבת להקת הנח"ל, דני גרנות, עוזי מאירי, יגאל חרד ואחרים.

צדי צרפתי הפיק וביים את המופע, שזכה להצלחה רבה. נעמי שמר הייתה אז בת 42, וכבר חמש שנים, מאז "ירושלים של זהב", היא הייתה בגדר סמל לאומי, מעמד שהיא הייתה די אמביוולנטית כלפיו. המופע שילב כמה משיריה המוכרים, שנכתבו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, ושירים חדשים שנכתבו במיוחד לערב זה. חלק מן השירים היו ללהיטים פופולריים.

לצד שירים מלודיים ורציניים כמו "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", נעמי שמר כתבה לתכנית הזאת שירים קלילים, הן בלחנם ובעיקר במילותיהם, כמי שרוצה להדוף מעליה את קדושת המשוררת הלאומית המיתולוגית של "ירושלים של זהב". היא כתבה את "מר נרקיס" על רווק דון ז'ואן, את "שיר ערש למקרים מיוחדים" על ילדים שהוריהם גרושים (שיר חביב ששמעתי לאחרונה ביצוע שלו מפי רבקה מיכאלי, חברתה הטובה של נעמי, בערב השקת הביוגרפיה שלה "על הדבש ועל העוקץ" מאת מוטי זעירא, שנערך בקבוצת כנרת), "אנשים יפים" העוסק בסלבריטאים מיופייפים, "המכשפות" על עיתונאית רכילאית, "ארבעים" – "יצאתי תמיד עם יותר צעירים… ולבשתי ביקיני אחרי גיל עשרים" ו"אני מגדלת בעל".

לא הכל אהבו את האופי הקליל, רווי ההומור, שגילתה לפתע נעמי שמר, והדבר בא לידי ביטוי יפה במחזמר "סימני דרך" על חייה ויצירתה.

רוב שירי המופע הוקלטו לתקליט אולפן – "שירי נעמי שמר". כל המילים והלחנים הם כמובן של שמר. המנהל המוסיקלי והמעבד היה מתי כספי הצעיר, שנעמי שמר העריצה אותו ואת כשרונו.

השיר שנשמע היום הוא מתוך התכנית – "שש עשרה". הסולנים בשיר הם רותי בן אברהם ואלי מנטבר.

את סיפור השיר שמעתי לראשונה מפיה של לֶלי שמר, בתה של נעמי שמר, בערב ההשקה של ספרו של עופר גביש "בשביל השירים". הסיפור מופיע בספר וגם בביוגרפיה של נעמי שמר.

השיר מספר על ללי שמר בת השש עשרה והחבר שלה יואב מסר. שניהם למדו בבית הספר "תיכון חדש", וביום שישי בצהרים, אחרי הלימודים, הם נהגו ללכת ברגל מבית הספר לרמת אביב ותכנית ל', שם הם גרו. וכך הם מתוארים בשיר: "בסנדלים על גשר הירקון, שניהם בג'ינס ובטריקו". הם "תולים מבט ירוק במים" – הם צעירים, "בשישית", יפים, תמימים, והשאלות שמעסיקות אותם תמימות כמותם. "אם טוב או רע, אם כן או לא", הוא שואל, והיא מצדה ידה על מותן שָׂמָה, ושואלת: "מתי ואיך, כמה ולמה".

ומה הסיפור שמאחורי השיר? באחד מאותם ימי שישי, כשללי ויואב צעדו בסנדלים על גשר הירקון, חלפה לידם נעמי שמר, שנסעה במונית כי מעולם לא הצליחה לעבור טסט ולא היה לה רישיון נהיגה, והציעה להם טרמפ. אבל זוג האוהבים הצעירים העדיפו להמשיך לצעוד ברגל, ונעמי שמר מיד תרגמה את הסיטואציה לשיר, "במכוניתך הם לא רוצים לנסוע, הם מסתכלים כמו מגבוה".

בפזמון נשאלה השאלה "האם מתוך הפרח יעלה הפרי?". עוד אחת השאלות שהזוג הצעיר והתמים מתחבט בהן. ואולי זו שאלה של האם המביטה בסקרנות בהתבגרותה של הפרי שלה. בביוגרפיה מתוארת התקופה הזו כתקופה לא קלה ביחסים בין נעמי שמר ובתה, בין השאר בשל קנאה של נעמי שמר, שגידלה את בתה לבדה, ופתאום הבת היא פחות שלה ויותר של החבר. והכעס על כך שהזוג מבלה תמיד בביתו של יואב ולא בביתה.

מעניין שגיל שש עשרה הניב שירים רבים. מלבד השיר הזה גם "שש עשרה מלאו לנער" של עלי מוהר, "תשע בכיכר" של להקת "גזוז", "לא בת 16" של ריטה, "את בת שש עשרה" של יהורם גאון. אני באמת זוכר את גיל שש עשרה כגיל מקסים.

מזל טוב לנעמי שמר!

בסנדלים על גשר הירקון
שניהם בג'ינס ובטריקו
והם תולים מבט ירוק במים
הם בשישית – ובינתיים-

ספרי ספרי
האם מתוך הפרח יעלה הפרי
ספרי ספרי
איך מן הפרח בא הפרי

הולכים ברגל עד רמת אביב
ובדממה שמסביב
בנקישות הרגל הקלה – לה
כל סימני השאלה -לה

ספרי ספרי…

הוא רציני, ויש לו שאלות
אם טוב או רע, אם כן או לא
היא מצידה ידה על מותן שמה:
מתי ואיך, כמה ולמה –

ספרי ספרי…

הם לא רוצים תשובה לשאלתם
הם חכמים בתמימותם
במכוניתך הם לא רוצים לנסוע
הם שואלים – כמו מגבוה –

ספרי ספרי…

פינתי השבועית ברדיו: אישי ואהובי

אישי ואהובי / שלומית אהרון
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 6.7.20

אנו חוגגים היום את יום הולדתה השבעים של אחת הזמרות הטובות ביותר בישראל, שלומית אהרון.

שלומית דביניק נולדה ב-10 ביולי 1950 בתל-אביב. הוריה היו ניצולי שואה. אביה איבד בשואה את אשתו הראשונה ואת שני ילדיו. כששלומית הייתה בת 11, אמה ילדה את אחותה הקטנה, שנפטרה בגיל 9 ימים. בהיותה בת 17 נפטר אביה. היא גדלה למציאות של אובדן, והאובדן מלווה אותה כל חייה.

אמה הייתה זמרת אופרה ושחקנית בתיאטרון יידיש בלודג' וגם בישראל. היא הייתה בת של שחקן. כך שהמוסיקה והתיאטרון הם אצלה בדי.אן.איי. שלושה דורות. הכישרון שלה נדיר.

כישרונה של שלומית אהרון התגלה כבר בילדותה. היא למדה בבית הספר לאמנויות רננים, לצד כישרונות כיגאל בשן, שלמה בראבא ודובלה גליקמן. בהיותה בת 16 יגאל בשן והיא הקימו צמד – "יגאל ושלומית" ושיר שלהם אף הגיע לרדיו.

היא שירתה בלהקת פיקוד מרכז. בלהקה היא שינתה את שם משפחתה לאהרון – שמו של אביה. בטרם קיבלה את ההחלטה היא התייעצה עם נעמי שמר, שליוותה את הלהקה וכתבה לה, ונעמי נתנה לה את ברכתה. בלהקה היא שרה כסולנית שירים כ"יש לי אהוב בסיירת חרוב" ו"הימים האחרים". לאחר שחרורה הופיעה במופע "החייט ואשת הסנדלר".

הפריצה הגדולה שלה הייתה ב-1975, כאשר הצטרפה לשלישיית "אף אוזן וגרון" ויחד העלו את המופע "הכל עובר חביבי", בבימויו של צדי צרפתי, שהיה גם מעין מנטור ואבא רוחני שלה. אמנון אברמזון היה המפיק ואלדד שרים המנהל המוסיקלי. היה זה מופע של גרסאות כיסוי לשירי שנות החמישים והשישים, בגל של נוסטלגיה שהציף את החברה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים. שם המופע היה שמו של אחד השירים שההרכב חידש. ההצלחה של המופע הייתה אדירה. ההרכב היה ללהקה. שלומית אהרון אף הייתה נשואה ליובל דור, אחד מחברי הלהקה, ויש להם שני ילדים משותפים.

הלהקה הייתה פופולרית מאוד בשנות השבעים והשמונים, ולאחר שני המופעים הראשונים הם עברו לשיר שירים מקוריים שלהם. הלהקה זכתה פעמיים בפרס "כינור דוד" ובתואר להקת השנה. שלומית הייתה הסולנית, בקולה המהפנט, ושלושת הגברים ליוו אותה בקולות. מבין שיריהם אזכיר שיר שכבר השמענו בפינה זו, כי הוא האהוב עליי ביותר ברפרטואר של הלהקה, "אני ארקוד על מדרגות הרבנות". נדמה לי שבשיר הזה יותר מבכל שיר אחר בא לידי ביטוי קולה פורץ הגבולות, וכן הסקסיות המתפרצת בשיר. עוד שיר נפלא של הלהקה הוא "המנגינה נגמרת" שנעמי שמר כתבה ללהקה במיוחד, לאירוע המרכזי של יום העצמאות 1979.

באותן שנים היו לשלומית אהרון גם כמה החמצות. שני שירים שהוצעו לה והיא סירבה לשיר אותם, הם "אבניבי" ו"הללויה", השירים שזכו באירוויזיונים. היא עצמה הופיעה באירוויזיון ב-1981 בשיר "הלילה", והגיעה למקום השביעי, שהוא לא כל כך רע, אבל הייתה זו אכזבה כיוון שהשיר נחשב לפייבוריט לניצחון.

ב-1989 שלומית אהרון פרשה מלהקת "הכל עובר חביבי". הלהקה עצמה המשיכה לפעול עד 2005, כשאת מקומה של שלומית תפסו זמרות אחדות, אך הלהקה לא הצליחה לשחזר את ההצלחה. שלומית בת ה-39 פתחה בקריירת סולו, והוציאה את תקליט הסולו הראשון שלה "אישי ואהובי", ששמונה מתשעת שיריו כתבה המשוררת מאיה בז'רנו ושיר נוסף כתבה צרויה להב. חלק מן השירים בתקליט היו נועזים מאוד בתיאורים ארוטיים. את התקליט הפיק לואי להב, והמנהל המוסיקלי היה ירון בכר, שהלחין ועיבד את השירים, מלבד שיר אחד שהלחין בן זוגה של שלומית באותן שנים יובל דור. את שיר הנושא "אישי ואהובי" דור ובכר הלחינו יחד.

התקליט לא זכה להצלחה מסחרית, כך שהקריירה של שלומית כסולנית לא החלה ברגל ימין. אך במקביל היא כיכבה בהצגה "אחים בדם" ותקליטה הבא "תקליט עברי" ובו גרסאות כיסוי שלה לשירים האהובים עליה והמופע בשם זה זכו להצלחה גדולה. עם זאת, בדיעבד זכה התקליט להערכה רבה, כתקליט איכותי ביותר.

שלומית אהרון הוציאה תקליטים רבים ומופעים רבים ומבין שיריה הרבים אזכיר במיוחד שיר לא כל כך מוכר, "תגיד לי", שיר געגועים לאביה שממנו נפרדה בנעוריה. את השיר כתב לה שלמה ארצי.

במקביל לקריירת הסולו שלה היא המשיכה להופיע בהרכבים – מופע עם ייבגני שפובלוב, מופע עם "שלושת הטנורים", סיבוב הופעות בפני קהילות יהודיות בארה"ב וקנדה עם מרגלית צנעני, רותי נבון, אילנית וירדנה ארזי שנקרא "חמש הדיוות". ב-2006 היא אף השתתפה במסע הופעות מחודש עם "הכל עובר חביבי". היא הופיעה במחזות הזמר "עלובי החיים" ו"אחים בדם" ודיבבה בסרטים ובהם "ספר הג'ונגל".

השיר שנשמע היום לכבוד יום הולדתה השבעים, הוא שיר הנושא של תקליטה הראשון – "אישי ואהובי". בשיר פונה הדוברת לעתים לאיש שלה ולעתים לאהובה. כשהיא עם האיש שלה היא מייחלת שיהיה כאהובה ולהיפך. "הלוואי ופיך, אישי, כפיו של אהובי" ומצד שני "הלוואי שכוח מותנך, אהובי, גווך ההולם בי, בכריעה נחרצת של ברכיך, היו כשל אישי הביישן".

נאחל לשלומית אהרון עוד שנות יצירה ומוסיקה רבות.

הלוואי
שראשך היה עטור תלתלים שחורים
הלוואי
הלוואי
ופיך אישי כפיו של אהובי

הלוואי
ענבים עמוסים סגולים,
תלתלים שחורים, שחורים
הלוואי
שכוח מותנך אהובי
גווך ההולם בי
בכריעה נחרצת של ברכיך
היו כשל אישי הביישן
היו כשל אישי הביישן.

הלוואי
שראשך היה עטור תלתלים שחורים
הלוואי
הלוואי
שכוח מותנך אהובי
גווך ההולם בי,
בכריעה נחרצת של ברכיך
היו כשל אישי הביישן
היו כשל אישי הביישן
אהובי הרך והחמקן

הלוואי

פינתי השבועית ברדיו: שיר אהבה ישן

שיר אהבה ישן / הפרברים
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.3.20

לא אשמיע היום אף שיר על קורונה, על נגיף, על מגפה, על בידוד, על נייר טואלט, על מצב חרום, על ממשלת חרום, על אלכוג'ל וכד'. ניקח פסק זמן של דקות אחדות מהנושאים הללו שעומדים בראש דאגותינו, כדי לחגוג יחד 60 שנה לצמד הפרברים.

צמד, שמחזיק מעמד 60 שנה ולחו לא נס, הוא תופעה חריגה גם ברמה העולמית. אבל האמת היא שהצמד לא החזיק מעמד 60 שנה, כי הרכבו השתנה עם השנים. הציר המרכזי או הפרבר הראשי הוא יוסי חורי, האיש שהקים את הצמד לפני 60 וכנראה יישאר בו עד יומו האחרון. הפרבר השני הוא כבר השלישי בסדרה. השותף הראשון ליוסי חורי היה ניסים מנחם, שפרש לאחר 17 שנים, ב-1977, בעקבות חזרתו בתשובה, בגל החזרה בתשובה של אמנים כאורי זוהר, פופיק ארנון ואיקה ישראלי. החליף אותו אורי הרפז, האיש והגיטרה הקטנה, שהיה חבר בהרכב 38 שנים ופרש, בגירושין די מכוערים, ב-2015. ומאז, הצטרף להרכב חגי רחביה הצעיר.

יוסי חורי חגג לפני שבועות אחדים את יום הולדתו ה-80. הוא זמר וגיטריסט מצוין שלבטח יכול היה להצליח בקריירת סולו, אבל הוא אוהב את ההרמוניה הקולית המוסיקלית של הרכב ששר בקולות. ואין ספק שהפרברים הצטיינו בכך בכל ההרכבים. בעיניי, הם הגיעו לשיאם בהרכבים גדולים יותר כמו הפרברים והדודאים בשנות ה-80 והחברים של בני לאחר מותו של בני אמדורסקי.

מלבד ההרמוניה הנפלאה, הדבר הנוסף המאפיין את צמד הפרברים הוא הפריטה הווירטואוזית על הגיטרה האקוסטית, שאפיינה את הצמד בכל ההרכבים ובעיקר בנגינתו של אורי הרפז.

הרפרטואר של הפרברים משלב בין שירי ארץ ישראל, שירים עבריים מקוריים והרבה שירים מתורגמים ממקומות שונים בעולם ומשפות שונות. הם היו שותפים ב"ארץ טרופית יפה" בשירים מברזיל, העלו עם מתי כספי את המופע והקליטו אתו את התקליט "שיר אהבה רחוק" עם שירים מדרום אמריקה. הם הוציאו תקליט שלם של גרסאות עבריות לשירי הצמד סיימון וגרפינקל.

השיר של הפרברים שנשמיע היום הוא שירם של נתן יונתן ונחום היימן "שיר אהבה ישן", או בשמו המקורי "רומנסה" או בשמו העממי הבלתי רשמי "אניטה וחואן".

זהו שיר עברי מקורי, אך בניחוח לטיני, הן בשמות גיבוריו אניטה וחואן והן בשמו המקורי "רומנסה".

"שיר אהבה ישן" הוא שיר על אהבה שהוחמצה. בדומה לשירים אחרים כמו "אדון כמעט וגברת כבר" של חנוך לוין, "יום יום אני הולך למעונך" של יעקב פיכמן ואחרים, מדובר בו על אוהבים שבשל מעצור, מבוכה או בושה הם לא למדו את שפת האוהבים והחמיצו את אהבתם הגדולה.

אניטה לחואן חכתה, אך הוא אחר לקטוף את רמוני אהבתה. גביעי שפתיה הוא עוד לא שתה.

ומה נשאר? סיפור אהבתם. הסיפור לא ייתם. כי אין זה הסיפור שלהם בלבד. הוא שייך לחלומות שיש לאנשים שאיחרו לפרוח באביב, שלא למדו את שפת האוהבים.

שיר כל כך עצוב וכל כך יפה ומרגש. יש לו למעלה מ-100 ביצועים רשומים. הביצוע המקורי היה של צמד דרום. מבין הביצועים, אני אוהב במיוחד שלושה: של חוה אלברשטיין מתוך התקליט "אני הולכת אליי", תקליט שכולו שיריו של נחום היימן שהפיק אותו, של להקת "חופים" ושל הפרברים, עם נגינת הגיטרות המופלאה.

זה הביצוע שנשמע, ונאחל ליוסי חורי ולפרברים עוד שנות יצירה רבות, שיעשירו את הזמר העברי.

… ושנעבור את הקורונה בשלום.

זהו שיר ישן
על אניטה וחואן
גבהו עשבי הזמן
והשושן פרח עם החוחים
הם שייכים עכשיו למלאכים.

אניטה לחואן חכתה
אך הוא אחר לקטוף את רמוני אהבתה
גביעי שפתיה הוא עוד לא שתה
פתאום הקיץ תם
אך לא יתם ספור אהבתם.

זהו כל השיר
הוא שייך לחלומות
שיש לאנשים
שאחרו לפרוח באביב
שלא למדו את שפת האוהבים.

ההם שלא נולדו בזמן
אבל איזו אניטה מחייכת בלבבם
אותו חואן, אותה האהבה
פתאום הקיץ תם
אך לא יתם ספור אהבתם.

 

פינתי השבועית ברדיו: עוד מחכה לאחד

עוד מחכה לאחד / עפרה חזה
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 24.2.20

אתמול מלאו עשרים שנה למותה בטרם עת של עפרה חזה, שהכה בתדהמה את מדינת ישראל.

מזה שבועות אחדים התקשורת עוסקת בציון המועד הזה. והעיסוק אינו מתמקד בקריירה האמנותית שלה, אלא בעיקר במותה.

סיפור מותה מעצים את המיתוס. מחלת האיידס המסתורית, הסתרתה בכל מחיר של המחלה, שכנראה בעטיה לא נרפאה ממנה, או כפי שהגדירה זאת ועדת חקירה רפואית – עפרה מתה מבושה. המאבקים המתוקשרים אחרי מותה בין משפחתה למשפחת בעלה דורון אשכנזי. חילופי ההאשמות בין אמרגנה לאורך עשרות שנים בצלאל מזרחי, שהיה שילוב של אבא, אמרגן ומי שהקדיש את כל חייו לקריירה שלה, לדורון מזרחי, בעלה, שהביא לפרידתה מאלוני והיה למנהלה האישי האחרון. הרכילויות על מערכת היחסים בינה לבין אשכנזי. הידיעות על הריונה שלא עלה יפה, בשנה שלפני מותה. מותו ממנת יתר של אשכנזי, שאף הוא היה חולה באיידס, שנה וחצי אחריה.

אך האמת היא שעפרה חזה הייתה אגדה כבר בחייה. מין סינדרלה, שגדלה למשפחה קשת יום ומרובת ילדים בשכונת התקווה, והייתה לזמרת הישראלית עם הקריירה הבינלאומית המצליחה ביותר אי פעם, ששמה נישא בפי מיליוני מעריצים באירופה, אמריקה, המזרח הרחוק ואפילו מדינות ערב. השחקנית והזמרת שהחלה את הקריירה כילדה ונערה צעירה, עלתה לגדולה עם הופעתה בפסטיבל הזמר המזרחי בגיל 17, נסקה כשחקנית וזמרת בסרט "שלאגר" ובלהיט "שיר הפרחה" שהיה שנוי במחלוקת כבר אז. הזמרת הפופולרית ביותר בישראל בשנות ה-80, שזכתה במקום השני בהפרש של 6 קולות בלבד מן המקום הראשון באירוויזיון. שזכתה שנים רבות בתואר זמרת השנה בכל הרשתות ובכל העיתונים וניצחה בפסטיבלים ותחרויות בארץ ובעולם. המאבק המתוקשר על פסגת הפופולריות בישראל עם ירדנה ארזי, או לפחות המאבק בין מעריצותיהן, שהגיע לשיאו כאשר מעריצה שלה התיזה דיו לעבר שמלתה של ארזי מאקדח מים. הופעתה בטקס הענקת פרס נובל לשלום לרבין, פרס וערפאת באוסלו, והופעתה בשיר "ירושלים של זהב" במופע הגרנדיוזי "פעמוני היובל" – המופע המרכזי של יום העצמאות בשנת היובל למדינת ישראל. היחלצותה בריאה ושלמה מהתרסקות דרמטית של מטוס ססנה בדרכה חזרה מהופעה בדרום. הופעתה לצד הכוכבים הגדולים בעולם וסירובה להצעתו של מייקל ג'קסון לצאת אתה למסע הופעות משותף. סירובה, מטעמים דתיים, להופיע בפני האפיפיור.

עפרה חזה הייתה אישה יפהפיה וזמרת בעלת קול צלול ונעים והופעה מלאת חן ושמחת חיים, שאולי היא מקור הכריזמה שלה. יש לציין, שבניגוד לפופולריות שלה בדעת הקהל, הביקורת לא תמיד פרגנה לה ואהבה אותה, אך לנוכח הצלחתה הבינלאומית, כבר לא היה ויכוח על איכויותיה.

את עפרה חזה אפיינו שלושה סגנונות – מוסיקת פופ קלילה, שירי מולדת – גרסאות כיסוי לשירי ארץ ישראל הישנים, שחיברו אליה קהל מבוגר וחיברו לשירי המולדת קהל צעיר, ומוסיקה תימנית. פריצתה הגדולה לעולם הייתה בזכות המוסיקה התימנית. היא נחשבת לאחת מחלוצות סוגת מוסיקת עולם והחיבור בין מוסיקה מערבית ומוסיקה אתנית. היא הקליטה בעברית, אנגלית, צרפתית וערבית. למרות גילה הצעיר היא הספיקה להוציא למעלה מ-40 תקליטים: תקליטי אולפן, תקליטי הופעה ואוספים, תקליטים ישראליים ובינלאומיים, ורובם זכו להצלחה מסחררת.

איזה שיר של עפרה חזה נשמיע לציון עשרים שנה לפטירתה? כמובן, את השיר היפה ביותר שלה. ואין לי שום היסוסים בקביעה מה הוא שירה היפה ביותר, הגם שלא היה מלהיטיה הפופולריים ביותר – "עוד מחכה לאחד" שסשה ארגוב הלחין למילותיו של אהוד מנור.

השיר "עוד מחכה לאחד" הוא מתקליטה הישראלי של עפרה חזה "אדמה", שיצא בשנת 1985. במקור, התקליט היה אמור להיות מוקדש כולו לשירי נעמי שמר. עפרה חזה ביקשה מנעמי לכתוב לה שיר, ונעמי הציעה לכתוב לה תקליט. אולם התכניות השתנו, ולתקליט נכנס רק שיר אחד של נעמי שמר – "התחדשות", הגרסה השניה של "אחרי החגים". את שירי התקליט יצרו טובי היוצרים בישראל, ממש מקבץ של כלות וחתני פרס ישראל לזמר עברי. אהוד מנור כתב לה שלושה שירים, והלחינו לה טובי המלחינים ובהם סשה ארגוב, משה וילנסקי, נורית הירש, שם טוב לוי ואפי נצר. בין השירים בתקליט: שיר הנושא "אדמה", "גורל אחד", "מישהו הולך תמיד אתי", ו"רוח צפונית רוח דרומית".

"עוד מחכה לאחד" הוא בעיניי אחת היצירות היפות ביותר של גאון המוסיקה הישראלית סשה ארגוב. וכתמיד, הוא היטיב להתאים את הלחן למילים כמו כפפה ליד. וגם המילים של אהוד מנור מקסימות.

עפרה חזה הייתה אז בת 28, עוד לא היה לה אף חבר, ואהוד מנור כתב שיר מקסים של אישה שמחכה לאחד, שכשיופיע היא תזהה אותו מיד, והוא ישכיח בעיניו את העולם וכאביו. מחכה לאחד שחותם שפתיו יטביע בה לעד. היא אינה מוותרת ואינה מתפשרת, מחכה ואינה מפחדת, וגם אם הזמן שיניו נועץ, עוד יש בה רוח עד אין קץ, לאחד שציפור נפשה בכף ידו תרעד.

זהו שיר אופטימי, שיר של אמונה ותקווה ללא ייאוש, אך הפזמון מעורר את השאלות והספקות: אם יש אהבה בעולם, אז היכן היא הלילה? אך היא מוסיפה, שאם יש אהבה – אחכה לה עד יכלו ימי ולילם.

ממש מרגש איך אהוד מנור ידע להזדהות עם אישה המתייסרת בציפיה לאחד שתאהב. ימיה האחרונים מעלים ספקות האם באמת מצאה בסוף את האחד המיוחל.

עשרים שנה חלפו מאז פטירתה של עפרה חזה. היום היא הייתה אמורה להיות בת 62, עדין בשיא הצלחתה, ותחושת ההחמצה גדולה מאוד.

עוד מחכה לאחד,
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד.
מחכה לאחד
כשיופיע אזהה אותו מיד.
עוד מחכה לאחד
אשר ישכיח בעיניו
את העולם וכאביו
לאחד
שחותם שפתיו יטביע בי לעד.

עוד מחכה, לא אפחד,
עוד נאחזת בחלום, לא אמעד.
מחכה לאחד
שהבטיחו לי בספר מנוקד.
עוד מחכה, לא אפחד,
גם אם הזמן שיניו נועץ,
עוד יש בי רוח עד אין קץ
לאחד
שציפור נפשי בכף ידו תרעד.

אם יש אהבה, אם יש אהבה
אם יש אהבה בעולם,
אז היכן היא הלילה?
אם יש אהבה, אם יש אהבה,
אחכה לה עד יכלו ימי ולילם.

עוד מחכה לאחד,
מילים רכות עוד ממתינות צד בצד.
מחכה לאחד
שיניף בי את הדגל המורד.
עוד מחכה, לא אפחד,
אשיב ללעג בדממה,
אמתין לו כאן זקופת קומה,
לאחד
שליבו ופיו שווים, רק לו בלבד.

אם יש אהבה…

עוד מחכה לאחד,
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד.
מחכה לאחד
כשיופיע אזהה אותו מיד.
עוד מחכה לאחד
אשר ישכיח בעיניו
את העולם וכאביו
לאחד
שחותם שפתיו יטביע בי לעד.