דרשה לפרשת אחרי מות – קדושים תשפ"א

קבלת שבת 23.4.21

אנו קוראים השבת שתי פרשות, "אחרי מות" ו"קדושים". אתרכז בדבריי בפרשת "קדושים". קדושה היא ייחוד, נבדלות. הפרשה עוסקת בקדושה של עם ישראל. מהי אותה קדושה? אין זו קדושה מוּלדת, ללא תנאי' המעניקה פריבילגיות ; זכויות יתר. להיפך, התורה דורשת דרישות גבוהות מבני ישראל כדי להיות ראויים לקדושה. שיא הדרישות הוא הציווי "ואהבת לרעך כמוך". ר' עקיבא הגדיר את הפסוק "כלל גדול בתורה", ומשמעות דבריו, היא שמצווה זו היא המפתח להבנת התורה; כל התורה לא נועדה אלא לממש את הציווי הזה. נקודת המוצא היא שראוי שאדם יאהב את עצמו, אבל עליו לאהוב גם את הזולת ולהיות אכפתי אליו כפי שהוא אכפתי לעצמו. האם זה יתכן? ברור שזאת דרישה קשה, אולי על-אנושית, אך היא מציבה בפנינו אידיאל שאליו יש לחתור. עצם החתירה לכך תהפוך אותנו לבני אדם טובים.

הפרשה מלאה בדרישות, שכאשר מבינים אותן לאור ההתייחסות ל"ואהבת לרעך כמוך" ככלל גדול בתורה, הן מציבות בפנינו תשתית לדרך חיים של "קדושים תהיו" ובלשוננו – חברת מופת. הפרשה מלאה מצוות של צדק חברתי, עזרה לחלש, יחס נאות והוגן למיעוטים החיים בתוכנו, יחס מכבד וראוי לזקנים בחברה, חברה ללא רכילות, חברה המושתתת על משפט צדק לכל ועוד.

אחת ממצוות אל-תעשה בפרשה היא: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". ונשאלת השאלה: איזה מן חוק זה? איך אפשר לאכוף אותו? ועד כמה בכלל יש שליטה אפילו לאדם עצמו על רגשותיו? אכן, אי אפשר לאכוף מצווה כזו. אבל המטרה כאן אינה למערכת חוקים לאכיפה, אלא להצבת אידיאל, מהו הטוב הנדרש מאתנו כדי להיות ראויים לקדושה. אני רואה את עיקר הפסוק במילה "בלבבך". זו אמירה נגד הצביעות. נגד מי שמתנחמד לאחר בעוד הוא שונא אותו. אומרת לנו התורה שאם אנו שונאים מישהו, עלינו לעבוד על עצמנו ולחנך את עצמנו לא לשנוא אותו. כלומר הבעיה היא בעצם השנאה, לא רק בגילוייה החיצוניים. ואולי יש כאן הנחה, שאם השנאה תישאר, סופה שתצא החוצה. לכן, יש להתמודד אתה.

הדבר המעניין הוא המשך הפסוק. אומרת הפרשה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". פירוש הדבר, הוא שכאשר אתה נמנע מלהוכיח את עמיתך, להעיר לו כאשר עשה דבר שלילי, לשכנע אותו לנהוג נכון – אתה מכשיל אותו. ההימנעות מלהעיר לזולת ולפעול לכך שייטיב את דרכיו, אינה ביטוי לאהבה, אלא דווקא לשנאה, לבוז, לחוסר הערכה.

זו אמירה חשובה מאוד. בניגוד לאתוס הפוסט-מודרני שאין אמת ואין צדק אלא כל אחד והאמת שלו וכל אחד והסיפור שלו וכל אחד עושה "מה בראש שלו" והחטא הגרוע ביותר הוא שיפוטיות. "אל תהיה שיפוטי", "מי שמך", "חיה ותן לחיות" אלו המנטרות המרכזיות של הפוסט-מודרניות. אומרת לנו התורה שכך לא בונים חברה, כך לא בונים קהילה, כך לא בונים אומה. להיפך, חברה נבנית סביב הגדרה של טוב קולקטיבי, שהוא האידיאל שאליו היא חותרת. זהו מאמץ משותף, שבו כל אחד לוקח אחריות על עצמו, אך יש גם אחריות משותפת. "הוכח תוכיח את עמיתך", הוא ביטוי לערבות הדדית. אם אני מעיר לחברי על כך שהשליך פסולת בחוץ, או על כך שתפס שתי חניות, זה לא ביטוי לשנאה. ההיפך, אם לא הוכחתי אותו – שנאתי אותו בלבבי. הרי אם לא אעיר לו, זה לא ישנה את דעתי על המעשה שלו, ורק אצבור בתוכי כעסים ושנאה. ולכן אומרת הפרשה: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". הוכחת העמית היא אחד הביטויים ל"ואהבת לרעך כמוך", ובלבד שאתה עצמך נוהג על פי דרישתך מן הזולת. בהנחה שהדרישה הזאת היא ביטוי לאהבה, לא נאמר ואהבת לרעך יותר מכפי שאתה אוהב את עצמך, אלא בפשטות – כמוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s