נוגדני ההרתעה נשחקו

          פעולה ממוקדת נגד מיזם דיוק הטילים

תגובת ישראל לירי הרקטות של חיזבאללה לעבר הר דב הייתה מינורית – השבת אש ארטילרית לעבר מקורות הירי.

אפשר להבין מה עמד מאחורי ההחלטה. בראש ובראשונה, הרצון לא להסלים, לא להיגרר לעימות נרחב, מתוך הנחה שגם חיזבאללה אינם מעוניינים כעת בעימות כזה, ומכאן שניתן להסתפק בתגובה מתונה ולחזור לשגרה.

סביר להניח שגם הקורונה השפיעה על ההחלטה. ישראל מתמודדת עם משבר משמעותי של התפרצות הגל הרביעי של הקורונה, וזה ממש לא הזמן להסלמה ועימות בגבול הצפון, שעלול לגרור גם את חזית עזה.

שיקול נוסף הוא העובדה שעונת התיירות בצפון נמצאת בעיצומה. יש לממשלה עניין לעודד את תיירות הפנים, בוודאי כאשר בשל הקורונה היא קוראת לאזרחי ישראל להימנע מטיסות לחו"ל. ענף התיירות, שהוא ענף מרכזי בגליל, ספג מכה קשה בקורונה, וכאשר יש תנופת תיירות מרשימה כמו בימים אלה ועד אחרי החגים, חבל לפגוע בה.

כאשר העולם מפנה אצבע מאשימה כלפי איראן בעקבות הפגיעה באוניות אזרחיות וישראל רוצה לעודד את המגמה הזאת בתקופה הרגישה של מו"מ על הסכם גרעין חדש בין המערב לאיראן, אין לה אינטרס להסיט את הקשב הבינלאומי מאיראן ללבנון.

התגובה הציבורית החריפה בלבנון על הירי של חיזבאללה, בעיצומו של המשבר הכלכלי והפוליטי הקשה בלבנון, והגירוש המשפיל והאלים של חוליית הירי של חיזבאללה בידי תושבים דרוזים שהירי נעשה מכפרם, עשויים לבטא מגמה של בידוד חיזבאללה. במצב כזה ראוי לשקול האם תגובה חריפה לא תפגע במגמה הזו ותגבש את התמיכה בחיזבאללה. ד"ר גיא בכור, למשל, סבור שבמצב הזה, הדבר הטוב ביותר לישראל הוא לא להתערב. גם את הפצצת חיל האוויר אחרי הירי של ארגון פלשתינאי לעבר קריית שמונה הוא הגדיר "החלטה פופוליסטית" ששירתה את חיזבאללה.

כל השיקולים הללו הגיוניים וממשלה שלא הייתה לוקחת אותם בחשבון הייתה חסרת אחריות. ואף על פי כן, בעיניי ההחלטה הזאת הייתה שגויה.

במאזן ההרתעה שנוצר בינינו לבין חיזבאללה מאז מלחמת לבנון השניה, הם שומרים על גבול שקט ואנחנו לא פוגעים במאמצי ההתחמשות שלהם בתוך לבנון. כלומר, אנו פוגעים בשטח סוריה בתהליך אספקת תחמושת "שוברת שוויון" לחיזבאללה, אך לא תוקפים בלבנון. האיום הגדול ביותר עלינו מצד חיזבאללה הוא מיזם דיוק הטילים. זהו איום אסטרטגי מסוכן מאוד על ישראל, במיוחד לנוכח הכמות האדירה של רקטות בידי חיזבאללה. הרקטות הללו נועדו לשימוש ביום שבו חיזבאללה יחליט על כך או יקבל הוראה מאיראן לעשות כן. הנזק שלהן עלול להיות כבד יותר מכל מה שידעה מדינת ישראל מעודה. האינטרס הישראלי מחייב את סיכול ההתעצמות ובעיקר את סיכול מיזם דיוק הטילים. על ישראל לנצל שעות כושר כדי לעשות כן. ראוי היה לנצל את מתקפת הרקטות, לפעולה ממוקדת של חיל האוויר נגד מפעלי דיוק הטילים, גם במחיר התלקחות אפשרית. להערכתי, במצב שבו לבנון נמצאת היום, פעולה כזו לא הייתה מובילה להתלקחות כוללת. אולם בעיניי נכון היה לבצע פעולה כזאת, גם במחיר התלקחות.

          לפני שהטפטוף יהפוך למבול

הרתעה דומה לחיסון. היא יוצרת אצל האויב נוגדנים נגד הרפתקאות תוקפניות. אולם כיוון שהמוטיבציה הבסיסית לתוקפנות לא נעלמת, טיבם של הנוגדנים להישחק, ככל שמתרחקים ממועד החיסון, כלומר מהמכה שיצרה את ההרתעה.

מלחמת "צוק איתן" יצרה הרתעה חזקה ומשמעותית בקרב האויב העזתי. למרות שהיא חיזקה את תאוות הנקם של האויב, הגבול נשאר שקט כמעט לחלוטין במשך 3.5 שנים. עם הזמן חלה שחיקה בנוגדנים ובמרץ 2018 האויב החל לנסות אותנו; בצעדות שיבה, בהטרדות על הגבול ובעיקר בטרור ההצתות. וכאן כשלנו. במקום ליצור "בוסטר", מנת חיסון לדחיפה למעלה של נוגדני ההרתעה, בחרנו במדיניות הבלגה והכלה, ולמעשה נתנו אישור בלתי כתוב להתנקש בריבונותנו ולהצית את שדותינו. כמובן שההסלמה הביאה לסבבים של ירי רקטות שעליהם הגבנו, לעתים תגובה קשה, אך המסר היה שכל עוד לא יורים רקטות, מותר להם להמשיך להצית. כך הידרדרנו למבצע "שומר החומות". גם המבצע הזה יצר הרתעה, אך מהר מאוד האויב, למוד ה"הכלה", בחן את הגבולות וחזר להצית. הפעם השתנו כללי המשחק, כל הצתה נענתה בתגובה קשה. אני מקווה שהמסר עבר ואם לא – כנראה שיהיה צורך במכה קשה יותר וכואבת יותר.

החיסון המוצלח ביותר בעשרות השנים האחרונות היה מלחמת לבנון השניה. לאחר ארבעים שנות גבול מדמם, שבהן כל מה שניסינו – מלחמות ומבצעים, נסיגות והסכם שלום (כן, ב-17 במאי 1983 נחתם הסכם שלום עם לבנון, שלא החזיק מעמד אפילו עשר דקות) לא השקיט אותו – מלחמת לבנון השניה הביאה ל-15 שנות שקט חסרות תקדים. החיסון החזיק מעמד מעל ומעבר לתחזיות האופטימיות ביותר. ההרתעה תוחזקה גם בזכות המב"מ (מערכה בין מלחמות) שאנו מנהלים נגד איראן, בעיקר בסוריה, ובמבצע המצוין של חשיפתן והריסתן של מנהרות הטרור ההתקפיות, נשק יום הדין של חיזבאללה.

אך ברבות השנים הנוגדנים נחלשו, ולאחרונה האויב הלבנוני בוחן אותנו. בחודשים האחרונים היו שישה אירועים של ירי רקטות בודדות מלבנון לשטחינו. התגובה המינורית עליהם הביאה להתגברות התוקפנות. אם ישראל "תכיל" את התוקפנות ותאפשר משטר של "טיפטופים", היא תתגבר ונאבד שליטה. התגובה על הירי לעבר קריית שמונה הייתה מאסיבית הרבה יותר, למעלה ממאה פגזי ארטילריה והפצצה אווירית. היה זה איתות שאין בכוונתנו להבליג עוד על תוקפנות ולהכיל אותה. אך כעבור יומיים חיזבאללה ירה לשטחים פתוחים באזור החרמון. ישראל הגיבה באופן מינורי, באש לעבר מקורותהירי. אין די בכך. תגובה כזו עלולה לשחוק את ההרתעה ולעודד את המשך ה"טיפטופים", מה שעלול להביא להסלמה. אין מנוס מ"בוסטר" – מכה קשה ומרתיעה נגד הנשק האסטרטגי של חיזבאללה.

נמאס למגן האנושי

החדשות הטובות, בנוגע להתחממות בגבול לבנון, הן התגובה החריפה של אזרחים לבנונים נגד משגרי הרקטות לישראל.

הטרור הערבי, הן הפלשתינאי והן הלבנוני, מבצע בעת ובעונה אחת שני פשעים נגד האנושות. האחד הוא ירי מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. השני הוא הסתתרות מאחורי מגן אנושי, אזרחים לבנונים ופלשתינאים, בשל היכרותם עם ישראל שעושה כל מאמץ כדי להימנע מפגיעה באזרחים וכדי להשתמש בפגיעה האגבית באזרחים, לצורך תעמולת הזוועה ועלילות הדם נגד ישראל.

אותם אזרחים אומללים מפחדים מהטרוריסטים ומשלמים מחיר כבד. והנה, לראשונה, אנו רואים לנגד עינינו, את המגן האנושי מרים ראש ומעז להבהיר לטרוריסטים – נמאס לנו. מעניין להמשיך לעקוב אחרי התופעה.

ליישב את הר דב

בנסיגה מלבנון בשנת 2000, קו הנסיגה שורטט על פי עיקרון אחד; להבטיח שהנסיגה תהיה עד המ"מ האחרון, כדי שלא תהיה לאויב שום טענה, שום דרישה ושום עילה להמשך התוקפנות נגדנו. כיוון שהנסיגה לא הייתה בהסכם עם האויב על שרטוט קו הגבול, ישראל הזמינה את האו"ם לשרטט את הקו. גם כאשר היו חילוקי דעות בנקודה זו או אחרת לאורך הגבול על המיקום המדויק, ישראל קיבלה על עצמה מראש לכבד את פסיקת משקיפי האו"ם. גם כאשר הגבול עבר בתוך מטעים של משגב עם ופירוש הדבר היה ויתור על שטח חקלאי ישראלי, היא נהגה כך.

לאחר הנסיגה, המציא חיזבאללה עילה להמשך תוקפנותו נגד ישראל, פרשת "חוות שבעא", כלומר הר דב. על פי טענתו מדובר בשטח לבנוני וכיוון שישראל לא נסוגה ממנו, היא לא נסוגה מלבנון. ומאז ההמצאה הזאת, בכל שנה ברשימת הגינויים האוטומטיים לישראל בעצרת האו"ם מופיע הגינוי על אקיבוש בלבנון. הכוונה להר דב. ובמצע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת נאמר שעל ישראל להפסיק את אקיבוש בלבנון, והכוונה להר דב. ולשם כוונו גם הרקטות ששיגר חיזבאללה ביום שישי.

הבעיה היא שמאז הנסיגה מלבנון ובעצם גם שנים אחדות קודם לכן, ישראל אינה מתייחסת להר דב כאל שטח ריבוני. אף שריבונות ישראל חלה על הר דב, בתוקף חוק הגולן, בפועל הוא שטח צבאי סגור וההתייחסות אליו היא כפי שהייתה לרצועת הביטחון בדרום לבנון. גישה זו משדרת חולשה ומזמינה תוקפנות.

יש רק דרך אחת לממש ריבונות – התיישבות. זו האמת הציונית של 140 שנות התיישבות. על ישראל ליישב את הר דב. בעבר הוקמה היאחזות שיאון שנועדה להפוך ליישוב אזרחי. מן הראוי להקים שם לפחות יישוב ישראלי אחד, כדי לתקף את ריבונות ישראל על האזור ולממש אותה.

* "שישי בגולן"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s