סליחה שניצחנו

על אפרים קישון – 17 שנים למותו

ב-1949 עלה לארץ מהונגריה פרנץ קישהונט, שורד שואה צעיר בן 25, שלא ידע מילה בעברית. שנתיים מאוחר יותר כבר היה לאפרים קישון טור סאטירי בעברית, בעיתון בעברית קלה "אומר" ובאותה שנה כבר פרסם סאטירה בעברית ב"דבר". הוא השתלט חיש קל על השפה, ושלט בה ובמכמניה שליטה מופלאה, היטיב להשתעשע בה בחידודי לשון ומשחקי מילים ואף המציא מושגים שהיו למותג קישוני כמו "האמשים" (מהמילה אמש = אתמול) ו"לגמוז" – פועל של לקטול יצירת אמנות בביקורת קשה, הנגזרת משמו של מבקר האמנות הקפדן חיים גמזו.

מהר מאוד היה קישון הסאטיריקן וההומוריסקן הבולט ביותר בישראל, ומאמרי הסאטירה שלו, במדורו "חד-גדיא" ב"מעריב" – העיתון הנפוץ ביותר במדינה עד שנות השבעים, או כפי שהוא נהג להגדיר אותן – "הומורסקות", היו לשם דבר. הקהל ציפה להם משבוע לשבוע והם עיצבו את סדר היום הציבורי. הוא ביקר תופעות שליליות במדינת ישראל הצעירה ובשלטונה, ובעיקר תופעות כמו הבירוקרטיה והפרוטקציה. הביקורת הזו הייתה פצעי אוהב, של פטריוט גדול. לצד הביקורת, באה לידי ביטוי אהבתו של קישון למדינת ישראל, לארץ ישראל ולשפה העברית. "זוהי הארץ היחידה בעולם שבו האם לומדת את שפת האם מפי הבנים", כתב. את טורו עיטרו קריקטורות של חברו, הקריקטוריסט דּוֹשׁ (קריאל גרדוש). קישון, דוש וטומי לפיד, מהעיתונאים הבולטים והפופולריים ב"מעריב" וחברים אישיים קרובים, כונו וכינו את עצמם בגאווה "המאפיה ההונגרית".

קישון, חתן פרס ישראל, היה עיתונאי, סופר, סאטיריקן, מחזאי, תסריטאי ובמאי. הוא היה אחד היוצרים הישראלים המוכרים והמצליחים ביותר בעולם. סרטו "סלח שבאתי" היה הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לאוסקר, וזכה בשני פרסי "גלובוס הזהב", לסרט הזר הטוב ביותר ולשחקן הטוב ביותר (חיים טופול). סרטו "השוטר אזולאי" היה מועמד אף הוא לאוסקר ואף הוא זכה בפרס "גלובוס הזהב" לסרט הזר הטוב ביותר ולפרסים נוספים. שמו של קישון הוזכר לא אחת כמועמד לפרס נובל לספרות.

קישון פרסם 43 ספרים ובהם שמונה ספרי ילדים. בין הבולטים שבהם: "אלף גדיא וגדיא", "העולה היורד לחיינו", "עין כמונים", "באחד האמשים", "סליחה שניצחנו", "אוי למנצחים", "גומזים, גומזים", "פרטאצ'יה אהובתי", ו"הג'ינג'י עם המפתח". ספריו תורגמו לשפות רבות. הוא העלה 13 מחזות ובהם "שמו הולך לפניו", "אף מילה למורגנשטרן", "הכתובה", "הו הו יוליה" ו"פתוח לרגל שיפוצים". סרטיו הם "סאלח שבאתי", "ארבינקה", "תעלת בלאומליך", "השוטר אזולאי" ו"השועל בלול התרנגולות". הוא כתב לשלישיית "הגשש החיוור" כמה מן המוצלחים במערכוניה, ובהם "אופסייד סטורי", "אוסף הבולים", "קסיוס קליי נגד חלפון" ו"המוסך".

חודשים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, פרסם קישון את ספרו הסאטירי "סליחה שניצחנו", בליווי קריקטורות של דוש. כותרת הספר מלמדת על הביקורת החריפה שהוא מתח על צביעות העולם התוקף את ישראל שניצחה במלחמת מגן וגם קולות בתוך ישראל המתנצלים על הניצחון.

אחד המאמרים מנוסח כמכתב לנשיא מצרים גמאל עבד-אל נאצר, תחת הכותרת "גמאל יקירנו,". "מי חשב שדברים כאלה יקרו בינינו. הלא התפקידים של החיילים על לוח השחמט הקבועים מזמן, הוסכם בראשי פרקים, שאתה מצהיר ברמקולים שכוונתך להשמיד את מדינת ישראל בהקדם האפשרי, ואילו אנחנו מתרוצצים בפרוזדורים וצורחים: 'הצילו! זה בניגוד לסעיף 18 של מגילת האו"ם!' אחר כך יש הצהרות מטעם המעצמות הימיות התומכות בזכות המעבר במֵיצָרִים אבל מתנגדות למעברים פרובוקטיביים, ומועצת הביטחון פונה אל הצדדים שיבואו לידי הסכם ביניהם בנוגע לפרטי ההשמדה בדרכי שלום…

אם כן, גמאלנו, החייל הזה לא רוצה!

אם אלופי השחמט טרם למדו כיצד יש לשחק את נאמביט-היטלר, הרי הקטנה בארצות נותנת להם שעור. עד כמה שזה נשמע משונה, רק יום אחד עבר מאז נעשינו עצמאיים ואנחנו כבר מתהלכים ישרים יותר, גבהנו כשני סנטימטרים בממוצע".

המאמר מסתיים במילים אלו: "ובכלל דבר מוזר הוא, גמאל יקירנו, שיושבים פה שני מיליון יהודים מעונים, מופגזים ובודדים, השומעים את ההתפוצצויות מסביב ואת רעש המנועים מלמעלה ולכל אחד מישהו בחזית, והלב חרד לעתיד, והם אומרים: שהחיינו והגיענו לזמן הזה! על מה הם גאים כל כך, אתה שואל? על זה שהם ישראלים. טיפשי, לא?"

בישיבת אבל של הכנסת, לאחר מותו של קישון בינואר 2005, לפני 17 שנים בדיוק, אמר חברו הטוב, ראש האופוזיציה טומי לפיד: "… אפרים היה גאון, וכגאון היה מגדולי הסטיריקנים בעולם, ולא רק בארץ. הוא היה חבר, הוא היה איש מצחיק.

אמרת, אדוני היושב-ראש, שיצחק הסוף איננו. זו סאטירה מפורסמת שלו על כך שמגיה בעיתון מרגיש שמישהו לא גמר את המאמר בעיתון שעומד להופיע, ורושם לעורך: 'יצחק הסוף איננו', והעורך חושב שאדם ששמו יצחק הסוף נפטר – יצחק הסוף איננו – נותן הוראה לפרסם מודעת אבל על יצחק הסוף, ואם כבר כותבים מודעת אבל אז כותבים כל מיני דברים יפים, ואם הוא היה איש כזה טוב ויפה אז מתאספים אנשים להלווייתו, ונשיא המדינה שולח את תנחומיו, רק שיצחק הסוף, שאיננו, מעולם לא היה.

ההומור הזה, של אפרים, אדם חושב עליו כמובן ביום שבו מלווים אותו, או שנלווה אותו, בדרכו האחרונה, כי הוא היה נוכח מאוד. הוא היה אומר לי: טומי, הייתי רוצה לקרוא את מה שיכתבו עלי אחרי מותי. אילו שפכו עליו את ההערכה והאהבה שהוא זכה בה ביומיים האלה, שמאז מותו, תאמינו לי, הוא היה מת מאושר. לצערי זה לא תמיד היה כך, ובמובן מסוים הוא היה ליצן עצוב. כאב לו באופן מיוחד שבעולם הגדול העריכו אותו יותר מאשר בארץ.

הוא היה עולה חדש נצחי, וישראלי טוטלי; כעולה חדש הוא ראה אותנו מבחוץ, וכישראלי הוא הזדהה עם המולדת מבפנים, ובנקודת המפגש הזאת, שבין האיש שרואה הכול מבחוץ לבין האיש שחי את הדברים מבפנים, נכתבה הסאטירה שלו על החברה הישראלית – בעוקצנות ובאהבה.

… ובהיותו אדם שהוא תמיד זר ותמיד מבפנים, בעת ובעונה אחת, בצורה סכיזופרנית, הוא היה יכול לראות את כל חולשותיה של החברה הישראלית, וגם לתאר אותן כמי שסובל מהן. כך הוא כתב על הפרוטקציה, עם הפתקים, במחזהו הראשון 'שמו הולך לפניו', וכך הוא כתב על העסקן ממפא"י ששולט במדינה ב'שועל בלול התרנגולות', כי הוא ראה את הדברים משני הצדדים בעת ובעונה אחת.

… קישון היה בטוח, שהאירופים אוהבים אותנו רק כאשר אנחנו מסכנים, נרדפי שואה, מושפלים; אז אירופה מוכנה להתייחס ליהודים כמו שהתייחסה השבוע, במלאות 60 שנות לשחרור אושוויץ. אבל אחרי ששת הימים, כאשר ישראל ניצחה במלחמה, זה כבר לא התקבל על דעתו של העולם המערבי. על זה הם לא מחלו לנו. זה היה בשבילם יותר מדי, לראות יהודי גאה ומנצח, ועל כן הוא כתב את הסאטירה הגדולה שלו, המופנית לעולם הגדול: 'סליחה שניצחנו' ".

* תבור – תרבות ישראלית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s