מיתוס כוזב ומסוכן

בסרטו המצוין של יאיר קדר על עמוס עוז "החלון הרביעי", במסגרת הסדרה "העברים", אמר דורון רוזנבלום שרצח רבין הוא הרצח הפוליטי המוצלח בהיסטוריה, ששם קץ לשנים רבות של הידברות וניסיונות להגיע לשלום עם הפלשתינאים. זו לא טענה חדשה. אנו שומעים אותה כבר עשרים ושש שנים. "יגאל עמיר ניצח – הוא חיסל את הסכם אוסלו"… "אלמלא רצח רבין, היה היום שלום עם הפלשתינאים". זהו מיתוס כוזב, שאין ולו קשר קל בינו לבין האמת ההיסטורית.

רצח רבין הוא האסון החמור ביותר בתולדות המדינה. יגאל עמיר, רוצחו של רבין, הוא פושע שלא רק רצח את רבין האיש, אלא ניסה לרצוח את הדמוקרטיה הישראלית. שלושת הכדורים שהוא ירה, פגעו בגב של כולנו, של מדינת ישראל ושל העם היהודי. חומרתו של הפשע כבדה דיה בשל עצם רצח ראש ממשלה בישראל, ולא צריך להוסיף עליה את מה שיש שאין בה. יגאל עמיר השפיע על ההיסטוריה הישראלית בכך שרצח ראש ממשלה. לעומת זאת, לא הייתה למעשהו כל השפעה על תהליך השלום עם הפלשתינאים, ואם הייתה לו השפעה מסוימת לטווח הקצר, היא הייתה בדיוק בכיוון ההפוך לזה שחתר אליו. אין כל סיבה להעניק לו הילה חסרת שחר של השפעה דרמטית על ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל המזרח התיכון.

יגאל עמיר יושב בתא כלאו וכולו נחת וסיפוק. הוא נוכח כיצד נבנה סביבו מיתוס. הוא האיש שעצר את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח. דרכו צלחה. אם יש עוד יגאל עמירים פוטנציאליים, גם הם מאזינים ומפנימים. אם הוא הצליח, גם אנו נוכל להצליח. כל אמירה כזו טוענת אותם בתחמושת. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאלה דברים חסרי שחר.

על פי המיתוס, אלמלא הרצח רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע; הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.

ערב הרצח הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%(!). למעשה, עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק, על חוט השערה, של נתניהו, היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו, והתוצאה הייתה דומה לניצחונו של שרון על ברק בעקבות גל הטרור שאחרי פסגת קמפ-דיוויד, כלומר נוקאאוט.

גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. בניגוד לניסיון להציג את רבין כיונה קיצונית – את מורשתו המדינית הוא פרש בנאומו המדיני האחרון בכנסת ערב הרצח, בו הציג את הקווים האדומים להסדר הקבע: " לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967… ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל… גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה… צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר… להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

האם הפלשתינאים שדחו הצעות מרחיקות לכת לאין ערוך, היו חותמים על הסכם שלום עם רבין על פי הקווים האדומים שלו? וגם אילו היה נסוג בהמשך המו"מ מחלק מן הקווים האדומים שלו, ברור שלא היה מגיע להצעות נוסח ברק ואולמרט. הרי חמש שנים אחרי רצח רבין, אהוד ברק מחק ורמס את מורשתו המדינית, הפך כל "לאו" שלו ל"הן" והציע לפלשתינאים את ההצעה שאמורה הייתה לפתור את הסכסוך ולהביא לשלום – מדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 1949 ובירתה מזרח ירושלים. הפלשתינאים בהנהגת ערפאת דחו אותה בדם ואש ומתקפת טרור שלא הייתה כדוגמתה בכל תולדות הסכסוך. ולאחר מכן אולמרט הרחיק לכת בהצעה יותר מרחיקת לכת אפילו מזו של ברק, ואבו-מאזן השליך אותה בבוז לפח האשפה.

סמוך למותו הקפיא רבין את הנסיגה מן הערים ביו"ש עקב הטרור. בהגיע זמן הנסיגה על פי ההסכם, הוא הבהיר ש"אין תאריכים קדושים" וסירב לבצע את הנסיגה בטרם הפלשתינאים יכבדו את ההסכם ויפסיקו את הטרור. פרס שהחליף אותו החליף את מדיניותו, נסוג מן הערים והתוצאה זכורה.

גלי הטרור בעקבות ויתורי ברק ובעקבות ההתנתקות מעידים על כך שהסכסוך אינו נובע מטענת הכיבוש, ולכן נסיגה לא תוביל לשלום. הסכסוך נובע מאי נכונות הערבים לקבל את זכות קיומה של ישראל, ולכן השלום אינו עומד על הפרק היום, ולא עמד על הפרק גם בימי רבין.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל, היה יאסר ערפאת. האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל. הטענה שרצח רבין הכשיל את התהליך, משחררת את הפלשתינאים מאחריות להפרתם העקבית של כל ההסכמים ומאחריות לגלי הטרור נגד אזרחי ישראל מאז אוסלו, עוד בתקופת שלטון רבין, אחרי הרצח ועד היום.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה.

יום הזיכרון לרבין נועד להוות חשבון נפש לאומי וחברתי, איך להגן על הדמוקרטיה הישראלית. מי שניסו לעשות מן הרצח הון פוליטי ולהפוך את הטראומה הלאומית מנוף להזדהות עם דרך אוסלו, יצרו ניכור בציבור כלפי זכר רבין. כעת, במקום להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, הם בונים את מיתוס יגאל עמיר, שרצח את אוסלו, כביכול. בכך הם מעודדים את היגאל עמירים הבאים.

* "שישי בגולן"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s