צרור הערות 5.12.21

* פעולה מופתית – מחבל חמוש בסכין הסתער על נער יהודי, דקר אותו ופצע אותו. לוחמי מג"ב רצו לעברו והוא ניסה לדקור אחד מהם. הלוחמים ירו בו ובתוך שניות ספורות נטרלו אותו. המחבל נהרג.

ועכשיו מנסים ליצור מהומה מלאכותית כאילו נפל פגם כלשהו בפעולתם, כיוון שבשניות הספורות של האירוע הם ירו בו כשכבר שכב על הרצפה. הביקורת הזאת מטורללת. כך מנטרלים מחבל. כך מסיימים אירוע. אלמלא נהרג, היה נתפס פצוע. אילו נתפס פצוע, מאותו רגע נכון היה להגן עליו. טוב יותר שהוא נהרג. הוא בן מוות.

טוב עשו ראש הממשלה, שר הבט"פ, שר הביטחון ושר החוץ כשמיהרו לשבח את הלוחמת והלוחם על פעולתם וטוב עשו מפכ"ל המשטרה ומפקד המחוז, שאף הם שיבחו אותם.

הביקורת המלאכותית על הפעולה, משחקת לידיהם של תומכי אלאור אזריה. באופן טבעי, הם יוצרים אסוציאציה בין הביקורת שלהם לבין משפט אזריה. לכאורה, כמו שהביקורת שלהם חסרת שחר, כך גם הביקורת על אלאור אזריה. אלא שאין שום קשר בין המקרים.

הם הרגו מחבל במהלך פיגוע. אילו בנטרול המחבל הוא היה נפצע קשה, שוטרים וחיילים היו עומדים סביבו לקראת פינויו, ו-11 דקות אחרי סיום האירוע היה מגיע שוטר או חייל, ובקור רוח מכוון את נשקו ויורה בראשו של המחבל, אז היה זה אירוע מן הסוג של אלאור אזריה. במקרה כזה, אותו שוטר שסרח היה עומד לדין. אבל אלה שני מקרים שאין שמץ של דמיון ביניהם.

* לשנות את הנוהל – לוחמי מג"ב שנטרלו את המחבל זומנו לחקירת מח"ש. זו חקירה אוטומטית, על פי נוהל שלפיו נפתחת חקירת מח"ש בכל התקלות שבה אדם נהרג בידי שוטר. יש לשנות את הנוהל הזה ולהמיר את האוטומט בהפעלת שיקול דעת – חקירה רק במקרה שיש חשד לפלילים. במקרה הנוכחי אין שום חשד כזה.

* חרדים לתנועה והתחבורה בנגב – פתק שכתב ראובן שילוח, ממייסדי קהיליית המודיעין הישראלית וראש המוסד הראשון; המען לא ידוע ואין תאריך, אך הוא נכתב כנראה בשלהי המנדט הבריטי: "אבקשך להביא בפני גולדה – הלילה היו אצלי שקולניק (=לוי אשכול) וקוזלובסקי (=פנחס ספיר). הם חרדים מאוד למען התנועה והתחבורה בנגב. איש שהגיע משם אחה"צ מוסר כי אם לא יוכנסו מיד המשוריינים לשימוש בנגב לא יוכלו להתנועע [=להתנייד] יותר ברוב שטחי הנגב. שקולניק וקוזלובסקי מנסים במלוא מרצם להתקין ולסדר סידורים שונים – בינתיים הם מציעים שגולדה תעשה מחר בבוקר מאמץ נוסף ולו טלפוני, לקבל אישור מהממשלה להוציא מיד חלק ממשורייני חיל הנוטרים לשימוש.

מיחזקאל שמעתי כי הנציב הבטיח לגולדה לבדוק את העניין ולהשיג תשובתו תוך ימים אחדים – יתכן שתזכורת טלפונית למזכירו הפרטי או למזכירות הראשית עלולה להחיש ההחלטה.

לא אאריך הפעם יותר.

ראובן".

נדמה לי שמכתב כזה היה אקטואלי לפני חצי שנה, במבצע "שומר החומות", כאשר כנופיות בדואיות חמושות שלטו בצירי תנועה רבים בנגב ויישובים ישראליים היו נצורים. והוא אקטואלי גם השבוע, כאשר בערב אחד היו בנגב שלושה מקרים של יידוי אבנים על כלי רכב ישראליים. הריבונות הישראלית על הנגב נשחקה עד דק. משימת המשימות של הממשלה היא שיקום הריבונות הישראלית.

* הרפו מאריה שיף – הפרקליטות "שוקלת" לערער על "קולת" עונשו של אריה שיף. הנגב בוער, הפשיעה בו משתוללת, מצב הביטחון בכבישים קשה, הריבונות הישראלית נשחקה קשות, הממשלה הגדירה את הפשיעה במגזר הערבי כמשימה לאומית והמדינה מחפשת את הדרכים הנכונות להכות בפשיעה ובפושעים, להחזיר את הביטחון ואת הריבונות. במקום שהפרקליטות תבחן מה עליה לעשות כדי לחזק את המשילות וללחום בפשיעה, היא עסוקה ב"לשקול" ערעור על עונשו של שיף.

אריה שיף הוא אזרח שומר חוק, אדם שוחר טוב, פעיל בקהילה ואיש חסד, אדם מבוגר שנקלע לסיטואציה מאיימת של תקיפה פושעת על רכושו, שהעמידה אותו בסכנת חיים או לפחות בתחושה סובייקטיבית של סכנת חיים. כלל לא היה צריך להגיש נגדו כתב אישום, כיוון שהוא פעל מתוך הגנה עצמית. בית המשפט, ששקלל את כל מרכיבי הסיטואציה, החליט אמנם להרשיע אותו, אך לא להכניס אותו לכלא וגזר עליו 9 חודשי עבודות שירות. מה בוער להם כל כך לראות דווקא את האיש הטוב הזה, בעשור השמיני לחייו, יושב בכלא עם פושעים, כאחד הפושעים? די, תרגיעו. כבדו את החלטת בית המשפט. תנו לאריה שיף מנוח, תנו לו לרצות את עבודות השירות, הרפו. במקום לתרום למלחמה בפשיעה, אתם פוגעים בה.

* טרור לכל דבר – שרת התחבורה מרב מיכאלי היטיבה להגדיר את תופעת יידוי האבנים על אוטובוסים בנגב כפיגועי טרור. "יידוי אבנים על רכבים זהו טרור לכל דבר ועניין, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באבנים שמושלכות על אוטובוסים שמסיעים עשרות אנשים ומסכנות כל כך הרבה חיים". השרה הבהירה כי על המשטרה לפעול בהקדם לאיתור הפורעים, ולמצות איתם את הדין, וסיכמה כי "זריקות אבנים על אוטובוסים בכל חלקי הארץ אסור שיקרו, נקודה".

נקודה. אני שמח שמרב מיכאלי מכירה בכך שיידוי אבנים הוא טרור, שאבן היא כלי משחית ורצח. כך בנגב וכך גם ביו"ש. יש להפסיק להתייחס ליידוי אבנים כאל מעשה קונדס. תנאי להחזרת הריבונות היא החזרת השליטה של המדינה בדרכים. אם אין מספיק כוח למשטרה לעשות זאת, יש לערב בכך את צה"ל, ואף להקים יחידות מילואים מיוחדות – הגמ"ר (הגנה מרחבית) של יישובי האזור, שרוב תושביו הם לוחמים קרביים. ויש לשנות את החקיקה, כך שיידוי אבנים ייחשב לניסיון רצח וכל מיידה אבנים יואשם בניסיון רצח וייענש בהתאם.

* האם מרב מיכאלי פשיסטית? – רוגל אלפר מעניק שירות לקוראי "הארץ" הצורכים תקשורת רק מעיתון זה, ומתאר את האופן ה"היסטרי" שבו שאר כלי התקשורת, כלומר "תקשורת המיינסטרים הימנית", מתארת את תופעת יידוי האבנים לעבר כלי רכב בנגב. הוא לועג לאמירה שהמעצמה הגרעינית ישראל מאבדת ריבונות בגלל כמה אלפי בדואים עם אבנים ומקלות, וטוען שהטענה הזאת נועדה להנציח את המלחמה והמהפכה הציונית, כי זה טבעו של הפשיזם, שהוא זקוק למהפכה מתמדת. את כל התיאורים של התופעה כ"אובדן הריבונות", "טרור", "מלחמה", "התקוממות אלימה" וכו', הוא מגדיר כפשיזם שנועד לקבע את תחושת האיום הקיומי שממנו הוא ניזון. שלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, כלומר ערוצים 11, 12 ו-13 הם ערוצים פשיסטיים. כותרת הפשקוויל: "והרי החדשות מפי הפשיזם: כך ישראל מאבדת את ריבונותה בנגב".

כעת, כאשר מרב מיכאלי, שהייתה חלק בלתי נפרד מדבוקת שוקן, היא שרת התחבורה, ופתאום, כאשר מוטלת עליה אחריות, דברים שנראים מכאן הם "טרור לכל דבר", כנראה שגם היא פשיסטית. ברוכה הבאה ל"ימין הפשיסטי".

* בעריכת המרגלת – המרגלת נגד מדינת ישראל, על פי הרשעת בית המשפט בעסקת טיעון עמה, ענת קם, מונתה לעורכת מדור הדעות של "הארץ". לפיכך, אנחנו יכולים לצפות לכך, שמדור הדעות של "הארץ" יהיה מעתה… כמו שהיה עד עתה.  

* סגנית העורכת – מאי מסארוה, בת 29 מטייבה, הורשעה בריגול למען חיזבאללה ונדונה ל-30 חודשי מאסר. כשתשוחרר מכלאה, ניתן יהיה למנות אותה לסגנית עורכת מדור הדעות ב"הארץ".

* הכתובת לתביעת הפיצויים – ד"ר אבו אל-עייש, הרופא העזתי שאיבד את משפחתו כתוצאה מירי בשוגג של צה"ל, צודק בתביעתו לפיצויים על אסונו, אך הוא טועה בכתובת לתביעת הפיצויים. עליו לתבוע את הפיצויים מחמאס. הם, שמבצעים פשע כפול נגד האנושות – ירי שיטתי ומכוון של אלפי רקטות לעבר אוכלוסיה אזרחית והפיכת אזרחי עזה למגן אנושי, הנם האשמים בכל תוצאות תוקפנותם ובכל הסבל שהם ממיטים על תושבי עזה. הם אלה שצריכים לפצות את ד"ר אל-עייש. צדק בג"צ שדחה את תביעתו לפיצויים מישראל.

*  יש רק דרך אחת – נשיא צרפת אמר שאין טעם להסכם עם איראן אם ישראל והמפרציות לא תהיינה שותפות לו. הוא צודק. אבל ההסכם היחיד שישראל יכולה להיות שותפה לו, הוא הסכם לעצירה מוחלטת של תכנית הגרעין האיראני ופירוק כל מתקני הגרעין. ובעצם על פחות מזה אסור לעולם החופשי להתפשר.

אולם אין שום סיכוי שאיראן תחתום על הסכם כזה. וגם סנקציות כלכליות, עם כל חשיבותן, אינן משפיעות על משטר האייתולות, המוכן שעמו ירעב ולא יוותר על תכנית הגרעין.

יש רק דרך אחת לעצור את תכנית הגרעין האיראנית – פעולה צבאית. וכיוון שהתגרענות איראן היא סכנה קיומית לישראל ואיום על העולם כולו, אין מנוס מפעולה צבאית. רצוי היה שארה"ב תבצע את הפעולה, אך הסיכוי לכך אפסי. ולכן, אין ברירה זולת פעולה צבאית ישראלית.

* האקווריום של הפרשן הפוליטי – עמית סגל הסביר בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" את הדלקת נר ראשון של חנוכה בידי נשיא המדינה בוז'י הרצוג במערת המכפלה, כבניית גשר עם הימין כדי להכשיר את הקרקע לריצה לראשות הממשלה בתום תקופת הנשיאות. על מה הוא מבסס את התאוריה? על "הדעת נותנת ש…". הדעת שלי נותנת שאין להרצוג כוונה להתמודד על ראשות הממשלה. הוא רואה בתפקיד הנשיאות את שיא שאיפותיו, הוא רואה בתפקיד הממלכתי משימה ההולמת אותו ואת תכונותיו, הוא צובר הערכה ואהדה בקרב הציבור הרחב ולא ירצה לשחוק אותה בקרבות פוליטיים, שספק רב אם יש לו סיכוי לנצח בהם.

מה שמפריע לי בדבריו של סגל, אינו ההערכה השונה שלנו לגבי כוונותיו של הרצוג, אלא שבמאמרו הוא הוזיל את צעדו הממלכתי החשוב של הרצוג לפעולה עסקנית אינטרסנטית. הרצוג לא הלך למערת המכפלה כדי לבנות גשר בינו לבין הימין, אלא כדי לבנות גשר בין המחנה שבו צמח, השמאל הציוני, לבין מערת המכפלה. או אם לדייק יותר – לחדש את הגשר בין המחנה הזה למערת המכפלה. בביקורו במערת המכפלה הרצוג לא התחבר לימין אלא לעצמו, לזהותו, למשפחתו להיסטוריה שלו. ראוי להאזין לנאומו בטקס. בראשית דבריו הוא הזכיר את אביו, הנשיא השישי חיים הרצוג, שבהיותו שגריר ישראל באו"ם, קרא בישיבת מועצת הביטחון של האו"ם את הפסוקים מתוך פרשת "חיי שרה" המתארים את רכישת מערת המכפלה, כדי לבטא בכך את זיקתנו הלאומית ההיסטורית למקום. לאחר מכן סיפר על סבתא רבתא שלו שניצלה מהטבח בחברון בתרפ"ט לאחר שנפצעה והעמידה פני מתה. ומכאן הוא דיבר על חשיבות הזיקה של כל עם ישראל, מעל ומעבר לכל עמדה פוליטית, למערת המכפלה ולחברון. הוא לא הביע עמדה פוליטית על הסכם זה או אחר עם הפלשתינאים ועל עתידה של חברון בהסכם כזה, אלא רמז לכך שהוא מצפה גם ממי שתומך בוויתור על חברון, לא להתנכר לשורשינו בחברון, שהם מהות זהותנו. ולסיום הוא הביע תקווה לשלום בין בני אברהם והזכיר שיצחק וישמעאל קברו יחד את אביהם אברהם במערת המכפלה.

עמית סגל כתב בהקשר אחר על ראשי הממשלה ש"לוקים לא פעם בראיית האקווריום: כמו שהדגים רואים את העולם מעוגל ומטושטש דרך זכוכית האקווריום, כך מנהיגי המדינה נוטים לראות את המציאות כשהיא מוטת איראן, ביטחון, פגישות חשאיות". כנראה שגם פרשנים פוליטיים לוקים בראיית האקווריום – הכל אצלם פוליטי (במובן העסקני והכוחני). מוטב שגם הם יבינו שלא הכל תככים פוליטיים. הצעד של הרצוג כל כך רחוק בעיניי מציניות ולכן באמת הצטערתי על פרשנותו הצינית של סגל.

* להלן העובדות – ביקורו של הנשיא הרצוג בחברון עורר בקרב גורמים מסוימים בציבוריות הישראלית, המרוכזים בעיקר ברח' שוקן בת"א, מסע של שקרים וסילופים באשר למציאות בחברון. בן דרור ימיני מעמיד דברים על דיוקם: "ב-1997 נחתם הסכם חברון בין ישראל לרשות הפלשתינאית. לפי ההסכם, הפלשתינאים קיבלו אחריות מלאה על 80 אחוז משטח חברון (1H) וישראל על 20 אחוז (H2). ליהודים אין כניסה לשטח הפלשתינאי, אבל לפלשתינאים יש כניסה לשטח שבשליטת ישראל. למעשה, ישראלים לא נכנסים גם לרוב אזורי H2 שבהם מתגוררים פלשתינאים. הגבלות כניסה לפלשתינאים יש בתחם קטן מאוד, רחוב השוהדא, שמחבר בין שכונות יהודיות. מדובר בשלושה אחוזים משטח העיר. אולי פחות. לשם, ורק לשם, מגיעים ארגוני הדמוניזציה, כדי ליצור חיכוכים וכדי לטפח את תעמולת השקרים. ההתנחלות היהודית בחברון מרוכזת בחלק מהשכונה היהודית שהייתה בעיר עד הטבח של 1929, שנרצחו בו 67 יהודים. ומערת המכפלה, כידוע, היא המקום השני בחשיבותו ביהדות, לאחר הר הבית".

* רפורמה מאכזבת – רפורמת הגיור של שר הדתות מתן כהנא, שעוצבה יחד עם בכירי הרבנים של הציונות הדתית ובראשם הרב דרוקמן מאכזבת, ואינה נותנת מענה ציוני הולם לאתגרי הגיור בימינו. אני רואה בה מספר כשלים: א. אין בה הכרה ממלכתית בגיור של הזרמים הלא אורתודוקסיים בישראל. ב. אין בה הקמת מערך גיור ממלכתי מחוץ לרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא-ציונים, בהתאם למתווה של ועדת ניסים. ג. אין בה גיור לאומי, או אמירה מפורשת שמטרת הגיור אינה לגייר רק מי שמתחייב לאמץ אורח חיים דתי אורתודוקסי, אלא מי שבוחר להיות חלק מן הלאום היהודי, ולחיות כיהודי במגוון הדרכים שבהם חיים היום יהודים. אם להיות ספציפי – איני יכול לקבל מצב שבו מי שרוצה להתגייר כדי להיות יהודי כמוני, לא יוכל לעשות כן, ואילו ירצה להיות יהודי חרדי, מנוכר למדינה ומשתמט מצה"ל – יוכל גם יוכל. זה אבסורד. הרי לומר שמשתמט כזה מקיים מצוות יותר ממי שמשרת את עמו ומולדתו – זו כפירה בעיקר. ד. אין בה פתרון של הכרה קולקטיבית ביהדותם של העולים מחבר המדינות, או למצער מהלך של גיור קולקטיבי של אלה מהם שאינם מוכרים כיהודים.

מה הצד החיובי ברפורמה? שהיא משפרת את המצב הקיים. בכך שהיא מאפשרת לרבני ערים לגייר ומאפשרת למתגייר לבחור את רב העיר שיגייר אותו, היא מפקיעה את השליטה של הקבוצה החרדית הלא-ציונית ששולטת היום ברבנות, ופועלת כבית שמאי בגיור, באופן שנועד להרחיק ואינה מכירה אפילו בגיורים של הרב דרוקמן. הרפורמה המבוססת על הרעיון של "עשה לך רב", תאפשר למעוניינים בגיור להתגייר אצל רבנים אורתודוקסיים המעוניינים בגיור, מחפשים להקל ולא להקשות, אם כי בתוך סייגי ההלכה, ובעיקר – שנוהגים במאור פנים כלפי המתגיירים. עוד שינוי מהותי, הוא פעולה אקטיבית לעידוד גיור. זהו שינוי מהותי, לעומת המצב הנוכחי שבו רואים במתגיירים איום, גרים הקשים כספחת, ועושים הכל כדי למרר להם את החיים ולמנוע את גיורם. ברור שמי שרוצה להתגייר צריך ללמוד את עיקרי היהדות ולהיבחן עליהם. אולם הרוצים להכשיל, בוחנים את המתגייר בשאלות טריוויה אזוטריות, שרוב בחורי הישיבות לא יוכלו להשיב עליהם. כעת, תהיה פניה והסברה בעד גיור והגיור ייעשה באופן מכיל ומאיר פנים. אולם תנאי הכרחי לכך שהשינויים החשובים שהרפורמה שמציע השר כהנא ייצאו לפועל, הוא הפרדה של מערך הגיור הממלכתי מהרבנות הראשית.

לא זה המתווה הראוי למדינה יהודית ציונית בימינו, אך כל שינוי מהמצב הנוכחי לכיוון טוב יותר הוא רצוי. אילו הייתי ח"כ, הייתי פועל בכל דרך לשנות ולתקן את המתווה ברוח ערכיי ועמדותיי. אולם אני מאמין באבולוציה ולא ב"הכל או לא כלום", שלרוב התוצאה שלו היא "לא כלום", ולכן, הייתי תומך במתווה, בשינויים הכרחיים. המינימום, שעליו לא הייתי מתפשר, הוא הקמת מערך גיור ממלכתי נפרד, כלומר אי הכפפת הגיורים של רבני הערים לרבנות הראשית. בלי השינוי ההכרחי הזה, לא עשינו שום דבר.

הכשלת הרפורמה כיוון שהיא חלקית כל כך ורחוקה כל כך משלמות, תהיה מעשה של אידיוטיזם שימושי של החרדים הלא ציוניים. אם יוכנסו בה מספר שינויים הכרחיים, ראוי יהיה להעביר אותה. די היה לקרוא את דברי השנאה וההסתה הפרועים של הח"כים החרדים בעקבות פרסום המתווה, כדי להבין שהוא משפר את המציאות הנוראית הקיימת היום. דוגמיות: "הם לא לומדים כלום ממה שקרה לתנועה הרפורמית בחיסולו של חלק גדול בעם היהודי ע"י התבוללות מאסיבית, מאז השואה האיומה לא גדלנו מספרית. איבדנו בהתבוללות לא פחות ממה שאיבדנו בשואה" (ח"כ מרגי). "לא היה הרס וחורבן למוסד הרבנות הראשית והמסורת היהודית כמו שמוביל השר להריסת הדת מתן כהנא. מערכת הגיור היא ציפור הנפש של העם היהודי והפגיעה בו תוביל להתבוללות קשה. אין מנוס, נצטרך להקים מערך ספרי יוחסין פרטי" (ח"כ בן צור). "השר כהנא מעניק מתנה לגויים ביום אידם, לצערנו זהו מתווה של זילות בייחוס ובכל הכבוד של האומה היהודית, הם בועטים ועוקרים הכל. כפי שחששנו, שר הדתות הופך את תהליך הקבלה לעם הנבחר, השורשי וההיסטורי לרישום לקנטרי-קלאב. הם מובילים אותנו במהירות להקים מערך פנקסי ייחוס קהילתיים" (ח"כ מקלב). דברי הבלע וההבל של החרדים הלא ציוניים, מעידים שהם מפחדים מאובדן השליטה על הגיור. יחסם לתכנית שנבנתה עם ראשי הרבנים של הציונות הדתית, מעידה מה יחסם האמתי לציונות הדתית. מן הראוי שהציונים הדתיים יפקחו עיניים ויבינו מי הם בעלי הברית שלהם. מן הראוי שהדתיים הלאומיים יבינו שבעלי הברית שלהם הם יהודים לאומיים שאינם דתיים ולא יהודים חרדיים אנטי לאומיים.

* צביעות הצווחנים – הצבועים שנזפו ביועז הנדל על כך שלא חבש כיפה כשאדמו"רים נפגשו אתו במשרדו, הם אותם צווחנים שצורחים על בנט ומתן כהנא ש"יורידו את הכיפה".

* בעד חוק השוויון – פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק הלאום הפריכה מכל וכל את כל הטענות השקריות כאילו החוק מפלה את המיעוטים, פוגע בשפתם וכו'. כל הבניין עליו התבססה התעמולה נגד חוק הלאום קרסה כבניין קלפים ולא נותר ממנה זכר. אפשר להתנגד לחוק, לטעון שהוא אינו נחוץ, מותר גם להתנגד לו אידיאולוגית, כלומר להתנגד למדינה יהודית. אבל לא צריך לשקר. התעמולה נגד החוק התבססה על שקר. בעצם היה זה מאבק נגד חוק שאינו קיים, או כפי שאמרתי לפרופ' דני גוטווין בפאנל על החוק – "אילו חוק הלאום היה החוק שנגדו אתה מדבר, גם אני הייתי נגדו". אילו היה חוק כזה, בג"ץ היה פוסל אותו. המאבק נגד החוק היה מאבק סרק, נגד דחליל מדומיין.

אולם בטענת המתנגדים לחוק עלתה טענה נכונה – העובדה שאין בחוקה הישראלית המתגבשת, כלומר בחוקי היסוד, ביטוי לערך השוויון האזרחי, המופיע במגילת העצמאות. אפשר להשיב לטענה הזאת, שאין צורך לחוקק את המובן מאליו. אך כפי שהטענה הזאת לא הייתה נכונה כלפי חוק הלאום היא אינה נכונה גם כלפי השוויון. גם המובן מאליו צריך להיחקק.

יש המציעים להוסיף משפט על השוויון לחוק הלאום. אני מתנגד לכך. חוק הלאום עוסק בזהותה הקולקטיבית של המדינה ולא בזכויות אזרחיה, ולכן אין שום קשר בין הפסקה הזאת לבין החוק. החדרה מלאכותית של משפט כזה לחוק הלאום, תהיה קבלה במשתמע של טענות הסרק נגד החוק, שבג"ץ הפריך אותן. חוק הלאום אינו זקוק לבייביסיטר של שוויון הזכויות כדי לפקח עליו. האמת היא שטרם חקיקת החוק, כשנוצר פולמוס תמוה על החוק, שמן הראוי היה שכל ציוני יתמוך בו, הצעתי להכניס משפט כזה לחוק, אם הוא יביא את מפלגת העבודה ויש עתיד לתמוך בו, כי יש חשיבות הצהרתית גדולה בכך שהחוק יתקבל ברוב גדול של למעלה ממאה ח"כים. זה לא קרה, כידוע. לדחוף היום משפט על השוויון לחוק הלאום הוא מעשה איוולת.

יש שתי דרכים אפשריות להכניס את השוויון לחוקה. האחד הוא חוק יסוד השוויון האזרחי. בעיניי זו הדרך הנכונה, אך דומני שאין לכך הסכמה פוליטית. הדרך השניה והמעשית היא תוספת משפט על השוויון האזרחי לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. גדעון סער וצביקה האוזר העלו הצעת חוק כזו כבר בכנסת הקודמת. כעת גם כחול לבן מציעה הצעה כזאת. חשוב לקבל את החוק הזה וחשוב לנסח אותו כך שיהיה ברור שמדובר בשוויון אזרחי ובשום אופן לא שוויון לאומי.

חוק הלאום עיגן בחוקה את מהותה וזהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ושל העם היהודי בלבד וכביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ואך ורק של העם היהודי. חוק השוויון מעגן את השוויון האזרחי המלא של כל פרט ופרט במדינה, ללא הבדל של השתייכות לאומית, דתית ומגדרית. אין שום סתירה בין הערכים הללו כפי שאין כל סתירה בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית. לעתים יש מתח מסוים ביניהם, ובמקרים כאלה יש לדון לגופו של עניין ולקבל החלטות בשיקול דעת ובשום שכל.

* מעבר לגבול – החברה להגנת הטבע מובילה טיול למקום הבתרים; המקום שבו, על פי המסורת, הייתה ברית בין הבתרים, על פסגת הר דב. כותרת הפרסום של החברה: "טיול מעבר לגבול – אל ברית בין הבתרים".

אבל זה לא מעבר לגבול. לא זו בלבד שהר דב נמצא בשליטת ישראל – הוא שטח בריבונות ישראל. בשבוע הבא ימלאו ארבעים שנה לחוק הגולן, שהחיל את ריבונות ישראל על הגולן. כנספח לחוק צורפה מפה. ובמפה נכלל הר דב בתוך שטח ישראל.

ברור שהכותרת היא גימיק שיווקי, שנועד למשוך את המטיילים להירשם לטיול אל מקום הסגור בפני אזרחים. אבל זהו סימפטום. מדינת ישראל מתייחסת להר דב כאל שטח שמעבר לגבול, כפי שהיה אזור הביטחון בלבנון. אזרחים אינם חיים שם, אזרחים אינם מטיילים שם, היישוב שתוכנן להקמה שם – שיאון, לא הוקם. אין אישור לחקלאים לעבוד שם ובוקר ממטולה ששטח המרעה שלו היה שם, נדרש בידי צה"ל לא להיכנס אליו יותר עם מרעהו.

כך מדינה אינה מממשת את ריבונותה. אי אפשר להחזיק ריבונות באמצעות צבא. צבא נועד להגן על הריבונות, לא לממש אותה. צבא מורכב מחיילים שמתחלפים בכל כמה חודשים, אין להם שורשים במקום וכפי שהצבא מקבל פקודה להיכנס לשטח מסוים, כך הוא יכול לקבל פקודה להתקפל משם. את הריבונות מממשים באמצעות אזרחים, מתיישבים. כאשר ישראל אינה מממשת את ריבונותה על הר דב, הוא הופך לחוליה החלשה של הריבונות בצפון.

למרות הכותרת המקוממת של הפרסום, אני שמח על עצם קיומו של הטיול ומקווה שעוד ועוד טיולים כאלה יתקיימו ויותר ויותר ישראלים ייחשפו לאזור ויתאהבו בו. אני מבחין לאחרונה בהתרככות בהתנגדות של צה"ל לפעילות אזרחים בהר דב, והאישור לטיולים כאלה הוא ביטוי לכך. זו מגמה מעודדת.

יש היום גרעין המבקש להתיישב בשיאון. אני רואה בכך משימה לאומית ציונית ראשונה במעלה – לממש בהתיישבות את הריבונות הישראלית בהר דב.

* הנבל הליברל – אין כמעט יום שלא מתפרסם בשוקניה לפחות מאמר אחד הסונט במרצ על ישיבתה בממשלה. הבייס לוחץ: אתם מכשירים את אקיבוש, האפרטהייד בלה בלה בלה ועכשיו גם את הפעולה ה"אנטי דמוקרטית" של הפעלת איכוני השב"כ. כך, למשל, נועה לנדאו, מתגוללת בניצן הורוביץ: "השימוש בעקרונות 'המידתיות' ו'הזמניות' הוא מפלטו האחרון של הנבל־הליברל. אלה מילות הקסם שנועדו להכשיר כל רעה במערכת המתיימרת להיות דמוקרטיה־ליברלית: כיבוש, צנזורה, עינויים, מעצרים מנהליים — כל פרקטיקה בלתי־דמוקרטית, מתורצת במדינות דמוקרטיות במבחני מידתיות ומעוגנת בתקנות 'חירום' שנמשכות לנצח… זו הגישה שמאפשרת למרצ לשבת בממשלה שמעמיקה את הכיבוש ומתעלמת מאלימות מתנחלים. בימים האחרונים הם משלימים, מסתבר, גם עם סירובי הכניסה הפוליטיים שחזרו בגדול לנתב"ג". לחץ כבד במיוחד מופעל על מוסי רז, שמזוהה, בצדק, כחוליה החלשה במרצ ובקואליציה. רז פועל ומתבטא כאופוזיציה לכל דבר, אולם מצביע על פי המשמעת הקואליציונית. ולכן לנדאו מכנה אותו "המתייסר הראשי". בראיון ל-12 Nאמר מוסי רז שהקו האדום של מרצ הוא פינוי חאן אל-אחמר. האם מוסי רז מציע לממשלה להפר את פסיקת בג"ץ?

* האם להטיל חובת חיסון? – באוסטרליה אין חובת חיסון. אולם יש חובת חיסון על כל מי שעבודתו כרוכה במפגש עם קהל – החל בספָּרים, פקידי בנק ומוכרים בחנויות ועד פקידי הממשלה. בידי האזרח הזכות המלאה להחליט אם הוא מעדיף להתחסן ולהמשיך לעבוד עם קהל או לבחור מקצוע שבו לא יסכן אחרים.

באירופה מתנהל דיון רציני, בימים האחרונים, סביב השאלה האם להטיל חובת חיסון על כלל הציבור. נציבת האיחוד האירופי, הרופאה ד"ר אורסולה פון דר ליין, הציעה לשקול ברצינות את הפתרון הזה ודעות כאלו נשמעות בקרב מנהיגי מדינות האיחוד, ובהם הקנצלר הגרמני המיועד שולץ.

אצלנו הביעה ד"ר שרון אלרעי פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור, התנגדות לצעד הזה. היא אמרה שאין בישראל צורך בזה. אני מסכים אתה. לדעתי, בעבודה נכונה של משרד הבריאות, כמו מבצעים של הגעה פיזית אל הבלתי מחוסנים, שרובם באים משכבות מצוקה ומציבורים מוגדרים כמו הציבור הערבי והחרדי ואינם מתנגדים עקרונית לחיסונים, עריכת מבצע רחב היקף של חיסונים בכל בתי הספר ושיפור והרחבה של ההסברה לציבור, נוכל לחסן את הרוב המוחלט של הציבור. ויש לזכור שבקרוב יהיה חיסון לילדים מלידה עד חמש, שיסתום גם את הפִּרצה הזאת. לא נכון להחיל בישראל את חובת החיסון, אבל נכון שהאופציה הזאת תהיה על הפרק, כחלק מן השיח המקצועי והציבורי בישראל.

אין להשוות החלטה אוטונומית של חולה סרטן לא לקבל טיפול, להחלטה לא להתחסן, כיוון שכאן מדובר במגפה. הזכות שלי על גופי אינה מעניקה לי זכות לסכן את הזולת. ובכלל, אני מציע לחזור למושגי יסוד נשכחים כמו: הזולת, הכלל, הקהילה, ערבות הדדית, סולידריות חברתית, אכפתיות, אחריות. שיח הזכויות קם על יוצרו, ומן הראוי להחזיר לחיינו שיח של חובות ושל מחויבות.  

* דוגמה אישית – הנסיעה לחו"ל של אשתו וילדיו של בנט היא שערוריה. אמנם הם לא הפרו הנחיות, כלומר אין זו אותה חומרה של הפרת הסגר בסדר פסח של ריבלין ונתניהו. אולם כאשר ראש הממשלה מישיר מבט לאזרחי ישראל, קורא להם להימנע מנסיעות לחו"ל, ואחרי פחות משבוע  משפחתו נוסעת – זו פגיעה בדוגמה האישית שהיא הבסיס למנהיגות ולקבלת אמון הציבור.

אחרי שב-12 השנים האחרונות תרבות הדוגמה האישית התרסקה לרסיסים ונעלמה מחיינו, על ראש הממשלה לשקם את הנורמות השלטון בכלל ואת הנורמה של דוגמה אישית בפרט.

* ביקורת עניינית כמרכיב בשינוי – הביקורת הציבורית המוצדקת על נסיעתם של גילת בנט וילדי המשפחה לחופשה בחו"ל אחרי המלצת נפתלי בנט להימנע מנסיעות, עוררה מיד השוואות לשרה נתניהו. מצד אחד היו שמיד קפצו על המבקרים והזכירו מה היה כאן רק לפני חצי שנה, אז איך אתם מבקרים וכו' וכו' וכו'. ומצד שני, אלה שקפצו עם אמירות הזויות כמו "אילו זאת הייתה שרה נתניהו התקשורת הייתה שוחטת אותה… הרי את שרה חיפשו על כל שטות ואת גילת מאתרגים" וכו'.

הטענה השניה היא כמובן מגוחכת. אין שום אפשרות להשוות. הרי בספקטרום שבין סוניה פרס לשרה נתניהו, גילת בנט נמצאת בקצה האלפיון הקרוב יותר לסוניה. אם שרה הייתה נוסעת עם ילדיה לחו"ל על חשבונה – על כך היו הכותרות, בחינת אדם נשך כלב. הרי אף אחד לא ציפה ממשפ' נתניהו לדוגמה אישית.

ובאשר לטענה הראשונה – הביקורת על משפחת בנט עומדת בפני עצמה. נקודת הייחוס אינה, חלילה, השוואה למשפ' נתניהו, אלא השוואה להתנהלות הראויה. אין שום מקום להשוואה למשפחת נתניהו כדי למנוע ביקורת על משפחת בנט. כאשר בנט ראוי לביקורת – יש לבקר אותו. הראשונים שצריכים לבקר אותו הם תומכיו. גם זה חלק מן השינוי – מותר לבקר את המנהיג שאנו תומכים בו ולא צריך לגונן עליו ועל שגיאותיו. מבחינתי, ביקורת עניינית על ראש הממשלה מצד תומכיו, היא מתנה בעבורו, אם הוא ישכיל לקחת אותה ברצינות. ואם ראש הממשלה יתייחס ברצינות לביקורת, בלי להתבכיין, גם זה מרכיב חשוב ואף דרמטי בשינוי.

* חנוכה במיל' – במשך שש שנים רצופות חגגתי את חנוכה במילואים, בתעסוקה מבצעית. הייתי אבא צעיר לילדים קטנים, ולא זכיתי לחגוג עם משפחתי את החג. בשנה השביעית זומנו לתעסוקה מבצעית בסוכות. כל כך שמחתי, סוף סוף אחגוג את חנוכה עם משפחתי. ימים אחדים אחרי שחזרתי מהתעסוקה קיבלתי צו מילואים לאימון בצאלים ב…חנוכה. איך לא?

          * ביד הלשון

כפר מסריק – כשהוחלט על הקמת היישוב רמת טראמפ בגולן, כתבתי על שורה לא קצרה של מנהיגים זרים שיישובים ישראליים נקראים על שמם. משום מה שכחתי להזכיר את כפר מסריק.

כפר מסריק הוא קיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי (היום – התנועה הקיבוצית) בגליל המערבי, בשפלת עכו, במועצה האזורית מטה אשר. הקיבוץ עלה לקרקע בשנת 1938, על אדמה שנגאלה בידי קק"ל. הקימו אותו חלוצים, חניכי השומר הצעיר מליטא, צ'כוסלובקיה ופולין, שישבו קודם בנקודות זמניות בפתח תקוה ובת גלים.

הקיבוץ מנציח בשמו את נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה טומאש מסריק, שהלך לעולמו ב-1937. מסריק, מייסדה של צ'כוסלובקיה, היה סוציאליסט, ידיד העם היהודי ואוהד הציונות. הוא לחם באנטישמיות, הוביל מאבק נגד עלילת דם, העניק שוויון זכויות מלא ליהודים ואף ביקר בארץ ישראל. בנו, יאן מסריק, שהיה לימים שר החוץ של צ'כוסלובקיה ואף הוא היה ידיד היהודים והציונות, נרצח בידי הנ.ק.ו.ד. ב-1948.

מלבד קיבוץ כפר מסריק, נקראים על שמו של טומאש מסריק גם כיכר מסריק בת"א, רחובות בערים שונות בישראל ויער מסריק ליד קיבוץ שריד.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s