צרור הערות 28.11.21

* תמצית החלוציות הציונית – דמותו של אלי קיי היא תמצית החלוציות הציונית של שנות ה-2000, ויש בה עליה, התיישבות, ביטחון והנחלת המורשת. אלי עלה מדרום אפריקה כנער, לבדו, ושירת כלוחם בצנחנים. בתום שירותו בצה"ל הצטרף לתכנית "מאהל ומגדל" של ארגון "השומר החדש" בקיבוץ נירים, תחילה כחבר בתכנית ולאחר מכן כמדריך. עבודתו האחרונה הייתה בכותל, בהדרכה. בעקבותיו, עלתה לארץ משפחתו, ארבע שנים אחריו.

אלי, מופת של הגשמת הציונות, שילם, לדאבון הלב, גם את המחיר הכבד הנדרש מאתנו כאן בארץ, במלחמה על ארץ ישראל, על ירושלים, על קיומנו, כאשר נרצח בפיגוע בעיר העתיקה.

אלי קיי הוא ההוכחה שהציונות לא תמה, היא חיה וקיימת והגשמתה היא אבן שואבת לטובים שבצעירים היהודים במולדת ובתפוצות הגולה.

אבדה גדולה. יהי זכרו ברוך!

* צבא גדול וחכם – סקר דעת קהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה הצביע על רוב בקרב הציבור המצדד ברעיון הפופוליסטי של ביטול מודל צבא העם, ביטול גיוס החובה וקיום "צבא מקצועי" שיהיה כמובן "קטן וחכם". המודל הוא מדינות אירופה.

אילו האיומים על ישראל היו כמו על לוקסמבורג, זה היה רעיון לגמרי לא רע. אך ישראל היא המדינה היחידה בעולם שרוב סביבתה שואפת להשמידה ושמיום הקמתה לא ידעה יום אחד של שקט בגבולותיה. ההגנה על קיומה של ישראל מחייב צבא שיידע לבלום מתקפה בכמה חזיתות במקביל ואף של גיס חמישי בתוך הארץ. צבא כמו של לוקסמבורג לא יוכל להתמודד עם איום כזה וגם לא לגיון זרים ואפילו לא צבא של פועלים תאילנדים. לשם כך יש צורך בצבא גדול וחכם.

נכון, יש סדקים רבים במודל צבא העם. יש להתמודד עמם. למשל, להעצים את החינוך למסירות והקרבה ולעידוד השירות המשמעותי, ובראש ובראשונה הקרבי, בצה"ל. יש לפעול לצמצום עד סיום של חרפת ההשתמטות מצה"ל של המגזר החרדי. ברור שהפתרון לאותן בעיות אינו לשפוך את התינוק עם המים, כי התינוק הוא קיומה של מדינת ישראל.

* עבודה מועדפת בחינוך – מאז שהמדינה החלה לתת למשוחררי צה"ל מענק עבודה מועדפת, אי אז בשנות התשעים, העליתי פעמים רבות את האבסורד בכך שעבודה בחינוך אינה נחשבת עבודה מועדפת. למה מתדלקת בתחנת דלק נתפסת בידי המדינה כעדיפה על חברתה שמרכזת שבט בתנועת הצופים?

יש צורך רב בעובדים צעירים בחינוך, הן בחינוך החברתי קהילתי (הבלתי פורמלי) במגזר העירוני והכפרי, הן בתנועות הנוער והן כסייעות וסייעים בגיל הרך. מן הראוי שהמדינה תעודד צעירים לעסוק בחינוך ותתגמל במענק את מי שעושים כן. יש לקחת בחשבון שחלק מאותם צעירים יתאהבו במקצוע ויהיה לאנשי חינוך.

כאשר שירתתי כמזכיר אורטל, החלטנו שהקיבוץ ישלם לבוגרי צבא העובדים בחינוך מענק בגובה מענק עבודה מועדפת שהמדינה נותנת.

שמחתי מאוד לשמוע בשבוע שעבר, שהממשלה שינתה את מדיניותה ותעניק את המענק גם לעובדים בחינוך. זו בשורה נפלאה!

* הישגים למדיניות החוץ – שני הישגים משמעותיים למדיניות החוץ של ישראל: בריטניה הכריזה על חמאס כארגון טרור ואוסטרליה הכריזה על  חיזבאללה כארגון טרור. אמנם זה נראה מובן מאליו. איך אפשר שלא להכריז על ארגוני טרור כארגוני טרור? מסתבר שזה לא מובן מאליו. אלו החלטות חשובות מאוד ותפקידנו להמשיך ולשכנע את העולם להיאבק בטרור.

גם התחממות היחסים עם פולין והחזרת הממונה על השגרירות לוורשה היא התפתחות חיובית. התגובה הקיצונית של שר החוץ לפיד על "חוק הרכוש" הייתה פזיזה, בלתי מידתית, ללא דיון מעמיק בקבינט ואני שמח שנעשים צעדי תיקון.

* אינטרס לאומי עליון – בקווי היסוד של ממשלת גרמניה החדשה, בראשות מנהיג הסוציאל דמוקרטים אולף שולץ, נאמר: "ביטחון ישראל הוא עבורנו אינטרס לאומי עליון". המחויבות הזאת, עוברת כחוט השני בממשלות גרמניה, בין אם ממשלות ימין כמו של קוהל ומרקל וכעת של ממשלת השמאל בראשות שולץ, וכפי שהיו ממשלות שמאל במערב גרמניה, לפני איחוד גרמניה. אולם בעוד בקווי היסוד של ממשלת מרקל הוזכרה המחויבות לישראל כמדינה יהודית, הדבר אינו מופיע בקווי היסוד של הממשלה החדשה. אפשר לומר שאין צורך באזכור הזה, כי ישראל היא מדינה יהודית ודי בכך שמוזכרת מדינת ישראל ומאליו ברור שזו מדינה יהודית. אולם כיוון שיהדותה של המדינה הוזכרה בממשלות הקודמות, ולמעשה יש מעין צעד אקטיבי של הוצאת האזכור הזה, שעה שמתנהלים מסעות דה-לגיטימציה לישראל בשל היותה מדינה יהודית, זו התפתחות מדאיגה. עוד נאמר בקווי היסוד: "נמשיך לפעול למען השגתו במו"מ של פתרון שתי מדינות על בסיס גבולות 67'". זו, אמנם, עמדתה המסורתית של גרמניה ושל אירופה בכלל, אולם יש לומר בבירור שיש סתירה מניה וביה בין האינטרס הלאומי העליון של גרמניה לביטחון ישראל, לבין הרעיון של גימודה של ישראל לעומק אסטרטגי של יריקה. עוד נאמר בקווי היסוד: "אנחנו מגנים את האיום הנמשך על מדינת ישראל ואת הטרור נגד אוכלוסייתה, ומברכים על התחלת נורמליזציה ביחסים בין מדינות ערביות נוספות וישראל". משפט יפה וחשוב.

בקווי היסוד נאמר שצעדים מסוימים, שננקטים על ידי הצדדים, הפלשתינאי והישראלי, מקשים על מאמצי השלום ויש להימנע מהם. "מהצד הפלשתינאי אנחנו מצפים להתקדמות בתחומי הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם. זה כולל ויתור על כל סוג של אלימות נגד ישראל. מצד ישראל אנחנו קוראים להפסקה של בניית התנחלויות, המנוגדת לחוק הבינלאומי". הו, האיזון הקדוש. ההשוואה בין התיישבות, הקמת יישובים אזרחיים, מוסדות חינוך וקהילות עם הטרור, שהוא האלימות המופנה בידי הפלשתינאים נגד ישראל, אבסורדית ומקוממת. הטענה שבניית התנחלויות מנוגדת לחוק הבינלאומי משוללת יסוד. יש שופטים בירושלים, וכבר 54 שנים הם דוחים שוב ושוב את הטענה הזאת, וחזקה על ישראל, שתקבל את בית המשפט העליון כמפרש החוק הבינלאומי. הגיע הזמן שממשלת ישראל תאמץ את דו"ח אדמונד לוי בנדון. בנט תבע זאת מנתניהו, ומן הראוי שלא ינהג כקודמו ויוביל להחלטה הזאת.

ממשלת גרמניה החדשה מתחייבת להמשיך לממן את סוכנות אונר"א. המימון הזה מנוגד למחויבות של גרמניה לשלום, כיוון שאונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך, באמצעות טיפוח פיקציית ה"פליטים", כלי הנשק נגד ישראל בשם דרישת "זכות" ה"שיבה" שמשמעותה הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים. עם זאת, יש לציין שלראשונה נכללת במחויבות לאונר"א גם תמיכה בהליך פיקוח עצמאי על פעולות הסוכנות שימנע "התפתחויות חריגות". מעט מדי ומאוחר מדי, אך אולי התחלה טובה. הרי מוסדות החינוך של אונר"א הן חממות לשנאת ישראל ולאנטישמיות ובכך להצמחת מחבלים. אולי פיקוח של אירופה על אונר"א יחשוף זאת לעיני העולם, ויביא להפסקת מימונו של הארגון העוין הזה.

ממשלת גרמניה החדשה מתחייבת "לפעול באופן נחרץ נגד גינויים אנטישמיים של ישראל, בכלל זה במסגרת מוסדות האו"ם". זה סעיף חשוב מאוד וראוי לשבח. אולם יש לעבור ממילים למעשים – על גרמניה להפסיק לממן גופים היוצרים דה-לגיטימציה לישראל וקוראים להחרמתה.

* דמות מאחדת – ח"כים במרצ ובראשם ראש האופוזיציה מוסי רז, השתלחו בנשיא המדינה בוז'י הרצוג על כך שידליק נר במערת המכפלה. טענתם ההזויה היא שהנשיא הוא דמות מאחדת ולכן עליו להחרים את "השטחים", כי שליטתנו בהם שנויה במחלוקת.

לשיטתם, די בכך שקבוצה רדיקלית פוסלת חבל ארץ, כדי שהנשיא, בהיותו דמות מאחדת, ידיר אותו ואת אזרחי ישראל החיים בו וכף רגלו לא תדרוך בהם. הם שוכחים שהם עצמם שנויים במחלוקת וחלק גדול לאין ערוך בחברה הישראלית סולד מהם ומתנגד לדרכם. האם בשם האחדות על הנשיא להחרים אותם? האם בשל מסע הדה-לגיטימציה הביביסטי נגד הממשלה החוקית של ישראל, הנשיא צריך להחרים את ראש הממשלה ואת הממשלה?

הנשיא, כדמות מאחדת וממלכתית, הוא הנשיא של כל העם. כן, אפילו של מיליון הישראלים החיים בחבלי ארץ ישראל שמוסי רז וחבורתו מכנים "השטחים". הוא הנשיא של כולם, ואילו החרים את יו"ש היה מועל בתפקידו, בדיוק כפי שהיה מועל בתפקידו אילו החרים את המגזר הערבי.  

* הרוע הופך לטמטום – אילו אחרי ביקורו של הנשיא הרצוג בכפר קאסם ובקשת הסליחה על הטבח שנערך בכפר ב-1956, היה יוצא מאמר מערכת של עיתון ישראלי בכותרת "נשיא הערבים", הייתה מתחוללת כאן, בצדק, סערה. ובראש מגני המאמר היה עומד "הארץ". אולם לקראת הדלקת נר ראשון של חנוכה בידי הנשיא במערת המכפלה, כותרת פשקוויל המערכת של "הארץ", היא "נשיא ההתנחלויות". ובעזות מצח הם אף כותבים "כנשיא המדינה, שהצהיר שהוא רוצה להיות הנשיא של כולם, היה עליו להימנע מלבקר במקום".

כן, נשיא המדינה הוא נשיא ההתנחלויות. גם נשיא ההתנחלויות. והוא גם נשיא הערבים. הוא נשיאם של כל הישראלים וגם של כל יהודי העולם. זאת המשמעות של היותו הנשיא של כולם. הלוגיקה ההזויה לפיה מה שפוגע בהיותו נשיא של כולם היא העובדה שאינו מדיר מיליון ישראלים, מעידה איך הרוע הופך לטמטום. ופשקוויל המערכת כבר מציג את הביקור כלגיטימציה לטבח של גולדשטיין. לא פחות.

מערת המכפלה היא אחד הסמלים המובהקים של ארץ ישראל; דורות של יהודים ערגו אליה, התגעגעו אליה. אך טבעי שנשיא מדינת ישראל ידליק שם נרות חנוכה. וביקורו שם אינו מחווה למתנחלים, שהיא כשלעצמה מבורכת, כי מערת המכפלה אינה שייכת למתנחלים אלא לעם ישראל כולו. הוא מדליק נרות במערת המכפלה, כצעד המבטא את מהות תפקידו כנשיא מדינת הלאום של העם היהודי.

* אַיֶּכָּה כָּלֵב – בגישתו החמה לחברון ולמערת המכפלה, הולך הרצוג בדרכם של קודמיו, נשיאי ישראל. בעת שחרור מערת המכפלה, במלחמת ששת הימים, וחידוש ההתיישבות בה כעבור שנה, נשיא המדינה היה זלמן שז"ר, מאבות תנועת הפועלים הציונית, הנשיא השלישי של ישראל. כאשר קומץ אנשי שמאל קיצוני הפגינו נגד הקמת קריית ארבע (שהוקמה ביוזמת יגאל אלון) הוא כתב: "נחרדתי כאשר שמעתי צעירים יהודיים ציוניים האומרים: אסור להתיישב בחברון, כי בנפש האומה הוא. הרי זו העיר הראשונה בה הומלך דוד למלך ישראל. חברון היא אחותה הבכירה של ירושלים, ואילו הייתה קיימת אווירה ציונית אחרת מאשר היא כיום בארץ, היא הייתה יכולה להעמיד סכר בפני הלכי רוח כאלה".

שז"ר, שהיה משורר, כתב על כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה ואחד משני המרגלים שלא מאסו בארץ חמדה, אלא אמר "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה". כלב בן יפונה ושבטו התיישבו בחברון, לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע בן נון, והוא עצמו נלחם על כיבושה, בגיל 85.

כתב שז"ר בשירו:

לֹא רַבֵּנוּ מֹשֶׁה, לֹא הַכֹּהֵן אַהֲרֹן

רַק כָּלֵב שֶׁגָּעַר…

הוּא שֶׁרָאָה לְפָנִים בְּחֶבְרוֹן

אֶת יְלִידֵי הָעֲנָק, וְלֹא זָע בּוֹ לֵבָב

וְגַם בִּהְיוֹתוֹ בְּעֵינָם וּבִהְיוֹתָם בְּעֵינָיו

רַק חָגָב, רַק חָגָב

הֶאֱמִין בְּכָל לֵב כִּי כֹּחֵנוּ הוּא רַב

וְלֹא נִסְעַר.

אַךְ עַכְשָׁו

הוּא שֶׁנֶּחְרַד וְצָעַק וְזָעַם

וַיַּהַס הָעָם… 

הוּא גָעַר כִּי זָכַר, שֶׁאָמְנָם וְאָכֵן

עָצוּם וְחָזָק הוּא הָעָם הַשָּׁכֵן 

וְעָרִים לוֹ בְּצוּרוֹת וּגְדוֹלוֹת בִּמְאֹד

וְכָבֵד הַיְשִׁימוֹן וְעוֹד רַבּוֹת בּוֹ לִצְעֹד – –

עַל כֵּן מְאֻיָּם הוּא הָרִיב, וּבְכִי הַמְּלִינִים

אָסוֹן בּוֹ, קָלוֹן בּוֹ, בַּחוּץ וּבִפְנִים

לָכֵן קָם כֹּה נִזְעָם, וְכָעַס וְכָעַס

עַד הֻשְׁלַךְ הַס…

עַד כֹּל עַם הַמְּלִינִים, הַנָּבוֹךְ, הַמְּפֹרָר

נִדְהַם מֵחֶרְדַת זֶה הַקּוֹל שֶׁגָּעַר

נִדְהַם וְנָדַם.

וּמֵאָז, בְּכָל עֵת בְּכִי עִוְעִים וּמְדָנִים 

רִיב אַחִים בַּמַּחֲנֶה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

צוֹפֶה וְתוֹהֶה וְזוֹעֵק בִּי הַלֵּב: אַיֶּכָּה, כָּלֵב?!

* חינוך לתודעת הר הבית – בפעם הראשונה מאז שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, קיימה ועדת החינוך של הכנסת, בראשותה של ח"כ שרן השכל (תקווה חדשה) וביוזמתה, דיון בשאלת הר הבית; בשאלת הבורות והניתוק של הישראלים מהר הבית ומהאבסורד בכך שנושא הר הבית נעדר לחלוטין מתכנית הלימודים הישראלית ומהטיולים של מערכת החינוך. מפקד מרחב דוד במשטרת ישראל נצ"מ נתי גור סיפר, שבשנתיים שהוא בתפקיד לא התקבלה במשרדו ולו פניה אחת של בית ספר שביקש לתאם סיור בהר.

יש לציין שהוועדה התאחדה בהבנה שזהו מחדל חינוכי ותרבותי המחייב שינוי. אפילו ח"כ אמילי מואטי מהאגף השמאלי של מפלגת העבודה הייתה שותפה לעמדה, שמעבר לכל מחלוקת פוליטית, יש להקנות לילדי ישראל את הידע ההיסטורי וללמד את תולדות המקום.

הכרזתו ההיסטורית של מפקד חטיבת הצנחנים 55 מוטה גור: "הר הבית בידינו" והנפת דגל הלאום על הר הבית ביד סא"ל משה סטמפל-פלס, היו מן הרגעים מלאי ההוד בתולדות מדינת ישראל. שעות ספורות לאחר מכן הורה שר הביטחון משה דיין להסיר את דגל ישראל מהר הבית והעביר את האחריות על ההר לוואקפ המוסלמי. זהו מחדל היסטורי, שעד היום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלו. נדב שרגאי כתב בטור מצוין ב"ישראל היום" שהניכור של מערכת החינוך מהר הבית החל בצעדו זה של דיין. אולם אני יכול להעיד, שכתלמיד כיתה ח' בבית ספר ממלכתי (חילוני) ביקרתי בהר הבית בטיול שנתי במלאת עשור לשחרור ירושלים. שר החינוך באותם ימים היה אהרון ידלין וראש הממשלה – יצחק רבין, שניהם ממפלגת העבודה.

כתב שרגאי: "טיולי שורשים במרוקו ובפולין הם טובים ויפים, אך סיור השורשים האמתי הוא בהר הבית. סיור תודעה, לימוד ועיון, עם מפות וספרי היסטוריה, בלי שלטים והפגנות, בליווי ארכיאולוגים, והיסטוריונים, ורבנים, ואנשי אקדמיה, ומפקדים ומחנכים שיובילו אחריהם את ילדי ישראל כדי להיזכר ולהזכיר היכן טמונה מגילת היוחסין של העם היהודי בירושלים. רק אחרי שיידעו זאת, הם יכלו להחליט כיצד לנהוג בהר, ואם ומה ייעשה או לא ייעשה בו. ראשית לכל – שיידעו".  

* מנוח לכף רגלם – המתקפות הברוטליות של נוער הזוועות על פלשתינאים ומלחמתם הבוגדנית בצה"ל – מפקדיו וחייליו, מחייבות תגובה קשה וחריפה של מדינת ישראל, לאין ערוך יותר מכפי שהיא היום. על צה"ל, משטרת ישראל ובתי המשפט לשנות כיוון ולנקוט ביד קשה כדי לבער את הנגע.

מוסי רז ארגן בכנסת כנס לדון בתופעה. אכן, מן הראוי שהכנסת תדון בתופעה, אבל מה שעשה רז הוא דבר אחר. הכנס שלו היה על "אלימות המתנחלים", כאשר הדגש היה על ה"א הידיעה. הרי לא זו בלבד שמדובר בשולי השוליים של שולי השוליים של המתיישבים הישראלים ביו"ש – מדובר באויבי ההתיישבות, שגורמים לה נזק אדיר. בכך אותם קיצונים הם המשת"פים של מוסי רז וחבריו, שקופצים כמוצאי שלל רב על האלימות הזו ומגייסים אותה למלחמה בהתנחלויות. הרי באותה מידה ניתן לגנות את "אלימות היהודים" ולהציג גם את מוסי רז, בהיותו יהודי, כשותף לאותה תופעה, ויש שאכן עושים זאת.

הכנס של רז לא היה נגד האלימות של קומץ שולי, אלא ניצול של אותה אלימות לכנס מסית נגד ההתיישבות. וכאשר ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הגיע למקום כדי לבטא את העמדה האחרת, המארגנים שיבחו אותו על כך שעזב את ההתנחלות ו"חזר לישראל". הנה, הוא הגשים, כביכול,  בזעיר אנפין, את חלומם. אילו מיליון מתנחלים ביו"ש ומזרח ירושלים ינהגו כמותו, העולם יהיה מושלם.

אבל רגע, נניח שזה יקרה. לאן הם ילכו? הרי אם ירצו להקים התיישבות בגליל, הם יואשמו ב"ייהוד הגליל" שהוא כידוע גזענות. אם הם ירצו להקים התיישבות בנגב – כידוע שזו פגיעה סביבתית אנושה ואסור להקים יישובים חדשים. כלומר יישובים יהודיים חדשים. אם ילכו ללוד, עכו, יפו ושאר הערים המעורבות, יואשמו שהם "מיליציות מתנחליות" שמאלצות את הערבים לפרוע בשכניהם היהודים. אם יתיישבו בערים ישראליות, יואשמו ב"הדתה" שלהן.

* ראש האופוזיציה – למה אני מגדיר את מוסי רז "ראש האופוזיציה". הרי יש ראש אופוזיציה, נתניהו, והוא מנהיג את האופוזיציה הלוחמנית ביותר, התוקפנית ביותר, הפרועה ביותר שידעה הכנסת, גם יותר מבשתי הקדנציות הקודמות שלו כראש האופוזיציה. הוא מנהיג את האופוזיציה הראשונה שיוצרת דה-לגיטימציה לראש הממשלה, לממשלה ולכנסת. אז מדוע אני מגדיר אדם אחר כראש האופוזיציה?

הסיבה לכך היא שהאופוזיציה של נתניהו לממשלה אינה מהותית, אלא פרסונלית נטו. זו אופוזיציה לממשלה אך ורק כיוון שאדם אחר ולא הוא עומד בראשה. אין לו שום טענות ענייניות ומהותיות נגד הממשלה, ולכן הוא מפיץ שקרים ותוקף את הממשלה לא על מה שהינה, אלא על הדמות המומצאת של תעשיית השקרים. מוסי רז, לעומתו, הוא אופוזיציה עניינית לממשלה, כי הוא תוקף אותה באמת ובתמים על דרכה, על מדיניותה ועל מעשיה, המנוגדות בתכלית לדרכו.  

* יחס ישיר – הטבלה אינה משקרת. נדב אייל, ב"ידיעות אחרונות", מציג תמונה ברורה – יחס ישיר, חד-חד-ערכי בין רמת ההתחסנות בכל מדינה לבין מצב התחלואה בה. ישראל נמצאת במצב מצוין, גם יותר ממדינות שהגיעו לאחוז מתחסנים גבוה ממנה, בזכות חיסון הבוסטר המהיר, כאשר רמת החיסוניות של שתי המנות הראשונות החל לרדת. אייל מדייק בהגדרתו: "מצד אחד מדינות שהאמינו לשקרנים, לשרלטנים, למומחי הקונספירציה מפייסבוק. מהצד השני מדינות שהאמינו למיינסטרים של המדע".

חיסון הבוסטר הוא הישג גדול של ישראל. אולם בחיסון הילדים הממשלה כשלה בכך שלא ביצעה מבצע בזק של חיסון הילדים בבתי הספר. צעד כזה יכול היה להביא לכך שרוב גדול מבין ילדי ישראל יגיע מחוסן לחנוכה ולמופעי הענק בחג. חבל על ההחמצה, אולם ניתן ונכון לעשות כן מיד אחרי חנוכה. ככל הידוע לי, משרדי הבריאות והחינוך אפילו לא החלו להיערך לכך, וחבל.

* השוויצרים צודקים – שווייץ אוסרת לחלוטין כניסת ישראלים לתוכה. הסיבה לכך היא שהתגלה בישראל אדם שנדבק בזן האומיקרון של הקורונה. שווייץ מגינה על אזרחיה מפני הזן החדש, בכך שהיא סוגרת את שעריה מפני כל מדינה שהתגלה בה חולה בזן הזה. השוויצרים צודקים. כך גם אנחנו צריכים לנהוג. אנו צריכים לנהוג כך כדי שנוכל להשאיר את הכלכלה, את החינוך ואת התרבות בישראל פתוחים. עלינו להיות נוקשים בשערי הכניסה לארץ כדי שנוכל להיות פתוחים בתוך המדינה.

* תקדים מסוכן – כאשר ועדת המינויים פסלה את המינוי של עמיר פרץ ליו"ר התעשיה האווירית, יצאתי נגד ההחלטה ונגד נימוקיה וכיניתי אותה "הזויה". עם זאת, אני מתנגד לצעדו של שר הביטחון, שהחליט להביא את המועמדות לאישור הממשלה בניגוד להמלצת הוועדה. נכון, המלצת הוועדה אינה מחייבת ויש סמכות לממשלה לא לקבלה, וחוות הדעת של מנדלבליט אומרת זאת במפורש. אולם אין זה ראוי ליצור תקדים, שיאפשר לממשלה מסוג אחר לצפצף על החלטות צודקות של הוועדה ולהכשיר את שרץ המינויים המושחתים.

* עדות המוגלה – עדי מדינה לא קורצו מהחומר של ל"ו הצדיקים. עדי מדינה הם פושעים, שראוי היה שיישאו בעונש על מעשיהם. אולם הם רע הכרחי במלחמה בפשע, בשל הקושי להרשיע פושעים, המטילים חתתם על סביבתם ובשל קוד ה"נאמנות" בעולם הפשע, במוסר הגנבים, שבו נאמנות לארגון ולבוס קודמת לכל. מדינת חוק חייבת להשתמש בעדי מדינה, פושעים שבעדותם ירשיעו את הכרישים הגדולים יותר, במלחמתה בפשע ובשחיתות. אך גם אם זה רע הכרחי, כדאי לא להתבלבל, ולזכור שהרע הוא רע, שלא חזר בתשובה ולא בחר בדרך הישר אלא בסך הכל רוצה לגונן על עצמו ולחלץ את עצמו מאימת הדין ומן העונש הצפוי לו.

ניר חפץ מתאר בעדותו מציאות של רקב עמוק, של נמק שלטוני ורימה מוסרית. מציאות של סיאוב נורא. עדותו היא שירות אזרחי חשוב מאוד. ועם זאת, ראוי לזכור שהוא המוגלה שיצאה מן הפצע הרקוב. שהוא בחר להיות המוגלה. שהוא אדם שצמח בעיתונות והִזְנָה אותה כמשרתם של אדונים כדנקנר ונתניהו.

* עלילת דם נוראה נגד אמסלם – יש איזה נודניק שבמשך חודשים ושנים כתב שוב ושוב שכל הטענה שנתניהו אמר ש"הערבים נוהרים לקלפיות" היא שקר נתעב של התשקורת והדיפ-סטייט והוא חלק מתפירת התיקים נגד נתניהו. האמת היא נתניהו לא אמר "נוהרים" אלא "נעים".

נזכרתי בכך נוכח המתקפה על ערוץ 12 שבטעות שודר בו שאמסלם איים שכאשר "נחזור לשלטון" נשליך את "השמאלנים" למכלאות בעוד אמסלם אמר שנשליך למכלאות רק את "הזאבים הטורפים" שהם היועצים המשפטיים. ממש עלילת דם נוראה נגד אמסלם, ויש להעניש בחומרה את ערוץ 12 על הסילוף הנורא. זה הדבר החמור שקרה בשבוע שעבר, ולא למעלה משלוש שעות של תשפוכת ארס, שטנה, שנאה והסתה של נער השליחויות הזה, שלא הייתה מביישת אף פשיסט.

יש להשליך לאלתר את עורכי, מגישי וכתבי ערוך 12 למכלאות.

* ניכרים דברי אמת – צפיתי בראיון של ח"כ עידית סילמן לדנה וייס, בו תיארה את התקיפה האלימה שחוותה. את התרשמותי אסכם בשלוש מילים: ניכרים דברי אמת.

יתר על כן, למראה התמונות והסרטונים של ההתקפות הברוטליות עליה של ביביריונים, שעוד לא הגיעו לאלימות פיזית, אפשר לומר שלא יתכן שהם לא יובילו לאלימות פיזית חמורה ומסוכנת יותר מהתקיפה שחוותה. וראש המסיתים של הביביריונים הללו, הוא זה שהוביל את הטענה הבזויה שהיא שיקרה.

אני מתבייש ומתחרט על רשומה שהעליתי שבה, למען האירוניה וההומור, השתתפתי בעקיפין בפסטיבל הפקפוק באמינות דבריה, כאשר כתבתי שכנראה מי שתקף אותה הוא אחד ההמונים שהריעו לנתניהו כשיצא מהמספרה.

* פריבילג – עוד כינוי גנאי שמנפיקה התעשיה למי שאינו סוגד לשבתי צבי: פריבילג.

* עבודה זרה – "אבל ברלנד עצמו מודה בשני מקרי הרצח", שב ושאל במפגיע המראיין. – "זה רק מעיד על גדולתו וענוונותו של הצדיק הזה. הוא מוכן לקחת על עצמו דברים שהוא לא עשה, כי הוא לוקח אחריות על כל העולם ועל כל עוול שנעשה בעולם". זו אחת התשובות שענו כמה מחסידיו השוטים של ברלנד, בכתבה בטלוויזיה על חסידות ברלנד. ובמילים אחרות, שום דבר בעולם, שום עובדה, שום הוכחה, לא תסדוק אצלם את האמונה המלאה בצדיקותו וצדקתו המוחלטת. ואם באמצע היום הוא יאמר שזה אמצע הלילה, שהאור הוא חושך ושהשמש היא הירח, האמת היא מה שהצדיק אמר ולא מה שאני רואה.

כך נראה פולחן אישיות. ואין עבודה זרה הרחוקה מן היהדות יותר מפולחן האישיות. ואין עובדי אלילים הרחוקים יותר מן היהדות יותר מעובדי אלילים בפולחן אישיות.

מצד שני, רואיינו לאותה כתבה גם אנשים שהצליחו להיחלץ מן העבודה הזרה הזאת, והם היום מבקריה החריפים. וזה לפחות סימן מעודד.

* מטובי ראשי הממשלה – "יצחק שמיר, אחד מטובי ראשי הממשלה שידעה ישראל", היטיב נחום ברנע להגדיר את ראש הממשלה השביעי.

אני מגדיר כך את שמיר כבר שנים. לפני עשרים שנה ואפילו לפני עשר שנים, הגדרתי זו התקבלה בהרמת גבה של תמיהה. שמיר? ראש הממשלה הפאסיבי, האפור, שלא עשה כלום? שמיר היה אחד מראשי הממשלה האקטיביים ביותר בתולדות המדינה, אלא שהאקטיביות לא התבטאה בקידום נסיגות וויתורים על שטחים, באלה הוא באמת היה פאסיבי, וכך הודבקה לו בידי השמאל ורבים מהתקשורת, שבשנות התשעים היו נותני הטון בדעת הקהל, התווית חסרת השחר של הפאסיביות.

לדעתי, זולת בן-גוריון, שהיה אחד בדורו, אשכול ושמיר היו ראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות המדינה. אולם כיוון שבאו אחרי הכריזמטורים הגדולים, אשכול אחרי ב"ג ושמיר אחרי בגין, הם נראו חיוורים ואפורים, מעין מועמדים של פשרה. ככל שהתרחקנו מהם והפרספקטיבה אמתית יותר – יותר ויותר מכירים בגדולתם.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת ההסכמה ששמיר היה ראש ממשלה מצוין. הדברים נשמעים מימין ומשמאל, ובמיוחד ממי שזכו לעבוד במחיצתו, אם כשרים בממשלתו, כפקידי ממשלה או כבכירי צה"ל ומערכת הביטחון.

לפני זמן מה שמעתי את השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, שעבד במחיצתו במשרד החוץ וכמזכיר הממשלה, מגדיר את שמיר כפוליטיקאי היחיד שהוא הכיר שהיה חסר אגו. וכך כתב עליו ברנע: "שמיר הקדיש את חייו למדינה, ללא הנחות סלב. המדינה, לא אני: נדמה לי שמכל ראשי הממשלה, מבן גוריון ושרת ועד נתניהו ובנט, הוא היה בעל האגו המרוסן ביותר".

בלי מלחמת היחיד הנחרצת והבלתי פופולרית שניהל שמיר לביטול מעמד הפליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, בטענה שכאשר קיימת מדינה יהודית, ובה חוק השבות, יהודי אינו יכול להיחשב פליט, הרוב הגדול של העליה מחבר המדינות היה מגיע לארה"ב ולא לישראל. וכאשר רק החל זרם דקיק של עליה, הוא ידע שישראל עומדת לקלוט מיליון עולים. הדבר נשמע מוזר ותמוה, אך במעורבות אישית נמרצת הפעיל את כל משרדי הממשלה להיערך לקליטה הזאת, וכך ישראל הקטנה קלטה בתוך שנים ספורות מיליון עולים בהצלחה גדולה, ובלי שאפילו עולה אחד היה חסר גג. תרומתה של העליה הזאת לכל תחומי החיים – בכלכלה, בחברה, במדע, ברפואה, בתרבות ובספורט, וכמובן במאבק הדמוגרפי, היא תרומה אדירה, ובלעדיה היינו היום במקום אחר לגמרי. שמיר הוא האיש שהחליט על "מבצע שלמה" להעלאת מרבית יהדות אתיופיה בסופ"ש אחד, במבצע מבריק של צה"ל והמוסד, והנהיג את המבצע בהצלחה רבה. שמיר הוא המנהיג שהביא לכינון יחסים דיפלומטיים עם עשרות מדינות ובהן בריה"מ ואח"כ רוסיה, סין והודו. שמיר הוא המנהיג שהוביל, במהלך מדיני-דיפלומטי נחוש ומבריק, לביטול החלטת האו"ם לפיה הציונות היא גזענות. שמיר, שעלה לשלטון בשיא המתח בין ימין ושמאל על רקע מלחמת לבנון הראשונה, העלה את האחדות הלאומית על ראש שמחתו, כונן ממשלות אחדות לאומית, חיזק את הקשר בין ישראל לעם היהודי בגולה ועמד איתן מול כל לחץ של המפלגות החרדיות להחלטות שיביאו לנתק בין ישראל לבין הזרמים הלא אורתודוקסיים ביהדות ארה"ב. הוא הוביל להתיישבות גדולה ביהודה ושומרון, יותר מכל מנהיג לפניו או אחריו. הוא וממשלתו הובילו לחקיקת חוקי היסוד – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. הוא הוביל את החקיקה והמלחמה נגד הגזענות והכהניזם. הוא היה התגלמות הממלכתיות, היושרה, טוהר המידות וניקיון הכפיים; מעולם לא דבק בו רבב. כל התנהלותו הייתה עניינית, מקצועית. והכל, ברוח של "הצנֵעַ לכת", וככל שניתן – לא לאור הזרקורים.

איני זוכר אם גם ברנע אישית היה שותף ליצירת התדמית חסרת השחר של שמיר, אך לבטח המחנה שהוא מראשי דובריו עשה זאת. ושמחתי לקרוא דווקא אותו מיטיב להגדיר את שמיר, כאחד מראשי הממשלה הטובים ביותר בתולדות ישראל.

* אלימות הקנאים – כאשר הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן היה מנהיג הציבור החרדי ליטאי, לאחר מותו של הרב אלישיב, חל פילוג במחנה הליטאי, סביב המחלוקת בשאלת היחס למדינת ישראל. בעוד הרב שטיינמן הנהיג קו מתון ביחסו למדינה ולמוסדותיה, הפלג הירושלמי בהנהגת הרב אויערבאך יצא נגדו והנהיג קו קיצוני קנאי, הולך ומקצין נגד המדינה, עד כדי טשטוש ההבדל בינו לבין קנאי נטורי קרתא וחסידי סאטמר. אנשי הפלג הירושלמי פועלים באלימות רבה, אוסרים על בניהם אפילו ללכת ללשכת הגיוס כדי לקבל פטור, הם אלה שמפגינים באלימות נגד הרכבת הקלה (בניגוד לעמדת הרוב המוחלט של החרדים בירושלים). האלימות שלהם מופנית גם כלפי שותפיהם לשעבר ובני הפלוגתא שלהם בציבור הליטאי.

השבוע הגיע העימות בין הצדדים לנקודת רתיחה, כאשר הקנאים חיללו את קברו של הרב שטיינמן, ערב יום השנה לפטירתו, בכתובות גרפיטי של שנאה ונאצה.

* גאווה ישראלית – פרס אמ"י על הסדרה "טהרן" הוא גאווה ישראלית. אכן, זו סדרה מעולה. אולם לדעתי היו בשנה האחרונה סדרות טובות ממנה – "שעת נעילה", "מנאייק" ו"השוטרים" (אני יודע שגם "חזרות" קצרה שבחים רבים, אך לא צפיתי בה).

* האמפי הנטוש – נשלחה אליי מצגת ובה תצלומי בתי הקולנוע הנטושים בר"ג וגבעתיים. איזו נוסטלגיה! אלה הם בתי הקולנוע שבהם צפיתי בכל הסרטים של ילדותי ונעוריי. רובם נטושים, חלקם נהרסו. זה לא נעים לראות קולנוע סגור, אבל זה מחיר הקדמה הטכנולוגית, שבה אין צורך ללכת לקולנוע כדי לצפות בסרטים (אם כי חלק משמעותי מן החוויה הקולנועית הולך לאיבוד). עם זאת, עדין יש צפייה בבתי קולנוע, אך הם פועלים במכלולים של מספר אולמות.

דבר אחד חרה לי במיוחד. לצד בתי הקולנוע, היו במצגת תמונות מהאמפיתיאטרון בגן אברהם. הוא נטוש, מוזנח, כעור ומטונף. וזו הייתה פנינה של ממש.

אמי הייתה מורה ומחנכת בביה"ס הסמוך "שילה", שהיום נקרא "בן-גוריון". בית הספר הזה נמצא במקום שבו ישב המטכ"ל הראשון של צה"ל במלחמת השחרור, ובו נשבעו מפקדי הצבא אמונים. אמי ביימה הצגות סיום של כיתה ח' והטקסים הנפלאים היו באמפי. כשהייתי בכיתה י', הייתי מדריך של כיתות ח' בצופי ר"ג. כל הפעילות של צופי ר"ג הייתה בשבט בהר הבנים ובסביבתו, אולם כיתות ח' פעלו בגן אברהם (ורק בסיום הפעולה היינו חוזרים לערב תרבות בשבט). באמפי היו המסדרים. ממש כואב לראות את הפנינה היפיפייה הזו מוזנחת כל כך, אולם שמחתי לקרוא במצגת שעיריית ר"ג עומדת לשקם את המקום.

* אריק נחמקין – אריק נחמקין, חבר נהלל, מי שהיה שר החקלאות בממשלת האחדות הלאומית בשנות השמונים ומהמנהיגים הבולטים של תנועת המושבים לאורך עשרות שנים, הלך לעולמו, בן 96. הניח 3 ילדים, 13 נכדים ו-28 נינים. אריק נולד בנהלל וחי במושב כל חייו. הוא היה איש התיישבות בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וממנהיגי הזרם הניצי במפלגת העבודה. בשנים 1970-1981 הוא כיהן כמזכיר תנועת המושבים, עד בחירתו לכנסת. הוא לחם במלחמות ישראל, מהמאבק בבריטים ומלחמת השחרור ועד מלחמת יום הכיפורים. במלחמת השחרור הוא איבד את עינו במבצע "דני". במלחמת ששת הימים ויום הכיפורים הוא לחם כמג"ד. במלחמת ששת הימים היה נחמקין בין משחררי הגולן וגם במלחמת יום הכיפורים הוא נלחם בגולן.

הכרתי את אריק בזכות חברותו הקרובה עם חמי, אריק שליין ז"ל. מדי שבוע שני האריקים, לבני השיער והשפם, שמרחוק קשה היה להבדיל ביניהם, יצאו לרכיבה משותפת, עד מותו של אריק שליין בתאונה חקלאית, לפני 11 שנה. בחגיגות הביכורים בנהלל, המשיך אריק נחמקין להוביל את קבוצת הרוכבים עד לפני שנתיים-שלוש, בעיצומו של העשור העשירי לחייו.

אריק תרם תרומה משמעותית להתיישבות המושבית בגולן. במסגרת מחקר שערכתי על תנועת העבודה וההתיישבות בגולן בשנים 1967-1969 (שאני מקווה שייצא כספר), ראיינתי את אריק ארוכות.

מתוך הדברים שאמר לי אריק: "הלכנו להתיישבות בהתלהבות, אבל אף פעם לא הרגשנו שיש התלהבות כזאת מחוצה לנו – במוסדות הממשלתיים. לא בגולן ובבקעה, אפילו לא בערבה… זה בא מאתנו, מהתנועות. בתנועת המושבים הייתה החלטה שצריך ליישב את הגולן, בקעת הירדן ופתחת רפיח. ההתיישבות בגולן הייתה מעין תגובה למה שקרה במלחמה ולפניה [הכוונה לתוקפנות הסורית הבלתי פוסקת נגד יישובי הגליל והעמקים ולניסיון הסורי להטות את מי הירדן א.ה.]. הייתה התעוררות שאסור לוותר על הגולן ולחזור למציאות שקדמה למלחמה, כי המלחמה הוכיחה שהגבולות שהיו עד 67' לא מספיק בטוחים… צריך להודות בהגינות, שמי שהובילו את ההתיישבות בגולן היו אנשי הקיבוץ המאוחד, יהודה הראל, איתן סט וחבריהם. היו חילוקי דעות בנושא העליה לגולן, והם פשוט קמו ועשו את המעשה, וזכות הראשונים היא שלהם… בתנועת המושבים לא הייתה כל מחלוקת אידיאולוגית ופוליטית על ההתיישבות בגולן… קמה ועדה ממשלתית בראשות שר החקלאות חיים גבתי, שהקצתה שטחים לתנועות המיישבות. נבחרתי לייצג בה את תנועת המושבים עוד לפני שהייתי מזכיר התנועה. גבתי היה מאיחוד הקבוצות והקיבוצים, והעדיף בבירור לקדם את ההתיישבות הקיבוצית. התנועה הקיבוצית הייתה נלהבת להתיישב, אך הייתה לה בעיה קשה של כוח אדם. לנו לא הייתה שום בעיית כוח אדם, בכל השנים ובכל המקומות שיישבנו… חלק מכו"א שהקים את המושבים בגולן היו בני מושבים ותיקים, ואליהם הצטרפו אנשים נוספים, כולל בני קיבוצים… בגולן הייתה מלחמה בין תנועת המושבים לבין התנועה הקיבוצית, כמעט על כל משבצת. אמרתי להם: 'הרי אם תעלו תיאלצו לרדת, כי לא יהיו לכם אנשים'. אבל הם נלחמו על כל משבצת".

בהמשך הריאיון סיפר לי אריק בפירוט על הקמת רמות ומעלה גמלא. ואף שנושא המחקר היה ההתיישבות בגולן, תמיד שמחתי להרחיב את היריעה והוא סיפר על ההתיישבות בערבה, בבקעת הירדן ובפתחת רפיח ועל שברון הלב בשל עקירת היישובים שם. הוא גם סיפר איך רבין וגלילי לחצו על תנועת המושבים להתיישב בגוש קטיף, אך הוא התנגד לכך בתוקף, כי לא ראה עתיד להתיישבות באזור מן הסיבה הדמוגרפית. ואכן, תנועת המושבים לא התיישבה באזור זה.

יהי זכרו של אריק נחמקין ברוך!

          * ביד הלשון

אניעם – אניעם הוא מושב עובדים במרכז הגולן, שעלה לקרקע ב-1978. ייחודו של המושב, בראשיתו, הוא הגדרתו כמושב תעשייתי.

היישוב קם מגרעין של עולים מבריה"מ בעליה של שנות ה-70, שחלמו להקים עיר מדע בישראל, בגולן. כשהגרעין מנה 80 משפחות, והתגורר בנקודה זמנית סמוך למושב רמות, הוא התפלג על רקע מחלוקת אידיאולוגית, האם יש להקים עיר של 25,000 איש או יישוב קטן יותר של 1,500 משפחות.

עיר מדע לא יצא מהרעיון, אך קם ממנו המושב. המושב מנציח את שמו של אֲנִיעָם, מצאצאי מנשה. הגולן, שאֲנִיעָם יושב בו, הוא בנחלת חצי שבט מנשה שהתיישב בעבר הירדן המזרחי. השם אֲנִיעָם (אני עם) מבטא גם את מאבקם הלאומי של יהודי בריה"מ, על זהותם היהודית וזכותם לעלות לא"י.

* "חדשות בן עזר"

2 מחשבות על “צרור הערות 28.11.21

  1. כמה הערות הארות
    1)הרעיון "החכם" של " צבא קטן וחכם" זה תרומההשל אהוד ברדק ( השיבוש מכוון) צריך להזכיר שב1912 הצבא האנגלי צומצם ל100000 איש בלבד הצבא הכי מצויד הכח מאומן –צבא קטן וגאון ואז ב1914 תוך שבועיים אין יותר צבא אנגלי
    צבא קטן עובד רק שאין אבדות
    2) בשנות ה-90 ימי אוסלו העליזים הלעיזו על שמיר שהיה מושך את המו"מ ל20 שנה
    דבר ראשון שמיר לא היה דן עם ערפת שהיה אז סןס מת
    דבר שני מה החה מצבנו היום עם המו"מ היה נימשך 20 שנה ולא הסכם אינסטנט שהיתפוצץ לנו בפנים

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s