בלדה על אדון כמעט וגברת כבר / יהודית רביץ
פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.8.19
עשרים שנה מלאו אתמול למותו של המחזאי, הבמאי והמשורר חנוך לוין.
איני מכיר אדם שהשקפת עולמו רחוקה משלי יותר מחנוך לוין. ואיני מתכוון דווקא להשקפת העולם הפוליטית, אלא להשקפתו על החיים ועל העולם. גישתו היא גישה של פסימיות מוחלטת, יאוש מוחלט, ראיית הרע שבאדם ובחיים, כמעט ללא שמץ של אור, של טוב, של תקווה. מחזותיו, מערכוניו ושיריו, מבטאים מציאות של כיעור ורוע, וכאשר יש ניצוץ של תקווה, זו תמיד מראית עין של ניצוץ, שמהר מאוד יכבה ויגביר את היאוש ויוסיף לו טעם מר וריח רע של החמצה. ותמיד, כאשר נמצאים בתחתית של התחתית, היכן שעוד אי אפשר לרדת, נפתחת הרצפה ומתברר שאפשר להמשיך ולרדת למקום עוד יותר נמוך ואפל.
בשיריו ומחזותיו אין גיבורים. יש אנטי גיבורים שהם אפסים. תיאוריו הם של חיים בזבל, חיים עלובים, ללא תקווה, של אנשים קטנים זעיר בורגניים שהחיים עוברים לידם ובקושי נוגעים בהם.
חנוך לוין מציג עולם שאין בו טעם לחיים, וגם המוות בו סתמי וחסר ערך. לכן, השיר המבטא יותר מכל שיר אחר את עולמו, הוא "כשאהיה גדול אהיה קטן":
כשאהיה גדול אהיה קטן / אהיה קטן ואומלל. / אנשים בעלי ראייה בינונית / לא יראוני בכלל. // במקום בו לא עובר אף אחד / אפתח לי חנות קטנה / חנות לדברים שאינם נחוצים / ירושה מאמי הזקנה. // כל היום הארוך אשב לבדי / ואצטער על חיי / ובין הערביים אגש לפינה / לבכות בחשאי, בחשאי. // בימים ארוכים וקשים במיוחד / אחתוך קצת את אצבעי / ואקפוץ מכאב מאחורי הדלפק / במין חיוך אווילי. // ולא ירחק היום ושכנה תחוש / בריח מתוך דירתי / ורופא צעיר שחייו לפניו / יקבע סופית את מותי. // מוות סתמי לחיים סתמיים / מין סיפור שכולו מיותר / ושלו רק ניתן להתחיל מחדש / לא היה משתנה בו דבר // לו חייתי ביום קבורתי / היה אז מי שיבכה. / כשאהיה גדול אהיה קטן / עד אשר לא אהיה". אולי המשפט הכי חנוך לויני בשיר הוא: "שלו רק ניתן להתחיל מחדש / לא היה משתנה בו דבר". זה הפטאליזם הלויני, המובהק כל כך.
גם בכתיבתו הפוליטית, בכתיבתו החברתית, בכתיבתו על אהבה, הוא לא מציג אופק, תקווה, הוא לא מציע תיקון. הוא רק מציג מציאות נוראה, ומבהיר שזאת המציאות ואי אפשר לתקן אותה ולו רק ניתן להתחיל מחדש, לא היה משתנה דבר.
בכתיבתו הפוליטית הוא נתפס כחלק ממחנה השמאל, אולי כיוון שהשמאל מזדהה עם חלק מביקורתו. אולם אין בשירתו הפוליטית כמיהה לשלום ובוודאי לא אמונה בשלום. אין בה קריאה לפשרה, אין בה, נניח, הכרה בצדקת הפלשתינאים. המסר המרכזי שלו הוא שהמלחמה היא משחק ציני שבו פוליטיקאים שיכורי כוח משתעשעים בהמוני האנשים הפשוטים, החיילים, שהם בשר תותחים לסיפוק יצריהם. בשירו "שחמט", למשל, הוא מתאר את המלחמה כמשחק שחמט בין מלך ומלכה ציניים שהחיילים, האנשים הפשוטים, אנחנו, איננו אלא כלים שחייהם חסרי משמעות. חנוך לוין אינו מציג בשיר צד אחד צודק וצד אחר שאינו צודק. הוא גם אינו מציג שני צדדים שנאבקים על הצדק והאמת שלהם. אין מלחמות צודקות – לא מלחמות לאומיות, לא מלחמות חברתיות. המלחמה היא צינית, היא משחק שבו החיילים השחורים והלבנים, שהם "אבי" ו"ילדי", כלומר אנחנו, הורגים אלה את אלה. סתם. החיילים הם כלים במשחק שחמט, שבסופו של דבר המלך והמלכה לא נפגעים ממנה. רק החיילים המסכנים. זה גם המסר של מחזותיו "את ואני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה".
אמחיש זאת דרך כמה מן השירים של חנוך לוין שכבר השמעתי בעבר בפינה זו. בשיר "שתי משאיות" מספר בעל המשאיות, בגוף ראשון, שבלילה מטעינים במשאיותיו פרות, בבוקר פועלים לעבודה. פעם הנהג עשה טעות, הטעין פועל פשוט במקום פרה, הוביל אותו לבית המטבחיים, שם שחטו אותו שחיטה כשרה. השופט פסק לי פיצויים, משפחתו של הפועל שילמה את ההפרש אשר הפסדתי, בין הפועל לבין הבהמה… וגם מן התחתית הזאת, יש תחתית נוספת בבית הבא. ניתן לראות בשיר הזה אב טיפוס לאופן שבו הוא מציג את החברה, את הכלכלה, את המדינה (כל מדינה), את הצבא (כל צבא). "שתי משאיות" הוא שיר של ביקורת חברתית. אך אין בכתיבתו הצגת חזון של חברה צודקת, מתוקנת, חברה שאליה ניתן לשאוף, עליה ראוי לחלום, למענה כדאי להילחם. כתיבתו החברתית היא תיאור ציני ובוטה של מציאות ללא סולידריות, ללא חמלה וללא צדק. מציאות של ייאוש כבד וקודר, נטול תקווה.
חוסר הסולידריות בא לידי ביטוי בשיר אחר שהשמעתי כאן, שירו האלגורי "מה אכפת לציפור". העץ, הים, הציפור והאדם חיים בכפיפה אחת, אבל לאיש לא אכפת מרעהו. "מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק?" "מה אכפת לו לעץ שהים הוא כחול?" ניצנים של קשר אנושי מגלה האדם – "אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים". הוא אינו אוטיסט חברתי, אלא הוא קשוב לסביבה ויכולת כתיבת השירים שלו מותנית בהיות הציפור לצדו. התקווה, מעט האופטימיות, אובדת במהרה. "מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?"
השמענו גם את "לונדון". אם אין כל תקווה, היאוש מולך בכל, אולי אפשר לברוח, לארץ אחרת, לעולם אחר? למשל ללונדון? לא. יכול להיות שבלונדון היאוש יותר נוח, אבל מהותית, היאוש הוא אותו יאוש. נכון, "בלונדון יש יותר סרטים, בלונדון יש מוסיקה טובה, בלונדון טלוויזיה מצוינת". אז מה? "אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה…" יש הבדל בין מקום למקום. פה יש טלוויזיה טובה יותר. שם מוסיקה יותר טובה. אבל מהבדידות והניכור אי אפשר לברוח. כאן ושם המהות אותה מהות – "למות כמו כלבה".
שיר נוסף שהשמענו הוא שיר אהבה. ובשירי האהבה שלו, כמו במחזות שלו, האהבה היא אהבה אומללה מאוד, בין אנשים אומללים מאוד. השיר הוא "אין מקום לשנים על עמוד החשמל". "אני רואה אותך מלמעלה, גברת פוקס היקרה / כשאת אוכלת עוגיות ומפהקת לתקרה / אני רואה אותך נושאת אלי את מבטחך, אבל / אין מקום לשניים על עמוד חשמל // אך אולי ניפגש, גברת פוקס, / אך אולי ניפגש עוד ביום אחרון / רק את ואני וחצי עפיפון / למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון".
כן, גם באהבה הוא מוצא את האובדן. ואם מישהו מחפש את האהבה באובדן – הרי שאחרי מותו של אחד מבני הזוג מורגש החסר, חשים בגעגוע, והגעגוע מבטא את האהבה שהייתה ונשארה. ובכן, גם את הפינה הזאת חנוך לוין חוסם, למשל בשירו "בצער לא רב". "אני זוכרת אותך, זוכרת היטב / בצער לא רב ביגון לא קודר / וככל שהזמן מוסיף וחולף / הצער לא רב, היגון לא קודר / … כי הזמן את העצב ליד המתים קובר".
זוהי תמונת עולמו של חנוך לוין – יאוש מוחלט. עולם שחור משחור. האנשים בעולמו של חנוך לוין הם אנשים קטנים, חסרי חוט שדרה וחסרי תקווה. אנשים שכל עולמם מתמצה בדילמה הקיומית שלו – "רבע עוף או בורקס" או באימה הקיומית שלה – אם ידעו שהיא "אשת מהנדס", כמו במערכון המפורסם שכתב. חנוך לוין מציג עולם שאין בו טעם לחיים, וגם המוות בו סתמי וחסר ערך.
ואני תמה – בשביל מה צריך אמנות, אם במקום לרומם את האדם היא משפילה אותו עד עפר?
הוא שאמרתי. אין אדם שהשקפת עולמו רחוקה כל כך מעולמי, כמו חנוך לוין. אז למה שוב ושוב אני חוזר אליו, קורא את כתביו, משמיע את שיריו? מה מושך אותי ביצירתו? נראה שמה שמושך אותי אליו זו הגאונות. היכולת שלו לבטא את עולמו האפל, ביצירתיות ובגאוניות ובכישרון כה רב. כי השירים שהשמעתי, וכן הרבים שלא השמעתי, והמערכונים והמחזות, רוויים בכישרון נדיר.
את השיר שנשמיע היום, "בלדה על אדון כמעט וגברת כבר", בלחנה ובביצועה של יהודית רביץ, לא בחרתי בשל הקרבה לטו באב. ממש לא. לטו באב הייתי בוחר שיר אחר, ומן הסתם של משורר אחר. כי גם כשהוא כותב על אהבה, זו אהבה שאינה מתממשת. וזו אהבה של שני אנשים אומללים. הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו. אבל הוא אדון כמעט, ולכן הוא רק כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר. והיא גברת כבר, וכך כבר עבר החורף הקר על האדון כמעט והגברת כבר. ועד אביב חלף, וסתיו נוסף נגמר, והאדון כמעט ראה בלב נשבר כמה הפסיד כל הימים שלא אמר את דבר אהבתו אל הגברת כבר. נו, אז אם הוא כבר ראה כמה הפסיד, אולי הוא יקום ויעשה מעשה? אך, לא. הוא רק כמעט יקום וכמעט יעשה מעשה, כי הרי הוא אדון כמעט. ואצל הדמויות של חנוך לוין, לא יכולה להיות תמורה חיובית. הרי לו רק ניתן להתחיל מחדש, לא היה משתנה דבר. וגם כאן, שנים חלפו מאז, לא השתנה דבר, אדון כמעט אהב את הגברת כבר. כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר. וכאן שורת המחץ הסופית – עכשיו כבר באמת היה כבר מאוחר. אך אצל חנוך לוין, כמו אצל חנוך לוין, צריך עוד סיבוב לסכין. גברת כבר התגוררה בבית קט, כמעט שהתגורר בו גם האדון כמעט, עכשיו לא מתגורר בו אף אחד. לא הגברת כבר ולא אדון כמעט.
נורא. אבל לא גאוני? ואגב, גם אמתי. יש ויש אדוני כמעט וגברות כבר כאלה. לגנותו של חנוך לוין ייאמר שהוא רואה רק אותם. לזכותו ייאמר, שהוא רואה אותם. והוא מציג אותם. והוא שר עליהם. אך שוב לגנותו ייאמר, שלעולם הוא לא מראה להם תקווה.
עשרים שנה חלפו ממותו של גאון, של אמן מבריק, אך שנוי במחלוקת. ועם זאת, נדמה לי שעל דבר אחד אין מחלוקת – על כשרונו.
"בלדה על אדון כמעט וגברת כבר". נאזין ליהודית רביץ, מתוך תקליטה השני "גלוי ונעלם".
אדון כמעט אהב את הגברת כבר
כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר.
החורף קר היה וכבר עבר
על האדון כמעט והגברת כבר.
גברת כבר טיילה עם האדון כמעט
היא אהבה אותו וכבר נתנה לו יד,
הלילה חם היה, ירח שט
על הגברת כבר ואדון כמעט.
ועוד אביב חלף וסתיו נוסף נגמר,
והאדון כמעט ראה בלב נשבר
כמה הפסיד כל השנים שלא אמר
את דבר אהבתו אל הגברת כבר.
ועוד שנה חלפה, ועוד שנה אחת,
וגברת כבר שכבה על משכבה לבד
חושבת איך כמעט היה וכבר אבד,
לגברת כבר ולאדון כמעט.
שנים חלפו מאז, לא השתנה דבר.
אדון כמעט אהב את הגברת כבר
כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר.
עכשיו כבר באמת היה קצת מאוחר.
גברת כבר התגוררה בבית קט,
כמעט שהתגורר בו גם האדון כמעט,
עכשיו לא מתגורר בו אף אחד
לא הגברת כבר ולא אדון כמעט
