וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִגְבֹּהַּ

על דליה רביקוביץ'

85 שנים מלאו להולדתה של דליה רביקוביץ', שנפטרה לפני 16 שנים.

דליה רביקוביץ' הייתה משוררת דגולה, סופרת ומתרגמת, כלת פרס ישראל לשירה. לאחר מותה, בגיל 69, ההשערה הייתה שהיא שמה קץ לחייה, כפי שניסתה פעמים אחדות בעבר, כתוצאה ממחלת הדיכאון ממנה סבלה קשות לאורך שנים, אולם נתיחה שלאחר המוות שללה את האפשרות הזאת, ונקבע שהיא מתה כתוצאה מאירוע לבבי.

דליה רביקוביץ' נולדה בת"א ב-1936. בהיותה בת שש, אביה נהרג בתאונת דרכים, והייתה זו טראומה קשה שהשפיעה על כל חייה. לאחר התאונה עברה המשפחה לגבע. דליה לא הסתגלה לחיים הנוקשים של הקיבוץ. היא סבלה סבל קשה וחוותה השפלה, שבאה לידי ביטוי בסיפורים ושירים שכתבה.

כבר בנעוריה התבלטה כמשוררת ייחודית, בעלת שפה מיוחדת, עשירה, השואבת את אוצרותיה מהשכבות השונות של התרבות היהודית ובראש ובראשונה המקרא. אברהם שלונסקי גילה אותה, פרס עליה את חסותו והחל לפרסם את שיריה בשנות החמישים. גם חוקר הספרות והמבקר ברוך קורצווייל, שהיה המורה שלה לספרות, עודד אותה ופילס לה דרכים.

אולם בהמשך הדרך היא השתלבה בחבורה הספרותית של בני דורה – חבורת "לקראת" בהנהגת נתן זך, לצד משוררים כדוד אבידן, עמיחי, גבריאל מוקד, יונה וולך מאיר ויזלטיר. עם זאת, היא תמיד שמרה על קו ייחודי מאוד.

שירתה מבטאת את הדו-קוטביות של חייה וסערות נפשה; לצד שירים המבטאים את הדיכאון והבדידות, היא כתבה שירים מלאי תשוקת חיים. כזהו השיר המקסים "חמדה", אותו ביצעה צילה דגן, הזמרת הנפלאה שנפטרה בטרם עת, בשנות החמישים לחייה, לפני 17 שנים.

השיר נפתח במילה "שם". אין היא מבארת היכן הוא אותו מקום, האם הוא מקום ספציפי, האם הוא מקום ריאלי או איזו נקודת אחיזה בנפש או בדמיון. אולם תיאורו ממשי מאוד, מלא הוד, הדר וקדושה. קדושה, פירושה – ייחוד. בשיר יש ייחוד של מקום ושל זמן. הזמן מפורש – שבת. היום הקדוש. והמקום – נרמז רק במילה שם, כלומר הוא אינו כאן. הוא מחוז חפץ וגעגועים.

שם, מספרת המשוררת, היא ידעה חמדה, שלא הייתה כמוה. החמדה, שם השיר, היא מילה מקראית, שכל ניסיון למצוא לה מקבילות כמו תשוקה, חשק עז, רצון כביר – לא ייטיבו לתאר את ייחודה. גם במילה חמדה אני רואה סוג של קדושה, משהו שמעבר לתשוקה אנושית רגילה. אך שם, היא לא ידעה סתם חמדה. הייתה זו חמדה, שלא הייתה כמוה. כלומר, היא עורגת ומתגעגעת לרגע מסוים, במקום מסוים, שבו היא חוותה חמדה שלא הייתה ולא תהיה כדוגמתה. "והיום הזה היה יום השביעי בשבת".

מהו "יום שביעי בשבת"? הביטוי הזה הוא פרפרזה על התפילה. מידי יום, בסוף תפילת שחרית, נאמר "שיר של יום" – מזמור תהילים שאותו היו הלוויים אומרים בבית המקדש. המשפט המקדים את מזמור תהילים הוא "היום יום ראשון בשבת, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש", וכך בכל יום, עד יום שישי. כאילו, כל יום אינו סתם יום בשבוע, אלא בבית המקדש, כמו בליגת הכדורגל, חיים משבת לשבת, וכל יום מימי המעשה חותר אל השבת. אולם בשבת, אין אומרים "היום יום שביעי בשבת", אלא "היום יום שבת קודש, שבו היו הלוויים אומרים בבית המקדש". רביקוביץ' לקחה דווקא את השבת, שהוא היום השביעי בשבוע, וגם הוא כפוף לאותה קדושה, כקדושת המקדש, כקדושת מזמורי תהילים, הטמונה באותו מקום ובאותה שעה שהיא מקדשת בשיר; קדושת הרגע שבו היא ידעה חמדה, שלא הייתה כמוה.

הרגע הזה היה רגע של התעלות קוסמית. כל הטבע מסביב ידע חמדה שלא הייתה כמוה. בדי אילנות, כלומר הענפים, התעצמו לגבוה, האור מסביב החל שוטף כנהר לנבוע. אותו רגע הוא רגע של מיזוג בין הכותבת ובין הטבע – גלגל העין את גלגל החמה חמד. ו"אז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה".

איזו עוצמה שירית יש בתיאור אותו רגע באותו מקום, איזה תיאור של הטבע, של האור, של המים, של הצומח. האור לא ידע שבוע, ניתך בגלי הנהר ובכל אדוותיו ניצת… שושני נהר צהובות פערו את לוען לבלוע את אדוות הנהר בחופזן… וגבעול העשב השט.

איזה יופי. והלחן של מוני אמריליו היטיב לתרגם את המילים הקסומות למוסיקה. אין הרבה שירי שבת כל כך יפים. אני הייתי מכניס אותו לסידור התפילה.

שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ,

וְהַזְּמַן הַהוּא הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת

וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִגְבֹּהַּ.

וְהָאוֹר הֵחֵל מִסָּבִיב שׁוֹטֵף כְּנָהָר לִנְבֹּעַ,

וְגַלְגַּל הָעַיִן אֶת גַּלְגַּל הַחַמָּה חָמַד.

אָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ.

הִזְהִירוּ רָאשֵׁי הַשִּׂיחִים וְהָאוֹר לֹא יָדַע שָׂבֹעַ,

נִתַּךְ בְּגַלֵּי הַנָּהָר וּבְכָל אַדְווֹתָיו נִצַּת,

אַף רֹאשִׁי הָיָה בְּעֵינָיו כְּתַפּוּחַ זָהָב לִבְלֹעַ.

שׁוֹשַׁנֵּי נָהָר צְהֻבּוֹת פָּעֲרוּ אֶת פִּיהֶן לִבְלֹעַ

אֶת אַדְווֹת הַנָּהָר בְּחָפְזָן וְגִבְעוֹל הָעֵשֶׂב הַשָּׁט,

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת

וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת מִתְעַצְּמִים בִּתְשׁוּקָה לִגְבֹּהַּ

וְאָז יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוה.

* תבור – יהדות ישראלית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s