בין בית מול הים לבית על ההר

תמה חלפין, בת קיבוץ נירים, היא אנתרופולוגית שמלמדת בסמינר הקיבוצים, ועוסקת במחקריה בסוגיות של החברה הישראלית ושל הקיבוץ. ספרה הראשון – "היה רע לתפארת: הלינה המשותפת – פוליטיקה וזיכרון".

ספרה השני, "בית מול הים", הוא אתנוגרפיה על קיבוץ, ששמו הבדוי הוא "גחלת", פרי מחקר שדה, שבו היא ומשפחתה חיו במשך שנתיים (2006-2008) בקיבוץ; היא למדה אותו, התערתה בתוכו, השתתפה בישיבות ובצוותים ואפילו עבדה חלקית ב"קומונה", כלומר מחסן הבגדים (כבר רמז ראשון שמדובר בקיבוץ של "השומר הצעיר"). אם תבטיחו לא לספר לאף אחד אגלה שכבר בעמוד הראשון של הספר, או לכל היותר בשני, ידעתי שמדובר בקיבוץ זיקים, שבנגב המערבי (אני לא חסיד של הביטוי "עוטף עזה").

הספר בהיר ורהוט ולא כתוב בג'יבריש אקדמי משמים, אלא הוא שווה לכל נפש. וגם אם יש בו הבהרת מונחי יסוד שינחו את הקריאה של מי שאינו מכיר קיבוץ, אני חושב שהוא ירתק בעיקר קיבוצניקים, כי הוא מהווה מראה לכל קיבוצניק, שבכל עמוד יעמת בין המידע על "גחלת" לקיבוצו.

כך גם אני קראתי את הספר. אפשר לומר שקראתי אותו כקורא חיצוני ובעת ובעונה אחת תרגמתי אותו לאורטלית. יש הרבה נקודות דמיון בין זיקים לאורטל, ובעיקר העובדה שמדובר בקיבוץ שיתופי שיש בו הרחבה קהילתית והוא נמצא בצומת הכרעות על אורחות חיים.

במובנים רבים הוא שונה מאורטל. למשל, רמת ההתערבות של הכלל בחיי הפרט, כולל בתחומי רווחה וחינוך דיסקרטיים, הדהימה אותי. האתיקה האורטלית בתחומים אלה, מאז ומתמיד, הייתה לאין ערוך טובה יותר.

הבדל נוסף, הוא שבניגוד מוחלט לתוצאות הסקר שנערך אצלנו – שם מי שדוחפים להפרטה הם הצעירים בעוד המתנגדים לה הם הוותיקים. יכולתי אף לדמות שגם שם באחת האספות התנשא אחד הוותיקים על הצעירים בסגנון "כשתגדלו תבינו", רק מן הכיוון ההפוך. כשקראתי, חשבתי גם על דבריו של נקש באסיפה, בהם ציטט את ד"ר עמיר הלמן, שהקיבוץ הוא מקום טוב לצעירים, אך מקום לא טוב לזקנים. אני דווקא מכיר קלישאה האומרת שהקיבוץ הוא גן עדן לילדים ולזקנים אך לא מקום טוב למי שבאמצע (הקלישאה משתמשת בביטוי הרבה יותר בוטה לגבי מה שבאמצע). אני דווקא מאמין שהקיבוץ, ובוודאי אורטל, עשוי להיות גן עדן לכל, מן העריסה עד הקבר, ובלבד שמדובר במי שמאמינים בדרך החיים הזאת ורוצים להגשימהּ. או כפי שאמר אחד המרואיינים בספר, משפט כמעט זהה לדברים שאמר לי השבוע חבר אורטל: "בלי קיבוצניקים בלתי אפשרי להמשיך ולעשות קיבוץ" (ע' 244).

****

ספרה של תמה חלפין "בית מול הים – חיי יומיום בקיבוץ של ראשית שנות האלפיים", זוכה פרס קרן גולדברג לכתב יד עיוני מקורי מצטיין, בהוצאת "למדא-עיון", הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, מחולק לחמישה פרקים ובהם פרקי משנה רבים. הפרקים הם: הקיבוץ כמשפחה והמשפחה בקיבוץ, כלכלה וחברה בקיבוץ, בין גופו של אדם לגופו של עניין: אוטופיה ותקנונים, יומיום חג וריטואלים של יומיום: הסובייקט הקיבוצי.

הוא עוסק במגוון רחב של תחומים; הקיבוץ כבית, המעמדות בקיבוץ (חברים, תושבים, בנים תושבים וכו'), הקליטה, התרבות והחג, חיי היומיום, בעלי התפקידים והמנהיגות, הכלכלה, המחלוקות על אורחות החיים, השינויים וכד'. דומני שהחוקרת היטיבה להבין את השפה והדקויות, מן הסתם בהיותה בת קיבוץ, ולקלוט היטב הן את התמונה הגדולה והן את הפרטים המרכיבים אותה. היא הקפידה לא להיות שיפוטית והצליחה בכך כמעט לחלוטין. או כפי שהיא כתבה באחרית הדבר: "כמו כל חוקר בכל מחקר, אנשים מנסים לגשש אם אני בעד או נגד, האם אני חושבת שקיבוץ זה רע או טוב, האם הצליח או נכשל, האם יש לו עתיד או שמא הוא בסכנת הכחדה. איני יודעת, איני יכולה ואיני רוצה לשפוט. ניסיתי לכתוב מחקר זה מכורסתו של האנתרופולוג ולא מכס המשפט, משמע ליטול מקטע קטן של אנושות ולשים אותו תחת זכוכית מגדלת. וכשמסתכלים על מקטע אנושי, כל מקטע אנושי, ברזולוציות גבוהות רואים כמה הוא עלוב וכמה הוא מפואר, כמה קטנים וקטנוניים הם בני אדם וכמה גדלות נפש יש בהם. בזאת לא שונה הקיבוץ משום מקום אחר, אך בכל מקום יש צורות שונות הן לעליבות והן להדר" (ע' 252).

היא דיברה על הקושי להיות בעל תפקיד בקיבוץ בעיקר משני טעמים. האחד הוא האופי האנרכי של הקיבוץ כחברה ללא משטרה וללא אכיפה מצד אחד, כאשר מצד שני הוא מלא בחוקים ותקנונים ובעלי התפקידים מחויבים להבטיח שהקיבוץ יפעל על פיהם ללא יכולת אכיפה. השני הוא "העודפות החברתית", מושג סוציולוגי שלמדתי מקריאת הספר, כלומר העובדה שאני מנהל של עובד שאשתו היא הגננת של הילד שלי והילדה שלי היא בגן עם הילד שלו ואשתו היא מרכזת הוועדה שבה אני חבר ואבא שלי ואבא שלו עלו באותה הכשרה. בתוך הסיטואציה הזאת נדרש בעל התפקיד לנהל ולהנהיג וזה קשה; הרבה יותר קשה ומאתגר ממה שנדרש ממנהיג ומנהל במקום אחר. לכן, קיבוצים רבים מעדיפים להכניס בעלי תפקידים מבחוץ (גם זיקים פנה לדרך הזו, אך אחרי התקופה הנסקרת בספר). אולם כידוע לכם, בעיניי זה מהלך שמסרס את הקיבוץ. איני מתכחש לגודל האתגר, אך אני מאמין שהעמידה בו היא העוצמה של הקיבוץ.

****

חלק מרכזי בספר עוסק בתהליכי השינוי. באותן שנים ביצע הקיבוץ תהליך של הפרטות שירותים ציבוריים שאנחנו ביצענו עשור ושני עשורים קודם לכן. למשל, הפרטת הרכב שעברה ברוב גדול, אך המחלוקות והוויכוחים דומים לאלה שהיו אצלנו, ודווקא הפרטת ה"קומונה" – מחסן הבגדים, שנדחתה, למרות שבאחד הקטעים השיפוטיים היחידים בספר מתואר איזו מדמנת בטלה יש שם; דבר שאצלנו לא יכול היה להתקיים. לעומת זאת, בשנים שקדמו למחקר השדה, הוחלט שם על הכנסת מרכיבי תרומה לתמורה, לא במתכונת המודל השילובי שלנו, אלא תשלום על שעות נוספות ותורנויות (וגם תופעה מכוערת של סחר בתורנויות) וקנסות על אי עמידה בחובת העבודה. רעיון של פתיחת דיון על הפרטת הקיבוץ הובא לסקר ורוב גדול התנגד לו. (עם זאת, עשר שנים אחרי מחקר השדה, אך עוד לפני שהספר יצא, גובשה הצעה להפרטה שזכתה לרוב, אך לא ל-2/3 הנדרשים על פי התקנון).

****

בפרק "חברה וכלכלה בקיבוץ", בע' 135, מופיע מאמר שפורסם בעלון הקיבוץ מאת נוחי זמר (כל השמות בדויים) אחד ממתנגדי השינוי, ובין השאר מופיעה בו הפסקה הבאה: "לדוגמה: המושג 'שוויון ערך העבודה'. מרבית שנותיי ב'שומר הצעיר' למדתי שכוונת המושג הנ"ל היא שכל עבודה שווה ואין עבודה המביישת את בעליה. והנה בעלון האחרון, בכתבה המצוטטת של אורי הייטנר (שהביא לדפוס אמנון) כותב הוא כי שוויון ערך העבודה משמע, על החבר לדעת מהו שכר עבודתו ולכן עליו לקבל כל חודש תלוש שכר (גם בקיבוץ שיתופי – דבר המחבר)". ובהמשך הוא תוקף את העמדה שלי. 

לכאורה, מוזר שמי שהביא לפרסום בעלון זיקים מאמר פרי עטי הוא דווקא מי שדוגל בשינוי ומי שיוצא נגד המאמר הוא דווקא מי שמתנגד לשינוי. אך אין זה מקרה, כיוון שכך היה גם באורטל לאורך שנים רבות. אלא שהשינויים שהבאתי לאורטל והרעיונות שעליהם כתבתי גם בעיתונות הקיבוצית, דגלו בשינויים מהותיים ומשמעותיים, אך כאלה שנועדו לשמור על הקיבוץ השיתופי, מתוך הבנה שאם הוא ידרוך במקום ולא יתאים את עצמו לשינויי הסביבה, הזמן והמקום, הוא לא ישרוד. דומני, שבזכות שינויים אלה, שנראו כפירה בעיקר, אורטל היא קיבוץ שיתופי עד היום ואני מקווה שבזכותם היא תהיה קיבוץ שיתופי גם בעתיד.

אכן, יצאתי בעבר נגד הרעיון של שוויון ערך העבודה. הטענה שלי הייתה, שאיננו צריכים לרמות את עצמנו. תרומתה של מהנדסת המפעל אינה זהה לתרומתו של המנקה במפעל. וכדי להתנהל בצורה מושכלת ואמתית, אין לטאטא זאת תחת השטיח. יש לתמחר באופן אמתי ודיפרנציאלי את העבודה, וכפי שעובד חוץ יודע מה המשכורת שהוא מכניס לקיבוץ, כך גם עובד פנים צריך לדעת זאת. וכך, יש לנהל את הענפים בעסק ובקהילה בצורה מושכלת ורציונלית. היכולת לומר לעצמנו את האמת, היא מבחן דבקותנו ברעיון. אם אנו צריכים לרמות את עצמנו כדי להיות קיבוץ, סימן שהיותנו קיבוץ מבוסס על אדני שקר. את שוויון ערך העבודה יש להמיר בשוויון ערך האדם העובד – כאשר גם המהנדסת וגם המנקה, אף שהם מכניסים שכר שונה לקיבוץ, מקבלים תקציב שוויוני, על פי גודל המשפחה והוותק.

את הרעיונות הללו היה לי קשה להעביר גם באורטל, אם כי תמיד הם התקבלו בסופו של דבר, ועברו את הרוב הנדרש על פי התקנון (שבעבר היה 75% מכלל החברים ומאמצע שנות התשעים שינינו את התקנון והורדנו אותו ל-66.6%).

אני מאמין בדרך הזאת ומקווה שנלך בה גם בתהליך האסטרטגי הנוכחי. הקיבוץ השיתופי חייב להיות בשינוי מתמיד. הקיבוץ השיתופי של 1978 לא יכול היה להיות הקיבוץ השיתופי של 1988 (אז היה תהליך השינוי הראשון), הקיבוץ השיתופי של שנת 2000 אינו הקיבוץ השיתופי של 2020 והקיבוץ השיתופי של 2030 לא יכול להיות הקיבוץ השיתופי של 2020. הסקר שהוצג השבוע באסיפה מצביע על בעיה קשה של אבדן הביטחון של החברים בעתידם הסוציאלי, במענה שהקיבוץ ייתן להם לעת זקנה או מחלה. קיבוץ שיתופי לא יוכל להתקיים לאורך זמן ללא הביטחון הזה (בין אם אי-הביטחון מוצדק אובייקטיבית ובין אם לאו), ולכן עלינו כקיבוץ שיתופי לתת את המענה הראוי לבעיה, גם תוך שינוי סדרי העדיפויות הקיימים. אני מאמין שזו הדרך הנכונה לנו.

* מידף – עלון קיבוץ אורטל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s