צרור הערות 10.2.21

* נייר לקמוס – החלטת בית הדין בהאג "לחקור" "פשעי מלחמה" של ישראל ביהודה, שומרון ועזה היא החלטה צבועה, אנטי ישראלית, אנטישמית, הנותנת גב לטרור נגד אזרחי ישראל.

התגובה להחלטה הזו היא נייר לקמוס לשאלה "הלנו אתה אם לצרינו"?

הגינוי החד-משמעי של ממשל ביידן להחלטה, מעידה על כך שזהו ממשל פרו-ישראלי. האם הממשל יפעל בנחישות נגד ההחלטה? האם הוא יפעיל עיצומים נגד הארגון העוין? האם הוא יפעל לפירוק הטריבונל הצבוע הזה ולהקמת בית דין אמתי שיפעל באמת נגד פשעי מלחמה וירדוף את פושעי המלחמה ולא את מי שמממשים את זכות ההגנה העצמית שלהם? איני יודע. אבל העמדה הבסיסית שלו היא נייר לקמוס חשוב.

גם בתוכנו נייר הלקמוס הזה חשוב. העמדה כלפי ההחלטה הצבועה מעידה על אדם האם הוא פטריוט ישראלי, גם אם הוא מתנגד בחריפות למדיניות ישראל ומטיח בה ביקורת, או שמא הוא אוטואנטישמי. ח"כ יאיר גולן ממרצ, למשל, גינה את ההחלטה. יש חשיבות רבה לכך שדווקא הוא כאיש מרצ פרסם הודעה כזאת.

לעומת זאת, גדעון לוי הוקיע את יאיר גולן ואנשי שמאל-מרכז אחרים על עמדתם. את הפשקוויל שלו הוא הכתיר בכותרת "האג שמח". הפשקוויל הוא פרץ של שכרון שמחה על כך שהנה סוף סוף דופקים את המדינה השנואה שהוא מתעב כל כך. כל התנחלות היא "פשע מלחמה". כל מתנחל הוא "פושע מלחמה". כל צעד של מלחמה בטרור הוא פשע. בוגי יעלון, למשל, הוא "רוצחו של אבו ג'יהאד במיטתו". כלומר צעד הגנתי מובהק, כמו הוצאה מכלל שימוש של רב מרצחים שדם מאות אזרחים וילדים ישראלים על ידיו, הוא פשע של רוצח. אגב, כנראה שאובמה, שהורה לחסל את בן-לאדן צריך גם הוא לעמוד לדין בהאג.

ג. האו האו. אוטואנטישמי כבר אמרנו?

* הנתון המדאיג – נתוני המדדים השונים של הקורונה – מספר המתים, החולים הקשים, הנדבקים, אחוז הנדבקים, מקדם ההדבקה ועוד, מדאיגים מאוד. אך בעיניי, הנתון המדאיג ביותר הוא הירידה במתחסנים. מבצע ההתחסנות החל כהצלחה גדולה, אך היום היענות הציבור הולכת ופוחתת. איני חושב שרבים מאמינים לכל הפייק ניוז של מכחישי המדע, אלא שזו יותר דחיינות, חוסר מודעות. אולם חיסון המוני הוא הדרך לנצח את המגפה, וזו אחריות של כל אזרח. לכן, חשוב מאוד לחזק מאוד את ההסברה ואת יצירת המודעות הציבורית לחשיבות החיסונים. התקשורת צריכה לשוב ולהתגייס כפי שהתגייסה בראשית מבצע החיסונים. דווקא כעת, בשיאה של מערכת הבחירות, הייתה יכולה להיות השפעה לקריאה משותפת של ראשי כל המפלגות להתחסן. קריאה שבה הם אומרים שהם נמצאים בהתמודדות קשה ביניהם, הם חלוקים כמעט בכל נושא כולל בדרכי ההתמודדות עם הקורונה, אבל הם מאוחדים בקריאה משותפת לציבור להתחסן בהמוניו ללא שיהוי. (לא, איני נאיבי. אני יודע שאין סיכוי ליוזמה כזאת).

* פצצה מתקתקת – השרלטן יובל אשרוב, מכחיש קורונה, מפיץ קונספירציות ומסית נגד החיסון. יש לו המוני מאמינים, גם חילונים, המאזינים להטפותיו ומתייחסים אליהם כאל דברי אלוהים חיים. בין מאמיניו – ידוענים ואנשי בוהמה, שהם עצמם בעלי השפעה. אשרוב הוא פצצה מתקתקת.

איני יודע אם הוא עבר על החוק ואם אפשר לפעול נגדו. יש לחפש כל דרך חוקית לבלום אותו. מדובר בפיקוח נפש. אם אנו רוצים להדביר את המגפה, לעצור את המוות, יש לקבוע כמטרה עליונה את עידוד החיסון, בהטבות ותמריצים למתחסנים, אך גם בהסברה רבתי. יש לגייס את טובי המסבירים והתועמלנים, ולראות כמשימה לאומית עליונה את המרצת הציבור להתחסן. ויש צורך בלוחמה פסיכולוגית נגדית שתנטרל את השפעתם המזיקה של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם, שמסכנים את שלום הציבור.  

* ניהול סיכונים – ההחלטה על הפסקת הסגר בתנאי התחלואה הנוכחיים היא החלטה קשה, מדאיגה ומסוכנת. היא מסוכנת, כיוון שהתחלואה ומדדי ההידבקות עדיין גבוהים מאוד, ויש חשש מפני אובדן שליטה. ואף על פי כן, אני תומך בהחלטת הממשלה להפסיק את הסגר ולשחרר בהדרגה את ההגבלות. אני תומך בהחלטה מתוך הבנת כובד האחריות על כתפי מקבלי ההחלטות.

אם השיקול היחיד העומד בפני מקבלי ההחלטות היה אפידמיולוגי, נכון היה להכניס את אזרחי ישראל לעוצר מוחלט עד מיגורה הסופי של המגפה. הבעיה היא שלסגר יש מחיר כבד, לא פחות ממחיר הקורונה – מחיר כלכלי למשק הישראלי, מחיר כלכלי לאזרחי ישראל ובעיקר לעצמאים ובעלי עסקים, מחיר חינוכי כבד מנשוא לאחר כמעט שנה ללא לימודים, מחיר חברתי כבד, מחיר נפשי, מחיר בריאותי (במה שאינו קשור לקורונה). ההנהגה צריכה לנהל סיכונים ולהעז להחליט החלטות קשות. סגר הוא פתרון פשטני; הוא נכון כבליץ של שבועות ספורים, אך הוא אינו פתרון סביר לטווח רחוק, למלחמת התשה. איננו מכניסים את המדינה לסגר כדי למנוע תאונות דרכים, למרות שאם לא יהיו כלי רכב על הכבישים לא תהיינה תאונות. הוא הדין בסגר הקורונה. יש לשחרר בהדרגה ובצורה מבוקרת את המשק והחברה הישראלית מן הסגר.

סיבה נוספת לתמיכתי בהסרה הדרגתית של הסגר, על אף הסיכון, היא העובדה שזה כבר לא עובד. אנו רואים שהסגר חדל להיות אפקטיבי. איננו רואים תוצאות דומות לאלו של הסגרים הראשונים. סיבה אחת לכך היא המוטציות, אך לא פחות מכך – התנהגות הציבור. הציבור ברובו הפסיק להישמע להנחיות. איני מדבר רק על ההלוויות במגזר החרדי, ההפגנות בבלפור והחתונות במגזר הערבי. אני מדבר על הכבישים העמוסים, על החנויות הפתוחות, על כך שהסגר לא מתקיים. סיבה אחת לכך היא שאין מספיק אכיפה. סיבה שניה היא האכיפה הבררנית של תקנות הסגר (בעיקר אי אכיפה במגזר החרדי). סיבה שלישית היא חוסר האמון בהנהגה, בעיקר בשל החלטות פוליטיות בלתי ענייניות של ראש הממשלה. אבל סיבה נוספת היא פשוט שחיקה ועייפות. זו אולי הסיבה העיקרית. הארכת הסגר רק תחמיר את הבעיה. גם כמי ששומר בהקפדה יתרה על ההנחיות, אני יכול להבין את העייפות הזאת. ישראל היא המדינה המובילה בימי סגר בכלל ובחינוך בפרט – והתוצאות רחוקות מלספק. לכן, במקום לדפוק את הראש בקיר, יש לחפש דרכים אחרות, מחוץ לקופסה.

ובאשר לקרב הדמים בין נתניהו וגנץ בממשלה – בעניין עצמו הפערים ביניהם זעומים. ניתן היה בקלות להגיע להסכמה. אולם נתניהו בחר להביא את הדברים לידי משבר, כדי להפיץ את עלילת הדם על גנץ וכחול לבן, כדי שיהיה לו שעיר לעזאזל לכישלונותיו. אני משוכנע שנתניהו הוא זה שהדליף את ההקלטות מהישיבה.

* ממיתים את עצמם באוהלה של הלוויה

* החמצה היסטורית – אנו עדים בחודשים האחרונים לגל של התפכחות בציבור הערבי מן הקו הלעומתי העוין של הרשימה המשותפת. הצבעת הרשימה נגד הסכמי השלום, בשל התנגדותה לשלום עם ישראל, היא עדות חותכת לכך שכאשר האינטרס האנטי ישראלי סותר את האינטרס המובהק של המגזר הערבי – האינטרס האנטי ישראלי גובר. יותר ויותר ערבים ישראלים מבינים שהאינטרס שלהם הוא להשתלב במדינת ישראל ולא לרשת אותה.

האם התובנה הזאת תבוא לידי ביטוי גם בקלפי, בהפניית עורף לרשימה המשותפת והצבעה למפלגות הישראליות? מוקדם לדעת. אבל צריך 2 לקלפי. המפלגות הישראליות הגדולות החמיצו הזדמנות פז לשבץ מועמדים ערבים במקומות ריאליים ולהציג בכך רצון טוב כלפי הציבור הערבי. ארבע המפלגות הגדולות – הליכוד, תקווה חדשה (המפלגה שלי), יש עתיד וימינה, החמיצו את גודל השעה ולא הציגו לפחות מועמד אחד במקום ריאלי. במקום לשריין את נאיל זועבי במקום העשירי ברשימת הליכוד, העדיף נתניהו לשריין עוד מלחכת פנכה ותועמלנית בתעשיית השקרים שלו. מפלגת העבודה, שהעמידה מועמדת ערביה במקום 7, הציגה מסר איום ונורא, כי המועמדת שלה היא אנטי ישראלית קיצונית יותר מהרשימה המשותפת, שנבחריה אינם נוהגים להתבטא בצורה פנאטית ופרובוקטיבית כמוה.

איזו החמצה היסטורית של שעת רצון.

* יו"ר הכנסת כנער שליחויות – לנתניהו תמיד היו נערי שליחויות, זה לא חדש, אבל מעולם נער שליחויות שלו לא היה יו"ר הכנסת. כאשר יו"ר הרשות המחוקקת הוא נער שליחויות של ראש הרשות המבצעת, זו תקלה חמורה בדמוקרטיה, קל וחומר כאשר ראש הרשות המבצעת הוא נתניהו. לוין הופך את הכנסת לסמרטוט רצפה של ראש הממשלה. אם יוגשם חלומו של נתניהו לממשלת נתניהו-בן גביר-חרדים-האחים המוסלמים, הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון יסורו למרותו. זה המדרון החלקלק בדרך לארדואנוקרטיה.

* בדם קר – בניגוד לדבריה של חוה ליבוביץ', פרשת אי העברת התקציב לא הייתה מחלוקת בין הליכוד לכחול לבן על השאלה אם להעביר תקציב חד-שנתי או דו-שנתי. בהסכם הקואליציוני סוכם על תקציב לשנה וחצי, עד סוף 2021. זו לא הייתה דרישה של כחול לבן. זו הייתה הסכמה מלאה בין הצדדים, שזה מה שדרוש לכלכלת ישראל, במיוחד בתקופת משבר. על פי ההסכם, בתוך מאה ימים צריך היה להעביר את התקציב, כלומר לכל המאוחר עד 23 באוגוסט. והאמת היא שלא הייתה כל סיבה שזה ייקח שלושה חדשים. ניתן היה לקצר את התקופה. אולם ראש הממשלה אסר על שר האוצר להכין תקציב. ולקראת אוגוסט הוא המציא את ה"מחלוקת" כביכול בין תקציב חד-שנתי לתקציב דו-שנתי, שלמעשה מדובר על "תקציב" לשלושה חודשים או לשנה ושלושה חודשים. לקראת המועד המחייב העברת התקציב, וכדי להציל את הממשלה, הציע צביקה האוזר את "פשרת האוזר" – דחיה בשלושה חודשים, כלומר העברת התקציב עד 23 בדצמבר. וגם אז, לא הייתה סיבה מקצועית למשוך את כל התקופה. והנה, גם אז נתניהו אסר על שר האוצר להעביר תקציב. כלומר, אחרי הפרת ההסכם הקואליציוני הוא הפר גם את פשרת האוזר. ופתאום דובר על "תקציב" לשמונה ימים (!). הרי זו בדיחה.

לא להעביר תקציב, אחרי שנה של העדר תקציב, בעיצומו של משבר כלכלי-חברתי מהקשים בתולדות המדינה – זהו פשע בדם קר נגד כלכלת ישראל. ומה המניע לפשע? מטען הצד שנתניהו הצליח להחדיר להסכם הקואליציוני, על פיו אם הממשלה נופלת בגלל שלא עבר תקציב, ראשות הממשלה לא עוברת לראש הממשלה החליפי. הסיבה היחידה לפשע, היא רצונו של נתניהו להשאיר לעצמו פתח לגנוב את הרוטציה.

* הפגנות מזיקות – אני מתנגד להפגנות ליד בית המשפט, לא הפגנות בעד ולא הפגנות נגד, וללא קשר לקורונה. בבית המשפט מתנהל הליך משפטי, שבסופו השופטים יפסקו על פי הראיות ואך ורק על פי הראיות. הנאשם, כמו כל נאשם, מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, וחובת ההוכחה היא על התביעה. בניגוד לדיון המשפטי, המפגינים בעד נתניהו ונגדו אינם בקיאים בראיות ולא בחוק, וההפגנות שלהם הן פוליטיות. אין מקום לרעשים פוליטיים בהליך שיפוטי. ההפגנות פוגעות במערכת המשפט; גם ההפגנות של אלה שכביכול מגִנים עליו. די, תרגיעו.  

* החזון של מס' 7 – מעוזיה סגל, חבר מפלגת העבודה ונכה צה"ל, הגיש לוועדת הבחירות המרכזית בשם למעלה מחמישים איש – קבוצת נאמני מפלגת העבודה לדורותיה, עתירה לפסילת המועמדת מס' 7 ברשימת העבודה.

אוי למפלגת העבודה אם חבריה צריכים לפנות לוועדת הבחירות כדי לתקן את בחירותיה. בעיניי, הבעיה המרכזית אינה מועמדת מס' 7 אלא מועמדת מספר 1.

ואפרופו מועמדת מס' 7, הנה עוד פנינים של אבתיסאם מרענה: "אם הייתי יוזמת תסריט אפוקליפטי הייתי משמידה את זיכרון יעקב. תדגיש, בלי להרוג. שתחזרו לארה"ב או לפולניה. רק אז לפרדיס יהיה אולי צ'אנס". אני מדגיש – בלי להרוג.

* לירות בגנבי נשק – מכת גניבות הנשק והתחמושת מבסיסי צה"ל בכל רחבי הארץ, היא רק ביטוי אחד לאובדן הריבונות והמשילות בתוך מדינת ישראל. מחדל ביטחון הפנים מחייב מהפך בתחום ביטחון הפנים, ואיני רואה סיכוי למהפך כזה ללא מהפך שלטוני.

המהפך בביטחון הפנים מחייב גם שינויי חקיקה. יש להבחין בין גניבת נשק ותחמושת לגניבה אחרת. גניבת נשק ואמל"ח פירושה יצירת תשתית לרצח של ארגוני טרור ופשיעה. כלומר, בניגוד לגניבה רגילה, כאן הבעיה העיקרית אינה הגניבה עצמה אלא השימוש בתוצאותיה, שמטרתו – רצח.

יש לקבוע בחוק, שדין גונב נשק כדין הורג. כלומר, מותר לירות בגנבי נשק ואמל"ח, כדי לסכל את הפשע, כולל ירי על מנת להרוג, בדיוק כפי שאנו נוהגים כדי למנוע רצח. והעונשים לגנבי נשק צריכים להיות בהתאם.

* הריבונות אינה ניתנת לערעור – ב-4 בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים, שבמסגרתו ישראל נסוגה משדות הנפט באבו רודס וממעברי המיתלה והגידי שבסיני. לצד חתימת ההסכם, חתם ראש הממשלה רבין על מזכר הבנות עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד, שהיה הישג מדיני וביטחוני כפיצוי על הוויתורים הביטחוניים של ישראל, ובהם סיוע ביטחוני וכלכלי משמעותיים והבנות בנושא הפלשתינאי ובנושא הסורי. כחלק מן ההבנות, שיגר פורד לרבין מכתב שקבע, שארצות הברית מסכימה שהסכם סופי עם סוריה חייב להבטיח שישראל לא תותקף מרמת הגולן. היא טרם גיבשה עמדה סופית בעניין הגבול, אך אם תעשה כן, היא "תיתן משקל רב לעמדת ישראל שכל חוזה שלום עם סוריה יהיה מבוסס על המשך נוכחות ישראל בגולן". יש לציין שרבין פעל להשגת הצהרה אמריקאית כזו מיום כניסתו לתפקידו, חודשים אחדים לאחר מלחמת יום הכיפורים, עוד בתקופת הנשיא ניקסון.

הצהרתו הכתובה של פורד הייתה הישג גדול. אף נשיא לפניו לא כתב מסמך כזה ועד טראמפ – אף נשיא אחריו לא חזר על הנוסחה. אך מה נלין על נשיאי ארה"ב, כאשר ראשי ממשלה ישראליים ויתרו על הגולן, והראשון שבהם היה רבין עצמו ואחריו פרס, נתניהו, ברק, אולמרט ושוב נתניהו? אוי לחרפה.

הנשיא טראמפ היה רע לדמוקרטיה האמריקאית וטוב לישראל. לא היה לישראל מעולם ידיד טוב כטראמפ. כן, עדיף היה שמנהיג נורמטיבי היה מגלה ידידות כזו לישראל, אך אין לשכתב את ההיסטוריה. ביידן הוא ידיד ישראל, אך אין לי ספק שכישראלים עוד נתגעגע לטראמפ.

ממשל ביידן הצהיר שממשלו מכיר בירושלים כבירת ישראל ושגרירות ארה"ב תמשיך לשכון בירושלים. באשר לשאר החלטותיו הפרו-ישראליות של טראמפ, עמדתו של ביידן לוטה בערפל. הוא מתכוון לחזור להסכם הגרעין עם איראן, אך לשנות אותו, כלומר לא לחזור להסכם של אובמה. איראן מסרבת אפילו לדון בשינויים. איראן מתנה את חזרתה למו"מ בהסרת הסנקציות האמריקאיות. ביידן הודיע שלא יסיר את הסנקציות כל עוד איראן מעשירה אורניום ומפירה את ההסכם.

ובאשר לגולן – מזכיר המדינה האמריקאי בלינקן התבטא בנושא, בתשובה לשאלה בראיון ל-CNN, ואמר: "אם שמים בצד את העניין החוקי של זה – באופן מעשי, לשליטה ברמת הגולן יש חשיבות גדולה לביטחון של ישראל במצב הנוכחי בסוריה. שאלות משפטיות (על הריבונות בשטח) הן עניין אחר. לאורך הזמן, אם המצב בסוריה ישתנה, זה משהו שנבחן – אבל כרגע אנחנו לא קרובים לשם".

מצד אחד, אלה הדברים הברורים ביותר שאמר מדינאי אמריקאי שאינו טראמפ בנושא חשיבות הגולן לישראל. הדברים הללו טובים יותר ממכתב פורד. הוא מכיר בחשיבות הגדולה של הגולן לביטחון ישראל. ובאשר לריבונות, הוא אומר שאנחנו לא קרובים למציאות שבה שינוי בסוריה יצדיק בחינת שאלת הריבונות. הוא גם אינו אומר שבמקרה של שינוי כזה ארה"ב תחזור בה מההכרה האמריקאית בריבונות בגולן, אלא שתבחן את השאלה.

אם במצב הנוכחי יש לשליטתנו בגולן חשיבות גדולה לביטחון ישראל, הדבר נכון בכל מצב. הרי אילו, חלילה, נסוגונו מהגולן בשנות ה-90, היה זה כביכול ב"מצב אחר". כעבור שנים אחדות היינו מתמודדים עם המצב הנוכחי, ומנסים להרחיק את איראן מן הכינרת.

דבריו של מזכיר המדינה מבטאים כרסום משמעותי בעמדת ארה"ב, כיוון שהכרה בריבונות פירושה שהשטח הוא ישראלי ויישאר ישראלי לצמיתות ללא תנאי ובלי כל קשר למצב בסוריה. על ישראל להבהיר חד משמעית שהגולן אינו עומד ולא יעמוד שוב למו"מ וריבונותנו על הגולן אינה ניתנת לערעור. יש לגבות זאת במעשים בשטח – הגדלת מספר התושבים היהודים בגולן ל-50,000 לפחות עד שנת 2030.

* מתכון להעמקת הקרע – משפט הדחה של נשיא לשעבר, היא בדיחה. הוא עמד למשפט הציבור, המשפט הפוליטי – והפסיד. אם הוא חשוד בפלילים – יש להעמיד אותו לדין פלילי בבית משפט. כל הליך ההדחה, שבו פוליטיקאים מתחפשים לשופטים ועורכים משפט לפוליטיקאי אחר הוא הליך הזוי. קל וחומר, כאשר מדובר בנשיא שכבר סיים את תפקידו. ואם המטרה היא למנוע את הריצה שלו בעתיד – מדובר במהלך אנטי דמוקרטי, שבו גוף פוליטי חוסם התמודדות בעתיד של יריב פוליטי בהליך פסאודו-משפטי. והעיקר – ביידן נושא את דגל האחדות ואיחוי הקרעים בחברה האמריקאית. משפט ההדחה הוא מתכון להעמקת הקרע.

* יקיר הגולן – קיבלתי בצער את הידיעה על פטירתו, בגיל 98 בקירוב, של שלמה הלל. הלל, חתן פרס ישראל, היה אחרון השרים במלחמת יום הכיפורים. הוא היה יו"ר הכנסת. הוא היה שגריר ישראל במדינות אפריקה בשנות השישים. אך דומני שגם הוא ראה כעיקר תרומתו לציונות את ההעפלה מעיראק לפני קום המדינה ואת ארגון הבריחה מעיראק אחרי קום המדינה. הוא היה המארגן והרוח החיה במהלכים הציוניים הנועזים וההיסטוריים הללו.

שלמה הלל היה ידיד הגולן. בהצבעה על חוק הגולן ב-1981 הוא היה בין המורדים שהפרו את המשמעת של סיעת המערך והצביעו בעד החוק (החלטת הסיעה הייתה להיעדר מן ההצבעה). הוא לא יכול היה לעשות שקר עם עצמו ולבגוד במצפונו, ולא לתמוך בחוק שהוא נאבק עליו שנים, ואף הציע בעצמו הצעת חוק ברוח זו.

הכרתי את שלמה הלל ב-1991, כאשר הקמנו את שדולת הגולן בכנסת, והלל, ידיד הגולן ותומך מובהק של ההתיישבות בגולן, עמד בראשה. היה זה לאחר מלחמת המפרץ, שבה סוריה השתתפה בקואליציה נגד עיראק ואנחנו הבנו שארה"ב תנסה לשלם לה במטבע ישראלי – הגולן. וכך אכן קרה. יוקרתו של הלל כיו"ר הכנסת לשעבר וכמנהיג אהוד ואהוב על כל שדרות החברה הישראלית ועל חברי הכנסת מכל קצוות המפה הפוליטית, הביאה להכרה ציבורית והתעניינות תקשורתית רבה בשדולה. ח"כים רבים, החל בגאולה כהן ואליקים העצני מהתחיה ועד חיים בר לב ומוטה גור ממפלגת העבודה, הצטרפו לשדולה וערב ועידת מדריד חתמו קרוב לשמונים ח"כים מכל הסיעות על מכתב לשמיר, הקורא לשמור על הגולן בריבונות ישראל.

ב-1992 הלל לא התמודד עוד בבחירות לכנסת. מחליפו כיו"ר שדולת הגולן היה קהלני. הלל התמודד על מועמדות מפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה. למרבה הצער, עזר ויצמן ניצח אותו. הצטערתי על כך אז ואני מצר על כך עד היום. אין לי ספק שהוא יכול היה להיות נשיא מעולה, בהיותו מופת של ממלכתיות ושל עממיות. הלל המשיך לתמוך בגולן בשנות המאבק והיה שותף למועצה למען הגולן ובקעת הירדן. אם זכרוני אינו מטעני הוא הצטרף גם לתנועת הדרך השלישית, אך לא המשיך כשהפכה למפלגה.

לאחר פרישתו של הלל מהחיים הפוליטיים, הענקנו לו את עיטור יקיר הגולן. היה זה אות תודה לאדם שכל חייו היו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל, עוד טרם הקמתה ולאורך עשרות שנים לאחר הקמתה, ושהיה ידיד גדול של הגולן.

תמיד התרשמתי מחכמתו, מתינותו, אצילותו והרוח הטובה שהשרה סביבו. הוא היה מן האנשים שמדברים בשקט, והכל סביב מקשיבים לו ברוב קשב.

יהי זכרו ברוך!

* צו מצפונו – שלמה הלל תמיד דבק בצו לבו ובמצפונו, ולא היסס ללכת נגד הזרם ונגד עמדת מפלגתו.

הוא הצביע נגד הסכמי קמפ-דיוויד והסכם השלום עם מצרים, בשל עקירת חבל ימית. הוא הצביע בעד חוק הגולן והפר את המשמעת הסיעתית.

איש מצפון ישר דרך. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?

          * ביד הלשון

אבל בית מעכה – בפינה הקודמת, שהוקדשה למטולה, הזכרנו את התל הקרוב אבל בית מעכה. התל ממוקם 2 ק"מ מדרום למושבה, ממזרח לכביש 90, מול קיבוץ כפר גלעדי.

אָבֵל בֵּית מַעֲכָה היא היא עיר כנענית מהאלף ה-3 לפנה"ס. בתנ"ך מסופר על כך ששבע בן בכרי, שמרד בדוד, ברח מירושלים וקיבל מקלט בעיר. יואב, שר צבאו של דוד, צר על העיר. בסופו של דבר מסופר על "אישה חכמה" ששכנעה את תושבי העיר להסגיר את שבע, כדי לא להסתכן בחורבנה בשל אדם אחד.

סביב התקדים הזה יש שיח הלכתי על השאלה באילו מקרים מותר לעיר להסגיר אדם ובאלו מקרים אין להסגירו גם הוא מסכן בכך את העיר כולה. הסוגיה הזו נדונה בידי רבנים בשואה. חז"ל עוסקים גם בדמותה של האישה החכמה. על פי המדרש, זוהי סרח בת אשר, נכדתו של יעקב, שעל פי האגדה חייתה מאות שנים.

בספר מלכים מסופר על נפילתה של העיר בידי ארם ומאוחר יותר בידי אשור. בשנים האחרונות נערכו בתל חפירות ארכיאולוגיות והתגלו בה ממצאים מרשימים וחשובים מאוד.

* "חדשות בן עזר"