האתגר המזרח תיכוני של טראמפ

מרבית אזרחי ארה"ב בחרו בביידן לנשיאם מתוך שאיפה לשינוי. יותר משהם רצו בביידן, הם רצו בהחלפת טראמפ. התנהגותו של טראמפ מאז הפסדו ובעיקר הפריצה לקאפיטול מיטיבים להסביר למה.

אין ספק שדרכו של ביידן תהיה שונה משל טראמפ, והשינוי יורגש כבר ביומו הראשון בתפקיד.

אם ינהג ביידן בחכמה, לפחות בנושא המזרח התיכון, לא ימהר לשנות כיוון. בהנחה שרצונו העליון של ביידן הוא להצליח, כדאי שיבחן את מדיניותם המזרח תיכונית של שני קודמיו, אובמה וטראמפ, ויחליט על פי מבחן התוצאה איזו דרך נכונה יותר.

אובמה היה צ'מברליין של המאה ה-21. לוז מדיניותו היה השאיפה לפייס את הקנאות האסלאמית ואת איראן. תוצאת מדיניותו הייתה שפיכות דמים חסרת תקדים. פרס נובל לשלום שניתן לו, על החשבון, עוד בטרם הספיק לעשות משהו, נשטף בזרם נהרות הדם ששטפו את המזרח התיכון.

כדי לפייס את הקנאים האסלאמיים הוא הפנה עורף למדינות המתונות, בעלות בריתה של ארה"ב. כתוצאה מכך הוא איבד אותן, אך לא מיתן במאומה את העוינות לארה"ב של המדינות הקנאיות ואיראן בראשן. הוא הפך את ארה"ב למשענת קנה רצוץ בעיני עמי המזה"ת ומעמדה של ארה"ב ירד לשפל המדרגה.

אובמה ניגש למזרח התיכון ללא כל הבנת המזרח התיכון. הוא בחן את המזה"ת בעיניים מערביות, ולא החמיץ שום הזדמנות לשגות. כך, למשל, במצרים. מובארק היה דיקטטור פרו-מערבי. כאשר המוני המצרים יצאו נגדו למהפכה עממית, אובמה, בעיניים מערביות, תמך בהתקוממות נגד הרודן. הרי הוא דמוקרט. התוצאה הייתה השתלטות האחים המוסלמים בהנהגת מורסי. מורסי נבחר בבחירות. לכן, הוא לגיטימי. לכן אובמה תמך בו. הוא הופל בידי א-סיסי בהפיכה צבאית. הפיכה צבאית היא מעשה אנטי דמוקרטי, אז הוא יצא נגד א-סיסי. כל צעד בפני עצמו הגיוני, אם אנו מתייחסים למצרים כאל מדינה מערבית. אבל בראיה מפוכחת, מדיניותו של אובמה תמכה בהשתלטות הקנאות האסלאמית על המדינה הערבית החשובה ביותר; השתלטות שהייתה הופכת את מצרים לאיראן שניה, איראן הסונית, ואת המזה"ת כולו – לגיהינום.

אובמה עשה הכל כדי לרצות את הפלשתינאים. הוא כפה על ישראל את הקפאת הבניה ביישוביה מעבר לקו הירוק. טוב, המילה "כפה" קצת קיצונית. אלמלא חולשתו של נתניהו, הוא לא היה מצליח לכפות. אבל אין ספק שהוא הפעיל לחץ כבד מאוד. לאורך כל התקופה הוא צידד בעמדות הצד הפלשתינאי, יצא נגד מדיניות ישראל ולחץ על ישראל. ומה הייתה התוצאה? הפלשתינאים צפצפו עליו ודחו בתוקף את הצעתו למדינה פלשתינאית עצמאית על בסיס קווי 49'. הוא נחל כישלון חרוץ.  

שגיאתו הגדולה ביותר של אובמה הייתה הסכם הגרעין האיראני. העמדה המשותפת של ישראל וארה"ב הייתה שיש לשים קץ למפעל הגרעין האיראני. השאלה הייתה רק איך – באמצעים דיפלומטיים, כלכליים או צבאיים. גם אובמה עצמו הציג את מטרת הערוץ הדיפלומטי – הפסקת תכנית הגרעין. בסופו של דבר הוא חתם על הסכם כניעה שהפך את איראן למדינת סף גרעינית בהסכמת העולם. הוא התעלם לחלוטין ממיזם הטילים הבליסטיים של איראן ומפעולתה להשתלטות על המזרח התיכון באמצעות אחיזה בסוריה, עיראק, לבנון ותימן. בכך הוא פגע פגיעה קשה בשלום העולם, בשלום המזרח התיכון ובשלומה של ישראל.

מדיניותו של טראמפ הייתה הפוכה. הוא העדיף בראש ובראשונה את בעלת בריתה של ארה"ב, ישראל, והיה הנשיא הידידותי ביותר לישראל. הוא העדיף באופן ברור את ציר המדינות המתונות במזה"ת וניהל מדיניות תקיפה נגד איראן. והוא חתר לקידום השלום במזה"ת באמצעות חילוץ מדינות ערב ממעמד בנות הערובה של הפלשתינאים.

הוא הכיר, באיחור של שבעים שנה, בירושלים בירת ישראל והעביר אליה את שגרירות ארצו. הוא הכיר בריבונות ישראל על הגולן. הוא הפסיק את התמיכה באונר"א – הארגון להנצחת הסכסוך. הוא יצא מהסכם מינכן ב' – הסכם הגרעין האיראני והפעיל כלפי איראן מדיניות של סנקציות חמורות ביותר. הוא חיסל את סולימאני, המוח והמבצע של מדיניות ההתפשטות וייצוא המהפכה של איראן; התנקשות שהכתה את איראן מכה שהיא טרם התאוששה ממנה. הוא עיצב את תכנית טראמפ, שהיא רחוק משלמות, אך היא טובה, הוגנת, ריאלית ופרו-ישראלית יותר מכל תכנית אמריקאית או בינלאומית אחרת, וכוללת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן רבתי ועל גושי ההתיישבות והיישובים.

לקראת ההחלטה על העברת השגרירות לירושלים הזהירו מכל עבר שהפעולה הזאת תצית את המזה"ת ותמנע שלום במזה"ת. אך במציאות, מדיניותו הורידה את הלהבות במזרח התיכון והביאה לחתימה על הסכמי שלום ונרמול בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, וכנראה שמדינות נוספות עומדות בתור. אולי הן בוחנות עכשיו את ביידן.

הסכמי השלום הללו התאפשרו בזכות ניתוק התלות של מדינות ערב בפלשתינאים. הם התאפשרו כאשר ארה"ב לא ניסתה לרצות את הפלשתינאים בכל מחיר.

מה תהיה מדיניותו של ביידן? ביידן היה סגנו של אובמה. מכאן, שניתן לצפות שהוא ימשיך את דרכו של אובמה. מצד שני, דווקא כיוון שהוא היה סגנו של אובמה, הוא מודע לתוצאות מדיניות הפייסנות שלו. כאשר הוא רואה את התקדמות תהליך השלום במזה"ת, ניתן לצפות שהוא ירצה להיות השושבין של המשכו ולזכות בחלק מן התהילה. אדרבא, שהוא יקדם את השלום עם סעודיה, עם עומאן, עם טוניס, אפילו עם קטאר. אבל עליו להבין – הוא לא יוכל להגיע להישג הזה, אם יחזור להיות פטרון הפלשתינאים וללחוץ על ישראל לוויתורים הפוגעים באינטרסים הלאומיים שלה ובביטחונה. יש יחס הפוך מובהק בין רומן אמריקאי פלשתינאי לבין קידום תהליך השלום במזה"ת.

בחזית האיראנית הצהרותיו של ביידן מדאיגות. הוא מדבר על חזרה להסכם הגרעין. זוהי סכנה חמורה. אולם מצד שני, הוא טוען שהוא רוצה לחזור להסכם משופר. גם הוא מבין שההסכם המקורי הוא הסכם רע ומסוכן. האיראנים, מצדם, מסרבים אפילו לדון על שינויים בהסכם. אולי הסרבנות האיראנית תביא את ביידן לתובנה שאין מקום למדיניות פייסנות כלפיה.

הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי בשנות ה-70, שגם בגיל 98 הוא נותר חד כתער, צלול כבדולח, אמר רק בשבוע שעבר: "המשטר האיראני הוא שילוב של אימפריאליזם תוקפני ואסלאם רדיקלי. ויתור מלא של אירן על תכניות גרעין צבאי הוא תנאי ראשוני לחידוש  השיחות בין וושינגטון לאירן". הייתי מוסיף, שכיוון שאין ילד שמאמין שיש לאיראן אינטרס כלשהו במיזם גרעין אזרחי, התנאי צריך להיות ביטול תכנית הגרעין האיראני. יש להציע לאיראנים תהליך דיפלומטי למימוש המטרה הזאת. אולם במקביל יש להגביר את הלחץ הכלכלי עד כדי חרם מוחלט שימוטט את כלכלת איראן ולהיערך בכל הרצינות לאופציה הצבאית של חיסול תכנית הגרעין האיראנית.

איני מצפה מביידן להודות בצדקת דרכו של טראמפ במזה"ת. בכל זאת, הוא פוליטיקאי. אבל יש לקוות שהוא ישכיל להמשיך את התהליכים החשובים שהחל טראמפ, בסגנון ובדרכים שלו.

* "שישי בגולן"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s