צרור הערות 1.6.22

* לא אמרתי לכם – מצעד הדגלים עבר בשלום. לא ירי רקטות של חמאס, לא פיגועים בירושלים וגם לא התפרעויות המוניות.

כיוון שתמכתי באישור המצעד וכתבתי על כך, אני יכול להשתבח ולצאת ב"אמרתי לכם". אבל זה לא נכון. לא אמרתי שזה יעבור בשלום (למרות שהערכתי שכך הערכתי). לא ידעתי שזה יעבור בשלום. ואיני יודע מה יהיה בשנים הבאות. כתבתי שיש לקיים את המצעד, גם אם הדבר יוביל להסלמה.

ונשאלת השאלה – למה? מה כל כך חשוב בקיום המצעד או בתוואי שלו, שלמענו ראוי להסתכן בהסלמה, בירי רקטות וכד'. ותשובתי היא בסגנון שמעון פרס: לא זאת השאלה. כלומר, השאלה האמתית אינה המצעד או התוואי שלו, אלא האם ישראל היא מדינה ריבונית, או שהיא אסקופה נדרסת של ארגון טרור איסלמיסטי קנאי. האם ישראל לא תאפשר לאזרחיה לשמוח ביום חגה עם דגלי הלאום שלה בבירתה, בשל איומי טרור? הרי אם נכנע לטרור ונעביר את המסלול משער שכם לשער יפו, הטרור ירדוף אותנו לשער יפו. ולכן, גם אילו לא אהבתי את מצעד הדגלים ולא תמכתי בו, הייתי סבור שבשום אופן אסור להיכנע לאיומי הטרור.

בשנה שעברה, תחת איומי הטרור, נתניהו החליט לשנות את תוואי הצעדה ולמנוע את המעבר בשער שכם, והמחווה נענתה במטח רקטות על ירושלים. גילוי נאות – אז תמכתי בצעדו של נתניהו. בדיעבד, זו הייתה טעות.

* לשם מה יש לשוטר אלה? – מצעד של 50,000 איש, נושאי דגלי הלאום, החוגג את שחרורה ואיחודה של ירושלים, בירתה של מדינת ישראל ובירתו של העם היהודי, הוא מחזה מרומם נפש.

אסור להשליך על הרבבות הללו את החוליגניות של הכהניסטים הארורים מארגוני הטרור לה-פמיליה ולהב"ה (הזרוע הצבאית של הכהניזם. אגב, הזרוע המדינית מסוכנת יותר). באלה המשטרה צריכה לטפל בכל הכוח. 3,000 שוטרים היו שם, ובשביל מה יש לשוטרים אלות, אם לא כדי להשתמש בהן נגד המנוולים שקוראים קריאות זהות לאלה שדומיהם צווחו בגרמנית, ברוסית, בפולנית ובערבית על יהודים בגולה לאורך הדורות?

* ענישה במלוא החומרה – איני יודע אם יש חוק מיוחד נגד קריאות "מוות ליהודים/לערבים". איני חושב שיש צורך בחוק כזה. בספר החוקים של ישראל יש חוקים נגד הסתה, נגד המרדה ונגד גזענות. אין ביטוי קיצוני יותר להסתה, להמרדה ולגזענות מאשר קריאות המוות האלה. הבעיה שלנו אינה בחקיקה, אלא באכיפה ובשופטים רחמנים על אכזרים.

באירועים שבהם חוליגנים קוראים קריאות מוות כאלה, חשוב לעצור כמה שיותר וחשוב יותר לצלם כמה שיותר ולהעמיד אותם במהירות לדין. ויש לשפוט אותם לעונשי מאסר ממושכים.

העונש המרבי על הסתה לגזענות הוא 5 שנות מאסר. אם, למשל, היו נעצרים כמה עשרות פראי לה-פמיליה וכל אחד מהם היה נכנס לחמש שנים לכלא, זו הייתה תגובה הולמת לתועבה.

* מגשים הפנטזיה של שונאי ישראל – ב-2015, כשאיתמר בן-גביר רק החל את הקריירה שלו כיקיר התקשורת הישראלית, הוא התארח, בשבתו כעוכר דין של המחבלים הרוצחים מכבר דומא, לראיון ארוך אצל רינה מצליח בערוץ 2. למחרת, כתב עליו רוגל אלפר בביקורת טלוויזיה ב"הארץ": "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההוויה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכל, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה. אם שוכחים לרגע מה בן גביר מייצג, זה גם שואו טוב. הדיסוננס בין החליפה לבין שפת הגוף, למשל, הוא תיאטרון נפלא. הנימה הקהה שבה הוא מנופף ב'דמוקרטיה' ו'זכויות אזרח' (כמו ילד שמשחק בצעצועים שהוא לא מבין) היא מופת של להגיד דבר אחד ולהתכוון להיפוכו. בן גביר לייב זה טלוויזיה טובה".

מי שמכיר את כתיבתו של אלפר, אינו יכול שלא להבחין ביחס הנדיר שהוא מגלה כלפי בן גביר. בדרך כלל, כתיבתו על אנשים היא שילוב של בוז, תיעוב והתנשאות, בין אם מדובר באנשי ימין, שמאל או מרכז. רובם מצטיירים בעיניו כאנשים קטנים ואפורים מקדשי הסדר הקיים. הסופרלטיבים שהרעיף על בן גביר חריגים מאוד ומבטאים הערצה. אלפר הוא מהפכן של כורסה ומקלדת, אך הוא מעריץ מהפכנים, כאלה הרוצים לעקור את הסדר הקיים מן השורש. לא בכדי הוא מעריץ את הטרוריסטים הערבים, ומאותה סיבה הוא מעריץ גם את בן גביר.

הוא לא לבד. כך פתח גדעון לוי את מאמרו, ביום א' ב"הארץ": "אני מחבב את איתמר בן גביר. הוא שחקן נשמה. הנשמה שלו רעה, גזענית ואלימה, אבל הוא נותן את כולה במסירות". הוא לעולם לא יכתוב בחיבה על איש הליכוד (חוץ מנתניהו, שאותו הוא מעריץ) או העבודה, מרצ או ימינה, כחול לבן או יש עתיד. 

זה לא צריך להפתיע. זו התופעה שאותה אני מגדיר "חוק הרדיקלים השלובים". קנאות פנאטית ורדיקלית – יותר משהיא השקפת עולם, היא אפיון אישיותי. אדם בעל אופי קנאי, יכול למצוא את עצמו בשמאל הרדיקלי או בימין הרדיקלי, להיות קנאי דתי אנטי-חילוני או קנאי חילוני אנטי-דתי. הוא לא יוכל להיות איש שמאל או ימין מתון וממלכתי ולבטח לא איש מרכז. כאשר איש השמאל הקנאי מביט על איש הימין הקנאי, הוא "רואה ראי" בלשון "הגשש החיוור". ולכן, קל ללוי להעריץ את בן גביר, גם אם הוא מייצג את הקצה השני. לכל מי שבינו לבין הקנאי הנגדי, הוא מתייחס בבוז.

ובסופו של דבר, גם אידיאולוגית, המרחק בין הקצוות קטן יותר מן המרחק בין כל אחד מהם למרכז. אלה ואלה שותפים לרצון להרוס את הסדר הקיים, ובמקרה שלנו – את מדינת ישראל היהודית דמוקרטית.

אך ליחסם זה של אנשי השמאל הרדיקלי לכהניסט יש סיבה נוספת. הוא התגלמות כל העלילות הבזויות שלהם על ישראל.

לפני הבחירות כתב גדעון לוי שאין הבדל משמעותי בין ניצן הורוביץ לבן גביר וכל מה שביניהם, כי כולם ציונים. כוונתו הייתה, שהציונות – האידיאולוגיה השנואה עליו, היא בן גביר, ולכן כל ציוני הוא בעצם בן גביר בתחפושת. לפני כשבוע, הוא כתב שעדיף בן גביר כשר לביטחון פנים על פני עומר בר לב. שניהם חולקים אותה אידיאולוגיה ונוקטים אותה מדיניות, כביכול, והוא מעדיף את המקור על החיקוי. וכך הוא כתב במאמרו השבוע: "על ידיהם של בני גנץ ועמר בר־לב, שרי הביטחון וביטחון הפנים, יש הרבה יותר דם של פלסטינים חפים מפשע מהשנה האחרונה מאשר על ידיו של פרא האדם מחברון שכולם אוהבים לפחד ממנו עכשיו. אחד משיאיו החדשים של מסע ההפחדות של מחנה 'רק לא ביבי' הוא שבן גביר יכהן כשר לביטחון הפנים. פחחחד. סוף העולם. כמה שזה אופייני: להפחיד מפני הסמן הקיצוני ואז להלבין את כל השאר. כאילו שרק אם בן גביר לא יהיה שר, המצב יהיה נסבל. זו הצביעות במרעה. בן גביר לא בא טוב למחנה השמאל־מרכז. אפילו יאיר לפיד יצא כנגדו. כמה נוח להסית נגד בן גביר ולתמוך בגנץ ובבר־לב. הגזענות של בן גביר אכן חסרת מעצורים ונטולת פילטרים. הוא לא רוצה ערבים כאן. גנץ ובר־לב אולי מוכנים שיהיו כאן ערבים, אבל גורמים להתעללות הנוראה בהם. לכן בן גביר בא מצוין למחנה השמאל־מרכז. עליו אפשר להתגולל ולהרגיש כה טוב: הנה אנחנו נלחמים נגד הרשע. ליציאה נגד בן גביר אין כל מחיר במחנה. ליציאה נגד גנץ ובר־לב יש".

כלומר, אין שום הבדל בין גנץ ובר לב לבן גביר, ועדיף בן גביר כי הוא אותנטי, לא מסתתר מאחורי מסכות. והוא מוסיף: "קשה לדעת איזה מין שר יהיה בן גביר, אם יהיה. הוא בוודאי לא יהיה גרוע בהרבה מהנוכחי. תחת בר־לב השוטרים יורים למוות בחפים מפשע, מכים באלות אבלים, קורעים דגלים לגיטימיים בהלוויות, הורגים ילדים בעלי צרכים מיוחדים ונוהגים באלימות בל תאומן בירושלים, כולל מכות לנכים (בשבוע שעבר). כמה יותר גרוע זה יכול להיות?"

"בן גביר לא בא בטוב למחנה השמאל-מרכז", כותב לוי. לשמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, לעומת זאת, בן גביר בא מצוין. לתפיסתו של לוי, בן גביר הוא ההוכחה לכל עלילות הדם שהוא מעליל על מדינת ישראל השנואה עליו כל כך. אם בן גביר יגיע לשלטון, סוף סוף "העולם יפסיק לשתוק" ואולי יכה את ישראל השנואה כראוי לה.

בן גביר הוא התגשמות הפנטזיה הרטובה של הגרועים בשונאי ישראל.

* האבסורד – החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף במוסדות אקדמיים הממומנים בידי המדינה יעבור בכנסת ברוב גדול, בתמיכת רוב הקואליציה ורוב האופוזיציה.

האבסורד הוא שצריך בכלל לחוקק חוק כזה; לחוקק את המובן מאליו.

* איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה – ועדת השרים לחקיקה גילתה אחריות וממלכתיות כאשר החליטה לתמוך בהצעת החוק האוסר הנפת דגלי אש"ף באוניברסיטאות, חרף העובדה שזו הצעה של ח"כ מן האופוזיציה.

אילו הייתה זו הצעה ממשלתית, ברור איך הייתה מצביעה האופוזיציה-למדינה.

רק השבוע החליטה האופוזיציה-למדינה להתנגד לכל הצעת חוק ממשלתית.

* לקידום ההתיישבות הציונית בגליל ובנגב – ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק חשובה ביותר להגשמת הציונות ולקידום ההתיישבות בגליל ובנגב – הרחבת חוק ועדות הקבלה, המאפשר ועדות קבלה ביישובים בגליל ובנגב, עד גודל של 600 משפחות, ולא רק 400, כמו בחוק הקיים. השינוי הזה יאפשר ליישובים שעצרו את גידולם, להמשיך ולגדול ולהתפתח ויביא מאות ואלפי משפחות חדשות להתיישבות הכפרית-קהילתית בגליל ובנגב.

אני מקווה שהאופוזיציה-למדינה תגלה, לשם שינוי, אחריות ותתמוך בחוק. עם יוזמי החוק, לצד ח"כים מן הקואליציה, נמנה ח"כ סמוטריץ'. האם הוא יצביע נגד אמונתו ונגד חוק שהיה בין יוזמיו, בשל תפיסת העולם חסרת התקדים של אופוזיציה-למדינה?

* פריעת חוק בחומש – עקירת יישובי צפון השומרון – גנים, כדים, שא-נור וחומש, הייתה אכזריות לשמה. עקירת גוש קטיף, קוהרנטית להגיון ההתנתקות. אני התנגדתי בתוקף להתנתקות, ובמבחן התוצאה ודאי שצדקתי, לצערי, אבל על פי הגיון ההתנתקות – אם אנו נסוגים באופן חד-צדדי משטח, הגיוני שלא נשאיר בו אזרחים ישראלים ונסכן את חייהם וביטחונם. אבל בצפון השומרון לא נסוגונו מהשטח. סתם עקרנו יישובים. סתם.

על אף עמדתי זו, אני מתנגד לקיום הישיבה בחומש. היא בלתי חוקית, מנוגדת לחוק ההתנתקות, שגם אם איני תומך בו – הוא חוק שקיבלה הכנסת והוא מחייב. המדינה אינה יכולה להשלים עם פריעת חוק. בצדק ממשלת נתניהו פינתה את הישיבה הבלתי חוקית הזאת, וכך נכון שתעשה גם הממשלה הנוכחית.

אין דמיון בין חומש לבין "המאחזים הבלתי חוקיים", א-לה הדו"ח המוטה של טליה ששון. רוב אותם מאחזים קמו בתמיכת הממשלה, בעידודה וביוזמתה; לעתים במעורבות אישית של ראשי ממשלה, של שרי ביטחון, של קציני בכירים בצה"ל. הבעיה היא שרובם עדין אינם מוסדרים. לכן, צריך להסדיר אותם. חומש, לעומת זאת, הוא בלתי חוקי לחלוטין. הוא קם כהתרסה נגד הממשלה (הקודמת והנוכחית), נגד החוק, ולכן יש לפנות אותו.

אני מניח שאין היום היתכנות פוליטית לפינוי הזה. גם אני לא הייתי רוצה את הפינוי אם המחיר שלו יהיה נפילת הממשלה, חלילה. אבל חשוב לומר את האמירה הערכית, העקרונית – יש להחזיר את המשילות ולא לאפשר פריעת חוק.

* נדרשת אחריות – אני מעריך מאוד את מיכאל ביטון ואת פועלו הציבורי מאז היותו מנהל מתנ"ס ירוחם ובעיקר בשנים שבהן הצעיד קדימה את ירוחם, כראש העיר. הוא מנהיג ציבור חברתי וחינוכי ממדרגה ראשונה. שמחתי מאוד על כניסתו לפוליטיקה הארצית ואני רוצה לראות אותו בין מובילי ההנהגה הלאומית. אני גם מעריך מאוד את פועלו כחבר כנסת וכיו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת.

ודווקא מתוך הערכתי אליו, אני משתומם על העיצומים שהוא נוקט בהצבעות בכנסת וקורא לו "להרגיע". צפיתי בראיון עמו ב"פגוש את העיתונות" והזדהיתי על תוכן דרישותיו וביקורתו, הן בנושא התחבורה הציבורית והן בנושא ההגנה על החקלאות בישראל. אך בשעה הזאת, אני מצפה ממנו לנהוג באחריות ולא לטלטל את הספינה הרעועה של הקואליציה. אני רואה בהמשך קיומה של הממשלה הנוכחית צורך לאומי אדיר ובהחלפתה סכנה גדולה. קשה מאוד לנהל קואליציה של 60 ח"כים, כאשר יום אחד אלי אבידר האופרטוניסט עושה שריר, יום אחד נרקומנית ה"צומי" רינאווי זועבי זקוקה לליטוף ולאיזו כותרת, ח"כים מרע"ם מצביעים כאוות נפשם וח"כים בימינה עומדים תחת טרור אישי נגדם ונגד משפחותיהם ולא ברור עד כמה הם ניחנו בחוסן נפשי לעמידה איתנה ואם לא יהיו עוד שיתפוררו כמו עידית סילמן שהפכה לאבק.

ממיכאל ביטון הציפיות שלי שונות משל כל אלה. אני מצפה ממנו לאחריות לאומית; לשמור על הקואליציה, לא להוסיף עוד קיסם למדורה. להיאבק על דרכו הצודקת בלי לשבור את הכלים.   

* זוז מאזוז – "הרב" מאזוז, מהמנהיגים ה"רוחניים" של ש"ס כינה את לפיד וליברמן "גרועים מהנאצים".

זוז מאזוז, זוז. "רב" עאלק.

מי אתה? חתיכת חוליגן אשפתות בזוי.

* נפלה טעות – הספר החדש, שצריך היה להיקרא "משה קצב – זיכרונותיו של האנס הסדרתי", נקרא בטעות "משה קצב – זיכרונותיו של נשיא המדינה".

* יום ירושלים תשס"ב – את יום ירושלים תשס"ב 2002, כנראה שלא אשכח לעולם. זה היה רק לפני עשרים שנה, אבל יום ירושלים עדין היה חג של כל עם ישראל; החילונים עוד לא זנחו אותו. ומדי שנה נערכה בירושלים צעדת "ההתיישבות מצדיעה לירושלים" שארגנו המועצות האזוריות עם תנועות ההתיישבות.

שירתתי אז כמנהל המתנ"ס האזורי גולן, והוצאתי משלחת גדולה של חניכי ומדריכי תנועת בני המושבים בגולן, ואת חבורת הזמר שלנו, "קול ברמה". צעדנו ברחובות ירושלים. האירוע הסתיים במופע בגן סאקר. וברגע שהמנחה קרא לחבורת הזמר "קול ברמה" לבמה, קיבלתי טלפון. צו 8 לגל הגיוס השני של מבצע "חומת מגן". האמת היא שהעיתוי לא בא לי בטוב, אבל מאז פסח חיכיתי לטלפון הזה.

רצתי אל המכונית שלי וטסתי הביתה, על מנת לצאת השכם בבוקר לימ"ח בשער הנגב.

* סיירת לוי – בשבוע שעבר, בפרשת "במדבר" קראנו על המיפקד של בני ישראל, לקראת כיבוש ארץ כנען (משימה שכפי שנלמד בשבועות הבאים נדחתה ב-39 שנים בשל חטא המרגלים). שבט אחד לא השתתף במפקד – שבט לוי, המכהן בקודש.

האם בני שבט לוי היו משתמטים, כמו החרדים בימינו? אכן, זה הנראטיב של החרדים, "שתורתם אומנותם": "אנחנו שבט לוי, הפטורים מצבא ופרנסה", הם נוטים להגדיר עצמם ביוהרה ויומרה, כתירוץ להשתמטותם משירות בצה"ל ומעבודה.

פרשת "נשא" מפריכה את היומרה. אכן, שבט לוי נבדל משאר השבטים ואינו נספר במניין הצבא, אבל מסיבה הפוכה מהפרשנות החרדית. שבט לוי הוא הסיירת המובחרת של בני ישראל. בפרשת "נשא" יש מיפקד מיוחד של שבט לוי למשפחותם, והם מוגדרים בפירוש, במילה המפורשת – צבא.

תפקידו של שבט לוי הוא האבטחה והנשיאה של המשכן. זו המשימה הביטחונית המסוכנת ביותר, בשל הנגיעה בקודש שעלולה להמית את כל מי שאינו מדייק בפרטי הפרטים של תכנית ההפעלה. זו המשימה הקרבית ביותר, כיוון שמדובר באבטחת הנשק הסודי של ישראל. בעתיד עוד ניפגש עם הארון וניווכח בכך, כאשר הארון יובא לשדה הקרב כדי לסייע לניצחון ישראל. נקרא על האסון הנורא של נפילתו בשבי פלישתים. נלמד על רבבות ההרוגים כתוצאה מדליפת חומרי הקדושה שבארון, מה שהביא את הפלישתים להחזירו לישראל כעבור שבעה חודשי שבי. מלאכתם של הלוויים היא הקשה ביותר מבחינה פיזית – נשיאת המשכן לאורך המסע במדבר. באף יחידה אחרת לא נשאו הלוחמים פק"לים כבדים כל כך. חשבו רק על נשיאת המנורה העשויה זהב טהור. ומלאכתם של הלוויים היא העבודה הקשה ביותר, וכולה מלאכת כפיים – הפירוק וההרכבה מחדש של המשכן לאורך המסע כולו.

הלוויים המשרתים ביחידת העילית הם רק בני 30 עד 50. למה רק מגיל 30? יש צורך בשלושים שנות הכשרה למשימה, ויש צורך בבשלות, אחריות וקור רוח, שספק אם יש לצעירים יותר. ומדוע עד גיל 50, בניגוד לשירות הצבאי של שאר העם, שהוא עד גיל 60? בשל הקושי הפיזי.

* הרהורים ערב חג מתן תורה – במסכת קידושין מסופר על מחלוקת בין רבי טרפון ורבי עקיבא סביב השאלה מה גדול יותר – תלמוד או מעשה. אגב, עצם השאלה מעידה על כך שהמעשה חשוב. סיכום הדיון היה שגדול תלמוד, שמביא לידי מעשה. כלומר, המעשה הוא העיקר וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה. איננו חיים כדי ללמוד תורה, אלא לומדים תורה כדי ללמוד איך לחיות. מי שתלמוד התורה מביא אותו למסקנות עקומות, המנוגדות למהות התורה, כמו השתמטות מהגנה על המולדת ועריקה ממלחמת מצווה – אין שום משמעות ללימוד התורה שלהם. זהו לימוד ריק. לימוד חלול. לימוד חסר ערך. במקום ללמוד תורה הם מלמדים את בניהם תִּפְלוּת.

* אמנון אשכול – הלך לעולמו בגיל 88 תא"ל אמנון אשכול, חבר קיבוץ עין המפרץ, בעל עיטור המופת ממלחמת ההתשה וקצין קרבי בצנחנים ובשיריון במשך שנים רבות. תפקידו האחרון היה מפקד הנח"ל.

שירתתי בנח"ל בתקופתו של אמנון אשכול. אחת התעסוקות שלנו בלבנון הייתה במוצב "גפן", המוצב הצפוני ביותר בגזרה המזרחית, בתקופה שבה הגזרה סערה מאוד, בחודשים אפריל עד יולי 1983. אשכול ביקר אותנו פעמים אחדות במוצב.

ביקור אחד שלו זכור לי במיוחד. היה זה ביקור לילי. אני שמרתי בתצפית. אשכול ישב לילה שלם בתצפית ועיניו לא משו ממשקפת ה-20X120. מסתבר, שצוות של סיירת מטכ"ל פעל בסביבה. אחד מלוחמיו היה בנו. לימים, בנו, נבות, היה מרכז המשק של אורטל.

יהי זכרו ברוך!

          * ביד הלשון

לבור את המוץ מן התבן – פירוש הביטוי הוא להפריד בין העיקר לטפל. המוץ הוא העיקר והתבן הוא הטפל.

כנראה שהביטוי הזה הוא שיבוש של הביטוי לבור את המוץ מן הבר או לבור את התבן מן הבר.

למעשה, התבן והמוץ – שניהם החלקים פחותי הערך שבבר.

בלשון התנ"ך, הבר הוא גרעיני החיטה. המוץ הוא קליפות הגרעינים. התבן הוא גבעולי החיטה שרוסקו בתהליך הדישה ונהפכו לקש חסר ערך.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s