פרשת "וישלח" תשס"ט – קבלת שבת באורטל 12.12.08

בפרשת "וישלח" אנו ממשיכים לעקוב אחרי יעקב. ובפרשה זו, חזרתו לארץ כנען לאחר 20 שנה בפדן ארם, אצל דודו לבן. הפרשה מספרת על חזרתו לארץ ופגישתו הדרמטית עם אחיו עשו. בהמשך מסופר הסיפור הקשה על אונס דינה, בת יעקב, בידי שכם בן חמור, ועל הנקמה האכזרית שעשו שמעון ולוי, בני יעקב – הטבח בשכם. לקראת סוף הפרק יולדת רחל את בנימין ומתה, ויעקב קובר אותה בשדמות בית לחם, בדרך אפרתה, שם מצוי קבר רחל עד עצם היום הזה. וגם יצחק אביו מת, זקן ושבע ימים, ויעקב ועשו קוברים אותו בחלקת הקבר המשפחתית, במערת המכפלה בחברון.

סיפורו של יעקב הוא סיפור מרתק. לפני שבועיים, בפרשת "תולדות", פגשנו את יעקב התכמן והרמאי. את יעקב שפיתה את אחיו התאום, אחיו הבכור עשו, בנזיד עדשים וקנה ממנו את הבכורה. את יעקב שגזל במרמה מאחיו, את ברכת אביו יצחק. לכאורה, השיג יעקב את כל מבוקשו, הן את הבכורה והן את הברכה. הוא נמצא על פסגת העולם, עטור בכל עיטור.

והנה, מן הפסגה הזאת, ירד יעקב באחת לשפל שאין כדוגמתו; הוא נאלץ לגלות מן הארץ, גלמוד, נעזב, נרדף בידי אחיו, רדוף בידי מצפונו, חסר כל – "במקלי עברתי את הירדן", כפי שסיפר לעשו בפגישתם המאוחרת. יעקב, שעוד טרם לידתו הוכתר כממשיך השושלת, כפי שהבטיח האלוהים לרבקה אמו: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעיך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר" (בר' כ"ה, כ"ג). רב יעבוד צעיר, כלומר התאום הצעיר יהיה הבן הממשיך.

אולם ליעקב ולאמו אצה הדרך. משחר ילדותו שמע את סיפורה של אמו, אודות הגדולות להם נועד. את ההבטחה הזאת החליט להגשים בכל דרך. כשנאלץ לגלות מן הארץ, חסר כל, למד יעקב את הלקח – בטריקים ושטיקים, בקומבינות ודילים, ניתן אולי להיות פוליטיקאי מצליח או סוחר ממולח, אך אי אפשר להיות מנהיג אומה, בוודאי לא אבי האומה. יעקב למד בדרך הקשה את הלקח, והתחיל הכל מההתחלה.

במשך עשרים שנה בנה את עצמו ואת דמותו מחדש, בעבודה קשה. הוא נאלץ להתמודד עם תכמנותו ורמאותו של לבן, אך עמד בניסיון, ונהג עמו ביושר ובהגינות. הוא הקים משפחה מפוארת. בעשר אצבעותיו יצר משק לתפארת. וכל אותו הזמן שמר על חלומו, להיות ממשיך שושלת אברהם, להמשיך לשאת את הבשורה שלו, לחזור ארצה כנען.

האם עשרים השנים שחלפו מאז השכיחו את זעמו ועלבונו של עשו? יעקב, ששמע שעשו צועד לקראתו בראש מחנה של 400 איש, נערך לאפשרות של מלחמה, וערך את מחנהו לכל אפשרות. וכשנשאר לבדו במעבר יבוק, נאבק עם מלאך האלוהים כל אותו הלילה. וכשעלה השחר בישר לו המלאך: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' ל"ב, כ"ט).

מעמד זה היה מעמד ההכתרה. יעקב קיבל גושפנקא אלוהית למה שהבין בתחושתו הפנימית – הגיעה שעתו. הוא משיל מעליו סוף סוף את דמותו הראשונית, המאוסה, דמות התכמן הגונב את הברכה והסוחר בבכורה. מעתה הוא ישראל, אבי האומה. הוא זכה בכך אחרי שגילה נחישות במאבק עם המלאך. בנחישות הזאת הוא הוכיח שהוא ראוי להיות אבי האומה שכל תולדותיה – מאבק; מאבק על קיומה, מאבק על זהותה, מאבק על ארצה. ורק אחרי שיעקב הוכיח את נחישותו, הוא נמצא ראוי להיות ישראל, להכנס לארץ כנען ולהפכה לארץ ישראל.

אולם בשינוי השם לא די. מצפונו של יעקב עדין אינו שקט. הוא עוד חייב משהו לאחיו עשו. תיאור פגישתם של האחים, לאחר 20 שנה, הוא תיאור מלודרמטי מרגש. "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו, ויפול על צוארו, וישקהו ויבכו" (בר' ל"ג, ד'). מעל כל אות במילה "וישקהו" מופיעה נקודה. חז"ל, שלא חיבבו במיוחד את עשו, בלשון המעטה, טענו שלמעשה לא בנשיקה מדובר אלא בנשיכה, או לפחות בכמיהה לנשיכה. אבל אני מעדיף, במקרה זה, את הפשט. כן, הזמן עשה את שלו, יעקב השתנה והיה לישראל, ועשו השלים עם המציאות. ורק דבר אחד עוד נותר ביניהם – ייסורי המצפון של יעקב על גניבת הברכה. יעקב מתחנן: "אל נא, אם נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני" (שם, שם, י'). ומהי אותה מנחה? "קח נא את ברכתי אשר הובאת לך" (שם, שם, י"א). יעקב מחזיר לעשו את הברכה המגיעה לו בזכות, והכל שב על מקומו בשלום.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s