* אחריות – מי שנוטל לעצמו את מלוא הקרדיט על כל הצלחה, אמתית או מדומה, תוך הדרה מוחלטת של כל השותפים להצלחה – אל יתבכיין כאשר רואים בו את האחראי לכישלונות.
* כישלון – המצב הקשה של המגיפה הוא כישלון גדול, תוצאה של שגיאות רבות ושל התנהלות בלתי עניינית מטעמים פוליטיים-אישיים (העדר אכיפה משמעותית, העלמת עין מפתיחת מוסדות חינוך רבים במגזר החרדי, מזמוז חוק הקנסות ועוד – התנהלותו נטולת המנהיגות והאחריות של ראש הממשלה מול "השותף הטבעי"). אבל במצב הנוכחי – אין מנוס מהארכה של הסגר. הימנעות מהארכת הסגר תהיה החלטה בלתי אחראית.
חובה לקבל את חוק הקנסות המסורס ולא לסרס אותו עוד (כמו השטות של "התראה" מוקדמת למוסדות שכבר חודשים מפרים את החוק ביודעין). אך האמת היא שהחוק לא ישפר באופן משמעותי את המצב, כי הכפלה של סכום פעוט היא עדיין סכום פעוט. מוסד שפועל כאשר על פי החוק עליו להיות סגור – יש לקנוס אותו ב-50,000 ₪ ולמנוע ממנו תקציבים בשנה הבאה. והצעה מצוינת ואפקטיבית שהעלתה השבוע אילת שקד – הטלת אחריות פלילית על מנהל מוסד שהפעיל אותו בניגוד לחוק.
הזיקה שיצר בני גנץ בין חוק הקנסות להארכת הסגר היא צעד פוליטי נכון לצורך הפעלת לחץ על נתניהו להעביר את החוק. אבל בשורה התחתונה, אי העברת החוק, בוודאי בצורתו המסורסת הנוכחית, אינה יכולה להצדיק אי הארכת הסגר במצב הנוכחי. וחזקה על גנץ, שאילו הגענו לדילמה הזאת, הוא היה המבוגר האחראי ולא היה מונע את הארכת הסגר. אילו הוא נהג באסרטיביות הזו מול נתניהו בראשית ימי הממשלה, אולי לא היינו מגיעים לסיבוב בחירות רביעי.
* אכיפה – הייתה לי ביום חמישי ישיבה במשרד עורכי דין במרכז. הישיבה הזאת מותרת על פי תקנות הסגר, ונשלח לי אישור לנסיעה. הנחתי את האישור לידי, הרי ברור שמהגולן עד ר"ג אעבור לפחות 5 מחסומים. אולם לאורך כל הנסיעה – הלוך ושוב, לא ראיתי מחסום ולא חצי מחסום. זו רמת האכיפה. ומה הפלא שהכבישים היו עמוסים – לא כמו בשגרה, אך לא רחוק מכך.
לכן, השאלה אינה צריכה להיות למה הסגר אינו משיג את התוצאות, אלא האם יש בכלל סגר.
* האחריות מחייבת – אי העברת התקציב הייתה פשע במזיד נגד כלכלת ישראל אך ורק כדי להשאיר פתח לגניבת הרוטציה. העובדה שהפשע הזה נעשה בשיאו של משבר חסר תקדים היא מעשה נבלה שאין כדוגמתו. זו שחיתות ציבורית חמורה יותר מכל השחיתויות הפליליות שבהן נתניהו נאשם. די באירוע הזה, כדי לקבוע שהאיש אינו ראוי להנהגה.
אילו היה תקציב, לא היה צורך בתכניות כלכליות טלאי על טלאי.
ואף על פי כן, אילו הייתי צריך להצביע היום בעד או נגד התכנית הכלכלית החדשה, הייתי תומך בה, למרות שאני מודע לכך שהיא כרוכה בלא מעט כלכלת-בחירות. הייתי תומך בה, כי מה האלטרנטיבה? להמתין עד שתקום ממשלה חדשה ותעביר תקציב? אנחנו יודעים מתי תהיה ממשלה חדשה? אנו בטוחים שלא יהיה סיבוב חמישי? אלמלא מצב החירום הכלכלי-חברתי-רפואי אפשר היה להמתין עד הקמת ממשלה חדשה. במצב הקיים המתנה כזו היא הרת אסון. המדינה חייבת להזרים כסף לעסקים כדי להניע את הכלכלה ככל הניתן ולהזרים כסף לציבור כדי לאפשר קיום. הסכומים האלה נועדו לאפשר לחברה הישראלית להחזיק את הראש מעל המים בתקופת המשבר.
* להעביר לחמאס – ישראל תעביר בשבוע הבא לרש"פ אלפי מנות חיסונים. האם ישראל תעביר גם לחמאס? אני תומך בכל לבי בצעד הומניטרי כזה, אם הוא יתקיים יום לאחר השבת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ושחרורם של אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א-סייד.
* תנאי מוקדם – מרכז בגין-סאדאת לענייני המזה"ת באוניברסיטת בר-אילן פרסם מאמר של ד"ר מרדכי קידר (שפורסם גם ב"מקור ראשון") המדווח ממקורות שונים על מגעים, בדרג ביטחוני, בין ישראל לסוריה בחסות רוסית. המטרה המרכזית היא סילוק כוחות איראן מסוריה, שזה אינטרס של שלוש המדינות. אסד, נאמר במאמר, הזמין את האיראנים להילחם בדאעש, אולם איראן הפכה מנכס לנטל, ובין השאר נוכחותה גורמת להפצצות הישראליות בסוריה. מטרה נוספת היא רצונה של סוריה להתקרב למדינות המפרץ וההערכה שלה שהדרך לכך עוברת בישראל.
אם אכן יש מגעים שזו תכליתם, ובעיקר אם המטרה הזו תוגשם, אלו חדשות מצוינות. עם זאת, מי שנכווה במרק יזהר בלפתן, ועצם הדיונים עם סוריה מחייבים אותנו לדריכות מרבית, שכן ברור מה מטרתם של הסורים. וכאשר ראש הממשלה הוא נתניהו, שניסה למסור את הגולן לאויב הסורי הן בקדנציה הראשונה שלו (מול חאפז אסד) והן בקדנציה השניה (מול בשאר אסד), יש מקום לדאגה.
ואכן, קידר מעריך שמבחינת הסורים השלב הבא אחרי ייצובה של סוריה הוא מו"מ על הגולן. מן הראוי להבהיר שהגולן אינו עוד נושא למו"מ. ובאמצע העשור השישי לישיבתנו בגולן ובשנה הארבעים לריבונותנו על הגולן, אבד כלח גם על המנטרה של מו"מ ללא תנאים מוקדמים. כעת חייב להיות תנאי ישראלי מוקדם לכל מו"מ – הגולן אינו עומד למו"מ ולא יעלה בו לדיון.
קידר מדווח שעל פי אחת הידיעות, נדונה אפשרות של העברת הכפרים הדרוזים בגולן לשליטה סורית. יש לשלול מכל וכל אופציה כזאת. אולם אם וכאשר יהיה בעתיד מו"מ על חוזה שלום עם סוריה על בסיס הכרה בריבונות הישראלית על הגולן, אפשר יהיה לדון על אפשרות של משאל עם בחסות בינלאומית בכפרים הדרוזים, שבו הם יחליטו על העדפתם.
אני בספק אם אכן אסד מעוניין בעזיבת איראן את סוריה. ברור שהוא היה מעדיף להיות השליט האמתי של סוריה, וקידר מציג אינטרסים כלכליים ואחרים המצדיקים שאיפה זו, אבל להערכתי הוא זוכר איך כמעט איבד את שלטונו (ומשמעות הדבר לא רק מותו אלא מות כל משפחתו וטבח המוני במיעוט העלאווי הקטן שרודה בסוריה מעל 50 שנה), וספק אם ירצה להשתחרר מהכידונים של איראן וחיזבאללה (ושל רוסיה) שעליהם יושב כיסאו.
* תעודת פטירה – השבוע התפרסם בעיתון התנועה הקיבוצית "הזמן הירוק" מאמרי: "הטרגדיה של השמאל הישראלי", שפורסם לפני שבועיים ב"חדשות בן עזר". המאמר נכתב טרם בחירתה של מרב מיכאלי לראשות מפלגת העבודה. המאמר תיאר דינמיקה של מדרון חלקלק וקריאה לחשבון נפש. בחירתה של מיכאלי אינה המשך המדרון החלקלק, אלא מפולת אידיאולוגית. המפלגה שאמורה להיות הממשיכה של תנועת העבודה הציונית; תנועה של הגשמה ציונית, של ציונות קונסטרוקטיבית, בחרה בדרך של שמאל רדיקלי. על פי הסקרים בחירתה של מרב מיכאלי הפיחה חיים במפלגת העבודה, כאשר העבירה אליה את מי שתכננו להצביע לחולדאי. אבל מבחינה רעיונית, ערכית, בחירתה של מרב מיכאלי היא תעודת הפטירה של מפלגת העבודה. יהי זכרה ברוך!
* הגדרה מדעית – כל מי שמותח ביקורת על מרב מיכאלי מתויג באופן אוטומטי כמיזוגין שוביניסט סקסיסט (וחייבים להקפיד: לא פחות משלוש ההגדרות גם יחד).
* יחי ההבדל – יש הבדל כלשהו בין העמדות של מרב מיכאלי ואלו של מרצ? שאל חיים לוינסון בתכנית דקלוינסון בכאן ב', והשיב בעצמו: מרב מיכאלי ממוקמת שמאלה ממרצ.
הוא צודק. אני מקווה שהאנשים שהסנטימנט שלהם מקשה עליהם לשלשל בקלפי פתק שהאותיות הכתובות עליו אינן "אמת", ייקחו זאת בחשבון.
* התקפלות מבישה – השבוע התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמרי "התקפלות מבישה". כותרת המשנה של המאמר, היא הכותרת שבה הכתרתי אותו – "מחדל ביטחון הפנים". המאמר עסק בדרישה להעביר לידי הצבא את כלי הנשק של כיתות הכוננות בגולן ובגליל (בינתיים שמעתי שכך גם בנגב. אני מקווה שלפחות ב"עוטף עזה" לא ניתנה הנחיה כזאת), בשל החשש מגניבות נשק. קישרתי את ההחלטה הזאת לאופן ההתנהלות הכללי של ישראל בעשור האחרון, בנושא ביטחון הפנים.
לפני פרסום המאמר הזה, הצעתי למערכת "ידיעות אחרונות" בערך עשרה נושאים למאמר. הערכתי שאתבקש לכתוב על אחד מהתשעה האחרים. את מי הנושא הזה מעניין? חשבתי. הופתעתי כשביקשו ממנו דווקא את הנושא הזה. וכבר הרבה זמן לא היה מאמר שקיבלתי עליו כל כך הרבה תגובות כמו בעקבות המאמר הזה. המשותף לתגובות שקיבלתי ולתחושה שלי כשכתבתי את המאמר, הוא תחושת תסכול.
פעמים רבות כתבתי על מחדל ביטחון הפנים ובעיקר על חוסר ההתמודדות עם הטרור החקלאי, כמחדל החמור ביותר של ממשלות נתניהו. מה הסיבה למחדל הזה?
לדעתי, הסיבה למחדל היא חוסר הרצון של ראש הממשלה להתמודד עם הבעיה, כי יש מחיר להתמודדות; פחד מאינתיפאדה, מהפגנות של ערביי ישראל, שיתפשטו ליו"ש ומכאן להפגנות בעולם נגד ישראל ולגינויים. יש לנתניהו נטיה לברוח מאתגרים, לדחות אותם ל"פעם" בעתיד. הבעיה היא שכאשר אנו בורחים מהתמודדות עם בעיה, היא רודפת אותנו. בסופו של דבר לא יהיה מנוס מהתמודדות עם הבעיה, אך ככל שנדחה את ההתמודדות עמה, היא תהפוך למפלצת, וההתמודדות אתה תהיה קשה יותר.
בסופו של דבר, מי שסובל יותר מכל מהתופעה הם ערביי ישראל. אוזלת היד בהתמודדות עם גניבות הנשק, היא אחד הגורמים העיקריים לגל הרציחות במגזר הערבי.
* קווים אדומים – מי שתומך בהזמנת תועמלני "בצלם" להרצות בבתי הספר, בשם חופש הביטוי, צריך לתמוך גם בהזמנת תועמלני "להב"ה". הסיבה היחידה שיכולה להצדיק את הזמנת חגי אלעד להרצות בפני תלמידים, היא האידיאולוגיה הרואה בחופש הביטוי ערך מוחלט, העומד מעל כל שיקול אחר. ואם חופש הביטוי הוא ערך עליון, גם בנצי גופשטיין יכול להרצות בפני תלמידים.
אני רואה בחופש הביטוי ערך חשוב מאוד בכל דמוקרטיה, אך הוא לא ערך עליון, לא ערך מוחלט, יש לו גבולות וקווים אדומים. הזמנת להב"ה ו"בצלם" לבתי הספר היא מחוץ לקווים האדומים, בעיניי.
* מתקפת סייבר – השתתפתי בהרצאה בזום. לפתע הייתה השתלטות עוינת על הזום. כניסה בבת אחת של 250 איש, קשקושים על המצגת, מוסיקה רועשת וצרחות בספרדית, וצילומים של חשפן.
מה עושים? כמובן שמיד הושתקו כל המשתתפים בזום אך על המשתלטים הפעולה לא השפיעה. אז התבקשנו לצאת מהזום ולהיכנס מחדש. וגם הם נכנסו מחדש. ניסינו שוב לצאת ולהיכנס מחדש והם שוב נכנסו מחדש. נאלצנו להפסיק את האירוע.
כמה מן המשתתפים אמרו שכבר נתקלו בתופעה. זה נראה כמו מתקפת סייבר.
* ביד הלשון
הר אביטל – הר אביטל הוא הר געש כבוי, סמוך לקיבוץ עין זיוון, בקרבת הגבול עם סוריה, מעל תצפית קוניטרה. ההר הוא חלק מרצועת התלים לאורך קו פרשת המים בגולן. ההר מתנשא לגובה 1,204 מ' מעל פני הים ולמעלה מ-300 מ' מסביבתו.
שמו של ההר הוא תרגום של שמו בערבית אבו-נידה (אבי הטללים).
כל אזור ההר הוא שמורת טבע, הנקראת שמורת אביטל. על ההר נמצא מוצב צבאי. זכיתי פעם לשרת בהר במילואים, כמפקד צוות החי"ר המאבטח את ההר. לא ממש ידעתי מה עושים אנשי המודיעין שאותם אבטחנו. היו אלה המילואים הקל"ב ביותר שלי – 5 ד' נסיעה מהבית. מהתצפית ראיתי את הבית שלי.
במלחמת יום הכיפורים, היה הר אביטל באזור הקרבות הכבדים שרובו נכבש בידי הסורים בימים הראשונים של המלחמה. ההר הופצץ בידי מטוסי חיל האוויר הסורי מיד בפרוץ המלחמה וספג הפגזות כבדות לאורך הימים הראשונים למלחמה, אך בשל חשיבותו המודיעינית הרבה, בוודאי אחרי נפילת מוצב החרמון, הוא לא פונה והמשיך לתפקד ללא הפסקה.
ממזרח להר אביטל פועל הפארק הוולקני, שבו ניתן ללמוד על התופעות הגעשיות. מומלץ מאוד! במרכז ההר נטועים מטעי נשירים של קיבוץ אל-רום.
* "חדשות בן עזר"
הבלוג של אורי הייטנר 