* דרוש שינוי דרמטי – שלוש עובדות על המצב בגבול עזה.
העובדה הראשונה היא שעם הקמת ממשלת השינוי חל מהפך משמעותי בתגובה הישראלית לטרור. בעוד ממשלת נתניהו אִפשרה לאויב להצית את שדות הנגב באין מפריע, הממשלה הנוכחית גיבשה מדיניות של "דין הצתה כדין רקטה" – כל הפרת ריבונות נענית בתגובה קשה.
העובדה השניה היא שהשינוי במדיניות ישראל לא הצליח להשיג את התוצאה הרצויה. היא לא מרתיעה את חמאס להמשיך בהצתות ובטרור הגדר.
העובדה השלישית היא שמבצע "שומר החומות" לא יצר הרתעה. בעוד מבצע "צוק איתן" הניב שלוש שנים וחצי של שקט, מבצע "שומר החומות" לא יצר שבוע של שקט.
מה המסקנה משלוש העובדות הללו? שיש צורך בשינוי דרמטי. איני מתכוון לכך שהתגובות תהינה יותר חריפות. או שנהדק את הסגר. או שנצמצם את שטח הדיג. איני מדבר גם על עוד סבבים או מבצעים מן הסוג של "עופרת יצוקה" עד "שומר החומות". יש צורך במבצע נוסח "חומת מגן" שיחזיר את חופש הפעולה של צה"ל ושב"כ לרצועת עזה, כפי שהם בשטחי הרש"פ.
* הצד החיובי – הצד החיובי במחדל הבריחה מכלא שאטה, הוא שאולי במרדף אחריו יחוסל הארכי-טרוריסט זכריא זביידי.
* מתחרה בגדעון לוי – עודא בשארת החליט להתחרות עם עמיתיו לשוקניה גדעון לוי, עמירה הס ורוגל אלפר בהסתה נגד מדינת ישראל. בפשקוויל החדש הוא האשים את המדינה בכך שהיא מעודדת את הפשיעה והרצח בחברה הערבית כדי להגשים את חלום "ארץ ללא עם". כלומר יש כאן קונספירציה של ג'נוסייד. לכן המשטרה אינה פועלת נגד הפשע ועסוקה בלעצור "מפגינים" ערבים. מה פירוש "מפגינים"? פורעים ומבצעי לינץ'.
* עקיצת דאבור – גם אחרי שהוא הבקיע גול בשם נבחרת ישראל, אין מקום בנבחרת למי שמאחל לכוחות הביטחון של המדינה בשעת מלחמה: “אל תחשבו שאלוהים לא רואה את עושי העוולה. יום יבוא והוא יתחשבן איתם”.
ולא, זה ממש לא קשור לכך שהוא ערבי. אדרבא, כולנו התרגשנו כשאיאד שלבי הביא לנו שתי מדליות זהב במשחקים הפראלימפיים וכאשר ערבים ייצגו את ישראל בנבחרת, מימי רפעאת טורק וזאהי ארמלי ועד היום.
אבל מי שמקלל את כוחות הביטחון של ישראל ומאחל לנקם בהם, אינו ראוי לייצג את המדינה.
* ההצגה הכי טובה בעיר – האם משרד הבריאות הברזילאי לא ידע לפני המשחק על השחקנים הארגנטינאים שהפרו בידוד? פתאום נודע להם על כך בדקה השישית? ברור שהיה להם עניין בדרמה בשידור חי של פיצוץ המשחק.
* תיקון טעות – בהסתמך על נחום ברנע כתבתי שפרופ' דוד הראל, נשיא האקדמיה הלאומית למדעים, נבחר לתפקידו פה אחד בידי מליאת האקדמיה. זאת טעות, הוא נבחר ברוב של 70%. התנגדות של 30% למועמד יחיד, אינה זניחה. הסיבה להתנגדות הייתה פעילותו הפוליטית של הראל בשמאל הרדיקלי. ודוק – לא עמדותיו, אלא פעילותו האקטיבית, כאשר כיהן כסגן הנשיא, והעובדה שהשתמש בתוארו כסגן הנשיא כשחתם על עצומות השמאל הרדיקלי.
ובאשר להערתו של בלפור חקק על האבהות על המושג "ארון הספרים היהודי". את המידע על אבהותו של חיים באר למדתי מפיו של באר עצמו. כיוון שהוא איש אמת, ולא מי שיתהדר בנוצות לא לו, חזקה עליו שלא היה מודע לכך שחיים הזז קדם לו. הוא השתמש בביטוי בהקשר של "חזרה לארון הספרים היהודי", שהיא אתוס מכונן של תנועת ההתחדשות היהודית.
* לו יכולתי למחוק – לו ניתנה לי אפשרות למחוק דבר אחד שכתבתי בשנת תשפ"א – מה הייתי מוחק? את דברי השבח והקילוסין שכתבתי על יהודה משי זהב כאשר התפרסם שהוא זכה בפרס ישראל על מפעל חיים. העליתי על נס את פועלו ומפעל חייו, את המהפך החד שעבר בחייו, וכיניתי אותו, אוי לבושה – החוזר בתשובה. מי שהיה אנטי ציוני רדיקלי וחזר בתשובה לציונות.
אוי לחזרה בתשובה שכזו…
* נסתם הגולל – ב-1 ביולי 1972, ביום הראשון של החופש הגדול שלי אחרי כיתה ג', עברנו ל"בית החדש", ברח' עוזיאל 153 פינת יוסף צבי 67 פינת עלומים 26 ברמת-גן. עד אז גרנו בדירה קטנה ברח' עוזיאל 132. המעבר היה חציית הכביש והליכה של 3-4 בתים דרומה. נשארנו באותה שכונה, באותו בית ספר ועם אותם חברים, אך בבית חדש לגמרי, מהניילון, ובדירה מרווחת יותר.
היה זה בית גבוה במושגי התקופה – 7 קומות (כולל קומת פנטהאוז) ועם האטרקציה שלנו, הילדים – מעלית! ואינטרקום שאפשר לשגע בו את השכנים. אנחנו התגוררנו בקומה החמישית.
הוריי היו פעילים מאוד בבית, חברים בוועד הבית. אמא שלי יזמה וטיפחה גינה לתפארת, שזיכתה את הבית בפרסים מטעם המועצה למען ישראל יפה. אבא שלי היה הגזבר הנצחי של ועד הבית, עד שנותיו האחרונות, כשכבר לא היה מסוגל לכך, בשל מחלת הדמנציה הארורה שפקדה אותו.
שנה ורבע לאחר המעבר לבית החדש, פרצה מלחמת יום הכיפורים, בילינו במקלט של הבית, וזו אולי החוויה המשמעותית ביותר שלי מהבית.
בבית הזה טמונים זיכרונות ילדותי ונעוריי. הבית הזה נשאר תמיד בית שלי, עוד שנים רבות אחרי שהקמתי את ביתי ואת משפחתי.
בבית הזה אמי נפטרה לפני 33 שנים. בבית הזה אבי נפטר לפני שנתיים. בבית הזה נפטרה בת הזוג של אבי בשנה שעברה. כולם מתו בבית ולא בבית החולים. כפי שרצו.
ואחרי מותם הקדשנו ימים רבים לסידור הבית וצלילה לספרים, לאלבומים, לתקליטים ולאוספים, והייתה זו חוויה מרוממת נפש.
ביום ראשון השבוע מכרנו את הבית. הייתה זו עסקה טובה לשני הצדדים. רצינו בה. שמחנו בה.
אבל זה גם יום קשה וצובט בלב. כאילו היום נשלם תהליך הפרידה מהורינו.
* טבין ותקילין – את הבית בעוזיאל 153 קנו הוריי ב-91,000 ל"י. ₪ הוא 10,000 ל"י. אם כן, הם קנו את הבית ב-9 ₪ ו-10 אג'.
* ספר + בונוס – מה עושים עם כל הספרים בבית ההורים? הייתי שמח להביא אותם לביתי. אך גם כך הספרים ממלאים קירות שלמים בביתי, ואילו הייתי מביא גם את אלה… זו הייתה עלולה להיות עילה לגירושין.
ספרים רבים תרמנו למדרשת השילוב נטור. וכמובן שלא התאפקתי ולקחתי כמה עשרות ספרים הביתה.
בשבוע שעבר קראתי את "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים עם בונוס – הערות בעיפרון, בשולי עמודי הספר, בכתב ידה של אמי.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 
מספר הערות:
לגבי המבצע הנדרש בעזה, אתה אולי צודק, אבל האם נראה לך שיש ממשלה או תהיה ממשלה שמסוגלת להוביל למבצע כזה? גם ממשלה בראשות נתניהו לא הייתה מעזה לצאת למבצע מעין זה, שעלותו כבדה מאד, גם כלכלית, וגם בחיי אדם. הרי פעולה כזאת פירושה שיתוק של חצי מדינה לזמן ממושך מפחד הטילים, נכון שנדמה שנדרש מבצע כזה, אבל אין היתכנות לביצוע שלו.
לעניין יהודה משי זהב, אצטט לך משפט שאמנם נוגע לדיון משפטי, אבל בכל זאת, רלוונטי גם לעניין הדברים הללו, נאמר במקורותינו ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", כלומר צריך לשפוט ולאמר את הדברים לפי המציאות באותו רגע, ובאותו רגע בו נכתבו הדברים הם היו ראויים, כיוון שלא היו ידועים דברים רבים על האיש שהתגלו רק מאוחר יותר.
ולעניין האחרון, של הבית, אין לי אלא להביע את השתתפותי בצערך בנושא. זה בכל זאת קשה ללא ספק. אני זוכר איך ההורים שלי הלכו רק לפנות את בית ההורים שלהם כל אחד בזמנו וזוכר את הקשיים שקשורים בכך (במקרה שלהם הדירות מושכרות שתיהן, אבל עדיין הפינוי נדרש).
אהבתיLiked by 1 person
איני טוען שהייתה זו טעות מלכתחילה לכתוב כפי שכתבתי על משי זהב, אלא שבדיעבד, אילו יכולתי לחזור אחורה ולא לכתוב משהו שכתבתי – היו אלה הדברים על משי זהב.
אהבתיאהבתי