צרור הערות 10.1.21

* דמוקרטיה במבחן – ב-7 באפריל 1977, 40 יום לפני הבחירות לכנסת התשיעית, מסר ראש הממשלה יצחק רבין הודעה דרמטית לאומה, על החלטתו להתפטר. כיוון שהייתה זו ממשלת מעבר, לא הייתה לו אפשרות חוקית להתפטר בפועל מראשות הממשלה. הוא התפטר מראשות רשימת המערך ומהמועמדות לראשות הממשלה ויצא מיידית לחופשה. שמעון פרס נבחר למועמד לראשות הממשלה והיה ראש הממשלה בפועל עד הבחירות.

אף אחד לא צפה את המהפך, שהתקבל בתדהמה רבתי. היה ברור לכל שפרס הוא ראש הממשלה הבא. שהוא יזרום באופן טבעי ממילוי מקום ראש הממשלה לראשות הממשלה בפועל. חילופי שלטון בישראל נראו כמו מדע בדיוני.

מיד לאחר שהתקבלו תוצאות הבחירות, הודיע רבין שהוא מפסיק את חופשתו וחוזר לתפקידו כדי להבטיח העברה מסודרת של הבחירות. הוא ידע שחילופי שלטון מסודרים הם המבחן העליון של הדמוקרטיה. ואכן, השלטון עבר באופן טבעי וחלק. הייתה זו תרומה גדולה של רבין לדמוקרטיה הישראלית.

ב-1992 היה מהפך נוסף. הפעם מפלגת העבודה, שוב בראשות רבין, ניצחה בבחירות. ראש הממשלה יצחק שמיר התקשר לרבין, בירך אותו על נצחונו והעביר בצורה מסודרת את השלטון. בכך הוא קיבע את המציאות – הן השמאל והן הימין מכבדים את התוצאות של הבחירות גם כשהם מפסידים. גם כאשר נתניהו איבד את השלטון ב-1999 הוא נשא נאום דמוקרטי ממלכתי למופת והבטיח העברה מסודרת של השלטון. כך נוהגת דמוקרטיה.

כך נהגה תמיד מנהיגת העולם החופשי, ארה"ב. לא עוד. טראמפ סירב לקבל את הפסדו, ובמשך למעלה מחודשיים הסית את תומכיו נגד תוצאות הבחירות, עם הטענה השקרית שהבחירות זויפו; טענה שלא גובתה בשום ראיה.

לאחר הנאום המזעזע של טראמפ בליל הבחירות, שבו הוא לא קיבל את התוצאות, כתבתי: "מנהיג שאינו יודע להפסיד, אינו ראוי לנצח". כשכתבתי זאת, התכוונתי לנאום שטראמפ נשא. אבל היה לי ברור שבתוך יום, יומיים, שבוע, טראמפ יודה בהפסד ויעביר באופן מסודר את השלטון. אבל חודשיים וחצי של הסתה פרועה ושלוחת רסן ושל הפצת שקרים וקונספירציות התנקזו ליום אחד, היום השחור של הדמוקרטיה האמריקאית, שבו האספסוף הטראמפי פרץ לבתי הנבחרים כדי למנוע את ההליך הדמוקרטי הפורמלי של אישור תוצאות הבחירות.

טראמפ היה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי-פעם. מדיניותו המזרח תיכונית הייתה החכמה, האמיצה והנכונה ביותר בכל תולדות הסכסוך במזרח התיכון. אבל טראמפ ייזכר לדיראון עולם כמי שהנהיג מהפכה נגד הדמוקרטיה, מהפכה נגד תוצאות הבחירות, לאחר שסירב להכיר בתוצאות.

למען שלום העולם ולמען הדמוקרטיה בעולם יש לקוות שהמהפכה תדוכא, ושהדמוקרטיה האמריקאית תעמוד איתן מול האיום הטראמפי והניסיון שלו למוטט אותה.

* גיבור הדמוקרטיה האמריקאית – אין צורך בציון מיוחד לשבח למי שעושה את המובן מאליו. התנהגותו של סגן הנשיא פנס, שלא שעה לדרישתו של טראמפ לגנוב את תוצאות הבחירות וליצור משבר חוקתי חסר תקדים, היא המובן מאליו.

אולם לנוכח המסע האלים של טראמפ והאספסוף שהוא הסית, שום דבר אינו מובן מאליו. והתנהגותו המובנת מאליה של פנס, הייתה למופת של אומץ פוליטי ואף אומץ לב אישי; לא בכדי הוא הוברח בידי כוחות הביטחון ברגע הפריצה של האספסוף הפרוע לבתי הנבחרים, ואין ספק שנשקפת סכנה לחייו עקב החלטתו.

אפשר לומר שסגנו הנאמן של טראמפ הציל את הדמוקרטיה האמריקאית מפני טראמפ.

אין לך אדם שאין לו שעה.

* התקרנפו – כדי למנוע הדחה משפילה על פי סעיף 25 בחוקה האמריקאית ו/או התפטרות קולקטיבית של שרי הקבינט שלו, הודיע טראמפ באיחור של חודשיים וחצי שיעביר בצורה מסודרת את השלטון לביידן.

כל בכירי המפלגה הרפובליקאית שהתעוררו אחרי ההסתערות על הקפיטול אך התקרנפו ושתקו בחודשיים וחצי שבהן טראמפ הכשיר את הקרקע למרד – שותפים לאחריות. אילו קמו למחרת הבחירות, הודיעו כאיש אחד שהם מודים בהפסד בבחירות, מקבלים אותו בצער, אך מכבדים את הכרעת הבוחר ולא ייתנו יד לכל ניסיון לסכל את הכרעת הרוב, לא הייתה לטראמפ ברירה אלא להתיישר.

* סכין בגב – גיא בכור גינה במאמרו האחרון באתר שלו את פנס, על כך שלא ביצע הפיכה שלטונית, וכינה אותו בוגד, ותוקע סכין בגב של טראמפ ושל 74 מיליון המצביעים לו.

האם כעת, לאחר נאומו של טראמפ שבו הודה במשתמע בהפסד, קרא לפיוס והבטיח להעביר בצורה מסודרת את השלטון ל… הוא לא הזכיר את ביידן בשמו, עד כאן… האם כעת בכור יפרסם מאמר שבו יכנה את טראמפ בוגד שתקע סכין בגבו לעצמו ול-74 מיליון בוחריו?

* הנשיאה הבאה – אני מקווה מאוד שמנהיגת המפלגה הרפובליקנית והנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה ניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה"ב באו"ם ומושלת קרוליינה הדרומית. היא ידידת ישראל לפחות כמו טראמפ, אך בניגוד אליו היא אדם נורמטיבי, אישה נאורה, דמוקרטית וליברלית.

* דמוקרט גדול – נסראללה, הארכי-טרוריסט, מגנה את טראמפ על אירועי הקפיטול. זה אותו נסראללה ששלח את אנשיו לרצוח את ראש ממשלת לבנון ראפיק אל-חארירי.

* חשש – אני מקווה מאוד שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ אם יפסיד בבחירות או אם יורשע.

* הלוואי שאתבדה – שתים מן ההערות שלעיל סותרות זו את זו, לכאורה. באחת, שבה העליתי על נס את הדמוקרטיה הישראלית ואת האופן שבו התבצעו כל חילופי השלטון בישראל, הזכרתי גם את האופן שבו נתניהו העביר את השלטון לברק ב-1999 וטענתי שנאום ההפסד שלו היה דמוקרטי וממלכתי למופת. באחרת, הבעתי תקווה שנתניהו לא ינהג כמו טראמפ במקרה של הפסד בבחירות או הרשעה בדין. איך שתי הרשומות הללו מתיישבות זו עם זו?

ראשית, הלוואי שתקוותי תתממש וחששותיי יתבדו. אבל מופע האימים של נתניהו, בתוככי בית המשפט, עם סמלי הריבונות, מוקף בשריו, שבו נשא נאום הסתה ביריוני נגד מערכת המשפט הישראלית על מנת להלך על שופטיו אימים; נאום שבו הוא העליל על מערכת המשפט עלילות וקונספירציות, הוא היפוכו של הנאום הממלכתי ב-1999 והוא מבטא את הלכי רוחו היום. כל מסע ההסתה נגד רשויות החוק והמשפט וכל ניסיונותיו להעמיד את עצמו מעל החוק, מעוררים חשש כבד, שהוא מכשיר את הקרקע למימוש איומו של נער השליחויות שלו דודי אמסלם, שמיליון איש יצאו לרחובות בגלל משפט נתניהו.

השילוב של שלטון ממושך מדי (אני מקווה שברפורמת הדה-ביביזציה יוחלט על הגבלת קדנציות), אופי נרקיסיסטי ומגלומני, טיפוח תחושת קורבן, ופולחן אישיות ששטף את מוחותיהם של המונים מעורר חשש כזה. וכך גם התנהגותו של טראמפ שיצרה תקדים מסוכן. החשש שלי הוא פחות מתגובתו להפסד בבחירות ויותר לתגובתו על הרשעה בדין.

הלוואי שאתבדה.

* תמרור אזהרה – אירועי האימה בוושינגטון הם תמרור אזהרה בעבורנו. הם מעידים מהו המדרון החלקלק שבו עלולה דמוקרטיה להידרדר במצב של קרע ואובדן האמון. עלינו להבין שעצם הקרע הוא אסון ושתפקידה החשוב והדחוף ביותר של ההנהגה הלאומית הוא לאחות את הקרעים ולהוביל תהליך של פיוס לאומי, בניסיון להגיע לעמק השווה בסוגיות הליבה ולהגדיר מחדש את כללי המשחק והקווים האדומים של המחלוקת.

נתניהו הוא ראש ממשלה פלגן ומסית והוא האחראי המרכזי להעמקת השסע, בעיקר בשנים האחרונות, מאז החל במסע ההסתה הנורא נגד מערכות החוק והמשפט בישראל כולל הסתה אישית נגד ראשי המערכת, תוך הפצת תאוריות קונספירציה שקריות, במדיניות של אדמה חרוכה; הכל כדי להציל את עורו מאימת הדין.

אך גם בצד שמנגד יש הסלמה והקצנה חמורים ביותר. במחאת בלפור ראינו מראות קשים, אלימים ואנרכיסטיים, ומוטב שלא ננהג כבת יענה ונתעלם מכך. ברור שאין הכוונה לרוב המכריע של המפגינים, של העומדים בגשרים וכו', אלא למיעוט אנרכיסטי מתוך המפגינים. אבל באין הנהגה למחאה, המיעוט הזה נותן את הטון. מי שמדברים על "המצור על בלפור", מי שב-14 ביולי קוראים להמון "להסתער על הבסטיליה", מי שמתעמתים בכוח עם השוטרים שמגִנים על בית ראש הממשלה וקוראים לעברם קריאות קצובות "שוטר, שוטר, על מי אתה שומר" – למה הם חותרים? כדאי שנפנים ש"להסתער על הבסטיליה" זה בדיוק מה שראינו בגבעת הקפיטול.

הגיעה השעה למנהיגות מאחדת ומלכדת. הגיעה השעה לממשלת אחדות לאומית אמתית, מתונה, שתכלול את הגורמים הקונסטרוקטיביים מימינה ועד הישראלים (ללא מפלגת ביבי שזקוקה לתקופת חשבון נפש והיטהרות באופוזיציה) ושמשימתה המרכזית היא אחדות העם. לא ממשלת "ימין על מלא" כפי שמצהיר נתניהו (זה כולל את האחים המוסלמים – רע"ם?) ולא ממשלת "שמאל על מלא" שאף אחד לא מבטיח בשל חוסר היתכנות, אלא ממשלת פיוס לאומית, שתחתור לחידוש ההסכמה הלאומית הרחבה בנושאי הליבה של החברה הישראלית.

תקווה חדשה היא המפלגה היחידה שמסוגלת להוביל ממשלה כזו, ולכן אני תומך בה.

* הנשיא כסולם – איסור על הפגנות הוא צעד מסוכן בדמוקרטיה. מצב שבו השלטון אוסר על הפגנות נגדו, לא בריא וראוי להימנע ממנו. יש להימנע מהחלטה כזו, שעלולה להיות מדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

אך ההפגנות בעת הזאת מיותרות ומזיקות (ולדעתי הן מזיקות בראש ובראשונה לעניין שהמפגינים פועלים לשמו). כאשר מוסדות החינוך ומקומות העבודה וחיי התרבות סגורים ומסוגרים ואזרחי המדינה ספונים בבתיהם, יש ביציאה להצטופפות בהפגנות ביטוי של אטימות, של העדר סולידריות, של צפצוף וחוסר אכפתיות.

זה פרדוכס ההפגנות. ההפגנות פוגעות בחברה אך איסור עליהן פוגע יותר. הפתרון צריך להיות משמעת עצמית ואחריות של המפגינים; החלטה שלהם לצאת לפסק זמן ולהפסיק לשאת את המסר הצדקני, המפונק והמתנשא של קדושת המחאה שלהם, שעומדת מעל לכל שיקול לאומי וחברתי, מעל לכל שיקול בריאותי.

מן הראוי שנשיא המדינה יתנדב להיות הסולם שיוריד אותם מן העץ הגבוה של מחאה בכל מחיר ובכל מקרה ובכל מזג אוויר. שיקרא להם פומבית ובשיחות אישיות לצאת לפסק זמן בימי הסגר המהודק.

* משבר משילות – בעיית המשילות של ישראל אינה קשורה למערכת המשפט ואפילו לא, תחזיקו חזק, לניסנקורן. לא הם מתבטלים בפני הרב קנייבסקי ומאפשרים פריעת חוק וסיכון בריאות הציבור כדי לא להתעמת עם "השותף הטבעי".

* בחזרה למקום הפשע – כתב אישום לדרעי. ככה זה כשמחזירים עבריין מורשע ואסיר משוחרר ש"מילא את חובו לחברה" למקום הפשע ומחזירים אותו לעמדת הכוח שהייתה לו.

נמאס מהמושחתים, מהמשחיתים, מהשחיתות.

* כתב אישום מתוקן – תומכי נתניהו חוגגים על מיני-ניצחון במשפט – הוראת בית המשפט לפרקליטות לתקן את כתב האישום בתיק 4,000 ולפרט בו את אירועי הסיקור שעל בסיסם האשימה התביעה את נתניהו בשוחד. התוצאה עגומה מאוד בעבורם. בעקבות כתב האישום המתוקן, כל הדיבורים על "2.5 כתבות בוואללה" וכל ההגחכה של הסיקור החיובי והטענה שכך עושים ועשו כל הפוליטיקאים, נראים נלעגים מתמיד. כתב האישום המתוקן מציג מאות פניות של התערבות אובססיבית, בוטה וגסה בתכנים, להאדרת שמם של נתניהו ובני משפחתו ולגימוד ושיימינג של יריבים שנואים ובראשם בנט ובני משפחתו.

כתב האישום המתוקן הרבה יותר מרשיע מהמקורי. סביר להניח שעורכי דינו של נתניהו אוכלים את עצמם על שדרשו את התיקון והעניקו תחמושת אדירה לתביעה. אולי יהיו זהירים יותר בעתיד. ומה שמתמיה במיוחד הוא הרשלנות של התביעה, שלא צירפה את הפרוט הזה לכתב האישום המקורי.

ובזירה הפוליטית, יש לקוות שבנט יחלץ עצמו מתסמונת האישה המוכה, ולא יזחל שוב אל מי שפוגע בו, מכה אותו ומתעלל בו. אדרבא, בנט עשוי להיות שותף בכיר בממשלה שתחולל מפנה בחברה הישראלית ותפיח בה תקווה חדשה, כשנתניהו יראה אותו בעיניים כלות מספסלי האופוזיציה, כשהוא ישבע אמונים. 

* לא מתרגש – לא צריך להתרגש מדחיית דיון במשפט נתניהו בשל הסגר "עד הודעה חדשה". ה"עד הודעה חדשה" זה כי לא נקבע מועד. אז הדיון יתקיים שבועיים שלושה מאוחר יותר. לא קרה שום דבר. ועל פי כן נוע תנוע.

מי שהחליטו על דחיית הדיון במשפטו של נתניהו הם השופטים. אל נטיל דופי בשופטים. יש שופטים בירושלים והם ראויים לאמון. הבה נשאיר את הטלת הדופי בשופטים למכונת ההסתה והשנאה הביביסטית, ולא נוסיף עוד קיסם למדורת הרשע שהם מציתים.

* הזויים – תיאוריות הקונספירציה על הסגר שנועד לבטל את המשפט מטורללות והזויות כמעט כמו תאוריות הקונספירציה על תפירת תיקים והפיכה שלטונית.

זאת אינפנטיליזציה של החברה הישראלית.

* האיש הנורא הזה – חברה נבחנת ביחסה לחלשים בתוכה ובראש ובראשונה – לחסרי ישע. אסירים, גם הגרועים שבפושעים – בהיותם מאחורי סורג ובריח הם חסרי ישע, וחובתה של המדינה להבטיח את רווחתם ואת בריאותם.

אמיר אוחנה, השר הגרוע ביותר בתולדות ממשלות ישראל, החליט למנוע חיסון מהאסירים. כל אדם סביר יודע שזו החלטה בלתי חוקית בעליל, וחובתה של נציבת השב"ס להפר אותה, אחרת היא עוברת עבירה פלילית. היועמ"ש הבהיר ל"שר" הנתעב שהחלטתו בלתי חוקית. החצוף הגיב בהתלהמות פרועה כלפי היועמ"ש, אמר שהוא מצפצף על הנחייתו ועמד על כך שהוראתו הבלתי חוקית תתקיים.

ברור לי שההחלטה הזאת לא תאושר כי בג"ץ ימלא את חובתו הבסיסית ויפסול אותה. אך לדעתי מ"מ נציבת השב"ס אינה צריכה להמתין לבג"ץ, אלא לדאוג לאלתר לחיסון האסירים בני ה-60 ומעלה. הוא יפטר אותה? שיפטר. עדיף לנהוג כבן אדם ולשלם מחיר.

כל יום שהאיש הנורא הזה הוא שר בממשלת ישראל, הוא קלון למדינת ישראל.

* בגרות הציבור – החשש שמא אנשים רבים יפחדו להתחסן, יאמינו לפייק ניוז על החיסונים, התבדה. מסתבר שהשפעתם של מכחישי המדע ורופאי אליל למיניהם זניח.

* רפורמת הגיל הרך – אין במדינת ישראל אחריות חינוכית על הילדים מלידה עד גיל שלוש. היום, מוסכם על אנשי החינוך, במחקר ובשדה, שהגיל הזה הוא קריטי בעיצוב הילד ובחינוכו (ויש האומרים שהוא הגיל החשוב ביותר). אבל בישראל, התחום הזה פרוץ. אין פיקוח, אין תנאי סף להעסקה, ובכלל הגיל הזה אינו באחריות משרד החינוך, אלא באחריות משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים.

הסיבה לכך היא היסטורית. בשנות החמישים, רצתה שרת העבודה גולדה מאיר לעודד נשים לצאת לעבודה. כדי להקל עליהן ולאפשר את מימוש המטרה, היא פתחה מעונות יום, ובכך נתנה מענה לילדים בשעות העבודה של האימהות. במילים אחרות – בייביסיטר. המטרה של גולדה הייתה מוצדקת מאוד ונטילת האחריות הייתה צעד חברתי משמעותי. אבל העולם התקדם מאז, ואנו נתקענו בשנת 2021 עם מענה שהלם את צרכי שנות החמישים של המאה שעברה.

משרד העבודה נע ונד לאורך השנים בין משרד העבודה והרווחה, משרד התמ"ת, משרד הכלכלה ושוב משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. ועם המשרד, נדדו גם מעונות היום והפיקוח עליהם.

הייעוד של משרד העבודה הוא טיפול בתחום העבודה, לא חינוך. לנושא החינוך יש משרד חינוך – זה ייעודו, זאת אחריותו, זה מקצועם של אנשיו. בעצם העברת הנושא לתחום האחריות של משרד החינוך, תדגיש המדינה שאין המדובר בבייביסיטר לילדים כדי שהוריהם יעבדו, אלא באחריות המדינה לאפשר לילדיה חינוך משובח ומפוקח ולהעניק זאת לכל ילד בכל גיל. כמובן שעצם העברת התחום לאחריות משרד החינוך אינו המענה, אלא צעד אדמיניסטרטיבי. אולם זה הצעד הראשון ותנאי הכרחי לרפורמה משמעותית בהתייחסות המדינה לגיל הרך וליצירת רצף פדגוגי מן הלידה ועד הגיוס.

אני כותב על כך כבר שנים. אני שמח להיווכח שתקווה חדשה מתחייבת לבצע את רפורמת הגיל הרך, אם תגיע לשלטון. גדעון סער היה שר החינוך. היכרותי אתו היא מן התקופה שכיהן בתפקיד זה. את יפעת שאשא ביטון, מס' 2 בתקווה חדשה ומי שעתידה להוביל את תחומי החברה והחינוך, הכרתי כשהייתה סגנית ראש עיריית קריית שמונה ומחזיקת תיק החינוך בעיר (ואני הייתי מנהל מרכז "יובלים", מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל העליון, זרוע קהילתית של המכללה האקדמית תל-חי). שניהם מכירים היטב את הנושא ומחויבים אליו, וחזקה עליהם שיובילו את הרפורמה.

* פגוש את המנחה – דפנה ליאל החליפה במוצ"ש את רינה מצליח בהנחיית "פגוש את העיתונות". בניגוד למצליח הלחוצה והמלחיצה, התזזיתית, לעתים האלימה, ליאל הפגינה שלווה, ביטחון עצמי, רוגע. וראו זה פלא – השלווה שלה הקרינה גם על אורחיה. בניגוד לסגנונם כשהם מתראיינים אצל רינה מצליח, אצל דפנה ליאל הם לא התלהמו. בניגוד למצליח היא נתנה להם לדבר, ולכן לא נדרשה להתבכיין שמותר גם לה לשאול.

אני ממליץ להפוך אותה למנחה הקבועה של התכנית.

* הנינג'ה כהזדמנות לאי-שוויון – יגאל אלון אמר פעם ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. למה הוא התכוון? לכך ששוויון הזדמנויות פורמלי במציאות של פערים, הוא פיקציה. לילד להורים עשירים בסביון, שמעניקים לו חוגי העשרה, שיעורים פרטיים וכל מה שדרוש לו, ולילד בשכונת עוני שחי עם עוד שלושה אחים בחדרון, אין לו מחשב והוא צריך לסייע לפרנסת המשפחה כדי שיהיה לחם בבית – אין הזדמנות שווה. לכן יש לפעול לצמצום פערים ולסיוע והעדפה למוחלשים.

על פי אותו עיקרון נכון שהציג אלון, כך אני מתייחס גם לפתיחות של נינג'ה ישראל לנשים. כאשר אישה משתתפת בתחרות, לא כל שכן כאשר היא מצליחה ללחוץ על הבאזר ולעלות לחצי הגמר, התכנית חוגגת. המנחים מעלים על נס את הצלחתה כאישה ומביעים תקווה שרבות תלכנה אחריה. היא עצמה מספרת בהתרגשות שהיא רואה עצמה שליחה של נשים רבות ושהיא פורצת את תקרת הזכוכית ומהווה מופת לנערות, כאשר היא מוכיחה להן שאפשר.

הכל טוב ויפה, אבל לא נכון. לכאורה, יש כאן שוויון הזדמנויות לנשים, אך זו מראית עין של שוויון. ראוי וצריך לעודד ספורט נשים, אבל הדרך אינה בתחרות בלתי הוגנת עם גברים, ודווקא בענף ספורט הדורש כוח פיזי רב. בכל ענפי הספורט התחרותיים, החל בשחיה ואתלטיקה קלה ועד כדורגל וכדורסל, יש הפרדה בין המגדרים. וכך, נשים רבות זוכות למדליות זהב ולמדליות בכלל, והן המודל הראוי לנערות להאמין בעצמן ולעסוק בספורט.

מן הראוי שגם בנינג'ה תהיה תחרות נפרדת לנשים. לדעתי, המתקנים צריכים להיות מותאמים יותר כדי שרבות יותר תצלחנה. אך אפשר גם להקים מתקנים זהים, אולם בתחרות הוגנת בין נשים. וכך בכל שנה תהיה הנינג'ה הישראלית ונשים רבות תתחרינה על התואר. ולבטח, הרבה יותר נערות ונשים תשתתפנה בתחרות.

* עזרא נאווי – מת העבריין המורשע, האסיר המשוחרר ופעיל השמאל האנטי ישראלי הרדיקלי עזרא נאווי. הוא הורשע במעשה סדום בנער פלשתינאי בן 15, בשימוש בלתי חוקי בנשק בגידול סמים ועוד. היה ממייסדי הארגון האנטי ישראלי הקיצוני תעאיוש. בתכנית "עובדה" צולם מסגיר לידי הרשות הפלשתינאית אדם שמכר אדמה ליהודים, מתוך ידיעה שעל פי החוק הגזעני האנטישמי ברשות מי שמוכר אדמה ליהודי דינו מוות. הוא התרברב שכבר הסגיר שלושה אנשים כאלה בעבר. היה בן זוג של מחבל פלשתינאי, אסיר משוחרר.

על פי המסורת היהודית, אחרי מות קדושים אמור. לכן, אכתוב דברים טובים על נאווי. להלן כל הדברים הטובים שניתן לומר עליו:

.

* מגילת שיר השירים בהוויה הישראלית – מתוך הספר המהודר "מגילת שיר השירים – פירוש ישראלי חדש", מאת הפרופסורים אביגדור שנאן ויאיר זקוביץ', הוצאת "ידיעות ספרים": "המגילה הותירה את רושמה גם על החברה והתרבות הישראלית של מאה השנים האחרונות. דבר זה בא לביטוי בדרכים שונות ומגוונות. 'אין כמעט פסוק בשיר השירים שאינו מולחן או מופיע, בצורה זו או אחרת, ביצירה העברית' קבע ההיסטוריון וחוקר הזמר העברי אורי הייטנר (יליד 1963), כשהצביע על שורה ארוכה עד מאוד של משוררים ופזמונאים, מלחינים וזמרים, שיצרו ושרו בהשראת המגילה. ודי יהיה בדוגמאות בודדות כדי לאשש קביעה זו. לעתים מדובר בהלחנה של פסוק או פסוקים אחדים, כגון 'קול דודי הנה זה בא' ו'אל גינת אגוז ירדתי' (שרה לוי תנאי), 'ניצנים נראו בארץ' (נחום היימן), 'יונתי בחגווי הסלע' (דובי זלצר), 'הדודאים נתנו ריחם' (צבי שרף) או 'אנא הלך דודך' (גיל אלדמע), ופעמים רבות יותר נגלה בשירים שיבוץ משמעותי מדברי המגילה, כגון 'הנאווה בבנות / אנא האירי פנייך אליי' (אמיתי נאמן), 'פנה הגשם / חלף הלך לו / ענן רקיע / פנה חלף לו' (מתתיהו שלם), 'טס אחי ופניו להבה / ודגלו עליי אהבה' (נעמי שמר על טייסי חיל האוויר) וכן 'מים רבים רבים / לא יכבו את האהבה // אם אהבה היא אש / לא יכבו את האהבה' (חוה אלברשטיין) ועוד. בצד זה יש להזכיר את 'מדרש יונתי' – שיר מחאה של מאיר אריאל (1942-1999) על עוולות שהוא רואה בחברה הישראלית. הוא מצטט בו את הפסוק 'יונתי בחגווי הסלע', ובין השאר הוא מזהיר: 'אל תעוררו ואל תעירו, שנאה שלא תחפץ', וזאת כתגובה לדברי הרעיה במגילה: 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' (ב,ז)… להלן נביא שימושים אחרים במגילה שבאו לידי ביטוי ביצירותיהם השיריות של ח"נ ביאליק, יעקב אורלנד, המשוררת רחל, יהודה עמיחי, יוסי גמזו ויורם טהרלב, ועוד רבים וטובים".

          * ביד הלשון

קבורת חמור – שאלה של קורא: מה מקור המושג "קבורת חמור" (מושג שבו השתמשתי לאחרונה במאמר)?

המקור הוא מספר ירמיהו, כב, יט: "קְבוּרַת חֲמוֹר יִקָּבֵר סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מֵהָלְאָה לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". משמעות הביטוי הוא קבורה משפילה, כפי שאנשים יקברו חמור.

"קבורת חמור" הוא גם שמו של רומן שכתב המשורר העברי פרץ סמולנסקין (1842-1885), ממשוררי תנועת ההשכלה ומראשי תנועת "חיבת ציון" ברוסיה.

* "חדשות בן עזר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s