פינתי השבועית ברדיו: היו לילות

היו לילות / אסתר עופרים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 19.7.21

בחודש שעבר הגיעה הזמרת הישראלית הבינלאומית אסתר עופרים לגבורות. לפני כשנתיים שמעתי ראיון עמה שבו הבטיחה שעד יום הולדתה השמונים תחזור לישראל. לצערי זה לא קרה. בראיון לרגל יום ההולדת היא אמרה שהיא עדין שוקלת חזרה, ואני מקווה מאוד שזה יקרה.

אסתר זייד נולדה בצפת ב-1941, בת למשפחה ותיקה שמוצאה מחלב שבסוריה. היא גדלה בחיפה וכבר בגיל 13 החלה בקריירת שירה. בגיל 16 הכירה את המורה לריקוד אבי רייכשטט, לימים עופרים. במהלך שירותה הצבאי נוצר ביניהם קשר רומנטי והם התחתנו (לימים הם התגרשו והיא נישאה מחדש ושוב התגרשה). לאחר נישואיהם אסתר הצטרפה ל"צמד העופרים" שכלל את אבי עופרים ושמוליק קראוס והם הפכו לשלישיית העופרים. עקב מחלוקות כלכליות קראוס פרש ואסתר ואבי עופרים היו לצמד העופרים, שכבש את צמרת הפופולריות בישראל. במקביל היא פתחה קריירה עצמאית כזמרת ושחקנית, ובפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1961 היא זכתה בשני המקומות הראשונים. בשנות השישים צמד העופרים ואסתר עופרים כסולנית החלו בקריירה בינלאומית מצליחה. אסתר שרה בעברית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ולדינו. תחילה הם התמקמו בז'נבה ואסתר עופרים ייצגה את שוויץ באירוויזיון והגיעה למקום השני בהפרש קטן מן הראשון.

מאז שנות השישים אסתר עופרים מתגוררת בעיקר בגרמניה. בשנות השבעים חייתה שנים אחדות בישראל והמשיכה מכאן את הקריירה הבינלאומית, אך שבה לגרמניה. אסתר עופרים היא אחת הזמרות הטובות והמצליחות בתולדות הזמר העברי ואחת הזמרות הישראליות המצליחות בעולם. בצעירותה היא כונתה בעולם "הזמיר מחיפה", ואכן יש לה קול זמיר, יוצא דופן באיכותו. והרפרטואר שלה משובח מאוד.

השיר שנשמיע היום הוא אחד השירים המזוהים עמה ביותר – "היו לילות". לשיר יש כ-150 ביצועים, לא כולל הביצוע של הקולית של אורטל ואני בתוכה בטקס יום הזיכרון לפני שלוש שנים, אך הוא מזוהה בעיקר אתה. לא, השיר לא נכתב בעבורה. הוא נכתב שנתיים בטרם נולדה. אבל הוא נשכח למדי, וב-1960 החליט מנכ"ל רשות השידור חנוך חסון, שחייבים להציל את יצירת המופת הזאת משכחה, והוא הציע את השיר, בעיבודו של שמעון כהן, לאסתר עופרים הצעירה. היה זה שיר הסולו הראשון שלה, לראשונה לא במסגרת צמד העופרים. על פי המסופר בזמרשת, כשהתזמורת החלה לנגן, הזמרת הצעירה פרצה בבכי. והאמת היא שהשיר באמת עצוב מאוד והלחן שלו מרטיט ומרגש.

את השיר, המספר סיפור מעולם המשעולים שבין דגניה וכינרת, שתי קבוצות העליה השניה, ערש לידתה של תנועת העבודה, כתבו משורר תל-אביבי ומלחין תל-אביבי, יעקב אורלנד ומרדכי זעירא. הם היו תל-אביביים לא רק בכך שחיו בתל-אביב, אלא גם בכך שהם אהבו את תל-אביב, היו בלב חיי התרבות שלה, אהבו את התל-אביביות. והבחירה שלהם לכתוב את שירם על רקע הקבוצות בעמק הירדן, מעידות על המקום שתפסו ההוויה והרוח של קבוצות העמק בכותל המזרח של היישוב העברי הציוני בארץ ישראל באותן שנים. הן אורלנד והן זעירא חוו בתקופות קצרות בחייהם את הציוויליזציה החלוצית הזאת, והיא הטביעה חותם עמוק ומשמעותי בעולמם.

איך נכתב השיר? סיפר יעקב אורלנד בספרו "היו לילות": "תיאטרון סטירי קטן בשם 'כל הרוחות' ביקשו אותי ואת זעירא לחבר רומנסה לאחת התוכניות הראשונות בשכר". בשכר, פירוש הדבר שהייתה להם מחויבות לכתוב ובזמן, וכנראה שהם קיבלו חלק מן השכר כמקדמה, כפי שסיפרה חוקרת הספרות, פרופ' תמר וולף-מונזון, על השלב הבא בקורותיו של השיר: "משנתקלו זה בזה ברחוב, הם הסכימו שלא נעים לקבל מקדמה בלי לספק את הסחורה ונדברו להיפגש בערב ב'קלוב המלצרים'". השנה הייתה 1939. חוקר הזמר העברי עופר גביש מספר, שהייתה זו התוכנית השלישית של התיאטרון, ששמה היה  'הגפיר האמיץ יחיא'. השניים היו במצב ביש. היה זה היום האחרון לפני הגשת השיר, השעה כבר הייתה שתיים בלילה. שיר עדין לא היה. מי שהציל אותם היה מנהל המקום חצקל איש כסית. הוא הבין מיד במה מדובר, וכתיאורו של אורלנד, הוא "הכניס אותנו לחדר מבודד במועדון, הציב לנו על השולחן חצי ברווז ובקבוק קוניאק ומלמל חצי ישן: 'נו, לעבודה'". כשהשחר הפציע היו המלצרים במועדון הראשונים לשיר את השיר.

מספר גדול חוקרי הזמר העברי, חתן פרס ישראל אליהו הכהן: "הנוסח המקורי שחיבר אורלנד היה שונה במבנהו. הוא כלל בתי פתיחה וסיום ושני בתי פזמון … זעירא קרא את השיר פעם ופעמיים ושלוש, החמיא לאורלנד על תוכנו, אך הוסיף כי יש לו בעיה עם מבנה השיר. הוא נראה לו מסורבל, ועלול להקשות מאד על התאמת הלחן. 'הרי מדובר בבלדה נוגעת ללב – אמר לאורלנד – ומדוע לא לפשט את מבנה השיר ולהסתפק בעלילה עצמה?'… על כן ביקש מאורלנד למחוק את הפרולוג, להשמיט את שני בתי הפזמון, ולוותר על האפילוג …  שעה ארוכה בילו השניים בניסיונות שכנוע הדדיים. בשלב מסוים קצרה רוחו של זעירא שהחליט להתחיל בהלחנה על פי הגרסה המועדפת עליו". השיר, אם כן, יצא לאור ונכנס להיסטוריה, במבנה שיצר לו זעירא ולא אורלנד.

הנוסח המלא, המקורי, מצוי בארכיונו של אליהו הכהן. באחת מפגישותיו עם אורלנד הוא הציג לו את הנוסח המקורי בכתב ידו. מסתבר שאורלנד עצמו לא זכר את הנוסח הזה ולא את המחלוקת על מילות השיר. אגב, את הטקסט המלא, המקורי, ניתן לקרוא ב"זמרשת".

הביצוע הראשון של השיר היה של זמרת ששמה שלי שרונה. הבאה אחריה הייתה חנה קיפניס. אחד הביצועים המוכרים של השיר הוא של שושנה דמרי. גם להקת כוורת הקליטה גרסה של השיר. אך, כאמור, השיר מזוהה בראש ובראשונה עם מי שחילצה אותו מתהום הנשיה – אסתר עופרים.

בטרם נצלול לתוכן השיר, נתעכב על מטאפורה אחת מתוכו: "גבוה כְּזֶמֶר". מה פירוש "גבוה כזמר?" איזה גובה יש לזמר? בתנ"ך, בספר "דברים", מופיעה חיה ששמה זמר, והפרשנים ובהם ר' סעדיה גאון ורד"ק, זיהו אותו עם הג'ירפה. מן הסתם, רמז אורלנד לכך, שגובהו של גיבור הבלדה מזכיר את הג'ירפה. גם אני הכרתי את הגרסה הזאת. עד שאבשלום קור החליט לברר זאת עם אורלנד. מספר אבשלום קור על שיחתו עם אורלנד: "'למה התכוונת כשכתבת 'גבוה כזמר' ב'היו לילות'?'

אורלנד ענה מיד: 'זה לא ג'ירפה' (אני, בשאלתי, לא הזכרתי את הג'ירפה).

שאלתי: 'הכרת את הפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בעברית בארץ, לפני 1500 שנה, ששם 'זמר' – לשון רוממות?'

השיב לי: 'לא. אינני מכיר'.

שאלתי: 'אז מדוע כתבת, בעצם, 'גבוה כזמר'?'

השיב: 'ככה חשתי כמשורר. הזמר הוא דבר שמרומם!' "

השיר מסופר מפי נערה, שמספרת את סיפור אהבתה. "הוא היה אז בהיר וגבוה כזמר, הוא נהג עגלות לשדה הרחב. ואני לו כותונת הייתי רוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב".

הבלדה נגמרת בסוף טרגי. הבחור הזה הלך ולא שב. האם הוא נהרג בקרב? אנו נוהגים לשיר את השיר ביום הזיכרון, כי כך אנו מפרשים אותו. אולם בשיר הדבר אינו נאמר בפירוש. בשיר המספרת שואלת את שומעיה: "היש בכם יודע אי אנה זה הלך לו ולא שב?" אולי הוא נפל בקרב. ואולי הוא רק הבריז לה? המשורר משאיר את החידה בלתי פתורה. אולם לפני שנעלם היא מספרת שהוא "היה הולך ושב אלי קודח". אולי זו קדחת האהבה. ואולי זו מחלת הקדחת, שהחלוצים בתנאי החיים הקשים בעמק הרבו לחלות בה. ואולי בעצם הוא מת בקדחת, כמו חלוצים רבים באותם ימים.

כאמור, המשורר אינו פותר לנו את החידה. ובמודע ומתוך בחירה הוא אינו פותר את החידה, כפי שהוא כתב באפילוג שנשמט מהגרסה הסופית:

יֵשׁ בָּעוֹלָם חִידוֹת לְלֹא פִּתְרוֹן

וְשִׁיר וּפֶרַח יֵשׁ שֶׁלֹא יָנוּבוּ.

אַךְ רַק עִם שִׁיר, עִם פֶּרַח אַחֲרוֹן

בּוֹכִים עַל אָהוּבִים שֶׁלֹא יָשׁוּבוּ.

השיר מסתיים בדבריה של הנערה שאהובה לא שב: "אז הייתי בוכה, אז הייתי נדהמת, בשדות רחוקים עוד הלכתי אליו. אנוכי עוד נושאת כותנתו המרוקמת, כותונת של תכלת עם פרח זהב. היו לילות. אני אותן זוכרת. אני אותן עד סוף ימי אשא".

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא,

בַּמִּשְׁעוֹלִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,

עָמְדָה עֶגְלַת חַיַּי הָעֲמוּסָה.

וְהוּא נִגַּשׁ: שִׁמְעִי אֵלַי, קְטַנְטֹנֶת,

אֲנִי בָּנִיתִי בַּיִת לְשִׁבְתֵּךְ,

אַתְּ תִּרְקְמִי בָּעֶרֶב לִי כֻּתֹּנֶת,

אֲנִי אֶנְהַג בַּיּוֹם אֶת עֶגְלָתֵךְ.

הוֹּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר,

הוּא נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה הָרָחָב,

וַאֲנִי לוֹ כֻּתֹּנֶת הָיִיתִי רוֹקֶמֶת,

כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

וְהוּא אֶת הָעֵצִים בַּגַּן הֵעִיד,

אֶת הַשְּׁבִילִים בֵּין דְּגַנְיָה לְכִנֶּרֶת,

כִּי רַק אוֹתִי יִשְׁמֹר לוֹ לְתָמִיד.

הָיָה הוֹלֵךְ וְשָׁב אֵלַי קוֹדֵחַ,

הָיָה נוֹשֵׂא דְּמוּתִי מִמּוּל פָּנָיו,

הַגִּידוּ נָא, הֲיֵשׁ בָּכֶם יוֹדֵעַ

אֵי אָנָה זֶה הָלַךְ לוֹ וְלֹא שָׁב?

אָז הָיִיתִי בּוֹכָה, אָז הָיִיתִי נִדְהֶמֶת,

בְּשָׂדוֹת רְחוֹקִים עוֹד הָלַכְתִּי אֵלָיו,

אָנֹכִי עוֹד נוֹשֵׂאת כֻּתָּנְתּוֹ הַמְּרֻקֶּמֶת,

כֻּתֹּנֶת שֶׁל תְּכֵלֶת עִם פֶּרַח זָהָב.

הָיוּ לֵילוֹת, אֲנִי אוֹתָם זוֹכֶרֶת,

אֲנִי אוֹתָם עַד סוֹף יָמַי אֶשָּׂא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s