* עלילת דם – נתניהו: "גנץ רוצה כמה שיותר תחלואה קשה בשביל הבחירות. אתם דנים הרבה ישראלים למוות קשה". בדרך כלל, דברי הסתה בזויים ברמה כזאת נתניהו מעביר באמצעות המעי הגס של הפמיליה – בנו יאיר הג'ורה. הפעם הוא אמר זאת בקולו, בישיבת ממשלת ישראל.
ובתוך שעות ספורות המוני חסידיו השוטים של השרלטן דקלמו את עלילת הדם, והיא תהיה התירוץ של נתניהו לכישלונו המחפיר והמהדהד בהתמודדות עם הקורונה.
* במרחק נגיעה – חודש לפני רצח רבין עמד הפרחח איתמר בן גביר מול המצלמות, הציג את הסמל שחבריו והוא תלשו מן המכונית של רבין והזהיר: הפעם הגענו למכונית. בפעם הבאה נגיע אליו.
זה לקח בדיוק חודש.
ועכשיו, בחסות נתניהו הוא במרחק נגיעה מהכנסת.
* גיבורו של בן גביר – את הצעת הנישואין לאשתו הציע בן גביר ליד קברו הטמא של המחבל רוצח ההמונים ארור גולדשטיין ימ"ש. למה? כי הוא האדם שהגשים יותר מכל אחד אחר את האידיאולוגיה הכהניסטית, כאשר רצח בירי שפל בגבם, בשעת תפילה, 29 אנשים וילדים, בשל היותם ערבים, ופצע מאות. זה גיבורו של האיש שנתניהו דוחף כמעט בכוח לכנסת.
* טומאה – כל ציוני מזדעזע כאשר המותג "הציונות הדתית" מוכתם בטומאה הכהניסטית. בוודאי אדם כמוני שמעריץ את הציונות הדתית, את האתוס שלה, את דרכה ההיסטורית.
* אובססיה מטורפת – כאשר מגפת הקורונה משתוללת ומכה בנו, מה שמעסיק את ראש הממשלה יומם ולילה הוא מאמץ אובססיבי מטורף להכניס את החלאה הכהניסטית לכנסת. למה? כי הוא בוטח בהם שיתמכו בכל חוק ארדואנוקרטי שיעמיד אותו מעל החוק ויסייע לו להימלט מאימת הדין. די במעשה המחפיר הזה כדי לקבוע שנתניהו אינו ראוי להנהגה.
* מלאך חבלה – בבחירות 84' היו, לכאורה, 61 ח"כים לגוש הימין, אם היו סופרים את אבי אבות הטומאה "הרב" כהנא שר"י כחלק מהגוש. אבל יצחק שמיר, פטריוט ציוני ומנהיג ערכי וממלכתי, לא העלה על דעתו לרגע לספור את הכהנא כחלק מהגוש שלו. "כהנא הוא דמות מסוכנת" הסביר שמיר והוסיף כי הוא מאמין ש"התופעה המסוכנת הזאת תחלוף מאליה, מפני שאיש מבין אנשי הציבור והכנסת לא יתמכו בו". ואכן, לא רק שמיר עצמו – אף אחד מגוש הימין, כולל תנועת התחיה ומורשה של הרב דרוקמן לא העלו על דעתם לספור אותו. ושמיר הקים ממשלת אחדות לאומית רוטציונית עם מפלגת העבודה.
אגב, על מי כהנא המליץ לראשות הממשלה? על אף אחד. למה? כי נשיא המדינה חיים הרצוג לא הזמין אותו להתייעצות הסיעות. כל אימת שכהנא עלה לנבוח מעל בימת הכנסת, שמיר קם ויצא מן האולם ועמו כל הח"כים. הוא נבח לפרוטוקול.
אבל נתניהו יוצא מגדרו ובמשך שבועות מטיל את כל כובד משקלו כדי להכניס את התועבה הכהניסטית לכנסת. אם נתניהו ינצח, חלילה, הוא עוד עלול להכניס את הבריון הכהניסטי לממשלתו. חרפה לאומית.
לא בכדי כינה יצחק שמיר את נתניהו "מלאך חבלה".
* האצבע ה-61 – נתניהו הבטיח למנות את המועמד המוסלמי בסיעת הליכוד לשר בממשלתו. טוב, אנחנו הרי יודעים שנתניהו והבטחות הם שני קווים מקבילים שלעולם אינם מתחברים. אבל עצם הכיוון חיובי וראוי.
וכדאי לזכור שאם נתניהו יוכל להקים ממשלה, האצבע ה-61 תהיה של בן גביר… באמת, נתניהו ימנה שר ערבי כשהוא תלוי בבן גביר…
* צער בעלי חיים – מספר חברים שלי, חובבי בעלי חיים, הלינו על השימוש שלי בביטוי "החיה הכהניסטית", המכתים את בעלי החיים כולם. אני מקבל את דבריהם, ומעתה אשתמש בביטויים אחרים כמו התועבה הכהניסטית, החלאה הכהניסטית, הטומאה הכהניסטית, הדיבוק הכהניסטי, המוטציה הכהניסטית וכד'.
* מה שמעניין אותה באמת – "לא עמדתי בצפירה, הייתי בנהיגה בזמן שכל המדינה כמעט עמדה דום. אני החלטתי להמשיך לנסוע. ואלה היו שתי דקות מופלאות בזמן הצפירה. הכביש היה ריק, אני המשכתי לחשוב על מה שעניין אותי באמת באותו רגע".
חידה: מי כתבה את דברי הבלע האלה? רמז: היא מועמדת לכנסת. מטעם איזו מפלגה? בל"ד? תע"ל? חד"ש? רע"ם? לא. אולי מרצ? מרצ לא הייתה מכניסה לרשימתה עוכרת ישראל כה קיצונית, שרוקדת על דמם של חללי צה"ל ומתגאה בכך מהמקפצה.
לא ייאמן. זו המועמדת מס' 7 של מפלגת העבודה (!), אבתיסם מראענה. על פי אחד הסקרים השבוע היא במקום ריאלי. בושה וחרפה – זו מי שמייצגת את המפלגה של בן גוריון ורבין.
האם מי שישלשל לקלפי את הפתק "אמת" מודע לכך שהוא יצביע למען מה שמעניין את מראענה ב"אמת" כשהיא צוהלת בשעת הצפירה לזכר חללי צה"ל?
איזה פטריוט ישראלי מסוגל להצביע למפלגה כזאת? איזה אדם שאיבד את יקיריו, שחבריו נפלו לנגד עיניו בשדה הקרב יצביע למפלגה כזאת?
מרב מיכאלי פרסמה פעם מאמר ב"הארץ" שבו קראה לאהוד ברק להתנצל בפני אזרחי ישראל על כך שהחמיץ את השלום עם הפלשתינאים. האם מרב מיכאלי תתנצל בפני ההורים השכולים וההורות השכולות בשם מפלגת העבודה לדורותיה, על הצבתה של מראענה ברשימה?
אני תומך בכל לבי בהצבת מועמדים ערבים במקומות ריאליים במפלגות הישראליות, כדי לעודד את השתלבות הערבים בחברה הישראלית וכדי לפגוע בכוחה של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. אבל אם הן מציבות מועמדים אנטי ישראלים – כבר עדיף שיהיו במשותפת.
* מפלגת הנכבה – תנועת העבודה הנהיגה את היישוב היהודי בארץ ישראל בתש"ח. היא הנהיגה את הקמת המדינה, היא הנהיגה את מלחמת השחרור.
יש מי שקיומה של מדינת ישראל הוא בעבורו שואה, ובערבית "נכבה". כזו היא המועמדת מס' 7 ברשימת מרב מיכאלי, הנושאת לשווא את שמה של מפלגת העבודה. וכה כתבה אבתיסם מראענה: "הנכבה מזמן לא רק אירוע היסטורי מבחינתי. נכבה בחוויה הרגשית והתודעתית שלי, זה אונס קבוצתי שבוצע על ידי בריונים שממשיכים להסתובב חופשי, ומעולם לא עמדו מול משפט צדק".
את מי היא רוצה להעמיד למשפט צדק? את דוד בן גוריון. את יגאל אלון. את משה דיין. את יצחק שדה. את ישראל גלילי, את יצחק רבין. את אבות מפלגת העבודה.
זאת האמת של מועמדת מספר שבע, וכנראה שלכך היא התכוונה, כשהתפארה בכך שהמשיכה לנסוע בעת צפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, וחשבה על מה שמעניין אותה באמת. זאת האמת של הפתק "אמת"?
* השתלטות עוינת – מרב מיכאלי השוקניסטית היא מנהיגת מפלגת העבודה החד"שה.
* על הרצף – יוסי ורטר, "הארץ", היטיב לתאר את מפלגת מרב מיכאלי: "[מיכאלי] מבטיחה להשיב לעבודה את מעמדה כ"מפלגת שלטון", ולהחזיר אותה ל"דרך רבין". רבין, לו היה בחיים, היה כנראה מעיף מבט אחד על הרשימה הזו, מחווה את תנועת היד המבטלת שלו, ומקים מפלגת מרכז… לפני שהיא ניגשת לפתור את הסכסוך, כדאי שתשקול לעשות שלום עם הדקדוק והתחביר העברי… חמשת הח"כים הראשונים, הריאליים, בעבודה, יכלו בנקל להחליף מקומות עם אלה של מרצ, ולא היינו חשים בהבדל. זו שקצת מעל החמישיה, אם לשפוט מהתבטאויותיה של אבתיסאם מראענה, היתה יכולה להיות נציגה של בל"ד. לא איימן עודה ולא אחמד טיבי היו מעזים לספר על ההתעלות שחשו כשנהגו ברכבם בזמן הצפירה. מספר 3, אמילי מואטי היתה בעבר יועצת התקשורת של בל"ד. לתגיות הללו יש חשיבות במערכת בחירות. מיכאלי אינה יכולה להציג עצמה כמפלגת "מרכז־שמאל", ובאותה הנשימה לאגף את יאיר גולן (מרצ) משמאל: הוא אמר שיתמוך בסער אם הדבר יביא להחלפת נתניהו, היא ציינה שתעדיף לשבת באופוזיציה".
טעותו של ורטר היא הקביעה ש"גם ריצוף גנומי, במיקרוסקופ המשוכלל ביותר במכון ויצמן, לא יאתר הבדל בין הרשימה שלה לזו של מרצ (האמת, לא ברור מי מהן שמאלית יותר)". לא, ורטר. ברור גם ברור מי מהן שמאלית יותר. המוטציה הנושאת לשווא את שמה של מפלגת העבודה ז"ל נמצאת על הרצף בין מרצ לחד"ש, קרובה יותר לחד"ש.
* תקווה ציונית – בתכנית הכלכלית של תקווה חדשה מופיע המשפט הבא: "נציב יעד של 250,000 עולים ב-5 השנים הקרובות, ונהפוך את ישראל למוקד משיכה למוחות וטאלנטים מרחבי העולם". כבר שנים רבות לא נתקלתי ביעד עליה בתכנית של מפלגה ישראלית, לא כל שכן בתכנית ממשלתית. לצד המסרים הברורים בנושא ההתיישבות, תקווה חדשה מצטיירת כמפלגת התקווה הציונית, המעלה על נס את ערכי הציונות – עליה והתיישבות.
* איש של חזון ומעש – שמחתי מאוד לשמוע על הצבתו של עמיחי שיקלי, מייסד המכינה הקדם צבאית תבור, בצמרת רשימת ימינה. עמיחי הוא מנהיג מלידה, מחנך למופת, לוחם וקצין, אדם ערכי מאוד, ציוני בכל רמ"ח ושס"ה. איש ספר שמיטיב להנחיל לחניכיו עומק של זהות יהודית וציונית. איש של חזון ומעש.
אשמח מאוד לראותו בכנסת. אני רוצה לראות דמויות כמותו בכל המפלגות.
אני מקווה מאוד לראות את מפלגתו, ימינה, שותפה בכירה בממשלה בראשות גדעון סער.
* מפלגת שלום על ישראל – החלטתו הצבועה, האנטי ישראלית ומגבת הטרור של בית הדין בהאג "לחקור" "פשעי מלחמה", כביכול, של ישראל ביהודה, שומרון ועזה, עוררה כצפוי פרץ של שמחה ותמיכה בקרב אויבי ישראל באשר הם, מחמאס, דרך פת"ח ועד הרשימה המשותפת. הרשימה המשותפת, שאנשיה נוהגים ללהג סיסמאות "שלום" הצביעה נגד הסכמי השלום עם ישראל, כי היא נגד שלום עם מדינה שהיא שוללים את עצם קיומה. חברי הרשימה אינם תומכים בשלום עם ישראל אלא בשלום על ישראל. וכפי שהם תומכים בכל תוקפנות נגד ישראל, בין אם אלה פיגועי טרור, ירי רקטות או טרור BDS, כך הם תומכים גם בטרור ה"משפטי" של האג.
חברי הרשימה האנטי ישראלית המשותפת התחרו ביניהם מי יגיב בקיצוניות יתרה, וכמו תמיד המנצח הוא הקיצוני ביותר בשנאת ישראל, עופר כסיף. "ישראל אשמה בטיהור אתני, הרג חפים מפשע, הטלת מצור ובשלטון צבאי על העם הפלסטיני. טוב שתחקר על כך ותעמוד לדין בביה"ד בהאג". אגב, כסיף מצביע במדויק על אופי ה"חקירה" – מדובר במשפט ראווה שנקודת המוצא והתכלית שלו הוא "ישראל אשמה".
ההתבטאויות הללו מעידות עד כמה צדק בוגי יעלון כאשר השיב שוב ושוב, לפני הבחירות הקודמות, לכל הטענות שכחול לבן תקים ממשלה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת: "באמת נראה לכם ששלושת הרמטכ"לים יקימו ממשלה שתלויה במי שרוצים להעמיד אותם לדין בהאג"? והן מעידות עד כמה טעו יעלון וחבריו הרמטכ"לים גנץ ואשכנזי, שלאחר הבחירות היו מוכנים לתת את ידם במעל. וכמה צדקתי כאשר פרשתי מתל"ם ביום שבו יעלון נתן לכך את ידו. ואיזו תודה מעם ישראל מגיעה ליועז הנדל וצביקה האוזר שנשכבו על הגדר וסיכלו את הפיגוע הפוליטי הזה. אגב, בראש ובראשונה הם הצילו את גנץ, שלא נכנס להיסטוריה כמי שהקים ממשלת פיגולים התלויה ברשימה האנטי ישראלית, שבלאו הכי הייתה קורסת בתוך שבועות ספורים, בגין ניגוד אינטרס מוחלט בין ממשלה ישראלית לארגון אנטי ישראלי עוין. וכאשר נתניהו מחזר אחרי האחים המוסלמים (רע"ם) הוא מחזר אחרי מי שהיו עד השבוע פלג באותה רשימה, ולאו דווקא המתון שבה.
* משטרת הפוליטיקלי קורקט – תרבות סתימת הפיות של משטרת הפוליטיקלי קורקט ושיח הזהויות האלים, ממשיכה להכות בנו. תעז לבקר את דודי אמסלם – אתה מיד מתויג כגזען שונא מזרחים. תעז לבקר את מרב מיכאלי – אתה חזיר שוביניסט מיזוגין סקסיסט. תעז לשלול הקמת ממשלה עם בל"ד – אתה גזען שונא ערבים. תעז למתוח ביקורת על חרדים – אתה אנטישמי (כי הרי רק החרדים הם יהודים).
זו תרבות בזויה שיש להילחם בה.
אני מסרב להתרגל לכך. ברשומה שהעליתי בפייסבוק הגדרתי את מפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי "מפלגת העבודה החד"שה". אחד הקוזקים הנגזלים של משטרת הפוליטיקלי קורקט הגיב: "אני מבין שחד"ש זה הדבר הכי גרוע ביקום. האם אתה נגד ערבים שקמים בבוקר לעבודה או בעד המיעוט היהודי הפרזיטי וכמובן אינני מכליל את כל החרדים. האם אתה נגד רופא השיניים הערבי שלך, הרוקח שלך בבית המרקחת, הרופאים הערבים, האחיות הערביות?"
כמה אפשר לסבול את הדמגוגיה סותמת הפיות הזאת, כאילו ביקורת על חד"ש היא שנאת ערבים? הגבתי בחריפות ובין השאר כתבתי את המילים "חצ*ף ומנו*ל". אוי אוי אוי. פגעתי בציפור נפשו של שוטר ה-PC והוא מיהר להגיש תלונה, ופייסבוק חסמו אותי לשלושה ימים.
למדתי את הלקח. מעתה, מי שיאשים אותי ב"גזענות", ב"מיזוגינות" או ב"אנטישמיות" אכתוב לו: מהמםםםם ענקקקקק מדאאיםםםםם. זו השפה המותרת בפייסבוק.
אבל יותר משאני כועס על סתימת הפיות של פייסבוק (ובאמת, השתמשתי במילים לא ראויות), ועל התלונה של אדון רגישי, אני כועס על סתימת הפיות בשם שיח הזהויות, כי זו תרבות אנטי דמוקרטית.
* ביד הלשון
מטולה – המעיין בספרים ומאמרים ישנים, מן העשורים הראשונים של המאה שעברה, יגלה שהמושבה מטולה, היישוב הצפוני ביותר בישראלית, נקראת מתולה.
שמה של המושבה נקבע כשם העברי לשם הערבי של הכפר הדרוזי שהיה במקום – אומתאללה.
מטולה, הציפורן שבקצה אצבע הגליל, נוסדה ב-1886. האדמה נגאלה כבר שלוש שנים קודם. כבר לאחר גאולת האדמה התיישבו מעט יהודים, לצד הדרוזים באומתאללה. ב-1885 חוסל הכפר בידי השלטון העות'מאני, בעקבות מרד דרוזי נגד הטורקים. כעבור שנה, בשבועות תרס"ו – 1886 עלו לקרקע חלוצי מטולה.
אחד השמות שהוצעו למקום היה מצפה בנימין על שם הברון רוטשילד, שגאל את האדמות. שם נוסף, שהוצע בידי אליעזר בן יהודה היה עם סגולה, כיוון שלבת הראשונה של המושבה קראו סגולה. אליהו ספיר, חוקר א"י וסביבותיה, הציע לקרוא למקום מצפה חרמון, כיוון שפירוש השם אומטאללה הוא מצפה. התושבים העדיפו לשמור על מצלול שמו של הכפר הדרוזי ובחרו בשם מתולה. או מטולה.
מתולה או מטולה? את השאלה הפניתי לאורנה וינברג, אשת חינוך מטולאית ומדריכת טיולים במטולה, שופעת ידע על תולדות המושבה, שזכיתי לטייל בהדרכתה. הייתה מחלוקת, למדתי מאורנה, בין שתי הגרסאות: האחת מטולה, מלשון שפע טל. השניה מתולה השוכנת על תל, וסמוכה לתל אבל בית מעכה (שלו ראוי להקדיש פינה נפרדת) ולתל דן (תל אל-קאדי), שלו הוקדשה הפינה לא מכבר.
המורה הראשון במטולה, יצחק אפשטיין, ממחדשי השפה העברית, דגל בשם מתולה. השם הזה נפוץ בתקופת המנדט וגם בראשית שנות המדינה. אורנה אף הראתה לי בול של מדינת ישראל משנת 1954, עם צילום של מפל התנור, ונכתב בו "מפל התנור על יד מתולה".
בשנות החמישים ביקר הנשיא השני יצחק בן צבי במטולה מלווה בפמליית עיתונאים. העיתונאים כתבו מטולה ב-ט', וכך נוצרה עובדה בשטח וועד המושבה אימץ את הגרסה הזאת באופן רשמי.
מטולה היא יישוב ספר מיום היווסדה ועד היום. במאורעות 1920 היא ננטשה לחודשים אחדים, כיוון שלא יכלה לעמוד לבדה מול האיום והיישוב בארץ לא הצליח להגן עליה. לפני כשנתיים התגלו שלוש מנהרות תופת ענקית שחיזבאללה חפרו מתחת למטעי מטולה. ביובלה הראשון של המושבה היא ישבה תחת שלטון טורקי, צרפתי ובריטי, עד הקמת המדינה ב-1948. חלק מאדמות המושבה נשארו אחרי מלחמת השחרור בשטח לבנון. בשנות ה-60 הוכרה מטולה כמועצה מקומית.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 