פינתי השבועית ברדיו: שיר ארץ

שיר ארץ / אורה זיטנר

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.2.21

בשעה טובה ובעזרת החיסון חזרנו לשדר אחרי הסגרים.

בתקופה שחלפה מאז התכנית האחרונה, הלכו לעולמם כמה דמויות מרכזיות בעולם הזמר העברי, ואנו נקדיש להן רבות מן הפינות הקרובות.

הפינה שנשמע היום מוקדשת לאורה זיטנר, זמרת, פסנתרנית ומנצחת מקהלות, שנפטרה לפני כחצי שנה, בגיל 74. אורה זיטנר מזוהה בראש ובראשונה עם חתן פרס ישראל סשה ארגוב, שעמו הופיעה, הוציאה תקליטים משיריו ושרה רבים משיריו.

אורה זיטנר הייתה בוגרת האקדמיה למוסיקה בתל-אביב והתמחתה בהלחנה, נגינה בפסנתר וניצוח מקהלות. היא הייתה חברה במקהלת "רננים" ומקהלת "רינת", שתי מקהלות משמעותיות ביותר שפעלו בשנות השישים, נוהלו בידי חתן פרס ישראל גיל אלדמע וליוו תכניות רבות בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית.

אל קדמת הבמה עברה אורה זיטנר ב-1979, במופע עם סשה ארגוב. סשה גילה אותה, לאחר שנחשף אליה כמנצחת על מקהלה וכמבצעת קטע שירה. הוא אהב מאוד את הקול שלה ואת הדיוק המוסיקלי שלה, ופרס עליה את חסותו. מאז הייתה הזמרת המזוהה ביותר עם יצירתו.

הם העלו מופע משיריו של סשה ארגוב, ואורה הוציאה שני תקליטים משיריו, בליווי פסנתר בלבד: "סשה ארגוב מנגן משיריו. שירה: אורה זיטנר" (1979) ו"אורה זיטנר שרה סשה ארגוב" (1981). בהמשך הקריירה הוציאה אורה עוד 5 תקליטי סולו ובהם שלושה תקליטי גרסאות כיסוי לשירי עם ישראלים ידועים, תקליט ביידיש ותקליט של פיוטים.

היא העלתה מופעים רבים, ובהם מופע של שאנסונים צרפתיים, מופע עם מקהלת "קולן" ומופע עם ישראל גוריון. היא יזמה והנחתה ערבי זמר עברי וכן הופיעה בפסטיבל אבו גוש למוסיקה קלסית.

השיר המזוהה עמה ביותר, הוא שירם של נתן יונתן וסשה ארגוב "שיר ארץ".

תחילתו של השיר בלחן שכתב סשה ארגוב ל"שיר כלולות" של ניסים אלוני, אך בסופו של דבר השיר הוקלט בידי יזהר כהן בלחן של עודד לרר. תרצה אתר כתבה ללחן את מילות השיר "עוד זיכרון אחד", ושלמה ארצי הקליט אותו לתקליטו הראשון, אך הוא לא זכה להצלחה גדולה.

ארגוב המאוכזב לא ויתר ומסר את הלחן לנתן יונתן כדי שיכתוב מילים לשיר. היה זה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שביומה הראשון שכל יונתן את בנו ליאור.

הלחן הנוגה של סשה ארגוב נגע מאוד בנתן יונתן, והניב את השיר הנפלא "שיר ארץ". נקודת המוצא לשיר הוא פסוק מספר במדבר, מפרשת המרגלים: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא".

והשיר נפתח במילים: "ארץ שיושביה היא אוכלת". והוא מבטא את השניות ביחסו אל ארץ ישראל: מצד אחד, אהבה אין קץ למולדת ולאדמתה ומצד שני, כאב עמוק, אולי גם כעס, על הארץ שגובה מאתנו מחיר דמים כבד כל כך, וגבתה ממנו מחיר אישי כל כך קשה, בנפילת בנו.

המרגלים הסכימו שאמנם הארץ זבת חלב ודבש, אבל… מסוכנת. ויונתן מזכיר שהיא זבת חלב, ודבש ותכלת, אך לפעמים היא גוזלת את כבשת הרש. הוא מפליג למשל של הנביא נתן לדוד, שגזל את כבשת הרש, את האישה היחידה של אוריה החתי, והוא מאשים את הארץ שגוזלת ממשפחה את היקר לה מכל, את בנה.

ארץ שמתקו לה רגביה – אנו נוהגים לאחל לנפטר שימתקו לו רגבי אדמת ארץ ישראל. וכאן המשורר עושה היפוך – הרגבים מתקו לה, לארץ. אבל כל חופיה מלוחים. כמו מה? כמו הבכי. כלומר, לאו דווקא הים המליח אותה, אלא הדמעות הנשפכות בה כמים. ואז הוא מגיע אלינו, אוהביה של הארץ, ומעיד ממקור ראשון, המקור הראשון ביותר שאפשר, שאוהביה נתנו לה כל אשר יכלו לתת.

אבל הם עדין אוהביה. וגם אחרי שהמשורר נתן את כל אשר יכול לתת, הוא עדין אוהב אותה ומתאר את יופיה. פני הארץ מקומטים מזקנה ואולי מצער, אך כל אביב שבים הסביונים ומכסים את הקמטים, ורוח הקיץ ילטף את עצב אבניה באור. אם בבתים הקודמים המשורר מביע כעס על הארץ שאוכלת את יושביה וגוזלת מהם את כבשת הרש, בבית הזה הוא מאחד את הארץ ואת אוהביה; הפעם הם באותו צד. העצב אינו רק של אוהביה, אלא של הארץ עצמה. והרוח והפריחה מנחמים אותה ואותם. הוא מתאר את הארץ בארבע העונות שלה – האביב, הקיץ, הסתיו והחורף. הסתיו הוא התקופה של יום השנה למלחמת יום הכיפורים ולנפילת הבנים. והסתיו עוטף באפור את כל גניה של הארץ. והחורף יסגור את שמורות עיניה הבוכות.

השיר מסתיים בנימה אופטימית והבית הזה מתנגן במגינה שונה – על אף הכל, מחזור השנה והטבע מאפשר לארץ וליושביה איזו נורמליות למרות האי-נורמליות של המצב. שב החצב בסתיו לפרוח והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה, האבודים. איזה דימוי קסום, אך גם סתום. אני מפרש את שדות הזמן האבודים, כתיאור הארץ כסך כל הזמן, החיים, של יושביה; והיא איבדה את הזמן, את החיים, של מי שנפלו בדמי ימיהם ולא השלימו את מחזור החיים. האובדן הזה הוא גם של הארץ. את החסר הזה אי אפשר להשיב, אבל היסמין יכול להשיב לפחות את ניחוחות הזמן האבוד.

בהזדמנות זאת ראוי לציין שצפירה יונתן, אשתו הראשונה של נתן יונתן ואמו של ליאור, נפטרה לפני חודשים אחדים.

נקדיש את השיר הזה, אחד השירים היפים ביותר בזמר העברי, לזכרם של אורה זיטנר, סשה ארגוב, נתן, צפירה וליאור יונתן וחללי מלחמת יום הכיפורים.

אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת

וְזָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וּתְכֵלֶת

לִפְעָמִים גַּם הִיא עַצְמָהּ גּוֹזֶלֶת

אֶת כִּבְשַׂת הָרָשׁ.

אֶרֶץ שֶׁמָּתְקוּ לָהּ רְגָבֶיהָ

וּמְלוּחִים כַּבֶּכִי כָּל חוֹפֶיהָ

שֶׁנָּתְנוּ לָהּ אוֹהֲבֶיהָ כָּל אֲשֶׁר יָכְלוּ לָתֵת.

כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ

לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ

רוּחַ קַיִץ עֶצֶב אֲבָנֶיהָ

יְלַטֵּף בָּאוֹר.

שָּב הַסְּתָו עִם כֹּבֶד-עֲנָנֶיהָ

לַעֲטֹף אָפֹר אֶת כָּל גַּנֶּיהָ

וְהַחֹרֶף אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינֶיהָ

הַבּוֹכוֹת יִסְגֹּר.

שָׁב הֶחָצָב לָבָן לִפְרֹחַ

שָׁם בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי

וְהַיַּסְמִין יָשִׁיב נִיחוֹחַ

שְׂדוֹת הַזְּמַן שֶׁלָּהּ, הָאֲבוּדִים.