צרור הערות 14.11.21

* פיתוח רבתי של הגולן – תקציב המדינה כולל תקציב מיוחד של רבע מיליארד ₪ לפיתוח הגולן, בהתאם להסכם הקואליציוני עם תקווה חדשה. לכך יתווספו עוד כמיליארד ₪ מתקציבי המשרדים השונים שייועדו לגולן. בעוד שבועות ספורים עתידה הממשלה לעלות לגולן לישיבה מיוחדת, בה תקבל כהחלטת הממשלה תכנית חסרת תקדים בהיקפה מאז ראשית ההתיישבות בגולן, לפיתוח הגולן, במטרה להכפיל בתוך שנים ספורות את מספר התושבים היהודים בגולן.

לקראת ישיבת הממשלה, נערך ביום שלישי ביקור מכין בגולן של מנכ"לי משרדי הממשלה, בראשותו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה יאיר פינס. הביקור עסק בהתנעת מיזמים משמעותיים בגולן, בתחומי התעסוקה, התשתיות, החינוך, התחבורה, אנרגיה מתחדשת ועוד.

* תוחלת החיים של תושבי הגולן – בדיון עם המנכ"לים של משרדי הממשלה שביקרו בגולן, הלין ראש המועצה האזורית גולן חיים רוקח, בצדק, על בעיית התשתיות הרפואיות בגולן. הוא הוסיף על כך אמירה שתוחלת החיים בגולן נמוכה בשש שנים מתוחלת החיים במדינה.

זו אמירה משוללת כל יסוד. הנתון שעליו היא מתבססת הוא הגיל הממוצע של הנפטרים עד כה בגולן. אולם הגולן הוא אזור התיישבות צעיר יחסית, ורוב דור המייסדים של הגולן עדיין בחיים. לכן, אין עדין פרספקטיבה שניתן על פיה לדבר על תוחלת החיים בגולן. הממוצע הוא בין אלה שכבר נפטרו, שמטבע הדברים הם נפטרו בגיל צעיר מן הממוצע. מרבית בני דורם עדין חיים ובועטים.

קיבוץ אורטל קם 11 שנים אחרי תחילת ההתיישבות בגולן. עד כה נפטרו באורטל שלושה חברים. מדובר בחברים שנפטרו בטרם עת. הגיל הממוצע שלהם הוא 57. כמובן שזה לא אומר דבר על תוחלת החיים באורטל. לפני שש שנים היה עדין נפטר אחד מאורטל, שנפטר בגיל 40. אז נכון היה לומר אז שתוחלת החיים באורטל היא 40 שנה?

אגב, האם ראש המועצה חושב שהגולן יהיה אבן שואבת לקליטה באמצעות מסר שתוחלת החיים בו נמוכה כל כך?

* הלוחם למען הגולן – צביקה האוזר הוא הלוחם למען הגולן מספר 1 במערכת הפוליטית. החלטת הממשלה שתתקבל בישיבה מיוחדת בגולן בעוד שבועות אחדים, שהיא החלטה על מפעל לאומי של פיתוח הגולן שלא היה כמותו מאז תחילת ההתיישבות ב-1967, היא יוזמה של צביקה, תנאי שצביקה העמיד בהסכם הקואליציוני של תקווה חדשה וקבלתה המהירה היא בדחיפה של צביקה. צביקה גם העלה ראשון, עוד כמזכיר הממשלה, את הנושא של הכרה אמריקאית בריבונות הגולן. הוא זה שחדף למהלך החשוב הזה שהסתיים בהצהרת טראמפ בנושא (ומן הראוי לקדם אותו לחקיקה של בתי הנבחרים). כל הכבוד לצביקה, איש של חזון ומעש!

* חלוקת עבודה הוגנת – שר התקשורת יועז הנדל מוביל מהפכה לאומית בתחום הסיבים האופטיים. אחרי העשור האבוד שבו משרד התקשורת עסק בנושאים שנדונים כעת בבית המשפט, וישראל – אומת הסטרט-אפ, הידרדרה למקום ה-100 בעולם בתחום פריסת הסיבים, ישראל זינקה בתוך כשנה אל המדינות המובילות בעולם והיא מס' 1 בקצב פריסת הסיבים.

מדיניותו של הנדל היא בראש ובראשונה דחיפת הפריסה באזורי הסְפָר, ביהודה ושומרון, במגזר הכפרי ובמגזר הערבי – אזורים שבשל דלילות האוכלוסיה בהם, פריסת הסיבים אינה כדאית, והיד הנעלמה של השוק החופשי תפקיר אותם. אינטרנט מהיר באזורי הספר הוא יעד לאומי וחברתי ממדרגה ראשונה, המוחק פערים גיאוגרפיים ומאפשר צמיחה דמוגרפית ותעסוקתית באזורים אלה.

לנכוח פריסת הסיבים הנמרצת ביהודה ושומרון, אמר ח"כ משה אבוטבול מש"ס, בראיון לערוץ 20: "בשביל מה אתה [השר הנדל א.ה.] נותן סיבים אופטיים ביו"ש? זה כמו לקנות עניבה לנידון למוות. אחרי שיפנו את אותם מקומות הסיבים האלו ישמשו את הפלשתינאים להעלות טיקטוקים שבהם הם מכים יהודים".

טוב, נדלג על הבורות והעילגות ונתמקד במסר הפוליטי. על פי דפי המסרים של תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית, אותם מדקלם אבוטבול, ממשלת השמאל האנטי ציונית בהנהגת ראש הממשלה בפועל מנסור עבאס עומדת להקים מדינת טרור פלשתינאית ביהודה ושומרון. והם למדו ממורם ורבם בענייני תעמולת שקר, שאם תחזור על שקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת.

אז לא. השקר לא יהפוך לאמת. הוא יישאר שקר ויבייש את השקרנים.

ובסך הכל חלוקת העבודה נראית לי הוגנת. הממשלה תיישב את ארץ ישראל, תבנה אותה ותפתח אותה, והחמוצים יאכלו את הלב.

* אוטוסוגסטיה ביביסטית – לעתים אני קורא את ההבלים שכותבים ביביסטים וממש משפשף את העיניים. הם באמת מאמינים בקשקושים שהם מחנטרשים? ולצערי, כמה שזה לעתים בלתי נתפס, כנראה שהתשובה חיובית. יש כאן תהליך של אוטוסוגסטיה ביביסטית, שבה אותם אנשים אומרים וכותבים שוב ושוב את השטויות הללו ולאט לאט גם מאמינים בהם.

כך, לדוגמה, קראתי רשומה של ליצן ביביסט משכנע את עצמו למה ממשלת נתניהו עם רע"ם כשרה ולעומת זאת ממשלה עם רע"ם כשאדם אחר הוא ראש הממשלה טמאה. הוא הסביר משהו כמו שיש הבדל בין ממשלה לאומית עם רע"ם, שזה דבר נפלא, לבין ממשלה אזרחית עם רע"ם שזה אסון לאומי.

הראשון בעיקרי האמונה הביביסטית היא ש"המדינה זה נתניהו" ונגזרותיה ש"הלאום זה נתניהו", "הציונות זה נתניהו" וכן הלאה. ולכן, ממשלה שהעומד בראשה הוא אדם אחר ולא נתניהו היא בהגדרה ממשלה לא לאומית, ממשלה אנטי ציונית, ממשלה אנטי יהודית וכל ההגדרות השקריות, הילדותיות והמטופשות הללו.

ואפשר ללכת הלאה עם האוטוסוגסטיה הזאת. למשל, תמיכה בחוק האזרחות של נתניהו כי זה חוק לאומי. התנגדות לאותו חוק, באותו נוסח בדיוק, של ממשלה שנתניהו אינו עומד בראשה כי הוא אזרחי. תמיכה בשחרור למעלה מאלף מחבלים ובהם רוצחים רבים היא מהלך מצוין כי עשתה אותו ממשלה לאומית. תמיכה בהכלת הטרור החקלאי כי ממשלה לאומית הייתה אחראית לה. תכנית לאומית להכפלה של ההתיישבות בגולן היא צעד מגונה כי ממשלה אזרחית יוזמת אותה. הקפאת בניה ביהודה ושומרון ובירושלים הייתה צעד ראוי ונכון כי היא נעשתה בידי ממשלה לאומית.

ולכן הכפפת כל אינטרס לאומי לאינטרס הפרטי של נתניהו פירושה הכפפת האינטרס האזרחי לאינטרס הלאומי. גרירת ישראל לארבע מערכות בחירות והניסיון להמשיך לגרור אותה לעוד ועוד מערכות בחירות עד שתהיה קואליציית חסינות לנתניהו היא צעד לאומי שנועד להגן על הלאום ולחלץ אותו מאימת הדין.

אבל אין לי בעיה עם חלוקת העבודה הזאת. הממשלה "האזרחית" תקדם את הציונות ותפעל לטובת עם ישראל והחמוצים ה"לאומיים" ימשיכו להתבכיין.  

* יאיר נתניהו נגד "ישראל היום" – בעיני חומץ בן חומץ, שהוא דוברו האמתי של חומץ, "ישראל היום" הוא עיתון שמאלני. כך בפירוש הוא מגדיר אותו בציוצי ההסתה שלו. זאת, למרות שככל הידוע טרם בוצע הניתוח להוצאת לשונו של עורך העיתון בועז ביסמוט מהתחת של נתניהו ושהתועמלן ביריון-הרשת ברדוגו הוא אחד מבעלי הטורים שם (וכן לורד, טוכפלד, ארא"ל סגל, שיין ועוד ביביסטים מובהקים). אולם עצם העובדה שהעיתון כולו אינו קופץ לדום ואינו ממלא את כל מצוות פולחן האישיות, הופכת אותו ל"עיתון שמאלני". כי המדינה זה אבא שלו, הימין זה אבא שלו וכל מי שאינו סוגד לאבא שלו הוא ססמולן ובוגד.

אני מנסה לחשוב מה הופך את "ישראל היום" ל"כלי תקשורת של השמאל", כדברי בובת הפיתום של אבא שלו, וכנראה שמדובר במאמר של נדב שרגאי בגיליון ערב שבת שעברה, שבה תיאר את תכניות הבניה הנרחבות שהממשלה מקדמת בירושלים, אחרי שנתניהו הקפיא אותן ומסמס אותן לאורך שנים. אכן, עיתון שמאלני.

* הגרופי – ככל ש"ארץ נהדרת" יתאמצו להגחיך את הגרופי גלית דיסטל אטבריאן – המקור תמיד יהיה מגוחך יותר.

* שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה – ישראל כ"ץ היה שר תחבורה מצוין. אני יודע שיש עליו ביקורת חריפה בתחומים מסוימים, אבל אף אחד אינו מושלם והמשאבים לעולם אינם אינסופיים. אולם כתושב אזור סְפָר מרוחק אני יכול להעיד שתרומתו של כ"ץ לחיבור הגליל והנגב למרכז הייתה אדירה.

אז איך שר תחבורה כל כך מוצלח הפך לשר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה; השר היחיד שלא הצליח לבצע את החובה הבסיסית ביותר של שר האוצר – להעביר תקציב?

לא, זה לא חוסר כישרון. זה גם לא העיקרון הפיטרי (שעל פיו כל עובד מוצלח יקודם ויוזז מתפקידו כל זמן שהוא מבצע את תפקידו בהצלחה והוא יתקבע בסופו של דבר, בתפקיד הראשון שאותו לא יבצע כהלכה. בתפקיד זה שהעובד אינו מסוגל לבצע כהלכה, הוא "ייתקע" משום שלא יקדמו אותו כי הוא נתפס כ"חסר כישרון"). זו החלטה פוליטית אסטרטגית מודעת של כ"ץ.

איזה אינטרס יש לאדם להיכשל בתפקידו מתוך בחירה? ישראל כ"ץ מעוניין לרשת את נתניהו. הוא למד מניסיונם של אחרים, שכל מי שקרא תיגר על נתניהו, סטה מהקו שלו, גילה קצת מחשבה עצמית, חוסל במפלגת ביבי. לכן הוא החליט להקריב הכל, גם את כלכלת המדינה בהיותו שר האוצר, ובלבד שלא "יבגוד". אילו הוא ביצע את תפקידו בנאמנות, היה מוקע כ"בוגד" ו"ססמולני" והלך עליו.

אלא שישראל כ"ץ נשבע לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידו כחבר הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת. הוא בחר להעדיף את הנאמנות לנתניהו על הנאמנות למדינת ישראל.

ישראל כ"ץ, קרוב לוודאי, לא יירש את נתניהו. כל מה שיישאר ממנו הוא הקלון של שר האוצר הגרוע ביותר בתולדות המדינה שלא ביצע את תפקידו. חבל, כי הוא דווקא אדם מוכשר, חכם וביצועיסט.

* מטפס על הקירות – מוסי רז קרא לרשויות הרווחה לקחת את הילדים של מתנחל ולהעביר אותם "לישראל" והוסיף את כל ערימה הזבל שלו על "ההתנחלות מנוגדת לחוק הבינלאומי" וכל הארסנל החלוד והשחוק שלו.

אני מבין אותו. הוא מתוסכל ויוצא מדעתו, לנוכח העובדה שהוא שותף לקואליציה שמובילה מדיניות הפוכה ב-180 מעלות מכל מה שהוא הטיף לו ונלחם עליו כל חייו. כל שנותר לו הוא לטפס על הקירות, למרוט את שערותיו ולהקצין את התבטאויותיו.

* חילול זכרו של סוקולוב – היום שבו התועמלן האנטי ישראלי הפנאט גדעון לוי קיבל את פרס סוקולוב, הוא יום של חרפה לעיר תל-אביב וחילול זכרו של המנהיג הציוני, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית החמישי, אבי העיתונות העברית והמתרגם לעברית של ספרו של הרצל "אלטנוילנד" נחום סוקולוב, שעל שמו נקרא הפרס.

* שני פרסים – שבוע לפני הביזיון של מתן פרס סוקולוב לגדעון לוי, קיבל בן דרור ימיני פרס על מפעל חיים מאגודת העיתונאים.

בן-דרור ולוי הם שני הפכים. בן-דרור הוא ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, נושא דגל הציונות. לוי הוא אנטי ציוני בכל רמ"ח ושס"ה, נושא את דגל שלילת הציונות (כלומר את הדגל האנטישמי של שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית). בן-דרור הוא פטריוט ישראלי ממדרגה ראשונה. לוי הוא פטריוט לאומן של אויבי ישראל. בן-דרור הוא איש האמת הלוחם נגד השקרים והעלילות נגד מדינת ישראל. לוי הוא איש השקר והפצת העלילות נגד מדינת ישראל.

שני הפכים. שני פרסים. הפרס לבן-דרור הוא לתפארת מדינת ישראל. הפרס ללוי הוא חרפה לאומית.

* אסור להפקיר את השטח – אני מעריך מאוד את פועלו החשוב של בן-דרור ימיני שנאבק לאורך שנים נגד תעשיית השקרים האנטישמית ונגד שיתוף הפעולה של גורמים רדיקליים במערב עם הטרור האסלאמיסטי. גם השבוע, בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", הוא עשה זאת, בין השאר בחשיפת הפרצוף האמתי של בית הספר לכלכלה של לונדון, שבו הותקפה השבוע שגרירת ישראל ציפי חוטובלי; בית ספר שמומן בידי קדאפי והוא מקיים ברית עם האוניברסיטה של חמאס. החשיפה הזאת חשובה מאוד. אבל איני מסכים עם המשפט הבא: "חוטובלי הייתה צריכה להחרים את המוסד הזה". לא. אסור להפקיר את השטח רק לתעמולה האנטישמית. אסור להשלים עם מציאות שבה במוסדות אקדמיים באירופה לא תהיה דריסת רגל לישראל. ציפי חוטובלי מציבה את הדיפלומטיה הציבורית והמאבק על דעת הקהל במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה ועושה זאת היטב, ויש לעודד אותה להגיע באופן אישי ולשלוח גורמים אחרים לכל מוסד אקדמי ולעודד פעילות פרו-ישראלית בכל מוסד.   

* גל אנטישמי עכור – טרור ה-BDS ממשיך להשתולל. ביום שלישי שעבר צריך היה לחלץ את שגרירת ישראל בבריטניה ציפי חוטובלי מפני לינץ' של פורעים פלשתינאים.

כידוע, בחוד החנית של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל עומדים, למרבה הבושה, ישראלים וארגונים ישראליים, כדוגמת "שוברים שתיקה".

מדובר בגל אנטישמי עכור, שלא היה כדוגמתו מאז מלחמת העולם השניה. כל אדם נאור והומניסט בעולם צריך להוקיע אותו וכל מדינה נאורה ודמוקרטית צריכה לנהל נגדו מלחמת חורמה.

* לא נוטשים עמדה – המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון (1977) תפסה את חיים חפר בתפקיד נספח התרבות בקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס. חפר נקלע לבעיה. הוא היה איש מפלגת העבודה ויריב מובהק של הליכוד ושל בגין. האם נכון שימשיך לשרת את הממשלה החדשה? רבים מחבריו לשמאל יעצו לו לפרוש. הוא פנה לחברו, מורו ורבו ומפקדו ומי שמינה אותו לתפקיד, יגאל אלון, ושאל לדעתו. אלון אמר לו שלא נוטשים עמדה באמצע קרב. כלומר, עליו להמשיך בעשייתו החיונית לקידום התרבות הישראלית בארה"ב ובפעילות ההסברה למען המדינה. חפר השתכנע ונשאר עד תום תקופת כהונתו, כעבור שנה. על כך רדפו אותו חלק מאנשי השמאל (יוסי שריד ואורי אבנרי, למשל) עוד שנים רבות, בטענה ש"התקרנף" למען ג'וב נוח.

שלושה שגרירים, שהם מינויים פוליטיים של השלטון הקודם, מכהנים עדין בתפקידיהם – השגריר בארה"ב ובאו"ם גלעד ארדן, השגרירה בבריטניה ציפי חוטובלי והשגריר באיטליה ד"ר דרור אידר. גם בהם מותחת ביקורת דומה; איך הם ממשיכים לשרת את השלטון החדש?

אני תומך במינויים פוליטיים, כאשר מדובר באנשים בעלי כישורים המתאימים לתפקידם ובלבד שמדובר במספר מצומצם שאינו שובר את שלד השירות הציבורי (ובמקרה זה, את השלד המקצועי של שירות החוץ). אני שמח ששר החוץ לפיד אינו ממהר לערוף ראשים, ואם הוא משאיר אותם בתפקידם, כנראה שהוא מרוצה מתפקודם ומתרומתם. וכאן נשארת ההכרעה בידיהם. האם עליהם לפרוש?

גם שגריר שמונה לתפקיד כמינוי פוליטי – מרגע שנכנס לתפקיד, הוא מייצג את מדינת ישראל ולא את מפלגת השלטון. ולכן, אם מתחלף השלטון, אין סיבה שיעזוב את תפקידו. ואם השר והממשלה החדשים נותנים בו אמון ומעוניינים שיישאר בתפקיד, נכון שיישאר. באיזה מקרה עליו לפרוש? אם הוא חש שהוא מייצג עמדות שאין הוא מזדהה עמן.

כיוון שבמדיניות החוץ והביטחון ממשלת השינוי היא ממשלת המשך (בוודאי בעקרונותיה המרכזיים), אין שום סיבה שיחושו כך. ולכן, טוב שימשיכו למלא בהצלחה את תפקידיהם.

* התנצלות – האם ישראל כבר נדרשה להתנצל בפני האויב הטורקי על כך שהוא חטף אזרחים ישראליים?

* אל תסעו לטורקיה!

* במלחמה כמו במלחמה – ראש אט"ל (אגף טכנולוגיה) הפורש אלוף איציק תורג'מן, אמר בראיון ל"מעריב" שבשעת מלחמה צה"ל לא יעבור, לשם שינוע הכוחות, בכביש וואדי ערה, מחשש להפרות סדר אלימות שיעכבו את כוחות צה"ל.

הערכת המצב הזאת, תולדת המאורעות במבצע "שומר החומות", מדאיגה מאוד. מדאיגה יותר הגישה התבוסתנית של צה"ל, שאותה מציג תורג'מן. וכי מי שהתכוונו לחסום צירים בוואדי ערה כדי לחבל בשינוע הכוחות, לא יוכלו לעשות כן בכביש החוף, בכביש 6 ובוואדי מילק?   

המסר של צה"ל צריך להיות שונה לגמרי. מי שינהג בשעת מלחמה כגיס חמישי הוא אויב של צה"ל בשעת מלחמה, ובמלחמה – כמו במלחמה.  

* הסמל של אובדן הריבונות – הסמל של אובדן הריבונות הישראלית על הנגב, הוא שטחי האש בצאלים. בדואים הפכו את שטחי האש לאזור גידול ענק של קנאביס; חממות ענק, עם השקיה וקונסטרוקציה ו-100 משאיות הנוסעות במקום מידי יום בשירות תעשיית הפשע והסמים. עבריינים בדואים על טרקטורונים וכלי רכב עושים בשטחי האש של צאלים כבתוך שלהם. ביזת נשק, תחמושת וציוד צבאי ואישי של לוחמים היא מעשה יום יום. מדובר בשילוב של פשיעה פלילית ולאומנית. המדינה איבדה את ריבונותה באזור שהוא התגלמות הריבונות – שטח צבאי. הם עושים צחוק מצה"ל ומהמשטרה ובעצם עושים צחוק מהמדינה.

כתבה חשובה במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" מתארת בהרחבה את הבעיה. התיאורים שם מסמרי שיער. חייב לחול שינוי. איני מקבל את הטענה שאי אפשר להשתלט על תעשיית הסמים במקום. ניתן לאתר באמצעות רחפנים את כל החממות וביום אחד להצית את כולם עד היסוד. יש להתייחס לכל גניבת נשק ותחמושת כסכנת חיים מיידית, שפירושה ירי על מנת להרוג כל מי שגונב נשק או תחמושת. יש לבצע נוהל מעצר חשוד נגד כל מי שחודר לשטח אש או בסיס צה"ל. כל טירון מכיר את הנוהל: "עצור! עצור או שאני יורה! ירי באוויר. ירי לכיוון הרגליים. ירי על מנת להרוג". די יהיה בהרוגים בודדים כדי שהתופעה תיפסק. יש לאשר לצה"ל לנהל מרדף נגד שודדי תחמושת וחודרים לבסיסי צה"ל, ולא לומר שאין לצה"ל סמכות לעצור אזרחים. יש להתייחס אליהם כאל מחבלים לכל דבר. יש לחוקק חוקים שיחייבו עונש מינימום כבד על חדירה לשטח צבאי ובוודאי על ביזת נשק ותחמושת.

לא אחת כתבתי על העשור האבוד של מחדל ביטחון הפנים שהביא לאובדן הריבונות הישראלית בשטחים רבים במדינה שהיו לאקס-טריטוריאליים. תמיד יש חוכמולוגים שכותבים לי שהתופעה הייתה גם לפני שלושים וארבעים שנה. אני שירתתי במילואים עד 2006. בכל שנה התאמנתי בצאלים וכיוון ששירתתי בחטיבה דרומית ורוב התעסוקות המבצעיות שלנו היו בעזה, היה לנו כמעט מדי שנה גם אל"ת (אימון לפני תעסוקה. בשלב מסוים החלו לקרוא לזה אל"ל – אימון לפני לחימה), שגם הוא היה בצאלים. מעולם לא נתקלנו בתופעה ולא שמענו עליה. והיום? כך נכתב בכתבה ב"ידיעות אחרונות": "הסיפור פה הוא על כאוס מוחלט, חוסר משילות ברמה הכי בסיסית. אין דרך אחרת לתאר את מה שקורה בשטחי האש ומרכזי האימונים של צאלים, המשמש כבסיס המרכזי להכנת כוחות המילואים למלחמה… כל מילואימניק שהגיע לצאלים בשנים האחרונות יודע לספר על חבורות של בדואים שטסים בטרקטורונים וחגים סביב מתחמי אימונים. הם מחכים לרגע של חוסר תשומת לב כדי לגנוב אמל"ח או ציוד אישי. או על רוכבי טרקטורונים שמלווים צוותי טנקים הנעים במבנה מבצעי אל היעד במסגרת אימון ומורידים מהם ציוד תוך כדי תנועה. הסיפורים באמת מסמרי שיער. ולא מדובר במעשיות שעוברות מדור לדור בתוך הפלוגות, אלא בעדויות ממקור ראשון".

הממשלה הגדירה את הלחימה בפשיעה במגזר הערבי כיעד לאומי מרכזי. זה לא רק מאבק בפשיעה, אלא מאבק על הריבונות. בתוך המאבק הזה, יש להציב את החזרת הריבונות לשטחי האש בצאלים למקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות.

* שבת ישראלית – פרופ' אלכס לובוצקי, חתן פרס ישראל למתמטיקה, מתנחל סרוג כיפה מאפרת, כיהן בכנסת ה-14 מטעם סיעת הדרך השלישית. הוא ניסח יחד עם עמיתו החילוני ממפלגת העבודה יוסי ביילין (לימים – יו"ר מרצ) אמנה להסדרת היחסים בין דתיים וחילונים בישראל. הנושא הראשון עליו הגיעו להסכמה היה השבת. הרעיון היה: תרבות – כן, מסחר – לא. כאשר פרופ' רות גביזון ז"ל והרב יעקב מדן ניסחו את האמנה המפורסמת ביותר ליחסי חילונים דתיים, גם הם הסכימו ראשונה על השבת, והגיעו בדיוק לאותה תוצאה. באותה תקופה היו עוד מספר ניסיונות, באחד מהם הייתי שותף, להסכמות, וגם בהם הגיעו לאותו פתרון באשר לשבת.

לא במקרה השבת הייתה המוקד להסכמה ולא בכדי זו הייתה רוח ההסכמה על השבת. לא הייתה זו פשרה במשחק סכום אפס, שבו כל רווח של צד אחד הוא הפסד של הצד השני, אלא משחק של win-win. כן, גם החילונים שהיו שותפים להידברויות הללו ראו חשיבות רוחנית, תרבותית וחברתית בכך שהשבת תהיה יום מיוחד בשבוע בפרהסיה הציבורית, יום שבו אנו שובתים ממסחר ומהמרדף אחר הבצע. גם הדתיים ראו לנכון ששבת תהיה יום התרבות הלאומי; לא רק מי שתרבות השבת שלו היא תפילה בבית הכנסת, אלא גם מי שתרבות השבת שלו היא מוזיאונים, קונצרטים וטיולים בטבע. ויש רבים שתרבות השבת שלהם היא גם תפילה וגם מוזיאון.

שר התרבות והספורט המצוין חילי טרופר יזם כבר לפני חודשים אחדים פיילוט, שעם אישור תקציב המדינה הוא הורחב באופן משמעותי, לתכנית שנקראת "שבת ישראלית". זו תכנית שבה נפתחים המוזיאונים ושמורות הטבע בשבת בחינם. וכך מושג לפחות הצד הפוזיטיבי של הרעיון: תרבות – כן. והוא מושג באופן שגם חילונים וגם דתיים נהנים ממנו, כי אם אין גביית תשלום בשבת, גם דתיים מבקרים ביום זה במוזיאונים.

אני מייחל לכך שנתקדם גם לצד השני במשוואה: מסחר – לא.  

* בבתי הספר – ברוב של 73:2 החליט הצט"מ, המורכב מטובי האפידמיולוגים במדינה, להמליץ לממשלה על חיסון הילדים בגיל 5-11. בימים הקרובים יקבל מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' נחמן אש, את ההחלטה המתבקשת.

וכעת השאלה היא איך לנהל את מבצע חיסון הילדים. הדרך הטובה ביותר, היעילה ביותר והמהירה ביותר לחיסון הילדים היא בבתי הספר. כך גם אנחנו וילדינו התחסנו, נגד מחלות שונות ומשונות. אין שום תחליף שמתקרב ליעילות של חיסון בבתי הספר.

באירופה מתחיל גל חמישי של קורונה. זה עלול להגיע גם אלינו. כדי למנוע זאת יש להאיץ את חיסוני הבוסטר לאלה שמתמהמהים ולחסן בדרך היעילה והמהירה ביותר את הילדים. כלומר בבתי הספר.

* הקונספירציה כפרי באושים של הנרקיסיזם – בראיון עם הפסיכולוג ד"ר יאיר כספי במוסף "הארץ", עם צאת ספרו החדש "ספר הכישרונות", הוא מדבר על התרבות הנרקיסיסטית, ומציג את תרבות תאוריות הקונספירציה כזיהום שהתפתח מהנרקיסיזם. "בגלל צורת החשיבה הנרקיסיסטית, אנחנו מתרגלים לחשוב שכולם עושים רק את מה שטוב להם, כולל הרופאים במשרד הבריאות וראש הממשלה שבטח עובדים בשביל פייזר. כולם בטח מקבל מזה משהו, הכל אינטרסים. ואם כך, אפשר להאמין לקונספירציות ולפרנויות הכי גרועות בעולם. הרופא לא נתן אבחנה כי הוא אחראי ואיש מקצוע, אלא כי חברת התרופות משלמת לו".

* לא ראויה להנחות – העובדה שלא נגזר על סיגלית חיימוביץ' מאסר עולם על הרצח הסדיסטי, ללא כל מניע, סתם בשביל הכיף, של הנער אסף שטיירמן, הייתה הזויה. אמנם היא לא זו שרוצצה בסלע את ראשו של אסף, המכה הסופית שהביאה למותו, אך היא זו שיזמה את הרצח, הייתה שותפה מלאה להתעללות בנרצח והיא זו שהגישה את הסלע הקטלני לרעי חורב.

אז אם היא כבר יצאה בזול, ביחס לעבירה, ונגזרו עליה 24 שנות מאסר, מן הראוי היה שתרצה אותן עד תום.

וגם אם זה נכון שהיא הייתה אסירה למופת ולא הייתה לה אף עבירת משמעת בכל שנות המאסר, וגם אם זה נכון שהיא הביעה חרטה אמתית וכנה, וגם אם זה נכון שהיא עברה תהליך שיקום מוצלח והשתקמה – גם אז מי שביצעה פשע כל כך נתעב, לא ראויה להנחות ולשחרור מוקדם.

* מגש הכסף – 80 שנה מלאו לפלמ"ח והמפגש הראשון השנה של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה היה בבית הפלמ"ח בת"א. לבושתי וחרפתי, זו הפעם הראשונה שאני מבקר במקום.

כמובן שבחצי יום כזה, הכולל דיון, אי אפשר היה להקיף את המוזיאון כולו. אולם חווינו את החוויה המרכזית שבו, התצוגה האורקולית המרתקת "מסע פלמ"ח".

התצוגה נפתחת באולם ההנצחה שבו מופיעים שמותיהם של 1,168 חללי הפלמ"ח שנפלו במערכה על הקמת המדינה ועל הקיר מופיעה הכתובת "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". ומשם מתחילה התצוגה כולה, שמתחילה עם הגיוס של קבוצת נערות ונערים לפלמ"ח עם הקמתו ב-1941 ועמם הקהל מתגייס לפלמ"ח והולך את כברת הדרך הארוכה, מההכנות לפלישת צבאו של רומל לארץ, עם הווי הפלמ"ח בהכשרה בקיבוץ, עם המאבק בבריטים – הורדת מעפילים וליל הגשרים וגולת הכותרת, כמובן, מלחמת השחרור. לאחר שחרור אילת במבצע "עובדה", מסתיימת התצוגה באזכרה במלאת שנה לנופלו של אחד מארבעת חללי החבורה שאותה מלווה התצוגה (לוחמת ושלושה לוחמים שנפלו בקרבות תש"ח). שאר חברי המחלקה, אחד מהם יושב קטוע רגל על כיסא גלגלים, מזכירים אותם ואחת הבנות קוראת את מילות "מגש הכסף".

בטרם חווינו את התצוגה, נאמר לנו שיוזמי המוזיאון, מפקדי הפלמ"ח שרובם עוד היו בחיים כאשר הוא נהגה בשנות השמונים, ביקשו לכוון את התצוגה בעיקר לבני נוער בגיל 16-18, לקראת גיוסם לצה"ל. לפיכך, בלכתי במסלול התצוגה, ניסיתי לחוות אותה בעיני נער או נערה לקראת גיוס. ובעיניי, זו תצוגה יפהפיה, מרגשת מאוד ומעבירה היטב, דרך החוויה וההזדהות, את ערך המחויבות והאחריות של הפרט לקיום המדינה והנכונות להקרבה כדי להבטיח את ביטחונה.

יש כמובן לקויות אלו או אחרות בעיניי, חלקן טכניות, אך הן מתגמדות לעומת התמונה הכללית. הסיור מעלה סוגיות רבות מאוד לדיון, ואני מקווה שהכיתות שמבקרות במקום, ממשיכות לעסוק בהן לאחר מכן. אחד הדברים שאהבתי בתצוגה, הוא הצגת הזיקה החזקה של הפלמ"חניקים לגורל היהודים בגולה, בשואה ואחריה, בניגוד למיתוס הניכור. דבר אחד שחרה לי ואף אמרתי אותו בדיון, הוא הכיתוב "כ"ג יורדי הסירה", המתעלם מן העובדה שיחד עם עשרים ושלושת הפלמ"חניקים היה גם קצין בריטי, שנועד לבצע אִתם את משימת החבלה במפעלי הזיקוק בטריפולי, והוא ירד עמם אל המצולות. מן הראוי לתקן את המותג ההיסטורי הזה ל"כ"ד יורדי הסירה".

בדיון שלאחר הסיור, נטען שהתצוגה בעייתית, כי ניתן להבין ממנה שרק הפלמ"ח נלחם בתש"ח ורק הפלמ"ח הקים את המדינה. איני שותף לטענה. אמרתי בדיון, שאין זה מוזיאון מלחמת השחרור. זהו מוזיאון הפלמ"ח, וככזה נכון שיציג את חלקו של הפלמ"ח במלחמה ואת המלחמה – מנקודת ראותם של הפלמ"חניקים. האם במוזיאון השריון בלטרון מלחמות ישראל אינן מוצגות מנקודת המבט של חיל אחד? כיוון שיש מוזיאונים לרוב למחתרות ולארגונים השונים, מן הראוי שמשרד הביטחון יקים גם מוזיאון מלחמת השחרור, שייתן את התמונה המלאה. אך אין זה התפקיד של מוזיאון הפלמ"ח.

אחד המשתתפים בדיון לא שבע נחת מן המסרים של המוזיאון. זה הרי הפלמ"ח, הוא אמר, "צריכים היו להופיע בו ערכי השמאל". לשמחתי, לא אני זה שהשיב, שאלה בדיוק ערכי השמאל הציוני. אלה היו ערכי השמאל הציוני בימי הפלמ"ח, בשנות הארבעים, ואלה היו ערכי השמאל הציוני בשנות ה-80, כאשר עוצב המוזיאון. הערכים נותרו בעיניהם, מי שזז הוא השמאל הישראלי.

בתום המפגש הסתובבתי בתצוגה נוספת במוזיאון, שנקראת "צדקת הדרך", ובה מופיעים שירים של אלתרמן. השירים הם מתקופת הפלמ"ח ותש"ח, מלבד שיר אחד, השיר האחרון שכתב אלתרמן, שממש שמחתי שאוצרי המוזיאון ראו לנכון לצרף אותו.

— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה

אֵיךְ אוּכָל לוֹ.

אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה

וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.

וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ

וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג

וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ

וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,

רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ

וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ

חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה

בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ

לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

          * ביד הלשון

בוא – בראיון של אריה דרעי לגל"צ, כל אימת שהוא נשאל שאלה קצת קשה או מביכה תשובתו נפתחה במילה "בוא".

זו לא המצאה שלו. ה"בוא" הזה שכיח מאוד בסלנג העברי. אני מכיר אותו כבר ארבעים שנה, אך לאחרונה הוא הפך יותר ויותר נפוץ.

כבר זמן רב אני רוצה לכתוב על הביטוי, אך לא מצאתי דרך להסביר אותו. מי שהיטיב להגדיר את הביטוי הוא רוביק רוזנטל.

רוביק הקדיש את אחד מטורי האתר שלו "הזירה הלשונית" למה שהגדיר "אלימות כבושה". בקטגוריה "אלימות כבושה" אין למילים משמעות אלימה, ובטון הנכון יש בהן אפילו נימוס או קריאה לדיאלוג. בסאב-טקסט טמונה אלימות העוברת בין המילים או בין השורות המטפוריות. כדרכו, הציג רוביק לקסיקון של ביטויי אלימות כבושה, שמתחיל ב"אם לא אכפת לך" ומסתיים ב"תהיה בריא".

בין הערכים בלקסיקון מופיע "בוא". וזו ההגדרה של רוביק: מלך האלימות הכבושה. לכאורה, קריאה לדיאלוג והתקרבות, למעשה, פתיחה לתגובה נוזפת או מאיימת על דברים שאמר מי שאמר. "בוא, מה שאמרת הוא הבל ורעות רוח". גם "בּוֹאֶנָה", גִּרְסָה מקוצרת של "בוא הנה", והאוקסימורון הידוע "בואנה, לך מפה" (שאני דווקא מכיר אותו כ"בואנה עוף מפה").

* "חדשות בן עזר"

2 מחשבות על “צרור הערות 14.11.21

  1. הערה אחת יש לי לעניין הדיפלומטים שהזכרת. אתה צודק בגדול בדברים שהזכרת, לגבי מינוי פוליטי או כזה שאינו פוליטי וייצוג המדינה.
    אני לא יודע מה הוחלט בממשלה החדשה לגבי השגרירים בארה"ב ובאו"ם ולגבי השגריר באיטליה, אבל אני כן יודע, וזה פורסם, כי השגרירה בבריטניה התבקשה על ידי הממשלה לסיים את תפקידה כדי לפנות את התפקיד לאדם אחר, והיא סירבה בטענה שיש לה עוד זמן לסיום החוזה. זו בוודאי התנהלות לא בדיוק ראויה לדיפלומט בכיר. בעיני, היה צריך לנהוג כמו במדינות רבות אחרות בעולם, שברגע שנכנסת לתפקידה ממשלה חדשה, כל בעלי התפקידים החשובים שמונו על ידי הממשלה הקודמת מציגים מכתב התפטרות מתפקידם, ועל הממנה להחליט האם לקבל את התפטרותם או לאפשר להם להמשיך בתפקידם.
    ועוד הערה בעניין קשור. אישית, אני עדיין תמה מדוע שגריר אחד נושא בכפל תפקידים שכל אחד מהם חשוב בפני עצמו, בשליחות לאו"ם וכשגריר לארה"ב גם יחד. אמנם לכאורה אין ניגוד עניינים בין התפקידים אבל נראה שכל אחד מהם הוא תפקיד תובעני בפני עצמו ולא ראוי שאדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, ימלא את שני התפקידים הללו יחד, אולי במיוחד כי הם דורשים ישיבה בשתי ערים שונות (השגריר לאו"ם מושבו בניו יורק, והשגריר לארה"ב מושבו בוושינגטון הבירה).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s