צרור הערות 31.8.22

* בחזרה לבאזל – ב-29-31.8.1897, א'-ג' באלול תרנ"ז, התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. הקונגרס היה כנס היסוד של התנועה הציונית. בקונגרס התקבלה תכנית באזל: הציונות שואפת להקים לעם היהודי בית מולדת בארץ ישראל לפי משפט הכלל. לשם השגת מטרה זו שוקל הקונגרס את הצעדים הבאים:

קידום תכליתי של התיישבותם בארץ ישראל של חקלאים, פועלים ובעלי מלאכה יהודים.

ארגונה וריכוזה של היהדות כולה באמצעות אירועים וגופים מתאימים, מקומיים וכלליים, בהתאם לחוקי כל מדינה.

חיזוק תחושת הלאום והמודעות הלאומית של היהודים.

צעדים מכינים לשם השגת הסכמת הממשלות אשר דרושות לשם השגת מטרת הציונות.

קשה לנו לדמיין עד כמה המיזם הזה היה בלתי נתפס, בלתי מתקבל על הדעת, פנטסטי. איך אדם אחד, על דעת עצמו, כינס אותם אנשים מקצוות העולם, שהכריזו על עצמם כבאי כוח הלאום היהודי, הדורש את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במדינה עצמאית במולדתו. איך בניגוד לכל הציפיות, הרצל הצליח להתקבל בפני מלכים ורוזנים כבא כוח הלאום היהודי, ולקדם את יוזמתו.

במלאת 125 שנה לקונגרס, ערכה ההסתדרות הציונית העולמית כנס מיוחד בבאזל, כנס הרצל למנהיגות; כנס רב משתתפים בן יומיים, אליו נוסף ביום השלישי המושב השנתי של הוועד הפועל הציוני, שמתקיים מדי שנה בירושלים (ובשנתיים האחרונות – בזום) והשנה – בבאזל.

הכנס מאורגן באופן מופתי. הדיונים, בשתי מליאות מקבילות, מרתקים. מבחינתי, גולת הכותרת ביום הראשון הייתה הרצאה מעוררת השראה של ד"ר מיכה גודמן, מגדולי הוגי הדעות בישראל ובעם היהודי, שדיבר על שני הספרים של הרצל: "מדינת היהודים" (שאגב, ניתן היה לתרגם את שם הספר מגרמנית – "יודנסטאט", ל"המדינה היהודית") ו"אלטנוילנד". בעוד "מדינת היהודים" מציע את הפתרון לצרת העם היהודי, גודמן רואה ב"אלטנוילנד" את הפתרון לצרת האנושות, באמצעות מדינת המופת שיקים העם היהודי בארץ ישראל, שתהיה אור לגויים. את המטרה של הספר הראשון השגנו, והאתגר הבא הוא להשיג את מטרת "אלטנוילנד".

בערב הפתיחה החגיגי, היה רגע מרגש מאוד, כאשר המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית, השייח מואפק טאריף, קיבל עיטור כבוד מיוחד מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, וכך גם אחמד אל-מנסור, מייסד מוזיאון השואה באיחוד האמירויות, שהשמיע דברי הערכה על דמותו של הרצל. מי היה מאמין!

אני משתתף בכנס, בתוקף היותי חבר הוועד הפועל הציוני, כנציג (היחיד) של תנועת דרך ארץ.

* הפלשתינאים מפגינים – נחתנו בבאזל. נמל התעופה נראה כמו מבצר. חיילים חמושים, עם נשק בהיכון, בכל פינה. מהרגע שנחתנו, השוטרים מיהרו לזרז אותנו לאזור סטרילי, שלא היו בו אנשים נוספים. בהסעה מהשדה למלונות, ניידת משטרה ליוותה כל אוטובוס. הכנס עצמו מאובטח לעילא ולעילא, בידי המשטרה המקומית ומאבטחים ישראליים. כך צפוי להיות לאורך הכנס, במיוחד באירוע בהשתתפות הנשיא הרצוג.

אנו חוגגים 125 שנות ציונות. המחבלים רוצים להפוך את החגיגה לאבל. פלשתינאים רצו להפגין ליד הכנס, אך סורבו והפגינו ליד אחד המלונות (לא זה שאני מתארח בו). הפגנת "פרי פלסטיין". הם לא למדו דבר מהאסונות שהמלחמה בציונות המיטה עליהם.

* לא בשפה הלאומית – אם אחרי 125 שנות ציונות, כנס גדול של ההסתדרות הציונית העולמית מתנהל, ברובו המכריע, באנגלית, ולא בשפתו הלאומית של העם היהודי – אות הוא שיש עוד הרבה אתגרים בדרך להגשמת הציונות, ב-125 השנים הבאות.

* כנס הרצל – היום השני – כנס הרצל מחולק לשניים – כנס הרצל למנהיגות וכנס הרצל ליזמות. אני נכחתי רוב הזמן בכנס המנהיגות.

היום השני נפתח בהרצאה של ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן. כהן, שופע כריזמה ונואם מצוין, שנאומו עבר לסירוגין מאנגלית לעברית, התקבל בהתלהבות ובתשואות רמות. כהן דיבר על המוסד ועל הייחוד שלו כמוסד של המדינה היהודית. הזכיר לדוגמה את לכידת אייכמן ואת העלאת יהדות אתיופיה. עיקר דבריו התמקדו בסוגיה האיראנית. בסיום דבריו קרא לאחדות לאומית סביב קידומה של מדינת ישראל וכיבוד מוסדותיה.

כיוון שכהן מכוון להנהגת הליכוד, הימין והמדינה, לכדו את אוזניי המילים "כיבוד מוסדותיה". שמא הוא יוביל תהליך של דה-ביביזציה וממלכתיזציה מחודשת של הליכוד והימין? יחזיר אותם ממדמנת רדיפת מדינת החוק ותאוריות הקונספירציה המטורללות על "דיפ-סטייט" וכל הזבל הזה, לכיבוד מדינת החוק ומערכת המשפט, ברוח המקורית של הליכוד, בימי בגין ושמיר? או שמא אני מפנזט?

בשעות הבוקר נערך מושב בנושא המאבק באנטישמיות. הדוברת המרכזית, אישה מרשימה, יפה ומרתקת, הייתה קטרינה פון שונורהיין, נציבת המאבק באנטישמיות באיחוד האירופי. היא פתחה את דבריה בדברי הלל ושבח לציונות ולחזונו של הרצל. היא ביטאה מחויבות למלחמת חורמה באנטישמיות, לשגשוג הקהילות היהודיות באירופה ולהנחלת מורשת השואה כדי להפיק את הלקחים ממנה. היא אמרה שכולנו מכירים את האנטישמיות בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני, אך מתעלמים מכך שגם במרכז חלחלה רוח אנטישמית. היא אמרה שהציונות היום מסתתרת מאחורי אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות, אך זו אנטישמיות לכל דבר, עם אותן דעות קדומות, אותן קונספירציות ואותן עלילות. היא העלתה על נס את ההישג הגדול, של אימוץ הגדרת האנטישמיות של IHRA בידי האיחוד האירופי, וכעת זו הגדרה מחייבת. היא סיימה את דבריה בעברית: עם ישראל חי!

אילו הייתה אפשרות לשאלות, הייתי שואל אותה איך מצד אחד יש לאיחוד האירופי זרוע כה חשובה של מלחמה באנטישמיות, ומצד שני היא מממנת ארגונים אנטישמיים, במסווה של אנטי-ישראליות ואנטי-ציונות.

אחד הדוברים במושב, יונתן גרינבלאט, ראש הליגה נגד השמצה, דיבר על התופעה של יהודים אנטישמיים, וגם הוא ציין שהם עושים זאת תחת מסווה של אנטי-ציונות. הוא דיבר על האתגר של מאבק בתופעה הזאת.

במסגרת המושב היה פאנל מרשים של אקטיביסטים צעירים הפועלים במלחמה באנטישמיות, ב-BDS ולמען מדינת ישראל בארה"ב ובאירופה; בקמפוסים, ברשתות החברתיות, בתקשורת ובמאבקים משפטיים.

בין הדוברים במושב השני, אציין שלושה. מרים פרץ, כלת פרס ישראל, סיפרה את סיפור חייה; ילדותה במרוקו, בהרי האטלס, החיים במעברה, אובדן שני בניה, והחלטתה לא לשקוע באבל אלא להקדיש את חייה לפעולה למען מדינת ישראל. היא אמרה שהאתגר הציוני הגדול ביותר הוא להביא לאחדות ואהבה בין חלקי העם; אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים, חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים, ימין ושמאל, ישראלים ויהודי התפוצות. הקמת המדינה וביסוסה היו הגשמת הקומה הראשונה בחזונו של הרצל. האתגר הוא לבנות את הקומה השניה, של בניין חברה שתעורר גאווה בכל העולם, מתוך התבססות על העושר הרוחני של עם ישראל, ועל ערכים של צדק, משפט וכבוד הבריות. היא סיימה את דבריה בתקווה לשלום על ישראל ועל העולם כולו.

שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון דיבר על הציונות כפרויקט שאינו נגמר, כדרך חיים. הוא דיבר על האתגרים הביטחוניים וציין שישראל היא המדינה היחידה בעולם שיש איום על עצם קיומה. הוא קרא להציב אתגרים לדור הצעיר, ולרתום אותו לביטחון והתיישבות והזכיר שהנגב, 2/3 מהמדינה, דליל באוכלוסין ויש ליישבו. הוא קרא לנוער היהודי לעלות לארץ.

היו"ר החדש של הסוכנות היהודית, חתן פרס ישראל, אלוף (מיל') דורון אלמוג, סיפר את סיפורו האישי; נפילת אחיו במלחמת יום הכיפורים, החלטתו לאחר המלחמה להישאר בצה"ל כקצין וסיפר בין השאר על חלקו במבצע אנטבה ובעליית יהדות אתיופיה. הוא סיפר על בנו אייל ז"ל, ועל הכפר לילדים בעלי מוגבלויות שהקים. הוא ציטט אמירה שהילדים הללו באו לעולם כדי ללמד אותנו מהו תיקון עולם.

הוא אמר שמטרתו המרכזית בתפקידו הוא קירוב לבבות בין היהודים בעולם; בין הישראלים ליהודי התפוצות. ישראל היא מרכז העולם היהודי, ונושאת באחריות לקירוב הלבבות. תכניתו ליום העצמאות ה-75 של ישראל, היא הדלקת משואות בכל הקהילות היהודיות בעולם במקביל לטקס המשואות בהר הרצל והקרנת ההדלקות הללו בטקס. הוא הציג תכנית מרשימה ביותר לקירוב לבבות. התרשמתי מאוד מהחזון והתכנית, אך חסרה לי קריאה לעליה. אין שום סתירה בין פעולה לעליה לבין חיזוק הקהילות היהודיות בגולה וקירוב לבבות ביננו לבין אחינו מעבר לים. להיפך, אלו כלים שלובים, שמחזקים זה את זה.

* מעמד הר סיני – האירוע המרכזי בכנס היה ערב גאלה, שכלל מופע אמנותי ונאומים. ההתרגשות שלי הייתה עצומה, בלי קשר לתוכן האירוע, ממיקומו: שטאדטקאזינו, האולם שבו נערך לפני 125 שנה מעמד הר סיני של ימינו – הקונגרס הציוני הראשון. כמה הייתי נותן, כדי לחזור במנהרת הזמן לאירוע המקורי…

הדובר המרכזי באירוע היה נשיא המדינה יצחק הרצוג, שדיבר על אתגרי הציונות בימינו. ניכר בו, כמי שהיה יו"ר הסוכנות היהודית בתפקידו הקודם, שהוא בקיא מאוד בתכנים ומחובר אליהם מאוד. הדרך היחידה להגשים את אתגרי הציונות, אמר הנשיא, היא – יחד! רק יחד נצליח.

בין האתגרים הוא ציין את הצורך לצבוע מחדש את הציונות. הוא סיפר שנערך דיון האם לאסור את השימוש במושג ציונות ברשתות החברתיות. הוויכוח היה בין מי שטענו שזהו כינוי גנאי שנועד להשפיל את בני השיח בדיון ולכן יש לאסור עליו, לבין מי שטענו שזה כינוי לגיטימי כביקורת על מעשיה של ישראל, הכיבוש וכו'. ולא היה מי שהעלה את הטיעון שציוני זו מילה חיובית, מעוררת גאווה. האתגר הוא לחזור ולצבוע את הציונות בעיניי העולם כמותג חיובי. הציונות, אמר הרצוג, היא אחריות לקיום של העם היהודי, ולקיומה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, והאחריות לחלקנו במשפחת העמים ובחתירה לתיקון עולם.

יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל ציין, שלצד ההישגים הכבירים של הציונות ושל מדינת ישראל, עדיין רוב העם היהודי אינו חי במולדת היהודית. הוא אמר: "אני מתחייב שבתוך עשור רוב העם היהודי יחיה בישראל". זו האמירה שציפיתי לי מתחילת הכנס, ושמחתי עליה מאוד.

* מחווה להרצל – בהזמנה לכנס נכתב, שקוד הלבוש לערב הגאלה הוא "רשמי וחגיגי". כחליפוב, השתנקתי. הרי אני איש של ג'ינס וטריקו. מה יהיה?

טוב, כמובן שלא ענבתי עניבה ולא חלפתי חליפה. יש גבול. אבל קניתי במיוחד בגדים מתאימים. נעליים ספורטיביות אמנם, אבל הולמות את המעמד. "מכנסי בד" בהירות. שאף פעם לא הבנתי את המושג הזה. האם ג'ינס אינו עשוי מבד? הוא עשוי מנייר, מעץ, ממתכת? וגולת הכותרת – ז'קט.

מעולם לא לבשתי ז'קט, למעט כמה תחפושות בפורים. אבל המעמד מחייב.

האמת היא שלא לבשתי את הז'קט, אלא נשאתי אותו על זרועי. לא רק בגלל בשל החליפוביה, אלא כי היה ממש חם, וב-125 השנים מאז הקונגרס הראשון, עוד לא הספיקו להתקין מזגן באולם. לבשתי את הז'קט רק לדקה אחת, לשם פוטו-אופורטיוניטי; ביקשתי מחבר שיצלם אותי, כדי שהחברים יאמינו שאין זו אגדה.

אמנם איני חובב המראה המעונב, אבל הפעם זה היה בסדר מבחינתי, כמחווה להרצל. בקונגרס הציוני הראשון, שאף הוא נערך בחום אוגוסט, הוא קבע קוד לבוש מחמיר, שכלל חליפת טוקסידו וכובע צילינדר. סגנו, מקס נורדאו, חשב שקצת מוזר להגיע ב-10:00 בבוקר קיצי עם טוקסידו והוא לבש חליפה קייצית בהירה. הרצל שלח אותו אחר כבוד למלון, להחליף בגדים…

טוב, אחת לשישים שנה אני לובש ז'קט. הפעם הבאה תהיה בגיל 120.

* היום השלישי – כנס הרצל הסתיים, וביום השלישי נערך מושב חגיגי של הוועד הפועל הציוני לציון 125 שנים לתנועה הציונית. הדובר המרכזי היה הנשיא הרצוג. חלקו השני של המושב היה אירוע לזכרה של נשיאת בית הדין הציוני העליון מרים נאור, בהשתתפות בעלה פרופ' אריה נאור.

לאחר מכן יצאנו בקבוצות קטנות לסיור רגלי בבאזל. בין השאר ביקרנו בבית הכנסת בבאזל וכמובן הצטלמנו על המרפסת המפורסמת, במלון "המלכים", בתנוחת הרצל.

בהגיעי לבית הכנסת פגשתי במאבטח. אני רואה בחור מוכר. מביט בו ומנסה להיזכר. פתאום הוא רואה אותי, ניגש ומחבק אותי. זה פבלו! היה אב בית של שלוחת המתנ"ס בחספין, כאשר ניהלתי את מתנ"ס הגולן. הלך לפני 18 שנה בעקבות אשתו השווייצרית חזרה לשוויץ. התרגשות גדולה.

* אירוע מרומם נפש – בכנס הרצל השתתפו מנהיגים יהודיים מארבעים מדינות. מעניין כמה מהם עסוקים בכל ימות השונה בסולידריות כלל יהודית, בציונות ובתמיכה בישראל. אירוע כזה לבטח חולל בהם טלטלה שתבוא לידי ביטוי בפעולתם בשטח.

היו בו יהודים מכל הזרמים ומכל העמדות הפוליטיות, שהמשותף להם – הציונות. והכל, באווירה של יחד ושותפות; לא רק שותפות גורל אלא גם שותפות ייעוד.

היו בכנס חרדים אחדים. היהדות החרדית נלחמה בציונות, והנה, חרדים מגיעים לכנס כזה. עוד ניצחון לציונות. עם זאת, יש לציין, שש"ס הצטרפה להסתדרות הציונית ובגולה הצטרפה תנועה חרדית אשכנזית – "רוח קודש". נציגיהם לא טרחו להגיע לאירוע. בושה!

והיו גם נשים עם כיפה. כלומר, היו נציגים רפורמיים. אמנם התנועה הרפורמית אימצה את הציונות כבר בשנות השלושים של המאה שעברה, אך בראשית הדרך גם היא התנגדה לציונות ונאבקה בה. והיום הם חלק ממנה.

היה זה אירוע מושקע מאוד, מאורגן היטב, מרתק ובעיקר – מרומם רוח. היה זה מפגן עוצמה של ההסתדרות הציונית העולמית, ואני בטוח שהיא יצאה ממנו מחוזקת יותר, לאתגריה הגדולים בעליה, התיישבות, חיזוק הזיקה ההדדית בין ישראל לתפוצות הגולה, חיזוק הקהילות היהודיות בגולה, חיזוק החינוך היהודי ולימודי העברית בגולה והמלחמה באנטישמיות וב-BDS.

* רבני המחאה – מלכתחילה, הקונגרס הציוני הראשון נועד להתקיים במינכן. אלא שרבני העיר התנגדו לכך נמרצות. הרבנים האורתודוקסים, הקונסרבטיבים והרפורמים התאחדו למאבק משותף, ויצאו בקריאה לעיריה לא לאפשר את קיום הקונגרס בעיר. "רבני המחאה" כינה אותם הרצל בבוז.

עד אז הייתה מלחמת עולם בין הרבנים האורתודוקסים והרפורמים, ופתאום הם התאחדו. איזה יופי! אלא שהם התאחדו למען מטרה שלילית, מטרה בזויה. הם התאחדו למען היאחזות שמרנית בגולה ונגד המהפכה הציונית שאיימה עליהם. האידיאולוגיה שלהם מיצתה את עצמה באושוויץ ובירקנאו. האידיאולוגיה הציונית חיה ובועטת ומנצחת, כי היא נושאת את ההבטחה שנצח ישראל לא ישקר.

* הצודקת יותר והמצליחה ביותר – הציונות היא התנועה הצודקת ביותר בתולדות האנושות, ששמה קץ לעוול הנורא ביותר בתולדות האנושות. הציונות היא גם התנועה המצליחה ביותר. הישגיה האדירים של מדינת ישראל בכל התחומים, שהפכו אותה לאחת המדינות המובילות בעולם כמעט בכל תחום, על אף שהיא נלחמת על קיומה מיום הקמתה ועד היום, הם מעל ומעבר לכל דמיון.

* בפתח תקווה ייסדנו – "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", כתב הרצל ביומנו לאחר הקונגרס. זה נכון. הקונגרס היה המצת של הציונות המדינית, שקידמה את המהלך המדיני להקמת המדינה. הרצל החל במהלך. חיים ויצמן השיג את ההישגים האדירים של הצהרת בלפור והחלטות ועידת סן-רמו. והשיא היה החלטת עצרת האו"ם והקמת מדינת ישראל.

אך המשפט של הרצל אינו כל האמת. כי לא פחות מכך תרמה הציונות המעשית; ההתיישבות הציונית בארץ ישראל (שקדמה בשני עשורים לקונגרס הציוני), היישוב העברי המאורגן שהיה ל"מדינה שבדרך"; יצירות המופת של הציונות ובהן הקיבוץ, המושב, חברת העובדים וההסתדרות הכללית.

בבאזל ייסד הרצל את מדינת היהודים, אך לא פחות מכך ייסדנו את מדינת היהודים בפתח-תקווה, בראשון לציון, בגדרה, במטולה, ברוחמה, בדגניה וכינרת, בתל-אביב – העיר העברית הראשונה, בעין חרוד, בנהלל, בטירת צבי ובבית אלפא, ביישובי חומה ומגדל ובי"א הנקודות בנגב.

* אידיאה אינסופית – להבדיל מהאנטי-ציונים, הפוסט ציונים אינם מתנגדים לציונות מלכתחילה, אלא טוענים שעם הקמת המדינה הוגשמה מטרת הציונות ומעתה עלינו להפוך ל"מדינה נורמלית".

הם טועים טעות מרה. עיקר העליה של העם היהודי לארץ הייתה אחרי הקמת המדינה, בגלי העליה השונים, והנה אנו בעיצומו של גל נוסף מרוסיה ואוקראינה. עיקר ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נעשתה אחרי קום המדינה.

כל עוד יש יהודים בגולה, כל עוד ארץ ישראל אינה מיושבת כולה ביהודים, כל עוד השפה העברית אינה שפתם של כל היהודים, כל עוד ישראל נדרשת עדין להילחם על קיומה, כל עוד ישראל אינה מדינת המופת עליה חלמו אבות הציונות מכל הזרמים, הציונות לא הסתיימה.

הציונות הקימה את ישראל, לא כדי שהגולם יקום על יוצרו. ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה ציונית. ייעודה של מדינת ישראל, צדקת קיומה, הם הגשמת הציונות. נכון היה להגדיר את המדינה בחוק הלאום: "מדינה ציונית". ייעודה של ישראל הוא להביא לעליה גדולה של העם היהודי לארץ ישראל, ליישב את ארץ ישראל ביישובים ציוניים, לחזק את הקהילות היהודיות בגולה, את זיקתן לישראל ולשפה העברית, להוביל את המלחמה באנטישמיות (הישנה והחדשה). ולא, אין סתירה בין הפעולה לעליה לבין חיזוק הקהילה היהודית בתפוצות הגולה. כבר בקונגרס הציוני דובר גם על "עבודת ההווה", כפי שנקרא חיזוק הקהילות בגולה. יש לנו משימות אדירות ל-125 השנים הבאות.

הרצל צדק: "הציונות היא אידיאה אינסופית".

* שבת אחים גם יחד – השתתפתי בחתונה בירושלים, שטקס החופה שבה היה רפורמי, בהובלת רבה רפורמית. היה זה טקס מקסים, מרשים, משמעותי מאוד ובעיקר – מאוד מאוד מאוד יהודי.

מה שריגש אותי מכל: בין האורחים היו דתיים אורתודוקסים רבים (אבי החתן הוא ממשפחה דתית). נהניתי כל כך לראות כמה הם התחברו לטקס, התרגשו ממנו, שמחו בו, ענו בקול ובדבקות "אמן", על ברכות שנוסחן שונה מהמסורתי ושרו בהתלהבות בהובלת הרבה. איזה הבדל בין אווירת "שבת אחים גם יחד" זו, לבין הסתה והשנאה לרפורמים של הפוליטיקאים החרדים והחרד"לים.

* מי מקופחים – ועוד באשר לטרללת המיכאלית – אונס השפה העברית בידי אג'נדה מגדרית רדיקלית. תובנה מעניינת שכתבה אישה, דווקא: אם מישהו צריך להלין על קיפוח מצד השפה העברית, הם דווקא הגברים. למה אין להם, כמו לנשים, צורה לשונית ייחודית משלהם, והשימוש בלשון זכר הוא בצורה הסתמית?

          * ביד הלשון

מבצע "דני" – הפינה הקודמת הוקדשה לעיר יהוד. כתבתי בה שיהוד שוחררה סופית (אחרי שעברה מצד לצד במהלך הקרבות) במבצע "דני".

מהו מבצע דני, ומיהו דני שעל שמו המבצע?

שמו המקורי של המבצע היה אחר – מבצע לרל"ר. היו אלה ראשי התיבות של לוד, רמלה, לטרון, רמאללה. היעד של המבצע היה לכבוש את ארבע הערים הללו. אולם המבצע, שנערך ב-10-18 ביולי 1948, השיג רק את הל"ר הראשון – לוד ורמלה. לכן, הוסב שמו, בדיעבד, למבצע "דני". דני הוא דני מס, מפקד שיירת ל"ה, שנפלה בקרב בדרך לגוש עציון.

* "חדשות בן עזר"

מחשבה אחת על “צרור הערות 31.8.22

  1. אורי יקירי! דווח מדהים על אירוע היסטורי חשוב מאין כמוהו. מעריך את העובדה שהצלחת להתגבר ולכבוד האירוע לבשת ״מכנסי בד״ וז׳קט ( לדקה!). שלח צילום. מתחייב לא להפיץ!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s