שבחי ירושלים / אביהו מדינה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 11.4.22

בפינה זו, שאנו משדרים כבר למעלה מ-11 שנים, קבעתי לי חוק בל יעבור – לעולם לא לחזור פעמים על אותו שיר. והנה, מסתבר שמבלי משים עברתי על החוק הזה. כששמעתי על הענקת פרס ישראל לזמר עברי לאביהו מדינה, כתבתי מאמר על אודותיו ועלעלתי בחומרים ישנים שכתבתי עליו. וכך מצאתי ששידרתי פעמיים שיר של אביהו מדינה, פעם אחת תחת הכותרת "ימלא פי" ובפעם השניה תחת הכותרת "אל תשליכני לעת זקנה".

לא, לא אשמיע היום את השיר הזה בפעם השלישית, אבל את הפינה אקדיש לאביהו מדינה, חתן פרס ישראל. מדינה אינו רק אחד היוצרים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית בחמשת העשורים האחרונים – במלל ובלחן, אלא אחד האנשים המשפיעים ביותר על התרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות.

אביהו מדינה נחשב לאבי מהפכת המוזיקה המזרחית, הים תיכונית, שבשנות ה-70 נאבקה על עצם זכותה לפתחון פה והיום היא המצליחה והפופולרית ביותר במוזיקה הישראלית.

אולם הראשון שיתנגד להגדרה הזאת הוא אביהו מדינה עצמו. מאז ומתמיד אביהו התקומם על ההגדרה "מוזיקה מזרחית" או "ים תיכונית". תמיד הוא אמר וגם היום הוא מקפיד על ההגדרה הזו, שהמוזיקה שלו היא מוזיקה ישראלית. לא "המוזיקה הישראלית" בה"א הידיעה, אך זו מוזיקה ישראלית לא פחות מכל סוגה אחרת; מוזיקה שהוא כותב כישראלי, שנולד בישראל, שחי בישראל, שאוהב את ישראל ומבטא ביצירתו את חווייתו כישראלי וכיהודי. ואני מסכים אתו ומזדהה מאוד עם האמירה הזאת.

למאמר שכתבתי על מדינה נתתי את הכותרת "פרח בגננו". שירו החשוב והמצליח ביותר של אביהו מדינה, הוא "הפרח בגני", שכתב לזוהר ארגוב לפסטיבל הזמר המזרחי – השיר שבנה את הקריירה של זוהר ארגוב. את השיר הזה השמענו כאן בפינה, לא מכבר.

השיר שנאזין לו, הוא שיר שהפך לשיר עם אהוב מאוד – "שבחי ירושלים".

הסיפור הבא הוא מאמצע שנות ה-70. מספר אביהו מדינה: "חזן ירושלמי התקשר אלי ואמר שהוא רוצה לזכות בפסטיבל הזמר המזרחי הקרוב שייערך בירושלים, ומבקש שאכתוב לו פיוט. אמרתי לו: 'אדוני! אני כותב שירים. לא פיוטים'. והחזן ענה: 'מר מדינה. אתה אולי לא יודע, אבל כל מה שכתבת – זה פיוטים' ".

לחזן ולפייטן קוראים יגאל בן חיים. כתב על הסיפור ג'קי לוי: "לבסוף הוסכם שאביהו מדינה ילחין שורה אחת מהמקורות, ונראה איך ילך. מדינה פתח תנ"ך. תפס אותו העניין שהאירוע אמור להתרחש בירושלים, ואחרי כוס קפה וחצי שעה, השיר כבר היה מוכן. הקלטת נשלחה, אך כל תגובה לא הגיעה. שבועיים חלפו. חודשיים עברו. הפסטיבל עבר ונשכח.

עברו שנים. יותר מעשור. יום אחד פונה דקלון לאביהו ואומר לו שהוא מסיים הקלטות, אבל חסרה לו הרצועה ה-12 והאחרונה לאלבום. 'אולי יש לך משהו במגירה?' אביהו אמר שאין לו זמן. 'בוא תחטט, ואם תמצא משהו – הוא שלך'. מי יידע למה דקלון הולך דווקא על הקסטה המאובקת ההיא שבקרטון הכי מעוך. 'זה בכלל פסוק מהתנ"ך. מה הקשר לשאר השירים באלבום?' הקשה מדינה, ודקלון אמר: 'תעזוב אותך. זה השיר האחרון, מי ישים לב'.

כך, פחות או יותר, נולדה הקלאסיקה 'שבחי ירושלים'. אחת היצירות החשובות של אביהו מדינה. אחד מסיפורי הפספוסים הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית. ומשפט גאוני אחד: כל מה שכתבת – זה פיוטים!"

מי שנתן לשיר הזה את מנת הדחף הגדולה שלו הייתה גליקריה. בראיון ל"7 ימים" בעקבות זכייתו בפרס, סיפר מדינה שכאשר היא ביקשה ממנו את השיר, הוא אמר לה: "אבל השיר הזה הוא בעצם נגדכם, נגד היוונים". אבל גליקריה התעקשה, ואמרה שהיא אוהבת את השיר ורוצה לשיר אותו. אז הוא הסכים, אך הזכיר לה שזה השיר של הניצחון של אבותינו על אבותיכם.

מילות השיר הן שני פסוקים עוקבים ממזמור קמז בתהילים:

שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלִַם אֶת ה' הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן.

כִּי חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s