ועוד לא אמרתי הכל / נורית גלרון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 1.3.21

אתמול מלא עשור לפינתי השבועית ברדיו "אורנים", שבה השמענו קרוב ל-500 שירים. אני אוהב מאוד את הפינה והיא חשובה לי מאוד, ואני שמח שחזרנו בשבוע שעבר אחרי חמישה חודשי סגרים והשבתה.

במהלך החודשים הללו הלכו לעולמם כמה דמויות מפתח בשירה ובזמר העבריים, ובשבועות האלה נקדיש להם את הפינה. בשבוע שעבר נפרדנו מאורה זיטנר. היום נפרד מאחד מגדולי המשוררים שלנו, חתן פרס ישראל נתן זך.

כידוע למאזיניי, אני אלתרמניסט. המשורר הנערץ עליי הוא נתן אלתרמן, שאני רואה בו את גדול המשוררים העבריים בכל הדורות. לכאורה, עליי להיות ביחס שלילי כלפי הנמסיס שלו, נתן זך, המורד הגדול באלתרמן. אבל לא, אני אולי רואה בשלילה את המרד שלו ואת הדברים הקשים שהטיח בשירתו של אלתרמן. אני גם לא מבין את היצר של משוררים צעירים להילחם במשוררים שקדמו להם, כפי ששלונסקי מרד בביאליק. כאילו יש צורך ברצח אב כדי להצליח. הרי נתן זך, ברגעי אמת, הודה שהוא מעריץ את אלתרמן. אלתרמן מצדו גילה נדיבות רבה כלפי זך, ואהב את שירתו. אכן, נתן זך היה משורר פורץ דרך ושירתו – לרוב משוחררת מכבלי חריזה ומשקל והיא אישית יותר, היא שירה נפלאה. והיא נפלאה גם בכך שבדרכה המיוחדת יש בה משקל וחריזה טבעיים, ולא בכדי רבים כל כך משיריו הולחנו.

נתן זך היה משורר גדול, וכמה משיריו מלווים אותי בחיי ומשמשים מוטו בעבורי, כמו "כולנו זקוקים לחסד" שהשמענו כאן, "אני רוצה תמיד עיניים", "איך זה שכוכב" והנוסח העברי שלו לשירו של ברכט "יהי הכל".

אחד הדברים המייחדים את נתן זך הוא השניות בין השקפת עולם פסימית מאוד בחלק מן השירים, להשקפת עולם אופטימית מאוד בשירים אחרים. אני מתחבר הרבה יותר לצד האופטימי, ולכן אמחיש את הצד הפסימי בשיר אחד בלבד – "כי האדם עץ השדה". בדרך כלל, כשאנחנו משווים אדם לצמח, אנו מדבר על הפריחה של אדם, על היותו שורשי, נטוע על פלגי מים, נושא פירות וכו'. נתן זך בשירו מדבר על האדם שכמו העץ הוא נגדע, שכמו העץ הוא צמא למים, שהעץ כמו האדם נשרף באש, וכמו העץ "אני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה".

קשה להאמין שאותו משורר מלנכולי, מיואש, חסר אונים, חסר אוריינטציה כתב גם את אחד משיריו החשובים והיפים ביותר, אולי היפה בהם, לבטח האופטימי שבהם, "אני רוצה תמיד עיניים": "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי / המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל / את מי שעשה אותו יפה להלל / ומלא, כל כך מלא, יופי // ואינני רוצה לעולם להיות עיוור ליפי / העולם כל עוד אני חי. אני אוותר / על דברים אחרים אבל לא אומר די / לראות את היופי הזה שבו אני חי / ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות / ועושות את חיי באומץ, ולא פחות / מכן בסבלנות, סבלנות בלי די. // ולא אחדל מהלל. כן, להלל לא אחדל / וכשאפול עוד אקום – ולו רק לרגע – שלא יאמרו / הוא נפל. אלא הוא קם עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות / את שלהלל לא יחדל".

אין שיר אופטימי יותר, מאמין יותר, מקווה יותר, שופע יותר אהבת חיים ואהבת יפי העולם, משיר זה. בעיניי, זה שיר מפתח להבנת שירתו של נתן זך. בשיר זה שורת המפתח – "וכשאפול עוד אקום… עוד לרגע להלל / בעיניים אחרונות". את יפי החיים, את הטעם לחיים.

המוטיב הזה מופיע בשירים רבים של זך – אותו רגע של יופי או של אהבה הנותן כוחות וטעם. כך, למשל, שירו "ציפור שניה" החותם את ספר שיריו הנפלא, הטוב בספריו (בו הופיע גם "אני רוצה תמיד עיניים") – "כל החלב והדבש" (1965): "ראיתי ציפור רבת יופי. / הציפור ראתה אותי. / ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד / עד יום מותי. // עבר אותי אז רטט של שמש. / אמרתי מילים של שלום. / מילים שאמרתי אמש / לא אומר עוד היום". "רטט של שמש" – רק משורר גדול יכול ליצור דימוי כזה.

השיר הנפלא הזה, שלא בכדי מסיים את הספר, ומשאיר את טעמו אצל הקורא, מתאר סיטואציה חד פעמית, רגע קסום אחד שהיה ולא יחזור שוב. אותו רטט של שמש הוא חד פעמי. את המילים שאמרתי אמש, לא אומר עוד היום. ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עד יום מותי. מתוך ההבנה המפוכחת הזאת, אין זה שיר של אבל על רגע שהיה ולא ישוב עוד, אלא שיר של התמוגגות מרגע שלמענו ולמען רגעים שכמותו ראוי לחיות; רגע המעניק תעצומות נפש לאדם.

נתן זך יודע למצוא את היופי הזה גם במצבים קשים. את שירו "כולנו זקוקים לחסד" הוא מסיים בתיאור הבא (שאינו חלק מן השיר המולחן): "אומרים ישנה ארץ / שאפילו לימונים פורחים בה. / שבה גם מכאוב, גם מחסור / כאילו תמיד קורנים בה. / בואי ואראה לך מקום / שבו עוד אפשר לחלום". זך אינו מסתיר את המכאוב והמחסור, אך אינו מאבד את החלום. וכל עוד אפשר לחלום, גם המכאוב והמחסור כאילו תמיד קורנים.

שיר נוסף מתוך "כל החלב והדבש" הוא "שיר אחרי מחלה ארוכה". וכך הוא מסיים את השיר: "ומשהו חדש יצוף כאן מכל / העכור הזה, כל המכור / השקט, נאלם דום או בעיניו משוטט, לשיר את / שירת אדוני בערב דם רך בשמים רבים / בם כוכב אחרון או ראשון בהמון כוכבים / מרמז כי לי, / בינתיים, בעננים, / עוד לא נאמר לחדול". איזו היאחזות בחיים!

וקבוצת שירים, הנקראת "שלושה שירים", הנפתחת במילים "זו הפעם הראשונה / אני מתחיל להטיל ספק / אם אמנם אזכה כאן / למה שביני לבין עצמי / כיניתי בשם אושר", מסתיימת במילים: "אני כאן וכותב. ואין / מקום אחר שהייתי מבקש להיות בו. / ואני עדיין אוהב".

במאמר שקראתי לא מכבר, הופיעה פרשנות מעניינת לשירו של נתן זך "לא טוב היות האדם לבדו". "לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו / בין כה וכה… והוא לבדו יודע / שגם אם יתמהמה / בוא יבוא". מי בוא יבוא גם אם יתמהמה? על פי אותה פרשנות – המוות. זהו שיר של כמיהה למוות, שיר של ייאוש מהחיים, מהבדידות והניכור של המשורר.

הפרשנות הזאת הפתיעה אותי. אף פעם לא פרשתי כך את השיר. וגם כשניסיתי לקרוא אותו מחדש, על פי הפרשנות הזאת, לא השתכנעתי שהוא שייך לקבוצת "כי האדם עץ השדה". לא מצאתי בשיר שמץ של ייאוש מן החיים ובוודאי לא כמיהה למוות. ההיפך הוא הנכון, מצאתי שיר אופטימי מאוד, בעיניי, שיר הלל לחיים, שירה של אהבת החיים ושל היאחזות בחיים.

שירתו של זך אינה מייפה את החיים. היא מציגה חיים שיש בהם הרבה עצב, כאב, קושי ובדידות. אך אין בה ייאוש. יש בה הסתכלות על החיים ככאלה שיש להיאחז בהם חרף כל הקשיים, ולו בגלל אותם רגעים קסומים, גם אם נדירים, של יופי ושל אושר. למען אותם רגעים, ראוי לחיות את החיים. למען אותם רגעים ראוי להתמודד עם הקושי והכאב. החיפוש אחרי אותם רגעים, הוא טעם החיים. ולאותם רגעים שווה להמתין כמו אל המשיח, כי גם כשהאדם לבדו, הוא יודע שגם אם יתמהמה – בוא יבוא.

כאשר שמעתי על מותו של נתן זך, מיד חשבתי על השיר "ועוד לא אמרתי הכל". הוא כתב את השיר כאדם צעיר, אבל זה נראה לי ממש שיר פרדה של משורר, של יוצר, של איש מילים. "עוד לא אמרתי הכל ועוד יש לי מה לומר". לפני 34 שנים, למרגלות מצדה, מסביב למדורה, בערב שלמחרת לפנות בוקר עלינו בשביל הנחש אל פסגת המצדה, סיפרתי לחניכיי מגרעין "טל" לאורטל, אחרי שנתיים של הדרכה, שאני מסיים את התפקיד. היה זה ערב מרגש מאוד, שנצור היטב בזיכרוני כאירוע של התעלות הנפש. סיימתי את השיחה בקריאת שירו של זך.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל

וְעוֹד יֵשׁ לִי מַה לּוֹמַר

לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר וְהַקָּהָל יִתְפַּזֵּר

וְכָל אֶחָד יִהְיֶה זוֹכֵר

מַה שֶּׁכָּל אֶחָד זוֹכֵר כְּשֶׁאֲחֵרִים כִּלּוּ

לוֹמַר מַה שֶּׁאָמְרוּ וּמַה שֶּׁלֹּא אָמְרוּ.

וְעוֹד לֹא אָמַרְתִּי הַכֹּל.

אחרי מותו של אריק איינשטיין, נמצאה הקלטה גנוזה של השיר הזה בלחנו של אבנר קנר. אנחנו נשמע את הביצוע הקלאסי של נורית גלרון, בלחנו של אילן וירצברג, מתוך התקליט העברי האהוב עליי ביותר; תקליטה של נורית גלרון בשירי נתן זך "שירים באמצע הלילה".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s