דרשה לשבת שירה ולטו בשבט תשפ"ב

קבלת שבת וחג באורטל, 14.1.22

ראש השנה לאילן, הנזכר במשנה כיום לצורך חישוב מעשרות ותרומות של פרי העץ, הפך לחג הנטיעות בידי חלוצי ההתיישבות הציונית. ב-1908 הוא הוגדר רשמית ככזה בידי המוסדות הציוניים, אך יש עדויות לנטיעות בטו בשבט כבר ב-1884. הציונות ראתה בנטיעות את מעשה האהבה שלנו עם ארצנו ואת מימוש זכותנו עליה במעשה ההתיישבותי.

כפי שראינו השבוע בנגב, תפקיד הנטיעות במימוש ריבונותנו על הארץ, תקף היום בדיוק כפי שהיה באותם ימים. השנה, הנטיעות נעשו למרות שזו שנת שמיטה, בהיתר רבני, כפיקוח נפש, לצורך שמירה על אדמות הלאום. אני רואה בכך סדר עדיפויות ראוי. וזה מזכיר לי את דבריו של רבן יוחנן בן זכאי: "אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה, ואחר כך צא והקבילו". כלומר אפילו כדי לקבל את המשיח, אין עוצרים את הנטיעה. זו אמירה, שמה שמביא את הגאולה אינו משיח אלא המעשה שאנו עושים, כאן על פני אדמה. והרי זו מהות הציונות – להפסיק לחכות למשיח ולעשות מעשה; לנטוע עץ ולבנות בית בארץ ישראל.

אותה פסיקה שהתירה את הנטיעות, שנויה במחלוקת. במגזר החרדי הובעה התנגדות לכך. היהדות היא תרבות של מחלוקת, בכל נושא יש עמדות שונות ויכולת בחירה. לוז התרבות היהודית הוא הבחירה, והבחירה היא בראש ובראשונה ערכית.

פרשת "בשלח" מציבה בפנינו בחירה ערכית ממדרגה ראשונה, בין עמדות ערכיות ומוסריות הפוכות לחלוטין. הפרשה מספרת על חציית ים סוף בידי בני ישראל שחצו את הים בחורבה ועל טביעת פרעה וכל חילו בים. ולאחר הנס, יצאו בני ישראל בשירה, שירת הים הנפלאה המופיעה בפרשה, ועל שמה נקראת השבת שבת שירה.

מצד אחד, רבן שמעון בר יוחאי אומר על טביעת המצרים בים סוף: "הטוב שבגויים הרוג, הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו". זו אמירה נוראה, כלפי כל מי שאינו יהודי, הסותרת את ערך חיי אדם.

אך בדיוק על אותו סיפור, אומר רבי יונתן, ובגרסה אחרת זה דווקא רבי יוחנן: "באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!".

כלומר, אותו קדוש ברוך הוא שהטביע אותם, אבֵל על שמעשי ידיו טובעים בים והוא אוסר על מלאכי השרת לשיר שירה לפניו. האם יש כאן ביקורת על בני ישראל שיצאו במחולות ושרו את שירת הים?

מצד אחד, המדרש מדבר על מלאכי השרת. אנחנו בני אדם, יש לנו חולשות אנוש וקשה לצפות מאתנו לא לשמוח בנפול אויבינו. אולם את המדרש הזה כתבו בני אדם והם רצו להעביר מסר. המסר הוא, שגם אם המלחמה צודקת ואנו הורגים בה, בלית ברירה, לעולם עלינו לזכור שההרג אינו מטרה, ואם אפשר רצוי להימנע ממנו, ושזה בסדר לשמוח, אך ראוי שנשמח על הניצחון שלנו, לא על התבוסה והמוות של האויב. זה הבסיס של ערך טוהר הנשק.

שני מאמרי חז"ל אלה הם דבר והיפוכו. שניהם היהדות. ואנו בני חורין לבחור, על פי ערכינו, מהי היהדות שלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s