פרשת "תולדות" תשפ"ב

דרשה בקבלת שבת באורטל, 5.11.21

פרשת "תולדות" מספרת סיפור משפחתי סוער שכל טלנובלה, יצירתית ככל שתהיה, תחוויר לידו. מה לא היה כאן? אבא שאוהב ילד אחד ואמא שאוהבת ילד שני. בן בכור שמוכר את בכורתו לאחיו הצעיר תמורת נזיד עדשים. קנוניה של האמא והבן נגד האבא והאח כדי לגנוב את הברכה. אח הנמלט מבית אביו מפחד אחיו שמבקש להורגו.

דיברנו על כך הרבה בשנים קודמות. הפעם אני רוצה להתמקד בפסוק אחד בפרשה. בתחילת הפרשה מסופר על הריונה של רבקה, ששני בנים התרוצצו בקרבה והיא הולכת לדרוש את ה'. והתשובה שהיא מקבלת היא כתב החידה: "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר".

שני הבנים אכן נפרדו לשני לאומים שונים. עשו היה לשם קוד לגויים בכלל ולאויבי ישראל בפרט, כל אויב בדורו, אם זה השלטון הרומי או הנצרות ויש המשתמשים בו היום כביטוי לערבים. ויש המתארים את עשו, כלומר הגויים, לאויבי נצח של ישראל ורש"י מסתמך על ר' שמעון בר יוחאי ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רשב"י במקור לא אמר שזו הלכה, אך כך כתב רש"י).

בתלמוד הירושלמי מופיע המדרש הבא: "קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: 'חרבו שתיהן' – אל תאמן. 'ישבו שתיהן' -אל תאמן. 'חרבה קסרי וישבה ירושלים', 'חרבה ירושלים וישבה קסרי' – תאמן". המסר הוא, שבין היהדות והתרבות ההלניסטית יש סתירה מוחלטת, בלתי ניתנת לגישור. אין שום מצב שבו הן יכולות לדור זו בצד זו. יש כאן מלחמת נצח, משחק סכום אפס, שבו תמיד כאשר ידה של קסרי על העליונה ירושלים מושפלת וכאשר ידה של ירושלים על העליונה קסרי מושפלת. ורב נחמן בר יצחק סומך את הקביעה הזאת על המילים, מהפסוק שלנו: "ולאום מלאום יאמץ". זו מלחמת הנצח.

שאול טשרניחובסקי, בשירו "אני מאמין", המוכר גם על פי מילות הפתיחה שלו, "שחקי שחקי", לוקח את הפסוק הזה למקום אחר לגמרי. השיר הזה, אותו הוא כתב בגיל 17 בלבד, מבטא אמונה באוטופיה אוניברסלית הומניסטית; עולם של שלום, שלווה, צדק ושוויון. אולם אין זו אוטופיה קוסמופוליטית. האוטופיה הזו מבוססת על לאומיות, אך כזו שבה הלאומים השונים חיים בשלום. ובעולם האוטופי הזה, שצייר טשרניחובסקי ב-1892, חמש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, יש מקום ללאומיות היהודית, של העם היהודי שיחזור למולדתו ויזכה לחרות לאומית. "יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר". ובשיר האוטופי הזה נדרש טשרניחובסקי לפסוק "לאום מלאום יאמץ" ודורש אותו באופן הפוך לזה של התלמוד הירושלמי. סוגת המדרש מבוססת על הוצאת דברים מהקשרם ומדרש של חלקיק פסוק כעומד בפני עצמו, לעתים בסתירה להקשרו, כביטוי לשבעים פניה של התורה. טשרניחובסקי נוטל את הביטוי, מסיר מתוכו את המילה "יאמץ" ומותיר את "לאום מלאום" כחלק ממסר של שלום בין העמים. "אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד, אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם, אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם". מבחינת הלוגיקה של השפה, נכון היה לכתוב שישאו ברכה ושלום לאום ללאום. אך טשרניחובסקי פורט על האסוציאציה של הפסוק מפרשת "תולדות" והמילים "לאום מלאום" כמנבא, ברוח נבואות אחרית הימים, שהוא יתהפך, ובמקום שלאום מלאום יאמץ, לאום מלאום ישאו זה לזה ברכה ושלום.

הבית "ישוב יפרח אז גם עמי" הוא הבית הבא אחרי המשפט המסתיים ב"לאום מלאום". הוא מנבא שכאשר יהיה שלום עולמי, מתוכו תצמח העצמאות של הלאום היהודי, כחלק ממארג השלום בין הלאומים. ואפשר לומר שהוא ניבא בכך את ועידת סן-רמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, שניסתה להביא לשלום ולסדר עולמי חדש, ובתוך הסדר הזה עיגנה את זכותו של העם היהודי לעצמאות בארץ ישראל והטילה על בריטניה מנדט להקים את הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל.

למרבה הצער השלום לאירופה ולעולם לא בא אחרי הוועידה הזאת, והעם היהודי בגולה חווה את הנורא שבאסונות, והמדינה היהודית לא קמה מתוך שלום והסכמה אלא מתוך מלחמה קשה ועקובה מדם, והמלחמה הזאת נמשכת עד היום וסופה אינו נראה לעין. ואף על פי כן, אסור לוותר על האמונה שיבוא יום השלום הנכסף, השלום בין העמים בעולם והשלום בינינו לבין שכנינו. "שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ [זו = אשר] אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח. שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ".  

נשיר יחד את השיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s