הסופר שבא מן העם וכתב אל העם

על שלום עליכם, במלאת 163 שנים להולדתו

שלום עליכם, הסופר שלום רבינוביץ', היה ציוני. הוא אהד את הציונות, דגל בציונות, כתב ופעל למען הציונות, אבל לא התכוון לעזוב את אוקראינה וכאשר נאלץ לעזוב לאחר פרעות 1905, לא הפנה פעמיו לארץ ישראל, יחד עם חלוצי העליה השניה, אלא בחר להגר, כמו רוב היהודים שברחו ממזרח אירופה, דווקא לגולדענע מדינע, לאמריקע.

שלום עליכם שלט בשפה העברית, אהב את השפה העברית וכתב בעברית. "הלשון העברית גורמת לי עונג יום טוב", הוא כתב. "יום טוב ממש היא לי, כלומר רוח של יום טוב שרויה עלי במחיצתה… כלום יש לשון בעולם, שיהא בכוחה למסור לך אותו הטעם המיוחד כשאתה טועם בפסוק מכתבי-הקודש, כגון: 'בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר'… או: 'כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף'… או 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ'… או: 'הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ'… לשוננו העתיקה, שאפילו מתנגדיה הקשים ביותר – אף הם יודו בעל-כרחם ויאמרו, כי אין כמוה בלשונות: לשון עולמים היא, שפת העבר והעתיד, אשר מימות –עולם מוצאה ועד ימות-עולם תעמוד".

אבל חייו היו ביידיש וכמעט כל יצירתו הספרותית היא ביידיש.

אפשר לראות בשניות הזאת נאה דורש ולא נאה מקיים, אך תהיה זו תפיסה מוטעית של האיש. ייעודו של שלום עליכם, כפי שראה אותו, היה לחיות בקרב עמו, בקרב פשוטי העם, בקרב המוני בית ישראל, לשאוב מהם את הסיפורים, את ההווי ואת התרבות, שאותם תיעד ביצירתו הספרותית, ולכתוב אליהם, בשפתם. ואת הייעוד הזה הוא הגשים כל חייו, עד נשמת אפו האחרונה. את יצירתו "מוטל בן פייסי החזן" כתב באחרית ימיו, ואף על ערש הדווי, עד ארבעה ימים לפני מותו.

הוא גם ביקש להיקבר בקרב בני עמו, בקרב פשוטי העם. הלווייתו הייתה מפגן של אחדות ישראל. רבע מיליון יהודים מכל הזרמים השתתפו במסע ההלוויה, שנמשך שבע שעות וחצי, ונערכו בו ארבע תחנות של הספד. היה זה מפגן אהבה עממי של יהודי ניו-יורק ליוצר שכתב אליהם, בשפתם, על הנושאים שהעסיקו אותם. הוא כתב עליהם ועל העיירה במזרח אירופה ממנה באו. והוא כתב על עצמו כאחד מהם. עם זאת, יש לציין שזמן מה אחרי מותו הועבר ארונו לקבורת קבע בבית העלמין "הר כרמל" בניו יורק, ראשון בחלקת הסופרים והמשוררים היהודים ביידיש, בניגוד לצוואתו, שבה ציווה להיקבר בין פשוטי העם.

שלום עליכם כתב על העיירה היהודית, על החיים היהודיים בגולה, בשנינות, בהומור ובסאטירה. אפרים קישון נהג לעמוד על ההבדל בין סאטירה לסטירת לחי. סאטירה אמתית נכתבת מתוך אהבה למושא הביקורת. הסאטירה של שלום עליכם על חיי היהודים באה מאהבה, הייתה רוויה באהבה והביקורת הדקה, בין השיטין, לא ביטאה לעג, אלא הזדהות. הוא ראה במנדלי מוכר ספרים את מורו ורבו, תמונתו התנוססה על שולחן עבודתו, הוא כינה אותו הסבא של הספרות ביידיש וראה בעצמו את ממשיך דרכו; אך יש פער עצום בין הביקורת הנוקבת, לעתים האכזרית, של מנדלי על השטייטל; בין בטלון וכסלון של מנדלי, לבין כתריאליבקה של שלום עליכם, עליה כתב, גם את הביקורת, בחמלה וכאחד מן העם. וכך הוא היה אהוב ומקובל הן על החוגים הדתיים והמסורתיים והן על החוגים החילונים. בהלווייתו הם הצטופפו אלה בתוך אלה וגם הסופדים לו היו מכאן ומכאן.     

יצירתו הספרותי הראשונה, רוויה בהומור, הייתה לקסיקון הקללות של אמו החורגת, מקוטלגת על פי הא"ב. יש חוקרים הטוענים שאימץ את הפסבדונים "שלום עליכם" כדי להסתיר את זהות הכותב מאביו, אך קשה לי לקבל את הגרסה הזאת. שלום עליכם היה דמותו הספרותית בכתיבתו; דמות הסופר המתעד הנוסע ברכבות, פוגש יהודים המספרים לו את סיפוריהם, במונולוג שהוא גם מעין דיאלוג, כי הם פונים אליו, אל שלום עליכם, בגוף שני. ואת הדמות הזאת אימץ כשמו הספרותי שבו חתם על כל יצירתו.

יצירתו הופיעה בעיקר כסיפורים קצרים בעיתוני היידיש בכל רחבי העולם היהודי. היו אלה סיפורים בהמשכים או סיפורים נפרדים מחיי אותם הגיבורים – מנחם מנדל איש הלופט-געשעפטן – עסקי האוויר, החולם חלומות של גדולה והתעשרות, אך הוא שלימייזל אמתי, לא יוצלח שכמותו, שיודע בעיקר לתרץ את כישלונותיו. או טוביה החולב (או החלבן), איש הכפר הפשוט, אביהן של שבע הבנות, שמתלבט עם מי לחתן אותן ודרך החתנים מציג שלום עליכם את פער הדורות בקהילה היהודית במפנה המאה ובשבר בין מסורת וחידוש. ומוטל בן פייסי החזן וטופלה טוטוריטו. ובכל פעם הוסיף ופרסם פרק נוסף או סיפור חדש על אחד מגיבוריו, במוספי החג של העיתונות היהודית. והקוראים קראו על עצמם, על חייהם, על ההווי שלהם או שממנו הם צמחו, על החגים שהם חגגו, והכל בהומור יהודי שנון, צחוק המהול בעצב. שלום עליכם בנה מהחיים שלהם קומדיה יהודית שהם אהבו להזדהות אתה וגם עם הביקורת עליהם שנשזרה בה.

את ההומור של שלום עליכם אפשר להדגים בסיפור על האישה שהשאילה לחברתה את הסיר היחיד שהיה לה; סיר חדש לחלוטין. חברתה החזירה לה סיר משומש, משופשף ושחוק. כאשר היא תבעה על עלבונה השיבה לה השכנה שלוש תשובות. א. החזרתי לך את הסיר חדש לגמרי. ב. הסיר שקיבלתי ממך היה ישן ומשופשף. ג. כלל לא שאלתי ממך סיר, יש לי די סירים משלי.  

בהקדמה למפעל תרגום יצירתו לעברית, "אל ידידִי הקורא", כתב שלום עליכם: "אמנם, טוביה זה שלי לא יספר לך חדשות ונצורות, לא יגלה לעיניך שמים חדשים וארץ חדשה ולא יפתור לך שאלות עמוקות ומסובכות, שקורין פרובלימות בלע"ז, המרחפות ברומו של עולם. טוביה זה שלי יהודי פשוט הוא. יהודי מן השוק, ככל אלפי אחיו היהודים. אלא מה הוא בא ללמדנו? – טוביה החלבן בא ללמדנו כי אפילו המוני ישראל מלאים תורה וחכמה ודברי חידוד שנונים ולבם אף הוא פתוח לשמחה ולצער ולייסורי-נפש ולטרגדיה עמוק משאול. ואף-על-פי שזוהי תורתם וזוהי חכמתם ואלו הם ייסורי-נפשם של הבריות הקטנות, ואותן הבריות, שקוראים במקומם בשל 'כתריאלים', מכל-מקום – לאט לך, ידידי הקורא, לבריות הקטנות, לאט לך לכתריאלים הללו. גמדים אלו, שזרת קומתם וכזית מידת השגתם, עולם מלא הם, הרבה פליאות בעולם זה, הרבה דברים כמוסים ונעלמים בו, שעדיין אנחנו צריכים לחדור לתוכם ולבררם ולפרשם לעצמנו. תורה היא זו – וללמוד אנו צריכים".

  • תבור – יהדות ישראלית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s