דרשה בקבלת שבת בחנוכת יריד דלאווה, אורטל, 1.4.22
שבוע קשה ועקוב מדם עבר עם ישראל בשבוע האחרון. מחר יפתח חודש חדש, חודש ניסן. בתורה, ניסן הוא החודש הראשון בשנה. נאמץ לרגע את לוח השנה המקראי כדי לאחל – תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. נייחל שלא נדע עוד שפיכות דמים. חודש טוב!
בפרשת השבוע, פרשת "תזריע" ובפרשת השבוע הבא – "מצורע", אנו עוסקים בנגע הצרעת. המחלה הזאת כבר אינה קיימת בימינו, ואין בידי המדע ידיעה ברורה מהי המחלה שכנראה הייתה נפוצה מאוד באותם ימים.
אולם כאשר אנו קוראים על ההתמודדות אתה, אנו מוצאים כמה קווים דומים לחוויה שחווינו בשנתיים האחרונות – בידוד, סגר; אמצעים שנועדו לעצור מגפה ולהגן על בריאות הציבור.
באותם ימים לא היו חיסונים, לא היו תרופות, גם לא הייתה רפואה במובן שאנו מכירים בעת הזאת. על פי הפרשה, הכוהנים שימשו בתפקיד הרופאים, לפחות כמאבחני המחלה. במצב כזה, בידודם של החולים והרחקתם מן החברה, אף שהוא צעד אכזרי, כנראה היה צעד מתחייב, הצעד היחיד להתמודד עם מגפה.
על פי חז"ל, צרעת היא תוצאה של לשון הרע; כלומר אדם שלקה בצרעת – הנגע מעיד עליו כנייר לקמוס, שהוא חטא בלשון הרע. וכך, ההרחקה מן המחנה והבידוד, לא נועדו רק לעצור מגפה, אלא היו ענישה חברתית על התנהגות אנטי חברתית. היום, בעידן הרשתות החברתיות, היכולת להפיץ לשון הרע קיבלה קפיצת מדרגה משמעותית ביותר. השמצות, שיימינג, חרמות ורכילות רעה, מופצים בקלות, ורשתות שנועדו לחבר ולקשר בין בני אדם, הופכים לכלי בשירות הרוע.
עובדה זו מחייבת אותנו למערכה חינוכית, קהילתית וחברתית נגד התופעות הללו, המשחיתות את חיינו ולא אחת אף מסכנות חיים.
בעוד שבועיים נחגוג את חג חרותנו. כאשר אנו דנים במהות החירות בימינו –החירות מהרוח הרעה של לשון הרע, היא מרכיב משמעותי ביצירת אדם בן חורין וחברה המבוססת על חירות.
הבלוג של אורי הייטנר 