אנשי הגשם / להקת "חופים"

פינתי השבועית ברדיוטק, 14.11.22

פרס הנשיא, שאותו יזם הנשיא פרס ב-2012, מוענק מדי שנה למי "שתרמו תרומה יוצאת דופן למדינת ישראל או לאנושות, בכישרונם, בשירותם או בדרך אחרת". זהו אחד הפרסים היוקרתיים ביותר בישראל.

השבוע התפרסמו שמות הזוכים בעיטור לשנה זו. עם ששת הזוכים נמנית המשוררת והפזמונאית רחל שפירא. כדי להמחיש את רמת היוקרה של הפרס, אציין שאחד מחתני הפרס לשנה זו הוא נשיא קפריסין אנסטדיאדיסט. עוד שני ראשי מדינות שקיבלו השנה את העיטור במהלך ביקוריהם במדינת ישראל הם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ונשיא צ'כיה מילוש זמאן.

לא אחת ביטאתי כאן בפינה את הסתייגותי מן ההפרדה, שלא אחת היא מלאכותית, בין שירים לפזמונים. מקובל שפזמונים הם שירי זמר, כלומר שירים שנכתבו לצורך הלחנה להבדיל משירה, שלא נכתבה להלחנה. לכאורה, הפזמונאות היא סוגה נחותה ביחס לשירה. אולם יש פזמונים נשגבים מאוד, שעומדים בשורה אחת עם מיטב השירה, וקשה להבחין בינם לבין שירה שהולחנה בדיעבד, ואיש אינו מגדיר אותה כפזמון. גדולי המשוררים העבריים כתבו גם פזמונים, ובהם ביאליק, אלתרמן, שלונסקי, נתן זך ואחרים. כזו היא גם רחל שפירא. איני חושב שפזמוניה נופלים באיכותם ורמתם משירתה הפואטית.

אני אוהב מאוד את יצירתה של רחל שפירא. לאורך השנים השמענו בפינה עשרה שירים שלה. שתי פינות הוקדשה לה – כאשר נערך לכבודה אירוע הוקרה בכנס "מי אני? שיר ישראלי" השמענו את "כמו צמח בר" בפי חוה אלברשטיין, ובמלאת לה שבעים השמענו את "חומות חימר", בביצוע מרגלית צנעני. מבין שאר הפינות שהקדשנו לשירתה אציין גם את "מה אברך", "בראשית" ו"עוד יום".

רחל שפירא היא אחת היוצרות המוכשרות והבולטות בשירה ובזמר העברי, לאורך יותר מחמישים וחמש שנה. שפירא היא עוף מוזר בתרבות הישראלית. היא רחוקה מאוד מחיי התרבות, מעולם האמנות, מהמיליה האמנותי, מהבוהמה ומהתקשורת הישראלית. לאורך כל הקריירה שלה היא סרבנית ראיונות – הממעטת מאוד להתראיין, היא אינה מופיעה בפרמיירות, תמונותיה אינן מתנוססות בכלי תקשורת; מעטים מאוד יודעים כלל איך היא נראית או מכירים את קולה. היא שומרת בקנאות על פרטיותה.

שפירא נולדה ביולי 1945 בקיבוץ שפיים, בת לחברי הגרעין המייסד של הקיבוץ. שם היא נולדה ושם חיה את כל חייה, ללא כל תקופה מחוץ לקיבוץ. כבר כילדה היא כתבה לעלון הקיבוץ ולאירועי הקיבוץ, אך ממש לא חלמה על קריירה אמנותית ולא תכננה להיות פזמונאית מוכרת. היא שירתה בצה"ל בחיל האוויר, ומיד חזרה לקיבוץ. למדה הוראה ובמשך עשרות שנים עבדה כמורה בחינוך המיוחד. לאחר מכן עזבה את ההוראה ועבדה בבית ההארחה של הקיבוץ.

בית ההארחה קשור מאוד לקריירה שלה כפזמונאית מוכרת. זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, נפצע יאיר רוזנבלום בתאונת דרכים, ועם שחרורו מבית החולים עבר לתקופת התאוששות בבית ההבראה בשפיים. שם, נתקל בחוברת זיכרון לבן הקיבוץ דדי קרוק, שנפל במלחמה. בחוברת הופיע שירה של שפירא "מה אברך", אותו כתבה לזכרו של דדי, בן כיתתה. רוזנבלום התלהב מן השיר, הלחין אותו ומסר אותו ללהקת חיל הים עם הסולנית רבקה זוהר. השיר הזה היה הצלחה גדולה, ועד היום הוא נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית.

בעקבות השיר, זמרים ומלחינים רבים פנו לרחל שפירא בבקשה שתכתוב להם, וכך לאורך השנים שיריה הם חלק מליבת הזמר העברי. היא בעיקר משוררת של זמרות, וזמרות רבות מזוהות עמה, שרו עשרות משיריה ואף הוציאו תקליטים שלמים משיריה, ובהן חוה אלברשטיין, אילנית, גלי עטרי, מרגלית צנעני, רוחמה רז ואחרות. הלחינו את שיריה גדולי המלחינים, ובהם סשה ארגוב, משה וילנסקי, נחום היימן, מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום, נורית הירש, ירוסלב יעקובוביץ', שלום חנוך, מיקי גבריאלוב וחנן יובל.

הכתיבה של שפירא מגוונת מאוד, רבת סגנונות ונושאים, משירים על עצי הזית המחורצים כפני הוותיקים בקיבוץ, המחבר את הנוף הפיזי של ארץ ישראל עם הנוף האנושי של דור המייסדים ועד "פרח משוגע" על ג'ניס ג'ופלין, שהיא אמנית שאורח חייה הוא אולי היפוכם המוחלט של חייה של רחל שפירא. משירי ארץ ישראל הישנה, הקיבוצית והאשכנזית, ועד השירים המזרחיים שכתבה למרגלית צנעני.

השיר אותו נשמע היום הוא "אנשי הגשם", שהלחין נחום היימן ושרה להקת "חופים". שיר מקסים ומסתורי. מיהם אותם אנשי הגשם? על פתרון החידה הזו נשברו קולמוסין רבים, ויש הצעות רבות ושונות זו מזו. רחל שפירא, לא סייעה בפתרון החידה.

השיר מספר על אותם אנשי הגשם, המתכווצים במעיליהם, מצניעים את עצמם, ודואגים לממוענת השיר, אף היא מסתורית, שמרוחקת ואינה רואה את אנשי הגשם. הם מקבצים את חיוכיה בגניבה, ומבטה טרם נפגש במבטיהם והיא לא אמרה להם מילה טובה. אבל כאשר היא תהיה נבגדת, מופקרת ומוחרמת, הם יכתירו אותה למלכתם היחידה ויחלקו אתה את לחם צערה.

אבל בינתיים, היא עוד חוגגת ואינה זקוקה להם. ואילו הם מביטים בה בחמלה, ולו יכלו היו נותנים את חייהם לשמור עליה מעוני או מחלה. הם ממתינים לה בפינה, "נאמנים כצל, סבלניים כזמן" – איזו שורה נפלאה! בכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה, הם לוקחים אותה לעבר מפתנם.

והבית האחרון יפה כל כך: " כשאוהבייך ישכחו / וכל כלבייך ינבחו / אנשי הגשם יאספוך אל מיטתם. / והם ירימו את ראשך / ויאמצו את ייאושך / לחממך בפרורי אהבתם".

זהו שיר אהבה, אך הוא שונה מאוד משירי אהבה אחרים, כיוון שלא מדובר כאן באהבה, אפילו חד צדדית, סודית, לא ידועה, של גבר לאישה, אלא לאהבה קבוצתית, של קבוצת אנשים – אנשי הגשם, לאישה אחת. וכאן מתחילה החידה, מתחיל המסתורין. מיהם אותם אנשים? מדוע הם מסורים אליה כל כך? מה מדריך אותם? ומדוע הם מכונים אנשי הגשם?

באשר לכינוי "אנשי הגשם", יש מעין הסבר טכני בבית הראשון, אך אין הוא מקדם אותנו לפתרון חידת זהותם. מסופר עליהם שהם מתכווצים במעיליהם ומצניעים את עצמם, שעה שטיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם על עלבונם.

להלן כמה מהתיאוריות על זהות אנשי הגשם. על פי אחת התאוריות האישה היא מדינת ישראל ואנשי הגשם הם אנשי המוסד, המסורים לה כל כך אך הם כרואים ואינם נראים, מתכווצים במעיליהם, מצניעים את עצמם, אך יתנו את חייהם כדי להציל את המדינה.

תאוריה אחרת מדברת על אנשי הגשם כעל ההורים, הדואגים לילדיהם ומסוככים עליהם ודואגים למחסורם, ולא תמיד מקבלים את התודה וההכרה שהם ראויים לה. על פי אחת התאוריות ההורות ממוקדת להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים. עוד תאוריה הורית היא על ההורים בקיבוץ, בלינה המשותפת, שכה דאגו לילדיהם, אף שהודרו למדרון אחורי ולא היו בליבת חינוכם והטיפול בהם.

תאוריה אחרת מציגה אותם כחקלאים, המטפלים במסירות בצמחים ובבעלי החיים שעליהם הם מופקדים. ההסבר הזה מתחבר לגשם, החיוני כל כך לחקלאות וגם להיותה של רחל שפירא בת וחברת קיבוץ.

ויש הרואים את אנשי הגשם כעובדים סוציאליים ואפילו כאנשי "חברה קדישא" העושים למת חסד של אמת. ועוד הסבר הוא שמדובר באנשים שעובדים תמיד, גם בגשם ובקור, כמו חיילים ושוטרים.

המסתורין בשיר אינו נוגע רק לזהותם של אנשי הגשם, אלא למטפורות ומשפטים המופיעים בשיר. מה הן הטיפות הגדולות שזולגות עליהם? בדרך כלל איננו משתמשים במילה "זולגות" לתיאור של גשם, אלא דווקא של דמעות. הטיפות הללו זולגות מכחול לילותיהם. מהו לילה כחול? מן הסתם לילה צלול, ללא עננים. אך אם אין עננים אין גשם. ואולי באמת הגשם אינו אלא דמעות?

איך הם מקבצים את חיוכיה בגניבה? אפשר לראות כאן משהו קצת אפל, של אנשים האורבים למישהי ללא ידיעתה כדי לגנוב את חיוכיה.

למה אנשי הגשם יחלקו אתה את "לחם צערה"? מדוע לא יחלקו גם את "לחם שמחתה"? למה הם יופיעו רק בצר לה? רק כשתהיה נבגדת? למה רק אז הם יכתירו אותה למלכתם היחידה? למה רק אם תהיה בעוני או במחלה הם יופיעו? ולמה הם מביטים בה בחמלה? האם הם יודעים משהו שהיא אינה יודעת, על עוני או מחלה או בגידה של חבריה, והם מסתירים זאת ממנה? אם כן, מדוע אינם מנסים למנוע את האסון, אלא מחכים לכך שיקרה ואז יבוא יומם להתערב ולהציל אותה? ומהי אותה בגידה, שצפויה לה, כשאוהביה ישכחו אותה ואפילו כלביה הנאמנים ינבחו עליה כעל אדם זר ואנשים כבר לא יברכו אותה לשלום; אותו אירוע שבו הם יצאו מן החשיכה ויאספו אותה אל מיטתם?

"ממתינים לך בפינה". מה זאת אומרת? האסוציאציה היא ל"מחכה לו בסיבוב", שזו אסוציאציה שלילית. "וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה, לוקחים אותך לעבר מפתנם". מלכתחילה הם מתוארים כרואים ואינם נראים, שממתינים למשהו, נאמנים כצל, סבלניים כזמן. ופתאום הם אקטיבים, שבכל יום, בכל חודש, בכל שנה הם לוקחים אותה אל מפתנם. איך הם לוקחים אותה, ללא ידיעתה? ומהו מפתנם, אליו הם לוקחים אותה. פירוש מעניין שקראתי פעם, הוא שמי שיקחו אותה אל מפתנם, הם היום, החודש והשנה החולפים, שהם הנושא במשפט. יתכן.

ומה פירוש "יאספו אותך אל מיטתם?" האסוציאציה המינית המתבקשת, בעייתית קצת כאשר מדובר בלשון רבים – מיטתם. יש להם מיטה אחת והיא תיאסף אל המיטה של כמה גברים? זה לא נשמע טוב. אבל המשפט הזה מתחבר לפירוש על אודות ההורים בלינה המשותפת בקיבוץ, שבמצוקתה של הילדה, יאספו אותה אל ביתם ואל מיטתם.  

ומה פירוש יאמצו את ייאושך? הם לא יתנו לה תקווה, אלא יצטרפו לייאוש ויאמצו אותו גם אליהם? ולמה הם יתנו לה רק את פרורי אהבתם? למה רק פירורים? היא לא ראויה ליותר?

המון סימני שאלה. ואפילו לא אנסה להציע סימני קריאה, כי היופי בשיר הזה הוא המסתורין שבו, שמאפשר פירושים רבים. אומר רק שאני תמיד ראיתי באנשי הגשם אנשים המסורים למשהו; לאדם, לקולקטיב או לרעיון, ועושים זאת בכל מאודם, שלא על מנת לקבל פרס.

את השיר כתבה רחל שפירא בנעוריה, בשנות השישים, עוד בטרם כתבה שירים להלחנה. במהלך השנים היא הציעה אותו למלחינים רבים, לטענתה – מטובי המלחינים, אך אף לחן לא היטיב לבטא את השיר. בראשית שנות השמונים, כאשר נחום היימן חזר לארץ לאחר שנים רבות באירופה, הקים את להקת "חופים" עם האמנים הצעירים מאיר בנאי, משה דץ, חני לבנה ואחרים, והעלה את המופע שלהם אתו, ממיטב שיריו לאורך השנים, הוא קיבל מרחל שפירא את השיר. הוא הלחין אותו ואריק רודיך עיבד אותו. העיבוד המקסים היטיב ליצור בשמיעת השיר תחושה של נקישות הגשם.

שיר מקסים ואהוב עליי מאוד. איני חושב שהוא מאפיין את יצירתה של רחל שפירא, ואולי דווקא בשל כך, הוא מציג את המנעד היצירתי הרחב שלה. ולכן בחרתי דווקא בו לציין את זכייתה של רחל שפירא בעיטור הנשיא.

אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם

הם כבר למדו איך להצניע את עצמם

טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם

טיפות גדולות זולגות על עלבונם.

את מרוחקת ואינך רואה אותם

הם מקבצים את חיוכייך בגניבה

ומבטך עוד לא פגש במבטם

עוד לא אמרת להם מילה טובה.

אם אהובייך יפקירוך

אם תחניק אותך בגידה

אם לשלום כבר איש אותך לא יברך –

אנשי הגשם יכתירוך

למלכתם היחידה

ויחלקו אתך את לחם צערך.

עודך חוגגת ואינך זקוקה להם

אנשי הגשם מביטים בך בחמלה

לו רק יכלו היו נותנים את חייהם

לשמור אותך מעוני או מחלה.

אנשי הגשם ממתינים לך בפינה

נאמנים כצל, סבלניים כזמן

וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה

לוקחים אותך לעבר מפתנם.

כשאוהבייך ישכחו

וכל כלבייך ינבחו

אנשי הגשם יאספוך אל מיטתם.

והם ירימו את ראשך

ויאמצו את ייאושך

לחממך בפרורי אהבתם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s