צרור הערות 22.9.21

* מה אכפת לכם? – "זכותי לא להתחסן וזה לא עניינך ולא עניין המדינה" –

שָׁנָה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם, שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בִּסְפִינָה.

נָטַל אֶחָד מֵהֶם מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.

אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: לָמָּה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּךְ?

אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַּחְתַּי אֲנִי קוֹדֵחַ?

אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.

* מחדל הגדר – לכידתם של ששת המחבלים שברחו מכלא "גלבוע" והסיום המוצלח של הפרשה – אסור שישכיחו מאתנו את המחדלים החמורים שהתגלו. על מחדל השב"ס דובר רבות, אך חמור לא פחות מחדל הגדר. העובדה ששני מחבלים עברו בקלות לשטחי הרש"פ אינה צריכה להפתיע, כיוון שהגדר פרוצה מאוד. מיליארדים הושקעו בגדר, אך כפי שמחבלים לא חמושים עברו בקלות ממערב למזרח, כך מחבלים חמושים וממולכדים עלולים לעבור באותה קלות ממזרח למערב.

הגדר אינה מרכיב הביטחון המרכזי למניעת פיגועים. המרכיב המרכזי הוא חופש הפעולה של כוחות הביטחון בשטחי הרש"פ והעובדה שאנו מגיעים אל המחבל לביתו ולמיטתו לפני שהוא מגיע עם חגורת נפץ לתחנה מרכזית או למסעדה. אך הגדר היא רשת ביטחון נוספת וחשובה. הגדר פרוצה מאוד, וכבר סיפרתי פעמים אחדות את הרשמים של בְּנִי בנדון מתעסוקה מבצעית לאורך הגדר. חייבים להשקיע בסתימת הפרצות. מוטב לעשות כן כעת ולא להמתין לפיגוע רב נפגעים.

* האסכולה השלישית – שתי אסכולות אמריקאיות למניעת התגרענותה של איראן נוסו בעשור האחרון.

אסכולת אובמה היא האסכולה הדיפלומטית. אובמה, מראשית דרכו, בחר בנתיב הדיפלומטי. הוא הצהיר שמטרת המו"מ עם איראן היא ביטול תכנית הגרעין. במהלך המו"מ עמדתו נשחקה ונשחקה מול העקשנות האיראנית, אך כיוון שהשליך את כל יהבו על המו"מ, בסופו של דבר עצם ההסכם הפך מאמצעי למטרה בפני עצמה; הסכם בכל מחיר.  

ההסכם, הסכם מינכן ב', היה חמור מאוד. משמעותו הייתה הפיכתה של איראן למדינת-סף גרעינית עם חסינות אמריקאית ובינלאומית. התמורה עליו הייתה זמן – דחיה בשנים אחדות של השלמת ההתגרענות. לא די בכך שההסכם היה גרוע – כפי שישראל הוכיחה, האיראנים הפרו אותו מיומו הראשון. האסכולה הדיפלומטית נחלה כישלון חרוץ, ובמקום למנוע את התגרענותה של איראן – נתנה לה חסות.

האסכולה של טראמפ היא האסכולה הכלכלית. הוא פרש מן ההסכם, צעד קיצוני וחריג אך מוצדק. הצעד הביא לתגובה איראנית של האצת ההתגרענות, למרות שהיא עדין חתומה על ההסכם עם שאר השותפות (מה שמעיד על רמת מחויבותה להסכם הנוכחי או לכל הסכם עתידי). טראמפ האמין שבאמצעות לחץ כלכלי מסיבי הוא יביא להתקפלות איראנית. למרבה הצער, גם זה לא עבד. יתכן שאילו טראמפ נבחר בשנית, המשך הלחץ הכלכלי היה מניב תוצאות, אך אני בספק אם כך היה קורה. איראן נחושה להגיע לפצצה גרעינית, וזה יעדה המרכזי בשלושים השנים האחרונות, כיוון שלתפיסתה, באמצעות הגרעין היא תשיג את מטרותיה הדתיות, המדיניות והביטחוניות. ההנהגה האיראנית מוכנה להרעיב את תושביה, אם זה המחיר של השגת המטרה, ולכן היא לא נכנעה ללחץ. זאת ועוד, כל עוד רוסיה וסין תומכות בה, האפקטיביות של הסנקציות הכלכליות יורדת מאוד.

על העולם החופשי, ובראש ובראשונה על ישראל, להגיע להכרה שיש לאמץ אסכולה אחרת – האסכולה הצבאית. הדרך היחידה לסכל את התגרענות איראן היא בכוח צבאי. אין שום דרך אחרת. החלטה לתקוף את איראן אינה החלטה קלה, היא תגבה מחיר כבד, אבל האלטרנטיבה, איראן גרעינית, מסוכנת לאין ערוך.

* איום אסטרטגי – לטווח הקצר, אין צורך להתרגש יותר מדי מדחיית תקציב הסיוע לישראל, למימון החימוש של כיפת ברזל. אני משוכנע שביידן ימצא את הדרך להעביר את המימון הזה בקרוב.

האיום הוא לטווח הארוך והוא איום אסטרטגי – עליית כוחם של גורמים "פרוגרסיבים" רדיקליים במפלגה הדמוקרטית. על ישראל להדק ולשקם את קשריה עם המיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית, כדי לחזק את ידידותה ההיסטורית של המפלגה הדמוקרטית לישראל. התמיכה הדו-מפלגתית בישראל היא נכס אסטרטגי רב שנים, שישראל חייבת לטפח.  

* סלע קיומנו – 25 שנים מלאו למהומות מנהרת הכותל, שהחלו ב-23 בספטמבר 1996 ונמשכו ארבעה ימים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט, במוצאי יום הכיפורים, על פתיחת מוצא למנהרת הכותל, שיאפשר גישה חופשית, ליהודים ולא רק ליהודים, אל הנכס הלאומי, ההיסטורי, התרבותי והדתי הזה של העם היהודי.

יו"ר הרשות הפלשתינאית ערפאת, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו, הורה לנתיניו לפתוח בפעולות אלימות נגד ישראל. אם עד אז הוא הסתתר מאחורי חמאס, שביצע פעולות טרור כביכול בניגוד לרצונו, והוא כביכול ניסה להילחם בטרור – הפעם הוא הסיר את המסכות והוביל בגלוי לטרור. בין השאר, הוא שיגר את ה"משטרה" הפלשתינאית, שהוקמה בידי ישראל, חומשה בידי ישראל ועד אותו יום ערכה סיורים משותפים עם כוחות מג"ב וצה"ל – להפנות את נשקה נגד חיילי צה"ל. הצעד הזה התקבל בהפתעה מוחלטת בישראל.

17 חיילי צה"ל נפלו בקרבות ובהם אל"מ נביה מרעי, סגן מפקד אוגדת עזה. גם עשרות מחבלים נהרגו.

בעקבות המהומות זימן הנשיא קלינטון את נתניהו וערפאת אליו לוושינגטון. נתניהו חיבק את רב המרצחים, הרעיף עליו ידידות, חיבה וחנופה וכ"פיצוי" על פתיחת המנהרה אישר רטרואקטיבית עבודות בלתי חוקיות של הוואקף בהר הבית, שהפכו את אורוות שלמה למסגד גדול. בפגישה זו נסללה הדרך להסכם חברון (ינואר 1997).

ביקורת עזה נמתחה על נתניהו בשל פתיחת המנהרה, אך היא אינה מוצדקת. צדק נתניהו כשהגדיר את מנהרת הכותל "סלע קיומנו".

ניתן היה לצפות מהאופוזיציה אז, ובראש ובראשונה משמעון פרס, לצאת בכל החריפות נגד השותף שעמו הם חתמו על הסכם אוסלו, רב המרצחים שקיבל מהם לגיטימציה, על כך שהפנה נגדנו את הנשק שבו חימשנו אותו. במקום זאת, הם תקפו בחריפות את ממשלת ישראל.

השאלה של המתנגדים בעקבות המהלך הייתה – האם פתיחת המנהרה שווה את חייהם של 17 חיילי צה"ל? זו שאלה דמגוגית, כי מה שעמד על הפרק אינו רק הצעד הספציפי של פתיחת המנהרה, אלא מימוש ריבונותה של מדינת ישראל לקבל החלטות המשרתות את האינטרס הלאומי שלה. האם קיומו של כרם שלום מצדיק 20 שנות רקטות? זה בדיוק אותו סוג של שאלה קמעונאית.

השאלות שהיו צריכות להישאל הן אחרות – איך ומדוע הופתענו מהתגובה ולא היטבנו להיערך לה? האם לא היה עלינו להבין מלכתחילה שהמשטרה הפלשתינאית אינה עמית אלא טורף? והיו מחדלים שנחקרו והביאו גם למסקנות אישיות, כמו הדחת מח"ט שכם בשל ליקויים חמורים בתפעול צה"ל במהומות.

עד היום, 25 שנים לאחר מכן, מאות אלפי ישראלים ותיירים ביקרו במנהרות הכותל, והיותן פתוחות מובנת מאליה.

ההשפעה ארוכת הטווח של האירועים, הייתה בעיקר על נתניהו. טראומת המנהרה הפכה אותו למנהיג הססן, מכור לשקט. עובדה זו מסבירה את דרכו מול איראן, את ההבלגה על טרור ההצתות, ואפילו בתוך המדינה בחוסר האונים מול הטרור החקלאי, ואובדן הריבונות בגליל, בנגב ובערים המעורבות ואפילו בבתי הכלא. רק כך אני מסביר, למשל, את ההתקפלות המבישה בפרשת המגנומטרים בהר הבית. יש לציין בהגינות, שבמב"מ נגד ההתבססות האיראנית באזור נתניהו נהג אחרת, גילה יוזמה ואקטיביזם.  

* רצח אב – משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל, ראש הממשלה השני, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, היה ציוני דגול. הוא היה ממובילי המערכה המדינית להקמת המדינה וכל חייו היו קודש להגשמת הציונות.

בנו, יעקב שרת, בן ה-94, הידרדר לאורך שנים למצב צבירה אנטי-ציוני. הוא אנטי-ציוני ואף מגדיר כך את עצמו. הוא רואה בציונות תנועה של עוול שפלשה לארץ לא לה ומצדיק את הערבים במלחמתם בציונות, החל במאורעות 1920, 1921, 1929 ואילך, עד היום. הוא נגד עליה לארץ. הוא מטיף לירידה מהארץ. את מדינת ישראל הוא מגדיר מדינת רשע ופשע.

והוא מתיימר להיות נושא הדגל של זכר אביו. כלומר, במידה רבה זה נכון, הוא הקים את העמותה להנצחתו והוציא את יומניו וכתביו לאור והנגיש אותם באינטרנט. אך עולמו הוא שנאה לכל מה שמייצגת דרכו של אביו.

בתוך הנהגת מפא"י, משה שרת היה יונה. הביטויים "ניצים" ו"יונים" היו מקובלים בשנות השישים והשבעים. בשנות הארבעים והחמישים ההגדרה הייתה "אקטיביסטים" ו"מתונים". הוא היה מהמתונים וכך הפך ליריב של בן-גוריון, האקטיביסט. אך המחלוקת הייתה על הדרך להשגת המטרות הלאומיות – בשום אופן לא על המטרות עצמן. לא הייתה כל מחלוקת בין בן-גוריון לשרת על המטרה המשותפת.

התיימרותו של יעקב שרת האנטי-ציוני להיות ממשיך דרכו של משה שרת הציוני, מזכירה לי את היתלותו של אברום בורג האנטי-ציוני במתינותו היחסית של יוסף בורג בתוך הציונות הדתית, כאילו הוא ממשיכו. האמת היא שבשני המקרים מדובר ברצח אב, מבחינה אידיאולוגית.

רצח-אב הוא עניין לפסיכולוגים.

יעקב שרת זכה, איך לא, בכתבת שער במוסף ב"גלריה" של "הארץ". אבל אפילו המראיין מטעם "הארץ" (!) שאל אותו בתום הריאיון האם הוא בטוח שהוא צלול.

* גזען חשוך – כיוון שיעקב שרת נגד מדינת ישראל ובעד אויביה, מן הסתם מדובר בהומניסט דגול וליברל נאור. כך הוא גם רואה את עצמו. אבל האמת היא שאין הוא אלא גזען חשוך. הנה כמה מפניניו, בראיון ל"גלריה":

על עדות המזרח – על השאלה מה השתבש בדרך (כלומר מה גרם לכך שישראל מדינה לא מוסרית וכו' וכו'), הוא השיב: "לעם היהודי היו שני אויבים גדולים, היטלר וסטלין, התליינים של התרבות היהודית שרוקנו והרסו אותה – בפולין ובברית המועצות. אלה שתכננו את המדינה כיוונו בראש ובראשונה לשבט היהודי הזה. השואה של היטלר והג'נוסייד הרוחני של סטלין שינו לגמרי את המבנה וההרכב הדמוגרפי של ישראל. רק אחרי שהתברר שאלה שהיו צריכים לבוא אינם, באו יהודים אחרים. אני לא מזלזל בהם. מבחינה יהודית הם יהודים כמוני וכמוך, אבל הרקע שלהם היה שונה. הם גדלו בארצות מוסלמיות, באו מרקע של דת, חמולות והערצת האב. אנשים כאלה נכנסו עכשיו לארץ, וזה שינה את המצב וגורם עד היום בעיות וזעזועים".

על העולים מחבר המדינות – "העליה הרוסית אכזבה אותי קשות. האנשים שרציתי כל כך שיבואו לפה התגלו לבסוף כימנים ולאומנים – תוצאה של שנים שחיו כחצי-מתבוללים שהיו צריכים להסתיר את מוצאם. כעת הם פנו לצד הכי פנטי וקיצוני. לקחתי חלק בהבאתם של האויבים שלי. אביגדור ליברמן הוא מתנחל. מבחינה פוליטית הוא אויב שלי".

ומה מאכזב אותו? "אני מאוכזב מהפרצוף ומהצביון של המדינה. כשאני רואה ראש ממשלה עם כיפה על הראש זה לא טוב לי. זה לא ישראל שהייתי רוצה לראות".

בקיצור, הוא לא מחבב במיוחד יהודים.

* קול דמי אחיך – בראיון לרשת ב' סיפרה ללי שמר, ששלומית מהשיר "שלומית בונה סוכה", בת של חברים של אמהּ, נעמי שמר, כותבת השיר, חיה כבר שנים רבות בברלין.

ונחמץ לבי. קודם כל מכך שירדה מן הארץ ושנית מכך שמכל העולם – דווקא לברלין.

ונזכרתי בשירו של אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר, "ברלין":

למה לא ברלין בעצם

למה לא ברלין?

חודש חודשיים מתרגלים לגרמנית

ומתחילים להעריך את התרבות

ת׳חשמלית שמגיעה אליך פונקט על הדקה.

בשדרה הרחבה רוחות שינוי ואהבה

ומתוך האדמה קול דמי אחיך מספרים לך

בלי מילים

על השדים של ברלין.

* מה רוצים מהנהג? – אני לא מבין מה רוצים מערן אזולאי, הנהג שדרס למוות את ברק חורי. הרי הוא היה שיכור. מה אתם מצפים מנהג שיכור? שלא ידרוס נער? ניסיתם אתם פעם לנהוג שיכורים? אל תדון אדם עד שתגיע למקומו.

* ביידן, לוי מאחוריך – גדעון לוי נוזף בביידן ובא-סיסי, על כך שהם מחבקים את בנט. הוא מזכיר להם, שהם מחבקים את ה"אפרטהייד".

* בכיינו-אגרסיב – צפיתי בסרטון שבו נתניהו "מחקה" את ביידן ומלבד הבושה על שהאיש הזה היה פעם ראש ממשלת ישראל, חשתי בעיקר רחמים על החמוץ הבכיין, שגזלו מידיו את הצעצוע.

* הסוציאליסטית – "ישראל היום" מדווח על כוונתה של מירי רגב להתמודד על תפקיד יו"ר ההסתדרות. אם היא תבחר, היא תהיה הסוציאליסטית המיליטנטית ביותר שנצפתה כאן בעשורים האחרונים.

* תשובה למשה גרנות – אידה נודל הייתה גיבורה לאומית, אסירת ציון ולוחמת חירות. את זכויותיה אלו, גם דברי הבל שאמרה בזקנתה לא ייקחו ממנה. ולאחר מותה, כשאנו מעריכים את דמותה – נאמנים ל"אחרי מות קדושים אמור", מוטב לבור את המוץ מן התבן.

* שיעור בהיסטוריה פוסט ציונית – במאמר ל"הארץ" כיתה זהבה גלאון את ממשלת בן גוריון "משטר האופל".

* העם עם הגולן – "ידיעות אחרונות" הקדיש בגיליון החג מוסף מיוחד על שנות ה-90, במתכונת של לקסיקון. עלעלתי במוסף, לראות מה הם כתבו על "העם עם הגולן". לא עם ולא גולן. כנראה שעורכי המוסף לא היו בארץ בשנות ה-90.

* כל הכאבים מלבינים – המשורר חיים גורי נהג לומר שאילו היה פרס נובל לשׁוּרה רחל המשוררת הייתה ראויה לו על השורה " אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ / עַל אֶרֶץ רַבָּה" מתוך השיר "מנגד".

ערב יום כיפור הופיע מוסף מרומם-נפש ב"ידיעות אחרונות": "מאה השורות היפות במוזיקה העברית". כותבי העיתון, אמנים, נשיא המדינה וראש הממשלה בחרו את השורות האהובות עליהם מתוך הזמר העברי, והסבירו את בחירתם. ובאמת, אלו שורות קסומות, יפיפיות ומרגשות. היוצרים המצוטטים ביותר הם אלתרמן ולאה גולדברג.

איזה קיסם אני הייתי מוסיף למדורה? האמת היא שהבחירה קשה. ועל כמה מן השורות שהופיעו במוסף, אני חותם ללא היסוס. איני יודע אם זו השורה היפה ביותר בעיניי. יכול להיות שבעוד חודש אעדיף שורה אחרת ואולי לפני חודש הייתי בוחר באחרת. אבל שורה שאני אוהב מאוד מאוד היא של מאיר אריאל (שאף הוא מן המצוטטים ביותר במוסף), מתוך "באס בבלון":

כל הכאבים מלבינים בכותנה הנפתחת

ענן שחור גדול עולה במערב

אין אונים אתה עומד על הארץ מתחת

לראות את עמלך נחרב.

בשיר היפה, משוחח מאיר אריאל עם החלוצים, מייסדי קיבוצו – משמרות, מצטט מפיהם מתוך ארכיון הקיבוץ, ומבטא את הערצתו אליהם, למפעל חייהם, לדבקות אין-קץ שלהם באדמה וברעיון, לצד ביקורתו עליהם, על שהפנו עורף למסורת היהודית. השיר נפתח בשורות הללו, המטיבות לתאר את הקושי שבחקלאות. עונה שלמה עובד החקלאי עבודה קשה ומפרכת ומתפלל לגשם שיבוא, אך אם הגשם מקדים בימים אחדים – הוא רואה את עמלו נחרב.

          * ביד הלשון

לא בלתי נמנע – בראיון ל"ידיעות אחרונות" אמר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופט חנן מלצר: "בארה"ב פועל פרויקט החפות, שבודק מחדש הרשעות על פי די-אן-איי ואמצעים חדישים יותר. הפרויקט איתר אנשים שהורשעו לשווא וישבו שנים רבות בכלא. בהחלט יכול להיות שגם אצלנו יש מקרים כאלה. אולי לא במספרים גדולים, אבל זה לא בלתי נמנע".

מה כוונתו של השופט? האם הוא התכוון שזה "בלתי נמנע"? כלומר שבכל ההרשעות לא יכול להיות שלא תהיינה טעויות? או שזה "לא בלתי נמנע", כלומר היפוכה של המסקנה הקודמת, כלומר שזה נמנע – שיכול להיות שלא תהיינה טעויות?

* "חדשות בן עזר"

מחשבה אחת על “צרור הערות 22.9.21

  1. לגבי לקסיקון שנות ה-90, כמי שאלו היו שנותיו המעצבות (השנים שבין גיל 9 ל-19) מאד נהניתי מהמוסף והלקסיקון. לטעמי, אתה קצת צודק, אבל הלקסיקון עוסק בעיקר בשנות ה-90 מההיבט התרבותי הפופולרי בעיקר, ומלבד אזכורים בודדים, לא נוגע בפוליטיקה או בנושאים חדשותיים של ממש באותה תקופה. לדוגמא, גם רצח יצחק רבין נעדר ממנו, מלבד התייחסות מרומזות בלבד, בקטע שעסק ב"נוער הנרות", שגם הכתיבה עליו הייתה הרבה יותר מההיבט התרבותי. מלבד רצח רבין, לא הוזכרו שם במפורש הסכמי אוסלו, בנימין נתניהו ושמעון פרס, הסכם השלום עם ירדן, ועוד אירועים שאירעו בשנות ה-90.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s