* לבנות מן המסד – במצב הנוכחי, ההחלטה של יועז הנדל וצביקה האוזר לא להתמודד בבחירות היא ההחלטה הנכונה, כי למרבה הצער, אין סיכוי לעבור את אחוז החסימה. אבל מעתה – מקימים את מפלגת דרך ארץ מהמסד. היא ממלאת חסר אמתי במפה הפוליטית הישראלית, לטווח הרחוק. בבחירות הקרובות אבחר במחנה הממלכתי.
* פרידה מחויבת המציאות – אני מעריך ומכבד את איילת שקד כמנהיגה וביצועיסטית, אך מראשית השידוך של דרך ארץ אתה, היה לי קשה מאוד לתמוך ברשימה המאוחדת. עוד בימי תקווה חדשה רציתי באיחוד עם ימינה, כשעוד הייתה בהנהגת בנט ובשותפות עם מתן כהנא. אולם השקפותיה של איילת ימניות מאוד, והתקשיתי להזדהות עם מפלגה בראשותה. ובעיקר, לא יכולתי לשאת את הסכנה שאם ייכשל המאמץ להביא לממשלת אחדות לאומית, היא תדחוף לממשלת ימין צרה צרורה עם הכהניסטים ועוזריהם, וגרוע מזה – שהיא עלולה לחתוך לבדה להיות הגרוש ללירה שיעניק לגוש בן גביר את השלטון. לכן, אני מזדהה עם החלטתו של יועז הנדל לפרק את החבילה.
חתירה לממשלת אחדות אינה נייטרליות במאבק בין ממלכתיות לביביזם על דמות המדינה, אלא הבנה שזה הרע במיעוטו בין החלופות הקיימות. רוח ציונית חייבת להציב את הכהניסטים ואת הרשימה האנטי ישראלית המשותפת כפסולי חיתון.
כך כתבתי ליועז:
כל הכבוד יועז! הוכחת דבקות בדרך, בארץ, ברוח ובציונות. לא היה מנוס מהפרידה הזאת.
* נורות אדומות – כחבר דרך ארץ מיום הקמתה ופעיל מרכזי בה, השותפות עם איילת שקד הייתה כרוכה בעבורי בכאבי בטן, אם להשתמש בביטוי שלה.
את חששותיי ביטאתי באוזני יועז הנדל וצביקה האוזר ובקבוצות של פעילי המפלגה. לפני שבועות אחדים, כאשר הנדל היה בצפון (בעבורי זה דרום…) – בטקס פריסת סיבים בעמק המעיינות, נועדנו לשיחה ממושכת בארבע עיניים בבית שאן. שטחתי באוזני יועז את דאגותיי. דבריו של יועז בהחלט הניחו את דעתי, ובכל זאת נשארתי מוטרד. רציתי לשמוע אותם דברים גם מאיילת שקד. הצעתי ליזום מפגש של הפעילים המרכזיים בדרך ארץ עם איילת. יועז קיבל את הרעיון.
כעבור ימים אחדים, אכן תואמה פגישה כזו, בזום. איני אוהב את הזום. אין בו אותו אפקט כמו בפגישה פנים אל פנים. אך זרמתי. קיוויתי שתהיה זו שיחה שבה איילת תשמיע אך גם תקשיב ותשמע. מהר הבנתי שזה יהיה מפגש של שאלות ותשובות. לא אהבתי את זה, אבל זרמתי. בכל זאת, חשוב היה לי במיוחד לשמוע את תשובותיה.
המפגש נועד למוצ"ש 27.8. מיד בצאת השבת, זמן קצר לפני המפגש, נודע לנו שזו לא פגישה של איילת עם פעילי דרך ארץ, אלא גם עם פעילי ימינה ושאנשיה של איילת הם שיובילו את המפגש. כן הובהר, שלא נשאל את השאלות, אלא נשלח אותן מראש והן תוצגנה לאיילת בפי המנחה. לא אהבתי את זה, אך זרמתי.
ניסחתי את השאלה ושלחתי. "האם הרוח הציונית נייטרלית במאבק בין הממלכתיות לביביזם על דמות המדינה? מדוע אנו מאמצים את הטרמינולוגיה הביביסטית של 'חרם על חצי מהעם' ו'אנחנו לא 'רק לא ביבי'? מבקש לדעת בבירור – במידה שלא נצליח להקים ממשלת אחדות, האם יש מצב שנצטרף לממשלת נתניהו, תחת טיעונים או תירוצים כמו 'למנוע סיבוב שישי'? האם יש סכנה שנשב עם הכהניסטים? האם נגדיר, כפי שראוי, את הכהניסטים ואת המשותפת כפסולי חיתון בכל מחיר?"
הפגישה נערכה והשאלה שלי לא הוקראה. זעמתי, וכשכתבתי על כך בקבוצת פעילי דרך ארץ, התברר שאיני היחיד שסונן, אלא כך גם שאר חבריי לדרך ארץ, שמן הסתם פנו באותה רוח. הייתה זו נורה אדומה שהבהבה בעוז. משהו כאן לא מסתדר.
כעבור שבוע נערך זום לפעילי הרוח הציונית עם המועמדים לכנסת. גם הפעם לא כדיון פתוח, אלא כשאלות ותשובות, אך הפעם הנחתה את הדיון מירב בנדר, מנכ"לית דרך ארץ, ואת השאלות שאלנו בקולנו. שאלתי את שאלותיי, אך עשיתי טעות – לא הפניתי אותן ישירות לאיילת. יועז השיב, תשובותיו בהחלט ענו על ציפיותיי, אך איילת פשוט התעלמה. חברי לדרך ארץ צביקה לוטן היה חד וחריף ממני. הוא מיען את השאלה ישירות לאיילת וביקש ממנה שתשיב לו ב"כן" או "לא" – אם ניכשל במאמצינו להקים ממשלת אחדות, האם תתמכי בהצטרפות לממשלה צרה בראשות נתניהו? איילת החלה לסובב אותנו באמירות כלליות על כמה חשובה האחדות, כמה רעה ממשלה צרה, על כך שבכוחנו להביא את הצדדים לממשלת אחדות ורק אנחנו יכולים להביא לכך וכו'. צביקה לא ויתר. פעמיים הוא שיסע אותה והזכיר לה את בקשתו – שתשיב ב"כן" או "לא", על שאלתו. היא התחמקה ולא השיבה. נורה אדומה ענקית.
יותר ויותר התחוור לי, שעם כל השתייכותי לדרך ארץ, חברותי עם יועז וצביקה האוזר, הערכתי אליהם ותמיכתי בהם, אתקשה מאוד להטיל לקלפי פתק שעלול ללכת בסופו של דבר לגוש נתניהו. כמובן שאמרתי להם את דעתי.
אני גאה ביועז וצביקה, שנשארו נאמנים לעקרונותיהם ולעקרונות דרך ארץ, ופירקו את החבילה.
* דבקות בדרך – מפלגה אינה בית. בית אין עוזבים. אני מדמה מפלגה לאוטובוס. כל עוד הוא מוביל אותי ליעדי, אני נוסע בו. ברגע שהוא פונה לכיוון אחר, אני יורד ממנו ועולה על אוטובוס שיקדם אותי ליעדי.
אני שומע את הדיבורים על יועז וצביקה שמדלגים ממפלגה למפלגה, תופסים טרמפ וכו'. הדיבורים הללו מנותקים לחלוטין מן המציאות. האמת היא, שיועז וצביקה מפגינים דבקות עיקשת בדרך ולא במסגרת. המסגרת נועדה לקדם את הדרך, ואין בה כל קדושה.
הנה סיפור המעברים של דרך ארץ, כפי שהיה באמת. יועז וצביקה הצטרפו למפלגת תל"ם בהנהגת בוגי יעלון, מתוך אמונה בדרך שהוא הציג ובמנהיגותו. כך עשיתי גם אני, זמן קצר לפניהם. מלכתחילה, בוגי הבהיר שפניו לחיבורים עם גורמים פוליטיים ממרכז המפה, כדי להוות כוח משמעותי שיתחרה על הנהגת המדינה. כך היה, עם הקמת כחול לבן. תל"ם הייתה "הדופן הימנית" של כחול לבן. יועז וצביקה פעלו בקרב הציבור הימני בבחירות. הם הכחישו מכל וכל, מתוך אמונה אמתית, את הטענה שכחול לבן תשתף פעולה עם הרשימה המשותפת. הם התחייבו שזה לא יקרה. ואכן, זו הייתה עמדת כחול לבן.
כאשר העמדה הזאת השתנתה ובפרט כאשר בוגי יעלון היה מוכן לכך, יועז וצביקה לא היו מוכנים לתת לכך את ידם, העדיפו לדבוק בדרך ולא במסגרת, פרשו והקימו את דרך ארץ. אני אף הקדמתי אותם – פרשתי ביום שבו בוגי שינה את דעתו. דרך ארץ אושרה פה אחד בוועדת הכנסת כסיעה עצמאית. כסיעה, היא הייתה לשון המאזניים בין הגושים. נתניהו הציע ליועז וצביקה הרבה יותר מחצי המלכות. כל מה שרק ירצו, בתפקידים בממשלה, בשריונים ברשימה ועוד, אם רק יעניקו לו את השלטון. הם עמדו בפיתוי וסירבו בכל תוקף. גם כחול לבן הפעילה עליהם לחץ לחבור אליה בפיתויים רבים, וגם אותה הם דחו. שום פיתוי לא הסיר אותם מהדבקות בדרך. הם היו נכונים אך ורק לממשלת אחדות לאומית, ואכן, היא קמה.
בניגוד לתיאורים שגויים, דרך ארץ לא הצטרפה לממשלת האחדות כחלק מכחול לבן, אלא כסיעה עצמאית בגוש כחול לבן בממשלה; כמו מפלגת העבודה וכמו יהדות התורה בגוש הליכוד.
עם הפרישה של גדעון סער וחבריו מהליכוד, החיבור של דרך ארץ עם תקווה חדשה היה טבעי; קרבה אידיאולוגית וקרבה ביעדים הפוליטיים. מי שפירק את החבילה אחרי פיזור הכנסת לא הייתה דרך ארץ. גדעון סער ניהל מו"מ מואץ עם גנץ. גנץ, שמשלה את עצמו שהחרדים ילכו אתו ויתנו לו את השלטון, הבין מהם שהם פוסלים את יועז הנדל, בשל רפורמת הסלולר הכשר. האמת היא שיועז מילא את חובתו כשר למען האזרחים החרדים, אך העסקונה החרדית שרוצה לשלוט באמצעות הטלפון בצאן מרעיתה, ראתה בכך איום. הוא לא נרתע מפני איומים ולחצים, מתוך דבקות בדרך; בחובתו הממלכתית כשר. גנץ הלך עם הדרישה החרדית, מה גם שהוא עצמו נוטר ליועז וצביקה טינה על כך שהכשילו את הקמת ממשלתו, במקום להודות להם על שהצילו אותו מהביזיון של ממשלה, שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. למרבה הצער, גדעון סער לא נלחם עליהם, והדרכים נפרדו.
דרך ארץ חברה לימינה בהנהגת איילת שקד, בתקווה ובהנחה שאיילת תקבל את הקו השולל בכל מקרה ממשלת ימין צרה. משהתברר שהקו שלה שונה – הם שוב דבקו בדרך ופירקו את המסגרת.
יועז היה השר הטוב ביותר בממשלה. הוא שר התקשורת הטוב ביותר שהיה בישראל, לבטח אחרי השנים שבהן המשרד היה רתום רק לניסיונותיו של נתניהו להשתלט על התקשורת, ועסק בנושאים שנדונים היום בבית המשפט. צביקה הוא אחד הפרלמנטרים המצטיינים בכנסת; בחריצותו, בחריפותו, ברוחב ידיעותיו ובעומק השקפתו. תרומתו לכנסת והתפיסה האסטרטגית שהוא מציג, לא יסולאו בפז.
לא בכל אני מסכים אתם, אבל בגדול – דרכם היא דרכי, ואני גאה בדבקותם בדרך, ובנכונותם לשלם על כך שוב ושוב מחיר אישי. אני מזדהה עם דרך ארץ ותומך בה. בבחירות הללו היא לא תתמודד, אך היא עוד תשוב, כנושאת דגל הציונות הממלכתית.
* כפני הכלב – כאשר מנהיג ערכי, ממלכתי, ישר, משרת ציבור נאמן כמו יועז הנדל מוצא את עצמו מחוץ למערכת הפוליטית, בעוד שביריון חוליגן פשיסט, גזען צמא דם כמו הכהניסט בן גביר עושה חיל, הדבר מעיד על דמותה של המערכת הפוליטית הישראלית; דמות חולה, כפי שעיצב אותה בעשור האחרון נתניהו השרלטן.
במשנה, מסכת סוטה, נאמר: "בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו".
אבל הצד האופטימי הוא שכל אלה הם עקבתא דמשיחא; כלומר התקופה שלפני הגאולה. מן השפל הזה – נצמח ונעלה. וכדברי שלום חנוך: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
* סינרגיה שלילית – בכנס בחירות בפתח תקווה ב-4 באוגוסט אמר יו"ר הבית היהודי יוסי ברודני: "אני בחיים לא אשב בממשלה עם בן גביר וסמוטריץ', אני מעדיף לשבת עם מרצ". בחודש וחצי האחרונים הודיעה איילת שקד מעל כל במה שתצטרף אך ורק לממשלת אחדות ובשום אופן לא תתן ידה לממשלה צרה עם הקיצונים.
ברודני ואיילת שקד חברו יחד והם רצים כדי להיכנס לממשלה צרה צרורה עם בן גביר וסמוטריץ' הקיצונים.
* למה החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי – עוד לפני שבנט התפטר והכנסת התפזרה, סברתי שיש להקים מחנה ציוני ממלכתי הכולל את תקווה חדשה, שעוד כללה בתוכה את דרך ארץ, ימינה בהנהגת בנט וכחול לבן. כתבתי על כך ליועז הנדל וצביקה האוזר ושוחחתי אתם על כך לא פעם. נדמה לי שכתבתי על כך גם לגדעון סער.
זה קרה באופן חלקי. תקווה חדשה התאחדה עם כחול לבן, אך ללא דרך ארץ. דרך ארץ התאחדה עם ימינה, אך בהנהגת שקד וללא בנט ומתן כהנא. החיבור עם שקד לא צלח, כשהתברר שהיא מושכת לכיוון ממשלת ימין צרה צרורה בהנהגת מי שרודף אותה ופוגע בה ושולח אליה בריונים והיא חוזרת אליו שוב ושוב כמו אישה מוכה שחוזרת לגבר המכה.
אני מאמין שעוד נכונו לדרך ארץ עלילות בפוליטיקה הישראלית, אך כעת, הציבור לא בשל לבחור בה, ולא היה מנוס מההחלטה לקחת פסק זמן.
עד התפרקות החבילה של הרוח הציונית, הייתי קרוע בין היותי איש דרך ארץ ואמוני ביועז וצביקה, לבין רתיעתי מהכיוונים שאליהם מושכת איילת שקד. התקשיתי מאוד לתמוך במפלגה, בחשש שקולי ילך לממשלת בן גביר נתניהו. התלבטתי בין הרוח הציונית למחנה הממלכתי. כעת, עם יציאת דרך ארץ לפסק זמן, החלטתי לתמוך בדרך הממלכתית.
אני חושב שהיעד הלאומי העליון הוא בלימת האיום הנורא על מדינת ישראל, של ממשלת בן גביר בראשות נתניהו. ממשלה כזאת תמיט קלון על מדינת ישראל ותהיה כתם על ההיסטוריה של העם היהודי. נתניהו מוכן למכור את מדינת ישראל לכהניסטים כדי שיתמכו בחוקי מגה-שחיתות שיעמידו אותו מעל החוק. ברור שבחירתי תהיה במפלגה שלא תתן ידה לממשלת ימין צרה צרורה.
מבין המפלגות הללו, הקרובה אליי ביותר מבחינה מדינית היא ישראל ביתנו. אך אני אפילו לא שוקל תמיכה בה. זו מפלגה נגועה בשחיתות, מפלגה שמבטאת שנאה – קודם לערבים ועכשיו לחרדים והקו הכלכלי שלה ימני קיצוני. מפלגת העבודה רחוקה מאוד מדרכה של תנועת העבודה הציונית האקטיביסטית, ואפילו איני שוקל תמיכה בה.
מבין המפלגות יש עתיד והמחנה הממלכתי – המחנה הממלכתי קרוב אליי הרבה יותר מבחינה מדינית ביטחונית, חברתית כלכלית ובענייני דת ומדינה. גדעון סער, מתן כהנא, אלקין, שאשא ביטון, שירלי פינטו ואחרים מייצגים את השקפותיי בענייני חוץ, ביטחון והתיישבות. חילי טרופר, מיכאל ביטון, אלון שוסטר ואחרים, מייצגים את השקפותיי בענייני חברה וכלכלה.
יש לי גם ביקורת על המחנה הממלכתי ואיני מסתיר את חששותיי. אני זוכר את ניסיונו של גנץ להקים ממשלה שנשענת על רצונה הטוב של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. איני מאמין שהוא יחזור על הניסיון. אנשי תקווה חדשה וימינה שברשימה לא יתנו לכך יד. אני מאמין שגם גנץ ואנשיו מבינים שאין חיה כזאת "הצבעה אחת" ולא יחזרו על הטעות.
אני מודאג מן ההצהרות של המחנה הממלכתי על כך שלא יתנו יד לממשלת אחדות, שבעיניי היא הרע במיעוטו מבין האפשרויות הפוליטיות אחרי הבחירות. הם מטפסים על עץ, שאם יירדו ממנו, בפעם השניה, יתבזו. אם לא יירדו ממנו, הם עלולים לגרור אותנו לסיבוב שישי.
אני גם חושש מהמחיר שגנץ יהיה מוכן לשלם לחרדים אם יצטרפו לממשלה בראשותו. ברור שהם ידרשו יותר ממה שנתניהו מציע להם, ומה שהוא מציע להם מנוגד לאינטרס הלאומי. האם גנץ יהיה מוכן לכך?
גנץ ואיזנקוט אינם ה"סמולנים" הקיצונים כפי שתעשיית השקרים וההסתה מציגה אותם, אבל הם בהחלט מבטאים השקפה יונית מדי, לטעמי.
ויש בי כעס על גנץ ועוד יותר מכך על גדעון סער, על האופן שנהגו כלפי דרך ארץ.
ולמרות הכל, הם האופציה העדיפה עליי. החשש מדיל עם המשותפת זניח. הרי הם החליטו אפילו לא להמליץ על אף מועמד (אגב, אין לי בעיה שימליצו, רק שלא יהיו בקואליציה). החשש מכניעה לחרדים זניח, כי הם עוד דבקים בנתניהו. והחשש מן הדרך המדינית זניח, כי אין לנו שום פרטנר פלשתינאי, ואילו בנושא האיראני והמלחמה בטרור הפלשתינאי, אני בהחלט סומך עליהם.
לכן החלטתי לתמוך במחנה הממלכתי.
* טרנד הימין הכלכלי – הרוח הציונית (על שני מרכיביה), התהדרה בהיותה "ימין כלכלי". האמת היא שבנט ושקד, שחוללו הרבה דברים טובים, הם אלה ששינו את פני הציונות הדתית, שתמיד הניפה את הדגל החברתי, והסיטו אותה לקו של ימין כלכלי. אלו עמדותיה האותנטיות של שקד, כפי שביטאה אותם במסה פרוגרמטית בכתב העת "השילוח".
אבל המנטרה הזאת של "ימין כלכלי" לעתים משעשעת. הנה, אמתי פורת, חבר קיבוץ, מי שעד לאחרונה היה מזכיר הקיבוץ הדתי, ממנהיגי המאבק על החקלאות בישראל והיום מספר 2 של איילת שקד, מסביר בראיונות שהוא מאמין ב"ימין כלכלי", אבל… וכאן הוא מונה כל מיני "אבלים" שמשמעותם מדינת רווחה ואחריות המדינה על אינטרסים לאומיים. האמת היא שכל מה שבא אחרי ה"אבל" הוא לא ימין כלכלי. ועל כלכלה חופשית, אין היום מחלוקת. אין אף מפלגה סוציאל-דמוקרטית בעולם התומכת בהלאמת העסקים. המחלוקת היא על מדינת הרווחה.
יועז הנדל פרסם מודעה שבה כתב שימין כלכלי זה לא דיבורים אלא מעשים והציג את מעשיו, ובראשם – מיזם הסיבים האופטיים. אבל המיזם הלאומי החשוב הזה, שהוא הישג גדול של יועז, הוא לא "ימין כלכלי". היד הנעלמה של כוחות השוק, לא הייתה פורשת סיבים בנגב ובגליל, בגולן ובערבה, בעמק המעיינות וב"עוטף עזה". היא לא הייתה נכנסת למגזר הכפרי, לא למגזר החרדי, לא למגזר הערבי. כי זה לא משתלם. רק הרגולציה של המדינה, שהפעיל השר, מתוך הבנת חובתו להבטיח תשתיות לאומיות בכל הארץ ובעיקר באזורי הספר, הבטיחו את ההישג הגדול.
שילוב של אחריות לאומית על התשתיות הלאומית עם חברות פרטיות שגם מרוויחות מכך, היא כלכלה קונסטרוקטיבית ופרגמטית, לא "ימין כלכלי". גם אם המותג הזה הוא היום באופנה.
אני מאמין בכלכלה ציונית; כלכלה שאינה כבולה באידיאולוגיות כלכליות, אינה נתונה בסד של "איזמים", אלא מקדמת את מה שטוב למדינת ישראל ולהגשמת הציונות. כלכלה שמשלבת בין כלכלת שוק, מדינת רווחה ואחריות לאומית על התשתיות תוך שימוש פרגמטי בשיטות השונות על פי הצורך הלאומי.
* מכירת חיסול – נתניהו הבטיח ליהדות התורה שאם יחזור לשלטון, יתקצב באופן מלא את מוסדות החינוך החרדיים, שאינם מלמדים מקצועות ליבה. נתניהו יודע היטב שצעד זה מנוגד לאינטרס הלאומי, פוגע בחינוך בישראל, בכלכלת ישראל ובעתיד המדינה. אך כאשר יש סתירה בין האינטרס הלאומי לאינטרס האישי-השלטוני, נתניהו אף פעם אינו מתבלבל. "המדינה זה אני", ולכן מה שטוב לו טוב למדינה, גם אם הוא רע למדינה.
האם המדינה יכולה לכפות לימודי ליבה על החרדים? לא. אבל היא לא צריכה לתקצב זאת. מדינת ישראל הקימה בשנים האחרונות רשת חינוך ממלכתית חרדית, המלמדת לצד לימודי התורה לימודי ליבה ומפוקחת בידי משרד החינוך. יש להרחיב את הרשת החשובה הזאת, שבה החינוך הוא על חשבון המדינה. מי שאינו רוצה ללמוד במערכת הזאת – זכותו. אבל בתי הספר של החינוך העצמאי צריכים להיות פרטיים לגמרי. מדינת ישראל אינה צריכה לתקצב אותם ולו באגורה אחת. הבחירה תהיה של ההורים.
בסופו של דבר, הנפגעים המרכזיים משלילת ההשכלה הבסיסית הם הילדים החרדים, שנגזרים עליהם עוד דורות של עוני מנוון.
* רצפת הדרישות – בני גנץ משלה את עצמו, שאם גוש נתניהו לא יקבל 61, החרדים ילכו לקואליציה אתו. זה לא יקרה. הם לא יפרקו את הגוש. לכל היותר, ידחפו לממשלת אחדות כשגנץ ראשון ברוטציה.
אבל אם גנץ צודק והם ילכו אתו – האם זה רצוי? הרי כדי ללכת נגד הציבור שלהם, המעריץ את נתניהו, יהיה עליהם להביא הישגים אדירים, שיצדיקו את המהלך. ההתקפלות של נתניהו בנושא לימודי הליבה, הם הרצפה של דרישותיהם, שאי אפשר יהיה להיענות להן.
יש להתרגל לרעיון ממשלת האחדות. כל חלופה אחרת – גרועה יותר.
* המתון – לאחרונה, המילה "מתינות" על הטיותיה השונות מזוהה בעיקר עם… בן גביר. הוא התמתן, הוא מתון, הוא כבר לא כהניסט, הוא התבגר…
ואני רק שאלה. למה האספסוף המקיף אותו, נוהג לשיר ולקפוץ באקסטזה "שישרף לכם הכפר"? האם הכוונה היא שהכפר יישרף באש מתונה? שיישרף לכם הכפר בקטע טוב?
* הגיון הציונות – ביום שישי האחרון התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר של נדב אייל המצביע על המצב הדמוגרפי החמור בגליל התחתון, שבו אחוז היהודים מידרדר והיום הוא מונה רק 14.6%. האוכלוסיה היהודית עוזבת ומזדקנת. מספר הלידות בקרב יהודים קרס.
אם לא נתעשת ונפעל בנושא, נאבד את הגליל התחתון. הוא יהפוך לאקס-טריטוריה במדינת ישראל.
ביום שבו התפרסמה הכתבה, התפרסם ב-ynet מאמר של איתאי אילני, תחת הכותרת: "ישראל צפופה מדי. האקט הפטריוטי הוא לעשות שני ילדים ולא יותר". אגב, כותרת לפיה האקט הפטריוטי הוא לעשות חמישה ילדים, לא פחות, היה מוקע במנטרות כמו "הפשיזם מַלְאים את הרחם" בלה בלה בלה. אבל התערבות "פרוגרסיבית" ברחם הוא פוליטיקלי קורקט.
הניגוד בין הנתונים החמורים שהציג נדב אייל לבין המסר של אילני זועק לשמים. לא, ישראל לא צפופה מדי. תל-אביב רבתי צפופה מדי. הנגב והגליל ריקים ומשוועים ליהודים. השׁידרה המזרחית של ישראל, ממטולה והגליל העליון, דרך הגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן והערבה, בואך אילת, ריקים ומשוועים ליהודים. ההבהלות מהצפיפות של הארץ נשמעו כאן כבר בשנות העשרים של המאה שעברה. זה היה אחד התירוצים לספרים הלבנים שנועדו להגביל את העליה לארץ. "כושר הקליטה".
עלינו לפעול על פי הגיון הציונות ולעודד התיישבות באזורים הריקים, עליה רבתי של יהודים לארץ ישראל וכן, גם ילודה מבורכת. חברה עם ילודה נמוכה ממיטה על עצמה הזדקנות ומקרינה פסימיות, יאוש ועצבות. אני שמח וגאה שהולדתי שלושה ילדים וקצת מצטער שלא יותר מכך.
* גוגל הדיח את הכלב – גוגל הוא ידידו הטוב של האדם.
* איש השנה – מאז שנת תשס"ו (2006), אני בוחר מדי שנה את איש השנה, במאמר שאני מפרסם ב"שישי בגולן" וב"חדשות בן עזר".
אלה אנשי השנה שבחרתי לאורך השנים:
תשס"ו – חסן נסראללה.
תשס"ז – דניאל פרידמן.
תשס"ח – אהוד אולמרט.
תשס"ט – ברק אובמה.
תש"ע – רג'פ טאיפ ארדואן.
תשע"א – דפני ליף.
תשע"ב – בשאר אסד.
תשע"ג – יאיר לפיד.
תשע"ד – בנימין נתניהו.
תשע"ה – בנימין נתניהו.
תשע"ו – בוגי יעלון.
תשע"ז – דונלד טראמפ.
תשע"ח – דונלד טראמפ.
תשע"ט – אביגדור ליברמן.
תש"פ – בני גנץ.
תשפ"א – נפתלי בנט.
מי יהיה איש השנה תשפ"ב?
* ביד הלשון
רסקו – בפינה שהקדשתי ליישוב בצרה, ציינתי שהיישוב הוקם בידי חברת "רסקו".
מהי חברת "רסקו" ומה מקור שמה?
רסקו היא חברת בנייה ומקרקעין ישראלית, שהוקמה עוד בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1934. היא הוקמה בידי הסוכנות היהודית, על מנת להקים שכונות מגורים ומשקים חקלאיים בעבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מקרב העולים מגרמניה.
רסקו היא חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ. שמה הוא ראשי התיבות באנגלית: Rural And Suburban Settlement Company.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 
דומני שהוא מסכם זאת היטב:
אהבתיאהבתי
למה אתה מטריח אותי בזבל שגרדתי מתחתית החבית. או בעצמם מדברי הבל בזויים שכתב אדם שגורד מהזבל שבתחתית החבית. לא חבל על חצי דקה יקרה בחיי?
אהבתיאהבתי
בקיצור, האיש שכתב את זה הוא גוש חרא, ומי שמצטט ומפיץ אותו לא רחוק מכך.
אהבתיאהבתי
זה מאוד מוזר שאתה מונה את כל התסריטים השליליים האפשריים כתוצאה מבחירה בגנץ, אבל על בסיס חזק הרבה הרבה יותר אנו יכולים לשלול את תסריט ממשלת האחדות: כל השחקנים הרלוונטיים דוחים אותה בחוזקה. ההצבעה שלך נסמכת על תסריט הרבה פחות סביר מהתסריטים הלא רצויים. עובדה, תסריט הממשלה עם המשותפת כבר מתרקם – הפיצול במשותפת, דחיקת הנדל מחוץ ל"מחנה הממלכתי" ודברי גנץ ועודה מעידים על נכונות בשני הצדדים.
הסיכוי היחיד להתקדמות בבחירות האלו הוא שלמחנה ביבי יהיו 60+ מנדטים. רק אז הגוש הנגדי יוכל נפשית להסכים לשבת תחת ביבי וסוף סוף תהיה לנו ממשלה יציבה. ולא, בן גביר לא מפחיד אותי. ביבי יזרוק אותו לאנחות בדיוק כמו שזרק את בנט. ואם לא, הוא יהיה סתם עוד ח"כ זעקן.
אהבתיאהבתי