לכרוע על חוף הסליחה (ליום השנה למותה של לאה גולדברג)

מדי שנה, בערב יום הכיפורים, אני מוביל את הערב "כל נדרינו" בקיבוץ אורטל, התכנסות תרבותית משמעותית ומרגשת, שבה אנו עוסקים בתכני יום הכיפורים בקריאה ושירה, מתוך מחזור שאני עורך לקראת היום הגדול.

לפני שנים אחדות, אחד השירים ששרנו היה שירה של לאה גולדברג "סליחות". לאחר ששרנו את השיר, קם אחד המשתתפים, ואִתְגֵר אותנו באמירה ששיר זה שונה מכל הטקסטים במחזור ואינו שייך לו. זהו שיר תשוקה אירוטי מאוד, כמעט פורנוגרפי, של אישה מזדקנת לגבר צעיר, שבו היא מתארת כיצד הוא מלמד אותה "שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף… ניחוח לילו של הגוף".

ואף על פי כן, השבתי, השיר נקרא "סליחות" והמשוררת מדברת בו "על חוף הסליחה".

לא בכדי הכתירה לאה גולדברג את השיר בשם "סליחות". היא ידעה, כמובן, מה האסוציאציה של הכותרת הזאת. היא בחרה בכותרת זו, כדי להאיר בעיני הקורא את לוז השיר, את המסר העיקרי שלו, וכך להדריך אותו איך לפסוע בשביליו.

את השיר לא כתבה אישה מזדקנת. השיר פורסם בספרה השני של לאה גולדברג "שיבולת ירוקת העין". הספר יצא לאור ב-1939, כאשר גולדברג היתה בת 28, כך שהשיר נכתב בשנות העשרים לחייה.

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,

וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,

בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרוֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

שיר ששמו "סליחות" הוא שיר שנושאו המרכזי הוא הסליחה. "וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי". החלון פותח לנו פתח החוצה. הראי משקף לנו את עצמנו. המבט אל עצמנו הוא יסוד חשבון הנפש של יום הכיפורים. יתכן שדרכו עיניה נפקחות ("בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ") להכיר את עצמה.

מהו חוף הסליחה? האסוציאציה שלי היא למנהג ה"תשליך" המקובל בא' ראש השנה, לקראת השקיעה – התכנסות על חוף הים או סמוך למקווה מים, השלכה סמלית לים של חטאינו בשנה היוצאת, וקריאת תפילה מיוחדת. המנהג מבוסס על הפסוק "…וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל-חַטֹּאותָם" (מיכה ז', י"ט).

מהי הסליחה עליה מדברת המשוררת? האם היא מצפה לסליחה מאהובה שבגד? האם היא מצפה ליכולת שלה לסלוח לו, כיוון שהיא מתייסרת בקנאה? האם היא מחפשת את היכולת לסלוח לעצמה?

לי נראה שהיא מבקשת את היכולת לסלוח. הנחתי מבוססת על שורה בהמשך השיר: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ / וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים. / וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ / חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים". שמא יש בה תקווה שהוא יחזור, והיא מבקשת שיהיה לה הכוח לסלוח אם אכן יחזור?

עודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה (לראשונה בפסטיבל הזמר והפזמון, מוצאי יום העצמאות תשל"ז 1977) רק את חלקו הראשון של השיר. אבל לשיר חלק נוסף, אף הוא בן שלושה בתים:

הַחֹדֶשׁ נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבֹּנֶג,

תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:

זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,

דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.

אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נַעֲלֶיךָ,

לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.

וּבַדֶּרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ

לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּך.

וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,

וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.

וְהִרְכַּנְתִּי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ,

חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.

בחלק זה החיבור ליום הכיפורים מועצם, בעיקר בשורה: "וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ". השיר, שמלא כולו בניגודים: חלון וראי, צער ועונג, להראות בחושך, לבלב יגוני בחיוך, מדבר על הזוהר והעונש. החודש ש"תלש את ימיי וזרק אל התהום" מרמז אף הוא על מנהג התשליך. "אם היו עינויים" – יום הכיפורים הוא יום תענית, "ועיניתם את נפשותיכם"; ואולי בימים הנוראים שלה, תרתי משמע, העינויים הפליגו אליו, אל האיש שבאהבתו אליו היא מתייסרת.

פרשנות אחרת לשיר, אותה שמעתי פעם מפי המשורר וחוקר הספרות אלישע פורת ז"ל, לוקחת אותנו למחוזות אחרים לגמרי. על פי פרשנות זו, השיר "סליחות" מוליך אותנו לביוגרפיה של המשוררת והוא מכוון אל אביה. פרשת יחסים טראגית ביניהם היא שילדה את השיר. לאה גולדברג חשה שבגדה באביה עם אמה, כאשר מסרו אותו לבית חולים לחולי רוח. היא מתייסרת על הבגידה ומחפשת את הכוח לבקש מאביה סליחה ומחילה.

מה שמקשה על קבלת הפרשנות הזאת, הוא הרמיזה האירוטית שבשיר. מצד שני, בקריאת השיר כבקשת מחילה מאביה, ניתן לקרוא אחרת גם את השורות שבקריאה ראשונית נראות בעליל כארוטיות (ויתכן שהמשוררת עצמה כיסתה את סיפורה במכוון ברובד כזה). בקריאה האלטרנטיבית נזכרת הילדה באביה שהיה ניגש אליה בחושך כאשר התעוררה משנתה. אביה שממנו למדה לדבר, ולכנות בשם "כל ריס וציפורן". אולי הזיכרונות והגעגועים המציפים אותה הם ניחוחות גופו של אביה, וזהו "ריח ילדות" עליה היא מדברת. וכך נקל יותר להבין את ההקשר של "ריח דבק ואורן", שיתכן שגם הם ניחוחות ילדותה, ניחוחות זיכרונותיה המשותפים עם אביה.

בימים אלה חל יום השנה ה-51 למותה של לאה גולדברג.

* תבור – תרבות יהודית ישראלית

2 מחשבות על “לכרוע על חוף הסליחה (ליום השנה למותה של לאה גולדברג)

  1. השיר הנפלא הזה ראוי מכל בחינה שהיא. ואגב – לידיעת הטהרנים… – מה רע באירוטיקה ? הת"ך מלא בה,לרבות הכרה במיקומו (חישיבותו?) של – החטא. מאד מאד מעניין שאחת מגדולי משוררינו,מיטב שירתה – האהבה, הייתה בעצם אשה מאד חסרת אהבה. (אחד הביוגרפים שלה אפילו העלה סברה שמתה בבתוליה) אני חולק על אלישע פורת הטוב ז"ל – אין כאן סליחה מן האב אלא כמיהה ברורה,יצרית ונפשית, לאהוב, אהוב של ממש.
    היו שני "מועמדים" כאלה – פרופסור לספרות איטלקי (שהשלתה עצמה כי הוא אוהבה) וסטודנט הודי, בלונדון.
    וכמובן המשפט הנורא שאמרה גולדברג בסוף ימיה – "..את כל שיריי,כשרונותיי, הייתי מוסרת בעד לילה אהבה
    אמיתי אחד…"

    הו המחיר, המחיר.

    אריה קרישק

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s