פרח בגננו

חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשפ"ב הוא אביהו מדינה. מדינה אינו רק אחד היוצרים החשובים ביותר במוזיקה הישראלית בחמשת העשורים האחרונים – במלל ובלחן, אלא אחד האנשים המשפיעים ביותר על התרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות.

אביהו מדינה נחשב לאבי מהפכת המוזיקה המזרחית, הים תיכונית, שבשנות ה-70 נאבקה על עצם זכותה לפתחון פה והיום היא המצליחה והפופולרית ביותר במוזיקה הישראלית.

אולם הראשון שיתנגד להגדרה הזאת הוא אביהו מדינה עצמו. מאז ומתמיד אביהו התקומם על ההגדרה "מוזיקה מזרחית" או "ים תיכונית". תמיד הוא אמר וגם היום הוא מקפיד על ההגדרה הזו, שהמוזיקה שלו היא מוזיקה ישראלית. לא "המוזיקה הישראלית" בה"א הידיעה, אך זו מוזיקה ישראלית לא פחות מכל סוגה אחרת; מוזיקה שהוא כותב כישראלי, שנולד בישראל, שחי בישראל, שאוהב את ישראל ומבטא ביצירתו את חווייתו כישראלי וכיהודי. ואני מסכים אתו ומזדהה מאוד עם האמירה הזאת.

ברוח גרסתו של אביהו מדינה, גם אני כופר בנראטיב המקובל בנדון. על פי הנראטיב הזה, הציונות היא תנועה אירופית אשכנזית, שיצרה תרבות אירופית אשכנזית, התנשאה על התרבות המזרחית, חסמה אותה וניסתה לשכנז אותה בכור ההיתוך. על פי אותו נראטיב, זאת הייתה המציאות מאז העליה הראשונה ורק בשנות ה-70 המזרחים העזו להרים ראש ולהתמרד, נתקלו בהתנגדות עזה, נדחקו לקסֶטות בתחנה המרכזית, המוזיקה שלהם נהנתה מפופולריות עממית אנטי ממסדית, שהפכה למסה קריטית, שהצליחה להבקיע את תקרת הזכוכית. והמהדרין יטענו שעד היום התרבות הזאת מדוכאת ומקופחת.

הנראטיב הזה רומנטי, אך אינו הולם את האמת ההיסטורית. האמת היא, שהתרבות הציונית הארצישראלית לא הייתה אשכנזית ולא מערבית, אף שיוצריה היו עולים מאירופה. הם בשום אופן לא ניסו להנחיל בארץ ישראל את תרבות אירופה, אלה להיפך – הם ראו בארץ ישראל חלק מן המזרח וחתרו ליצור תרבות ארצישראלית היונקת מן המזרח, הלומדת מתושבי הארץ הבדואים, וראו בכך נביעה טבעית מתרבות ישראל המקורית, המקראית, תרבותם של אבותינו, שחיו בארץ ובנופיה ואנו רחקנו ממנה בשנות הגלות ועלינו לחזור אליה בשובנו לארץ האבות.

כמובן שהמוזיקה שיצרו כאן אותם יוצרים, הושפעה מן הגרסא דינקותא שלהם – בראש ובראשונה המוזיקה הקלאסית וכן המוזיקה החסידית המזרח אירופית, השירים הרוסיים ועוד. אולם הניסיון שלהם היה ליצור סינתזה ארצישראלית חדשה, שבה אותן השפעות נטמעות בצלילי המזרח. המוזיקה שיצרו כאן דוד זהבי, מרדכי זעירא, נחום נרדי, יהודה שרת, מתתיהו שלם, פאול בן חיים, עמנואל זמיר ובמידה מסוימת גם משה וילנסקי, הייתה בעלת ניחוח מזרחי בולט. היוצרים היו אמנם יוצאי אירופה או בנים להורים מאירופה, אך המבצעים המועדפים ובעיקר המבצעות המועדפות עליהם היו מזרחיות, ששרו בחי"ת ועי"ן גרוניות, דוגמת יוצאות תימן שושנה דמארי, ברכה צפירה ואסתר גמליאלית, יוצאת הקווקז יפה ירקוני ואסתר עופרים שמוצאה מחלב. כולן שרו בחי"ת ועי"ן גרוניות.

לא בכדי אני מדגיש את המבטא. גם כאן, קיים נראטיב על כך שהמבטא הארצישראלי הוא מבטא אשכנזי, ששיכנז גם את הדור השני לעדות המזרח. גם בנראטיב הזה אני כופר. אין צל של דמיון בין המבטא הצברי למבטא של העולים שבאו מרוסיה, מפולין, מרומניה, מהונגריה, מגרמניה או מן הארצות האנגלוסקסיות. די אם נאזין להקלטות של המנהיגים, המשוררים והשחקנים שעלו מאותן ארצות כדי שניווכח בכך. המבטא הצברי הוא מבטא ילידי אותנטי, שנוצר כאן בארץ ישראל, והוא מעין סינתזה של המבטאים השונים מן המוצאים השונים. זהו מבטא שצמח מלמטה, באופן טבעי.

אולם אנשי הרוח והתרבות שניסו ליצור מבטא ארצישראלי מודרך, ניסו בפירוש ליצור מבטא מזרחי, שנחשב למבטא העברי האותנטי; להגיה העברית הנכונה. כך דיברו מנהיגים כזאב ז'בוטינסקי ומשה שרת, כך קראו כל קרייני החדשות, קרייני התנ"ך, קרייני פסוקו של יום, קרייני האירועים הממלכתיים – בעי"ן וחי"ת גרונית. אלא שזה לא תפס, המבטא הילידי האותנטי ניצח, הן את המִבְטאים האשכנזיים והן את המִבְטאים המזרחיים.

החל בשנות החמישים, וביתר שאת בשנות ה-60 וה-70, התרבות הישראלית והמוזיקה הישראלית הושפעו יותר ויותר מן התרבות האנגלוסקסית, ממוזיקת הפופ ומאוחר יותר גם ממוזיקת הרוק. המוזיקה הזאת דחקה את הזמר הארצישראלי והיא אכן רחקה מאוד מן המזרחיות, אך גם בינה לבין אשכנזיות לא היה – ולא כלום. ואל תוך ההגמוניה הזאת, צמחה מהפכת הזמר המזרחי של שנות ה-70. ואכן, אותה צמיחה נתקלה בהתנגדות והתנשאות מצד הממסד התרבותי, ובנכונות לכל היותר להקצות למוזיקה הזאת שעת רדיו ייחודית – "אגן הים התיכון" ופסטיבל זמר נפרד – "למנצח שיר מזמור" בסגנון עדות המזרח.

ואז, בשנות ה-70, ליווה המאבק של הזֶמֶר המזרחי, את המאבקים החברתיים והפוליטיים שהובילו למהפך הפוליטי ולעליית בגין לשלטון ב-1977. חלפו שנים רבות עד שהמוזיקה הים תיכונית חדרה למיינסטרים התקשורתי. היום זו המוזיקה הפופולרית ביותר בישראל.

אביהו מדינה הוא המנהיג הבלתי מעורער של המהפכה החברתית של הזמר המזרחי בשנות ה-70 וה-80. הוא לא רק יצר, כתב והלחין, שר והקליט, זיהה, גידל וטיפח את כל גדולי הזמר הים תיכוני והפיק את יצירתם, אלא הוא גם הוביל מאבקים, תבע ודרש את הכבוד המגיע לזרם הזה במוזיקה הישראלית ולא היה מוכן בשום פנים להסתפק בשאריות ולא השלים עם פחות משוויון מלא. ואף שאין פתרון לסוגיה ההיסטוריוסופית הנצחית אם המנהיגים יוצרים את ההיסטוריה או ההיסטוריה את המנהיגים, דומני שהשפעתו האישית של אביהו מדינה כמנהיג, כה בולטת, שאף היסטוריון של התרבות הישראלית לא יוכל להמעיט מערכה.

אביהו מדינה נולד ב-1948 בשכונת שבזי בדרום ת"א ולאחר מכן עברה משפחתו לחולון. בילדותו, בביתו ובבית הכנסת, ספג בעיקר את המוזיקה התימנית, אך הוא הושפע גם מהחזנות האשכנזית. כנער, חי שנים אחדות, במסגרת עליית הנוער, בקיבוץ כיסופים שבנגב – תקופה שהייתה משמעותית מאוד בעיצוב אישיותו, ושם פגש בזמר הארצישראלי הקלאסי ובמוזיקת הרוק, ואף הם הוטמעו ביצירתו. הוא שירת בצה"ל, בסדיר ובמילואים, כמט"ק בחיל השריון ונלחם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה.

לאורך השנים כתב מדינה למעלה מ-400 שירים. למרבית שיריו כתב את המילים והלחן, רבים אחרים הם לחנים שלו למילים מן המקורות – מן התנ"ך, מן התפילה, מן הפיוט התימני. מעט משיריו הם לחנים לשירים של אחרים או שירים שלו שהולחנו בידי אחרים. לצד שירי אהבה, הרבה אביהו לכתוב שירים לאומיים פטריוטיים, בניחוח הזמר הציוני של תקופת היישוב וראשית המדינה, בתוספת נגיעה מסורתית דתית. אביהו מדינה טיפח וגידל רבים מן הזמרים המזרחיים. הבולט שבהם הוא זוהר ארגוב.

השיר שהעלה לגדולה את ארגוב והיה להיטו המצליח ביותר היה "הפרח בגני". חתן פרס ישראל אביהו מדינה הוא פרח בגן התרבות הישראלית. לא "הפרח" בה"א הידיעה. יש עוד פרחים, טובים וחשובים לא פחות, ואף אחד מהם אינו ראוי לתואר "הפרח". היופי בגן התרבות שלנו, הוא המגוון; כתרבות שיוצריה באו משבעים גלויות. אביהו מדינה ויצירתו הם פרח חשוב מאוד במגוון הזה. קשה לדמיין את התרבות הישראלית בלי "שבחי ירושלים", "ימלא פי", "אל תירא ישראל", "תן לזמן ללכת", "סוד המזלות", "חידה את לי", "כבר עברו השנים", "אני נשבע לך", "תן לזמן ללכת", "כינור דוד", "ברכנו ה' אלוהינו", "להיות אדם", "סוד המזלות", "אם תתנו לי כוס יין" ו"להיות אדם".

* "שישי בגולן"

מחשבה אחת על “פרח בגננו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s