שיח זכויות קיבוצי

בנאום בכנסת ב-16.1.50 אמר ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון: "נדמה לי שבכלל אנו מדברים יותר מדי על זכויות-אדם, כאילו אנו חיים במאה השמונה-עשרה, כשעמים אחדים שיברו בפעם הראשונה אזיקי העריצות והכריזו על זכויות-אדם. בימינו יש להכריז קודם-כל על חובות-אדם. מדינת ישראל יש לבנות על מגילת-חובות – חובת קליטת עליה, חובת בניין הארץ, חובת עזרה הדדית, חובת עבודה, חובת חינוך, חובת פיתוח, חובת הפרחת השממה, חובת האמת והצדק וכדומה. אין זכויות בלי חובות. ומעל הכל יש חובת ביטחון, חובת הגנת קיומנו, חירותנו, עצמאותנו וגידולנו".

בטקס סיום קורס קצינות ב-1951 אמר בן גוריון: "לא בזכויות נמדד ערך האדם. מוֹתר-האדם הוא לא הזכויות שהוא נהנה מהן. יתרונו המיוחד של האדם הוא הכרת-החובה, כי רק לאדם בתוך כל העולם החי, יש מושג והכרה של חובה. לכל בעלי–החיים ישנן זכויות, והכל שווים בזכויותיהם, אך אין להם – על כל פנים במידה שהדבר ידוע לנו – ידיעת החובה… לתינוק של בית רבן יש זכויות – אין עליו שום חובה; רק כשהוא מתבגר הוא נעשה בר-מצווה, אדם הנושא באחריות על מעשיו".

המסר של בן גוריון, הוא ששיח הזכויות הוא שיח אינפנטילי. שיח של תינוקות. מרגע שהגעת לגיל הבגרות הגעת לגיל המצוות. מעתה, מוטלות עליך חובות. זו התרבות היהודית. המצוות השתנו, אך התרבות היהודית היא של הלכה, של מצוות עשה, של דרישות מן האדם. את האתוס היהודי הזה אימצה תנועת העבודה.

תנועת העבודה מעולם לא הייתה "סלון סוציאליסטי". היא לא הייתה תנועת מחאה. והיא הייתה הרבה יותר ממפלגה פוליטית. היא הייתה תנועה של הגשמה. בראש ובראשונה תנועה של הגשמה. תנועה שלא עסקה בשיח זכויות, אלא במוסר של חובות; בערכים של מחויבות ואחריות, של דרישה מן הפרט לקום ולעשות מעשה. ולעשות מעשה, אין הכוונה ללכת להפגנה, אלא להגשים באורח החיים את ערכיה. ההסתדרות הכללית אף פעם לא הייתה רק איגוד מקצועי. אדרבא, היא לעגה ל"טרייד-יוניוניזם". היא הייתה בראש ובראשונה מכשיר ליישוב הארץ ובניינה, ולבניין אומה וחברה. היא הייתה בסיס המדינה-בדרך, וגם אחרי קום המדינה היא ראתה עצמה בראש ובראשונה כנושאת בעול הלאומי. ראש החץ של האקטיביזם של תנועת העבודה הייתה התנועה הקיבוצית.

****

בשירה "בהיאחזות הנח"ל בסיני", כתבה נעמי שמר שמצאה "את ארץ ישראל האבודה, והיפהפיה והנשכחת. והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת". והוסיפה "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ".

האם אותה ארץ ישראל יפהפיה הייתה רק לפני שנות אלף? היא לא קיימת היום? היא לא יכולה להיות קיימת מחר? אני משוכנע שכן. אני רואה בהושטת היד כדי לתת ולא כדי לקחת את לוז החיים הקיבוצים.

הדבר שאני אוהב יותר מכל בקיבוץ, הוא היותו מבוסס על תרבות של חובות ולא על שיח של זכויות ושל "מגיע לי". התרבות היהודית, שהיא תרבות של חובות, אינה מדברת על הזכויות שמגיעות לאדם, אלא על החובות המוטלות עליו, כדי לבנות עולם טוב ושלם יותר. הקיבוץ מממש, בעצם מהותו, את התרבות הזאת בצורה העילאית. הרעיון של הפרדה בין תרומה לתמורה, הרעיון של מתן שלא על מנת לקבל פרס, הוא מהות הקיבוץ.

הדבר שאני הכי פחות אוהב בקיבוץ הוא… שיח הזכויות ו"המגיע לי", שקיים בו ומלווה אותו, למרות שהוא זר למהותו. ולא, איני מתכוון לקיבוץ המופרט, אלא לקיבוץ שעוד לא נקרא "קיבוץ שיתופי" כי לא היה קיבוץ שאינו שיתופי ולקיבוץ השיתופי היום. ויתכן שהשיח הזה הוא אחד הגורמים לשקיעת הקיבוץ ולהפרטתו.

"מגיע לי" צרכני וחומרני הופך לצרחני ומעוגן בתור ובתקנונים. את מקום ה"לפי צרכיו" מחליף העיקרון של "לפי מי שמגיע לו".

אחד מביטוייו המרכזיים הוא הוותק. מגיע לי, כי אני ותיק.

על פי בדיחה ישנה של יהודה הראל, איך בוחרים בקיבוץ את מלכת היופי? על פי הוותק.

הניגוד בין אתוס הנתינה ללא תנאי, האתוס האקטיביסטי, החלוצי, לבין שיח הזכויות, ה"מגיע לי", ה"תורי", ה"אני לפניו" וה"איפה היית ב-48'" יוצר מתח שהחברה הקיבוצית מתקשה לעמוד בו.

הבעיה בשיח ה"מגיע לי", היא שלעולם אי אפשר לספק את כל מה ש"מגיע לי", וככל שננסה לספק לחבר את "מה שמגיע לו", הוא יישאר מתוסכל, נרגן וממורמר.

אסיים בדברים המבוססים על רשימה שפרסמתי בעלון אורטל: "הקיבוצניק הנרגן – קווים לדמותו".

* מי שמקטר בצעירותו שדופקים את הצעירים, יקטר בבגרותו שדופקים את הוותיקים.

* מי שמלין על הרעש של הילדים בחדר האוכל – הילדים שלו כבר גדולים ועוד אין לו נכדים.

* מי שטוען שבקיבוץ של היום הכל חרא אבל לפני עשרים שנה הכל היה דבש – אמר בדיוק אותו הדבר לפני עשרים שנה.

* נקלט המקטר שהקיבוץ לא יודע להתייחס לנקלטים – כשיהיה חבר הוא יתנגד לקליטה.

* אנשים אוהבים להיעלב – הם מרגישים שזה נותן להם כוח (אפרים קישון).

* זכות היסוד הבסיסית ביותר של חבר קיבוץ היא הזכות להרגיש דפוק.

* ברוב המקרים קיים יחס הפוך בין הנכונות של חבר לפעול ולתרום לבין הבחירה שלו להיות ממורמר.

* מי שטוען שלמזכיר יש משהו אישי נגדו, טען אותו הדבר על המזכיר הקודם ויאמר זאת גם על המזכיר הבא.

* מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל יותר (מאיר אריאל).

* מי שעינו צרה ב-A חזקה עליו שעינו תהיה צרה גם ב-B.

* במקרים רבים – האנשים הזריזים ביותר להיעלב, הם גם המהירים ביותר להעליב. ואם נדרש ללכת לצדם על בהונות, שמא ייעלבו חלילה, ביחסם לאחרים – הם נוהגים כפיל בחנות חרסינה.

* אני בעד הנגד ונגד הבעד (נעמי שמר).

* מי שמקטר שאצלנו הכל חרא אבל בקיבוץ השכן הדשא ירוק – אילו היה בקיבוץ השכן, היה אומר אותו הדבר.

* לקובץ מאמרים ליום העיון של הזרם השיתופי לזכר אמרי רון, 2022

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s