ספינת הדגל של המשימתיות האורטלית

"קיבוץ שיתופי, משימתי" – כך נפתח חזון אורטל.

על החזון השיתופי החלטנו, ברוב קולות, לוותר. ומה באשר לחזון המשימתי?

תמיד ראיתי את מאזן הכוחות בין שני צירי החזון האלה ככלים שלובים. ככל שמפלס השיתופיות גבוה יותר, כך גם מפלס המשימתיות גבוה יותר. בקיבוץ שמבוסס על הנתינה לכלל, על העדפת אינטרס הכלל על האינטרס הפרטי, אך טבעי שגם הקיבוץ יהיה מחויב למה שמחוצה לו, שגדול ממנו, ויירתם למשימות לאומיות.

כעת, לאחר ההחלטה שקיבלנו, אני רוצה מאוד להתבדות. אדרבא, אני מייחל לכך, שהמאזן יהיה של יחס הפוך. שדווקא כאשר הורדנו את מפלס השותפות, ילך חלק מן האנרגיה שהשקענו בשותפות למשימתיות, ומפלס המשימתיות יעלה. זו תקוותי.

****

המשימתיות היא ההירתמות של אורטל למשימות חברתיות ולאומיות שמחוצה לה. בעצם קיומה, אורטל ממלאת משימה לאומית של יישוב הגולן, אולם מעולם לא הסתפקנו בכך. לאורך השנים לקחנו על עצמנו משימות לאומיות, כמו קליטת ארבעה גרעיני עולים, קליטת גרעין צב"ר, אירוח "בית ראשון במולדת", אימוץ חיילים בודדים, אימוץ מבקשות מקלט מאריתריאה ועוד. בשנותיה הראשונות של אורטל, אורטל גם הקימה שבט צופים בקצרין הצעירה. ולצד המשימות הגדולות – הרבה משימות התנדבות נקודתיות.

גולת הכותרת של המשימתיות האורטלית, היא "אדם ואדמה".

****

אורטל היא תולדה של קיבוץ משימתי. קיבוץ בית השיטה, שנתיים וחצי בלבד אחרי האסון הכבד שפקד אותו, עם נפילת 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים, לקח על עצמו משימה אדירה – הקמת קיבוץ חדש בגולן.

הקיבוץ נרתם למשימה. הוקם צוות ליווי אורטל. בית השיטה הייתה מעורבת בכל המהלכים להקמת אורטל. חברים ובנים של הקיבוץ עלו לקיבוץ הצעיר, להיות שותפים לו. בית השיטה הקצתה מלווה חברתי, מלווה משקי, מלווה תעשיה, מלווה בניה, מלווה חינוכי. בית השיטה הדריכה את הגרעינים הראשונים ואירחה לתקופות ההכשרה את החבורות הראשונות ואת שמונת הגרעינים הראשונים. בית השיטה הייתה מופת של קיבוץ מאמץ. ספק אם יש אח ורע בתנועה לאימוץ כזה. ובאותם שנים של אימוץ אורטל, בית השיטה לקחה על עצמה עוד משימה חברתית, של שיקום אסירים בכלא שאטה, באמצעות העסקתם בקיבוץ.

לצד בית השיטה, גם מרום גולן, קיבוץ בן עשר, נרתם להקמת אורטל, סייע ואף אירח בתוכו את הקיבוץ החדש טרם העליה לקרקע.

כקיבוץ עם היסטוריית הקמה כזו, ניתן לצפות שהמשימתיות תהיה ב-DNA שלנו.

ואכן, לאורך שנים, אנו חולמים על משימה גדולה שניקח על עצמנו, אולי בתחום החינוך, אולי בתחום הרווחה; משימה שרבים מאתנו יירתמו אליה והיא תהיה ארוכת טווח.

הדבר הקרוב ביותר לכך הוא "אדם ואדמה".

****

רן ק', כמזכיר הקיבוץ, נשא ברמה את דגל המשימתיות. הוא הרבה לדבר על כך שארגון משגשג הוא ארגון שאחוז האנרגיה והמשאבים שהוא מקדיש החוצה גבוה יחסית לאלה שהוא מקדיש פנימה. הוא הוביל מהלך של "קיבוץ משימתי" ועיקרו היה מציאת מיזם קהילתי גדול שאורטל תיקח על עצמה.

במסע הזה הגענו ל"אדם ואדמה". אך טבעי שרן נבחר לנהל את בית הספר.

אחד מראשי "השומר החדש", הארגון ש"אדם ואדמה" הוא זרוע שלו, סיפר לי, שאחרי המפגש הראשון עם הנהגת אורטל, במועדון הקיבוץ, יצאו הוא וחבריו ואמרו זה לזה, על אורטל: "הם מדברים בשפה שלנו". נזכרתי מיד, שרן סיפר לי, שמיד בתום אותה פגישה, אחרי שאנשי "השומר החדש" יצאו, החברים מאורטל ציינו ש"הם מדברים אורטלית".

"אדם ואדמה" הוא מפעל חינוכי מופתי, שלא בכדי זכה השנה בפרס יגאל אלון למעשה מופת חברתי-חלוצי. רשת "אדם ואדמה" זכתה בפרס בזכות "חינוך לערכים ומצוינות תוך שילוב של עשיה חקלאית, עבודת אדמה וחיבור לשורשים". "אדם ואדמה" הוא מפעל חינוכי נפלא, המחנך על ערכי הציונות, החלוציות, ההתיישבות, העבודה והחקלאות. הוא מפעל המחנך באמצעות הגשמה – לא "מדבר על", אלא "עושה את". הערכים שעליהם מחנך "אדם ואדמה", הם הערכים המובילים של אורטל.

זכות גדולה נפלה בחלקנו, להקים את "אדם ואדמה" באורטל. לצערי, הקיבוץ אינו מעורב מספיק ב"אדם ואדמה". בפועל, אין זו ממש משימה שלנו. אנו בעיקר מארחים את המיזם. זו בהחלט נקודה הטעונה שיפור. אך גם עצם האירוח הוא משימה גדולה וחשובה. "אדם ואדמה" הוא סיבה גדולה לגאוות יחידה שלנו. "אדם ואדמה" הוא ספינת הדגל של המשימתיות האורטלית.

****

משימתיות של קיבוץ נבחנת בראש ובראשונה בנתינה. הקיבוץ נותן מעצמו למען המשימה. מה הוא מרוויח? שכר מצווה – מצווה. מה בית השיטה הרוויחה מהקמת אורטל? היא הרוויחה מעצם העשיה, מעצם התרומה. מי שתורם, נהנה מעצם תרומתו ותמיד הוא נשכר ממנה.

אך אנו בהחלט גם מקבלים הרבה מ"אדם ואדמה". תרומתם לחקלאות האורטלית גדולה מאוד. כמי שעובד אתם, אני שוב ושוב מתפעל ממוסר העבודה שלהם, מהחריצות שלהם, מהרצינות שלהם. תקצר היריעה לתאר כאן את חוויותיי מן העבודה אתם במטע ומכך שאני מלמד ב"אדם ואדמה". עוד אקדיש לכך מאמר בפני עצמו.

ומעבר לתרומה בחקלאות, הם תורמים גם לקהילה, כמדריכים בתנועת הנוער, בפעילות תרבותית כמו הובלת טקס יום השואה כבר שנה שניה ברציפות, ערב שירה בפאב לפני חודשים אחדים, קבלת שבת קהילתית מדי שנה ועוד. וגם בנושא הזה יש מקום לשיפור ולקידום שיתוף הפעולה הקהילתי. כיו"ר פורום חינוך ניסיתי לקדם זאת, אך לא בהצלחה מספקת. אני סבור שיש להקים צוות משותף, קבוע, שיקדם את הידוק השותפות בין אורטל ל"אדם ואדמה".

****

בכל מקרה של יישוב המארח בתוכו מוסד או קבוצה זו או אחרת, יש גם חילוקי דעות בעניינים תקציביים וחיכוכים אלה או אחרים. אך טבעי שזה יקרה. וכשזה קורה, סביר להניח שיש אמת וצדק בטענות שני הצדדים. מה עושים? משוחחים ופותרים את הבעיות. ובעתיד תצוצנה בעיות חדשות וגם הן תיפתרנה בשיח והידברות.

מה שחשוב הוא לא לאבד פרופורציות ולדעת להפריד בין טפל ועיקר; בין החזון הגדול והתרומה הגדולה, לבין זוטי זוטות בחיים השוטפים. הבסיס לראיה כזו, היא לא להתייחס למשימה לאומית כאל עוד "כל פעילות עסקית".

קראתי את מאמרו של ע' במידף שעבר בצער רב.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

צרור הערות ‏23.4.23

* הקונגרס הציוני המיוחד – בירושלים התכנס לשלושה ימים הקונגרס הציוני המיוחד, לציון 75 שנים למדינת ישראל.

למה מיוחד? כי זה קונגרס שלא מן המניין. הקונגרס הציוני האחרון נערך ב-2020 בזום, בשל הקורונה. כבר באותו קונגרס הוחלט לכנס קונגרס שלא מן המניין, כדי לקיים את המפגש הבלתי אמצעי פנים אל פנים ובעיקר את הנהירה לישראל ולירושלים מעשרות גלויות. ההנחה הייתה שהקונגרס המיוחד ייערך בחלוף שנה, אך הקורונה לא זזה כל כך מהר ורק עכשיו הוא נערך.

עיקר חשיבותה של ההסתדרות הציונית העולמית, הוא תפקידה בהבטחת קיומו של העם היהודי. העם היהודי הולך ומתבולל, ואין מה ששומר על יהדותו יותר מזיקתו לישראל ומפעילות התנועה הציונית, המפלגות הציוניות ותנועות הנוער הציוניות בכל רחבי העולם היהודי. התנועה הציונית מקדמת חינוך יהודי, סולידריות יהודית, הסברה ציונית, מאבק באנטישמיות וב-BDS והחשוב מכל – מקדמת עליה לישראל.

עדין יש יותר יהודים בגולה מאשר בישראל. המשימה הגדולה של התנועה הציונית היא להפוך את המאזן הזה.

אני ציר בקונגרס הציוני וחבר הוועד הפועל הציוני מטעם תנועת דרך ארץ.

להלן סיכומים שכתבתי לאחר כל יום מימי הקונגרס.

* היום הראשון – ביומו הראשון של הקונגרס הייתה מליאת פתיחה, פאנלים ושולחנות עגולים, הצגת יחיד "ליל הסדר של השל", ישיבות הוועדות ואירוע פתיחה חגיגי.

במליאות ובאירועים החגיגיים דובר בעיקר על הצורך באחדות ישראל, לנוכח הקרע והשסע בחברה הישראלית. בוועדות, לפחות זו שבה אני ישבתי, המתח והסערה היו עזים.

הוועדה שבה נטלתי חלק, לבקשתי, הייתה: מגילת העצמאות ותכנית ירושלים. תכנית ירושלים היא המצע של התנועה הציונית העולמית. כעת הוצע לצרף אליה את מגילת העצמאות.

הדיון בנדון היה מתוח, תוך מחלוקת קשה בין הימין והחרדים (כן, יש גם חרדים בהסתדרות הציונית: ש"ס ותנועה חרדית אשכנזית שנקראת "ארץ קודש") לבין המרכז והשמאל. המהפכה המשטרית לא הייתה על סדר היום, אם כי ריחפה באוויר. המחלוקות היו בנושאים זהותיים. ובנושאים האלה, יש עתיד וכחול לבן היו מזוהים כמעט לגמרי עם השמאל.

אני מצאתי את עצמי יחיד בתוך הסערה הזאת, שאינו שייך לאף אחד משני המחנות הניצים, ובמידה מסוימת נמצא בשניהם. העמדות שהבעתי וההצבעות שלי לא היו על פי המחנות. בלט מאוד עד כמה שני הצדדים מתקבצים כמחנה, מצטופפים במחנה ופועלים כמחנה. דווקא כיוון שאיני שייך לאחד המחנות, ראיתי חשיבות בנוכחותי שם. ויותר מכך, הבנתי את החשיבות של קיומה של דרך ארץ, שלא התמודדה בבחירות האחרונות ולא ממש קיימת כעת. ברור לי עד כמה חשוב שהתנועה תקום ותהיה למפלגה פעילה, לשבת בכנסת ובממשלה, כיוון שהמסר שלה ייחודי וכעת הוא נעדר.

שלוש הצעות החלטה עלו בוועדה. הראשונה הייתה של התנועה הרפורמית. התנועה הציעה לאמץ את מגילת העצמאות המגדירה היטב את דמותה של ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. רעיון מעולה ואני תומך בו מאוד. איפה הבעיה? שהצעת ההחלטה מנוסחת באופן שמעוות את המגילה. הוא לוקח את הפסקה העוסקת בשוויון ללא הבדל דת, גזע ומין ובחזון הצדק, החרות והשלום וכו', כאילו זו כל תכלית המגילה. והרי המגילה ברובה המכריע עוסקת בזכותנו הטבעית וההיסטורית. הניסוחים של ההצעה נטו לכיוונים פרוגרסיביים.

הליכוד העלה הסתייגויות להצעה, והדהים אותי בקו הימני הקיצוני שנקט. בין השאר, רצו להסיר את המילה "דמוקרטית" מן ההחלטה, בתירוץ שהמילה דמוקרטית אינה מופיעה במגילה.

בדבריי, אמרתי שתוכן המגילה הוא דמוקרטי לעילא ולעילא וכך גם מסורת התנועה הציונית מיום הקמתה. נכון, במגילה מדובר על מדינה יהודית ולא מוזכרת מדינה דמוקרטית, אך גם לא נכתב מדינה ציונית. האם הם מציעים להסיר גם את המילה ציונית?

בהצעה נכתב שעל התנועה הציונית לאמץ את המגילה הואיל והציונות "דוגלת בעקרונות היסוד של צדק, שוויון ודמוקרטיה ושוללת אפליה מטעמי מוצא, לאום או גזע או מגזר או נטיה מינית" וכו'. הליכוד העלה הסתייגות להסיר את הפסקה הזאת.

כל ההסתייגויות של הליכוד נדחו ברוב גדול.

אני הצעתי הסתייגות שונה. הצעתי להוסיף, בלי לגרוע אף ערך שהוזכר בהצעה, את המילים: "דוגלת בזכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל". בלי זה, אין שום משמעות לאימוץ המגילה, כי זה עיקר מהותה, וזה התוקף להכרזה על הקמת מדינת ישראל.

הצעתי קצת הביכה, כנראה, את הצירים. קצת בלבלה את היוצרות. איך השמאל יכול להתנגד להצעה שמדברת על מהות מגילת העצמאות ואינה מסירה את הצעותיו? איך הימין יכול להתנגד לתוספת שלי? אך לימין היה קשה לתמוך בהצעה שמשאירה על כנה את הערכים שהוזכרו בהצעה המקורית. ולשמאל כנראה היה קשה לקבל הצעה המשנה את ההצעה המקורית ומפצל את הפוקוס שאליו הם כיוונו. זו הייתה ההצבעה היחידה שבה הצירים זזו מהמחנאות האוטומטית. ההצבעה הסתיימה בתיקו. אגב, צירי יש עתיד הצביעו בעדה. נערכה הצבעה נוספת – שוב תיקו. משמע – ההסתייגות לא התקבלה.

קיים הליך, הנקרא "ווטום ספרטום", שבו מי שהעלה הסתייגות בוועדה והיא לא התקבלה, רשאי להעלות אותה גם במליאה. מיד הכרזתי על ווטום ספרטום והצעתי תעלה מחר במליאה.

בהצבעה על ההצעה כולה נמנעתי. הייתי צריך להתנגד. אמנם אני תומך מאוד באימוץ מגילת העצמאות, אך היה עליי להתנגד לנוסח שאינו כולל את התוספת החשובה שהצעתי. ההצעה התקבלה ברוב גדול.

ההצעה השניה הייתה של מפלגת העבודה. גם היא הציעה לאמץ את מגילת העצמאות. אך היא הייתה ברוח של אחדות, בלי כניסה למחלוקות וגם לא לפרטים. הליכוד הציע הסתייגות: לאמץ את מגילת העצמאות ואת חוקי היסוד של המדינה. יפה. דווקא הליכוד בעד חוקי היסוד. אני מניח שהסיבה לכך היא חוק הלאום. אני כמובן תומך בכך. באימוץ כל חוקי היסוד. הצבעתי בעד ההסתייגות, אך היא נדחתה. הצבעתי בעד הצעת מפלגת העבודה, שזכתה לרוב גדול מאוד.

ההצעה השלישית הייתה של הליכוד. הייתה זו הצעה למצע ימני ודתי קיצוני. עלו הסתייגויות רבות. לפתע נציג הליכוד אמר שלמען האחדות הוא משנה את נוסח ההצעה והפעם מיתן אותה מאוד (ואולי מראש הכניס בה עזים?). לא יכולתי לתמוך בנוסח המקורי. יכולתי לתמוך בנוסח המתוקן. אך בשל התארכות הדיונים ומורכבות ההצעה וההסתייגויות הרבות, הוחלט לדחות את ההצבעה עליה ולהביא אותה להחלטת הוועד הפועל הציוני שיתכנס בעוד חודשים אחדים.

* היום השני – היום השני של הקונגרס הציוני המיוחד, נפתח ברב שיח עם יו"רי פדרציות ציוניות בארצות שונות. היה מעניין מאוד ומפתיע לראות יו"רים צעירים בשנות השלושים לחייהם. היו"רית של הפדרציה באורוגוואי, בת 33, אמרה שהיא נחשבת זקנה בפדרציה. זה סימן מעודד, לדעת שהציונות מרתקת ומושכת צעירים בעולם היהודי. אגב, במקביל לקונגרס נערך קונגרס צעירים, של בני נוער מתנועות הנוער הציוניות בארץ ובעולם.

במושב הזה ריגשה במיוחד בדבריה יושבת ראש הפדרציה של אוקראינה, נציגה שבאה מאזור קרבות, שסיפרה על הפעילות בקהילה היהודית ובתנועה הציונית במלחמה. אציין עוד את דבריו של יו"ר הפדרציה בדרא"פ, שהגדיר את ארצו כבירת BDS ותיאר את המאבק שהתנועה הציונית מפעילה להגנה מפני המתקפה האנטישמית הזאת ושיתופי פעולה עם גורמים לא יהודיים במאבק.

הפעילות הציונית הלכה למעשה, בתחום העליה, החינוך, המאבק באנטישמיות, חיזוק הקשר בין הארץ ותפוצות הגולה ובין היהודים בתפוצות השונות, חשובה לאין ערוך יותר מהדיונים והמחלוקות הסוערות בפוליטיקה של הקונגרס.

לאחר מכן יצאנו לסיורים. בחרתי לסייר דווקא במקום שאני מכיר, הקיבוץ העירוני בית ישראל בשכונת גילה והמכינה הקדם צבאית שהוא מפעיל. תמיד טוב לחזור למקומות מעוררי השראה ולהיות נוכח בעשיה ציונית אמתית, מה גם שהפעם האחרונה שביקרתי שם הייתה לפני 9 שנים.

ליבת היום השני אמורה הייתה להיות מליאת ההצבעות על הצעות ההחלטה של הוועדות. אתמול דיווחתי על הדיון הסוער בוועדה שבה הייתי חבר, שעסקה באימוץ מגילת העצמאות למצע התנועה הציונית. מסתבר שגם בוועדות האחרות היו דיונים סוערים, וגם שם היה שסע בין הימין לבין השמאל והמרכז. וגם בהן לא הייתה אווירה של פשרה, אלא של לעומתיות. בין הנושאים – הצעה נגד פגיעה בחוק השבות, הצעה נגד המהפכה המשטרית ועוד.

תקציר הפרקים הקודמים: בוועדה שבה השתתפתי, היה עימות בין המחנות – שנים אוחזים במגילת העצמאות, כל אחד מאיר על מסר אחר מן המגילה ואומר "כולה שלי". אני הצעתי, בהסתייגות שהעליתי, הצעה של "גם וגם", המאמצת את מגילת העצמאות על כל מסריה. הצעתי שברה את המחנאות המלאה, אך השיגה תיקו ולא עברה. הכרזתי על ווטום ספטרום, כלומר דרישה להעלות את ההצעה בפני המליאה. האמנתי בכוחי לשכנע ולהביא לקבלת ההחלטה ברוב גדול. מסתבר, שעל פי החוקה הווטום ספטרום הוא זכות רק של מגיש הצעת ההחלטה, אם לא התקבלה בוועדה, ולא של מגיש הסתייגות, ולכן הצעתי לא תעלה להצבעה. התאכזבתי מאוד והחלטתי שאצביע נגד ההחלטה במתכונתה זו.

אולם המליאה לא התקיימה. מסתבר שסיעת המזרחי (הציונות הדתית) ניצלה סעיף בתקנון, שעל פיו די בחתימה של חמישים צירים (מתוך אלפיים!) כדי לדרוש הצבעה שמית. כאקט של מחאה על ההצעה נגד ביטול סעיף הנכד בחוק השבות, שהייתה צפויה להתקבל ברוב גדול, מזרחי החתימה 50 צירים על דרישה לקיים הצבעה שמית על כל ההצעות, כל הסעיפים, כל ההסתייגויות. כאמור, מדובר באלפיים צירים, כך שהמשמעות היא הצבעות אינסופיות, כאשר בערב יש אירוע בהשתתפות הנשיא ומחר כבר חלק מהצירים טסים לארצותיהם. במילים אחרות, עריצות המיעוט ולמעשה שיתוק הקונגרס.

הוכרזה הפסקה לצורך דיון של הנשיאות. החלו קריאות "בושה! בושה!" (אני צעקתי בלב). במשך שעתיים-שלוש כל הילדים, כלומר אנחנו הצירים, ישבנו באפס מעשה והמתנו להורים – נשיאות הקונגרס, שיריבו ביניהם ויחליטו. לבסוף יצאה הודעה, שמחר ישונה סדר היום (המעניין) ותתקיים בו מליאת דיונים על ההצעות, אך ללא הצבעה. אחרי יום העצמאות תהיה הצבעה אלקטרונית. לדעתי, לקונגרס הבא יש להציע שינוי תקנון, שלא יאפשר לחמישים איש לשתק את הקונגרס.

בערב נערך ברחבת המוסדות הלאומיים אירוע "חוגגים ציונות" לציון 125 שנים לתנועה הציונית ו-75 שנים למדינת ישראל, בהשתתפות נשיא המדינה. באירוע הושק חיזיון אורקולי ענק על הסיפור הציוני, המוקרן על קירות המוסדות הציוניים. אחרי שירת "התקווה" הופיעה להקת "התקווה 6", אך להופעתה נשארו בעיקר משתתפי קונגרס הצעירים.

* היום השלישי – היום השלישי והאחרון אמור היה להתמקד במליאה בנושא מגילת העצמאות, בהשתתפות אנשי רוח בולטים ובהם הרב שרלו והסופר דוד גרוסמן. אך כיוון שלא התקיימה אמש מליאת ההחלטות, המושב המתוכנן בוטל והיום התקיימה מליאת ההחלטות.

אך היא לא הייתה מליאת החלטות, אלא רק הצגת הצעות ההחלטה. ההצבעה תהיה דיגיטלית אחרי יום העצמאות.

הסאגה של ביטול ההצבעות אתמול יצרה אווירה מתוחה, עכורה וקשה, אך לא הצדיקה את מה שקרה בהמשך. המליאה נועדה להצגת הצעות ההחלטה, שעל חלקן נערך דיון בנשיאות והגיעו להסכמות על נוסחים ממותנים, שניתן להגיע עליהם להסכמה. כל הצעה הוצגה וניתן היה לדבר דקה בעד או נגד. היו הצעות בסוגיות נפיצות, כמו חוק השבות, חוקי הגיור, ההכרה בזרמים, המהפכה המשטרית, סוגיית הלהט"ב (או בשם החדש להטבק"א), מגילת העצמאות ועוד.

מן הראוי היה לקיים דיון מכובד בנושאים האלה, בהקשבה ובניסיון – אם לא להגיע להסכמות, לפחות להגיע להכרת העמדה האחרת ומתן כבוד ליריב. זה לא מה שקרה שם. מה שקרה שם היה שוּק. מילא לא להיפתח ולא להקשיב. לפחות, תנו לדבר.

אני חייב לציין שהגרועים ביותר היו אנשי יש עתיד, ובעקבותיהם גם אחרים המזוהים עם השמאל מרכז. אנשי יש עתיד ישבו במרכז, כגוש אחד, דרוכים וחותרים למגע. בכל פעם שמישהו רק העז להשמיע עמדה אחרת, הם פצחו בצרחות בוז ו"בושה-בושה". כשעלה נושא הלהט"ב הם קמו על הכיסאות ונופפו בדגלי הגאווה. הם פשוט באו להפגנה, לא לקונגרס, לא לשיח. יש לציין, שדווקא אנשי הליכוד והדתיים התנהגו בצורה הרבה יותר מכובדת, יחסית. שונה לגמרי מהתנהגות סיעותיהם בכנסת. כאן, הגוטליבים, דיסטלים, אמסלמים, קרעים וכו' היו דווקא אנשי יש עתיד. זה היה מביש.

הם מייצגים את הרוב בקונגרס. הם יודעים שכל הצעותיהם תתקבלנה. אפשר להבין, גם אם לא להסכים, כאשר מיעוט מתנהג כך בשם זכות הצעקה. אבל הם הרוב – מה הם זועמים כל כך?

אפשר להצדיק את הזעם על התרגיל של דחיית ההצבעות והעובדה שהקונגרס ננעל ללא החלטות (פורמלית הוחלט להאריך את הקונגרס עד קבלת ההחלטות בשבוע הבא). ניתן היה לבטא את המחאה, אולי באיזה צעד הפגנתי בתחילת המושב. אולי ביציאה הפגנתית מן האולם. יש דרכים למחות. לא בסתימה פיות.

אני מכיר כמה מן האנשים האלה באופן אישי. אפילו לא ניסיתי לדבר אתם, כי ראיתי שזה יהיה כמו לדבר לקיר. הם היו חדורים באיזה זעם קדוש והתנהגו כאספסוף. ואני סולד מאספסוף.

אני חייב לציין, שברוב הנושאים, אני תומך בעמדתם. ברוב הנושאים אצביע כפי שהם מצביעים. נגד שינוי בחוק השבות, בעד הכרה בזרמים, נגד המהפכה המשטרית ועוד. אם כי אצביע גם בעד חלק מהצעות הימין. אבל חשתי סלידה מהתנהגותם. את תחושתי כלפיהם אתמצת לארבע מילים: בושה! בושה! בושה! בושה!

מבחינה אידיאולוגית, הליכוד והימין הציגו עמדה מחפירה, בהתנגדותם לאימוץ מגילת העצמאות לצד תכנית ירושלים, המצע של התנועה הציונית. היו להם תירוצים, אך במקום לאמץ את המסמך הזה, שנכתב ברגע נדיר של אחדות מקיר לקיר – פתאום הוא לא מתאים להם. זו הקצנה אופיינית, והיא מצערת ביותר.

במליאת הסיום, התבקשנו לעמוד לקריאת התפילה לשלום המדינה. קם אחד מחברי הנשיאות, איני מכיר אותו, הניח כיפה על הראש, והחל לקרוא. התפילה נפתחת במילים "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו". הוא החל לקרוא: "צור ישראל וגואלו". כיוון שאני מכיר את התפילה, הבנתי מיד שזה לא יעבור בשקט. לקח כמה שניות להתעשת ואז הצירים הדתיים פתחו במהומה. אתה לא רוצה לקרוא את התפילה כמות שהיא? שמישהו אחר יקרא. בבית שלך, בקהילה שלך, קרא איך שאתה רוצה. בקונגרס הציוני, קרא את התפילה בשלמותה. זו הייתה פרובוקציה מכוערת, בחלק שאמור להיות חגיגי, דווקא כאשר העצבים כל כך רופפים ומתוחים. וגם התנהגות הצירים הדתיים, שהפריעו לאורך כל התפילה, לא הייתה מכובדת.

האקט הצורם הזה, מסמל בעיניי את הקונגרס כולו. במקום התרוממות רוח – מפח נפש. במקום קונגרס שחותר להסכמות סביב ערכי הציונות המשותפים לנו – קונגרס של עימותים, אלימות מילולית ושנאה. גם בתקופות הקשות ביותר של מתח פוליטי במדינה, בתנועה הציונית ההנהלה היא תמיד מקיר אל קיר, אין אופוזיציה, יש עבודה משותפת יפה בין נציגי הזרמים השונים. מכאן צריך היה לצאת לחברה הישראלית מסר שאפשר גם אחרת. במקום זאת, האווירה העכורה של המערכת הפוליטית השביתה את שמחת הקונגרס החגיגי לציון 75 שנים למדינת ישראל.

הקונגרס הזה היה חוויה שלילית מאוד בעבורי.

(על המהומה בסוף הקונגרס וההפגנה נגד רוטמן שמעתי בתקשורת. מיד בתום דיוני הקונגרס מיהרתי לנסוע הביתה).

* כולם השתגעו – מכירים את הבדיחה על זה שנהג בכביש 6 נגד כיוון התנועה, התקשר לאשתו ואמר: " לא תאמיני. כולם כאן השתגעו, נוסעים בכיוון ההפוך"?

יש בקונגרס הציוני אלפי אנשים. הודעתי לאשתי שכולם כאן השתגעו. אני היחיד בסנדלים.

* המשואנים המרגשים אותי – התרגשתי מאוד מבחירה בשניים ממשיאי המשואות בטקס הממלכתי.

האחד הוא קהלני. איש מופת. גיבור מלחמה שהפגין את גבורתו ומנהיגותו הפיקודית כמ"פ במלחמת ששת הימים, שבה נפצע קשה מאוד וכמג"ד במלחמת יום הכיפורים. הוא זכה בעיטור המופת בששת הימים ובעיטור הגבורה ביום הכיפורים. הוא גילה אומץ אזרחי ופוליטי נדיר, כאשר יצא נגד מנהיגו הנערץ רבין ומפלגת העבודה שמטעמה שירת בכנסת, כאשר סטו מדרכה של תנועת העבודה וניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן. הוא עמד בראש שדולת הגולן והוביל את המאבק הפרלמנטרי נגד הנסיגה. הוא גם התנגד לאוסלו ב'. קהלני פרש ממפלגת העבודה ועמד בראש הדרך השלישית, וכיהן מטעמה בממשלה ובכנסת. הוא מגלם את דרכה של הדרך השלישית – דרך של מתינות וחתירה לאחדות ולהסכמות לאומיות. לא בכדי, הוא חתם לאחרונה על גילוי דעת של אישי ציבור מימין ומשמאל שקראו לאמץ את מתווה הנשיא. קהלני יזם ומוביל לאורך שנים את המיזם החינוכי הנפלא "בעקבות לוחמים" המעלה רבבות תלמידי י"ב לסיורים בגולן בנתיבי הקרבות. הוא יושב בעמק הבכא, מקבל קבוצה אחר קבוצה, מספר בהתלהבות, כמי שמספר זאת בפעם הראשונה, את סיפור הקרב ושוזר בו מסרים של מחויבות ופטריוטיות. והוא מנחיל להם את המסר, שכעת הדגל עובר אליהם והם נושאים באחריות לקיומה וביטחונה של המדינה. 

השניה היא הנערה רעות עמיחי, פעילה בארגון השומר החדש. איני מכיר את פועלה באופן אישי, אך אני מעריץ את הארגון, המפעיל המוני מתנדבים, נוער ומבוגרים, בשמירה על שטחים חקלאיים, בעבודה בחקלאות ובחינוך על ערכי החקלאות, כולל קיום רשת בתי ספר חקלאיים, "אדם ואדמה", אחד מהם באורטל (ויש לי הזכות לעבוד עם התלמידים במטע וללמד בבית הספר פרשת השבוע). שמחתי מאוד שנציגת הארגון תשיא משואה.

* לא אופוזיציה למדינה – אני שייך לאופוזיציה לממשלה. כשראש האופוזיציה מחרים את טקס המשואות, הוא לא מייצג אותי.

נכון שלא הצבעתי לו, אבל הוא לא רק יו"ר יש עתיד אלא נושא בתפקיד ממלכתי של ראש האופוזיציה. ככזה, עליו להיות נוכח בטקס.

אל לו לנהוג כמו נתניהו, שהחרים את הטקס בשנה שעברה, כשכיהן כראש האופוזיציה למדינה.

* מחאה ביום העצמאות – ביום העצמאות תשמ"א, לפני 42 שנה, השתתפתי בצעדת ימית, שארגנה התנועה לעצירת הנסיגה בסיני, בהשתתפות רבבות צועדים.

למה אני מזכיר זאת? בשל הגינויים והביקורת על מפגן יום העצמאות ההפגנתי בקפלן, של מתנגדי המהפכה המשטרית. אין בכך כל חדש. זה דבר מקובל. אני מתנגד נחרצות למחאה בטקסי יום הזיכרון ובאירועים הממלכתיים של יום העצמאות, אבל איני רואה בעיה בפעילות פוליטית ביום העצמאות. יום העצמאות אינו רק קצף ופטישי פלסטיק, אלא בהחלט יום מתאים למאבק על דמותה של המדינה.

אישית אני חוגג, כמובן, את יום העצמאות בקיבוץ אורטל. ובאופן עקרוני, איני משתתף בהפגנות מרגע שהושהתה החקיקה וכל עוד מתקיימת הידברות. אך האירוע בקפלן לגיטימי לגמרי, לדעתי.

* דילמת הטקסים – עצם המחשבה על הפרעות ומחאות בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וההתנגדות להשתתפות נציגי הממשלה והכנסת, זרה לי מאוד וחמורה בעיניי. כיוון שהממלכתיות היא נר לרגליי, אני מזועזע מכך.

אך אני בדילמה בשאלה האם נבחרי הציבור צריכים לבוא לטקסים לנוכח המצב. מצד אחד, אני רואה בנוכחות נבחרי הציבור חשיבות רבה, כנציגי המוסדות הממלכתיים ביום הזיכרון הממלכתי, הלאומי. היעדרותם היא כניעה למהלך קיצוני ועלולה ליצור תקדים שירדוף כל ממשלה בעתיד. כזכור, התקדים של הפרעה מכוערת הייתה בהתפרעות בעת נאומו של בנט אשתקד. מצד שני, הנזק והכאב שייווצרו אם אכן יהיו מראות של הפרעות והתפרעויות בטקסים עלול להיות חמור יותר מהנזק שבהיעדרות.

אני מתלבט בשאלה מה נכון לעשות לנוכח המצב. אבל בדבר אחד אני בטוח. יש להיענות לבקשת ארגון "יד לבנים" לא לשלוח שרים וח"כים שהשתמטו משירות בצה"ל לדבר בטקסים. עצם שליחתם היא פרובוקציה של הממשלה וחוסר רגישות קיצוני, בוודאי כאשר גם כך המתח גדול כל כך והעצבים רופפים כל כך.

ובכלל, יש להפעיל שכל ישר. כפי שלבטח יצור כמו עופר כסיף לא ישלח לדבר בשם הכנסת בטקס יום הזיכרון, הוא הדין בייצור כמו בן גביר (מעבר לעובדה שלא שירת בצה"ל ולא בשירות לאומי).

* צלם בהיכל – שיגור הכהניסט לדבר בשם הממשלה בבית עלמין צבאי ביום הזיכרון, היא פרובוקציה של הממשלה נגד המשפחות השכולות וחילול זכרם של חללי צה"ל.

* אבחנה אישית – יש צדק רב בהתנגדות לשליחת שרים שלא שירתו בצה"ל לטקסים בבתי הקברות, אך ראוי לזכור שלא כל השרים החרדים השתמטו משירות, ויש להבחין בין מי ששרתו ומי שהשתמטו.

השר משה ארבל שירת בפיקוד העורף, ביחידה לזיהוי חללים. לאחר שחרורו מצה"ל המשיך לשרת במילואים שנים רבות כתובע בפרקליטות הצבאית במחוז יהודה ושומרון.

האבחנה בין מי ששרת ומי שהשתמט לא צריכה להיות מגזרית אלא אישית. הציונות הדתית היא אחד המגזרים המובילים בשירות משמעותי וקרבי, אך אין הדבר מכשיר את סמוטריץ' המשתמט. החברה החרדית היא חברה משתמטת, אך אין בכך כדי לפסול את משה ארבל.

משה ארבל ראוי לייצג את הממשלה ביום הזיכרון, בדיוק כמו כל שר ששירת בצה"ל.

* השירות של פרס – בפגישה של שר הביטחון גלנט עם נציגי המשפחות השכולות, הוא דחה את הדרישה האלמנטרית שמי שלא שירת בצה"ל לא ייצג את הממשלה בטקסים. הוא אמר: "גם פרס לא שירת".

אני רחוק מאוד מלהיות מחסידיו של פרס, בלשון המעטה, אך גלנט עשה עוול לו ולזכרו. נכון שהוא לא שירת בשדה הקרב, אך תרומתו לביטחון הייתה אדירה, ברכש נשק במלחמת השחרור, בהקמה בפועל של משרד הביטחון כסמנכ"ל, מנכ"ל, סגן שר ושר, בכינון היחסים הביטחוניים עם צרפת שעה שארה"ב עוד הטילה אמברגו נשק על ישראל ובעיקר בחלקו בהקמת הכור הגרעיני בדימונה. להשוות אותו למי שהשתמטותו אומנותו, או למי שהמית עצמו באוהלה של קריירת משפטים או לפרחח שהפריע לצה"ל ולכוחות הביטחון ויצר פרובוקציות מסוכנות? זו השוואה אומללה.

* פה לרבים – מתגובות שקיבלתי לדבריי נגד ביטול השתתפותו של גלנט בטקס יום הזיכרון בתנועה הקיבוצית, אני שמח לציין שרבים וטובים, ובהם משפחות שכולות ודמויות מרכזיות בתנועה, שותפים לדעתי.

* מי חוקקו את החוק – בית המשפט קבע שנערה בת 14 היא המחבלת האשמה בדקירה וניסיון רצח בשכונת שמעון הצדיק. אבל היא לא הורשעה, בשל גילה, על פי חוק הנוער.

וברשת חגיגה – הוכחה שהשופטים הזויים, פרוגרסיבים וכו'. הם רק שוכחים שלא השופטים חוקקו את חוק הנוער אלא המחוקקים. והשופטים מחויבים לפסוק על פי החוק.

* נולדו עם המדינה – מאיר שלו ויהונתן גפן נולדו בנהלל בהפרש של שנה. נפטרו בהפרש של שבוע. יהי זכרם ברוך!

* הרומן שלי עם יהונתן גפן – זה למעלה מ-12 שנים יש לי פינה שבועית, בת כרבע שעה, שהחלה ברדיו אורנים ועברה לרדיוטק, ובה אני משמיע שיר עברי ומדבר עליו. לאורך השנים הקדשתי פינות רבות לשירים של יהונתן גפן: "שיר לשירה", "הבלדה על חדוה ושלומיק", "הבלדה על אהרון דוד", "שיר אהבה פוליטי", "אחינועם לא יודעת", "הנסיך הקטן", "גן של שושנים", "ריח של שוקולד", "האישה שאתי", "אתם זוכרים את השירים", "יונתן סע הביתה", "יכול להיות שזה נגמר" ועוד.

את "יכול להיות שזה נגמר" השמעתי ביום הולדתו השבעים של יהונתן גפן, לפני שש שנים. הפעם סיפרתי על הרומן שלי עם יצירתו של יהונתן גפן, שנע בין התנגדות חריפה למסריו הפוליטיים לבין הערכה רבה לתרומתו הגדולה לתרבות הישראלית.

וכך כתבתי: היכרותי עם יצירתו של גפן היא מהיותי ילד צעיר, שמאז כיתה ג' הוא קורא עיתונים מושבע ודעתן. העיתון שקראנו בבית היה "מעריב". למגזין השבת קראו "ימים ולילות", ובמגזין זה הופיע מדור שבועי של יהונתן גפן הצעיר, "הצד הרביעי של המטבע". העובדה ש"מעריב", שנחשב לעיתון שמרני וממוסד עם נטיה ימנית, העניק במה שבועית, קבועה ומכובדת, במגזין הנחשב, בעיתון הנפוץ ביותר במדינה, לצעיר בן 25, איש שמאל קיצוני, אנטי ממסדי, שבמידה רבה מייצג את ההיפך מדרכו של העיתון, מעידה הן על גפן והן על "מעריב". היא מעידה על האיכות, היצירתיות, המקוריות והכישרון שזוהו בגפן, ועל הפתיחות הרבה של "מעריב". לימים הם הכניסו למגזין, לשם איזון, את הטור "שיפודים" של מאיר עוזיאל, אך לדעתי הוא לא הגיע לאותה רמה.

התחלתי לקרוא עיתונים כאשר יהונתן גפן החל לכתוב את הטור שלו. אהבתי אותו מאוד והקפדתי לקרוא אותו בדבקות, מדי שישי בצהרים. וכיוון שכבר אז הייתי דעתן, כבר אז לא הסכמתי כמעט עם אף מילה שהוא כתב. ובכל זאת, אהבתי מאוד לקרוא אותו וקראתי בשקיקה כל מילה. אהבתי את ההומור, את השנינות וגם את האתגר שבהתמודדות עם דעה אחרת. עד היום, אני זוכר היטב כמה מן הקטעים של יהונתן גפן שקראתי בעיתון לפני 40 ואפילו 45 שנים. אני זוכר היטב טור שבו הוא תיאר את ההזדהות המוחלטת של כולנו עם נבחרת הולנד שהתמודדה עם גרמניה בגמר גביע העולם ב-1974 ואיך בסוף הנאצים ניצחו אותנו. אני זוכר טור שבו כתב נגד ירי בגורילה שברחה מגן החיות. אני זוכר טור, מבחירות 1977, שבו לעג למפלגה קיקיונית שנקראה "מפלגת הדור החדש" בראשות צבי סער. סער טען שהוא בן גוריון החדש. גפן כתב, שאילו בן גוריון היה עונב עניבה ארוכה כשל סער, הוא היה דורך עליה ונופל. אהבתי את הדרך העוקצנית, הסאטירית, האירוניה המושחזת, שבה הוא תקע סיכה בבלון הזה. ובטור הזה הוא פרסם גם שירים, שבזכותם התאהבתי בו כמשורר ופזמונאי. אני זוכר, למשל, שהוא פרסם בעיתון את "אתם זוכרים את השירים" ואת "גן של שושנים". כבר אז, כילד, גיבשתי עמדה אמביוולנטית כלפיו; עמדה של הערכה לצד דחיה.

כנער רכשתי והכרתי על פה את תקליטיו "מכתבים למערכת" עם דני ליטני ו"שיחות סלון" עם יעל לוי, קלפטר ואחרים. היו אלה קברטים ששילבו מערכונים סאטיריים עם פזמונים שכתב. המערכונים היו קטעי קריאה שאותם הוא קרא בעצמו, בקולו הרדיופוני ובדיקציה החיננית שלו.

אני זוכר שיזמתי וארגנתי ערב תרבות בשכבה שלי בצופים, ערב "שיחות סלון", שבה קבוצה מתוך השכבה ביצעה את התקליט כולו, מראשיתו ועד סופו, לפי הסדר, עם כל המערכונים והשירים. בעיקר אהבתי לבצע את המערכון "סוף המסיבה", יחד עם טלי, חברתי לשכבה, וכנער בן 16 כל כך נהניתי מה"לגזרים אני אקרע אותה" עם ההתנשפות אחרי המשפט.

ושוב, בגרעין, בשל"ת המוקדם בבית השיטה, ארגנתי ערב יהונתן גפן, ושוב ביצעתי את "סוף המסיבה", הפעם עם פולה, חברתי לגרעין. ובמסיבת הסיום של ההיאחזות, כתבתי וביצעתי פרפרזה על המערכון הזה, מחיי ההיאחזות.

הייתי בן 15 כשיצא "הכבש הששה עשר". זה גיל שבו נוער מתנער משירי ילדים, שמצטיירים לו ילדותיים, ומתרחק מהם עד שהוא חוזר אליהם בחלוף שנים, בילדותו השניה כאבא. אבל "הכבש הששה עשר" היה משהו אחר, גם בעיניי וגם בעיני חבריי. אהבנו מאוד את התקליט ואת שיריו וקטעי הקריאה שבו; שרנו אותם. גם אותו אני זוכר על פה, מאז. בכלל, אני חושב שכתיבתו לילדים היא פסגת יצירתו של גפן. זה קצת מוזר, היום, כאשר אנו יודעים, מסיפורי בנו, איזה אבא מחורבן הוא היה. אגב, לפני כשנתיים לקחתי את בתי לראות את יהונתן גפן ב"הכבש הששה עשר". בהופעה הזאת כל ההורים התמוגגו, אך הילדים… לא ממש התחברו.

וכך, קניתי ואהבתי את ספריו, את "בעיקר שירי אהבה" ואת "פחות אבל כואב" וגם את הרומן "שיני חלב". אני זוכר איך העתקתי ושלחתי שיר מתוך "פחות אבל כואב", שיצא זמן קצר לאחר שחרורי מצה"ל, למכתב אהבה לבחורה שניסיתי להתחיל אתה. ללא הצלחה, יש לציין.

אבל עם השנים, הסתייגותי מגפן הלכה וגברה. התרשמתי שככל שהוא התבגר, כך הוא נשאר תקוע במרד הנעורים. חן הנעורים של גיל עשרים הוא קצת פאתטי בגיל 40, 50 ו-70. ומה שנראה לי כסרקזם מושחז בנעוריי, מצטייר היום בעיניי כנרגן ופאתטי. עם השנים, איבדתי סבלנות לכתיבתו, שחזרה על עצמה עד לזרא. את מאמריו התחלתי לקרוא ברפרוף, מאוכזב ומשועמם, ובהדרגה כמעט והפסקתי להציץ בהם. והסדרה שלו בחינוכית על תולדות המדינה ממש רדודה ופלקטית במסריה הפוסט ציוניים.

ואף על פי כן, אי אפשר לקחת מיהונתן גפן את "אבא סיפור", "ערב של יום בהיר", "גן של שושנים", "מקום לדאגה", "לוקח ת'זמן", "דון קישוט" (שהוא כתב על אייבי נתן, ובנות הגרעין שלי שרו עליי במסיבת הגיוס שלנו), "איפה נטשה ופייר", "סיפור של חורף", "הילד הכי קטן בכיתה", שירי התקליט "האישה שאתי", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "עד עולם אחכה", "כשאת בוכה את לא יפה", "אוריה החתי", "שיר אהבה פוליטי" שהשמענו כאן, שירי "הכבש השישה עשר", "שיר בין ערביים", "יונתן סע הביתה" ועוד רבים וטובים.

באורטל אנו מקדישים מדי שנה ערב חורף ליוצר מסוים – אחד הערבים הוקדש ליהונתן גפן ואני שרתי בו את "שיר לשירה", האהוב עליי במיוחד. השמעתי את השיר גם כאן בפינה, כמו שירים נוספים ובהם "דון קישוט", "גן של שושנים", "אחינועם לא יודעת", "הבלדה על חדוה ושלומיק" ועוד.

אני מזהה לעתים שני יהונתן גפן סותרים. יהונתן גפן אוהב להיות ציניקן ופרובוקטור, מנוכר וניהיליסט ואף נרגן וממורמר, אך בין שיריו מבצבצת לעתים תמימות פטריוטית, נוסטלגיה לנעוריו בנהלל ושאריות של החינוך הטוב שקיבל שם, ושהוביל אותו להיות קצין בצנחנים. דיברנו על כך כשהשמענו לאחרונה שניים משיריו – שירו "הבלדה על אהרון דוד" על א.ד. גורדון ושירו "אתם זוכרים את השירים" – שיר נוסטלגי תמים וחף מציניות, שיר געגוע לנעורים ארצישראליים בהתיישבות העובדת.

וכך במידה מסוימת גם בשיר שאותו אשמיע היום, "יכול להיות שזה נגמר".

* דרישה מיותרת וילדותית – הדרישה מנתניהו לספוד ליהונתן גפן מיותרת וילדותית. זה נכון לכל דרישה להספד.

אם יספיד, זו תהיה מחווה יפה וראויה. אם לא – זה לגיטימי.

* תרבות ישראלית – לפני כשלושים שנה, הוזמנתי לאירוע לציון 15 שנים להקמת היישוב הדתי חספין, ברמת הגולן. הייתה שם תערוכה עם תמונות מן ההקמה ומן השנים הראשונות, והתמונות היו מלוות בטקסטים. וראה זה פלא – הטקסטים לא היו מן התנ"ך או ממדרשי חז"ל, אלא משירי נעמי שמר, חיים חפר, יורם טהרלב, נתן יונתן, אלתרמן.

אני זוכר שכתבתי על כך בעלון אורטל אותו שבוע בטור השבועי שלי, ואמרתי שהלוואי שהיינו יודעים לצטט ממקורות ישראל הקלסיים קמצוץ ממה שאנשי חספין יודעים לצטט מן התרבות הישראלית החדשה. והוספתי שאיני בטוח שאנו יודעים לצטט כמותם גם מן התרבות הישראלית החדשה.

קראתי השבוע פוסט של הרב איתי אליצור בזו הלשון: "למה במגזר החילוני חושבים שכל המדינה צריכה להכיר את השירים והמשוררים המגזריים שלהם?"

אני בטוח שהרוב המוחלט בציבור הדתי לאומי מכיר היטב את שיריו הקסומים של יהונתן גפן. שהוא אינו רואה בהם תרבות מגזרית חילונית, אלא תרבות ישראלית. אותה תרבות ישראלית, הכוללת גם את המוסיקה של חנן בן ארי, ישי ריבו ואביתר בנאי.

אבל במגזר החרד"לי יש המתקנאים במגזר החרדי ושואפים להתבדל כמותו, להתנזר ממה שאינו דתי, להפנות עורף לתרבות הישראלית. ומבחינתם, אין תרבות ישראלית, אלא תרבות מגזרית. תרבות "שלנו" ותרבות "שלהם".

האיום החרד"לי הזה על התרבות הישראלית מדאיג. מצד שני, אני מאמין שלא צריך לדאוג, כי רוב הציבור לא ינהה אחרי החרד"לות הזאת, למרות שהיום, כאשר הסמוטריצ'ים הם הביטוי הפוליטי של הציונות הדתית, נראה כאילו זה הכיוון. אני מאמין שהסמוטריצ'יזם הוא טרנד שלא רחוק היום, שבו, הוא יחזור לקוטנו הטבעי.

* תרבות השנאה – חשבתי שגל הפוסטים של שמחה על מותו של מאיר שלו יפסק עם מותו של יהונתן גפן. שאלופי השנאה יעבירו את מוקד השמחה למותו של יהונתן גפן. מסתבר שהם משלבים בין השניים וממשיכים את החגיגה על מותו של שלו עם חגיגות השמחה על מותו של גפן.

מהיכן הם שואבים כל כך הרבה תועפות של שנאה? איך אפשר לשנוא כל כך?

ועוד לא דיברתי על איחולי המוות לאהרון ברק.

תרבות השנאה היא תרבות השלטון הנוכחי.

* הלוויה יהודית בנוסח נהלל – הרב שאול פרבר הוא מייסד הארגון "עתים" והעומד בראשו. "עתים" היא עמותה דתית ליברלית, שמשמיעה קול חשוב מאוד בקרב הציבור הדתי ועושה רבות להנכחת יהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, בחברה הישראלית. העמותה מספקת לציבור פתרונות הלכתיים שלא דרך הנוקשות של המוסדות הרבניים. בין השאר – בתחום הגיור. הוא מגייר על פי ההלכה, ברוח מאירת פנים שלא דרך הרבנות הראשית.

במאמר ל-ynet הוא העלה על נס את בחירתו של מאיר שלו בהלוויה "אורתודוקסית נוסח נהלל". במאמרו הוא דיבר על מאיר שלו כמי ש"ביקש – במילות הפרידה שלו – לשלב את העושר היהודי הרב שהכיר, העריך והתפלמס אתו, לחיים המודרניים של מדינת ישראל… מאיר שלו הבין שהיהדות היא לא דרך חד-כיוונית של חזרה אל העבר, אלא דרך לגאולה שמתבססת על המסורת שלנו תוך קידוש חדשנות ומודרניות. זה עולה בספריו לא פעם, בקריאה שלו בטקסטים יהודיים וכן, אפילו בהלווייתו. קבורה אורתודוקסית – נוסח נהלל".

במאמר הוא עושה שימוש מעניין בכותרת של דף ההנחיות של מאיר שלו למשפחתו בנוגע להלווייתו – "אבא עושה בושות", כשם ספר הילדים המקסים שלו. "בסופו של הסיפור 'אבא עושה בושות' ", כותב הרב פרבר, "אפרים מבין שאביו ממשיך מסורת אותנטית – אבל הוא עושה זאת בדרכו ובהתאם למציאות שהם חיים בה".

אני מזדהה עם רוב האמור במאמר, אך לא עם הנוסח "הלוויה אורתודוקסית נוסח נהלל", אלא בנוסח של מאיר שלו "הלוויה יהודית נוסח נהלל". האורתודוקסיה היא זרם חדש ביהדות, שקם בעקבות ההשכלה והזרם הרפורמי, כדי להסתגר מהשפעתם. הקבורה היהודית עתיקה במאות רבות של שנים מן האורתודוקסיה. השילוב בין מסורת וחידוש אינו שילוב בין אורתודוקסיה לחילוניות, אלא סלילת דרכים יהודיות ראויות.

אני אוהב את נוסח נהלל, שאותו אני מכיר כמי שנשוי עם בת נהלל והשתתפתי בהלוויית חמי ובני משפחה אחרים. לא הרבנות מובילה אותה אלא צוות "חסד של אמת" של המושב. הקבורה היא בארון, כמקובל בהתיישבות העובדת. נאמרים בה קדיש ו"אל מלא רחמים". זו הלוויה יהודית מאוד. היא אינה "אורתודוקסית".

* ברוך תירוש – לפני כשלושים שנה, עת שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק על הגולן, יצר אתי קשר ברוך תירוש, שהציג את עצמו כאיש הפל-ים, והזמין אותי להרצאה בפני ותיקי הפלמ"ח. באותם ימים נעניתי לכל הזמנה, אך ההזמנה הזו, בפני הפורום הזה, ריגשה אותי ממש.

המפגש היה במלון בתל-אביב. אני זוכר מאוד לטובה את המפגש עם החבורה, של אנשים כבני 65-70, שמשום מה היו קשישים בעיניי. הם תמכו בגולן בהתלהבות והביעו אכזבה עמוקה ממפקדם יצחק רבין, שאינם מבינים מה קרה לו.

מפעם בפעם קיבלתי מכתבים מתירוש, שנפתחו תמיד במילים "לאורי הייטנר במרומי הגולן" או "לאורי הייטנר מגן הגולן". וכשהדואל פרץ לחיינו, המכתבים הומרו במיילים. מאז הקמת "חדשות בן עזר" נפגשנו בגיליונותיו. הוא הגיב לרבים ממאמריי, לעתים במיילים ששלח אליי ולעתים מעל דפי חב"ע. הוא הביע תמיכה בהשקפותיי הניציות והלאומיות, אך נזף בי שוב ושוב על התנגדותי לנתניהו. ופעמים רבות, כדי לעקוץ אותי, הזכיר שבמפגש שלי עם אנשי הפלמ"ח התגאיתי שאנחנו בגולן מתיישבים ולא מתנחלים ויצאתי נגד המתנחלים ביש"ע. אך לא היו דברים מעולם. לא זו בלבד שזו מעולם לא הייתה עמדתי, אלא שלאורך שנים יצאתי נגד האבחנה בין מתיישבים למתנחלים. כעסתי מאוד על ה"תזכורות" הללו, שהופסקו רק כאשר הודעתי לו שאם יחזור על ההאשמה חסרת השחר, אתבע אותו על הוצאת דיבה.

בתכתובת בינינו בנדון, הבנתי שדבריו לא היו בדותה, אלא טעות בזיהוי. כדי להזכיר לי שכך אמרתי, הוא ציין שהיה זה בסיור של ותיקי הפלמ"ח בגולן ב-1981, שהחל בהרצאה שלי במלון באיילת השחר. אלא שמעולם לא ביקרתי במלון הזה וב-1981 הייתי תלמיד תיכון ברמת גן. הפגישה של ותיקי הפלמ"ח אתי נערכה בשנות ה-90, במאבק נגד המו"מ על נסיגה מהגולן. כנראה שעשור קודם לכן הם נפגשו עם נציג הגולן, בתקופת המאבק על חוק הגולן, אך היה זה מישהו אחר, ולימים ברוך בלבל בין ההרצאות ובין הדוברים.

ברוך תירוש היה לוחם הפל-ים, ליווה ספינות מעפילים והורידם אל חופי א"י, היה איש השב"כ והמוסד, ציוני בכל רמ"ח אבריו ופטריוט בכל שס"ה גידיו.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

דברו שפתיים יחפות – זו השורה היפה ביותר, בעיניי, בשירתו של יהונתן גפן. מתוך שירו הקסום "שיר לשירה":

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,

כל עוד חלב נוטף מחיוכך.

חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך,

חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏19.3.23

* נאום לאומה – אזרחי ישראל!

לפני ארבעה חודשים וחצי יצאנו כולנו לקלפיות. בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, רוב העם בחר במפלגות שתמכו בי לראשות הממשלה. הגוש שאני עומד בראשו זכה ב-64 מנדטים. קיבלנו מנדט להקים ממשלת ימין על מלא, שיש לה סמכות לקדם את דרכה ומדיניותה. לכנסת שבה הגוש שלנו זכה לרוב, יש סמכות לחוקק חוקים ברוחנו.

זאת הסמכות שלי כראש הממשלה. אך כראש הממשלה אין לי רק סמכות, אלא גם אחריות. בראש ובראשונה – אחריות. אני נושא באחריות הלאומית העליונה – האחריות לשלומה ולעתידה של מדינת ישראל. אני נושא באחריות לכלכלת ישראל, לביטחון ישראל ולחוסנה של החברה הישראלית. ומעל הכל, אני נושא באחריות לאחדות ישראל, לשלמותו של הבית המשותף שלנו.

ביום שבו נבחרתי, התחייבתי להיות ראש הממשלה של כולם. איני ראש הממשלה רק של מי שבחרו בי, אלא גם של מי שבחרו ביריביי. את ההתחייבות הזו בכוונתי לקיים.

לפני קרוב לשלושה חודשים, יצאה לדרך הרפורמה המשפטית שאותה הציג שר המשפטים יריב לוין. עשינו זאת מתוך כוונה לתקן את הראוי לתיקון במערכת המשפט ובמערך האיזונים בין הרשויות בישראל.

כשיצאנו לדרך, לא ידענו ולא הבנו, עד כמה התכנית הזאת פוגעת בציפור הנפש של חלקים רבים כל כך בעם ישראל. לא הערכנו את גודל הפגיעה, את עוצמת הפחד; לא תיארנו לעצמנו כמה גדולה, בכמות, בהתמדה ובעוצמה תהיה ההתנגדות לתכנית. לא שיערנו שרבים כל כך מקרב אזרחי ישראל רואים בתכנית הזו גזירה שאין הם יכולים לעמוד בה. לא העלינו על דעתנו שחלקים גדולים כל כך מקרב אזרחי ישראל יחושו שהם איבדו את המדינה.

אני מכבד את יריבינו, הגם שאני חולק עליהם. הם לא בוגדים, לא אנרכיסטים ולא טרוריסטים, ואני חש צורך להביע צער על אמירות חמורות כלפיהם, שנאמרו מפי שרים בממשלתי ואף מתוך משפחתי. אני יודע שמדובר באזרחים פטריוטים ותורמים, מהתורמים ביותר לכלכלה ולביטחון. איני יכול שלא להיות קשוב אליהם. קיבלתי מנדט להוביל דרך, אך אין לי מנדט לקרוע את העם.

אני מודע לכך שהמתח בחברה הישראלית הגיע לסף פיצוץ שסופו – מי ישורנו. אני רואה את המשבר הכבד שאליו נקלעה החברה הישראלית, ואין לי הזכות להתעלם מכך. האחריות הלאומית מחייבת אותי לעשות מעשה. זה מבחן המנהיגות הגדול ביותר בחיי.

קיבלתי החלטה. אני יודע שחלק מחבריי למפלגה, חלק משותפיי הקואליציוניים, חלק מבוחריי יתאכזבו ממנה. אבל כמנהיג לאומי, אני מחויב בראש ובראשונה לטובת האומה ולעתיד המדינה.

אני מחויב לרפורמה במערכת המשפט. אני מודע לכך שרוב הציבור, כולל רבים מן המפגינים, מבינים שאין מנוס מרפורמה ושינויים. אך בכוונתי להוביל רפורמה שתתקבל על רוב העם, ושהכל יוכלו לחיות עמה.

לפיכך החלטתי לגנוז את הרפורמה המשפטית שזכתה לכינוי "מהפכה משטרית", וללכת במקומה להידברות שתביא להסכמה לאומית רחבה על רפורמה משפטית אחרת. ברור לי שלא כל מה שאני והמחנה שאני עומד בראשו רצינו – ימומש. אבל נחולל שינוי בסדר הקיים, ובהסכמה רחבה, שתקדם את אחדות ישראל ואת חוסננו הלאומי.

אני קורא לראשי האופוזיציה לגלות אחריות לאומית, כפי שעשיתי אני, ולא לדחות את ידי המושטת. להתכנס כבר מחר בבוקר להידברות אינטנסיבית על רפורמה מוסכמת, שבה כל צד יידרש לוותר על חלק מעמדות המוצא שלו. זה המהלך הלאומי החיוני לשלומה של מדינת ישראל.

שבוע טוב לכם, אזרחי ישראל!

* אף על פי כן – פשרה – חרף אכזבתי העמוקה מן הדחיה חסרת האחריות של הקואליציה את מתווה הנשיא; אף על פי כן ולמרות הכל, אני איתן בדעתי שאין ברירה אלא להתפשר ולהגיע לרפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, כי זו הדרך היחידה שלנו לשמור על ביתנו המשותף וכי האלטרנטיבה היא אסון לאומי שסופו – מי ישורנו.

תהיה זו רפורמה שתעקור את המהפכה המשטרית, כלומר את הכפפת הרשות השופטת לממשלה, אך תחולל שינוי משמעותי במערך האיזונים והבלמים בין הרשויות לעומת המצב הנוכחי, ברוח הביקורת הצודקת של מחוללי המהפכה.

איך ניתן להגיע להסכמה אחרי דחיית מתווה הנשיא? הדרך היא הפסקה מיידית של חקיקת המהפכה המשפטית וכניסה להידברות בין הממשלה והאופוזיציה, שגבולות הגזרה שלה הם מתווה הנשיא ומתווה פרידמן אלבשן. הידברות מתוך נחישות להגיע להסכמה ומתוך נכונות לחטוף ביקורת חריפה מהבייסים של שני הצדדים. אני משוכנע שהדבר אפשרי.

* סדר יום חדש [דברים שכתבתי מיד בתום נאום הנשיא (וכך גם שלוש ההערות הבאות)] – לפני כשלושה חודשים, הטיל יריב לוין את פצצת המהפכה המשטרית וקבע את סדר היום הצפוף של המדינה, שהוביל למשבר חברתי חסר תקדים ולאיום ממשי על עתידה של המדינה.

הערב הטיל הרצוג את "מתווה העם". המתווה הזה ראוי לקבוע סדר יום חדש, שישליך את המהפכה לפח האשפה של ההיסטוריה.

מן הראוי שהממשלה תאמץ את המתווה ותוותר על המהפכה.

מן הראוי שהאופוזיציה תאמץ את המתווה ותקרא לציבור הישראלי לתמוך בו.

מן הראוי שארגוני המחאה ישנו את מהות המחאה, ועל ההתנגדות למהפכה המשטרית יוסיפו תמיכה במתווה העם.

על השרים והח"כים הרבים בליכוד המתנגדים למהפכה ובטח לאופן האלים של ביצועה, לצאת מהארון ולהודיע שהם מקבלים את מתווה הנשיא ולא יתנו את ידם למהפכה.

כל אחת מן התגובות הללו אינה צריכה להיות מותנית. על הממשלה לאמץ את המתווה גם אם האופוזיציה לא תעשה כן ובלי להמתין להחלטות האופוזיציה. על האופוזיציה לאמץ את המתווה בלי קשר לעמדת הממשלה ובלי להמתין לה. עליהם לאמץ את המתווה גם אם המחאה תמשך, גם אם הבייס יכעס.

מי שלא ייתן ידו למתווה ההצלה של מדינת ישראל ויכשיל אותה – יישא באחריות קשה לתוצאות הרות האסון של הכישלון.

המתווה אינו מושלם, אך הוא גלגל ההצלה של החברה הישראלית.

* העם יכריע – יש להביא את מתווה העם – למשאל עם! תנו לעם להחליט!

* על אף פגמיו – תמיכתי בקבלת מתווה העם כמקשה אחת, אינה כי הוא מושלם, אלא למרות פגמיו, כי האלטרנטיבה היא התרסקות לאומית מטורפת.

אין שום סיבה לשנות את הוועדה למינוי שופטים. השיטה הנוכחית, אחרי מתווה סער, היא אידיאלית. אבל למען השלום אני מקבל את הפשרה, כיוון שהיא במסגרת הקו האדום – לא הופכת את הרשות השופטת לזרוע של ראש הממשלה, כמו במהפכה המשטרית.

אני רואה בעיה חמורה בהעדר ביקורת משפטית על מינוי שרים. למה? כי עינינו רואות לאיזה אבסורד אנו מגיעים, כשעבריין סדרתי נבחר לממשלה.

אך, כאמור, על אף פגמיו – זה המתווה ואין בלתו.

* יישאו באחריות לאסון – הודעתם המופקרת של ראשי הקואליציה על דחיית מתווה העם, שבע דקות אחרי נאום הנשיא, מעידה על הטירוף שאחז בממשלה הזאת, שבמקום לקפוץ כמוצאת שלל רב על הסולם שהנשיא הציע לה כדי לרדת מן העץ, שעליו היא מתבצרת, היא דחתה אותו בגסות.

חבר המטורפים אחוז האמוק הזה ממשיך לדהור ולדרדר את ישראל לעבר התהום.

מי שדחה בגסות את מתווה העם יישא באחריות לאסון החברתי, הכלכלי, המדיני והביטחוני שאליו הוא גורר את מדינת ישראל.

אני מקווה שתקום קבוצה של שרים וח"כים בעלי מצפון מן הליכוד, תאזור אומץ לצאת מהארון, להודיע שהיא מקבלת את מתווה העם ותכשיל את המהפכה המשטרית.

* אִמרו כן לנשיא – ב-1984, בסיטואציה של קרע עמוק, הקימו יצחק שמיר ושמעון פרס ממשלת אחדות לאומית.

ביום חמישי חתמו בניהם, השר לשעבר יאיר שמיר וחמי פרס, על גילוי דעת הקורא לאמץ את מתווה הנשיא; מתווה של אחדות לאומית. כותרת גילוי הדעת: אִמרו כן לנשיא.

עוד חתומים על גילוי הדעת נתן שרנסקי, קהלני, פרופ' בני איש שלום, פרופ' שלמה מור יוסף, ראש המל"ל לשעבר יעקב עמידרור, יו"ר מועצת יש"ע לשעבר פנחס ולרשטיין ואחרים (כולם סססמולנים ידועים).

* געגועים לקהלני – הכל מעריצים את גבורתו העילאית של קהלני תחת אש, אך אני מעריץ לא פחות את האומץ הפוליטי והציבורי שלו. הוא היה ח"כ טרי ממפלגת העבודה, עם עתיד מבטיח במפלגתו. אולם כאשר רבין, המנהיג הנערץ עליו, סטה מדרכו והחל לנהל מו"מ על נסיגה מהגולן, קהלני יצא נגדו והוביל את המאבק נגד הנסיגה, לצד ועד יישובי הגולן. הוא לא נשבר מול הלחצים הכבדים ובסופו של דבר פרש מן המפלגה.

יואב גלנט, אבי דיכטר וניר ברקת הם לוחמים עזי נפש בשדה הקרב, אך פחדנים פוליטיים. מדוע אינם קמים לעצור את המהפכה המשטרית? פחד הבייס משתק אותם.

ואנא, חסכו ממני תגובות מגוחכות כמו "ואולי הם תומכים במהפכה המשטרית"?

* כשל מנהיגותי – נתניהו אינו מנהיג.

בוודאי שאינו מנהיג לאומי.

מי שמוביל את מדינתו לקרע נורא ודוחה כל הצעה שיכולה לאחות את הקרע ולמנוע אסון לאומי – הוא אדם מופקר שאינו ראוי למנהיגות.

* למה בלי הידברות? – לפני למעלה מחודש הנשיא הציע הידברות. הממשלה חסרת האחריות דחתה בגסות את הצעתו והמשיכה בבליץ חקיקת הקלון המושחתת בכל העוצמה. ועכשיו הם מיתממים – מה פתאום הנשיא הציג מתווה באופן "חד-צדדי"?

* מה אתם מציעים? – לא רוצים את מתווה הנשיא? אדרבא. עצרו את המהפכה המשטרית והציעו אתם רפורמה קונסטרוקטיבית שניתן לגבש סביבה הסכמה לאומית רחבה.

* מתווה חלופי – אם הממשלה תבטל את המהפכה המשפטית ותציע הידברות על בסיס מתווה פרידמן – אלבשן, יש לקבל בברכה הצעה כזאת, למרות הבעייתיות במתווה הזה.

* וידבר כעצת הילדים – כאשר הנשיא דיבר על אלה שתמכו במתווה אך יכחישו זאת, הוא התכוון לנתניהו שתמך אבל נבהל מאיומי ההתפטרות של יריב לוין.

וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ, וַיִּוָּעַץ אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו.  וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן-הָעֹל אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ? וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים, אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, לֵאמֹר: כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל-הָעָם אֶל-רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ, לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים, לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם".

והתוצאה ידועה.

* להחריב עולמי יצאתם – כששמעון בר יוחאי ובנו יצאו מהמערה, הם התקשו להשלים עם מראה עיניהם – יהודים שעוסקים בפרנסה ובחיי יום יום, ולא רק בלימוד תורה. בזעמם הקנאי, "כל מקום שנתנו עיניהם נשרף". לנוכח ההרס הנורא שהם גרמו לו, "יצתה בת קול ואמרה להן: להחריב עולמי יצאתם? חִזְרו למערתכם!"

קנאותם של יריב לוין ושמחה רוטמן מזכירה לי אותה קנאות. גם הם, בקנאותם, שורפים הכל; מכלים כל חלקה טובה בישראל, ועלולים להשאיר כאן, חלילה, אדמה חרוכה. כיוון שאיננו יכולים לסמוך על בת קול – מי יכול לעצור אותם בדהירתם ולזעוק באוזניהם: "להחריב עולמי יצאתם?"

* הסכנה הגדולה ביותר – על פי ידיעות ושמועות, לוין מתכוון להשעות את חקיקת המהפכה החוקתית, מלבד השינוי בוועדה לבחירת שופטים. זו ה"פשרה". אם הוא היה נוהג הפוך, כלומר מקפיא את החוק הזה ומעביר את כל האחרים, זה היה חמור פחות. כי הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה ולמדינת החוק היא השתלטות הממשלה על הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה. זו ההפיכה המשטרית.

* לוין נגד שופטים שמרנים – בניגוד לאגדות לילדים שמספרים לנו, על "השופטים הבוחרים את עצמם", "משובטים" וכו', האמת היא שהיום, ודווקא בזכות שיטת בחירת השופטים הנוכחית, מחצית משופטי בית המשפט העליון הם שמרנים, דתיים, ימניים. הבולט שבהם, נועם סולברג, תושב אלון שבות שבגוש עציון, כלומר "מתנחל" רחמנא לצלן, יהיה, בזכות שיטת הסניוריטי המושמצת, הנשיא בעוד חמש שנים.

אז מה הבעיה של לוין, רוטמן ושות'? שאותם שופטים שמרנים, דתיים, ימנים אינם מספקים את הסחורה. לוין ושות' אינם רוצים שופטים שמרנים, דתיים, ימניים. הם רוצים שופטים מטעם, שופטים אומרי-הן. כאלה שלא יבריזו להם, כפי שעשו בפסיקה הנוגעת לדרעי.

הרי אין שום ערך דתי, שמרני או ימני בשחיתות שלטונית ובישיבת עבריינים סדרתיים בממשלה. והם פסקו שאין הוא יכול להיות שר בממשלה. ובאופן כללי, השופטים השמרנים, דתיים, ימניים, הם שופטים, לא עסקני מפלגה. ולכן לוין ושות' לא רוצים שופטים כמותם. הם רוצים "שופטים" מזן אחר לגמרי.

* מכונת השנאה – מכונת הרעל והשנאה של תעשיית השקרים וההסתה תמקד כעת את חיציה המורעלים בנשיא הרצוג, כפי שעשתה כלפי הנשיא ריבלין.

* הסולם – ישראל עומדת בפני איומים ביטחוניים חמורים. איראן כמטחווי קשת מפצצה גרעינית. הטרור מלבנון מרים ראש והשבוע היינו על סף התפוצצות. גל טרור ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים ומתוך אותם אזורים, שלא ידענו כמותו זמן רב. חידוש ה"טיפטופים" מעזה.

במציאות הזאת – אחדות לאומית היא הכרח קיומי. היא ליבת החוסן שלנו. יתר על כן, הקרע וההתפוררות הלאומית שוחקים את ההרתעה ומעודדים את האויב לפעול, מה שיחייב אותנו לפעולה, שאולי מחירה יהיה כבד. אי אפשר לעשות זאת ללא אחדות לאומית.

חוסר האחריות של הממשלה, שממשיכה לדהור בכל העוצמה עם המהפכה המשטרית הקורעת את העם בלתי נתפסת. יתכן שמלכתחילה הממשלה לא צפתה את עומק הקרע ואת הסכנות הכלכליות, החברתיות, המדיניות והביטחוניות הכרוכות במהפכה. אבל היום איש אינו יכול לטעון שאינו יודע. הממשלה חייבת להתעשת ולקחת אחריות.

מתווה העם, ברקע המצב הביטחוני, ראוי להיות הסולם שיוריד את הממשלה מן העץ.

* איפה שיקול הדעת – למחרת הדברים הקשים מאוד שאמר ראש השב"כ לשעבר נדב ארגמן בראיון לתכנית "עובדה", יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר זאב שניר אמר דברים קשים לא פחות בראיון ל"ידיעות אחרונות".

איך נתניהו נופל כך, שוב ושוב, וממנה לתפקידי הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, מפכ"ל המשטרה, היועמ"ש ונגיד בנק ישראל אנרכיסטים שמאלנים בוגדים?

אין לו שיקול דעת מינימלי. איך איש כזה יכול להיות ראש הממשלה?

* תירוץ חדש – כיוון שיש סכנה מוחשית לכך שבקרוב תתקבל המהפכה המשטרית, על תומכיה להזדרז ולחפש תירוץ חדש לכישלונות הממשלה ושעירים חדשים לעזאזל במקום בג"ץ.

* תוצאות ההסתה – הממשלה מסיתה לאלימות ויש כבר תוצאות. גז פלפל על מפגינים. ניסיון פיגוע דריסה נגד מפגינים.

* עליהום על פורום "קהלת" – לא אהבתי, בלשון המעטה, את חסימת משרדי פורום קהלת בידי מפגינים. זה היה מעשה ונדליסטי ואלים ואני מתנגד למעשים כאלה, גם במאבקים שאני שותף להם. המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. וכפי שיש חוקי מלחמה, מן הראוי שיהיו חוקים גם למאבקים ציבוריים. הפעולה הזאת, למיטב הכרתי, אינה עומדת בתקן של "אמנת ז'נבה" של מאבקים ציבוריים.

ומעבר למעשה הזה, איני שותף לעליהום על פורום "קהלת". פורום "קהלת" הוא מכון מחקר שמרני, ימני, הדוחף בעיקר לגישה כלכלית נאו-ליברלית בואכה ליברטאריניות. אני רחוק מהגישה הזאת כרחוק מזרח ממערב. ואף על פי כן, אני רואה בחיוב קיומם של מכונים כאלה, בכל קצוות הקשת הפוליטית, כי הם מעניקים עומק ותוכן ובסיס מחקרי לעמדות השונות במערכת הפוליטית. מבחינתי, ההתמודדות עם פורום "קהלת" אינה בפסילתו ובעליהום עליו, אלא במכוני מחקר שיפיקו תכני עומק של גישה אחרת. ויש כאלה, כגון קרן ברל כצנלסון, המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד.

הצגת הפורום כגורם שעומד מאחורי המהפכה המשטרית מוגזמת. יריב לוין הגה אותה והביע את עמדותיה שנים רבות לפני שקם הפורום. אני שמעתי הרצאה שלו בנושא בכנס הרצליה בשנת 2010, שנתיים לפני הקמת הפורום. נכון, הפורום הפיק ניירות עמדה בעד עקרונות המהפכה והיה שותף למהלך. אולם משפרץ המשבר בעקבות הודעת לוין על המהפכה, פעילות הפורום היא דווקא בכיוון החיובי.

חברים בפורום שותפים מלאים בכל הדיונים והמגעים לגיבוש פשרה, שתבטל את החלקים במהפכה המשטרית המאיימים על הדמוקרטיה ועל עצמאות מערכת המשפט ותמיר אותה ברפורמה קונסטרוקטיבית שתתקן את הליקויים במערכת המשפט ותאזן את מערכת היחסים בין רשויות השלטון. חברים בפורום שותפים לדיונים עם הנשיא ולגיבוש מתווה הנשיא.

הכלכלן הראשי של "קהלת" ד"ר מיכאל שראל תקף בחריפות רבה את המהפכה המשטרית והסביר מדוע היא איום על הדמוקרטיה.

וכעת, הפורום הביע תמיכה רשמית בפשרה על בסיס מתווה הנשיא (אם כי לאחר פרסומה קיבל רגלים קרות ודחה אותה, אך עדין קורא לפשרה). ואם אכן הייתה לפורום השפעה מכרעת כל כך על גיבוש המהפכה, אולי תהיה לו גם השפעה על מקבלי ההחלטות, שתוריד אותם מעץ המהפכה אל קרקע המציאות ואל מתווה של רפורמה בונה.

אגב, גם בחלקו של הפורום בחוק הלאום יש הגזמה רבה. אני תומך מובהק בחוק, כך שבעיניי אין זו "האשמה" אלא דווקא מחמאה, אך אין הפורום ראוי לה. את החוק יזם המכון לאסטרטגיה ציונית לפחות ארבע-חמש שנים לפני שקם פורום "קהלת". הצעת החוק הוגשה לראשונה בידי ח"כ אבי דיכטר, אז ח"כ מטעם קדימה, ב-2011, שנה לפני הקמת הפורום. נכון שהפורום העניק גיבוי אקדמי למצדדי החוק בדיון הציבורי, אך הוא לא הגורם שעמד מאחורי החוק.

* שורפי האסמים – מאות קצינים וחיילים במילואים, במערך המבצעים המיוחדים במודיעין, הודיעו שהחל מיום ראשון לא יתייצבו לשירות, כי "אין להם חוזה עם דיקטטור".

זהו מעשה חמור מאוד, לא פחות מסוכן מהמהפכה המשטרית. אותם מילואימניקים הפנימו את התרבות הביביסטית על פיה המדינה זה ביבי. לכן, הם חושבים שאם הם פוגעים במדינה הם פוגעים בנתניהו.

החוזה שלכם אינו עם נתניהו, אלא עם המדינה ועם אזרחיה. החוזה שלכם הוא אתי. החוזה שלכם אתי מחייב אתכם להגן עליי, על משפחתי, על קהילתי ועל כל אזרחי מדינתי, בדיוק כפי שאני הגנתי עליכם בעשרים וחמש שנותיי מילואים כלוחם בצנחנים וכפי שבני מגן עליכם היום כלוחם קרבי במילואים. אין לכם שום זכות מוסרית להפר את ההסכם אתי, שכמוכם מתנגד למהפכה ובאותה מידה אין לכם זכות מוסרית להפר את ההסכם עם אזרח שבניגוד אליכם ואליי תומך בה.

בדומה ללוין, רוטמן ושות', גם אתם שורפים את אסמי המזון של כולנו.

* המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית – תנועת בל"ד פרסמה ב"הארץ" מודעה גדולה, שבה הסבירה מדוע אינה שותפה והציבור הערבי ברובו אינו שותף למחאה נגד המהפכה המשטרית.

"… לא למען דמוקרטיה אמתית ואזרחות מהותית יוצא כיום ההמון לרחובות, כי אם למען שימור המשוואה של 'יהודית ודמוקרטית', שמתמקדת בדמוקרטיה פרוצדורלית המבוססת על תפיסת העליונות היהודית. ישראל הייתה מאז ומעולם מדינה בעלת משטר יהודי עבה מאוד ודמוקרטיה דקה ורדודה… כעת הסדקים המעמיקים בציפוי דמוקרטי זה מאיימים גם על מרחבי הזכויות הליברליות ועל חרויות הפרט של הציבור היהודי, המזדעק לרחובות בשם ההגנה על הדמוקרטיה… היא [המחאה] לא יותר ממאבקי כוח פנים-יהודיים על כוח ועל הגמוניה, שאין בינם לבין מאבק אמתי על משטר דמוקרטי דבר וחצי דבר… הציפיה מהציבור הערבי-פלסטיני להתגייס למאבק הזה היא יותר ממופרכת; היא בגדר עזות מצח… דמוקרטיה ליהודים בלבד. הניסיון להחזיר את מחוגי השעון לאחור, לימים שבהם המסכה על פני משטר העליונות היהודית הייתה מהודקת יותר… יש להכיר בסתירה המובנית בין משטר המבוסס על תפיסת עליונות יהודית לבין משטר דמוקרטי…" וכו' וכו'.

בל"ד, כדרכה, משתמשת בג'יבריש שהגה מייסדה, המרגל עזמי בשארה. את הגישה השוללת מן העם היהודי, ומן העם היהודי בלבד, את זכות ההגדרה העצמית במדינת לאום משלו, כינה בשארה בשם המונפץ והמכובס "מדינת כל אזרחיה". את קיומה של מדינה יהודית הוא כינה "עליונות יהודית" (כדי להתכתב בדמגוגיה מובהקת עם המושג "עליונות לבנה" של האפרטהייד). את הרצון להשמיד את המדינה היהודית הדמוקרטית הוא הגדיר כמאבק למען הדמוקרטיה, כי דמוקרטיה מהותית מנוגדת לדמוקרטיה במדינת לאום. כלומר לא במדינת הלאום הצרפתית, האיטלקית, הגרמנית, הצ'כית, היוונית והבולגרית, אלא אך ורק במדינת הלאום היהודית; המדינה של הלאום היחיד שאינו זכאי להגדרה עצמית, על פי גישתו האנטישמית של המרגל בשארה ושל מפלגתו בל"ד.

הפשקוויל שהם פרסמו כתוב בג'יבריש הזה, אבל ניכר בבל"ד שהם מיטיבים להבין את מהותה של המחאה. לא בכדי, זו מחאה ששני סמליה הם דגל הלאום הכחול לבן ומגילת העצמאות. זהו מאבק להגנה על ההסדר המכונן שעליו מושתתת המדינה – מדינה יהודית דמוקרטית, מול הניסיון לקעקע אותו במהפכה החותרת תחת הדמוקרטיה. אכן, הצלחת המאבק תהיה שמירה על הסדר של מדינה יהודית דמוקרטית, שבל"ד קמה כדי להילחם בו.

המשותף לבל"ד ולמהפכה המשטרית, הוא ששתיהן מנסות, כל אחת בדרכה, לקעקע את ההסדר המכונן – מדינה יהודית דמוקרטית.

* ביטול תורה כדי להתפרע – שעה שנערכה הפגנה ליד ביתו של ח"כ גפני, התנפלו בריונים חרדים באלימות קשה, כולל ירי זיקוקים בכינון ישיר, התזת גז פלפל בפרצוף, יידוי ביצים וכד' על המפגינים, על עיתונאים ועל השוטרים.

כבוד השר לא הורה למשטרה להיכנס באמ-אמ-אמא של האנרכיסטים המתפרעים.

ובאשר למתפרעים – אם מותר לבטל תורה כדי להתפרע, למה שלא יוציאו את האנרגיות שלהם בהגנה על המולדת, ולא ישתמטו בתירוץ של לימוד תורה?

* הפגנות ליד בתים – במאי 1980 נטבחו 6 יהודים ליד בית הדסה בחברון. הייתי אז נער בן 17, חבר בנוער "התחיה". הוזמנתי להפגנה, למחרת, ליד ביתו של שר הביטחון עזר ויצמן, ככל הזכור לי – ברמת השרון (עוד טרם המעבר שלו לקיסריה). היה זה כשלושה שבועות טרם התפטרותו מהתפקיד.

הגעתי באוטובוס למקום. כשהחלה ההפגנה נשלפו בריסטולים והחלו קריאות "ויצמן רוצח יהודים". עזבתי מיד, מזועזע, הלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה ונסעתי הביתה. מאז, למשך מספר חודשים הפסקתי את הפעילות. רק כאשר התקשרו אליי, לספר לי שאלה שהובילו את הקו המיליטנטי פרשו / הופרשו והיום הקו הוא אחר לגמרי – חזרתי.

ב-1992, בתחילת המאבק על הגולן, כאשר עוד היינו בשלב של גיבוש האסטרטגיה, ערכנו הפגנה של כמה מאות אנשים ליד ביתו של רבין ברמת אביב, וממנה עברנו לקרבת מקום, ליד ביתו של פרס. הפגנו עם משרוקיות ועשינו הרבה רעש.

לאחר האירוע ערכנו סיכום בהנהלת ועד יישובי הגולן. המסקנה שלנו הייתה שהפגנות כאלו ליד בתיהם הפרטיים של המנהיגים, תוך הפרעה לשכניהם, שאנו רואים בהם תומכים פוטנציאליים – לא זו בלבד שלא תועיל לנו, היא רק תזיק. החלטנו להימנע מהפגנות ליד בתים, ועמדנו בכך לאורך כל שנות המאבק.

אלו היו שתי ההפגנות היחידות ליד בתים פרטיים שהשתתפתי בהן.

אני לא מאמין בדרך הזו. מצד שני, אי אפשר לומר שהיא אינה אפקטיבית, אחרי שמצור טרוריסטי של חודשים רבים, תוך מרדף טרוריסטי של ממש על עידית סילמן, בעלה וילדיה, אחרי שסומנה, בצדק, כחלשת אופי, הפילו ממשלה מצוינת, ללא כל סיבה זולת העובדה שנתניהו אינו ראש ממשלה. כך, שעקרונית אני עדין נגד הפגנות כאלו, אך קשה לי להצדיק עוד את התנגדותי בסיבות תועלתניות.

אני מקווה שהמשבר הנוכחי יסתיים ברפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה רחבה, על פי מתווה הנשיא. לאחר מכן, יהיה מקום לדיון נוקב על קביעת כללים וקווים אדומים מוסכמים במאבקים ציבוריים. בראש ובראשונה יש להוציא מן הארסנל את הסרבנות. צה"ל צריך להיות מחוץ לכל מחלוקת פוליטית. אני מקווה שתהיה הסכמה על הוצאת בתיהם הפרטיים של נבחרי ציבור, ובוודאי עובדי ציבור, אל מחוץ לתחום ההפגנות.

* פצצות מתקתקות – מעל חמישים שרים וח"כים מן הקואליציה כתבו מכתב נגד המעצר המנהלי של ארבעה מחבלים שהנם פצצות מתקתקות.

גלנט עומד בלחץ ולא מתקפל.

* גם הבוקר נתניהו עוד לא פיטר את בן גביר.

* משילות – במקום להילחם בפשיעה, השר ל"ביטחון" לאומני נלחם במשטרה.

* ומה חושב עכשיו האספסוף? – אז מה חושב כעת האספסוף שהלך אחרי הכהניסט, בשל הבטחות הכזב שלו ל"משילות" ולכך שיש לו פטנט להפסקת הטרור? מה הם חושבים עכשיו, כשהחוליגן ל"ביטחון" לאומני, מחריב את משטרת ישראל בשם ה"משילות" והטרור גואה. הם מבינים שהצבעתם לא הייתה שפויה?

* מה קרה להרתעה? – מה הסיבה לפיגוע מלבנון? כנראה חיזבאללה עוד לא שמעו על רפורמת הפיתות, ולכן הם לא מורתעים.

* ההבטחה שקוימה – ב"ארץ נהדרת" הוצג קטע מראיון עם בן גביר שבו אמר "הטרור היה והטרור יהיה" וקיציס הגיב: "סוף סוף הבטחה שלו שתקוים".

קיציס שכח, שלפחות הבטחה אחת של בן גביר קוימה. כאשר הציג למצלמות בגאווה את הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין, הוא הבטיח: "בפעם הבאה נגיע אליו".

* הצוואה מחייבת – בהלוויית "הרב" כהנא שר"י, צווח האספסוף "מוות לשמאלנים". בעבור בן גביר, זו צוואת מורו ורבו. את זה הוא מנסה ליישם בניסיונו להשתלט על המשטרה ולהפוך אותה למיליציה כהניסטית (מבחינתם המפגינים הם בהכרח "שמאלנים").

* קרן אור באפילה – כשמגיעה מחמאה לממשלה הרעה הזאת – אני שמח להחמיא.

שר החקלאות אבי דיכטר הוא חוויה מתקנת בהשוואה לשר החקלאות הקודם, פורר. פורר היה עוכר החקלאות. דיכטר אוהד, אוהב, מבין את החשיבות הלאומית של החקלאות ואינו שבוי בדוגמות ליברטריאניות. כל מי שאני מדבר אתו במגזר ההתיישבותי – ראשי מועצות אזוריות ומזכירי תנועות ההתיישבות מלאים שבחים לשר. גם שרת ההתיישבות אורית סטרוק זוכה לשבחים. גם היא אוהדת ההתיישבות.

* הערת שוליים קטנה – בפברואר 1973 חדר מטוס אזרחי לובי לשטחה של ישראל, עקב טעות בניווט. היה זה בתקופה שבה הטרור האווירי היה בשיאו – חטיפות מטוסים, פיצוץ מטוסים ועוד. בישראל הייתה כוננות עקב התרעה על כוונה לפוצץ בת"א מטוס תופת. לעבר המטוס הוזנקו מטוסי פנטום של חיל האוויר. הם הורו לטייס הצרפתי לנחות ברפידים. הטייס, מבוהל ומבולבל, לא הבין אותם והתנהג באופן מוזר ומעורר חשד. בהחלטה של שניות הורה הרמטכ"ל דוד אלעזר להפיל את המטוס. הייתה זו טרגדיה נוראה, שבה קיפדו את חייהם 108 אזרחים תמימים, נוסעי המטוס.

ישראל יצאה מגדרה בהבעת צער על מותם של חפים מפשע, אך סירבה בתוקף לקבל על עצמה את האשמה. הממשלה סירבה בתוקף, בצדק רב, להקים ועדת חקירה משפטית, על החלטה של שבריר שניה בתנאי אי ודאות קשים. היועמ"ש מאיר שמגר, לימים נשיא בית המשפט העליון, הסביר שהפעולה הייתה בהתאם לחוק הבינלאומי ואף הוא שלל ועדת חקירה ממלכתית.

במוסף "הארץ" התפרסם מאמר, במלאת חמישים שנה לאירוע, שהגחיך ותקף את הממשלה, את סירובה לקחת אשמה, את ה"צדקנות". ואף נאמר שצריך היה להדיח בעקבות האירוע את גולדה, דיין ודדו, ואז אולי הייתה נמנעת מלחמת יום הכיפורים.

אילו הייתה יושרה בלבו של הכותב, יעקב לזוביק, דווקא לא איזה שוקניסט אלא גנז המדינה לשעבר, הוא היה מציב סימן שאלה קטן על פסיקותיו הנחרצות או איזו כוכבית או הערת שוליים קטנה, במילים: 11 בספטמבר 2001.

* כל הכאבים מלבינים – כשהתחלתי ללמד פרשת השבוע בפנימיה החקלאית "אדם ואדמה", נאמר לי שאלמד בכיתת מאיר אריאל. כיתת מאיר אריאל? מה מתאים לי יותר. ומדוע היא נקראת כך? כיוון שעל הקיר יש כתובת גדולה ובה פסוק משירו הנפלא "באס בבלון": "כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת". זו אחת השורות האהובות עליי בשירתו. והיא כל כך מתאימה לכיתה בבית ספר חקלאי, כי אין כמוה לבטא מהות משמעותית בהוויית החקלאי; התלות שלו במזג האוויר.

השבוע, בשיעור על פרשת "ויקהל פקודי", לימדתי את שירו של מאיר אריאל "שיר התעסוקה", שנכתב בהשראת הפרשה, ודרך המסרים שלו בשיר, שהם פרשנות לפרשה, ניהלתי את הדיון על הפרשה ואיך היא מדברת אלינו.

והיה זה בעבורי ממש עניין מרגש – ללמד מאיר אריאל, בכיתת מאיר אריאל, כאשר אחת מתלמידותיי היא נכדה של מאיר אריאל, שעם אביה העליתי לפני שנים אחדות מופע משותף על מאיר אריאל ("מאיר לעולם כולו"), ועם התלמידים אני עובד בבקרים במטע, ובחוץ גשם כבד ניתך; הכל התנקז להתרגשות רבתי.

          * ביד הלשון

צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו – בנאומו לאומה, בו הציג את מתווה העם, ציטט הנשיא הרצוג את הפסוק: "צדק צדק תרדוף, בקש שלום ורדפהו".

מאיפה לקוח הפסוק הזה? אין פסוק כזה. זהו הלחם של שני שברי פסוקים.

"צדק צדק תרדוף" מופיע בדברים טז, כ. "בקש שלום ורדפהו" מופיע בתהלים לד, טו.

אז למה הפסוק הזה בשלמותו מוכר לנו?

כי את ההלחם הזה עשה מאיר אריאל בשירו "צדק צדק תרדוף", שפזמונו הוא:

צדק צדק תרדוף

בקש שלום ורדפהו

בקש שלום ורדפהו

צדק צדק תרדוף

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏5.2.23

* על פי כל גרסה – זו הפרת אמונים – בין אם נכונה גרסתו של עו"ד חימי שמדובר היה ברומן מתמשך ובין אם נכונה גרסתה של העו"דית שמדובר במעשה מגונה והטרדה מינית – הגשת מכתב ההמלצה היא הפרת אמונים. יתר על כן, הפרת האמונים חמורה אף יותר אם הייתה זו המאהבת שלו במשך שנים, והוא, כיו"ר לשכת עורכי הדין, תפקיד רב עוצמה והשפעה, החולש גם על נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים כתב מכתב המלצה (או בכיבוסית חוות דעת מקצועית) בלי שום גילוי נאות.

כמובן שיש הבדל עצום בין הגרסאות שלהם באשר לעבירת המין החמורה. אבל הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבורי באופן גס על פי שתי הגרסאות.

טענתו, שהעובדה שהעו"דית נפסלה כבר בראשית התהליך, מעידה שהוא לא פעל למענה, אינה מחזיקה מים. חומרת המעשה היא בעצם חוות הדעת. העובדה שההחלטה המקצועית של הוועדה הייתה לפסול אותה, אינה מעלה ואינה מורידה מחומרת ההמלצה.

גם אם נכונה טענתו של חימי שעיתוי הפרסום נועד לחבל בחלקו במאבק הציבורי נגד המהפכה המשטרית, היא אינה רלוונטית. מה שרלוונטי הוא השאלה האם עשה את המעשה או לא. נניח שאין תמימות בעיתוי הפרסום וסביר להניח שאין בו תמימות. אז מה? זה מכשיר את המעשה? אדרבא, מצופה מאיש ציבור לקחת בחשבון שמעשים פסולים שיעשה יצופו דווקא בעיתוי הפוליטי הכי לא נוח לו. אפשר לטעון שחשיפת העבירות שבעטיין הוגשו כתבי אישום נגד פואד בן-אליעזר שלושה ימים לפני התמודדותו לנשיאות הייתה מארב מתוכנן ובלתי הוגן. ואולי זה נכון. אבל אין בכך כדי להלבין את העבירה (יש לציין שפואד נפטר במהלך המשפט, כך שהוא נפטר בחזקת חף מפשע). כך גם התלונות על הטרדות מיניות שצצו באותו שבוע נגד סילבן שלום שהיה בין המתמודדים מולו בבחירות לנשיאות. וכך גם התלונה על עבירות מין שביצע אלוף (מיל') אורי שגיא, שצצה אחרי שהודיע על הצטרפותו לחיים הפוליטיים והתמודדותו מטעם מפלגת העבודה. ויש עוד דוגמאות רבות.

אין זה ראוי להשהות מידע על עבירה עד הרגע הזה ואפשר למצוא בעיתוי הפרסומים טעם לפגם ואקט פוליטי פוגעני, אך אין בכך כדי לעמעם כהוא זה את חומרת מעשיו של איש הציבור.

ובאשר להפרת האמונים – כדאי לזכור שתכנית ה"רפורמות" במערכת המשפט שהציע סמוטריץ' ערב הבחירות, כללה את ביטול עבירות המרמה והפרת האמונים, בהן נאשם נתניהו. כאשר עוכר המשפט יריב לוין הציג את המהפכה המשטרית, הוא הגדיר אותה כפעימה הראשונה של המהפכה. אין זה מן הנמנע, שלאחר השלמת הפעימה הראשונה, שתאפשר לרוב האוטומטי של הקואליציה להתגבר על כל פסיקת בג"ץ, ביטול העבירות הללו יהיה חלק מן הפעימות המושחתות הבאות. אם אין הפרת אמונים – אין כל עילה למנוע מראש לשכת עורכי הדין להמליץ על המאהבת הסודית שלו לשופטת.

* קונספירציית האתרוג – ההתנערות המוחלטת מחימי שאילצה אותו להתפטר מתפקידו בתוך פחות מ-24 שעות מאז החשיפה, מפריכה לחלוטין את תאוריית הקונספירציה המטורללת כאילו הוא התייצב נגד המהפכה המשטרית כדי ש"המערכת" תאתרג אותו.

ראשית, הנה, איש לא איתרג אותו. עובדה. להיפך. שנית, הטענה הזאת מציגה את חימי כמטומטם ואינפנטיל, שחושב שאם יתייצב נגד המהפכה מישהו יאתרג אותו. וחימי אינו מטומטם ואינו אינפנטיל.

אבל הקונספירציה תימשך. אם, למשל, יעמוד חימי לדין וייגזרו עליו מאסר עולם ועבודת פרך, דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה יטענו שבית המשפט הקל עליו, ואילו הוא היה "ימני" (אגב, הוא ימני, תומך ליכוד מוצהר, שמתנגד למהפכה המשטרית) בית המשפט היה גוזר עליו עונש מוות + עבודת פרך. מה שמוכיח שבית המשפט הוא חלק מ"דיפ-סטייט" הססססס00000מולני.

* המסר המשמעותי – המסר המשמעותי מפרשת חימי, היא שאיש ציבור שסרח מתפטר בתוך פחות מ-24 שעות. עוד לפני שהוא חשוד. זו צריכה להיות הנורמה הציבורית. קל וחומר מי שהוגש נגדו כתב אישום. על אחת כמה וכמה מי שהורשע בדין. 

* לינצ'וקרטיה – ב-1977 היו לראשונה בתולדות המדינה חילופי שלטון. אח"כ היו חילופי שלטון ב-1992, ב-1996, ב-1999, ב-2001, ב-2006 (ספק אם נכון להגדיר זאת כחילופי שלטון, אך בכל זאת קדימה החליפה את הליכוד בשלטון), ב-2009 וב-2021.

מעולם לא קרה ששלטון חדש עלה, ותרגם את המנדט שלו לייפוי כוח מטעם "רצון העם" לרמוס, לדרוס, להרוס, להחריב ולאבד כל מה שמפריע לו לשלוט ללא מיצרים.

ממשלת הדי-9 הדורסנית, שלוחת הרסן – אין לה אלוהים, אין לה מעצורים, אין לה קווים אדומים.

והכל בשם הסיסמה הפופוליסטית של "רצון הרוב". זו לא דמוקרטיה אלא לינצ'וקרטיה. בלינץ' הרוב רוצה להרוג את היחיד או המיעוט. רצון הרוב.

* הדי-9 דוהר – ממשלת הדי-9 ממשיכה ללחוץ על הגז. עוכר החינוך יואב קיש, שכבר הצהיר שהמשימה העיקרית שלו היא הגדלת התקציב למערכת החינוך האנטי ממלכתית והלא ציונית של החרדים, המחנכת להשתמטות, לבערות ולבטלה, הוציא הנחיה ז'דנוביסטית, שעל פיה יש צורך באישורו לכניסת פוליטיקאים להרצאות בבתי הספר. כלומר, שפוליטיקאי יחליט איזה פוליטיקאי כשר לפגוש תלמידים ואיזה לא.

יו"ר ועדת החוקה רוטמן יוזם חקיקה להגבלת זכות השביתה, שהיא זכות מוקנית בכל דמוקרטיה. אבל אחרי שיוחלט על פסגת התגברות אוטומטית של 61 ח"כים, לא תהיה בעיה לרמוס את זכויות האדם והאזרח, ולא יהי מי שיגן על האזרח ועל זכויותיו.

* מיתוס המחטף – אחד המיתוסים שמופצים בדיון על המהפכה המשטרית, הוא שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התקבל במחטף, במספר זעום של מצביעים, ברוב קטן של 32 נגד 21. כביכול, רוב הח"כים כלל לא נכחו ופתאום הייתה הצבעה. וכך השמאל כפה את רצונו על הרוב הגדול.

העובדה היחידה הנכונה במיתוס הזה היא שתוצאות ההצבעה היו 32 נגד 21. כל השאר חסר שחר.

הממשלה שהובילה את המהלך הייתה ממשלת הליכוד (ממשלת ימין מלא מלא היחידה עד הנוכחית) בראשות יצחק שמיר, עם שר המשפטים מהליכוד דן מרידור ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת אוריאל לין מן הליכוד. יש לציין שהחוק הזה מגלם את המאבקים של הליכוד ועוד קודם לכן של מרכיביו המרכזיים, תנועת החרות והמפלגה הליברלית (גם בגלגולה הקודם כציונים הכלליים) מאז קום המדינה. שלושת הח"כים הבולטים בניסיון לקדם את החוק הזה (בשמות שונים ובגלגולים שונים) היו מנחם בגין ובנימין הלוי מתנועת החרות ויצחק הנס קלינגהופר מן המפלגה הליברלית.

חקיקת חוק היסוד הזה הייתה מהלך משותף של הקואליציה והאופוזיציה. בהכנת קבלת החוק נערכו הרבה מאוד דיונים, הוא עבר תהפוכות רבות והיו בו פשרות בין עמדות שונות. אבל התוצאה הסופית הייתה מקובלת על רוב עצום של חברי הכנסת; כל הליכוד, כל מפלגת העבודה, שלוש המפלגות שהרכיבו את מרצ, צומת, חלק מן המפד"ל וחד"ש. בסך הכל – 95 ח"כים, ללא המפד"ל שהתפצלה. עם המפד"ל 96-97. רוב גדול ומוחלט.

למה מעטים כל כך הצביעו? כיוון שבדרך כלל, הצבעות שמשתתפים בהן ח"כים רבים הן או הצבעות בנושאים שבמחלוקת וכל קול חשוב, או הצבעות שנדרש בהן רוב מיוחד. אילו היה גיוס כללי, התוצאות היו כנראה 97:23.

ביום ההצבעה (או אולי למחרת), היו פריימריז במפלגת העבודה, שלה היו 39 ח"כים וכולם היו עסוקים בפריימריז ולא נכחו במליאה. ובכלל, ח"כים לא מיהרו להצביע על חוק שהתמיכה בו רחבה כל כך והעברתו בטוחה. לעומת זאת, המתנגדים ערכו גיוס כללי, כי טבעו של מיעוט הוא הרצון להשמיע את קולו. ובסופו של דבר, מיעוט המשתתפים מבין תומכי החוק הניב הישג משמעותי למתנגדים – הם הצליחו להעביר ברוב של 27:26 הסתייגות שמחקה מן החוק את הסעיף על פיו ניתן לשנותו רק ברוב של 61 ח"כים.

בסך הכל, העובדה שחוק יסוד חשוב כל כך עבר במספר נמוך כל כך של מצביעים הוא תעודת עניות לכנסת. זאת, לא כיוון שמישהו יכול היה להעלות על דעתו שיום יבוא ויקומו שרלטנים שימציאו את נראטיב ה"מחטף", אלא פשוט כי הצבעה על חוק כזה צריכה להיות אירוע חגיגי שכל הח"כים מתכנסים לדון בו ולהצביע עליו. אבל לא היה כל מחטף והרוב שתמך בחוק היה עצום.

* אגדת המהפכה החוקתית – אגדה נוספת הנוגעת לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, היא שהח"כים שהצביעו עליו לא ידעו שהוא במעמד של חוקה, ולמעשה אהרון ברק על דעת עצמו הפך את החוק לחוקה, וזו "המהפכה החוקתית".

גם הטענה הזו אינה נכונה. כל חוקי היסוד הם פרקים בחוקה. בכנסת הראשונה הייתה מחלוקת האם לחוקק מיד חוקה. בסופו של דבר התקבלה "פשרת הררי", איש המפלגה הפרוגרסיבית (לימים ל"ע), לבנות את החוקה נדבך על גבי נדבך באמצעות חוקי יסוד. בדיוק כפי שחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום), למשל, הוא פרק בחוקה וכך גם חוק יסוד: משאל עם, חוק יסוד: הממשלה וכו'. לכן, אין שום צורך להכריז עליו ככזה – הוא כזה מעצם היותו חוק יסוד.

זה נוסח החלטת הכנסת הראשונה, שאימצה את פשרת הררי (13.6.50): "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה".

* לא לעולם חוסן – כאשר יש מיגרנה, לא כורתים את הראש. אבל צריך לטפל במיגרנה.

משמעות המהפכה המשטרית היא לכרות את הראש ולכן יש לסכל אותה. אבל הכחשת המיגרנה מתעלמת מכך שהזנחתה הביאה למזימה לכריתת הראש.

בלי האקטיביזם השיפוטי והסירוב לכל בחינה עצמית של בג"ץ, לא היינו מגיעים למצב שחצי העם תומך בתכנית שמשמעותה היא ביטול הרשות השופטת והכפפתה לממשלה, שגם כך שולטת בכנסת. בלי המישפוט של החברה הישראלית, לא היינו מגיעים למצב שניתן לשכנע חצי עם בקונספירציות מטורללות על "תפירת תיקים", כביכול.

אין ספק שאהרון ברק הוא גאון משפטי בקנה מידה עולמי, אולם עמדותיו הקיצוניות ויהירותו, שבאו לידי ביטוי בסלוגנים נוסח "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם להסתער משמאל או מימין היא שפיטה" וכו', הביאו אותנו למצב הנוכחי. השיא, או השפל, של היהירות הזאת, הייתה התנגדותו של ברק לצירופה של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון, שאף היא גאון משפטי לא פחות ממנו, ואף היא מנהיגה משפטית וציבורית לא פחות ממנו, לבית המשפט העליון. הוא שלל את מינויה בטענה ש"יש לה אג'נדה", אך המשמעות של דבריו הייתה, שהאג'נדה שלה שונה משלו. הוא רצה בית משפט חד-אג'נדאי. מה שנחוץ היה דווקא בית משפט פלורליסטי, רב אג'נדאי, שיש בו שני מנהיגים דגולים כמו ברק וגביזון. ההתנהלות הזאת חוללה את אי האמון של רבים בציבור במערכת המשפט, מה שהקל על שרלטנים מושחתים להסית את הציבור נגד המערכת ולגרום לחלקים רחבים ממנו לתמוך במהפכה המשטרית המסוכנת.

במשך שנים יצאתי נגד הקו הזה והזהרתי – לא לעולם חוסן. זה יתהפך עליכם.

חיפשתי מאמרים שכתבתי בזמן אמת בעד מינויה של גביזון, ועוד לא מצאתי. אבל מצאתי שני מאמרים שכתבתי מאוחר יותר. האחד, ביום כניסתה של דורית בייניש לתפקיד הנשיאה, שבו קראתי לה לשנות את הדרך. "פתחי חלון", הייתה כותרת המאמר.

המאמר השני הוא משנת 2016. כותרתו היא "לא לעולם חוסן". גיגלתי את הכותרת לצד שמי, בהנחה שאגיע למאמר בעד מינויה של גביזון. אך המאמר, שפורסם ב"ישראל היום", שהזכרתי בו גם את סוגיית גביזון, עסק דווקא בניסיון בוטה, אם כי מתון מאוד יחסית למהפכה המשטרית, של איילת שקד להשתלט בכוחניות על הוועדה לבחירת שופטים. שוב הזהרתי – "לא לעולם חוסן". זה יתהפך עליכם. באותו מאמר העליתי על נס את השינוי שהוביל גדעון סער, שפתר את בעיית הוועדה למינוי שופטים. קראתי לאיילת שקד לא להרוס את המבנה המושלם שנוצר. אין לי ספק, שאחרי התיקון של סער, גביזון הייתה מתמנה לבית המשפט העליון. ואכן, בעקבות התיקון, נוצר הרכב מאוזן מאוד לבית המשפט העליון, בין אקטיביסטים לשמרנים. כפי שהוכח בבג"ץ דרעי, גם השמרנים אינם אומרי הן של השלטון ואינם מכשירי שחיתות. לכן ממשלת הדי-9 רוצה לעקור הכל מן היסוד ולמנות בעצמה אומרי הן ומכשירי שחיתות.

התיקון בוועדה למינוי שופטים, הוא המופת לאופן שבו צריכה להיעשות רפורמה קונסטרוקטיבית בהסכמה. זה מה שנחוץ היום, במקום הדורסנות הכוחנית, והלוואי שהנשיא יצליח להוליך מהלך כזה.

וגם לממשלת הדי-9 אני אומר: לא לעולם חוסן. בסופו של דבר, זה יתהפך עליכם.

* מקלות בגלגלי הדי-9 – התכנית לסגירת תאגיד השידור הציבורי הוקפאה.

מעבר לבשורה המצוינת בפני עצמה לעיתונות החופשית, ליצירה הישראלית, לחופש הביטוי ולדמוקרטיה, זה סימן שאפשר לתקוע מקלות בגלגלי הדי-9 ולעצור את דהירתו המטורפת. זה סימן שהממשלה נלחצת מהמאבק. כך היה גם בביטול ההתנקשות במיזם שבת ישראלית בעקבות הביקורת הציבורית.

זה סימן מעודד למאבק במהפכה המשטרית. הוא יכול להביא את הממשלה להקפיא את המהלך ההרסני ולהיכנס להידברות אמתית, ליצירת רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט, בהסכמה רחבה.

* לעצור אותו מיד – אל"מ (במיל') זאב רז: "יש להחיל דין רודף על נתניהו. חובה להרוג אותו, את כל שריו ואת כל עושי דברו אם הרפורמה תעבור".

זאת הסתה נוראה לרצח.

את האיש צריך לעצור מיד בחשד להסתה לרצח.

שום דבר לא יכול להצדיק את הזוועה. גם לא עברו המפואר של אחד ממפקדי הפצצת הכור העיראקי. עם כל הכבוד לעברו, מסתבר שהוא קורץ מהחומר של יגאל עמיר. דודו, נחמן רז, המחנך והמנהיג הקיבוצי הדגול מתהפך בקברו.

* שערוריה באל-על – אם נכונה הידיעה על סירובם של טייסי אל-על להטיס את רוה"מ לצרפת, זו שערוריה.

סירוב להטיס כל אדם הוא חמור, אבל סירוב להטיס את ראש הממשלה, היוצא לשליחות מדינית בחו"ל, חמור שבעתיים.

גם במאבק הצודק ביותר, יש קווים אדומים, יש כללי משחק. אין טעם למאבק על הדמוקרטיה בדרכים בלתי דמוקרטיות.

מי שלא מתאים לו להטיס את רוה"מ – שיתפטר.

בינתיים דוברת "אל על" הכחישה את הסיפור. אני מקווה שדבריה נכונים.

* צ'רצ'יל דה-לה-שמאטה – אהוד ברק נהג בדרכו הידועה לשמצה של יאיר נתניהו: פרסם ציוץ השמצה מכוער ואלים, ואחרי שהבין שעבר מספיק זמן והאנשים קלטו את המסר והעבירו אותו הלאה – מחק אותו. אפילו מלמל איזו "התנצלות" דחוקה.

ברק תקף בחריפות את הנשיא הרצוג, הפועל לקדם הידברות ופשרה שתמיר את המהפכה המשטרית ברפורמה קונסטרוקטיבית. הלוואי שיצליח. ברק הציג אותו כבן דמותו של צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה שחתם על הסכם כניעה עם הנאצים ערב מלחמת העולם השניה.

כאשר מישהו מכונה צ'מברליין, האסוציאציה המיידית היא שהוא צלע במשולש. הצלע השניה היא מי שצ'מברליין נכנע לו, בעצם הנכונות לשאת ולתת אתו ולהגיע אתו להסכם. ברק אינו מתכוון, כמובן, לערפאת. עם רב המרצחים אין בעיה לנהל מו"מ ולעשות עסקים. הרי ברק עצמו זחל על גחונו לרב המרצחים עם הצעות מופקרות, שניתצו את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר, כמו על ירושלים השלמה ובקעת הירדן. כזכור, לא שלום הוא הביא אלא מתקפת טרור שלא הייתה כדוגמתה, שגבתה חייהם של יותר מאלף ישראלים והפכה את החיים במדינה לסיוט. הצלע השניה במשולש צ'מברליין היא היטלר. אם הרצוג הוא צ'מברליין, נתניהו הוא בן דמותו של היטלר. אתו, בניגוד לערפאת, אסור לנהל מו"מ. כל מו"מ עמו, מעצם קיומו, הוא כניעה. הצלע השלישית היא צ'רצ'יל, המנהיג הדגול שינהל את המערכה באויב הטוטלי.

אז מיהו צ'רצ'יל במשוואה של ברק? ודאי שלא לפיד וגנץ שפועלים גם הם, כל אחד בדרכו, לפשרה. צ'רצ'יל הוא כמובן אהוד ברק. או כפי שכתב במאמר ב"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, "אסתר חיות ואנוכי". כמובן שהאסתר חיות הוזכרה לצאת ידי חובה.

את חיציו ברק אינו מפנה למהפכה המשטרית אלא לרעיון הפשרה, כי הוא מאיים עליו יותר מהמהפכה. פשרה תשים קץ למאבק, שעליו בונה צ'רצ'יל דה-לה-שמטה את הקמבק המנהיגותי שלו.

* אין קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ  – בכתבה באחד הערוצים על מחאת ההיי-טק, רואיין אחד ההיי-טקיסטים הבכירים, תום לבנה, ואמר: "הדבר הכי נכון לעשות, שאני אעשה ואני גם קורא לאחרים לעשות, הוא לעזוב את הארץ" (הציטוט הוא מהזיכרון).

אם אלה פני המחאה – זו לא המחאה שלי. אני מתנגד בכל ישותי למהפכה המשטרית, אך מחאה המטיפה לירידה מהארץ, גרועה בעיניי יותר מכל מהפכה משטרית. אני יכול לקבל ביקורת על מדיניות זו או אחרת מתוך הבעת חשש שהיא עלולה להביא לירידה. אבל בשום אופן לא הצדקת ירידה. בשום אופן לא עידוד ירידה ובטח לא הטפה לירידה.

אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת. והיא בוערת. אבל אין לי ולעולם לא תהיה לי אחרת. שאלה שנשאלתי: ואם החרדים יעלו לשלטון ויכפו כאן מדינת הלכה? זה קו אדום שיצדיק ירידה מן הארץ? תשובתי היא שאין שום קו אדום שמצדיק ירידה מהארץ. כשאבא שלי עלה לארץ היה כאן שלטון זר. אני אשאר בארץ גם אם יהיה כאן שלטון זר וגם אם יהיה כאן שלטון שבעיניי הוא לא לגיטימי. אם יהיה ניסיון לכפות מדינת הלכה, לא אציית לחוקי הממשלה, אך לא ארד מהארץ. אם מדינת ישראל תבטל את הגדרתה כמדינה יהודית – לא אראה בה מדינה שלי. לא אציית לחוקיה, לא אשלם לה מיסים. אך לא ארד מהארץ. אם אויב יכבוש את הארץ, אלחם נגדו בכל מחיר, אך לא ארד מן הארץ.

כתב מורנו ורבנו א.ד. גורדון לפני 110 שנים: "אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מלבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו".

כאשר הוא כתב זאת, הטורקים שלטו בארץ. והוא אמר שראוי לעלות לארץ ולחיות בה אפילו כדי לחיות את חורבנה עם הצער והגבורה שבחורבנה. היום אנו חיים במדינתנו בארצנו, והאנשים המצליחים ביותר, העשירים ביותר, המפונקים ביותר, מרשים לעצמם לא רק להצהיר שירדו מהארץ אלא להטיף לירידה מהארץ?!

לא יהי חלקי עמהם.

מה הפלא שרוגל אלפר כבר פרסם פשקוויל אהדה והערצה, מגדיר אותו מנהיג וגנרל בקרב וטוען שתום לבנה אחד שווה יותר מ-150,000 מפגינים ומה שדרוש לנו הוא עוד 10 טייקונים שינהגו כמוהו.

* שורשי עד – בהספד שכתבתי על אמי, לאחר פטירתה ב-1988, כתבתי: "הערך של אהבת העם והארץ היה הערך המרכזי שגדלנו עליו… ברור, שמי שגדל בבית הייטנר – לעולם לא יעלה בדעתו, ולו הרהור קל שבקלים, על ירידה מהארץ".

את הערכים האלה, שעליהם גדלתי, הנחלתי גם לילדיי. ואני מקווה ומאמין שהם יעברו הלאה, לדורות הבאים.

הורינו עלו ארצה כדי לשים קץ לתופעת היהודי הנודד, חסר השורשים, הנע והנד והזר בכל מקום. הם עלו ארצה כדי לטעת שורשי עד במולדת.

בעבורי, אין שום סיבה בעולם שתצדיק ירידה מהארץ. ואם אפשר להתייחס בסלחנות לאדם שכשל ובחר לרדת מהארץ, אין סליחה ואין מחילה למי שמטיף לירידה מהארץ והופך את הירידה מהארץ לאידיאולוגיה.

איום בירידה במסגרת מאבק פוליטי הוא לא לגיטימי (והוא גם לא חכם כי הוא ישיג תוצאה הפוכה), כי הוא נושא מסר של ישראלים על תנאי. איזה מין מאבק זה של ישראלים על תנאי? מה, אני ישראלי רק כשדעותיי מתקבלות?! זה המסר שלי לציבור – קבלו את דעותיי, ולא – אנטוש?

כשהמסר הזה בא מאליטות כלכליות, הוא מעורר סלידה שבעתיים. כאשר אליטות כלכליות מוכנות להפשיל שרוולים למען מאבק על פני המדינה – הדבר ראוי לשבח. כך מצופה מאליטה משרתת. אבל כאשר האליטה מאיימת בירידה או בהוצאת כספיה מהארץ ואף מוציאה אותם בפועל – היא היפוכה של אליטה משרתת. היא אליטה מפונקת, אגואיסטית, שבועטת בחברה שמתוכה נבנתה והגיעה לאן שהגיעה, ומפנה לה עורף.

כאשר נגיד בנק ישראל מזהיר מפני ההשלכות הכלכליות המסוכנות של המהפכה המשטרית, הוא מבצע את תפקידו. אם לא יעשה זאת, ימעל בתפקידו ולא יהיה ראוי לו. גם האזהרות של הנגידים בדימוס ושל מאות הכלכלנים הבכירים חשובות מאוד.

אבל כאשר הראשונים להוציא את כספם החוצה הם ישראלים – הם ראויים להוקעה. ברגע שהטייקונית עינת גז מיהרה להוציא מישראל את כספי החברה שלה, היא איבדה את לגיטימיות השמעת הקול שלה בדיון הציבורי. ברגע שהטייקון תום לבנה קרא לרדת מהארץ, בכלל לא משנה מה דעתו בענייני החברה שהוא הפנה לה עורף.

אין לנו ארץ אחרת!

* נותנים שכר אניה לבוא תרשישה – חדשות ערוץ 12 הציגו כתבת מגזין על תופעה מדאיגה של ירידה לקפריסין. הערוץ לא המציא את התופעה אלא דיווח עליה. אין לי ביקורת על עצם הדיווח. הביקורת שלי על הכתבה, היא שהיא עשתה גלוריפיקציה של הירידה.

אף יורד לא נשאל ולו שאלה קלושה שהוזכרו בה מילים כמו: "מולדת", "גולה", "שורשים", "היהודי הנודד", "פטריוטיות", "מחויבות", "ציונות", "ירידה". המילים הללו חסרות משמעות, כנראה. דיברו אתם רק על ההצלחה, הנהנתנות, והכתבה הייתה מנקרת עיניים ומציגה בהערצה את האנשים החכמים שיודעים מה טוב. ולמרבה האירוניה הכתבה דיברה על "קיבוץ" ישראלי בקפריסין ועל "התנחלות". כפי שכתבת גלוריפיקציה ליורדים ליוון במוסף "הארץ" לפני שבועות אחדים כינה אותם "חלוצים.

בי זה עורר קבס.

משפחה אחת סיפרה שהחליטה לברוח מהטילים. מה שהזכיר לי דברים של מורנו ורבנו ברל כצנלסון, במאמרו המכונן "עדות לדור", אותו כתב בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, כאשר היישוב היהודי בא"י וכל יהודי בארץ עמדו בפני איום חמור לאין ערוך יותר ממתקפות הטילים, שרובם מיורטים בידי "כיפת ברזל": "בתולדות ישראל רבים היחידים אשר ביקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באניה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אניה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאות בהתעלמות מגורל עם. איזהו גיבור? לא הבורח מן הגורל, אלא הכובש אותו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו".

לזכותו של הערוץ יש לציין, שהכתבה הבאה, שעסקה בשיר "חי" הייתה ציונית ופטריוטית מאוד.

* רפורמת הפיתות – אחרי הפצצת חיל האוויר בעזה, המחבלים שבו וירו, ללא תגובה.

חוזרים למדיניות ה"הכלה"? או שהתגובה הישראלית היא רפורמת הפיתות של בן גביר?

* הכהניסט מלבה את הטרור – מה קל יותר לדמגוג פופוליסט מאשר לשלהב את הרוחות בנושא "תנאי המחבלים האסירים"? מי שמביע התנגדות מיד מוקע כ… על מי אתה מגן? על מחבלים ארורים? וכו'.

ובכל זאת, הבה נשאל את עצמנו שתי שאלות: א. האם פגיעה בתנאי העצירים תרתיע ותצמצם את הטרור? התשובה: חד משמעית לא. ב. האם היא תלבה את הטרור ותביא להסלמתו? התשובה: חד משמעית כן.

האם תאוות הנקם והשנאה מצדיקה פגיעה בביטחון ישראל, דרבון הטרור והסלמתו?

כל האובססיה הפופוליסטית הזאת על תנאי המעצר חסרת שחר. שלילת חירות היא עונש כבד ביותר. לחיות מאחורי סורג ובריח עשרות שנים, זה עונש קשה ביותר. ובמקרה של מחבלים, מדובר במאסר ללא חופשות וללא ביקור משפחות.

אז מה הקשקוש האובססיבי בשאלה האם אופים להם פיתות טריות? מה כל הקשקוש הזה על "בית הבראה"? ואם נכביד את עולנו – זה יספק את הציבור שבן גביר מסית? ואם הם יקבלו לחם ולא פיתות, אי אפשר יהיה לצרוח: למה הם מקבלים לחם? מה, זה בית הבראה? למה הם מקבלים לחם בלי עובש? למה הם מקבלים מים? אין לזה סוף.

שיהיה ברור. הצעדים של בן גביר יביאו ליותר טרור, ליותר פיגועים, ליותר הרוגים, ליותר שכול, ליותר יתמות, ליותר אלמנות, ליותר סבל. לנו, לישראלים, ליהודים.

אגב, נתניהו יודע ומבין זאת. לא בכדי, בכל שנות שלטונו הוא לא הלך למקומות האלה. וגם היום אני בטוח שהוא ינסה איכשהו לרסן קצת את החוליגן הכהניסט. אבל הוא שבוי בידיו, ולכהניסט אין אלוהים. הוא לא רואה בעיניים.

* ממשיך לפגוע בביטחון ישראל – אפיית הפיתות בבתי הכלא נועדה למנוע הברחות מהכלא ואליו, והיא גם חוסכת 1.5 מלש"ח בשנה. אבל החוליגן הכהניסט שיצא בפסטיבל מחולות על כל דם יהודי שנשפך ומכר מקסם שווא שאם רק יבחרו בו ייפסק הטרור, צריך להראות איזה הישג. אז מה יותר פופוליסטי מאשר להראות שהוא פוגע בתנאי המחבלים בכלא. זה יפגע בביטחון ישראל? מה אכפת לו? הרי משחר נעוריו הוא פוגע בביטחון המדינה. הרי בשעה שבני גילו חירפו את נפשם על הגנת המולדת, הוא הפך דוכנים של ערבים בחברון, הפריע ללוחמי צה"ל במילוי תפקידם, התעמת עם המשטרה, ארגן עליות לרגל למוזילאום המשוקץ של המחבל רוצח ההמונים גולדשטיין, תלש את הסמל ממכונית ראש הממשלה והבטיח שבפעם הבאה "נגיע גם אליו", מה שאכן קרה. שר בממשלת ישראל…

* חוק הרדיקלים השלובים ובן בריתו הלא-מפתיע של אבי מעוז – חוק הרדיקלים השלובים מחבר את גדעון לוי לרדיקלים מימין ביותר ויותר נקודות מפגש. שנאתו היוקדת לשמאל הציוני, שגרם בעיניו לפשע הנורא נגד האנושות – הקמת מדינת ישראל, גורם לו להעריץ את נתניהו, הנמסיס של השמאל הציוני ולאתרג את שחיתותו. גם הוא נוהג על די-9, גם אם די-9 של נייר, לרמיסת בית המשפט העליון השנוא עליו, בטענה שהוא המכשיר הגדול של אקיבוש, ה"אפרטהייד" והביטוי התורן "עליונות יהודית" והוא השכפ"ץ של קלגסי צבא אקיבוש הישראלי. וכמו הקיצונים שבחרד"לים, כמו אבי מעוז ושות', גם הוא נאבק נגד שירות בנות כלוחמות בצבא השנוא של המדינה השנואה. בפשקוויל האחרון הוא מתחרע בקצינה בדרגת סא"ל, שהשתתפה באטימת ביתו של המחבל שרצח 7 ישראלים, שבפשקוויל הקודם הוא הביע תמיכה נהלבת במעשהו, כי לא הייתה לו ברירה לנוכח פשעי אקיבוש וכי הוא בסך הכל רצח "מתנחלים" בירושלים, והרי ידוע שהם בני-מוות (כאילו אינו תומך בפיגועים רצחניים בתוך הקו הירוק). הוא כתב נגד השתתפות נשים בפשעי המלחמה, ואטימת ביתו של המחבל היא פשע מלחמה. הוא השתלח באורנה ברביבאי שהעלתה בגאווה סרטון של הקצינה בפעולה, והביע בוז לפמיניזם שדורש שוויון בקלגסות והשווה אותו לדרישה לשוויון לנשים במשפחות פשע.

* ניקי היילי לנשיאות – שמחתי לשמוע על החלטתה של ניקי היילי להתמודד לנשיאות ואהיה מאושר אם היא תיבחר.

היילי היא ציונית בכל רמ"ח ושס"ה, אוהבת את ישראל ונלחמת נגד אויבי ישראל. כשגרירת ארה"ב באו"ם, היא פעלה למען ישראל לא פחות משגריר ישראל.

הנשיא הפרו-ישראלי ביותר שהיה עד כה היה טראמפ. אך טראמפ היה בור בכל הנושא הישראלי עד בחירתו לתפקיד, ולא היה עומק לאהדתו. היא הייתה יותר כדי לרצות את האוונגליסטים שתמכו בו. יתר על כן, מדובר היה באיש מפוקפק, בלשון המעטה, ועל כן, על אף שביעות הרצון הרבה מתמיכתו בישראל וההחלטות הפרו-ישראליות ההיסטוריות, לא היה מדובר באדם שאנחנו יכולים להתגאות באהדתו אלינו.

לא כן היילי. היא רחוקה מהטירוף הטראמפי ומכל תכונותיו האיומות. להיפך, היא דמות חיובית ביותר. בניגוד לטראמפ, היא רחוקה מכל מה שמריח גזענות. כמושלת קרוליינה הדרומית, היא הורתה להסיר את דגל הקונפדרציה (הדגל של המדינות שדגלו בעבדות, שעד היום פופולרי בקרב הימין באותן מדינות) מבית הממשל, בניגוד לדעת הקהל הימנית במדינתה וחרף מחאותיו.

תמיכתה בישראל נובעת מהיכרות מעמיקה עם הציונות, עם ישראל ועם הסכסוך הישראלי ערבי, והיא נובעת מאמונתה בצדקתנו. כמושלת היא הייתה הראשונה שהובילה את מדינתה לחקיקה שהוציאה את BDS אל מחוץ לחוק. כחברת בית הנבחרים הייתה מראשי המבקרים את מדיניותו המזרח תיכונית של אובמה ובפרט את הסכם הגרעין האיראני. וכאמור, כשגרירה באו"ם היא נשאה את דגל התמיכה בישראל.

הגיעה השעה שאישה תנהיג את ארה"ב ותישא בתפקיד הרם בעולם. הלוואי שתהיה זו ניקי היילי.

* הוא ייצג אותנו? – על פי פרסום בוויינט, ראש הממשלה שוקל למנות את חבר הפרלמנט הצרפתי עד לאחרונה, מאיר חביב, לשגריר ישראל בצרפת.

חביב הודח השבוע מחברותו בפרלמנט, בשל עבירות על חוקי הבחירות. בנוסף לכך, מתנהלת נגדו חקירה בחשד לשחיתות. זה מי שצריך לייצג את ישראל בצרפת? הוא האיש שיפתח דלתות בעבורנו בממשל הצרפתי?

אגב, גם אם היה מדובר באדם הגון וישר שלא דבק בו רבב – את ישראל צריך לייצג אזרחי ישראלי תושב ישראל. חביב אמנם אזרח ישראלי, לצד אזרחותו הצרפתית, אבל הוא קודם כל צרפתי, חי בצרפת ועד לשבוע שעבר היה חבר בפרלמנט הצרפתי.

אני מקווה מאוד שהידיעה אינה נכונה. אבל היא גם יכולה להיות בלון ניסוי, ולכן חשוב להגיב כלפיה בשלילה.

* אתגר החיבור – יש מכנה משותף לחלק ניכר מן הפעילות הציבורית שלי.

יו"ר מדרשת השילוב – מכינה קדם צבאית מיוחדת במינה, במתכונת של ישיבה, המורכבת מבנות ובנים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני; שנועדה להכשיר אותם כתלמידות ותלמידי חכמים וכהנהגה רוחנית בעם ישראל.

מלמד שיעור פרשת השבוע בפנימיה החקלאית "אדם ואדמה" באורטל, שהיא פנימיה משותפת לבנות ובנים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני. אני גם עובד אתם במטע, ורואה בכך שליחות חינוכית לא פחות מאשר חקלאית.

חבר בית המדרש הגלילי-גולני "מעגלים" והמנחה שלו. בית מדרש של לומדות ולומדים, חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני.

חבר מנהלת היישוב הצעיר רמת טראמפ בצפון הגולן; יישוב מעורב של חילונים ודתיים וכל הרצף הדתי-חילוני. קהילה כפרית מעורבת אינה דומה לעיר שחיים בה חילונים ודתיים. בעיר מדובר בשכנות. בקהילה מדובר בשותפות חיים, שותפות תרבותית, חינוכית וקהילתית.

חבר בצוות ההיגוי של תכנית "חולקים" המשותפת למרכז הקהילתי גולן ולמתנ"ס קצרין, העוסקת בהידברות בין חלקי החברה בסוגיות המחלוקת בחברה הישראלית ובגולן.

כל הפעולות הללו עוסקות בחיבור בין חילונים ודתיים. אני רואה בשסע ההולך ונפער בין חלקי העם את האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית. רבים מהקרעים, כמו סביב המהפכה המשטרית, הם במידה רבה תולדה של השסע הזה ושל אי האמון בין חלקי העם. הפתרון לשסע הוא חיבור. האתגר הוא יצירת החיבור. אני מאמין ביכולת לחולל שינוי באמצעות פעולות קטנות שצומחות בשטח, מלמטה, גם כאשר הרוח הנושבת מן ההנהגה הלאומית הפוכה. אני חש שליחות קדושה בעשיה הזאת.

ביום ראשון, ערב טו בשבט, אנחה סדר טו בשבט משותף של אורטל והיישוב הדתי אלוני הבשן. יחד אתי ינחה את האירוע הארכיאולוג ד"ר ערן מאיר מאלוני הבשן. האירוע יתקיים באורטל. זה עוד נדבך באותו מהלך.

* המוהיקני האחרון – 24 ספרים כתב פרופ' שבח וייס – יו"ר הכנסת, השגריר בפולין, יו"ר יד-ושם. בצעירותו הוא היה חידונאי ידוע, וספריו הראשונים היו ספרי חידות ושעשועונים. רוב ספריו היו במדע המדינה, בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל ובפוליטיקה מוניציפלית.

אני רוצה להזכיר ספר אחד, שאני מזדהה עמו מאוד. ספר משנת 1991, שנקרא "ההסתדרות בין עבר לעתיד". וייס היה מאחרוני המוהיקנים של חברת העובדים וההסתדרות הכללית כתנועה חברתית וולונטרית החובקת חיי אדם וקהילה. הוא היה מאחרוני האידיאולוגים של תנועת העבודה הציונית. בספר זה, שהוא קובץ מאמרים שלו בנושא ההסתדרות, בימים שבתוך מפלגת העבודה הופנה עורף לרעיונות תנועת העבודה, שלוש שנים לפני מהפכת חיים רמון שמוטטה את ההסתדרות הכללית והפכה אותה לאיגוד עובדים בלבד, ברוח הטרייד-יוניוניזם שהיה נלעג בתנועת העבודה, ניסה וייס לצייר תמונה עתידית של תנועת העבודה הציונית, היונקת מיסודות העבר שלה ומתאימה אותם לאתגרי המחר. כמה עצוב שקולו נותר כמעט בודד וחסר השפעה.

וייס היה מודע לזרמים במפלגת העבודה המתכחשים לערכי תנועת העבודה, אך כאופטימיסט חשוך מרפא הוא סירב להשלים אתם. כותרת המאמר הראשון בספר היא: "ההודעה על מותה הייתה מוקדמת מדי".

להלן ציטוטים אחדים מן הספר: "חברת העובדים הפכה בשנים האחרונות לשק איגרוף לישראלים רבים, בהם גם חברי תנועת העבודה. המשבר הכלכלי, הניהולי והחברתי שפקד אותה, הסעיר את דעת הקהל. סביב המשבר הזה התפתח פולקלור של כישלון סוחף, שכמו כל פולקלור, יש בו גרעינים עובדתיים ודמיון ססגוני המשמשים בערבוביה. כאשר הונחה אבן הפינה לבנייני הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב בתל-אביב, בראשית שנות ה-50, אמר ישראל גלילי, כי 'בתים גדולים מטילים צל גדול'. הפן הפילוסופי והפסיכולוגי של האמירה הזאת מייצג ודאי את הבעייתיות של חברת העובדים. כאשר הניחו את אבן הפינה למבנה החברתי והכלכלי הייחודי הזה, היו מייסדי חברת העובדים חדורי אמונה בצדקת ערך השוויון וחרתו להגשמתו המלאה, בדרך אנושית, וולונטרית ודמוקרטית. ברטרוספקטיבה היסטורית קשה לתאר את בניין הארץ והקמת המדינה, ללא התרומה הסגולית של תנועת העבודה וחברת העובדים כמנוף ביצוע".

הספר נכתב אחרי נפילת בריה"מ והגוש הסובייטי. החדשות הנפלאות הללו היו עשויות להיות קן הפריצה של רעיונות הסוציאליזם הדמוקרטי, הוולונטרי, הקהילתי, ההומניסטי – היפוכה של הרודנות הקומוניסטית המרושעת. זו הייתה כוונתו של מחולל הפרסטרויקה והגלסנוסט מיכאיל גורבצ'וב. אך את החלל תפס דווקא גל קפיטליסטי אכזר וחזירי. הוא שתף גם את מפלגת העבודה ואפילו את התנועה הקיבוצית. שבח וייס התריע מפני הגל הזה וניסה בספרו להציב חלופה של סוציאליזם דמוקרטי. "תפילת האשכבה לקומוניזם, אסור שתיהפך למצעד ניצחון של קפיטליזם ציני, אלא כביטוי לניצחונו של הסוציאליזם הפרלמנטרי, הקונסטיטוציוני, המתחרה בתוך חברה חופשית ובכלים של חברה חופשית על השלטון ומשתמש בשלטון כבמנוף לטיפוח חברה אנושית וצודקת יותר". הוא העלה על נס את העליה הגדולה מבריה"מ וקרא לקיבוצים ולמושבים להירתם לקליטה ההמונית כדי להציג להמוני העולים קליטה מהסוג השיתופי, המעלה על נס את ערכי הצדק החברתי.

יהי זכרו ברוך!

* גלגולו של ספר – לפני שנים אחדות נעלם לי ספרו של הרב יואל בן נון "נס קיבוץ גלויות"; ספר שאני אוהב מאוד וגם חוזר אליו ומצטט מתוכו. ביום חמישי קיבלתי טלפון מפתיע מאדם שאיני מכיר. הוא אמר שהתגלגל לידיו הספר הזה והיה כתוב עליו השם הייטנר, והוא התעניין אם הספר שייך לי. כשהשבתי בחיוב הוא אמר לי שאחותו מתגוררת בגולן והוא ידאג שהספר יחזור אליי.

כל הכבוד לו! איך הספר התגלגל לידיו? חידה.

זה נשמע כמו נס קיבוץ גלויות של הספר.

כנראה שעליי לחזור למנהגי הישן, לכתוב את שמי על כל ספר.

          * ביד הלשון

תשבחת – "תשבחת בצלחת" היא ביטוי שאני זוכר מטו בשבט בילדותי. אמי נהגה לכנות כך את הגשת הפירות היבשים. אלה ראשי תיבות של תאנים, שקדים, בוטנים/בננות, חרובים ותמרים. כמובן שלרוב היו גם פירות נוספים, ובוודאי צימוקים. אך היא קראה לכך תשבחת. מעבר לראשי התיבות, יש כאן הטיה של השורש שבח, כלומר הביטוי נועד לשבח את פירות ארץ ישראל.

כיוון שלא נתקלתי בביטוי הזה מלבד בבית ילדותי, לא ידעתי אם זה מושג כללי או מילה מקורית של אמי. לשם כך פניתי לידידי הרב פרופ' גוגל. מצאתי שתי תוצאות, ללמדך שאין זה ביטוי נפוץ, אך הוא קיים ואינו המצאה של אמי.

הנה לדוגמה:

https://www.etlichtov.co.il/items/1552266-%D7%AA%D7%A9%D7%91%D7%97%D7%AA-%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%97%D7%AA-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%94

*את הפינה הבאה אקדיש לתשובה לשאלתה של אביבה קם. הפעם רציתי להתמקד בטו בשבט.

* "חדשות בן עזר"

צרור הערות ‏18.12.22

* ממשלת הטירלול הרגרסיבי

* עוד לא קמה הממשלה – עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לשנות חוק יסוד, בחקיקה פרסונלית רטרואקטיבית מושחתת, כדי לאפשר לעבריין סדרתי, מורשע סדרתי, שאחרי שישב בכלא חזר לעולם הפשע, לחזור לממשלה.

עוד לא קמה הממשלה, וכבר מנסים לחוקק חוקים שנועדו להפוך את המשטרה לכלי פוליטי, בניגוד לדרך שידענו מקום המדינה וכמקובל בכל המדינות הדמוקרטית. ולא סתם פוליטיקאי – הפרחח הכהניסט, הגזען הפשיסט,  עבריין מורשע, שכל חייו פרע חוק והתעמת עם המשטרה וכוחות הביטחון.

החוקים האלה יעברו עוד לפני שהממשלה קמה, כי ש"ס לא תיכנס בלי חקיקת מגה-שחיתות שתאפשר לעבריין הסדרתי לחזור למקום הפשע והכהניסטים לא ייכנסו בלי שיובטחו מראש התנאים להפוך את המשטרה לזרוע של בן גביר.

וכל זאת, כאשר עוד לא קמה הממשלה וכל המיועדים להיכנס אליה מתחרים ביניהם מי יהיה קיצוני יותר במלחמתו במדינת החוק והמשפט, ומי יחריב את השידור הציבורי, ומי יהלך אימים על היועמ"שית. והם מבטיחים להתנקש בחוק השבות. והם מכפיפים את החינוך הערכי בישראל לנציגו של טאו הפונדמנטליסט.

ואח"כ הם לא מתביישים להתבכיין שהמחאה נגד הממשלה החלה בטרם קמה. צבועים.

* חוק יסוד השחיתות – במקום לטנף את ספר החוקים של מדינת ישראל בחוקי דרעי/סמוטריץ'/כהניסט למיניהם, אולי עדיף שהם יחוקקו את חוק יסוד השחיתות, על פיו כל מה שרע – טוב, כל מה שטמא – טהור, כל מה שמושחת כשר. הרי הם הרוב.

* נבל ברשות החוק – השם הראוי לחוק דרעי: חוק "נבל ברשות החוק".

* חוק דרעי משופר – אילו דרעי היה נדון למאסר בפועל של שנה, הם היו מעבירים חוק על פיו רק מי שנדון למאסר של יותר משנה אינו יכול לכהן כשר.

* הלקח – הביזיון המושחת של חוק דרעי מוכיח שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור.

* תכנית שיקום – דרעי התבכיין כאשר יאיר לפיד אמר שעליו לעבור שיקום. אבל לפיד צדק. אולי אילו האסיר המשוחרר דרעי היה עובר תכנית שיקום, הוא לא היה חוזר לעבריינות.

* מהלכים אימים – ח"כ גוטליב (שכבר גורמת להתגעגע אפילו לאורן חזן) הכריזה שפתחה במהלך שיוביל לפיטוריה של היועמ"שית בהרב מיארה. הפרחח הכהניסט החרה החזיק אחריה.

הם רוצים למנות בובה לתפקיד היועמ"ש, שתהיה חותמת גומי לכל מעשה שחיתות, לכל מעשה עבריינות, לכל עוול, והכל בשם "רצון הרוב". ועד שתודח, הם רוצים להלך עליה אימים.

וחוששני שהם מצליחים. כבר קראתי שהיועמ"שית לא מתכוונת להתנגד ל"חוק דרעי", אלא רק "להסתייג" ממנו. ממי שייעודה הוא להיות מצביאת המלחמה בשחיתות השלטונית, יש לצפות להתנגד בכל תוקף לחוק. מדובר בחוק פרסונלי, רטרואקטיבי, שנועד לחבל בחוק יסוד כדי לאפשר לעבריין סדרתי להמשיך לכהן כשר. זהו חוק מושחת ומשחית, ותפקידה של היועמ"שית להילחם בו בחוו"ד חד-משמעית ובהבהרה שהיא תטען בבית המשפט העליון שהחוק המושחת אינו חוקתי.

* שני קטבים – הציבוריות הישראלית מיטלטלת בימים אלה בין שני קטבים, שכל אחד מהם מיוצג בידי דמות מסוימת.

בקוטב האחד, הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי.

בקוטב האחר, הפרחח הכהניסט איתמר בן גביר.

בלילה שבין 30 בנובמבר ל-1 בדצמבר, בפעולה של "דובדבן" וסיירת "חרוב" באזור ג'נין, חוסלו מחבל שהיה שותף לחטיפת טיראן פרו ומחבל נוסף בן דודו של זכרייה זביידי ונעצר מחבל שלישי. הפעולה נעשתה תחת אש.

לאיזה קוטב שייכת הפעולה הזאת?

זו שאלה רטורית כמובן, אבל בימים טרופים אלה של ליקוי מאורות, יש מי שעלולים להתבלבל, ולכן אין מנוס מלהשיב. כמובן שהיא שייכת לקוטב של כוכבי.

זו אינה פעולה יחידה. פעולות כאלו מתבצעות לילה אחר לילה. בכל לילה 5-7 כוחות צה"ל מבצעים מעצרים ופעולות לסיכול טרור. צה"ל וכוחות הביטחון מנהלים בנחישות מערכה נגד הטרור ומנצחים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים וניצלים חייהם של מאות ישראלים. אבל אי אפשר לסגור הרמטית על הטרור. יש גם כישלונות. יש פיגועים שאינם מסוכלים. כל פיגוע כזה הוא הלחם והמים של בן גביר. מזה הוא חי. מזה הוא נבנה.

התהום בין הקוטב שמגלם כוכבי לקוטב שמגלם בן גביר אינה נוגעת רק לדמותה של החברה הישראלית ולדמותו של צה"ל. היא נוגעת גם לביטחון המדינה.

באשר לדמותה של מדינת ישראל, זהו עימות בין ציונות, ממלכתיות, דמוקרטיה ומוסר לבין כהניזם, גזענות ופשיזם.

באשר לביטחון המדינה, זה עימות בין צבא ההגנה לישראל, הצבא המנצח, החזק במרחב ומהחזקים בעולם, המבוסס על משמעת, על מוסר לחימה ועל רוח צה"ל, לבין כנופיה כהניסטית פרועה. בין צבא שגיבוריו הם קהלני ורועי קליין, לכנופיה שגיבוריה הם אלאור אזריה וגולדשטיין.

אם חלילה יהפוך צבא ההגנה לישראל לכנופיה בן-גביריסטית, הוא יהיה צבא מובס.

* להפוך את צה"ל לכנופיה – הדיבור על "הכנסת פוליטיקה לצה"ל" בהקשר להתנהגותו של בן גביר בפרשת החייל מגבעתי, ממעיט בחומרת האירוע. זה הרבה יותר חמור מ"הכנסת פוליטיקה". מטרתו של בן גביר לסמן לחיילים שהנה "בן גביר מגיע", והכל מותר. מותר ורצוי להכות מפגיני שמאל. מותר ורצוי לבצע פשעי מלחמה. הוא מקדם "חסינות" לחיילי צה"ל, כדי שיוכלו לנהוג כאנשי כנופיות.

כל הכבוד לרמטכ"ל כוכבי, שמגן על צה"ל – לוחמיו ומפקדיו, מפני הפרחח הכהניסט, שמנסה להפוך את צה"ל לכנופיה.

* הנדון האחרון למוות – נניח שיוחלט על עונש מוות למחבלים. רגע, מה הכוונה? מה ההגדרה המשפטית למחבלים, שיש להוציאם להורג? מי שרצחו? מי שניסו לרצוח? מי שסייעו לפיגוע? מי שהכינו אמל"ח? מי שיידו אבנים? מי שמשתייכים לארגון טרור? הח"כים הערבים? או אולי ברוח בן גביר: מחבל=ערבי?

נניח שמדובר ברוצחים. הבה נדמיין את הנדון הראשון למוות.

מרגע שהתביעה תדרוש להוציאו להורג, האיש יהפוך באחת לגיבור עולמי. שמו יינשא במשך שבועות וחודשים בכל כלי התקשורת בעולם. מעשיו הנפשעים יישכחו, ודעת הקהל העולמית תופנה נגד ישראל. לאחר מתן גזר דין המוות, הפגנות סוערות תיערכנה מול כל שגרירויות ישראל בעולם. שגרירי ישראל בעולם יזומנו לשיחות הבהרה. חלק מן המדינות תזמנה את שגריריהן להתייעצויות. מועצת הביטחון תגנה את ישראל וארה"ב לא תטיל וטו אלא תצטרף להחלטה. השיא יהיה ביום שבו האיש יוצא להורג. מתקפת רקטות מרצועת עזה ואולי גם מלבנון. מהומות קשות ביהודה ושומרון. מהומות חסרות תקדים של ערביי ישראל.

תינוקות בכל העולם הערבי ייקראו על שמו של השאהיד. הנ"ל יהיה גיבור האומה, מושא לחיקוי. הנהירה לארגון הטרור אליו הוא ישתייך תהיה חסרת תקדים.

ומה יקרה בהוצאה להורג השניה? לא תהיה. נלמד את הלקח ולא נחזור על הטעות. המוצא הראשון להורג יהיה גם האחרון.

אז למה שלא נגיע מיד למסקנה הנכונה, בלי לחוות על בשרנו את מחיר הפופוליזם?

בשום מקום בעולם עונש מוות לא הרתיע, אלא הגביר את הטרור. כך יהיה גם אצלנו. "מוות למחבלים" זו סתם סיסמה פופוליסטית דמגוגית.

ועכשיו כולם ביחד: "מ-וות למת-אב-דים! מ-וות למת-אב-דים!"

* הסכינאי – נער הזוועות, הסכינאי חנמאל דורפמן, שלא שירת בצה"ל, עומד להתמנות לראש מטה השר הכהניסט. בראיון לערוץ 12 אמר הסכינאי, עוכר דין במקצועו, בן 27, חברו הטוב של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וחתנו של גופשטיין, ראש קו.קלוקס.קלאן הישראלי, שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא הסתמך, כביכול, על פסיקת בג"ץ, שלכאורה פסק שמעשי טרור של יהודים אינם מעשי טרור. הוא חזר על כך שוב ושוב, כמיטב שיטת התעמולה של מורם ורבם של תועמלנים דמגוגים פשיסטים בכל העולם, לפיה אם תחזור מספיק פעמים על שקר הוא יהפוך לאמת. פסיקת בג"ץ הייתה נקודתית מאוד. היא דחתה עתירה שתבעה להרוס את בית משפחתו של המחבל היהודי שרצח את הנער מוחמד אבו חדיר בירושלים, וקבעה שהריסת בית נועדה להרתיע בסביבה של טרור ושל אהדה לטרור, וזה לא המקרה. איני בטוח שהפסיקה מוצדקת, אבל מכאן ועד קבלת האבחנה הכהניסטית הגזענית, שפשע שנקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי ערבי אינו נקרא טרור כאשר הוא מבוצע בידי יהודי, הדרך ארוכה. ברור שהמטרה של הסכינאי, והבוס שלו האקדוחן, היא לעודד טרור של יהודים נגד ערבים.

* מי מתמרן את מי? – בראיון לפודקסט אמריקאי ביטל נתניהו את החששות מפני בן גביר וסמוטריץ', והבהיר שמי שקובע את המדיניות יהיה הוא ולא הם. הוא באמת מאמין שהוא יצליח לתמרן אותם. בינתיים, במו"מ הקואליציוני, הם מתמרנים אותו.

* בוז לסרבנים – כפי שבן גביר, כדרכם של דמגוגים פשיסטים, ניצל מצוקה אמתית שנוצרה עקב אובדן הריבונות (אגב, בעיקר תחת שנות שלטונו של נתניהו) ופיגועי הטרור כדי לקדם את האג'נדה הרדיקלית הפשיסטית שלו, כך תמונת הראי שלו מן השמאל הרדיקלי, מנצלים את המצוקה האמתית בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי עם הקמת הממשלה הזאת על כל תחלואיה, כדי לקדם את האג'נדה הפוסט ציונית שלהם. בין השאר, אני קורא גל של קריאות נתעבות לסרבנות לשרת בצה"ל, או לסרבנות "סלקטיבית" – "רק" לשרות ביהודה ושומרון.

המסיתים לסרבנות מתרצים את הסרבנות הנתעבת, בטענה שכיוון שהממשלה חותרת להרס הדמוקרטיה, יש לסרב. אכן, הממשלה מקדמת חקיקה הפוגעת ביסודות הדמוקרטיה כמו בית משפט עצמאי, הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ועוד. יש לנהל מאבק דמוקרטי נגד המעשים האלה. אבל הסרבנות כשלעצמה היא אנטי דמוקרטית, ואם חלילה תהיה סרבנות המונית, משמעותה היא הרס הדמוקרטיה.

המסיתים הללו קוראים לחיילי צה"ל לערוק מהמלחמה ביהודה ושומרון. הלוחמים ביו"ש העוצרים מדי לילה מחבלים – מגיעים אליהם לפני שהם מגיעים אלינו לפגע בנו. הדרך המדינית שלה הם מטיפים נוסתה בין אוסלו למבצע חומת מגן. למעלה מאלף ישראלים נרצחו בשנים שבהן הפלשתינאים ראו חייל צה"ל רק בטלוויזיה. הם התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובדיסקוטקים. אזרחי ישראל חיו בפחד. פחדו לעלות לאוטובוסים ולהיכנס לקניונים. רק בחצי השנה האחרונה סוכלו מאות פיגועים וניצלו חייהם של מאות ישראלים. אולי גם של אותם מסיתים ובני משפחותיהם. מי המסיתים מצפים שיעשו את העבודה הזאת? מי יסכנו את חייהם כדי שהמדינה תתקיים וכדי להגן על חיי אזרחיה? שכירי חרב? הסרבנות היא נגע חולני. מעודדי הסרבנות והמסיתים לסרבנות מנצלים מצוקה אמתית לנוכח הממשלה הרעה שעומדת לקום, כדי לעודד את הטירוף השמאלני רדיקלי שמשמעותו הרס וחורבן של מדינת ישראל.

עליית הימין הרדיקלי מעוררת ריאקציה של התעוררות השמאל הרדיקלי. כמו תמיד, הרדיקלים משמאל ומימין מפרנסים אלה את אלה ומזינים אלה את אלה. חוק הרדיקלים השלובים. הפער בין הימין הרדיקלי לשמאל הרדיקלי קטן לאין ערוך מהפער בין כל אחד מן הקטבים הללו לבין המיינסטרים הציוני הממלכתי הדמוקרטי. אני סולד מהשמאלימין הרדיקלי, כי התופעה הזאת מנוגדת למהותה של מדינת ישראל ומסכנת את קיומה.

אנחנו, הישראלים הציונים הממלכתיים, מחנכים את בנינו ובנותינו לשרת שירות משמעותי בצה"ל. הנה, רק אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] נערך באורטל ערב לכבוד שני בנים שסיימו את שירותם הסדיר – האחד סיים שירות משמעותי ותובעני ביחידת "אגוז", כולל תקופת קבע, והשני חתם קבע כקצין צנחנים. שניהם הקדימו לגיוס שנת שירות, כמו רוב בני אורטל. אני גאה בבנים ובבנות שלנו שמתנדבים ליחידות הטובות ביותר בצה"ל, לשירות המשמעותי ביותר, שעושים לילות כימים במלחמה בטרור, ולא שועים לדברי הסתה מטורפים ומתועבים. אני בז לסרבנים ותומכיהם מעומק נשמתי. בן גביר ואבי מעוז לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בשמאל הרדיקלי, כפי שהסרבנים הבזויים ודבוקת שוקן לא יגרמו לי לאבד את צלמי ולתמוך בימין הרדיקלי.

אנחנו, הציונים הממלכתיים הדמוקרטיים, נמשיך ללכת בדרך הישר ולהילחם במארת השמאלימין הרדיקלי.

* יש עוד אומץ, יש עוד כוח – ההקצנה שמובילים אבי מעוז וחבריו הפונדמנטליסטים, מעוררת גל של הקצנה נגד היהדות, נגד לימודי יהדות, כאילו נתנה אישור לטענות הדוסופובים על הדתה-שמדתה. הגורמים הקיצונים הללו חוגגים. הם מנצלים את החשש המוצדק מפני מה שמעוז וחבריו מייצגים, כדי לקדם אג'נדה קיצונית שבשם ערכי התרבות המערבית האוניברסלית עלינו להפנות עורף לזהותנו היהודית, למהות תרבותנו. הקיצונים הללו הם האידיוטים השימושיים של אבי מעוז והרב טאו, כי הם מאשרים את טענתם שהיהדות היא הדרך הקנאית הפונדמנטליסטית שהם מייצגים.

המאבק שלי בדרך של מעוז ושות' אחר לגמרי. המאבק שלי אתם הוא מאבק יהודי, בשם היהדות; מאבק על דרכה של היהדות. אין לי שום כוונה להפקיר את היהדות בידי אבי מעוז. התשובה האמתית למה שמייצג מעוז, היא ההתחדשות היהודית, היא הכרת היהדות האמתית, לימוד היהדות והפצתה. הלקח שלי מעליית הפונדמנטליזם הוא נחישות לדבוק בדרכי היהודית ולא לתת לאבי מעוז בעלות על היהדות.

אתמול [הדברים נכתבו בשבת 3.12] קיבלנו את השבת באורטל, כמידי שבוע. הדלקנו נרות (בחורף אנו מדליקים את הנרות אחרי כניסת השבת. אני בטוח שאבי מעוז מעדיף את הדוסופובים שרואים בקבלת השבת שלנו "הדתה" על פני "חילול השבת" שלנו), קידשנו על היין והחלה. עסקנו בפרשת השבוע, פרשת "ויצא". חדנו חידות על פרשת השבוע. ציינו 75 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר, וקינחנו, לכבוד כ"ט בנובמבר, בשירת "שיר השיירה".

ומכל הגלויות

ועם כל הבעיות

עם נוצר וארץ קמה

ושפה אשר נרדמה

שוב התחילה מתעוררת

ומדברת ומדברת

מסביב יהום הסער

רב הקושי והצער

אבל יש על מה לשמוח

יש עוד אומץ, יש עוד כח.

איך ישראל צומחת מסביבנו

היא חזקה יותר מכל חסרונותינו.

זו הדרך שלי, הדרך שלנו. מסביב יהום הסער, ולא ניתן לא לפונדמנטליסטים ולא למואסים ביהדות להסיט אותנו ממנה.

* מפקירים את היהדות – מי שבורח מיהדות, מלימוד יהדות, מתרבות יהודית, מחינוך יהודי – מפקיר את היהדות בידי הפונדמנטליזם של אבי מעוז.

* ליבה יהודית – עם סעיפי ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה, שרובם סעיפים בלתי ראויים, נמנה הסעיף בדבר חובת לימודי תלמוד בבתי הספר התיכוניים. אני בעד. ספרות חז"ל, ובתוכה התלמוד, היא מרכיב מהותי במורשת ישראל, בזהות היהודית, ומן הראוי שתהיה חלק מלימודי ליבה של נערה ונער בישראל.

אני למדתי תלמוד בתיכון, כחלק מלימודי החובה. כך היה מקום המדינה, בממשלות מפא"י/המערך ואח"כ בממשלות הליכוד הראשונות. איני יודע מתי זה הופסק ולמה, אך יש לחזור לכך. הבורות של בוגרי בתי הספר החילוניים בתחומי היהדות נוראה.

איני רוצה שילדי ישראל ילמדו תלמוד בשביל החרדים או למען הסכם קואליציוני, אלא כי אני רואה בכך ערך תרבותי לאומי בפני עצמו. ברור לי שהחרדים מציעים זאת מטעמים זרים – כקונטרה לדרישה מהם שילמדו לימודי ליבה. כאמור, בעיניי התלמוד צריך להיות חלק מלימודי הליבה, ובלי קשר יש לדרוש מהחרדים ללמוד לימודי ליבה. אגב, כולל תנ"ך, היסטוריה של עם ישראל וספרות עברית, שהחרדים בורים בהם.

* דרכיה דרכי נועם – בתקופת המאבק על הגולן, היו לנו שותפים נאמנים ונפלאים, שכינינו אותם "החבר'ה בירושלים". הייתה זו חבורה, שהנהיג אותה הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש גדול בתורה, נעים הליכות ומאיר פנים. הרוח החיה היה יענקל'ה לוין. בשנים שקדמו למאבק על הגולן, הם פעלו במסירות למען פתיחת שערי בריה"מ לעליה ובאופן ספציפי, למען שחרורו של שרנסקי. הם הביאו למאבק שלנו הרבה מאוד "חיילים", כושר ארגון וניסיון רב בניהול מאבקים.

החיבור בינינו היה נפלא, כיוון שבנוסף לסוגיית הגולן, הם חלקו עמנו ערכים נוספים; ממלכתיות, אחדות ישראל, אהבת ישראל. בשם הערכים הללו הם דיברו ופעלו. בדיוק כמונו. הממלכתיות הייתה טבועה בדמם והם ראו בה מצווה מדאורייתא. מבחינתם, לדבר סרה בראש ממשלת ישראל, הייתה פגיעה במלכות. הם היו שותפים לתפיסת המאבק שלנו, שנועד לחבר את הציבור ולא להרחיקו; מאבק נחוש אך מכובד, תוך הקפדה מלאה על החוק ועל רוח דמוקרטית. הם הביאו למאבק את הסיסמה המובילה שלו: "העם עם הגולן". לא סיסמה של התנגדות והתרסה, אלא מסר שכולו חיוב וחיבור. החיבור שלהם לציבור החילוני בגולן ובקרב תומכינו בכל רחבי הארץ היה טבעי ומובן מאליו. הפתיחות שלהם הייתה לשם דבר.

אילו רצו אז להקים מפלגה, אולי הייתי מציע להם לקרוא לה בשם "נועם", כיוון שהם ייצגו בעיניי יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אהבתי אותם מאוד ועד היום אני זוכר אותם מאוד לטובה.

אחד הפעילים המרכזיים ביניהם היה אבי מעוז, היום ראש "נועם". חבורת הפעילים המרכזיים היא זו שהקימה את מפלגת "נועם". אבל איפה הם ואיפה "דרכיה דרכי נועם".

מה קרה להם ב-25 השנים האלה? מה גרם להקצנה שלהם? מה הביא אנשים שהיו אובססיביים באהבת ישראל, להיות אובססיביים בשנאה ובבדלנות? מה גרם להם לשאת את דגל המאבק בלהט"ב, כאילו זה האיום הגדול על עם ישראל? מה הביא אותם למלחמת המאסף נגד התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל? מה דחק אותם לפינה הכי קיצונית בציונות הדתית, שגם בקרב הציבור החרד"לי רבים המסתייגים מהם וממה שהם מייצגים? אין לי מושג. אבל עצוב לי שלכך הם הידרדרו.

* ללא תחפושת – ב"7 ימים" התפרסמה כתבת פרופיל ארוכה על אבי מעוז, שהייתי בין המרואיינים אליה. שתי הערות באשר לכתוב בה. נאמר בה שלעומת מעוז גם סמוטריץ' ובן גביר נראים מתונים. ההבדל בין מעוז לבן גביר, הוא שבן גביר אימץ את טקטיקת ה"תאקיה" ולעומתו מעוז אינו עוטה תחפושת. אולי הסיבה לכך היא ההבדל במוטיבציה בין השניים. מעוז חותר להשפעה. בן גביר – לשלטון. לכן, הנושא שבו התמקד הוא הביטחון האישי, ובדמגוגיה פופוליסטית שבה פרט על פחדים קמאיים בקרב הציבור, קירב את עצמו צעד גדול ליעדו. הערה שניה, מתייחסת ליחסי ההערכה ההדדית בין נתניהו למעוז, להבדיל מיחסיו עם סמוטריץ' ובן גביר. נכון להוסיף על הכתוב את העובדה שנועם, מפלגתו של מעוז, תמכה בקואליציה שרקם נתניהו עם רע"ם, להבדיל מסמוטריץ' ובן גביר שהכשילו אותה.

* מקווה בנתב"ג – במאמר שפרסמתי לאחרונה, תחת הכותרת "אחינו אתם" (בקרוב אפרסמו גם בחב"ע), יצאתי נגד ההתנקשות בחוק השבות וביטול "סעיף הנכד" ובעיקר קראתי להכרה קולקטיבית בעולים מחבר המדינות כיהודים. עם פרסום המאמר, כתב לי חברי דיוויד ספלמן, תלמידו של הרב צוקרמן, יהודי דתי ואדוק מאוד בחייו הפרטיים ואחד האנשים הליברליים, הפלורליסטים והפתוחים ביותר שאני מכיר, שהוא מזדהה עם כל מילה במאמר והוסיף: "הרב צוקרמן זצ"ל אמר לי פעם, שצריך היה לבנות מקווה גדול בנתב"ג וכל עולה במסגרת חוק השבות האומר 'רוצה אני' יכול לטבול ודי בכך".

דומני שדברים אלה מעצימים את התמיהה שלי, על אודות ההקצנה של אותה חבורה, מאובססיה לממלכתיות ואהבת ישראל, לאובססיה קנאית נגד להט"בים, נשים, זרמים ביהדות, הציונות הדתית הליברלית וכד'.

* החמצה לאומית טרגית – ישראל אינה מדינה "נורמלית". ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד – הגשמת הציונות. לשם כך היא נוצרה, זו מהות קיומה, ואם אינה מוכוונת למטרה הזאת, אינה אלא גולם שקם על יוצרו.

הגשמת הציונות היא בראש ובראשונה עליה לישראל. המלחמה באוקראינה יצרה שעת רצון; הזדמנות לעליה גדולה מרוסיה ומאוקראינה. אילו עמד בראש הממשלה מנהיג בשיעור קומתו הציונית של יצחק שמיר, הוא היה מניח בצד את כל המשימות, עם כל הכבוד להן, ומתמקד בכל מאודו בעידוד העליה ובהיערכות לה ולקליטתה. למרבה הצער, אין היום בישראל מנהיגים כאלה, באף מפלגה. ובכל זאת, מצופה ממנהיגי ישראל לצאת מגדרם למען המשימה הלאומית הזאת.

מה הכיוון של הממשלה הנרקמת, אפשר להסיק מהכוונה להתנקש בחוק השבות, ממינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" וממתן תיק העליה והקליטה למפלגת הקיצוניות הדתית. אין להם את החזון הציוני הגדול של פתיחת השערים והלבבות לעליה הברוכה הזאת. להיפך, הם מייצגים הסתגרות ופחד וטהרנות, והתכונות הללו הן המוקש הגדול בפני העליה הגדולה. חוששני שאנו בפתחה של החמצה לאומית טרגית.

* המחלוקת היא על בחינות הבגרות – הקונטרה לביקורת המוצדקת על הפקרת התכניות החוץ בית ספריות בידי אבי מעוז, היא האמירה שצריך קונטרה לביטול לימודי היהדות בידי יפעת שאשא ביטון.

מעבר לאבסורד בזיהוי בין יהדות לבין הנישה הקיצונית, ההומופובית, הקסנופובית והפונדמנטליסטית שמייצג אבי מעוז, הטענות נגד שאשא ביטון חסרות שחר.

יפעת שאשא ביטון אכן הובילה מהפכה במערכת החינוך, אך זו בשום אופן לא מהפכה של פגיעה בחינוך היהודי. המהפכה היא בנושא בחינות הבגרות. היא החלה מהלך שנועד לבטל בהדרגה את בחינות הבגרות.

זו מהפכה שנויה במחלוקת מקצועית וחינוכית. שאשא ביטון יכולה בהחלט להסתמך על הוגי דעות חינוכיים מהטובים בעולם, שיוצאים נגד בחינות הבגרות ומציגים כתחליף לימוד משמעותי, של חקר וטיפוח הסקרנות במקום שינון חומר כדי לשכוח אותו יום למחרת הבחינה.

רבים מאנשי החינוך שוללים את הגישה הזאת. חלקם מאמינים בבחינות הבגרות. יש השותפים לביקורת על שיטת בחינות הבגרות, אך טוענים שטרם נמצא להן תחליף ראוי.

זו מחלוקת מקצועית מכובדת. אני משוללי בחינות הבגרות, אך אני מעריך ומכבד גם את הדעה האחרת, ומבין את החששות.

הטענה כלפי שאשא ביטון כאילו היא ויתרה על מקצועות היהדות, נובעת מכך שהשלב הראשון של המהלך המהפכני הוא ביטול הבגרות במקצועות ההומניים. אולם שאשא ביטון לא בחרה במקצועות הללו להיות ראשונים מתוך רצון לפגוע בהם. ההיפך הוא הנכון. הרי חזקה עליה שהיא מאמינה בדרך החדשה שהיא מובילה. כלומר, היא מאמינה שבחינות הבגרות אינן מקדמות לימוד משמעותי. אפשר לחלוק עליה, אבל ברור שבחירתה לפתוח במקצועות ההומניים נובעת מרצונה לקדם את הלימוד המשמעותי במקצועות הללו. היא עצמה, במקצועהּ, מורה לתנ"ך וספרות, ורצונה הוא לקדם את התחומים הללו.

בעיניי זו טעות. כאשר פולחן בחינות הבגרות והאקדמיזציה של מערכת החינוך מושרש כל כך עמוק, ביצוע הדרגתי של השינוי פוגע במעמד המקצועות שבהם השינוי מתחיל, וצפוי יחס אליהם כאל מקצועות סוג ב'. נכון היה לבטל את בחינות הבגרות באחת, בכל המקצועות.

אין מקום למתקפה השקרית וחסרת השחר על שאשא ביטון.

* בגלל שהוא דתי – ניתוח מוזר שקראתי על הסיבות למחאה נגד אבי מעוז: "התקשורת רואה ימין ודתיים בעמדות מפתח נכנסת ללחץ".

באמת? הרי היו כאן חמישה שרי חינוך דתיים, המשמעותי והטוב שבהם היה זבולון המר, שהיו מכובדים ומקובלים על כל חלקי העם.

אבל למה ללכת רחוק? בשנה וחצי האחרונות כיהן כאן ראש הממשלה הדתי הראשון, שהיה ראש הממשלה הימני ביותר בתולדות המדינה. מי לא קיבל אותו? מי עשה לו דה-לגיטימציה? מי לא הכיר בו כראש הממשלה והוביל נגדו מלחמה מלוכלכת, מכוערת, ללא עכבות, בלי לקחת שבויים? מי הסית נגדו, הפיץ נגדו שקרים, עשה לו שיימינג חסר תקדים?

* חציית קו אדום – ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ועיתון "נקודה" ושרת החינוך לשעבר יולי תמיר, ממייסדות שלום עכשיו, פרסמו שני מאמרים נפרדים בגיליון 2.12 של "הארץ", ובהם מסר אחד – קריאה ללפיד וגנץ להצטרף לממשלתו של נתניהו להקמת ממשלת אחדות לאומית. תמיר תומכת בכך כרע במיעוטו, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת נתניהו עם סמוטריץ', בן גביר ומעוז. הראל תומך בכך כדי למנוע קרע בעם, מתוך החרדה שלו מתחושת הכאב והניכור של אנשי השמאל הציוני הפטריוטי לנוכח הרכבה של הממשלה המסתמנת. גם אני קראתי ללפיד וגנץ להציע לנתניהו הקמת ממשלת אחדות בראשותו. אולם אני מסתייג מדברים שכתבו תמיר והראל. בדומה לתמיר, גם אני תומך בהצטרפות לממשלה במקום הקיצוניות הדתית, עוצמה כהניסטית והמפלגה ההומופובית. אני נגד הצעתו של הראל להצטרפות המפלגות יחד עם הכהניסטים. בעיניי, אסור להעמיק עוד יותר את הלגיטימציה של הכהניזם, שהוא בלתי לגיטימי, ולהעניק לו תעודת כשרות מצד כל חלקי העם.

בעיקר אני מתנגד למסר חמור ומסוכן המופיע בשני המאמרים. הראל: "לתת לנתניהו את מבוקשו האישי-המשפטי בתמורה להצלת הבית". תמיר: "מהות העסקה ברורה: דחיית המשפט של נתניהו למועד בלתי ידוע" תמורת דברים שאכן חשוב לשמור עליהם. בעיניי, מדובר בחציית קו אדום. אני תומך בממשלת אחדות עם נתניהו, למרות עמדתי העקרונית שנאשם בפלילים אינו ראוי להיות ראש הממשלה וחרף הנזק שגרם במלחמתו נגד מדינת החוק, מערכת המשפט ומשטרת ישראל, כי זה הרע במיעוטו. אך ביטול/דחיית המשפט הוא חציית קו אדום שמקומה לא יכירנה במדינת חוק. יתר על כן, מאיפה הרעיון שהסכמים קואליציוניים בין מפלגות יכולים לבטל או לדחות משפט? איך בדיוק? האם פוליטיקאים החליטו על המשפט ופוליטיקאים יכולים לבטל אותו? הרי בדבריה של תמיר היא כמעט מאוששת את הקונספירציה על פיה החקירות, כתבי האישום והמשפט של נתניהו הם פוליטיים. אלא אם כן תמיר מוכנה לבטל את עצמאות מערכת המשפט והכפפתה למערכת הפוליטית. אבל הרי היא עצמה, הציגה את העסקה, כדחיית המשפט תמורת "שמירה על האוטונומיה של בית המשפט העליון". איך אפשר לשמור על האוטונומיה של המערכת המשפטית ולבטל משפט בהסכם בין מפלגות?

* על מלא – במאמרו השבועי ב"ישראל היום" מתח יוסי ביילין ביקורת על הגורמים במרכז ובשמאל הקוראים להצטרפות לממשלת נתניהו כדי לרסן את ההקצנה ימינה ולאזן את הממשלה.

לטענתו, יש לתת למדיניות ה"ימין על מלא" לפעול ללא מיצרים, למרות המחיר הכבד שכולנו נשלם על כך, כי רק הכישלון של מדיניות זו, ללא יכולת להאשים מישהו שבלם אותה, יביא להתפכחות ולהצלת הדמוקרטיה.

זו הגישה של לנין, שככל שיהיה רע יותר – יהיה טוב יותר.

כדאי לזכור, שתהליך ההקצנה שהביא בסופו של דבר לעליית הכהניזם, הוא תוצאת המחיר הכבד שכולנו שילמנו על כישלון המדיניות של "שמאל על מלא", שביילין היה מאדריכליו. יהיה זה אסון כפול ומכופל, אם כישלון עקוב מדם של מדיניות "ימין על מלא" יגרום לריאקציה שתחזיר אותנו למדיניות "שמאל על מלא", כפי שמקווה ביילין.

האם אנו עם טיפש כל כך, שמנסה לפתור מצבים מורכבים בפתרונות "על מלא" של זבנג וגמרנו?

עלינו לשקם את החוסן הלאומי והחברתי, שמאפשר לקיים בהצלחה את מדינת ישראל ולקדם אותה להישגים כבירים, מתוך הבנה שאין בעתיד הנראה לעין פתרון לסכסוך, ושיש לנהל את הסכסוך בתבונה ובאורך רוח, ולא לזנות אחרי מקסמי שווא "על מלא".

* הפקרות ביטחונית – כפי שכתבתי פעמים רבות, אני מתנגד עקרונית לתפקיד סגן שר. הניהול הראוי של משרד ממשלתי, הוא שנבחר ציבור עומד בראשו ומתחתיו הדרג המקצועי בראשות המנכ"ל. אין שום סיבה לעוד נבחר ציבור במשרד.

אם כך סגן שר – קל וחומר בן בנו של קל וחומר שר נוסף במשרד. את הפטנט המוזר הזה המציא נתניהו, בהיותו שר האוצר, כאשר מינה את מקורבו מאיר שטרית, ששרון התכוון לדחוק אותו אל מחוץ לממשלה, לתפקיד שר במשרד האוצר. חזר על כך גנץ בממשלת האחדות, כאשר מינה את מיכאל ביטון לתפקיד שר במשרד הביטחון.

וכעת עומדים למנות שר במשרד הביטחון ושר במשרד החינוך. המינויים של שטרית וביטון היו מיותרים, אך לפחות היו אלה מינויים של השר, שבחר לתפקיד חבר מפלגתו ואיש אמונו ובחר איזה תחומים להפקיד בידיו. הפעם עוד לא מונה השר, וכבר הושתל למשרדו, מעל לראשו, שר ממפלגה אחרת, נקבעו סמכויותיו וברור שכפיפותו בפועל לא תהיה לשר הביטחון אלא ליו"ר מפלגתו, סמוטריץ', וכנראה יהיה זה אפילו סמוטריץ' עצמו, שמבחינתו הוא כפוף ישירות לאלוהים. זה הזוי ומנוגד לכל סדרי ממשל תקינים.

מי שיכנס לתפקיד שר הביטחון, כנראה יואב גלנט (מינוי ראוי בהחלט), יכנס מראש לתפקידו כשר קצוץ כנפיים, אם לא כברווז צולע, אחרי שהוצא ממנו אחד מתחומי האחריות המשמעותיים ביותר של שר הביטחון מאז מלחמת ששת הימים – האחריות על יהודה ושומרון. זאת, בנוסף לפיגוע של הוצאת כוחות מג"ב ביהודה ושומרון מפיקודו של אלוף פיקוד המרכז לפיקודו של בן גביר, מה שעלול להפוך את מג"ב למיליציה כהניסטית. זו הפקרות ביטחונית ממדרגה ראשונה.

* כבוד השר – למנות את בן גביר לשר לביטחון פנים זה כמו למנות את עופר כסיף לשר הביטחון.

וכדי שכסיף יסכים להתמנות לשר הביטחון, ישונו החוקים כך שכל סמכויות הרמטכ"ל ואלופי צה"ל יבוטלו ויעברו אליו.

טירוף מערכות.

* התנקשות במשטרת ישראל – גם אילו אדם נורמטיבי היה מתמנה לשר לביטחון פנים והיו הופכים אותו למפכ"ל בפועל – הייתה זו פוליטיזציה נואלת של המשטרה ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

קל וחומר כשהשר המיועד הוא הפרחח הכהניסט, פורע חוק סדרתי כל ימיו.

מי האמין שעוד נתגעגע לסוס הטרויאני אמיר אוחנה, השר הגרוע בתולדות ממשלות ישראל.

* כיאה למדינת עולם שלישי – בכל השנים שבהן תנועת החירות/גח"ל/הליכוד, בהנהגת בגין, הייתה באופוזיציה, היא לחמה נגד קיומו של משרד המשטרה. לטענת בגין ומפלגתו, כפיפות של המשטרה לשר, שהוא אישיות פוליטית, עלולה להביא לפוליטיזציה של המשטרה, שתפקידה לשרת את אזרחי המדינה, ותהיה בכך פגיעה בחירות האדם ובזכויות האזרח. בגין טען, שמשרד משטרה יאה למדינת עולם שלישי ומקומו לא יכירנו במדינה דמוקרטית.

בנאומו בכנסת, בו הציג את ממשלתו, ב-20 ביוני 1977, אמר בגין: "נבטל את משרד המשטרה, שאין כמוהו בשום מדינה דמוקרטית, ונעביר את שטחי פעולתו של משרד זה למשרד הפנים".

ואכן, בשש שנות שלטונו של בגין ובממשלתו הראשונה של שמיר, לא היה משרד משטרה. רק בהקמת ממשלת האחדות הלאומי ב-1984, כשצריך היה לתת תפקידים לשרים משתי המפלגות, הוקם מחדש המשרד. לימים שונה שמו למשרד לביטחון פנים וכעת לשם המגלומני המשרד לביטחון לאומי.

אני בעד קיומו של משרד לביטחון פנים, אך מסכים עם חששותיו של בגין מפני המשמעות של פוליטיזציה של המשטרה. האיזון העדין הוא שיש שר והוא קובע מדיניות, אך אין לו סמכות בנוגע להפעלת הכוח וכמובן לא בכל הקשור לחקירות ולמדיניות החקירות.

כעת מחבלים בעיקרון החשוב הזה והופכים את השר למפכ"ל-על. וזה לא סתם שר, אלא פשיסט גזען ופורע חוק כל חייו. טירוף מערכות.

* אי תלות – בשנותיה הראשונות של המדינה, עת עוצבה מערכת המשפט הישראלית, הציע ראש האופוזיציה ויו"ר תנועת החרות מנחם בגין, ששופטי בית המשפט העליון ימונו לתפקיד לכל חייהם. איני חושב שזה רעיון מוצלח, בשל החשש שמא כושרם המנטלי של שופטים בזקנתם המופלגת ישבש את כושר השיפוט שלהם. אגב, בגין היה ער לסכנה ואף הציע מנגנון להחלפת שופט שיכולת תפקודו נפגעה. אף שהרעיון כמות שהוא אינו מוצלח, המחשבה שעומדת מאחוריו נכונה מאוד. הרעיון נועד להבטיח את עצמאותו המוחלטת של השופט, מרגע היבחרו, כדי שאי התלות בשלטון תהיה מוחלטת. "הסכנה הגדולה ביותר לחופש האזרח ולמדינה דמוקרטית", אמר בגין, "היא כאשר השופט יהיה תלוי במישהו מלבד בחוק ובמצפונו".

הצעתו של בגין לא התקבלה, אך הוחלט שהשופטים יכהנו עד גיל שבעים, שבאותם ימים היה גיל מופלג, לפחות כמו גיל שמונים בימינו. וכעת, יריב לוין, המיועד לתפקיד שר המשפטים, מציע להוריד את גיל הפרישה ל-67, ואף לעשות זאת באופן רטרואקטיבי ובכך להיפטר לאלתר מארבעה שופטים מצוינים שאינם לרוחו, ולהכניס במקומם, בשיטה שהוא מציע, שמשמעותה האמתית היא שהרשות המבצעת תמנה את הרשות השופטת שתהפוך תלויה בה, ארבעה שופטים לטעמו, שיהיו חייבים לו את משרתם.

הצעה זו היא חלק מהמהלך הגדול לפגיעה ברשות השופטת ובעצמאותהּ, להחלשתהּ ולהפכהּ לאסקופה נדרסת של השלטון.

* הסירו ידכם הגסה מהחברה למתנ"סים – מכל התפקידים הרבים בהם שירתתי בחיי, לא היה תפקיד שאהבתי כמו את תשע שנותיי בניהול מתנ"ס הגולן. לא היה תפקיד שבו חשתי, כמו בתפקיד זה, השפעה ישירה על כל תושב בגולן, על כל ילד בגולן, בשיפור איכות חייהם, בטיפוח הקהילתיות ביישוביהם ובקהילת הגולן שהוא קהילה של קהילות, בחינוך החברתי קהילתי, בחיי התרבות והספורט, בהקמת יחידה לאזרחים ותיקים (מה שנראה תמוה אז, בגולן הצעיר), בהקמת היחידה לבעלי צרכים מיוחדים, בעשיה ענפה בהתחדשות יהודית והקמת יחידה להתחדשות יהודית (היום – מרכז "עיינות", שאותה ניהלתי לאורך כל שנותיי כמנהל) ועוד ועוד. ונהניתי מאוד מהיותי חלק מארגון נפלא, הארגון החברתי החשוב ביותר בישראל – החברה למתנ"סים. מכל ההחלטות שקיבלתי בחיי, השגיאה החמורה ביותר, שאני מתחרט עליה בכל מאודי, הייתה ההתפטרות הנחפזת, בשל מחלוקת חריפה עם ראש המועצה, מניהול המתנ"ס ועזיבת החברה למתנ"סים. וגם היום, 12 שנים אחרי שסיימתי את תפקידי, אמנם עזבתי את המתנ"ס, שנקרא היום המרכז הקהילתי, אך המרכז הקהילתי לא עזב אותי. הוא חלק ממני והוא יקר לי ואני עדין מעורב בו כחבר צוות ההיגוי של מרכז "עיינות". ועדין אני קשור לחברה למתנ"סים, היקרה לי כל כך. אני עוקב אחרי החברה, שעוברת מפעם בפעם טלטלות ואיומים, בעיקר מצד פוליטיקאים שלא כל כך מבינים את משמעות החברה ולא בטוח שזה כל כך מעניין אותם.

באמצע שנות השישים, ראה שר החינוך והתרבות זלמן ארן את העזובה החברתית והתרבותית בעיירות הפיתוח ובשכונות, וחיפש דרכים לחולל שינוי עומק, שייתן מסגרת, השתייכות והזדהות באותם מקומות ובעיקר לנוער באותם אזורים. הוא הטיל את המשימה על חיים ציפורי, איש אגף התרבות במשרד, שאותו זיהה כמנהיג צעיר בעל מעוף, חזון וכושר ביצוע. המודל שלהם היה המרכז הקהילתי בקהילות היהודיות בארה"ב. ציפורי הקים את החברה ב-1969בעשר אצבעותיו, עיצב את דמותה כתנועה חברתית ואת דמות המתנ"ס וניהל אותה ביד רמה במשך 15 שנים, עד יומו האחרון. הוא נפטר בן 48 ב-1984. לא זכיתי להכיר את ציפורי, אך בהיותי בחברה הכרתי את תלמידיו וממשיכי דרכו, וגמעתי דרכם ובקריאת כתביו את תורתו.

לא אכנס כאן למבנה המורכב של המתנ"ס, ולאופן שבו הוא פועל כעמותה עצמאית, עם הנהלה ציבורית, באחריות הרשות המקומית, שהוא הזרוע הקהילתית שלה, ובשילוב החברה למתנ"סים שהיא חברה ממשלתית, הבוחרת, בשילוב עם הרשות המקומית, את מנהל המתנ"ס, מעסיקה אותו, מכשירה אותו ומלווה אותו. מבולבלים? אכן, זה מבנה מורכב אך גאוני, שאולי אכתוב עליו בהרחבה בהזדמנות.

לא בכדי הוקמה החברה בידי משרד החינוך והתרבות. שם מקומה הטבעי. כאשר פוצל המשרד והוקם משרד התרבות והספורט, היה היגיון מסוים במעבר שלו למשרד החדש, אך בשל המקום המרכזי כל כך של החינוך החברתי קהילתי בעבודת המתנ"ס, הוא נשאר במשרד החינוך.

והנה, התבשרנו השבוע שהחברה למתנ"סים עוברת למשרד הפנים. התפלצתי כאשר שמעתי על כך. נחמץ לבי. מה פתאום משרד הפנים? מה למשרד הפנים ולמתנ"סים? "אריה דרש". כן, אותו עבריין סדרתי מושחת, שהתנאי שלו להצטרפות ש"ס לממשלה הוא חקיקה פרסונלית מושחתת עוד לפני הקמת הממשלה שתאפשר לו לחזור ולכהן בממשלה, אינו מסתפק במשרד הפנים כפי שהוא (עם משרד הבריאות כבונוס). זה קטן עליו. הוא רוצה עוד, פיצוי על ויתורו על משרד האוצר והסכמתו לרוטציה עם סמוטריץ'. הוא דרש את החברה למתנ"סים, ונתניהו – מה אכפת לו? נתן לו את מבוקשו. מה לדרעי ולחברה למתנ"סים? החברה למתנ"סים היא חברה ממשלתית עתירת כוח אדם, והוא רואה בה כר למינויים פוליטיים. הוא עלול לנצל את כוחו והשפעתו על הרשויות המקומיות, כדי לסחוט מהם מינויים פוליטיים, בלתי מקצועיים, של אנשיו ביישובים השונים כמנהלי מתנ"סים. זה יהיה הרס החברה למתנ"סים ומכה קשה לחברה הישראלית.

בתהליך של הרכבת הגועליציה, משרד החינוך מתרסק ואגפיו השונים מושלכים לכל עבר, למשרדים השונים, כדי לספק את תאבונם של פוליטיקאים תאבי כוח ושליטה, ללא שום היגיון וללא שום שיקול ענייני של טובת החינוך בישראל. כחלק ממכירת החיסול הזאת, הונפה יד גסה על החברה למתנ"סים. עצוב ומדאיג.

* אולי דווקא עדיף – אם מירי רגב עומדת להתמנות לשרת החינוך (!) אולי דווקא עדיף שפירקו את המשרד.

* יודע רשע נפש בהמתו – לנוכח ההסכמים הקואליציוניים ההרסניים, המנוגדים בתכלית לאינטרס הלאומי, לא נותר אלא לקוות שנתניהו נשאר נתניהו וכדרכו יפר את ההסכמים.

הבעיה היא שבן גביר, סמוטריץ' ודרעי לא פראיירים. יודע רשע נפש בהמתו. ולכן, הם מסנדלים אותו בחקיקה לפני הקמת הממשלה כתנאי להקמתה. וסביר להניח שבניגוד לגנץ, הם לא ישאירו לו קצה חוט בתוך החקיקה להונות אותם.

* נגד כפיה – אני נגד כפיית לימודי ליבה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס שאינו מלמד ליבה – שישלח.

אבל אסור שמשלם המסים יממן את המוסדות הללו ולו באגורה שחוקה.

מי שרוצה לשלוח את ילדיו לבי"ס, שאינו מלמד ליבה – שיממן זאת מכיסו.

* סטטוס קוו נוסח גפני – חצי מהעם יחרף את נפשו על הגנת המולדת וחצי ישתמט.

המחנה הלאומי…

* האתיקה הפרוטסטנטית של סמוטריץ' – סמוטריץ' אמר בראיון לעיתון החרדי "משפחה", שגישתו הכלכלית תהיה על פי התורה. הלוואי שגישתו הייתה ברוח החקיקה הסוציאלית של התורה ושל ההלכה וחזון הצדק החברתי של נביאי ישראל. בינתיים אני שומע מפיו את האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם בתרגום לעברית.

* ממשלת המשך – תמכתי בממשלת בנט-לפיד, אך התמיכה לא הייתה מלאה; היו נושאים שבהם התנגדתי לדרכה. הבולט שבהם היה המדיניות של שר האוצר ליברמן ושר החקלאות פורר להרס החקלאות הישראלית.

חוששני, שהנושא היחיד שבו הממשלה החדשה תהיה ממשלת המשך, יהיה הנושא הזה.

* מרד לא לגיטימי – ליברמן לא קרא למרד מסים אלא העריך שזה מה שיקרה, ובכל זאת דבריו חמורים.

כל עוד יש בישראל בחירות וניתן להיאבק בממשלה ולהחליף אותה בבחירות, מרד מסים אינו לגיטימי.

ליברמן אינו פרשן. אם הוא מעריך שזה מה שיקרה, עליו לגנות מרד כזה ולצאת נגדו.

אגב, הדבר נכון גם למי שמסביר לנו שאם ננסה לגייס בכפיה את החרדים הם ימרדו ולא ישרתו.

* המועמד האידיאלי – יריב לוין נבחר לתפקיד יו"ר הכנסת הזמני. גם היו"ר הקבוע יהיה מהליכוד.

יש בליכוד מועמד אידיאלי ליו"ר הכנסת, שכאילו נולד ונועד לתפקיד – יולי אדלשטיין. (ואל תספרו לי את השטות על כך שהוא הפר צו בג"ץ. שקר. הוא לא הפר שום צו. להיפך, כאשר הוצא צו שמצפונו לא איפשר לו לקיימו, הוא התפטר. כך ראוי. ואגב, הוא צדק בביקורתו על הצו).

גם ח"כ דני דנון יכול בהחלט להיות יו"ר כנסת טוב, מכובד, מכבד וממלכתי.

אפילו אקוניס.

רק לא אמסלם החוליגן.

* ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית – דודי אמסלם הוא ביריון חוליגן, ראש לה-פמיליה הפרלמנטרית. למנות אותו ליו"ר הכנסת, זה כמו למנות את מרדכי וענונו ליו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית.

* כפיפות הכנסת – מי יקבע מי יהיה יו"ר הכנסת? נתניהו. כחלק מסבב התפקידים בליכוד. מה זאת אומרת? ראש הרשות המבצעת יקבע מי יעמוד בראש הרשות המחוקקת? כן. זה המצב בישראל. זה היה המצב תמיד ובשנים האחרונות הכפיפות, בפועל, של הכנסת לממשלה הולכת ונהיית חדה יותר. אם ריבלין ואדלשטיין התייחסו לתפקידם כאל תפקיד ממלכתי, הרי שיריב לוין לא הסתיר את היותו שליחו הפרלמנטרי של ראש הממשלה. גם מיקי לוי היה קרוב יותר למודל של לוין מאשר למודל של שפרינצק עד אדלשטיין. אני עוד זוכר שלקראת הצבעות ספציפיות הוכרז על הטלת משמעת קואליציונית. היום אין מטילים משמעת על הצבעה – המשמעת הקואליציונית היא על כל ההצבעות. על כל הצבעה על סעיף קטן בחוק זניח חלה משמעת קואליציונית. נדירים המקרים שבהם ניתן חופש הצבעה.

יריב לוין דיבר בנאומו, אחרי היבחרו ליו"ר (הזמני?), על הפגיעה במעמד הכנסת. הוא כיוון את חיציו לבית המשפט העליון, אבל הפגיעה האמתית במעמד הכנסת, היא ההשתלטות של הממשלה על הכנסת. הרצון להכפיף את בית המשפט העליון לכנסת (חוק התגברות אוטומטי של הרוב הקואליציוני, רוב לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים, בחירת נשיא בית המשפט העליון בידי הכנסת) – משמעותה האמתית היא הכפפת בית המשפט העליון לממשלה. ובעצם – לראש הממשלה.

כאשר הרשות המחוקקת והרשות השופטת כפופות, למעשה, לראש הממשלה, זו ארדואנוקרטיה.

* החנופה והסטירה – פנחס ספיר, שר האוצר המיתולוגי, נהג לומר ש"על חנופה עוד אף אחד לא קיבל סטירה".

מסתבר שהוא טעה. הנה, מה ישראל כץ לא עשה כדי להחניף לנתניהו? הוא השפיל את עצמו והסכים להכשיל את עצמו כשר האוצר, למען האינטרסים הפרטיים הנכלוליים של נתניהו, ולהיכנס להיסטוריה כשר האוצר היחיד בתולדות המדינה שלא העביר תקציב. הוא אץ רץ לעמוד ליד נתניהו במופע האימים במסדרון בית המשפט. וכעת הוא מתחנן לפירורים, ואם ישיג משהו, זה בזכות התארגנות הארבעה, הח"כים שהתאגדו ללחוץ על נתניהו, בתקווה שהוא ייסחט כפי שנסחט בידי בן גביר, סמוטריץ', מעוז, דרעי וגולדקנופף.

שנים אני מצפה למרד בליכוד, של ח"כים שימאסו בתרבות הביביסטית שמחקה את ערכי הליכוד. והנה, כשכבר יש איזו ספק-מרידונת, היא אך ורק על רקע של מאבק על השלל. מי מקיפים את ישראל כץ? דוד ביטן, מי שהיה נער שליחויות חנפן של נתניהו וכעת הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אמסלם, שהחליף את ביטן בתפקיד נער השליחויות החנפן, הביביריון החוליגן, שמאס בנתניהו כיוון שאינו מספיק ביביסט לטעמו. חיים כץ, עבריין מורשע, שיצא בזול בזכות עסקת טיעון. אם אלה ה"מורדים", למה עוד אפשר לקוות?

* מטאטא חדש – ישנם שני מודלים להתייחסות שר חדש או ממשלה חדשה, ליוזמות ותכניות של קודמותיה.

מודל א', הוא המשך היוזמה ולקיחת כל הקרדיט עליו, תוך השכחת חלקו של השר הקודם.

מודל ב', הוא זריקה אוטומטית לפח של כל מה שעשה השר הקודם כדי שיהיה ברור שבא מטאטא חדש.

המודל הראוי, של להכיר תודה לשר היוצא, לפרגן לו ולהמשיך אותו, אינו מתיישב עם ה-DNA של מי שבחרו במקצוע הפוליטיקאי.

הממשלה היוצאת החליטה על התכנית הלאומית חסרת התקדים ומרחיקת הלכת לפיתוח הגולן ולהכפלת ההתיישבות בגולן. התכנית כבר מיושמת בשטח.

איך תתייחס הממשלה החדשה לתכנית?

אני מקווה מאוד שעל פי מודל א'.

* צביעות – "הגדה המערבית" אמר נתניהו בראיון לערוץ סעודי, ולא נעו אמות הסיפים. זוכרים את מסע ההסתה שהוביל נתניהו נגד בנט כשאמר זאת? והרי המחויבות של בנט ליהודה ושומרון גדולה לאין ערוך יותר משל נתניהו.

* השירות הלאומי של בנט – העיתונאי החרדי יאיר לוי פרסם התנצלות בפני נפתלי בנט על פרסום המידע השקרי על השיפוצים שנעשו כביכול בביתו. "אני מתנצל בפני ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על שהוצאתי את דיבתו בפרסום דבר שקר כאילו שיפץ את ביתו הפרטי על חשבון המדינה, כאשר בפועל מדובר היה בהצבת אמצעי אבטחה סביב ביתו על פי דרישות השב"כ. בנט נענה לבקשת השב"כ, שלא להיכנס למעון בבלפור בשל הצורך לבצע עבודות שידרוג אבטחה חיוניות. רוה"מ בנט לא השביח את ביתו ולא לקח לכיסו ולו שקל אחד. אני מצר על הדברים שפרסמתי, ומבקש את סליחתו של רוה"מ בנט, אשתו וילדיו על עוגמת הנפש שגרמתי להם". מה גרם ללוי להתוודות על שקריו הנתעבים ולהתנצל עליהם? שמא מצפונו הציק לו והדיר שינה מעיניו? שמא האיש חזר בתשובה ומכה על חטא היותו נשא של תוצרי תעשיית השקרים וההסתה של נתניהו? לא. מה שהביא אותו לווידוי ולהתנצלות היה מכתב התראה מעו"ד.

בעבר שללתי את השימוש של פוליטיקאים בתביעות משפטיות נגד עיתונאים ואזרחים, כי סברתי שעליהם לדעת לספוג זאת כמחיר נלווה לעשייתם הפוליטית. אולם לנוכח מסע השקרים וההסתה שהפיל ממשלה, באמצעות טרור אישי נגד החוליות החלשות בקואליציה ובני משפחותיהם והמסע הנתעב במיוחד נגד נפתלי בנט, שיניתי את דעתי. בעיניי, חובתו הלאומית של בנט לצאת למסע, שנועד לשבור את תעשיית השקרים, באמצעות תביעות משפטיות. יש להכות ברֶשָׁע הזה בכיס. כן, תביעות אישיות נגד מפיצי הרעל וממציאיו. גם נגד מפיצי העלילה על "מס עבאס" של "ממשלת האחים המוסלמים". זו חובה לאומית להגנה על הדמוקרטיה הישראלית מפני הטרור הפנימי שהרים עליה יד גסה. אני שמח, שבנט אכן עוסק בכך. ברנש כמו יאיר נתניהו צריך לבלות את מלוא זמנו בבתי המשפט, בתביעות של קורבנות ההסתה והשקרים שלו (אח"כ הילד-בן-השלושים-פלוס, החצוף והמפונק, ידרוש שהמדינה תשלם את הפיצוי שיושת עליו). וכך גם שאר אנשי התעשיה. ולא רק ראשיה, אלא גם נשאיה, עיתונאים שביודעין ובמזיד הפיצו את השקרים ואת העלילות.

אני מקווה מאוד שבנט יחזור לחיים הפוליטיים ולהנהגת המדינה. אולם כעת, השירות הלאומי שלו צריך להתמקד בשבירת תעשיית השקרים וההסתה.

* כולו פוזה – בהתחלה הוא היה איש של ברק. ככזה, הוא היה מהמושחתים הראשיים בפרשיות עמותות ברק. לאחר מכן הודה והתוודה בשחיתותו והפך לנושא הדגל של המלחמה בשחיתות ויצא נגד ברק בחריפות. ואח"כ שב והריץ את ברק. באיזה שהוא שלב הוא הקים את "השמאל הלאומי", שאגב הזדהיתי עם רבים ממסריו, אם כי לו אישית לא האמנתי. אף פעם לא האמנתי. וכאשר החלה המחאה החברתית ב-2011, הוא ניסה לתפוס עליה טרמפ ולהציג אותה כמיזם שלו, אך חיפפו אותו משם. אח"כ היה ממובילי המחאה המכוערת נגד מנדלבליט, במתקפה הדו ראשית על שלטון החוק: מצד אלה שתבעו ממנו להאשים את נתניהו, כשבקושי החלו החקירות ומצד אלה שתבעו ממנו לזכות את נתניהו בלי קשר לחקירות. המתקפה על מנדלבליט בשם המלחמה בשחיתות הייתה מטרידה ואלימה, והוא היה מהאלימים והבוטים ביותר בתוכה. ובהמשך הוא היה מהבלפוריסטים הבוטים ביותר, והתבטא כאחרון האנרכיסטים. ועכשיו הוא הפך למגן הביביזם, עם המתקפה שלו נגד מי שיוצאים נגד הממשלה הנרקמת, וכהרגלו בצורה בוטה, ארסית, קיצונית – הצגתם כמי שמסרבים לקבל את תוצאות הבחירות (אמירה מטומטמת, הרי לפיה כל מחאה נגד השלטון, וכל חייו הוא מחה נגד השלטון, היא סירוב לקבל את תוצאות הבחירות), ברוח הארדואניסטית שלפיה תוצאות הבחירות הן מחיקת המיעוט בשם "רצון העם". הוא אף קרא לשב"כ להתערב כדי לעצור את ה"מרד". פסיכופט.

אף פעם לא האמנתי לישראלי המכוער אלדד יניב. מעולם לא. באף גלגול. ואף פעם לא הסתרתי את אי האמון שלי בפוזות שלו. כשהוא הקים מפלגה בשם "ארץ חדשה" כיניתי אותה "מפלגת הישראלי המכוער". אלדד יניב. תמיד כולו פוזה. בכל פעם מחליט לרכב על איזה גל, ותמיד להתבלט בתוכו כבוטה ביותר, כקיצוני ביותר. אבל הוא הבלתי אמין ביותר, בכל גלגול שלו. גם בגלגול החדש.

איני מסכים עם הטוענים שהוא התקרנף. מעולם לא הייתה לו דעה. מעולם לא היה בו שום דבר אותנטי. אלה שטוענים שהוא התקרנף, הם אלה שמחאו לו כפיים כאשר הפוזה שלו התאימה להם. כפי שהיום הביביסטים והכהניסטים מוחאים לו כפיים.

אני לא מופתע מהפוזה החדשה שלו. לא, איני טוען שצפיתי אותה. פשוט אף פעם לא אופתע משום פוזה שלו והיפוכה.

* מסריח אבל כשר – בעקבות החקיקה הפרסונלית השבוע בכנסת, הציג בנימין טוביאס ב"ידיעות אחרונות" 5 חוקים פרסונליים שהתקבלו בעבר. מתוך 5 הדוגמאות שהוא הציג, אחת אינה נכונה והשניה אינה מדויקת. הדוגמה שאינה נכונה היא שינוי בחוק יסוד שנועד לאפשר לגונן שגב ואלכס גולדפרב, שפרשו מצומת, להצטרף לממשלת רבין. זה לא נכון. על פי החוק שנחקק ב-1991, נאסר על ח"כ שפרש מסיעתו להתמודד בבחירות הבאות או לקבל תפקיד כלשהו בתמורה לפרישתו. עד אז לא הייתה כל מגבלה. אותו חוק קבע שפרישה של שליש מן הסיעה, נחשבת פילוג, והפורשים הם סיעה לכל דבר. בפברואר 1994 פרשו שלושה ח"כים מסיעת צומת שבהנהגת רפול – גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ'. כיוון שסיעת צומת מנתה 8 ח"כים, הם היו מעל לשליש הסיעה, הוכרו כסיעה – סיעת יעוד, ולא הייתה כל מגבלה על מינוי חבריהם לשר וסגן שר בממשלה. זה היה מסריח, אבל כשר.

הדוגמה שאינה מדויקת היא "חוק חלוץ", הצינון של שלוש שנים לבכירי מערכת הביטחון, לפני כניסתם לחיים הפוליטיים. טוביאס כותב שהחוק נחקק כדי לבלום את הרמטכ"ל דן חלוץ, שהיה פופולרי מאוד, להיכנס לפוליטיקה. אולם החוק הזה נחקק ב-2007, אחרי שחלוץ התפטר מתפקידו וממש לא היה פופולרי, להיפך, מעמדו הציבורי היה בשפל המדרגה. הרמטכ"ל היה אשכנזי, שאכן היה פופולרי מאוד, והחוק בהחלט היה פרסונלי, שנועד לחסום את אשכנזי, וזכה לכינוי "חוק אשכנזי".

* מרי אזרחי אלים – בעוד נזרקות לחלל האוויר אמירות הזויות וחסרות אחריות על "מרי אזרחי" עאלק, מתקיים כאן בפועל מרי אזרחי אלים, של הפלגים החרדיים הקיצונים. איני מדבר על ההשתמטות ההמונית מצה"ל, שלמרבה החרפה היא מסריחה אך הוכשרה בידי ממשלות ישראל לאורך השנים. אני מדבר על הפלגים שמתפרעים ומשתוללים בירושלים ובבית שמש, בכל פעם בשל עילה אחרת.

פעם כיוון שעצרו עריקים, שלא התייצבו בבקו"ם לקבל את הפטור להשתמט. כלומר, מדובר בהתרסה נטו, באי ציות מזוקק, לא כלפי השירות הצבאי עצמו אלא כלפי אקט של קבלת אישור מן הריבונות להשתמט. פעם הפגנות אלימות נגד הרכבת הקלה ופגיעה בתשתיות שלה כדי לעכב את הקמתה. פעם מדובר באלימות נגד חנויות הסלולר שאינן נכנעות לוועד הרבנים הטרוריסטי שמנסה למנוע מחרדים שימוש בטלפון נייד. ובחמישי בלילה, כאשר נעצר חשוד בהצתת חנות סלולר, שוב יצאו המופקרים להתפרעויות אלימות בירושלים, שבעטיים נפצעה קשה עוברת אורח.

איפה המשילות? איפה הריבונות? איך נותנים להם כל כך הרבה שנים למרוד במלכות ולפרוע פרעות בישראל?

* אנרכיסט – בן גביר גינה את הפרעות האלימות והעקובות מדם של חרדים בירושלים ואמר: "אלימות היא אנרכיה".

איך אמר רבי יוחנן?  "ליסטים בליסטיותו יודע" (בבא מציעא, פ"ד ע"א), כלומר שודד מקצועי מבין בענייני שוד. אדם שכל חייו אלימות – מבין באלימות ומיטיב להגדיר את עצמו – אנרכיסט.

המשטרה היא הגורם היחיד המוסמך להפעיל כוח כלפי אזרחים. הפקרת המשטרה בידי אנרכיסט אלים היא שערוריה. שינוי החוק כדי שהוא יוסמך להפעיל את הכוח, כמו במדינת עולם שלישי, היא הפקרות.

* דיבה נגד אלפר – רוגל אלפר, שעיקר האובססיה שלו בפשקווילים האחרונים היא ההבהרה שהוא אינו יהודי, ושהבעיה הגורמת לכל הצרות בישראל ובעולם היא ההמצאה של אלוהים ואם נמחק אותו נמחק גם את כל הבעיות ויהיה כאן נפלא וכד', פרסם פשקוויל נאצה נגד בנט. מה הוא רוצה מבנט? הוא גזען. טוב, זה ידוע, כולנו גזענים. אבל מה הפעם? תביעת דיבה של בנט נגד "רב" פרחח, שהדיבה – אומנותו, שטען נגד בנט שאמא שלו אינה יהודיה ומכאן שגם הוא לא יהודי. לטענת אלפר, התביעה היא גזענית, כי נקודת המוצא שלה היא "עליונות יהודית", כאילו יש בעיה בלהיות לא-יהודי.

נראה לי שאלפר עלול לתבוע מישהו שיאשים אותו שהוא יהודי.

* סתם אנטישמי – רוגל אלפר פרסם פשקוויל שבו הסביר שכבר אינו יהודי. אם כך, הוא כבר לא אוטו-אנטישמי אלא סתם אנטישמי.

* מתי לוי מעצבן את השמאל – בפשקוויל שפרסם גדעון לוי ב"הארץ" הוא הסביר ש"מותר לשנוא את חיילי צה"ל". וכל המאמר היה מפגן של שנאה לחיילים, שנאה לחייל הבודד בקצה ולחיילי צה"ל כקולקטיב.

ימים אחדים לאחר מכן, קטל אותו חיים לוינסון במדורו "צייצת מטכ"ל" במוסף "גלריה". הוא תקף אותו על צביעותו – על הסתירה בין שנאתו לחיילי צה"ל ולמדינת ישראל לבין הערצתו המיוחצנת לנתניהו. אם הוא כל כך שונא את החיילים, איך הוא כל כך אוהב את מי ששלח אותם למשימתם? אם הוא הגדיר במבצע "צוק איתן" את טייסי חיל האוויר "רעים", איך הוא הלך אח"כ להסתחבק עם מי ששלח אותם למבצע במסיבת יום הולדת לשרה, ואח"כ השתפך בדברי התפעלות מנתניהו?

הסברו של לוינסון לתופעה, הוא שאין לגדעון לוי אידיאולוגיה, אלא רק צורך ב"צומי". "התשובה לסתירה היא שאין כאן סתירה: אין כאן ערכים, אלא רייטינג, טראפיק, תשומת לב, רצון להישאר רלוונטי… מרוב התמכרות להטרלות והתרסות, מרוב טרוליזם לא רואים את היער. נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים, מה זה משנה איך זה מתיישב? אתם צבועים! לא לוי, כמובן".

ההסבר שלי לתופעה שונה. כן, יש ללוי אידיאולוגיה. אידיאולוגיה רדיקלית, קנאית, דיכוטומית. גישתו אינה מבטאת מורכבות, כפי שהוא מנסה להציג אותה, אלא היא פשטנית להחריד. נקודת המוצא של השקפתו היא שיש סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. וכיוון שהוא בעד מדינה דמוקרטית, הוא נגד קיומה של המדינה היהודית כלומר נגד קיומה של מדינת ישראל. הדיכוטומיה שמטריפה אותו יותר מכל היא במושג "שמאל ציוני". הוא כמובן שמאלני, ובעיניו הניגוד המוחלט לשמאל הוא הציונות, האידיאולוגיה השנואה עליו והנתעבת בעיניו. ולכן, האנשים השנואים עליו ביותר, הם אנשי השמאל הציוני. וכיוון שנתניהו הוא יריבם הקשה ביותר של אנשי השמאל הציוני, ואויבו של אויבי הוא ידידי, הוא חבר לנתניהו.

אבל מה שמטריד אותי לא פחות מלוי, הוא מה שמייצג לוינסון. לאורך כל השנים שבהן לוי משתלח במדינת ישראל, בצה"ל ובחייליו ומזדהה בכל לבו עם האויב ועם הטרור, הוא היה לגיטימי בעיני לוינסון ובעיני רבים מן השמאל. הוא אולי קצת קיצוני, הם אמרו, אבל יש הרבה צדק בדבריו. אבל ברגע שהחל לכתוב דברי שבח והערצה לנתניהו, הם נזכרו שמדובר באדם מטורלל, חולה נפש ופתאום אף מגנים את כתביו נגד המדינה.

לוינסון לא הוקיע את מאמרו של לוי הקורא לשנוא את חיילי צה"ל. הוא פשוט כתב שאינו מאמין לו. "צר לי. אינני מאמין למילה במאמרו של גדעון לוי… ולפיו 'מותר לשנוא את חיילי צה"ל'… אינו אלא זעקה לתשומת לב". ולמה הוא לא מאמין לו? בגלל קשריו עם נתניהו. וכך הוא מסיים: "נעצבן את השמאל כשנכתוב בעד ביבי, נעצבן את הימין כשנכתוב נגד החיילים". סליחה, כשהוא כותב נגד החיילים הוא מעצבן רק את הימין? הוא לא מעצבן את השמאל? רק כשהוא כותב נגד נתניהו הוא מעצבן את השמאל?

מה הפלא שלוי כל כך נמשך לאנשי הימין הביביסטי, שכמותו גם הם רואים סתירה בין שמאל לציונות.

* כספי משלם המסים – ח"כ עאידה תומא סלימן תקפה את השרים חילי טרופר וליברמן על החלטתם למנוע תקצוב לתיאטרון אל סראיה ביפו, בשל הקרנת סרט התעמולה האנטי ישראלי "פראחה". בין השאר היא אמרה: "זה לא כסף פרטי של טרופר וליברמן, אלא כספי משלם המסים הישראלי".

היא הנותנת. כיוון שמדובר בכסף ציבורי של אזרחי ישראל, מובן מאליו שאין להשתמש בו למימון הסתה נגד מדינת ישראל.

* מבצע עומק במחנה הפליטים ג'נין – כל פעולה של צה"ל וכוחות הביטחון לסיכול טרור ולמעצר מחבלים במחנה הפליטים ג'נין נעשית תחת אש. בזכות המקצועיות של כוחותינו, לא שילמנו עד כה מחיר דמים, אך לא לעולם חוסן. כמות האמל"ח בידי המחבלים במחנה והתעוזה ההולכת-וגוברת שלהם, היא איום של ממש.

המציאות במחנה הפליטים ג'נין אינה דומה לשאר חלקי יו"ש ולכן הפעילות של צה"ל במקום צריכה להיות שונה. אין מנוס ממבצע עומק, מבית לבית, לאיסוף האמל"ח ולמיטוט תשתית הטרור במקום. צה"ל כבר ביצע בהצלחה פעולות כאלו וזה אפשרי.

באשר לנערה שנהרגה – כאשר המחבלים יורים על לוחמי צה"ל שבאים לסכל טרור, הם אשמים בתוצאות הירי. איננו צריכים להצטדק.  

* ההכרח לחסל את המחבל – אילו המ"פ ממג"ב לא היה מחסל את המחבל בחווארה, הוא היה פועל בניגוד לפקודות, חוטא לתפקידו ולא היה ראוי לתפקידו. בחיסול המחבל הוא עשה בדיוק את המתחייב בסיטואציה.

שלוש סיבות מצדיקות את הריגת המחבל – כל אחת בפני עצמה מספקת כדי לקבוע את החובה לחסל. האחת, היא העובדה שהמחבל היה חמוש בסכין ודקר את הנהג של המ"פ. השניה, שהוא ניסה לחטוף את נשקו של המ"פ. מי שחוטף נשק עושה זאת כדי לירות בו ולהרוג. אילו הצליח, לבטח היה הורג קודם כל את המ"פ וממשיך לירות ולרצוח יהודים. השלישית, היא שאחרי שהנשק של המ"פ נפל, המחבל כמעט הצליח לקחת אותו ורק הירי בו מנע זאת.

כל לוחם בצה"ל, במשטרה ובכוחות הביטחון יודע שבמקרה כזה עליו לחתור למגע ולחסל את המחבל.

* שיצפו במונדיאל – שלילת חירות וכליאת אדם מאחורי סורג ובריח בלי שום אפשרות לקבל החלטה על עצמו ועל סדר היום שלו ובלי לפגוש את משפחתו וחבריו, היא עונש כבד ביותר. בוודאי לאסירים המרצים שנים רבות בכלא. עצם הכליאה היא העונש ולא צריך גם לפגוע ברווחת חייהם של אסירים. אני לא שותף לטענות הפופוליסטיות על "בית הבראה". אפילו כלא בתנאי מלון הוא עונש כבד ואף כלא אינו מתקרב לבית הבראה.

כעת מירי רגב יוצאת בביקורת פופוליסטית על כך שמאפשרים לאסירים הביטחוניים לצפות במונדיאל. שיצפו במונדיאל, מה הבעיה?

* סינדרלה עם דגל השמדת ישראל – איני מבין את הישראלים שאוהדים את מרוקו במונדיאל. אני נגד מרוקו, לא כיוון שאני בעד עירוב פוליטיקה בספורט, אלא כיוון שאני נגד עירוב פוליטיקה בספורט. מי שעירבו פוליטיקה בספורט הם שחקני נבחרת מרוקו, המנפנפים בדגלי אש"ף. זו לא סתם פוליטיקה; זו פוליטיקה אנטי ישראלית. הם מניפים את דגל השמדת ישראל. אני מבין את האהדה הבסיסית ל"סינדרלה". בדרך כלל אני שותף לה. לא במקרה הזה, שבו הנבחרת מניפה את הדגל המגואל בדם יהודים.

* מונדיאל 2022 – כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מפסידה.

* המתחזה – פרופ' עודד בלבן פרסם במוסף "הארץ" כתבת דיוקן על מורו ורבו של בן גביר, "הרב" כהנא שר"י, שהתמקדה בפעולתו בארה"ב בראשית דרכו. הוא הושתל בידי FBI כ"שמפניה" בחוגי הימין הקיצוני האמריקאי בראשית שנות ה-60, אך בפועל היה לפעיל אותנטי קיצוני שלהם ולכןFBI  ניתק את הקשר עמו והוא הפך ליעד מודיעיני. הוא היה קשור קשר הדוק למאפיה האיטלקית בארה"ב. פעולתו בימין הרדיקלי האמריקאי לא הייתה קשורה עדיין ליהדות או ציונות. אולם כשהקים את "הליגה להגנה יהודית" המשיך את הדרך הימנית רדיקלית, במלחמה, כולל פעולות טרור, לסיכול ההפשרה (הדטאנט) בין ארה"ב ובריה"מ, למרות שההפשרה הזאת פתחה לתקופה מסוימת (תחילת שנות השבעים) את שערי בריה"מ לעליית יהודים. במסווה של מאבק למען יהדות בריה"מ, המלחמה שלו הייתה נגד ההפשרה וגרמה לנזק למאבק למען העליה.

ומופיע שם גם הסיפור הבא: "כשהנהיג את תנועת הארבעה ביולי, לפני הפעילות ה'ציונית' שלו, חי כהנא חיים כפולים: בביתו בקווינס היה הרב כהנא, ואילו בדירתו בוושינגטון גילם כומר פרסביטריאני ממוצא דרום-אפריקני בשם מייקל קינג. בדמותו הפיקטיבית, ניהל כהנא רומן עם מזכירתו בתנועה זו, אסטלה דונה אוונס. אוונס קפצה אל מותה ביולי 1966 מגשר בניו יורק, לאחר שכהנא הודה, במכתב שהחליק אל מתחת לדלת ביתה יום לפני שהיו אמורים להינשא, שהוא נשוי ואב לארבעה. המכתב נמצא בין חפציה כאשר משו אותה במצב אנוש ממימי הנהר".

סיפור מזעזע. אבל האמת היא שמה שעשה כאשר התחזה לכומר הרבה פחות הזיק (וממשיך להזיק) ממה שעשה כאשר התחזה לרב.

* דוגמה אישית – יאיר לפיד התחסן נגד קורונה וזה חשוב. והוא הצטלם מתחסן, וזה חשוב, כי יש משמעות לדוגמה אישית, וחשוב לעודד את הציבור להתחסן.

אבל כשאני התחסנתי, לפני שבועות אחדים, עטיתי מסכה וכך גם האחות שחיסנה אותי. לפיד התחסן ללא מסכה וגם האח או הרופא שחיסן אותו לא עטה מסכה.

דוגמה אישית, כבר אמרנו?

* עמנואל גוטמן – הלך לעולמו פרופ' עמנואל גוטמן, מראשוני ומבכירי החוקרים בתחום מדע המדינה בישראל, וחוקר בעל שם עולמי. בן 99 בקֵרוב היה במותו. גוטמן עלה מגרמניה כנער, הצטרף להגנה, לאחר מכן התגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולאחר תום המלחמה פעל במסגרת המוסד לעליה ב', שארגן את ההעפלה לא"י. משם נשלח למחנות המעפילים בקפריסין כדי לארגן שם סמינרים ללימוד עברית, יהדות וציונות. גוטמן היה מרצה בכיר למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד כמרצה אורח באוניברסיטאות רבות בעולם.

זכיתי ללמוד אצל פרופ' גוטמן קורסי מבוא למדע המדינה וקורסים בתחום החברה הישראלית, ואני זוכר אותו כמורה מצוין, דייקן, נעים הליכות ובעל חוש הומור, מרצה בקצב הכתבה במבטאו היקי. אחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שלילת הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים. הוא נשא את דגל הרצף בעמדות כלפי הדת, בין חרדיות לאנטי דתיות. בסקרים מקיפים רבים שהקפיד לערוך מדי שנה, הוא לא שאל האם אתה דתי או חילוני, אלא הציג רצף ובו המושג "מסורתי", שעד אז לא היה קיים במחקר ובסקרים. הכנסת המושג "מסורתי" שינתה מאוד את תמונת הסקרים. בחלוקה הדיכוטומית, דומה היה שיש רוב גדול לחילונים ולעומתם מיעוט דתי. בחלוקה המורכבת, התברר לאורך שנים שרק מיעוט מגדיר עצמו חילוני, ושקיימת באוכלוסיה הישראלית נטיה עמוקה ורחבה למסורת היהודית. מחקריו וסקריו לאורך עשרות שנים אוששו את התזה. גוטמן עצמו אמר לנו שהוא מגדיר את עצמו כמסורתי. אגב, הוא טען שהתופעה הזאת אינה אופיינית רק לישראל וליהדות אלא לכל העולם המערבי. גם במדינות המערב הנוצרי, יש רצף של עמדות ורגשות כלפי הדת והמסורת, ולא דיכוטומיה בין חילונים ודתיים. בניגוד לסיסמאות על הפרדה בין הדת והמדינה, הוכיח לנו גוטמן שאין כמעט מדינות דמוקרטיות שיש בהן הפרדה כזו, ויש פער תהומי בהשפעת הדת בין ארה"ב וצרפת, שהפרידו בין דת ומדינה. ארה"ב היא אחת המדינות הדתיות במערב, והשפעת הדת על החיים בה גדולה מאוד, בעוד בצרפת ההפרדה נעשתה מתוך התנגדות לדת והיא מדינה חילונית מאוד. יתר על כן, ארה"ב, שיש בה הפרדה, הרבה יותר דתית ממדינות כמו בריטניה ושוודיה, שבהן יש כמעט זהות בין הדת והמדינה והמלך שלהן הוא גם ראש הכנסיה.

יהי זכרו ברוך!

* מוטקה בן פורת – הלך לעולמו תא"ל מוטקה בן-פורת, מפקד חטיבה 9 במלחמת יום הכיפורים, מבולמי הפולש הסורי לגולן ומהפורצים למובלעת הסורית. היה גם מגיבורי תש"ח. בחייו האזרחיים היה ראש ראשות הגנים הלאומיים. נפטר שבע ימים ומעשים בגיל 95.

יהי זכרו ברוך!

* תורה לשמה – אחד הדברים האהובים עליי ביותר בעבודה במטע, הוא העבודה עם תלמידי "אדם ואדמה", הפנימיה החקלאית של "השומר החדש" באורטל. אני בא משדה החינוך, ובעבודה אתם אני משלב חקלאות וחינוך.

בשבוע שעבר נוסף נדבך נוסף בקשר אתם – התחלתי ללמד פרשת השבוע ב"אדם ואדמה". זה קורס בחירה, בלי בחינות וציונים, פשוט לימוד תורה לשמה לנערות ונערים שוחרי דעת.

* חומר למחשבה – אלמלא היה "מספר יודע כל" המתאר את פרשת יוסף ואשת פוטיפר; אילו שמענו על האישה המתלוננת על גבר שניסה לאנוס אותה, ברח כשהיא צעקה והשאיר אצלה את בגדיו, ועל גבר הטוען שהאישה ניסתה לאנוס אותו, הפשיטה אותו והוא ברח – למי היינו מאמינים?

הפניתי את השאלה לתלמידיי, בשיעור על פרשת השבוע. כולם ללא יוצא מן הכלל, בנות ובנים, אמרו שהיו מאמינים לאישה. גם אני.

ובצדק, כי זה הרוב המוחלט של המקרים.

ובכל זאת, האם תמיד אנחנו צריכים להאמין למתלוננת? זה אוטומטי? לא יכול להיות מקרה של עלילה, נקמנות וכו'?

חומר למחשבה, שמעניקה לנו פרשת השבוע.

          * ביד הלשון

על אודות – קורא העיר לי על שימוש, שעשיתי, בביטוי "על אודות". "כשכותבים את המילה ׳אודות׳, מתייתרת הקדמת המילה ׳על׳ אודות", הוא כתב.

טעות בידיו. פירוש המילה אודות הוא "דבר". אם אני כותב "דיברתי אתו על אודות הצעתו", משמעות הדבר היא "דיברתי אתו על דבר הצעתו". אם אכתוב "דיברתי אתו אודות הצעתו", כאילו כתבתי "דיברתי אתו דבר הצעתו". זה לא רק נשמע עילג, זו בפירוש טעות.

ההיפך הוא הנכון. ניתן לוותר על אחד משני חלקי הביטוי, אך לא על המילה "על", אלא על ה"אודות", כיוון שמילת היחס "על" היא החשובה בביטוי. אפשר בהחלט לומר "דיברתי אתו על הצעתו".

הביטוי "על אודות" הוא מקראי: "וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ" (בראשית כו, לב), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב, א).

בשנים האחרונות נפוץ, בעיקר במרשתת, הביטוי "אודות" במקום "על אודות". האקדמיה ללשון עברית מגדירה זאת – ביטוי שאינו תקני.

* "חדשות בן עזר"