פינתי השבועית ברדיו: על חטא

על חטא / צביקה פיק

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 4.7.21

השנה מלאו ארבעים שנה למותו, בגיל 73, של המשורר אוריאל שלח, הידוע יותר בשם העט שלו יונתן רטוש. רטוש היה משורר גדול, אך אידיאולוג של כת קנאית והזויה, שאותה הוא כינה "העברים הצעירים" אך דבק בה הכינוי המבריק שהעניק לה מתוך סלידה אברהם שלונסקי – "הכנענים". הכינוי כה דבק בהם, עד שהם עצמם אימצו אותו למעשה.

הרעיון של התנועה הכנענית, היה התנתקות מוחלטת מן העם היהודי, מן הגולה היהודית, מן ההיסטוריה היהודית, מתוך תובנה שנוצר כאן עם עברי חדש, לא יהודי, ללא כל קשר לעם היהודי, שכולל את כל תושבי ארץ ישראל ההיסטורית עד עיראק, בני הגזע השמי. הדבק של האומה העברית הוא ארץ ישראל והשפה העברית. ההיסטוריה של האומה הזאת היא ההיסטוריה של הארץ, המבוססת בעיקר על המיתולוגיה שקדמה לדת ישראל. בעוד התנועה הציונית התחברה למכבים, לקנאי המרד ברומאים ולבר-כוכבא, רטוש וחבריו סלדו מהם, כיוון שהם אלה שיצרו את הדת היהודית הנתעבת עליהם כל כך. הם התחברו לתרבות הארצית, האלילית, הקדם-יהודית של הארץ, שצוירה בעיניהם כתרבות בריאה וויטאלית, טרם סירוסה בידי הדת והמוסר היהודיים.

רטוש היה מזוהה עם הפלג המקסימליסטי, הרדיקלי, של התנועה הרוויזיוניסטית, הזדהה עם הלח"י, וזאת לצד המאיסה שלו בציונות והבוז לציונות, שמנסה להנציח את העם היהודי ואת הזיקה בין ה"עברים" בארץ ישראל לבין היהודים. כמובן שתפיסתו מלאת סתירות. הרי הוא עצמו, שנולד בשם אוריאל היילפרין, נולד בגולה, בוורשה, ועלה לארץ ישראל. אמנם הוא גדל בבית עברי ושפת אמו הייתה עברית, אך הן הוא עצמו בעצם הביוגרפיה שלו, מבטא את מה שהוא מאס בו – היהודי מהגולה שעלה כיהודי לארץ ישראל כדי לקיים את העם היהודי ולהבטיח את המשכיותו ועתידו.

בקנאותו, ניתק רטוש קשרים עם מי שלא הלכו אתו או אף סטו כמלוא הנימה מגישתו הקיצונית. חיים גורי מספר על שיחה שהייתה ביניהם, כשגורי עוד היה נער, ונשבה במקצת בקסם הרעיון הכנעני החדש ובעיקר בקסם כתיבתו של המשורר, אך היה קרוע בין זיקתו לעם היהודי לבין הרעיון הרומנטי של עם חדש. בשיחה, הוא הציג את לבטיו, ונתקל בתגובה עוינת של רטוש, על הססנותו. בשלב מסוים, כאשר גורי ניסה לדבר על כך שיש לנו זיקה לעם היהודי, רטוש צעק: "הזיקה של העברי ליהודי היא כמו הזיקה של האדם אל הקוף!"

רטוש הצליח לרכז סביבו קבוצה קטנה של אנשים, רובם יוצרים ואנשי רוח כמו הסופר בנימין תמוז, המשורר והמתרגם אהרון אמיר והפסל יצחק דנציגר. בראשית דרכה של התנועה החדשה, היא קסמה לבני נוער רבים. אך הידיעות על שואת היהודים באירופה והמיאוס שרטוש הקרין כלפי היהודים בשואה וסירובו להכיר בזיקה שבינם לבינינו, הפכו את קבוצתו לקטנה ומוקצה בחברה הארצישראלית.

רטוש הקים ב-1943 את הוועד לגיבוש הנוער העברי. הוא פרסם מנשר, פרי עטו, המניפסט של תנועתו, שנקרא: "כתב אל הנוער העברי". הפניה שלו הייתה לנוער החילוני – עזבתם את הדת היהודית, לכו עוד צעד. אינכם העם היהודי, אלא ראשיתה של אומה חדשה. המנשר מדבר על תהום וזרות בין העברי לעם היהודי. מדהים לראות באיזה בוז ושנאה הוא כותב על העם היהודי בגולה, בעיצומה של השואה.

כאמור, רטוש היה משורר גדול. גם שירתו האידיאולוגית הייתה גדולה וכך גם שירי האהבה שלו. אבל רוב חייו לא זכה להערכה שהיה ראוי לה, כנראה בשל עמדותיו השנויות במחלוקת. הוא חש וטען כל חייו שהוא נרדף בידי הממסד הספרותי, כיוון שלא היה איש מפלגה בעוד הספרות הישראלית מאוד "ממופלגת", כלשונו. רק באחרית ימיו, בשנות השבעים, זכה ליהנות מההכרה שהיה ראוי לה; החלו להתפרסם מחקרים על שירתו, אורגנו ימי עיון, הוקדשו לו תכניות רדיו. אולי גולת הכותרת להכרה המאוחרת בו, הייתה הלחנה של אחדים משיריו. הבולט שבהם הוא השיר שנאזין לו היום, "על חטא", מתוך ספר שיריו "חופה שחורה", בלחנו ובביצועו של צביקה פיק. שיר מקסים, אולי הטוב והיפה בשיריו.

באוקטובר 1937 הניח אוריאל שלח מעטפה בתא הדואר של העיתון "הארץ", שמוענה לאברהם שלונסקי, עורך המדור הספרותי, ובה חמישה שירים חתומים בידי יונתן רטוש. אחד השירים היה "על חטא". שלונסקי יצא מגדרו מרוב התלהבות, ושיתף בה את חבריו, חברי החבורה הספרותית שהנהיג, שכללה משוררים כאלתרמן, לאה גולדברג, אורלנד, רפאל אליעז ויעקב הורביץ. הוא חש שהנה, הוא גילה עוד משורר גדול, עוד בן טיפוחים. האמת היא שרטוש הושפע מאוד משלונסקי, מכתיבתו וסגנונו. שלונסקי ביכר לפרסם את השירים לא ב"הארץ" אלא בכתב העת היקר לו יותר ושנחשב בעיניו יותר, אף הוא בעריכתו, "טורים".

שלח עצמו נסע באותם ימים לשנים אחדות לפריז, שם גיבש ב-1939 את השקפת עולמו החדשה, הכנענית, שהגיעה לידי גיבוש סופי ב-1941. מצרפת הוא שלח לשלונסקי צרור שירים נוסף ועוד שירים ספורדיים, וכולם פורסמו. כך, עד שב-1939 רפאל אליעז שביקר בפריז גילה שיונתן רטוש הוא אוריאל שלח, הרוויזיוניסט, איש הימין, לא עלינו, לשעבר עורך העיתון הרוויזיוניסטי "הירדן". בזה בא הקץ לפרסום שיריו מעל במות תנועת העבודה. כאמור, היה זה טרם גיבוש השקפתו הכנענית, אך באותם ימים הקרע בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועת העבודה היה כה עמוק, שלא איפשר לצדדים להתעלות מעליו למען קידום השירה העברית. והאמת היא, שצרור השירים החתומים בידי יונתן רטוש שמסר לשלונסקי, לא היו הראשונים בחתימה זו. שבעה חודשים קודם לכן פרסם שלח ב"הירדן" את שירו הראשון בפסבדונים זה ואחריו עוד מספר שירים. אלא שמשוררי תנועת העבודה לא העלו על דעתם להעיף מבט ל"הירדן" ולכן הם לא היו מודעים לכך ששירים של אותו רטוש עלום, כבר פורסמו בעיתון היריב.

ראוי להזכיר כאן את השיר הראשון ששלח פרסם תחת השם רטוש בגיליון ערב פסח תרצ"ז (1937) של "הירדן". שם השיר הוא "תורה". זהו שיר הלל לצבאיות היהודית וקריאת תיגר על מדיניות ההבלגה של היישוב המאורגן במאורעות 1936-1939. השיר מעלה על נס את גיבורי התנ"ך הלוחמים, משה ששיבר את לוחות הברית ויצא למלחמה קנאית בזובחים לעגל הזהב ושמשון שלחם לבד בצבא פלישתים.

השיר הזה כתוב במצלול של "על חטא" וניתן לשיר אותו במנגינה שצביקה פיק הלחין יותר מארבעים שנה מאוחר יותר. הוא נפתח במילים דומות למילות הפתיחה של "על חטא": "ומי יכה על חטא / ויתוודה: פשענו / ומי יקרא: משה, / רד, כי שיחת עמך". נושא אחר לגמרי, אך כל כך דומה ל"והוא מכה על חטא / והוא מכה על תוהו / והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי".

אך את השיר "תורה" לא פרסם רטוש באף ספר, לא הזכיר אותו והתנכר לו. הרי זה שיר כל כך יהודי, ולא היה דבר מאוס בעיני רטוש שנתיים אחרי כתיבת השיר, מאשר להיות מזוהה עם היהדות, שנואת נפשו. השיר פורסם שוב רק בביוגרפיה "שלח ועט בידו" שפרסם יהושע פורת 8 שנים אחרי מותו של רטוש. אני משער, שב"על חטא" הוא בחר לשמר את הצורה ואלמנטים מסוימים משיר יפה שלו, שאותו החליט לגנוז.

ב-1941 פרסם רטוש את ספר שיריו השני, והראשון תחת השם יונתן רטוש,  "חופה שחורה", שכולו שירי ארוס ואהבה, ובהם "על חטא". שמו האוקסימורוני של הספר, "חופה שחורה", מעורר סקרנות אך גם מעיד על תוכנו. המילה חופה מרמזת לחתונה – לפרץ של אהבה, של התחלה חדשה, של הקמת משפחה, של התמסדות הזוגיות. הצבע השחור מסמל את המוות, את הקץ.

הארוס בשירי "חופה שחורה" אינו מלמד על הרמוניה בין המינים, לא כל שכן על יחסים שוויוניים, אלא יותר כקשר בין כובש ונכבשת, בין לוקח ונלקחת.

הספר "חופה שחורה" התקבל בהתעלמות מוחלטת בקרב המיליה הספרותי המזוהה עם תנועת העבודה; בקרב שלונסקי, אלתרמן וחבריהם, למרות שרבים משיריו פורסמו לראשונה בכתב העת של שלונסקי. אולם לימים, בשנות השמונים, שנים אחדות לאחר מותו של רטוש, יעקב אורלנד סיפר בספר שפרסם עד כמה שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג התפעלו והתפעמו מן הספר ואף הושפעו ממנו, ובראש ובראשונה מהשיר "על חטא".

השיר "על חטא" מרהיב ביופיו, במטאפורות שלו; גם בלי להבין את מילותיו אי אפשר שלו להיכבש בקסמו, בצליל שלו, בחרוזים הנפלאים; להתהפנט משורות כמו "את יחידה כצל / את בוגֶדה כַּנחל / את תִּצְעני לָכֹּל' לכל עובר ושב" או "את מתוקה כליל / את חמוקה כשחל / את מפכה כנחל בשרב". "על חטא" הוא ללא ספק מפִּסְגות השירה העברית.   

זהו שיר ארוטי מאוד, ייצרי מאוד, אך אין בו אהבה רומנטית, אין בו זוגיות אמתית ממושכת, ההופכת לקשר קבוע. כך בשיר זה וכך בכל שירתו הארוטית.  יש בו מסר של קריאת דרור לארוס, שחרור יצר המין ממעצורים מוסריים, חברתיים, תרבותיים ודתיים. יש בו מתן דרור לרצונותיו הכמוסים של הגבר מן האישה. בשיר הזה, כמו בשירים אחרים בספר, אפשר למצוא סימנים מטרימים לאידיאולוגיה הכנענית שגיבש רטוש שנים אחדות לאחר כתיבת השירים (אך לפני צאת הספר). זהו ניסיון לדלג אחורה, לתקופה הקדם יהודית, לעולם האלילי, הייצרי והארוטי, שיש בו מין ספונטני, ארוס מתפרץ, חיוּת ותשוקה שנאסרו לימים בכבלי המוסר היהודי ויותר מכך הנוצרי, בעכבות של רוחניות, של דתיות, של קבלת עול שמים. המשורר מבטא את הכמיהה שלו למה שנחשב בתרבות היהודית, "חטא", אך בעיניו אין זה חטא כלל. מאוחר יותר הגישה הזאת תהיה מרכיב בהשקפת עולמו הלאומית, הפוליטית.

עם זאת, ניתן למצוא בשיר הרמזים יהודיים שאותם הדיר משירתו בשנים הבאות: עצם השם, "על חטא", כבתפילת הווידוי בימים הנוראים, אזכור "מנגינת לכה דודי", "נר נשמת אדם".

ב-1980 הוציא צביקה פיק את תקליטו "המראה". הוא המשיך בתקליט זה מגמה שהחל בה בשנות ה-70 המאוחרות, של הלחנת שירי משוררים. בין השאר הוא הלחין שני שירים של רטוש ובהם "על חטא", לחן מקסים שזכה להצלחה ולהשמעות רבות. השיר צעד שבועות רבים בפסגת מצעדי הפזמונים, אחד השירים המצליחים ביותר בתולדות מצעדי הפזמונים בישראל, ואף הגיע למקום השני במצעד הפזמונים השנתי וזיכה את צביקה פיק בתואר זמר השנה. רטוש זכה, בשנתו האחרונה, לנחת הרוח הזאת.

והוא מכה על חטא

והוא מכה על תוהו

והוא מרעיד מיתר פקע איבו בכדי

והוא דמום כהד

ומרצד כמוהו

הוא מצטמר למנגינת לכה דודי

והוא בוער כלב

והוא כבה כעין

והוא דולק בלהב נר נשמת אדם

והוא חומר כגו

והוא כבד כיין

הוא מתנודד למנגינת בשר ודם

את יחידה כצל

את בוגדה כנחל

את תצעני לכל, לכל עובר ושב

את מתוקה כליל

את חמוקה כשחל

את מפכה כנחל בשרב

את יחידה כצל

את בוגדה כנחל

את תלהטי לכל, לכל עובר ושב

את אפלה כליל

את אוכלה כשחל

את שוקקה כנחל בצרב

והוא מוכה כלב

והוא נרתע כעין

עקוד הוא כחיה ברצע יתרים

והוא שותת כגו

והוא זועק כיין

הוא משתרבט בלהבות בין הבתרים

והוא קשה כלב

והוא נוקב כעין

הוא מבקש כפר החטא אשר חטאת

והוא רחום כגו

והוא נגר כיין

הוא מתנגן בבהט-אבן את-נשמת

את רוחפה כצל

את לוקקה כנחל

את תלכחי בכל, בכל אשר יאהב

את ערמה כליל

את יחומה כשחל

את צוחקה כנחל האכזב

את יחידה כצל

את מפכה כנחל

את לוהטה לכל, לכל אשר יאהב

את אללה כליל

את שכולה כשחל

את נמוגה כנחל בשרב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s