החלום שלנו

הרגע הקשה לי ביותר בכל התהליך האסטרטגי, היה משפט אחד ששמעתי באחת השיחות: "בסוף כל אחד יצביע על פי השיקול הכלכלי האישי שלו".

אני מקווה ומאמין שזה לא נכון. אם החברים יחליטו להישאר קיבוץ שיתופי מתוך אינטרס כלכלי אישי, זה לא יהיה קיבוץ שיתופי, כיוון שקיבוץ שיתופי מבוסס על העמדת האינטרס של הכלל מעל האינטרס האנוכי, והדילמות הללו קיימות כל יום. זה לא יחזיק מעמד. ואם החברים יחליטו על הפרטת הקיבוץ (אני לא משתמש בשם המכובס "קיבוץ מתחדש". קיבוץ מתחדש – מתחדש כקיבוץ. זה מה שאורטל עושה כל השנים, זו גם ההצעה השיתופית החדשה) מתוך אינטרס כלכלי אישי, זה מתכון למלחמות אינטרסנטיות על משאבים, שעלולות להרוס חברה. אני מקווה ומאמין, שרוב החברים, הן המצדדים בקיבוץ השיתופי והן המצדדים בהפרטה, לא עושים זאת רק מהזווית הצרה והאנוכית.

אבל האמת היא, שעד השיחה המצוינת שהייתה לנו ביום שני, רוב השיח בתהליך האסטרטגי היה שיח של אינטרסים, של זכויות, של רווח והפסד. צר לי על כך.

אם אורטל תופרט, יהיו חברים שירוויחו וחברים שיפסידו. יהיו חברים שחשבו שירוויחו והם יפסידו וחברים שחששו שיפסידו אך הם ירוויחו. אבל האמת היא שזה ממש לא מעניין. בכל אופן, לא מעניין אותי. זה לא השיח שלי, וזה גם לא השיח שאפיין את אורטל, בוודאי בדיונים על מהות חיינו. זה לא מעניין אותי, כיוון שלא לשם כך עליתי לאורטל. לא לשם כך עלינו לאורטל.

השיח שאני חפץ בו הוא שיח של חזון, שיח של ערכים, שיח של אידיאלים.

לשמחתי, באסיפה האחרונה החזרנו את השיח לתלם הזה.

****

את ההחלטה כיצד להצביע בשבוע הבא בקלפי, קיבלתי בגיל 17. לפני 43 שנה, כשקם הגרעין שלי, גרעין ה' – "שיטל" לאורטל. לפני 39 שנים כשהגעתי לחיות באורטל.

המון השתנה מאז. גם אורטל השתנתה מאוד. ואני אוהב מאוד את רוב השינויים. רבים מהם, שהיו פורצי דרך בתנועה הקיבוצית, אני הובלתי. אבל כל השינויים היו מוכוונים לכוכב צפון. כוכב הצפון הוא החלום שלי, שלמענו עליתי לאורטל – ההתיישבות בגולן ודרך החיים הקיבוצית. 

החלום שלי הוא חברה שמבוססת על האנחנו ולא על האני.

החלום שלי הוא חברה שמבוססת על אכפתיות ואחריות לזולת ולא רק לעצמי ולמשפחתי.

החלום שלי הוא חברה שאינה מבוססת על תחרות בין אנשים אלא על שותפות בין בני האדם.

החלום שלי הוא חברה המבוססת על תרומה, פעולה, עשיה והתנדבות שלא על מנת לקבל פרס, ללא קשר לשכר, אלא כדי לקיים את החברה המשותפת שלנו; על עשיה לשמה, בחינת "שכר מצווה – מצווה".

החלום שלי הוא חברה המבוססת על ערבות הדדית, על חברות, על אכפתיות, על אדם לאדם – אדם.

החלום שלי הוא חברה המבוססת על שוויון ערך האדם, וכדי להגשים את הרעיון הנעלה הזה מפרידה בין התרומה והתמורה, בין העבודה והשכר האישי (אגב, כאשר מדובר בשכר, יש בשכר המקובל בשוק עיוותים רבים. למשל – השכר בחינוך ובחקלאות, שאנו מעלים על ראש שמחתנו, הוא עלוב. למה עלינו לאמץ זאת בתוכנו?).

החלום שלי הוא קיבוץ של אינדיבדואליסטים – חברה המעמידה במקום מרכזי מאוד בערבות ההדדית ובאחריות ההדדית את עילוי האדם והתפתחותו המקסימלית של החבר. כל זאת כקיבוץ, כחברה; לא אינדיבידואליזם אנוכי ותחרותי.

החלום שלי הוא חברה משימתית, הנוטלת על שכמה משימות מחוץ לעצמה, מתוך ציונות ורצון לתת לכלל ולתרום לסביבה.

החלום שלי הוא חברה החותרת לצדק חברתי.

החלום שלי הוא חתירה לחברת מופת.

****

לא בכדי הגדרתי את החלום כחתירה לחברת מופת ולא כחברת מופת. כי אין דבר כזה חברה מושלמת ותמיד יש מה לתקן ומה לשפר, ותמיד יש קשיים ובעיות, יש חולשות ויש אתגרים. אבל על החתירה הזאת איני רוצה לוותר.

אף פעם לא השתמשתי בביטוי "הגשמתי את החלום". כי הגשמה של חלום כזה אינה בזמן עבר. היא מעשה יום יומי, 365 יום בשנה, שנה ועוד שנה, עשור ועוד עשור, אין לה סוף. לא הגשמתי את החלום ביום שבו עליתי לאורטל. ביום ההוא התחלתי להגשים את החלום, מתוך כוונה להמשיך ולהגשים אותו עד יומי האחרון.

האם זה רק החלום שלי?

הרי זה החלום שלנו. זה החלום שרקמנו יחד, ואנו מגשימים יחד. אליו קלטנו חברים חדשים רבים, שחברו אלינו והצטרפו אלינו כדי להיות שותפים להגשמתו.

אני מודה, שקשה לי לראות מי שהיו השותפים לדרך בה"א הידיעה – והנה, תש כוחם מהאתגר הגדול של הקיבוץ השיתופי.

אבל אני מקווה שעדין רוב החברים רוצים בו.

****

איני שותף להפחדות מפני מה שיקרה אם נפריט את אורטל. קיבוצים שונים עוברים אחרת את המהלך הזה, ואיני יודע איך אנו נעבור אותו. כמובן שיש לי חששות.

אך מבחינתי, השבר הגדול לא יהיה התוצאה, זו או אחרת, של הפרטה, אלא ההפרטה כשלעצמה. כיוון שההפרטה היא ויתור על החלום הזה.

****

שמעתי באסיפה את הסיפורים על כמה היה טוב לפני עשר, עשרים, שלושים שנה ואיבדנו את זה. אבל האמת היא שגם לפני שלושים שנה אמרו את זה, וגם לפני עשרים שנה וגם לפני עשר. אף פעם לא קניתי את הנוסטלגיה הזו, המנותקת מן המציאות.

קיבוץ שיתופי הוא אתגר המחייב תחזוקה תמידית. תמיד התמודדנו עם תופעות שליליות של ניצול הקיבוץ, של חוסר התנדבות, של מגיע לי, של סירוב להירתם, של מרמור ונרגנות. ההתמודדות, היא מהות החיים השיתופיים. כך זה היה בעבר וכך זה גם היום. אך בניגוד לאמירות המנותקות מן המציאות – רוח ההתנדבות באורטל גבוהה מאוד. אני יכול להעיד על כך ממשימות שאני מוביל או שאני נרתם אליהם. רוח ההתנדבות באורטל היום אינה נופלת כהוא זה מכפי שהייתה בעבר.

אני גם לא מתרשם מסיפורי "הדשא הירוק יותר של השכנים". למיטב הכרתי ולמיטב היכרותי, ואני בהחלט מכיר את הדשאים האלה – זו תחושה מנותקת מן המציאות.

אגב, עם תופעות המרמור והנרגנות נתמודד גם אם נהפוך לקיבוץ מופרט. והנרגנים יהיו אותם הנרגנים היום (אחרי שתעבור להם האופוריה מ"השחרור"), כיוון שנרגנות היא אופי.

****

אני תומך בחלופת הקיבוץ השיתופי-המתחדש. אורטל התאפיינה תמיד ביצירתיות ובמקוריות וביכולת להמציא פתרונות חדשניים לאתגרים המתחלפים מעת לעת.

ואם נבחר בדרך הזו, אני יכול להבטיח בוודאות שהיא תוליד בעתיד אתגרים חדשים, קשיים חדשים ובעיות שגם עמהן נידרש להתמודד ולהיות יצירתיים ולהמציא פתרונות מקוריים. זוהי הרפתקת חיינו.

המלאכה מרובה והזמן קצר

ואנחנו כבר יודעים שהגשר צר.

אמצע הדרך

ויש גם בזה ניסיון

עוד יום, עוד יום.

לא להתמעט וגם לא להימלט

ותמיד לשאוף ללכת הלאה

ללכת זה אומר: לא להסתלק

כן, כוונתי לומר: לא להסתלק

אמצע הדרך

ויש גם בזה ניסיון

עוד יום, עוד יום.

בחריפות הזאת

עוד יום, עוד יום

בציפייה לטוב

עוד יום, עוד יום.

(רחל שפירא)

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד אפשר לחלום!

(נתן זך)

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

מחשבה אחת על “החלום שלנו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s