קבלת שבת באורטל 10.3.23
מדינת ישראל נמצאת בימים אלה באחד המשברים הקשים בתולדותיה. המשבר הוא, בראש ובראשונה, משבר מנהיגות. חובתה של מנהיגות למנוע הידרדרות של החברה לכאוס וקרע, וכאשר לא הצליחה למנוע הידרדרות כזו, ניתן היה לצפות ממנה לעצור, לבחון את עצמה, לעשות חשבון נפש. לא בדיוק מה שאנו רואים.
לא אדבר על אקטואליה אלא על פרשת השבוע העוסקת אף היא במשבר לאומי ובמשבר מנהיגות. אבל אני מאמין שדרך פרשת השבוע אנו יכולים ללמוד תובנות מעניינות הרלוונטיות לחיינו. את ההקשרים בין משבר המנהיגות בפרשה לחיינו, מוזמן כל אחד לעשות בעצמו.
המשבר החמור שבו עוסקת הפרשה היא אירוע עגל הזהב. לאחר מעמד הר סיני, נורא ההוד וההדר, משה עולה על הר סיני ומתייחד עם אלוהים ארבעים יום וארבעים לילה. בהיעדרו, העם חש מיותם ויוצר את עגל הזהב, תחליף לאלוהים.
את חומרת המשבר ניתן להסיק מכך שבעקבות האירוע אלוהים התכוון להשמיד את העם, לא פחות, אך משה משכנע אותו להימנע מכך. ביטוי נוסף הוא הצעד הדרמטי של משה, ששיבר את לוחות הברית. ועוד ביטוי הוא מלחמת האחים בעקבות האירוע, שבה בני שבט לוי טובחים במי שהיו שותפים לחטא. בעצם… בכולם זולת אדם אחד.
בהעדרו של משה, אהרון אחיו הוא האיש הבכיר בשטח. הוא יד ימינו של משה, דוברו וכפי שקראנו בפרשות הקודמות – הוא נבחר בידי אלוהים להיות הכהן הגדול וראש שושלת הכהונה, ופרק שלם בתורה הוקדש רק לבגדי הכבוד והתפארת שלו.
בני ישראל פונים אליו בדרישה: "קום עשה לנו אלוהים אחרים, אשר ילכו לפנינו". מה עושה אהרון? החידה השבועית על פרשת השבוע הייתה טריקית. איך ניסה אהרון לשכנע את בני ישראל לא להקים את עגל הזהב? פשוט, הוא אפילו לא ניסה. הוא לא ניסה להסביר, והרי הוא ניחן בכושר רטורי. הוא לא ניסה לעכב. הוא לא ניסה לעצור אותם. הוא מצווה עליהם מיד לפרוק את תכשיטיהם וכל זהבם, ויוצר את עגל הזהב.
זה מנהיג? זו מנהיגות? התנהגותו של אהרון בפרשה, היא של מנהיג פופוליסט, שאינו מנהיג את העם אלא מונהג בידי העם. הוא מבצע את רצון העם מבלי לנסות להשפיע עליו ולחנך אותו ולבסוף בורח מאחריות ומאשים את העם. זהו כשל מנהיגותי חריף. קשה להבין איך כאשר אלה שעשו כמצוותו הוצאו להורג, הוא לא נפגע ואף נמצא עדין ראוי להיות אבי שושלת הכהונה.
אך הפרשה מעוררת סימן שאלה גם בנוגע למנהיגותו של משה. משה הוא גדול המנהיגים של עם ישראל, גדול הנביאים. אך מה משמעות העובדה שבהעדרו של המנהיג העם מבצע תפנית של 180 מעלות מהדרך המקורית? האין זה גם כישלון של המנהיג, שלא השכיל לחנך את העם, והתנהגות העם תלויה בנוכחותו הפיזית האישית?
בשירו "עגל הזהב", שמיד נאזין לו, מציג אהוד בנאי חידוש מעניין: עגל הזהב אינו תחליף לאלוהים אלא למשה, למנהיג. המנהיג הוא אב. האב אינו יורד אל העם, הוא מרוחק ונעדר, ולכן הם מוצאים אב חלופי, בתקווה שבניגוד למשה, הוא לא ינטוש אותם. הם, עדר נעזב, רוקדים סביבו ומתחננים אליו: "היה לנו לאב, אל נא תעזוב אותנו עכשיו". זוהי תמונה גרוטסקית, שהרי ברור שמדובר בפסל, בהבל וריק – והעדר הנעזב קורא אליו לשווא. אך כיוון שהוא פסל, הוא לא יכול ללכת ובטוח שהוא לא ינטוש אותנו כמשה.
בקריאה ראשונית, ניתן למצוא בשיר ביקורת על משה – על היותו מנהיג מרוחק, מתנשא שאינו יורד אל העם. אך אני רואה בכך ביקורת על עצם מושג המנהיגות, ובעיקר על העם הסוגד למנהיגות. אהוד בנאי מציג את המנהיגות כעגל הזהב.
כמובן שאין הוא מתנגד למנהיגות באשר היא. הוא מתנגד להפיכת המנהיגות לפֶּטיש, לאליל. הוא מדבר על סגידה למנהיג חזק שיעשה סדר, שיגיד לנו מה לעשות, שגורם לנו לתלות בו. כאשר אנו מאבדים את החשיבה העצמית, את העצמיות, כאשר אנחנו סוגדים למנהיג, אנו מאבדים חלק מן האנושיות שבנו, מצלם האדם שבנו. וכך, כאשר המנהיג נעדר, אנחנו אבודים. אנו רואים זאת היטב בכתות הסוגדות לגורו. עגל הזהב, לפי אהוד בנאי, הוא תופעת הגורו.
אלא שהתופעה הזאת אינה קיימת רק בכתות, אלא גם בעמים. האסונות הגדולים ביותר של המאה העשרים נבעו מסגידה כזאת של עם למנהיג. האם יש עם שהוא חסין מפני התופעה? האם העם היהודי, שיש בו מסורת כמעט אנרכיסטית, חסין מפני התופעה?
אהוד בנאי מזהיר אותנו מפניה, מפני עדריות ההמון הסוגד למנהיג, מפני עגל הזהב של הסגידה למנהיג.
וכיוון שאמרתי שאדבר על הפרשה ולא על אקטואליה, לא אשאל האם המשבר שבו אנו מצויים נובע מתופעת פולחן האישיות.
הבלוג של אורי הייטנר 