ברך את מדינת ישראל

ישראל גולדברגר מוכר בכינויו "הזמיר מברגן-בלזן". הוא שרד את השואה במחנה, בזכות קולו כזמר וחזן; הנאצים השאירו אותו בחיים כדי שימשיך לשיר ולהנעים גם להם בקולו.

ביולי האחרון, נערכה צניחה של מאה צנחנים ישראלים בסלובניה, לזכרה של הצנחנית חנה סנש, במלאת מאה שנים להולדתה. לקראת הצניחה, נפגשו הצנחנים עם ישראל גולדברגר. גולדברגר בן המאה, עמד מולם, זקוף קומה, ובקול רם, ברור וצלול, ללא סדק של רעד, נשא בפניהם את התפילה לשלום המדינה.

לנו, שנולדנו למדינת ישראל, קיומה של המדינה הוא המובן מאליו. אבל בפרספקטיבה היסטורית, קיומה של המדינה הוא נס בלתי נתפס. ברור, שלאדם כמו גולדברגר, אחרי כל מה שעבר, אין דבר מרגש יותר מלהתפלל על מדינת ישראל: "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו". האיש, שזכה לשרוד את השואה, להיות שותף לתקומה, לשרת בצה"ל, עמד זקוף וגאה מול הצנחנים שעמדו לצנוח לזכר חנה סנש, ושיתף אותם בתפילה. היה זה מעמד מרגש מאוד.

מן הסרטון של המפגש הזה, למדתי את הניגון של התפילה לשלום המדינה. איני יודע אם גולדברגר חיבר אותה, אבל מבחינתי זה הניגון שלו. לקראת יום הכיפורים למדתי את הניגון, וזה הניגון שבו התפללתי כשליח ציבור בתפילת יום הכיפורים. את התפילה הקדשנו לזכרה של גיבורה לאומית, אסירת ציון אידה נודל, שנפטרה יומיים קודם לכן בגיל 90.

****

בשנתיים האחרונות, תפילת יום הכיפורים הקהילתית שלנו, הייתה תפילה עצמית שלנו, בהובלה שלנו ולא של האורחים מירושלים. הסיבה לכך הייתה הקורונה.

כולי תקווה שכך ננהג גם בשנים הבאות, בחלוף הקורונה.

אני רואה יתרון גדול לתפילה הזאת. בראש ובראשונה בכך שהנשים היו חלק מן התפילה, ולא הודרו אל מאחורי מחיצה, מחוץ לחלל התפילה עצמו. המחיצה הזאת אינה אנחנו, היא מנוגדת לערכינו, לאורח חיינו, המקדש את השוויון המגדרי. אני כגבר חש מושפל מכך שאשתי, בתי וחברותיי לקיבוץ נדחקות אל מאחורי המחיצה בתפילה. אחד מרגעי השיא של התפילה, בעיניי, היה בתפילת "אבינו מלכנו", שבה כל מתפללת ומתפלל קראו פסוק מן הפיוט. אני מייחל לכך, שכך ננהג בכל שנה.

היתרון השני הוא בכך ששילבנו תפילה בנוסח אשכנזי ובנוסח מזרחי.

ובאופן עקרוני – בית כנסת הוא מוסד קהילתי מאוד. אין כל סיבה שהקהילה לא תנהל את התפילה בעצמה, בוודאי כאשר יש בה כוחות היכולים לעשות כן. אין כל סיבה שנביא מיקור חוץ של "יהודים אמתיים", כביכול, לנהל את תפילת יום הכיפורים שלנו. איני חש שאנו יהודים פחות אמתיים מהם. ומבחינה חינוכית, ככל שהילדים שלנו יכירו את היהדות כדבר רחוק מחייהם ומנוגד לערכיהם, כך הם יהיו מנוכרים אליה. וחשוב לי שהדורות הבאים שלנו יהיו בני בית ובעלי בית ביהדות.

בשנה שעברה, חלק מן החוויה מרוממת הנפש הייתה התפילה בחוץ, על הדשא. אולם האמת היא שמזג האוויר שיחק לטובתנו אשתקד. השנה, בערב יום הכיפורים היה קר ואנשים סבלו. לכן העברנו את התפילה למחרת למועדון. הקפדנו לפתוח לרווחה את כל החלונות ולספק מסכות למתפללים, שבאו להתפלל בחוץ ולא נערכו לתפילה באולם. "ועיניתם את נפשותיכם" – נכון. זה הצום. אבל לא צריך להיסחף…

****

  ובנימה אישית, זו השנה השניה שאני מוביל את תפילת יום הכיפורים באורטל. בשעת התפילה חשבתי על אבא שלי, שנפטר לפני שנתיים. מה לא הייתי נותן כדי שיראה אותי מוביל את התפילה. הרי מנין אני מכיר את התפילה, אם לא מהגרסא דינקותא שלי, בהליכתי עם אבי לבית הכנסת בילדותי ובנעוריי? הוא לבטח היה גאה בי מאוד.

כשחלקתי את התחושה הזאת עם משפחתי, תמר אמרה: "אולי הוא כן ראה אותך?". הלוואי.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s