צרור הערות 23.5.21

* בעד הפסקת האש ויצירת משוואה חדשה – אני תומך בהחלטה על הפסקת האש.

חילופי השלטון בארה"ב, והחלפתו של גדול ידידי ישראל טראמפ, שתמיכתו בישראל הייתה בלתי מסויגת, עוררו ציפיות גבוהות, אם לא אופוריה, בקרב אויבינו במזרח התיכון. אין זה מן הנמנע שתעוזתו של חמאס בהחלטתו לתקוף את ישראל, נבעה בין השאר מן הציפיה לכך שביידן יהיה נוח להם.

התמיכה שהעניק ביידן לישראל לאורך המבצע מרשימה מאוד. היא מרשימה במיוחד לנוכח האינתיפאדה נגדו של האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית. ביידן הוא ידיד ותיק של ישראל, לאורך עשרות שנותיו בסנאט, והוא מגדיר עצמו ציוני. אך יש הבדל בין תמיכה בסנאט לתמיכה בבית הלבן. במבחן הגדול הראשון של ידידותו כנשיא, ביידן התגלה כידיד אמת.

התמיכה של ביידן בישראל היא נכס אסטרטגי אדיר, ועל ישראל למנף את התמיכה במבצע להידוק הברית עם ממשלו. לכן, טוב עשתה ישראל שתיאמה עם ארה"ב בהסכמה את סיום המבצע והפסקת האש.

הייתה זו איוולת מדינית, אם אחרי תמיכה כזו, המבצע היה מסתיים בעימות עם נשיא ארה"ב. המשך התמיכה האמריקאית חיוני לביטחון ישראל יותר מן ההישגים שניתן היה להשיג בעוד יומיים שלושה של לחימה.

ההחלטה על הפסקת האש נכונה, אבל המבחן שלה הוא באופן שבו תנהג ישראל בעתיד, מול הפרת הפסקת האש. מדיניות נתניהו כלפי חמאס בעזה נחלה כישלון צורב, והביאה עלינו את המלחמה הזאת. מדיניות ההבלגה וה"הכלה" פשטו את הרגל, כמו גם מדיניות הפרוטקשן בדמות מזוודות הכסף מקטאר.

המחדל החל במרץ 2018. מלחמת "צוק איתן" יצרה הרתעה שהביאה לשלוש שנים וחצי של שקט. במרץ 2018 חמאס החל לבחון אותנו, לבדוק גבולות, לחמם את הגבול; החל במצעדי "שיבה", המשך ביחידת ההטרדה שפעלה בלילות לאורך הגבול ובעיקר – טרור ההצתות. התגובה הישראלית הייתה אומללה. ההבלגה נתנה לחמאס רשות לפגוע בריבונותנו ולהצית את שדותינו. הדבר הביא להסלמה, ל"סבבים" שהסתיימו בהפסקות אש אומללות שלא כללו את ההצתות. הקורונה יצרה הפסקה של שנה, אך גם בה חמאס שיגר "בטעות" בעקבות "פגיעות ברק" רקטות לעבר ישראל, וישראל "הכילה", כפי שהכילה את סיפורי המעשיות על "ארגונים סוררים". לפני שבועות אחדים שבו ה"טיפטופים" על מערב הנגב והתחדשו ההצתות וההבלגה נמשכה. מתקפת הטילים על ירושלים הייתה פרי הבאושים של המדיניות הכושלת והפחדנית הזאת.

כעת יש לנקוט בקו אחר לגמרי. לאורך שלוש השנים האלה תקפתי את מדיניות ההבלגה והצעתי להמיר אותה במדיניות של "דין הצתה כדין רקטה". אבל גם בכך לא די. המדיניות צריכה להיות דין הצתה כדין מטח רקטות על ירושלים ות"א. הפרת ריבונות היא הפרת ריבונות וכל הפרת ריבונות של ישראל תביא לתקיפה קשה וכואבת, לא על עמדות נטושות, אלא מן הסוג של ההתקפות במבצע "שומר החומות".

אך גם בכך אין די. כפי שנוכחנו, חמאס מנצל את תקופות השקט להתעצמות. איננו יכולים להרשות זאת. ולכן, על ישראל לסכל את המשך ההתחמשות של חמאס ואת שיקום ה"מטרו".

על ממשלת ישראל להבהיר זאת לאזרחי ישראל, לחמאס ולעולם, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

ודבר נוסף – הר הבית חסום בפני יהודים מאז יום ירושלים. אולי ניתן היה להבין זאת בעיצומה של הלחימה, אולם יש לבטל לאלתר את ההחלטה הזאת. אסור שחמאס יוכל להתהדר בהישג של חסימת הר הבית בפני יהודים.

* המאזן – ברגע שהחלה המערכה, אפשר היה לשער השערות שונות על תוצאותיה, אבל דבר אחד ניתן היה לקבוע בוודאות – מה שלא יהיה, בתום המערכה חמאס יכריז על ניצחון.

לכן, לא צריך להתרגש יותר מדי מחגיגות הניצחון שלהם. מצד שני, צריך להבין שחגיגות הניצחון הן תחליף לחשבון נפש, והן אמצעי להכשרת דעת הקהל הפלשתינאית להמשך התוקפנות בעתיד.

היו לחמאס הישגים – ובראשם היכולת להתמיד בירי כמעט במלוא העוצמה עד הרגע האחרון, כולל שיגורים מקבילים רבים של רקטות ובתוכן רקטות ארוכות טווח. אך הישגי צה"ל היו גדולים ביותר – השמדת תשתיות הפיקוד והשליטה התת-קרקעיות, השמדת רוב תשתית השיגורים ותשתית ייצור הרקטות, הרג מחבלים רבים וסיכול ממוקד של חלק ניכר משדרת הפיקוד של חמאס והג'יהאד האסלמי והרס בתיהם של אחרים, סיכול ניסונות ההפתעה של חמאס באוויר ובים.. נכון שלא הצלחנו לחסל את ראשי הנחש – דף וסינואר, לא הצלחנו לעצור את ירי הרקטות ולא הצלחנו להשמיד את מאגרי הרקטות (האתגר הבא של המודיעין צריך להיות איתור מאגרי הרקטות).

הפעולה הכירורגית המוצלחת, המבוססת על מודיעין מצוין ומדויק, הביאה למינימום פגיעה אגבית בבלתי מעורבים. זאת עוד תבוסה לחמאס, שהופך את אזרחי עזה למגן אנושי ומנסה בכל עימות לגרור את ישראל לפגיעה מקסימלית באזרחים, בנשים וילדים; מה שמשמש אותם כנשק הסברתי וכדלק להמשך ההסתה וללגיטימציה להמשך התוקפנות.

איני שותף לחמיצות בעקבות המערכה, מתוך הבנה שבניגוד למלחמת תמרון בין צבאות סדירים, שבה הניצחון וההפסד גלויים לעין, במלחמה בין צבא לארגון טרור, עצם אי חיסולו המוחלט של הארגון ויכולתו להמשיך לתפקד עד סוף המערכה, מצטיירת בעיניו כניצחון. ואנו, שכמהים לנוק-אאוט, מתקשים לקבל מה שמצטייר כניצחון, גם אם ניצחון מוחץ, בנקודות.

בסופו של דבר, רק בעתיד, על פי התוצאות, ניתן יהיה לקבוע מי ניצח. אחרי מלחמת לבנון השניה, הייתי שותף לתחושות החמיצות והתסכול. בראש השנה תשס"ז, שבועות אחדים לאחר המלחמה, בחרתי בנסראללה כאיש השנה, והגדרתי אותו כמנצח. בדיעבד, מלחמת לבנון השניה הביאה לנו 15 שנות שקט, בגבול שדימם ארבעים שנה, אחרי שכל דבר שניסינו כדי לעצור את הדימום – כשל. ומכאן אני מסיק שאת מידת ההצלחה נוכל לבחון רק בדיעבד. אחרי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", נמשך הטרור כמקודם, ולכן ניתן להגדיר את המבצעים הללו ככישלון. ב"צוק איתן" נהנינו מ-3.5 שנים של שקט, וניתן לראות בו ניצחון חלקי. כיוון שהמבחן הוא מבחן התוצאה, צריך להבין שהתוצאה לאורך זמן תלויה בנחישות שלנו להגיב בעוצמה על ניסיונות השחיקה של הפסקת האש. אם שוב "נכיל" הצתות, ירי בודד של "ארגון סורר" כביכול, ירי ב"טעות" בשל מכת ברק כביכול, מהר מאוד נידרדר, ונמסמס את הישגי המבצע.

ולטווח הרחוק – עלינו להכשיר את הלבבות בציבור הישראלי ובעולם לכך, שאם נידרש לשוב ולהילחם, לא יהיה מנוס ממבצע משנה מציאות ברצועת עזה, בנוסח "חומת מגן".

בעיניי, הבעיה העיקרית שצצה במערכה היא בעיית הגיס החמישי במגזר הערבי. הפרעות שחווינו הן תוצאה של מחדל ממושך, של לפחות עשור של התמוטטות ביטחון הפנים, וחוסר המעש מול הטרור החקלאי, הנשק הבלתי חוקי, ביזת הנשק והתחמושת במחנות צה"ל, הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי וכד'. כעת, הממשלה שתקום תהיה חייבת להציב בפניה כיעד מרכזי – שינוי מהקצה אל הקצה של מדיניות ביטחון הפנים ופעולה נחרצת לשמירה מבפנים על החומות.

* מודה בכישלון – כאשר נתניהו מצהיר שישראל תשנה את המשוואה מול עזה, הוא מודה בכישלון מדיניות ההכלה וההבלגה, שנקט בה עד כה. הרי אם המשוואה הייתה נכונה, למה לשנות אותה?

יש לקוות שההכרה תגובה במעשים.

* התמכרנו לשקט – ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, בראיון מרתק לאולפן שישי, היטיב להגדיר את מדיניותו הכושלת של נתניהו כלפי רצועת עזה, מדיניות ההבלגה וה"הכלה": התמכרנו לשקט.

התמכרנו לשקט ולכן הבלגנו על טרור ההצתות. התמכרנו לשקט ולכן קנינו את סיפורי ה"ארגון סורר" ורקטה שהתעופפה בטעות לת"א בשל פגיעת ברק. התמכרנו לשקט ולכן הבלגנו על "טפטוף" של רקטות בודדות. התמכרנו לשקט ולכן כשאי אפשר היה שלא להגיב, תקפנו דיונות ריקות. התמכרנו לשקט לכן אפשרנו העברת פרוטקשן במזוודות לחמאס. התמכרנו לשקט לכן לא העזנו לבצע מבצע ממלכתי של החרמת הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי. התמכרנו לשקט לכן הבלגנו על הטרור החקלאי.

ומה התוצאה? צ'רצ'יל היטיב להגדיר אותה: "חרפה בחרתם מפחד מלחמה, הרי לכם חרפה ומלחמה גם יחד".

* על רגל אחת – הנשיא ביידן אמר: "לא יהיה שלום במזרח התיכון כל עוד מדינות ערב לא יכירו בזכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית עצמאית".

כך, במשפט אחד, תמצת ביידן את מהות הסכסוך בן מאה השנים.

* פשע נגד האנושות – אלה שתוקפים אותנו על חוסר הפרופורציה בין מספר ההרוגים של חמאס למספר ההרוגים שלנו צודקים. כיפת ברזל היא פשע נגד האנושות.

* חבלה במאמץ המלחמתי – הקונספירציה המטורללת על כך שנתניהו יזם את המלחמה כדי לסכל את הקמת ממשלת השינוי, אינה רק עלילת דם שפלה על נתניהו, אלא גם חבלה במאמץ המדיני וההסברתי של ישראל במערכה הזאת וסיוע לתעמולת הכזב של חמאס.

שעה שאנו מנסים בכל דרך להציג לעולם את העובדות הנכונות: ישראל הותקפה בפשע נגד האנושות – ירי מכוון של אלפי רקטות על אוכלוסיה אזרחית ישראלית ויצאה למלחמת אין ברירה כדי להגן על שלומם וביטחונם של אזרחיה, מקבל חמאס סיוע מתוך ישראל; הרי אם נתניהו יזם את המלחמה מטעמים אלה או אחרים, הרי שצודק חמאס שאנחנו התוקפן והם המתגונן.

* האבסורד שבקונספירציה – האבסורד שבתאוריית הקונספירציה על כך שנתניהו יזם את ההתלקחות, הוא שנתניהו נהג הפוך מכפי שמציירת אותו הקונספירציה. הוא עשה כל שלאל ידו כדי למנוע התלקחות.

אפשר לתמוך במדיניותו של נתניהו או להתנגד לה. אפשר להאשים אותו שמדיניותו נובעת משיקולים פוליטיים ואישיים. אבל מדיניותו היא ההיפך הגמור מהתאוריה.

אני, למשל, סבור שמדיניות ה"הכלה" וההבלגה שלו התפרשה כחולשה, ועודדה את התוקפנות נגדנו, הן מצד חמאס והן בקרב ערביי ישראל. אפשר לא להסכים אתי. אי אפשר לחלוק על כך שמדיניותו היא של הבלגה והכלה.

הקונספירציה היא שקר מוחלט, מתחילתה ועד סופה.

* איזה חומר הם בולעים – איזו "פעילה חברתית" הסבירה בתכניתה של קרן נויבך את המצב; מה גרם להסלמה שבעיצומה אנו נמצאים. "הכל התחיל מהצבת המחסומים בשער שכם".

הבנתם? חמאס יורה עלינו אלפי טילים, גם הארגונים בלבנון יורים עלינו וברחבי המדינה נערכים פוגרומים, כי מפקד משטרת ירושלים החליט להציב מחסומים בשער שכם.

אין גבול לאיוולת. לעתים אני תוהה, איזה חומר האנשים האלה בולעים.

ההחלטה על הצבת המחסומים נבעה משיקול דעת מבצעי, איך לשמור על הסדר בירושלים. כמו כל החלטה, יתכן ששיקול הדעת היה נכון ויתכן שלא. את העובדה שפרצו מהומות, אפשר לפרש כהוכחה לכך שההחלטה הייתה נכונה ולכך שהיא שגויה. מצד אחד אפשר לראות בפרוץ המהומות הוכחה לכך שהמצב היה נפיץ ונכון היה לבצע פעולות מנע כמו הצבת המחסומים. מצד שני אפשר לראות במהומות הוכחה לכך שהצבת המחסומים שגויה כי היא הבעירה את השטח. אם כך, ניתן היה לצפות שהסרת המחסומים תביא להפסקת המהומות. בפועל, היא רק הגבירה אותן. מכאן שהמחסומים היו רק תירוץ.

יתר על כן, גל ההסלמה לא החל כאשר הוצבו המחסומים, אלא בגל התקיפות של יהודים שצולמו בטיק-טוק והופצו באופן ויראלי. מכאן זה הלך והסלים.

* מה יספק אותו – בן גביר, כמובן, משתלח בממשלה על הפסקת האש. אילו צה"ל היה משמיד את כל רצועת עזה וערבי אחד היה נשאר בחיים, גם אז הוא היה תוקף את הפסקת האש.

* מצא שעיר לעזאזל – הזובור של אוחנה למפכ"ל אינו קשור, כמובן, להתבטאות זו או אחרת של המפכ"ל. פשוט, אוחנה מנסה להסיט את אש הביקורת על חוסר תפקודו וכישלונו הצורב לעבר המפכ"ל (שהוא מינה). מצא שעיר לעזאזל.

נתניהו מינה את אוחנה כדי להיות סוס טרויאני במערכת האכיפה כפי שהיה סוס טרויאני במערכת המשפט, והוא אינו מאכזב את שולחו.

ולגופה של המחלוקת, לכאורה, בין אוחנה לשבתאי – שניהם צודקים. אוחנה צודק שאין סימטריה ושברור שהצד התוקפן הוא הערבי. שבתאי צודק בכך שצריך לטפל בטרוריסטים משני הצדדים. הרי ברור שהכנופיות הכהניסטיות כמו לה-פמיליה ולהב"ה הן כנופיות טרור.

* ההיגיון של אוחנה – אם מחר בבוקר סתם יהודי ירצח ערבי, אסור לעצור אותו ולהעמיד אותו לדין כי אין סימטריה. כך, לפחות, על פי ההיגיון של אוחנה, השר הכושל ביותר בתולדות ממשלות ישראל.

* סימטריה – כך יש לראות את סוגיית ה"סימטריה" שמעסיקה את השיח הציבורי בשבוע האחרון: יש הבדל בין המקרו והמיקרו. במקרו – אין סימטריה. ברור מהו האירוע שהיה כאן – בשעת מלחמה, כאשר ישראל הותקפה בירי רקטות על אוכלוסייתה, פתחו רבים מערביי ישראל במרד אלים שכלל פרעות ביהודים, לינץ' בלוד, ניסיונות לינץ' רבים, הצתת בתי כנסת רבים וכו'. ברור שאין סימטריה מבחינת "מי התחיל". ברור שאין סימטריה בכמות האירועים מצד ערבים נגד יהודים לכמות האירועים מצד יהודים נגד ערבים. ברור שאין סימטריה במספר המשתתפים בפרעות ביהודים לעומת מספר המשתתפים בפרעות בערבים. ברור שאין סימטריה בגינוי מקיר אל קיר בציבור היהודי ובכל המערכת הפוליטית לפורעים היהודים, לעומת מיעוט הגינויים בציבור הערבי ובקרב הנציגים הערבים במערכת הפוליטית.

אבל במיקרו – אין שום הבדל בין מי שהשתתף בניסיון הלינץ' בערבי בבת-ים לבין מי שהשתתף בניסיון הלינץ' ביהודי בעכו. אין שום הבדל בין פורע מלה-פמיליה לבין פורע ערבי בלוד. ועל המשטרה והמערכת המשפטית לנהוג בכל החומרה נגד כל הטרוריסטים, ערבים או יהודים.

* להחיל את הריבונות – אחרי עשור של מחדל ביטחון הפנים תחת ראש ממשלה אימפוטנט, הגיס החמישי שולט בצירי התנועה המרכזיים בנגב. המשימה המרכזית של הממשלה הבאה צריכה להיות החלת הריבונות הישראלית על הנגב.

* המחדל ותוצאתו – כאשר חיילים בכנופיות הטרור והפשע של הגיס החמישי בפזורה הבדואית חודרים לבסיסי צה"ל ובוזזים נשק ותחמושת ולא יורים בהם ואסור אפילו לנהל אחריהם מרדף, מה שאנו חווים היום הוא התוצאה הישירה.

* מנוח לכף רגלם – בראשית "גוש אמונים" ומאבקו למען ההתנחלות ביהודה ושומרון, עמדו מול פעיליו פעילי שמאל בקריאה: "לכו לגליל ולנגב". היה זה בימים שבהם "ייהוד הגליל" לא היה מילה גסה, אלא דרכה של תנועת העבודה והמדיניות המוצהרת של ממשלות המערך.

והנה, כאשר הציונות הדתית שולחת גרעינים תורניים לערי הפיתוח, לאזורי הפריפריה, לשכונות מצוקה, לערים המעורבות, לאזורים מוחלשים – רוצים לדחוק אותם גם משם, כי הם "מתנחלים", "משתלטים" וכו'.

שאלה לי לאלה שמפנטזים על עקירת ההתיישבות מיהודה ושומרון – איפה תרצו שיחיו העקורים?

כתב חברי דני זמיר, מנכ"ל מועצת המכינות הקדם צבאיות ופעיל מרכזי במפלגת העבודה: "‏הגרעינים התורניים, כמו קהילות המחנכים וקהילות בוגרי תנועות הנוער ובוגרי המכינות הקדם צבאיות, הקיבוצים עירוניים, קהילות הסטודנטים ודומותיהן ראויות לפרס ישראל.

התקיפה של מי מהן והאשמתן באלימות הערבית בשכונות המעורבות היא שיא בלתי נסבל ובלתי נתפס בצביעותו של האשמת הקרבן על ידי שונאים וקנאים שתרומתם לחברה הישראלית לא מגרדת את קצה תרומתם של אנשים שבשנת 2021 ויתרו על רווחה אישית וחיי נוחות עם קבוצת הדומים, כדי להיות שותפים לגיוון דמותה של החברה הישראלית כחברה מגוונת והוגנת".

* זוהי יפו – בראש עמוד הדעות של "הארץ" הופיע מאמר של שני ערבים יפואיים, מאמר שקרי ומתבכיין המספר נראטיב אופייני כאילו מה שקרה ביפו הוא מתקפה של המשטרה ו"המתנחלים" על הערבים. אבל הדבר המעניין הוא, שהמילה יפו לא הופיעה במאמר. היא הופיעה כ"יאפא".

הם לא כתבו מאמר בערבית. הם כתבו מאמר בעברית. אבל במאמר בעברית הם התעקשו לא להשתמש בשמה העברי של העיר יפו עוד מימי התנ"ך (אתם מוזמנים לשאול את הנביא יונה), אלא בשם יאפא. וזה חשוב יותר מכל ערימת השקרים שהם כתבו, כי זו האמת שלהם. הבעיה אינה "ייהוד" יפו שהם מתבכיינים עליו, אלא הסירוב שלהם להשלים עם המציאות של קיומה של ישראל ושל קיום יהודי בארץ ישראל. לכן את המושג ערים מעורבות הם הכניסו למירכאות, כי בעיניהם אין ערים מעורבות, אלא ערים פלשתינאיות שיהודים פלשו לתוכם. וכאשר הם מתעקשים על הביטוי יאפא, הם מסגירים את כוונתם – יפו כעיר פלשתינאית ופלשתין במקום ישראל.

"הארץ" נוהג לכתוב יפו, והיה עליו להתעקש שבמאמר יהיה כתוב יפו. ואם הכותבים התעקשו שייכתב יאפא, לא צריך היה לפרסם את המאמר, שבלאו הכי לא היה אלא בליל של בדותות.

אגב, המאמר שמתחתיו באותו עמוד הוא של מכחיש העם היהודי שלמה זנד – מאמר של תמיכה נלהבת ובלתי מסויגת בפרעות הערבים. ומשמאלו, בעמוד המקביל, מאמר של מני מאוטנר, המסית לעריקה, או בלשון עדינה יותר לכך שהורים לא ישלחו את ילדיהם ליחידות קרביות.

* פגיעה בציונות – גל של פשעי שנאה אנטישמיים בארה"ב, והמענה המתבקש לכך הוא עליה לישראל, המדינה היחידה שבה יהודי לא יסיר את הכיפה ולא יעקור את המזוזות מפחד פורעים.

אופס. זה בדיוק מה שקרה בלוד.

מחדל ביטחון הפנים הוא פגיעה בציונות.

* מי שמכם? – ועד עובדי חברת החשמל הודיע שלא יספק חשמל לרצועת עזה עד השבת גופות הבנים הביתה.

זו הודעה חמורה מאוד, שמעידה על היבריס ושגעון גדלות. מי שמכם לקבל החלטה כזו, שמשמעותה המדינית והביטחונית מרחיקת לכת כל כך, ורק הממשלה יכולה להחליט עליה? מי אתם? מי שמכם? האם אתם תישאו באחריות לתוצאות של החלטה כזאת? אם החלטה כזו תגרום למתקפות רקטות על ישראל, למלחמה, למשבר הומניטרי בעזה, לנזק למעמדה של ישראל – אתם תהיו אחראים להתמודד עם תוצאותיה?

אני יכול להבין מכתב של ועד עובדי חברת החשמל לראש הממשלה, שבו הוא קורא לממשלה להחליט על הפסקת אספקת החשמל לרצועה עד החזרת גופות חללינו. גם אז, בעיניי, מדובר בהצעה פופוליסטית, אבל לגיטימית. אבל המחשבה שוועד עובדים יכול לקבל החלטה מדינית מרחיקת לכת, רק בשל הכוח שבידיו, היא חוצפה.

אני תומך בכל לבי ברעיון העבודה המאורגנת, אבל כאשר אני נתקל בוועדים חזקים שהשתן עלה לראשם ורואים בשלטר שבידם כוח חסר רסן – אני יכול להבין לרוחם של ליברטריאנים הלוחמים נגד עבודה מאורגנת. רעיון העבודה המאורגנת נועד לבזר ולווסת את חלוקת העוצמה במשק, כדי למנוע את חוק הג'ונגל לפיו החזק הוא השולט והוא יכול להשתמש בכוחו כדי לפגוע בחלש. "סוציאליזם" חזירי המייצר ג'ונגל חליפי, שבו אין איזון אלא השולט בג'ונגל הוא ועד העובדים, מנוגד לביזור הזה; הוא הצד השני של מטבע הקפיטליזם החזירי. וזה נכון לא רק כאשר מדובר במאבקים על דרישות שכר אלא גם כאשר מדובר בצעד שהמניע שלו הוא ערבות הדדית והזדהות עם משפחות החללים.

* רוצים להיות אויבים – חמאס רצח ערביה בלוד במטח רקטות. חמאס שיגר רקטות לעבר הפזורה הבדואית בנגב. ארגון טרור בלבנון שיגר רקטות לעבר שפרעם.

ערבים וערבים רוצים להיות אויבים.

* עם הגורמים הקונסטרוקטיביים – לא בנט סתם את הגולל על ממשלת השינוי אלא מנסור עבאס. כאשר בשעת מלחמה הוא לא התייצב בצד הישראלי ולא גינה את חמאס, הוא הבהיר שאינו כשיר להיות בקואליציה ישראלית. תחילה נתניהו ובעקבותיו גוש השינוי השליכו על רע"ם את יהבם, אך בשעת מבחן הקונספציה קרסה.

עם קריסת ממשלת השינוי והתמוטטות קונספציית רע"ם, חזרנו לנקודת המוצא של ארבעת סיבובי הבחירות – אין לנתניהו רוב להקים ממשלה ואין לגוש השינוי רוב להקים ממשלה. משמעות הדבר היא סיבוב חמישי, רעיון מופרע כשלעצמו, ומה תהיינה תוצאותיו? שוב תיקו. אז מה נעשה? נלך לסיבוב שישי?

ברור שהפתרון המתבקש לפלונטר, הוא שנתניהו ינהג באחריות ויעשה מה שכל אדם נורמטיבי היה עושה – משחרר. אבל כיוון שאין לכך סיכוי, אין מנוס מממשלת אחדות לאומית רוטציונית, של כל הגורמים הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית, מימינה ועד יש עתיד, כולל הליכוד.

כמובן שהראשון ברוטציה חייב להיות נציג גוש השינוי (לפיד? גנץ? סער?). כמובן שהרוטציה תהיה אחרי שנתיים ולא יום אחד קודם לכן. כמובן שראש הממשלה הראשון יהיה עם 100% מהסמכויות, כלומר יש לדחות על הסף את הרעיונות ההזויים של נתניהו שחלק מסמכויות רוה"מ יהיו בידיו. על גוש השינוי לעמוד על כך שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידיו בכל ארבע השנים.

ואם נתניהו יסרב? אז כנראה שלא יהיה מנוס מסיבוב חמישי מיותר, באשמת נתניהו.

* הישראלית היפה – אני תומך במועמדותה של מרים פרץ לנשיאות המדינה.

מרים פרץ היא בעיניי התגלמות הישראלית היפה. היא הייתה לסמל לאומי ועממי של אהבת ישראל, של ממלכתיות, של אחדות לאומית. היא סמל לאף-על-פי-כן הציוני, כמי שחוותה ייסורי איוב – שכלה את שני בניה שנפלו בקרב על הגנת המדינה ואיבדה את בעלה, ואף על פי כן מעולם לא נשברה, שמרה על אמונה, שמחת חיים, אופטימיות ונחישות; והכל תוך גילוי של אהבת האדם, ללא כל שנאה. היא אישה שהכל יכולים להזדהות אתה – ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים, מסורתיים וחרדים, יהודים וערבים. והיא יכולה להידבר עם כולם ולגשר ביניהם.

הביוגרפיה שלה היא הסיפור הישראלי של מי שעלתה בילדותה ממרוקו, גדלה במעברה, במשפחה ברוכת ילדים, במצוקה כלכלית, להורים שאינם יודעים קרוא-וכתוב, אבל התחנכה על הציונות, על אהבת העם והארץ, על גאווה במדינה, ועל עבודה קשה, חריצות, השקעה בלימודים וברכישת ידע והשכלה. היא אשת חינוך ומנהיגה-מחנכת והיותה מנהיגה-מחנכת מכשירה אותה לתפקיד הנשיאה.

נכון, אין לה ניסיון פוליטי והדבר עלול להקשות עליה בצדדים הפוליטיים של התפקיד. אבל היא תוכל ללמוד אותם. ובעיניי, הצדדים הללו אינם עיקר התפקיד. עיקר התפקיד הוא גילום הממלכתיות והאחדות הלאומית, בוודאי בימים אלה, שבהם המנהיג הפוליטי מגלם את האנטי ממלכתיות והאנטי אחדות.

איני שותף לְפופוליזם האנטי-פוליטיקאים, אבל בעת הזאת, לתפקיד הזה, אני רואה עדיפות בכך שדווקא דמות לא פוליטית תכהן בנשיאות. במשבר הפוליטי המתמשך והקשה ביותר בתולדות המדינה, מול השחיקה ההולכת וגוברת באמון הציבור במערכת הפוליטית, נכון שאדם שאינו פוליטיקאי, לא כל שכן אשת חינוך, יעמוד בראש המדינה. מתוך עשרה נשיאי ישראל עד כה, תשעה באו מן המערכת הפוליטית (למעט אפרים קציר שבא מעולם המדע), ונכון ששוב יהיה נשיא שאינו פוליטיקאי.

וסיבה נוספת – אחרי עשרה נשיאים גברים, הגיע הזמן שאישה תהיה האזרחית הראשונה, ולא רק בשל היותה אישה, אלא קודם כל כי היא מתאימה לתפקיד.

ביום העצמאות השבעים, הוזמנתי לטקס הענקת פרסי ישראל, שאחד מהם היה יהודה הראל (שהייתי בין שלושת הממליצים עליו והביוגרף שלו). באותו טקס זכתה גם מרים פרץ בפרס והיא התכבדה לשאת דברים בשם הזוכים. היה זה נאום מעורר השראה, מרגש מאוד; נשיאותי מאוד. נאום של מנהיגה חברתית, חינוכית, ממלכתית, לאומית.

וכשחזרה מדוכן הנואמים אל שורת מקבלי הפרס, לחצה בחום את ידיהם והתחבקה עם חלקם. ואני זוכר במיוחד את החיבוק החם והאוהב שלה עם הסופר דוד גרוסמן. הוא חילוני ואיש שמאל. היא דתיה ואשת ימין. שניהם הורים שכולים. והחיבוק שלהם היה, בעבורי, סמל לאחדות לאומית.

אני משוכנע שמרים פרץ תהיה נשיאה מצוינת. עם זאת, אני חושש מאוד שדווקא בשל היותה ממלכתית, אם נתניהו יהיה ראש הממשלה, יחל מסע של רצח אופי כלפיה, כפי שנעשה לריבלין.

להרצוג יש בהחלט כישורים רבים והוא יכול להיות נשיא מצוין. אבל נשיא צריך לגלם באישיותו דוגמה אישית. מי ששמר על זכות השתיקה כשהיה חשוד בפרשת שחיתות, אינו ראוי להיות הנשיא. נכון שבעידן נתניהו וביחס שהוא הנחיל בקרב רבים בציבור של לגיטימציה לשחיתות, הערצה למושחתים ובוז למדינת החוק, נראה קצת מגוחך להיטפל להרצוג על מקרה שולי יחסית אחרי 22 שנים. אבל לדעתי, ההיפך הוא הנכון. דווקא באווירה הזאת, אם אנו רוצים להוביל מהלך הפוך, מהלך של היטהרות החברה הישראלית מן השחיתות, מהלך חברתי של דה-ביביזציה, יש להקפיד הקפדה יתרה, בוודאי במוסד הנשיאות.

זכות השתיקה נועדה לאפשר לעבריין לא להפליל את עצמו. איש ציבור אינו יכול לנהוג כאחרון העבריינים. מי שאין לו מה להסתיר, אינו זקוק לזכות השתיקה. מבחינה פלילית, כמובן שהרצוג בחזקת חף מפשע. מבחינה ציבורית, מעצם השתיקה, הוא בחזקת מורשע. איש ציבור שבחר בזכות השתיקה אינו ראוי לנשיאות.

… להערכתי הרצוג יבחר לנשיאות.

מלכתחילה תמכתי בקהלני לתפקיד, כפי שכתבתי מספר פעמים, ואף פניתי אליו בנושא, אך משהחליט לא להתמודד אני תומך במרים פרץ.

* מסר של אחדות העם – קראתי רשומה של מישהי נגד מועמדותה של מרים פרץ לנשיאה. לטענתה, כיוון שמרים מתגוררת בשטחים "אקבושים" היא אינה יכולה לייצג את כל העם.

האם מישהו שחי בתל-אביב מייצג את כל העם? או בחיפה? או בנגב? או בגליל?

אני תומך במרים פרץ משלל סיבות, אותן כבר הצגתי, אולם בעלת הרשומה העניקה לי עוד סיבה – היותה תושבת יהודה ושומרון. זה מסר אמתי של אחדות העם – שיהודה ושומרון אינם מודרים, ומי שחי בהם ראוי לכהן בכל תפקיד. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בתפקיד הנשיא, המגלם את אחדות העם. מסר שאיש אינו מודר בשל שנאת קיצונים או בשל מקום מגוריו.

לפני ארבעים שנה נעקרה מרים פרץ מביתה באופירה שבסיני ובנתה את ביתה ואת בית משפחתה בגבעת זאב.

כחלק מהפלורליזם הישראלי ואחדות ישראל, הגיעה השעה שיהיה בתפקיד לראשונה איש הציונות הדתית, מתנחל מיהודה ושומרון. קל וחומר – אישה.

אני משוכנע שזו הייתה דעתי גם אילו התנגדתי להתיישבות ביהודה ושומרון. אני סולד ממקארתיזם.

* אש נ"מ – איני יודע מי יבחר לנשיאות, מרים פרץ או הרצוג. אבל שניהם יהיו ממלכתיים. שניהם לא יהיו משרתים של נתניהו. ולכן, אין ספק שתעשיית השקרים וההסתה תנהג כלפיהם כפי שהיא נהגה ונוהגת כלפי ריבלין: הסתה, שיימינג. וכבר עתה, כשהם רק מועמדים, נורית לעבר שניהם אש נ"מ – נגד ממלכתיות. רונן שובל כבר פרסם ב"רוטר" פשקוויל מקארתיסטי נגד הרצוג וקשריו עם הדמון האולטימטיבי, "הקרן החדשה". ומיד כבר רצו תגובות כמו האם הוא יהיה "נשיא ישראל" או "נשיא ישראל החדשה". וגם כלפי פרץ החלה נורית אש נ"מ. הנה, פשקוויל מקארתיסטי מבחיל: "מרים פרץ היא אישה חיובית אבל… היא לא נשיאה של עמוד שדרה כפי שאתם מצפים. היא תמיד תשדר על הקו של הפוליטיקלי קורקט ותהיה מהאו"ם. היא נהנית מליטוף של השמאל הפרוגרסיבי וזה לא מעודד. פרץ לא מאוהדי נתניהו. פרץ שיתפה פעולה עם קרן תל"י מיסודה של הקרן לישראל חדשה". כלומר, הכישורים שנדרשים מהנשיא הם לתת חנינה לפני משפט לנתניהו. אלה צריכים להיות תנאי המכרז. מי שלא עושה כן הוא "מהאו"ם", "ליטוף מהשמאל הפרוגרסיבי" וכל הארנסל הביביסטי מעורר הקבס. אם היא תבחר, לא יחלפו ימים ושבועות עד שנתניהו יפיץ דרך המעי הגס שלו, ציוצי בנו הג'ורה, הסתה ברוח זו. אגב, תל"י אינה מיסודה של הקרן החדשה, כי היא נוסדה שנים רבות לפניה. היא החלה כתכנית לתגבור לימודי יהדות, בברכתו של זבולון המר. קרן תל"י שמה לעצמה למטרה לפתח, לקדם ולהעשיר את החינוך היהודי–ציוני במערכת החינוך הממלכתית בישראל ברוח פתוחה, סובלנית ופלורליסטית. הקרן מזוהה עם התנועה ליהדות מסורתית (הזרם הקונסרבטיבי) והיא מופת של ציונות. יתכן שאחד ממקורות המימון שלה הוא גם הקרן החדשה. אם כן, תבורך הקרן על כך. כל שקל שהקרן תורמת למיזם ציוני כזה, הוא שקל פחות למיזם שמאל רדיקלי. אבל אצל הביביסטים המקארתיסטים די לנפנף במילת הקסם "הקרן החדשה" כדי לעשות שיימינג ולהסית. אין ספק – להיות נשיא המדינה בעידן נתניהו זה תפקיד התאבדותי. אני מקווה שפרץ תיבחֵר ושראש הממשלה שעמו היא תעבוד לא יהיה נתניהו.

* חופש הצבעה – סיעת הליכוד, ובעקבותיה סיעות נוספות בכנסת, הודיעו על חופש הצבעה לחבריהן בבחירות לנשיאות. זו אמירה חסרת משמעות, כיוון שחופש ההצבעה בבחירות הללו מובנה להלכה ולמעשה בכך שהבחירות הן חשאיות. בבחירות חשאיות אין ולא יכולה להיות משמעת סיעתית.

מה שבאמת חריג הפעם, הוא שרשמית הסיעות לא התייצבו מאחורי מועמדים.

רבים הביעו תמיהה על כך שנתניהו לא הכריז על תמיכה במרים פרץ, אשת הציונות הדתית, המתמודדת מול מי שהיה ראש האופוזיציה לנתניהו והתמודד נגדו בבחירות – הרצוג. יתר על כן, קיימת הערכה שנתניהו תומך בהרצוג. והחלו ספקולציות. שמעתי טענה שהרצוג הבטיח לנתניהו חנינה. מצד שני קראתי קונספירציה משעשעת, לפיה נתניהו שלח את עמית סגל להדליף שהרצוג הבטיח לו חנינה, כדי להביא ח"כים מהשמאל לתמוך במרים פרץ והיא הבטיחה לו חנינה (בחיי שקראתי את הבדיחה הזאת).

אני משוכנע שאף מועמד לא יעניק לנתניהו חנינה לפני משפט. ואני משוכנע שנתניהו לא דיבר עם אף אחד על חנינה אחרי הרשעה או שהוא העלה על דל שפתיו את האפשרות שיורשע. יתכן שבלבו הוא עושה הערכות מי יש סיכוי רב יותר שיחון אותו במקרה כזה.

אני מפרש אחרת את שתיקתו. הוא מעריך ברמה גבוהה מאוד של ודאות שהרצוג יבחר. מצד שני, הוא יודע שרוב העם תומך במרים פרץ. הוא אינו רוצה לתמוך במי שתפסיד, כך שהתוצאה תציג אותו כלוזר. הוא גם לא רוצה להתחיל את יחסיו עם הרצוג כנשיא, כמי שהתנגד לו. מצד שני, הוא אינו רוצה לתמוך בהרצוג, נגד המועמדת הפופולרית בציבור.

* לא תשמע אותי אומרת – שני ציטוטים מתוך ראיון של חוה אלברשטיין לבן שלו ב"גלריה":

ציטוט א': "לא תשמע אותי אומרת את זה. קודם כל, אני לא יכולה לסבול שאומרים 'אני לא מבין את זה'. הביטוי הזה, 'אני לא מבין', ביחס למוזיקה, בא לי לתת למישהו סטירת לחי. מה יש פה להבין? או שאתה אוהב את זה או שלא. מה זה 'אני לא מבין'? משפט מאוד מדכדך. זאת התחמקות מלהגיד 'אני לא אוהב את זה'. תגידו 'אני לא אוהב את זה' ".

ציטוט ב': "בזפזופים שלי בנטפליקס הגעתי למופע האחרון של ג'סטין טימברלייק. בלאס וגאס. ג'ונתן דמי ביים את זה. זה מתחיל בזה שהנגנים מציגים את עצמם. אני כבר בוכה. אתה רואה ערימה של שחורים, מפחדים. 'אני מנגן בטרומבון, אני בחצוצרה. הם מתחילים לנגן. מדהים. אתה לא יכול. המקצבים, הדיוק של הנגנים. והוא שר מדהים. והוא רוקד. זה פנומן. אבל מה אני אגיד לך, אני לא מבינה את המוזיקה הזאת. זה לא מלודי. ניסיתי להתחבר. הקשבתי בטוב. אבל שמתי לב שאני לא יכולה לשיר את זה. מה זה, נורא מוזר. חתיכות משפטים כאלה".

          * ביד הלשון

* מהוּמיוּת – מנחם בגין תרגם את המילה אנרכיה לעברית ל"מהוּמיוּת", והתכוון לשלטון הרחוב באמצעות מהומות. שמץ מן האיום הזה נגלה לנגד עינינו בערים המעורבות בשבועיים האחרונים.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s