צרור הערות 8.5.22

* אף על פי כן – חגגנו את חג עצמאותנו בשמחה גדולה, ועם צאת החג קיבלנו תזכורת כואבת על מחיר קיומנו ועצמאותנו, בטבח המזוויע באלעד.

הטרור הערבי מלווה את הציונות מראשיתה ומלווה את המדינה מהקמתה. הם עוסקים בטרור צמא דם, ברצח יהודים ואנחנו בונים את מדינתנו, שהייתה למעצמה אזורית חזקה, פורחת ומשגשגת.

זה ה"אף על פי כן" הציוני. אנו נמשיך בדרכנו, מדינת ישראל תלך ותפרח, תלך ותצמח ותשגשג, יהודים ימשיכו לעלות בהמוניהם לישראל, ארץ ישראל תיושב בעוד ועוד יישובים.

נכנסנו לשנה ה-75 של מדינת ישראל. לא ניתן לאויב הטרוריסטי לעצור את התקדמותנו. הטרור רק ידרבן אותנו לדבוק בדרכנו הציונית, הצודקת והמנצחת.

* הכתובת – האחראי לטבח באלעד יושב בעזה ושמו יחיא סנוואר. ההסתה שלו לפיגועים רצחניים הייתה גלויה, ברורה וחד-משמעית. הוא שומר על שקט מעזה ופועל בהצלחה כמעט מלאה למנוע מהג'יהאד האסלאמי לשגר רקטות מעזה, כדי לשמור על התחת שלו שעה שהוא מצית תבערה בירושלים, ביהודה ושומרון ובקרב ערביי ישראל.

לא צריך לתת לו לשחק את המשחק הזה. התגובה הישראלית צריכה להיות בעזה.

וטוב יהיה לשלוח את סינוואר לפגישת פסגה עם יאסין ורנתיסי.

* עסקה עקובה מדם – יחיא סנוואר ריצה בכלא הישראלי 5 מאסרי עולם ושוחרר בעסקת שליט. העסקה העקובה מדם הזאת ממשיכה לגבות מאתנו מחיר דמים כבד. יש לקוות שלמדנו את הלקח (אם כי היו לנו הזדמנויות קודמות ללמוד את לקח עסקאות ג'יבריל, טננבוים ואחרות, שלא נלמדו בעסקת שליט).

* תמונת ניצחון לחמאס – האקסטזה של פסטיבל המחולות על הדם היא תופעה נתעבת. ארור הכוריאוגרף הראשי וכל ההולכים אחריו. הם תמונת הניצחון של חמאס.

עד כמה הם יכולים להיות צינים, כדי להפוך את מספדנו למחול.

* הריח דם – הכהניסט הריח דם ומיהר להגיע לאלעד כדי להתסיס ולשלהב את היצרים ופרץ בהרקדה סוערת על הדם.

* תסביך הצדקת האויב – קראתי רשומה של איזה מתוסבך, שמציע שביום העצמאות נשיא מדינת ישראל יישא דברי השתתפות ב"נכבה" ויכיר באחריותנו (החלקית) לה.

למה אני מתעכב על דברי המתוסבך? כי אם לפני 20 שנה מתוסבך כמוהו היה מציע טקס משותף לזכר חללי המערכה לתקומת ישראל וקיומה עם הרוגי המלחמה להשמדת ישראל, זה היה נלעג והזוי באותה מידה, והנה, אנחנו רואים מה קורה היום.

נתן אלתרמן, המשורר הנביא, ראה בעיני רוחו כבר ב-1970 את התסביך הפוסט ציוני, ואת אובדן האמונה בצדקת הציונות. שירו האחרון הוא נבואת זעם, לפיה הדבר היחיד שבו יכול האויב להכריע אותנו, הוא אובדן אמונתנו בצדקתנו.

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

* יום העצמאות של שוקנלנד – אז איך השוקניה "חגגה" את יום עצמאותה של מדינת ישראל? כותרת הפשקוויל ה"חגיגי" של גדעון לוי היא "להשתחרר מהציונות". הוא מעלה על נס את ההחלטה האנטישמית של האו"ם מ-1975 לגנות את הציונות ולהגדירה "גזענות" ומיצר על כך שההחלטה בוטלה. "הם ידעו על מה הם מדברים… כמה שהם צדקו". הוא חוזר על השקר הנתעב שישראל היא "מדינת אפרטהייד" ומבהיר: "הציונות היא שמגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד". וכיוון שישראל היא ציונית "המסד המוסרי רעוע ואפילו רקוב".

ניר חסון קורא לבטל את הצפירה ביום הזיכרון וביום השואה, כי היא "כופה עמידה ועצב" והיא "אחיזת חנק של המדינה בחיים הפרטיים של אזרחיה", ומכתיבה "את הנרטיב הממלכתי, הציוני והכוחני".

עורך העיתון אלוף בן תוקף את מערכת החינוך של ישראל "שאינה עוסקת בהשכלה אלא בהסברה" וב"צנזורה דתית ולאומנית" ו"אינדוקטרינציה ממלכתית" ולועג ל"ערכים היהודיים-ציוניים" ר"ל, שהיא חרתה על דגלה.

צבי בראל מסביר שישראל אינה מדינה חופשית, כי "ערכיה, זהותה, חוקיה, תקציבה, צבאה ומערכת החינוך שלה מוכתבים ומעוצבים על פי דברי המיליציות המשיחיות, הפורעים והעבריינים שיוצקים אל תוך קרביה של המדינה את הלאומנות ואת הגזענות הממאירות", וכמובן משתלח בחוק הלאום ובאקיבוש.

ובמוסף התרבות והספרות מתרפסם פשקוויל נאצה של אורי בן אליעזר נגד המשורר והסופר חיים גורי, בשל העובדה שהוא כתב מתוך אמונה בצדקת הציונות והצדיק את מלחמותיה. סבו של בן אליעזר נרצח בלינץ' של פורעים ערבים ביפו במאורעות תרצ"ו (1936). הוא מציין זאת כדי להוכיח שהנה הוא, שלא כמו גורי (שסיפר לא פעם את סיפור הלינץ' המזעזע שאותו ראה כילד) רואה "גם" את צדקת הערבים. ובהזדמנות זאת הוא משתלח בגסות בפלמ"ח וחוזר על הפירכה שמלחמת יום הכיפורים פרצה בשל סרבנות השלום של גולדה, כנראה מתוך אימוץ התפיסה שאם נחזור על שקר פעמים רבות הוא יהפוך לאמת. אגב, סבא שלו לא עלה לארץ אלא "היגר" אליה והוא לא נרצח אלא "נהרג".

ויש גם מאמר של הכוכבת העולה של השוקניה – המרגלת ענת קם.

* מילון שוקניסטי עברי – לאומנות = לאומיות של יהודים.

* שהאצבע תישאר בעין – "שלום עכשיו" והשמאל הקיצוני ערכו בימים האחרונים קמפיין מכוער ומלא שנאה נגד מטס חיל האוויר, כיוון שבהתאם למדיניות הממשלה הוא עובר, לראשונה, מעל יישובי יהודה ושומרון. הם רוצים להדיר מחג העצמאות חצי מיליון אזרחים ישראלים. חוצפה וגסות רוח!

בין השאר, הם טוענים שהמטס מעל שמי יהודה ושומרון הוא אצבע בעין של הפלשתינאים החיים שם. מי שבעיניו עצמאות ישראל הוא אצבע בעין – שהאצבע תישאר בעין שלו.

אגב, אני לא מתפעל ממצעדים צבאיים למיניהם. זה לא עושה לי את זה. אבל זה כבר עניין של טעם אישי. ברור שאזרחי ישראל ביהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד מכל חגיגת עצמאות.

* טקסט מעורר קבס – ב"ארץ נהדרת" היה מערכון של טקס משואות אלטרנטיבי ביביסטי, ושם מירי רגב לעגה לטקס הממלכתי שהשתתפו בו בעלי מוגבלויות.

לא יפה. למה להציג כך את הביביסטים? על סמך מה?

נשים בצד את הסאטירה. מה כתב באמת אחד התועמלנים המובילים של הביביזם, שמעון ריקלין על טקס המשואות?

"ראינו נמיכות קומה, הדגשת המסכנות כערך, חוסר השראה וחוסר אמונה. חשוב לעזור לחלשים מכל סוג ולהפוך ואתם כחלק מאתנו אבל האם זה כל מה שיש לנו במדינה להציג ביום חגה?! הבעיות והמסכנות אינם חזות הכל. די להנמכה הגלותית השיטתית של עם ישראל. די לחיקוי של אמריקה שמעלה על נס רק את החלכאים והנדכאים, אבל לא את המצליחים ואת הצדדים המקוריים של החברה".

ומה שיש לי לומר על הטקסט מעורר הקבס הזה, הוא שמי שכתב אותו שכח מה זה להיות יהודי.

* האשם בחרפה – יש אשם אחד ויחיד בחרפת ההתפרעות המבישה בעת דבריו של ראש הממשלה בהר הרצל – האיש שמסרב להשלים עם אובדן שלטונו ובמשך שנה מפעיל תעשיית הסתה ושקרים שיוצרת דה-לגיטימציה לממשלה החוקית של ישראל ולעומד בראשה. כי מי צריך את המדינה הזאת אם הוא אינו ראש הממשלה?

* הלוחם בתעשיית השקרים – מפעל חייו של בן דרור ימיני הוא מלחמתו בתעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל. "תעשיית השקרים" היא מושג שבן דרור טבע. הוא פרסם ספר בנושא, הנושא את השם "תעשיית השקרים", כתב אינספור מאמרים ונשא הרצאות לרוב בהופעות סביב הגלובוס. שיטת הלחימה שלו אינה מתלהמת, אינה תוקפנית, אלא פשוט – הצגת האמת מול השקרים. הצגת העובדות. עם זה, הרבה יותר קשה להתמודד.

במוסף השבת של "ידיעות אחרונות", טיפל בן דרור באותה שיטה בתעשיית השקרים הביביסטית נגד בנט. מול הקמפיין של "הממשלה השמאלנית", "האנטי ציונית", "ממשלת האחים המוסלמים" הוא בדק, כדרכו, את העובדות. הוא בחן את מדיניות ממשלת בנט לעומת מדיניות ממשלות נתניהו, ומסקנתו חד-משמעית – בכל פרמטר שהוא בדק, מדיניות ממשלת בנט היא מדיניות המשך למדיניות נתניהו, או שהיא ימינה ממנה, או ככותרת המאמר "עשר מעלות, לפחות". יש לציין, שבן דרור לא בהכרח תומך בקו הימני של ממשלת בנט. לפחות בחלק מן הנושאים הוא מתנגד לדרכו של בנט. אבל בסיס המאמר הוא העובדות, המספרים.

בן דרור בחן את מדיניות הממשלות בנושאי הבניה ביו"ש (עוד טרם ההחלטה על כינוס מועצת התכנון לאישור 4,000 יח"ד), ההתמודדות עם הטרור, ההתמודדות מול איראן, המאבק בחמאס, התהליך המדיני (ראש הממשלה היחיד מאז אוסלו שלא זו בלבד שאינו מנהל מו"מ עם הפלשתינאים, הוא אפילו מסרב להיפגש אתו לפגישה לא מחייבת), הר הבית, מאחז חומש, חאן אל-אחמר והבדואים בנגב. בכל הנושאים הללו, אין אפילו נושא אחד שחלה בו תפנית שמאלה. יש נושאים (כמו חומש וחאן אל-אחמר) שבנט ממשיך את מדיניות נתניהו, אך ברוב הנושאים מדיניותו יותר ניצית וימנית. אגב, בן דרור שכח להזכיר את התכנית הלאומית חסרת התקדים לפיתוח הגולן, שכבר החלה להתממש בשטח ואת ההחלטה על הקמת 14 יישובים חדשים בנגב, אחרי עשרות שנות קיפאון.

ובאשר לטענה השקרית שהממשלה פועלת נגד הזהות היהודית של ישראל – הכוונה היא שהממשלה מקדמת מדיניות ציונית ולא נכנעת לקנאות החרדית, שנתניהו נכנע לה מטעמים פוליטיים (אם כי להערכתו, רפורמת הגיור, שבעיניי היא חיוורת ומזערית, לא תצא לפועל).

כותב בן דרור על הטענות הביביסטיות נגד הממשלה: "אפשר לחזור אלף ואחד פעמים על השקרים… אבל כשחוזרים אלף ואחת פעמים על שקר, זה לא הופך אותו לאמת". הוא כתב את המשפט באופן ספציפי על השקר שנתניהו לא ניסה, כביכול, להקים ממשלה עם רע"ם, אך הדברים נכונים כמובן לכל תוצרי תעשיית השקרים, שאותם הוא בחן.

והוא מסכם: "ככל שנחפור, קשה להצביע ולו על עניין אחד שבו גוש השמאל בממשלה, שנמצא במיעוט, מצליח לשנות את כיוון הספינה… בנט עושה מה שהוא רוצה. הוא הבטיח ממשלה עם עשר מעלות ימינה. בפועל – אלה אכן עשר מעלות ימינה, לפחות. זו ממשלת ימינה. תרתי משמע".

אני לא נוהג להשתמש במושגים האנכרוניסטיים "שמאל" ו"ימין", אבל על פי המושגים המקובלים בשיח הציבורי, צודק בן דרור – הממשלה הזאת ימנית יותר מממשלות נתניהו.

* שנה למבצע "שומר החומות" – לפני שנים אחדות היה אמור להיערך יום צוות של מכון שמיר למחקר – בירושלים. הייתה אז מתיחות ביטחונית וברגע האחרון הוחלט להמיר את היום הזה לסיור בעכו, בשל המתיחות. כשכתבתי בקבוצת הווטסאפ של המכון, שאנחנו נכנעים לטרור, רצו להרוג אותי. נסענו לעכו. עיר מאלפת. סיור נפלא. אך ראיתי שם, ואף צילמתי ופרסמתי, כתובות של מוות לישראל, מגן דוד וצלב קרס ועוד מהזן הזה; בחינת מי שבורח מהטרור בירושלים, הטרור ישיג אותו בעכו. כן, הכתובת הייתה על הקיר. ואז באו מאורעות מאי במהלך מבצע "שומר החומות".

* חרב פיפיות – כדאי שתומכי האקטיביזם השיפוטי יפנו מבט לדרמה המתחוללת בבית המשפט העליון הפדרלי בארה"ב בנושא זכות ההפלה, ויבינו שלא לעולם חוסן ואקטיביזם שיפוטי עלול להיות חרב פיפיות בעבורם.

הפקעת הכוח לקבל את ההחלטות הערכיות המחייבות מידי נבחרי הציבור והענקתו לקומץ שופטים, יכול לשחק תקופה מסוימת לטובת צד אחד ובתקופה אחרת ובהרכב אחר – לטובת צד אחר.

יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה שיסדיר חוקתית את מתכונת הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים בין הרשויות.

* חמישים שנות צריכת אקטואליה – היום לפני חמישים שנה התחלתי לקרוא עיתונים. הייתי ילד בכיתה ג'. באותו יום, 8 במאי 1972, נחטף מטוס "סבנה". הוריי היו מרותקים למהדורות החדשות ברדיו ולחדשות בטלוויזיה (אז עוד לא היו גלים פתוחים, אלא מהדורת "מבט לחדשות" בערב). ואני התרתקתי אתם. למחרת התנפלתי על העיתון, וקראתי אותו; בעיקר, כמובן, את הדיווחים על חטיפת המטוס, אך גם את שאר הידיעות. וכך גם ביום שלמחרת ובימים הבאים – ועד היום.

* מסע סוער – את מדף הספרים המוקי צורי שלי, חנכתי לפני ארבעים שנה בספר "כאן על פני אדמה", שמוקי ערך יחד עם תאיר זבולון וחנינא פורת. לפני כ-15 שנה שלחתי אותו לכריכיה, כי הוא כבר היה מרופט לגמרי. זה לא היה רק כיוון שקראתי את הספר בטירונות, אלא גם כיוון ששבתי וחזרתי ושבתי וחזרתי אליו כמדריך, כמרצה וככותב. זה ספר שבאמצעות קטעי מקורות קצרים תיאר את הקיבוץ מראשיתו עד ראשית שנות השלושים, כשהמקורות הציגו את הקיבוץ מבפנים, מתוך החיים עצמם בתחומים השונים, לצד הסברים והרחבות של העורכים. הספר ממש הכניס אותי אל תוך הקיבוץ של שנות העשרים, הזדהיתי מאוד עם החלוצים, וראיתי את חבריי ואותי כממשיכיהם.

מאז הלך מדף הספרים המוקי צורי שלי ותפח. אני אוהב מאוד את דרכו של מוקי כהיסטוריון. בכנסים וימי עיון הוא בולט בתוך "מר" בין הדוקטורים והפרופסורים, אך בעיניי הוא יודע לספר את הסיפור ההיסטורי טוב מהם, בשל יכולתו לספר על החיים עצמם מתוך העדויות של האנשים מבפנים, שאת חלקם הספיק לראיין בערוב ימיהם, וזאת, בלי לוותר על התמונה הכוללת ועל הפרשנות שלו כהיסטוריון וסופר. לא כל ספריו של מוקי הם באותה רמה; יש בהם טובים יותר או פחות, אך כאשר נשאלתי במשאל של עיתון "הקיבוץ" (עליו השלום) מה הספר על הקיבוץ האהוב עליי, לא ציינתי שם של ספר אחד, אלא ציינתי את מכלול יצירתו של מוקי.

ועכשיו, ארבעים שנה לאחר צאת "כאן על פני אדמה", הוציא מוקי צור את ספר ההמשך, במתכונת דומה, שנקרא "מסע סוער" והוא עוסק בקיבוץ בשנים 1932-1954. ושוב, הוא מציג את התמונה הכוללת, אך בונה אותה מתוך הסיפורים הקטנים, הן של אנשים מן השורה והן של אנשים מן ההנהגה. הספר הוא במתכונת אלבומית, עמוס בתמונות רבות, בכל עמוד, המעניקים לו חיוּת. התמונות מספרות את הסיפור לא פחות מן המילים.

למה עד 1954? טבעי היה שהספר יהיה עד 1948, שנת הקמת המדינה. מוקי מסביר זאת: "אמנם מדינת ישראל קמה ב-1948 אך זוהי קביעה שמתעלמת מן העובדה שב-1948 החברה הישראלית איננה עדיין אפילו הגרעין לחברה הישראלית שתקום. אין היא אלא כחמישה אחוז של העם היהודי, אין המדינה כוללת את כלל הקהילות היהודיות שעלייתן אחרי קום המדינה ייסדה את הגרעין לחברה הישראלית שתקום. ההיסטוריוגרפיה הציונית לא קבעה את תחנותיה לפי אירועים פוליטיים או צבאיים. היא לא קבעה את תודעתה ההיסטורית על פי הפוגרומים או המלחמה אלא על פי גלי העליה ארצה. הקביעה שב-1948 קמה המדינה אמנם נכונה מבחינה פוליטית, אך לא לגמרי מבחינת תולדות החברה הישראלית. במהלך הקמת המדינה ומלחמת העצמאות הייתה קביעה מהפכנית לא מדעת שביקשה לשנות את תפיסת ההיסטוריה של היישוב היהודי בארץ. היא קבעה את המעבר מתקופה לתקופה על פי המלחמות ולא על פי העליות".

יש היגיון רב בבחירה הזאת. אני מתחבר לרעיון של התודעה ההיסטורית על פי גלי העליה. אולם גם אם הרעיון נכון, בספר עצמו הוא מוחמץ. למעשה, המתכונת המאפיינת את הספר, כמו את קודמו, מסתיים בתש"ח, וההמשך אינו אלא מסה של מוקי צור. מסה מעניינת ומחכימה, אך מחמיצה את המתכונת של הסיפור באמצעות מקורות, קטעי יומן, קטעי מאמרים, קטעים מעלוני הקיבוצים וממכתבים של חברים, שהיא לוז הספר.

דווקא העובדה שהספר מסופר דרך החיים עצמם של החברים בקיבוץ, מעצימה את העובדה שמהות החיים בקיבוץ הייתה המשימתיות הציונית. ואכן, האירועים שבהם מיטלטל המסע הסוער של הספר הם חומה ומגדל, מלחמת העולם השניה וההיערכות לפלישה מסוריה ולבנון שבשלטון ממשלת וישי הפרו-נאצית ועוד יותר מכן – מכיבוש הארץ בידי הכוחות הגרמניים בפיקודו של רומל, שנעו באפריקה לכיוון א"י, ההתנדבות לצבא הבריטי, הפלמ"ח, ההעפלה, צל השואה, פרק על הצנחנים מן היישוב שצנחו באירופה, העקורים היהודים אחרי השואה ומלחמת השחרור. ולצדם – האירוע הטראומטי של הפילוג בקיבוץ המאוחד והפילוגים הקטנים יותר בתנועות הקיבוציות האחרות, בשנותיה הראשונות של המדינה.

התקופה המתוארת בספר היא תקופת השיא של התנועה הקיבוצית, כיוון שזו תקופת השיא של המשימתיות הציונית שלה. לאחר קום המדינה, חל תהליך של ירידה מתמדת במתח המשימתי ושל התברגנות הקיבוץ, ועמו – ירידה במעמדו של הקיבוץ בעיני הסביבה ובעיני חבריו.

האם עצם הקמת המדינה הפחיתה את הצורך בקיבוץ כגוף הנושא את עמו עלי שכם? או שהייתה זו עייפות החומר של חברי הקיבוצים, שרצו ב"נורמליזציה" של חייהם? כך או כך, הספר ממחיש עד כמה המנוע של הקיבוץ היה המחויבות המשימתית האקטיביסטית שלו ושל חבריו, ולכן – מבט רטרוספקטיבי על השנים שלאחר התקופה המסוקרת בספר, ימי התרופפות המתח המשימתי היא תקופה של החמצה.  

          * ביד הלשון

זיכרונות, מלכויות ושופרות – בנאומו היפה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ברחבת הכותל, אמר הנשיא הרצוג על רגע הצפירה, שהוא "רגע של זיכרונות, מלכויות ושופרות".

זיכרונות, מלכויות ושופרות הן שלוש חטיבות של ברכות, המצורפות לתפילת עמידה בתפילת מוסף בראש השנה. בתום כל אחת מהן תוקעים בשופר.

הרצוג מחבר באופן מרשים את המסורת הישראלית למסורת היהודית; את הימים שבין יום השואה, דרך יום הזיכרון עד יום העצמאות, לעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, ואת הצפירה – לתקיעה בשופר. הוא אף אמר שהצפירה פותחת שערי שמים, והן זו תכליתה של התקיעה בשופר בראש השנה.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s