מנהיגות פורצת דרך

אבל כבד ירד על העולם עם היוודע דבר מותה של המלכה אליזבט. כל הדוברים והשדרים יצאו מגדרם כדי להלל ולשבח את המנוחה ולהסביר ש"תם עידן", "מתחיל עידן חדש". ואני רק שאלה – עם כל הכבוד, איזה עידן תם? מה יהיה עכשיו שלא היה קודם? האם בימיה הפכה בריטניה ממונרכיה אבסולוטית למונרכיה ייצוגית שבה למלכה יש תפקיד סמלי? זה קרה הרבה לפני שהיא נולדה. האם היא המלכה האחרונה ועם מותה יבוטל מוסד המלוכה? הנה, כבר מונה מלך חדש. האם היא הובילה מהלכים לאומיים או בינלאומיים ששינו את ההיסטוריה? ממש לא.

ההישג הגדול ביותר שלה, הוא שהיא חיה עד גיל 96. בזכות ההישג הזה היא המלכה שמלכה יותר מכל קודמיה. היה לה עוד הישג. היא הוכתרה בגיל צעיר, 26. אך בזכות אילו כישורים היא נבחרה לעמוד בראש בריטניה הגדולה ובראש חבר העמים הבריטי? בזכות אלו הישגים? האמת היא שבזכות הישג אחד בלבד, ב-21 באפריל 1926. היא ידעה מאיזה רחם לבקוע.

מדוע עם מותה של אליזבט העולם עצר את נשימתו? דומה שהדבר מעיד בעיקר על חולשת האנוש שלנו, בני האדם, הכמהים לפאר, להוד וההדר שמייצגים בתי המלוכה. אבל אם אנו רוצים ללמוד משהו על מנהיגות, דומני שאליזבט לא תהיה ברשימת המנהיגים ההיסטוריים שמהם נלמד.

האבל העולמי על מותה בלט בעיניי במיוחד, לנוכח האדישות הכללית שבה התקבל קצת יותר משבוע קודם לכן, דבר מותו של מיכאיל גורבצ'וב.

****

המאה העשרים הייתה מאה של מאבק איתנים בין הדמוקרטיה לבין הדיקטטורות. במאבק הזה, אחד מגדולי המנהיגים הדמוקרטיים, אולי הגדול מכולם זולת צ'רצ'יל, היה מיכאיל גורבצ'וב.

גורבצ'וב היה מנהיג אמיץ ונחוש, שהוביל מהפכה אדירה, ללא שפיכות דמים. מיד עם בחירתו למזכיר המפלגה הקומוניסטית ולנשיא בריה"מ, ב-1985, הוא החל בתהליכי הרפורמות הפוליטיות, הכלכליות והמדיניות האדירות, שסובבו את ההיסטוריה של ארצו ב-180 מעלות. הוא הוביל את תהליכי הגלסנוסט והפרסטרויקה. גלסנוסט – פתיחות. פרסטרויקה – בניה מחדש.

הוא הפיל את מסך הברזל בין מזרח אירופה ומערבהּ, שם קץ למלחמה הקרה שאיימה על שלום העולם מאז מלחמת העולם השניה והחליף אותה ביחסי שלום, ידידות ושיתוף פעולה עם ארה"ב ומדינות המערב. בין השאר, הביא להסכמים של פירוק חלק מן הארסנל הגרעיני של המעצמות. על אלה זכה בפרס נובל לשלום.

הוא פתח את שערי בריה"מ לעליית יהודים ובכך הביא לגל העליה האדיר של כמיליון יהודים מבריה"מ, שאי אפשר להגזים בתרומתו האדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בתוך בריה"מ הוא הוביל לדמוקרטיזציה של אימפריית החושך העריצה ופתח את כלכלת בריה"מ. בהשראתו, נפלו הדיקטטורות הקומוניסטיות במדינות מזרח אירופה – בצ'כוסלובקיה, במזרח גרמניה, בפולין, ברומניה ובשאר המדינות הקומוניסטיות. בהשראתו היה ניסיון דומה בסין, שדוכא באכזריות בכיכר טיין-אן-מן. פועלו הביא להפלת חומת ברלין, סמל קיר הברזל, ולאיחוד גרמניה.

לא הכל עבד על פי תכניותיו. כוונתו הייתה לשנות את בריה"מ ולא לפרקה. אולם החופש שהביא, עורר את הכוחות הלאומיים והבדלניים, תחילה במדינות הבלטיות ובהמשך ברפובליקות האחרות. הוא לא רצה בכך, אך נמנע מהפעלת כוח כדי לסכל זאת, ובכך מנע, באחריות מנהיגותית, שפיכות דמים מן הסוג שאנו חווים היום באוקראינה.

הפרסטרויקה נועדה לפירוק והרכבה מחדש של בריה"מ, כמדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית מודרנית. אילו נשאר בתפקידו, או נבחר לנשיאות רוסיה, אני משוכנע שהיה עושה זאת. אולם עַם-העבדים הרוסי, כפוי הטובה, הפנה לו עורף. הוא בחר בילצין ובשלטונו המושחת והרקוב, שהפך לשלטון האוליגרכים. הרקב, ההתפוררות והשחיתות הביאו את הרוסים להעמיד בראשם מנהיג חזק שיעשה סדר, את פוטין, שהפך בהדרגה את רוסיה לדיקטטורה, כמעט כמו בעידן הסובייטי.

מיכאיל גורבצ'וב הוא מגדולי המנהיגים בהיסטוריה.

****

מה הופך אדם למנהיג דגול? הכריזמה עשויה להביא להיבחרו של מנהיג, אולי גם להיבחרו שוב ושוב, אולי גם להערצה כלפיו, אפילו לסגידה ולפולחן אישיות. מי כמונו, החיים בארץ בעשור האחרון, יודעים זאת. אולם מנהיגות אמת, גדוּלה מנהיגותית, היא דבר אחר לגמרי.

את הידיעה על מותו של גורבצ'וב קראתי בנתב"ג, בשובי מכנס הרצל למנהיגות בבאזל, במלאת 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון. הידיעה הזאת, התחברה עם המחשבות על מנהיגות שבהן עסקתי באותם ימים; מחשבות על מנהיגותו של הרצל.

הרצל היה מנהיג דגול. מנהיגותו היא תופעה בלתי נתפסת. קם אדם, שאף אחד לא בחר בו, שלא היה לו כל ניסיון פוליטי או מנהיגותי, הקים תנועה לאומית, הצליח להתקבל אצל מנהיגי מעצמות כמייצגה של אומה, הקים מוסדות שהפכו למדינה בדרך וחולל מהלך שהביא להגשמת חזונו, שנתפס בשעתו כפנטזיה מטורללת של אדם מעורער, בחלוף חמישים שנה. איך התנועה שהקים יש מאין התגברה על המשבר הקשה של מותו המפתיע, בגיל 44, לצעוד הלאה ולהגשים את חזונו?

מה יש בהם במנהיגים מסדר גודל של הרצל, בן גוריון, צ'רצ'יל וגורבצ'וב? בראש ובראשונה ההבנה, החריגה בנוף המנהיגים הפוליטיים, שהשלטון אינו מטרה, אלא אמצעי. הם מעיזים להציב מטרות גדולות, דמיוניות, כדי לשנות את המציאות ולברוא מציאות חדשה, לבנות תכנית מעשית מפורטת להגשמתה, לגלות נחישות אדירה ונכונות לשלם מחיר, ולחולל את השינוי הגדול.

גורבצ'וב נזרק מן השלטון וכאשר התמודד על נשיאות רוסיה זכה בפחות מ-2%. צ'רצ'יל שהוביל את בריטניה ואת העולם החופשי לניצחון על היטלר שהציל את העולם, הפסיד בבחירות שאחרי המלחמה. בן גוריון, שלא ידע לפרוש בזמן, גורש מבוזה ממפלגתו. הרצל נפטר שבע אכזבות משותפיו לדרך שהאכילו אותו מרורים. אך כל אחד מהם שינה את ההיסטוריה ויצר מציאות טובה יותר. כל אחד מהם הוא מנהיג פורץ דרך, ששילם מחיר אישי כבד בטווח הקצר. אך אותם מנהיגים ייזכרו לדורות, הרבה אחרי שמנהיגים ריקים שעיקר כוחם הוא ביכולת להיבחר ולהיות נערצים, יידחקו לקרן זווית בזיכרון ההיסטורי.  

* "שישי בגולן"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s