דברים שאמרתי בטקס יום הזיכרון תשפ"ב

שירותי הסדיר היה בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. שלוש תעסוקות מבצעיות היו לי בלבנון, ואזכיר כאן את הקשה והמשמעותית בהן; שלושה חודשים במוצב "גפן" שליד הכפר עמיק, המוצב הצפוני ביותר של צה"ל בגזרה המזרחית, בחודשים אפריל עד יולי 1983. מצפון למוצב זרם נהר הרישי, שהיה הגבול בין השטח שבשליטת צה"ל לשטח שבשליטת הסורים.

"איך הגזרה?" שאלנו את קודמינו את השאלה המסורתית, בהגיענו למוצב, ונענינו: "גבעת חלפון". כלומר, כך היה עד אתמול. שלושה חודשים של שקט מוחלט, אך אתמול בלילה ירו עלינו RPG. ואכן, בגג חדר האוכל נפער חור, מן הפגיעה הישירה של הטיל. לא היו נפגעים.

הטיל הזה, מתנת הפרידה לכוח היוצא, היה קו פרשת המים. עד אליו הגזרה הייתה שקטה לחלוטין. ממנו – הייתה זו הגזרה החמה, הרועשת והסוערת ביותר בלבנון. בשלושת החודשים החמים ביותר, אנחנו ישבנו שם.

יומיים אחרי הגעתנו, בעיצומו של טקס יום השואה, שוב נורה טיל RPG לעבר המוצב. הטיל נורה אלינו מכיוון "השחורה", גבעה שחלשה על המוצב, במורדות הג'בל. כל הלוחמים רצו לתפוס עמדות, וירינו לעבר "השחורה" אש תופת מטורפת. כולנו רוקנו בחמת זעם את כל המחסניות שלנו. כל המא"גים בעמדות ירו סרטים שלמים וכך גם נגמ"ש המק"ך. היה ברור לנו שאף חוליית מחבלים לא יכלה לשרוד אש כזאת. למחרת יצאנו לסריקות ב"שחורה". כמו כל תנועתנו באותה תקופה, היו אלו סריקות "רטובות", כלומר כל התקדמות נעשתה תוך כדי ירי. אולם בסריקות לא מצאנו את גופות המחבלים. למחרת, באמצע הלילה, נורה צרור ארוך לעבר המוצב. ושוב אותה תגובה, ושוב אותן סריקות, ושוב – לא נמצא דבר. וכך, במשך כחודש, כמעט מדי לילה, אותו נוהל. חוליית המחבלים יורה צרור אחד או טיל אחד, ונעלמת. השכבנו מארבים, אך שום דבר לא עזר. המוצב תוגבר. כמעט מידי יום הוצאנו "תווסים" (סיורים רגליים), כמעט מדי לילה השכבנו מארבים, ללא הועיל.

כעבור כחודש, צוות של סיירת "שלדג" התמקם ב"שחורה". לאחר כשלושה ארבעה ימים, לוחמי הסיירת זיהו את חוליית המחבלים וחיסלו אותה. מאז, השתרר שקט מכיוון "השחורה".

אולם הקו ממש לא היה שקט. כמעט מידי לילה השכבנו מארבים בנתיבי חדירות מחבלים לאורך הרישי. לעתים המארבים היו בצד שלנו, ולעתים – מארבים חודרים, שההגעה אליהם כללה צעידה קשה במים. לעתים יצאנו עם לוחמי הנדסה קרבית למיקוש במתחם הסורי.

חרף המיקושים והמארבים, היו פה ושם חדירות מחבלים. באחד המקרים, "תווס" של לוחמים מהפלוגה שלנו, בראשות המג"ד, נתקל בשני מחבלים וחיסל אותם.

כדי להתמודד עם החדירות וכדי להיערך לאפשרות של הסלמה, נערכו עבודות ביצורים וחפירת תעלות נ"ט בקו. אנו אבטחנו את הכלים הכבדים שביצעו את העבודות. העבודות הללו הופרעו בירי מן המתחם הסורי, שלעתים התלקח לחילופי אש ממושכים. העבודות הללו היו סמוכות למוצב שלנו, מצפון לו.

על אף העובדה שהמוצב שלנו ספג את הירי הרב ביותר ואנו השתתפנו בפעולות הרבות ביותר, הפלוגה שלנו סיימה את הקו רק עם פצוע קל אחד. לא כן, הגדוד. למרבה הצער והכאב, הגדוד ספג אבדות, הרוגים ופצועים.

ההרוג הראשון היה קצין שריון שנהרג מפליטת כדור במוצב "בוטן", המוצב הקרוב אלינו, ממזרח, שאויש בידי חיילים מפלוגה ב' בגדוד שלנו.

ימים אחדים לאחר מכן, נהרג ארז בצלאל, בן גרעין "זהב" לקיבוץ רעים, לוחם בפלוגה ב'.

ב-11.5 יצאנו לפעולת מיקוש במתחם הסורי, מצפון לנהר הרישי. צוות של הנדסה קרבית ביצע את המיקוש, בליווי של צוות מפלוגה ב' שלנו. צוות מהפלוגה שלי, בפיקודו של המ"פ,  שכב במארב אבטחה, כ-200 מ' משם. אני הייתי בצוות זה.

היה זה לילה חשוך לחלוטין, לילה של סוף אייר. לפתע פילחה את האוויר יריה בודדת. הכדור פגע בדיוק בצווארו של ארז, בין צווארון השכפ"ץ לבין הקסדה. הוא נהרג במקום.

המ"פ נתן את פקודת האש, וכולנו ירינו בטירוף כמעט את כל התחמושת שהייתה בידינו. אני יצאתי למארב כררנ"טיסט, ויריתי את כל הרימונים. לאן ירינו? ירינו. לכל עבר. בחמת זעם. לא היה לנו צל של מושג מהיכן נורה הכדור הבודד והיכן מסתתר המחבל היורה. בדרכנו חזרה, סחבתי את הפק"ל של ארז, פק"ל ררנ"ט מגואל מדם.

ימים אחדים מאוחר יותר, בהתקלות בין לוחמים מפלוגה ב' לבין מחבלים, נפל חברו הטוב של ארז, רונן יפה, אף הוא חבר גרעין "זהב". הייתה זו מכה נוראה לגרעין ולפלוגה.

הקו הגיע לסיומו. החליף אותנו גדוד חי"ר במילואים, השייך לחטיבת "אלכסנדרוני". יומיים לפני ההחלפה, הגיע אלינו הסגל, לחפיפה. ב-6.7, הייתי בכוח שאבטח סיור חפיפה של שני החפ"קים, בראשות שני המג"דים.

הכוח שלנו, בפיקוד המ"פ, צעד כמה עשרות מ' אחרי החפ"קים. לפתע שמענו שני פיצוצים עזים מכיוון החפ"קים. רצנו לשם במהירות. מתברר שיואל אדרת, המג"ד המחליף, עלה על מוקש אדם, הוא עף ונפל על מוקש נוסף והפעיל גם אותו. יואל נהרג. מיימון, המג"ד שלנו, נפצע קשה ואחד הקצינים של הגדוד המחליף איבד את עינו. הכוח שלנו, שמנה 4 לוחמים, נשא את האלונקה עם גופתו של יואל, בתנאי שטח קשים ביותר, אל המוצב שלנו. סא"ל יואל אדרת, בן 36, נשוי ואב לחמישה ילדים, היה מזכיר קיבוץ איילת השחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s