צרור הערות 7.11.21

* על מה ההתרגשות – כל ממשלה נורמלית, עניינית, שטובת המדינה לנגד עיניה, מעבירה תקציב. זה ממש עניין טריוויאלי. מה מיוחד בכך? מה ההתרגשות?

על כך בדיוק ההתרגשות.

* מדינה מתוקנת – ראשי רשויות מקומיות שנבחרו לראשונה בבחירות 2018, אינם יודעים מה זה לעבוד עם תקציב מדינה, שיאפשר להם סוף סוף לקדם את הרשויות שלהם, לפתח את היישובים שלהם ולא רק לתחזק את הקיים. פתאום הם ילמדו שיש דבר כזה מדינה מתוקנת.

* התקציב והאופוזיציה – תקציב המדינה הוא תכנית העבודה של הממשלה. אישור התקציב הוא אישור תכנית העבודה של הממשלה. דחיית התקציב היא דחיית תכנית העבודה של הממשלה. אם התקציב אינו עובר, הממשלה אינה יכולה לפעול ולתפקד. לכן, הצבעה על התקציב היא הצבעה על אמון הכנסת בממשלה.

האופוזיציה, כל אופוזיציה לכל ממשלה, מצביעה נגד התקציב. רצוי היה שבקריאה השניה ההצבעה של האופוזיציה תהיה עניינית, כלומר בעד סעיפים שהיא תומכת בהם. אבל זה לא קורה, לא היום ולא בעבר. מכל מקום, תפקידה של האופוזיציה הוא להתנגד לתקציב, כיוון שאם היא תומכת בו, היא כאילו טוענת שאין היא אלטרנטיבה לשלטון. כיוון שאף תקציב אינו מושלם, תמיד תהיה לכל אופוזיציה ביקורת על התקציב; על מה שיש בו ועל מה שאין בו. הטחת הביקורת הזאת היא שירות חשוב של האופוזיציה לציבור ותרומה לדמוקרטיה.

מה ההבדל בין ההתנגדות של האופוזיציה הביביסטית להתנגדות של אופוזיציה נורמטיבית? ההסתה ("תקציב עם דם על הידיים") והשקרים ("כספים למחבלים"). ובעוד הח"כים שמדקלמים את השקרים הללו יודעים שהם משקרים, ציבור המאמינים של פולחן האישיות מתייחסים לשקרים כאל עובדות ומאמינים בהם באמת.

* בית ספר לדמגוגיה – ח"כ שחאדה, יו"ר בל"ד, תקף את התקציב כתקציב מפלה: "זה תקציב של כ-600 מיליארד שקלים, כאשר אחוז אחד ממנו, אולי – ובתנאים מסוימים, יועבר לחברה הערבית".

דבריו הם בית ספר לדמגוגיה. נכון, 1% מהתקציב הולכים באופן ייעודי לקידום המגזר הערבי, וזה סכום גדול. אבל מה הם 99% האחרים? בריאות, חינוך, רווחה, שיכון, ביטחון פנים, דתות, משפטים וכו' – כל אלה משרתים ומקדמים רק את הרוב היהודי ולא את המיעוט הערבי? והדבר נכון גם בביטחון. הגנת המדינה היא על כל האזרחים, גם הערבים. ראינו הן במלחמת לבנון השניה והן ב"שומר החומות" שהרקטות שנורות עלינו אינן מבחינות בין יהודים לערבים.

* עוד תאוריה הזויה – לעתים אני קורא דברים ומשתומם, ותמה האם הכותב באמת מאמין למה שהוא כותב, או שהשנאה והפוזיציה דוחפות אותו לכתוב תאוריות הזויות, מתוך ידיעה שהן הזויות? אני לא יודע איזו משתי האפשרויות גרועה יותר.

הנה, למשל, רשומה ארוכה, מפורטת, מנומקת, רהוטה, שקראתי השבוע, המסבירה שהמס על הכלים החד-פעמיים נועדה למטרה אחת בלבד – לפגוע כלכלית במשפחות החרדיות. כלומר, לא שזו תוצאה נלווית של הצעד, לא שהממשלה ערלת הלב הזאת התעלמה מהמצוקה הזאת ודבקה בהצעה למרות הפגיעה בחרדים, אלא שמדובר בזדון, במזימה, בתכנית שנבנתה מראש. על פי אותה תאוריה, אין שום משמעות סביבתית להפסקת השימוש בכלים חד-פעמיים, זה רק תירוץ שנועד לפגוע בחרדים, מושאי השנאה של שר האוצר ושל הממשלה. אגב, הכותב נעדר מינימום של מודעות עצמית כאשר הוא מדבר על… שנאה.

ואני רוצה לשאול – כבר שנים רבות, לבטח למעלה מעשור, כל הגורמים הסביבתיים, בארץ ובעולם, מטיפים לצמצום עד הפסקה של השימוש בכלים חד-פעמיים. ויותר ויותר גורמים וארגונים חדלו להשתמש בהם. אני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. באורטל למשל, במערכת החינוך, עוד כשהילדים שלי היו במערכת, הופסק השימוש בכלים חד-פעמיים. לאחר מכן גם במשרדי הקיבוץ, באירועי התרבות, במועדון. לא תמיד אנו עומדים בכך. הקורונה בהחלט החזירה קצת את השימוש בחד-פעמי. אבל יש מאמץ רב לעמוד בכך והשימוש בחד-פעמי ירד פלאים. גם המועצה האזורית גולן הפסיקה את השימוש בכלים חד-פעמיים לפני כשלוש שנים. כך גם במקום העבודה שלי – מכון שמיר למחקר. אני בטוח שכל אחד מהקוראים יוכל להעיד על כך ממעגלים שונים שהוא שייך אליהם. האם כל זה נעשה, כדי ליצור תירוץ לממשלה עתידית כדי שתוכל לפגוע בחרדים?

לעתים אני באמת מנסה להבין את נפשם המסוכסכת של האנשים הרדופים שרואים מזימה בכל דבר סביבם.

לגופו של עניין, אני תומך במס על הכלים החד-פעמיים, שיסייע למניעת זיהום ולצמצום משמעותי בשימוש הסיטונאי בחומרים הבלתי מתכלים הללו. ולגבי המגזרים שבשל העדר מודעות סביבתית השימוש בכלים חד-פעמיים נפוץ בקרבם – מן הראוי לפעול בתוכם בדרכי חינוך והסברה להגברת המודעות. אבל נוח יותר להסית אותם בטענה שממשלת השמד האנטי-יהודית רודפת אותם, ושהשלב הבא יהיה איסור על ברית מילה.

* החברתית – ניסיתי לדמיין את דוד לוי עולב בעובדת הכנסת, משתלח בה ומביא אותה לידי דמעות. גם בדמיון הכי פרוע שלי, איני יכול לדמיין זאת.

זה ההבדל בין מנהיג חברתי ל"חברתית".

* בשרות טייקוני הרשתות – בנאומו בישיבת סיעת ישראל ביתנו, הגדיר שר האוצר ליברמן את היעדים המרכזיים של הממשלה. אחד מהם, כמדומני אפילו הראשון שבהם, היה מאבק ביוקר המחיה ופעולה למען הורדת המחירים.

אין דבר המנוגד ליעד הזה יותר מאשר היוזמה האנטי-צרכנית של שרת הכלכלה אורנה ברביבאי לבטל את חובת סימון מחירי המוצרים על המדפים. זהו צעד אנטי-חברתי, כניעה לאינטרסים של טייקוני רשתות השיווק, שבנושא הזה הוא מנוגד לאינטרס הציבורי.

נדירים המקרים שבהם אני מסכים עם נחמיה שטרסלר, אך הוא פרסם מאמר מצוין שבו תיאר את תרומת סימון המחירים לירידת מחירים או לבלימת עלייתם, מאז נחקק החוק. שטרסלר סיפר שכאשר בנט היה שר הכלכלה, הוא עמד איתן מול הלחצים של רשתות השיווק ודחה את דרישתם לבטל את החוק. אני מקווה מאוד שבנט ידבק בדרכו ושהממשלה תיירט את ההצעה, ושהיא כלל לא תגיע כהצעת חוק לכנסת. אחד הבסיסים של ממלכתיות הוא העדפת האינטרס הציבורי על אינטרס פרטי של בעלי כוח.

* וולגריות – לא אהבתי את צילום הסלפי הקבוצתי של הקואליציה, לאחר ההצבעה על התקציב. זה ילדותי, וולגרי, לא מכובד ולא מכבד את הכנסת. זה אורן חזניזציה של הפוליטיקה הישראלית.

* נכס לאומי או שטיבל חרדי – ושוב חילול קדושת הכותל המערבי – פורעים חרדים מנסים באלימות למנוע מיהודיות להתפלל את תפילת ראש חודש כסלו בשריד בית מקדשנו.

שיתוף הפעולה המוצלח והיפה ביותר שהיה בין נתניהו לבנט, היה פשרת מתווה הכותל, שקבלתו הייתה ההישג הציוני הגדול של ממשלות נתניהו. להישג הזה הובילו בעיקר ארבעה אישים – ראש הממשלה נתניהו, שר התפוצות בנט, יו"ר הסוכנות היהודית שרנסקי ומזכיר הממשלה מנדלבליט. לאחר מכן נתניהו נכנע ללחץ אנטי ציוני של העסקנים החרדים ולא קיים את ההחלטה. אולם ההחלטה שרירה וקיימת ועל הממשלה הנוכחית לבצע אותה. על בנט להוביל את ההחלטה ואני מצפה מנתניהו כראש האופוזיציה לגלות אחריות לאומית ולתמוך בה (ולא לשתף ציוצים של העסקן החרדי דרעי שקורא לחלל את הקודש ולמנוע את התפילה בו). הנשיא הרצוג התערב והביא לפשרה שהח"כים משני הצדדים לא יבואו בראש חודש כסלו לכותל. מן הראוי שייכנס לעובי הקורה ויוביל את המהלך הציוני של מימוש פשרת מתווה הכותל.

בחוק הלאום, אחד מחוקי היסוד החשובים ביותר שקיבלה הכנסת, נאמר שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. היא לא מדינת מגזר של הזרם החרדי. על ישראל, כמדינה ציונית, לשחרר מחדש את הכותל כדי להבטיח שיהיה נכס לאומי ולא שטיבל חרדי.

אני מצרף מאמר שכתבתי בנדון לפני שנים אחדות:

* נשים אורתודוכסיות ברבנות – שר הדתות המצוין מתן כהנא מוביל רפורמות משמעותיות לחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל. כאשר אנחנו שומעים את עסקני החרדים דרעי, גפני ושות' ותועמלנים ריקים כמו קרעי מייללים וצווחים על "ממשלה אנטי-יהודית", זה סימן טוב. סימן של הליכה בדרך הנכונה, של שחרור היהדות מהשליטה המגזרית החרדית.

אחת הרפורמות החשובות שמוביל השר היא הכרה ברבניות אורתודוכסיות. אין הכוונה לרבות מן הזרם המסורתי (קונסרבטיבי) או המתקדם (רפורמי) אלא בנשים אורתודוכסיות לעילא ולעילא. אין המדובר ברבנית במובן של אשתו של הרב, אלא בתלמידות חכמים, גדולות בתורה, מורות הלכה, ומנהיגות רוחניות, שיש להן כל הכישורים וכל הידע הנדרש להיות רב בישראל, זולת הפגם הגנטי הנורא שהן נשים, ר"ל. כיוון שמדובר בנשים אורתודוכסיות, שמקבלות על עצמן את השולחן ערוך כמות שהוא, הן מקבלות על עצמן את האפליה המגדרית המובנית בהלכה עצמה, כמו שהאישה אינה נספרת למניין ואינה יכולה להוביל את רוב התפילות. אבל אין שום איסור בהלכה לכך שאישה תכהן כרב. זו סתם שמרנות. ואת מה שההלכה אינה אוסרת, הן אינן מוכנות להמשיך ולקבל בהכנעה.

המהפכה הפמיניסטית בציבור הדתי-לאומי בעשרות השנים האחרונות, כמו גם בנאו-אורתודוכסיה ביהדות ארה"ב, היא אדירה, מהירה יותר מקצב המהפכה הפמיניסטית בחילוניות המערבית והישראלית. רק לפני כארבעים שנה היה צריך להילחם ולגשת לבג"ץ כדי שאישה תוכל להיות חברה במועצה דתית. רק לפני כארבעים שנה היו מי שנלחמו בתופעה החדשה של נשים הלומדות גמרא. היום הציבור הדתי לאומי ברובו הגדול אוהד מאוד את המגמה ושותף לה. כבר יש נשים אורתודוכסיות שמכהנות למעשה כרב לכל דבר, אם כי עדין בהגדרות מכובסות כמו "ראש קהילה" באפרת או "המנהיגה הרוחנית" של אוניברסיטת בר-אילן. אך הכיוון ברור ואת המהלך הזה אי אפשר להפסיק. הקולות השמרניים המתנגדים לכך, גם בקרב חלק מן החרד"לים, מייצגים מלחמת מאסף, שלכל היותר תעכב את המגמה, בדומה לרבנים היוצאים עדין נגד שירות בנות דתיות לצה"ל, מה שאינו עוצר את המספר ההולך וגדל של בנות דתיות המתנדבות לשירות בצה"ל, כולל שירות קרבי, ודווקא מבין הרציניות ביותר גם במובן הדתי. המגמה עצמה – בלתי הפיכה.

הרפורמה שמוביל השר כהנא היא הסמכת נשים לרבניות במסגרת משרד הדתות, עם בחינות זהות לבחינות לרבנים ברבנות הראשית, ואת ההסמכה נותנים רבנים אורתודוכסיים מוכרים ומוערכים בציונות הדתית. עם זאת, כיוון שהרבנות הראשית אינה מכירה בהן, הן לא תוכלנה לכהן בתפקידים כמו רב עיר, שהם מטעם הרבנות. העמותה המייצגת את הרבניות, עתים, אינה מסתפקת בכך ועתרה בעניין לבג"ץ. חבל, איני חושב שבג"ץ צריך להתערב בסוגיות דתיות וחברתיות. יש לברך על כל התקדמות, ולא לצפות למהפכה טוטלית מיידית שבאה מלמעלה באמצעות בג"ץ. תהליך חברתי פנימי, מלמטה למעלה, הרבה יותר נכון, אמתי ואפקטיבי. אלמלא המהלכים החברתיים שקרו בעשרות השנים האחרונות, לא היינו מגיעים למצב שמאפשר היום לשר הדתות לקדם פריצת דרך כזו.

המהפכה החשובה ביותר, בעיניי, שהשר כהנא מקדם, היא מהלך גדול לשינוי פני הרבנות הראשית, הנשלטת בידי החרדים והחזרתה לידיים ציוניות, של רבנים דתיים לאומיים. למה בעיניי המהלך הזה חשוב יותר מהרפורמות האחרות? כי המכשול הגדול ביותר היום אינו נעוץ בחוקים או במדיניות ממשלתית, אלא בהרכב החרדי של הרבנות, שהיא היום המכשול הגדול ביותר בפני הגיור, בפני הרפורמה בכשרות ועוד. יש לציין, שמי שהיה שותף להשתלטות החרדית על הרבנות היו הפוליטיקאים של השמאל הישראלי, ששיתפו פעולה עם החרדים נגד הציונות הדתית, בשל המחלוקת האידיאולוגית בנושא ההתנחלות. לאחר מכן, הליכוד הצטרף למגמה בשל הברית העסקנית בין נתניהו לחרדים. יש לקוות שבממשלה הראשונה בתולדות המדינה, שעומד בראשה מנהיג דתי-לאומי, עם שר דתות דתי-לאומי נמרץ ומהפכן, יתחולל השינוי המבורך.

אני מייחל ליום שבו הרבנות הראשית של ישראל תכלול בתוכה רבנים משלושת הזרמים הגדולים ביהדות, אך אני יודע שהיום הדור אינו כשר לכך ויש צורך בשנים רבות של הכשרת הלבבות. אבל עצם שחרור הרבנות מדי החרדים והחזרתה לציונות, היא מהלך היסטורי, גדול וחשוב מאוד.

אני ממליץ על כתבה בנושא הרבניות האורתודוכסיות של חן ארצי סרור, במוסף השבת של "ידיעות אחרונות". את הרבנית דבורה עברון, המנהיגה הרוחנית של אוניברסיטת בר-אילן, שהתראיינה לכתבה ותמונתה מופיעה בה, אני מכיר מן הימים שניהלתי את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית פלורליסטית בגליל. במסגרת המרכז פעל בית המדרש "ניגון נשים". דבורה עברון ליוותה אותו מטעם המדרשה באורנים. בינתיים היא הוכשרה לרבנות והוסמכה בידי גדולי הרבנים וביניהם הרב קנוהל ז"ל והרב מלמד מישיבת הר ברכה. בראיון קודם לחן ארצי סרור, לספרה "הדתיות החדשות", לאחר הסמכתה לרבנות, שאלה אותה המראיינת למה היא נכנסה לתהליך כל כך ארוך וקשה, אם ממילא אין הכרה בידע שלה. תשובתה הייתה נפלאה: "אני רוצה להיות חלק מתהליכים שיישארו לאורך שנים, ברור לי שאת חלקם אפילו לא אראה בימי חיי, אני חוליה בשרשרת הדורות ולכן השאלה 'מה יהיה בסוף' לא רלוונטית עבורי כי מדובר בתהליך שנמדד בשעון של הנצח".

* הכשל של המשלחת הישראלית – שעה שכל מנהיגי העולם התכנסו לדיון בעתיד כדור הארץ ועתיד האנושות, הם כשלו במבחן האנושיות הבסיסי ביותר – הנגישות, המאפשרת לכל אדם ובעיקר לחלש, לנכה ולחולה, להיות חלק מן ההוויה החברתית והציבורית.

לעתים קל לנו להרחיק עדותנו לגלובלי ולעתידי. קל הרבה יותר מאשר תשומת הלב לחלש שבתוכנו. כמו אלה שמדברים גבוהה גבוהה על שלום עולמי ועל צדק לפלשתינאים בלה בלה בלה אך אינם רואים את השכן שלהם.

ההתנצלות של ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון בפני השרה קארין אלהרר הייתה מחווה יפה ומרגשת. אך אני חייב להודות שהיה לא מעט צדק גם בטענתו של אחד הדוברים הבריטיים, שהאשים את ישראל בכך שלא יידעה את המארגנים בצרכיה של אלהרר. נכון, המארגנים היו צריכים מלכתחילה לחשוב על צורכי הנגישות. אבל אלהרר היא חלק מן המשלחת הישראלית, ומן הראוי היה שהמשלחת הישראלית תעשה את המוטל עליה כדי להבטיח את צרכי הנגישות של קארין אלהרר. המשלחת לא נהגה כך, ובכך היא כשלה. המחווה של ראש הממשלה, שלקח את אלהרר אתו לפגישה עם ג'ונסון הייתה נאה. אך כפי שג'ונסון, המארח, ראה לנכון להתנצל בפני אלהרר (למרות שברור שהוא אישית אינו אשם בפשלה), כך ראוי היה שגם בנט, ראש המשלחת הישראלית, יתנצל בפניה.

* נתניהו ראוי לשבח – כאשר נתניהו ראוי לשבח, אני תמיד שמח לשבח אותו.

הוא ראוי לברכה על החלטתו המוצדקת, בהיותו ראש הממשלה, על הקמת עיר בדואית בנגב, שאושררה השבוע בידי הממשלה הנוכחית. אני שמח שהממשלה אינה ממשלת "שינוי לשם שינוי", אלא היא עניינית ומממשת את הדברים הטובים של הממשלה הקודמת (כך היה גם בפגישתו של בנט עם ראש ממשלת הודו, בה הוא שיבח את פריצת הדרך של קודמו ביחסים בין ישראל להודו).

הקמת העיר הבדואית היא הפתרון הראוי לבעיית "הפזורה הבדואית" – ההתפשטות הבלתי חוקית של הבדואים על כל שטחי הנגב, בשנות אובדן הריבונות הישראלית.

* י"א הנקודות – פעמים אחדות שיבחתי בשבועות האחרונים את הממשלה על התכנית הנרקמת להקמת עשרה יישובים יהודיים חדשים בנגב.

מסתבר שטעיתי. לא מדובר בעשרה יישובים אלא ב-11 יישובים.

ויש בכך מן הסמליות – חזרה אל י"א הנקודות, 11 יישובי חומה ומגדל שהוקמו במוצאי יום הכיפורים תש"ז, ושבזכותן נכלל הנגב בשטח מדינת ישראל.

בשנים האחרונות התערערה הריבונות הישראלית בנגב. מפעל ההתיישבות הציונית החדש בנגב הוא אחת התשובות המרכזיות לבעיה. ההתיישבות היא כלי מרכזי במימוש הריבונות.

למרבה הצער, מרב מיכאלי, יו"ר מפלגת העבודה, הביעה התנגדות למהלך. אם מפלגת העבודה מתנגדת להתיישבות בנגב, אפשר לחתום על תעודת הפטירה של תנועת העבודה.

* שמענו אותה – זה לא נכון שמרב מיכאלי מתנגדת להתיישבות בנגב.

היא מתנגדת רק להתיישבות יהודית בנגב.

התשובה של איילת שקד הייתה קולעת: "שמעתי אותך".

מזל שבן גוריון לא שמע אותה.

* סדר עדיפויות – אני מעדיף ממשלה שמרב מיכאלי שותפה בה שמיישבת את הנגב על ממשלה שמרב מיכאלי לא שותפה בה שאיבדה את הריבונות הישראלית על הנגב.

* הציונות המעשית והבניה בירושלים – נדב שרגאי מדווח ב"ישראל היום" על מחלוקת גדולה ומרה בין ישראל לארה"ב, שמתנהלת בינתיים מאחורי הקלעים, בסוגיית הבניה בירושלים. ממשלת ישראל דוחפת תנופת בניה אדירה בירושלים, כולל 9,000 יח"ד בעטרות שבצפון מזרח ירושלים. "היא מקדמת מאוד את התכנית שבנימין ונתניהו וקודמיו הקפיאו בכל שנות שלטונם", מסביר שרגאי, ומדווח ש"מאחורי המהלך עומדים שר השיכון זאב אלקין, שרת הפנים איילת שקד ושר המשפטים גדעון סער", ושראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד אף הם בתמונה. שרגאי מתאר את הבניה המתנהלת בפועל בגבעת המטוס, שבה ייבנו בשני שלבים 2,600 יח"ד. "גם פה", מסביר שרגאי, "נתניהו עיכב שנים רבות ונכנע ללחץ הבינלאומי". התכנית החשובה ביותר שהממשלה מקדמת, שעליה מתנהל מאבק מראשית שנות ה-90, היא תכנית הבניה הגדולה באי-1 שנועדה ליצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה אדומים ולמנוע ניתוק של מעלה אדומים.

האם הפעם תעמוד הממשלה על שלה, או תיכנע, כמו קודמותיה, ללחץ אמריקאי? ימים יגידו. שרגאי מספר, שארה"ב קשרה בין המחלוקת על הבניה למחלוקת על הקונסוליה בירושלים. כידוע, ממשלת ישראל מסרבת בתוקף ובצדק רב לאפשר פתיחת קונסוליה בירושלים המיועדת לפלשתינאים. כותב שרגאי: "העמדה הישראלית נגד פתיחת קונסוליה לפלשתינאים בירושלים הביאה את האמריקאים ספק לרמוז, ספק לומר במפורש, שאם אין קונסוליה גם בניה לא תהיה, לא רק בעטרות, אלא גם בגבעת המטוס". אסור לישראל להסכים לפתיחת הקונסוליה, ואני לא מאמין שהסכמה ישראלית לפתיחתה תביא לתמיכה אמריקאית במפעל הבניה הגדול. אולם תיאורטית אני מסכים עם שרגאי, שאם תמורת הסכמה של ישראל לפתיחת הקונסוליה ארה"ב תתמוך ארה"ב במפעלי הבניה – הבניה קודמת. זאת הציונות המעשית. או בלשונו של שרגאי: "עם כל הכבוד לסמלים – הבניה והעובדות בשטחי חשובות יותר, וכדאי שנדע לבחור לעצמנו את המלחמות הנכונות והיותר משמעותיות".

* עובד אלילים – שלמה קרעי החצוף מכנה את הממשלה "אנטי ציונית ואנטי יהודית". מיהו הקרעי הזה שחושב שממנו נלמד ציונות ויהדות מהי? האם מאדם שמכפיף כל אינטרס לאומי וציוני לאינטרס פרטי של מושחת אחד נלמד מהי ציונות? האם מעובד אלילים בפולחן אישיות פגאני נלמד מהי יהדות?

פולחן האישיות הוא עבודה זרה. אין דבר נתעב ביהדות יותר מעבודה זרה. עבודה זרה היא אחת משלוש העבירות היחידות שעליהן נאמר "ייהרג ובל יעבור". אז עובד האלילים הזה ילמד אותנו מהי יהדות?

* עושר לשוני – כתב לי ביביסט מצוי: "מי שנגד ביבי הוא אדם רע ורשע שאלוהים יעניש אותו בגופו, שיהיה נכה ויסבול".

אז קודם כל, תודה על האיחולים והברכות. יפה שאתה חושב עליי.

 אהבתי במיוחד את העושר הלשוני. פעם אחת הוא כתב "ביבי", פעם אחרת הוא כינה אותו "אלוהים".

יפה.

* בנות הגנון – שיח סוער ופרוע בין ח"כים ב"פגוש את העיתונות", וכשרשות הדיבור ניתנה לח"כ יוליה מלינובסקי מ"ישראל ביתנו" היא פנתה לרינה מצליח: "את רואה באיזה גנון אני נמצאת? אני יושבת ראש ועדה וצריכה כל הזמן לנהל גברים כאלה".

באמת?! מירי רגב… מאי גולן… גלית דיסטל אטבריאן… הן גברים?

* ברלה צא – הגיעה השעה שמנסור עבאס יפסיק להשתבלל, ויגלה את האמת וכל האמת, לפרטי הפרטים, על החיזור אחריו של נתניהו, על ההבטחות של נתניהו, על התחייבויותיו לבטל את חוק קמיניץ, למשל. עבאס מתנהג כמי שרוצה בכל דרך לא לשרוף את הגשרים עם נתניהו, וכך הוא מבליג על ההסתה והשקרים של נתניהו על הממשלה בתירוץ שהיא כוללת את יציר כפיו. אז קודם כל, אין לו מה לדאוג. אם תהיה לנתניהו אפשרות כזו, הוא לא יהסס לרגע להקים ממשלה עם רע"ם. ובכלל, כאיש ציבור על עבאס לגלות אחריות ולחשוף בפני הציבור את האמת.

* מנהיג המתפרעים – מפגיני ימין רדיקלי מתפרעים בכניסה לירושלים, חוסמים אותה, מיידים אבנים וחפצים בשוטרים. ומי מפגין אתם? כמובן, בן גביר.

* אווירת סוף קורס – האמירה של ד"ר שרון אלרעי פרייס, שאני מכבד ומעריך אותה מאוד, שכל הורה יחליט אם לחסן את ילדיו, היא אמירה חסרת משמעות ובעיקר נטולת מנהיגות.

היא חסרת משמעות, כיוון שאיש לא חשב לאכוף התחסנות כפי שעד כה לא הייתה התחסנות בכפיה. לא צריך את אלרעי פרייס כדי לומר את המובן מאליו. היא נטולת מנהיגות, כי אין בה קריאה להורים לחסן את הילדים, אין בה המלצה לחסן את הילדים. במקום שבו אין נקיטת עמדה – אין מנהיגות.

כך בדיוק היה כשניתן האישור לחיסון ילדים בגיל 12-16. גם אז היה זה בדעיכתו של הגל השלישי, והמסר היה שאפשר לחסן את הילדים, אבל בלי המלצה ובלי קריאה, ובלי מבצע ממלכתי של חיסון רבתי בבתי הספר, בשבועות שלפני היציאה לחופשת הקיץ. ואז בא הגל הרביעי ומיד כולם נזכרו והזדרזו לעודד התחסנות, לקרוא להורים לחסן את ילדיהם, ולהסביר עד כמה הדבר חשוב.

האם אנו חוזרים לאווירת סוף קורס? לא למדנו לקח מהאופוריה של דעיכת הגל הראשון והשלישי?

* כת – מה האחוז מבין המאמינים שכדור הארץ שטוח שהתחסנו נגד קורונה?

* תעשיה שהורגת מיליונים – פעיל בכת עוכרי המדע, מכחישי הקורונה וסרבני החיסונים, שמתעלק עליי לאחרונה, הסביר לי מהו מדע הרפואה: "מדע רפואה. תעשיה שהורגת מיליונים כל שנה. משחדת מדענים. קונה מחקרים ודנה למוות כל מי שלא משתלם לה כלכלית". אהה. ולמה אני כותב בעד החיסונים? "אתה משולם ולכן מדקלם כותרות ששילמו לך לדקלם". הוא צודק. את הבריכה הפרטית בחצר ביתי ואת הקומה השלישית בחווילה שלי מימנה ד"ר אלרעי פרייס מנגלה באמצעות השלמונים שאני מקבל על כל רשומה המפיצה את הבדותה כאילו יש קורונה.

* קונספירציית-על פנטסטית – אדם רז פרסם ב"הארץ" קונספירציה פנטסטית, שמרוב שהיא מטורללת כנראה יהיו לא מעטים שיקנו אותה, על פיה כל פועלו של נתניהו נגד הגרעין האיראני, הוא תכנית גאונית שנועדה להביא להתגרענותה של איראן. המלחמה שלו נגד הסכם הגרעין, למשל, נועדה לסכל הסכם שיאט את התגרענות איראן ואת הפיקוח הבינלאומי על תכנית הגרעין האיראנית ועובדה שיציאת ארה"ב מן ההסכם, בדחיפתו של נתניהו, הביאה להאצת תהליך ההתגרענות. אגב, כמו כל קונספירציה, גם זו כוללת בתוכה עובדות, שאותן היא מפרשת כהוכחה לאמתותה. ולמה נתניהו רוצה שאיראן תהיה גרעינית? כי המטרה שלו היא לסיים את מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. אם איראן תהיה מדינה גרעינית גלויה, או אז ישראל תכריז על עצמה כמעצמה גרעינית, עם יכולת למכה שניה, והרי בדיוק לשם כך הוביל נתניהו לרכש צוללות רבות כל כך. ולמה נתניהו רוצה כל כך להפסיק את מדיניות העמימות? כי הוא מאמין במרוץ חימוש גרעיני במזה"ת ובעולם, שינציח את הסכסוך. ולמה הוא רוצה להנציח את הסכסוך? אדם רז הסביר שמפאת קוצר היריעה הוא לא יכול להיכנס לכך במאמר הזה.

אני משער שרבים מקוראי המאמר יסבירו זאת כך – הנה עוד רל"ב (רק לא ביבי) ששנאתו לביבי גורמת להפיל עליו או לתפור לו כל תיק אפשרי. את מי שחושב כך אפנה למאמרים דומים של רז על בן-גוריון, דיין ופרס, שבהם הוא האשים אותם בדיוק באותה האשמה. למשל, התנגדותו של פרס להפצצת הכור הגרעיני של עיראק, נבעה מאותה מגמה בדיוק.

אחרים אולי יחשבו שמדובר בעוד היסטוריון חדש פוסט ציוני או אנטי ציוני שמאשים את ישראל בכל עוולות האנושות. גם זה לא נכון. אדם רז הוא ציוני, מעריץ של הרצל ושל יגאל אלון, תומך בתכנית אלון ומתעב את הסכם אוסלו.

אז מה עומד מאחורי התאוריה?

אדם רז הוא היום ההיסטוריון הבולט בקבוצה, אני רואה בה כת, שנקראת או לפחות נקראה בעבר "חוג אורנים". קבוצה הפועלת מאז שנות השישים, ומנהיג אותה (או בעיניי הגורו שלה) פרופ' יגאל וגנר, שהוא היום בעשור העשירי לחייו ומכשיר את אדם רז ליורשו האינטלקטואלי. חוג אורנים מאמין במגה-קונספירציה עולמית, של פוליטיקת עומק שמתחת לפוליטיקה הגלויה, החוצה מדינות ומפלגות, והיא למעשה מאבק איתנים כלכלי בין ההון היצרני להון הפיננסי. ההון הפיננסי נבנה ממלחמות ולכן הוא מעוניין במלחמות נצח. הדרך לכך היא מרוץ חימוש גרעיני. זו האג'נדה האמתית של המנהיגים, שמסווים אותה באידיאולוגיות שונות. בחלוקה ההזויה למחנות, היטלר וצ'רצ'יל הם חלק מאותו מחנה, ושותפים למעשה למזימה של מלחמת העולם השניה. גם דה-גול, למשל, הוא חלק מאותו מחנה. המחנות הללו מחלקים גם את התנועה הציונית ואת מדינת ישראל. כל מנהיגי הציונות וישראל מתויגים לפי המחנות, לטובים ולרעים. אבי המחנה הטוב הוא הרצל. אבי המחנה הרע הוא רוטשילד. המחנה הרע, של השותפים של מחנה היטלר-צ'רצ'יל כולל את בן-גוריון, ז'בוטינסקי, משה דיין, שמעון פרס וגם את נתניהו. המחנה הטוב כולל את חיים ויצמן, שרת, פנחס לבון, אשכול, גולדה, גלילי, יגאל אלון, רבין ואולמרט (שלא בכדי הפציץ את הכור הגרעיני בסוריה). נאצר וסאדאת, אגב, שייכים למחנה הטובים. ערפאת, לעומתם, הוא מהמחנה של ב"ג ונתניהו. הסכם אוסלו נכפה על רבין הטוב בידי פרס הרע ששלט במנגנוני הכוח במפלגה, במטרה להכניס לכאן את ערפאת למען המשך מלחמת הנצח; אותו יעד שלמענו הוא הקים את הכור בדימונה. רבין עשה הכל כדי למנוע את ההסכם ולאחר מכן למסמס אותו ולכן הוא נרצח. המהדרין רומזים שלא בכדי פרס הוא שירש את רבין, כפי שג'ונסון הרע ירש, לא במקרה, את קנדי הטוב. נתניהו, לפי התאוריה, הוא הממשיך של פרס, האיש הרע מדימונה ואוסלו.

החסר משוגעים אנוכי?

* מה פתאום חקירה עכשיו – פעמים רבות הבעתי את דעתי הבלתי פופולרית נגד תרבות עריפת הראשים, שהיא אחת הסיבות להתנגדותי לתרבות ועדות החקירה המשפטיות. התרבות הזאת מתמקדת באירוע בודד ובוחנת את ההתנהלות של אדם בו במנותק מהתנהלותו הכוללת. אולי מדובר בכשל נקודתי או שיקול דעת מוטעה חד פעמי, של מפקד / מנהל מצוין, עילוי, שבשל אותה שגיאה ובהתעלם ממכלול פועלו, נפסיד אותו? אולי דווקא הוא יידע להפיק את הלקח הנכון, בצורה הטובה ביותר, מהכשל ולהביא לתיקון? אולי במקומו יבוא מישהו פחות טוב, פחות מנוסה? המדיניות הזאת מעודדת ראש קטן, כסת"ח, פאסיביוּת, שהרי מי שאינו עושה לא טועה. כמובן שכוונתי לשגיאות בשיקול דעת ולא בהתנהלות בלתי מוסרית או בלתי חוקית.

אולם יש מקרים שבהם התפיסה שלי לחלוטין אינה רלוונטית. היחידה לאבטחת אישים, למשל – כל קיומה, מיום הקמתה, כאילו כוונה לאותו רגע שבו יגאל עמיר שלף את אקדחו ורצח את רבין. אם היחידה לא הצליחה להגן על רבין, הכשל הוא מוחלט. דרור יצחקי, ראש אגף האבטחה בשב"כ, שהיחידה לאבטחת אישים הייתה כפופה אליו, לקח אחריות מיידית ושעות ספורות אחרי הרצח הודיע על התפטרותו. גם היום, 26 שנים אחרי, הוא שלם לחלוטין עם התפטרותו, ועל כך הוא ראוי להערכה.

בראיון לרונן ברגמן ב"7 ימים" אמר יצחקי שהוא שלם עם החלטתו, אך כועס, פגוע וממורמר על כך שכל האצבעות הופנו אליו ואל הכשל האבטחתי, בעוד היה גם כשל מודיעיני חמור לא פחות. האמת היא שוועדת שמגר קבעה שהכשל היה מערכתי ושאלמלא ראש השב"כ כרמי גילון התפטר, היא הייתה קובעת שיש להדיחו. אולם לטענת יצחקי, הוועדה הקלה בחומרת האחריות של המחלקה הלא ערבית על הכשל המודיעיני.

עד כאן, אני בהחלט מבין ובמידה מסוימת גם מסכים אתו. אלא שהוא דורש מבנט להקים ועדת חקירה ממלכתית נוספת לרצח רבין. לא אחת, כאשר אני שומע את תאוריות הקונספירציה ההזויות על הרצח, אני חושב שכדאי להקים ועדת חקירה ממלכתית שתפריך אחת ולתמיד את התאוריות הללו. אולם אני מתקרר מיד, כי אני יודע שמכחישי הרצח והמאמינים בתאוריות, ימשיכו להאמין לקונספירציה ויטענו שהוועדה הייתה ועדת טיוח, שהיא חלק מן הקונספירציה. אז לשם מה יש צורך לטלטל שוב את החברה הישראלית בחקירה נוספת ומיותרת של הרצח? רק כדי שיצחקי ירגיש טוב שגם המחלקה הלא ערבית חטפה ביקורת על מחדליה?

יצחקי מאמין שוועדת חקירה תסיר מסדר היום את הקונספירציה. "צריך ועדה כדי לשלול פורמלית שלא הייתה כל קונספירציה. אם באמת היום אחוזים ניכרים בציבור חושבים שהייתה קונספירציה, אז [הוועדה] תגיד לציבור, לא הייתה קונספירציה… לא הייתה קונספירציה. חס וחלילה. השירות לא היה מעורב בשום צורה ברצח". אבל עצם העובדה שהוא קרא להקים ועדת חקירה ממלכתית, הביאה שוחרי קונספירציה להוציא מהקשרו משפט אחד מדבריו; שצריך להקים ועדה "משום שיש עדין הרבה דברים לדעתי שלא יודעים באמת מה קרה איתם. בעיקר בתחום המודיעיני, אבל גם בתחום האבטחתי. כל העניין של 'סרק, סרק', כל סיפורי אי ההתאמות בנושא של הכדורים. כל מה שנוגע לפרשיות 'התימני הקטן', שמפניה…". אף שהוא אומר שיש לחקור אותם כדי להוכיח שלא הייתה קונספירציה, הם כבר השתמשו במשפט המנותק מהקשרו כ"הוכחה" לכך שאפילו בכיר בשב"כ תומך, כביכול, בקונספירציה. וזו בדיוק הדרך שבה נרקמה הקונספירציה; עיוות שקרי של רסיסי עובדות לצד בדיות מוחלטות.  

* פרס נובל לרצח – אני מתקשה להתרגש מכך ששליט אתיופיה אביי אחמד, חתן פרס נובל לשלום, אחראי למעשי טבח המוניים במלחמת האזרחים בארצו. הוא לפחות קיבל את הפרס לפני שביצע מעשי טבח. מאז שפרס נובל לשלום ניתן לרב המרצחים יאסר ערפאת אחרי עשרות שנות טרור ומעשי טבח – הפרס איבד מערכו המוסרי.

* מפעל חיים ציוני – ביום השנה להצהרת בלפור, זכה בן-דרור ימיני, המוביל יותר מכל ישראלי אחר את המאבק נגד מסעות השקר, עלילות הדם והדה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, בפרס על מפעל חייו. בן דרור, שבעיניי הוא העיתונאי החשוב ביותר בישראל, ראוי לפרס ישראל, ואני מקווה שהוא יזכה בו במהרה.

* מילון גידונלויי-עברי – אל-מג'דל = אשקלון.

* ליצן – בתור מה ישב ליאור שליין בפאנל של "אולפן שישי" בערוץ 12? האם בתור בן זוגה של או בתור ליצן החצר? כך או כך זה היה מביך, ואני מקווה שחד-פעמי.

* הנני כאן – מוטי זעירא הוא ממייסדי המדרשה ב"אורנים", בית היוצר של ההתחדשות היהודית בישראל, ומי שעמד בראשה עשרות שנים. מעטים האנשים שיכולים להתברך במפעל חיים כזה.

אך למוטי זעירא מפעל חיים נוסף – הביוגרפיות של גיבורי התרבות של ישראל. הוא כתב ביוגרפיות של שידלובסקי, מרדכי ברנששטר, דוד מלץ, דוד זהבי, נעמי שמר, תרצה אתר ולאחרונה יצאה לאור הביוגרפיה של חיים חפר, פרי עטו, "הנני כאן". איני בטוח שלא שכחתי ביוגרפיה או שתים. לקראת חנוכה תצא הביוגרפיה שהוא כתב על יגאל מוסינזון והיום הוא עובד על ביוגרפיה נוספת.

יש שני תנאים לביוגרפיה טובה – סיפור חיים מרתק וסופר שיודע לרתק. כל הביוגרפיות שכתב מוטי עומדות בשני התנאים. כולן כתובות בשפה קולחת ומרתקות כספר מתח.

קראתי בימים האחרונים את "הנני כאן", המספר את סיפור חייו של חיים חפר על תחנותיו השונות – הפלמ"ח, הצ'יזבטרון, החמאם, פזמוניו, המקאמות בעמודי "פתחלנד" של "ידיעות אחרונות", פרס ישראל. אי אפשר שלא להתפעל מעוצמת הביטוי הנדירה של חפר, מכישרון הכתיבה והחריזה שלו ומהיזמות התרבותית היצירתית והבלתי נלאית שלו, ממש עד נשמת אפו האחרונה. כשקראתי את הספר, נזכרתי למה אהבתי אותו כל כך ומדוע תיעבתי אותו כל כך. אהבתי את אהבת המולדת היוקדת שלו, הפטריוטיות שלו, הגאווה שלו בצה"ל, היותו שומר החותם של הפלמ"ח. תיעבתי את השנאה המרושעת שלו לכל מי ולכל מה שאינו אנ"ש – המתנחלים, הדתיים, החרדים, הליכודניקים, הרפ"יסטים והבן-גוריוניסטים, המרוקאים. ובנוסף לשנאות "הציבוריות" גם את השנאות האישיות לאנשים שהם דווקא מבני חוגו הפוליטי, ואת הבמה החופשית שקיבל מ"ידיעות אחרונות" הוא ניצל גם לחיסול חשבונות אתם. אבל האמת היא שאותה מרושעות, שהיא הצד השני של אותה אהבה, היא חלק ממנו, ובלעדיה הוא לא היה חיים חפר. לטוב ולרע. אני ממליץ בחום על הספר.

ועוד מילה על ביוגרפיות. הסוגה הספרותית האהובה עליי ביותר היא ביוגרפיות. קראתי מאות כאלו. אבל הבעיה היא שכמעט לאף ביוגרפיה אין הפי-אנד. כמעט תמיד בסוף הגיבור מת. אבל בביוגרפיה שאני כתבתי, של יהודה הראל (וכאן הנחתום שמח להמליץ על עיסתו) הספר מסתיים כאשר הגיבור חי ובועט ומקבל את פרס ישראל.

          * ביד הלשון

אגדה שהייתה באמת – אביעד פוהורילט ספד לכדורגלן והמאמן אמציה לבקוביץ', שהלך השבוע לעולמו, והגדיר אותו "אגדה שהייתה באמת".

הביטוי "אגדה שהייתה באמת" לקוח מ"סיפורי פוגי" של להקת "כוורת". המערכון האלמותי "אנשי הארון", נפתח במילים: "אנשי הארון. אגדה שהייתה באמת".

* "חדשות בן עזר"

מחשבה אחת על “צרור הערות 7.11.21

  1. ביחס לסיפור הכלים החד פעמיים והחרדים, אני מצטרף לקריאה לאחי החילונים . מדובר בהתנדבות לעזרה בשטיפת כלים לחרדים שלא יוכלו לעמוד בנטל של שטיפת הכלים וכתוצאה מכך תיפגע יכולתם להקדיש את זמנם ויכולתם למות באוהלה של תורה. כפי שקראתי בזמנו להתגייס לעזרת ה״פסיכולוגית״ באריזת הבית לקראת המעבר לקיסריה , כך אני מקווה להענות לקריאתי הנוכחית. אני ״משוכנע״ , שהחרדים יידעו להעריך זאת ויאפשרו אולי ל״נשות הכותל״ להתפלל ללא מורא ופחד…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s