לך אִתה / קובי רכט

פינתי השבועית ברדיוטק, 19.9.22

הפינה מוקדשת היום לכבודו של המוסיקאי והשחקן קובי רכט, שמחר ימלאו לו 75.

קובי רכט מופיע על הבמות מגיל 9, תחילה בתיאטראות ילדים ובגיל 13 הוא כבר שיחק ב"הבימה", במחזה "יוליוס קיסר". בגיל 16 הקים את להקת הקצב "קובי רכט וכוכבי הלכת". הוא שירת כסולן של להקת פיקוד מרכז. הוא הקריין שמספר את סיפורי הלוחמים בשיר "גבעת התחמושת".

עם שחרורו מצה"ל פתח בקריירת סולו, הקליט שירים ראשונים וב-1968 הוציא עם עדנה גורן תקליט של שירי סשה ארגוב. עד היום מופיעים השניים עם שירי התקליט. ב-1969 השתתף בקברט הסאטירי של חנוך לוין "קטשופ".

ב-1970 החל שיתוף הפעולה הפורה עם קובי אושרת. הם הקימו את צמד "הקוביות". להיטם הגדול היה "למה עכשיו". מאוחר יותר הצטרף אליהם חנן יובל, וההרכב נקרא שלישיית "שובבי ציון", שזכתה לפופולריות רבה, לפרס "כינור דוד" היוקרתי ולתואר להקת השנה.

ב-1972 קובי ואשתו לשעבר איריס יוטבת יצאו לאירופה ופתחו בקריירה בינלאומית. הם הקימו הרכב משותף עם קובי אושרת שנקרא "וירגו". לאורך שנים כתב קובי מוסיקה לסרטים (ואף זכה על כך בפרס אופיר), כתב עם אשתו מחזמר דיסקו, וכשחקן, שיחק בסרטים ובהם "הלהקה", "הוא הלך בשדות" ו"צומת וולקן", שיחק בהצגות, הלחין ועיבד לזמרים אחרים.

ב-1986 עזב רכט את הארץ וחי שש שנים בלוס-אנג'לס. גם בשנותיו בניכר, המשיך ליצור ולהקליט בעברית, הגיע פעמים אחדות בשנה להקלטות בישראל. הוא חזר לארץ ב-1992 והקים עם יושי שדה את להקת "ההוא".

עד היום רכט ממשיך לכתוב מוסיקה ולהופיע בהרכבים שונים, ובאיחודים של הרכבי העבר שלו. הוא הוציא לאורך השנים 13 תקליטים, 6 בעברית ו-7 באנגלית.

שירו שאשמיע מזוהה בעיקר עם אילנה רובינא, המבצעת המקורית שלו – "לך אִתה". קובי רכט כתב את המילים. יחד עם קובי אושרת הוא כתב את המנגינה. אילנה רובינא, שבעוד כחודש ימלאו שנתיים למותה, הקליטה אותו ב-1971 לתקליטה השני "שני הצדדים". השיר זכה להצלחה רבה, צעד בפסגת מצעדי הפזמונים וכיכב במצעד השנתי.

ב-1995, הוציא קובי רכט את תקליטו "קובי רכט", שכמעט את כל שיריו כתב והלחין בעצמו. עם השירים בתקליט נמנית גרסת הכיסוי שלו לשיר "לך אתה".

השיר נכתב בלשון נקבה בגוף שני – אישה אומרת לבן זוגה שהיא רואה בעיניו, בפניו ובזרועותיו שהוא כבר אינו אתה, אלא מאוהב באישה האחרת. והיא אומרת לו, ש"אם היא אמרה שהיא אוהבת רק אותך כל כך, אז לך אִתה, לך אִתה לשם".

נאחל לקובי רכט להמשיך ליצור, להקליט ולהופיע עוד שנים רבות.

אני רואה שוב בעיניך

שהיית שוב אִתה אתמול

אני רואה איך בעיניך

אתה והיא עכשיו לבד, לבד

אני רואה שוב את פניך

מביטות בי באותו מבט

אני אוחזת בידיך

בידיך הקלות כמעט

אם היא אמרה שהיא

אוהבת רק אותך כל כך

אז לך אִתה

לך לשם

אם היא אמרה שהיא

אוהבת רק אותך כל כך

אז לך אִתה

לך לך אִתה לשם

אני רואה שוב בעיניך

האתמול שלך רק היא אִתך

אני רואה איך בידיה

את ראשך כל כך בחום ליטפה

אני רואה בזרועותיך

איך ראשה בזרועותיך נח

אני רואה שוב בעיניך

איך כולה, כולה שלך, כולה

אם היא אמרה שהיא…

לא אני הוא האיש / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיוטק, 22.8.22

ביום ראשון שעבר הלך לעולמו אחד היוצרים החשובים בתולדות המוסיקה הישראלית, צביקה פיק. הוא הותיר אחריו מאות שירים, שהפכו לחלק ממחזור הדם של הישראליות.

צביקה פיק נולד בפולין לפני 72 שנים. הוא דור שלישי של מוסיקאים. הוא החל לנגן על פסנתר בגיל 5, ותחילת דרכו הייתה במוסיקה הקלאסית. בגיל 8 עלה לישראל ולמד בקונסרבטוריון "אנזגי" בר"ג. החל את דרכו בלהקות קצב שונות ובהן "שוקולדה". היה הסולן של המחזמר "שיער" – תפקיד שהפך אותו לכוכב ענק והוא התמסר לתפקיד הסטאר. לאחר המחזמר החלה הקריירה שלו כסולן וכמלחין לעצמו ולרבים מהזמרים הישראלים.

בראיונות עמו, סיפר צביקה פיק שמשחר ילדותו ועד עתה, כל הזמן מתרוצצות בראשו מנגינות. הוא כל הזמן מלחין. רובן אינו הופכות לשיר. ויש שהן מתבשלות לשיר, וכבר במחשבה בראשו הוא מתזמר את הנגנים ומעבד את התפקידים השונים ואת המעברים המוסיקליים. כשהוא מתיישב ליד הפסנתר, הוא רק מוציא לפועל את הלחן שכבר היה בראשו. במרבית שיריו, המנגינה נכתבה לפני המילים. אך גם כאשר הוא מלחין שיר למילים, התהליך דומה – רובו התנהל בראשו, ברעיונות שעליהם חשב ואז הוא יישם אותם ליד הפסנתר. מה שאני אוהב במיוחד ביצירותיו של צביקה פיק, הוא את קטעי המעבר, קטעי הסולו של הקלידים ואת קטעי הפתיח של רבים מן השירים. מסתבר, שאותם קטעים נהגו מראש, יחד עם הלחן של המילים.

צביקה פיק הוא מלחין ואף פעם לא ניסה לכתוב תמלילים לשיריו. את מרבית שיריו כתבה אשתו הראשונה מירית שם-אור. שירים אחרים כתבו לו הפזמונאים המובילים בישראל. קטגוריה מיוחדת במכלול יצירתו היא שירי המשוררים. ב-1978 הוא הוציא תקליט של שירי משוררים ומאז שירים אלה הם מרכיב משמעותי ביצירתו. בעיניי, השירים הללו הם פסגת יצירתו. בחלק משיריו, בולט הפער בין רמת הלחן לרמת המילים. כך, למשל, השיר "מרי לו", שכתבה מירית שם-אור, מגדולי להיטיו ושיר הנושא במחזמר של "הבימה" על יצירתו. בעיניי, זוהי יצירת מופת מוסיקלית גאונית, המולבשת על מילים בנאליות, החסרות את הניצוץ היצירתי ההולם את המנגינה הנפלאה. ההלימה בין המילים והמנגינות באה לידי ביטוי בשירי המשוררים.

המצליח והמפורסם בין שירי המשוררים שהלחין צביקה פיק, הוא "נאסף תשרי", שכתב נתן יונתן. העובדה שצביקה פיק נפטר בחודש אב, הפכה את השיר, הנפתח במילים "מת אב", לשיר המשמעותי שליווה את הידיעה על מותו. את "נאסף תשרי" השמענו לא מכבר בפינה זו. שיר נוסף של משורר שהשמענו כאן, היה "על חטא" של יונתן רטוש. בין שירי המשוררים הנוספים של צביקה פיק נזכיר את "שושנת פלאים" של טשרניחובסקי, "ערב סתיו יפה" של אלתרמן, "השנים שחלפו" ו"שוב נתחיל מחדש" של נתן יונתן, "אין מדינה לאהבה" ו"פרפרה" של יהונתן גפן, "צער אינו משאיר סימנים" של נתן זך, ו"כוכבים בדו" של אלכסנדר פן.

אנו נאזין היום לשיר אחר של אלכסנדר פן, שזכה ללחן מקסים של צביקה פיק – "לא אני הוא האיש".

פן כתב את השיר שנה לאחר עלייתו לארץ, ב-1928. הכותרת המקורית של השיר היא "לא אני". השיר התפרסם בכתב העת "כתובים" ב-1929. בשנה שבה כתב פן את השיר, הוא התחתן עם בלה דון. בלה הייתה נערה בת 18 שפן התאהב בה בטירוף וחיזר אחריה נמרצות ובעיקשות, אך היא לא נענתה. הוא איים פעמים אחדות בהתאבדות ואף ירה לעצמו ברגל ופצע את עצמו. בלה התפעלה מגילוי האהבה הזה ונעתרה לו. בַּשיר, שכתב באותה תקופה, הוא כותב שלא הוא האיש שיביא לה טבעת. במקום טבעת הוא הביא לה את צרור קורות נדודיו הישנים. "אחר לך יביא טבעת", הוא כותב. אך, כאמור הוא דווקא הביא טבעת לבלה באותה שנה. נישואיהם לא האריכו ימים, אך הם הניבו את בתם זרובבלה ואת בנם אדם שנפטר בגיל שנתיים וחצי.

ב-1972, יומיים אחרי פטירתו, יצא ספר שיריו "היה או לא היה" בעריכת יוסי גמזו. השיר "לא אני" נכלל בו. אותה תקופה התאפיינה בטרנד של הלחנת שירי משוררים. השיר זכה למספר לחנים.

הראשון שהלחין אותו היה משה וילנסקי, ל"חגיגת הזמר העברי" במוצאי יום העצמאות 1976, שבניגוד לפסטיבלי הזמר בשנים שקדמו לה, היא לא היה אירוע תחרותי. את השיר ביצע יהורם גאון. המלחין השני היה רוני וייס, ב-1978, עבור אריק לביא. השיר נכלל בתקליטו של לביא "אני אשיר לך שיר".

באותה השנה, צרויה להב הסבה את תשומת לבו של צביקה פיק לשיר. הוא התרשם וכתב את הלחן היפה ביותר. השיר נכלל בתקליטו עתיר להיטי הענק "מוזיקה". השיר זכה להצלחה גדולה, כמו רבים משירי התקליט ובהם "מרי לו", "מוזיקה", "שוב נתחיל מחדש", "נאסף תשרי", "אהבה בסוף הקיץ", "אין מדינה לאהבה" ו"שושנת פלאים".

לצורך המנגינה, שינה צביקה פיק מעט את המילים. לכן, אקרא את המילים המקוריות:

לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ, לֹא אֲנִי –

אֶל בּוֹאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ.

צְרוֹר קוֹרוֹת נְדוּדַי הַיְשָׁנִים

לָךְ הֵבֵאתִי בִּמְקוֹם טַבַּעַת.

אַל תַּטִּילִי מֶבָּט, כַּחַכָּה, –

אֶת עָצְבִּי מֵעֵינַי לֹא יִמְשֶׁה הוּא.

כִּי לֹא לִי אַתְּ לֵילוֹת מְחַכָּה,

לֹא אֵלַי בְּדִידוּתֵךְ נִמְשֶׁכֶת.

לֹא כּוֹכָב בְּיָדִי, לֹא חֲלוֹם –

יְתוֹמָה מִשְּׁנֵיהֶם וְרֵיקָה הִיא.

לוּ קִרְבִי נָא וּרְאִי בַּחַלּוֹן

עַל מִצְחִי הֶעָיֵף אוֹת קַיִן.

מָה אִכְפַּת לָךְ אֲנִי אוֹ הוּא,

אוֹ אַחֵר יִתְנַבֵּא עֲלֵי סַעַר,

וּבַלֵּיל, תּוֹךְ לִחוּשׁ וְהִרְהוּר,

תֵּרָקֵם לָךְ בְּדָיַת הַסַּהַר.

וְעִם אוֹר, עֵת הַשַּׁחַר יַקִּישׁ

בְּקַרְנֵי אַרְגָּמָן עַל הַדֶּלֶת, –

הוּא אֵלַיִךְ יָשׁוּב לְהַגִּישׁ

לָךְ שִׁירָה מַשְׁכִּימָה עַל אַיֶּלֶת.

מִכֻּלָּם מְנַת-חֶלְקֵךְ תְּאַלְּמִי –

בּוֹ הָעֹז, בּוֹ הַצְּחוֹק, בּוֹ הַכֹּחַ.

וּבְמוֹתֵךְ לֹא יֵדְעוּ לְמִי

אַתְּ הִקְדַּשְׁתְּ אֶת לִבֵּךְ הַמָּנוֹחַ.

אַל תִּבְכִּי, תַּעֲבֹרְנָה שָׁנִים

וְאַחֵר לָךְ יָבִיא טַבַּעַת.

וַאֲנִי –

לֹא אֲנִי, לֹא אֲנִי

הוּא הָאִישׁ אֶל בּוֹאוֹ מְצַפָּה אַתְּ.

הדובר בשיר עוסק באהבתה של אישה שאין בכוונתו לשאתה לאישה. הוא אינו מאמין שאהבתה צריכה להיות נתונה לו אלא לאחר. "מה אכפת לך: אני או הוא או אחר יתנבא עלי סער", שעשוי להגיע בעתיד הרחוק, "תעבורנה שנים ואחר לך יביא טבעת" והוא מתייחס בסרקזם לאהבתה אליו: "ובמותך לא ידעו למי את הקדשת את לבך המנוח".

כמו ברבים משיריו, אני אוהב מאוד את הפתיח ואת קטע המעבר המוסיקלי בשיר. בעיניי, "לא אני הוא האיש" הוא אחת מפסגות יצירתו של צביקה פיק.

יהי זכרו ברוך!

לא אני הוא האיש לא אני

אל שובו משכבר מצפה את

את קורות נדודי הישנים

לך הבאתי במקום טבעת.

במבט אל תצודי יגון

הוא חלף אך לא מת עדיין

התקרבי וראית בחלון

על מצחי העייף אות קין.

אל תבכי תעבורנה שנים

ואחר לך יביא טבעת

ואני לא אני, לא אני

הוא האיש אל בואו מצפה את.

מה איכפת לך אני או הוא

או אחר יתנבא ביער

ובחצות תוך דממת הרהור

לך ירקום אגדת הסהר.

והשחר בשחוק עת יקרא

ויחרוק שן מבעד לדלת

אז יופיע אחר ושירה

לך ישיר משכימה ונבדלת.

אל תבכי תעבורנה שנים…

מכולם מנת חלקך תקחי

בו יגון בו הצחוק בו הכח

ובמותך לא ידעו למי

את הקדשת את ליבך המנוח.

אל תבכי תעבורנה שנים…

ציפור מדבר / יהודית רביץ

פינתי השבועית ברדיוטק, 8.8.22

פרס אקו"ם על מפעל חיים יינתן השנה ליהודית רביץ ולזאב נחמה. יהודית רביץ קיבלה את פרס מפעל חיים על שם נעמי שמר וזאב נחמה את פרס מפעל חיים על שם אהוד מנור.

יהודית רביץ היא אחת הזמרות והיוצרות הפופולריות של פינה זו, בה השמענו עד כה 15 משיריה והרבינו לספר על אודותיה. אציין רק, שבשנים האחרונות היא נעלמה – לא מופיעה, לא מקליטה ואני מקווה שהענקת הפרס לא תהיה סיכום מפעל החיים, אלא להיפך, זריקת מרץ לשוב וליצור, להקליט ולהופיע.

כך נאמר בנימוקי השופטים להענקת הפרס: "יהודית רביץ היא כמעט שם נרדף למינוח 'מוזיקה ישראלית'. בקול צלול ומדויק, בעבודה קשה ובענווה, בכישרון הלחנה מרהיב ובהפקות מוזיקליות מוקפדות – רביץ היא שותפה מרכזית ליצירתו של פס הקול הישראלי. במהלך הקריירה הענפה שלה הלחינה רביץ שירי משוררים שבזכות מנגינותיה היפהפיות והקליטות הפכו לפזמונים השגורים בפי כל. בהיותה זמרת מצליחה שגם יוצרת ומפיקה רבים משיריה, רביץ מהווה לאורך השנים מודל והשראה לזמרות וליוצרות רבות".

לזאב נחמה, זו הופעה ראשונה בפינתנו, ולכן אקדיש קצת יותר לסיפורו.

זאב נחמה, יליד 1961, כלומר בן 61, צעיר בארבע שנים מיהודית רביץ, הוא בראש ובראשונה עמוד התווך של להקת "אתניX"; סולן הלהקה והיוצר של מרבית שיריה. הוא זמר, פזמונאי, מלחין ומפיק. נולד בשכונת פלורנטין בת"א וגדל בחולון. אביו הוא ממשפחה שחציה מסלוניקי שביוון וחציה משפחה ספרדית ירושלמית. אמו עלתה מבלגיה.

לאחר שחרורו מצה"ל, בו שירת כלוחם בסטי"ל, השתתף בלהקת המחאה "מוסקבה", לצד עובדיה חממה, תמיר קליסקי עמוס קשת, יאיר נחום ויאיר גת. את להקת "אתניX" הוא הקים ב-1989, והיא פועלת מאז, כבר שלושים ושלוש שנים. שבע פעמים הוכתרה הלהקה כלהקת השנה, במצעדי הפזמונים השנתיים, יותר מכל להקה אחרת. חברי הלהקה הם זאב נחמה, גלעד פסטרנק, גל הדני, יורם פויזנר ונדב וולפסון. חברים שהיו חברים בלהקה אך פרשו במהלך השנים, הם גיל אלון, תמיר קליסקי ויועד נבו.

במהלך השנים הוציאה הלהקה 19 תקליטים, כולל אלבומי אוסף והופעות חיות. בנוסף לכך, הפיק זאב נחמה שמונה תקליטים לאמנים אחרים, מתוכם שלושה לאייל גולן, התקליטים שהזניקו את הקריירה שלו. יחד עם חברו תמיר קליסקי הוא גם כתב שירים ליוצרים אחרים, ובהם איל גולן, חיים משה, יהודה קיסר, שרון חזיז, מרגלית צנעני, שרית חדד ואחרים. לצד להקת "אתניX" הקים נחמה הרכב נוסף, טוטובל, עם גל הדני ויורם פויזנר.

זאב נחמה הוא אחת הדמויות המרכזיות במהלך של הכנסת הזמר הים תיכוני אל לב המיינסטרים של המוסיקה הישראלית, מאז שנות התשעים. הסגנון שלו מבטא שילוב של מזרח ומערב.

וכך נאמר בנימוקי הפרס: "זאב נחמה הוא יוצר מקורי וייחודי שחתום על עשרות להיטי ענק. מראשית דרכו, גם במסגרת להקת 'אתניX' וגם ביצירתו לאחרים, הצליח נחמה לשלב באופן נפלא וחדשני בין מזרח למערב, בין גיטרות לסינטיסייזר, בין שירים אפלוליים ללהיטי קיץ שמיליונים יודעים לשיר. בכתיבתו נחמה עוסק בנושאים של פיוס, אהבת אדם וחתירה לשלום, וניתן לומר ששיריו, שעד היום אהובים, תרמו הלכה למעשה לקירוב בין שכבות ואוכלוסיות".

אז איך נחבר בין חתן וכלת הפרס, זאב נחמה ויהודית רביץ? שירה האהוב עליי ביותר של להקת "אתניX" הוא "ציפור מדבר". מסתבר שגם יהודית רביץ אוהבת מאוד את השיר, ואף בחרה להקליט אותו במסגרת מיזם "עבודה עברית". זה השיר שנאזין לו היום. את מילות השיר כתב זאב נחמה, והוא הלחין אותו יחד עם יועד נבו.

"ציפור מדבר" הוא אחד השירים הראשונים של להקת "אתניX", והוא הופיע בתקליטה הראשון, הנושא את השם "אתניX", ב-1990. השיר צעד לאורך 32 שבועות במצעד, והגיע למקום השני במצעד השנתי.

ב-2008 הקליטה יהודית רביץ את השיר, וזה הביצוע שנשמע.

ברכות ליהודית רביץ וזאב נחמה, כלת וחתן פרס אקו"ם על מפעל חיים.

את קרובה אל קו הגבול

שבויה, קסמו של המדבר

את עמוד האש לפני המחנה – בראשית את

מסיטה אל קו המים והאש לא תבער

את הלהבה והלהב

כמו ציפור את חופשיה

רוצה לגעת בשמיים

כמו ציפור את חופשיה

מסיטה אל קו המים

ציפור מדבר

את קרובה אל קו הסוף

צמאה, עורפו של המדבר

את מעיין יבש באפיקים צרובים – במדבר את

מסיטה אל קו המים והאש לא תבער

את האהבה והלהב

כמו ציפור את חופשיה…

הוא חזר בתשובה / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיוטק, 13.6.22

אורי זוהר, מהדמויות הבולטות, הייתי אומר אפילו המיתולוגיות, בתולדות התרבות הישראלית, נפטר בגיל 86. מחצית חייו היה אורי זוהר מהבולטים בתרבות החילונית הישראלית. במחצית השניה הוא היה רב חרדי. המקום שתפסה הידיעה על מותו בשיח הישראלי ובתקשורת הישראלית, יותר מארבעה עשורים אחרי שנטש את עולם הבידור והקולנוע, מצביע על מקומו המרכזי בה.

אורי זוהר מת. אריק איינשטיין מת. צבי שיסל מת. שמוליק קראוס מת. טליה שפירא מתה. האנשים הללו, מעמודי התווך של חבורת "לול" המיתולוגית, הלכו לעולמם. אני מזכיר את חבורת "לול" דווקא, כיוון שאורי זוהר שאני אוהב הוא בעיקר אורי זוהר של "לול"; המערכונים הגדולים של תכנית הטלוויזיה המיתולוגית, ובהם "העולים החדשים", "חידון התנ"ך", "האופרה לה-מרמור" ושאר המערכונים, הם בעיניי תרומתו החשובה ביותר של אורי זוהר. אני יודע שבהספדים עליו, הוזכרו דווקא סרטיו, ובראשם "מציצים", "עיניים גדולות" ו"הצילו את המציל" כתרומתו הגדולה, אך אני אף פעם לא אהבתי את הסרטים האלה, שתמיד היו בעיניי וולגריים, מיזוגינים – הרבה לפני שהכרתי את המילה הזאת, ולבטח אינם מבטאים את הנורמות של התקופה, כפי שיש המציגים זאת היום. ואם הם מבטאים את הנורמות של המיליה של אורי זוהר, אפשר, אולי, להבין למה הוא ברח משם רחוק כל כך. אני זוכר מאוד לטובה גם את אורי זוהר כמנחה תכניות הטלוויזיה – "ברוכים הבאים", "זה הסוד שלי" ו"תשע בריבוע". הוא הפגין בהם אינטליגנציה רבה, כושר אילתור ונוכחות בימתית מהפנטת וכריזמטית. כנער, נהגתי לחקות אותו, ועשיתי זאת לגמרי לא רע. עוד מערכון של אורי זוהר, לא מהתכנית "לול", שאני אוהב מאוד הוא "הנישואין כמוסד סגור", יחד עם תיקי דיין.

בפינה שהקדשתי לאורי זוהר ביום הולדתו השמונים, השמעתי את "שיר הפטנטים" שלו. הפעם, לא אשמיע שיר שלו, אלא שיר שנכתב עליו – שירו של אריק איינשטיין, חברו, "הוא חזר בתשובה". השורה התחתונה של השיר אומרת "שהלכת לי חבר".

החיבור בין אורי זוהר ואריק איינשטיין היה המנוע המרכזי של חבורת "לול", של תכניות "לול" בטלוויזיה, של התקליטים "פוזי", "שבלול", "פלסטלינה", "על הדשא אצל אביגדור", ושל הסרטים "מציצים" ו"עיניים גדולות".

בגרסתו העברית של אריק איינשטיין לשיר של הביטלס "הבלדה על ג'ון ויוקו" – "היה לנו טוב, נהיה לנו רע", מופיעה השורה "אורי היפה מדליק לו מדורה".  אורי היפה הוא אורי זוהר, שהיה פותח את הופעותיו בשאלה לקהל: "אני יפה?" אותה שורה בדיוק מופיעה גם בגרסתו העברית של איינשטיין ל"אובלדי אובלדה". בתקליט "פוזי", שבו נכלל השיר "היה לנו טוב, נהיה לנו רע" מופיע גם השיר "אחינועם לא יודעת". אחינועם היא בתו של אורי זוהר.

ולפתע, באמצע החיים, תוך כדי צילומי "הצילו את המציל", אורי זוהר החל להתקרב לדת ולאמץ אורח חיים דתי. במהרה הוא הלך לקצה הקיצון ביותר, החרדות הליטאית. אריק איינשטיין איבד שותף ליצירה. ועל פי השיר, הוא איבד גם חבר.

אריק איינשטיין אף פעם לא אישר במפורש שהשיר הוא על אורי זוהר, אך על מי הוא אם לא על אורי זוהר? הוא חברו הטוב ש"חזר בתשובה" ולומד עכשיו תורה ואתו האישה והילדים. אגב, אורי זוהר לא היה הראשון בגל ההתחרדות של אמנים חילונים. קדמו לו הזמר והשחקן פופיק ארנון והצייר איקה ישראלי. אשתו של איקה ישראלי, היא אחותה של אליה זוהר. כך שאם אנו מרימים גבה, איך זה שגם היא הלכה אחריו בדרך הזו, איני בטוח שלא אליה הייתה זו שמשכה אותו אחריה לעולם הדת. בראשית הדרך, רבים התייחסו למפנה בחייו של זוהר כג'וק חולף, שיעבור במהרה. וכפי שכותב איינשטיין – אך עברה לה שנה, שום דבר לא השתנה, זו אותה המנגינה והמילים. וחלפה לה עוד שנה, שום דבר לא השתנה, זו אותה המנגינה והמילים.

אבל הקשרים בין אריק איינשטיין ואורי זוהר לא נותקו, וגם אם החברות השתנתה, היא לא נעלמה. בעקבות אורי זוהר, אשתו אליה וילדיו, גם אלונה איינשטיין, גרושתו של אריק איינשטיין, אימצה אורח חיים דתי, ועמה, שתי בנותיהם המשותפות, שירי ויסמין. שירי ויסמין נישאו לשני בניו של אורי זוהר, אפרים פישל ושלום. אריק ואורי זוהר כבר לא היו רק חברים אלא גם מחותנים. ואם אין להם עוד יצירה אמנותית משותפת – הם חולקים נכדים ונינים משותפים. אריק אף פעם לא התנכר לבנותיו החרדיות, לנכדיו ולניניו, אך גם לא התבטל בפניהם ולא הסתיר את דרך חייו השונה. הוא אהב אותם, היה סבא טוב, אך הוא סיפר שכאשר נכד שלו שאל אותו אם הוא יהודי, הוא הסביר לו שיש יהודים שונים ודרכים שונות להיות יהודים ורוב היהודים הם כמוהו.

אורי זוהר ספד לאריק איינשטיין בהלווייתו, ומירר בבכי. "חיית בעולם של טוב, לא יכולת להבין את הרע, עשית טוב לכל עם ישראל כי אתה בנאדם, מתוך השירים ראו את הנשמה שלך".

נראה לי שבפרספקטיבה של אחרי מותם של אריק ואורי, לא בטוח שהלך לאריק חבר.

יהי זכרו של אורי זוהר ברוך!

הוא חזר בתשובה

הוא לומד עכשיו תורה

ואיתו האישה והילדים

ועברה לה שנה

שום דבר לא השתנה

זו אותה המנגינה והמילים

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

מספר סיפור אחר וחוזר ואומר

שהלכת לי חבר

זהו שיר אהבה

אהבה עצובה

שאני ואתה תמיד שרים

וחלפה לה עוד שנה

שום דבר לא השתנה

זו אותה המנגינה והמילים

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

מספר סיפור אחר וחוזר ואומר

שהלכת לי חבר

וחלפה לה עוד שנה

שום דבר לא השתנה

זו אותה המנגינה והמילים

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

מספר סיפור אחר וחוזר ואומר

שהלכת לי חבר

אבל הלב הוא רוצה הרבה יותר

סיפור אחר

יש לי אהבה פשוטה / צמד הפרברים

פינתי השבועית ברדיוטק, 30.5.22

בבחירות המהפך של 1977, הופיע זמריר הבחירות הראשון בישראל בשידורי תעמולת הבחירות בטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית כללה ערוץ אחד בלבד, מדורת השבט, ושידורי התעמולה היו ההצגה הטובה בעיר, שמשכה כמעט 100% רייטינג, והשידורים של הערב עצבו את סדר היום התקשורתי של מחר.

הזמריר היה של הליכוד – פרפרזה לשירם של צמד הפרברים "יש לי אהבה פשוטה". השיר המקורי בנוי מבתים שבהם הדובר מסביר שאין לו ואין לו ואין לו, בעצם אין לו מה להציע לה, אך בפזמון הוא מציע לה דבר גדול יותר מכל מה שאין לו – אהבה פשוטה. הזמריר בנוי באותה צורה. הבתים בנויים משורות הנפתחות באין לי ואין לי, כאשר חלק מן ה"אין לי" לקוחים מתוך השיר המקורי, כמו "אלף ל"י משכורת", "אין לי ג'וב בכיר" ועוד. והפזמון הוא ההבטחה הגדולה, גדולה וחזקה מכל החסרונות, "אני רוצה, אני יכול ויש לי כוח להחליף מחר את השלטון". וכמובן כל מה ש"אין לי" משויכים לשלטון המסואב שאותו אני רוצה להחליף. ולמחרת המהפך, החלה מערכת הבחירות להסתדרות. שם התשדירים היו רק ברדיו. וגם שם הליכוד השמיע זמריר על אותו שיר, שנפתח במילים "ב-17 במאי נפל המערך, כשלונות שחיתות ו'השיטה' אתו לקח" והפזמון מבטיח להחליף את השלטון גם בהסתדרות, דבר שלא עלה בידו.

איני יודע או איני זוכר האם כותב השיר הגיב על השימוש בשיר, אבל אני בטוח שהוא לא אהב אותו. יעקב שרת היא איש המערך שנולד למפא"י, ואף השתייך לאגף היוני ביותר במפלגה, הרחוק ת"ק פרסה מהליכוד ובגין, שנאבקו נגד המשך שלטון המערך. לפני עשרה ימים יעקב שרת, המכונה קובי, הלך לעולמו בגיל 95.

פעם אחת פגשתי את שרת. היה זה באחד במאי 1995. ביום זה נערך במועדון "צוותא" בת"א כנס היסוד של ארגון "השמאל עם הגולן"; ארגון של אנשי שמאל שנאבקו נגד נסיגה מהגולן ויצאו נגד ממשלת רבין שנשאה ונתנה על נסיגה מהגולן. האולם היה מלא מפה לפה ואנשים נאלצו לשבת על המדרגות במעברים. בין היושבים על המדרגות היה גבר לא צעיר, איש שמאל – ממש לא עם הגולן, שבא להפריע. לאורך כל האירוע הוא קרא קריאות ביניים נגד "מחרחרי המלחמה" שמסרבים לסגת מהגולן ולהביא את השלום. היה זה יעקב שרת, הפובליציסט והפזמונאי, בנו של שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל, משה שרת.

את דעותיו היוניות של שרת הכרתי שנים רבות קודם, ממאמריו ב"מעריב", שהיו בניגוד לקו הניצי של העיתון. אך לא הכרתי אותו כקיצוני כל כך. מאז הוא הלך והידרדר. לפני 9 חודשים הוקדשה לו כתבת שער במוסף "הארץ". בראיון ארוך מאוד הוא כרת גט כריתות מן הציונות, תקף בחריפות את הציונות ואת מדינת ישראל ואת העוול לערבים מראשית הציונות והתבטא בגזענות כלפי עדות המזרח, עולי חבר המדינות והדתיים. הוא הביע זעזוע מכך שראש ממשלת ישראל חובש כיפה.

אני הצטערתי בעיקר על כך שאומר הדברים הללו הוא בנו של משה שרת, מנהיג ציוני דגול ומראשי נושאי דברה של ישראל בעולם.

זקנתו של יעקב שרת ביישה את בחרותו. ראוי לזכור דווקא את שירותו בהגנה ובבריגדה, את היותו ממייסדי קיבוץ חצרים, את שירותו הדיפלומטי בבריה"מ, את פעילותו בשב"כ וב"נתיב". ומעל הכל – את מפעל חייו בשימור כתבי אביו, פרסום יומניו ומכתביו.

וכאן נזכור בראש ובראשונה את פזמוניו. הוא כתב, בין השאר, את "נגן לי ירדן", "כינרת אחרת", "נמה יפו", "טיול בגליל", "רק חיוך אחד" ועוד. אנו נאזין לשירו "יש לי אהבה פשוטה".

הדובר מסביר לאהובתו שאין לו כישרון אמנותי לחזר אחריה, אין לו משאבים להבטיח לה. יש לו רק דבר אחד להציע לה: "אהבה פשוטה. אותי היא תמלא, גדולה במלוא תבל, ואת כולה אני מקדיש רק לך יומם וליל".

יהי זכרו של יעקב שרת ברוך!

אין לי חרוזים יפים לשיר לך לפזמון

אין לי מיתרים לפרוט לך תחת החלון

אין לי מליצות נאות ללחוש לך באוזנך

אין כישרון אפילו לתאר יופייך.

אין לי בית מהודר ואין מיזוג אוויר

אין חשבון בבנק ולא מגרש קטן בעיר

אין לי אלף ל"י משכורת ואין לי חליפה של חורף

אפילו אין לי דוד עשיר

אך יש לי אהבה פשוטה

אותי היא תמלא גדולה במלוא תבל

כן יש לי אהבה פשוטה

ואת כולה אני רק לך מקדיש יומם וליל.

אין לי מכונית להושיבך בה לצדי

אין לי גם קטנוע אל גבי שתיצמדי

אין לי שום אלבום של אמנות לך להראות

אין לי תקליטים בשביל לשמוע או לרקוד.

אין לי ג'וב בכיר אני אוכל על חשבוני

לא שלחו אותי לחו"ל, נשארתי אלמוני

אין סירה לי בכנרת, אין לי מצלמה של סרט

אין טלוויזיה במעוני.

אך יש לי אהבה פשוטה…

פנים אל מול פנים / להקת "בנזין"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 16.5.22

ביום שישי 4 ביוני 1982, הייתי עדין בטירונות, בסדרת אימונים במשאבי שדה. באותו יום היינו אמורים לצאת הביתה. אך בבוקר, נמסר על ההתנקשות בחיי שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב, צה"ל נכנס לכוננות, והיציאות בוטלו. נמסר לנו שיוצאים לצפון, להתחיל להתארגן. ואנו העמסנו במהירות את כל האוהלים ואת כל הציוד הפלוגתי על "ריוסים" שיצאו צפונה לפנינו, ובפינו שירה אדירה: "יום שישי את יודעת / יש בעיר מסיבה / נשארים כל הלילה / עד הבוקר הבא". ביום ראשון פרצה מלחמת שלום הגליל, ועד היום השיר הזה מזוהה אצלי עם המלחמה. האמת היא שאצלי כמעט כל אירוע, אישי או לאומי, מזוהה עם שירים.

השיר "יום שישי" יצא לאור באותו השבוע, אבל הרדיו השמיע אותו ללא הפסק מרגע צאתו. וכך, ימים אחדים לאחר פריצתו כבר הכרנו אותו היטב ושלטנו במילותיו.

"יום שישי" היה תקליט השדרים השני של הלהקה. קדם לו בארבעה חודשים השיר הראשון "חופשי זה לגמרי לבד", שגם הוא היה להיט גדול. השנה מלאו ארבעים שנה ללהקת "בנזין", שפעלה בשנים 1982-1985, ולציון התאריך העגול, אנו מקדישים לה את הפינה.

במיתולוגיה של המוסיקה הישראלית, שתי להקות הרוק המובילות של התקופה, "בנזין" ו"תיסלם", היו יריבות. אני אהבתי את שתיהן, אם כי העדפתי את "בנזין", וכך גם מרבית חבריי. אני לא זוכר שום יריבות כזאת וגם חברי הלהקות מכחישים אותה ומציינים שהם אף שיתפו פעולה והופיעו יחד. לדעתי, מיתוס היריבות הומצא בדיעבד.

להקת "בנזין" היא קודם כל יהודה פוליקר, הסולן, הגיטריסט והמלחין של רוב שיריה. בצדק, הלהקה מזוהה בעיקר אתו, ולא בכדי, היא התפרקה כאשר הוא פרץ בקריירת הסולו שלו, עם התקליט "עיניים שלי". חבריה הנוספים היו בנימין קמחי, המכונה בנג'ו (בס), יחיאל אמסלם (גיטרה) ואלי חדד (תופים). הצלע החמישית של הלהקה, היא יעקב גלעד, שכתב את מילות רוב שירי הלהקה, היה המלווה האמנותי שלה וגם מי שהעניק לה את שמה.

האמת היא, שהלהקה עצמה פעלה שבע שנים לפני שהפכה ל"בנזין"; לא רק לשם "בנזין", אלא גם לרמה המוסיקלית והתמלילית שלה ולהצלחה שלה. ב-1975 הלהקה קמה תחת השם "ברקת". כל חבריה התגוררו באזור חיפה והקריות. אף אחד מהם לא התפרנס ממוסיקה. פוליקר היה ספר, חדד צבע, אמסלם טכנאי שיניים ובנג'ו דוור. הלהקה הופיעה בעיקר בחתונות, בעיקר בגרסאות כיסוי.

ב-1981 פוליקר שלח לפזמונאי הפופולרי יעקב גלעד, שהיה מזוהה בעיקר עם יהודית רביץ, בשיא תהילתה, קלטת ובה כמה גרסאות כיסוי וקטעים אינסטרומנטליים שהלחין פוליקר. גלעד שמע – והתאהב. הוא שכנע את הלהקה להעביר הילוך, לעבור לת"א, להתחיל להתפרנס ממוסיקה ופתח לה את כל הדלתות האפשריות.

בפברואר 1982 יצא לאור הסינגל הראשון, "חופשי זה לגמרי לבד", שסימן את דרך ההצלחה של הלהקה וביוני הסינגל השני, "יום שישי". באוגוסט כבר יצא התקליט אריך הנגן הראשון, "עשרים וארבע שעות", ובו הלהיטים "יום שישי", "חופשי זה לגמרי לבד", "גשם", "תני לי סיבה" ועוד. 9 מ-11 השירים נכתבו בידי גלעד והולחנו בידי פוליקר, שהיה הסולן שלהם. את העיבודים עשו חברי הלהקה יחד, כשיהודית רביץ הצטרפה אליהם.

ההצלחה הייתה גדולה. התקליט נמכר בלמעלה מ-50,000 עותקים, "יום שישי" היה לשיר השנה והלהקה – ללהקת השנה ולפרס "ורד הכסף". גם מסע ההופעות של הלהקה היה מוצלח מאוד.

בסוף 1983 יצא תקליטה השני של הלהקה, "משמרת לילה", שזכה לפחות הצלחה, אך בעיניי הוא הטוב מבין שני תקליטי הלהקה. מתוך התקליט הזה אשמיע את השיר האהוב עליי ביותר של הלהקה, "פנים אל מול פנים".

גם את השיר הזה כתב גלעד והלחין פוליקר.

השיר מספר על פגישה באמצע החיים של מי שהיו בני זוג בנעוריהם. הגבר פונה אל האישה ומבקש ממנה להישאר אתו הלילה ולחכות אתו לבוקר שיבוא, לחוש ולמשוך עוד קצת את הרגע המיוחד של המפגש הזה.

הפגישה היא כבר שנים רבות אחרי הפרידה בין בני הזוג. הם עברו דברים רבים ונמצאים במקומות כל כך שונים. וכשהם נפגשו, "הגענו אל עצמנו", הוא אומר. אולי הכוונה שהם הגיעו שוב לחוויה הזוגית שלהם, חוויית האהבה הראשונה. ואולי גם כל אחד הגיע אל עצמו, אל הבתוליות הטהורה שלו, שהיא ה"אני" המזוקק שלו.

הכל השתנה סביב. העיר נראית אחרת, כאילו לא היינו פה. והפגישה הזאת, אולי תתקיים רק פעם בחיים. "הזמן סוגר עלינו, מעגל של שינויים". "מה עבר עליך?", הוא שואל אותה "ומה הביא אותך לפה?". והוא קובע "הלילה את נשארת" ומבקש "חכי אתי לבוקר שיבוא". הוא יודע שיהיה זה לילה חד-פעמי, אך הוא אינו רוצה לוותר עליו, ועל ההזדמנות לטעום פעם נוסף מאהבת הנעורים היפה והתמימה הזאת. "אהבנו פעם באמת ובתמים, כמו שילדים יודעים", והוא רוצה לשחזר את הרגע. וכשהם מתבוננים זה בזה, פנים אל מול פנים, הם רואים זה על זה את השנים. והוא קובע, גם עכשיו, "ואת יפה".

פנים אל מול פנים

פגישה באמצע החיים

הגענו אל עצמנו

ממקומות כל כך שונים.

העיר נראית אחרת

כאילו לא היינו פה,

הלילה את נשארת

חכי איתי לבוקר שיבוא.

אהבנו פעם באמת ובתמים

אהבנו כמו שילדים יודעים

עלי וגם עלייך רואים את השנים

ואת יפה, פנים אל מול פנים.

פנים אל מול פנים

אולי רק פעם בחיים

הזמן סוגר עלינו

מעגל של שינויים.

אז מה עבר עלייך

ומה מביא אותך לפה,

הלילה את נשארת

חכי איתי לבוקר שיבוא.

אהבנו פעם באמת ובתמים…

היה או לא היה / אריק לביא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 25.4.22

בשנים 1970-1973, בתוך שלוש שנים בלבד, הלכו לעולמם כמה מגדולי הספרות והשירה העברי, וכמו השידרה המרכזית של דור בתרבות הישראלית, נגדעה באחת. בינואר 1970 נפטרה לאה גולדברג. כעבור חודש נפטר ש"י עגנון. חודשיים לאחר מכן נפטר אלתרמן. ב-19 באפריל 1972, לפני חמישים שנה בדיוק, נפטר אלכסנדר פן. ובמחצית הראשונה של 1973 נפטרו חיים הזז ואברהם שלונסקי.

אלכסנדר פן חריג בתוך הרשימה הזאת, בכך שהוא היחיד מהם שלא זכה בפרס ישראל, למרות שאין ספק שהוא היה ראוי לפרס. אך לא רק את פרס ישראל הוא לא קיבל. כל אחד מן השמות שציינתי עטור בפרסים רבים – פרס ביאליק, פרס ברנר ופרסים אחרים. פן לא זכה באף פרס.

מה הסיבה לכך? הסיבה לכך היא פוליטית. אלכסנדר פן היה קומוניסט. התנתק מן הציונות. והוא התנתק גם מן המיליה התרבותי שבו צמח. עולם הספרות הישראלי החרים אותו בשל השתייכותו הפוליטית. והאמת היא שגם הוא החרים את עולם הספרות הישראלי. ובתקופתו כקומוניסט, פן נטש את הכתיבה הלירית, שהביאה אותו לפסגות השירה העברית, והתמקד בכתיבת שירה פוליטית, קומוניסטית, שגם בה הוא הביא לידי ביטוי את כשרונו הנדיר, אך היא לא העפילה לפסגות של שירתו הלירית.

לאלכסנדר פן יש שתי ביוגרפיות. סיפור חייו האמתי וסיפור החיים שבדה לעצמו. סיפור חייו האמתי הוא די שגרתי לבני דורו היהודים במזרח אירופה, שהוא לא סיפור סקסי במיוחד. הוא נולד באוקראינה. אביו היה מלמד. אמו הייתה בת מלמד. אֶה, לא מעניין. סיפור חייו הבדוי הרבה יותר מסעיר. בסיפור זה, הוא נולד ליד ים הקרח הצפוני. אביו היה צאצא של מייסד חב"ד הרב שניאור זלמן מלאדי. אמו הייתה סובוטניקית בת לרוזן שוודי. אמו נפטרה אחרי לידתו והוא גדל אצל סבו, שהיה צייד דובים. כשהיה בן עשר, סבו נהרג במסע ציד, והוא נדד ברגל, לבדו, לאורך שנים, עד שהגיע לקווקז. אני בטוח שהמאזינים יסכימו אתי, שהביוגרפיה הבדויה הרבה יותר מושכת.

אלכסנדר פן היה בחור יפה תואר, חסון, מתאגרף ומאמן איגרוף, רודף נשים ואהוב על נשים שנפלו על צווארו, בוהמיין ומי שלא בחל בטיפה המרה. בגיל 14 החל לכתוב שירים ברוסית, שהתקבלו באהדה בעולם התרבות הרוסית ופן הצעיר התיידד עם גדולי הסופרים והמשוררים הצעירים של רוסיה, ולימים תרגם משיריהם לעברית. בשנות העשרים הוא נמשך לציונות, היה לפעיל ציוני ואף ישב בכלא בשל פעילותו. ב-1927 עלה לארץ, בן 21, בלי לשלוט בשפה העברית. ביאליק אימץ אותו אל לבו ולימד אותו עברית בשיעורים שבועיים פרטיים בני 6 שעות. פן השתלט במהרה על השפה, התאהב בה והיטיב ליצור בה וללהטט בה. בהמשך הדרך הוא הכיר את שלונסקי, שצירף אותו לחבורתו הספרותית, והוא היה לבן בית בעולם הספרות והשירה הארץ ישראלי.

הוא היה גם בן בית בעולם הבוהמה הארץ ישראלית; הוא ידע אהבות גדולות, פרידות גדולות, בגידות גדולות. אשתו הראשונה, בלה דון, נישאה לו אחרי שאיים להתאבד כיוון שחיזוריו אחריה לא נענו, ואכן, הוא ירה בעצמו ופצע את עצמו. היא התלהבה מגודל מסירותו ואהבתו ונישאה לו ונולדו להם בת ובן, שנפטר בגיל צעיר. אך כעבור שנים אחדות הם התגרשו. הוא התאהב במלכת התיאטרון חנה רובינא ופרי הרומן שלהם היה הזמרת אילנה רובינא. שעה שסעד את רובינא שהחלימה מהלידה הקשה, התאהב באחות בבית החולים, רחל לופטגלס, אשתו עד אחרון ימיו ואם בתו סינילגה.

פן עלה לארץ כציוני וכתב שירים ציוניים, ובהם "על גבעות שיך אברק" שאותו השמענו בפינה זו במלאת 75 שנה לרצח אלכסנדר זייד, שהיה חברו הקרוב של פן, "הבו לבנים" ועוד. אולם לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, עליית הפשיזם באיטליה וספרד הוא הלך והשמאיל, התקרב למפלגה הקומוניסטית וככל שהתחזק כקומוניסט – התרחק מהציונות ומחבריו הסופרים הציונים. הוא היה נאמן לדרכו ולאמונתו ושילם מחיר אישי ומקצועי כבד ביותר. אף הוצאת ספרים לא הייתה מוכנה לפרסם את ספריו, מלחינים לא הלחינו את שיריו, שיריו המולחנים כמעט לא הושמעו וכשהושמעו – לא הוזכר שמו של יוצרם. הוא היה משורר המפלגה של מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהעלתה אותו על נס, הוא כתב בעיתונה "קול העם" וערך את המוסף הספרותי שלו. הוצאת ספרים של המפלגה הוציאה את ספר שיריו.

בשנותיו האחרונות התרכך בהשקפתו והלך והתפכח מן הקומוניזם. תחילת ההתפכחות הייתה לאחר הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ שבה פורסמו פשעיו של סטלין. בשנות השישים, כאשר מק"י התפלגה, הוא נשאר עם הפלג המתון, בהנהגת משה סנה ומיקוניס, שהלך והתקרב לציונות. גם בפלג הזה הוא התבלט במתינותו והלך והתרחק עד שפרש סופית מן הקומוניזם ומן המפלגה לאחר הפלישה הסובייטית לפראג, ב-1968.

באותן שנים הוא גם התקבל מחדש לעולם הספרות הישראלית. חבריו שלונסקי ואלתרמן שבו וכתבו עליו ועל שירתו בהערכה, וכך גם דור הסופרים הצעירים יותר כחיים גורי ומשה שמיר. בערוב ימיו הוא חדל לכתוב שירה פוליטית וחזר לכתוב שירה לירית. בשנותיו האחרונות הוא התמודד עם מחלת הסוכרת. שתי רגליו נקטעו. הוא נפטר במוצאי יום העצמאות 1972. באותה שעה בתו, אילנה רובינא, הופיעה על במת פסטיבל הזמר והפזמון ושרה את "הבלדה על נערי שגדל", שכתבה תרצה אתר, בתו של אלתרמן. על קברו של פן נחקקו השורות מתוך שירו הציוני ביותר:

אֲדָמָה-אַדְמָתִי,

רַחוּמָה עַד-מוֹתִי,

רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ,

רוּחַ רַב הִרְתִּיחַ.

אֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּדָם

שֶׁאָדַם וְנָדַם.

אזכיר כמה משיריו המולחנים היפים: המוכר והמצליח מכולם הוא "וידוי", על שני לחניו, שאותו השמענו בפינה זו. וכן, "לא אני הוא האיש", "כינרת", "למדבר שאנו", "סורו מני", "שתו העדרים", "שיר השיכור" ועוד.

השיר שנשמיע היום הוא "היה או לא היה" שכתב פן ב-1939 לתיאטרון "לכל הרוחות" תחת השם "רומאנס". מרדכי זעירא, שהלחין את "על גבעות שיך אברק", "כינרת", "הבו לבנים" ועוד משיריו של פן, הלחין גם את השיר הזה.

השיר מספר סיפור אהבה בין איש לאישה, שאהבה אותו מאוד, וגם הוא אהב אותה, אבל הוא אהב יותר את היין. לילה היה לילו, אך לילו היה לא לה. הוא היה ליין. היא אותו אהבה, הוא את בית המרזח. היא קינאה ביינו, כי שפתו מתנשקת עם כוסית אדומה מחשמל ותירוש. בסוף נמאס לה, והיא אמרה לו: "עייפתי לאהוב, שלום לך לא-לי". לא היה זה שירו היחיד של פן על אהבת היין, ויש בו מן האוטוביוגרפי.

הביצוע של אריק לביא מקסים. אם נאזין למספר הקלטות של השיר, ניווכח שכל ביצוע שונה מרעהו. השיר תיאטרלי מאוד ולביא מקצין את התיאטרליות, בשילוב מאולתר של דיבור בתוך השירה בדיאלוג בין השניים.

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית פּוֹרַחַת אֵיזוֹ תְּכֵלֶת

לְכָל מַבָּט רִאשׁוֹן – נִיחוֹחַ הַלִּילָךְ

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – יֶשְׁנָם לֵילוֹת כָּאֵלֶּה

לֵילֵךְ הָיָה לֵילוֹ, לֵילוֹ הָיָה לֹא לָךְ!

נִפְגְּשׁוּ בְּמִקְרֶה. גַּם מִקְרִים יֵאָמֵנוּ.

הִיא הָיְתָה עֲצוּבָה, הוּא שָׁקֵט וְשָׁתוּי.

הוּא אָמַר: תִּסְלְחִי לִי, מַה טּוֹב עוֹלָמֵנוּ

אִם אֶפְשָׁר בּוֹ לִפְגֹּשׁ אֵיזֶה פֶּלֶא בָּדוּי.

הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה, הוּא – אֶת בֵּית-הַמַּרְזֵחַ,

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ אֶת הַלַּיְלָה בָּרְחוֹב.

כָּל חֲצוֹת, עֵת לִוָּם עַד בֵּיתָהּ הַיָּרֵחַ,

הוּא חִיֵּךְ: "לֵיל מְנוּחָה." הִיא שָׁתְקָה: "לַיְלָה טוֹב!"

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – הַפֵּשֶׁר לֹא נוֹדַע לִי,

בְּמַגָּעָם שָׂגְבָה סִימְפוֹנִיַּת לוֹלוֹ…

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית יֵשׁ מַשֶּׁהוּ פָטָלִי:

לֵילוֹ הָיָה לֹא לָהּ, לֵילָהּ הָיָה לֵילוֹ.

הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה. הוּא אָהַב אֶת הַיַּיִן,

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ לְלַקֵּט כּוֹכָבִים.

הַיָּרֵחַ אָהַב אֶת שְׁנֵיהֶם, כִּי עֲדַיִן

הַיָּרֵחַ אוֹהֵב לֶאֱהֹב אֲהוּבִים.

וְשָׁתְקוּ, יְרֵאִים לְנַפֵּץ אֶת הַשֶּׁקֶט.

רַק חִיּוּךְ אִישׁוֹנָיו מְלַטֵּף אֶת הָרֹאשׁ.

הִיא קִנְּאָה בְּיֵינוֹ, כִּי שְׂפָתוֹ מִתְנַשֶּׁקֶת

עִם כּוֹסִית אֲדֻמָּה מֵחַשְׁמַל וְתִירוֹשׁ.

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה, תְּמִימוּת הִיא אוֹ אִוֶּלֶת?!

עַל סַף דַּלְתָּהּ הַצַּר גָּוְעוּ הַרְבֵּה לֵילוֹת…

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה – חֲלוֹם בָּדוּי אוֹ פֶּלֶא,

לֵילוֹ הָיָה לֹא לָהּ, לֵילָהּ הָיָה לֵילוֹ.

הַיָּמִים לֹא חִכּוּ… כֹּה חוֹפְזִים בְּיָמֵינוּ

הַיָּמִים, שֶׁהִסְכִּינוּ לַחְתֹּר אֶל הַחוֹף.

הִיא חָשְׁבָה: מָה אָיֹם וּמַצְחִיק עוֹלָמֵנוּ,

אִם אֶפְשָׁר בּוֹ עֲדַיִן כָּל-כָּךְ לֶאֱהֹב.

הִיא אוֹתוֹ אָהֲבָה, הוּא – אֶת בֵּית הַמַּרְזֵחַ,

וּשְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ אֶת הַפַּחַד הַחַד.

וְלִבְסוֹף נִתְרַעֵד וְשָׁמַע הַיָּרֵחַ

אֶת דְּבָרֶיהָ אוֹמְרִים לוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד:

הָיָה אוֹ לֹא הָיָה, הַפֵּשֶׁר לֹא נוֹדַע לִי.

לֵילִי הָיָה לֵילְךָ, לֵילְךָ הָיָה לֹא לִי.

בְּכָל פְּגִישָׁה מִקְרִית יֵשׁ מַשֶּׁהוּ פָטָלִי:

עָיַפְתִּי לֶאֱהֹב… שָׁלוֹם לְךָ, לֹא לִי!

ואם תבואי אליי / "זהו זה"

פינתי השבועית ברדיוטק, 4.4.22

בשבוע שעבר העניקה האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה פרס מפעל חיים לתכנית הטלוויזיה הוותיקה "זהו זה".

" 'זהו זה' היא אחת התוכניות המשפיעות ביותר ששודרו על המסך הישראלי", נאמר בנימוקי ההחלטה למתן הפרס. "למעלה מ-30 שנה היא משמשת כמדורת השבט של עם ישראל ומרתקת אל שידוריה רבבות צופים. התוכנית על כותביה, במאיה ומגישיה, תרמה רבות לעידוד השיח הציבורי סביב סוגיות חברתיות, לאומיות ופוליטיות כגון: יוקר מחייה, אפליה, פקקי תנועה, גזענות, מפלס הכנרת ויצרה אין סוף פארודיות נוקבות על תופעות מרכזיות. דווקא בימים קשים כמו מלחמת המפרץ ועכשיו בצל מגפת הקורונה, ידעה התוכנית להפיג את המתח והחרדה באמצעות הומור ושנינה. אך לא רק סאטירה והומור יש בה, במרוצת השנים הצליחה לשלב בתוכן העלילתי גם העברת מידע, ובעזרת פינות הנגישה לנוער ולצופים את עולמות הקולנוע, התיאטרון, מוסיקה, מדע, ספורט, לשון, רפואה מחשבים ועוד. לאורך השנים התארחו בה מאות שחקנים, שקיבלו בזכותה הזדמנות ראשונה בתעשיית הטלוויזיה. 'זהו זה' שימשה מקום עבודה, יצירה ופרנסה לרבבות שחקנים, כותבים ובמאים".

טוב, נראה לי ש"רבבות שחקנים, כותבים ובמאים" זו הגזמה פרועה. מצד שני, הדיבור על 30 שנה זו המעטה, כיוון שהתכנית עלתה לאקרנים לראשונה לפני לא פחות מ-44 שנים. ההחלטה על הענקת הפרס נכונה, כי "זהו זה" היא ללא ספק מפעל חיים משמעותי, וקשה להגזים בתרומתה לתרבות הישראלית ובמקומה המרכזי בישראליות של עשרות השנים האחרונות.

ב-1978 החלה התכנית את דרכה כמגזין לנוער בטלוויזיה החינוכית, ששידוריה היו בערוץ הטלוויזיה הכללית; ערוץ הטלוויזיה היחיד באותה תקופה. המנחים הראשונים של התכנית היו מוני מושונוב, שלמה בראבא ודליק וליניץ. השניים הראשונים משתתפים גם היום. בראשית דרכה התכנית שודרה שלוש פעמים בשבוע ובהדרגה הצטמצמה לתכנית שבועית עם שידור חוזר ביום שישי ב-13:30. לצד שיר הנושא שלה, שאותו כתב אהוד מנור והלחין בני נגרי, והוא אותו השיר עד היום – גם מספר הטלפון שלה לחיוג של הקהל, 414155 הולחן לשני סלוגנים שונים. התכנית שילבה מערכונים, מידע נגיש בנושאים שונים ומוזיקה. על הפינה המוזיקלית הייתה אחראית תחילה להקת "ברוש", לאחר מכן להקת "חלב ודבש" שהעלתה מדי שבוע שיר של אהוד מנור וקובי אשרת ולאחר מכן שלמה גרוניך, שבכל שבוע הופיע עם שיר חדש. מיטב השירים קובצו בתקליטו "אמא שלי תמיד רצתה שהבן שלה יופיע בטלוויזיה".

לאט לאט, התכנית התמצבה בעיקר כתכנית מערכונים, ואף שהוגדרה עדין תכנית לנוער ושודרה בטלוויזיה החינוכית אחרי הצהרים, היא זכתה לצפיה ואהדה גם של מבוגרים, בעיקר כאלה שהתאהבו בה כבני נוער וגדלו עליה. היא הייתה יותר ויותר פופולרית, חלק ממערכוניה היו למערכוני פולחן מיתולוגיים. לעיקר תהילתה היא הגיעה במלחמת המפרץ, עם דמויות כמו שלושת הזקנים, הבאבא בובה ועוד. לאחר מכן התכנית עברה לערוץ 2 בשעות הערב ולאחר הפסקה של שנים אחדות, היא שבה לשדר ב"כאן 11" לפני שנתיים, בשיא הקורונה. כעת מככבים בה חמשת השחקנים המרכזיים ב-44 שנות שידוריה – מוני מושונוב, שלמה בראבא, גידי גוב, דובל'ה גליקמן ואבי קושניר.

אודה ואתוודה, שבגלגולה הנוכחי "זהו זה" קצת מאכזבת, בעיניי. אולי הכותבים שלה פחות מוכשרים. אמנם שלמה בראבא לא צריך לפתוח את הפה כדי להצחיק אותי, די שאראה אותו. אך אם להשוות לתכנית הבידור והסאטירה בתחנה המתחרה, "ארץ נהדרת", קשה לא להודות ש"ארץ נהדרת" היא ליגה אחרת.

אולם ל"זהו זה" בגלולה הנוכחי נוספה קומה חדשה, שבעיניי היא פסגת התכנית – השיר השבועי, ששרים חברי הצוות, ממיטב הקלסיקה של הזמר העברי, בהרמוניה נפלאה, בעיבודים יפים והתוצאה נהדרת. גידי גוב הוא הזמר המקצועי היחיד בהרכב, אבי קושניר החל את דרכו גם כזמר ואף הופיע באירוויזיון 1987 עם נתן דטנר כצמד "הבטלנים" בשיר הדבילי "הופה הולה". את בראבא, מושונוב וגליקמן אנו מכירים כשחקנים, לא כזמרים. והנה, בגילם המופלג – כוכבים נולדו, להקה נפלאה. ואם את שלמה בראבא האקורדיוניסט הכרנו עד היום כמי שיודע לנגן אקורד אחד ל"אחד אלוהינו" בתור יאצק, מתברר שהוא אקורדיוניסט מוכשר ומיומן. ומסתבר שאבי קושניר הוא סקסופוניסט.

בפינתם שרו חברי "זהו זה" שיר מקורי אחד – "הפיצה שבלב". והשאר – גרסאות כיסוי לשירים מוכרים. בין השירים: "כל עוד", "בואי נתחבק", "שני תפוחים", "שיר לשירה", "שיר נבואי קוסמי עליז", "אחלה עולם", "סתם יום של חול", "שיר ההד", "ילדותי השניה", "צל עץ תמר", "צלצולי פעמונים", "ערב כחול עמוק", "דצמבר", "פזמון ליקינטון", "עוד יהיה לי", "ערב עירוני", "אני גיטרה" ועוד.

לכבוד זכייתם בפרס, נשמיע בפינה את גרסתם לשירו של עידן רייכל "ואם תבואי אליי", בעיבוד והפקה מוזיקלית של אמיר לקנר, בליווי נפלא של סלעית להב באקורדיון, כשהיא גם מרכז הקליפ. נגנים נוספים: רמי אוסרווסר בגיטרות, אבי יפרח בגיטרת בס, עידן פרידמן על התופים, אלון רדעי ואמיר לקנר בקלידים. מוני ובראבא קופצים ומפזזים בעשור השמיני לחייהם באופן שמשאיר אבק לבני עשרים. "ואם תבואי אליי" שיר אהבה אופטימי שבו הכותב מציין שעכשיו הגיע הרגע, הרי את חיכית לי ואני תמיד חיכיתי לך והנה היום הזה הגיע. ומכאן, יוצא הכותב בהצהרה והתחייבות, שאם פתאום תעלמי, אחכה כל הלילה ואם תבואי אליי נישאר כל הלילה ובבוקר תראי שנישאר ביחד, הולכים את הדרך הזו תמיד יד ביד.

עכשיו הגיע הרגע

הרי חיכית לי

ואני תמיד חיכיתי לך

והנה היום הזה הגיע

עכשיו מבטיח

שאף פעם לא תהיי לבד

ואם פתאום תיעלמי

אחכה כל הלילה

ואלחש בתפילה

שאליי תחזרי

ואם תבואי אליי

נישאר כל הלילה

ואלחש לך מילים

שתדעי שאני שלך

ובבוקר תראי נישאר ביחד

הולכים את הדרך הזו

לתמיד יד ביד

בגידה / ריטה

פינתי השבועית ברדיוטק, 28.3.22

לפני כשבועיים חגגה הזמרת והשחקנית ריטה, בשעה טובה, את כלולות בתה, הזמרת והשחקנית משי קליינשטיין, ובשבוע שעבר היא חגגה את יום הולדתה השישים. מזל טוב!

גם בקריירה שלה יש חידושים והפתעות – מופע משותף עם האקס המיתולוגי רמי קליינשטיין ואוטוביוגרפיה פרי עטה.

ריטה החלה את הקריירה בתחילת שנות ה-80, עת שירתה בלהקת "צה"ל 80" לצד רמי קליינשטיין. באמצע שנות ה-80 היא פרצה לתודעה הציבורית והקריירה שלה נסקה מיד לגבהים עצומים, כאחת הזמרות הפופולריות והמצליחות בישראל וכשחקנית מצליחה ומבוקשת בתיאטרון ובקולנוע. היא הוציאה עד כה 14 תקליטים, ובהם שני תקליטי אוסף ותקליט מופע. לאורך השנים התבלטה גם כזמרת ייצוגית של המדינה, ששרה בטקסים חשובים, כמו שירת ההמנון במופע "פעמוני היובל" ביום העצמאות החמישים למדינה, בטקס השאת המשואות ביום העצמאות ובביקורי מדינאים בבית הנשיא.

מבקריה של ריטה יוצאים נגד סגנון שירתה הפומפוזי, המלודרמטי והמוגזם, אך איש אינו מפקפק באיכויות הקוליות הנדירות שלה ובכישרונה המוזיקלי.

לכבוד יום הולדתה השישים, נשמיע את שיר הפריצה שלה, "בגידה". זהו סינגל הבכורה שלה כסולנית, שיצא לרדיו בנובמבר 1985. מי שגילה אותה היה המפיק המוזיקלי רוני בראון, מייסד ומנכ"ל חברת התקליטים "הליקון", אחת מחברות התקליטים המובילות במדינה. אחד מתקליטיה הראשונים של החברה היה "ריטה", אלבום הסולו הראשון של ריטה, שיצא לאור ב-1986. התקליט כולל את להיטיה הגדולים בראשית דרכה, ובהם "עבד של הזמן", "שיר אהובת הספן", "שביל הבריחה", גרסתה הנפלאה ל"הכניסיני תחת כנפך", "משחק מכור" ועוד. גם "בגידה" מופיע בתקליט זה.

סיפר בראון כאשר הסינגל יצא לרדיו: "קיץ 83', מלחמת שלום הגליל. יורדים לקריית שמונה לראות הופעה. הגעתי מוקדם, האולם היה ריק וחשוך, על הבמה בחור צעיר עם משקפיים מנגן על פסנתר ולידו צעירה שחרחורת. פתאום היא ניגשת למיקרופון ומתחילה לשיר. נדבקתי לכיסא. זאת הייתה ריטה. עברו יותר משנתיים של עבודה, הכנה, בחירת חומר. שנתיים בהן הספיקה ריטה להשתחרר מהצבא, ללמוד בהצטיינות בבית צבי, להתחתן עם רמי קלינשטיין (אותו בחור ממושקף ליד הפסנתר) ולהתקרב יותר ללבי. 'בגידה' הוא השיר הראשון אותו הקלטנו ואין לי ספק שריטה תהפוך לאחד הנכסים הגדולים של שדה הזמר הישראלי".

ואכן, כך היה. סיפור מזיכרוני – בקיץ 1986 צפיתי בשתי הופעות בכרטיס אחד באמפיתיאטרון של כפר האמנים עין-הוד. ההופעה הראשונה הייתה של דני בסן והשניה של רמי קליינשטיין. רמי עלה על הבמה, והקהל פרץ בקריאות "ריטה-ריטה-ריטה". וכך, אחרי כל שיר ושיר שלו. ואז, לקראת סוף ההופעה, ריטה עלתה על הבמה, וכמו התפרץ הר געש של תשואות וקריאות עידוד נלהבות.

כמו את מרבית שיריה של ריטה, גם את "בגידה" הלחין ועיבד רמי קליינשטיין. את המילים כתבה הסופרת, הפזמונאית והמעבדת יעל טבת. השיר זכה להצלחה רבה ולהשמעות רבות. ריטה הקליטה גם גרסה אנגלית של השיר, "Moment Of Truth", לתקליטה הבינלאומי.

השיר הוא זעקה של אישה שבן זוגה בוגד בה. היא מבטאת את תחושת הבדידות והסבל. אין לה שינה, "שנתי היא שלך", כלומר המחשבות עליו טורפות את שנתה. היא חשה שיש בתוכה עופות טורפים, ואין לה מקלט או חבר לצדה. העופות הללו, המנקרים בתוכה, מחפשים בה ילדה שכבר אינה. היא אינה מוצאת מנוחה אפילו בלילה, כי היא נושמת תמונות וקולות של איש בוגדני. היא ראתה בעיניה את הבגידה, והתמונות של נשים שפגשה באמצע הלילה נשמרות עמוק בתוכה, והאיש שהיה בן – הוא העוף הפוקד את לילותיה.

שיר כואב, עצוב וכיאה לריטה – מלודרמטי.

דבריך עולים בי ברגע של לילה

קורעים חלונות בנפשי

מראות בשנתי נושאים אותי הלאה

שנתי היא שלך, לא שלי.

עופות טורפים בי ואין גם הלילה

מקלט או חבר לצדי

אני שלהם והם מחפשים בי

ילדה שמזמן כבר איני.

לא אמצא מנוחה אפילו בלילה

אין לי מי שחס על כוחי

גם בבוקר חדש

אני עוד נושמת תמונות

וקולות של איש בוגדני.

נשים שפגשתי באמצע הלילה

שמרתי עמוק בתוכי

זכרתי אותן ואת מי שהיה בן

הוא העוף הפוקד את לילי.

לא אמצא מנוחה…

עץ הרימון / אריק לביא

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.3.22

ספק בידי, האם יש בספרות, בכל הדורות ובכל השפות, שיר אהבה יפה כל כך, ותיאור יופיה של אהובה מפעים ומרגש כל כך, כמו פרק ד בשיר השירים. הנה, פסוקים אחדים מתוך הפרק:

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים. מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ, שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים.

שירים רבים נכתבו לאורך הדורות בהשראת שורות אלו. באחד מהם נעסוק היום – שירו הקסום של יעקב אורלנד "עץ הרימון". הרימונים הם בני בית בשיר השירים, כמו פרדס הרימונים בפרק זה, ותיאורי שיר השירים הם לב השיר.

אורלנד מזכיר את אֶלֶף הַמָּגֵן ואת כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים שבפסוקים אלה, ויש בו גם הדוֹד, ודגולה כנדגלות, ותַּמָּתִי ועֵינַיִךְ יוֹנִים; השיר כולו משדר – שיר השירים. הוא גם נטוע בזירת ההתרחשות של שיר השירים – אזור ים המלח.

בספר "היו לילות – שירי הזמר של יעקב אורלנד", מובא סיפורו של אורלנד על נסיבות כתיבת השיר: "זמן קצר לאחר גיוסי לצבא הבריטי בראשית שנות הארבעים, הגעתי לחופשת מולדת בירושלים. בשעות אחר הצהרים הלכתי לבקר זוג ידידים שלי ברחוב החבשים. היה זה בית אבן ישן מוקף חצר גדולה. הבית היה מלא שמחה וזמר שלא כרגיל. כלי נגינה אקזוטיים, כלי הקשה וכלי מיתר הדהדו בו. תלבושות ססגוניות וקהל רב. מסתבר שנערכה שם חתונה של בת עדת הבוכרים עם אברך אשכנזי ממקורבי הבית.

שיר אחד ויחיד הדהד כל אותה שעה בכל חדרי הבית. היה זה זמר מונוטוני בעל ארבעה טורי-שיר, שצליליו מתוקים מדבש, אף כי רחוקים ולא מכאן. שאלתי את הכלה מה פשר המילים החוזרות על עצמן בלי הרף, והשיבה: 'שיר אהבה – אוהבת אותך, אוהב אותך, אתה יודע'.

כל חדרי הבית היו מלאים וההמולה כבדה מנשוא. ברחתי לחדר האמבטיה, הסתתרתי שם וכתבתי בשטף-רצף אחד את מילות 'עץ הרימון' לצליליו המונוטוניים עד אין-מנוס של זמר העם הבוכרי.

השיר 'תפס' מיד. בו בערב כבר שרה אותו רובינא בנוסחו זה בתל אביב. כעבור כמה שבועות פגשתי את ידידי, המלחין ידידיה אדמון-גורוכוב, שאמר לי: 'שמע, 'עץ הרימון' נחמד מאוד אבל מונוטוני. ניסיתי להפקיע אותו מחדגוניותו והוספתי לו בית מלודי בנוסח הבית הראשון' ".

החיבור של הבית הבוכרי עם הבית של אדמון, יצר מעין נס מוסיקלי; הזיווג המוסיקלי נשמע כאילו ירד כרוך מן השמים.

כאמור, המבצעת הראשונה של השיר הייתה חנה רובינא. זמן קצר לאחר מכן, רובינא יצאה למסע הופעות בין היחידות העבריות של הצבא הבריטי באירופה ונשאה עמה את "עץ הרימון" אל החיילים במחנותיהם ובחפירותיהם. השיר כבש אותם והפך לפופולרי מאוד.

לאורך השנים, רבים סנטו באורלנד על כך שכתב שעץ הרימון נתן ריחו. והרי לעץ הרימון אין ריח. הנושא הטריד אותו מאוד, ובמשך שנים רבות הוא התייסר בגינו.

אליהו הכהן מספר שאורלנד התייעץ אתו בנדון, כאשר הוציא את ספר שירי הזמר שלו "היו לילות", ב-1985, האם כדאי לשנות את המילים. אליהו הציע לו להשאיר את השיר כמות שהוא, והציג לו דוגמאות רבות של שירים שאינם מדייקים בפרטים המסופרים בהם והכל מקבלים זאת כחירות המשורר. אורלנד השתכנע ופרסם את השיר בגרסתו המקורית. אולם בכרך הראשון של כל כתבי אורלנד, שיצא לאור ב-1997, השיר מופיע בגרסה אחרת. במקום נתן ריחו הוא כתב "עץ הרימון נתן לחו", כלומר את העסיס שלו. שינוי נוסף: במקום "בין ים המלח ליריחו" – "בין ים המלח לירֵחוֹ", כלומר לירח שלו. אבל הקהל דבק במקור, ובחירות המשורר להעניק לעץ הרימון ריח.

בשבוע שעבר, ב-5 במרץ, מלאו עשרים שנה למותו של המשורר, הפזמונאי, המחזאי, העורך והמתרגם, חתן פרס ישראל לשירה יעקב אורלנד, אביה של הפזמונאית שמרית אור. אורלנד השתייך לחבורת המשוררים שסבבה את אלתרמן. הוא אף פרסם את הספר "נתן היה אומר" ובו 27 שירים וכולם הערצה ואהבה לאלתרמן. בשירים גנוזים וטיוטות שלו יש גם מסרים אחרים, על אלתרמן שסירס את היצירה של המשוררים שסבבו אותו, ועל היחס הבוטה שלו אליהם כאשר היה בגילופין. ומי יודע, אולי גם אלתרמן היה בין היורדים עליו בגין ריחו של עץ הרימון?

לאורך השנים השמענו בפינתנו אחדים משיריו של אורלנד ובהם "היו לילות", "אני נושא עמי" ו"שיר שמח" (המוכר יותר כ"אם גם ראשנו שח"). היום, הקדשנו ליום השנה העשרים למותו את השיר "עץ הרימון". חברו של אורלנד, אלכסנדר פן, אמר לו פעם: "דע לך, כל כמה שלא תרבה לכתוב פואמות ושירים ובלדות, מה שבאמת יישאר ממך זה 'עץ הרימון', אף אם ישכחו כבר מי חיבר אותו". 

כאמור, הביצוע המקורי של השיר היה של חנה רובינא. לאורך השנים היו לו ביצועים רבים נוספים, ובהם של בתה אילנה רובינא, שושנה דמארי, עפרה חזה, גלי עטרי, אברהם פררה ועוד. הביצוע האהוב עליי ביותר הוא של אריק לביא, ולו נאזין.

עֵץ הָרִמּוֹן נָתַן רֵיחוֹ

בֵּין יָם הַמֶּלַח לִירִיחוֹ.

שָׁב, חוֹמָתִי, גְּדוּדֵךְ מִנְּדוֹד,

שָׁב, תַּמָּתִי, דּוֹדֵךְ מִדּוֹד.

אוֹצְרוֹת אוֹפִיר וּצְרִי גִּלְעָד

רֶכֶב מִצְרַיִם שָׁלַלְתִּי לָךְ, בַּת.

אֶלֶף הַזֶּמֶר אֶתְלֶה לָךְ מָגֵן

מִן הַיְּאוֹר עַד הַיַּרְדֵּן.

אַתְּ כְּלוּלָה מִכָּל כַּלּוֹת,

אַתְּ דְּגוּלָה כַּנִּדְגָּלוֹת

שְׁתַּיִם עֵינַיִךְ כִּשְׁתַּיִם יוֹנִים

וְקוֹל קוֹלֵךְ פַּעֲמוֹנִים.

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה לִּי חֵיל אֶלֶף וּמָה רְבָבָה?

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.

שָׁב אֶל הַקֶּשֶׁת, שָׁב הַחֵץ,

שָׁב הָרִמּוֹן אֶל רֹאשׁ הָעֵץ.

לָךְ וְאֵלַיִךְ הַחַיִל יוֹחֵל,

בּוֹאִי כַּלָּה, כִּי רַד הַלֵּיל.

לָךְ הַתְּרוּעוֹת, לָךְ הַזֵּרִים,

לָךְ כָּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים,

מַה לִי חֵיל אֶלֶף וּמַה רְבָבָה?

לְבָבִי מֵת מֵאַהֲבָה.